×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים כ״בתנ״ך
א֣
אָ
(א)  לֹֽא⁠־תִרְאֶה֩ אֶת⁠־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת⁠־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃ (ב) וְאִם⁠־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל⁠־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ (ג) וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗הא לְכׇל⁠־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר⁠־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ (ד)  לֹא⁠־תִרְאֶה֩ אֶת⁠־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ (ה)  לֹא⁠־יִהְיֶ֤ה כְלִי⁠־גֶ֙בֶר֙ עַל⁠־אִשָּׁ֔ה וְלֹא⁠־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כׇּל⁠־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה׃ (ו)  כִּ֣י יִקָּרֵ֣א בקַן⁠־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכׇל⁠־עֵ֣ץ׀ א֣וֹ עַל⁠־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל⁠־הָֽאֶפְרֹחִ֔יםג א֖וֹ עַל⁠־הַבֵּיצִ֑ים לֹא⁠־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל⁠־הַבָּנִֽים׃ (ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת⁠־הָאֵ֔ם וְאֶת⁠־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח⁠־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ (ח) {שלישי} כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא⁠־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי⁠־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃ (ט) דלֹא⁠־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן⁠־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם׃ (י)  לֹֽא⁠־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר⁠־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃ (יא) הלֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו׃ (יב)  גְּדִלִ֖ים תַּעֲשֶׂה⁠־לָּ֑ךְ עַל⁠־אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה⁠־בָּֽהּ׃ (יג)  כִּֽי⁠־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ׃ (יד) וְשָׂ֥ם לָהּ֙ עֲלִילֹ֣ת דְּבָרִ֔ים וְהוֹצִ֥או עָלֶ֖יהָ שֵׁ֣ם רָ֑ע וְאָמַ֗ר אֶת⁠־הָאִשָּׁ֤ה הַזֹּאת֙ לָקַ֔חְתִּי וָאֶקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וְלֹא⁠־מָצָ֥אתִי לָ֖הּ בְּתוּלִֽים׃ (טו) וְלָקַ֛ח אֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ וְאִמָּ֑הּ וְהוֹצִ֜יאוּ אֶת⁠־בְּתוּלֵ֧י הַֽנַּעֲרָ֛ אֶל⁠־זִקְנֵ֥י הָעִ֖יר הַשָּֽׁעְרָה׃ (טז) וְאָמַ֛ר אֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ז אֶל⁠־הַזְּקֵנִ֑ים אֶת⁠־בִּתִּ֗י נָתַ֜תִּי לָאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה לְאִשָּׁ֖ה וַיִּשְׂנָאֶֽהָ׃ (יז) וְהִנֵּה⁠־ה֡וּא שָׂם֩ עֲלִילֹ֨ת דְּבָרִ֜ים לֵאמֹ֗ר לֹֽא⁠־מָצָ֤אתִי לְבִתְּךָ֙ בְּתוּלִ֔ים וְאֵ֖לֶּה בְּתוּלֵ֣י בִתִּ֑י וּפָֽרְשׂוּ֙ הַשִּׂמְלָ֔ה לִפְנֵ֖י זִקְנֵ֥י הָעִֽיר׃ (יח) וְלָ֥קְח֛וּח זִקְנֵ֥י הָֽעִיר⁠־הַהִ֖וא אֶת⁠־הָאִ֑ישׁ וְיִסְּר֖וּ אֹתֽוֹ׃ (יט) וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף וְנָתְנוּ֙ לַאֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה כִּ֤י הוֹצִיא֙ שֵׁ֣ם רָ֔ע עַ֖ל בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֽוֹ⁠־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֔ה לֹא⁠־יוּכַ֥ל לְשַׁלְּחָ֖הּט כׇּל⁠־יָמָֽיו׃ (כ)  וְאִם⁠־אֱמֶ֣ת הָיָ֔ה הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה לֹא⁠־נִמְצְא֥וּ בְתוּלִ֖ים לַֽנַּעֲרָֽ׃ (כא) וְהוֹצִ֨יאוּ אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֜ אֶל⁠־פֶּ֣תַח בֵּית⁠־אָבִ֗יהָ וּסְקָל֩וּהָ֩ אַנְשֵׁ֨י עִירָ֤הּ בָּאֲבָנִים֙ וָמֵ֔תָה כִּֽי⁠־עָשְׂתָ֤ה נְבָלָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לִזְנ֖וֹת בֵּ֣ית אָבִ֑יהָ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ (כב)  כִּֽי⁠־יִמָּצֵ֨א אִ֜ישׁ שֹׁכֵ֣ב׀ עִם⁠־אִשָּׁ֣ה בְעֻֽלַת⁠־בַּ֗עַל וּמֵ֙תוּ֙ גַּם⁠־שְׁנֵיהֶ֔ם הָאִ֛ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִם⁠־הָאִשָּׁ֖ה וְהָאִשָּׁ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ (כג)  כִּ֤י יִהְיֶה֙ נַעֲרָ֣ בְתוּלָ֔ה מְאֹרָשָׂ֖ה לְאִ֑ישׁ וּמְצָאָ֥הּ אִ֛ישׁ בָּעִ֖יר וְשָׁכַ֥ב עִמָּֽהּ׃ (כד) וְהוֹצֵאתֶ֨ם אֶת⁠־שְׁנֵיהֶ֜ם אֶל⁠־שַׁ֣עַר׀ הָעִ֣יר הַהִ֗וא וּסְקַלְתֶּ֨ם אֹתָ֥ם בָּאֲבָנִים֮ וָמֵ֒תוּ֒ אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֗ עַל⁠־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר וְאֶ֨ת⁠־הָאִ֔ישׁ עַל⁠־דְּבַ֥ר אֲשֶׁר⁠־עִנָּ֖ה אֶת⁠־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ (כה)  וְֽאִם⁠־בַּשָּׂדֶ֞ה יִמְצָ֣א הָאִ֗ישׁ אֶת⁠־הַֽנַּעֲרָ֙ הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְהֶחֱזִֽיק⁠־בָּ֥הּ הָאִ֖ישׁ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וּמֵ֗ת הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־שָׁכַ֥ב עִמָּ֖הּ לְבַדּֽוֹ׃ (כו) וְלַֽנַּעֲרָ֙ לֹא⁠־תַעֲשֶׂ֣ה דָבָ֔ר אֵ֥ין לַֽנַּעֲרָ֖ חֵ֣טְא מָ֑וֶת כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל⁠־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ (כז) כִּ֥י בַשָּׂדֶ֖ה מְצָאָ֑הּ צָעֲקָ֗ה הַֽנַּעֲרָ֙ הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְאֵ֥ין מוֹשִׁ֖יעַ לָֽהּ׃ (כח)  כִּֽי⁠־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נַעֲרָ֤ בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ׃ (כט) וְ֠נָתַ֠ן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הַֽנַּעֲרָ֖ חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ⁠־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא⁠־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖הּי כׇּל⁠־יָמָֽיו׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה =א⁠(ס),ל,ל1?,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 <וכֵ֨ן תעש֜ה תליתיאי קדמא ואזלא? לא כן אלא מונח ורביע>
• דפוסים וקורן=וְכֵ֨ן תַּעֲשֶׂ֜ה (בטעמים קדמא ואזלא).
ב בספרי תימן: קַן בקו״ף גדולה.
