1. התרגומים בכל מקום שכתוב בתורה מלת אשה מתרגמים קורבנייא וכן פי׳ הרס״ג כמה פעמים. וכ״כ הר״י אבן גנאח בספר השרשים שרש אש: אשה הוא לה׳ ר״ל קרבן וכמהו וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כלומר מן האשה וכו׳, וכ״כ בספר השרשים לרד״ק: אשה הוא לה׳ בפלס צחה צמא מן צחה, והוא תאר לקרבן על שם שהוא כלה באש וכן הבשר מהקרבן אשר היה לכהנים נקרא אחר שקצתו נאכל באש. אשי ה׳ ונחלתו יאכלון (דברים יח א׳) ובפירש״י ויקרא א ט: וכל אשה לשון אש פושיי״ר בלע״ז. ובאע״ז: אשה שם התאר וטעמו קרבן אש, וברמב״ן: ואשה לשון אש, ואמר ר״א אשה שם התואר וכו׳ ואינו כן אבל אשה שם, כמו אש ועולה אשה כמו עולת אש ריח ניחח לה׳ וכן כלם, כי טעמם כמו לחם אשה, אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה וכו׳ (יש בתורה אשה השי״ן בסגול ויש אשה השי״ן בצירי), ועי׳ ברב״ח כאן, וברש״י כאן פי׳ על אשי ה׳ על מדורות האש העשויות לשם, וכוונתו כמו שביאר בבאר יצחק ששם אשי כאן אי אפשר לפרשו כתואר לאימורי הקרבנות או איברי העולה הנקטרין ע״ג המזבח דמה טעם וענין להזכיר כאן בחטאת שיקטיר האימורין על אימורי הקרבנות ולכן פירש״י ששם אשי כאן הוא תואר נופל על מדורות האש אשר יבעירו הכהנים ונקראו אשי ה׳ היות שהובערו לשם ה׳. וברא״ם פי׳ כוונת רש״י דבא לשלול האש היורדת מן השמים שהוא אש ה׳ ממש דאותה אש אחת היא, לא רבות כמו שכתוב כאן אשי ה׳ בלשון רבים. וכ״כ בגור ארי׳. וזה דוחק.
אמנם פירש״י צריך ביאור שלא הזכיר התרגומים שפי׳ כאן אשה כמו בכל מקום מלשון קורבניא, ומה שכ׳ הבא״י דמה טעם להזכיר בחטאת שיקטיר האימורין על הקרבנות יש לפרש שפיר, שכן מצינו ממש אותו דבר לעיל ג, ה. והקטירו וגו׳ על העלה, כלומר שהקטירו את האימורים של שלמים על העלה, ובמאמרי ״על העלה״ במילואים סי׳ ח. כתבתי לבאר בכמה אופנים, הטעם שהזכיר הקטרת האימורים על העלה, אותו הדבר ממש יש לפרש כאן הטעם שצוה להקריב אימורי חטאת על אשי ה׳ היינו הקרבנות.
ונראה שרש״י סובר שחז״ל בתו״כ וספרי חולקים על התרגומים ומפרשים אשה מלשון אש.
ומצינו גם בתרגום יונתן וירושלמי שמתרגמים ״אשי״ מלשון אש ולא קרבן, בבמדבר כח, ב את קרבני לחמי לאשי, באונקלוס ית קרבני לחם סדור לקרבני. וביונ׳ וירו׳: הלא אישתא הוא דאכלא יתיה. וכן ברש״י: לאשי הניתנין לאשי מזבחי.
