Abarbanel Mikhah 1 – אברבנאל מיכה א‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) דְּבַר⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה׀ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֗ה אֶל⁠־מִיכָה֙ הַמֹּ֣רַשְׁתִּ֔י בִּימֵ֥י יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖ה מַלְכֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁר⁠־חָזָ֥ה עַל⁠־שֹׁמְר֖וֹן וִירֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ב) שִׁמְעוּ֙ עַמִּ֣ים כֻּלָּ֔ם הַקְשִׁ֖יבִי אֶ֣רֶץ וּמְלֹאָ֑הּ וִיהִי֩ אֲדֹנָ֨י יֱהֹוִ֤היֱ⁠־⁠הֹוִ֤ה בָּכֶם֙ לְעֵ֔ד אֲדֹנָ֖י מֵהֵיכַ֥ל קׇדְשֽׁוֹ׃ (ג) כִּֽי⁠־הִנֵּ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה יֹצֵ֣א מִמְּקוֹמ֑וֹ וְיָרַ֥ד וְדָרַ֖ךְ עַל⁠־[בָּ֥מֳתֵי] (במותי)^א אָֽרֶץ׃ (ד) וְנָמַ֤סּוּ הֶֽהָרִים֙ תַּחְתָּ֔יו וְהָעֲמָקִ֖ים יִתְבַּקָּ֑עוּ כַּדּוֹנַג֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ כְּמַ֖יִם מֻגָּרִ֥ים בְּמוֹרָֽד׃ (ה) בְּפֶ֤שַׁע יַֽעֲקֹב֙ כׇּל⁠־זֹ֔את וּבְחַטֹּ֖אות בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל מִֽי⁠־פֶ֣שַׁע יַעֲקֹ֗ב הֲלוֹא֙ שֹֽׁמְר֔וֹן וּמִי֙ בָּמ֣וֹת יְהוּדָ֔ה הֲל֖וֹא יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (ו) וְשַׂמְתִּ֥י שֹׁמְר֛וֹן לְעִ֥י הַשָּׂדֶ֖ה לְמַטָּ֣עֵי כָ֑רֶם וְהִגַּרְתִּ֤י לַגַּי֙ אֲבָנֶ֔יהָ וִיסֹדֶ֖יהָ אֲגַלֶּֽה׃ (ז) וְכׇל⁠־פְּסִילֶ֣יהָ יֻכַּ֗תּוּ וְכׇל⁠־אֶתְנַנֶּ֙יהָ֙ יִשָּׂרְפ֣וּ בָאֵ֔שׁ וְכׇל⁠־עֲצַבֶּ֖יהָ אָשִׂ֣ים שְׁמָמָ֑ה כִּ֠י מֵאֶתְנַ֤ן זוֹנָה֙ קִבָּ֔צָה וְעַד⁠־אֶתְנַ֥ן זוֹנָ֖ה יָשֽׁוּבוּ׃ (ח) עַל⁠־זֹאת֙ אֶסְפְּדָ֣ה וְאֵילִ֔ילָה אֵילְכָ֥ה [שׁוֹלָ֖ל] (שילל) וְעָר֑וֹם אֶעֱשֶׂ֤ה מִסְפֵּד֙ כַּתַּנִּ֔ים וְאֵ֖בֶל כִּבְנ֥וֹת יַעֲנָֽה׃ (ט) כִּ֥י אֲנוּשָׁ֖ה מַכּוֹתֶ֑יהָ כִּי⁠־בָ֙אָה֙ עַד⁠־יְהוּדָ֔ה נָגַ֛ע עַד⁠־שַׁ֥עַר עַמִּ֖י עַד⁠־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (י) בְּגַת֙ אַל⁠־תַּגִּ֔ידוּ בָּכ֖וֹ אַל⁠־תִּבְכּ֑וּ בְּבֵ֣ית לְעַפְרָ֔ה עָפָ֖ר [הִתְפַּלָּֽשִׁי] (התפלשתי)׃ (יא) עִבְרִ֥י לָכֶ֛ם יוֹשֶׁ֥בֶת שָׁפִ֖יר עֶרְיָה⁠־בֹ֑שֶׁת לֹ֤א יָֽצְאָה֙ יוֹשֶׁ֣בֶת צַֽאֲנָ֔ן מִסְפַּד֙ בֵּ֣ית הָאֵ֔צֶל יִקַּ֥ח מִכֶּ֖ם עֶמְדָּתֽוֹ׃ (יב) כִּֽי⁠־חָ֥לָֽה לְט֖וֹב יוֹשֶׁ֣בֶת מָר֑וֹת כִּֽי⁠־יָ֤רַד רָע֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לְשַׁ֖עַר יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃ (יג) רְתֹ֧ם הַמֶּרְכָּבָ֛ה לָרֶ֖כֶשׁ יוֹשֶׁ֣בֶת לָכִ֑ישׁ רֵאשִׁ֨ית חַטָּ֥את הִיא֙ לְבַת⁠־צִיּ֔וֹן כִּי⁠־בָ֥ךְ נִמְצְא֖וּ פִּשְׁעֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יד) לָכֵן֙ תִּתְּנִ֣י שִׁלּוּחִ֔ים עַ֖ל מוֹרֶ֣שֶׁת גַּ֑ת בָּתֵּ֤י אַכְזִיב֙ לְאַכְזָ֔ב לְמַלְכֵ֖י^ב יִשְׂרָאֵֽל׃ (טו) עֹ֗ד הַיֹּרֵשׁ֙ אָ֣בִי לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת מָֽרֵשָׁ֑ה עַד⁠־עֲדֻלָּ֥ם^ג יָב֖וֹא כְּב֥וֹד יִשְׂרָאֵֽל׃ (טז) קׇרְחִ֣י וָגֹ֔זִּי עַל⁠־בְּנֵ֖י תַּעֲנוּגָ֑יִךְ הַרְחִ֤בִי קׇרְחָתֵךְ֙ כַּנֶּ֔שֶׁר כִּ֥י גָל֖וּ מִמֵּֽךְ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א עַל⁠־[בָּ֥מֳתֵי] (במותי) לגבי הקמץ הרחב בבי"ת ראו בהערה על דברים לב,יג.