ג עַל⁠־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים =ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (געיה באות ה״א וטעם זקף קטן)
• דפוסים וקורן=עַל⁠־הָ֣אֶפְרֹחִ֔ים (מונח באות ה״א וזקף קטן)
ד ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ה ‹רווח› ל=פרשה סתומה
ו וְהוֹצִ֥א =ש⁠[תיקון]?,ש1[תיקון],ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 ומסורת-ל וטברניות ורמ״ה (כתיב חסר יו״ד)
• ל!=וְהוֹצִ֥יא (כתיב מלא יו״ד)
ז הַֽנַּעֲרָ֖ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל-כתיב!=הַֽנַּעַרָ֖ (חסרות נקודות החטף בעי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
ח וְלָ֥קְח֛וּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל=וְלָֽקְח֛וּ (געיה ותביר), וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל3=וְלָקְח֛וּ (אין קו באות למ״ד למרכא או לגעיה)
ט לְשַׁלְּחָ֖הּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=לְשַּׁלְּחָ֖הּ (שי״ן דגושה)
י שַׁלְּחָ֖הּ =ל1,ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 (נקודת מפיק באות ה״א) וכמו כן במ״ג דפוס ונציה ובדפוסים וקורן
• ל!=שַׁלְּחָ֖הֿ (סימן רפה באות ה״א)
• הערת ברויאר
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) מצוות האהבה לחבירו ולכל הבריות (דברים כ״ב:א׳-י״ב) נצטווינו להשתדל להשיב לאחינו את אבידתו (א׳-ג׳). נצטווינו להקים בהמת אחינו הרובצת תחת משאה (פסוק ד׳). נצטווינו לנהוג ברחמים אף כלפי אם הצפורים (ו׳-ז׳). נצטווינו להבטיח את גגות בתינו שלא יפול אדם מהם (פסוק ח׳). הוזהרנו שלא לקלקל גידול הכרם על ידי תערובת מינים אחרים (פסוק ט׳). גם הוזהרנו שלא לחרוש בשני מיני בהמות ביחד (פסוק י׳) ושלא ללבוש בגדים שיש בהם תערובת שני מינים (פסוק י״א). נצטווינו עוד בענין הבגדים, לציין אותם על ידי תליית ציציות (פסוק י״ב). בפסוק ה׳ נאמרה אזהרה שקשה להבין את סמיכותה לפרשיות הללו, ראה מה שכתבנו בזה להלן. (א) מצוה זאת כבר נאמרה בקצרה בשמות כ״ג:ד׳. לא תראה – בשמות: אמר ״כי תפגע״. משני הביטויים למדו רבותינו בספרי כאן ובמכילתא לשמות את שיעור הראייה המחייב שהוא ריס (2/3 266 אמות, והיא המדה הידועה אצל היונים הקדמונים בשם סטדיון) (בבא מציעא ל״ג.). שור אחיך – בשמות נאמר ״שור אויבך״. לדברי רבי יאשיה פירוש ״אויבך״ הוא גוי, ונצטווינו להשיב אפילו אבידת הגוי. אבל שאר התנאים חולקים עליו, וגם מכילתא דרבי שמעון. וכן היא דעת כל התנאים והאמוראים שנזכרו בתלמוד (בבא קמא קי״ג:), השוה גם את דברי התוספות בבא מציעא ל״ב: דיבור המתחיל ״ואי לאו״ (המביאים את דברי הספרי ״שונאו ואפילו שונא גוי״). נדחים – (בשמות נאמר: ״תועה״). מכאן למדנו שספק הינוח אסור ליטול, כלומר שאין לראות כאבידה אלא חפץ כזה שאין בו כל ספק שמא הניחוהו בעליו בכוונה על מנת לקחתו לאחר זמן (ספרי, בבא מציעא ל׳: ושם כ״ה:). לא תראה... והתעלמת – פירושו כמו ״כי תראה... לא תתעלם״, אלא שתפס הכתוב לשון זאת ללמדנו שיש פעמים שאתה מתעלם (ספרי והתלמוד בבבא מציעא ל׳.), כגון דבר שאפילו אילו היה של עצמו לא היה מטפל בו מפני כבודו (״זקן ואינו לפי כבודו״); לא אסרה התורה אלא להעמיד פנים כאילו אינו רואה, אבל אם נמנע מן ההשבה מטעמים מספיקים אחרים אינו נקרא ״מתעלם״. אבל אמרו רבותינו (שם ל׳:) שכמה מן החסידים עשו לפנים משורת הדין (השוה שם ותוספות שם כ״ד:). השב תשיבם – מכאן למדו בספרי (בבא מציעא ל׳:) שנתחייבנו להשיב כמה פעמים ואפילו מאה. ועוד למדו מכאן, שאם החזירו לרשות המשתמרת של הבעלים יצא ידי חובתו, אף על פי שלא הודיע לבעלים על כך (שם ל״א.). (ב) ואם לא קרוב – לא נתחייב המוצא ללכת למרחקים, אפילו אם מכיר את הבעלים. ולא ידעתו – או שאינך מכיר את הבעלים. אל תוך ביתך – ולא לבית אחר (ספרי). עד דרוש אחיך – מכאן דרשו רבותינו בספרי ובבבא מציעא כ״ח.: ״דרשהו אם אינו רמאי״ (״אחיך״ הוא נשוא⁠־המשפט). גם פשוטו של מקרא מורה, שאין המוצא רשאי ליתנו לכל אדם, אלא לזה שנתברר שהוא אמנם אותו ״אחיך״ הנזכר מקודם. הבירור הזה הוא על ידי סימנים או על ידי עדים. המוצא חייב להכריז על האבידה (יוסף בן מתתיהו בקדמוניות ד, ח׳:כ״ח כותב, שמכריז את מקום האבידה, אך השוה בבא מציעא כ״ח:). והשבותו לו – מכאן למדו בבבא מציעא כ״ח: ״ראה היאך תשיבנו לו מה יהא בדמים״, כלומר, לדאוג שהאבידה תישמר לזכות הבעלים בלי לגרום לו נזק, כגון דבר האוכל ואינו עושה יימכר, כדי שלא יפסידו הבעלים על ידי אכילת בעל החי. בספרי אמרו: ״את עצמו״, כלומר אם הוא בעצמו תעה מן הדרך, מצוה להשיבו לדרך (השוה יוסף בן מתתיהו קדמוניות ד׳:ח׳, לא; בבא קמא פ״א:). (ג) לחמורו – אף על פי שהיא בהמה טמאה. לשמלתו – אף על פי שאין השמלה חביבה על בעליה כבעלי חיים ואין ההפסד בה מצוי כהם (רמב״ן). לכל אבדת – אף על פי שאינם חביבים כשמלתו (שם). בתלמוד דרשו רבותינו מן הנכסים שנמנו כאן הלכות שונות (בבא מציעא כ״ז.). דרשות אחרות נמצאות במדרש תנאים. לא תוכל להתעלם – לא תעשה נוסף. (ד) לא תראה – מצוה דומה כבר נאמרה בשמות כ״ג:ה׳ בלשון עשה, וכאן בלשון לא תעשה. חמור אחיך – בשמות נאמר ״שונאך״. נופלים – בשמות נאמר: ״רובץ תחת משאו״. רבותינו זכרונם לברכה אמרו, שבשמות מדבר הכתוב על מצות פריקה (לפרוק את המשא מעל גבי הבהמה הרובצת), ואילו כאן מדבר הכתוב על מצות טעינה (לחזור ולהטעין את המשא שנפל). מצות פריקה יש בה משום מניעת צער בעלי חיים, נוסף להפסד בעל הבהמה (בבא מציעא ל״א.). ״נופלים בדרך״ פירושו לפי זה, שגם המשא מוטל בדרך. ואף על פי שנוכל ללמוד מצות פריקה בקל וחומר ממצות טעינה, הוצרך הכתוב לאומרה, כדי ללמדנו: ״פריקה בחנם וטעינה בשכר״, כלומר, ״שמצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר״. רבי שמעון חולק על החכמים ואומר (בבא מציעא ל״ב.) ש״נופלים״ פירושה שהבהמה ומשאה עליה נופלים, ורק מפני ששנה עליו הכתוב למדנו מכאן מצות טעינה; על כן לדברי רבי שמעון אף טעינה בחינם.