בספרי פנחס פיס׳ קמג: אשה, אע״פ שאתה נותן לאישים לא ירצה עד שיהי׳ כאישים, ובספרי קרח פיסקא קיח: אע״פ שאתה נותן לאשים אינו נרצה עד שישרף באש. ובתו״כ ויקרא א, ט.: אשה לשם אשים, וכ״ה בזבחים מ״ו הובא לעיל פ״א אות קעד. ושם בגמ׳: אשים לשם אשים לאפוקי כבבא דלא. ופירש״י ע״מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים וכו׳ ובפי׳ ראב״ד: בשר שנצלה ע״ג גחלים עוממות ולא נצלה כל צרכו נקרא כבבא על שם גחלים כבות – כלומר שתהא כוונתו לשרוף אותם על גבי מערכה ולא שקיים בהם מצוות הקטרה מעט על הגחלים עוממות ואח״כ יטלם משם לבית הדשן. וכן פי׳ גם הר״ש משאנץ. ובפי׳ ר״ה: לאפוקי דאי כבה דלא, משום דליכא לשם אשים וראה בקובץ הערות על ר״ה מש״כ בזה. וברמב״ן א, ט: שישחטנו ע״מ להעלותו ע״ג אש בוערת במערכה, לא להעלות ע״ג גחלים עוממות שמתכבות והולכות, ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי, לא שיצלה שם מעט וכו׳ ע״כ ויש גורסים שם לאפוקי גבבא דלא, שיתכוין להעלותו על גבי אש על עצים, כדכתיב על העצים אשר על האש ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא. ובדק״ס הביא עוד גירסאות שונות, ובשטמ״ק: כלומר שצריך שיניחנו במזבח עד שיצלנו האש לגמרי ולא יורידנו משנצלה מעט. ובערוך השלם ערך כב כתב דכיבא פי׳ נחרך באש ובירושלמי סנהדרין מפורש שם דהוא מהובהב ושרש הבב נרדף עם כבב וממנו השם כיבא עיי״ש. והצד השוה שבכל הפירושים דבעינן שתהא כוונת המקריב שהבשר והאימורים ישרפו לגמרי עד שיעשו לאפר ולא ישאר בו ממשות של בשר.
אמנם סוגיא מפורשת במעילה י. אמר רבא הכל מודים שאם נהנה כו׳ מאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן (על גבי מזבח), אפילו קודם שנעשו אפר אבל משלה בהן האור כמ״ש רש״י (ושיטת התוס׳ אפילו לא משלה בהן האור העלאה גרידא נקראת נעשה מצותו) דפטור (ממעילה) פשיטא, מאי קא מפסיד, מהו דתימא כו׳ אימורי קדק״ל איכא מצוה להפוכי בצנורא (כדי שיהיו נשרפין לגמרי ולחייב בהן משום מעילה.) קמ״ל דלא. ע״כ.
ומבואר דלשיטת התוס׳ בהעלאה לבד נעשה לחמו של מזבח ונעשה מצותו. ועי׳ בשו״ת אבני נזר או״ח סי׳ עג.
וכן מבואר ביראים סי׳ תנה כשיטת התוס׳: ומצות הקטרה שנותן על האש ועל המזבח ומיד כשהעשן יוצא קיים מצות והקטיר. פי׳ והקטיר והעשין כדכתיב והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן.
ולפמ״ש הערוך לנר יבמות דף צ. לר״ש בזבחים קי. העלאה בחוץ חייב אפילו שלא על האש עיי״ש ומוכח ג״כ דס״ל שגם בקדשים העלאה גרידא על המזבח נקרא נעשה מצותו. ולפי הנ״ל נ״ל דהסוגיא דמעילה וכן ר״ש בזבחים וירושלמי יומא פ״ב ס״ל כשיטת האונקלוס שמפרש אשה קרבן, וכן בכ״מ שכתוב והקטיר מתרגמים יסקון, ובתרגום ירושלמי ויסדר, כמו שביארתי ענין זה באריכות במילואים סי׳ ט. ולפירושי שפיר י״ל דבהעלאה גרידא נעשה מצותו.
ועפ״י דרכנו יש להוסיף ביאור על דברי התוס׳ מעילה י. ד״ה הכל מרדים, שכתבו וז״ל דהתם בחטאות ואשמות היינו אימורי [קדשי] קדשים ולא מיקרו נעשית מצותן בהעלאה אבל באימורי קדשים קלים מיקרי נעשית מצותו משום ההעלאה, ואם תאמר ומאי שנא, ואומר מורי הרב רבינו פרץ שיחי׳ דשנא ושנא, איבעית אימא קרא דכתיב והוציא הדשן גבי עולה ואי לאו האי קרא, מן הדין היה לנו לומר דמשעת העלאה הן בקדשי קדשים הן בקדשים קלים הוי נעשית מצותו, אך גלי קרא גבי עולה דלא הוי נעשית מצותו בהעלאה, כיון דאכתי צריך להוציאה לבית הדשן, הילכך קדשי קדשים נילף מינה, שכשם שהיא קדשי קדשים ומועלין בה עד שתצא לבית הדשן, כל קדשי קדשים מועלין באימורין עד שיצא לבית הדשן, אבל קדשים קלים לא נילף מינה וכו׳ עיי״ש.