^ב לְמַלְכֵ֖י =ק ובדפוסים (בטעם טפחא)
• ל=לְמַלְכֵ֥י (בטעם מרכא במקום טפחא), אמנם בהקלדה יש טעם טפחא (טעות בעקבות BHS).
• הערות ברויאר ודותן

^ג עַד⁠־עֲדֻלָּ֥ם =ק ובדפוסים
• ל!=עַד⁠־עֲדֻּֿלָּ֥ם (דל"ת דגושה למרות סימן הרפה)
• הערת דותן והמקליד בגירסה 4.16

(הקדמה) הנבואה הראשונה תחילתה דבר ה׳ אשר היה אל מיכה וגומר (מיכה א׳:א׳) עד והיה באחרית הימים (מיכה ד׳:א׳): ויש בה שש פרשיות. הא׳, דבר ה׳ אשר היה אל מיכה (מיכה א׳:א׳). הב׳, הוי חושבי און (מיכה ב׳:א׳). הג׳, לכן כה אמר ה׳ (מיכה ב׳:ג׳). הד׳, ואומר שמעו נא ראשי יעקב (מיכה ג׳:א׳). הה׳, כה אמר ה׳ על הנביאים (מיכה ג׳:ה׳). הו׳, שמעו נא ראשי (מיכה ג׳:א׳) בית יעקב (מיכה ב׳:ז׳). וראיתי לשאול בה שש השאלות: השאלה הראשונה למה זכר הכתוב בנבואת מיכה שהיתה בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה ולא ייחס נבואתו ג״כ למלכי ישראל שהיו בימים ההם כיון שג״כ ניבא על ישראל כמו שניבא על יהודה וכמ״ש אשר חזה על שמרון וירושלם, והנה בהושע (הושע א, א) כתיב בימי עזיה יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל וכן בעמוס (עמוס א, א) בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל ולמה לא זכר ג״כ במיכה בימי איזה ממלכי ישראל ניבא: השאלה השנית באומרו ויהי דבר ה׳ אלהים בכם לעד ה׳ בהיכל קדשו, כי אם זכר שיהיה השם לעד על נבואתו והתראתו מה לו לומר ה׳ מהיכל קדשו שפירשו אותו המפרשים על השמים הלא ידענו שמשמים יביט ה׳ וישגיח ויהיה לעד ומה צורך לזכור הפאה ההיא, והנה הנביא שמואל אמר בתוכחתו עד ה׳ בכם ועד משיחו אבל לא אמר מהיכל קדשו: השאלה השלישית באומרו הנה ה׳ יוצא ממקומו, כי הנה מה שלא יהיה גשם ולא כח בגשם לא יהיה במקום, ואחז״ל יוצא ממדת רחמים למדת הדין וזה כבר יסבול ענין השם אשר זכר ומלת יוצא ולא ידענו אם כן ענין לאומרו ממקומו, והמפרשים אמרו שהוא משל להתפשטות הגזרה וגם הם לא נתנו טעם למלת מקומו והנה זכריה (זכריה יד, ג) אמר ויצא ה׳ ונלחם בגוים ההם אבל לא אמר שיצא ממקומו כמו שנאמר כאן: השאלה הרביעית באומרו בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל, כי הנה אכזיב עיר מערי יהודה היתה ושאר הערים שזכר באותה קינה עפרה שפיר צאנן מרות לכיש מרשה ועדולם כולן היו ממלכות יהודה ולמה אם כן יחסם למלכי ישראל הוא כמו למלכי יהודה ושכן מצינו שנקרא יהושפט מלך ישראל וכן אחז, וכל זה איננו שוה לי כי למה לא אמר הנביא בפירוש למלכי יהודה: השאלה החמישית באומרו עד עדולם יבא כבוד ישראל, כי אם היתה הנבואה הזאת קינה על בת יהודה וספור הפורענות העתיד לבוא עליה וחרבנה איך אמר יבוא כבוד ישראל שיראה ממנו כאלו הוא ייעוד טוב ומהו כבוד ישראל אשר יבוא עד עדולם, והמפרשים פירשו עד עדולם יבוא האויב שהוא יורש כבוד ישראל אבל העיקר חסר מן הספר: השאלה הששית באומרו שמעו נא ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט, וזה כי הפרשה ההיא יראה מענינה שהיא כולה על מלכות יהודה בלבד כמ״ש (להלן ג, י) בונה ציון בדמים וירושלם בעולה ואמר לכן בגללכם ציון