⁠1 אמנם במכילתא הובאה מחלוקת אחרת בין התנאים בפרשה זאת. לדברי רבי יאשיה שני הכתובים מדברים בפריקה (טעינה הוא לומד מקל וחומר, שהיא חמורה, שאינו יכול לטעון בפני עצמו, וצער בעלי חיים אינו חשוב לו פירכא), אבל רבי ישמעאל (גירסא אחרת: רבי שמעון בן יוחאי) ורבי יהודה בן בתירא אומרים שהכתוב בשמות מדבר בפריקה ובמשנה תורה הוא מדבר בטעינה (השוה עוד ירושלמי בבא מציעא פרק ב, הלכה י׳). והתעלמת – כמו למעלה. הקם תקים – כמו ״השב תשיבם״ שנאמר למעלה. עמו – רק אם הבעלים משתתפים במלאכה נצטווינו לעזור להם. יוצא מהכלל הוא זקן או חולה שאינו יכול לעבוד בעצמו (בבא מציעא ל״ב.). (ה) לכאורה קשה להבין את סמיכות הפסוק הזה כאן. ויש לומר, שבכלל מצוות החסד שנצטווינו בהן אמרה תורה לחוס על הבריות ועל סדרי הטבע כמו שנסדרו בידי שמים (״את חוקותי תשמורו״, ויקרא י״ט:י״ט), ועל כן סמך הכתוב כאן מצות שילוח הקן ואיסור כלאים (השוה פירושנו להלן). על כן מובן שבכלל סדרי הטבע כפי רצונו של הבורא ית״ש יש למנות את האזהרה להבדיל בין מיני האדם בהנהגה ולבוש. אלא שכאן אי⁠־שמירת סדרי הטבע עלול להביא לידי מעשי⁠־תועבה, ועל כן העבירה הזאת עצמה נקראת תועבה, והיא חמורה מתערובת המינים שבטבע הצומח והחי, שאין בהם דעת. לפי זה היה ראוי לסמוך פסוק זה לפני פסוק ט, המדבר על איסור כלאים, אלא שהקדים הכתוב לסדר ביחד את המצוות שכלפי המין האנושי, ורק אחרי כן נאמרו המצוות כלפי שאר הבריות. נמצינו למדים שסדר הפרשה כך הוא: א) גמילות חסדים בין אדם לחבירו (פסוקים א׳-ד׳). ב) שמירת הסדר הטבעי כפי שבראו הבורא ית״ש, בנוגע למין האנושי (פסוק ה׳). ג) לחוס על בעלי חיים (פסוקים ו׳-ז׳). ד) להזהר שאף בביתך לא תהא תקלה (פסוק ח׳). ה) שמירת הסדר הטבעי כפי שבראו הבורא ית״ש, בנוגע לכל הבריות (פסוקים ט׳-י״ב). כלי גבר – אונקלוס תרגם ״תקון זין״, וכדברי רבי אליעזר בן יעקב בספרי ובנזיר נ״ט., וכן הלכה (השוה יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד׳:ח׳, מג, שלדבריו אסור להחליף את הבגדים במלחמה. — תמוה!) יונתן מתרגם: ״גליין דציצית ותפלין דהנון תקני גברא״ (טלית של ציצית ותפלין שהנם קשוטי גבר). לא מצינו בתלמודים מי שיסבור כך (השוה מנחות מ״ג., ירושלמי עירובין פרק י, הלכה א׳). לדברי רבנן דרבי אליעזר בן יעקב ״כלי גבר״ הוא הבגד הנהוג למלבוש אנשים, ולא אסרה תורה אלא מלבוש המביא לידי תועבה, כלומר כאשר הכוונה לעשות תועבה. במכילתא (מדרש תנאים) אמרו בפירוש, שמותר ללבוש בגד המין השני ״מפני גוים ומפני לסטים״. יש כמה מעשים שנאסרו לאיש, מפני שהם בכלל קישוטי אשה, השוה מכות כ׳:, עבודה זרה כ״ט. לדברי הרמב״ם (״מורה נבוכים״ ג׳:כ״ז) ועוד רבים (השוה זאלשיץ: מוז. רעכט חלק ב, ע׳ 348), בא הכתוב להזהירנו מפני מנהגי עבודה זרה. (ו) אכן שנינו במשנתנו בברכות ל״ג: (השוה דברי התלמוד שם), שהאומר ״על קן צפור יגיעו רחמיך״ משתקין אותו, שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות. אבל כבר ביאר הרמב״ן כאן, שכוונת המשנה היא שלא נאמר שטעם המצוה הוא מפני שהקדוש ברוך הוא חס על בעלי החיים, שהרי לא מנע אותנו מלהשתמש בהם לצרכינו ולא מנע ממנו לשוחטם. אמנם טעם המצוה הוא, מפני שהתורה מבקשת להטביע בנפשנו מדת הרחמים (ונרשה לעצמנו להוסיף: והיושר) כלפי כל הבריות. על כן נקראו המצוות הללו גזירות, כלומר הדרכות להנהגה טובה. הרמב״ם (״מורה נבוכים״ ג׳:מ״ח) אומר, שיש בין רבותינו שתי סברות בזה: לדעת תנא דמתניתין בברכות אסור לתת טעם למצוות; אלא שהרמב״ם הולך בשיטת החולקים (השוה ״מורה נבוכים״ ג׳:כ״ו), שיש לנו לתת טעם לכל המצוות. על כן הוא נותן טעם למצוה זאת משום צער בעלי חיים. נצטווינו לשלח את האם, כדי שלא תצטער בראותה שלוקחים ממנה את בניה. אולם כיון שהכתוב מבטיח בתורת שכר המצוה ״למען ייטב לך״, כמו שהבטיח כזאת אף בשכר מצות כיבוד אב ואם (בעשרת הדברות), אפשר לומר, כי כוונת הכתוב, שאפילו אצל בעלי חיים יש לכבד את יחס האם אל בניה. כאשר האדם משלח את האם כשהוא אומר לקחת את הבנים, משתרשת בו ההרגשה שכאילו גם אצל הצפורים מוסרים הבנים את נפשם לכבוד האם, על מנת להצילה ולשחררה מידי הצייד; מעתה על אחת כמה וכמה חייב האדם לכבד את הוריו; ומה שנצטווינו על כך דווקא לענין צפורים, יש לומר מפני שאצלם בולט היחס של אהבת האם ביותר. לדון יצחק אברבנאל (וכן מיכאליס מוז. ר. ג) הרי זה חוק הגנה על הצפורים. כי יקרא – בספרי (הובא בחולין קל״ט:) אמרו: ״כי