ובקרן אורה תמה על דבריהם, דהרי ברור שהדשן לקחו מכל הקרבנות שנשרפו וגם אימורי קדק״ל בכלל עיי״ש ולקמן במילואים סי׳ ט אות טו* כתבתי סמך יפה מקרא מפורש, גבי אימורי קרבן שלמים שהם קדק״ל כתוב (ויקרא ג, ה) והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העלה אשר על העצים וגו׳. אפילו נתנם על איברי קרבן עולה לאשמעינן שיכול לתת אימורי שלמים על אברי עולה ולא על האש ג״כ ובזה קיים מצות הקטרה, ונעשו מצותן ואין בהם מעילה, משא״כ באימורין מקרבן חטאת (ד, לה) כתוב והקטיר הכהן אותם המזבחה על אשי ה׳, ולפירש״י היינו על מדורת אש לאשמעינן שלא אמרינן נעשה מצותו עד שנשרף.
ובתו״ש דף ק, אות פא מובא איבעיא ממנחות נז. אם העלאה ע״ג מזבח הוה כאלו כבר נקרבה או כל זמן שלא נתנה על האש לא נקרבה. ונשאר בתיקו וצ״ע מ״ש התוס׳ ד״ה ואשר או לכל הפחות אחר שהוצת האור ברובו דאשר תקריבו אמר רחמנא והא איקרבא ומבואר שהתוס׳ נסתפקו מתי נפטר על החימוץ אם במשלה האור דהוה ליה נקלט או בהצתת האור ברובו דהותרו השיריים, דהרי הוצת האור ברובו משכחת לה רק אחרי שנתנה על האש ואיך שייך לומר ע״ז מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה, הרי לא חסר שום מעשה, וע׳ ברמב״ם פ״ג מפסולי המוקדשין ה״ג פוסק, דאיברים וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאלו לנו בעזרה ואם ירדו לא יעלו כמבואר בזבחים פז. א״כ איך אפשר לומר אשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבא וי״ל שהבעיא היא עפי״מ דמבואר בזבחים קה. וחולין קג ע״ב דאיבעי שם אם מחוסר קריבה כמחוסר מעשה דמי או לא, ומצינו בקדושין סב. כל שבידו לאו כמחוסר מעשה ויש להעיר שהיונתן כאן שמתרגם המלים לא תקטרו לא תקריבון לא כשאר התרגומים וכן היונתן בעצמו בכ״מ מתרגם כן וזה כהצד אשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבא ואין להקשות הרי לא תקטירו כתיב שליונתן הקטרה זו פירושה הקרבה.
ומצינו בעיא זו גם בירושלמי יומא פ״ב ה״א: תרם והפריחתו הרוח תפלוגתא דר׳ יוחנן ודר׳ חנינה דא״ר חנינה קומץ שנתנו על גבי האישים והפריחתו הרוח בפריחה האחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השיריים ידי מעילה, ר״י אמר משיאחוז האור ברובו (קרבן העדה: תרם. הדשן והפריחתו הרוח אם יוצא ידי הרמה או לא היינו פלוגתא דר״י ור״ח: בפריחה האחרונה. כשפרח כל הקומץ מע״ג המזבח נתכפרו הבעלים והשיריים מותרים לכהנים). ועי׳ ביפ״ע מנחות שם.