שוה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבהמות יער, ולמה אם כן יחס חרבן ירושלם וציון ובית המקדש לראשי בית יעקב וקציני בית ישראל שהם ממלכות אפרים והם בגלל מה שהיו עושים בני שומרון בארצם תחרש ציון ותחרב ירושלם וב״ה והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם: הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח את בני ישראל ובני יהודה ביחד ולהתרות בהם שישובו מדרכיהם הרעים כדי שהב״ה לא יסלק שכינתו מביניהם ולא ישחית את הגדולים והקטנים והשרים והעמים, וייעד שראשונה יהיה חרבן שומרון ושתהיה מכתה אנושה ואח״כ על גלות מלכות יהודה, ועשה עליו קינה וכינה את בת יהודה בשמות הערים שהיו בגבולה הנאותות כפי שתופיהם להגיד רעתה וחרבנה ואחר כך הבדל דבריו בתוכחתו, והוכיח תחילה לבני מלכות ישראל שהיו חושבים מחשבות און ופועלי רע וחמס וגזל ושהוא יתברך היה חושב עליהם רעה שלא יצאו ממנה, וזכר המשל אשר יאמרו על חרבנם אותם האנשים הנגזלים והעשוקים, וזכר עם זה מה שישיגם מהרעה שבמקום שהיו קודם לכן גוברים על אויביהם עתה ינוסו מפניהם וכן במקום שהם ברשעתם מגרשים הנשים ועולליהם מבתיהם ונחלתם לגזלם יהיה מעונשם שגם הם לא ישכנו ארץ ויסחו ממנה, אבל לא יהיה אותו גלות מתמיד לנצח כי בסוף יקבץ שאריתם, ואמר שאין ראוי שינצלו השופטים והקצינים בשהם לא ידעו מה עול וחמס הנעשה בארץ כי הנה עליהם היה מוטל לדעתו, אבל האמת הוא שהם עצמם היו שונאים טוב ואוהבי רע והם היו יותר גוזלים וחומסים מכל שאר העם ולכן תבא עליהם צרה וצוקה ולא יעמדו להם דברי חוזיהם ונביאי השקר אשר להם כי אין בפיהם מענה אלהים הבל המה מעשה תעתועים, ואחר שניבא על מלכות ישראל חזר לנבאת על מלכות יהודה שהמה בפשעיהם נתדמו למלכות ישראל ואפרים וסיפר מגנותם ופשעיהם שבגללם תחרש ירושלם ותחרב ציון ותבטל עבודת בית המקדש וכמו שיתבאר כל זה בפירוש הפסוקים: (א) דבר ה׳ אשר היה אל מיכה וגו׳ עד כי אנושה מכותיה וגו׳. הנביא הזה מיכה המורשתי כנוהו כן לפי שהיה ממרשה עיר אחת מערי יהודה, ונלמוד מזה שהיה מאותו שבט כי אין לנו לדעת משפחות הנביאים ומאיזה שבט היו כי אם מפאת ארצם ונחלתם ועליו אמר בספר ירמיהו (ירמיה כו, יח) מיכה המורשתי היה נביא בימי חזקיה מלך יהודה והוא ניבא בימי ישעיהו ובימי ג׳ מלכי יהודה יותם אחז ויחזקיה, והיתה נבואתו כוללת על ישראל ועל יהודה כמו שאמר אשר חזה על שומרון ועל ירושלם כי לפי שהיו אלה ראשי המלכות תלה הייעוד בהם, והנה לא זכר מלכי ישראל לא מפני שנסמך על אמרו אשר חזה על שומרון כמו שכתב הרד״ק אבל היה אמתת הענין כמו שזכרתי בהקדמה שהנביאים שנתיחסו נבואותיהם למלכי ישראל ויהודה אם הם עצמם היו מעשרת השבטים היו מיחסים זמן נבואותיהם למלכיהם ולמלכי יהודה גם כן כמו שעשה הושע מפני שהיה משבט הראובני ועמוס מפני שהיה מבני אשר, אמנם הנביאים שהיו מיהודה או מבנימין יחסו זמן נבואותיהם למלכי יהודה ולא העלו שמות מלכי ישראל על שפתותיהם ולכן אמר בישעיהו שהיה משבט יהודה ומזרע המלוכה בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה ולא זכר מלכי ישראל אף על פי שניבא עליהם, וכן מיכה לפי שהיה משבט יהודה ומארצו עם היות שחזה על שומרון וירושלם לא יחס נבואתו למלכי ישראל ולא