יקרא פרט למזומן״, כלומר, לא נאמרה מצוה זאת אלא בהפקר, ואין האדם מוגבל בשימוש רכושו על ידי מצוה זאת. צפור – בספרי (ובחולין שם): טהורה ולא טמאה. והאם – במכילתא אמרו שנחלקו רבי אליעזר וחכמים אם מצוה זאת נוהגת אף באב (בתלמוד פירשו בענין אחר). הלכה כדברי חכמים שאין המצוה נוהגת אלא באם (חולין ק״מ:). לא תקח וגו׳ – בתרגום יונתן: ״מעל בניא״, וכן פירש רש״י: ״לא תקח האם בעודה על בניה״ (וכן הוא בתוספתא ובטור יורה דעה סימן רצב). במכילתא שבמדרש תנאים נאמר הדבר בלשון זאת: ״כשהיא על הבנים, אתה אומר כשהיא על הבנים, או לא תקח האם על הבנים כשמועו, תלמוד לומר שלח תשלח את האם, הא מה תלמוד לומר לא תקח האם על הבנים, כשהיא על הבנים״. במשנתנו (חולין קמ״א.) שנינו: ״אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב שנאמר שלח תשלח את האם״. אבל כבר פירש הרמב״ם פרק יג מהלכות שחיטה, הלכה ו: ״חייב לשלח את האם״. זאת אומרת שמצות עשה לשלח האם עדיין מוטלת עליו. מכל מקום יש לומר שאינו עובר בלא תעשה אלא כמשמעו ממש, כשהוא לוקח האם יחד עם הבנים. אונקלוס מתרגם: ״על בניא״, וגם במשנתנו (קמ״א.) שנינו ״על הבנים״, ולא ״מעל״ כתרגום יונתן. וכן הרמב״ם בספר המצוות (לאוין שו), וכן בספר החינוך ועוד אחרים. בשאלות ותשובות ״חכם צבי״ סימן פג כתב להדיא שאינו עובר בלא תעשה אלא אם כן נוטל האם יחד עם הבנים, ואילו הנוטל את האם לבדה עובר בעשה. (ז) שלח תשלח – בשאלות ותשובות ״חות יאיר״ סימן סז רוצה להוכיח, שאפילו אם אינו מתכוון לקחת את הבנים, מכל מקום מצוה היא לשלח את האם. אסור לאדם לעבור אדיש על יד הקן ולא לעשות כלום. אבל ״הכתב והקבלה״ מוכיח שסברא זאת נסתרת להדיא מדברי רבים מן הראשונים. ואת הבנים תקח – בשאלות ותשובות ״חכם צבי״ סימן פג כתב, שאינו אלא רשות, ואם הוא רוצה, הרשות בידו לשלח את האם ואת הבנים. אבל כבר הוכיח ב״הכתב והקבלה״ שגם דבר זה הוא נגד דברי הראשונים, אלא לקיחת הבנים גם היא חלק מן המצוה, כי בלי לקיחת הבנים אינו חייב לשלח את האם כלל. השוה עוד שאלות ותשובות ״חתם סופר״ סימן קיז. ההלכה היא ש״לא תקח וגו׳⁠ ⁠״ הוא לאו הניתק לעשה, ואינו לוקה עליו, כדברי חכמים (החולקים על רבי יהודה) במשנה מכות פרק ג, משנה ד (השוה את פירושי שם). זאת אומרת, שבפסוק ז׳ בא הכתוב לומר, שאף אם עבר ולקח האם על הבנים, הוא חייב לשלח את האם, ובזה מתקן את עבירת הלאו. שלח תשלח – אפילו מאה פעמים (חולין קמ״א:א׳). כלומר, אם האם חזרה לקן, הוא חייב לחזור ולשלחה אפילו מאה פעמים. (ח) גם זאת היא מצוה שבין אדם לחבירו, שנתחייבנו לשומרו מכל אפשרות של אסון. אולם אילו היתה זאת רק מצוה שבין אדם לחבירו גרידא, היה הכתוב צריך להסמיך אותה למצות השבת אבידה. אך כיון שהדאגה היא לבית לראשונה, הדגיש הכתוב שנצטווה כל אחד מאתנו לשמור על ביתו מדמים. אם אירע חס ושלום שאדם נפל, ודאי כך נגזר עליו מן השמים, אבל מגלגלין חוב על ידי חייב, ועלינו להשמר שלא יתגלגל החוב על ידי ביתנו, זאת אומרת שאף הבית הדומם צריך להיות נקי מחובת דמים; על כן באה מצוה זאת אחר מצות שילוח הקן, המתייחסת לחי. כי תבנה וגו׳ – המצוה – נוהגת אף בבית ישן, שבא לידו על ידי קנין או ירושה (ספרי), אלא שבא הכתוב לומר, שמיד עם גמר הבנין חלה עליו מצות עשיית מעקה. מעקה – משורש ״עקה״ (בערבית: עקא), למנוע. לגגך – בארצות המזרח נוהגים להשתמש בגגות השטוחים (יהושע ב׳:ו׳, שמואל ב י״א:ב׳). ולא תשים דמים – מכאן אזהרה שלא לקיים שום דבר סכנה ברשותנו (בבא קמא ט״ו:). כי יפול הנופל – פירוש הלשון לפי פשוטו של מקרא הוא כמו ״יומת המת״. רבותינו (שבת ל״ב., ספרי) למדו מכאן את האזהרה הכלולה ממילא במצוה זאת, שאסור לנו לגרום מיתתו של אדם, אף על פי שנגזרה עליו מן השמים בעונו; השוה תרגום יונתן: ״דלמא יפול דין דחמי למיפל מניה״ (שמא יפול זה הראוי ליפול ממנו). (ט) איסורי תערובת כלאים שנאמרו כאן, הם ביאור מורחב של המצוות שנאמרו כבר בויקרא י״ט:י״ט. שם פותח הכתוב בלשון: ״את חוקותי תשמורו״. ״חוקותי״ הם חוקי הטבע כפי שבראם הבורא יתברך שמו, כמבואר במדרש רבה שם,⁠2 והוזהרנו שלא להפריע אותם על ידי תערובות בלתי טבעיות. כמו שהטיל עלינו הכתוב חיובים כלפי החי שבטבע, כך הטיל עלינו כלפי הצומח שבטבע. אולם פרטי המצוות הללו גזירת הכתוב הם, ואין בהם טעם מושג לשכל האנושי כלל, כמו שביאר הרמב״ן בויקרא. יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:כ׳) סובר שהטעם הוא כדי לשמור על השדה, שדי לה שהיא מגדלת את הכרם והגפנים ועליה להיות משוחררת מסבל המחרשה. כפי הנראה גם הוא לא ידע טעם מספיק למצוה הזאת. לא תזרע כרמך – בירושלמי פרק ח דכלאים, הלכה א, נחלקו בזה רבי יאשיה ורבי יונתן. לדברי רבי יאשיה לא אסר הכתוב אלא לזרוע שני מיני זרעים ביחד בתוך הכרם; לפי דבריו אין כאן אלא איסור כלאים הנזכר כבר בויקרא י״ט:י״ט, אלא שהחמיר בו הכתוב באופן מיוחד בנוגע לכרם; כלומר, הזורע כלאי זרעים בתוך הכרם עובר בלאו נוסף והכל אסור בהנאה. אבל לדברי רבי יונתן הוזהרנו מלזרוע אף מין אחד של זרעים בתוך הכרם. בתלמוד בבלי הכריעו רבותינו כדברי רבי יאשיה (השוה קידושין ל״ט. תוספות דיבור המתחיל ״לא״). פן תקדש המלאה וגו׳ – הרי זה טעם המצוה, אבל צריך עיון