ובקונטרס גבורת שמונים דף עד. האריך בענין זה וכותב: ותיבות ״בפריחה האחרונה״ שבירושלמי אין להם מובן ולפי הענין נראה דצ״ל משמשלה האור או לשון אחר מורה ע״ז ואולי צ״ל במשילה הראשונה היינו משמשלה בו האור כבר נתכפרו הבעלים אע״פ שעדיין לא אחז האור ברובו ואיך שיהי׳ מיהת הרי נראה בעליל דפלוגתת הירושלמי היא עצמה פלוגתת הבבלי וגם בעלי המאמר הן הם, וכ״כ הקרבן העדה שם דהיא פלוגתת הבבלי הנ״ל עש״ה וא״כ בירושלמי הרי הפלוגתא ג״כ לענין אי נתכפרו הבעלים וא״כ הא מבואר איפוא לכאורה דלר׳ יוחנן גם בעלים לא נתכפרו עד שתאחוז האור ברובו. ובס׳ שערי תורת א״י בירושלמי יומא העיר שצ״ל בפרידה הראשונה (פי׳ בגרגיר ראשון מהקומץ שנשרף ע״ג מזבח. והיינו שאמרו בבבלי מנחות כו: משמשלה בה האור ועי׳ פירש״י) נתכפרו הבעלים.
עי׳ צפנת פענח תרומות פרק ב׳ דף מו ד״ה ובאמת. ומשמע דאף בזמן שהיא בכלי כבר נגמרה ההקרבה וצ״פ מאכלות אסורות פ״י ה״ב, דמקרי הקרבה תיכף כשבא על המזבח. ושו״ת צ״פ ורשא סימן קיח. עיין ברמב״ם בפיה״מ פ״ג דמכות דלא מצי לתקן הלאו משום דכיון דמיד שהוא על ראש המזבח כמאן דאקרבה כמבואר במנחות נג. וזה בעיא שם. ועי׳ תוס׳ זבחים פז:.

2. תוספתא נדרים פ״א ירושלמי נדרים פ״א ה״א נזיר ספ״א. הטעם של הרא״ם משום שכתוב בו כפרה צריך ביאור ונראה לי לבאר עפ״ד הרמב״ם בפיהמ״ש פרה פ״ג מ״ג. ידוע הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת ובין איש אשר נטמא כל ימיו ואח״כ טבל והזה עליו ג׳ וז׳, אלא שזה האיש אשר הוזה עליו, יותר גדול המדרגה בטהרה [יש תרגום: יש לו מעלה יתירה בטהרה] לפי שהכתוב כבר שפט עליו [יש שני תרגומים אחרים, דן עליו, גזר עליו] שהוא טהור, עכ״ל.
אותו הדבר חשבו חסידים הראשונים אם התורה כתבה על האיש שהביא קרבן חטאת וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו, האיש הזה יש לו מעלה יתירה בטהרתו מן החטא (מעין זה שאמרו ברכות לד. במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד) לכן התאוו להביא קרבן חטאת והביאו חטאת נזיר שגם אצלו כתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. (וראה כריתות כה. במשנה בבא בן בוטא הי׳ מתנדב אשם תלוי בכל יום).
ור״ש בגמ׳ שם חולק על ר׳ יהודה האומר שהביאו חטאת נזיר וס״ל שלא הביאו חטאת נזיר, כדי שלא יקראו אותם חוטאין, שהרי כתוב אשר חטא על הנפש. אמנם ר׳ יהודה לשיטתו סובר שהחסידים לא רק שלא איכפת להם שיקראו אותם חוטאים שעשו תשובה, אלא ההיפך המה מרוצים בזה כי הבזיון והשפלה הוא חלק מפעולות הקרבן שהוא מכפר כמו שמצינו בגמ׳ סוטה לב: שהמביא קרבן חטאת שעירה, כולם רואים שזה קרבן חטאת, ואיהו קא מכסיף נפשיה, שהרי יכול להביא כבשה שלא רואים אם זכר או נקבה. ובחטאת ע״ז דלא סגי דלאו שעירה, התם נכסוף וניזיל כי היכא דנכפר ליה. (הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה).
וי״ל שהחסידים היו מתאוין להביא חטאת כלומר כדי להתבייש ברבים שחטאו ועשו תשובה שתהא להם כפרה על עונותיהם. וכמו שאמרו בסוטה ה. כל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם ומכיון שלא עלה בידם להביא קרבן חטאת הביאו חטאת נזיר.