נשא אותם על שפתיו לפי שבעיני הנביאים ההם לא היו הם מלכם כי אם אויבי השם ולכן אמר מיכה בלבד בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה כי הם היו מבית דוד מלכים אמתיים. והותרה בזה השאלה הראשונה: (ב) ולפי שהיו עמים מתחלפים ישראל ויהודה וגם כל שבט ושבט הזה כעם בפני עצמו וכמו שאמר עליהם (דברים לג, יט) עמים הר יקראו, לכן אמר נגדם שמעו עמים כולם, ובדרך כללות ארץ ויושביה אמר בהרדוף לשון הקשיבי ארץ ומלואה, ואין להפלא מאשר אמר שמעו עמים לנוכח כי כן מנהג הכתוב וכמוהו ואולם תשובו ובואו נא, וכן אמר מיכיהו בן ימלא בזה הלשון עצמו שמעו עמים כולם, ואמנם אומרו ויהי ה׳ בכם לעד ה׳ מהיכל קדשו פירשו המפרשים שהיכל קדשו הוא השמים, ופירש רש״י ויהי ה׳ בכם לעד שנבאתי לכם בשמו והתראתי בכם ופירשו חכמים זכרונם לברכה (ירושלמי תענית ב׳:א׳) כי הנה ה׳ יוצא ממקומו ממדת רחמים למדת הדין, והרב רבי אב״ע פירשו על התפשטות גזרתו היוצאת מלפניו. ולי נראה שלא קרא היכל קדשו כי אם לבית המקדש והוא אשר כינה בשם מקומו על דרך מקום מקדשנו כי לפי שהיה מתנבא על כל השבטים בחרבן מלכות ישראל ומלכות יהודה לכן אמר שיהיה השם בהם לעד מהיכל קדשו אשר בירושלם. (ג) וזכר איך יהיה מעיד על רשעתם באומרו כי הנה ה׳ יוצא ממקומו כלומר שיסלק שכינתו מאותו מקום אל היכל קדשו והסתלקות שכינתו יעיד על פשע העם. והותרו בזה השאלות השנית והשלישית: וזכר שבסבת אותו הסתלקות ירד ודרך על במותי ארץ והוא משל למלכים ולשרים הגבוהים במעלתם שידרכם וירמסם וישפילם לארץ. (ד) ולפי שיתבטלו ממשלותיהם אמר ונמסו ההרים תחתיו כלומר שיושחתו ויבוטלו הגבוהים והרמים תחת השם אשר לא יוכלו לעמוד מחרון אפו, וכנגד שאר העם וההמון שהם שפלים במדרגותיהם אמר והעמקים יתבקעו כדונג רוצה לומר כי הנה ההרים שזכר עם כל גבהם וקשיים ימסו כדונג שהוא השעוה הרכה כשיפגעו האש שהוא כנוי לחרונו יתברך, ואמנם העמקים שזכר יתבקעו כמים המוגרים במורד שיתפרדו חלקיהם מפני התנועה החזקה אשר התנועעו במורד, וכבר המשיל המשורר עונשי הש״י בזה הדרך באומרו (תהלים יח, י) ויט שמים וירד ואמר (שם ח) ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו. (ה) וזכר הנביא פה שלא יהיה סלוק שכינת השם מהיכל קדשו וממקומו האלהי כי אם בפשע עמו והוא אומרו בפשע יעקב כל זאת ויעקב הוא שם כולל בכאן לכל י״ב השבטים, ואמר ובחטאת בית ישראל שהוא כנגד מלכות ישראל בפרט, ולפי ששומרון היתה ראש המלכות ושם היה מקור הע״ז לכן אמר מי פשע יעקב הלא שומרון כי הוא סבת פשע מלכות ישראל בע״ז והוא גם כן היה סבת פשע יהודה שנמשכו מלכי יהודה אחרי מלכי ישראל ברשעתם ולכן אמר הפשע בשם יעקב הכולל לישראל ויהודה, וכן אמר ומי היה סבת הבמות אשר בארץ יהודה כולה כי אם ירושלם כי לפי שהיו עושים שם במות היו למדים שאר ערי יהודה לעשותם ג״כ ובבמותיהם היו מקריבים לע״ז. (ו) וזכר שלהיות שומרון התחלת הפשע בכל יעקב לכן הקב״ה מעניש ראשונה לשומרון ועליו אמר ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם שיבא מלך אשור ויחריבה ויהרוס בתיה וחומותיה באופן שלא תושב עוד אבל תשאר לעי השדה ולנטוע כרמים, כי להיות שומרון הר יטעו בה כרמים מפני שהכרמים הטובים הם אשר יטעו בהר וכשיהרסו