להבין אותו. תיבת ״תקדש״ מתורגמת בתרגומים בשתי דרכים שונות. אונקלוס מתרגם: ״דלמא תסתאב״ (שמא תטמא), והרי זה קרוב לפירושו של התלמוד הירושלמי (שם) הלומד ״תקדש״ מ״לא יהיה קדש״ (דברים כ״ג:י״ח), השוה רש״י. בתרגום יונתן איתא: ״דלמא מתחייב יקידתא״ (פן יתחייב בשריפה), והרי זה כדברי ר׳ חנינא בירושלמי: ״פן תוקד אש״ (בבבלי קדושין נ״ו. בשם חזקיה). הראב״ע מביא בשם רבי מנחם בן סרוק, ש״קדש״ פירושו לשון תערובת, ומביא ראיה מן הכתוב ״ולא יהיה קדש״. אולם נראה כי עיקר פירוש שורש ״קדש״ אינו אלא לשון הפרשה, ומתוך כך גם לשון קדושה. על כן נפרשו כמשמעותו העיקרית, שמא יצטרכו להפרישו, כלומר לשריפה. נוכל לומר שהתורה שבעל פה לימדה, שצמחים אלה, שבאו לעולם נגד תורת ה׳, דינם בשריפה, כמו שמצינו בחרם (השוה י״ג:י״ז והלאה); וזהו מובן הלשון ״פן תקדש״. המלאה – גם זאת היא מלה קשה. לפי הטעמים היא מחוברת עם ״הזרע״ (כלומר ״המלאה מלאת הזרע״, השוה יהושע ג׳:י״ד: ״הארון הברית״) וגם התרגומים מתרגמים ״דמעת זרעא״ (השוה גם אייוולד 290 הערה 4). לפי השומרוני ״דמעה״ פירושו ״מיטב״ (״חלב״, השוה מאגאזין פיר די וויסענשאפט דעס יודענטומ׳ס 1886 עמוד 55, וראה עוד תרגום יונתן לירמיהו ב׳:ג׳). אולם במשנה מצאנו תמיד ש״דמע״ פירושו תרומה, וגם בתרגום יונתן לירמיהו מובנו כך. גם בשמות כ״ב:כ״ח צירף הכתוב ״מלאתך ודמעך״, ואונקלוס מתרגם שם ״בכורך ודמעך״, ובתרגום יונתן: ״בכורי פירך ובכורי חמר נעוך״, ועל כן הדעת נוטה לפרש ״דמעת זרעא״ שבתרגומים שהם ביכורים או תרומה. לפי זה נצטרך לומר, כי על פי תרגום אונקלוס התרומה תהא מסואבת, ועל פי תרגום יונתן טעונה שריפה. אולם אין להבין מפני מה יחול דין זה דווקא על הביכורים או על התרומה. גם אין זה מתאים להלכה. על כן נראים הדברים, כי לדעת התרגומים ״דמעה״ הוא כל הפרי היוצא לראשונה, וכוונת הכתוב לומר, שכל מה שיוצא וצומח נאסר מיד, ואפילו הביכורים, שבכל מקום הם קדושים, נאסרים וטעונים שריפה. כל שכן שאסור להשתמש לצרכי בני אדם בפרי שצומח אחרי כן. כל זה לפי הטעמים, אבל לפי דרשת התלמוד בפסחים כ״ה. ״המלאה״ אינו מחובר ״עם הזרע״: ״תרי קראי כתיבי, כתיב המלאה, וכתיב הזרע, הא כיצד, זרוע מעיקרו (גפן וזרעים בתערובת) בהשרשה (מתחיל איסורו כיון שנשרש), זרוע ובא (זרוע בדרך מותרת ורק אחרי כן נצטרף המין האסור) הוסיף אין לא הוסיף לא״ (ומבואר בתלמוד שם, שאין הזרע נאסר אלא אם כן הוסיף מאתים, דהיינו שהגדל באיסור הוא פי מאתים מהגדל כבר בהיתר). לפי זה, ״המלאה״ פירושו ההוספה, ו״הזרע״ הוא הזרוע מעיקרו בהיתר; שלשת שמות⁠־דבר שבפסוק סמוכים זה לזה: ״המלאה, הזרע וגו׳ ותבואת״; וי״ו החיבור לא בא אלא לפני השם האחרון, כמנהג הלשון בהרבה מקומות. אולי מוטב שנפרש לפי זה ״תקדש״ בלשון נוכח, כלומר אתה תקדש. לדילמן ״הזרע ותבואת הכרם״ הם תוספת ביאור ל״המלאה״ המתפרשת כמשמעה. אפשר גם לפרש בהתאם לטעמים ולתרגומים ו״המלאה״ היא מליאת היבול ומתיחסת לזרע. כלאי הכרם אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ, אבל חכמים גזרו שינהגו גם בחוצה לארץ, מפני חומר שבהם. (י) אמרו רבותינו בספרי ובמשנה כלאים פרק ח, משנה ב והלאה, שאסרה תורה כל שני מינים, ולא רק שור וחמור. וגם אסרה לא רק חרישה אלא גם עשיית כל מלאכה (ובכללה סחיבת משא) אשר שתי הבהמות קשורות בה ביחד. להוליך את שתי הבהמות ביחד בלי מלאכה או משא אין בו איסור (זאת היא דעת רש״י, ודלא כב״ח יורה דעה סימן רצז, השוה ״הכתב והקבלה״). לדעת הרמב״ם פרק ט מהלכות כלאים, הלכה ח׳, לא אסרה תורה אלא מין טהור ומין טמא ביחד, ומדברי סופרים נאסרו כל שני מינים. אבל הרא״ש חולק עליו. השוה ״כסף משנה״ שם. (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד׳:ח׳, כ, אומר גם הוא: אין לחרוש את האדמה אלא בבהמות ממין אחד. אבל יוסף בן מתתיהו לעולם אינו מבדיל בין איסורי תורה לאיסורים מדברי סופרים). בויקרא י״ט:י״ט לא נזכר אלא איסור הרבעה, ויתכן שאיסור חרישה ניתן כסייג לאיסור הרבעה. (יא) כבר הארכנו על דבר איסור שעטנז בויקרא י״ט:י״ט בפירושנו. נגד דעתו של יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:י״א) הנותן טעם לאיסור זה מפני שבגדי כהונה היו מצמר ופשתים, נראה לנו לתת טעם אחר. נצטווינו לשמור על סדרי הטבע של הקב״ה אף במלבושינו ולהבדיל בין המינים, ואף מן הלבוש נקח מוסר השכל להשמר מכל דבר בלתי טבעי. אבל לא רק בשלילה, על ידי מניעת שעטנז, מזכיר הבגד ללובשו את תורת ה׳, אלא גם בחיוב, על ידי הטלת ציצית (גדילים תעשה לך). שעטנז – פירשנו בויקרא שמשמעו בגד מזוייף. צמר ופשתים – הוא פירוש תיבת שעטנז. רבותינו דרשו שעטנז לשון נוטריקון, שוע טווי נוז, ראה את פירושנו לויקרא (נדה ס״א:, רמב״ן בויקרא). כאן נאמר ״לא תלבש״ ובויקרא נאמר ״לא יעלה עליך״, מכאן למדו רבותינו, שלא נאסרה אלא העלאה שיש בה הנאת הגוף (ספרי, יבמות ד׳:). (יב) גדילים וגו׳ – בבמדבר ט״ו:ל״ז והלאה נאמרה מצוה זאת באריכות, ושם נאמר טעם המצוה: ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳⁠ ⁠״. תיבת גדילים נגזרה מן השורש ״גדל״ ופירושה חוטים מגודלים. חוט מגודל נעשה על ידי שזירה או קליעה של כמה חוטים בודדים. כאשר עדיין היה בידינו