בניני שומרון יגירו וישליכו אבני הבנין מן ההר אל הגי ואף היסודות יגלו ויסירו משם האבנים כי יערו הבנין כולו עד היסוד בה, והנה יחס הש״י כל זה לעצמו ושמתי והגרתי אגלה עם היות שהאשורים עשוהו לפי שהיה הכל בגזרתו, ואל תקשה על זה ממה שאמר בספר מלכים כי מלך אשור כשלכד את ארץ ישראל הוציא עמים מארצו והושיב אותם בערי שומרון כי הנה לא אמר הכתוב שהושיבם בשומרון כ״א בערי שמרון לפי ששומרון המדינה החריבה והפיל חומותיה וכל הבתים אשר בה מפני כעסו עליהם שצר אותם שלש שנים וכמו שנבא זה הנביא ושמתי שמרון לעי השדה וגו׳ ובשאר הערים הושיב את עמו. (ז) ומפני ששומרון שמה בטחונה בפסילים שהיתה עובדת אותם לכן אמר וכל פסיליה יוכתו שיכו אותם האויבים וישברום וכל אתנניה שהם הבגדים והכלים היפים שהיו בבית הפסילים נתונים אליהם מעובדיהם שלא היו ראויים להוליך ישרפו באש, כי מפני שאנשי שומרון לא רצו להשלים ולהכנע לפניהם היה קצפם גם כן על יושביה ולחרפם ולגדפם יכו פסיליהם וישרפו מתנותיהם וכליהם, ואומרו וגם כל עצביהם פירשו המפרשים בתי העצבים כמו שתרגם יונתן, ויהיה אשים שממה שיהיו שוממים וחרבים מאין אדם. ולי נראה שקרא עצבים העגלים אשר עשה ירבעם מזהב ושאר העגלים שעשו בצלמם כדמותם מכסף כמו שביאר עמוס אשים שממה את שומרון מהם, ויהיה אומרו וכל עצביה כמו ומכל עצביה אשים שממה את שומרון הנזכר, ואמנם אומרו כי מאתנן זונה קבצה חוזר לשומרון כי היו מביאים שם לבתי הפסילים והעגלים ההם מאתנן זונה קבצה אותם שומרון ואמר זונה לעבודה זרה שכינה כל נביא בשם זונה, ועד אתנן זונה ישובו שהאשורים יקחו הכל ויוליכוהו לבתי אליליהם וכן תרגם יונתן ולות פלחי טעוותא יתמסרון. (ח) ואחרי שזכר הנביא חרבן שומרון וגלותה אמר עליו על זאת אספדה ואילילה אלכה שולל ועירום אולי שהנביא הלך לירושלם ערום ויחף כאיש ששללוהו בוזזים עושה מספד מר להמשל שכך יהיה לכל בני ישראל בגלותם כי כן הלך ישעיהו ערום ויחף לאותו דמוי עצמו: ורש״י פירש שולל וערום משתגע כשוטה בתמהון לבב כמו אשתוללו אבירי לב (תהלים עו, ז) ומזה מוליך יועצים שולל כי המטורף מדעתו דרכו ללכת ערום כאלו שללו את כל בגדיו, אבל יונתן הבין שאמר כל זה הנביא על גלות ישראל ובשמם שיספדו ויילילו וילכו שולל וערום בגלותם, והפירוש הראשון יותר נכון אצלי: (ט) כי אנושה מכותיה וגו׳ עד הוי חושבי און: סיפר הנביא שעשה המספד והיללה שזכר ושהלך ערום כאיש שולל על חרבן מלכות ישראל לשתי סבות, האחד לפי שאנושה מכותיה ר״ל שכל אחת ממכותיה של שומרון החרב והרעב והדבר והגלות היתה אנושה חזקת הכאב והיאוש ואמר זה על גלות השבטים לפי שלא זכו לפקידה והוא על דרך אנוש לשברך, והסבה השנית היא לפי שאותה מכה של שומרון באה גם כן על יהודה, ולא אמר זה על סנחריב שעלה על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם כמו שפרשו המפרשים כי הנה סוף קינתו זאת קרחי וגוזי על בני תענוגיך הרחיבי קרחתך כנשר כי גלו ממך והוא המורה שעל גלות נבוכדנצר נאמר, ועוד שהנה הרעה אשר עשה סנחריב לבני יהודה לא היתה אנושה כיון שהצילם ה׳ מידו, אבל אומרו על חרבן ירושלם על ידי נבוכדנצר שהמכה האנושה מהחרבן והגלות שהיה בשומרון באה גם כן על מלכות יהודה שגלו גם כן ובעבור שהיה זה הנביא משבט יהודה לכן אמר נגע עד שער עמי וזכר בפרט ירושלם כי היא היתה העיקר. (י) ואמנם אומרו בגת אל תגידו וגומר ושאר הפסוקים שאחריו אמרו המפרשים שהוא דרך קינה לומר כן בגת אל תגידו כי יודעים היו בגת ובארץ פלשתים חרבנם אבל שהיו נוהגין לומר כן בקינות וכמו שאמר דוד בקוננו על יהונתן (שמואל ב א, כ) אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון, ופירשו בבית לעפרה שהוא שם מקום וענינו בכל בית ובית שהיה בעיר עפרה התפלשי והתגלגלי בעפר. (יא) וכן פירשו שהיה שפיר שם מקום, ושאמר שיושביה ילכו בגלות גלויי ערוה, ושכן צאנן הוא שם מקום ובית האצל שם מקום אחר, ושיהיה ענין הכתוב שלא יצאו יושבי צאנן למספד שעשו בית האצל שהיו שכניהם וגלו תחילה והם לא יצאו לנחמם לפי שחשבו וידעו שגם המה יגלו אחריהם והאויב יקח מהם עמדתו שעמד עליה במצור ימים רבים כי יקח אותם לעבדים ואת ממוניהם. (יב) ופירשו כי חלה לטוב יושבת מרות מענין חיל וכאב שהיתה כואבת יושבת מרות שהוא גם כן עיר אחרת בעבור הטוב שהיה לה ועתה ירד רע מאת ה׳ לשער ירושלם. (יג) ושליושבת לכיש שהיא עיר אחרת אמר רתום המרכבה לרכש שהיא הבהמה קלת ההליכה מאד וזה אם ללכת בגלות ואם לברוח מהאויב. (יד) וכן פירשו בתי אכזיב שהיא עיר אחרת ממלכי יהודה שתהיה לאכזב כמים לא נאמנו, ושאמר למלכי ישראל והיה לו לומר למלכי יהודה להגיד שגם הם מבני ישראל היו. (טו) ופירשו עוד היורש אבי^א לך שהוא חסר אל״ף כמו שמן ראש אל יני ראשי (תהלים קמא, ה), וענינו שהאויב היורשת נחלות ישראל יביא השם יתברך עליו שבת מרשה, וכן פירשו עד עדולם יבא כבוד ישראל שעד עדולם שהיא עיר אחרת בנחלת יהודה יבא האויב שהוא היורש את כבוד ישראל ושמלת יבוא חוזר אל היורש שזכר למעלה. והענין כולו שעשה הנביא הספדו בלשון נופל על הלשון דרך צחות משמות הערים עם מה שיקרה בהם מהרעה זה דרכם בפירוש הכתובים האלה. ואין ספק שהנביא זכר כאן שמות ערים רבות מערי יהודה ושעשה קינתו בלשון נופל ומסכים על שמותיהם כמו שאמרו, אבל רואה אני שלא כיון הנביא לקונן על אותם הערים בלבד כי אם על כל ארץ יהודה האמנם כינה אותם בשמות הערים ההם מפני שתוף השמות בענינה ובעשותו מזה קינתו הפליג המליצה והצחות. ובעבור שכפי פירוש המפרשים בפסוקים האלה לא ימלטו מספקות רבות לכן נראה לי לישב פירושם באופן אחר. והוא שלא אמר בגת אל תגידו להיות המאמר הזה ממנהג הקינות כולם ואם דוד אמרו בקינתו היה לפי שהוא ועבדיו היו נרדפים משאול ואנשיו ונמלטו בארץ אכיש מלך גת ולכן הוצרך לומר לאנשיו שלא יגידו בגת מפלת שאול אויבו לפי שתשמחנה בנות פלשתים לא בהצלחת דוד וממלכתו כי אם במפלתן של ישראל, אמנם הנביא כאן בעבור שהיתה גת קרובה לערי יהודה והיתה ירושה למלכי יהודה לכן הזהירם שלא ילכו שמה לבקש עזרה מהפלשתים ולספר להם הרעה אשר מצאתם ולא יבכו לפניהם להתחנן להם כמו שילך האדם לבית אוהבו כדי לספר לו קורותיו כי הם ישמחו במפלתם ולא יועילום, אבל בבית לעפרה עפר התפלשתי, ובית במקום הזה הוא מלשון בפנים ותוכיות כמו מבית ומחוץ תצפנו (שמות כה, יא) יאמר שתוך ארצם שהיא כולה עפרה כי מפני רעתה כינה את כל ארץ יהודה בשם עפרה כאלו כולה נחרבת ונעשית עפר תיחוח שמה בתוך אותה ארץ עפרה ואפריית את בת יהודה עפר התפלשי התגלגלי בעפר והתעטפי בו