תכלת, גדלנו חוט של תכלת מסביב לשאר החוטים הלבנים. אבל בבמדבר נזכרו ״ציצית״ ו״פתיל״. דרשו מכאן רבותינו שהציצית צריכה להיות מקצתה גדיל, כלומר קלועה, ומקצתה פתיל, כלומר חוטים תלויים (מנחות ל״ט.). על ארבע כנפות – בגד שאין בו ארבע כנפות פטור מן הציצית. כסותך אשר תכסה בהבמנחות מ״א. נחלקו רבותינו אם ציצית חובת גברא היא (ולא נתחייבו בציצית אלא בגדים שהאדם לבוש בהם — וכן הלכה), או חובת טלית היא, ואף כלי קופסא (בגדים המוטלים בארון) חייבים בציצית. למאן דאמר ציצית חובת טלית היא, לא נאמר ״אשר תכסה בה״ אלא להוציא בגדים שאינם משמשים לכיסוי אדם כלל, כגון תכריכי המת. מתוך סמיכות הפרשיות דרשו רבותינו, שמצות עשה של ציצית דוחה לא תעשה של שעטנז, זאת אומרת שאף בבגד פשתים יש להטיל ציצית של צמר (כלומר תכלת) — (השוה תרגום יונתן ויבמות ד׳.-:). אבל חכמים גזרו על כך, כדי שלא יבואו לעבור באיסור שעטנז בבגד הפטור מציצית (כסות לילה) — (מנחות מ׳:; שבת כ״ה:). אונקלוס מתרגם: ״כרוספדין״. (הקדמה) ג) מצוות על קדושת הנישואין (דברים כ״ב:י״ג — כ״ג:ט׳). חיי המשפחה קדושים הם ואסור לאיש ולאשה לפגוע בהם. אם האיש, מעליל עלילות שקרים על אשתו כדי להוציא עליה שם רע, הוא נענש במלקות וקנס כספי (דברים כ״ב:י״ג-י״ט). אם אמת היה הדבר, היא חייבת סקילה (כ׳-כ״א). אשה נשואה המנאפת עם איש אחר, שניהם חייבים מיתה (פסוק כ״ב). נערה מאורסה חייבת סקילה על כך, אבל אם היתה אנוסה ולא היתה יכולה להשיג מצילים על ידי צעקתה, לא ימות אלא האיש לבדו (כ״ג-כ״ז). האונס את הבתולה שאינה מאורסה חייב לשלם קנס לאביה ולכונסה לאשה (כ״ח-כ״ט). אסור לגלות ערות אשת אביו (דברים כ״ג:א׳). יש אסורים לבוא בקהל ישראל לשם נישואין, דהיינו סריס אדם (פסוק ב׳), ממזר הנולד מן הערוה (פסוק ג׳), עמוני ומואבי (ד׳-ז׳), אדומי ומצרי עד הדור השלישי (ח׳-ט׳). (יג) כדרך שנצטווינו לשמור על סדרי הטבע כפי שבראם הבורא ית״ש והוזהרנו על איסורי כלאים, כך נצטווינו לשמור על סדרי המוסר כפי רצון נותן התורה ית״ש. כך כתב גם יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ד, ח׳:כ׳): אסור לזווג מיני הבהמות השונים, כי הדבר עלול להביא לידי פריעת המוסר אף אצל המין האנושי. על כן סמך הכתוב לדיני כלאים כמה פרשיות על קדושת חיי המשפחה, עמוד התווך של התנהגות מוסרית. כי יקח וגו׳ – קיחה זאת היא קנין הנקרא בלשון חכמים ״קידושין״ ובלשון מקרא ״אירוסין״. על ידי זה נעשית האשה קנינו של הבעל (קנין אישות) לענין שאם תבגוד בו הרי זה ניאוף גמור. ולא עוד אלא שהחמיר הכתוב בעונשה יותר מעונש הנשואה ממש, ראה להלן פסוק כא. ובא אליהבכתובות מ״ו. (השוה מ״ה: וספרי) נחלקו רבי אליעזר בן יעקב וחכמים (בספרי: רבי עקיבא ורבי ישמעאל) בפירוש הפרשה הזאת. לדברי רבי אליעזר בן יעקב (השוה רמב״ן לפסוק י״ז) כל הפרשה היא כמשמעה ממש (דברים ככתבן), דהיינו שכך היה מנהגן של ישראל לפנים (כמו שכתב הרמב״ן) שעדים הנקראים ״שושבינין״ בלשון חכמים ראו את השמלה אשר בה היו כתמי דם הבתולים. הכתוב מניח כי דרך ההורים היתה לשמור על השמלה הזאת. לפי זה ״ובא אליה״ הוא כמשמעו, שאחרי הביאה נודע לאיש שהיא אינה בתולה, ועל כן אומר רבי אליעזר בן יעקב: ״לא נאמרו הדברים הללו אלא כשבעל״. אלא שמכל מקום אין מקום להענשת האשה, הנזכרת בפסוק כא, אלא אם כן באו עדים המעידים שזנתה לאחר אירוסין. אבל גם האיש אינו נענש במקרה שאמר שקר, אלא אם כן הביא עדים שאשתו זנתה ונעשו זוממין, כמו שכתב הרמב״ם פרק ג מהלכות נערה, הלכה ו (השוה כתובות מ״ו.). אכן משמעו של מקרא אינו כולל לדברי רבי אליעזר בן יעקב אלא טענת העדר בתולים, המתבססת על הכרתו האישית של הבעל. החכמים החולקים על דברי רבי אליעזר בן יעקב מפרשים ״ובא אליה״ בדרך משל (כמו ״ופרשו השמלה״ שבסמוך), ״ובא אליה בעלילות״, כלומר הוא מעליל עליה מכח עדויות. רבי יהודה סובר שאין האיש חייב עד שישכור עדי שקר המעידים שזנתה אשתו (כתובות מ״ו.). (יד) ושם לה – בפסוק י״ז נאמר ״ושם״ בלי תיבת ״לה״, כלומר הוא עושה (משים) כלפיה. עלילות דברים – אונקלוס מתרגם: ״תסקופי מילין״, כלומר דברי עלילה ושם רע, השוה ספרי דברים סימן שמט: ״תריבהו על מי מריבה — סקיפנטיה נסתקפה לו״. נראה כי המלה נגזרת ממלה יוונית (סיקופנטיה), שפירושה גם הוצאת לעז ושם רע. תיבת ״עלילה״ פירושה כמו התיבה הארמית ״עלה״, דהיינו טענת אשמה (דניאל ו׳:ה׳,ו׳). בתלמוד נמצא כמה פעמים ״עילה מצא״, כלומר טענת הסוואה. כן תרגמו גם השבעים. בתולים – כלומר סימני בתולים. (טו) אבי הנערה – תיבת ״נערה״ כתובה בכל התורה בלי ה״א בסוף, חוץ מלקמן פסוק יט. בכתובות מ״ד: אמרו רבותינו, שכיון שבאותו פסוק נכתב ״נערה״ מלא, יש לנו ללמוד שכל מקום שנכתב חסר אף קטנה בכלל. יש להסביר זאת, כי ״נער״ הוא שם כולל לזכרים ונקיבות, ובאותו הגיל (י״ב שנה) שהנקיבה נחשבת כבר לנערה, הזכר הוא עדיין קטן. כך קבלו רבותינו, שפרשה זאת מדברת רק בנערה, לא בקטנה ולא בבוגרת (ששה חדשים אחרי שבאו לה סימני נערות) — (רמב״ם פרק ג מהלכות נערה, הלכה ב׳). והוציאו את בתולי – לדעת האומר דברים כמשמעם, היינו השמלה עם כתמי הדם; לדעת האומר שהוא משל, ״את כשרי בתוליה״, כלומר את הוכחות כשרות בתוליה, דהיינו עדי הזמה. (טז) את בתי נתתי לאיש הזה – מכאן למדו רבותינו שכל זמן שהיא קטנה או נערה כסף קידושיה לאביה (קדושין ג׳:). (יז) ופרשו השמלה – לדברי רבי ישמעאל בספרי הרי זה משל, כלומר מחוורים הדברים כשמלה. ״ופרשו״ לשון רבים, מתייחס אל האב והאם הנזכרים בתחילת פסוק טו; אבל הטוען בפני בית דין הוא האב. (יח) ויסרו אותו – לפי רבותינו בספרי, בתלמוד ובתרגומים, הכוונה לעונש מלקות (וכן כתב יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד, ח׳:כ״ג). משונה עונשו של מוציא שם רע מכל העונשים שבתורה, שעונשו כפול, לוקה ומשלם. (יט) מאה כסף – כתב הרמב״ן, שהקנס הזה הוא כפל הכתובה (מוהר), שהיא חמשים שקל. שאילו היתה כוונתו רק להפטר ממנה היה לו לשלחה בגט, אלא ודאי רצה להפסידה כתובתה, ועל כן עונשו הוא לשלם כפל. על בתולת ישראל – כלומר יש בזה משום בזיון לכל הבתולות שבישראל, כמו שאמרו גם בספרי. לא יוכל לשלחה כל ימיו – אם עבר ושלחה חייב להחזירה. הרי זה לאו הניתק לעשה. ראה למעלה עמוד תלא (בפרשת שילוח הקן). (כ) ואם אמת – אין ספק, שאפילו אם לא הצליחו ההורים להוכיח את אפסותה של העלילה על ידי הוכחות ברורות, עדיין אין זאת ראיה שהבעל אמר את האמת. והרי כך גזרה תורה שאי אפשר לדון מיתה אלא בעדותם של שנים (למעלה י״ז:ו׳), ועל כן אין ספק שגם כאן אין הנערה חייבת מיתה אלא אם כן נתברר על פי שני עדים שזנתה. משמעותו של מקרא כאילו הנערה נסקלת אפילו אם זנתה כשהיתה פנויה, אך רבותינו קבלו שאין הכתוב מדבר אלא בארוסה שזנתה. ואכן כך מפורש אף בכתוב, שרק נערה המאורסה שזנתה חייבת סקילה (פסוק כ״ג והלאה), אבל פנויה שזנתה פטורה (שמות כ״ב:ט״ו). המתחכמים בדעתם נגד דברי רבותינו מפרשים, שהנערה נענשת מפני שהטעתה את בעלה ואמרה שהיא בתולה. אבל איך יעלה על הדעת שמשום אונאה כזאת תהא חייבת מיתה? והמקרא עצמו גם הוא אומר שהיא נסקלת יען ״כי עשתה נבלה בישראל״, דהיינו מפני הנבלה של זנות שעשתה. על כן אין ספק כי גם המושכל והכתוב מסכימים, שאינה נסקלת אלא אם כן זנתה לאחר האירוסין, כמקובל ע״י חז״ל. אלא שנתחייבנו לפרש מפני מה לא אמרה תורה בפירוש שאינה נסקלת אלא אם כן זנתה לאחר אירוסין. אבל התירוץ הוא פשוט, מפני שהוא דבר מובן מאליו מתוך משמעות סדר המקרא. הרי המקרא מדבר על נערה שנישאה כבר. אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. תקופת האירוסין נמשכה בדרך כלל שנים עשר חדש, כמו ששנינו במשנתנו בכתובות נ״ז. ועל כן צריכים אנו לומר שמסתמא נתארסה בעודה קטנה. והרי קיימא לן שקטנה אינה בת עונשין, ועל כרחך אין המקרא מדבר אלא אם כן זנתה בגדלות, והרי אז כבר היתה ארוסה. על כן לא הוצרך הכתוב להגיד בפירוש שהפרשה מדברת כשזנתה כשהיא ארוסה, אחרי שבלאו הכי יש לנו ראיות משאר ההלכות שבתורה שהפרשה אינה מדברת אלא באופן כזה. השוה פירושנו לויקרא כ״א:ט׳. (כא) אל פתח בית אביה – לא נאמר אלא למצוה, אבל גם אם אין לה אב, או אם אין לאביה בית, היא נסקלת (כתובות מ״ד.). נבלה בישראל – יש בזה משום ניוול לכל בתולות ישראל, כמו שאמרו בספרי. לזנות בית אביה – יש בזה משום בזיון גם כלפי בית אביה. על כך החמירה תורה בעונש נערה המאורסה יותר מן הנשואה, מפני שהנשואה לא חטאה אלא כלפי בעלה, ואילו הנערה המאורסה חטאה גם כלפי הוריה; השוה מקלל אביו ואמו. (כב) כי ימצא – בעדים (ספרי). מיתתה של נשואה בחנק, כמו שאמרו רבותינו בספרי ובסנהדרין נ״ב:, וכן הוא בתרגום יונתן. האיש... והאשה – ריבוי המקרא בא ללמדנו (כמו שאמרו בספרי), שגדול הבא על הקטנה וגדולה שבא עליה קטן נהרגים הגדול והגדולה אף שהקטן והקטנה אינם בני עונשין. (כג) נערה – בלי ה״א, לפי ההלכה אף קטנה במשמע (סנהדרין ס״ו:), וכמובן שנענש רק הגדול הבא עליה. בעיר – ״אילו לא יצאת בעיר לא היה מסתקף לה״ (לא אירע לה). לפירוש ״מסתקף״ יש להשוות תרגום יונתן במדבר ה׳:ט״ו, והוא משורש ״סקף״ = להעליל (למעלה בפסוק עלילות דברים), ופירושו גם להטיל עונש. חכמינו ז״ל דרשו כן, מפני שתיבת ״בעיר״ היא יתירה, שהרי אפשר שיארע הדבר גם בבית. כבר כתב הרמב״ן ש״בעיר״ ו״בשדה״ לאו דווקא, כי אנוסה פטורה לעולם ואפילו בעיר, וברצון היא חייבת לעולם ואפילו בשדה, אלא שדבר הכתוב בהווה; בשדה אין בני אדם מצויים להצילה, ועל כן מסתמא היתה אנוסה, ובעיר מסתמא היתה ברצון. בספרי כאן שנו רבותינו, שאף אם זנתה במזיד מכל מקום אינה חייבת מיתה אלא בעדים והתראה. בתלמוד אמרו שאין אדם חייב מיתה אלא אם כן קבל עליו ההתראה, על ידי שאמר ״אף על פי כן״ (השוה סנהדרין פ״א: ושם מ״א.). מתוך כך הקשה ״הכתב והקבלה״, שלפי זה קשה להבין את המקרא כאן, כי איך אפשר שנערה תתחייב מיתה אם לא צעקה, כל זמן שלא התרו בה ולא קבלה עליה ההתראה; ואם התרו בה וקבלה עליה התראה, אם כן מה ערך לצעקתה? ״הכתב והקבלה״ ורש״ר הירש משתדלים לתרץ את הקושיא הזאת. אולי יש לומר, שעיקר הדין שאין אדם חייב מיתה בלא התראה נלמד רק מתוך זה שהכתוב פטר את השוגג והאנוס, שכל זמן שלא התרו בו עדיין יש לתלות שמא היה החוטא שוגג או אנוס, שהרי אפילו חבר שאינו צריך התראה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, מכל מקום אליבא דרבנן צריך התראה, כי יש לחוש שמא באותו רגע לא היה לנגד עיניו עונשו של מעלה. על כן הקדים הכתוב לומר