ואל תלך לפלשתים, וכן אמר בהספדו עוד עברי לכם יושבת שפיר עריה בושת כי קרא לבת יהודה יושבת שפיר להיות יפה נוף משוש כל הארץ, ואמר עתה במקום שהייתה יושבת שפיר צנועה ומכוסה כאשת חיל תעברי עריה בושת ועריה הוא מלשון גלוי כאלו אמר מגולת הבשת שהוא מקומות הערוה, וכן במקום שהיתה בת יהודה כבודה בת מלך פנימה לא יצאנית שאפילו לדבר ראוי והגון שהוא לכת אל בית אבל הסמוך אליה ולביתה לא היתה יוצאת מביתה עתה תבטל מנוחתה ועמידתה ותבא לתנועה ורגש גלות, וזהו אומרו לא יצאה יושבת צאנן כי צאנן הוא מלשון יציאה ובית האצל הוא מלשון להיות אצלה ועמדתו הוא מלשון עמידה ומנוחה שהוא הפך התנועה כמו עמוד על רגליך ותעמוד בפתח, יאמר אותה יושבת שלא היתה יוצאת יציאה למספד הבית אשר אצלה לרוב צניעותה עתה האויב יקח מכם מלכות בני יהודה עמידתו ומנוחתו של יהודה כי יניעהו ויוליכהו בגולה. וכן אמר עוד כנגד מלכות יהודה וקראה יושבת מרות לפי ששבעה ברעות ומרות נפשה בגלות בית ראשון ובית שני כמו שאמר עליה הנביא (איכה א, ד) והיא מר לה כי חלה לטוב וחלה הוא מלשון תקוה ותוחלת, ומלת כי הראשון בכתוב הזה הוא מלשון דילמא והשני הוא מלשון כאשר יאמר האם חלה וקותה לטוב בת יהודה יושבת מרות בכל עריה כאשר ירד רע מאת ה׳ לשער ירושלם שכיון שמאתו יתברך שאוהב ה׳ שערי ציון ירד רע לשערי ירושלם מה יעשו שאר ערי יהודה, ובעבור שלכיש בימי שלותה היתה מגדלת הרכש והסוסים למרכבות ורוכבת עליהם תמיד בגאותה לכן אמר כמלעיג עליה רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש רוצה לומר כאשר היית עושה עד פה, כי לכיש היתה ראשית חטאת לבת ציון מפני שבה נמצאו פשעי ישראל כי למדה תחלה עבודת הבעלים מישראל ומבני לכיש למדו להרע אנשי ירושלם. ואמר לכן תתני שלוחים על מורשת גת לפי שגת בהיותה עיר מערי פלשתים דוד לכדה מהם ומלכי יהודה יירשוה עד שבחטאתם חזרו הפלשתים ולקחוה מהם והיתה להם למורשה, ולכן אמר כאן שבמקום שגת בימים הראשונים היתה מורשת לבת יהודה עתה תצטרך מלכות יהודה לתת לה שלוחים שהם מתנות כמו ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה (מלכים א ט, טז), ועל מורשת הוא כמו אל מורשת וכמוהו ונתן הספר על יודע ספר (ישעיה כט, יב) וילך הרמתה על ביתו וזולתם. ואמנם אומרו בתי אכזיב אחשוב אני שהם ערים מפלשתים שמפני שהיו כוזבים נקראו עריהם בתי אכזיב, ואין להקשות על זה ממה שמצינו אכזיב בנחלת בני יהודה כי כבר ימצא שם עיר אחת במלכות אחת ועיר אחת במלכות אחרת באותו שם עצמו ויורה על זה אומרו בתי אכזיב, ואולי על מצרים ואשור אשר בקשו מלכי ישראל לעזרה אמר בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל שאמרו לעזור להם ולא עזרום והיו להם לאכזב מים לא נאמנו, ועם היות שלמעלה זכר חרבן שומרון ואחריו חרבן יהודה ועליה עשה הנביא עיקר הקינה כי נגע רעתה לנפשו הנה לא נמנע מלזכור בתוכה דבר ממלכי ישראל וחורבנם, ואם על כל פנים נאמר שאכזיב היתה מנחלת יהודה כמו שכתוב בספר יהושע (יהושע טו, מד) וקעילה ואכזיב ומרשה יאמר הכתוב שגם כן בתי אכזיב לאכזב שהוא כנוי לערי יהודה כולם לפי שכולם היו בתי אכזיב לש״י וגם הם היו לאכזב למלכי ישראל כי לא באו לעזרתם, הנה א״כ לא אמר למלכי ישראל במקום הזה כי אם על