שרצון חייב ואונס פטור, והוצרך הכתוב להוסיף, שאף האנוס שאפשר לו לבטל אונסו על ידי צעקה נחשב כברצון. על כן אם ראו שני עדים שאחד אנס את הנערה, ואי אפשר להם להצילה, צריכים להתרות בה שאם לא תצעק תהא חייבת מיתה, כי זה נחשב כמו רצון. אם היא משיבה על כך: ״אף על פי כן״, הרי היא חייבת מיתה, אף על פי שהיתה אנוסה. אמנם מקרה כזה אינו מצוי כלל, מכל מקום צריכים אנו לדעת את ההלכה, אם זה נחשב רצון או אונס, כי יש בזה נפקא מינה לכמה דברים, ובפרט לענין לאוסרה על בעלה. אולי יש לומר כי עיקר דין התראה נמסר בעל פה כמסקנא מתוך ההלכה של אונס רחמנא פטריה, והדרשות המובאות בתלמוד הן אסמכתא בעלמא. (כד) אשר ענה – בדרך כלל אין הכתוב משתמש בלשון עינוי אלא באונס, אבל כבר פירש הרמב״ן שגם כאן מדבר הכתוב על אונס, אלא שהיא חייבת מפני שלא צעקה. אשת רעהו – מצינו שאף ארוסה נקראת ״אשת״ רעהו. השוה בראשית כ״ט:כ״א, יואל א׳:ח׳ (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות ד׳:ח׳, כג, טועה בפרשו פרשה זאת לענין מפותה). (כה-כו) ההלכה שאונס פטור מכל עונש, מבוטאת בכתוב ע״י משל לנרצח נגד רצונו, שהרי אין ספק שהנרצח אין בו שום אשמה כלל. זאת אומרת, שאונס אינו דומה לשוגג, כי השוגג יש בו רשלנות, ועל כן הוא צריך כפרה (קרבן או גלות). אבל על כרחך צריכים אנו לומר, שכאן לא דבר הכתוב אלא באונס כזה שלא היתה בו שום אפשרות של הצלה. אבל אילו היה אפשר להנצל מן העבירה אפילו על ידי מסירת נפשו, חייב לעשות כן, דהא קיימא לן שבעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור. אם עבר ולא נהרג הרי הוא נחשב למזיד לדעת הראב״ד וחייב מיתה (השוה חידושי הר״ן לסנהדרין ס״א:), אבל לדעת הרמב״ם3 ואחרים אף על פי שעבר בלאו ד״לא תחללו את שם קדשי״ (ויקרא כ״ב:ל״ב) ובעשה דקידוש השם, מכל מקום נחשב לאנוס ופטור מעונש בידי אדם. דין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים סברא הוא (פסחים כ״ה:), ומכאן למדנו שגם בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, שהקישו הכתוב לשפיכות דמים. לענין עבודה זרה למדנו זאת מפסוק אחר, השוה פירושנו לויקרא כ״ב:ל״ב. (כז) ואין מושיע לה – מכאן למדו רבותינו שהרודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו, כלומר שאם יש שם מושיע חייב להושיעה בכל האמצעים שברשותו, ואם אין דרך אחרת — אפילו בחייו של הרודף. כמו כן הרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו (סנהדרין ע״ג.). יש לתמוה הרבה על תרגום יונתן לפסוק כו: ״לית לעולמתא דין קטול אלהן גברא יפטרינה מיניה בגיטא״, משמע שאנוסה צריכה להתגרש מבעלה. דבר זה סותר את ההלכה שבתלמוד שאין חולק עליה, שרק אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, אבל אשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה. המפרש לתרגום יונתן רוצה לומר, שכיון שיש ספק אם צעקה אם לאו, אף על פי שאינה חייבת מיתה, מכל מקום אסורה לבעלה מספק. אבל קשה, שהרי יש לה חזקת היתר וחזקת כשרות. רבי יעקב צבי מקלנבורג רוצה לתרץ דברי תרגום יונתן, שהוא סובר שתחילתה באונס וסופה ברצון אסורה (השוה כתובות נ״א:). (כח) בשמות כ״ב:ט״ו נאמר דין מפתה, וכאן נאמר דין אונס. במשנתנו (כתובות ל״ט.) שנינו, שהרשות ביד המפתה לכנוס את המפותה או לשלם קנס של חמשים שקל, אבל האונס חייב לשלם קנס וגם לכונסה (השוה ״הכתב והקבלה״ לשמות כ״ב:ט״ו). אמנם פשוטו של מקרא בשמות הוא, שלכל הפחות מצוה היא שהמפתה יכנוס אותה, אבל כיון שהרשות בידו לגרשה מיד (שהרי לא נאמר בו: לא יוכל שלחה), אי אפשר לכופו לקיים מצוה זאת. כנראה שזאת היא כוונת המשנה הנזכרת שבכתובות, השוה אבן העזר סימן קעז, סעיף ה, ושאלות ותשובות חוט השני סימן יח. אורשה – בלי מ״ם, לפי סדר הטעמים מוכח שהוא עבר נשלם; כי נערה שהיתה ארוסה כבר ונתגרשה מבעלה, אין לה קנס כלל לדברי רבי יוסי הגלילי, ואף לדברי רבי עקיבא (שהלכה כמותו) אין קנסה לאביה (כתובות ל״ח.). אמנם בברייתא שם נאמרה שיטה אחרת בשם רבי עקיבא. ונמצאו – אינו משלם קנס אלא אם כן נמצאו על פי עדים, אבל על פי עצמו פטור (מכילתא במדרש תנאים עמוד 143). (כט) האיש השוכב עמה – מכאן אמר רבא (כתובות מ׳:), שחמשים שקל אלה אינם אלא עבור הנאת שכיבה, ונוסף לכך הוא חייב לשלם בושת, פגם (פחיתת דמיה) וצער (השוה המשנה בכתובות פרק ג, משנה ד; ז). גם כאן יש לתמוה על תרגום יונתן, הקורא את חמשים השקל ״דמי בהתה״ (דמי בושתה).מהדורת על־התורה המבוססת על מהדורת הוצאת נצח, באדיבות המו"ל (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
1 בפירושו של רדצ״ה בגרמנית נאמר, שלר״ש אף פריקה בשכר. וברור שהוא או פליטת קולמוס, או טעות דפוס. עיין בגמרא ובכל מפרשי המשנה (ובכללם בפירושו של רדצ״ה לב״ק פ״א, מ״ג) וכן במדרש תנאים כאן. המל״ד.
2 עיין רמב״ן קדושים י״ט:י״ט, שמביא בשם מדרש רבה ועליו הסתמך רדצ״ה בפירושו לויקרא. ועיין מדרש רבה ויקרא ל״ה:ד׳ לפסוק ״אם בחקותי תלכו״; ובירושלמי כלאים פ״א, ה״ז איתא כלשון שמביא הרמב״ן בויקרא שם אך לא בשם ר׳ חנינא משום ר׳ פנחס כמובא ברמב״ן. (המל״ד).
3 במקור הגרמני רמב״ן — והיא טעות דפוס (המל״ד).
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144