מלכי ישראל ממש לא על מלכי יהודה כדברי המפרשים, והותרה בזה השאלה הרביעית. וכן על יושבת מרשה ארץ מולדת הנביא שהוא גם כן כנוי למלכות יהודה אם לפי שהיה שבט יהודה הוא העולה בתחילה במלחמות ובירושת הארץ ולכן נקרא מלכותו מרשה כלומר מוריש את הגוים מן הארץ ויורש אותה מהם, ואם שקראה מרשה לפי שבראשונה היתה עשירה מולכת על שנים עשר שבטים ועתה נדלדלה ונתרוששה ולא נשאר במלכותה כי אם יהודה ובנימין, ומפני שמלכות יהודה נחרבה אחר מלכות ישראל וירושלם נלכדה אחר שנלכדו כל שאר ערי יהודה לכן אמר עליה עוד היורש אבי לך רוצה לומר גם כן אני אביא עליך יושבת מרשה את היורש שהוא האויב שיירש את כל הארץ, ועד עדולם יבא כבוד ישראל והנה עדולם עיר מערי יהודה היתה אבל כינה כל מלכות יהודה בשם עדולם מפני שיהודה הראשון נאמר בו ויט עד איש עדולמי (בראשית לח, א) ולכן שבטו ומלכותו נקרא עדולם, וכן דרשו חכמים זכרונם לברכה (ב״ר פה, א) עד עדולם יבא כבוד ישראל מלכו של ישראל עד עדולם יבא שנאמר וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי. אמנם יבא כבוד ישראל אין ראוי לפרשו מלשון כבוד וטובה ושהיה מנבא כאן הנביא טובה על עדולם ודבריו היו קינה על הרעות, אבל כפי הפשט נראה לי לפרש יבא כבוד ישראל שהכבוד שיבא על מלכות ישראל שהוא החרבן והגלות שבא עליו הוא יבא גם כן עד עדולם שהוא מלכות יהודה שגלה אחריו והוא על דרך מה שאמר למעלה כי אנושה מכותיה כי באה עד יהודה וגומר כי קרא גלות ישראל כבוד על דרך סגי נהור לסומא והותרה בזה השאלה החמשית: ובמסכת סנהדרין פרק חלק (קב, א) דרשו לכן תתני שלוחים על מורשת גת בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל אמר רבי חנינא בר פפא בשעה שהמליכו את ירבעם יצאת בת קול ואמרה להם מי שהרג את הפלשתי והוריש אתכם גת תתנו שלוחין לבניו. והוא דרש נאה לא יצטרך לפי דרכו לפרש מלכי ישראל על מלכי יהודה כדברי המפרשים, ויהיה פירוש הכתוב לדעתם שבעבור שאמר למעלה כי בך נמצאו פשעי ישראל זכר שהיה מפשעם של ישראל שנתנו שלוחים וגט פיטורין למלכות יהודה שהיתה מורשת גת מפני דוד שהרג את גולית מגת ושלכד את גת והורישה למלכי יהודה, ועל השבטים יאמר ג״כ בתי אכזיב לאכזב שהוא ירבעם ולמלכי ישראל שבאו אחריו. הנה התבאר שהקינה הזאת שעשה הנביא פה על מלכות יהודה היתה לא על אותם הערים אשר נקבו בשמות בלבד אבל שכינה את מלכות יהודה בשמות הערים האלה מפני הבחינות והשתופים אשר זכרתי. (טז) ולפי שזכר למעלה שומרון ראשונה ואחר כך חרבן יהודה וירושלם לכן על שתיהן חתם דבריו ואמר קרחי וגוזי על בני תענוגיך, ואמר קרחי וגוזי זה על גלות ישראל אשר זכר ששומרון תקרח את ראשה ותגוז שערותיה כאשה מתאבלת על מת על בני תענוגיה שהיו בארצם אוכלים למעדנים ומתענגים ברוב טובה ועתה ילכו בגולה, וכנגד בני יהודה אמר הרחיבי קרחתך כנשר כי גלו ממך כי בעבור שהנשר לשנים ידועים מימיו יעוף למעלה אל חלק האויר העליון ומרוב חום האש המגיע שם ימרטו כנפיו ותפול נוצתו לכן אמר לבית יהודה שתרחיב קרחתה כנשר לפי שגלו בניה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א בכ״י אסקוריאל נכתב ״אביא״ עם סימנים למחיקת האות א׳.

הערות

Tanakh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון