×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וְנֶ֣פֶשׁ כִּֽי⁠־תֶחֱטָ֗א וְשָֽׁמְעָה֙ ק֣וֹל אָלָ֔ה וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם⁠־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ׃
If anyone sins, in that he hears the voice of adjuration, and he is a witness, whether he has seen or known, if he doesn't report it, then he shall bear his iniquity.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימהעודהכל
[א] 1ונפש כי תחטא, תלה הכתוב הסרחון בנפש, ולמה שהכל תלוי בה ובשבילה ירדה תורה מן השמים כדי להזהירה שלא תכשל בעונות. וכן הוא אומר (תהלים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, ואם אינו עוסק בה כראוי סופו נכשל, וכן הוא אומר (משלי ד׳:י״ט) דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו, ושמא יאמר החוטא אני לבדי חוטא, ת״ל ונפש כי תחטא, ולהלן הוא אומר (שמות א׳:ה׳) ויהי כל הנפש, מלמד שאם חטא אחד כאלו חייב את הכל. וכן את מוצא בעכן הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף (יהושע כ״ב:כ׳) וכן הוא אומר (ויקרא ד׳:ג׳) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם כאלו הוא מאשים את כל העם שהוא מכריעם לכף חובה, לפי שהיחיד נידון אחר רובו וכן העולם נידון אחר רובו, זכה אחד זכו כולם, חב אחד חבו כולם. וכשם שהצווי הוא לנפש והיא החוטאת, לכך היא מקבלת את הדין והגוף טפל לה. היה ר׳ לוי משלו משל לכהן שנשא שתי נשים אחת כהנת בת תלמיד חכם ואחת הדיוטת בת עם הארץ, פעם אחת נכנס וראה שהן אוכלין תרומה בטומאה, התחיל כועס ורוגז ומכה בת תלמידי חכמים, אמרה לו שנינו עברנו ונטמינו מפני מה אתה כועס עלי ורוגז וזו אין אתה מקפיד עליה, אמר לה את כהנת בת תלמידי חכמים יודעת טהרת התרומה ודין אכילתה וזו בת עם הארץ אינה יודעת כלום לכך איני כועס אלא עליך. כך אמר הקב״ה, הגוף ממקום טומאה בא מן העפר וסופו לעפר ואינו יודע לא תחלתו ולא סופו והנפש טהורה היא וממקום טהורה היא באת ויודעת תחלתה וסופה, לכך איני תולה אלא בה. (מדרש הגדול)
[ב] 2ונפש כי תחטא, אמר הקב״ה חביבה הנפש הזו לפני, אפילו הוא חולה והנפש בגופו מטלטלין אותו בשבת, מת כאבן הוא מושלך ואי אפשר לטלטלו. אפילו הוא רשע והנפש עולה ויורדת בו מטלטלין אותו, שמצפין לו שהוא עושה תשובה. (מדרש ילמדנו)
[ג] 3ונפש כי תחטא ושמעה, ר׳ לוי אמר אוי להם למחרפין ולמגדפין שהן אומרין דברים שמחטיאין אותן ואת שומעיהן, שנאמר כי תחטא ושמעה, ונפש כי תחטא שעומד בגסות רוח ומחרף ומגדף למעלה והכתוב אומר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. (מדרש הגדול)
[ד] 4ונפש כי תחטא, למה אינו אומר נפשות כי יחטאו, שכל ישראל נקראו נפש אחת שנאמר (שופטים כ׳:י״א) כל איש ישראל כלם כאיש אחד ואם חטא אחד מהם כלם ערבים זה בזה, למה הדבר דומה, לבני אדם שהיו באין בספינה נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו, א״ל, שוטה אתה קודח תחתיך והמים נכנסין וכולן אבודין כך נפש כי תחטא. (מדרש ילמדנו)
[ה] 5ונפש כי תחטא, בא וראה כל הפרשיות הכתובות בספר הזה כתוב בהן שגגה, חוץ מן פרשה זו שלא נאמר בה שגגה, עליו אמר שלמה (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, משל לשנים שרגמו איקונין של מלך, אחד שכור ואחד בדעתו, נתפשו שניהם ועלו לבימה ונתן איפופסין (גזר דין) לבן הדעת ופינה לשכור, כך כל מי שהוא חוטא כתוב עליו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה, ואם כל עדת ישראל ישגו, וכולן מפני שהן חוטאין בשגגה הם מביאין קרבן ונסלח להם, שנאמר (במדבר ט״ו:כ״ו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה אבל המגדף נוטל איפופסין שנאמר (ויקרא כ״ד:ט״ז) ונוקב שם ה׳ מות יומת וכו׳ וכשבא הקב״ה לדון את כל הבריות לעוה״ב דן אותם עם מכשפים ועם מנאפין שנאמר (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר. (תנחומא ישן סי׳ טו.)
[ו] 6ונפש כי תחטא, מתני׳: שבועת העדות וכו׳ וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות (שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר) ואינן חייבין על שגגתה (אם שוגגים הם לגמרי, כסבורין שאין יודעין לו עדות ואח״כ נזכרו, שהרי אנוסין הן, לא קרינא בהו נשבעין לשקר). גמ׳: וחייבין על זדון השבועה, מנהני מילי, דת״ר בכולן נאמר בהן ונעלם (בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד, כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש) וכאן (בשבועת העדות) לא נאמר בה ונעלם. לחייב על המזיד כשוגג. (שבועות ל. לא:)
[ז] 7ונפש כי תחטא, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון וכו׳, (ראה לקמן אות לא) ר״ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, ועוד ק״ו מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, וחייב על כל אחת ואחת, בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד, אינו מדבר אלא בתביעת ממון, עדות שלא עשה בה נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, ואינו חייב אלא אחת בפני ב״ד (אם השביעם בב״ד), אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון, מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע (מפי אחרים) כנשבע (מפי עצמו) ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, ת״ל תחטא, תחטא לגזירה שוה, נאמר כאן תחטא ונאמר להלן (ויקרא ה׳:כ״א) תחטא, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו׳, מחכו עלה במערבא וכו׳ ותהדר עדות ותגמר לה מפקדון דמזיד לאו כשוגג, מה פקדון שוגג אין מזיד לא, אף עדות שוגג אין מזיד לא, כי היכי דיליף פקדון ממעילה, להכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו, דבכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר בהן ונעלם, לחייב על המזיד כשוגג. (שבועות לג: לד:)
[ח] 8ונפש כי תחטא, מתני׳: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי אלו פטורים, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. (שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי). גמ׳: ת״ר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן יכול יהו חייבין, ת״ל תחטא תחטא לג״ש נאמר כאן תחטא ונאמר להלן (ויקרא ה׳:כ״א) תחטא מה להלן בתביעת ממון ויש לו (שיש ממון עליו) אף כאן בתביעת ממון ויש לו. (שבועות לה.)
[ט] 9ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מתני׳: שבועת העדות נוהגת וכו׳ בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד, מפי עצמו (שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות), ומפי אחרים (כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני. ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם) אין חייבין עד שיכפרו בהן בב״ד דברי ר״מ. (דכתיב אם לא יגיד, במקום שאילו היה מגיד היה מועיל, וקרא במושבע מפי אחרים כתיב, אבל מפי עצמו יליף ר׳ מאיר בגז״ש כדמפורש בגמ׳ ואפילו חוץ לב״ד) וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב״ד. גמ׳: במאי קמיפלגי, אמרוה רבנן קמיה דרב פפא בדון מינה ומינה, בדון מינה ואוקי באתרה קמיפלגי (פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגז״ש אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם, דהואיל ולמדתו ממנו, ע״כ ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו, או דון מינה ואוקי באתרה, כלומר לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן, והשתא מפרש לה ואזיל) ר׳ מאיר סבר דון מינה ומינה מפקדון (בגז״ש דתחטא תחטא) מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב (דכתיב אשר ישבע עליו. ובר״ח: שנאמר וכחש בעמיתו.) אף עדות מושבע מפי עצמו חייב, ומינה, מפקדון מה פקדון בין בב״ד ובין שלא בב״ד (דהא ונשבע על שקר בין בב״ד בין שלא בב״ד משמע) אף עדות בין בב״ד ובין שלא בב״ד. ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה, מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בב״ד אין שלא בב״ד לא אף מושבע מפי עצמו בב״ד אין שלא בב״ד לא. (שבועות ל. לא.)
[י] 10ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מתני׳: שבועת העדות כיצד, אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו לו (בלא שבועה) אין אנו יודעין לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין. גמ׳: נפש נפש (כתיב בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו׳, והאי במושבע מפי אחרים משתעי דושמעה קול אלה נאמר, וכתיב בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ומעלה וגו׳ וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ ונשבע על שקר, והאי במושבע מפי עצמו משתעי, וילפינן נפש נפש לגז״ש ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה) מה להלן מפי עצמו אף כאן מפי עצמו, מה כאן מפי אחרים אף להלן מפי אחרים. (ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב)
[יא] 11ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. שמע מפי אחרים, מפי עצמו מנין, ת״ל כי תחטא לרבות את השומע מפי עצמו כשומע מפי אחרים, דברי ר״ש. ר׳ יהודה בן בתירה אומר אינו צריך, ק״ו הוא ומה נדרים שאין חייבין עליהן מפי אחרים חייב עליהן מפי עצמו, שבועת שוא שהוא חייב עליהם מפי אחרים אינו דין שיהא חייב עליהן מפי עצמו. אמר ר׳ ירמיה נמתי לפני ר׳ יהודה בן בתירה וכי יש עונשין מן הדין, אלא כל מקום שתפש הכתוב מוסיף את עונש מן הדין. רבי אומר ממשמע שנאמר ושמעה, בין מפי עצמו בין מפי אחרים הא מה ת״ל כי תחטא, מגיד כי נקרא ע״ש סופו (לעבור על קול אלה). (תוספתא שבועות פ״ג ה״ד)
[יב] 12ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מאן דידע בסהדותא דחבריה, מיחייב למיזל ואסהודי ליה, ואי לא מסהיד ליה קאים באיסורא, שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו׳ ואע״ג דהאי קרא בהיכא דאשבעיה ולא מסהיד ליה, הני מילי כי כתיבא שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה, אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה, אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא. (שאלתות שאילתא סט)
[יג] 13ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. רבי אלעזר בן מתיא אומר אין אדם מתחייב לשמוע אא״כ חטא שנאמר נפש כי תחטא ושמעה. וכן היה ר׳ אלעזר בן מתיא אומר הרואה עוברי עבירה נתחייב לראות, הרואה עושה מצוה זכה לראות. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ד)
[יד] 14ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. זה שאמר הכתוב (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, אלו בני אדם שמחרפין שמו של הקב״ה וכו׳ על כן יהיו דבריך מעטים (קהלת ה׳:א׳) ומה עליך לעשות ליתן ידך על פיך ועל אזנך שלא לדבר ושלא לשמוע, לכך נאמר נפש כי תחטא [ושמעה קול אלה]. (תנחומא ישן סי׳ יג)
[טו] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. שבשעה שהנפש חוטאת באות עליה כל אלות שבתורה. (מדרש חדש טו)
[טז] 15ושמעה, להוציא את החרש. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[יז] 16ושמעה קול אלה. מתני׳: אלו נאמרין בכל לשון וכו׳ ושבועת העדות (בכל לשון שהשביעהו וכפר ולא הודה חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות) גמ׳: שבועת העדות מנלן (דאי לא כתב קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש) דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, בכל לשון שהיא שומעת. (סוטה לג.)
[יח] 17ושמעה קול אלה, מתני׳: משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. וכו׳ באלף דלת וכו׳ ובכל הכינוין הרי אלו חייבין. גמ׳: ורמינהו יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה (במדבר ה׳:כ״א) מה ת״ל והלא כבר נאמר (שם) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (מהכא משמע תיהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוה ליה למכתב אלא יתן ה׳ את ירכך נופלת) לפי שנאמר ושמעה קול אלה, נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה, מה להלן שבועה (דכתיב והשביע) אף כאן שבועה, מה להלן בשם (דכתיב יתן ה׳ וגו׳) אף כאן בשם (המיוחד. ר״ח) לא קשיא הא רבי חנינא בר אידי הא רבנן, דתניא רבי חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע, (שבועת ה׳ תהיה וגו׳, ובר״ח: והשביע הכהן את האשה), ואל תשבע, (לא תשבעו בשמי לשקר, ובר״ח: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וי״א ושמעה קול אלה וי״א יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה ונאמר א׳ לא תקלל), קלל, (יתן ה׳ אותך לאלה), ואל תקלל, (בין קללת השם בין קללת חבירו לא תקלל חרש), מה השבע בשם, אף לא תשבע בשם, מה קלל בשם, אף לא תקלל בשם, (וברייתא רבי חנינא ומתניתין רבנן). ורבנן אי גמירי ג״ש (דנאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה) ניבעי שם המיוחד אי לא גמירי גזרה שוה אלה דשבועה היא מנא להו (ושמעה קול אלה מנא להו דבשבועה משתעי) נפקא להו מדתניא וכו׳ (לקמן אות יט). (שבועות לה:)
[יט] 18ושמעה קול אלה, אלה דשבועה היא מנא להו, נפקא להו מדתניא, אלה, אין אלה אלא לשון שבועה וכן הוא אומר (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (אלמא אלה היא שבועה, ופרכינן) התם שבועת האלה כתיב (שבועה שהיא בקללה אבל שבועה שאינה בקללה לא משתמע מהכא), הכי קאמר אלה, אין אלה אלא בשבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה (ה״ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, כך שנויה בתו״כ ובמסכת סוטה יח. מפרשה היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך) ת״ל ושמעה קול אלה, ושמעה אלה ושמעה קול (מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא, לדרשא אתא לחייבו בא׳ משתי הקולות). אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר (יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אתו באלה וגו׳, וכתיב (דברי הימים ב ל״ו:י״ג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. (שבועות לה: לו.)
[יט*] 19ושמעה קול אלה. אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה (רישא דברייתא אין אלה אלא לשון שבועה וכה״א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ק״ע) מניין שאין עמה שבועה כשיש עמה שבועה, ת״ל ושמעה אלה ושמעה קול (ה״מ למיכתב ושמעה אלה, ש״מ דהיא שבועה כל שיש בה קול אלה) לעשות שאין עמה אלה כשיש עמה אלה, הא אלה בלא שבועה לא (קושיא היא דמנין ללמוד מכאן על האלה בלא שבועה דילמא על השבועה בלא אלה אתי קרא ללמד וכו׳ אבל אלה בלא שבועה לא מיתרבי מקרא) ר׳ יוסי בשם ר׳ יוחנן לא שנייא היא אלה בלא שבועה, היא בשבועה בלא אלה (אין חילוק ביניהם דהכי מידרש או קול לחוד או אלה לחוד והיא אלה בלא שבועה והיא בשבועה בלא אלה דשניהם נתרבו). (ירושלמי שבועות ספ״ד)
[כ] 20ושמעה קול אלה, מתני׳: אל יכך (אם תעידוני) ויברכך (אם תעידוני וכפרו) ר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרין (משום דבעו קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, ולא ששמעה ברכה ולמדה אלה מן הכלל. רמב״ן). (שבועות לו.)
[כ*] 21ושמעה קול אלה, ר׳ יהודה אומר אלה זו קללה, קול זו שבועה, ר״ש אומר אלה זו שבועה קול אלו הכנויין שבתורה, אוסרכם אני קבלכם אני בתמים בצדיק ובישר הרי זה חייב. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ז)
[כא] 22ושמעה קול אלה. מה את בא אחרינו (היה מחזר אחר עדים, אמרו, מפני מה אתה בא אחרינו) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, יהו חייבין (יכול יהו חייבין דהואיל ומחזר אחריהן כאמר להן דמיא) ת״ל ושמעה קול אלה את ששמע קול חייב יצאו אילו שאין שומעין קול (דאע״פ שמחזר אחריהן הוא הרי לא שמעו ממנו כלום. שמעינן מיהת דכל שבועה שהיא בלא תביעה לאו כלום היא בשבועת העדות). (ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב)
[כא*] 23ושמעה קול אלה והוא עד, מתני׳: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורים, מפני שקדמה שבועה לעדות. גמ׳: ת״ר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת״ל ושמעה קול אלה והוא עד (שהיה עד באותו שעה) או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות. (שבועות לה.)
[כב] 24והוא עד, המשביע את הגוים ואת הנשים ואת הקטנים ואת הקרובים ואת הפסולים פטורין שנא׳ והוא עד בעד שראוי להוציא ממון הכתוב מדבר יצאו אלו שאין ראוין להוציא ממון. ר׳ אלעזר אומר המשביע בעד אחד פטור שאין ראוי להוציא ממון. (תוספתא שבועות פ״ב ה״ה)
[כב*] 25והוא עד, לא עד מפי עד ולא מפי בת קול ולא מקול הברה. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[כג] 26והוא עד, בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בב׳ עדים הכתוב מדבר או אינו אלא בעד אחד, ת״ל (דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד, שאין ת״ל אחד, אלא כל מקום שתפס הכתוב עד סתם הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[כג*] 27והוא עד, הכשר לעדות. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[כד] 28והוא עד, מתני׳: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים (דכתיב והוא עד, בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות) ברחוקין ולא בקרובין (קרובים פסולים לעדות), בכשרין ולא בפסולין (כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר אל תשת עד חמס), ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. גמ׳: לאפוקי מאי, אמר רב פפא לאפוקי מלך (דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו), ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא (בערבון והמראה). מ״ד משחק בקוביא כ״ש מלך (דמדאורייתא לא חזי) ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו (וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה, ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן ביה והוא עד). (שבועות ל. לא.)
[כה] 29והוא עד, מתני׳: עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם. גמ׳: אמר שמואל אפילו עדיו ביניהן. פשיטא (דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין) לא צריכא דקאי עילויהו (שעומד בצד עדיו) מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי (ודאי להנך דקיימו גביה קאמר והרי ייחד עדיו) קמ״ל. תניא נמי הכי, (דאע״ג דגבייהו קאי פטורין) ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואמר להן משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת״ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו, יכול אפילו אמר כל העומדין כאן, ת״ל והוא עד, והרי ייחד עדיו (דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורין). (שבועות לה.)
[כו] 30והוא עד, שנים אומרים אכל (הלב) והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב [וחכמים פוטרין] א״ר מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה (כגון אם העידו בו שהרג את הנפש), לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור. גמ׳: אמר אביי מודה ר׳ מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור (קרבן שבועת העדות) דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות (אפשר שלא היה בר הגדה שלא נתכוון להעיד וקרא כתיב והוא עד, תו״י). (כריתות יב:)
[כז] 31והוא עד, אמר הקב״ה אם בקשת להעיד העד ואם לאו אני מעיד, שנאמר והוא עד, ומנין שנקרא הקב״ה עד, שנאמר (ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאום ה׳. (תנחומא ישן סי׳ טו)
[כח] 32והוא עד או ראה, אמר איוב ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה (איוב מ״ב:ב׳), והוא אומר וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל (בראשית י״א:ה׳) אלא ללמד לבריות שלא יאמרו עדות אלא אם כן ראו, שנאמר והוא עד או ראה. (מדרש ילמדנו)
[כט] 33והוא עד או ראה או ידע, בפני ב״ד להוציא עד אחד (שאין הגדה שלו מהני לחיוב ממון) בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים, (יכול) יהא חייב, תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, את שכשר להעיד עדות תורה, יצא אחד שאינו כשר להעיד. (ירושלמי שבועות פ״ד ה״א)
[ל] 34והוא עד או ראה או ידע, גופא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד (את העדות) רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה במאי קמיפלגי איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי (זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה זה לא ראה של זה נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד). ואידך, אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי (מ״מ תרוייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה). ואיבעית אימא קרא, דכתיב והוא עד או ראה או ידע (והאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאילו השביע עד אחד ולא העיד פטור) ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד (דברים י״ט:ט״ו), איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, ואפקיה רחמנא בלשון חד (דכתיב והוא עד) למימר עד דחזו תרוייהו כחד. ואידך, והוא עד או ראה או ידע, מכל מקום. (סנהדרין ל.)
[לא] 35והוא עד או ראה או ידע, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון כו׳ ר׳ יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה (ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל) כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני (הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה) יבואו פלוני ופלוני ויעידו (שמנית לי בפניהם ואני פורע לך) זו היא ראיה בלא ידיעה, ידיעה בלא ראיה כיצד, מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה וכו׳. ש״מ קסבר ר׳ יוסי הגלילי משביע עדי קנס (דאונס ומפתה וכפרו) פטור דאי ס״ד חייב, נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה, ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע, נכרית בעל, בת ישראל בעל, בתולה בעל, בעולה בעל. (שבועות לג: לד.)
[לב] 36או ראה או ידע, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון (בעדות תביעת ממון) ר׳ אליעזר אומר נאמר כאן אואין (או ראה או ידע) ונאמר להלן אואין (בשבועת הפקדון, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק) מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון. אואין דרוצח יוכיחו (או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה) שהן אואין ומדברים שלא בתביעת ממון, דנין אואין שיש עמהן שבועה מאואין שיש עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה. אואין דסוטה יוכיחו (או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וגו׳) שהן אואין ויש עמהן שבועה (והשביע הכהן את האשה) ומדברים שלא בתביעת ממון, דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דסוטה שאע״פ שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן וכו׳. מתקיף לה רבה בר עולא או או ביטוי (או נפש כי תשבע לבטא וגו׳ להרע או להטיב) יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ומדברים שלא מתביעת ממון, מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא (בשניהם כתיב תחטא לג״ש), אדרבה מביטוי הו״ל למילף שכן חטאת מחטאת (עדות וביטוי, בחטאת אבל שבועת הפקדון באשם), אלא מסתברא מפקדון ה״ל למילף שכן חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה (סימן הוא שכן חטא, תחטא מתחטא, ובשניהם חייב על המזיד אבל ביטוי כתיב ביה ונעלם, תבעיה וכפריה, עדות ופקדון באין על ידי טענה וכפירה משא״כ בשבועת ביטוי, ועבריה, עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא) אדרבה מביטוי הו״ל למילף שכן חטאת (שניהן בחטאת) שירדה (בעולה ויורד) לחומש (ואין בהם חומש משא״כ בפקדון) הנך נפישן. (שבועות לג: לד.)
[לג] 37והוא עד או ראה או ידע. והוא עד כגון שחתם עדותו בשטר ונזכר, או ראה שהלוהו מנה (בפיו) [בפניו], או ידע כגון שהודה לחבירו בפניו. (מדרש החפץ כת״י)
[לד] 38והוא עד... אם לוא יגיד, או יכול המשביע עדי קנס וכפרו יהו חייבין, ת״ל והוא עד אם לא יגיד, ממון היוצא בעדותן בלבד חייבין, יצאו עדי קנס שאין מוציאין ממון בעדותן לבדה אלא עם כפירת נתבע. (מדרש הגדול)
[לה] 39או ראה... אם לוא יגיד, ואין עדותן מתקיימת בב״ד (לפסוק הדין על פיהם) עד שיעידו שניהן כאחד, ר׳ נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו. במאי קמיפלגי, איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא, מר אמר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי (הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא אתו), ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי, אלא מצרפינן להו הכא נמי ליצרפינהו. ואיבעית אימא קרא, אם לא יגיד ונשא עונו ודכולי עלמא (תנא קמא ור׳ נתן) כרבנן דפליגי עליה דר׳ יהושע בן קרחה (סבירא להו דאמרי בעינן שיראו שנים כאחד וילפינן טעמא מוהוא עד דליחזי כחד) והכא (גבי הגדה) באקושיה הגדה לראיה (כדכתיב או ראה אם לא יגיד בחד קרא) קא מיפלגי מר סבר מקשינן הגדה לראיה ומר סבר לא מקשינן. (סנהדרין ל.)
[לו] 40או ראה... אם לוא יגיד, ואם מך הוא מערכך (ויקרא כ״ז:ח׳) עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו וכו׳. אלא מעתה והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, וכי תימא הכי נמי, והא תניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, פקח ונתחרש, פתוח ונסתמא, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ואח״כ מתה בתו (קודם שבא לב״ד להעיד), פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא ואח״כ נתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. שאני התם דאמר קרא או ראה אם לא יגיד, בראייה והגדה תלי׳ רחמנא מילתא והא איכא. (ערכין יח.)
[לז] 41או ראה, להוציא את הסומא. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[לז*] 42או ידע, להוציא אח השוטה. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[לח] 43ושמעה... או ראה או ידע אם לוא יגיד, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם. (תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[לח*] 44אם לוא יגיד, ת״ר אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני, אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, והן יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהיו חייבין, ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו, בראוין להגדה הכתוב מדבר. (שבועות לה.)
[לט] 45אם לוא יגיד, תנן שבועות העדות (שחייב הכתוב עליה קרבן שבועה שנאמר ושמעה קול אלה) אינה נוהגת אלא בראויין להעיד, והוינן בה למעוטי מאי, רב פפא אמר למעוטי מלך (דתנן ביה לא מעיד ולא מעידין אותו) רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא (בעירבון דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות), והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עליה שבועה, שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד (משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין) והאי לאו בר הגדה הוא כלל, (לא מהני הגדה דידיה הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן). (יומא עד.)
[לט*] 46אם לוא יגיד ונשא עונו. מתני׳: בעל אוב וכו׳ וידעוני וכו׳ הרי אלו בסקילה וכו׳. גמ׳: מ״ש הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומ״ש גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני, ר׳ יוחנן אמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. ר״ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה וכו׳ ור״י מ״ט לא אמר כר״ל. אמר לך מתני׳ דכריתות ר׳ עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה. (דקחשיב מגדף בההוא מנינא ופליגי רבנן עליה במגדף משום דאין בו מעשה) וכו׳ ואמר ר״ל מאן תנא השתחואה (לענין קרבן על שגגתן) ר״ע היא דאמר לא בעינן מעשה, ור׳ יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה וכו׳. ורבי יוחנן מ״ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו (גבי מגדף) לא הוי מעשה. אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב (עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך את השם). מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה (אצל חטאת היא שנויה) ואמאי הא ליתנהו בלב וכו׳ אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם (משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו שאין עדותן עדות ואין מתחייבין על כפירתן אלא עד שיעידו בב״ד או יכפרו בבי״ד. רבינו נסים). (סנהדרין סה:)
[מ] 47אם לוא יגיד, מתני׳: שבועת העדות נוהגת וכו׳ בכשרים ולא בפסולים. גמ׳: שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחברו משלם ממון, יצא פסול שאפילו מגיד אין חברו משלם ממון. (ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט)
[מא] 48אם לוא יגיד, מתני׳: השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לב״ד והודו פטורין. כפרו חייבין על כל אחת ואחת. גמ׳: מנלן דאכפירה בב״ד הוא דמחייבי אחוץ לב״ד לא מחייבי, אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב ממון (דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי). (שבועות לב.)
[מב] 49אם לוא יגיד, יכול השביען בב״ד חמשה פעמים וכפרו יהיו חייבין על כל אחת ואחת, תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו, מקום שאם יגיד ויועיל שם ואם לא יגיד ונשא, יצא זה. אמר ר׳ שמעון מה טעם מפני שאין יכלים לחזור ולהודות. (מדרש הגדול)
[מג] 50אם לוא יגיד, תני רבי ישמעאל ונשא עונו, קרבן (ראה אות נה) מנן ליה בית דין, ילפינן אגדה אגדה (כתיב הכא אם לא יגיד וכתיב בזקן ממרא והגידו לך את דבר המשפט, פ״מ) מה אגדה שנאמר להלן בית דין אף כאן בית דין. (ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט)
[מד] 51אם לוא יגיד, אמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו׳ אמר ר׳ זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד (שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע), אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב (ואם איתא לדרב כהנא ליחייב) אמר ליה אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם (על פי שנים עדים) ולא מפי כתבם. (גיטין עא.)
[מה] 52אם לוא יגיד, מתני׳: שלח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע, וכו׳ גמ׳: ת״ר שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו, יכול יהו חייבין, ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו, מאי תלמודא, אמר ר״א אם לוא יגיד כתיב (מלא למדרש ביה לו לא) אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור. (שבועות לה.)
[מה*] 53אם לוא יגיד. אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהן אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין (דיליף לה לקמן לה: מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם) עד שישמעו מפיו בואו והעידוני וכו׳ תניא כוותיה דשמואל ראוהו שבא אחריהן אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין. (שבועות לא: לב.)
[מו] 54אם לוא יגיד, שלשה לא, כתובים בתורה בלמ״ד אל״ף וקרואים לו, ואלו הן: אשר לא יעדה (שמות כ״א:ח׳), אשר לא כרעים ממעל לרגליו (ויקרא י״א:כ״א), אשר לא חומה (ויקרא כ״ה:ל׳), ויש אומרים אם לא יגיד. (מסכת סופרים פ״ו, היגר)
[מז] 55אם לוא יגיד, נדרש לו ונדרש בלמ״ד ובאל״ף, ופירושו אם לו לבעל דין לא יגיד, ונשא עונו, שאם השביע עליו והלך והודה חוצה לו (פטור מן השבועה) אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו. (לקח טוב)
[מז*] 56אם לוא יגיד ונשא עונו, אם לוא יגיד, צריך האדם להגיד מעשיו לפני הקב״ה ויתודה עליהן ואם לא הגיד ולא פירט חטאיו ונשא עונו. (מאור האפלה)
[מח] 57אם לוא יגיד, המשביע בפני עובד כוכבים בפני לסטים בפני מוכסין פטור שנאמר אם תחטא ולא יגיד, הוא חוטא אם לא יגיד ואל יהא חוטא כשיגיד. (תוספתא שבועות פ״ב ה״ו)
[מט] 58אם לוא יגיד ונשא עונו, כיצד מאיימין את העדים. על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן וכו׳ ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת (להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפילו על האמת) והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו׳ (עליכם מוטל החובה ונשיאת עון אם לא תגידו מה שראיתם). (סנהדרין לז:)
[נ] 59אם לוא יגיד ונשא עונו, תניא אמר ר׳ יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו׳ והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וכו׳. במאי עסקינן, אלימא בבי תרי, פשיטא דאורייתא הוא (דחייב בדיני שמים), אם לא יגיד ונשא עונו (בתרי קמשתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון, ועוד קיי״ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש) אלא בחד (שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשקרא ומשלם). (ב״ק נה: נו.)
[נא] 60אם לוא יגיד ונשא עונו, ר׳ יהושע אומר ד׳ אין חייבין לשלם מן הדין ואין מן השמים מוחלין להם עד שישלמו, היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו אין חייב לשלם מן הדין ואין מן השמים מוחלין לו עד שישלם וכו׳ אין לי אלא עדות ממון, עדות נפשות והרציחות (כ׳ הת״ב אפשר דה״ק דאם יודע זכות אין לשתוק כמ״ש הכ״מ בריש פ״א מה״ע ה״ב. מצפה שמואל) והנואפות והעובד עבודה זרה מנין ת״ל (דברים י״ט:כ״א) נפש בנפש. יכול יהו חייבין בקרבן ופטורין מן הממון ת״ל (ויקרא ה׳:ה׳) מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור דבר שהוא של ממון חייב דבר שאינו של ממון פטור. אמר בן זומא לפני ר׳ ישמעאל משמע מוציא עדות ממון יהא מביא עדות נפשות, אמר לו ר׳ ישמעאל בן זומא סתרתו בני הרי הוא אומר אם לא יגיד ונשא עונו תלה הכתוב נשיאות עון במגידין יצא עדי נפשות בין מגידין בין שאינן מגידין שאין מן השמים מוחלין להם (דמגלגלין זכות ע״י זכאי וחוב ע״י חייב כדכתיב והאלקים אנה לידו). (תוספתא שבועות פ״ג א-ד)
[נב] 61אם לוא יגיד ונשא עונו, הה״ד (משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד. מעשה בשלטון אחד, שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי, מה עשה, הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמא לקומפון, מה עשה הביא חולדות ונתן לפניהם מנות והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכין אותן לחורין, למחר הוציא כרוז ואמר כל עמא לקומפון, הביא חולדות ונתן לפניהם מנות וסתם את החורין והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורים ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן, לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין. הרי מן השלטון, מן המעשה מנין, ראובן גנב לשמעון לוי ידע ביה א״ל אל תפרסמני ואנא יהיב לך פלגא, למחר נכנסו לבהכ״נ ושמעו קול החזן מכריז מאן גנב לשמעון ולוי קאים תמן, הלא נתנה תורה איפופסין (דין וגמול) והוא עד או ראה או ידע [אם לא יגיד ונשא עונו]. (ויק״ר ו-ב)
[נג] 62אם לוא יגיד ונשא עונו, זה שאמר הכתוב (משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד, מי גרם לאדם שיאמר עליו נפש כי תחטא, אלא מפני שלא בא והגיד לחכם, פלוני גידף שמו של הקב״ה, לפיכך חולק עמו עונותיו, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו, לפיכך אמר שלמה חולק עם גנב שונא נפשו, וכשם שהגנב נתפס ושותפו עמו מתחייב, אף מי ששומע גידופו של הקב״ה ואינו מגיד מתחייב עמו, ואל יאמר אדם מה לשון הרע אני אומר, אמר הקב״ה על כל דבר יש בו לשון הרע חוץ מקללת השם, למה שכשם שאדם מקלל את חברו ואחד שומע לא איכפת לו, אבל אם קילל לאביו בפניו הוא נותן נפשו ואמר לאבי קללת, אמר משה הלא הוא אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳). (תנחומא ישן סי׳ יד)
[נד] 63אם לוא יגיד ונשא עונו. לעולם אין העדים יכולין לחזור בהם משתחקר עדותן בבית דין וכו׳ אם לא יגיד ונשא עונו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. (תוספתא סנהדרין פ״ו ה״ה)
[נה] 64ונשא עונו. המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו הרי אלו חייבין קרבן שבועה ופטורין מן הממון שנאמר ונשא עונו. ר׳ ישמעאל אומר ונשא עונו קרבן. רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר כאן ונשא עונו ונאמר להלן (ויקרא י״ט:ח׳) עונו ישא, מה עונו ישא האמור להלן (בנותר) נטילת נשמת אף עונו ישא [צ״ל אף ונשא עונו. כתי״ע] האמור כאן נטילת נשמה (דחייב בדיני שמים. או הכוונה דקרבן הוא דנפש תחת נפש ומיתת הבהמה חשיב כמו נטילת נשמה, מנחת בכורים) ונשא עון עונו מלמד שבכלל נשיאות עון קרבן (מדכתיב ונשא עונו בוי״ו ולא כתיב עונו ישא חס״ד. ובמנחת בכורים. הכוונה לומר דאף בלא שמע קול אלה הוא נשיאות עון ונשא משמע מכבר דכובש עדותו בלא שמעו קול אלה נמי חייב בדיני שמים). (תוספתא שבועות פ״ג ה״א)
[נו] 65ונפש כי תחטא... ונשא עונו, ר׳ יוסי בר חנינא פתר קרייא בסוטה. ונפש כי תחטא, היא שחטאה על בעלה שהוא זנה ומפרנסה והיא הולכת ומקלקלת עם אחר, ושמעה קול אלה, והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (במדבר ה׳:כ״א), והוא עד, ועד אין בה (במדבר ה׳:י״ג), או ראה, ונעלם מעיני אישה (ולא מעיני יבמה) או ידע ונסתרה והיא נטמאת אם לא יגיד ונשא עונו, אם לא תגיד לכהן וצבתה בטנה ונפלה יריכה. (ויק״ר פ״ו – ד.)
[נז] 66ונפש כי תחטא... ונשא עונו, רבי פנחס פתר קריה בישראל לפני הר סיני ונפש כי תחטא, וארא והנה חטאתם (דברים ט׳:ט״ז) ושמעה קול אלה. ואת קולו שמענו מתוך האש (דברים ה׳:כ״א) וכו׳ והוא עד אלו ישראל ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל (ישעיהו מ״ג:י״ב), או ראה אתה הראת לדעת (דברים ד׳:ל״ה), או ידע וידעת היום (דברים ד׳:ל״ט), אם לא יגיד ונשא עונו. אם לא תגידו אלהותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם, אימתי וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות (ישעיהו ח׳:י״ט). (ויק״ר פ״ו – ה)
[נז*] 67והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו, אמר ר׳ לוי באותה שעה שקבלו ישראל את התורה הודיען הקב״ה שאין כמותו בעולם, שנאמר (תהלים כ״ט:א׳) הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז וגו׳, הבו, הביטו בעליונים, הבו, הביטו בתחתונים וראו שאין אלוה חוץ ממני, לכך הוא אומר והוא עד וכו׳ שמעידין עלי שאני יחיד [או ראה] שנא׳ אתה הראית לדעת וגו׳ (דברים ד׳:ל״ה) או ידע וידעת היום וגו׳ (דברים ד׳:ל״ט) אם לא יגיד אם [אין] ישראל מגידין את התורה ונשא עונו. (מדרש חדש טו)
[נח] 68ושמעה קול אלה... אם לוא יגיד ונשא עונו, ושמעה קול זה שיש בידו למחות ואינו מוחה. והוא עד או ראה או ידע זה שיודע באדם שהוא חוטא. או ראה או ידע והוא נושא לו פנים ואינו מוכיח בדברים כדי להחזירו בתשובה. אם לא יגיד ונשא עונו מה יהיה סופו על שלא הוכיחו, סופו שנתפש ברשתו ונידון בדינו וכן הוא אומר (יחזקאל ל״ג:ח׳) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל פ״ד אות ד, ו, כט. וצרף לכאן, ובלק״ט כאן: ונפש כי תחטא הסמיך חטאת היחיד (לחטאת) [לאשם] יחיד. ונפש כי תחטא, עיקר החטאת תלוי בנפש.
2. בקונטרס אחרון בילקוט שמעוני אות לח. וכוונת הדרש לומר שכל חשיבותו של אדם הוא ע״י נפשו ומש״ה ג״כ תולה החטא בנפש, וראה לעיל אות א ופ״ד אות ד ובבאור שם.
– אפילו הוא רשע וכו׳ שמצפין לו שהוא עושה תשובה. עי׳ במאירי יומא פה. גבי מפקחין את הגל בשבת שכתב: ואע״פ שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת, שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה ומה שכתבתי בזה בצרור הערות על המאירי נדפס בתלפיות שנ״ד חוברת א-ב עמ׳ 100.
3. ראה לקמן אות יד שמפרש הכתוב במחרף ומגדף ומש״כ לקמן אות ה. ובאות יג בבאור מש״כ מדברי החסדי דוד.
4. מובא בקונטרס אחרון בילקוט שמעוני אות לח. וראה לעיל פ״ד אות ו ובבאור. ויק״ר ד ו וביפ״ת שם מפרש דזהו כוונת הדרש שם לדרוש מלת נפש כמו שמסיים הדרש שם בענין נפש, אלא שלא הביא הפסוק שלפנינו.
5. תנחומא סי׳ ז. ושם מוסיף: אמר הקב״ה בפה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים לשמי אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר. וראה לקמן אות ו שלא נאמר כאן ונעלם. ובאות יד, טו. ובמדרש אגדה כאן: אבל מי שהוא מגדף נוטל העונש שלו ומי הוא מגדף הנשבע בשמו לשקר וכו׳. וברבעה״ת: בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה, לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, וראה ברמב״ם הל׳ שבועות פ״ב ה״ד דבלא הזכיר שם ולא כינוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עיי״ש, וע״כ דקרא איירי דוקא כשהזכיר את השם ולכן קוראו מחרף ומגדף.
6. שבועות כה: לה. כריתות ט. ילקו״ש תע״א. וראה לקמן אות קפג ובירושלמי שבועות פ״ב סוף ה״ב: כל מקום שנא׳ בתורה חטא סתם את תופס הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהוא שגגה, וברמב״ם שבועות פ״א הי״ב: וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין שנאמר: נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה. ובא״ע: כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו ואם שכח ולא הגיד ואחר כן נזכר לו. ותמהו המפרשים דבשכח עדותו מפורש במתני׳ דפטור שהרי אנוס הוא, וראה בק״א מ״ש לתרץ. וברלב״ג: והנה מרי מי שיעבור על שבועת העדות יותר עצום ממרי מי שיעבור על שבועת הפקדון, כי העובר על שבועת העדות לא יביאהו לזה הנאת ממון בהשבעו על שקר וכבשו עדותו וכו׳ ולזה ג״כ יתחייב על שבועת העדות חטאת בלתי קבועה ועל שבועת הפקדון לא יתחייב כי אם אשם, כי החטאת באה על עבירה יותר חמורה מהאשם וכו׳ ע״כ, ובאברבנאל: ונשא עונו וזהו כשיהי׳ במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו ע״כ. וכוונתו דעל השבועה אין נפק״מ אם שוגג ואם מזיד. אבל אח״כ כתב: ואמרו ונעלם ממנו והוא טמא ואשם חוזר לשבועה ולמגע הנבלות ואינו חוזר בלבד על הטומאה כי אם ג״כ על השבועה שזכר. והוא נגד סוגיא דילן דונעלם לא קאי אשבועה. ובאור החיים: אומרו נפש כי תחטא – שלא היה לו לומר אלא כי תשמע קול – פי׳ בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלול אם שגגה שחשבה שמותר, או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו.
7. תו״כ כאן. ירושלמי שבועות פ״ד ה״ד וה״ו, ילקו״ש תע, לק״ט ומדה״ג כאן. ובירושלמי שם אינו מביא הגז״ש. ובר״י מיגאש כאן דר״ש יליף לי׳ מגז״ש ומש״ה פרכינן עלי׳ מה לפקדון וכו׳, וכיון דקיימא לן עליה פרכא בהא גז״ש דיליה, קא הדר יליף לה בהקישא דקראי דליכא למיפרך עליה והיינו דקאמר ת״ל תחטא. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״ג: תבען להעיד לו שהוא כהן או לוי וכו׳ וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאין כאן עדות ממון ובמשך חכמה מפרש הלמוד דבשבועת הפקדון כתיב כי תחטא ומעלה מעל בה׳ שהוא כלל הפרשה דלהלן, דכחש בעמיתו היינו ממון והוא חטא שבין אדם לחבירו, ונשבע על שקר הוא חטא שבין אדם למקום, וה״נ כי תחטא כאן הוא על ההכחשה שעי״ז מזיק לו ממון, ושמעה קול אלה הוא שנשבע על שקר, א״כ החטא הוא במה שמכחיש עדותו לבד השבועה והוא על כרחך בדברים שבממון.
8. תו״כ כאן, תוספתא שבועות פ״ב הי״ג, ירושלמי שבועות פ״ד ה״ו עיי״ש. ילקו״ש תע, מה״ג כאן. ובפי׳ המשנה להרמב״ם: ועל דרך זו תדון בכל עדות שידרשנה בעל דין שאינו מועילה לו בטענתו אלו העידו בה העדים, ואין הדיין חייב לשאול את העדים אותה העדות כלל. וברמב״ם פ״י שבועות ה״ב: משביע אני עליכם שתבאו ותעידו לי שאמר איש פלוני שיתן לי מאתים זוז ולא נתן, וכפרו, הרי אלו פטורין משבועת העדות, שאם העידו בדבר זה לא יתחייב הנתבע ממון באמירתן. ובעז״כ תמה דמה צריך גז״ש דהא מפורש בקרא אם לא יגיד ונשא עונו, ומשמע שאלו הי׳ מגיד היה מועיל עיי״ש מה שתירץ. ובתוי״ט מתרץ דהחידוש הוא אפי׳ הוא עני, דמ״מ אינו חייב ליתן לו אלא מטעם נדר, ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד שאין ב״ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו ועיי״ש ברש״ש.
9. ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב ופ״ה ה״ב. ילק״ש ת״ע. ובתוס׳ שם לא: ד״ה משביע. דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב״ד אלא הכפירה, דאהגדה דוקא קפיד קרא דליהוי במקום הראוי להגדה, ראה לקמן אות מא. וכ״ה ברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ב: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בב״ד, בין שנשבעו או השביען בב״ד בין שנשבעו או השביען חוץ לב״ד והכפירה בב״ד בלבד וכו׳ וכ״כ הראב״ד שם פ״י הי״ז אלא שהרמב״ם שם ובפ״ט ה״א כתב דבמושבע מפי אחרים חוץ לבי״ד בעינן דוקא שיענו אמן אחר השבועה משא״כ כשהשביען בבי״ד. ועיי״ש בכ״מ ולח״מ ולקמן אות י. והר״י מיגאש כתב ומושבע מפי עצמו כו׳ חוץ לבית דין לר״מ מיחייב בין כפר אח״כ בב״ד בין לא כפר אח״כ בב״ד, ובחי׳ הרמב״ן הריטב״א והר״ן כתבו דאפי׳ לר״מ דמחייב מושבע מפי עצמו חוץ לבי״ד מ״מ אם בא אח״כ לבי״ד והודה פטור, שהרי כפר במקום שאין העדות מועלת והודה במקום הצריך, משא״כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה, ובירושלמי שם בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב, ועוד שם כמה בעיות אי ילפינן דומיא דשבועת הפקדון. ובחי׳ חת״ס בשבועות פי׳ דהא דבעי בירושלמי שם מאחר דעבד ר״מ מפיו כב״ד מהו שיקבעם לקרבן, (דזהו שאלת הר״י מיגאש) ופשיטותא דהר״ן בכפר חוץ לבי״ד והודה אח״כ בב״ד עיי״ש.
10. ראה שם פ״ג ה״י ופ״ה ה״א וה״ב. ובבבלי שבועות לא. (הובא לעיל אות ט) פירש״י דהגז״ש הוא תחטא תחטא. וכ״ה בתוס׳ שם לא: ד״ה דמייתי, ובגמ׳ שם לד. ובכריתות ט. ובתו״כ פי״א ד נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגז״ש. וכתב במראה הפנים דנ״מ לשבועת ביטוי דכתיב ביה נפש, ולא כתיב ביה תחטא, ודוקא אם ענה אמן דהוי כנשבע מפי עצמו, משא״כ בשבועת העדות דיליף מתחטא תחטא אפי׳ לא ענו אמן אלא שתקו חייבין. ופליגי בזה הראשונים הרמב״ן והרשב״א שם עיי״ש ולעיל אות ט בדעת הרמב״ם. ובנועם ירושלמי ספ״ג שבועות כתב דבכל המקומות הכוונה לגז״ש נפש כי תחטא וכמוש״כ בתו״כ וכן מפורש בירושלמי פ״ד ה״ו, ושבועת ביטוי נתמעטה כיון דלא כתיב בה אלא נפש לחוד. וראה לקמן אות קפא. ובאור החיים כאן כתב דמפי עצמו בשבועת העדות ילפינן בג״ש תחטא תחטא משבועת ביטוי והוא תמוה. ובעבודת הלויים שבועות לב. כתב לתרץ דבריו.
11. קטע זה ״אלא כל מקום וכו׳ מן הדין״ ליתא בתוספתא דילן רק בכתי״ע, והובא בספר הכריתות לשון למודים שער ג, אות קיד, בנוסח שונה ״אלא כל מקום שתפס הכתוב מוצאן עונשין מן הדין״ וכן ביאר ר׳ פפא בשבועות לא: דרבנן ילפי מושבע מפי עצמו ממושבע מפי אחרים מק״ו. וכתב בספר הכריתות דהיכא דהק״ו אתא לגלויי דקרא איירי בכל ענין אע״ג דפשטיה לא משמע דאיירי אלא בחד ענינא, מזהירין מן הדין, וכ״כ תוס׳ בסנהדרין פה. ד״ה הא ובסדר הליכות עולם שער ד דיני הק״ו, וכ״כ הריטב״א מכות יד. וחידש עוד דבקרבן עונשין מן הדין, ובגהש״ס לרעק״א בשבועות שם ציין להריטב״א ולא העיר מהתוספתא דילן. ובפי׳ הקובץ על הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ו ה״ד הקשה על הריטב״א מהתוספתא דילן דאיירי בקרבן ואעפ״כ מקשה ר׳ ירמי׳ וכי יש עונשין מן הדין, ובס׳ לימודי ה׳ כתב דריב״ב לטעמי׳ בשבועות כז. דבקרבן עונשין מן הדין, אלא שבספר הכריתות מבואר דלריב״ב אפי׳ בקרבן אין עונשין מן הדין, ובס׳ המקנה כלל ד כתב דכוונת הריטב״א רק לענין עונשין מן הדין והתוספתא איירי לענין מזהירין וכן הבין בספר הכריתות הנ״ל וכן מבואר בזבחים קו. עיי״ש בתוס׳ ד״ה אזהרה. ובערוך לנר מכות שם הוכיח מכמה דוכתי דבכרת וקרבן אין עונשין מן הדין. ובחי׳ אור שמח שבועות לד: כתב עפ״י הירושלמי כתובות פ״ג ה״א דקרבן כממון לענין קלבדר״מ, ובתוס׳ ב״ק ד: ד״ה ועדים דבממון עונשין מן הדין וה״ה לקרבן, וכן ציין לירושלמי ע״ז פ״ה הי״ב, ובציון ירושלים שם מפרש דהתם הוא במה מצינו. ובעז״כ פרשה ח, ג תולה דברי הריטב״א בפלוגתת ר״ש וריב״ב, ובשיירי כנה״ג כללי הק״ו סי׳ ג כתב דאפי׳ בכרת ומיתה בידי שמים אין עונשין מן הדין והביא בשם רבינו אליקים דעונשין מן הדין.
– בחס״ד כאן תמה דלעיל (אות ז) יליף לה ר״ש בגז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והכא יליף לה מכי תחטא, וכתב דצ״ל דתנאי נינהו אליבא דר״ש. וכתב עוד דריב״ב יליף מכי תחטא כרבי, או כר׳ אלעזר בן מתיא לקמן אות יג.
– בהתוה״מ כאן מבאר שרבי לשיטתו דס״ל דשמעה כולל גם שמע מפי עצמו, ומציין לברכות יג. דדריש שמע השמע לאזנך מה שפיך מדבר.
12. כעי״ז בס׳ והזהיר כג: אע״פ שלא השביעו כשידע לו עדותו ואין מעיד לו עומד ונקרא חוטא שנ׳ ונפש כי תחטא ואח״כ ושמעה קול אלה, עד שלא ישמע קול אלה נקרא חוטא. ומקור הלכה זו הוא בתו״כ קדושים פ״ד ח: ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה, ת״ל לא תעמוד על דם רעך. והובא בשאילתות כאן ובסהמ״צ להרמב״ם ל״ת רצ״ז, וראה בהעמק שאלה כאן מש״כ בזה, ולקמן אות מט-נא. נלמד מפסוק אם לא יגיד וכ״כ הרמב״ם ריש הל׳ עדות ובסהמ״צ מצוה קעח. ובהעמק שאלה כתב דנפק״מ דאי ילפינן מנפש כי תחטא דכתיב לפני והוא עד, יהי׳ החיוב אפי׳ במי שאינו ראוי להעיד שכן גם הוא מסייע לבירור האמת משא״כ אי ילפינן מאם לא יגיד דכתיב אחר והוא עד. ובהע״ש שם ומשך חכמה כתבו בביאור דברי רבינו כיון דילפינן גז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והתם ודאי הפי׳ ונפש כי תחטא והדר ומעלה מעל בה׳, והיינו דהחטא הוא מה שכחש בעמיתו בפקדון דהא כתיב לא תכחשו וה״נ נפש כי תחטא באם לא יגיד ואח״כ ושמעה קול אלה חטא נוסף ע״י שבועת שקר. ובאור החיים פי׳ דלהכי אמר כי תחטא ואח״כ ושמעה קול אלה דמש״ה השביעו לפי שלא רצה להגיד לו עדות, כי בתחלה מבקש ממנו והוא כופר, וזהו החטא שאומר שקרים ואח״כ נוסף על זה שנשבע לשקר ע״כ.
13. בתנחומא ויקרא ז: ולא מטובתו של אדם שומע חרופין וגדופין אלא מתוך עונות שיש בידו שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ודרש התוספתא הובא בספר חסידים מכת״י אות תתתרו והוסיף: ומכאן שאסור לשמוע כשמשביע ואסור לראות כשעושין עבירה אע״פ שאין בידו למחות. ובחסדי דוד מפרש דדריש מלשון תחטא דיתירא הוא וכוונתו לדרש דעבירה גוררת עבירה, והדר דריש מלשון או ראה דגם חיבור לרשעים לבד גורם לו שיחטא ומי גרם לו להיות כובש עדותו ולישבע על שקר לפי שראה חבריו עושין כן, ואע״ג דתחטא איצטריך בגמ׳ לגז״ש אולי ר״א בן מתיא יליף לה מנפש וכדלעיל אות י או דסבר לה כרבי באות יא. ובהעמק דבר מפרש דזה מצוי שאחד יבזה את השני אפילו לא חטא כלל אבל ושמעה קול אלה זה אינו אלא א״כ נתחייב לשמוע והיינו שחטא וזה עונשו לשמוע דברים רעים ועיי״ש בהרחב דבר, וראה בתו״ש בשלח פט״ו אות רעט, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה.
14. תנחומא סי׳ ז׳. וראה לעיל אות ה. ובביאור דהכוונה על נשבע לשוא והוציא שמו של הקב״ה.
15. המשך הדרש לקמן אות לז.-לח. וברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״א: החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכו׳, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעי׳ יא. ובכ״מ: ואפשר דמשמע לי׳ לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע. וכבר העיר בתומים סי׳ לה שמקור דברי הרמב״ם הם מתוספתא שלפנינו ראה לקמן אות לז. גם הגר״א ציין מקורו מב״ב קכח. ולא הביא מהתוספתא. וכעין דרש זה בספרי פיסקא קנג: ושמע אביה להוציא את החרש. עוד שם: ושמע אישה להוציא את החרש, ובנדרים עג. איבעי להו אי חרש יכול להפר לאשתו ופשיט לה ושמע אישה פרט לאשת חרש ועיי״ש ברמב״ן ובפסקי הרא״ש: אי איניש אחרינא דבר שמיעה הוא, אי מעכב ביה שמיעה.
16. ילקו״ש תעא. ולקמן אות קפב. שבועות לט. ובתוס׳ באן ד״ה שבועת: נראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה (״יעננו בקול״ במתן תורה ובלה״ק ניתנה) להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה. וזה דלא כפירש״י עיי״ש מה שהקשו. ובירושלמי הגי׳: אלו נאמרין ״בלשונם״ וכה״ג בתוס׳ שבועות לט. ד״ה אלו ועיי״ש בד״ה קרית שמע ובתוס׳ יו״ט כאן ד״ה ותפלה. וברמב״ם שבועות פ״ב ה״ב: אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינויין וכו׳ וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה ועיי״ש ברדב״ז. ונראה שמקור דבריו לפי גי׳ הבבלי כאן: ואלו נאמרין בכל לשון. ובפ״ט הי״ב: ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהן מכירין אותה. ונו״כ ציינו לגמ׳ דילן וירושלמי הנ״ל עיי״ש ובצ״פ כאן.
17. יל״ש תעא, וראה לקמן אות כ* ובתו״ש משפטים פכ״א אות שכה וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ב ה״ב: אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינויין וכו׳ הרי זו שבועה גמורה. וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. ובראב״ד שם ה״ג: לא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי וכו׳ אע״פ שלא אמר לא שם ולא כינוי וכו׳ שבועה היא. וה״מ לקרבן, וכן נמי לבל יחל, אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא, ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ובתוס׳ נדרים ב. ד״ה ושבועות כתבו בשם ר״ת דמושבע מפי אחרים כיון דילפינן ליה אלה אלה מסוטה, שמושבעת מפי כהן, בעי שם, או כינוי. ובר״ן שם ד״ה ושבועות תמה עליו דהא דאמרינן שבועת העדות בעי שם ר׳ חנינא בר אידי הוא, דגמר אלה אלה מסוטה משא״כ לרבנן. וכן הקשה הר״ן בחי׳ לשבועות על הראב״ד הנ״ל. ובלח״מ שם כתב דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולא גז״ש ממש עיי״ש. ובר״ן שם כתב הטעם משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיבא כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר וכן לא תשא וגו׳ ומ״מ לענין איסור אף בלא שם חל וכמוש״כ הרמב״ם שם ה״ד, וראה בר״י מיגאש רמב״ן רשב״א ריטב״א כאן שיטות שונות להלכה ובנו״כ הרמב״ם שם. ובתו״כ קדושים פרשה ב ו: לא תשבעו בשמי לשקר מה ת״ל לפי שנאמר לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא שיכול אין לי שחייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את כל הכינויים, ת״ל בשמי כל שם שיש לי. וברא״ש שבועות פ״ד סי׳ כד, הקשה מברכת כהנים דדרשינן שמי שם המיוחד ותי׳ דהכא שאני משום דכתיב וחללת את שם אלקיך, דמשמע אף על הכינויין. וראה במרומי שדה שבועות כאן ובמשך חכמה קדושים יט יב.
18. ראה תו״כ פרשתא ח ב, ירושלמי שבועות פ״ד ה״י ופ״ה ה״א, ערכין טז. עי״ש. גירסת השאילתות כאן אין הואל אלא לשון שבועה שנאמר ושמעה קול אלה. ספר והזהיר עמ׳ 46. ילקו״ש תעא, לק״ט ומדה״ג כאן. רש״י גריס כאן כהתו״כ, ולפנינו בגמ׳ המלים, (אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה) מוקפים בסוגרים ונדפס בצד: רש״א מחק זה וז״ל המהרש״א: כל זה מצאתי נמחק, כנראה מתוס׳ לקמן ד״ה וכך שכתבו תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ״ל. עכ״ל, ומש״כ רש״י וכתב קול אלה יתירא כו׳ לחייב בא׳ מב׳ קולות היינו שבועה שיש עמה אלה ושבועה שאין עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה לא מרבינן, ע״כ. וגם בכי״מ ליתא גירסא זו וכמ״ש המהרש״א. ונראה שלא הי׳ לעיני המהרש״א דברי הראשונים כאן הרמב״ן רשב״א ריטב״א והר״ן שסוברים שאין למחוק הגי׳ וז״ל הרמב״ן: ה״ג בנוסח, ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה, כאלה שיש בה שבועה, ת״ל ושמעה קול אלה, ושמעה אלה ושמעה קול, פי׳ רבי רחמנא קול כל דהו בין אלה גרידא בין שבועה גרידא א״נ כדאמרינן בירושלמי אין לי אלא שיש עמה שבועה שאין עמה שבועה מנין ת״ל ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כמי שיש בה אלה הא אלה בלא שבועה לא, רבי יוסי בשם רבי יוחנן לא שניא, היא אלה בלא שבועה היא שבועה בלא אלה, ופי׳ כשם שריבה לזו ריבה לזו דשקולין הן ויבאו שניהן. ובריטב״א מבואר יותר דבבבלי משמע דמיתורא דקול דריש לי׳ ובירושלמי יליף לה משום דשקולין הן ועיי״ש בריטב״א גירסתו בירושלמי. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ גריס בגמ׳ דילן ומנין לאלה שאין עמה שבועה. ובתו״כ הגי׳ מנין לשבועה שאין עמה אלה וכתב דשניהם ענין אחד הוא דכמו שאנו צריכים ללמד לאלה בלא שבועה כך אנו צריכים ללמד שבועה בלא אלה. ובקרבן אהרן תמה עליו וכבר האריך לתרץ בעז״כ עיי״ש. ונמצא שיש כאן ג׳ שיטות א. גי׳ הבבלי שלפנינו וירושלמי בין אלה ובין שבועה מועיל לדעת הרמב״ן ורשב״א בלי שם. ב. ר״י מיגאש מובא גם ברשב״א דבעי שם והלימוד דמועיל אלה בלי שבועה ושבועה בלי אלה אבל שם בעינן ולפמ״ש הרשב״א הר״י מיגאש כרש״י וכמבואר בשבועות לה. ד״ה אוסר אני, וכן מוכח מלשון רש״י לו. ד״ה ושמעה: לחייבו בא׳ משתיהן. וזה דלא כהמהרש״א שמפרש דעת רש״י כשיטת התוס׳ דאלה בלי שבועה לא ידעינן דמועיל. ג. לפי התוס׳ לו. ד״ה וכך. ומהרש״א בשיטת רש״י הלימוד ששבועה לא בעי אלה אבל אלה דלא בעי שבועה לא ידעינן וזה צ״ע שהרי לרש״י בעינן שם ולכ״ע מועיל בלי שבועה. וראה במראה הפנים בירושלמי שם ומה שהקשה עליו בעזרת כהנים שם עייש״ה. ומה שהקשה על המהרש״א בפי׳ רש״י. ובספרי נשא פיסקא יד ובעמק הנצי״ב שם. ובירושלמי סוטה פ״ב ה״ה וקדושין פ״א ה״ה פליגי אי ילפינן שבועות התורה מסוטה דהוי באלה ובשבועה. ופריך שם אמאי לגלגול ילפינן מסוטה ולאלה ולשבועה לא, ובשירי קרבן שם מיישב דהא ילפינן מושמעה קול דחייב על שבועה לחודא ועל אלה לחודא כדאמרינן הכא עיי״ש.
– במדרש שכל טוב 81: אז תנקה מאלתי, אלה לשון שבועה ודומה לו ושמעה קול אלה. הובא בתו״ש בראשית פכ״ד אות קס. ובהגהות הרש״ש כאן העיר שלא הביאו כאן ראי׳ מקרא זה. עוד שם שכל טוב 107: רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה, ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו. ולמה נקרא שבועה כי הוא מצוה שביעית שצוה הקב״ה לאדם וכו׳ (הובא בתו״ש בראשית פכ״ו אות קלו ותו״ש שמות פכ״ב אות רמא). ואע״פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מ״מ כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה והוא שעונה אמן, ובא״ע כאן: אלה הוא החרם וכן ואת אלית (שופטים יז, ב), והכתוב אחז דרך קצרה, ובביאור: פי׳ עברת על האלה וכי הוא פועל יוצא וטעמו הוצאת מפיך אלה וכן פה ושמעה קול אדם שהוציא מפיו אלה.
19. בפ״מ כתב: ה״ג מנין לשבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, אבל ברמב״ן שבועות לה. הובא באות הקודם מבואר כגירסתינו. ובריטב״א שם מביא לשון הירושלמי: ושמעה אלה ושמעה קול לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש בה שבועה ומנין לשבועה בלא אלה ר״י בשם ר׳ יוחנן לא שנייא היא אלה שאין עמה שבועה היא שבועה שאין עמה אלה ע״כ הג׳ הנכונה בירושלמי, ואעפ״י שיש גורסין אותה בהפך וכו׳ עיי״ש ומש״כ באות יט בביאור.
20. דברי הרמב״ן הובאו גם ברשב״א ובר״ן וקלסוהו, דבזה מתרץ מה שלא הקשו בגמ׳ שם דרבנן אדרבנן דס״ל בעלמא מכלל לאו אתה שומע הן, דהכא שאני. ובריטב״א הקשה עליו דאי משום פשטא דקרא, הא בקונמות כתיב לאסור איסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ולמ״ד מכלל הן אתה שומע לאו, מיתסר מכלל היתר, כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדאיתא התם, ואי מיתורא דכתיב קול אלה הא דרשינן ליה לעיל לאלה שאין עמה שבועה עיי״ש. ויש לבאר דברי הרמב״ן שאמנם אם יסוד האיסור הוא מה שאדם מקבל על עצמו אנו אומרים מכלל הן אתה שומע לאו. אבל כאן הקפידה התורה שישמע קול אלה מפורש, ואינו מספיק מה שהאדם מבין שיש כאן קללה.
21. ראה לעיל אות יח. ובחסדי דוד כתב דר׳ יהודה ס״ל כתנא דברייתא (לעיל אות יט) ור׳ שמעון סבר כר׳ אבהו דשבועה סתם קרוי׳ אלה וקללה בלחוד נפקא לי׳ מדעולא שם לו. עיי״ש. ובשירי קרבן סוטה פ״ב ה״ה הקשה לרבנן לעיל אות יח דס״ל דחייב על כינוי בלא שם כי היכי דילפינן גלגול מסוטה נילף נמי דבעינן שם דוקא. אמנם לר״ש בתוספתא כאן מוכח דאיכא ריבוי מושמעה קול לחייב על כינוי גרידא. וראה צפנת פענח שבועות פ״ב ה״ב וברמב״ם סנהדרין פכ״ו ה״ג ובראב״ד ונו״כ שם.
22. תוספתא שבועות פ״ב הי״א ולא יליף ליה התם מקרא. ובק״ע כאן מפרש דמיתורא דקול קדריש. וראה לקמן אות מה*.
23. תו״כ כאן ס׳ והזהיר דף כד. ילקו״ש ת״ע, מה״ג כאן. וברמב״ם שבועות פ״ט ה״ז: וכן אם קדמה שבועה לעדות הרי אלו פטורין משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד, שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה שבועה לעדות. כיצד משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן וידעו לו עדות אח״כ ותבעם להעיד וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות ע״כ. ובתוס׳ ר״ע איגר בשבועות פ״ד אות לג כתב, וק״ל למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלאו הכי במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א״כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח״כ לא העידו הוי כעוברין על שבועת ביטוי ומה שייך זה לשבועת העדות. ולולי דברי הרמב״ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו והם לא השיבו כלל ואחר שעה ראו עדות ואח״כ תבע אותם ואמרו אין אנו יודעים לך עדות דפטורים מטעם שקדמה שבועה לעדות וצ״ע, ע״כ. וברש״ש: דהוה כנשבעו לקיים את המצוה כמו בפ׳ דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי כנשבע לבטל את המצוה, וא״כ אין כאן שבועת ביטוי.
24. ראה לקמן אות כד דממעט במתני׳ נשים קרובים ופסולים, וכאן מוסיף גוים וקטנים. ובחסדי דוד מוחק גוים וגורס עבדים או כותים דהא פשיטא דגוים לאו בני עדות נינהו ולאו בני אתויי קרבן נינהו. ואם הגי׳ כותים, איירי הכא קודם שגזרו עליהם, וסבר דגרי אמת הם, ומ״מ כיון שאינם מחזיקים בכל המצות אינם ראויין להעיד ולא קרינן בהו והוא עד. וכתב עוד דתנא דברייתא מוסיף אתנא דמתניתין דאפילו קרובים מדרבנן פסולים וכגון שלישי בראשון וכן קרובי האם להרמב״ם. ופסולים היינו נמי מדרבנן וכגון משחק בקוביא ואתיא מתניתא כר׳ אחא בר יעקב דאמר הכי בגמ׳. ומה שממעט כאן קטנים מקרבן שבועה ראה לקמן אות פג מירושלמי שבועות דממעט קטן משבועה, ובנדה מו: שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה, ולכאורה משמע מזה דשבועתו שבועה. וברמב״ם פ״ב נזירות הי״ג דקטן מופלא סמוך לאיש מביא קרבן ואין כאן חולין בעזרה עיי״ש בראב״ד שחולק ובכס״מ מש״כ בזה. ובצ״פ שבועות פי״ב ה״ז כתב דכאן איירי במופלא סמוך לאיש ואעפ״כ ממעט מקרבן עיי״ש ומש״כ עוד בצ״פ הל׳ גירושין פי״ב הט״ז עמ׳ 109. וראה לקמן אות מ דממעט לי׳ מאם לא יגיד. ומש״כ המשביע בעד אחד פטור. ראה לקמן אות כג דממעט לי׳ מדכתיב עד ולא כתיב אחד ולקמן אות כט מש״כ בזה.
25. ראה תו״כ כאן ולקמן אות לח* יליף לה מאם לא יגיד עי״ש. ומש״כ לא מפי בת קול, כתב בחסדי דוד דר״ל אפי׳ שמעו את הלוה עצמו דהוה קאמר אני פלוני חייב לפלוני מנה, כל השומע קולי ילך ויעיד עלי, הואיל ולא ראוהו ולא שמעו מפיו אלא בת קול מרחוק, אינם ראויים להוציא ממון. (הטעם שההודאה מחייבת רק כשהמודה יודע שהוא מודה בפני עדים). ומ״מ מצינו בת קול דמחייב וכגון בשלהי יבמות דמשיאין על פיו, ולפ״ז כיון דאמרינן בשבועות לב: דמשביע עד מיתה (בעד אחד היודע באשה שמת בעלה) חייבין דעדות ממון מיקרי משום כתובה ה״נ דחייבין קרבן שבועה. ומ״מ דוקא בת קול אבל לא קול הברה אפי׳ בעדי מיתה כיון שאינו קול אדם ברור חיישינן לשד עיי״ש.
26. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט. וראה סוטה ב: לא: וסנהדרין ל. הובא לקמן אות ל. ולעיל אות כב ולקמן אות כט וראה סנהדרין לז. ורש״י מכות ה: ד״ה שהרי ובפהמ״ש להרמב״ם סוטה פ״א מ״א. ובסוטה ב: תוד״ה כל: אבל קשיא דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבין אפילו אחד כדתנן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי״ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי הילכך כל היכא דמפסידו ממון מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא. ובתו׳ רעק״א למשניות סוטה פ״ו אות כב כתב דהך קושיא לא אלימא כ״כ די״ל דוהוא עד היינו שמשביע ב׳ עדים, אם לא יגיד היינו אף אחד מהם לא יגיד, ואמאי לא הקשו משבועות ל״ב דמשביע עד אחד תליא בגורם לממון, וכן עד אחד בסוטה לכו״ע חייב. ובמרומי שדה סוטה שם כתב דלדעתו נפל טעות הדפוס בתוס׳ וכוונתם באמת להקשות כמו שכתב הגרעק״א. ובתו׳ רעק״א שם כתב עוד דהא דאמרינן כ״מ שנאמר עד הרי כאן שנים לאו דוקא, דסתם עד שייך על עד אחד וכן על ב׳ עדים, אלא דגבי סוטה שאני דע״כ התם הפירוש ועד אין בה היינו דאין שם שנים אבל עד אחד ישנו עיי״ש. ולפ״ז הקשה על רש״י ב״ק נו. ד״ה אם לא יגיד, וכ״ה ברש״י סנהדרין ל. ד״ה והוא דיליף מהאי כללא דע״א פטור מקרבן שבועה ואי כדבריו דקרא איירי רק בב׳ עדים אמאי עד אחד חייב היכא דמועיל הגדתו, ומסיים שם דבאמת קרא איירי בב׳ עדים אלא דילפינן מיניה דה״ה בעד אחד היכא דהי׳ מועיל בעדותו נמי חייב. ובהכוה״ק: הא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים אין זה מאמר מוחלט ומכש״כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש. ואף דמשכחת ק״ש גם בעד אחד בעד מיתה ובסוטה, מ״מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא, דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע״כ דהקרא איירי שהשביע שני עדים ואחד כפר כמבואר בשבועות לב. וראה לקמן אות מא.
27. תו״כ כאן ולק׳ אות כד. ובהתוה״מ מבאר דשם עד נקרא מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ואם לאו יכנהו בשם עד שקר, עד חמס, עד כזבים, עד בליעל וכדו׳ וראה לקמן אות לח* שנלמד מאם לא יגיד בראויין להגדה הכתוב מדבר עיי״ש.
28. ראה לעיל אות כב כג ולקמן אות כו ואות לט. ובלק״ט טיכוס חטרי השבועות (עיקר גדרי השבועות) רפ״ג: שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו׳ ואע״פ שיש עדות שהנשים כשרות לה כגון נאמנת אשה לומר איש פלוני מת להשיא את אשתו וכו׳ עיי״ש. וכן הקשו האחרונים. ובפרשת דרכים דרך מצוותיך סי׳ קל ובהגהות מל״מ על ספר החינוך מצוה קכג תי׳, דדוקא עד אחד דבעלמא בר הגדה הוא ומצטרף עם אחר להוציא ממון, משא״כ אשה שאינה בתורת עדות בשום מקום, אף בטומאה ומיתה אינה חייבת קרבן. ורעק״א בתוספותיו על המשניות פ״ד שבועות אות כד ובתשובותיו סי׳ קעט ביאר עוד דהא דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומינסבא ולא מדין עדות ואשה לאו שם עדות עלה. ובשו״ת נובי״ק אהע״ז סי׳ לג תי׳ משום דנאמנות אשה וקרובים אינן אלא מדרבנן ומש״ה פטורים מקרבן שבועה, אמנם בתוס׳ שבועות לא. ד״ה ורבנן כתבו דאפי׳ אם כל הנאמנות אינה אלא מדרבנן ג״כ חייב בק״ש. וכן ביאר בשב שמעתתא שמעתתא ז פ״א עיי״ש. ובשו״ת נובי״ת חו״מ סי׳ ח בתשובת בן המחבר דייק בדברי רש״י דנקט פסול אשה מוהוא עד, ולא יליף לה מאם לא יגיד דהא אשה לאו בר הגדה היא, ותי׳ דזהו אליבא דר״מ דמחייב קרבן שבועת העדות גם בהגדה חוץ לב״ד אף דעדותו שם אינו מועיל וה״נ הו״א באשה אף דאין הגדתה מחייבת כלל ומש״ה בעינן למעט מוהוא עד, עוד תי׳ דמאם לא יגיד ליכא למעט אשה דשפיר בת הגדה היא וכגון בעדות אשה וטומאה משא״כ מקרא דוהוא עד ממעט נמי אשה כיון שאין תורת עד עליה וכמו״ש הפר״ד. עוי״ל משום דקדום במקרא. ובמדרש החפץ כת״י: והוא עד, משמע איש ולא אשה, מכאן שהאשה פסולה להעיד. וכ״ה בכת״י מעין גנים וילקוט שו״ת תימני. ובאברבנאל: הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה, ע״כ. והוא תמוה מתוספתא וגמ׳ שבועות הובא כאן ולעיל אות כב וכד, עיי״ש. וצ״ל כוונתו שהאשה נאמנת לענין טומאה ומיתה שהאמינו אותה חכמים, ויש עלי׳ מצוה לכתחילה להגיד כמבואר בשאלתות לעיל אות יב וזה נרמז בלשון נפש כי תחטא לשון נקבה. ובאלשיך מבואר להיפך: הנה בהחילו בנפש שהוא לשון נקבה ומסיים בלשון זכר באומרו והוא עד וגו׳ אפשר רמז כי שבועת העדות אינה בנשים.
29. תו״כ כאן, ערכין יח ס׳ והזהיר דף כד. ילקו״ש תע ומדה״ג כאן. ובערכין שם: והוא, למה לי, לכדתניא ראה סיעה וכו׳ יכול אפילו אמר כל מי (שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין) ת״ל והוא עד והרי ייחד עדיו (שהרי לא השביע אלא עדיו). וכתב בעז״כ דלא פליגי בזה ולכו״ע חייב בין בכל מי בין בכל העומדין זולת כשאמר עליכם דלא מוכחא מילתא שהשביע עדיו. וברי״ף כאן גורס: אפילו עדיו עומדין לו בצדו, פשיטא, לא צריכא דמחוי עלייהו, מהו דתימא כמאן דייחדינהו דמי קמ״ל וראה בר״ן שם ביאור כוונתו. וברמב״ם שבועות פ״ט ה״ט: אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שייחד אותם התובע וישביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבא ויעיד וענו כולם אמן ועדיו בכללם ואח״כ תבע עדיו וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן. אבל אם אמר משביע אני כל העומדין כאן, שאם ידעו לי עדות שיבאו ויעידו לי והיו עדיו בכללם וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות שהרי ייחדם בכלל אחרים. ובר״י מיגאש כתב דאם העדים ענו אמן אע״ג דאינן חייבין משום שבועת העדות מ״מ חייבין קרבן משום שבועת ביטוי. וגם קאי באיסורא. וכ״כ המרדכי סי׳ תש״ס בשם הראב״ן דכל הני פטורי דמתני׳ לענין קרבן אבל שבועה חיילא ואם לא יגיד עובר על לא תשבעו בשמי לשקר ונקרא עבריין, וכ״כ המאירי דלמלקות חייבים. וברא״ש פ״ד סי׳ יט כתב דכל הני פטורין אף מקרבן שבועת ביטוי מיהו מלקות מיחייב משום שנשבע לשקר ואע״ג דלא שייך מלקות בשבועת העדות דלא שייך בהו התראה דשמא שכחו העדות מ״מ עונש איכא. וראה ברמב״ם שבועות פ״ט הי״ד.
30. בתו״י כאן ד״ה לא נתכונתי להעיד. מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכונו לעדות ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב״ד. וכ״כ בפסקי תוספות שם אות יח. ובפי׳ ר״ג: לא נתכוונתי לעדות, לא שמתי דעתי להיות זוכר אם לאו. ובפי׳ רש״י: לא נתכוונתי להיות עד. אמנם בשטמ״ק שם אות ד׳ כתב בשם הרא״ש: והלשון תמוה דרוב עדיות לא בעי כוונה, דאין צריך לומר אתם עדי אלא בהודאה, אבל בכל שאר עדיות אם ראו הדבר אף בלא כונת העדות יכולין להעיד וא״כ אמאי פטור כיון שראוי להעיד וצ״ע. וברמב״ם הל׳ עדות פ״ה ה״ה: אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד או שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. וכ״כ הרא״ש בתשובה וכ״פ בטוש״ע סי׳ לו סי״ח. ובביאור הגר״א סק״ה הקשה מסוגיא ותו״י דידן דל״מ כן. וכן הקשה בשו״ת פנים מאירות ח״ג סי׳ כה, ובבית מאיר שם הכריח דלא כהתו״י מדברי הגמ׳ שבועות לד: ההוא דא״ל לחברי׳ מנה מניתי לך בצד עמוד זה א״ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי דהשתין בצד עמוד זה אר״נ הוחזק כפרן עיי״ש והרי העדים כשראו שהשתין ודאי שלא כוונו לשום עדות ואיך הוחזק כפרן. אמנם בצ״פ השלמה דף 56 כתב דהא דכריתות הוא דוקא בדין שבועת העדות דגזה״כ הוא דבעינן שיהא עליהם שם עדים גם בזמן ראי׳ עיי״ש ומש״כ עוד בהל׳ שבועות פ״ט ה״י עמוד 10 ובהל׳ קה״ח עמ׳ 69 ובהל׳ מת״ע פ״ד עמוד 111. ובמה״ת דף מד ע״ד.
31. תנחומא סי׳ ז׳, מדרש אגדה כאן וברב״ח: ויתכן לפרש עוד, ׳והוא עד׳ כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בבית דין לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב״ה עד, שכן מצינו לשון ״הוא״ שהוא שמו של הקב״ה, ממה שכתוב אני ה׳ הוא שמי וכתיב הוא עשנו ולו אנחנו וכו׳ ורבים כן ולכך יאמר והוא עד שמו של הקב״ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זה, ע״כ.
32. הובא בערוך ע׳ ראה בשם ילמדנו סוף תולדות. וראה תו״ש נח פי״א אות מה וש״נ. וכעי״ז ברש״י ריש איוב: אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנים אלא ע״פ עדי ראיה שנאמר או ראה או ידע. וברמב״ן: והוא עד או ראה או ידע אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה וכו׳ עיי״ש וברב״ח. ובמאור האפילה: או ראה, אין אדם מעיד עד שיראה בעיניו. וברביד הזהב: והוי יודע דפשוט מה שאמרו פ״ב דמס׳ עדיות וכתובות דף כג דאין לא ראינו ראיה מדכתיב ראה ולא מה שלא ראה וכו׳ ואין אומרים דזה ראייתו שולטת יותר וכו׳ עיי״ש ולקמן אות לא.
33. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט, ושם יליף מאו ראה או ידע, אבל נראה שגם שם הכונה ללמוד מוהוא עד וכדלקמן אות לח* בבאור. וראה לעיל אות כג. ובמכדרשב״י שמות כב ט הובא בתו״ש משפטים פכ״ב אות ט: מה רואה האמור להלן שני עדים אף רואה האמור כאן (אין רואה) שני עדים. ובתפארת ישראל ריש פ״ד שבועות כתב עפ״י הירושלמי דזהו כוונת המשנה שם דתנא בכפלות באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובים וכו׳ דאפילו קבלוהו עליהם אינו חייב קרבן אע״ג דעדותו מהני, וכ״כ במהר״ם שיק מצוה קכ״ג דזהו כוונת רש״י שהביא קרא דוהוא עד. וכ״ה בהגהות חשק שלמה כאן. ובק״ע סנהדרין שם מפרש כוונת הדרש דמדכתיב והוא עד קדריש שיהא עד ראוי להוציא ממון מן התורה בע״כ דנתבע, לאפוקי עד אחד אע״פ שקבלו אותו כשנים כיון שמן התורה אינו נאמן בלא דעת הנתבע פטור מקרבן שבועה, ובשו״ת הלק״ט ח״א סי׳ קב מדייק מכאן דאם קבל עליו קרוב ופסול אינו מחויב להעיד דכתיב והוא עד או ראה שיהא ראוי להיות עד מטעם ראיה. ובשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ קמ״ו השיג עליו דאין לדייק מפסוק זה כיון שהרבה דרשות כבר נדרש על הפסוק עיי״ש. וראה בפתחי תשובה חו״מ סי׳ כח סק״א. ובשו״ת רעק״א סי׳ קעט ולקמן אות מ בבאור.
34. ילקו״ש תע״א. כתובות כו: גיטין לג: ב״ב לב. קסה: תוספתא סנהדרין פ״ה ה״ו. ירושלמי כתובות פ״ב ה״ד סוטה פ״א ה״א. סנהדרין פ״ג ה״ט. שבועות פ״ד ה״א. וראה לעיל אות כג. ולקמן אות לה. ובמכות ו: אמר ר׳ נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה. וכן פסק הרמב״ם בהל׳ עדות ריש פ״ד: עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד, וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד אבל דיני ממונות אין צריכין לכך וכו׳ עיי״ש ובטוש״ע סי׳ ל סעי׳ ו. ובתומים שם כתב דעדות מיוחדת אינו אלא מדרבנן, ובנתה״מ סי׳ ל סק״ד דהיינו דוקא היכא שכל אחד ראה מעשה אחר משא״כ כשאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון אחר ילפינן ליה מקרא והוי מדאורייתא, ובעמק יהושע דיני לולב סי׳ יג מחכך לומר דבכל אופן הוא מדאורייתא וראה שם בנו״כ השו״ע אי עדות מיוחדת דינה כעדים לכל דבר או לא וכגון לענין קנס והעדאת עדים דר׳ חייא קמייתא לחייב שבועה ועוד.
35. תו״כ כאן תוספתא שבועות פ״ב ה״ה ירושלמי שבועות פ״ד ה״ה ס׳ והזהיר דף כה ילק״ש ת״ע לק״ט ומדה״ג כאן ולעיל אות ז ולקמן אות לב. ומה שפירש״י כאן ואני פורע לך, הקשו עליו הראשונים דאי משום קבלה אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו ואין זה עדות ידיעה בלא ראי׳, וברמב״ן כתב דכוונתו לומר שאם יבאו אני אתן בדין ולישנא בעלמא נקט וכ״כ הרשב״א והריטב״א ור״ל שאומר אני איני זוכר ואיני מאמין שמנית לי מעות, אבל אם יבאו עדים מודה אני שלא הי׳ פרעון ולא מתנה וע״כ הי׳ הלואה ואשלם לך מן הדין, וכן פירשו לשון הירושלמי, אלא שכתב הריטב״א שהירושלמי חולק בזה על הבבלי וסובר דלענין קנס ג״כ חייב בראי׳ בלא ידיעה. והביאו גם המאירי וסיים: ואע״פ שבסוגיא זו יראה שאין ראי׳ בלא ידיעה נמצאת בקנס אינו אלא מפני שאין הדבר מצוי. וראה בהעמק שאלה שאלתות סט באריכות. וברמב״ן כאן: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראי׳ ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון. והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו ולכך פירשו רבותינו כי יש עדות שתועיל בראי׳ בלא ידיעה ויש שתועיל בידיעה בלא ראי׳ וכו׳ עיי״ש וברב״ח ולקמן אות לג בביאור ובפנים יפות כאן מה שהעיר על הרמב״ן. וברמב״ם הל׳ עדות פי״ז ה״א: מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וכו׳ אע״פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה שנאמר והוא עד או ראה או ידע ואין לך עדות שמתקיימת בראיה או בידיעה אלא עדות ממון. ובלח״מ שם.
36. תו״כ כאן, ירושלמי שבועות פ״ד ה״ד ס׳ והזהיר דף כד ילק״ש ת״ע לק״ט ומדה״ג כאן ולעיל אות ז ואות לא. ובהתוה״מ ביאר דמלות או או באו שלא כמשפט וכמ״ש הרמב״ן דאינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראי׳ ובלא ידיעה, ולא ס״ל כר׳ יוסי הגלילי דיליף מכאן ראי׳ בלא ידיעה וכו׳ ולפ״ז מלת או שבא תמיד לחלק כאן היא זרה עיי״ש. ומ״ש רש״י דמפקדון ילפינן לי׳ כיון דכתיב תחטא לגז״ש הקשה בגליון הש״ס דהא קאי הכי אליבא דר״מ דלא ס״ל גז״ש דתחטא תחטא עיי״ש עוד ולכן פי׳ דר״ל שדומה לפקדון יותר כיון דבשניהם כתיב תחטא. וכן משמע מפי׳ ר״ח שכתב: מסתברא מפקדון הו״ל למילף שכן תרווייהו תחטא תחטא כתיב בהו, ושניהן מביאין על הזדון כשגגה וכ״כ בעז״כ. ובמאירי כאן: כבר ידעת מה שאמרו רז״ל שאין אדם דן גז״ש אא״כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני מעתה יש לך לתמוה כשאמרו בכאן וכו׳ היאך הוא משיבו או או דרוצח יוכיחו, ושמא לא היתה הקבלה אלא באו או מפקדון לעדות ופי׳ הדברים כך הוא שאין אדם דן גז״ש אא״כ הוא מקבל מרבו שיש לדרוש גז״ש על אותה מלה אבל מכיון שהוא מקובל כן אע״פ שאינו מקובל עם איזו מלה הוא דן אותה גז״ש יכול הוא לדונה והבחירה בידו לדון במה שיראה לו שהיא דומה לו ביותר מן האחרות. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ג: תבען בעדות שאינה מחייבת ממון וכו׳ פטורין משבועת העדות שאין חייבין אלא על כפירת עדות ממון שדומה לפקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שפרטן הכתוב בפרשה וכו׳.
37. כעי״ז בכת״י מעין גנים ובמדרש הביאור ובילקוט שו״ת תימני. וברמב״ן: ועל דרך הפשט או ראה שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי או ידע ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה, וברב״ח: והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמה: ראיה בלא ידיעה, וידיעה בלא ראיה, ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון, שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו, ידיעה בלא ראיה כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון, עדות בלא ראיה ובלא ידיעה זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע״פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה וע״פ עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע.
38. בשבועות לג. איבעיא להו, משביע עדי קנס מהו וכו׳ כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהו לא אודי. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ד: וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות, מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם ואע״פ שבאו העדים אחר כן והעידו, נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותן וכו׳. וברדב״ז שם כתב דטעם נכון הוא עיי״ש. ובקרית ספר משמע שהלמוד הוא מתחטא תחטא מה התם תביעת ממון ויש לו ואינו יכול להפטר בהודאה יצא קנס שיכול להפסד בהודאה ועי׳ בתוס׳ שבועות לג. ד״ה או דלמא. ובחי׳ הר״י מיגאש ביאר האיבעי׳ אם לפני הגדת העדים יש כאן כבר חיוב או שאז בא החיוב ומענין זה בצ״פ מה״ת דף מד ע״ד עיי״ש.
39. ילקו״ש תעא וראה לעיל אות ל ובבאור. וע״ש בגמרא דהלכה כר׳ נתן והלכה כר׳ יהושע בן קרחה ואפילו הודאה אחר הודאה הלואה אחר הלואה הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה מצטרפין. ובכנה״ג חו״מ סי׳ לב הגה״ט אות נא כתב להסתפק אם בגיטין וקדושין וכן לאסור אשה על בעלה אי דמי לדיני נפשות וצריכין להעיד שניהם כאחד או דמי לדיני ממונות ושומעין דבריו של זה היום והשני למחר וכתב דזה תלוי במחלוקת הפוסקים אי עדות מיוחדת בקדושין דינה כד״מ או כד״נ. ובקצוה״ח שם סק״ח דהוא פשוט מגמ׳ דילן דמקשינן הגדה לראי׳. ובטורי אבן ר״ה כ״ג: כתב לתלות הא דעדות מיוחדת אי מהני גבי קדוש החודש וכן בכל עידי עונש ועידי איסור דתליא בב׳ הטעמים, דלהאי טעמא דמפרש דבסברא פליגי לא שייך רק בעדות ממון לחוד דמהני ע״א לשבועה ושוב אין מצטרף עם השני לממון משא״כ לטעם הב׳ דמפרש דפליגי בקרא באקושי הגדה לראי׳ ולפ״ז אין לחלק בין עדות ממון לשאר עדות כיון דגזירת הכתוב הוא עיי״ש.
40. תוספתא סנהדרין פ״ה ה״ג ילק״ש תע״א ובב״ב קכח. ושם לא מובא הפסוק. וברשב״ם שם ד״ה בפסלות. ובחי׳ הריטב״א שם: במסכת ערכין מפיק ליה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו׳ וקשה לי דבמביא גט (גיטין כג.) הכשירו כל שתחלתו בדעת ואע״פ שנסתמא, יש לומר דהתם קיום שטרות דרבנן ואקילו ביה משום עיגונא. וראה לקמן אות לז בבאור מש״כ בשם המאירי. וברמב״ם הל׳ עדות פי״ד ה״ב: זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות אע״פ שנפסל בינתיים כשר, בחי׳ הרי״ם חו״מ סי׳ כח ססק״ב מחדש דהיכי שבראית העדות היה כשר וגם עכשיו הוא כשר רק בינתיים היה פסול, אע״ג דבכה״ג כשר לעדות דיש כאן תחלתו וסופו בכשרות מ״מ אם תבעו בשעה שהיה פסול פטור אח״כ אף כשנעשה כשר כיון דכתיב והוא עד והיינו עד הכשר ומועיל ובשעת שמיעת האלה לא היה עד, וה״ה לענין חיוב עדות אם תבעו כשהי׳ פסול אע״פ שעכשיו כשר ליכא אם לא יגיד. ומתרץ בזה כמה ענינים.
41. ראה רש״י ערכין יז: ד״ה סומא פסול לעדות דבעינן או ראה. ובנדה מט: ד״ה לאתויי סומא וכו׳ אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה. וברא״ש ב״ב פ״ח סי׳ כד: וסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא, כדפסלינן אלם מואם לא יגיד, אע״פ שיכול להעיד בכתב דבעינן שיהא ראוי להגיד בפיו, ה״נ בעינן שיהא ראוי לראות בעיניו ואע״פ דקושטא קמסהיד פסול. וברש״י כריתות ד. ד״ה הואיל וכו׳ עיקר עדותן בראיית העין שמעידין מה שראו וכ״ה בסנהדרין ס״ה: ד״ה הואיל, וברש״י ב״ק פו: ד״ה בעדים וכו׳ עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאי לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד ובגליון הש״ס שם. וכ״כ ביד רמ״ה ובפירוש קדמון ב״ב קכח. וברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״ב: הסומים אע״פ שמכירים הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה, מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעיף יב. ובכ״מ כתב: הראי׳ שהביא מאו ראה צ״ע היכא איתא. והמגיה על הגליון כתב שם דיצא לו להרמב״ם מגמ׳ ערכין הנ״ל וזהו מקור רש״י בנדה. והעיר בציוני מהר״ן ויד איתן על הרמב״ם שנעלם מהם שהוא מפורש כן בתוספתא שלפנינו וכ״כ בברכי יוסף חו״מ שם אות יו״ד. ובכנה״ג חו״מ סי׳ לה הגה״ט אות יד: ואע״ג דכתיב או ידע ס״ל דכוונת הפסוק או ידע אפי׳ בלא ראה, והיינו דוקא במי שראוי לראות, ידיעה לחוד סגי, אבל מי שאינו ראוי לראות לא סגי בידיעה לחוד דאלת״ה לימא והוא עד ידע וגו׳ וכ״ש ראיה, אלא ודאי אתא לאפוקי סומא שאין בו ראיה. ובתשב״ץ ח״ג סי׳ ו דאף שרואה מעט מאחר שאינו יכול להבחין בין איש לאיש כשהוא מסתכל בהם עדותו פסולה מן התורה עיי״ש. ובספר התרומות ריש שער לו: אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר וכו׳ ואע״ג דלגבי סהדותא פסל לי׳ ולא מתכשר וכו׳ דהתם בעדות כיון דלא חזי לכולהו עדות לא חזי לחד מינייהו. ע״כ ור״ל אע״ג דיש כאן או ידע, אין כאן או ראה, ולא הביא מתוספתא דילן. ובמאירי ב״ב קכח.: ומכל מקום בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלוני לפלוני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך, ונסתמא אע״פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין כג. שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדות אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו וכו׳ ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכין כוון ולא נראו הדברים ע״כ. והיא שיטה חדשה. וביד רמ״ה שם כותב: וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה או ידע, ואפילו בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי׳, וכו׳ דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות, וראה לעיל אות לו.
42. ברמב״ם הל׳ עדות פ״ט ה״ט: השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע״פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הר״ז פסול ובכלל שוטים יחשב. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעיף י, וראה בכס״מ ולח״מ שם ובתומים סי׳ לה סק״ו. ובשו״ת מהרי״ט אהע״ז סי׳ יו כתב דאין דברי הרמב״ם אלא לענין עדות בלבד משא״כ לענין מקח וממכר או לגיטין וקדושין עיי״ש. וכ״כ בשו״ת חת״ס אהע״ז ח״ב סי׳ ב ובשו״ת עונג יו״ט סי׳ קנג, ובחסדי דוד: ושוטה דקאמר אפי׳ אינו שוטה גמור אלא שאינו מיושב בדעתו, ובאמרי בינה הל׳ עדות סי׳ מח כתב דהדרש בתוספתא לא בא למעט שוטה גמור דלזה אין צריך מיעוט אלא למעט מה שהוסיף הרמב״ם כל מי שנטרפה דעתו וכו׳. ועיין בפרישה חו״מ שם אות ט ובסמ״ע ס״ק כא.
43. ראה לעיל אות טז. מלשון התוספתא מבואר דהמיעוט פרט לחרש פרט לאלם מיירי במדבר ואינו שומע ובשומע ואינו מדבר. והתוס׳ לשיטתה בתרומות פ״א מובא בגיטין עא. זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם, ומדברי התוספתא קשה על מ״ש התוס׳ בגיטין עא. ד״ה אמר ר׳ זירא וי״מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש (וכ״כ בחי׳ הרשב״א ותוס׳ רי״ד) אבל אלם לא משמע הכי עכ״ל. והרי מפורש בתוספתא דמיירי באלם השומע, ועמד על זה באמרי בינה הל׳ עדות סומן מח. והפנ״י הקשה על דברי התוס׳ דאם מדבר על זה שאינו שומע ואינו מדבר אמאי אצטריך למעט מאם לא יגיד, תיפוק ליה דלאו בר עדות ולא שייך במצוות כמו שוטה וקטן וכן הקשה הגליון הש״ס שם [והוסיף אמנם הא דחרש לא שייך במצות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס׳ תרומות בירושלמי פ״א מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצות וקידושיו קדושין גמורין. והדבר פלא שהרי ידוע כמה הרעישו האחרונים על הנוב״י מ״ש בס׳ אור הישר סי׳ א׳ שהביא דברי הירושלמי תרומות פ״א ה״א חרש שוטה וקטן שקדשו אין קדושיהן קדושין וכו׳ והבין שהכוונה לקדושי אשה, וכן כתבו כל מפרשי הירושלמי גם מהר״ש סירילאו, ובציון ירושלים שם העיר שהפי׳ בירושלמי הוא דמיירי לענין קדושי אפר פרה שם כמפורש כן בתוספתא פ״ה דפרה וכ״כ הר״ש פ״ה דפרה. והעיר בזה בתורת גיטין שם ושם מביא שגם הבית מאיר נסתבך בזה ולפנינו מבואר שגם הפנ״י הבין כן. וכ״כ גם בשו״ת עונג יו״ט סי׳ ב. ובתוס׳ הראשונים פ״ה דפרה מביא מ״ש אפטביצר במבוא לראבי״ה דף רלד מלשון רבינו יואל בשו״ת סי׳ תתק״מ שמצא בספרים הישנים פי׳ דברי הירושלמי תרומות דלענין קדושין אפר פרה פליגי אבל בקדושי אירוסין לא פליגי.] ומ״ש לענין דאינו בר מצות מבואר כן ברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״א שכתב: החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע״פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב״ד בפיו. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעי׳ י. ואין לטעות בלשון הרמב״ם שכתב ואחד חרש מדבר וכו׳ שקאי על תחלת דבריו שהחרש כשוטה וכו׳ שהרי מפורש בתוספתא שהן כפקחין לכל דבריהם. וצ״ל שתחלת דברי הרמב״ם מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר. ואח״כ מתחיל: ואחד חרש וכו׳ ובתומים חו״מ סימן לה ז חרש פסול וכו׳ עיין ב״י וכ״מ שכתבו דאפשר דיליף ליה להרמב״ם מדכתיב ושמעה וכו׳ ולא עיינו בתוספתא דשבועות פרק שבועות עדות דיליף ליה ת״ק ושמעה פרט לחרש שא״י לשמוע אם לא יגיד פרט לאלם שא״י להגיד ואם כן ש״מ דחרש דפתח בי׳ היינו מדבר ואינו שומע ור״ע יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה וכו׳ ע״ש והן הן דברי רמב״ם דצירף דברי הת״ק לר״ע יחד בחד כללא ולכך כתב צריך שיעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו והיינו דו״ח ופשוט, ע״כ.
44. תו״כ כאן ויליף ליה מוהוא עד, וראה לעיל אות כב-כד, וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״א: היו עדיו או אחד מהם פסול או קרוב וכו׳ או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ובתוס׳ כאן ד״ה או: אע״ג דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראויין להעיד, (לעיל אות כד) איצטריך למיתני הכא דאפילו אם יש שלשה עדים והשנים כשרים פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וברמב״ן תירץ דהחידוש הוא אפי׳ אמר ליה נאמן עלי עד מפי עד או קרובין ופסולין קתני מתני׳, דבראוין להעיד הכתוב מדבר וכדאמרינן בירושלמי הובא לעיל אות כט וכ״כ הרשב״א והר״ן בשמו, וכ״כ בריטב״א: ואשמעינן דאע״ג דאיכא כפירת ממון אפ״ה פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראוין להעיד ומחייב ממון בכח עדותן משמע ע״כ. ואע״ג דבגמ׳ יליף לה מאם לא יגיד הביא הריטב״א כאן הכתוב מוהוא עד, וכתב בעזרת כהנים דלפירוש הרמב״ן לא נפקא מאם לא יגיד דהרי ראוי שפיר להגדה מאחר דקבליה עליה אלא מוהוא עד נפקא דהאי לאו עד הוא. ורק לפי׳ התוס׳ אתי שפיר הלמוד מואם לא יגיד. וראה בתוי״ט פ״ד שבועות מי״א. ובתפארת ישראל שם כתב דקמ״ל דאפי׳ מבטוי פטורים עיי״ש. וראה לעיל אות כה בבאור.
45. ראה לעיל אות כד משבועות לא. דלרב פפא דממעט מלך, משחק בקוביא חייב קרבן שבועה הואיל ומדאורייתא מיחזי חזי, ושם נלמד מוהוא עד. ובתוס׳ שם ד״ה ורבנן, דבעד מיתה אע״ג דמדאורייתא מיפסיל כיון דמדרבנן עדותו מועלת יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, והכא אע״ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מיחייב, דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו, ובחי׳ הרשב״א: תמוה לי מ״מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק י״ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אע״פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפיס ואפי׳ בעדים לא מפקינן מיניה ומההיא שמעינן לה וכו׳. ע״כ. ואע״ג דאין זה ודאי שיתפוס מ״מ כיון שבקל יכול לתפוס הרי זה כאלו היו מחייבין ממון בעדותן, (כעי״ז שבקל יכול לתפוס מצינו ברמב״ם הל׳ עדות פכ״א ה״ד עיי״ש בראב״ד ובהל׳ חובל ומזיק פ״ד הי״א ובכס״מ שם). ובקצוה״ח סי׳ לח סק״ב ובאור שמח עדות פי״א ה״ו ובחי׳ על שבועות וכן בחי׳ הרי״ם חו״מ סי׳ כח סק״ב האריכו לתרץ קו׳ הרשב״א עיי״ש. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״א: היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם או שהי׳ המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד וכו׳ וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון. וראה ברמב״ם הל׳ שגגות פ״י ה״ז שפסק שהמלך מביא קרבן על שבועת העדות. ובראב״ד שם השיג דאין המלך חייב בשמיעת קול. ותמוה דהרמב״ם סותר עצמו כאן שפסק דמלך פסול להעיד ועיי״ש בנו״כ ובתוי״ט פ״ב הוריות מ״ה ובמהר״ם שי״ק מצוה קכד אות ב. ובתו׳ רעק״א פ״ד שבועות אות כד הקשה דהאיך ממעט כאן משחק בקוביא דהוה פסולי עדות מדרבנן מק״ש והא בעדות אשה גם פסולי עדות מדבריהם כשרים לעדות ושוב משכחת לה קרבן שבועה. עיי״ש בשו״ת רעק״א סי׳ קעט ובחי׳ הרי״ם שם. וראה בשו״ת צפ״ד ח״ב סי׳ ט אם דרבנן הוי איסור גברא ובקונ׳ בסוף ספר חמדת ישראל ח״א אי אינו ראוי דרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא.
46. כריתות ד. וגי׳ רש״י הואיל וישנן בראיה. ופי׳ עיקר חיובא בא ע״י הראייה שמעידין שראו וראי׳ לית בה מעשה. וברי״ף כאן: והדין פירוקא אישתבשו ביה כולהו נוסחי דילן איכא מינייהו מאן דאית בהו הואיל וישנן באם ואיכא נוסחי דאית בהו הואיל וישנן באי ושאילו עלה מקמא רבנא האי זצ״ל וקאמר להו ליתי׳ בנוסחי דילן לא באים ולא באי אלא הכי איתא בנוסחי דילן הואיל וישנן באיה ואיכא נוסחאות דאית בהו הואיל וישנן באין וכו׳ עיי״ש ברז״ה ומלחמות ויד רמ״ה וכתוב שם להראב״ד. אמנם גי׳ רבינו נסים גאון במגילת סתרים וכ״ה בלקוטי פי׳ רבינו חננאל הובא באוצר הגאונים לסנהדרין, הואיל וישנן באם, וכ״ה בתוס׳ כריתות ד. ד״ה הואיל בשם רבינו נסים גאון בספרו מגלת סתרים: הואיל וישנו באם פי׳ באם לא יגיד ומפרש בפרק שבועת העדות דאין מתחייבין אלא בב״ד ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי דא״כ אפי׳ חוץ לב״ד נמי, והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמא להו אבל בעלמא דמחייב ע״פ דבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה. ובר״ח מבואר יותר: פי׳ כיון דעדות תליא בהגדה דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ולא מקיימא בב״ד אלא אחרי דרישה וחקירה שנאמר משפט וכו׳ וכיון שיש להם לחזור עד שתחקר עדותן נמצאת שלא היתה הגדתם הגדה וכי לא נגמרה עדותן [עדיין יכולין הם לחזור בהן] וכיון שהדבר כך נמצאו כי לא עשו מעשה באמירתם פלוני חייב לפלוני כך וכך, שאם לא תחקר ותתכוון העדות אין מחייבין זה לשלם. עוד שם במגלת סתרים לר״נ גאון: ואיכא לפרושי נמי פירושא [אחרינא] בהאי שינויא דשנינן שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם, כי הואיל [ויש] בעדות צד שאין בו עקימת שפתים לחייב עליו בידי שמים והוא היודע [עדות] לחבירו ואינו מעיד לו דקאי באם לא יגיד ונשא עונו, הרי בצד זה שאוו עדים למגדף שישנו בלב, דכיון דמעידנא דתבעינהו בעל דין לעדים לאשהודי ליה וכפרו בעדותן וגמרו בליבייהו שלא להעיד אותה העדות, יש עליהם עון ונתחייבו דין בידי שמים הוו להו כמגדף שנתחייב עון על כונת הלב קודם שיוצא בשפתיו. וכו׳ עיי״ש. ובשו״ת הר״ן סי׳ מז: כל שלא נחקרה עדותן עדיין יכולין לומר מבדין אנו, לפי שאין העדים מעידין עד שעת גמר עדותן בב״ד. ומש״כ בתוספתא כפשוטה כתובות עמ׳ 202-201.
47. ירושלמי שבועות פ״ד ה״א. ולעיל אות כד יליף לה מוהוא עד. וראה לעיל אות כט בבאור דהמיעוט הוא אפי׳ קבלו עליהם בע״ד את הפסולים לעדות. ולעיל אות לח* יליף לה נמי מואם לא יגיד, וגם שם פירשו הראשונים דהחידוש הוא אפי׳ קבל עליו את הפסולים להעיד כמובא שם בבאור. ובנתיבות המשפט סי׳ כח סק״א כתב דאף דאמרינן בשבועות דעד מיתה כיון דנאמן מדרבנן חייב קרבן שבועה שאני התם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא״כ בהאמינו לקרוב הוי כמחייב עצמו מה שיאמר הקרוב. ובשו״ת יד אליהו רגולר ח״ג סי׳ מו הקשה היאך אפשר לומר דרבנן חייבוהו קרבן הא הוי חולין בעזרה, ולכן הביא דברי הספרי פ׳ שופטים פי׳ קפח, דע״א בעדות אשה מהני מן התורה. אמנם בתוס׳ שבועות לא. ד״ה ורבנן כתבו, דבעד מיתה כיון דרבנן הימנוהו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, ובשו״ת רעק״א סי׳ קעט כתב דשאני עד אחד כיון דמן התורה שם עד עליו עיי״ש. ובחי׳ הרי״מ חו״מ סי׳ כח סק״ב כתב לחלק בין עד אחד במיתת הבעל לבין קבל עליו קרוב או פסול דחיוב העד להעיד הוא אם בשעת הראיה הוי עד ולכן בעדות מיתה שגם פסול נאמן יש עליו שם עד גם בשעת ראיה משא״כ קבל עליו קרוב או פסול כיון דבשעת ראי׳ לא הוי עד תו לא קרינן ביה והוא עד. ובאבן האזל הל׳ עדות פ״א ה״א. ובשו״ת חוט המשולש סי׳ ג׳ חידש דדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ליכא בעדים שאינם כשרים אע״פ שנאמנים כיון דלא קרינן בהו והוא עד, ודין כיון שהגיד הוא רק על עד כזה שנלמד מקרא שלפנינו.
48. תו״כ כאן. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט שבועות פ״ד ה״א ושם: שלא בפני בי״ד אם לא יגיד ונשא עונו מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לבי״ד שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון, ילקו״ש ת״ע ומדה״ג כאן והמשך הדרש לקמן אות פט. רש״י שבועות כט: ד״ה עד שיכפרו. דכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגדה ושם ל. ד״ה מפי אחרים. ומש״כ רש״י כאן דיליף לה מדקפיד קרא אהגדה פי׳ בפלפולא חריפתא על הרא״ש פ״ד שבועות סי׳ טו דר״ל מדהוה מצי למימר אם לא ידבר או לא יאמר ולשון הגדה הוא הודעת דברים ופרסומם וש״מ דקפיד קרא במקום שראוי בו ההודעה והפרסום והוא בב״ד. ובריטב״א כתב: יותר נ״ל מדאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב״ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. וראה לקמן אות מב. ובתוס׳ ב״ק נו. ד״ה פשיטא: ודוקא בב״ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא. ובמהרש״ל שם: פי׳ מש״ה תליא רחמנא הבאת קרבן בנשא עונו כלומר כל היכא דאינו נושא עון כגון חוץ לבי״ד ג״כ אינו מביא קרבן אע״פ שעבר על שבועתו. וכן פי׳ הק״א על התו״כ. וכן הכריח בפי׳ הרידב״ז ירושלמי סנהדרין שם דמלשון הירושלמי משמע נמי דהלימוד הוא מונשא עונו עיי״ש. וכ״מ ברמב״ם שבועות פ״ט ה״ב: והכפירה בב״ד בלבד שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו מקום שיגיד ויועיל הוא שאם לא יגיד שם יתחייב. וכ״ה בפיה״מ להרמב״ם שבועות שם. וברמב״ם שם הל׳ א׳: וכן אם השביעם התובע וכפרו בו וכו׳ הרי אלו חייבין והוא שישביעם בב״ד. ובכס״מ שם: נראה מדברי רבינו וכו׳ כשהשביעם התובע וכו׳ אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא א״כ השביעם בפני ב״ד וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה. וכן הקשה הראב״ד שם הל׳ י׳ דאין מקפידין על השבועה באיזה מקום שתהי׳ אלא על הכפירה. וברדב״ז שם ה״א תי׳ דסובר הרמב״ם כיון דמושבע מפי אחרים הוי קבלת השבועה בשעת הכפירה וכיון דכפירה לא הויא אלא בב״ד שהיא קבלת השבועה אף השבועה צריכה שתהיה בב״ד. ובקרית ספר כתב דנלמד מדכתיב ושמעה קול אלה אם לא יגיד וכו׳ דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב והיינו בב״ד כדכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגיד כדאמרינן.
– בסמ״ג ל״ת רטז: כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדות בב״ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר, וכן כל עדות שבתורה דילמד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה וכו׳ אם לא יגיד וכו׳ לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה בממון. וכן כתב היראים במצוה קעח ומסיים: וספק בידי אם ילמוד עד דהתם מעד דהכא. וראה ברמב״ן פ׳ ואתחנן על פסוק לא תענה ומ״ש באריכות בתו״ש יתרו פ״כ אות שפ״ה.
– ברשב״א שבועות שם: כמו דאמרינן אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אף אנו נאמר לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרינן ע״כ ור״ל דבעד אחד ליכא שבועת העדות כיון דאינו אלא גורם בעלמא אע״ג דלענין נזקין חייב גם בגורם ויש לו דין מזיק. וראה לעיל אות כג.
49. ראה תו״כ פי״א ו ומשנה שבועות לא: אבל לא הובא שם הדרש מן הכתוב. ואולי הי׳ המדרש הגדול גורס כן בתו״כ. ועי׳ רמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ב. ופירש״י שם: אילו כפרו בראשונה הואיל ובב״ד הם שוב לא היו ראויין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע״ג דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה וכו׳ עיי״ש וזה כוונת המדה״ג, יצא זה, ור״ל ששאר ההגדות שאחר הראשונה אין מקבלין מהם מטעם אם לא יגיד ושוב אין הגדתו מועלת וליכא בזה נשיאת עון כיון שאפי׳ אם היו מגידין לא הי׳ מועיל. וראה בק״א ובעז״כ מה שכתבו כאן בחילוף הגירסאות.
50. ירושלמי שבועות פ״ד ה״א וראה מדרש תנאים דברים עמ׳ 100: והוגד לך ושמעת (דברים יד ד) וכו׳ נאמר כאן והוגד ונאמר להלן הגדה (אם לא יגיד) מה להלן בב״ד אף כאן בב״ד. ובש״ק שם הקשה דאפי׳ אי לא כתיב ונשא עונו ידעינן דמחויב קרבן על שבועת העדות כמבואר בקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה וקאי על כל הנאמרים בפרשה. ותי׳ דונשא עונו דכתיב בשבועת העדות מיותר הוא דהא בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי לא כתיב כן אלא ע״כ ללמד שפעמים יש קרבן בשבועת העדות שאינו קרבן שבועת העדות אלא קרבן שבועת ביטוי עיי״ש. עוד הקשה בסנהדרין שם דמאי פריך מנלן דבעינן בב״ד הא כיון דכתיב לא יגיד וע״כ דקפיד קרא במקום הראוי להגדה ותי׳ דס״ד למילף גז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והתם מהני אף שלא בב״ד ואם לא יגיד דכתיב הכא למעוטי היכא דתבעו אחר וקמ״ל גז״ש. וראה לעיל אות מא ומב ולקמן אות נה.
51. ראה לעיל אות לז. וכתבו בתוס׳ ד״ה והא, דאע״ג דכתיב לא יגיד חשיבא הגדה ע״י הכתב אלא דכיון דכתיב מפיהם גזה״כ הוא דבעדות לא מהני עדות אפי׳ ע״י הכתב, והא דממעטינן חרש וחרשת מחליצה משום דהתם כתיב אמירה ואמירה אינה אלא בפה. ובקצוה״ח סי׳ מ״ו סקי״ט כתב שאלם הוא פסול הגוף כמו כל פסולי עדות ופסול אפילו בדבר שאין צריך הגדה בעדותו כמו להיות עד לקדושין ובירושות ומתנות וכן בשטרות עיי״ש, ובנתה״מ סק״כ הסביר יותר דמש״ה צריך ב׳ הפסוקים דמפיהם ממעט דלא מהני ע״י כתיבה ושוב הוי כפסול הגוף והמיעוט מואם לא יגיד הוא אפי׳ נתרפא אח״כ בשעת הגדה ויכול להגיד בפה מ״מ פסול כיון דבשעת ראי׳ לא היה ראוי להגיד. וראה בתורת גיטין ואור שמח שנתקשו בצריכות ב׳ הפסוקים עיי״ש מש״כ. ועיין ברשב״ם ב״ב קכח. ד״ה ונתחרש, דאלם לאו פסול עדות הוא אלא שאין בו כח להעיד. ובתוס׳ יבמות לא: ד״ה דחזו, דאלם אין מועיל שליחות כתב ידו בב״ד כיון שאינו ראוי להגיד, ובתוס׳ רי״ד גיטין שם דאלם אפילו בשטר פסול כיון דאינו בר הגדה שאינו בר עדות לא בפה ולא בחתימה. ובתוס׳ חד מקמאי יבמות שם דמש״ה אין אלם יכול להגיד מתוך הכתב דשבועת העדות אינו חייב אלא בכפירה בב״ד וכיון דהשתא בשעת כפירה הוא לפני ב״ד אם מסרו לה מפי כתבם הוא. ובשו״ת שבות יעקב סי׳ קנו מוכיח דמהני שבועה בכתב מהא דממעט קרא אלם מקרבן שבועת העדות דמה צריך קרא והרי אינו יכול לישבע, ובתומים סי׳ צו סק״ה דחה ראייתו דבשבועת העדות כיון שכפר ואינו מעיד אפילו לא ענה אמן כלל הרי זה בכלל שבועת עדות לקרבן וא״כ משכחת לה במושבע מפי אחרים. ובקצוה״ח סק״ג הוכיח דלא מהני כאן במושבע מפי אחרים, ועי׳ בצפנת פענח פ״ט שבועות ה״י, ובהשלמה לצ״פ דף ה׳ ע״ד ד״ה אך ובשו״ת נובי״ק יו״ד סי׳ סו ובחו״מ סי׳ ל.
52. תו״כ פרשתא ח ד ושם נלמד מושמעה קול אלה והוא עד, וכ״ה בס׳ והזהיר דף כד ובלק״ט ומדה״ג כאן, ובירושלמי שבועות פ״ד ה״ט הדרשה כלפנינו. וביל״ש ת״ע הביא ב׳ הדרשות. ובקרבן אהרן מפרש כוונת התו״כ דר״ל ושמעה קול אלה מאותו שהוא אליו עד והוא מהתובע שאליו הוא עד, ובפי׳ אחר שם הגיה בתו״כ וגורס וגו׳ ור״ל דגם התו״כ יליף ליה מסוף הפסוק אם לוא יגיד, אלא שקשה דא״כ למה הקדים אותה לפי סדר הפסוקים שם. ובהתוה״מ כתב ג״כ דכוונת התו״כ ללמוד מסוף הפסוק אלא שבתו״כ הביאו ראש הפסוק ללמד שצריך שישמעו מפי התובע ובגמ׳ תפס סוף הפסוק ללמד שצריך שישבעו לתובע. וראה לעיל אות כה מדברי הר״י מיגאש. ובעז״כ מפרש דבזה פליגי הבבלי והירושלמי. ולשי׳ הירושלמי הוא כמוש״כ התוה״מ ולשי׳ הבבלי בעינן שני הפסוקים דמחד ליכא למעוטי אלא אחר ולא שלוחו דשלוחו של אדם כמותו עיי״ש. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ו: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בע״ד עצמו או שלוחו וכו׳ וכן אם השביעם הנתבע שאם תדעו לזה שתובע אותו עדות שתבואו ותעידו לו וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות עד שישביעם התובע וכו׳. ובלח״מ שם פ״ז ה״ו הק׳ אמאי פסק הרמב״ם היפך הגמ׳ דמשמע דשליח לא מהני, ותי׳ דהרמב״ם ס״ל דמש״ה לא מהני שלח ביד עבדו משום דלא שלח העבד לתבוע לו הממון אלא להשביע לבד ודלא כמ״ש התוס׳ שבועות לג: ד״ה בבא. דעשאו שליח לא מהני רק אם בא בהרשאה. ובהתוה״מ העיר על הלח״מ דהא מפורש בתו״כ דגם בנו ושלוחו לא מהני ומדברי התוס׳ הנ״ל משמע דגרסי גם בגמ׳ בנו, עיי״ש. ובמראה הפנים בירושלמי שם כ׳ דמש״ה לא פסק כהך ברייתא משום דבגמ׳ שם לג: אמרינן בבא בהרשאה מהני בתביעת ממון היכא דלא כפרי׳ ע״כ, וראה בעז״כ כאן. ובאות דלקמן.
53. תוספתא שבועות פ״ב מי״א, והתם לא יליף לה מקרא. ובגמ׳ פריך מהא דשלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע וכו׳ הובא לעיל אות מה ומשני רץ אחריהן איצטריכא ליה דס״ד דכמאן דאמר להו דמי קמ״ל. ובמסורת הש״ס כתב דדברי רש״י ד״ה פטורין קאי אשילח ביד עבדו ולא אדינא דשמואל, ואמנם בגמ׳ שם לה. יליף מקרא זה לדין דשלח ביד עבדו, אבל זה אינו דמאחר דהגמ׳ פריך מאי קמ״ל ע״כ דגם דינו של שמואל נלמד מפסוק זה. וכ״כ בחסדי דוד בתוספתא שם, וראה לעיל אות כא. דיליף לה מושמעה קול אלה ולעיל אות מה. וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט הל׳ ו-ז: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בע״ד עצמו או שלוחו, אבל אם קדמו ונשבעו קודם שיתבעם פטורין משבועת העדות, כיצד ראו התובע הולך אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא תבעו התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן. ובקרית ספר שם: אין העדים חייבים בשבועת העדות אלא ע״פ עשרה דברים ואלו הם שיתבעם התובע דילפינן לה מדכתיב אם לוא יגיד מלא וכו׳ ה. ושיכפרו אחר שתבען התובע אבל לא שכפרו ונשבעו קודם שתבעם ואח״כ תבעם כדכתיב אם לו לא יגיד וגו׳ דמשמע שהוא תובעם קודם כדכתיב לו ואח״כ הם אינם מגידים אלא כופרים, וברלב״ג: וראוי ג״כ שתהיה כפירתם העדות אחר שמיעת הקול, שנאמר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ולזה אם קדמו וכפרו ונשבעו שאין יודעין לו עדות לא ינהג בהם זה הדין ע״כ. ובחי׳ חת״ס כאן הקשה איך אפשר למדרש תרווייהו מחד קרא דלוא יגיד למפסל שליח ורץ אחריהן, ותירץ דאליבא דר״ט דס״ל דמפי עצמו אף שלא בפני ב״ד (לעיל אות ט) יליף לי׳ מפקדון ס״ל דרץ אחריהן חייב ולדידיה אייתר אם לוא יגיד למעוטי שלוחו עיי״ש מש״כ. וראה בעז״כ פרשתא ח ד.
54. ילקו״ש תע. תרסה. וראה אות מה ותו״ש משפטים פכ״א אות קסט. ובכת״י מעין גנים: למה הוסיף ו״ו רמז לו שיגיד העדות במעמד ששה והם שלשה דיינים ושני בעלי דינים והעד. וכ״ה ברב״ח דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב שם והגד נא לי מה עשית, שני בע״ד ועד אחד ושלשה בית דין הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא״ו והגד נא לי ולא אמר הגד נא לי וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא״ו, כלומר אם לא יגיד בב״ד ונשא עונו. וראה לעיל אות מג. ומ״ש שלשה לא כתובים בתורה וכו׳ בלק״ט בראשית עמ׳ 160 הובא בתו״ש ויצא פ׳ לא אות פא כתב כי שנים ״ולוא״ מלא בוי״ו והם כי לוא אוכל לקום, ואם לוא יגיד ושנים ״לא״ כתיב ולו קרינן והם אשר לא כרעים ואשר לא חומה, וכבר האריך בזה במנחת שי ויקרא כה ל עיי״ש. ובבעה״ט ומושב זקנים: אם לוא יגיד מלא וי״ו קרי ביה אם לו יגיד בוי״ו, פי׳ שהגיד לו כבר שם, שוב אינו חוזר ומגיד וראה לקמן אות נד.
55. וכ״ה בשכל טוב עמ׳ 163: אם לוא יגיד. אע״פ שהגיד לאחרים ולא יגיד למשביעו ונשא עונו. ובלק״ט בראשית עמ׳ 160: לכך כתוב לוא מלא, כיוצא בו אם לוא יגיד ונשא עונו, זה שמשביע הגיד לאדם אחר ולזה ששם את האלה לא הגיד לא יצא ידי חובתו, וראה בתו״ש ויצא פל״א אות פ״א ולעיל אות מה.
– בפי׳ רבעה״ת בראשית ב א: איתא בפ׳ כל כתבי בשעה שאדם אומר ויכולו שני מלאכים המלוים לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו סר עונך וחטאתך תכופר, וא״ת ומאי שנא פסוק זה וי״ל משום דכתיב גבי עדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שאומר ויכלו לא עכב עדותו והגידו, וראה תו״ש בראשית פ״ב אות ג׳ בבאור.
56. כעי״ז בזהר ח״ג יג: כד מטון יומוי לאסתלקא מן עלמא קב״ה תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי ואסהדית בה כד נחתת לעלמא, והוא עד ודאי מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי, בגין כך הואיל ובר נש הוא עד, בשעתא דיתוב קמי מלכא או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודיא דמאריה. אם לא יגיד אם לא יודי עלייהו קמי מאריה כד יפוק מהאי עלמא ונשא עונו וכו׳. ובשפתי כהן: שלא יאמר שלא ידע והוא עושה בשגגה, כי מותרה ועומד הוא, ששם למדוהו כל התורה, לזה צריך להגיד לעצמו, לזה הוא״ו שיזכור זה בכל עת ולמי יגיד לעצמו יגיד.
57. בתוספתא צוקרמנדל הגי׳: הנשבע, וכ״ה בבה״ג הל׳ שבועה עמ׳ 235. ובחסדי דוד נדחק לפרש התוספתא דהא אפי׳ בפני ישראל אינו חייב עד שישביענו בב״ד ואפשר דקאי אליבא דר״מ דס״ל דמפי עצמו חייב גם בנשבע חוץ לב״ד וכן אם השביעו וענה אמן ואשמעינן דבפני עכו״ם גרע, דהכתוב מיירי דוקא במי שהוא חוטא אם לא יגיד משא״כ בפני עכו״ם דדרשינן לפניהם ולא לפני גוים הרי הוא חוטא אם יגיד. וכ״כ בהתוה״מ אות רצד וציין להתוספתא פ״ג שבועות ה״ה דס״ל דגם בנשבע מפי עצמו חייב עיי״ש. וכ״פ במצפה שמואל ומנחת בכורים שם וכ״כ בצ״פ הל׳ שבועות פ״ט ה״ב. וכתב עוד בצ״פ דאשמעינן דפטור אף משום שבועת ביטוי, או דאין הטעם מפני שצריך בי״ד אלא מפני שלא מהני עדותן ונ״מ אם כבר נגמר דינן בב״ד והו״א דאז אף אם מעידין בפני שאינם ראוים לב״ד כיון דעפ״י דין כבר נתחייב שפיר חייבין משום שבועת העדות קמ״ל דאף זה אין רשאין להעיד. עיי״ש. ובתוספת ראשונים מפרש דלא איירי כאן בשבועת העדות אלא בשבועת הפקדון דכן מוכיח מהבה״ג שהביאו סתם. ומה שהביאו הפסוק שלפנינו אינו רק אסמכתא ורמז בעלמא שהרי שתי השבועות הוקשו להדדי. ובחזון יחזקאל מפרש דאיירי שהשביע את העדים בפני ב״ד של ישראל ותבע מהם שיבואו ויעידו לו בפני ערכאות של עכו״ם או ליסטים ומוכסין, דאין העדים חייבים אלא א״כ תובעם להעיד בפני בי״ד של ישראל ולפי״ז אזדא התוספתא אפי׳ אליבא דרבנן. ומש״כ כאן ליסטים ומוכסין נדחק בחסדי דוד לפרשו דאיירי שהלסטים והמוכסים רוצים להוציא מן התובע ממון שיש לו אצל אחרים ומכריחים אותו שישביע עדיו וע״י עדותן יפסיד התובע דאסור להעיד.
58. בסהמ״צ להרמב״ם מצוה קעח: שצונו להעיד בב״ד בכל מה שנדעהו, בין שיהי׳ בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבין להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו, והנה הביאו רבותינו ע״ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו ית׳ והוא עד או ראה או ידע והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד ונשא עונו. וברמב״ם ריש הל׳ עדות: העד מצוה להעיד בב״ד בכל עדות שיודע בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה אם לא יגיד ונשא עונו. ומש״כ ברדב״ז וכ״מ שם. ובא״ע: והזהיר שחייב העד להגיד כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו ואם שכח ולא הגיד ואח״כ נזכר לו. וברלב״ג תועלת התשיעי: שכבר התבאר שהתורה לא הקפידה מזה מפני השבועה לבד שאם היה הדבר כן לא יהיה זה נוהג בעדות בלבד אלא בכל דבר שישביעוהו עליו, ולפי שהקפידה בזה מפני העדות למדנו שרצון התורה הוא שיגיד גם אם לא ישביעוהו אלא שלא יתחייב קרבן כשלא יגיד אם לא אחר שמיעת קול האלה. ובחינוך מצוה קכב. ובשפתי כהן: ואם לא יגיד ונשא עונו של אותו הנתבע, שאילו היה מעידו היה מצילו מן הגזל עכשיו הוא מכשילו א״כ ונשא עונו ודאי. וראה לעיל אות יב ולקמן אות נ נא. ומש״כ הרמב״ם והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות כ״כ גם בחינוך מצוה קכב: ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אא״כ יתבענו בע״ד או ב״ד וכו׳ וכ״כ תוס׳ סוטה ב: ד״ה כל ובכ״מ כתב דמקורו משבועות לא: ובדיני נפשות הטעם משום ובערת הרע עיי״ש, אמנם בתו״כ קדושים פ״ד ה איתא: ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה ת״ל ולא תעמוד על דם רעך, והובא בסה״מ להרמב״ם ל״ת רצ״ז ומשמע שם דקאי גם על דיני ממונות, וכתב בשו״ת משכנות יעקב חו״מ סי׳ יב דלפי ברייתא זו החיוב אפי׳ לא תבעו, ובמשך חכמה כאן הביא דברי הגמ׳ פסחים קיג: שלשה הקב״ה שונאן ואחד מהם היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, ומפרש דכאן מיירי כשאינו תובעו להעיד ואז הוא בגדר מדה רעה בלבד. ולא הביא דברי התו״כ הנ״ל דמוכח דהוי איסור לאו אפי׳ בלא תביעה. וכ״ה בחינוך מצוה רלז ועיי״ש במנ״ח ובטוש״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א ובנו״כ. ובשו״ת חות יאיר סי׳ רח נסתפק אם קרא דאם לא יגיד קאי דוקא אם משביעו שיגיד דבר שיודע כדמשמע בפסוק או ידע והוא מכחש משא״כ כשמשביעו שיגיד שאינו יודע אם גם בזה איכא אם לא יגיד, עוד נסתפק שם כשהעד אינו אומר שאינו יודע אלא שברח מב״ד אם בכה״ג איכא לא יגיד, ופושט בתרווייהו דגם בכה״ג חייב, עיי״ש.
59. ראה לעיל אות יב מט. ולקמן אות נא. ובתו׳ כאן ד״ה פשיטא: וא״ת ה״מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה, וי״ל דה״ק קרא כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא יגיד הי׳ נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כדמוכח במתני׳ באחד דיני ממונות וכו׳. וכ״כ הרא״ש והנימוק״י. וברשב״א כתב על זה: ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנ״ל דה״ק קרא דמקשה כ״כ בפשיטות דאורייתא נמי חייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע״פ שלא ענה אמן הוא ואפ״ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב״ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וכו׳ עיי״ש. ובספר קדושת יום טוב להרי״ט אלגאזי, סי׳ יב הכריח מדברי התוספתא לקמן אות נה כדברי הרשב״א. וראה סמ״ע חו״מ סי׳ כח סק״ה. עוד כתב הרשב״א דבעד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר׳ אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי וכ״כ בשטמ״ק בשם תלמידי הר״פ. ובכס״מ ריש הל׳ עדות מדייק מלשון הרמב״ם שכתב: העד מצוה להעיד דמשמע אפי׳ עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד, והקשה דהא בגמ׳ מבואר דקרא לא משמע אלא לשנים, ותי׳ דהרמב״ם איירי כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד משא״כ בעד אחד, ובחות יאיר סי׳ קסו מיישב דמש״כ בגמ׳ אלא בחד אין הכוונה דלא עבר אלא דלא תיקשי פשיטא. וזהו החידוש שגם עד אחד עובר באם לא יגיד. וביראים סי׳ קעח מסתפק בזה ועיי״ש בתועפות ראם. ובסמ״ג סי׳ ריד כתב שאסור לעד כשר להצטרף עם עד רשע אפילו העדות אמת, והובא בסמ״ק סי׳ רלו, ובהגהות ר״פ אות ג׳ הקשה היאך כובש עדותו ותי׳ שאינו אסור אלא שלא יאמר הכשר אני ופלוני ראינו כך אלא יש לו לומר כך ראיתי, והובאו הדברים בארחיות חיים ח״ב סי׳ לז. אות ג. ובהערות שם כתב לתרץ דכמו דגזירת המלך הוא שרשע פסול להעיד ה״ה כשאין כאן עד נוסף אלא הפסול אין זה כובש עדותו. אבל מדברי הראשונים הנ״ל משמע דס״ל דכובש עדותו הוא גם בעד אחד ואפי׳ אינו יכול לחייב ממון וכגון בנידון דידן שעד הפסול כמאן דליתא דמי ואעפ״כ עובר באם לא יגיד. וראה בטוש״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א׳ ובנו״כ שם ובתוס׳ רעק״א פ״ו סוטה אות כב. ובשו״ת מים עמוקים לראנ״ח סי׳ לד כתב ג״כ דבע״א איכא אם לא יגיד. ובמנ״ח מצוה קכב הוכיח דדין אם לא יגיד אינו תלוי כלל בחיוב קרבן שבועה עיי״ש. וראה בהתוה״מ אות רצד ובמהר״ם שי״ק מצוה קכג שהוכיחו כן מהתו״כ.
60. ראה לעיל אות נ. ובשלטי הגבורים ב״ק נו. בשם הריא״ז: היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא יכול חבירו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו שהרי אם כפר חייב לשלם לו והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון. ובמישרים נ״ב ח״ז היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, בתרי חייב בדאורייתא, בחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע״כ. וכתב מהר״ש יונה בבאורו להל׳ עדות והובא בכנה״ג חו״מ סי׳ כח בהגהב״י אות א דמדבריו משמע דבתרי חייב גם מדיני אדם וכן דייק בצפנת פענח הל׳ שבועות פ״י הט״ו מלשון הרמב״ם הל׳ עדות ספי״ז שכתב: וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע״כ. דייק הרמב״ם לכתוב הלכה זו דוקא בעד אחד עיי״ש. והביא גם מהתוספתא לקמן אות נה המשביע עדים על שוה פרוטה חייבים ופטורים מן הממון, ומשמע דרק כה״ג פטורים מממון משום דכל אחד אין משלם רק חצי פרוטה ואין שייך בו תשלומין, ומ״מ בקרבן הם חייבים שהרי עכ״פ הפסידו לו ש״פ. אבל הרמב״ן בקונ׳ דינא דגרמי כתב: אי בחד בלחוד לא עבד לי׳ ולא מידי דדלמא הוה משתבע היאך ומפטר ומיהו תרי נמי מיפטרי דאקשינן בגמ׳ וכו׳ אי בתרי דאורייתא הוא ולא אקשינן אי בתרי אמאי פטור מדיני אדם ותניא בתוספתא דשבועות וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו ש״פ וכו׳ וטעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמ״ח שחייבה התורה להעיד ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון וכו׳ עיי״ש, וכ״כ בנימוק״י ב״ק שם בשם הרא״ה, ובמאירי: ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בידי אדם ומה ענין לחייב את האדם במניעת דבור וכו׳. ובב״ח חו״מ סי׳ כח סעי׳ א: אבל תימה כיון דתלמודא פריך פשיטא דחייב בידי שמים מדאורייתא דעבר על אם לא יגיד ונשא עונו א״כ אינו ממדת גמ״ח אלא איכא נשיאת עון וכו׳ עוד הקשה שם הב״י אם זה כובש עדותו היאך היה אפשר לדונו בדיני אדם עיי״ש. וראה בקדושת יו״ט להרי״ט אלגאזי סי׳ י״ב מש״כ בזה.
– אין לי אלא עדות ממון וכו׳ בחסדי דוד: פירושה קשה ונראה דכצ״ל אין לי אלא עדות ממון יכול שאני מביא עדות נפשות וכו׳ ת״ל נפש ונפש וכו׳ וה״פ יכול שאני מביא כל מיני עדות אפי׳ עדות נפשות ואפי׳ על ג׳ החמורות מן הכל שאם תבעוהו להעיד ולא הגיד יהא חייב בדין האמור בפרשה ת״ל נפש ונפש. ופי׳ דיליף לה בגז״ש משבועת הפקדון דכתיב ונפש מה להלן בתביעת ממון גרידא דומיא דפקדון אף כאן בתביעת ממון גרידא וממילא אימעטו עדי נפשות אף במקום שיש בהן גם תביעת ממון, והדר פריך דבקרא דבתר הכי גבי קרבן דלא כתיב נפש יהו חייבין קרבן ומתרץ דזה ממעטינן מאלה ובן זומא מקשה דהא מצינו נפש גבי רוצח וכמו דמקשה בגמ׳ למאן דיליף גז״ש אואין משבועת הפקדון דניליף מאואין דרוצח והשיב ר׳ ישמעאל דחלוק ממון שאם לא יעידו לא יתחייב לשלם מנפשות שאפי׳ אם לא יעידו ימיתוהו מן השמים.
61. ילקו״ש תעא וראה ויק״ר ו א. ובגיטין מה. לאו עכברא גנבא אלא חורא גנב. וביפ״ת מפרש דהכוונה הוא לפרש בנפש כי תחטא, ואיזו דבר יגרום לה החטא כי תשמע קול אלה ולא תגיד.
62. תנחומא סי׳ ז וראה לעיל אות ה. ובמדרש חדש טז: אבל מי שיודע עדות של אמת על מי שמגדף שמו של הקב״ה ואינו מעיד מתחייב עמו וכן כל עדות שהוא יודע אם לא יגיד ונשא עונו.
63. מובא ברבינו חננאל סנהדרין לא: ובתוספתא שלפנינו חסר הסיום אם לא יגיד וכו׳ וכן נראה מדברי הראשונים שהיה להם מקור דרשה זו בדברי חז״ל, ראה בבה״ג הל׳ שבועה ד״ו עמ׳ קיט. וד״ב עמ׳ 498: והיכא דמסהיד בבי דינא וקא הדר, בתוך כדי דבור מצי הדר לאחר כדי דבור לא מצי הדר, דאמר מר אם לוא יגיד ונשא עונו כיון שלא הגיד שוב לא יגיד וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכ״כ בשאלתות דר״א סי׳ סט ובספר והזהיר עמ׳ 48, ובתשובת ג״ק סי׳ נח הובא באוצר הגאונים לכתובות עמ׳ 61. וברשב״ם ב״ב קסח. כיון שהגיד נפקא לן במסכת שבועות מאם לא יגיד, ומשמע שכן הי׳ לפניו מפורש בגמ׳. וראה בתשלום תוספתא עמ׳ 56. וברש״י כתובות יח: ד״ה כיון, דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד, ובסנהדרין מד: ד״ה כיון, דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא וכ״כ בתוס׳ ב״ק נו. ד״ה פשיטא ור״ן שבועות לא: ובש״מ כתובות שם כתבו תלמידי רבינו יונה בשם ר״י בעל התוס׳ דנפקא לן מדיוקא דקרא מדהוה לי׳ למיכתב אם לא הגיד וכתב אם לא יגיד ש״מ דהא נמי אתא לאשמועינן דכיון שלא הגיד שוב לא יגיד. ובאמרי נעם: ועוד דרשו רז״ל מהאי קרא כיון שהגיד וכו׳ והכי קאמר מכאן ואילך לא יגיד מאחר שכפר בעדותו ואמר לו איני יודע לך עדות שוב אינו יכול לחזור בדבורו ולהגיד ומינה ילפינן כמו כן כיון שהגיד עדותו שוב אינו יכול לחזור ולהגיד בעדות אחר ולומר שקר העדתי, וה״נ דרשינן ביבמות כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכו׳ וי״מ דדייק לי׳ מהאי קרא ונשא עונו, שמיד שאמר איני יודע לך עדות ונשא עונו ע״כ. וכעי״ז בש״מ כתובות שם: דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי׳ דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון אע״ג דיחזור ויכפור ואם אתה אומר דחוזר ומגיד, אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה ואכתי קרי כאן ונשא עונו אע״ג דהגיד. ובריטב״א הביא פירש״י וכן מה שפירשו אחרים דאת״ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן בשבועת העדות דלעולם חוזר ומגיד וכתב על זה: ולא נהיר דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד וע״ז ראוי לחייבו קרבן אפי׳ חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש הראשון מחוור דלא שייך למדרש בי׳ מידי במי שהעיד בב״ד אבל הנכון דנפק״ל מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר וכו׳ ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר וכו׳ עיי״ש ובש״מ שם שהביא עוד פי׳ דילפינן לי׳ מדחזינן שאם כפר בעדותו שלא בפני ב״ד א״צ להביא קרבן ואם איתא דחוזר ומגיד למה צריך להביא קרבן כשכפר בב״ד והרי יכול לחזור ולהגיד. ע״כ. וכ״נ מדברי רש״י שבועות לא: ד״ה הואיל עיי״ש. ובבעה״ט ומושב זקנים: אם לוא יגיד מלא וי״ו קרי ביה אם לו יגיד בוי״ו פי׳ שהגיד לו כבר שם שוב אינו חוזר ומגיד. ובספרי שופטים פי׳ קצ יליף לה מקרא אחרינא עיי״ש. וברמב״ם הל׳ עדות פ״ג ה״ה כל עד שנחקרה עדותו בב״ד בין בד״מ בין בד״נ אין יכול לחזור בו ובכ״מ שם. ובר״ן שבועות שם: קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע״פ שבתחלה אמרו אין אנו יודעין אם בתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין אנו יודעים אלא בתר אלה וכו׳ שאין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע ועוד שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים ליודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד וכו׳ עיי״ש וכבר הקשו עליו בב״י חו״מ סי׳ כט. ובש״ך שם סוף סי׳ כט. ועיין בריטב״א שבועות לב: דבעד מיתה נמי אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אע״פ שהוא עד אחד ומה שהאריך בזה באור לי להגאון שד״ח סי׳ קכט ומש״כ בתוספתא כפשוטה כתובות עמ׳ 202.
64. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט, שבועות פ״ד ה״א הובא לעיל אות מג עיי״ש בביאור, ולעיל אות מט-נא בבאור וצרף לכאן. ובחסדי דוד מבאר דיליף עונו עונו מנותר דחייב בנטילת נשמה והדר יליף מדכתיב ונשא עונו ולא כתיב עונו ישא שבכלל נשיאות עון הוא הקרבן והילפותא מנותר מגלה לנו שהקרבן הוא במקום נטילת נשמה. ובספר קדושת יו״ט למהרי״ט אלגאזי סי׳ יב מבאר דנטילת נשמה האמור כאן הכוונה לממון והחיוב הוא מדינא דגרמי ומצינו בקרא שמות כא כט-ל השור יסקל וגם בעליו יומת אם כפר יושת עליו ומבואר דנתינת הכפר דהוא ממון נקרא מיתה, ות״ק ס״ל דפטור מדינא דגרמי כיון דלא עשו מעשה וריב״ב ס״ל דחייבים ממון מדינא דגרמי ויליף לה מגז״ש, עיי״ש ובתו״ש משפטים כרך יז במילואים מאמר פשוטו של מקרא. ובמאור האפילה י.: התבונן אתה המעיין מה בין אמרו ונשא עונו לבין אמרו עונה בה וכו׳ עיי״ש.
65. ילקו״ש תעא, מה״ג במדבר עמ׳ 248. ומש״כ ולא מעיני יבמה בחי׳ הרד״ל מגיה: ולא מעיני בוראה. וכן בצרור המור מביא דרש זה ונעלם מעיני אישה ולא מהקב״ה וכן הגיה ביפ״ת מעצמו.
66. ילקו״ש שסא תעא. מה״ג עקב ט טז. ובמה״ג כאן הובא דרש זה בכמה שינויים. וראה בויק״ר ו א ובהערת מרגליות שם.
67. ראה לעיל אות נז.
68. בספר חסידים כת״י סי׳ תתתקמט: אדם חשוב שיושב בגזל על הקרקע שאינו שלו וזה האדם אין רוצה להחזיר מפני שאומר ישבו עליו אבותי שני חזקה וידע שאינו מן הדין של אבותיו, כתיב אם לא יגיד ונשא עונו פעמים מוטב שלא יגיד וכו׳ ע״ש.
[דִּבּוּרָא דְחוֹבָה פָּרָשָׁה ח]
[א]
אֵלּוּ אוֹמֵר ״וְשָׁמְעָה״ – יָכֹל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ״נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה״ יְהֵא חַיָּב? הִין, אִם הָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב, הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב, זֶה יוֹכִיחַ שֶׁהָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב וְהַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב.
[ב]
אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: ״נֵלֵךְ נַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה״, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב, הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב! תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה... אָלָה״ – וְאֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״ (במדבר ה׳:כ״א), אֵין לִי אֶלָּא שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה, וּמְנַיִן לַעֲשׁוֹת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כִשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה... אָלָה״״וְשָׁמְעָה קוֹל״ – לַעֲשׁוֹת שְׁבוּעָה שֶׁאֵין עִמָּהּ אָלָה כִשְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אָלָה.
[ג]
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא מִפִּי עַצְמוֹ מֵזִיד; מְנַיִן מִפִּי עַצְמוֹ שׁוֹגֵג, מִפִּי אֲחֵרִים מֵזִיד, מִפִּי אֲחֵרִים שׁוֹגֵג? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּן.
[ד]
שָׁלַח לָהֶן בְּיַד בְּנוֹ, בְּיַד עַבְדּוֹ, בְּיַד שְׁלוּחוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶן הַנִּתְבָּע: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לוֹ עֵדוּת, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּהוּ!⁠״ יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ – עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.
[ה]
אָמַר לִשְׁנַיִם: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי!⁠״ וְהֵן שֶׁיּוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ – בִּזְמַן שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין לָעֵדוּת, לֹא בִזְמַן שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִן הָעֵדוּת.
[ו]
עָמַד בְּבַיִת הַכְּנֶסֶת וְאָמַר: ״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם יוֹדְעִים אַתֶּם לִי עֵדוּת, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי!⁠״ יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ – עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן לָהֶם.
[ז]
״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, כְּשֶׁתֵּדְעוּן לִי עֵדוּת, שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי!⁠״
יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ – בִּזְמַן שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת לִשְׁבוּעָה, לֹא בִּזְמַן שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה לְעֵדוּת.
[ח]
וּמְנַיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן?
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: נֶאֶמְרוּ כָּן אֲוָיִים, וְנֶאֶמְרוּ אֲוָיִיםא בַּפִּקָּדוֹןב; (ויקרא ה׳:כ״א)
מָה אֲוָיִים אֲמוּרִים בַּפִּקָּדוֹן, אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן, אַף אֲוָיִים אֲמוּרִים כָּן, לֹא יְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן! אֲוָיֵי רוֹצֵחַג יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן אֲוָיִים וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּתְבִיעַת מָמוֹן.
[ט]
דָּנִים אֲוָיִים שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה מֵאֲוָיִים שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה. אַל יוֹכִיחוּ אֲוָיֵי רוֹצֵחַ, שֶׁאֵין עִמָּהֶן שְׁבוּעָה. אֲוָיֵי סוֹטָה יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן אֲוָיִים וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּתְבִיעַת מָמוֹן.
[י]
דָּנִים אֲוָיִים שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶם כֹּהֵן מֵאֲוָיִים שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶם כֹּהֵן. אַל יוֹכִיחוּ אֲוָיֵי רוֹצֵחַ, שֶׁאֵין עִמָּהֶם שְׁבוּעָה. אַל יוֹכִיחוּ אֲוָיֵי סוֹטָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה, יֵשׁ עִמָּהֶם כֹּהֵן.
[דִּבּוּרָא דְחוֹבָה פֶּרֶק יא]
[א]
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְעֵדוּת שֶׁאֶפְשָׁר לָהּ לְהִתְקַיֵּם בִּידִיעָהד שֶׁלֹּא בִרְאִיָּהה, בִּרְאִיָּה שֶׁלֹּא בִידִיעָה, וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ תְבִיעַת מָמוֹן.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: ״מֵאֵלֶּה״ (ויקרא ה׳:ד׳), יֵשׁ מֵאֵלֶּה חַיָּב, וְיֵשׁ מֵאֵלֶּה פָּטוּר.
[ב]
בְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁלְּמָמוֹן, חַיָּב, וּבְדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּמָמוֹן, פָּטוּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חִיֵּב כָּן וְחִיֵּב בְּפִקָּדוֹן: מַה פִּקָּדוֹן, אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן, אַף כָּן לֹא יְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן.
[ג]
קוֹל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם הַפִּקָּדוֹן, שֶׁעָשָׂה בוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, קְרוֹבִין כִּרְחוֹקִין, פְּסוּלִין כִּכְשֵׁרִין, וְחִיֵּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵּית דִּין, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן, כָּן, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, קְרוֹבִין כִּרְחוֹקִין, פְּסוּלִין כִּכְשֵׁרִין, וְלֹא חִיֵּב אֶלָּא אַחַת בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן? לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּפִקָּדוֹן, שֶׁלֹּא עָשָׂה בוֹ אֶת הַמֻּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע וְאֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, תֹּאמַר כָּן, שֶׁעָשָׂה בוֹ אֶת הַמֻּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע וְאֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, הוֹאִיל וְעָשָׂה בוֹ אֶת הַמֻּשְׁבָּע כַּנִּשְׁבָּע וְאֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג, יְדַבֵּר בִּתְבִיעַת מָמוֹן וְשֶׁלֹּא בִתְבִיעַת מָמוֹן!
תִּלְמֹד לוֹמַר כָּן ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ – וּלְהַלָּן נֶאֱמַר ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ (ויקרא ה׳:כ״א); מַה ״נֶּפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ אָמוּר לְהַלָּן, אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן, אַף ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ אָמוּר כָּן לֹא יְדַבֵּר אֶלָּא בִתְבִיעַת מָמוֹן.
[ד]
״מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, אִם לֹא תָּבֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן״, הֲרֵי זוֹ תְבִיעַת מָמוֹן, יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ – ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״, לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה ״נֶּפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ אָמוּר לְהַלָּן, תּוֹבֵעַ מָמוֹן וְיֵשׁ לוֹ, אַף ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ אָמוּר כָּן, תּוֹבֵעַ מָמוֹן וְיֵשׁ לוֹ.
[ה]
הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, יָכֹל יְהוּ חַיָּבִין? תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵינוֹ מַגִּיד שֶׁיִּתְחַיֵּב זֶה בְּמָמוֹנוֹ, וְאֵי זֶה זֶה? זֶה בֵּית דִּין.
[ו]
מִכָּן אָמְרוּ: הִשְׁבִּיעָן בַּחוּץ וְכָפָרוּ, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִין; בַּחוּץ וְהוֹדוּ, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְכָפָרוּ, חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפָרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה הַטַּעַם? מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן יְכֹלִין לַחְזֹר וּלְהוֹדוֹתו.
[ז]
כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶם כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִין; זֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁנֵי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן.
א. אֲוָיִים. ״אוֹ״ ברבים.
ב. בַּפִּקָּדוֹן. ״אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק״ (ויקרא ה׳:כ״א).
ג. אֲוָיֵי רוֹצֵחַ. ״אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת״ (במדבר ל״ה:כ׳-כ״א).
ד. בִּידִיעָה. שמעו את הודעת הנתבע שחייב חוב.
ה. שֶׁלֹּא בִרְאִיָּה. לא ראו את העברת הכסף.
ו. וּלְהוֹדוֹת שיודעים את העדות.
וַאֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדַע אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ.
And if a man sin, and hear the voice (which demands) swearing that he is a witness, or that he has seen or known, if he will not show it, he shall incur his guilt.
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ
וַאֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדַע אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא – אונקלוס ״יונתן״ ות״נ
א. פסוקנו מדבר באדם היודע עדות לחברו ואינו מגיד לו ועליו נאמר ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. ולשון ״וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ נתבאר בחז״ל ״בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות, שיעיד לו״ (רש״י על פי שבועות לה ע״א). כלומר, אם השביעוהו שיעיד והוא נשבע בשקר שאינו יודע – חייב קרבן. וכן מבואר במשנה (שבועות ד ג):
שבועת העדות כיצד? אמר לשנים בואו והעידוני [והם ענו:] שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות [והוא משיב:] משביע אני עליכם, ואמרו ״אמן״ – הרי אלו חייבין [קרבן עולה ויורד].⁠1
ואולם התרגומים נחלקו בביאור הפסוק כמו שהראה רמ״מ כשר.⁠2 ת״א הוא כחז״ל: ״וַאֲנָשׁ אֲרֵי יְחוּב וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי וְהוּא סָהִיד אוֹ חֲזָא אוֹ יְדַע אִם לָא יְחַוֵּי וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ״. ופירוש ״וְיִשְׁמַע קָל מוֹמֵי״ – שהשביעוהו, כי מוֹמָתָא היא שבועה כמבואר בפסוק ״וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי״ (בראשית כד ח) ״וּתְהֵי זָכָא מִמּוֹמָתִי״.⁠3 אבל המיוחס ליונתן מוסיף פירוש שלא הוזכר בהלכה, כי את המלים ״אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע״ תרגם ״אוֹ חָמָא חַד מֵעָלְמָא דְעָבַר עַל פִּתְגָמָא מוֹמָתָא אוֹ יְדַע בְּחַבְרֵיהּ דְבָטִיל שְׁבוּעָה וּלְוַוט״ (או ראה אחד מהעולם שעבר על דבר שבועה או ידע בחברו שביטל שבועה וקללה), שגם הוא בכלל ״וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, היינו שחייב קרבן.⁠4 ואילו בת״נ פירוש מחודש לגמרי: ״ונפש ארום תחטא ותשמע קל שבועה דחרוף והוא שהד או די חמה או די ידע – אין לא יתני יקבל חובוי״ – מי שידע על אחר שגדף את ה׳ ולא סיפר זאת ״וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״.⁠5
אִם לוֹא יַגִּיד – ת״א כקרי ולא ככתיב
ב. בהערת מסורה לפסוק ״כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ״ (בראשית לא לה) נרשם: ״לוא – ב׳ מלא בתורה״ וכוונתה גם לפסוקנו ״אִם לוֹא יַגִּיד״. ובעוד שבת״א לבראשית נרמזה גם הצורה המאורכת ״לוֹא״ כמבואר שם, כאן תרגם ״אִם לָא יְחַוֵּי״ כפשט, אף על פי שצורת ״לוֹא״ נדרשה בחז״ל שקראוה ״לו״ וגם ״לא״.⁠6 ואף שאונקלוס נוטה לרמוז גם לכתיב ״לא״ כבפסוקים ״אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ״ (שמות כא ח), ״אֲשֶׁר לֹא חֹמָה״ (ויקרא כה ל) – זהו רק כאשר התרגום הטבעי מאפשר לרמוז גם לכתיב בנוסף לקרי. אבל כאן שאין דרך לצרף את שניהם תרגם כקרי בלבד. ודוגמתו להלן ״אֲשֶׁר לֹא [קרי: לוֹ] כְרָעַיִם״ (ויקרא יא כא) ״דְּלֵיהּ קַרְסוּלִין״, כקרי.
נשיאת עון – סליחה או עונש?
ג. ל״נשיאת עון״ משמעות כפולה: קבלת עונש וסליחה. כשנושא הפשע הוא החוטא עצמו, משמעו: הוא בא על ענשו, ותרגומו ״קבל״ כבפסוקנו: ״אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״ – ״וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ״. וכן להלן ״וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ״ (ויקרא כב ט) ״וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא״. וכמוהו: ״וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ״ (במדבר ה לא) ״תְּקַבֵּיל יָת חוֹבָהּ״. אבל כשהנושא את החטא, העוון או הפשע הוא מי שחטאו כנגדו – הכוונה לסילוק החטא ומתורגם בפועל ״שבק״, כגון בדברי האחים ליוסף ״שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ״ (בראשית נ׳ יז) ״שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבֵי אֱחָךְ״ כי בידו לסלוח להם.⁠7
1. פסוקים א-ו מונים שלושה חטאים שלשם כפרתם יש להביא קרבנות שונים כפי שמשיגה יד החוטא, והם נקראים בפי חז״ל ״קרבן עולה ויורד״. העשיר מביא כבשה או שעירה, העני מביא שתי תורים או שני בני יונה והעני שבעניים – עשירית האיפה סולת.
2. ״תורה שלמה״ כד, עמ׳ 195, ובהוספות שבעמ׳ 268.
3. וראה שם בהרחבה על שלושה אופני תרגום שבועה: מוֹמָתָא, קְיָם, שְׁבוּעָה.
4. וכן ציין ״אהבת יהונתן״ שאין מקור לתרגומו.
5. אבל רמ״מ כשר ניסה להתאימו עם מדרש תנחומא ויקרא סימן ז: ״מי גרם לאדם שיֵאמר עליו זה נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא? אלא מפני מה שלא בא והגיד לחכם ״פלוני גדף שמו של הקדוש ברוך הוא״, לפיכך אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״.
6. שבועות לה ע״א: ״משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו, יכול יהו חייבין? ת״ל: אם לא יגיד ונשא עונו. מאי תלמודא? אמר ר״א: אִם לוֹא יַגִּיד כתיב, אם לו לא יגיד – ונשא עונו, ואם לאחר לא יגיד – פטור״. וראה גם מסכת סופרים ו ה: שלשה לא כתובים בלמ״ד אל״ף וקרואים לו. ואילו הן: אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ (שמות כא ח), אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם (ויקרא יא כא), אֲשֶׁר לֹא חֹמָה (ויקרא כה ל) ויש אומרים אִם לוֹא יַגִּיד (ויקרא ה א).
7. אבל ״וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם״ (ויקרא טז כב) ״וְיִטּוֹל צְפִירָא עֲלוֹהִי יָת כָּל חוֹבֵיהוֹן״, עיין שם הטעם.
ונפש ארום תחטאא ותשמעב קל שבועה דחרוףג והוא שהד או די חמה או די ידע איןד לא יתני יקבל חובוי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תחטא״) גם נוסח חילופי: ״תתחייב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשמע״) גם נוסח חילופי: ״ותשמוע״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דחרוף״) גם נוסח חילופי: ״דלווט״.
ד. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אין״) גם נוסח חילופי: ״ואין״.
ובר נש ארום יחוב וישמע קל אומאה דלווט ואיהוא סהיד או חמא חד מעלמא דעבר על פיתגמי מומתא או ידע בחבריה דבטיל שבועא ולווט אין לא יחווי יקביל חוביה.
When a man shall have sinned, and heard the voice of the oath of execration, or have been himself a witness, or shall have seen that one of the world hath transgressed against the words of an oath, or shall have known that his companion hath sworn or imprecated vainly, if he show it not, he shall bear his sin.
ובן אדם כי יחטא וישמע קול שבועת קללה והוא עד או ראה אחד מהעולם שעבר על דבר שבועה או ידע בחברו שביטל שבועה וקללה אם לא יגיד יקבל חטאו.

פרשה ו

[א] וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע וגו׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ וגו׳ (משלי כ״ד:כ״ח). אַל תְּהִי עֵד חִנָּם אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳ וַאֲנִי אֵל (ישעיהו מ״ג:י״ב). בְּרֵעֶךָ זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב וגו׳ (משלי כ״ז:י׳). וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כ״ד:כ״ח), מֵאַחַר שֶׁפִּתִּיתֶם אוֹתוֹ בְּסִינַי וַאֲמַרְתֶּם: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כ״ד:ז׳), לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם אֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳), אָמַר רַב אַחָא הֲדָא הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ סַנֵּיגוֹרְיָא הִיא מְלַמֶּדֶת זְכוּת לְכָאן וּלְכָאן, אוֹמֶרֶת לְיִשְׂרָאֵל: אַל תְּהִי עֵד חִנָּם בְּרֵעֶךָ, וְאַחַר כָּךְ אוֹמֶרֶת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לּוֹ (משלי כ״ד:כ״ט).
אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית (הושע ו׳:ז׳), בְּרַם הָכָא: כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ (הושע י״א:ט׳). רְאוּבֵן הֲוָה יָדַע לְשִׁמְעוֹן סָהֲדוּ, אֲמַר לֵיהּ אָתֵי סָהִיד לִי הֲדָא סָהֲדוּתָא, אֲמַר לֵיהּ אִין, כְּשֶׁנִּכְנַס לַדַּיָּין חָזַר בּוֹ וְאָמַר לוֹ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ, מֵאַחַר שֶׁפִּתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ וְהִכְנַסְתָּ אוֹתוֹ לַדִּין חָזַרְתָּ בְּךָ, לְמָחָר אָתוּ סָהֲדוּ לִרְאוּבֵן גַּבֵּי שִׁמְעוֹן מַה יַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ, אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה לוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ, וַהֲלוֹא כְּבָר נָתְנָה תּוֹרָה אִפּוֹפְסִין, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
[ב] וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָּה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד (משלי כ״ט:כ״ד), מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת הַקַּבְּלָנִין וּמַתִּיר אֶת הַגַּנָּבִים, וְהָיוּ הַכֹּל מַלִּיזִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּרָאוּי, מֶה עָשָׂה הוֹצִיא כָּרוֹז בַּמְּדִינָה וְאָמַר כָּל עַמָּא לַקּוֹמְפּוֹן, מֶה עָשָׂה הֵבִיא חֻלְדּוֹת וְנָתַן לִפְנֵיהֶן מָנוֹת וְהָיוּ הַחֻלְדּוֹת נוֹטְלוֹת אֶת הַמָּנוֹת וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָם לַחוֹרִים, לְמָחָר הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר כָּל עַמָּא לַקּוֹמְפּוֹן, הֵבִיא חֻלְדּוֹת נָתַן לִפְנֵיהֶם מָנוֹת וְסָתַם אֶת הַחוֹרִים וְהָיוּ הַחֻלְדּוֹת נוֹטְלוֹת אֶת הַמָּנוֹת וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָן לַחוֹרִין וּמוֹצְאוֹת אוֹתָן מְסֻתָּמוֹת וּמַחֲזִירוֹת אֶת הַמָּנוֹת לִמְקוֹמָן, לוֹמַר שֶׁאֵין הַכֹּל אֶלָּא מִן הַקַּבְּלָנִין, הֲרֵי מִן הַשִּׁלְטוֹן. מִן הַמַּעֲשֶׂה מִנַיִן, רְאוּבֵן גָּנַב לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי יָדַע בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ אַל תְּפַרְסְמֵנִי וַאֲנָא יָהֵיב לָךְ פַּלְגָא, לְמָחָר נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמְעוּ קוֹל הַחַזָּן מַכְרִיז מַאן גָּנַב לְשִׁמְעוֹן, וְלֵוִי קָאֵים תַּמָּן, הֲלוֹא נָתְנָה תּוֹרָה אִפּוֹפְסִין, וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע.
[ג] גּוּפָא אַל תְּהִי שְׁבוּעַת שָׁוְא קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהֲרֵי זְכַרְיָה חָמֵי לֵיהּ: וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה׳:א׳), מֶה עָפָה, שַׁיְיטָא, כְּמָה דְתֵימָא: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים (ישעיהו ו׳:ו׳), וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה׳:ב׳), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אֲפִלּוּ עוֹרוֹ שֶׁל פִּיל וְעוֹרוֹ שֶׁל גָּמָל אֵינָן בַּמִּדָּה הַזּוֹ, וְאַתְּ אֲמַר כָּאן: זֹאת הָאָלָּה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (זכריה ה׳:ג׳), מֵהֵיכָן יָצָאת מִפִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם, דִּתְנַן פִּתְחוֹ שֶׁל אוּלָם גָּבְהוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ מִפְנֵי מָה מַשְׁבִּיעִין הָאָדָם בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּמְבִיאִין לְפָנָיו נוֹדוֹת נְפוּחִים, לוֹמַר אֶתְמוֹל הָיָה הַנּוֹד הַזֶּה מָלֵא גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְעַכְשָׁיו הוּא רֵק מִכֻּלָּן, כָּךְ הַמַּשְׁבִּיעַ לַחֲבֵרוֹ לַשֶּׁקֶר סוֹף שֶׁיֵּצֵא רֵיקָם מִכָּל מָמוֹנוֹ. רַבִּי אַסָּא אָמַר עַל שָׁקֶר, רַבִּי יוֹנָה אָמַר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתֵיב וְדָרִישׁ עַל הֲדָא דְּרַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין מוֹסְרִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְאֵין נוֹתְנִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא רָץ אַחַר הַשְּׁבוּעָה. הֲוָה עוֹבָדָא בְּבַר תְּמַלְּיוֹן וְסִיַּע לְרַבִּי אַסֵּי. עוֹבָדָא הֲוָה דְּאַפְקִיד חַד גַּבְרָא גַּבֵּי בַּר תְּמַלְּיוֹן מֵאָה דִּינָרִין, אָזַל בָּעָא לְהוֹן מִינֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ מַה דְּאַפְקַדַת בְּיָדִי מְסָרִית בִּידָךְ. אֲמַר לֵיהּ אִשְׁתַּבַּע לִי. מֶה עָבֵיד בַּר תְּמַלְּיוֹן נָטַל חַד קָנֶה וַחֲקָקֵיהּ וִיהַב בֵּיהּ הָלֵין דִּינָרִין וְשָׁרֵי מִסְמַךְ עֲלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ צוֹר הָדֵין קַנְיָא בִּידָךְ וַאֲנָא מִשְׁתַּבַּע לָךְ, כֵּיוָן דְּמָטֵי לְבֵי כְנִשְׁתָּא אֲמַר מָרֵיהּ דְּהָדֵין בֵּיתָא טָבָא מַה דִּמְסַרְתְּ בְּיָדִי מְסָרִית בִּידָךְ, הַהוּא מִן דְּבִידֵיהּ נָסְתֵיהּ לְקַנְיָא וְאַקְשֵׁיהּ לְאַרְעָא, שָׁרְיָין הָלֵין דִּינָרִין מִתְבַּדְּרִין, וְשָׁרֵי הַהוּא מְלַקֵּט, אֲמַר לֵיהּ לְקַט לְקַט דְּמִן דִּידָךְ אַנְתְּ מְלַקֵּט. שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם (שמות כ״ב:י׳), שֶׁאֵינָה זָזָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם הַמַּשְׁבִּיעַ מַשְׁבִּיעַ עַל שֶׁקֶר סוֹפָהּ לָצֵאת עָלָיו, וְאִם הַנִּשְׁבַּע נִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר סוֹפָהּ לָצֵאת עָלָיו. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחָדָא אִתְּתָא דְּעָלַת לְמֵילַשׁ גַּבֵּי מְגֵירָתָא וַהֲווֹ צָיְירִין בְּשׁוֹשִׁיפָהּ תְּלָתָא דִּינָרֵי, נְסָבַתְהוֹן וְיָהֲבַת יַתְהוֹן עַל גַּבֵּי סוּדָרָא, אִגַּבְלוּן בַּלִּישָׁה, אֲפָה פִּיתָּא וְאָזְלָא לָהּ, אֲמַר לָהּ בַּעֲלָהּ הַב לִי תְּלָתָא דִּינָרִין, אָזְלַת בָּעֲיָא לְהוֹן גַּבֵּי מְגֵירָתָא, אֲמָרַת לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי הָלֵין תְּלַת דִּינָרִין, הַוְיָין לְהַהִיא מְגֵירָתָא תְּלָתָא בְּנִין, אָמְרָה לָהּ תִּקְבְּרִנֵּיהּ הַהִיא אִתְּתָא בְּרָא אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גַּרְמוּן חוֹבִין וּקְבַרְתֵּיהּ, אָמְרָה אִלּוּלֵי דְהַהִיא אִתְּתָא חֲשִׁידָה בְּהוֹן לָא הֲוָה קָבְרָה לֵיהּ, אָזְלָה וְאָמְרָה לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי לְהָלֵין דִּינָרִין, אָמְרָה הַהִיא אִתְּתָא תִּקְבּוֹר בְּנָה אַחֲרִינָא אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גָּרְמוּן חוֹבִין וּמִית בְּרָא אַחֲרִינָא, זְמַן אָחֳרָן אָמְרָה לָהּ דִּלְמָא חָמִית לִי הָלֵין דִּינָרִין, אָמְרָה תִּקְבּוֹר הַהִיא אִתְּתָא בְּרָא תְּלִיתָאָה אִי הִיא יָדְעָה בְּהוֹן, גָּרְמוּן חוֹבִין וּקְבַרְתֵּיהּ. אֲמַר לָהּ בַּעֲלָהּ לֵית אַנְתְּ אָזֵיל לִמְנַחֲמָא לַהֲדָא מְגֵירָתֵיךָ, נְסָבַת תְּרֵין עִגוּלִין דְּפִתָּא וַאֲזָלַת מְנַחְמַת יָתָהּ, כֵּיוָן דְּקָצוֹן עִגּוּלָה נָפְקוּן הָלֵין תְּלַת דִּינָרֵי מִינָהּ, הֲדָא דִּבְרִיָּיתָא אָמְרִין בֵּין זַכַּאי בֵּין חַיָּב לִידֵי מוֹמֵי לָא תֵיעוֹל. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ [ואת] עֵצָיו [ואת] אֲבָנָיו (זכריה ה׳:ד׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אֵין לָהֶם קְפִיצִין, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ (איוב א׳:ז׳), בְּרַם הָכָא וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דְּבָרִים שֶׁאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרְפָן שְׁבוּעַת שָׁוְא מְכַלָּתָן, דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ לֶאֱכֹל עֵצִים, שֶׁמָּא אֲבָנִים, בְּרַם הָכָא וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו.
[ד] רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא פָּתַר קְרָיָא בַּסּוֹטָה, וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא – הִיא שֶׁחָטְאָה עַל בַּעֲלָהּ שֶׁהוּא זָנָהּ וּמְפַרְנְסָהּ וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמְקַלְקֶלֶת עִם אַחֵר, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה – וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה (במדבר ה׳:כ״א). וְהוּא עֵד – וְעֵד אֵין בָּהּ (במדבר ה׳:י״ג). אוֹ רָאָה – וְנֶעֱלַם מֵעֵינֵי אִישָּׁהּ (במדבר ה׳:י״ג) וְלֹא מֵעֵינֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אוֹ יָדָע – וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה (במדבר ה׳:י״ג).
אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ – אִם לֹא תַגִּיד לַכֹּהֵן: וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ (במדבר ה׳:כ״ז).
[ה] רַבִּי פִּנְחָס פָּתַר קְרָיָה בְּיִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי: וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא – וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם (דברים ט׳:ט״ז). וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה – וְאֶת קוֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ (דברים ה׳:כ׳).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹפְּרָמְסָאוֹת נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ כּוֹפֵר בָּהֶן וְהֵם אֵינָם כּוֹפְרִים בּוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מֶלֶךְ כְּשֶׁהוּא מַשְׁבִּיעַ אֶת לִגְיוֹנוֹתָיו אֵינוֹ מַשְׁבִּיעָן אֶלָּא בְּסַיִּף, כְּלוֹמַר שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עַל הַתְּנָאִים הַלָּלוּ יְהֵא הַסַּיִּף הַזֶּה עוֹבֵר עַל צַוָּארוֹ, כָּךְ: וַיִּקַּח משֶׁה חֲצִי הַדָּם (שמות כ״ד:ו׳), וּמֵהֵיכָן הָיָה יוֹדֵעַ משֶׁה חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי אָמַר הַדָּם נֶחְלַק מֵאֵלָיו. רַבִּי נָתָן אָמַר נִשְׁתַּנּוּ מַרְאָיו וְנַעֲשָׂה חֶצְיוֹ שָׁחוֹר וְחֶצְיוֹ אָדוֹם. בַּר קַפָּרָא אָמַר מַלְאָךְ יָרַד בִּדְמוּת משֶׁה וַחֲלָקוֹ.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּת קוֹל הָיְתָה יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת עַד כָּאן חֶצְיוֹ שֶׁל דָּם. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּקִי הָיָה משֶׁה בְּהִלְכוֹת דָּם וַחֲלָקוֹ. וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין בָּאַגָּנַת כְּתִיב, לֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה וְלֹא זֶה גָּדוֹל מִזֶּה, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקְךָ, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל הָעָם, וּמַה נַּעֲשֶׂה בְּחֶלְקָם, אָמַר לוֹ זְרֹק עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חִיָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן וְהֵן נִשְׁבְּעוּ לוֹ, הוּא נִשְׁבַּע לָהֶן: וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה׳ אֱלֹהִים (יחזקאל ט״ז:ח׳), וְהֵן נִשְׁבָּעִין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ (דברים כ״ט:י״א). וּמִנַּיִן שֶׁאֵין אָלָּה אֶלָּא שְׁבוּעָה, רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַב נַחְמָן דְּיָפוֹ בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב דְּקֵסָרִין מִן הֲדָא: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה (במדבר ה׳:כ״א), וְכֵיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל תְּנַאי הַר סִינַי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹאת לָכֶם (ויקרא כ״ו:ט״ז).
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס כְּתִיב: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית (הושע ו׳:ז׳), בְּרַם הָכָא: כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ (הושע י״א:ט׳).
אָמַר רַבִּי אַהֲבָה בַּר זְעֵירָא, כְּתִיב: עָשָׂה ה׳ אֲשֶׁר זָמָם (איכה ב׳:י״ז), כְּמָה שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָתוֹ: וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה (ויקרא כ״ו:י״ח), כֵּן עָשָׂה חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא: בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב׳:י״ז), מַה בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, פְּשָׁרָה פָּשַׁר. רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנִין אָמַר בִּזַּע פּוּרְפִּירָה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה מַיְתֵי לָהּ מִן הֲדָא: וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית (ויקרא כ״ו:כ״ה). תָּנֵי רַבִּי חִיָּא נָקָם בַּבְּרִית וְנָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, אֵיזֶה נָקָם שֶׁאֵינוֹ בַּבְּרִית, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי אַחָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר זֶה סִמּוּי עֵינַים שֶׁסִּמּוּ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה (יחזקאל י״ז:י״ט), אִם לֹא אָלָתִי, זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע לִנְבוּכַדְנֶצַּר. וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר, זֶה בְּרִיתִי שֶׁל הַר סִינָי. וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא לָקָה. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן זֶה סִמּוּי עֵינַיִם שֶׁהוּא תָּלוּי בָּרֹאשׁ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ לְבָבֶל אָמְרוּ לִנְבוּכַדְנֶצַּר: נְבוּכַדְנֶצַּר לָא חַשְׁחִין אֲנַחְנָא הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא וגו׳ וְהֵן לָא יְדִיעַ לֶהֱוֵי לָךְ מַלְכָּא דִּי לֵאלָהָךְ לָא אִיתָנָא פָלְחִין (דניאל ג׳:ט״ז-י״ח), אֲמַר לְהוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ (זכריה ט׳:י״א), נִזְכַּרְתִּי אוֹתוֹ הַדָּם שֶׁבְּסִינַי, לְפִיכָךְ: שִׁלַּחְתִּי וגו׳ אֵין מַיִם בּוֹ (זכריה ט׳:י״א), אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אֵין כָּאן עוֹד: שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם (תהלים ע״ט:ג׳). וְהוּא עֵד – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל: וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳ וַאֲנִי אֵל (ישעיהו מ״ג:י״ב), אוֹ רָאָה – אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת (דברים ד׳:ל״ה), אוֹ יָדָע – וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם (דברים ד׳:ל״ט).
אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ – אִם לֹא תַגִּידוּ אֱלָהוּתִי לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲרֵי אֲנִי פּוֹרֵעַ מִכֶּם, אֵימָתַי: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת (ישעיהו ח׳:י״ט).
[ו] אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּאֵרִי לֹא נִתְנַבֵּא אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים וְלֹא הָיָה בָּהֶם כְּדֵי סֵפֶר, וְנִטְפְּלוּ בִּישַׁעְיָה, וְאֵלּוּ הֵן: וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם, וַחֲבֵרוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל נָבִיא שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ וְנִתְפָּרֵשׁ שֵׁם אָבִיו, נָבִיא וּבֶן נָבִיא, וְכָל נָבִיא שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ וְלֹא נִתְפָּרֵשׁ שֵׁם אָבִיו, הוּא נָבִיא וְאָבִיו אֵינוֹ נָבִיא. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא מַיְיתֵי לָהּ מִן הֲדָא: וְהִתְנַבִּי זְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּאיָּא (עזרא ה׳:א׳), שֶׁהָיָה נָבִיא בֶּן נָבִיא. וְרַבָּנָן אָמְרִין בֵּין שֶׁנִּתְפָּרֵשׁ וּבֵין שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ שְׁמוֹ נָבִיא וּבֶן נָבִיא, שֶׁכֵּן עָמוֹס אָמַר לַאֲמַצְיָה: לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא (עמוס ז׳:י״ד), מַה זֶּה נָבִיא וְהוּא אוֹמֵר לֹא נָבִיא אָנֹכִי, אַף אָבִיו הָיָה נָבִיא וְהוּא אוֹמֵר וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: יְשַׁעְיָה בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא (מלכים ב כ׳:א׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא בֶּן אָמוֹץ (מלכים ב י״ט:ב׳), שֶׁהָיָה נָבִיא בֶּן נָבִיא. הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרשׁ (ישעיהו ח׳:י״ט), כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן תִּסְגּוֹד לֵאלֹהֶיהָ, הַמְצַפְצְפִים (ישעיהו ח׳:י״ט), אֵלּוּ הַמְצַיְינִין. וְהַמַּהְגִּים (ישעיהו ח׳:י״ט), אֵלּוּ הַמְנַהֲמִין, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרשׁ, כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן תִּזְכֹּר לֵאלֹהֶיהָ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים (ישעיהו ח׳:י״ט), אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁאִבֵּד אֶת בְּנוֹ וְהָלַךְ לְתָבְעוֹ בֵּין הַקְּבָרוֹת, פִּקֵּחַ אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ אָמַר לוֹ בִּנְךָ שֶׁאִבַּדְתָּ חַי אוֹ מֵת, אָמַר לוֹ חַי, אָמַר לוֹ שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם דַרְכָּן שֶׁל מֵתִים לִהְיוֹת נִתְבָּעִים אֵצֶל חַיִּים שֶׁמָּא חַיִּים אֵצֶל מֵתִים, בְּכָל מָקוֹם חַיִּים עוֹשִׂים צָרְכֵי מֵתִים שֶׁמָּא הַמֵּתִים עוֹשִׂים צָרְכֵי חַיִּים, כָּךְ אֱלֹהֵינוּ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י׳:י׳), מַהוּ אֱמֶת, אָמַר רַבִּי אָבִין שֶׁהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֲבָל אֱלֹהֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֵתִים הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ (תהלים קט״ו:ה׳-ו׳), מֵתִים הֵן, וְאָנוּ מַנִּיחִים חַי הָעוֹלָמִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַמֵּתִים. לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה (ישעיהו ח׳:כ׳), הַתּוֹרָה מְעִידָה בָּנוּ: אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר (ישעיהו ח׳:כ׳), רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בָּנַי אִמְּרוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר כַּדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מַזְרִיחַ לָכֶם אוֹרָה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אִמְּרוּ לָהֶן לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר, אִם לְעַצְמוֹ אֵינוֹ מַזְרִיחַ כֵּיצַד יַזְרִיחַ לַאֲחֵרִים. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חשֶׁךְ וַאֲפֵלָּה שִׁמְשׁוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י׳:כ״ב), לָתֹּהוּ וָבֹהוּ לֹא שִׁמְּשׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵיכָן הֵן עֲתִידִין לְשַׁמֵּשׁ בִּכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁל רוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ (ישעיהו ל״ד:י״א). וְרַבָּנָן אָמְרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁלֹּא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה וגו׳ (ישעיהו ס׳:ב׳), אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ, דִּכְתִיב: כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחשֶׁךְ (דברים ה׳:י״ט), עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה׳ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה (ישעיהו ס׳:ב׳).
(א-ב) [ז] וְנֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אֶל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (קהלת ה׳:א׳), אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם מְחָרְפִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. בֹּא וּרְאֵה, כְּשֶׁנִּבְרְאוּ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים, בַּחֲצִי הַשֵּׁם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיָהּ י״י צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳). וְלָמָּה לֹא נִבְרְאוּ בְּכָל הַשֵּׁם כֻּלּוֹ. כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר בּוֹ אֶת הַשֵּׁם שָׁלֵם. אוֹי לָרְשָׁעִים שֶׁמְּחָרְפִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִנָּם. רְאֵה מַה כְּתִיב בַּקָּרְבָּנוֹת, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַי״י, עֹלָה לַי״י. אֵינוֹ אוֹמֵר לַי״י קָרְבָּן, לַי״י עוֹלָה. וּבְנֵי אָדָם מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין שְׁמוֹ חִנָּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְגוֹ׳ כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ. כִּי מִי יֹאמַר שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשָּׁמַיִם וְאֵין בְּנֵי אָדָם עַל הָאָרֶץ. אֶלָּא אָמַר שְׁלֹמֹה, כָּל זְמַן שֶׁהַחַלָּשׁ שֶׁבַּחַלָּשִׁים מִלְּמַעְלָה, הוּא מְנַצֵּחַ אֶת הַגִּבּוֹר מִלְּמַטָּה. צֵא וּלְמַד מֵאֲבִימֶלֶךְ, וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ (שופטים ט׳:נ״ג). וְאִם הוּא הָיָה גִּבּוֹר שֶׁאֵין בְּכָל הַגִּבּוֹרִים כְּמוֹתוֹ וַהֲרָגַתּוּ אִשָּׁה מִלְּמַעְלָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. רְאֵה מַה כְּתִיב בּוֹ, וְכָל דַּיְּרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין וּכְמִצְבְּיֵהּ עָבַד וְגוֹ׳ (דניאל ד׳:ל״ב), וְאוֹמֵר: כִּי י״י עֶלְיוֹן נוֹרָא, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ (תהלים מ״ז:ג׳), וּבְנֵי אָדָם לְמַטָּה, עַל כֵּן יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים (קהלת ה׳:א׳). וּמֶה עָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת. לִתֵּן יָדְךָ עַל פִּיךָ וְעַל אָזְנַיִם, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר וְלֹא לִשְׁמֹעַ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וְנֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא. וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדַע. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ אָלָה יִשְׁמַע וְלֹא יַגִּיד (משלי כ״ט:כ״ד). מִי גָּרַם לָאָדָם שֶׁיֹּאמַר עָלָיו זֶה, נֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא, אֶלָּא מִפְּנֵי מָה, שֶׁלֹּא בָּא וְהִגִּיד לֶחָכָם, פְּלוֹנִי גִּדֵּף שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. לְפִיכָךְ, אִם לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה, חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַגַּנָּב נִתְפָּשׂ וְשֻׁתָּפוֹ עִמּוֹ מִתְחַיֵּב, כָּךְ מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ גִּדּוּפוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאֵינוֹ מַגִּיד, מִתְחַיֵּב עִמּוֹ. וְלֹא יֹאמַר אָדָם, מַה לָּשׁוֹן הָרַע אֲנִי אוֹמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל כָּל דָּבָר, יֵשׁ בּוֹ לָשׁוֹן הָרַע. עַל קִלְלַת הַשֵּׁם אֵין בּוֹ לָשׁוֹן הָרַע לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ בִּלְעֲדוֹ וְאַחֵר שׁוֹמֵעַ וְאִכְפַּת לוֹ. אֲבָל אִם מְקַלֵּל אָבִיו בְּפָנָיו, הֲלֹא הוּא נוֹתֵן נַפְשׁוֹ וְאוֹמֵר: לְאָבִי קִלַּלְתָּ. אָמַר מֹשֶׁה, הֲלֹא הוּא אָבִיךְ קָנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכוֹנְנֶךָּ (דברים ל״ב:ו׳).
(א) וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בִּקַּשְׁתָּ, לְהָעִיד. וְאִם לָאו, אֲנִי מֵעִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא עֵד. וּמִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָנֹכִי הַיּוֹדֵעַ וָעֵד נְאֻם י״י (ירמיהו כ״ט:כ״ג). בֹּא וּרְאֵה, כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה, כָּתוּב בָּהֶן שְׁגָגָה, חוּץ מִפָּרָשָׁה זוֹ שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהּ שְׁגָגָה. עָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה, אֶל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא (קהלת ה׳:ה׳), כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְגוֹ׳ (קהלת ה׳:א׳). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִשְׁנַיִם שֶׁרָגְמוּ אִיקּוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ, אֶחָד שָׂכוּר וְאֶחָד בְּדַעְתּוֹ. נִתְפְּשׂוּ שְׁנֵיהֶם וְעָלוּ לַבִּימָה, וְנָתַן אַפּוֹפְּסִין לְבֶן הַדַּעַת, וּפָנָה לַשָּׂכוּר. כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא חוֹטֵא, כְּתִיב עָלָיו שְׁגָגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא בִּשְׁגָגָה, וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִּשְׁגָגָה, וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ. וְכֻלָּם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חוֹטְאִים בִּשְׁגָגָה, מְבִיאִין קָרְבָּן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה (במדבר ט״ו:כ״ו). אֲבָל הַמְגַדֵּף, נוֹטֵל אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנוֹקֵב שֵׁם י״י מוֹת יוּמָת (ויקרא כ״ד:ט״ז). וּכְתִיב: וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי י״י בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ (ירמיהו ד׳:ב׳). וְהַכָּתוּב אוֹמֵר, אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אוֹתוֹ תַּעֲבֹד וּבוֹ תִּדְבַּק (דברים י׳:כ׳). וְאַחַר כָּךְ, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבַע (שם). אֶת י״י אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, שֶׁתִּהְיֶה כְּאוֹתָן שְׁלֹשָׁה שֶׁכָּתוּב בָּהֶן יְרֵא אֱלֹהִים, אַבְרָהָם, יוֹסֵף, אִיּוֹב. אַבְרָהָם, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה (בראשית כ״ב:י״ב). יוֹסֵף, דִּכְתִיב: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא (שם מ״ב:י״ח). וְאִיּוֹב, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע (איוב ב׳:ג׳). אוֹתוֹ תַּעֲבֹד, שֶׁתִּהְיֶה עוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. וּבוֹ תִּדְבַּק, שֶׁתְּכַבֵּד תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וּתְהַנֶּה אוֹתָם מִנְּכָסֶיךָ. אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, לֹא תִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת. אִם יֵשׁ בָּכֶם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ, אַתֶּם רַשָּׁאִין לִישָּׁבַע. וְאִם לָאו, אֵינְכֶם רַשָּׁאִין לִישָּׁבַע אֲפִלּוּ בֶּאֱמֶת. לֹא תִּהְיֶה כְּאוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן, הִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל (ירמיהו ז׳:ט׳). אֶלָּא קַיֵּם כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ וְאַחַר כָּךְ אַתָּה שֶׁלִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם י״י אֵלַי תָּשׁוּב, וְאִם תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָּנוּד (שם ד׳:א׳). וְאַחַר כָּךְ כָּתוּב אַחֲרָיו, וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי י״י בֶּאֱמֶת וְגוֹ׳. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֲפִלּוּ עַל הָאֱמֶת אֵינוֹ יָפֶה לָאָדָם לְהִשָּׁבַע. לָמָּה, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, לֹא יְהֵא אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל פָּרוּץ בִּנְדָרִים, וְלֹא בִּשְּׂחוֹק, וְלֹא לְהַטְעוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁבוּעָה לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ שְׁבוּעָה. מַעֲשֶׂה בְּהַר הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיוּ שָׁם אַלְפַּיִם עֲיָרוֹת, וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ עַל שְׁבוּעַת אֱמֶת, וְהִיא שֶׁל שָׁוְא. כֵּיצַד, הָיָה אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לִמְקוֹם פְּלוֹנִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְהוֹלְכִים וְעוֹשִׂין וּמְקַיְּמִין שְׁבוּעָתָם. וְכֻלָּם נֶחְרְבוּ. וּמָה הַנִּשְׁבָּע בֶּאֱמֶת כָּךְ, הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: נֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה. וּכְשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָדוּן אֶת הַבְּרִיּוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אוֹתָם עִם מְכַשְּׁפִים וּמְנָאֲפִים וּבְנִשְׁבָּעִים לַשֶּׁקֶר. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר (מלכים א ג׳:ה׳). וּמְחַיְּבָן וּמוֹרִידָן לַגֵּיהִנָּם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּפֶה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם לִהְיוֹת מְהַלְּלִים וּמְשַׁבְּחִים לִשְׁמִי, אַתֶּם מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים וְנִשְׁבָּעִים בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר. שֶׁכָּל הַבְּרִיּוֹת לְקַלֵּס אוֹתִי בְּרָאתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל פֹּעַל י״י לְמַעֲנֵהוּ (משלי ט״ז:ד׳). וְלֹא דַּיְּכֶם שֶׁאֵין אַתֶּם מְקַלְּסִין אוֹתִי, אֶלָּא מֵחָרְפִים וּמְגַדְּפִים. וְכֵן אָמַר הַכָּתוּב, וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיהו נ״ז:כ׳). מָה הַיָּם הַזֶּה הַגַּלִּים שֶׁבְּתוֹכוֹ מִתְגָּאִים וְעוֹלִים, וְכֵיוָן שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַגִּיעַ לַחוֹל הוּא נִשְׁבָּר וְחוֹזֵר, וַחֲבֵרוֹ רוֹאֶה אוֹתוֹ אַף הוּא שֶׁנִּשְׁבָּר, וּמִתְגָּאֶה וְעוֹלֶה וְאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ, כָּךְ הָרְשָׁעִים רוֹאִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ וְהֵם מִתְגָּאִים. לְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ לַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ. כָּךְ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁעָמְדוּ, דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, דּוֹר הַמַּבּוּל, דּוֹר הַפְלָגָה, לֹא לִמְּדוּ אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ אֶלָּא מִתְגָּאִים, לְפִיכָךְ נִמְשְׁלוּ לַיָּם. וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכַל (ישעיהו נ״ז:כ׳), לָרְשָׁעִים, אֵין לָהֶם נוֹחַ וַהֲנָיָה בָּעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים יֵשׁ לָהֶם הַשְׁקֵט, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנָן וְאֵין מַחֲרִיד (ירמיהו ל׳:י׳). דָּבָר אַחֵר, וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, מָה הַיָּם הַזֶּה טִיטוֹ וְרִפְשׁוֹ עַל פִּיו, כָּךְ הָרְשָׁעִים סַרְיוֹתֵיהֶם, וְסִרְחוֹנָם עַל פִּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּיָּם נִגְרָשׁ, וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט (ישעיהו נ״ז:כ׳). וְלֹא מִטּוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם שׁוֹמֵעַ חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, אֶלָּא מִתּוֹךְ עֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנֶפֶשׁ כִּי תֶּחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה. אַתָּה מוֹצֵא שְׁלֹשָה דְּבָרִים בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם וּשְׁלֹשָׁה אֵינָם בִּרְשׁוּתוֹ כוּ׳. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ לְעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב י״ב:כ״ב), מַשְׂגִּא כְּתִיב. וַיְאַבְּדֵם, מוֹרִידָן לָאֲבַדּוֹן. וְהַצַּדִּיקִים רוֹאִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים בִּי כִּי תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִּכְבֶּה (ישעיהו ס״ו:כ״ד).
א
א. בתנחומא מופיעה כאן פיסקה ח׳. היא מופיעה במהדורתנו לעיל לאחר פיסקה ד׳ (ויקרא א׳:א׳).
(1-2) [Siman 7]
(Lev. 5:1:) “And if a soul sins in that it hears a voice swearing […, if he does not speak out, he shall bear his iniquity].” This text is related (to Eccl. 5:1), “Do not be rash with your mouth, and let not your heart hasten to bring forth a word before God.” These [words refer to] people who vilify the name of the Holy One, blessed be He. Come and see, when the celestial beings were created, those below were created with half of the [divine] name, as stated (in Is. 26:4), “for through Yh,⁠1 the Lord formed the worlds.”2 But why were they not created with all of it? So as not to mention the full name [of the Holy One, blessed be He] with him. Woe to those creatures who vilify the name of the Holy One, blessed be He, in vain. See what is written about offerings (in Lev. 1:2), “When one of you presents an offering to the Lord.” It does not say "to the Lord, an offering,⁠" but “an offering to the Lord” (so that who changes his mind about an offering in mid-sentence not mention God’s name for no reason).⁠3 And [yet] people vilify the name of the Lord in vain. It is therefore stated (in Eccl. 5:1), “Do not be rash with your mouth…. for God is in heaven and you are on earth.” For who would say that God is not in heaven and that people are not on earth? [Accordingly], Solomon has said, “Every time that the weakest of the weak is above, he defeats the warrior below.” Go and learn from Abimelech (in Jud. 9:53), “But a certain woman dropped an upper millstone on Abimelech's head and cracked his skull.”4 And if he was a warrior among warriors and there was none like him, and [yet] a woman [was able to] kill him from above, how much the more so in the case of the Holy One, blessed be He! See what is written about Him (in Dan. 4:32), “All the inhabitants of the earth are of no account, and He does as He wishes [with the host of heaven and with the inhabitants of the earth].” It is also written (in Ps. 47:3), “For the Lord most high is awesome, a great King over all the earth,” and people are below. (Eccl. 5:1:) “Therefore let your words be few.” So what is there for you to do? To put your hand upon your mouth and upon your ear in order to neither speak nor hear. Ergo (in Lev. 5:1), “If a soul sins.”5 (Lev. 5:1:) [“And if a soul sins in that it hears a voice swearing,] when he is a witness to what he has either seen or come to know, [if he does not speak out, he shall bear his iniquity].” This text is related (to Prov. 29:24), “The one who shares with a thief hates his own soul; he hears swearing and does not speak out.” What has caused anyone to say of him, “If a soul sins?” [It is] simply because he did not come and tell a sage, “So-and-so blasphemed the name of the Holy One, blessed be He.” He therefore shares his iniquities with him, as stated (in Lev. 5:1), “if he does not speak out, he shall bear his iniquity.” Therefore Solomon has said (in Prov. 29:24), “The one who shares with a thief hates his own soul.” Just as when the thief is caught, his partner is convicted along with him;⁠6 so whoever hears blasphemy of the Holy One, blessed be He, and does not speak out is convicted along with him. And let no one say, “What denunciation (lashon hara’ah) do I say?” The Holy One, blessed be He, has said (in Lev. 5:1ff.), “’On every matter,’ there is a denunciation in it. [But] with cursing the name, there is no denunciation.” Why? Because [it is] just like a case of a person cursing his companion. When he hears him, it is of no concern to him. But if he has cursed his father in his presence, he puts his life on the line and says, “You have cursed my father.” Moses said (in Deut. 32:6), “Is He not your Father who created you?”
(Lev. 5:1:) [“And if a soul sins in that it hears a voice swearing,] when he is a witness to what he has seen.” The Holy One, blessed be He, said, “If you want to bear witness, bear witness; but if not, I will bear witness.” Thus it is stated (ibid.), “when he (He) is a witness.” And where is it shown that the Holy One, blessed be He, is called a witness? Where it is stated (in Jer. 29:23), “I am the One who knows and bears witness, says the Lord.” Come and see. All the parashioth written in this book have “mistake” written in them, except for this parashah, in which “mistake” is not mentioned.⁠7 About him Solomon has said (in Eccl. 5:5), “Do not let your mouth cause your flesh to sin, and do not say before the angel that it was a mistake,” (in Eccl. 5:1), “for God is in the heavens.” It is comparable to two people who threw stones at an image of a king.⁠8 One was drunk, and one was in possession of his senses. Both of them were caught and went to trial. [The judge] rendered a [guilty] verdict9 against the one with his senses and acquitted the one who was drunk. So it is in the case of whoever sins. It is concerning him that “mistake” is written (in Lev. 4:2) – “When a soul sins by mistake (rt.: shgg) [against any of the Lord's commandments]….”; (and likewise in Lev. 4:13) “And if the whole congregation of Israel should err (rt.: shgg).” And [about] all of them; because they sinned by mistake, they bring an offering and it shall be forgiven them. It is so stated (in Numb. 15:26), “The whole congregation of the Children of Israel and the stranger who resides in their midst shall be forgiven because [it happened] to all the people by mistake.” But the one who blasphemes receives a [guilty] verdict, as stated (in Lev. 24:16) “And the one who blasphemes the name of the Lord shall surely be put to death.” It is also written (in Jer. 4:2), “And you shall swear, ‘As the Lord lives,’ in truth, in justice, and in righteousness; then shall nations bless themselves in Him, and Him shall they glory.” Scripture also says (in Deut. 10:20), “The Lord your God you shall fear, Him you shall serve, to Him you shall hold fast”; then after that, “and by Him you shall swear.”10 (Ibid.:) “The Lord your God you shall fear,” so that you will be like those three of whom it is written, “he feared God (yr' 'lhym)”: Abraham, Joseph and Job. About Abraham it is written (in Gen. 22:12), “for now I know that you fear God (yr' 'lhym).” About Joseph it is written (in Gen. 42:18), “I fear (yr') God ('lhym).” About Job it is written (in Job 1:2), “he feared God (yr' 'lhym) and shunned evil.” (Deut. 10:20, cont.:) “Him you shall serve,” in that you will be busy with the Torah and with [fulfilling] the commandments. (Ibid. cont.:) “To him you shall hold fast,” in that you will honor the Torah scholars and benefit them with your property. Moses said to Israel, “Do not think that I have allowed you to swear by His name, even in truth. It is only, if all these conditions (mentioned earlier in the verse) abide with you, that you are entitled to swear; and if not, you are not entitled to swear [by His name], even in truth.” You shall not be like those of whom it is written (in Jer. 7:9), “[Will you …] swear falsely and sacrifice to Baal?” Rather, fulfill all these conditions and after that you are Mine, as stated (in Jer. 4:1), “If you return, O Israel, says the Lord, if you return unto Me [….]” Then after that [it says] (in vs. 2), “And you shall swear, ‘as the Lord lives’….” Our masters have said, “Even in truth one cannot swear.” Why? Thus have our masters taught (in Dem. 2:3): Let not someone from Israel be unrestrained in vows11 or in jesting, (or to lead one's companion astray with an oath by saying it is not an oath). There is a story about the royal mountain where there were two thousand towns, and all of them were destroyed because of a truthful oath that was unnecessary.⁠12 Now if one who swears in truth has this happen, how much the more so in the case of one who swears to a lie? How did they act? One would utter an oath to his companion that he was going to such and such a place to eat and drink. Then they would go and act to fulfill their oath. It is therefore stated (in Lev. 5:1), “If a soul sins in that it hears a voice swearing.” Now when the Holy One, blessed be He, comes to judge all people in the world to come, He will judge them along with sorcerers and adulterers. Where is it shown? Where it is stated (in Mal. 3:5), “Then I will draw near to you in judgment; and I will be a swift witness against sorcerers, against adulterers, against those who swear to a lie (in My name).” And I am finding them guilty and bringing them down to Gehinnom. The Holy One, blessed be He, said, “With the mouth that I gave you to be praising and glorifying My name, you are reproaching, blaspheming, and swearing to a lie in My name? Since I created all people to praise Me, as stated (in Prov. 16:4), “The Lord has made everything for His own purpose.” So is it not enough for you that you do not praise Me, but [that] you blaspheme [Me as well]! The Scripture has said (in Is. 57:20), “But the wicked are like the troubled sea, [for it cannot rest (rt.: shqt)].” [They are] just like this [kind of] sea which has waves in its midst exalting themselves upward. When each and every one of them reaches the sand, it is broken and returns (hozer).⁠13 And its companion also looks at it breaking, and [yet] exalts itself upward without repenting (hozer). So are the wicked, who look at one another and exalt themselves. Therefore, they are likened to the sea, as stated (in Is. 57:20), “But the wicked are like the troubled sea….” So did all the generations, the generation of Enosh, the generation of the flood, and the generation of the dispersion (i.e., of the Tower of Babel), not learn from each other. Instead they were exalting themselves. Therefore they are compared to the sea (in Is. 57:20), “But the wicked are like the troubled sea.” (Is. 57:20, cont.:) “For it cannot rest (rt.: shqt).” The wicked have no rest in the world, but the righteous have serenity (shqt), as stated (in Jer. 30:10), “and Jacob shall again have peace (shqt) and quiet with none to make him afraid.” Another interpretation (of Is. 57:20), “But the wicked are like the troubled sea.” Just as the sea has its dirt and mud in its mouth, so the wicked have their stench in their mouth. Thus it is stated (at the end of Is. 57:20), “and its waters toss up slime and mud.” It is not from choice that one hears blasphemies and invectives, but from the midst of the sins which are within him. Thus it is stated (in Lev. 5:1), “If a soul sins and hears a voice swearing….”14 You find [that there are] three things under human control and three things not under human control ….⁠15 And not only [now] but even in the world to come. [So it is stated] (in Job 12:23), “He exalts (msgy') nations and destroys them.” The written text (ketiv) is “mshg'” (which means, misleads).⁠16 Then He destroys them [and] brings them down to Abaddon,⁠17 while the righteous watch them. Thus it is stated (in Is. 66:24), “Then they shall go out and look at the corpses of the people who have rebelled against Me; their worms shall not die nor shall their fire be quenched”.
1. YH is the first half of the divine name, which the Hebrew spells out where the translation reads THE LORD.
2. The midrash interprets tsur ‘olamim as FORMED THE WORLDS (i.e., this world and the world to come) rather than as the more usual EVERLASTING ROCK. For similar interpretations, see yHag. 2:1 (77c); Men. 29b; Gen. R. 12:10; M. Pss. 62:1; 114:3; cf. also M. Pss. 118:14.
3. Tanh. (Buber), Gen. 1:6; Ned. 10ab; Sifra to Lev. 1:2, Wayyiqra, Parashah 2; Sifre, Deut.32:3 (306); Gen. R. 1:13.
4. Since the woman was above the warrior Abimelech in the tower of Thebez, her killing him is an example of a relatively weak person defeating a warrior from above.
5. These words also appear in Lev. 5:21 [6:2].
6. Cf. Lev. R. 6:2.
7. In fact, MISTAKE (shegagah), i.e., UNINTENTIONAL SIN, does appear in this parashah (in 5:15, 18). Elsewhere in Lev. the word only appears in 4:2, 22, 27; 22:4.)
8. Gk.: eikonion, a diminutive form of eikon.
9. Gk.: apophasis.
10. See Tanh. (Buber), Numb. 9:1; Numb. R. 9:1.
11. See also Ned. 20a.
12. Tanh. (Buber), Numb. 9:1; Numb. R. 9:1; cf. also Git. 57a.
13. The word also means “repents.”
14. Most translations equate the sinning with the swearing. This more literal translation illustrates the point that the swearing comes from a soul which has already sinned.
15. Tanh., Gen. 6:12 (i.e., Toledot 12); Gen. R. 67:12.
16. In unpointed Hebrew the Sin (S) and the Shin (Sh) look alike. Since MShG’, which is pointed mashge’, can also be spelled with the extra yod (i.e., Y), the two words are interchangable in an unpointed text.
17. Abbadon is a name for Hell, which means “destruction.”
[יג] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו׳ (ויקרא ה׳:א׳). זש״ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה׳:א׳), אלו בני אדם שמחרפין שמו של הקב״ה, בוא וראה משנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר כי ביה ה׳ צור עולמים (ישעיהו כ״ו:ד׳), ולמה לא נבראו בכולו, שאינן כדי להזכיר שמו של הקב״ה שלם, אוי להם לבריות שמחרפין שמו של הקב״ה חנם, ראה מה כתיב בקרבנות, אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ (ויקרא א׳:ב׳), אינו אומר לה׳ קרבן, לה׳ עולה, ובני אדם שמחרפין את שמו חנם, לכך נאמר אל תבהל על פיך וגו׳ [כי האלהים בשמים ואתה על הארץ], כי מי יאמר שהאלהים אינו בשמים, ואין בני אדם על הארץ, אלא אמר שלמה כל זמן שהחלש שבחלשים מלמעלה, הוא נוצח את הגבור מלמטה, צא ולמד מאבימלך ותשלך אשה אחת פלח רכב [על ראש אבימלך ותרץ את גלגלתו] (שופטים ט׳:נ״ג), וגבור שבגבורים מלמעלה על אחת כמה וכמה, ראה מה כתיב בו, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין [וכמצביה עבדן בחיל שמיא ודיירי ארעא] (דניאל ד׳:ל״ב), וכתב כי ה׳ עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מ״ז:ג׳), ובני אדם למטן, על כן יהיו דבריך מעטים, ומה עליך לעשות, ליתן ידך על פיך ועל אזנך שלא לדבר ושלא לשמוע, לכך אמר נפש כי תחטא.
[יד] והוא עד או ראה או ידע (ויקרא ה׳:א׳). זש״ה חולק עם גנב שונא נפשו [אלה ישמע ולא יגיד] (משלי כ״ט:כ״ד), מע גרם לאדם שיאמר עליו נפש כי תחטא, אלא מפני שלא בא והגיד לחכם פלוני גידף שמו של הקב״ה, לפיכך חולק עמו עונותיו, שנאמר ואם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה׳:א׳), לפיכך אמר שלמה חולק עם גנב שונא נפשו, וכשם שהגנב נתפס ושותפו עמו מתחייב, אף מי ששומע גידופו של הקב״ה ואינו מגיד מתחייב עמו, ואל יאמר אדם מה לשון הרע אני אומר, אמר הקב״ה על כל דבר יש בו לשון הרע, חוץ מקללת השם, למה שכשם שאדם מקלל את חבירו ואחד שומע לא איכפת לו, אבל אם קלל לאביו בפניו, הוא נותן נפשו ואמר לאבי קללת, אמר משה הלא הוא אביך קנך (דברים ל״ב:ו׳).
[טו] נפש כי תחטא ושמעה קול אלה [והוא עד או ראה או ידע]. אמר הקב״ה אם בקשת להעד העד, ואם לאו אני מעיד, שנאמר והוא עד, ומנין שנקרא הקב״ה עד, שנאמר ואנכי היודע ועד נאום ה׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ג). בא וראה כל הפרשיות הכתובות בספר הזה כתוב בהן שגגה, חוץ מן פרשה זו שלא נאמר בה שגגה, עליו אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך [ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא] (קהלת ה׳:ה׳), משל לשנים שרגמו איקונין של מלך, אחד שכור ואחד בדעתו, נתפשו שניהם, ועלו לבימה ונתן איפופסין לבן הדעת, ופינה לשכור, כך כל מי שהוא חוטא כתוב עליו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו׳, ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד׳:י״ג), וכולם מפני שהן חוטאין בשגגה, הם מביאים קרבן ונסלח להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (במדבר ט״ו:כ״ו), אבל המגדף נוטל אפופסין, שנאמר ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כ״ד:ט״ז), [וכתיב] ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה [והתברכו בו גוים ובו יתהללו] (ירמיהו ד׳:ב׳), והכתוב אומר את ה׳ אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק (דברים י׳:כ׳), ואחר כך ובשמו תשבע, את ה׳ אלהיך תירא, שתהיה כאותן שלשה שכתיב בהן ירא אלהים, באברהם כתיב בו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו׳ (בראשית כ״ב:י״ב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא וגו׳ (שם מב ח), ובאיוב כתיב ירא אלהים וסר מרע (איוב א׳:ב׳). ואותו תעבוד, שתהא עוסק בתורה ובמצות, ובו תדבק, שתכבד תלמידי חכמים, ותהנה אותם מנכסיך, אמר להם משה לישראל לא תהיו סבורין שמא התרתי לכם לישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם יש בכם כל המדות האלו אתה רשאי לישבע בשמי, ואם לאו אין אתם רשאין לישבע בשמי אפילו באמת, לא תהיה כאותן שכתיב בהן השבע לשקר וקטר לבעל (ירמיהו ז׳:ט׳), מלא כל המדות הללו ואחר כך אתה שלי, שנאמר אם תשוב ישראל נאום ה׳ אלי תשוב וגו׳, ואחר כך ונשבעת חי ה׳ וגו׳ (שם שם ד:ב).
[טז] אמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יכול לישבע, למה, שנו רבותינו לא יהא אדם מישראל פרוץ בגדרים, לא בשחוק, ולא להטעות את חבירו בשבועה, לומר שאינה שבועה. מעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, כיצד היו עושין, אדם אומר לחבירו שבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימין שבועתן, לכך נאמר נפש כי תחטא וגו׳.
[יז] וכשיבא הקב״ה לדין את כל הבריות לעולם הבא, דן אותם עם מכשפים ועם מנאפים, מנין שנאמר וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר (מלאכי ג׳:ה׳), ומחייבן ומורידן לגיהנם, אמר הקב״ה במה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים לשמי, אתם מחרפין ומגדפין ונשבעין בשמי לשקר, כל הבריות לקילוסי נבראו, שנאמר כל פעל ה׳ למענהו (משלי ט״ז:ד׳), ולא דייכם שאין אתם מקלסין, אלא אתם מחרפין, אמר הכתוב והרשעים כים נגרש וגו׳ (ישעיהו נ״ז:כ״ט), מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר, וחבירו רואה אותו, אף הוא שנשר ומתגאה ועולה ואינו חוזר בו, כך הם רשעים רואים אלו את אלו והם מתגאים, לפיכך נמשלו כים, שנאמר והרשעים כים נגרש וגו׳. כל הדורות דורו של אנוש דור המבול ודור הפלגה לא למדו אלו מאלו אלא מתגאין, לפיכך והרשעים כים נגרש, רשעים אין להם נייח בעולם, אבל הצדיקים יש להם השקט, שנאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיהו ל׳:י׳).
[יח] ד״א והרשעים כים נגרש. מה הים טיטו על פיו, אף הרשעים סריותם על פיהם, שנאמר ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעיהו נ״ז:כ״ט), ולא מטובתו של אדם שומע חרופין וגדופין, אלא מתך עונות שיש בידו, שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו׳. אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינן ברשותו של אדם, אלו הן ברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם רוצה אדם לעסוק בתורה עוסק, לחרף ולגדף עושה, ששפתותיו ברשותו, הידים אם רוצה ליתן צדקה נותן, לגנוב גונב, למה שהן ברשותו, הרגלים רוצה לילך לבית הכנסת הולך, לגנוב לנאוף לרצוח הולך שרגליו ברשותו. ואלו אינן ברשותו, העינים והאזנים והאף, העינים היה עובר בשוק ראה עשה עבירה בשוק, רואה שלא בטובתו, האזנים שמע קול חרופין וגדופין ולא היה רוצה לשמוע, מה יעשה, שמע שלא בטובתו, האף עבר במקום ע״ז והריח קטורת של ע״ז, ולא הריח ברצונו, מה יעשה, הריח שלא בטובתו, וכשהקב״ה מבקש אף אלו שהן ברשותו אינן ברשותו, הפה, בלעם בא לקלל את ישראל לא הניחו הקב״ה, אלא בירך אותם, שנאמר ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם וגו׳ (דברים כ״ג:ו׳), והידים, כן אתה מוצא בירבעם, כיון שבא הנביא ויקרא (אל) [על] המזבח (דבר) [כדבר] ה׳, ויאמר מזבח מזבח [כה אמר ה׳ הנה בן נולד לבית דוד וגו׳] (מלכים א י״ג:ב׳), באותה שעה אמר ירבעם משה כתב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו׳ ונתן אליך אות או מופת (דברים י״ג:ב׳), ואתה מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש, זה המופת אשר דבר ה׳ הנה המזבח נקרע (מלכים א י״ג:ג׳), באותה שעה (וישא) [וישלח] ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (מלכים א י״ג:ד׳), ללמדך שלא היתה ברשות, ורגלים מנין, מאנשי ארם, בשעה שבאו על אלישע, אמר להם הקב״ה ובזכות עצמיכם באתם אתם, מה עשה להם הטעה אותם, שנאמר ויאמר אליהם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מלכים ב ו׳:י״ט), ללמדך שאפילו הרלגים אינן ברשותו של אדם, ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא, [שנאמר] משגיא לגוים ויאבדם (איוב י״ב:כ״ג), משגא כתיב, ויאבדם מורידם לאבדון, והצדיקים רואין אותן, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד).
חסלת פרשת ויקרא
[13] (Lev. 5:1:) AND IF A SOUL SINS IN THAT IT HEARS A VOICE SWEARING…, <IF HE DOES NOT SPEAK OUT, HE SHALL BEAR HIS INIQUITY>. This text is related (to Eccl. 5:1 [2]): DO NOT BE RASH WITH YOUR MOUTH, AND LET NOT YOUR HEART HASTEN TO BRING FORTH A WORD BEFORE GOD. These < words refer to> the children of Adam who vilify the name of the Holy One.⁠1 Come and see. When the celestial beings were created, those below were created with half of the name, as stated (in Is. 26:4): FOR THROUGH YH,⁠2 THE LORD FORMED THE WORLDS.⁠3 But why were they not created with all of it? So that none of them would repeat the full name of the Holy One. Woe to those creatures who vilify the name of the Holy One in vain. See what is written about offerings (in Lev. 1:2): WHEN ONE OF YOU PRESENTS AN OFFERING TO THE LORD. It does not say "To the Lord, an offering,⁠" but AN OFFERING TO THE LORD;⁠4 so the Children of Adam vilify the name of the Lord in vain. It is therefore stated (in Eccl. 5:1 [2]): DO NOT BE RASH WITH YOUR MOUTH…. [FOR GOD IS IN HEAVEN AND YOU ARE ON EARTH.] For who would say that God is not in Heaven and that the children of Adam are not on earth? However, Solomon has said: Every time that the weakest of the weak is from above, he defeats the warrior from below. Go and learn from Abimelech (in Jud. 9:53): BUT A CERTAIN WOMAN DROPPED AN UPPER MILLSTONE [ON ABIMELECH'S HEAD AND CRACKED HIS SKULL].⁠5 And how much the more so in the case of a warrior among warriors from above! See what is written about him (in Dan. 4:32 [35]): ALL THE INHABITANTS OF THE EARTH ARE OF NO ACCOUNT, [AND HE DOES AS HE WISHES WITH THE HOST OF HEAVEN AND WITH THE INHABITANTS OF THE EARTH]. It is also written (in Ps. 47:3 [2]): FOR THE LORD MOST HIGH IS AWESOME, A GREAT KING OVER ALL THE EARTH. But the children of Adam are below. (Eccl. 5:1 [2]:) THEREFORE LET YOUR WORDS BE FEW. So what is there for you to do? To put your hand upon your mouth and upon your ear in order to neither speak nor hear. Ergo (in Lev. 5:1): IF A SOUL SINS.⁠6
[14] (Lev. 5:1:) <AND IF A SOUL SINS IN THAT IT HEARS A VOICE SWEARING,> WHEN HE IS A WITNESS TO WHAT HE HAS EITHER SEEN OR COME TO KNOW, <IF HE DOES NOT SPEAK OUT, HE SHALL BEAR HIS INIQUITY >. This text is related (to Prov. 29:24): THE ONE WHO SHARES WITH A THIEF HATES HIS OWN SOUL; [HE HEARS SWEARING AND DOES NOT SPEAK OUT]. What has caused anyone to say of him: IF A SOUL SINS? <It is> simply because he did not come and tell a sage: So-and-so blasphemed the name of the Holy One. He therefore shares his iniquities with him, as stated (in Lev. 5:1): IF HE DOES NOT SPEAK OUT, HE SHALL BEAR HIS INIQUITY. Therefore Solomon has said (in Prov. 29:24): THE ONE WHO SHARES WITH A THIEF HATES HIS OWN SOUL. Just as when the thief is caught, his partner is convicted along with him,⁠7 so whoever hears blasphemy of the Holy One and does not speak out is convicted along with him. And let no one say: What denunciation do I say? The Holy One has said (in Lev. 5:1ff.): On every matter, there is a denunciation in it. <Would there be, therefore> an exception for cursing the Name? Why? Because <it is> just like a case of a person cursing his companion. When one hears him, it is of no concern to him. But if he has cursed his father in his presence, he puts his life on the line and says: You have cursed my father. Moses said (in Deut. 32:6): IS HE NOT YOUR FATHER WHO CREATED YOU?
[15] (Lev. 5:1:) AND IF A SOUL SINS IN THAT IT HEARS A VOICE SWEARING, [WHEN HE IS A WITNESS TO WHAT HE HAS EITHER SEEN OR COME TO KNOW.] The Holy One said: If you want to bear witness, bear witness; but if not, I will bear witness. Thus it is stated (ibid.): WHEN HE IS A WITNESS. And where is it shown that the Holy One is called a witness? Where it is stated (in Jer. 29:23): I AM THE ONE WHO KNOWS AND BEARS WITNESS, SAYS THE LORD. Come and see. All the parashioth written in this book have MISTAKE written in them, except for this parashah, in which MISTAKE is not mentioned.⁠8 About him Solomon has said (in Eccl. 5:5 [6]): DO NOT LET YOUR MOUTH CAUSE YOUR FLESH TO SIN, [AND DO NOT SAY BEFORE THE ANGEL THAT IT WAS A MISTAKE]. It is comparable to two people who threw stones at an image of a king.⁠9 One was drunk, and one was in possession of his senses. Both of them were caught and went to trial. <The judge> rendered a <guilty> verdict10 against the one with his senses and acquitted the one who was drunk. So it is in the case of whoever sins. It is concerning him that MISTAKE is written (in Lev. 4:2): WHEN A SOUL SINS BY MISTAKE (rt.: ShGG) < AGAINST ANY OF THE LORD'S COMMANDMENTS >…. (Lev. 4:13:) AND IF THE WHOLE CONGREGATION OF ISRAEL SHOULD ERR (rt.: ShGG), because they all sinned by mistake, they bring an offering, and shall be forgiven them. It is so stated (in Numb. 15:26): THE WHOLE CONGREGATION OF THE CHILDREN OF ISRAEL AND THE STRANGER WHO RESIDES IN THEIR MIDST SHALL BE FORGIVEN BECAUSE <IT HAPPENED > TO ALL THE PEOPLE BY MISTAKE. But the one who blasphemes receives a < guilty> verdict, as stated (in Lev. 24:16) AND THE ONE WHO BLASPHEMES THE NAME OF THE LORD SHALL SURELY BE PUT TO DEATH. [It is also written] (in Jer. 4:2): AND YOU SHALL SWEAR: AS THE LORD LIVES, IN TRUTH, IN JUSTICE, AND IN RIGHTEOUSNESS. [THEN SHALL NATIONS BLESS THEMSELVES IN HIM, AND HIM SHALL THEY GLORY.] The Scripture also says (in Deut. 10:20): THE LORD YOUR GOD YOU SHALL FEAR, HIM YOU SHALL SERVE, TO HIM YOU SHALL HOLD FAST, then after that, AND BY HIM YOU SHALL SWEAR.⁠11 (Ibid.:) THE LORD YOUR GOD YOU SHALL FEAR, so that you will be like those three of whom it is written: HE FEARED GOD (YR' 'LHYM). About Abraham it is written (in Gen. 22:12): FOR NOW I KNOW THAT YOU FEAR GOD (YR' 'LHYM)…. About Joseph it is written (in Gen. 42:18): FOR I FEAR (YR') GOD ('LHYM). About Job it is written (in Job 1:2): HE FEARED GOD (YR' 'LHYM) AND SHUNNED EVIL. (Deut. 10:20, cont.:) HIM YOU SHALL SERVE, in that you will be busy with the Torah and with <fulfilling> the commandments. (Ibid., cont.:) TO HIM YOU SHALL HOLD FAST, in that you will honor the disciples of the wise and share your property with them. Moses said to Israel: Do not think that I may have allowed you to swear by my name, even in truth. It is only, if all these conditions (mentioned earlier in the verse) abide with you, that you are entitled to swear by my name; and if not, you are not entitled to swear by my name, even in truth. You shall not be like those of whom it is written (in Jer. 7:9): WILL YOU <…> SWEAR FALSELY AND SACRIFICE TO BAAL? Fulfill all these conditions and after that you are mine, as stated (in Jer. 4:1): IF YOU RETURN, O ISRAEL, SAYS THE LORD, IF YOU RETURN UNTO ME…. Then after that <it says> (in vs. 2): AND YOU SHALL SWEAR: AS THE LORD LIVES….
[16] Our masters have said: Even in truth one cannot swear.⁠12 Why? Thus have our masters taught (in Dem. 2:3): LET NOT SOMEONE FROM ISRAEL BE UNRESTRAINED IN VOWS13 OR IN JESTING, so as not to lead one's companion astray with an oath by uttering <one> when there is no < occasion for> an oath.⁠14 There is a story about a royal mountain where there were two thousand towns, and all of them were destroyed because of a truthful oath.⁠15 Now if one who swears in truth has this happen, how much the more so in the case of one who swears to a lie? How did they act? One would utter an oath to his companion that he was going to such and such a place to eat and drink. Then they would go and act to fulfill their oath. It is therefore stated (in Lev. 5:1): IF A SOUL SINS <IN THAT IT HEARS A VOICE SWEARING >….
[17] Now when the Holy One comes to judge all people in the age to come, he will judge them along with sorcerers and adulterers.⁠16 Where is it shown? Where it is stated (in Mal. 3:5): THEN I WILL DRAW NEAR TO YOU IN JUDGMENT; AND I WILL BE A SWIFT WITNESS AGAINST SORCERERS, AGAINST ADULTERERS, AGAINST THOSE WHO SWEAR TO A LIE.<…> Moreover, I am finding them guilty and bringing them down to Gehinnom. The Holy One said: How is it that I have allowed you to be praising and glorifying my name, <when> you are reproaching, blaspheming, and swearing to a lie in my name? All people were created for my praise, as stated (in Prov. 16:4): THE LORD HAS MADE EVERYTHING FOR HIS OWN PURPOSE. So is it not enough for you that you do not praise him, but <that> you blaspheme <him as well>! The Scripture has said (in Is. 57:20): BUT THE WICKED ARE LIKE THE TROUBLED SEA, <FOR IT CANNOT REST (rt.: ShQT) >…. <They are> just like this <kind of> sea which has rollers in its midst exalting themselves upward. When each and every one of them reaches the sand, it is broken and returns (hozer).⁠17 Moreover, its companion is looking at it. That one also, when it is to be broken, exalts itself upward without repenting (hozer). So are the wicked, who look at one another and exalt themselves. Therefore, they are likened to the sea, as stated (in Is. 57:20): BUT THE WICKED ARE LIKE THE TROUBLED SEA…. All the generations, the generation of Enosh, the generation of the flood, and the generation of the dispersion (i.e., of the Tower of Babel), did not learn from each other. Instead they were exalting themselves. Therefore, (in Is. 57:20): BUT THE WICKED ARE LIKE THE TROUBLED SEA. The wicked have no rest in the world, but the righteous have serenity (ShQT), as stated (in Jer. 30:10): AND JACOB SHALL AGAIN HAVE PEACE (ShQT) AND QUIET WITH NONE TO MAKE HIM AFRAID.
[18] Another interpretation (of Is. 57:20): BUT THE WICKED ARE LIKE THE TROUBLED SEA. Just as the sea has its mud in its mouth, so the wicked have their stench in their mouth. Thus it is stated (at the end of Is. 57:20): AND ITS WATERS TOSS UP SLIME AND MUD. It is not from choice that one hears blasphemies and invectives, but from the midst of the sins which are within him. Thus it is stated (in Lev. 5:1): IF A SOUL SINS AND HEARS A VOICE SWEARING….⁠18 You find <that there are> three things under human control and three things not under human control.⁠19 The following are under one's control: The mouth, the hands and the feet. The mouth: If one wants to be engaged in the Torah, he is engaged; <if one wants> to blaspheme and revile, he does so, because his lips are under his control. The hands: If one wants to give alms, he gives them; <if one wants> to steal, he steals. Why? Because they are under his control. The feet: One wanting to go to the synagogue goes; <one wanting> to steal, commit adultery, <or> murder goes, because his feet are under his control. But the following are not under one's control: The eyes, the ears, and the nose. The eyes: If one was passing through the market place and saw someone committing a transgression in the market place, he was seeing what was not under his control. The ears: If one heard the sound of blasphemies and invectives and did not want to hear them, what should he do? He heard what was not under his control. The nose: If one passed through a place of idolatry, smelled idolatrous incense, and did not smell it willingly, what should he do? He smelled what was not under his control. But when the Holy One desires, even these things which are < ordinarily > under one's control are not <any longer> under one's control. The mouth: When Balaam came to curse Israel, the Holy One did not allow him. He blessed them instead, as stated (in Deut. 23:6): BUT THE LORD YOUR GOD DID NOT WANT TO HEED BALAAM; <SO THE LORD YOUR GOD TURNED THE CURSE INTO A BLESSING FOR YOU>…. Also the hands: Thus you find in the case of Jeroboam, when the prophet came AND (according to I Kings 13:2) CRIED OUT {UNTO} [AGAINST] THE ALTAR [ACCORDING TO] THE WORD OF THE LORD AND SAID: O ALTAR, ALTAR, [THUS SAYS THE LORD: BEHOLD, A SON SHALL BE BORN UNTO THE HOUSE OF DAVID…. ] Then Jeroboam said: Moses wrote in the Torah (in Deut. 13:2 [1]): IF THERE ARISES AMONG YOU A PROPHET… AND GIVES YOU A SIGN OR A PORTENT. Now as for you, what portent are you giving me? He said to him: Is it a portent that you want? (I Kings 13:3:) THIS IS THE PORTENT WHICH THE LORD HAS DECREED: BEHOLD, THE ALTAR WILL BE TORN ASUNDER. Then (in vs. 4): JEROBOAM {RAISED} [STRETCHED OUT] HIS ARM FROM OVER THE ALTAR, SAYING: SEIZE HIM, BUT HIS HAND < WHICH HE STRETCHED AGAINST HIM > WITHERED, <AND HE COULD NOT DRAW IT BACK TO HIMSELF>. <This is written > to teach you that it was not under his control. Also the feet: Where it shown concerning them? From the men of Aram (i.e., Syria). When they came against Elisha, the Holy One said to them: Is it in your own right that you have come? What did he do to them? He misdirected them, as stated (in II Kings 6:19): THEN ELISHA SAID TO THEM: THIS IS NOT THE ROAD, AND THIS IS NOT THE CITY. <This is written > to teach you that even the feet are not under one's control. And not only <now> but even in the world to come.⁠20 [So it is stated] (in Job 12:23): HE EXALTS (MSGY') NATIONS AND DESTROYS THEM. The written text (ketiv) is MShG' (which means, "misleads").⁠21 Then he DESTROYS THEM <and> brings them down to Abaddon,⁠22 while the righteous watch them. Thus it is stated (in Is. 66:24): THEN THEY SHALL GO OUT AND LOOK AT THE CORPSES OF THE PEOPLE WHO HAVE REBELLED AGAINST ME: THEIR WORMS SHALL NOT DIE NOR SHALL THEIR FIRE BE QUENCHED.
The End of Parashah Wayyiqra
1. Tanh., Lev. 1:7.
2. YH is the first half of the divine name, which the Hebrew spells out where the translation reads THE LORD.
3. The midrash interprets tsur ‘olamim as FORMED THE WORLDS (i.e., this world and the world to come) rather than as the more usual EVERLASTING ROCK. For similar interpretations, see yHag. 2:1 (77c); Men. 29b; Gen. R. 12:10; M. Pss. 62:1; 114:3; cf. also M. Pss. 118:14.
4. Above, Tanh. (Buber), Gen. 1:6; Ned. 10ab; Sifra to Lev. 1:2, Wayyiqra, Parashah 2; Sifre, Deut.32:3 (306); Gen. R. 1:13.
5. Since the woman was above the warrior Abimelech in the tower of Thebez, her killing him is an example of a relatively weak person defeating a warrior from above.
6. These words also appear in Lev. 5:21 [6:2].
7. Cf. Lev. R. 6:2.
8. In fact, MISTAKE (shegagah), i.e., UNINTENTIONAL SIN, does appear in this parashah (in 5:15, 18). Elsewhere in Lev. the word only appears in 4:2, 22, 27; 22:4.)
9. Gk.: eikonion, a diminutive form of eikon.
10. Gk.: apophasis.
11. See below, Tanh. (Buber), Numb. 9:1; Numb. R. 9:1.
12. Tanh., Lev. 1:7.
13. See also Ned. 20a.
14. Cf. Matthew 5:33–37; James 5:12.
15. Below, Tanh. (Buber), Numb. 9:1; Numb. R. 9:1; cf. also Git. 57a.
16. Tanh., Lev. 1:7.
17. The word also means “repents.”
18. Most translations equate the sinning with the swearing. This more literal translation illustrates the point that the swearing comes from a soul which has already sinned.
19. Tanh., Gen. 6:12 (i.e., Toledot 12); Gen. R. 67:12.
20. Tanh., Lev. 1:7.
21. In unpointed Hebrew the Sin (S) and the Shin (Sh) look alike. Since MShG’, which is pointed mashge’, can also be spelled with the extra yod (i.e., Y), the two words are interchangable in an unpointed text.
22. Abbadon is a name for Hell, which means “destruction.”
ונפש כי תחטא1זה שאמר הכתוב (נפש בלא דעת) [גם בלא דעת נפש] לא טוב (משלי י״ט:ב׳), ולמה אמר נפש לפי שהחטא דבוק בנפש, 2וכן שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, 3לא עשה אדם עבירה בשגגה ושנה אלא סופו שיעשה עבירה בזדון, לא ישמח אדם על מצוה אחת שבאה לידו, אלא מצות אחרות באו לידו. בן עזאי אמר שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.
4דבר אחר: ונפש כי תחטא – זה שאמר הכתוב גם בלא דעת נפש. מי שעשה עבירה בשגגה אינו סימן יפה לו, על אחת כמה וכמה מי שהוא עושה בזדון.
ואץ ברגלים חוטא (משלי שם). 5מי היה, זה אחאב בן קולייה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלם ולא דיים אלא עוד משגלו לבבל מעשיהם אשר היו בירושלם לא עזבו והיו (מסרסים) [מסרסרין] זה לזה, ומה היו עושים, היה אחאב בן קולייה נכנס אצל גדולי מלכות ואומר אני הוא פלוני הנביא, ושלחני הקב״ה לאמר דבר אחד לאשתך, והוא אומר לפניך היא, היה נכנס אליה, ואומר לה הקב״ה צוה להתייחד עמך, אומרת ברצון מאמר הבורא, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב״ה מבקש להעמיד ממך צדיקים, ועוד היה הולך אצל אחרת, והיה אומר לה הקב״ה שלחני אליך ואומרת לו מפני מה, והוא משיב לה ואומר לה כי ראה כי גזע צדיקים גדולים יבא ממך, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי ושמשי עם צדקיה בן מעשיה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו, ושולחת כמה דורון לצדקיה בן מעשיה, עד שהיה בא ומשמש עמה, וכך היה צדקיה בן מעשיה עושה, היה נכנס אצל בעל בית, ואומר לו הקב״ה שלחני לומר דבר אחד לאשתך, והיה נכנס אליה, ואומר הקב״ה מבקש להעמיד ממך נביאים, היא אומרת מי יתן, אומר לה לכי שמשי עם אחאב בן קולייה, ואת יולדת נביאים, והיתה שומעת לו. והיתה משלחת דורון רב לאחאב בן קולייה, עד שהיה בא ומשמשה, ועמדו בזה הענין עשרים ושתים שנה, ראה כמה רשעים היו, והקב״ה מאריך אפו עליהם, אולי ישובו כי השם הוא ארך אפים, ואותן הרשעים מוסיפין על רשעותם רשע, והיו מוציאין להם שם במדינה כי הם נביאים, והיתה זאת המדה הרעה עוד בהם, היו נכנסים לאשה המעוברת, היו אומרים זאת יולדת זכר, ויוצאים לחוץ ואומרים לשכנים בת יולדת, אם יולדת בת, שולחת האשה אחריהם ואומרת להם למה שקרתם, אומרים לה אדונתינו אנחנו לא אמרנו לך בן אלא כדי שיתיישב דעתיך, אלא שאל לשכיניך מה אמרנו להם, מיד שואלת, אומרים השכנים אמת אמר, ואם היתה יולדת בן, היו אומרים השכנים למה כזבתם, הם אומרים להם שאלו לה, אם לא אמרנו לה בן, אומרים א״כ היאך אמרתם לנו בת, אומרים להם עד שנדע מי הוא אוהב אותה ומי לא, וכך היו עושים כל אותם השנים, עד שהגיעו אצל שמירת אשת נבוכדנצר, נכנס אצלה צדקיה בן מעשיה, אמר לה הקב״ה רוצה להעמיד ממך בנים נביאים, אמרה מי יתן, אחר כך אמרה לו אתה נביא ידוע במדינת בבל אלא יעצני היאך אעשה, אמר לה שמשי עם אחאב בן קולייה ואת יולדת ממנו נביאים, אמרה לו הלילה אשלח לו דורון ואביאהו, כיון שנכנס נבוכדנצר אל ביתו אמרה לו אשתו כל הדברים האלו, מיד יצא בזעם גדול, ושאל את השרים ואמר להם מה טיבם של אלו בזו המדינה, אמרו לו אדוננו נביאים, אמר להם ובמה, אמרו אדונינו באים אצל הנשים ושוכבים עמהם במאמר הבורא, אמר להם ושכבו נשותיכם, אמרו לו כן אמר תלכו והביאו אותם, ראוי לכבדים ואני לא שמעתי עליהם בלתי היום מאשתי, מיד הלכו והביאו אותם אל נבוכדנצר אמר להם נבוכדנצר מה אמרתם לאשתי, אמרו הקב״ה רוצה להעמיד מאשתך נביאים, אמר להם נבוכדנצר ממי אני שומע, מכם או מאלהיכם, אלהיכם שונא זמה הוא, זמרי בן סלוא בעבורו נפלו מישראל עשרים וארבעה אלפים, ועכשיו אתם אומרים ומתנבאים עלינו שהקב״ה שלחכם אלינו לשכב עם נשותינו, וכבר שכבתם [עם] כל נשי המדינה, ובאתם אצל אשתי לשכב אותה, שמא אלהיכם חזר בו, אני איני יודע אם נביאים אתם, ואם אומרים אמת או שקר, כבר בדקתי מכם לחנניה וחביריו והסקתי להם את הכבשן שבעה ימים והשלכתי אותם לתוכו ויצאו משם חיים ושלמים, אותם הסקתי להם את התנור שבעה ימים, לכם לא אעשה כן, אלא אתן אתכם במחבת ואעשה תחתיכם אש, אם ניצלתם בידוע שאתם נביאים. ותשכבו עם אשתי שמירת, אמרו לו אדונינו חנניה וחביריו שלשה ואנו שנים, ואין הקב״ה עושה נסים אלא על ידי שלשה. אמר להם [יש] כאן אחד כיוצא בכם, חשבו בלבם על יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ואמרו זה לזה מה אתה אומר שהקב״ה שורפו, אין הקב״ה שורפו, ובזכותו אנחנו נצולים, אמרו אדונינו יש הנה אחד, אמר להם מי הוא זה. אמרו לו יהושע בן יהוצדק הכהן, שלח והביאו ונתן שלשתם במחבת אחד, מה עשה הקב״ה שרף שניהם, והציל את יהושע בן יהוצדק, מנין שכן הוא אומר ולקח מהם קללה (כל) [לכל] גלות יהודה [וגו׳] אשר קלם וגו׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ב). ומנין שהציל את יהושע, שנאמר הלא זה אוד מוצל מאש (זכריה ג׳:ב׳), ומי גרם לאלו להשרף מפני שהיו רצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ״כ גם בלא דעת נפש לא טוב, [לכך] אמר הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא.
דבר אחר: ונפש כי תחטא – הסרחון היא בנפש, 6וכך אמרו רבותינו ע״ה 7לעולם הבא מביא הקב״ה את הנפש, ואמר לה [למה] עברת על כל מצות שבתורה, והיא אומרת הגוף עבר על כל מצותיך, משיצאתי ממנו שמא חטאתי לך, מיד אומר לגוף למה חטאת ועברת על כל מצותי, והוא אומר אני לא חטאתי, הנפש היא שחטאת, משנפרדה הנפש ממני שמא חטאתי לך, מה עושה הקב״ה מיד דן את שניהם כאחד, לפי שהוא יודע הנסתרות, והכל לפניו גלויות, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים בכוראות, אמר המלך אם אני מושיב בתוכו אדם רואה, הוא אוכל הכל, ואם אושיב בתוכו סומא לא ישמור דבר, מה עשה המלך, הושיב בתוכו אחד סומא, ואחד חיגר, כדי שישמרו את הפרדס, והיו יושבים ורואים את הבכורות, אמר הסומא לחיגר אני מריח בכורות תאנים, אמר לו הין. אבל אין לי רגלים לעמוד עליהם וללקט, אמר לו הסומא אם כן בוא וארכיבך על כתפי, ותלקוט ונאכל מהם אני ואתה, וכך עשו, בא המלך וראה הבכוריות לקוטות אמר לסומא מי לקט אלו, אמר לו וכי אני רואה, אמר לחיגר מי לקט את אלו, אמר לו וכי יש לי רגלים ללקוט אותם, מה עשה המלך דן את שניהם כאחד 8כך הקב״ה עושה, מביא את הנפש והגוף ודנם כאחת, וכשראה דוד ע״ה במראה הנבואה, אמר רבונו של עולם כשתבוא לדון את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, שנאמר ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי (תהלים קמ״ג:ב׳), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם י״ז:ט״ו), אמר הקב״ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע מצוי בכם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו׳ (יחזקאל ל״ו:כ״ו), ולא עוד אלא שאני נותן ביניכם שלום, שנאמר וכל בניך למודי ה׳ ורב שלום בניך (ישעיהו נ״ד:י״ג).
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד 9אמר הקב״ה 10אם תודה הרי מוטב, ואם לאו אני מעיד שנאמר והוא עד, ומנין שהקב״ה עד, שכן הוא אומר אנכי היודע ועד נאום ה׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ג), 11וכן אמר החכם אל תבהל את פיך וגו׳ (קהלת ה׳:א׳), משל לשני בני אדם 12שרגמו צורת המלך שהיתה חקוקה בחצר המלך, נתפשו שניהם, אחד היה שכור, והאחד בדעתו, אותו שהוא שכור 13טרדו אותו ואמרו לו לך, ואותו שהיה בדעתו הלקוהו, כך כל מי שהוא חוטא כתוב בו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו׳, ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד׳:י״ג), וכולם שחטאו בשגגה מביאים קרבנם ומתכפר להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל [ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה] (במדבר ט״ו:כ״ו), אבל מי שהוא מגדף 14נוטל העונש שלו, שנאמר ונוקב שם ה׳ מות יומת (ויקרא כ״ד:ט״ז), ומי הוא מגדף, הנשבע בשמו לשקר, אמר להם משה לא תהיו סבורים שהתרתי לכם להיות נשבעים בשמו אפילו באמת, אין אתם רשאים לישבע בשמו 15אלא אם יש בכם השלשה המדות האלו, והם את ה׳ אלהיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק (דברים י׳:כ׳), אזי בשמו תשבע (שם). 16אמרו רבותינו ז״ל אפילו על האמת אינו טוב לאדם שישבע, 17שלא יהא פרוץ בשבועות.
18ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם חרבו בשביל השבועה של אמת, כיצד היה אדם נשבע על חבירו שאני הולך ואוכל, שאני הולך ושותה והלכו ועושין כן, וחרבו על השבועה של אמת, ואם אותם בשביל אכילה ושתייה היו נשבעים ומקיימים שבועתם נחרבו, בני אדם שנשבעים על חנם על אחת כמה וכמה.
19ועוד אמרו כי בזמן ר׳ עקיבא היתה אשה אחת והיו לה עשרה בנים גדולים תלמידי חכמים, והיה תורתם אומנותם, והיתה אמם עשירה ביותר, יום אחד לא היה בביתה לחם, ושפחתה הלכה למלאות מים, אמרה לשכנתה שכינתי בואי ועשי לי עוגה, כי עתה ירעבו בני בבית המדרש, מיד באה שכינתה ולשה והיה לה שני דינרי זהב קשור בסודר שלה, והותר הקשר ונפלו בתוך העיסה. ולא ידעה, כשהלכה לביתה וחפשה בסודר שלה על הזהב ולא מצאה, חזרה אצל אם הבנים אמרה לה זה יהיה שכרי ממך שאבוא ואעה מה שאת חפיצה וילכו לי שני דינרי זהב בביתך, אמרה חס וחלילה כי בביתי הלך דבר, עמדו וחפשו ולא מצאו, אמרה לה בחוץ נפלו ממיך אמרה לה איני יודעת אלו הדברים בביתך נפלו, אמרה אם הם בביתי יבוא לי שמועה מבני הגדול. לא השלימה הדברים עד שבא אליה שמועה מבנה כי מת, אמרה לה שכינתה ראי כחשך ומעלליך השם נתן לי כי גמולך בבניך הגדול, אמרה אם הוא אמת מה שאת אומרת ימותו בני כולם, וכן היה באותו היום מתו כולם, הוליכו אותם לבית הקברות, והיה על החכמים יום מהומה וחשיכה לפי שנפלו עשרה אבירי חכמים אחר כך הביאו האשה לבית, והביאו אותו הלחם שלשה אותה האשה כדי להברות את האבל, פתח ר׳ עקיבא ואמר ברוך דיין אמת שופט בצדק ואמת, ובירך על הלחם ובצע, והנה השני דינרי זהב יצאו, אמר ר׳ עקיבא מהו זה, מיד ענתה אם הבנים בלב נשבר והומה, אדוני זה הזהב היה סיבת מיתת בני, וסיפרה לו כל המעשה, ענה רבי עקיבא ואמר וי לנו מיום הדין, ומה זאת שלא נשבעה אלא באמת אירע לה זה, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה, לפיכך אמר נפש כי תחטא.
20דבר אחר: ונפש כי תחטא – אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינם ברשותו, אלו שברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם מבקש האדם לומר טוב או רע אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה מדבר, ואם רוצה לעסוק בתורה עוסק, הידים אם רוצה לעסוק בהם במצוה בצדקה מתעסק, ואם רוצה לשפוך בהם דם שופך אין לו מי יכריחנו. והרגלים אם רוצה לילך לבית הזנות, או רוצה לילך לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו, ושלשה אינם ברשות האדם, ואלו הם [האף] והעינים והאזנים, האף עובר בשוק במקום ע״ז ומריח קטורת של ע״ז שלא בטובתו, והעינים עובר בשוק במקום ע״ז ורואה עבירה שלא בטובתו והוא מתחייב, האזנים עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע בזיונו ושומע הכרחי. ואף הפה שהוא ברשותך אף הוא אינו ברשותך, הלא תראה כי בלעם בא ברצונו לקלל את ישראל ולא הניחו הקב״ה אמר לו רשע אתה חושב כי הפה ברשותך, אמור מה שאני אומר לך, באתה לקלל ברך, שנאמר ולא אבה ה׳ אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כ״ג:ו׳), להודיע אפילו אותם שברשותו של אדם אינם ברשותו, והידים כן אתה מוצא בירבעם כיון שהלך הנביא 21ואמר לו ויקרא (אל) [על] המזבח [וגו׳] (מלכים א י״ג:ב׳), באותה שעה אמר לו ירבעם משה כתוב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו׳ [ונתן אליך אות או מופת] (דברים י״ג:ב׳), מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש זה, מופת אשר דבר ה׳ הנה המזבח נקרע וגו׳ (מלכים א י״ג:ג׳), באותה שעה וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (מלכים א י״ג:ד׳), אמר לו הקב״ה רשע אתה חושב כי ידך ברשותך, מיד ותיבש ידו, ללמדך שלא היתה ידו ברשותו, והרגלים מנין, אלו אנשי ארם שבאו על אלישע הנביא, אמר להם הקב״ה רשעים אתם ברשות עצמכם באתם, מה עשה הקב״ה הטעה אותם בדרך, שנאמר ויאמר להם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מלכים ב ו׳:י״ט), ללמדך שאפילו הרגלים אינם ברשותו של אדם, ולא עוד 22אלא אפילו לעולם הבא הקב״ה משגה לרשעים ומורידן לגיהנם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד).
1. זש״ה גם בלא דעת נפש לא טוב. המאמר נמצא בתנחומ׳ שלנו ויקר׳ אות י׳, ובהוספה בתנחומ׳ הנדפס אות ו׳ [הוסיף המדפיס ממנטובה מתנחומ׳ שלנו], ומובא בילקוט משלי רמז תתקנ״ט ונרשם בצדו מדרש, וצ״ל תנחומ׳, וכן נשנה בוי״ר פ״ד אות ג׳, רק בסגנון אחר, והילקוט הביא כמו שהוא בתנחומ׳, ולפנינו נתקצר המאמר.
2. וכן שנו רבותינו. אבות פ״ד מ״ב, קה״ר פ״ד.
3. לא עשה אדם עבירה כו׳. עיין בתנחומ׳ שם.
4. דבר אחר: מי שעשה עבירה כו׳. בתנחומא הוא מאמר אחד עם מה שלפניו.
5. מי היה זה אחאב בן קולייה. כל המאמר עד הסיום אמר הקב״ה למשה דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא הוא בתנחומ׳ שם, ומובא בילקוט ירמי׳ רמז ש״ט בשם התנחומ׳, ועיין סנהדרין צ״ג ע״א, ומובא ג״כ בילקוט שם, ועיין בתנחומא בהערות שלי, ולפני המחבר היה הכל מפורש בכ״י שלפניו ע״ש הערב ס״ד.
6. וכך אמרו רבותינו, כל המאמר עד סופו הוא בתנחומ׳ שלנו ויקרא אות י״ב, ובתנחומ׳ הנדפס אות ו׳, והוא מן הוספות שהוסיף מהדפוס ממנטובה, ולקוח מתנחומא שלנו, וכן מובא המאמר בגמרא סנהדרין צ״א סע״א ושם הוא בשם אנטונינוס שאמר לרבי גם המשל מחיגר וסומא מובא שם, וכן מובא המאמר בוי״ר פ״ד אות ה׳ ושם איתא תני ר׳ ישמעאל, וקצת בסגנון אחר.
7. לעולם הבא. במקומות הנ״ל איתה לעתיד לבא.
8. כך הקב״ה מביא את הנפש והגוף ודנם כאחת. שם הגירסא אף הקב״ה מביא נשמה וזרקה בגוף. שנאמר יקרא אל השמים מעל (תהלים נ׳:ד׳), זו נשמה, ואל הארץ לדון עמו (שם), זה הגוף.
9. אמר הקב״ה אם תודה הרי מוטב ואם לאו אני מעיד. תנחומ׳ שלנו אות ט״ו, ותנחומא הנדפס מכבר אות ז׳, [והוא בהוספה שהוסיף המדפיס ממנטובה].
10. אם תודה הרי מוטב. בתנחומא שם אמר הקב״ה אם בקשת להעד העד.
11. וכן אמר החכם אל תבהל את פיך. בתנחומ׳ שם הנוסחא בא וראה כל הפרשיות הכתובות בספר הזה כתוב בהן שגגה חוץ מן פרשה זו שלא נאמר בה שגגה, עליו אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא (קהלת ה׳:ה׳).
12. שרגמו צורת המלך בתנחומ׳ איקונין של מלך.
13. טרדו אותו ואמרו לו לך ואתו שתיה בדעתו הלקוהו. בתנחומא בתפשו שניהם ועלו לבימה ונתן איפופסין לבן הדעת, ופינה לשכור.
14. נוטל העונש שלו. בתנחומא נוטל אפופסין, והמלה יונית ופי׳ גזר דין (אורטהייל).
15. אלא אם יש בכם השלשה המדות האלו. הסיום הזה ליתא בתנחומא, ושם נמצא הסיום באופן אחר, ונמצא בתנחומא מטות אות א׳ ותנחו׳ שלנו שם.
16. אמרו רבותינו אפילו על האמת. תנחומ׳ שם אות ט״ז.
17. שלא יהא פרוץ בשבועות. עיין בתנחומא שם ובהערה פ״ה.
18. ומעשה בהר המלך. תנחומ׳ שם, וכן בנדפס מכבר בהוספה שהוסיף המדפיס, ובמדרש במ״ר פכ״ב, ועיין גיטין נ״ז ע״ב.
19. ועוד אמרו כי בזמן ר״ע היתה אשה אחת והיה לה עשרה בנים. לא מצאתי המקור, ונמצא הסיפור בסגנון אחר בוי״ר פ״ו אות ג׳, ונובע מירושלמי שבועות פ״ו ה״ו דף ל״ז ע״א, ועיין גיטין ל״ה ע״א.
20. דבר אחר: אתה מוצא שלשה דברים. תנחומ׳ ויקרא אות י״ח, והמדפיס ממנטובה הביא רק התחלת המאמר, אתה מוצא שלשה דברים ברשותו, וציין ״כדלעיל פרשת תולדות״ וכן היגו כן בכל הדפוסים (סוף אות ז׳), ובתנחומא שלנו כתוב פה כל המאמר, ועיין בתנחומא תולדות אות י״ב מובא זה ברחבה וקצת בסגנון אחר, ועיין ב״ד פס״ז אות ג׳, א״ר לוי ששה דברים משמשים את האדם, שלשה ברשותו ושלשה אינן ברשותו כו׳ ומובא בילקוט תולדות רמז קט״ו בשם ב״ר, וכן בילקוט מלכים רמז ר״ב.
21. ואמר לו ויקרא אל המזבח, תקנתי על המזבח. גם בתנחו׳ מובא אל ובקרא כתיב על.
22. אלא אפילו לעוה״ב הקב״ה משגה לרשעים ומורידם לגיהנם. בתנחומ׳ הגירס׳ ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא שנאמר משגיא לגוים ויאבדם (איוב י״ב:כ״ג) משגה כתיב, ויאבדם מורידם לאבדון, והצדיקים רואין אותם שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו׳.
אִלּוּ נֶאֱמַר ״וְשָׁמְעָה״, יָכוֹל אַף הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לֵךְ עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה יְהֵא חַיָּב, אִם הָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב יְהֵא הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב. זֶה יוֹכִיחַ שֶׁהָאוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב וְהַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב. אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לֵךְ עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָאוֹמֵר חַיָּב יִהְיֶה הַשּׁוֹמֵעַ חַיָּב, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״, אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר ה׳:כ״א) ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״. אֵין לִי אֶלָּא אָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה, מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אָלָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה (קוֹל) אָלָה וְשָׁמְעָה קוֹל״, לַעֲשׂוֹת אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא מִפִּי עַצְמוֹ מֵזִיד. מִפִּי עַצְמוֹ שׁוֹגֵג, מִפִּי אֲחֵרִים מֵזִיד, מִפִּי אֲחֵרִים שׁוֹגֵג (מִפִּי עַצְמוֹ) [מִנַּיִן], תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, לְרַבּוֹת אֶת כֻּלָּם.
שָׁלַח לָהֶם בְּיַד בְּנוֹ, אוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, אוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם הַנִּתְבַּע מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, יָכוֹל יִהְיוּ חַיָּבִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״, עַד שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי הַתּוֹבֵעַ.
מַאי תַּלְמוּדָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לוֹא כְּתִיב, אִם לוֹ לֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, וְאִם לְאַחֵר לֹא יַגִּיד פָּטוּר.
וּשְׁלֹשָׁה לוֹ כְּתוּבִים בַּתּוֹרָה בְּאָלֶ״ף לָמֶ״ד וְקוֹרֵא לוֹ, {א} ״אֲשֶׁר לֹא כְרָעַיִם״, {ב} (להלן כ״ה:ל״א) ״אֲשֶׁר לֹא חֹמָה״, {ג} אִם לוֹא יַגִּיד.
מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי אִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי וְהֵם יוֹדְעִים לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״, בִּזְמַן שֶׁהֵן כְּשֵׁרִין לְהָעִיד וְלֹא בִּזְמַן שֶׁהֵן פְּסוּלִין מִן הָעֵדוּת. עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״ עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן לוֹ. מַשְׁבִּיעַנִי עֲלֵיכֶם לִכְשֶׁתֵּדְעוּ לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וְתָעִידוּ לִי, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד״, בִּזְמַן שֶׁקָּדְמָה עֵדוּת אֶת הַשְּׁבוּעָה, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁקָּדְמָה שְׁבוּעָה אֶת הָעֵדוּת.
[עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְכוּ׳ הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין]. אָמַר שְׁמוּאֵל וַאֲפִלּוּ עֵדָיו בֵּינֵיהֶם, פְּשִׁיטָא, לָא צְרִיכָא דְּקָאֵי עָלַיְהוּ, מַהוּ דְּתֵימָא כְּמָאן דְּאָמַר לְהוּ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי רָאָה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְעֵדָיו בֵּינֵיהֶן וְאָמַר לוֹ מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד״, וַהֲרֵי לֹא יִחֵד עֵדָיו. יָכוֹל אֲפִלּוּ אָמַר כָּל הָעוֹמְדִין כָּאן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד״, וַהֲרֵי יִחֵד עֵדָיו.
מִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נֶאֱמַר כָּאן אוֹאִין וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אוֹאִין, מַה לְּהַלָּן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, אַף כָּאן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן. אוֹאִין רוֹצֵחַ יוֹכִיחוּ שֶׁהוּא אוֹמֵר אוֹאִין וּמְדַבְּרִים שֶׁלֹּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, דָּנִין אוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה מֵאוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶם שְׁבוּעָה, וְאַל יוֹכִיחוּ אוֹאִין רוֹצֵחַ שֶׁאֵין עִמָּהֶן שְׁבוּעָה. אוֹאִין סוֹטָה יוֹכִיחוּ שֶׁהֵן אוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וּמְדַבְּרִים שֶׁלֹּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, דָּנִין אוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶן כֹּהֵן מֵאוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶן כֹּהֵן, וְאַל יוֹכִיחוּ אוֹאִין דְּסוֹטָה אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה יֵשׁ עִמָּהֶן כֹּהֵן.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: (להלן פסוק ה) ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, יֵשׁ מֵאֵלֶּה שֶׁהוּא חַיָּב וְיֵשׁ מֵאֵלֶּה שֶׁהוּא פָּטוּר, הָא כֵּיצַד תְּבָעוֹ מָמוֹן חַיָּב, דָּבָר אַחֵר פָּטוּר. רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, בְּעֵדוּת הַמִּתְקַיֶּמֶת בִּרְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה וּבִידִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה כֵּיצַד, מָנֶה מָנִיתִי לְךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יָבוֹאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ, זוֹ רְאִיָּה בְּלֹא יְדִיעָה. יְדִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה כֵּיצַד, מָנֶה הוֹדֵיתָ לִי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי יָבוֹאוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְיָעִידוּ, זוֹ הִיא יְדִיעָה בְּלֹא רְאִיָּה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חַיָּב כָּאן וְחַיָּב בְּפִקָּדוֹן מַה לְּהַלָּן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, אַף כָּאן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, וְעוֹד קַל וָחֹמֶר וּמַה פִּקָּדוֹן שֶׁעָשָׂה בּוֹ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים קְרוֹבִין כִּרְחוֹקִין כְּשֵׁרִין כִּפְסוּלִין, וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן, עֵדוּת שֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים, קְרוֹבִין כִּרְחוֹקִין, כְּשֵׁרִין כִּפְסוּלִין, וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת, וּבִפְנֵי בֵּית דִּין, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן. מַה לְּפִקָּדוֹן שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ מֻשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע, וּמֵזִיד כְּשׁוֹגֵג, תֹּאמַר בְּעֵדוּת שֶׁכֵּן עָשָׂה מֻשְׁבָּע כְּנִשְׁבָּע וּמֵזִיד כְּשׁוֹגֵג, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תֶחֱטָא תֶחֱטָא״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן ״תֶחֱטָא״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (להלן פסוק כא) ״תֶחֱטָא״, מַה לְּהַלָּן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן אַף כָּאן אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן. מַתְקִיף לָהּ רַבָּה בַּר עוּלָא אוֹאִין דְּבִטּוּי יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן אוֹאִין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן שְׁבוּעָה וְאֵין עִמָּהֶן כֹּהֵן וּמְדַבְּרִים שֶׁלֹּא בִּתְבִיעַת מָמוֹן. מִסְתַּבְּרָא מִפִּקָּדוֹן הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן תֶּחֱטָא. אַדְּרַבָּה, מִבִּטּוּי הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן חַטָּאת מֵחַטָּאת. אֶלָא מִסְתַּבְּרָא מִפִּקָּדוֹן הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן חֵטְא, בְּמֵזִיד, תְּבָעֵיהּ וְכַפְרֵיהּ, וְעָבְרֵיהּ. אַדְּרַבָּה, מִבִּטּוּי הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף שֶׁכֵּן חַטָּאת, יוֹרֵד, וְחֹמֶשׁ, הַנָּךְ נְפִישָׁן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם״ וְכוּ׳, אִיפוּךְ אֲנָא. רַבִּי עֲקִיבָא אִית לֵיהּ אוֹאִין דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. מַאי בֵּינַיְהוּ, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ עֵדֵי קַרְקַע, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חַיָּב, לְרַבִּי עֲקִיבָא פָּטוּר.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִם לֹא תָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי שֶׁאָמַר אִישׁ פְּלוֹנִי לִתֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וְלֹא נָתַן הֲרֵי זֶה תְּבִיעַת מָמוֹן, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״, (להלן פסוק כא) ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ לִגְזֵרָה שָׁוָה, מַה ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא״ הָאָמוּר לְהַלָּן תּוֹבְעוֹ מָמוֹן וְיֵשׁ לוֹ, אַף נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא הָאָמוּר כָּאן תּוֹבְעוֹ מָמוֹן וְיֵשׁ לוֹ.
הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּבִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם לֹא יַגִּיד״, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאִם מַגִּיד זֶה, נִתְחַיֵּב זֶה מָמוֹן, וְאֵיזֶה זֶה בְּבֵית דִּין. מִכָּאן אָמְרוּ הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חֲמִשָּׁה פְּעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין וְכָפְרוּ, וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ פְּטוּרִין. בַּחוּץ הוֹדוּ וּבְבֵית דִּין כָּפְרוּ חַיָּבִין, הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶם חֲמִשָּׁה פְּעָמִים לִפְנֵי בֵּית דִּין וְכָפְרוּ אֵין חַיָבִין אֶלָּא אַחַת. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַה טַּעַם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת. כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד חַיָּבִים. בָּזֶה אַחַר זֶה הָרִאשׁוֹן חַיָּב, כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד הַכּוֹפֵר חַיָּב. הָיוּ שְׁתֵּי כִּתֵּי עֵדוּת, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה שְׁנִיָּה שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן.
אָמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵּי אֵין חַיָּבִין עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בְּהוּ בְּבֵית דִּין. אִי הָכִי אֲפִלּוּ שְׁבוּעָה נַמִּי, בְּבֵית דִּין אִין שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין לָא. לָא סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּתַנְיָא ״לְאַחַת״ לְחַיֵּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְהָתְנַן הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְּעָמִים בְּבֵית דִּין וְכָפְרוּ אֵין חַיָּבִין אֶלָּא אַחַת, וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא הוֹאִיל וְאֵין יְכוֹלִין לַחֲזֹר וּלְהוֹדוֹת, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַהּ שְׁבוּעָה חוּץ לְבֵית דִּין כְּפִירָה בְּבֵית דִּין.

רמז תעא

שְׁבוּעַת הָעֵדוּת בְּכָל לָשׁוֹן מְנָלַן, דִּכְתִיב ״וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה״ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת. שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּכָל לָשׁוֹן, אָתְיָא ״תֶחֱטָא תֶחֱטָא״ מִשְּׁבוּעַת הָעֵדוּת.
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם בְּיוֹ״ד הֵ״א, בְּאָלֶ״ף דָּלֶ״ת, בְּשַׁדַּי, צְבָאוֹת, בְּחַנּוּן, וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּרַב חֶסֶד, בְּכָל הַכִּנּוּיִין הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הַמְקַלֵּל בְּכֻלָּן חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. וּרְמִינְהוּ (במדבר ה׳:כ״א) ״יִתֵּן ה׳ אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם) ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אָלָה״, מַה כָּאן שְׁבוּעָה, אַף לְהַלָּן שְׁבוּעָה, מַה כָּאן בְּשֵׁם, אַף לְהַלָּן בְּשֵׁם. אָמַר אַבַּיֵּי, לָא קָשְׁיָא הָא רַבִּי חֲנִינָא הָא רַבָּנָן. דְּתַנְיָא רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: הוֹאִיל וְאָמְרָה תּוֹרָה הִשָּׁבַע וְאַל תִּשָּׁבַע, קַלֵּל וְאַל תְּקַלֵּל, מַה הִשָּׁבַע בְּשֵׁם אַף לֹא תִשָּׁבַע בְּשֵׁם, מַה מְּקַלֵּל בְּשֵׁם אַף לֹא תְקַלֵּל בְּשֵׁם. וְרַבָּנָן אִי גְמִירֵי גְּזֵרָה שָׁוָה נִיבָּעֵי שֵׁם הַמְיֻחָד, וְאִי לָא גְּמִירֵי גְּזֵרָה שָׁוָה, אָלָה דִּשְׁבוּעָה הִיא מְנָלַן. נָפְקָא לְהוּ מִדְּתַנְיָא אָלָה אֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״, וּמִנַּיִן לַעֲשׂוֹת אָלָה שֶׁאֵין עִמָּהּ שְׁבוּעָה כְּאָלָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ שְׁבוּעָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״.
וְחַיָּבִין עַל זְדוֹן שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, מְנָא הַנֵּי מִלֵּי, דְּתַנְיָא בְּכֻלָּן נֶאֱמַר כָּאן ״וְנֶעְלַם״, וְכָאן לֹא נֶאֱמַר בָּהּ ״וְנֶעְלַם״, לְחַיֵּב עַל הַמֵּזִיד כְּשׁוֹגֵג.
תַּנְיָא אֵין עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת עַד שֶׁיִּרְאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בָזֶה אַחַר זֶה. בְּמַאי קָא מִפְלָגֵי, אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעִית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, מַר סָבַר מָנֶה דְּקָא מַסְהִיד הַאי לָא מַסְהִיד הַאי. וְאִידָךְ אַמָּנֶה בְּעָלְמָא תַּרְוַיְהוּ קָא מַסְהֲדֵי. וְאִי תֵימָא קְרָא וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע, וְתַנְיָא מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ט:ט״ו) ״לֹא יָקוּם עֵד״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא ״אֶחָד״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶחָד״, זֶה בִּנְיַן אָב, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵד״ הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב אֶחָד. וְאַפִּיקְתֵיהּ רַחֲמָנָא בִּלְשׁוֹן חַד לְמֵימַר עַד דְּחָזוּ תַּרְוַיְהוּ כְּחַד. וְאִידָךְ וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע מִכָּל מָקוֹם. וְאֵין עֵדוּתָן מִצְטָרֶפֶת עַד שֶׁיָּעִידוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שׁוֹמְעִין דְּבָרָיו שֶׁל זֶה הַיּוֹם וְלִכְשֶׁיָּבוֹא חֲבֵרוֹ לְמָחָר שׁוֹמְעִין אֶת דְּבָרָיו. בְּמַאי קָא מִפְלָגֵי, אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעִית אֵימָא קְרָא. אִיבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, מַר סָבַר עֵד אֶחָד כִּי אָתֵי לִשְׁבוּעָה אָתֵי, לְמָמוֹנָא לָא אָתֵי. וְאִידָךְ, אָטוּ תַּרְוַיְהוּ כִּי אָתוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בְּחַד פּוּמָא קָא סַהֲדֵי, אֶלָּא מְצָרְפִינָן לְהוּ, הָכִי נַמִּי מְצָרְפִינָן לְהוּ. וְאִיבָּעִית אֵימָא קְרָא, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, וְכֻלֵּי עָלְמָא כְּרַבָּנָן דִּפְלִיגֵי עָלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְהָכָא בְּאַקּוּשֵׁי הַגָּדָה לִרְאִיָּה קָמִיפְלָגֵי, מַר סָבַר מַקְשִׁינָן הַגָּדָה לִרְאִיָּה, וּמַר סָבַר לָא מַקְשִׁינָן.
וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה – הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ בְּעֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ [וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ], פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ, פִּקֵּחַ וְנִסְתַּמֵּא, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטֶּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. אֲבָל הָיָה יוֹדֵעַ לוֹ עֵדוּת עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ וּמֵתָה בִּתּוֹ, פִּקֵּחַ וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקַּח, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטֶּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת כָּשֵׁר, דְּאָמַר קְרָא אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד, בִּרְאִיָּה תָּלָה רַחֲמָנָא וְהָא אִיכָּא. וְאֶלָּא הוּא לָמָּה לִי לִכְדְתַנְיָא רָאָה סִיעָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְעֵדָיו בֵּינֵיהֶן תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהוּא עֵד״, וַהֲרֵי לֹא יִחֵד עֵדָיו.
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁיָּצָא לֵיהָרֵג, אָמַר אִם יֵשׁ בִּי עֲווֹן זֶה לֹא תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי, וְאִם אֵין בִּי עֲווֹן זֶה תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל עֲווֹנוֹתַי, וּבֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל מְנֻקִּין וְעֵדִים לֹא תְּהֵא לָהֶם לְעוֹלָם מְחִילָה, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָּבָר אָמְרוּ, לְהַחֲזִירוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא יֵהָרֵג וִיהֵא קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר עֵדִים. כָּל כְּמִינֵיהּ, לָא צְרִיכָא דְּקָא הַדְרֵי בְּהוּ סַהֲדֵי, וְכִי הַדְרֵי בְּהוֹ מַאי הָוֵי כֵּיוָן שֶׁהִגִּיד שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וּמַגִּיד, לָא צְרִיכָא אַף עַל גַּב דְּקָא יָהֲבֵי טַעְמָא לְמִילְתַּיְהוּ, כִּי הַהִיא מַעֲשֶׂה דְּבָעְיָא מִכְּסָא.
״אַל-תְּהִי עֵד-חִנָּם בְּרֵעֶךָ (משלי כ״ד:כ״ח), וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ״. רְאוּבֵן הֲוָה יָדַע לְשִׁמְעוֹן סַהֲדֵי, אָמַר לֵיהּ אָתֵי אַסְהִיד לִי הֲדָא סַהֲדוּתָא, אָמַר לֵיהּ אִין, כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לַדִּין חָזַר בּוֹ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר לוֹ ״וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ״, הִכְנַסְתָּ אוֹתוֹ לַדִּין וְחָזַרְתָּ בְּךָ, לְמָחָר אָתִית סַהֲדֵי לִרְאוּבֵן גַּבֵּי שִׁמְעוֹן מַה יַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ, (שם כט) ״אַל תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ״, וַהֲלֹא כְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה אִיפּוֹפְסִין וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ.
״[וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה״ הֲדָא הוּא דִכְתִיב] ״חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ״, מַעֲשֶׂה בְּשִׁלְטוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה הוֹרֵג אֶת הַקַּבְּלָנִין (וּמְגַיֵּר) [וּמַתִּיר] אֶת הַגַּנָּבִים, וְהָיוּ הַכֹּל מְלִיזִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כָּרָאוּי, מֶה עָשָׂה, הוֹצִיא כְּרוּז בַּמְּדִינָה וְאָמַר: כָּל עַמָּא לְקוֹמְפּוֹן. מֶה עָשָׂה, הֵבִיא חֻלְדוֹת וְנָתַן לִפְנֵיהֶם מָנוֹת, וּמוֹלִיכוֹת אוֹתָם לַחוֹרִים, לְמָחָר הוֹצִיא כָּרוֹז וְאָמַר כָּל עַמָּא לְקוֹמְפּוֹן, מֶה עָשָׂה הֵבִיא חֻלְדוֹת וְנָתַן לִפְנֵיהֶם מָנוֹת וְסָתַם אֶת הַחוֹרִים וּמוֹצְאִים אוֹתָם מְסֻתָּמוֹת וּמַחֲזִירוֹת אוֹתָם לִמְקוֹמָן, לוֹמַר שֶׁאֵין הַכֹּל אֶלָּא מִן הַקַבְּלָנִים. הֲרֵי מִן הַשִּׁלְטוֹן, מִן הַמְּעַשֶּׂה מִנַּיִן, גָּנַב רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי יָדַע בֵּיהּ אָמַר לֵיהּ אַל תְּפַרְסְמֵנִי וַאֲנָא יְהִיבְנָא לְךָ פַּלְגָּא, לְמָחָר נִכְנְסוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמְעוּ קוֹל הַחַזָּן מַכְרִיז וְאוֹמֵר מָאן גְּנַב לִשְׁמְעוֹן, וְלֵוִי קָאִים תָּמָן, וַהֲלֹא נָתְנָה תּוֹרָה אִיפוּפְסִין וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע.
אַל תְּהִי שְׁבוּעָה קַלָּה בְּעֵינֶיךָ, זְכַרְיָה חָמֵי לָהּ (זכריה ה׳:א׳) ״וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה״, מָה הוּא ״עָפָה״, שַׁיְטָה, כְּמַה דְּאַמְרִינָן ״וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים״ וְגוֹ׳, (זכריה ה׳:ב׳) ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה״, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֲפִלּוּ עוֹרוֹ שֶׁל פִּיל וְעוֹרוֹ שֶׁל גָּמָל אֵינָם כַּמִּדָּה הַזֶּה וְאַתְּ אָמַרְתְּ כֵּן (שם ג) ״זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ״, מֵהֵיכָן יָצָא מִפִּתְחוֹ שֶׁל (הֵיכָל) [אוּלָם], דִּתְנַן פִּתְחוֹ שֶׁל (הֵיכָל) [אוּלָם] אָרְכּוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבּוֹ עֶשְׂרִים אַמָּה. אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ מִפְּנֵי מָה מַשְׁבִּיעִין אֶת הָאָדָם בְּסֵפֶר תּוֹרָה וּמְבִיאִין לְפָנָיו נוֹדוֹת נְפוּחִין, לוֹמַר אֶתְמוֹל הָיָה הַנּוֹד הַזֶּה מָלֵא גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְעַכְשָׁיו רֵק מִכֻּלָּם, כָּךְ הַמַּשְׁבִּיעַ חֲבֵרוֹ סוֹף שֶׁיֵּצֵא רֵיקָם מִמָּמוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי אַסֵּי עַל שֶׁקֶר. רַבִּי אַבָּא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה יָתִיב וְדָרִישׁ עַל הֲדָא דְרַבִּי יוֹנָה אָמַר רַבִּי סִימוֹן אֵין מוֹסְרִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְאֵין נוֹתְנִין אֶת הַשְּׁבוּעָה לְמִי שֶׁהוּא רָץ אַחַר הַשְּׁבוּעָה. הֲוָה עוּבְדָא בְּבַר תְּלָמְיוֹן וְסַיְעָא לְרַבָּנָן עוּבְדָא בְּחַד גַּבְרָא דְּאַפְקִיד גַּבֵּי בַּר תְּלָמְיוֹן מֵאָה דִּינָרִין אֲזָל בָּעָא לְהוֹן מִנֵּיהּ אָמַר לֵיהּ מַה דְּאַפְקַדְּתְּ גַּבִּי מְסָרִית בְּיָדֵךְ, אָמַר לֵיהּ אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ מַה עֲבַד בַּר תְּלָמְיוֹן נְטַל חָד קָנֶה וְחָקְקֵיהּ וִיהַב בֵּיהּ הִלֵּין דִּינָרֵי וְשָׁרֵי מִסְתְּמִיךְ עָלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ צֹר הֲדָא קַנְיָא בְּיָדֵךְ עַד דַּאֲנָא מִשְׁתַּבַּע לָךְ, (כֵּיוָן דְּמָטָא לְבֵי כְּנִשְׁתָּא) אָמַר מָארֵיהּ דַּהֲדֵין [בֵּיתָא] מַה דְּמָסַרְתְּ בְּיָדִי מָסְרִית בְּיָדֵךְ, הַהוּא מִן כּוֹבְדֵיהּ נַסְתֵּיהּ וְאַשְׁקְלֵיהּ לְאַרְעָא שַׁרְיָן הִלֵּין דִּינָרֵי מִתְבַּדְּרִין וְשָׁרֵי הַהוּא מְלַקֵּט. אָמַר לֵיהּ לַקֵּט לַקֵּט דְּמִן דִּידָךְ אַנְתְּ מְלַקֵּט. ״שְׁבֻעַת ה׳ תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״, שֶׁאֵינָהּ זָזָה מִבֵּין שְׁנֵיהֶם (כָּתוּב לְעֵיל).
״הוֹצֵאתִיהָ וְגוֹ׳ וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב״ (זכריה ה׳:ד׳), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, מַלְאֲכֵי חַבָּלָה אֵין לְהוֹן קְפִצִין, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א׳:ז׳) ״מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ״, וּכְתִיב (זכריה שם) ״וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ״. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, דְּבָרִים שֶׁאֵין הָאֵשׁ שׂוֹרַפְתָּן שְׁבוּעַת שָׁוָא מְכַלָּה אוֹתָן. דַּרְכָּהּ שֶׁל אֵשׁ לֶאֱכֹל עֵצִים, בְּרָם הָכָא ״וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו״.
רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא פְּתַר קְרָיָא בְּסוֹטָה. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, הִיא שֶׁחָטְאָה עַל בַּעֲלָהּ שֶׁהוּא זָנָהּ וּמְפַרְנְסָהּ, וְהִיא הוֹלֶכֶת וּמְקַלְקְלֶת עִם אַחֵר. וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה (במדבר ה׳:כ״א) ״וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״, וְהוּא עֵד, ״וְעֵד אֵין בָּהּ״, אוֹ רָאָה, (שם) ״וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה״, אוֹ יָדָע, (שם) ״וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ״, אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, אִם לֹא תַגִּיד לַכֹּהֵן ״וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ״.
רַבִּי פִּנְחָס פְּתַר קְרָיָא בְּיִשְׂרָאֵל, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא (דברים ט׳:ט״ז) ״וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, (שם ה׳:כ״א) ״וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן קוֹמְפֶּרְמָסָאוֹת נָתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵינוֹ כּוֹפֵר בָּהֶן וְהֵם אֵינָם כּוֹפְרִין בּוֹ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק זֶה שֶׁמַּשְׁבִּיעַ אֶת לִגְיוֹנוֹתָיו אֵינוֹ מַשְׁבִּיעָן אֶלָּא בְּסַיִף, לוֹמַר כָּל הָעוֹבֵר עַל הַתְּנָאִין הַלָּלוּ יְהֵא הַסַּיִף הַזֶּה עוֹבֵר עַל רֹאשׁוֹ. הוּא נִשְׁבַּע לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ט״ז:א׳) ״וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ״, וְהֵן נִשְׁבָּעִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ״, וְאֵין אָלָה אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה׳:כ״א) ״בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה״, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַתְּנַאי אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְגוֹ׳ וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב״ וְגוֹ׳. וְהוּא עֵד [אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל] (ישעיהו מ״ג:י״ב) ״וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳⁠ ⁠⁠״. אוֹ רָאָה, (דברים ד׳:ל״ה) ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת״, אוֹ יָדַע, ״וְיָדַעְתָּ וְגוֹ׳ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״. אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא תַגִּידוּ בַּגּוֹיִם אֱלֹהוּתִי אֲנִי פּוֹרֵעַ מִכֶּם, אֵימָתַי כְּשֶׁיֹּאמְרוּ (ישעיהו ח׳:ט׳) ״דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת״ וְגוֹ׳, אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שַׁחַר. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא יֹאמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים כַּדָּבָר הַזֶּה אֵין לוֹ שַׁחַר עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ מַזְרִיחַ אוֹרָה כֵּיצַד מַזְרִיחַ אוֹרָה עַל אֲחֵרִים. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה שִׁמְּשׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות י׳:כ״ב) ״וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה״, אֲבָל תֹּהוּ וָבֹהוּ לֹא שִׁמְּשׁוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵיכָן עֲתִידִין לְשַׁמֵּשׁ, בִּכְרַךְ גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיהו ל״ד:י״א) ״וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ״, רַבָּנָן אָמְרִין עוֹבְדֵי אֱלִילִים שֶׁלֹּא קִיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר ״כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים״, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (דברים ה׳:י״ט) ״וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ״, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר ״וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה׳ וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.
וַאִי אִנסַאןֵ אַכ׳טאַ וַאִן סַמִעַ צַוְתַּ חַרַגֵ וַהֻוַ שַׁאהִדֹ אַוְ רַאַי׳ דַ׳לִךַּ אַוְ עַלִםַ בִּהִ וַלַם יֻכַ׳בִּר פַקַד חַמַלַ וזרַהֻ
ואיזה אדם טעה, באם שמע קול הטלת אשמה והוא היה עד, או ראה זאת, או נודע לו בה, ולא-הודיע על-זאת אזי העמיס על-כתפיו מטען כבד של אשמה.⁠1
1. [נאמר (משלי כט): חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד. המסית את הגנב לגנב או האומר לו שטוב לגנב או הרואה אותו ואינו מעיד עליו והדין שאינו שופט את הגנב כפי האמת כל אלו הם חברי גנבים אף על פי שלא לקחו כלום מן הגנבה. וכן מי שהוא עד במלוה או בפקדון ושמע קול אלה ולא הגיד הוא שתף המכחש או הרמאי (פי׳ רס״ג משלי כ״ט)], [ונשא עונו. - הודיענו אלהינו יתברך, כי עבודות האדם אותו כשהם רבים נקראו זכיות, ושהמרותיו כשירבו נקראו חובות, וכי הכל שמור אצלו על כל עבדיו, כמו שכתוב (ירמיה לב, יט): ״גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על דרכי בני אדם״, ונאמר עוד (איוב לד, כא): ״כי עיניו על דרכי איש וגו׳⁠ ⁠⁠״. וכי הם פעלים יפעלו בנפשות וישימום זכות או מטנפות. כי הזכיות כשירבו לנפש, תזך ותאיר, כמו שכתוב (איוב לג, כח): וחיתו באור תראה. לאור באור החיים״ (שם ל). וכאשר ירבו עליה העוונות תעכר ותחשך. וכאשר אמר במי שהוא כן (תהלים מט, כ): עד נצח לא יראו אור״. ואחר כן הודיענו כי הוא שומר כל אלה הזכיות והחובות על כל בני אדם, והמה אצלו ככתובים אצלנו, כמו שכתוב על הצדיקים (מלאכי ג, טז): ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחשבי שמו״. ואמר על הרשעים, (ישעיה סה, ו): הנה כתובה לפני לא אחשה כי אם שלמתי״. כאשר הוא אומר בזה בעוונות: ״ונשא עונו״ ועוד ״ונשא חטאו״ (שם כד, טו), ועוד: ״ואל עונם ישאו נפשו״ (הושע ד), וגם: ״הנפש ההיא עונה בה״ (במדבר טו, לא). ואם יעלם זה מבני אדם ולא התברר אצלם, בכל זאת זה גלוי אצלו יתברך, כמו שאמר (ירמיה יז, י): ״אני ה׳ חקר לב בחן כליות וגו׳⁠ ⁠⁠״. (׳האמונות והדעות׳ רבי סעדיה גאון, מאמר חמישי).]
ושמעה קול אלה – בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו.
ושמעה קול אלה [AND IF A SOUL SIN] AND HEAR THE VOICE OF AN OATH – in a matter to which he was witness, i.e. that he (the person interested in the evidence) called upon him (the witness) by an oath that if he knows any evidence favorable to him he should testify for him before the court (cf. Sifra); if he does not tell it, he bears his iniquity.
פס׳: ונפש כי תחטא1הסמיך חטאת היחיד (לחטאת) יחיד. כי תחטא עיקר החטאת התלוי בנפש.
ושמעה קול אלה – אין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. 2אין לי אלא באלה שיש בה שבועה ומנין לעשות שבועה שאין עמה אלה בשבועה שיש בה אלה תלמוד לומר 3ושמעה קול אלה4עד שישמעו מפי התובע 5ולא מפי עבדו ולא מפי בנו ולא מפי שלוחו עד שיאמר להם הנתבע משביע אני עליכם אם יודעים אתם לו עדות שתבואו ותעידו. ושמעה קול אלה עד הראוי להעד ולא שיהא קרוב או פסול או עד מפי עד שנאמר והוא עד הכשר לעדות.
ד״א: ושמעה קול אלה והוא עד6שקדמה עדות לשבועה ולא בזמן שקדמה שבועה לעדות. שאם השביעם לכשתדעו לי עדות תבואו ותעידוני אינם חייבין. ומנין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון אמר ר׳ אלעזר 7נאמר כאן אויין 8ונאמר (כאן) אויין. אומרין כאן בתביעת ממון 9מה אויין אמורין בפקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף אויין אמורין כאן בתביעת ממון.
או ראה או ידע10רבי יוסי הגלילי אומר מה ת״ל והוא עד או ראה לא אמרתי אלא שאפשר לה להתקיים בידיעה שלא בראיה ובראיה שלא בידיעה. 11ואיזו זו זו תביעת ממון ידע שהודה בפניו ראה שראה ממש. השביעו חמשה פעמים חוץ לב״ד והודה יכול יהו חייבים ת״ל והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו. לא אמרתי אלא במקום שאם אינו מגיד מתחייב זה (בנפשו) ואיזה זה זה בבית דין מיכן אמרו השביעו בחוץ וכפרו ובאו לב״ד והודו פטורין. הודו בחוץ ובב״ד כפרו חייבין. 12כפרו שניהם כאחת שניהם חייבין בזה אחר זה (הראשון) כפר אחד והודה אחד 13הכופר חייב. היו שתי כתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה שתיהן חייבות 14מפני (שמדות) [שעדות] יכולה להתקיים בשתיהן.
15אם לא יגיד – נדרש לו ונדרש בלמ״ד ובאל״ף ופירושו אם לו לבעל הדין לא יגיד. ונשא עונו 16שאם השביע עליו והלך והודה חוצה לו (פטור מן השבועה) אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו:
1. הסמיך חטאת יחיד לאשם יחיד כצ״ל. כי בפרשה שלמעלה חטאת יחיד ובכאן אשם יחיד:
2. אין לי אלא באלה שיש עמו שבועה. כמו בסוטה:
3. ושמעה קול אלה. מקול משמע אפילו כאלה שאין עמו שבועה. ועיין (שבועות ל״ו:) לומד (מיחזקאל י״ז) ויבא אותו באלה ע״ש:
4. עד שישמע מפי התובע כצ״ל. דעיקר קרא כתיב במושבע מפי אחרים:
5. ולא מפי עבדו. היינו ששלח התובע עבדו להעדים ונשבעו (ועיין בשבועות ל״ה.):
6. שקדמה עדות לשבועה. דורש ושמעה קול אלה והוא עד בשעה שנשבע כבר ידע העדות:
7. נאמר כאן אוין. היינו או ראה או ידע:
8. ונאמר להלן אוין כצ״ל היינו גבי פקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק:
9. מה אוי האמורים בפקדון וכו׳. אינו אלא בתביעת ממון כדכתיב בהדיא או בגזל או עשק אף אוין האמורים כאן גבי שבועה בתביעת ממון כצ״ל וכ״ה בת״כ ובכאן הלשון מעורבב:
10. ריה״ג אומר וכו׳. הוא אוין לא דריש ודריש מקרא אחרינא.
11. ואיזו זו זו תביעת ממון. ולא בעדי נפשות שאם הודה שהרג את הנפש לפני עדים הוא פטור עד שיראו בעיניהם ולא שייך ע״ז שבועה. וכן בעדי קנס אם הודה לפני עדים פטור. ע״ז קאי הקרא והוא עד או ראה או ידע. דוקא בתביעת ממון:
12. כפרו שניהם כאחת. היינו השני עדים:
13. הכופר חייב. היינו א היה ראשון שכפר חייב כי אולי יגיד ג״כ השני ויתחייב ממון ע״י השני. משא״כ השני אם כפר אחר שכפר הראשון בפני עצמו. ושוב הראשון לא יכול לחזור ולהגיד שוב אין השני ראוי להעיד. ורק לחייבו שבועה להכחיש את העד אינו נקרא תביעת ממון:
14. מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן כצ״ל:
15. אם לוא יגיד. (כתיב לוא בוא״ו ואל״ף) דורש אם לו לא יגיד רק שהודה חוצה לו אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו:
16. שאם השביע עליו וכו׳. היינו אם כפר אח״כ בב״ד חייב קרבן שבועה:
ונפש כי תחטא ושמעהא קול אלה – הוא החרם, וכן: ואת אלית (שופטים י״ז:ב׳), והכתוב אחז דרך קצרה.
והזהיר שחייב העד להעיד, כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו, ואם שכח ולא הגיד ואחר כן נזכר לו.
א. כן בפסוק ובכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: ושמעה.
AND IF ANY ONE SIN, IN THAT HE HEARETH THE VOICE OF ADJURATION. Alah (adjuration) refers to a curse. Similarly alit (thou didst utter a curse)⁠1 in about which thou didst utter a curse (Jud. 17:2). Scripture employs an abridged style.⁠2 Scripture warns that the witness is obligated to testify, for if he does not testify then he is liable for punishment from God, for he bears his iniquity. If he forgets and does not testify and then reminds himself [then he brings a guilt offering].
1. Alit is the verbal form of alah.
2. Before laying down the law regarding one who refuses to testify, it first should have stated that there is an obligation to bear witness (Filwarg).
(א-יג) אשבועת העדות (ויקרא ה׳:א׳), והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה (ויקרא ה׳:ב׳-ג׳), ושבועת ביטוי (ויקרא ה׳:ד׳) – בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳-ז׳), לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך חס רחמנא עליה. דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן הנכנס למקדש טמא, והאוכל קודש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת ביטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך מביאים כדי השגת ידם. אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה – שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, שפושט ידו בעיקר – בקרבן קבוע.
א. קטע זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על ד׳:ל״א (שמופיע לאחר הביאור על ד׳:ו׳).
(1-13) The oath of testimony (Vayikra 5:1), and one who enters the Sanctuary impure, and one who eats a holy thing in impurity (Vayikra 5:2-3), and a [false] oath of utterance (Vayikra 5:4) – is with a sliding scale offering [קרבן עולה ויורד] (Vayikra 5:6-7); since he does not benefit from the sin so much, the Merciful One has mercy on him. For what benefit does he have when he suppresses his testimony and swears falsely, and likewise one who enters the Sanctuary while impure, and one who eats something holy in impurity, what is the benefit to him that he ate it in impurity? And likewise an oath of utterance, what benefit does he have that he swore not to eat and he ate? And therefore they bring what they can afford. But one who eats forbidden fat and blood, and one who eats on Yom HaKippurim, and one who does work on the Sabbath, and one who blends [incense or anointing oil for non-sacred use], and one who anoints, and one who has forbidden sexual relations – who benefit, and even more so idolatry, for he has put forth his hand against a fundamental [tenet] – with a fixed offering.
והוא עד או ראה או ידע – אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה. אבל יאמר: אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עון. והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדותא שיזכה ממנו המשביע בדינו, ולכך פירשו רבותינו (בבלי שבועות ל״ג:) כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה, ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה. כיצד, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלני, וטען לא היו דברים מעולם, יבואו ויעידו, וזו היא ראיה בלא ידיעה. מנה הודית לי בפני פלני ופלני, יבאו עדים ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה.⁠ב
ועל דרך הפשט אין צורך לראיה בלא ידיעה, אבל: או ראה – שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי, או ידע – ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה. ולא אמר כאן: ונעלם ממנו,⁠1 כי הוא חייב במזיד או בשגגת השבועה עם זדון העדות, אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום.
1. השוו ללשון הפסוקים בויקרא ה׳:ב׳-ד׳.
א. כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״העדות״.
ב. כן בכ״י פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ראיה בלא ידיעה״.
AND HE IS A WITNESS, WHETHER HE HATH SEEN OR KNOWN1 These are not three separate matters, for it is impossible that one be a witness without seeing and knowing. Rather, Scripture is stating that if one hear the voice of adjuration that a party to a law-suit adjures him, concerning a matter in which he is a witness either by seeing or knowing of it, if he does not tell it he has committed an iniquity. Now the witness is not obligated to bring this offering unless he knows such a testimony that the party in suit who adjured him [to give witness] would have legally won his case because of it [and the witness nonetheless withheld his evidence]. It is for this reason that our Rabbis2 interpreted [on the basis of the verse before us] that there is testimony which is valid by seeing without knowing, and [testimony which is valid] by knowing without seeing. How so? [Reuben says to Shimon:] "I have delivered to thee a maneh3 [as a loan] in the presence of such-and-such persons,⁠" and [Shimon] claims "this never happened,⁠4 let the witnesses [you claim to have], come and testify.⁠" This is a case of seeing without knowing [since although they saw Reuben handing the money to Shimon, they do not know the nature of this delivery, whether it was as a loan, or repayment of a loan that Shimon had originally made to him].⁠5 [If Reuben says to Shimon:] "You have admitted to owing me a maneh,⁠6 in the presence of such-and-such persons,⁠" [and Shimon replies]: "let them come and testify,⁠" this is a case of knowing without seeing [and even though they did not see, they must testify what they know, and hence are liable if they withhold their evidence].
But in line with the plain meaning of Scripture, we need not [explain] the "seeing" here [to mean seeing] without knowing. Rather, the sense of the verse is as follows: whether he hath seen, meaning that he saw the loan or the sale completely [i.e., with knowledge], or known, i.e., that he heard [the defendants to the suit] admitting that transaction in the presence of witnesses, but he did not see it.
Now He does not state here: "and it is hidden from him,⁠" [as He does in the following verse], because in this case [where the witness swears that he knows of no testimony for the party that adjures him to come and testify before the court], he is obligated to bring the offering [mentioned here in these verses] whether he swore [entirely] wilfully, or was in error on the oath whilst wilfully denying his knowledge of evidence. If, however, at the time of giving the oath he had forgotten the testimony, there is no guilt upon him.
1. The section here discusses the offering of higher or lower value (see above, Note 15), the verse before us stating that this offering is required in the case of a false oath concerning testimony. Thus, if the person interested in the evidence called upon him by an oath, adjuring him that if he knows any evidence favorable to him he should testify before the court, and he swore that he knows of no testimony concerning him, when in fact he does know, in such a case, if he swore either unintentionally or wilfully, he must offer what is called an offering of higher or lower value. See "The Commandments,⁠" Vol. I, pp. 82-83. In the following verse another transgression for which this offering is required is mentioned. — Ramban now proceeds to explain the sense of the triple expression, and he is a witness, or knows, or saw.
2. Shebuoth 33b.
3. A Hebrew unit of weight and value, equal to the sixtieth part of a talent.
4. And Shimon claims: "Let such and such persons come and testify that they saw you [Reuben] delivering me the money, and I will pay you" (Rashi, ibid.).
5. But since Shimon denied that this transaction had ever taken place, and says that if Reuben can produce the witnesses he claims he has to testify that they saw Reuben delivering him money, he will pay Reuben — then the witnesses' testimony that they saw Reuben giving Shimon money is sufficiently valid to obligate Shimon to pay Reuben, although they did not know the nature of that transaction. If therefore they withhold their testimony, they are liable to bring the offering dealt with here.
6. A Hebrew unit of weight and value, equal to the sixtieth part of a talent.
נפש כי תחטא ושמעה קול אלה – אמרו במדרש בוא וראה כי כשנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר (ישעיהו כ״ו:ד׳) כי ביה ה׳ צור עולמים, אל תקרי צור אלא צר, ולמה לא נבראו בכל השם כלו כדי שלא להזכיר בו את השם שלם, אוי להם לרשעים שמחרפין שמו של הקב״ה ומזכירין אותו תמיד חנם, ראה מה כתיב בקרבנות אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳, אינו אומר לה׳ קרבן, לה׳ עולה, ובני אדם מחרפין שמו חנם, זהו שאמר שלמה ע״ה (קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים. שנו רז״ל לא יהא אדם בישראל פרוץ בנדרים ואין לו להתמיד בשבועות אפילו על האמת, ומעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכלן חרבו על שבועת האמת, כיצד היה אדם אומר לחברו בשבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימים שבועתן, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה. כשיבא הקב״ה לדון את הבריות הרי הוא דן הנשבעים בשקר עם המכשפים והמנאפים, הוא שכתוב (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, אמר הקדוש ב״ה פה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים אותי בו אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר שכל הבריות לקלוסי בראתי, שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה׳ למענהו, ולא די לכם שאין אתם מקלסים אותי אלא שאתם מחרפים אותי, וזהו שכתוב (ישעיהו נ״ז:כ׳) והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאים ועולין וכיון שהגיע כל אחד מהם לחול הוא נשבר, וחברו רואה אותו שנשבר ונתגאה גם הוא ועולה ואינו חוזר בו, כך הרשעים רואין אלו את אלו מתגאין ואינן חוזרים, לפיכך נמשלו לים ואין להם נוח בעולם כי השקט לא יוכל, אבל הצדיקים יש להם השקט שנאמר (ירמיהו ל׳:י׳) ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
והוא עד או ראה או ידע – פירש הרמב״ן ז״ל שאינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ולא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בידיעה בין בראיה, אם לא יגיד ישא עליו עון.
והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמו, ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה, כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו. ידיעה בלא ראיה, כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון. עדות בלא ראיה ובלא ידיעה, זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע״פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה, ועל פי עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע, ודרשו רז״ל אם לוא יגיד, במקום הראוי להגיד, כלומר בבית דין, שאם כבש לו עדותו בינו לבינו אינו נענש בזה אלא כשיכבוש עדותו בבית דין, דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב (יהושע ז׳:י״ט) והגד נא לי מה עשית, שני בעלי דינין ועד אחד ושלשה ב״ד הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא״ו, והגד נא לי, ולא אמר הגד נא לי. וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא״ו, כלומר אם לא יגיד בב״ד, ונשא עונו, למדך שההגדה צריכה שתהיה בב״ד כי עמהם הם ששה.
ויתכן לפרש עוד והוא עד, כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בב״ד לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב״ה עד, שכן מצינו לשון הוא שהוא שמו של הקב״ה ממה שכתוב (ישעיהו מ״ב:ח׳) אני ה׳ הוא שמי, וכתיב (תהלים ק) הוא עשנו ולו אנחנו, וכתיב (שם י״ט) והוא כחתן יוצא מחופתו, וכתיב (במדבר י״ח:כ״ג) ועבד הלוי הוא, ורבים כן, ולכך יאמר והוא עד, שמו של הקב״ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זאת.
ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא״ו במלת לוא ירמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות כי מי שכובש עדות לחברו מעלה עליו הכתוב כאלו כבש להקב״ה עדות של חדוש העולם שנברא בששת ימים, כי מתוך שאדם רגיל להכשל בעון קל יבא לסוף שיכשל בעון חמור.
נפש כי תחטא ושמעה קול אלה, "If a person will sin, having heard a sound (demand) for an oath, etc.⁠" Tanchuma Vayikra 7, commenting on this introduction writes as follows: "take note that when both the creatures in the celestial regions and the ones in the terrestrial regions were created their creation was the result of God employing only one half of His name, i.e. Isaiah 26,4 כי ביה ה' צור עולמים, 'that the Lord employed only the letters י-ה of His name when creating the universe.' He did so in order that the sinners should not become guilty of desecrating His entire name when sinning.⁠" Observe the sequence of the wording of the Torah in our verse. Instead of the Torah writing אדם כי יקריב מכם לה' קרבן, the Torah writes אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. The reason that the name "for the Lord" appears only at the end is to prevent the possibility of someone dying after having uttered the words "for the Lord" without his being able to complete the sentence. This is how careful one has to be not to utter the name of the Lord in vain.
This attitude is reflected in Solomon writing in Kohelet 5,1 "be not rash with your mouth, and let not your heart be hasty to utter a word before God.⁠" Our sages (Tanchuma Vayikra 7) said that Jews should not be rash with offering vows and they should not make a practice of uttering oaths (even true ones). .hey tell of a king called Har in whose time 2,000 towns were destroyed all because of a true oath, because the oath was not called for. What was the oath all about? A person (not just one) swore an oath to his friend that he would go to a certain place and eat and drink there. He completed the journey and kept his oath. All the towns in which they confirmed all their intentions by phrasing them as an oath were ruined. If this is what happened to towns whose inhabitants honoured their oaths, how much worse is in store for people who do not honour their oaths! When in the future, God will judge people, the ones who will be accused for swearing a false oath will be put in the same company as the witches, sorcerers, and adulterers. This is all based on Maleachi 3,5: "But I will step forward to contend against you and I will act as a relentless accuser against those who have no fear of Me; who practice sorcery, commit adultery, who swear falsely, who cheat labourers of their hire and who subvert the cause of the widow.⁠" God said: "the mouth which I gave you was meant to be used to sing My praises. Instead you use it to defame Me.⁠" This is what is meant by Solomon in Proverbs 16,4: "the Lord made everything for a purpose, for His sake.⁠" Another verse commenting on this subject is found in Isaiah 57,20: "but the wicked are like the troubled sea which cannot rest, whose waters toss up mire and mud.⁠" Just as the waves of the sea in their arrogance rise higher and higher only to collapse upon themselves and be broken as soon as they hit the sand along the shore and the wave following it does not learn a lesson from the fate of the preceding wave, so the wicked do not learn from the fate which has befallen other wicked people before by becoming penitents. This is why they are compared to the waves of the sea which do not know the meaning of ever coming to rest in the world. The righteous, on the other hand, do know the meaning of calm and quiet as testified by Jeremiah 30,10 who writes: "and Yaakov shall again have calm and quiet with none to trouble him.⁠"
והוא עד או ראה או ידע, "and he was a witness who either saw or knew, etc.⁠" According to Nachmanides we are not dealing with three separate subjects here. There cannot be someone who is a witness unless he has seen and knows. The meaning of the verse is that if the witness in question has been appealed to by an injured party to come forward and to testify to what he has seen and what he knows of, he will bear guilt if he fails to come forward.
In fact, if one speaks of money which is under dispute it is impossible to be a witness unless one has seen and has knowledge of what has been agreed upon. However, it is possible to understand the verse in such a way that it does speak of three separate situations. Each of the situations would be a testimony all by itself. There is such a thing as having witnessed something with one's eyes without one understanding the meaning of what one has seen. Similarly, it is possible to have knowledge of something even if one has not seen it with one's eyes. There can even be testimony involving neither seeing nor having knowledge. Let me illustrate: If someone observed Reuven handing over money to Shimon but he did not know whether this money was a loan, a repayment of a loan, or a deposit for safe-keeping, or even if the recipient was a messenger taking possession of the money on behalf of the person who had asked him to do so; in all these cases merely seeing something is not sufficient basis for relevant testimony. The reverse, i.e. knowledge of something without having witnessed the truth of the statement with one's eyes could be that Reuven heard Shimon admit that he had borrowed money from him. Since at the time he admitted it he did not make repayment, Reuven is in no position to testify to a transaction. The testimony of such a witness may still be of benefit to the plaintiff even when there is neither knowledge of a transaction or the transaction having been witnessed in cases where the person called upon to testify knows the signature of the party or parties concerned and can affirm or deny them. His testimony may help the plaintiff recover his money on the basis of the debtor's signature to a document being independently confirmed. You could therefore justify the meaning of the word או as meaning "or" in the words והוא עד או ראה או ידע "and he is (either) a witness, or saw, or knew, etc.⁠"
On the words: אם לוא יגיד ונשא עונו, "if he fails to testify he shall bear his iniquity,⁠" our sages (Sifra Vayikra 11,5) comment that the meaning is that he fails to testify in a place where he is duty-bound to testify, i.e. at court. If such a witness withholds his testimony in private conversation with either of the litigant parties he is not guilty of anything. The Torah's warning applies to him only if he fails to testify in a legitimate court. A Biblical example is Achan who was not obligated to reveal his misdemeanor before Joshua took him to court. This is why Joshua pleaded with him: (Joshua 7,19) "please tell me what you have done (i.e. confess).⁠" Seeing that there have to be at least 2 litigants, one witness, and three members of the court, the letter ו in the word והגד, in that verse was added to allude to the 6 people involved. In our verse too the word לוא instead of being spelled לא as is customary, had the letter ו added in order to make the same point. It suggests that "if not,⁠" the party concerned will be guilty of the penalty implied in the words ונשא עונו, "he will bear his guilt.⁠" The allusion is that he is guilty only if he fails to testify in the presence of the 6 people represented by that letter ו.
One may also see in the words והוא עד, "and he is a witness,⁠" that the meaning of the whole verse is that if he withholds his testimony by not testifying before a court thinking that he can get away with it seeing no one will ever know that he suppressed evidence so how could he be convicted of something? The letters in the words והוא עד refer to God being a witness to suppressed evidence even if there is no such evidence in a human court. This would not be the first time that the word הוא is used to describe God. One such appearance is in Isaiah 42,8 אני ה' הוא שמי, or Psalms 100,3 הוא עשנו ולו אנחנו, "He has made us and we belong to Him.⁠" A third example is Psalms 19,6 והוא כחתן יוצא מחופתו, "and He (God) is like a bridegroom emerging from His wedding canopy.⁠" Still another example of the word הוא meaning "God" is Numbers 18,23 ועבד הלוי הוא, "and the Levite will serve God.⁠" There are many other examples to confirm what we have said. It is therefore appropriate to translate the words והוא עד in our verse as "and He (God) is a witness.⁠" He examines all of man's motivations, thoughts, etc., and administers punishment based on what He discovers.
There is yet another possibility that the additional letter ו in the word לוא is an allusion to the six days of creation and that it is meant to teach us that he who suppresses testimony on behalf of his friend is considered as if he suppressed testifying to the fact that God had initiated the universe all by Himself in the space of six days. When a person becomes guilty of committing relatively minor sins he will eventually commit major sins such as heresy.
ושמעה קול אלה – בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וגם כשיבא הקב״ה לדון את הבריות ידון אותם עם מכשפים ומנאפים שנאמר והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים בשמי לשקר.
ושמעה קול אלה, "by having heard an oath demanding him to testify, and having ignored it;⁠" all the other paragraphs distinguish between inadvertently committed sins and those committed deliberately except the one involving an oath, known as שבועת בטוי, "a futile oath,⁠" which is automatically considered as the one who uttered it doing so while aware of its implications. Solomon confirmed this in Kohelet 5,5 when he said: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצוף האלוהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, "do not let your mouth bring you in disfavour; and do not plead before the messenger (angel) that it was only an error; but fear the Lord else He may be angered by your talk and destroy your possessions.⁠" When G–d will sit in judgment of all of His creatures, He will place such people next to the sorcerers and adulterers, as we know from the prophet Malachi (Malachi 3,5) והייתי עד ממהר במשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר, "I will act as relentless accuser against those that have no fear of Me, who practice sorcery, commit adultery and who swear falsely (using My name).⁠"
והוא עד או ראה או ידע – אינו ג׳ עניינים דאי אפשר לו להיות עד בלא ראייה וידיעה אלא שהשביעוהו להעיד בדבר שהוא עד על ידי ראייה בלא ידיעה כגון שטוען מנה לויתי לך בפני פלו׳ ופלו׳ ומשביעו שיעיד לו עליו זהו ראייה בלא ידיעה או בדבר שהוא עד בידיעה בלא ראייה כגון שטוען מנה הודית לי בפני פלו׳ ופלו׳ ומשביעו שיעיד והרי ידיעה בלא ראייה. א״נ שאמר והוא עד שראה ההלואה ויודע הכל. או ידע פי׳ שאין כאן אלא ידיעה לבד. ולא אמר כאן ונעלם ממנו כי הוא חייב במזיד או בשגגת שבועה עם זדון העדות אבל אם היה שכוח מן העדות בשעת השבועה פטור:
והוא עד או ראה או ידע, "and he is a witness, either having seen or having definitive knowledge.⁠" The Torah does not speak of three different scenarios here, for it is impossible for someone to be a witness to something that he has neither seen nor otherwise has definitive knowledge of. It must deal therefore with the case of someone beseeching his friend or acquaintance to testify on his behalf to a matter which he has definitive knowledge of by having been an eye witness of it, or having ironclad knowledge of when the matter is not subject to eyesight, such as testifying to words spoken. He may have heard a party admit owing money to another party, for instance. The presence of such a party when money changed hands, would be "seeing" something, the hearing of an admission, would be "knowing" something without the benefit of having seen it.
It is also possible to explain the words והוא עד, to mean that this refers to knowledge which includes both having seen what happens and having understood its impact, such as having been present when the loan was handed over and receipt was confirmed by the recipient. The subsequent או ידע would then mean that although the party had been fully aware of the loan having been transacted, the recipient having acknowledged it, he had not seen the money change hands. The Torah, in this case, does not write: ונעלם ממנו, "it was concealed from him,⁠" as it did in the next three verses, seeing that the refusal to testify is not an inadvertent sin but a deliberately committed one. If, at the time when requested to render an oath, the witness had indeed forgotten what he had known at the time, he does not need to render such an oath.
אם לוא יגיד ונשא עונו – אם לוא יגיד מלא ו׳ קרי ביה אם לו יגיד בוא״ו פי׳ שהגיד לו כבר שוב אינו חוזר ומגיד.
ונפש כי תחטא – וא״ת ולמה על ספק חטא באין יסורין ולא על ודאי, וי״ל כדי שיפשפש במעשיו, ואם נודע לו שחטא [ישוב] (הרי) [אבל] ברשע (ו)⁠אין באין עליו יסורין כדי לטורדו מן העולם אם לא ישוב.
והוא עד או ראה או ידע – פי׳ הרא״ש אינו ג׳ עניינים דאי אפשר לו להיות עד בלא ראייה וידיעה, אלא שהשביעוהו להעיד בדבר שאינו עד על ידי ראייה בלא ידיעה, כגון שטוען מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ומשביעו שיעיד לו עליו זהו ראייה בלא ידיעה, או בדבר שהוא עד בידיעה בלא ראייה כגון שטוען מנה הודית לי בפני פלוני ומשביעו שיעיד הרי ידיעה בלא ראייה, א״נ שאמר והוא עד שראה ההלואה והוא יודע הכל או ידע פי׳ שאין כאן אלא ידיעה לבד, ולא אמר כאן ונעלם ממנו כי הוא חייב במזיד או בשגגת שבועה עם זדון העדות, אבל אם היה שכוח מן העדות בשעת השבועה פטור.
אם לוא יגיד – מלא קרי ביה לו בוי״ו פי׳ שהגיד לו כבר אינו חוזר ומגיד.
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה – הרצון במלת אָלָה – שבועה או קללה בשם משמות ה׳ יתעלה; כי על כל אחת מאלו יפול שֵׁם האָלָה — כבר תמצא בקללת סוטה שנקראת ׳אָלָה׳ (במדבר ה, כא), ושם התבאר גם כן שהאָלָה היא שבועה. וזה אמנם יהיה כשישביעֵהו בעל דין שיעיד לו אותו עדות שיוֹדע לו.
ולמדנו שזאת השבועה היא על פי בעל דין, לפי שכבר אמר: ׳והוא עד׳, והוא מבואר שאיננו עד בזה העדות כי אם לבעל דין, רוצה לומר התובע.
ולפי שאמר: ׳והוא עד׳ — הנה יחוייב שיהיה ראוי לעדות, לא קרוב או פסול או שומע מפי שומע.
ולפי שאין דברי העד ״עדות״ אלא בפני בית דין, הנה לא יתחייב העד קרבן אם לא יגיד חוץ לבית דין, כי שם אין דבריו עדות, אלא סיפור דברים לבד.
ולא יתחייב גם כן אם לא היה שם עֵד אחר זולתו, כי דברי העד האחד אינם עדות על דרך האמת אם לא היה שם עֵד אחר זולתו, שנאמר: ׳על פי שני עדים או על פי שלֹשה עדים יקום דבר׳ (דברים יט, טו).
וראוי גם כן שיהיה השומע הוא העד, שנאמר: ׳ושמעה... והוא עד׳; לא שישביע יחד, העדים עם אנשים זולתם, שיבואו ויעידו לו אם יודעים לו עדות.
וראוי גם כן שיִקְדַּם העדות לשמיעת הקול, שנאמר: ׳ושמעה... והוא עד׳, רוצה לומר שיהיה עד בעת ששמע.
וראוי גם כן שתהיה כפירתם העדות אחר שמיעת הקול, שנאמר: ׳ושמעה קול אלה... אם לוא יגיד׳. ולזה הוא מבואר שאם קדמו וכפרו העדות ונשבעו שאין יודעין לו עדות - לא ינהג בהם זה הדין.
וראוי גם כן שתדע שזה הדין לא ינהג אלא בדבר של ממון, ויהיה עם זה מִטַּלטל וגופו ממון. ולזה לא ינהג בעבדים ושטרות וקרקעות, ואף על פי שהם ממון באופן⁠־מה. וזה יתבאר ממה שאומר: אמנם שלא ינהג זה אלא בתביעת ממון הוא מבואר, וזה, כי התורה אמרה: ׳והוא עֵד או ראה או ידע׳, וזה ממה שיורה שהנושא אשר בו העדות יוכל להתקיים העדות בו בראייה שלא בידיעה ובידיעה שלא בראייה, וזה לא יתכן אלא בתביעת ממון. והמשל, שכבר יראו העדים שראובן הלוה לשמעון, ויעידו מה שראו, או יודה בפניהם שמעון ויאמר להם שיהיו עדים לראובן שהוא הלוהו. ויתבאר שלא ינהג זה הדין בקרקעות ועבדים ושטרות, כי הוא ראוי שלא נחמיר בעדים יותר ממה שנחמיר בנתבע; וזה, שהנתבע לא יתחייב שבועה באלו הדברים, ואף על פי שיהיה מודה מקצת, כמו שהתבאר בפרשת ואלה המשפטים; ואם הוסר דין שבועה מהנתבע באלו הדברים, כל שכן שראוי שיוסר מהעדים.
והוא מבואר שבשבועת העדות אין הבדל בהבאת הקרבן בין שוגג למזיד, שהרי לא נאמר בה ׳ונעלם ממנו׳ כמו שאמר בשאר דברים הנזכרים עמה, וזה אמנם הוא לחייב על המזיד כשוגג. ואם אמר אומר שלא יתכן שיביא קרבן על הזדון, אמרנו לו שכבר מצאנו בשפחה חרופה קרבן על הזדון, וכן הענין באשם גזילות הנזכר אחר זה, ולזה נשפוט בזה המקום שיביא זה הקרבן גם על הזדון.
(א-יג) התועלת השבעה עשר והשמונה עשר והתשעה עשר והעשרים הם במצוות, והוא מה שצוה להקריב קרבן עולה ויורד על שבועת העדות אם לא יגיד, ועל טומאת מקדש וקודשיו, ועל שבועת ביטוי. והנה התועלת המגיע מזאת המצוה הוא מבואר ממה שקדם.
והנה בזה תועלת אחֵר עוד, במה שאמר בענין שבועת העדות: ׳אם לוא יגיד ונשא עוֹנו׳ (ה, א); וזה, שכבר יתבאר מזה שמצוה להגיד. ולולא זה לא יהיה לו עוון כשלא יגיד. ואולי יאמר אומר שאין המצוה הזאת אלא אחר שמיעת קול האָלָה; אלא שכבר יתבאר כי התורה לא הקפידה בזה מפני השבועה לבד, שאם היה הדבר כן לא יהיה זה נוהג בעדות לבד, אבל בכל דבר שישביעוהו עליו; ולפי שהקפידה התורה בייחוד בזה מפני העדות, למדנו שרצון התורה הוא שיגיד גם אם לא ישביעוהו. אלא שלא יתחייב קרבן כשלא יגיד אלא אחר שמיעת קול האָלָה. וראוי היה להיות כן, שאם לא יוכל האדם לבטוח על העדים שיעידו כשיצטרך לו עדותם, יגיע מזה הפסד מבואר בענינים המדיניים, כמו המקח והממכר וההלואות וההודאות ומה שידמה להם.
ומה שהזהיר מהבדיל הראש מהגוף בחטאת העוף, שנאמר: ׳ולא יבדיל׳ (ה, ח), למדנו מזה שאם הבדיל - פסול, ולוקה; כמו שנזכר זה בששי מזבחים ובראשון מחולין ובספרא.
ומה שהזהיר שלא לתת שמן ושלא לתת לבונה במנחת חוטא, שנאמר: ׳לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבֹנה כי חטאת הוִא׳ (ה, יא). ואם נתן שמן - פסל, ואם נתן לבונה - לא פסל, שאפשר ללקטה. כבר נזכר זה בחמישי ממנחות.
והנה שורשי זאת המצוה הם שנים עשר:
השורש הראשון הוא שלשון ״אָלָה״ הוא שבועה או קללה. ולא תהיה אלא בשם המיוחד או בכינוי מהכינויים; וזה נלמד באופן⁠־מה מענין הסוטה. כבר נזכר זה ברביעי משבועות; וזה שורש כולל לכל השבועות. ואם ענה אמן - הרי הוא כאילו נשבע; וזה נלמד גם כן מסוטה. כבר נזכר זה בשלישי משבועות; וזה גם כן שורש כולל לכל השבועות.
השורש השני הוא ששמיעת קול אָלָה כבר תהיה אפילו חוץ לבית דין, והוא שיענה אמן; אמנם הכפירה לא תהיה כי אם בפני בית דין, כי בַּמּקום ההוא לבד תועיל לו עדות העדים ויגיעהו היזק בכפירתם; וזה יתבאר ממה שאמר ׳והוא עד׳ (ה, א) - והנה לא יקרא ״עד״ על הגדתו בזולת המקום ההוא.
ויתבאר מהענינים הנלוים לזה, שזה ינהג לבד בטענת הממון המִטַּלטל; וזה יתבאר ממה שנזכר בשבועת הפקדון, שנזכרו בה בפרט דברים שהם ממון מִטַּלטל; לא תהא כפירת העד חמורה מכפירת מי שהפקדון בידו. ובהיות הענין כן, הנה יחוייב שינהג זה לבד בדבר שבממון אשר יִנָּזֵק הטוען בכפירת העד, ויתחייב הנתבע בעדותם לבדה; לפיכך אם היה יכול להתקיים העדות מזולתן, או אם לא יחוייב הנתבע ממון בעדותם לבד - לא יהיה זה הדין. וכן אם היה העד קרוב או פסול, כי אז איננו עד לפי האמת.
וצריך גם כן שיהיה עֵד קודם שמיעתו האָלָה, שנאמר: ׳ושמעה קול אָלָה והוא עד׳.
וצריך גם כן שתהיה שמיעתו קול האָלָה קודם הכפירה.
וצריך גם כן שייחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה, לא שיאמר דרך כללות: ״משביע אני בה׳ יתעלה כל מי שידע לי עדות שיבוא ויעיד״, שנאמר: ׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אָלָה והוא עד׳ (ה, א) - מגיד שצריך שיפרוט השומע קול האָלָה.
ולפי שלא תהיה השמיעה הזאת מזולת הבנת הדברים, למדנו שצריך שישביעם בלשון שיבינוהו העדים.
ואם חסר אחד מאלו התנאים - לא יהיו העדים חייבים בקרבן עולה ויורד מפני שבועת העדות. כבר נתבאר זה כולו ברביעי ובחמישי משבועות.
השורש השלישי הוא שאין הבדל בחיוב הקרבן מפני שבועת העדות בין זדון לשגגה, כי לא אמרה בו התורה ׳ונעלם׳. והנה השגגה שיתחייב עליה קרבן הוא שידעו שהיא אסורה אבל לא ידעו שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידעו ששבועה זו אסורה, או שלא ידעו שהיא שקר - הרי אלו פטורין אף מן הקרבן, כי הם כמו אנוסים. כבר נתבאר זה ברביעי משבועות.
השורש הרביעי הוא שעל שגגת טומאת מקדש וקודשיו לא יתחייב קרבן עולה ויורד אם לא היתה לו ידיעה בתחילה בכל הענינים אשר לא יהיה החטא בזולתם - כאילו תאמר לטומאה, ולקודש או למקדש; רוצה לומר שידע שנטמא, ושזה קודש או שזה מקדש; ויהיה לו אחר כן העלם בינתים וידיעה בסוף. שנאמר: ׳ונעלם ממנו והוא ידע ואשם׳ (ה, ג); והוא מבואר שהידיעה שתתחדש לו, שכבר אשם, לא תִּשְׁלַם אם לא ידע כל אלו הענינים הנזכרים; ולפי שהידיעה הזאת יחוייב שתהיה בַּנושא אשר היה בו ההעלם, למדנו שההעלם היה בענין מאלו הענינים אשר לא יהיה בזה הפועַל חטא בזולתם, כאילו תאמר שנעלם ממנו שנטמא, או שנעלם ממנו שזה קודש או מקדש; ולפי שההעלם לא יהיה אלא במה שהיתה בו ידיעה בתחילה, למדנו שכבר היתה לו ידיעה בתחילה בכל אלו הענינים. והמשל, שאם נעלם ממנו שכבר נטמא ולא ידע מעולם שזה קודש, הנה לא יחוייב שיהיה זה ההעלם סיבת החטא, שאף על פי שלא נעלם ממנו שהוא טמא היה אוכל זה הקודש; ולשון התורה יורה שההעלם הוא סיבת חטאו; ולזה יחוייב שתהיה לו ידיעה בתחילה בכל אלו הענינים. ואם יאמר אומר שכזה גם כן יתחייב בשגגת בית דין בהוראה, שנאמר: ׳ונעלם דבר וגו׳ ונודעה החטאת אשר חטאו עליה וגו׳⁠ ⁠׳ (ד, יג-יד); אמרנו לו שאין הענין אחד, כי שגגת בית דין הוא בדבר עיוני, ובו יפול שֵׁם העלם גם במה שלא נודע ולא יתכן שיִוָּדַע, כאומרו: ׳ונֶעֶלְמָה מעיני כל חי׳ (איוב כח, כא); ואולם באלו הענינים לא יתכן שיֵאָמֵר העלם במה שלא נודע. ועוד, שזה הלשון לא תמצאהו בשגגת בית דין בהוראה בעבודה זרה, ולא בשגגת כהן משיח בהוראה, מגיד שלא דקדקה התורה באלו שתהיה בהם ידיעה בתחילה; ואולם בזה המקום כפל המאמר בחלקים שזכר, ואמר: ׳ונעלם׳ (ה, ב) ׳ונעלם׳ (ה, ג) שתי פעמים. להורות שזה הענין הוא תנאי בחיוב זה הקרבן.
והנה יפול ספק בזה, אם ידע שהשרץ מטמא, ונגע בכעדשה ממנו, ולא ידע שהשרץ מטמא בכעדשה, אם זאת תקרא ידיעה לטומאה אם לא. כי לָאומר שיאמר שזו ידיעה לטומאה, לפי שאם לא תעלם ממנו היה ראוי שישאל לחכמים אם זה השיעור מטמא, קודם שיאכל את הקודש או שיכנס למקדש, ולזה יהיה זה ההעלם סיבת החטא; וכבר אפשר שיאמר שכיון שלא ידע שזה השיעור מטמא, הנה אין זו ידיעה לטומאה, כי אין לו לפי דעתו להתרחק מפני זה מאכילת הקודש או מהכנס למקדש. וזה הספק בעינו יקרה במי שידע שיש מקדש בעולם אבל לא ידע שזה מקדש, אם יִקָּרֵא זה הענין ידיעה למקדש אם לא. כי לָאומר שיאמר כי לא יתרחק האדם הטמא מהכנס למקדש אם לא ידע תחילה שזה מקדש. כבר נתבאר זה כולו בראשון ובשני משבועות.
וכמו ששיעור אכילת הקודש הוא בכזית, כי הוא השיעור הקטן שיפול בו שֵׁם אכילה, כן שיעור עמידת טמא בבית המקדש לחייבו קרבן או כרת הוא השיעור הקטן אשר יפול בענינים אשר בעבורם יכנס האדם למקדש. והוא מבואר שהשיעור הקטן הוא שיעור השתחואה, כי כל הנכנסים שם משתחוים אחר שעשו חפציהם שם, וכבר יכנס אדם למקדש להשתחוות לבד. כבר נתבאר זה בשני משבועות.
וראוי שתדע שספק ידיעה כידיעה. כגון שהיו שם שני שבילים, אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהם, וחזר והלך בשני, ושכח שהלך בראשון, ונעלמה ממנו טומאה זו, ונכנס למקדש או אכל קודש - חייב, שהרי היתה לו ספק ידיעה אשר היה ראוי שיזהר בעבורה מהכנס למקדש או מאכול את הקודש. כבר נתבאר זה בשני משבועות.
והוא מבואר שכבר ישארו שלושה סוגים בעבירות שגגת טומאת מקדש וקודשיו, ועוד זדון טומאת מקדש וקודשיו; והנה השגיחה התורה להמציא מה שיתכפרו בו כולם. והנה מה שהיתה בו ידיעה בתחילה ולא בסוף - שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין, עד שיִוָּדַע לו ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף - שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף - שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין. ועל זדון טומאת מקדש וקודשיו - פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר לכהנים, ודם השעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפרים לישראלים, שנאמר: ׳וכפר על הקֹדש מטֻמאֹת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (טז, טז). כבר נזכר זה בראשון משבועות, ויתבאר עוד בגזרת ה׳ במקום מקום מאלו. והסיבה בזה, כדי שיוסר עוון הטומאות בכללות מישראל; כי לרוב הִמָּצְאוֹ ראוי שתשגיח התורה בו יותר, כמו שהשגיחה בהמצאת מה שיכופר בו עוון השבועה, אפילו היה בזדון, לרוב הִמָּצְאוֹ, בדברים אשר יתכן שיִמָּצֵא יותר, כמו הענין בשבועת העדות ושבועת הפקדון, כי הרבה נמצא שישבעו על שקר באלו הדברים, לחמדת הממון, לרוב רגילותם בשבועות, כי זה ממה שיביאם להקל בה.
השורש החמישי הוא שההעלם אשר בשבועת ביטוי הוא העלם בענין השבועה, שנאמר: ׳או נפש כי תשבע וגו׳, ונעלם ממנו׳ (ה, ד) - לא שיזכור השבועה ויעלם ממנו שזה הוא החפץ הנשבע עליו, כאילו תאמר שנשבע שלא יאכל פת חטים, ולא הכיר שזה הפת הוא פת חטים, ואכלוֹ. והוא מבואר שזה לא יקרה אלא במה שהיה מענין שבועת ביטוי להבא; ואולם במה שהיה מזה לשעבר יהיה חייב, כי תכף שנשבע עשה זה החטא, ואז היה ההעלם. וכן אם זכר השבועה והיה מצטער מאד, וחשב שמותר לו לעבור על שבועתו מפני הצער; וזה, כי אין סיבת זה החטא העלם השבועה ממנו. וכן אם נעלמה ממנו השבועה, ונעלם ממנו היות הנושא הזה מה שהוא, באופן שאף על פי שהוא זוכר השבועה לא יהיה נזהר ממנו, כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים, ודימה שנשבע שלא יאכל פת שעורים, ואכל פת חטים, ודימה שהוא פת כוסמין. כבר נתבאר זה בשלישי משבועות.
השורש הששי הוא שכינויי שבועות הם כשבועות, שאני קורא בהן ׳לכל אשר יבטא האדם בשבֻעה׳ (ה, ד). כבר נתבאר זה בראשון מנדרים. וכן האומר ״לאו לאו״ או ״הן הן״ דרך שבועה, והזכיר שם או כינוי, הרי זו שבועה, לסיבה הקודמת בעינה. כבר נזכר זה ברביעי משבועות.
השורש השביעי הוא שאין הנשבע חייב עד שיוציא בשפתיו, ויהיה בשפתיו מה שיסכים למה שהיה בלבו, באופן שיהיו פיו ולבו שוין באופן⁠־מה. שנאמר: ׳לבטא בשפתים׳ (ה, ד), והמורגל מהביטוא בשפתים הוא זה. ואם לא היה כן - לא חלה עליו השבועה; כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ובלבו היה פת שעורים. כבר נזכר זה בשלישי משבועות. וצריך שיעמוד בזה הדעת אחר שבועתו, שאם חזר בו תוך כדי דיבור - לא חלה עליו השבועה, כי אין כמו זה ביטוא נהוג נגמר בלב, והתורה אמרה ׳לכל אשר יבטא האדם בשבֻעה׳ (ה, ד). ומזה גם כן יתבאר שהנשבע שבועת הבאי - פטור, כגון שנשבע שראה עיר גדולה ובצורה עד לב השמים, כי המכוון מזה בלבו הוא שהיא גבוהה מאד, לא שיהיה ראשה בשמים. וכן אם היה אנוס על שבועתו, או שעבר עליה באונס - פטור, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים. וכן אם היה מוטעה, שאין אני קורא בו ׳לכל אשר יבטא האדם בשבֻעה׳ (ה, ד); כאילו תאמר שנשבע שלא תהנה לו אשתו בשביל שגנבה את כיסו או הִכַּת את בנו, ונמצא שלא עשתה כן. או שנשבע שלא אכל, לפי שהוא שוכח שכבר אכל; כי אין מדרך האנשים שישכחו סוג הענין, אבל ישכחו מינו; רוצה לומר שלא ישכח האדם אם אכל כשאכל, לפי הנהוג, אבל אפשר שישכח מה אכל. או שנשבע שלא יאכל, ושכח השבועה הזאת בכללה, ואכל; שהרי הוא דומה לשגגה אשר לשעבר, והנה הדין בזה ראוי להיות אחד, רוצה לומר בטעות אשר לשעבר עם הטעות אשר להבא; אבל הדברים קל וחומר, כי יִדמה שיהיה החטא יותר עצום כאשר היה האשם בעת השבועה, כמו שימצא זה בשבועה אשר לשעבר. כבר נזכר זה בשלישי מנדרים.
ואולם שגגת שבועת ביטוי לשעבר, שחייבין עליה קרבן, הוא שידע שהוא נשבע לשקר ולא ידע שחייבין על זאת השבועה קרבן. ולהבא הוא כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים והרי הוא זוכר שכבר נשבע על פת חטים וחשב ששבועתו היתה שיאכל פת חטים, ואכל פת חטים. כבר נזכר זה בשלישי משבועות.
השורש השמיני הוא שאין השבועה חלה כי אם על דבר שהוא רשות, שנאמר: ׳להרע או להיטיב׳ (ה, ד) - מקיש הטבה להרעה, מה הרעה רשות, לא מצוה, אף הטבה רשות. לפיכך לא תהיה השבועה חלה על שבועה או על דבר מצוה, אם לא כללה השבועה הזאת דבר נוסף; כאילו תאמר שנשבע שלא יאכל שתי ככרות אלו, וחזר ונשבע שלא יאכל אחד מהם; או שנשבע שיֵשב בסוכה עשרים יום והיה חג הסוכות נכלל בהם; או שלא יֵשב בסוכה ביום מאלו העשרים יום.
וצריך גם כן שיהיה בידו לקיים השבועה, כאילו תאמר שנשבע שיאכל או שלא יאכל, לא שיאכלו או שלא יאכלו אחרים, כי אין זה בידו, ואין זה האשם - כשלא תתקיים השבועה - תלוי בהעלם השבועה ממנו.
ואולם לשעבר כבר תהיה שבועת ביטוי בענין המצוה, כגון שנשבע שהניח תפלין בזמן⁠־מה כבר עבר, ולא הניח אז.
ומזה גם כן יתבאר שאם נשבע על מה שאי אפשר לו לקיימו, לא יתחייב משום שבועת ביטוי, כי טבעו יאנסהו; כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים; כי אין אשמו תלוי בהעלם השבועה ממנו; ולזה תהיה זאת השבועה שבועת שוא, לא שבועת ביטוי. כבר נזכר זה בשלישי משבועות.
השורש התשיעי הוא שקרבן עולה ויורד שהגבילה תורה בשבועת העדות אפילו בזדון, ובשגגת טומאת מקדש וקודשיו, ועל שגגת שבועת ביטוי; אם הביא מי שהשיגה ידו, קרבן עני ביחס אל השגת ידו - לא יצא, שנאמר: ׳ואם לא תשיג ידו׳ (ה, יא). ואולם אם הביא עני קרבן עשיר - יצא. והנה השג היד נשערהו לפי עת הבאת הקרבנות; שאף על פי שהיה עשיר בעת החטא, ועני בעת הבאת הקרבנות, מביא קרבן עני. כבר נתבאר זה בששי מכריתות.
השורש העשירי הוא שכל מקום שיש בו חיוב הבאת קרבן חטאת ועולה, יחוייב שתהיה חטאת קודמת לעולה — וכבר תתבאר הסיבה בזה בפרשת צו — שנאמר: ׳והקריב את אשר לחטאת ראשונה׳ (ה, ח). וצריך שיפרש הכהן או בעל הקרבן: ״זה חטאת וזה עולה״ קודם שיקריב, שנאמר: ׳את אשר לחטאת ראשונה׳; ואמר גם כן: ׳אחד לחטאת ואחד לעולה׳. ומזה גם כן נלמד שצריך שיהיו כל מעשיו לשם חטאת. כבר נזכר זה בספרא.
השורש האחד עשר הוא שהוא מזה מדם חטאת העוף אל קיר המזבח, למטה מאמצעו, שנאמר: ׳והזה מדם החטאת על קיר המזבח׳ (ה, ט); ושיירי הדם מתמצין על היסוד. וזה המיצוי מעכב בחטאת העוף. כבר נזכר זה בחמישי ובששי מזבחים ובראשון מחולין.
השורש השנים עשר הוא שכל מקום מהמזבח כשר למליקה; ובלבד שיזה דמה למטה מאמצע המזבח; ואם היזה בכל מקום כשרה, והוא שיתן למטה מדם הנפש. שנאמר: ׳והזה מדם החטאת וגו׳ והנשאר בדם יִמָּצֵה אל יסוד המזבח׳ (ה, ט). כבר נזכר זה בששי מזבחים.
ואחר פרט קצת חטאים שהם שמיעת קול אלה או הנגע בכל דבר טמא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים שכלן הן בקרבן עולה ויורד. ואחר באשם מעילות ואשם גזלות.
...⁠א
א. בעל עקדת יצחק עובר כאן לדון בעניין סמיכה. במהדורתנו, הובאו דבריו אלו על סדר הפסוקים בויקרא א׳:ד׳.
Next we have the regulations about the asham, a sin offering covering a different type of sin. The common denominator of all these sacrifices is the need for semichah, the placing of the sinner's hands and weight on the respective animal prior to its being slaughtered. In this way, the "greatness,⁠" i.e. the attributes of man are transferred to the animal. We find that once Moses had placed his hands on Joshua, (Deut. 34,9) the people listened to Joshua, authority had been transferred. Just as power, authority, can be transferred by this means, one's weaknesses and inadequacies can be transferred in a like manner. Aaron is commanded to place his hands on the scapegoat, and immediately afterwards the Torah tells us that the second he-goat carried all the guilts of the Jewish people. (Leviticus chapter 16) Obviously, this was not part of the act of sacrifice, since the he-goat, scapegoat, was not offered on the altar, but consigned to death in wild unfriendly country. The semichah declaration indicates that the donor fulfills the details of the instructions connected with the sacrificial rite, is free from blemish in this respect. We find that those who had overheard the blasphemer, (Leviticus 24,13-14) had to place their hands on him prior to his execution, thus transferring any guilt from them to him. They are stating symbolically "your blood is on your own head, not on ours.⁠" Since the sacrifice is to atone for unintentional sins, the donor must recite "I did not knowingly commit the sin for which this animal is to expiate.⁠"
ושמעה קול אלה בדבר שהוא עד בו שהשביעוהו שבועה שאם יודע בו עדות שיעיד לו פי׳ דהא דכתיב והוא עד קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב ושמעה קול אלה או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו דמהני מילי עדות משמע מת״ל והוא עד ללמד שאין השומע קול אלה חייב אם לא הגיד אלא כששמע קול אלה בדבר שהוא עד בו שעובר עדותו בב״ד אבל אם היה עד מפי עד או שהיה קרוב או פסול אע״פ ששמעה קול אלה ולא הגיד פטור כדתניא בת״כ אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני אם יודעים אתם לי עדות שתבאו ותעידוני והם שיודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול יכול יהו חייבין ת״ל ושמעה קול אלה והוא עד בזמן שהן כשרין לעדות ולא בזמן שהן פסולין לעדות וללמד עוד שיהיה בעת שמיעת קול האלה עד בדבר אבל אם השביעוהו שאם ידע לו מכאן ולהבא שום עדות שיעידנו פטור דהכי משמע ממאמר והוא עד בדבר שהוא עד בו לא בדבר שיהיה עד בו כדתניא בת״כ עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהו חייבין ת״ל ושמעה קול אלה והוא עד בזמן שקדמה עדות לשבועה לא בזמן שקדמה שבועה לעדות וזהו שאמר אחר זה שאם יודע לו עדות שיעיד לו לא שאם ידע לו עדות שיעיד לו ומה שאמר והשביעוהו שבועה אף על פי שאין כתוב כאן אלא ושמעה קול אלה שהיא קללה הוא מפני שאין אלה בלא שבועה שכן כתוב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה וכתיב ושמעה קול אלה קרי ביה ושמעה קול ושמעה אלה אפילו בשבועה בלא אלה כדתניא בת״כ ושמעה אלה אין אלה אלא שבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה שבועה שאין עמה אלה מניין תלמוד לומר ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה:
אחר זה זכר מין אחר מהחטאות והוא אמרו ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה. והמצוה הזאת היא ג״כ לעם הארץ ששמע קול אלה רוצה לומר שישביעוהו בשבועת האלה אם ידע בעדות או אם ראה שאם לא יגיד מה שראה או שמע ונשא עונו וזהו כשיהיה במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו.
[א] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה
[1] סוטה פרק שביעי דף לג ע״א (סוטה לג.) [2] שבועות פרק רביעי דף לד ע״א (שבועות לד.), ודף לה ע״א ב וע״ב, ודף לו ע״א [3] זבחים פרק רביעי דף מח ע״א (זבחים מח.) ב1
[4] כריתות פרק שני דף ט ע״א (כריתות ט.)2
[ב] והוא עד או ראה או ידע
[1] סנהדרין פרק שלישי דף ל ע״א (סנהדרין ל.), ופרק רביעי דף לז ע״ב [2] שבועות פרק רביעי דף לג ע״ב (שבועות לג:)3, ודף לד ע״א [3] ערכין פרק רביעי דף יז ע״ב (ערכין יז:), ודף יח ע״א ב
[ג] אם לוא יגיד
[1] יומא פרק שמיני דף עד ע״א (יומא עד.) [2] בבא קמא פרק שישי דף נו ע״א (בבא קמא נו.) [3] סנהדרין פרק שלישי דף ל ע״א (סנהדרין ל.), ופרק רביעי דף לז ע״ב [4] שבועות פרק רביעי דף לה ע״א (שבועות לה.) ב [5] מנחות פרק ראשון דף ד ע״א (מנחות ד.)4
[1] ערכין פרק רביעי דף יח ע״א (ערכין יח.)
[ד] ונשא עונו
[1] הוריות פרק שני דף ח ע״ב (הוריות ח:)5
1. המעיין בהפניה זו זבחים מח ע״א לא ימצא את מבוקשו, ציטוט א ׳ונפש כי תחטא׳... לא נמצא שם. אבל ציטוט זה כתוב בדפוס וינציאה שכאמור היה למראה עיניו של רבנו. וליתר דיוק בשני המקומות בדפוס ימינו במקום המילים ׳ואם נפש׳ וגו׳, בדפוס וינציאה כתוב ׳ונפש׳, ובהפניית רבנו מציטוט זה אל הגמרא הנ״ל כוונתו לומר שזה הפסוק. גם ה׳דקדוקי סופרים׳ כתב שכן הוא בכל הדפוסים הישנים ובכתבי יד.
2. בהפניה זו כריתות ט ע״א לא כתוב ציטוט א ׳ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה׳ שהוא תחילת פרשת שבועת העדות. אכן סוגית הגמרא מתאימה לציטוט א אף שמילות הציטוט לא נזכרות שם. כבר נזכר בהקדמה לא איתור מילות הפסוק הייתה מטרתו, אלא רבנו מביא את הציטוט ממנו נדרשה ההלכה.
ההלכה כפי שהיא כתובה ברמב״ם אכן משקפת את כוונת רבנו. כך כתב בהלכות שבועות פ״א הלכה יב: שבועת העדות כיצד? העדים שידעו עדות ממון להעיד לו ותבעם בעל העדות וכפרו בעדותן ולא העידו ונשבעו שאינן יודעים לו, עדות זו היא הנקראת שבועת העדות. וחייבין על שבועה זו קרבן... שנאמר ׳נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד׳, ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה, עכ״ל. כדרשת הגמרא בכריתות שם.
3. ז״ל הגמרא שבועות לג ע״ב, ת״ר: מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון? ר׳ אליעזר אומר: נאמר כאן ׳אואין׳ (ויקרא ה,א – או ראה או ידע)
ונאמר להלן ׳אואין׳ (בשבועת הפקדון), מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון. עכ״ל. זו כוונת רבנו אף שציטוט ב לא כתוב שם במפורש.
4. הפניה למנחות ד ע״א לא מובנת, הציטוט אמנם כתוב שם ׳אם לוא יגיד׳ אבל הדרשה הנלמדת שם לא מציטוט זה אלא מהמשך הפסוק ׳ונשא עונו׳, ואם לזה הכוונה הפניה זו היתה צריכה להכתב בציטוט ד ׳ונשא עונו׳.
5. בהפניה זו הגמרא דוחה אפשרות ללמוד גזירה שווה מציטוט זה ׳ונשא עונו׳, לכן לא מובן מדוע רבנו מפנה מכאן להוריות ח ע״ב אין זה דרכו של רבנו לציין ציטוט שנדחה הלימוד ממנו.
בדבר שההוא עד בו. פירוש, שאם השביעו בדבר שאין עדות לו, ולא הגיד – פטור, כגון שהשביעו אם לא ראית דבר פלוני, ואין דבר זה עדות לו. דמדכתיב ״והוא עד״, דלא הוי למכתב רק ׳והוא ראה או ידע׳, מאי ״והוא עד״, דווקא בדבר שהוא עד לו:
אם לוֹא יגיד: מל׳ בוא״ו אל״ף ע״פ הגמ׳ והמסורת. ודרשי׳ מיניה בפ׳ שבועת העדות אם לו לא יגיד, כלומר לתובע, ונשא עונו, ואם לאחר לא יגיד פטור. <ועיין בחיי.> ועיין עוד מ״ש בפ׳ בהר סיני על פסו׳ אשר לא חמה. [אם⁠־לוא].
שהוא עד בו. מוהוא עד יתירה יליף לאפוקי בעד מפי עד או קרוב או פסול אע״פ ששמע קול אלה פטור וללמד עוד והוא עד טעה בשעת השבועה שהוא עד בדבר וכו׳:
In which he is a witness. This is derived from "He is a witness,⁠" which is redundant [since the verse had already stated "he heard an oath" and continues with "or saw or knew"]; it excludes a witness who heard [secondhand] from another witness, a relative, or an invalid [witness] — even though he hears an oath [demanding testimony] he is exempt. Also, it teaches: "And he is a witness" — now, at the time of the oath, he is a witness in the matter, [but if they made him take an oath that if he will become aware of testimony in the future that he must testify, he is exempt].
כי תחטא – צריך לדעת לאיזה ענין אמר כי תחטא שלא היה לו לומר אלא כי תשמע קול וגו׳, ונראה כי להיות שלא הוצרך זה להשביעו לזה אלה לצד שלא רצה להעיד עדות שיש לו לזכותו, כי בתחלה ישאל ממנו עדותו בלא השבעה, ועל כפירתו קורא עליו הכתוב כי תחטא, כי חטא הוא זה לדבר שקרים, ואם שמעה קול וגו׳ תתחייב בקרבן. ובזה תתיישב וא״ו של ושמעה שיורה שזולת זה הוא החטא הרשום בו חטאה.
עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בפרק שבועת העדות (ל.) וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה, ופירש״י ואין חייבין על שגגתה, אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות וכו׳. וכתב הרמב״ם בפרק א׳ מהלכות שבועות כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה וכו׳ ושהיא שקר ע״כ. הרי שהשגגה שחייב עליה הוא שיודע על כל פנים שהיא אסורה ושקר והוא אמרו נפש כי תחטא פירוש בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלול אם שגגה שחשבה שמותר או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו. ובאגדת אנשי אמת (זהר ויקרא יג:) נדרש פסוק זה על הנפש בירידתה לעולם על נכון.
ושמעה קול אלה – יתבאר על דרך מה שאמרו בריש פרק שבועת העדות (שם) וז״ל המשנה, שבועת העדות וכו׳ בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבין עד שיכפרו בהן בפני בית דין ע״כ. הנה לרבי מאיר כל שהיא בבית דין אין צריך שתהיה השבועה מפי עצמו אלא בשמיעת האוזן לבד מתחייב. והוא אומרו ושמעה קול אלה פירוש הגם שלא ענה אמן.
ולחכמים לסברת הראב״ד והאחרונים כל ששמעה קול אלה בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין אפילו לא ענה אמן כל שהיתה הכפירה בבית דין אפילו שלא בשעת השבועה חייב. ולדרך זה ידוייק הכתוב שבכל הצדדין הוא תולה הדבר בשמיעת קול אלה ואין צריך ביטוי שפתים.
ורמב״ם ז״ל הגם שפסק כחכמים שצריך שיהיה הכפירה בבית דין אע״פ כן חלק שאם היתה השבועה שלא בפני בית דין צריך שיענה אמן, כמבואר בדבריו בפרק ט׳ הלכה א׳, ובפרק י׳ הלכה י״ז, א״כ סובר שכל שלא בפני בית דין ל״מ מפי אחרים אלא מפי עצמו, או מפי אחרים וענה אמן שהוא כמוציא שבועה מפיו, וכמו מה שכתב בתחלת פרק ב׳ מהלכות שבועות, והשיגו הראב״ד פרק ט׳ הלכה י׳ כי אין הלכה כרבי מאיר, ועוד בין לרבי מאיר בין לחכמים מה צורך שיהיה הבית דין בשעת השבועה והלא אין מקפידין וכו׳ אלא על הכפיר׳ ע״כ. והכסף משנה כתב שלא ידע מנין לו לרמב״ם חילוק זה.
ולי נראה כי לא נחלקו רבי מאיר ורבנן אלא בנשבע מפי עצמו חוץ לבית דין ולא היתה הכפירה בבית דין כל עיקר, דלרבי מאיר חייב משום דיליף משבועת הפקדון, ודן מיניה ומינה כשם ששם מפי עצמו חייב, ומינה אפילו שלא בפני בית דין חייב, גם שבועת העדות כמו כן, ורבנן סוברים דון מינה ואוקי באתרה כאמור שם, אבל בנשבע מפי אחרים שלא בפני בית דין והיתה הכפירה בבית דין אין מחלוקת להם בזה ומשמע דלכ״ע חייב.
אלא דטעמו של הרמב״ם שהצריך בכל שבועה שהיתה שלא בפני בית דין להיות מפי עצמו, הוא ממה דתנן שם דף ל״א ע״ב וז״ל שבועת העדות כיצד אמר לב׳ בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו אין אנו יודעין משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין, השביע עליהם ה׳ פעמים חוץ לבית דין ובאו לבית דין והודו פטורים, כפרו חייבין על כל וכו׳ ע״כ. הרי דקתני בפרוש ואמר אמן, מני מתני׳, אי רבי מאיר ומיירי שלא היתה הכפירה בבית דין, אם כן הוו ליה מחלוקת ואח״כ סתם שבמשנה שקדמה כתב רבי מחלוקת רבי מאיר ורבנן ובמשנה זו שלאחריה כתב סתם כרבי מאיר, וממה שמצינו שרמב״ם הצריך הכפירה בבית דין אפילו נשבע מפי עצמו אם כן מפרש מתני׳ כרבנן, וקתני ואמר אמן, ובמאי, שלא בפני בית דין, שאם בפני בית דין לכל הסברות אין צריך שיאמר אמן, אם כן הרי לך שלדברי חכמים צריך שיאמר אמן שלא בפני בית דין.
והתוספת כתבו שטעם שאמר ואמרו אמן היא לקצר, ואין הכי נמי אם אמרו אין אנו יודעים לך עדות, ואין כן דעת רמב״ם אלא כל שהשבועה חוץ לבית דין צריך שיאמר אמן דהיינו מפי עצמו, והטעם הוא כי לא אמר הכתוב ושמעה קול הגם שלא אמר הוא מפיו אלא בבית דין שבו מדבר הכתוב דכתיב אם לא יגיד אבל שלא בפני בית דין צריך שיוציא מפיו.
והגם שאמרו שם דף ל״ב וז״ל מנלן שהכפירה בבית דין הוא דמחייבי אחוץ לא מחייבי, אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד וגו׳ לא אמרתי אלא במקום שאם מגיד זה מתחייבין, אמר ליה ר׳ פפא אי הכי אימא שבועה גופא בבית דין אין שלא בבית דין לא, לא סלקא דעתך דתניא לאחת לחייב על כל אחת, ואי סלקא דעתך בבית דין מי מחייב על כל אחת והתנן השביע עליהן ה׳ פעמים בפני בית דין וכפרו אין חייבין אלא אחת וכו׳ אלא לאו שמע מינה שבועה חוץ לבית דין כפירה בבית דין, משמע כי השבועה שישנה בבית דין היא עצמה אשר תהיה חוץ לבית דין ומתחייב עליה, ואם כן אפילו השביעוהו אחרים לא שנא בפני בית דין לא שנא שלא בפני בית דין.
לכשנעמוד על אמתתן של דברים משם דגל עמוד דינו של רמב״ם ז״ל, כי ממה שמוכיח מדתניא לאחת לחייב על כל אחת. וקשה והלא לאחת כתובה בשבועת בטוי ואנו עוסקים בשבועת העדות ואינו דומה שבועה זו לזו. ובהכרח לומר כי אינו מוכיח אלא לשבועה מפי עצמו שלמדוה שישנה בשבועת העדות משבועת בטוי בגזירה שוה דתחטא תחטא כאמור שם, ולזה מוכיח שפיר לשבועת העדות בנשבע מפיו הנלמד ממנה, אבל השביעוהו אחרים שהיא שבועה המוזכרת בפרשת שבועת העדות דוקא בבית דין הוא שחייב עליה כי אין מוכיח כלום מלאחת, ואנו חוזרים למה שדייק ר׳ פפא בבית דין אין שלא בבית דין לא, ולא דחה אביי לדברי רב פפא אלא למה שדקדק בדבריו שבועה וכו׳ שלא בבית דין לא שמשמע שאין חיוב שבועת העדות אלא בפני בית דין לזה שלל זה מדעתו, ולעולם מפי אחרים דוקא בבית דין וכדעת רמב״ם.
נמצינו אומרים לדרך זה כי אמרו ושמעה קול אלה הוא שהשביעוהו והגם שלא ענה אמן, ודוקא בבית דין כמו שדייק אם לא יגיד, ואם הוציא שבועה מפיו יתחייב גם כן על פרט השבועה שחלה עליו בדין זה מגזירה שוה דתחטא תחטא דשבועת בטוי ובתנאי שתהיה הכפירה בבית דין. ומה שמסיק בגמרא שמע מינה שבועה חוץ לבית דין, פירוש ישנה לשבועה חוץ לבית דין וכגון שבועה מפיו.
ומעתה הרווחנו פשט הכתוב לדעת רמב״ם על נכון, שמדבר הכתוב במציאות אחד והוא שמשביעין אותו בבית דין ולא הגיד בבית דין, וב׳ דברים אלו לעיכוב, בין ההשבעה מפי אחרים צריכה להיות בבית דין וחוץ לבית דין לא הגם שהיתה הכפירה בבית דין בזמן אחר, וכן הכפירה גם כן צריכה להיות בבית דין, וזולת זה הגם שנשבע מפי עצמו שלמדוהו מתחטא תחטא משבועת בטוי אינו חייב, והיכא שהיתה הכפירה בבית דין והשבועה שלא בפני בית דין למדינן משבועת בטוי אם נשבע בפיו חייב, והמשכיל יבין שדינו של רמב״ם מאיר, והכתוב מסייעו והאומר ששבועה מפי אחרים תועיל שלא בפני בית דין עליו להביא ראיה כי לימוד לאחת אינה אלא לנשבע מפי עצמו או השביעהו אחרים ואמר אמן דהיינו מפי עצמו.
כי תחטא, if one sins, etc. Why did the Torah have to introduce this paragraph with the words ונפש כי תחטא ושמעה?, It would have sufficed to write ונפש כי תשמע. Perhaps the reason is that the person who is the subject of this paragraph is one who had previously denied knowing of testimony which could result in an accused's exoneration. When he does so a second time, he proves that he had already incriminated himself previously. The Torah alludes to this state of affairs by writing נפש כי תחטא, someone who has already sinned, etc. The fact that the potential witness had lied already previously is accounted as a sin. All of this is confirmed by the letter ו the beginning of the word ונפש, at the start of this paragraph.
We may also explain the wording based on Shavuot 30 where we learn of the culpability of someone who denied under oath that he knew testimony (concerning return of a loan being claimed by the creditor) and was aware that he would be guilty of offering a sin-offering even if he had denied testimony only inadvertently, but said person did not know that he had to bring a sin-offering for his perjury. If he did not know that he was culpable for the denial under oath of such testimony though he was aware that he lied, he is not guilty of such a sin-offering. Rashi explains that the Talmud means that only if the accused was unaware that he knew testimony that would help the creditor and was unaware of any penalty for withholding such testimony would he be free from bringing a sin-offering. Maimonides writes in chapter 1 of his Hilchot Shavuot that the definition of an inadvertent sin involving an oath concerning testimony is that the witness was unaware that refusal to testify to something one had knowledge of results in such a witness having to bring a sin-offering, whereas that same person is aware that his oath is sinful and that he perjures himself by swearing it. We note therefore that in order to be guilty of bringing the sin-offering the person had to be aware that his action was both forbidden and a lie. When the Torah writes: ונפש כי תחטא the meaning is that regardless of whether the denial was intentional or unintentional the culprit is aware that he commits a sin; the Torah thereby excludes a person who was unaware of the sin or had forgotten that he had witnessed what he is accused of having witnessed is not obligated to render the oath mentioned in our verse. The Zohar understands this verse as referring to the warnings issued by God to the soul which descends into this deceitful world when entering man's body.
ושמעה קול אלה, when he heard a public imprecation, this is explained by the following statement in the Mishnah on folio 30 in tractate Shavuot: "Culpability for this kind of oath exists both when the guilty party swore in the presence of the court or without the presence of a court provided he volunteered the oath. If, however, he merely denied such knowledge without swearing to his denial or saying "Amen,⁠" confirming what was put to him, he is not culpable until he had specifically denied his knowing testimony in the presence of a court. So far the view of Rabbi Meir. The other rabbis hold that there is no culpability for a false oath be it in the presence of a court or otherwise unless the perjurer had specifically denied his knowledge of testimony in the presence of a court in so many words, i.e. that he did not know of any testimony which would help the accused. From the above we note that in the view of Rabbi Meir culpability does not depend on what the accused actually said but on what he heard. Hearing a request to testify by the court and failing to do so brings in its wake culpability, i.e. ושמעה קול אלה, as long as he has heard the request to render an oath.
The view of the other rabbis is explained by the ראב"ד and later authorities as follows: If the perjurer heard the demand to testify regardless of whether this was in the presence of a court or not, he is culpable if he denied knowledge even if he did not say "Amen,⁠" as long as his denial occurred in the presence of a court even at a different time than that when the demand to render an oath was made upon him. Again, the determining factor in his guilt is the fact that he failed to respond to a request to testify which he had heard with his ears.
Although Maimonides rules in accordance with the view expressed by the majority of the rabbis that the denial must have occurred in the presence of a court in order for the perjurer to be culpable, he disagrees by saying that in order to be culpable in the absence of a court the accused must have at least said "Amen.⁠" (compare his rulings in chapter 9 ruling 1 and in chapter 10 ruling 17). This means that he holds that a denial in the absence of a court does not result in culpability unless the potential witness had uttered the word "Amen" in response to a statement suggesting that he had no knowledge of such testimony. ראב"ד disagrees with Maimonides claiming that one cannot rule according to Rabbi Meir. Furthermore, it is not clear why either according to Rabbi Meir or according to the other rabbis it should matter that the court is present at the time the potential witness denies under oath that he has any such knowledge as he is accused of having. Thus far the words of the ראב"ד. The author of כסף משנה adds that he has no idea about Maimonides' source for distinguishing between a denial in the presence of the court and a similar denial in the absence of a court.
I believe that Rabbi Meir and the other rabbis disagreed only in a situation in which the potential witness volunteered his oath outside the confines of a court and did not deny any knowledge in the presence of the court at all. According to Rabbi Meir he would be guilty of perjury seeing Rabbi Meir derives this from a different kind of oath called שבועת הפקדון. Just as someone who denies having received money or objects on trust and he does so at his own behest he is guilty of perjury even if such an oath did not take place in the presence of a court. The other rabbis adhere to the principle known as דון מינה ואוקי באתרא, that one may derive the essential parts of one legislation and apply it to a different type of legislation without applying all the details pertaining to the legislation which serves as the source of the exegesis. [The principle is explained by Rashi in Shevuot 31. Ed.] In situations where the supposed witness is challenged to testify by third parties but not in the presence of a court, and the supposed witness declares that he does not know any such testimony, he does not have to bring a sin-offering even if he subsequently admits before a court that he had lied. When such a lie had occurred in front of a court and is subsequently retracted, the liar is guilty of the sin-offering according to all the rabbis.
Maimonides holds that any oath which is not sworn to in the presence of a court needs to be initiated by the person who swears it in order for him to be guilty of perjury and the sin-offering which is required. He derives this rule from the following words in the Mishnah quoted in Shevuot 31: "What is meant by the term שבועת העדות, "an oath concerning testimony?⁠" If a party said to two others: "please testify on my behalf that you have been witnesses to a certain occurrence;⁠" if the two people in question reply: "we swear we have no such knowledge,⁠" or if they simply say: "we do not know anything about the matter you want us to testify to (without volunteering an oath)" and the first party challenges them to confirm this on oath and they confirm it by saying "Amen,⁠" they are guilty of perjury. If the person demanding such an oath repeated his request five times but never in the presence of a court, and received a negative answer each time and both parties subsequently come to court where the ones who had denied their knowledge five times now admit that they did have knowledge, they are not guilty concerning their previous denials. If they deny their knowledge also in front of the court and are subsequently found to have lied, they are guilty of a sin-offering for every previous denial separately. Thus far the Mishnah. We note that according to the text of the Mishnah the witnesses had said "Amen.⁠" Who is the author of that Mishnah? If it is Rabbi Meir and there was no subsequent denial in the presence of a court we would have a disagreement between Rabbi Meir and the other rabbis in the previous Mishnah followed by this Mishnah in which all rabbis are agreed. We are entitled to view this anonymous Mishnah as reflecting the opinion of Rabbi Meir, seeing he is not quoted as diagreeing. Seeing that Maimonides demanded that the perjurer must have first denied his knowledge in front of a court before becoming liable for the sin-offering even if his original denial had been at his own initiative, it is clear that he interpreted the Mishnah according to the consensus of the Rabbis. The Mishnah spoke of the perjurers having said "Amen.⁠" When did they do so? When they were not in the presence of a court, for if they had denied their knowledge in front of the court they would have been guilty of perjury according to all opinions even without having uttered the word "Amen" as confirmation of an oath. It emerges that according to the view of the majority of rabbis the word "Amen" is the minimum required for such potential witnesses to become guilty of perjury when not in the presence of a court. [At any rate our author has succeeded in demonstrating that Maimonides did not rule according to a minority view so that the complaint of ראב"ד is not in place. Ed.]
Tosafot, aware of an imprecision in the text of the Mishnah, state that this is due to the Mishnah's attempt to be brief; this is true if we were to assume that the alternative would have been for the perjurers to have said: "we do not know of any testimony we can offer on your behalf.⁠" Maimonides does not agree with this but holds that any oath sworn outside a court must be volunteered, i.e. the perjurer must have recited the substance of his oath with his own words. His reason is that the Torah discusses an occurrence in front of a court as we know from the words אם לוא יגיד, "if he will not reveal it.⁠" Only in such a situation is it enough for the perjurer to have merely heard the demand to testify, i.e. ושמעה קול for him to become guilty without uttering the substance of what he denies.
Shevuot 32 asks: "whence do we know that the denial of the witnesses's knowledge must have occurred in the presence of the court so that he would only then be guilty for such denial (perjury)?⁠" Abbaye answered there that we derive this from the words ואם לוא יגיד, "if he refuses to testify,⁠" and that these words only make sense in a setting in which one normally testifies, i.e. a court. Rabbi Papa counters that if we were to accept the exegetical comment by Abbaye we would come to the conclusion that even an oath freely volunteered but not within the confines of a court would not be subject to the laws of perjury seeing that it was not sworn at a place defined as one designated to hear testimony? This argument is rejected in light of a Baraitha which interprets the word לאחת, "one of" in 5,4 to mean that the party who has become guilty of perjury is liable for each violation separately. If we were to assume that any oath must be sworn only in front of a court in order for one to become guilty of perjury, why would we have to be told that if the perjurer perjured himself five times in the presence of a court (on the same subject) he needs to bring only a single sin-offering? It follows that an oath may be sworn to also outside a court, whereas the denial must have taken place in front of a court for the perjurer to be liable. All this teaches that the oath which is sworn in the presence of the court is identical to the one sworn outside the court, and that one is certainly liable for perjury if one had sworn falsely outside the court. Having accepted this, it makes no difference if the party who is the subject in our verse was sworn by others in the presence of the court or elsewhere.
This is important if we want to understand Maimonides' source for his ruling. The use of the word לאחת which we quoted to mean that the perjurer is liable for every previous denial is really problematical; after all, 5,4 speaks of שבועת בטוי [undertakings by a person on oath to either do something or not do something. Ed.]. How can we apply the rules which pertain to such an oath to the type of oath discussed in 5,1? The two types of oath are so dissimilar that we would need an exegetical instrument to permit us to derive הלכות applicable to the one kind of oath to the other! We are forced to conclude that the only situation in which the two oaths are comparable is when the שבועת העדות, the oath concerning testimony, has been entered into voluntarily just as the שבועת בטוי discussed in 5,4. In the case where the potential witness only responded to a challenge to deny his knowledge on oath there is no way we can derive a הלכה applicable to שבועת בטוי as applicable also to שבועת העדות. This is why Maimonides derives culpability in the case of שבועת העדות only when such denial occurred in the presence of the court. He saw no way of proving culpability of שבועת העדות which was imposed by the creditor on the supposed witnesses by comparison to culpability of the person who swore a שבועת בטוי. Let us now return to Rabbi Papa's suggestion that if we were to use Abbaye's interpretation of the words לוא יגיד, we would have to conclude that every oath has to be sworn in the presence of a court in order for someone to legally incriminate himself as guilty of perjury! We do not find that Abbaye rejected Rabbi Papa's conclusion! He only rejected Rabbi Papa's exegetical proof. This means that Abbaye agreed with Rabbi Papa that culpability for שבועת העדות, the denial of knowledge as a witness which is the result of the creditor initiating the formula of the oath, must have occurred in the presence of a court in order for the perjurer having to offer a sin-offering. Thus Abbaye's view is identical with the ruling of Maimonides.
According to all the foregoing we may interpret the words ושמעה קול אלה as referring to the perjurer having denied knowledge of what he had been invited to confirm even if he did not say "Amen.⁠" This must have taken place in the presence of a court as we derived from the words אם לוא יגיד. In the event he denied his knowledge by uttering an oath, he would also be liable for another aspect of this oath, the one that we derive from the גזרה שוה of the word תחטא occurring both here and in connection with the שבועת פקדון, (5,21) an oath in which one swears not to have been guilty of carelessness or other trespass involving an object entrusted to one to keep on behalf a third party, providing the denial occurred in court. As to the conclusion of the Talmud on Shevuot 32 that oaths may be sworn outside the court and result in the penalty for perjury, this refers to that kind of oath, i.e. someone denying that he had dealt treacherously with his fellow man's property while in fact having done so. [The unnecessary repetition of the word תחטא in those two paragraphs is the exegetical basis for learning across from one kind of oath to another. Ed.].
We have now completely understood the way Maimonides interprets our verse. Our verse speaks of a single scenario namely that the creditor beseeches the witness to testify on his behalf in court and the (so-called) witness refuses to respond while in court. Both the two requirements mentioned in our verse are mandatory in order for the witness to become guilty of the sin-offering. 1) The attempt to make the witness deny on oath must occur in court, whereas if the denial occurred outside the court it does not result in a sin-offering even if at a different time the same witness had denied this in court. 2) The denial has to take place while the party denying is in court. If that were not the case the liar would not even be guilty of the sin-offering if he had volunteered a false oath outside the court as we derive from the comparison with the שבועת פקדון and the words תחטא that he would not be guilty. In the event that the denial occurred in the court whereas the oath had been sworn outside the court, we derive from the comparison with שבועת בטוי that if the perjurer had uttered the words of the oath himself that he is culpable for swearing a false oath. Anyone studying this carefully will agree that Maimonides' ruling is most illuminating and is fully supported by the text of our paragraph.
ושמעה – יכול האומר לחבירו נלך ונעבוד ע״ז שחייב ת״ל אלה ואין אלה אלא שבועה וכה״א והשביע וכו׳. בשבועת האלה. אין לי אלא שבועה שיש עמה אלה. שבועה שאין עמה אלה מניין ת״ל קול. אמר להן משביע אני עליכ׳ כו׳ והן יודעין עד מפי עד או שהי׳ א׳ מהן קרוב או פסול יכול יהיו חייבין ת״ל עד בזמן שהן כשרין לעדות. עמד בבהכ״נ וכו׳ והשביע למי שיודע לו עדות שיגיד לו שיכול יהיו חייבין ת״ל והוא עד. עד שיתכוין להם. משביע אני עליכ׳ כשתדעו לי עדות כו׳ יכול יהיו חייבין ת״ל והוא עד בזמן שקדמה העדות לשבועה.
או ראה או ידע – ראי׳ אפי׳ בלא ידיעם. ידיעה אפי׳ בלא ראי׳ ואיזה זה תביעת ממון יכול אפי׳ אמר משביע אני עליכם שאמר איש פלוני ליתן כו׳ ת״ל תחטא תחטא לגז״ש מה להלן ממון ויש לו אף כאן ממון ויש לו. שלח להן ביד עבדו או ביד בנו כו׳ או שאמר להן הנתבע כו׳ יכול יהיו חייבין ת״ל אם לוא יגיד ונשא עונו. השביען חוץ לב״ד ובאו לב״ד והודו יכול יהיו חייבין ת״ל אם לוא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום כו׳. אם לוא יגיד כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד. ונשא עונו. בכלם נאמ׳ ונעלם וכאן וכו׳ שאפי׳ מזיד חייב.
ונפש כי תחטא – לא נאמר כאן ״בשגגה״ לפי שקרבן עדות באה על המזיד כשוגג. מזיד הוא היודע בעצמו שידע עדות, ושכופר בזדון ועובר על השבועה שהשביעוהו. ושגגתה כיצד? מזיד בעדות ובשבועה אבל שוגג בקרבן, שאינו יודע שהתחייב על זה קרבן. אבל שוגג בעדות, ששכח עדותו בשעת שבועה, ואחר כך נודע לו, פטור מקרבן. לפי שבעקור הדבר מזיד לא נאמר בה ״בשגגה״. וכן בסוף הפרשה בשבועת הפקדון שבאה גם כן על המזיד, לא נאמר בה ״בשגגה״. ולפיכך בכל הנזכרים בפרשה [ויקרא] שהן שוגגין, נאמר בכלן ״ונעלם״, לפי שלא אמר בראש הענין ״בשגגה״. אבל שבועת העדות שהוא רק מזיד לא נאמר בה ״ונעלם״. וראב״ע ז״ל נטה בפרושו מדרך הקבלה, ושכח פרשת שבועת הפקדון. גם נעלם ממנו שלא נכתב בשבועת העדות ״ונעלם ממנו״.
ושמעה קול אָלָה והוא עד – פי׳ רש״י ז״ל ״בדבר שהוא עד בו, השביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו״.⁠1 ואחשוב שעל כן לא אמר הכתוב ״והשביעוהו באָלָה והוא עד״, כי אין במשמעותו שקבל על עצמו השבועה שהשביעוהו עליה. אבל ״ושמעה קול אָלָה״ היא קבלת השבועה שאמר ״אמן״. כי מלת ״שמיעה״ בלשון הקדש יורה על קבלת הדבר ששמע כמו ״שמע ישראל״ (דברים ו, ד), ״טוב הדבר, שמעתי״ (מל״א ב, מב), ובלשון חכמים2 יאמרו ״לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי״, שאם אינו מקבל שוה לאינו שומע.
עד או ראה או ידע – פי׳ רמב״ן ז״ל שאינם שלשה ענינים, כי אין עד בלי ראיה או ידיעה, אלא שמע קול אָלָה בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עון. [עכ״ד]. וכן נראה מדברי רש״י ז״ל שאמר בדבר שהוא עד בו השביעוהו. ופירשו רבותינו יש עדות שתועיל ראיה בלא ידיעה, כיצד? ״מנה הלויתי לך בפני פלוני ופלוני״, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו״, זוהי ראיה בלא ידיעה, שאין העד יודע למה נתן לו המעות, רק מעיד שראה נתינת מעות. והלוה שטוען לא היו דברים מעולם שקבלתי מידך ממון, מתחייב בעדות זה. ״מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו״ זהו ידיעה בלא ראיה.
אם לוא יגיד ונשא עונו – לא הבנתי פי׳ המקרא, זה מכחיש בעדות ונשבע לשקר, והתורה מחייבתו קרבן. ומה טעם ״אם לוא יגיד ונשא עונו״? אם קודם הקרבן, אין צורך להאמר. ואם אחר הקרבן, הרי אמר ״וכפר עליו הכהן וגו׳ ונסלח לו״. ולא ראיתי מי שפירש בזה דבר. ולדעתי דומה שבועת העדות לשבועת הפקדון, ששניהם מזידין, וכמו שאמר בפקדון ״והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה אשר גזל וגו׳, ואת אשמו יביא לה׳⁠ ⁠⁠״. כי לא יועיל הקרבן על העוותו לחברו שגזלו או שעשקו, וצריך להשיב לו הגזלה או העושק או הפקדון. כן שבועת העדות לא יועיל הקרבן על מה שהעוה נגד חברו, שֶׁכָּפַר בעדות וְאִבֵּד ממונו. על כן לפי שרצה תורה לחייבו קרבן שיתכפר על האָלָה ששמע ועל שכחש בעדות, הקדימה ״אם לוא יגיד ונשא עונו״, שעל כל פנים אם לא יגיד עדותו ישא עונו. ולא יכופר לו בקרבן זה, אלא יְרַצֶה את חברו עד שימחול לו או ישלם מביתו, וכן נראה מסוגית הגמרא (בבא קמא נה, ב) שאמרו ״תנא היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים״, ופריך במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, פשיטא דאורייתא הוא! ״אם לוא יגיד ונשא עונו״. אלא בחד, ואעפ״י שהכתוב מדבר בנשבע ולא העיד, ידעו שאפילו אחר שנתכפר לו על השבועה, עובר על ״אם לא יגיד״, וכמו שפרשנו, והוא הדין שעובר על ״אם לא יגיד״ אם אין שבועה כלל, ומתישבת בזה קושית התוספות ז״ל שם, וזה מחוור מאד.
1. תורת כהנים, חובה, יא, ד.
2. כתובות פג, ב.
ושמעה קול אלה וגו׳ ונשא עונו – בכל התורה לא נמצא נשיאת עון בחייבי קרבן, אלא בחייבי כרת או מיתה. וכל אלה האמורים בפרשה חייבי קרבן הם. ולולא דברי המפרשים ז״ל, היה קרוב לשמוע שאם לא יגיד מחובר לושמעה קול אלה, ודבור והוא עד וגו׳ דבר מוסגר הוא, שכבר מבואר בבראשית כי אלה היא בכל מקום קללה על תנאי, או קללה סתם בלא הזכרת שם המקולל. ואמר הכתוב ונפש כי תחטא ומה הוא החטא ושמעה קול אלה, מי שיאמר, פלוני היודע לי עדות או כל מי שיודע לי עדות, אם לא יגיד ונשא עונו – יכרת או ימות בידי שמים, או תבואהו כך וכך, זוהי הנקראת אלה. והוא עד היודע להעיד, אם שראה המעשה, או יודע – על פי הודאת בעל דין וכיוצא, או נפש וגו׳, כל אלה יביאו אשמם וגו׳.
ונפש כי תחטא – לא נאמר כאן בשגגה לפי שקרבן עדות בא על המזיד כשוגג, ולפיכך בכל הנזכרים בפרשה שהן שוגגין, נאמר בכלן ונעלם, לפי שהיה ראש הענין בשגגה, אבל שבועת העדות שהיא רק מזיד לא נאמר בה ונעלם:
ושמעה קול אלה והוא עד – בדבר שהוא עד בו השביעוהו שבועה שאם יודע לו בעדות שיעיד לו:
עד או ראה או ידע – אינן שלשה ענינים, כי אין עד בלי ראיה או ידיעה, אלא שמע קול אלה בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה:
אם לוא יגיד ונשא עונו – כל זה הוא מהתנאי, יאמר שלא הגיד עדותו ונשא העון עד כה, ועתה הוא מתחרט ורוצה להפטר ממנו, ותשובת התנאי לסוף והביא את אשמו וגו׳:
קול אלה – שהשביעוהו שהוא עד בדבר מן הדברים בין בראי׳ בין בידיעה ואיים עליו באלה שאם לא יעיד עדותו ישא עליו עונש השבועה. אות וי״ו במלת והוא תשמש במקום שי״ן כמו דבר אל בנ״י ויסעו, ומאמר ואם לא יגיד הוא איום האלה, עתוס׳ ב״ק נ״ו א׳ ד״ה פשיטא, וביאור המפרשים במקרא זה דחוק מאד.
והוא עד – לרבותינו חיוב העדים בקרבן שבועה אינה רק בשכפר עדות ממון יש שהתובע תבע את העדים להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע ליתן לו ממון, והם כפרו עדותן ונשבעו, שבכפירתם הפסודוהו ממון, וזהו שאמר קרא, או ראה או ידע, כלומר בעדות המתקיימת בראי׳ בלא ידיעה, ובידיעה בלא ראי׳ (ואין לך עדות זו בלא זו אלא בתביעת ממון) כיצד מנה מניתי לך בפני פו״פ ובאו פו״פ ויעידו הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון, ואמר לי׳ הלה יבואו פו״פ ויעידו שמנית לי בפניהם, ואני פורע לך, זוהי ראי׳ בלא ידיעה, ידיעה בלא ראי׳ כיצד, מנה הודית לי בפני פו״פ יבאו ויעידו, זוהי ידיעה בלא ראי׳, ודוקא בשני עדים, כי הם בכפירתם מפסידין ממון, אבל אם לא השביע רק עד אחד להעיד לו וכפר, פטור מקרבן שבועת עדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון, ואפי׳ האמינו הנתבע לעד אחד ואמר לי׳ הרי את מקובל עלי כשנים, אמרו בירושלמי שאינו חייב קרבן שבועה, כיון שעד אחד אינו כשר להעיד עדות ממון, א״כ מה הוא, והוא עד דאמר קרא דמשמעותו עד אחד, דהא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים, אין זה מאמר מוחלט (עמ״ש נשא ה׳ י״ג ועד אין בה) מכש״כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש, ואף דמשכחת קרבן שבועה גם בעד אחד, בעד מיתת בעלה של אשה, ובעד זנות אשה אחר קנוי וסתירה, וגם בששניהם חשודים התובע והנתבע, מ״מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון, ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע״כ קרא משתעי בשהשביע שני עדים, האחד מהם כפר עדותו והשני הודה, זה שכפר עדותו חייב ק״ש, כמבואר שבועות ל״ב.
ושמעה קול אָלָֽה וגו׳ – ענינו שנשבע לשקר, ואמר ושמע כי כן היה המנהג שלא לבטא האלה והקללה בפיו, רק אחרים היו משביעים אותו והוא עונה אמן כענין הסוטה {במדבר ה׳:כ״ב}, אבל שבועה שאין עמה אלה היה מוציאה מפיו ונקראת שבועת בטוי, והיא להרע או להיטיב לעצמו {פסוק ד׳}. והנה זה לבדו הוא מזיד, ואותם שלמטה שוגגים, ונכלל זה עמהם כי שומע האלה מורה היתר לעצמו ואומר בלבו למה אתחייב אני להתעבר על ריב לא לי ולהעיד עדות לזה? ולמה אגרום נזק לבעל ריבו?⁠1 ולדעת רנ״ה וייזל בקרבן לבדו לא יכופר לו אם לא יְרַצֶה את חברו אם בהמנעו מהעיד לו גרם לו נזק.
ונפש כי תחטא וגו׳ – החטאות שנידונו בפרק הקודם באות לכפר על עבירות שזדונן כרת. הכלל הוא: ״כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת״. כל אחת מחטאות אלו היא חטאת ״קבועה״, ואינה תלויה ביכולתו הכספית של מי שנתחייב בה. מי שאין ידו משגת להביא שעירה או כבשה, יקיים את חובתו כאשר תשיג ידו.
פרק זה (פסוקים א–יג) דן בשלוש עבירות, ששתיים מהן אין זדונן כרת. העובר על אחת מעבירות אלו חייב קרבן ״עולה ויורד״ – היינו שהקרבן משתנה בהתאם ליכולתו הכספית של מי שנתחייב בו. שלוש העבירות היוצרות סוג מיוחד זה של חיוב קרבן, הן: א. שבועת העדות, הקרויה גם ״שמיעת קול״ (פסוק א). ב. טומאת מקדש וקודשיו (פסוקים ב–ג). ג. שבועת ביטוי, הקרויה גם ״ביטוי שפתים״ (פסוק ד). בכל השלוש האלה מביא בעל הקרבן (עיין כריתות י:), במצב ״עשירות״ – שעירה או כבשה לחטאת (פסוק ו), ב״דלות״ – שתי תורים או בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה (פסוקים ז–י), וב״דלי דלות״ – עשירית איפה סולת למנחת חטאת (פסוקים יא–יג). שבועת העדות מיוחדת בין השלוש בכך שמביא על הזדון כשגגה (כריתות שם ט.), היינו שאפילו אם עשה את העבירה כמזיד גמור מביא את הקרבן, ואילו שאר החטאות באות רק על שגגה.
נעיין תחילה בלשון הכתוב ונבוא לידי היכרות עם עיקרי הלכות; ולאחר מכן נשתדל להבין את הטעמים המונחים ביסוד ההלכות האלה.
ושמעה קול אלה – אילו אמר הכתוב ״ושמעה אלה״, הייתה כאן רק שמיעת שבועה גרידא. אולם ״ושמעה קול אלה״ פירושו שהיא שמעה תביעה של שבועה; ההיענות לתביעה כזאת תהיה מובעת בתיבות ״ושמעה לקול אלה״. הצירוף ״שמע קול״, במשמעות ״שמיעת תביעה או דרישה״, הוא די שכיח – כגון: ״וישמע ה׳ את קול דבריכם״ (דברים א, לד); ״שמע ה׳ קול יהודה״ (שם לג, ז); ״שָׁמַע ה׳ קוֹל בִּכְיִי״ (תהילים ו, ט). תיבות ״קול אלה״ מציינות שהשבועה מופנית אל השומע ושכלולה בה תביעה. (לאריכות בעניין ״אלה״ במובן שבועה, עיין פירוש בראשית [כא, כג]; וכן גם פירוש שמות [כ, ז].)
והוא עד – ״עד״ נגזר משורש ״עוד״. משמעותו הבסיסית היא להיות נמשך לאורך זמן, להיות בר קיימא. מכאן מתקבל ״עוד״, המורה על הימשכות זמן או פעולה; ״עוֹדֵד״, לחזק לבו של אדם כדי שיוכל להחזיק מעמד; ״הָעִיד״, לתת קיום לדבר חולף. וזהו הרי תפקידו של ה״עֵד״. העד רואה אירוע חולף, ולוכד אותו במחשבתו; בהכרתו, האירוע ממשיך להתקיים. גם לאחר שהאירוע חלף מהבחינה החיצונית, יש ביכולתו לייצר את האירוע מחדש במילים באמצעות הגדה ולהציגו בפני שומעיו (מעיד), ובדרך זו להעניק לו חיים נמשכים (עוד).
או ראה או ידע הוא מאמר מוסגר הבא לבאר היאך אדם נעשה לעד. ייתכן שראה את המעשה במו עיניו (״ראה״), כגון שראה שראובן נתן כסף לשמעון, אך לא ידע אם הכסף ניתן בתורת הלוואה, פירעון או פיקדון. זוהי ״ראייה״ בלא ״ידיעה״. עדות כזאת יכולה להועיל, אם למשל שמעון מכחיש מכל וכל שקיבל כסף כלשהו מראובן. אפשרות נוספת היא, שהעד שמע במו אזניו הודאה משמעון שהוא חייב כסף לראובן. הוא יודע אפוא שקיימת כאן תביעה ממונית, אך הוא לא ראה את המעשה שהביא לידי התביעה הזאת. זוהי ״ידיעה״ בלא ״ראייה״. הגמרא (שבועות לג:–לד.) מוכיחה מכאן שההלכה של שבועת העדות נוהגת רק בדיני ממונות. שכן דיני נפשות אינם נחתכים על פי ראיות שאינן ישירות, שהן כל עצמה של ״ידיעה״ בלא ״ראייה״; ו״ראייה״ בלא ״ידיעה״ אף היא אין בה די במקרים כאלו, מאחר שהעדים בדיני נפשות צריכים להעיד גם על פרטי המעשה ההופכים את המעשה לבר עונשין.
אם לוא יגיד ונשא עונו אינו תוצאה של ״ושמעה קול אלה״, כאילו שההימנעות מעדות היא עבירה רק אם קדמה לה הַשְׁבָּעָה, היינו תביעה בצורה של שבועה. אלא ״אם לוא יגיד ונשא עונו״ הוא ביאור נוסף ל״והוא עד״: הוא יודע עדות שאילו היה נמנע ולא מגיד אותה, היה נושא עוון. מכאן אנו למדים שגם ללא שמיעת קול אלה, הווי אומר, שגם אם העדים לא הושבעו לעשות כן, הם חייבים להעיד (על אף שחיוב קרבן עולה ויורד חל רק במקרה של ״שמיעת קול״, עיין להלן).
פסוקנו מדבר רק על מקרה שיש בו שני עדים (בבא קמא נו. רש״י ד״ה אם לא יגיד, ״כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים״ וכו׳). אולם אף אם יש שם עד אחד בלבד, שבכוחו רק לחייב את הנתבע שבועה, עליו חז״ל אומרים (שם נה:): ״היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים״ (עיין תוספות שם נו. ד״ה פשיטא). עוד אומרים חז״ל (פסחים קיג:): ״שלושה הקב״ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחברו ומעיד בו יחידי״. במקרה האחרון, הוא מעיד יחידי על עבירה שנעשתה, ועדותו אינה מועילה כלל ויש בה משום הוצאת שם רע.
עוד למדנו מ״אם לוא יגיד ונשא עונו״, ש״בראויין להגדה הכתוב מדבר״. אך אם הם יודעים את עדותם ״עד מפי עד״, היינו שעדותם מבוססת לא על ראייתם אלא על מה ששמעו מאחרים; או אם אחד מהם ״קרוב״ [של בעל הדין], או ״פסול״ [מטעם אחר]; הרי הם פטורים (שבועות לה.).
אנו למדים מכאן גם, שהימנעות מעדות מהווה עבירה רק אם העדות יכולה להביא תועלת, ורק אם העדים אינם יכולים לחזור בהם מטענתם ש״אין אנו יודעים לך עדות״. שכן רק במקרה כזה ניתן לומר ש״אם לא הגידו״ כבר ״נשאו עוונם״. נמצא שהעדים נושאים עוון על אומרם ״אין אנו יודעים לך עדות״ רק אם אמרו זאת בבית דין, שכן שם נאמר ההלכה ״כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד״ (תוספות בבא קמא נו. ד״ה פשיטא, וכן שו״ת הרא״ש כלל נט סי׳ א). לדעת הר״ן (פרק שבועת העדות יד:) והבית יוסף (טור חושן משפט סי׳ כט), עדים האומרים ״אין אנו יודעין״ יכולים לחזור ולומר ״יודעין אנו״; ורק במקרה שלנו לא מועילה חזרה, משום שקדמה שבועה לאמירתם (עיין כסף משנה, הלכות עדות ג, ה).
במקרה הנידון כרוכה יותר מאשר החובה הכללית של הגדת עדות; שכן התביעה שהעדים יעידו נאמרה כאן בצורה של שבועה: ״משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני״ וכו׳ (שבועות לג.). הם אינם צריכים לענות אמן על השבועה; אלא ברגע שהושבעו – אפילו מחוץ לבית דין – להגיד עדות (״מושבע מפי אחרים״), ואמרו אחר כך בבית דין ״אין אנו יודעין לך עדות״, הרי שעברו על שבועת העדות. (אולם לדעת הרמב״ם העדים חייבים ללא עניית אמן רק אם הם מושבעים בבית דין, אך אם הושבעו מחוץ לבית דין הם צריכים לענות אמן [הלכות שבועות ט, א; עיין כסף משנה ולחם משנה שם].) ואם העדים חייבים במושבע מפי אחרים, על אחת כמה וכמה שחייבים אם בקשו מהם להגיד עדות ונשבעו מעצמם שבועה שאין אנו יודעין לך עדות; או אם אמר להם התובע ״משביע אני עליכם״ והם ענו אמן, שדינו כאילו הם עצמם נשבעו, שכן ״כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי״ (שבועות כט:).
העדים אינם חייבים קרבן אלא אם כן הושבעו על ידי מי שעומד להרוויח מהעדות. הדבר רמוז בכתיב המלא ״לוא״ בביטוי ״אם לוא יגיד״; הרי זה כאילו אמר הכתוב ״אם לו לא יגיד״ (שם לה.). ישנה הלכה נוספת בשבועת העדות – וכן גם בשבועת הפיקדון (פסוקים כא–כב) – שהעדים חייבים קרבן רק אם גרמו לתובע באופן ישיר הפסד ממוני, הווי אומר, רק אם עדותם הייתה מחייבת את שכנגדו לשלם (שבועות לד.). לפיכך, כפי שהזכרנו קודם לכן, עד אחד הנמנע מלהעיד אינו חייב קרבן – על אף שעדותו הייתה מחייבת את הנתבע להישבע שבועת הדיינים, ואולי כתוצאה מכך הייתה גורמת לנתבע להודות בחובו. אף על פי כן, עד זה אינו חייב קרבן, שכן הימנעותו מלהעיד גורמת הפסד לתובע באופן בלתי ישיר בלבד. הכלל הנוהג כאן הוא: ״דבר הגורם לממון לאו כממון דמי״. אילו היה העד מעיד, הייתה רשות ביד התובע לחייב את הנתבע שבועת הדיינין. זכות זו נשללה מהתובע על ידי העד הנמנע. אך הפסד זכות זו אינו נחשב להפסד ממוני (שם לב.).
הלכה נוספת הנוהגת בשבועת העדות היא, שהעדות צריכה להיות על דברים שנשבעים עליהם שבועת הדיינין; נתמעטו עבדים, שטרות וקרקעות. לפיכך ״משביע עדי קרקע פטור״ (שם לז:, עיין פירוש, שמות כב, ח).
[רצג]
ושמעה קול אלה – יש שמות רבות אשר בהתחברם יולד מהם מושג אחר, כמו: מהומת מות. מצרי שאול. חרדת אלהים, וכדומה. וכן שם קול אם יתחבר אל השֵם, ירמז שאינו הדבר עצמה רק דומה לו; כמו ״קול מלחמה במחנה״, ״קול פחדים באזניו״ - רצונו לומר קול דומה למלחמה. וכן יהיה לרוב בשם סוגיי המתחבר אל שם אישיי שיולד מהם מושג אמצעי כמו שדרשו ״קרבן מנחה״ – לרבות לבונה ויין ועצים - רוצה לומר קרבן הדומה למנחה; ״זבח שלמים״ – מלת ״זבח״ מרבה יתר זבחים (למעלה סימן קנו); וכן רבים. וכמו שבארנו באילת השחר (כלל צה). וכל זה על ידי שהתחבר שם הסוג עם שם המין. וכן פה. שם ״קול״ הוא שם סוג – כל קול שיהיה. ושם ״אלה״ הוא שם אישי ובא רק על שבועה שיש בה אלה [כי זה ההבדל בין ״שבועה״ סתם שכולל המשביע חבירו בשם, בין שפורט עמה קללה בין לא (כמו שבועת אליעזר לאברהם ושבועת אברהם לאבימלך ושבועת יוסף ליעקב - שהיו בלא אלה; ושבועת יהושע שהיה באלה - ״וישבע יהושע לאמר ארור האיש״ (יהושע ו׳:כ״ו). וכן ״ואיש ישראל נשבע וכולי״. ושם: ״כי נשבעו בני ישראל לאמר ארור נותן אשה לבנימין״ (שופטים כ״א:י״ח)). אבל ״אלה״ פורט רק אם הזכיר קללה בשבועתו כמו ״וַיֹּאֶל שָׁאוּל את העם לאמר ארור האיש״ (שמואל א יד, כד) ושם ״כי ירא העם את השבועה״ (שם יד, כו)] ועל ידי שהרכיב פה שני השמות – ״קול אלה״ – היינו אף שאינו שומע אלה ממש רק קול הדומה לאלה. כי המשביע בשם – גם אם אינו פורט את האלה – כבר נשמע הקללה ממילא, כמ״ש ״זאת האלה היוצאת וכולי כל הנשבע מזה כמוה נקה״ (זכריה ה, ג). וזהו שאמר בספרא שאם יאמר ״ושמעה קול״ נפרש כל קול שיהיה (כי שם ״קול״ הוא מושג סוגיי) עד שכולל כל קול ששמע (ותפס לדוגמא ששמע קול שיעבד עכו״ם שמתחייב קרבן עולה ויורד. ואף שהאומר אינו חייב קרבן כי חייב מיתה משום מסית [כמ״ש הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ה), ולא כקרבן אהרן], בכל זאת יתחייב השומע). ולכן אמר ״אלה״ שהוא קול של שבועה. ואם יאמר ״אלה״ לבד נאמר רק שבועת האלה שפרט בה קללה. אבל ממה שכתוב ״קול אלה״ היינו גם קול של אלה, אף שאינו אלה ממש; ומרבה אף שבועה שאין עמה אלה. [והראב״ד והרמב״ן בחדושי שבועות גורסים ״מנין אלה שאין עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה״, וכן כתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ שבועות ה״ב) שגם באלה לחוד מחייב. וכן הוא בירושלמי (סוף פרק שבועת העדות) (פ״? ה״?) ר״י בשם ר׳ יוחנן לא שניא. הוא אלה בלא שבועה, הוא שבועה בלא אלה ר״ל אין הבדל ביניהם, ששניהם הם קול אלה. לא אלה ממש, רק קול דומה לאלה. ורש״י גריס כגירסת הספרים.]
[רצד]
ונפש כי תחטא וכולי אם לא יגיד – דע שאחרי החקירה והעיון במקרא ראיתי כלל חדש במאמרים התנאים. שכל מאמר-תנאי שהמשפט הראשון של התנאי מורכב מכמה תנאים - לא יבא לעולם מלת ״אם״ בינתיים - רק אחר שהזכיר התולדה של התנאי ומתחיל תנאי חדש, אז יתכן שיבא מלת ״אם״. למשל, ״וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש״ (שמות כא, כב) שהמאמר התנאי הזה מורכב מארבע תנאים: (א) שאנשים ינצו, (ב) שיגפו אשה הרה, (ג) שיצאו ילדיה, (ד) שלא היה אסון – לא יתכן שיבא מלת ״אם״ בינותם. למשל, שלא יתכן שיאמר ״אם יגפו אשה הרה״ או ״אם יצאו ילדיה״ או שיכתב ״אם לא יהיה אסון״, רק אחר שגמר תולדת התנאי שהוא ״ענש יענש״ - אז יתכן שיבא מלת ״אם״ על חלוקה חדשה שיזכיר. וזה בדוק בכל מקום. ובמקום שבא מלת ״אם״ קודם שהזכיר התולדה מתחיל ענין חדש המכוין במלת ״והיה״ כמו (במדבר ט״ו:כ״ד) ״וכי תשגו ולא תעשו... והיה אם מעיני העדה נעשתה״, וכן (דברים כ״ד:א׳) ״כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו״ [ופעם אחד חסר תיבת ״והיה״: (שמות כא, יח-יט) ״וכי יריבון אנשים... אם יקום״ שפירושו והיה אם יקום. והמופת לזה ממה שהוא פסוק בפני עצמו]. [ועוד נמצא: (שמות כב, ו) ״כי יתן איש אל רעהו כסף...וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב״ - וזה מפני שאמר אחריו ״ואם לא ימצא הגנב״ שהוא מלת החלוקה]. זולת זה אין פרץ ואין יוצאת מן החק הזה. לבד פה שאמר ״אם לא יגיד״ שמלת אם זרה, כי עדן לא הזכיר תולדת התנאי שהוא ״ונשא עונו״ (או ״והיה כי יאשם...והתודה והביא את אשמו״ שהוא התולדה העיקרית). והיה ראוי לאמר ״ולא יגיד״. ודרש רבי עקיבא בספרא שמלת ״אם״ המיותרת בא לרבות שבכל אופן שלא יגיד - ישא עונו. כי בתנאים שהזכיר כתוב ״ושמעה קול אלה״ שהוא השומע מפי אחרים, ולא נדע השומע מפי עצמו – בין מזיד בין שוגג. וכן מדבר בעובר בזדון דהא לא כתיב כאן ״ונעלם ולא נדע״ אם עבר בשוגג (היינו שגגתה עם זדון העדות כמ״ש בגמרא), ועל ידי שאמר ״אם לא יגיד״ מורה שהוא תנאי חדש נפרד מתנאים הקודמים, שכל שלא יגיד בכל אופן - ישא עונו (וכמ״ש בגדר מלת ״אם״ (בסימן קס וסימן קעט) וכמה מקומות). ובתוספתא (פ״ג דשבועות) המשביע בפני גוים בפני לסטים בפני מוכסין – פטור, שנאמר ״כי תחטא אם לא יגיד״ – כשיחטא אם לא יגיד, ולא כשהוא חוטא כשיגיד בא גם כן לתקן זרות מלת ״אם״ פה. ופירש שמלת ״אם״ מורה שהוא תנאי בפני עצמו – כי תחטא אם לא יגיד – וכולל במובנו שלילה (אם חוטא בהגדתו) והם הנקראים בהגיון ״משפטים ממעטים״ שדינם כמשפט כפול שמוציא⁠(?) ההפך, כידוע. והתוספתא לשיטתה שאמרה (פ״ד דשבועות) שמע מפי עצמו מנין? תלמוד לומר ״כי תחטא״ – לרבות השומע מפי עצמו, דברי ר׳ שמעון. ריב״י אומר קל וחומר הוא וכולי. ר׳ אומר ממשמע שאומר ״ושמעה״ – בין מפי עצמו בין מפי אחרים (ר״ל רבי לשטתו שסבירא ליה (ברכות דף יג, מגילה יז, סוטה לב:) ״שמע״ - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך דסבירא ליה ד״שמע״ כולל השומע מפי עצמו. ולרבנן דסבירא להו שם ״שמע״ - בכל לשון שאתה שומע למד מלימודים אחרים). ואם כן לדעת התוספתא נשאר הריבוי של מלת ״אם״ על דרוש הנזכר שם בפרק ג׳.
[רצה]
ושמעה קול אלה וכולי אם לא יגיד – במשנה וגמרא שבועות (דף לה.) תנא: שלח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע כולי יכול יהיו חייבים תלמוד לומר ״אם לא יגיד״. מאי תלמודא? אמר ר״א אם לוא יגיד כתיב (ר״ל מלא וי״ו) אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור (דרש מלוי הוי״ו ומלוי הא׳ - לו לא). ולדרוש זה כיון גם הספרא, רק שתפס ראשית הפסוק ״ושמעה קול אלה״ ללמד שצריך שישמעו מפי התובע. ובגמרא תפס סוף הפסוק ללמד שצריך שישבעו להתובע. וכן אמר בירושלמי (פרק שבועות העדות ה״ז) (פ״ד ה״ז) מתניתין צריכא למאי דמר ר׳ אלעזר ומה דמר ר׳ אלעזר צריכא למתניתין. אלו תנא מתניתין (שאמר עד שישמעו מפי התובע) הוינא אמרין שמעו מפי התובע ולא נשבעו להתובע חייבים. אלו תנא דר׳ אלעזר (מן ״לוא יגיד״) הוינא אמרין לא שמעו מפי התובע ונשבעו להתובע חייבים. הוי צריכה למתניתין וצריכה למאי דמר ר׳ אלעזר עד שישמעו מפי התובע וישבעו להתובע. [ועיין בלחם משנה (פ״א מהל׳ שבועות ה״ז) מה שכתב על דברי הרמב״ם (שם) דבמשנה לא כתב ״בנו ושלוחו״ ואיך יפרנס ברייתא דפה שכתוב ״בנו ושלוחו״. וצריך עיון].
[רצו]
והוא עד – מהר״ש ארקוולטי (בספרו ערוגות הבושם) דעתו ששם עֵד נקרא בו על שם סופו כמו ״וטחנו קמח״. ואין דבריו נכונים. כי יש הבדל בין ״עד״ ובין ״עונה״. ש״עונה״ נקרא מצד ההגדה בבית דין ויבוא עמו שימוש הב׳ (בין אם יגיד אמת או שקר) כמו ״איש עונה ברעהו עד שקר״ (משלי כה, יח), ׳כחשו בפניו יענה׳ (?), ״אם עונינו ענו בנו״. אבל שם ״עד״ נקרא בו מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ומצד שהוא המתרה בו, אף שלא יגיד לפני הבית דין. ורק הכשר וראוי לעדות נקרא כן. ואם לאו יכנהו בשם ״עד שקר״. ״עד חמס״. ״עד כזבים״. ״עד בליעל״. וכיוצא. ומזה הוציאו חז״ל שאם יודעים עדות עד-מפי-עד או קרוב ופסול – פטורים, שעל זה אמר ״והוא עד״. ובגמרא שבועות (דף לה.) תפס על זה קרא ״אם לא יגיד״ – בראוים להגדה. ונראה שבמה שהביא מקרא ד״אם לא יגיד״ מוסף דאף הפסול מדרבנן (דהלכה כראב״י (בדף לא)), אף שכשר לעדות מן התורה – אין הגדתו מועלת. ובירושלמי אמר ולא בפסולים מנין? ״אם לא יגיד״ – את שמגיד וחברו משלם ממון וכולי. ע״א בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר ״והוא עד״ – כשכשר להעיד עדות תורה. ולכן תפס הספרא קרא ״והוא עד״ למעט אף שקבלו אותו עלייהו [וכמ״ש באמת הרמב״ן והריטב״א לפרש כן מתניתין. עיי״ש. ועי׳ בתוי״ט, וצריך עיון].
[רצז]
ושמעה קול אלה והוא עד – לפי חוקי המליצה היה ראוי לומר ״והוא עד או ראה או ידע ושמע קול אלה״, שכן תמצא תמיד שהתנאי או התואר הנמצא בעצם הנישא יקדם בלשון אל יתר חלקי המאמר – ״והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח״ (ולא יאמר ״והאיש אשר חדל לעשות הפסח והוא טהור״), ״והאיש אשר יטמא ולא יתחטא״ (ולא ״אשר יתחטא והוא טמא״), ״איש אשר ישחט שור או כשב... ואל פתח אהל מועד לא הביאו״, וכן תמיד. ומדוע הפך כאן סדר הלשון? למדו רבותינו בספרא (ובשבועות (דף לה.)) שצריך שהתובע ייחד אותו ביחוד לעד, ופירוש ששמע קול אלה – שמֵהָאָלה⁠(?) אומר והוא עד – שתובע אותו באמרו כי הוא עד. מה שאין כן אם היה אומר ״והוא עד ושמע קול אלה״ היה פירושו כל שהוא עד, אף ששמע במקרה - חייב. ועיין בערכין (דף יח.).
[רצח]
והוא עד – מבואר אצלינו באילת השחר (כלל רי) שמלת ״הוא״ מורה הפוך וסתירה; ששמע קול אלה ובאמת הוא עד – לא כפי שמכחיש ואינו מעיד. וזה לא יצדק רק אם הוא עד בעת האלה, לא אם קדמה שבועה לעדות. שמלת ״הוא״ פורט הפך המדומה. ומטעם זה אמרו (ב״ר פ׳ לך לך) חמשה ״הוא״ לטובה וחמשה לרעה. ״אברם הוא אברהם״, ״הוא החל להיות גבור וכולי״ – ר״ל שמלת ״הוא״ מציין הפך וגדר בין טוב ובין רע ולא יצדק על דבר שהוא כן עתה כפי הדומה ממעשיו.
[רצט]
ושמעה קול אלה והוא עד וכולי – הכתוב סתם דבריו ולא באר על איזה ענין השביעהו והזמנהו לעדות. שיצויר ישביעהו על עדות דיני נפשות ואיסורים וטומאות וכיוצא. וחז״ל למדו שאינו מדבר אלא בתביעת ממון, ולמדוהו מלימודים שונים. ר׳ אליעזר קבל מרבותיו גזירה שוה ד׳או׳אין. וכבר נודע מה שכתבו הקדמונים דלפעמים קבלו הגזירה שוה בנושאים ולפעמים קבלו הגזירה שוה בתיבות. ור׳ אליעזר קבל הגזירה שוה בתיבות. וכבר בארנו דעתינו במקום אחר שכל גזירה שוה - או שהוא מופנה או שיש איזה שינוי יוצא מכללי המליצה בשני ענינים אשר מסרה התורה לחכמים לעמוד על ידי השינוי הזה הבא בשניהם להשוותם בדיניהם. והנה מה שכתוב פה ״והוא עד או ראה או ידע״ - מלות ״או... או״ באו שלא כמשפט, וכמ״ש הרמב״ן (ה א) וזה לשונו: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה בדבר שהוא עד, בין בראיה בין בידועה. ולפי זה מלת ״או״ (שבא תמיד לחלק) זרה מאד. וכן מה שכתב בפרשת שבועת הפקדון (ויקרא ה, כא) ״וכחש... בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק... או מצא אבידה״ וחזר שנית (שם, כג) ״והשיב את הגזלה... או את העשק... או את הפקדון... או את האבדה״ הוא זרה שכבר בארנו (בפר׳ קדושים (סימן קא) בפלוגתת ר׳ אושעיא ור׳ יונתן) שדרך הכתוב שבכל מקום שאין מקום לטעות שצריך שניהם - יבא בוי״ו, שמורה גם כן על החילוק. ופה - אחר שאמר תחלה מלת ״או... או״ - לא היה צריך לכפלו אחר כך, רק לומר ״והשיב... ואת העשק ואת הפקדון וכולי״, אחר שאין מקום לטעות עוד. ולמד ר׳ אליעזר שבא השינוי הזה בשניהם לציון ואות ששוים בעניניהם שמדברים בתביעת ממון [ור׳ אליעזר לא סבירא ליה כר׳ יוסי הגלילי לקמן דלדידיה אואין דעדות לא מיתרא]. והנה נמצא גם ברוצח אואין הבאים שלא כדין – (במדבר ל״ה:ט״ז) ״ואם בכלי ברזל... ואם באבן יד... או בכלי עץ יד...(בא מלת ״או״ תחת ״אם״)..או השליך... או באיבה..⁠״ (גם כן מלת ״או״ תחת ״אם״). וכן בא בפרשת סוטה מלת ״או״ שלא כדת: ״או איש אשר תעבר עליו רוח קנאה״ (שפרש״י שמלת ״או״ באה תחת מלת ״אם״). וכבר בארנו למעלה (סימן רסא) שלא יצדק לפי חוקי הלשון שיבא מלת ״או״ במקום ״אם״. עיי״ש) ושאלו בספרא מדוע לא למד משם שאין מדברים בתביעת ממון. והשיבו שראוי להשוות בגזירה שוה דברים הדומים, לא הבלתי דומים; ושבועת העדות והפקדון דומים שבשניהם משביע (מה שאין כן ברוצח - אין שבועה) והשבועה הוא מאיש לאחיו (לא על ידי כהן משביע כמו שהוא בסוטה). [וזה כוונת משנה ח ט י]. וברייתא זו מובא בשבועות (דף לג:). ומקשה (דף לד.) אויי ביטוי יוכיחו! ומשני מפקדון הוה ליה למילף שכן חטא, במזיד, תבעיה וכפריה, ועבריה. רוצה לומר דהא גם בשבועת ביטוי דכתיב ״להרע או להיטיב״ מלת ״או״ זרה (בין לר׳ יאשיה בין לר׳ יונתן כמ״ש בשבועות (דף כז.) וכמו שיתבאר (בסימן שיב)) ונילוף משם שאינו מדבר בתביעת ממון. ומשיב דפקדון ועדות דומים ששניהם במזיד (שלא כתיב בהו ״ונעלם״), ובשניהם הלה תובע והלה כופר, ושניהם השבועה על שעבר - ולכן מדמים את הדומים. [ביאור פרק יא מ״א] ור׳ יוסי הגלילי סבירא ליה דאואין דשבועת העדות באו כהלכה (ולכן לא דריש אואין) ומפרש שהם שלשה חלוקות: (א) והוא עד גמור, (ב) מוסיף שאף שהוא רק ראה (ג) או רק ידע – בכל זה מחויב להגיד, כי העדות הגמורה (הכשרה בדיני נפשות) צריך שיהיה בו ראיה וידיעה; אבל פה שמדבר בדיני ממונות יצויר שיחויב להעיד בראיה לבד או בידיעה לבד כמ״ש בתוספתא ובגמרא שבועות (שם) ראיה בלא ידיעה - מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו. ידיעה בלא ראיה - מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני. ומזה עצמו מבואר שמדבר מתביעת ממון לבד. ורבי עקיבא סבירא ליה כר׳ אליעזר דדריש גזירה שוה דאואין אואין, רק שלדעתו מה שכתב בפרשה זו ג׳ פעמים ״לאחת מאלה״ צריך לג׳ דרשות (כמו שיתבאר לקמן סימן שמז); וחד מֵהַני מורה שרק במקצת מאלה חייב. ומפרש בגמרא (דף לג) שרבי עקיבא מוסיף אר׳ אליעזר משביע עדי קנס לפטורא. עיי״ש. [ביאור משנה ב ג] ור׳ שמעון גם כן לא גמר גזירה שוה דאואין רק גמר גזירה שוה ״תחטא״ ״תחטא״. שפה כתוב ״נפש כי תחטא״ ובפקדון כתוב ״נפש כי תחטא״ – ששניהם מיותרים לגזירה שוה. ובאר שהלא בלי זה יש לדמות עדות לפקדון; אם מצד הסברה, ועל זה אמר [במשנה ב] חייב כאן וחייב בפקדון (שהוא בנין אב); אם מצד מדת הקל וחומר [כמ״ש במשנה ג] - דהא בפקדון לא הקפיד וחייב בו נשים וקרובים ופסולים ושלא בפני בית דין, ואף על פי כן קפיד שיהיה תביעת ממון, וכל שכן עדות שהקפיד על כל אלה. רק שמצד קל וחומר לבדו היה מקום לדחות שמצאנו שהקפיד בפקדון שישבע מפי עצמו דוקא ושיהיה בשוגג – מה שלא קפיד בעדות – לכן צריך הגזירה שוה. וכל הסימן הזה מובא ומפורש בשבועות (דף לג:) ו⁠(דף לד.). ובגמרא שם מחכו עלייהו במערבא. מאי חוכא... – עיי״ש. ואין כאן מקום להאריך יותר. ומה שכתב [במשנה ד] משביע אני עליכם וכולי מובא בגמרא (דף לה).
[ש]
אם לא יגיד ונשא עונו – היה ראוי לאמר ״ושמע קול אלה ...וכחש״, שזה הלשון העצמי אל המעלים דבר ששואלים ממנו. וכמו שכתב בפקדון ״וכחש בעמיתו... או מצא אבידה... וכחש בה ונשבע על שקר״. ואמרו חז״ל מפני שהמכחיש יצויר גם לחברו בפני עצמו, אף שלא בפני בית דין, כמו ״וגם גנבו וגם כחשו״ (יהושע ז׳:י״א), ״בני נכר יכחשו לי״ (תהלות, יח). אבל הבלתי מגיד הוא במקום שהגדתו מכרעת ושמבקשים לדעתו, שזה אחד ההבדלים בין מגיד ובין יתר לשונות כמו מספר, מדבר, אומר. שספורי דברים בעלמא הבלתי נוגעים להאיש השומע יתפוס לשון ״סיפור״; ״והדובר דברים״ בלתי חדשים מצד עצמם או ״האומר״ דרך ציוי או דבר בלתי מתחייב ממנו דבר חדש יתפוס ״אמירה״. ואם כן המכחיש להתובע נקרא ״מכחיש״ ו״בלתי אומר״ או ״מעלים״. וכן אם מעלים הדבר מאחרים שאינם בית דין הוא ״בלתי מספר״, לא ״בלתי מגיד״; כי גדר ההגדה שיגיד אל הנוגע בדבר ומודיע לו דבר נעלם שצריך לדעתו. וזה רק בבית דין שנוגע להם לדעת העדות לדין על פיו. מזה הוציאו הדינים המוזכרים בספרא ובמשנה דשבועות (דף לא:): (א) שאם הודו בבית דין אף שכפרו חוץ לבית דין – פטורים; כי חוץ לבית דין קרוי ״מכחיש״ ו״בלתי אומר״, לא ״בלתי מגיד״. (ב) שאף שהודו בחוץ, אם כפרו בפנים- חייבים. (ג) שאם השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לבית דין וכפרו בבית דין – חייב על כל אחת ואחת. וזה למד בגמרא (דף לב.) ממה שכתוב ״לאחת מאלה״ שחייב על כל כפירה (עיין לקמן סימן שטז). וזה יצויר בהשביען בחוץ - שעל כל שבועה היה ראוי להגיד בבית דין. אבל אם השביען ה׳ פעמים בבית דין וכפרו – אינן חייבים אלא אחת כמו שבאר ר׳ שמעון הטעם מפני שכשכפר בתחלה לא יכול אחר כך להגיד ולא קרוי על יתר הכפירות ״אם לא יגיד״ אחר שהגדתו אין מועלת עוד. עוד אמר [במשנה ז] שאם כפרו שניהם כאחת (היינו תוך כדי דיבור) – שניהם חייבים; שהראשון היה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור וממילא היו שניהם ראוים להגיד. אבל אם כפרו זה אחר זה – השני פטור, שאחר שכפר הראשון - לא היתה הגדתו מועיל. וכן אם כפר אחד והודה אחד – הכופר חייב. ובגמרא (דף לב:) מקשה: השתא בזה אחר זה דתרוויהו כפרי אמרת הראשון חייב, כל שכן בהודה אחד! ומשני: לא צריכא שכפרו שניהם כאחד וחזר אחד מהם והודה בתוך כדי דיבור של חברו. וקמ״ל דמודה פטור משום דאפילו בכפירה והודאה - תוך כדי דיבור כדיבור דמי. ועל מה שאמר היו שני כתי עדים פריך בגמרא ראשונה אמאי חייב? הא שניה קיימת קמן וכפירת דברים בעלמא הוא, שלא הפסידוהו הראשונים כלום. ומשני: כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהן; וקמ״ל שאף שנשותיהם גוססות, מהו דתימא כיון דרוב גוססין למיתה הוה כפירת הראשונים כפירת דברים בעלמא – קמ״ל דהא השתא עדיין לא שכיבי ואין כאן עדים אלא הם, הלכך חייבים הראשונים על כפירתם.
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה – פי׳ בשאלתות דר״א סימן ס״ט ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה. והחטא הוא אם לא יגיד אפילו לא שמע שבועה וביארנו בהע״ש דנ״ל דכך הפי׳ משום דנ״ל בג״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון ושם ודאי ה״פ ונפש כי תחטא והדר ומעלה מעל בה׳. שהרי וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ ודאי חטא הוא שהרי כתיב לא תכחשו. וה״נ פי׳ ונפש כי תחטא היינו אם לא יגיד וכדאיתא ב״ק דנ״ו דהיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו עובר על אם לוא יגיד.
ושמעה קול אלה – היינו שבועה כדאיתא במסכת שבועות. מיהו יותר ראוי לכתוב ושמעה שבועה. מזה דרשו בתוספתא שבועות כונה שניה ותניא ר״א בן מתיא אומר אין אדם מתחייב אלא א״כ חטא שנא׳ ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. וכצ״ל אין אדם מתחייב לשמוע אלא א״כ חטא שנאמר נפש וגו׳. פי׳ דזה מצוי שאחד יבזה את השני אפילו שלא חטא כלל שהרי גם אחר משה רבינו הביטו עזי פנים לרעה כדאיתא בקידושין דל״ג ב׳ אבל ושמעה קול אלה זה אינו אלא א״כ נתחייב לשמוע היינו שחטא וזה עונשו לשמוע דברים רעים.
[הרחב דבר: ותניא שם עוד וכן הי׳ ר״א בן מתיא אומר מתחייב לראות הרואה עושה מצוה זכה לראות. ויש כאן חסרון בדפוס וכצ״ל הרואה עושה עבירות נתחייב לראות הרואה עושי מצות כו׳ הי׳ מה שרואה בעיניו אחד עושה עבירה נגד רצונו וגם יש בזה חשש להכשילו ג״כ. כ״ז הוא שנתחייב לראות שחטא בעיניו וזה עונשו שיראה בעיניו דבר קשה וכן להיפך הרואה עושי מצוה זכה לראות. יש לו זכות שזכה לכך. וע׳ בב״ר פ׳ תולדות פס״ז שלשה אברים ברשותו של אדם כו׳.]
ושמעה קול אלה – לא מפי בית דין, שאין בית דין משביעים איש היודע בחברו איזה עדות לזכות או לחובה להכריחו להעיד עליו, רק מפי חברו היודע בו כי יוכל ללמד זכות עליו או חובה על בעל דינו ומוציא אלה מפיו (מבלי שהיודע עליו עדות יקבלנה בענית אמן) וזה שותק; ומגיד לנו הכתוב כי אז אם לא יגיד לבית דין מה שיודע ישא עונו, לפי שבשתיקתו הוא נותן יד לפושעים ומונע טוב מבעליו; והדבר הזה לגרום שמי שהדין עמו יטול את שלו הוא כמחזיר אבדה, שאם מוצאה מתעלם ממנה חוטא.
(א-ה) שלושה חטאים נמנו שלשם כפרתם יש להביא קרבנות שונים כפי שמשיגה יד החוטא, והם נקראים בפי חכמינו ״קרבן עולה ויורד״. העשיר מביא כבשה או שעירה, העני מביא שתי תורים או שני בני יונה והעני שבעניים עשירית האיפה סולת.
הראשון שבשלושת החטאים הוא: ״ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה״, כלומר נפש חוטאת, היא שומעת קול אלה. ״אלה״ בעצם קללה, היינו קללה שקשורה בשבועה, כמו במדבר ה׳:כ״א; שמואל א י״ד:כ״ד. אך כאן מבארים חכמינו את הביטוי ״קול אלה״, שהכתוב מתכוון גם להשבעה ״שאין עמה אלה״. תוכן האלה לא פורש בפסוק, שכן הביאור, כי ״והוא עד וגו׳⁠ ⁠⁠״ שלאחריו הוא תוכן האלה, כלומר שבועה כי הוא עד וכו׳, אין להצדיקו לפי דקדוק הלשון. מסתבר יותר להגדיר ״אלה״ על⁠־ידי המשפט המבאר את המצב שלאחריו, כי ״והוא עד״ הוא ביאור המצב, כלומר שומע קול אלה בהיותו עד (השוה איוולד 341 a).
או ראה או ידע – מתאר את אופי עדותו, היינו או שראה דבר, כגון שאחד נתן לחברו כסף או שנודע לו דבר זה בדרך אחרת, כגון ששמע את זאת מפי הלווה שמודה במלוה. המקרה הראשון הוא ראיה בלי ידיעה, השני ידיעה בלי ראיה (השוה תו״כ ומסכת שבועות ל״ג:). ומפני שעדות כגון זו כוחה יפה רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, מוגבלת חובת הקרבן הזה על מקרים של שבועות עדות בממונות. מן הכתוב ״והוא עד וגו׳⁠ ⁠⁠״ אנו למדים כי ״אלה״ משמעותה הזמנה בשבועה להעיד עדות במקרה של דיני ממונות.
אם לא יגיד וגו׳ – הפסוק הזה ממשיך את הפסוק הקודם לו, כלומר: אם הוא אינו מוסר עדות וגורם שיאשם. וכך יש לפרש את הפסוקים כאילו היה כתוב: ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה ולא יגיד ונשא עוונו, כלומר: נפש כי תחטא בזה ששמעה קול אלה ולא תגיד ועל⁠־ידי זה נושאת עוון. ״ונשא עונו״ מקביל ל״ואשם״ שבפסוקים ב וג. ושמשפט זה הממשיך את משפט התנאי הקודם, מתחיל שוב במלת ״אם״ ולא בוא״ו החיבור, יש לנמק באורך המשפט המבאר את המצב שבאמצע ״והוא עד או ראה או ידע״ שמפסיק את ההמשך. סופו של הכתוב בא בפסוק ה. המשפט שלפנינו ימצא את ביאורו על⁠־ידי הפסוק שבמשלי כ״ט:כ״ד: ״חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד״. את הפסוק בשופטים י״ז:ב׳, שבו אומר מיכיהו אל אמו: ״אלף ומאה הכסף אשר לקח לך ואת אלית וגם אמרת באזני וגו׳⁠ ⁠⁠״, לא הייתי מבאר כפי שמפרשים אותו אחרים, כאילו היתה אמו של מיכיהו מקללת את הגנב, כי-אם כך, שהאם השביעה את כל הנוכחים, להגיד לה מי הוא הגנב, אם הוא נודע להם. כך גם מתרגם יונתן ״ואת אומית״. וזה מבאר לנו גם את המלות הנוספות ״וגם אמרת באזני״. הבן אומר: את אמרת באזני את השבועה, ולכן אני מחויב להגיד לך מי הוא הגנב. מכאן אנו למדים, כי בכל מקרה גניבה היה המנהג להטיל על כל היודעים בענין זה את החובה בשבועה או באלה להגיד מה שיודעים, ואין שום צורך לפירוש נוסף של הביטוי ״אלה״. ומובן מאליו, כי החוק הזה כוחו יפה בכל מקרי משפט, אשר העדים היודעים דבר בענין שראו או שמעו, מושבעים להגיד. ואם חכמינו מונים (פסחים קי״ג:ב) בין אלה שהקב״ה שונאן: ״היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו״, הרי נראה שהם למדו את זאת מן הפסוק שבמשלי שהבאנו לעיל, ביחסם את המלה ״שונא נפשו״ אל ה׳, כדוגמת ״חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי״ (ישעיהו א׳:י״ד) או ״ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו״ (תהלים י״א:ה׳). בנוגע ליתר החוקים של ענין זה, יש לזכור: אין הבדל בין נשבע מפי עצמו ובין נשבע מפי אחרים, כל אחד חייב חטאת, כי החטאת או הדבר שהוא מביאו לידי חטאת, אינו הקללה או השבועה של האחרים, אלא ״אם לא יגיד ונשא עונו״, העובדה, שאף על פי שהשביעו אותו אינו מגיד, היא שעושה אותו אשם. ואם הוא נשבע מפי עצמו, הרי חטאו גדול עוד יותר. ועוד אפשר ללמוד מכאן, כי החוק שלפנינו מדבר רק על בני אדם שראויים לעדות וחל רק על אלה שאינם נכונים להעיד בפני ב״ד (על זה חולק ר׳ מאיר). אולם במקרה שהשביעו עד אחד יש מחלוקת בין חכמינו במסכת שבועות ל״ב.
בבחינה אחת שונה המקרה שלפנינו מכל שאר חטאות, והיא ״שחייבין על זדון כשגגה״; כי בכל מקום נאמר בחטאת ״בשגגה״ או ״ונעלם״, אבל כאן לא כתוב אף אחד משניהם. אבל שחיוב קרבן חל גם על השוגג בשבועה בתנאי שהיה זדון עדות, אנחנו לומדים כמו-כן מפסוק ״אם לא יגיד וגו׳⁠ ⁠⁠״ (השוה תו״כ, משנה שבועות ד׳:ב׳ והביאור שלי, שם).⁠1
בבבא קמא נ״ו. נאמר: ״היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו׳⁠ ⁠⁠״. מזה אפשר ללמוד שגם אם לא השביעוהו אסור למנוע עדות מחברו, ממש כמו בשבועת הפקדון אסור לכחש בפקדון של חברו גם אם לא השביעוהו (פרק ה פסוק כא ואילך). כאן, בפסוק שלפנינו, מרומז זה על⁠־ידי העמדת הפסוק ״והוא עד״ בין ״ושמעה קול אלה״ ובין ״אם לא יגיד ונשא עונו״. בזה מורה הכתוב כי עיקר החטא היא מניעת העדות. אם כן, כאן לפנינו מקרה שאדם גורם לחברו נזק וחוטא לו ומוסיף עוד חטא על חטאו בהשבעו לשקר. מקרה דומה נזכר בשבועת הפקדון. הוא מזיק לחברו וחוטא ומגביר עוד את החטא על⁠־ידי שבועת שקר. הדמיון בין שניהם בולט עוד יותר כששמים אל לב, כי אלה הם חטאות חובה היחידות שמקריבים על הזדון כשגגה. אך מה טעם שמביאים בשבועת הפקדון קרבן אשם ובשבועת העדות חטאת (עולה ויורד)? התשובה על השאלה הזאת באה להלן.
1. תמוה מאד תרגומו של יונתן: ״דבר נש ארום ייחוב וישמע קול אומאה דלווט ואיהו סהיד או חמא חד מעלמא דעבר על פתגמי מומתא או ידע בחרתיה דבטיל שבועה ולווט אין לא יחוי יקביל חוביה״. הביאור הזה, שהוא בניגוד לפירושים המסורתיים, נמצא גם בביאורי נוצרים אחדים, אך הוא סותר את הפשט הפשוט והפסוקים המקבילים במשלי ובשופטים שהבאנו לעיל.
אם לא יגיד ונשא עונו – פירוש דאף בלא שבועה עבר בלא יגיד אף שאינו חייב קרבן כמו שכתבו תוס׳ פרק הכונס בהא דפריך באם לא יגיד. וכל זה כשתבעו להעיד. וכן הא דחייב בעד אחד לשלם בידי שמים הכל בשתבעו כמו שפסק בר״מ ובשו״ע. אבל אם לא תבעו להעיד אינו כלום אף בשני עדים וע״ז אמרו פרק ערבי פסחים דף קי״ג ע״ב שלשה הקב״ה שונאן כו׳ ומי שיודע עדות לחבירו ואינו מעיד, פירוש בשלא תבעו להעיד, דאז הוי בגדר מדה רעה כמו הנכנס לבית חבירו פתאום וכיו״ב דסיפא, ומעיד לו הוא שמעיד מעצמו יעו״ש ופשוט.
ונפש כי תחטא – נאמר כאן נפש כי תחטא ונאמר בשבועת הפקדון (פ׳ כ״א) נפש כי תחטא, מה להלן בתביעת – ממון ויש לו אף כאן בתביעת ממון ויש לו, להוציא את האומר משביע אני עליכם אם לא תבאו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן וכפרו שפטורים.⁠1 (שבועות ל״ה.)
ונפש כי תחטא – ת״ר, בכולם נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם, ללמד שחייבין על השוגג כמזיד.⁠2 (כריתות ט׳.)
ונפש כי תחטא – מדכתיב ונפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה, שמע מינה דאפילו בלא שבועה נמי איכא חטא, אלא דבשבועה חייב קרבן3. (שאלתות דרא״ג)
ושמעה – בכל לשון שהיא שומעת, מלמד ששבועת העדות נאמרת בכל לשון.⁠4 (סוטה ל״ג.)
ושמעה – להוציא את החדשה5 (תופסתא שבועות פ״ג)
ושמעה וגו׳ – ת״ר, משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבין, ת״ל ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות.⁠6 (שבועות ל״ה.)
ושמעה וגו׳ – אין לי אלא השביעוהו אחרים, נשבע מעצמו מניין, הרי אני דן, נאמר כאן נפש ונאמר בשבועת הפקדון (פ׳ כ״א) נפש, מה שבועת הפקדון נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים, אף שבועת העדות נוהגת בין מפי עצמו בין מפי אחרים.⁠7 (ירושלמי שבועות פ״ה ה״א)
ושמעה קול אלה – אין אלה אלא בשבועה, וכן הוא אומר (פ׳ נשא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ומניין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, ת״ל ושמעה קול אלה, ושמעה קול ושמעה אלה8. (שבועות ל״ה:)
והוא עד – ת״ר, ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהם ואמר להם משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני יכול יהיו חייבים ת״ל והוא עד והרי לא יחד עדיו9 יכול אפילו אמר כל העומדים כאן, ת״ל והוא עד והרי יחד עדיו.⁠10 (שבועות ל״ה.)
והוא עד – בשני עדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בעד אחד, ת״ל (פ׳ שופטים) לא יקום עד אחד באיש, ממשמע שנאמר עד איני יודע שהוא אחד, ומה ת״ל אחד, זה בנה אב, כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד.⁠11 (סנהדרין ל׳.)
והוא עד – תניא, עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב, ת״ל והוא עד, את שראוי להעיר עדות תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד עדות תורה12 (ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט).
או ראה – תניא, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ואח״כ מתה בתו, כשר, זה הכלל, כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר, דכתיב או ראה אם לא יגיד, בראיה והגדה תלי רחמנא והא איכא.⁠13 (ערכין י״ח.)
או ראה או ידע – תניא, ר׳ יהושע בן קרחה אומר, ערים שראו עדותן אפילו בזה אחר זה מצטרפין, שנאמר או ראה או ידע מכל מקום.⁠14 (סנהדרין ל׳.)
או ראה או ידע – תניא, ר׳ יוסי הגלילי אומר, מניין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון15 הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר, כיצד, מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ראיה בלא ידיעה16 מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני יבאו פלוני ופלוני ויעידו – זו היא ידיעה בלא ראיה17. (שבועות ל״ג:)
או ראה או ידע – או ראה – להוציא את הסומא18 או ידע – להוציא את השוטה.⁠19 (תוספתא שבועות פ״ג)
אם לוא יגיד – מי שהוא בר הגדה, יצא משחק בקוביא, אעפ״י שאיסורו אינו אלא מדרבנן אפילו הכי לאו בר הגדה הוא.⁠20 (יומא ע״ד.)
אם לוא יגיד – פרט לאלם שאינו יכול להגיד.⁠21 (גיטין ע״א.)
אם לוא יגיד – כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דגבי עדות חדא הגדה כתיבא – אם לא יגיד.⁠22 (כתובות י״ח ב׳ וברש״י)
אם לוא יגיד – תניא, ר׳ נתן אומר, שומעין דבריו של עד אחד היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו, דכתיב או ראה אם לוא יגיד ומקשינן הגדה לראיה.⁠23 (סנהדרין ל׳:)
אם לוא יגיד – ת״ר, שילח ביד עבדו או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לו עדות שתבאו ותעידוהו יכול יהיו חייבים, ת״ל אם לוא יגיד ונשא עונו, אם לו לא יגיד – ונשא עונו, הא לאחר אם לא יגיד פטור.⁠24 (שבועות ל״ת.)
אם לוא יגיד – ת״ר, אמר לשנים משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעים לו עדות עד כפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול יכול יהיו חייבים, ת״ל אם לוא יגיד – בראוים להגדה הכתוב מדבר.⁠25 (שם שם)
אם לוא יגיד – ת״ר, שבועת העדות נוהגת בכשרים ולא בפסולים, שנאמר אם לוא יגיד ונשא עונו, מי שמגיד וחבירו משלם ממון, יצא פסול שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון.⁠26 (ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט)
ונשא עונו – בדיני שמים, אבל בדיני אדם פטור27. (ב״ק נ״ו.)
ונשא עונו – תני, כיצד מאיימין על העדים בדיני נפשות, אומרים להם, שמא תאמרו מאומד ומשמועה, הוו יודעין שדמו ודם זרעותיו תלויין בכם עד סוף הדורות, ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת, הלא כבר נאמר אם לוא יגיד ונשא עונו.⁠28 (סנהדרין ל״ז:)
ונשא עונו – השביע עליהם חוץ לב״ד פטורים, מאי טעמא, דאמר קרא אם לוא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי אלא במקום שאלו מגיד זה היה מתחייב זה ממון.⁠29 (שבועות ל״ב.)
1. יען שאפילו הוא כדבריו שאמר לו חבירו ליתן לו אינו חייב ליתן בשביל אמירה בעלמא, וכתב התוי״ט דאפילו זה הטוען הוא עני ג״כ אינו חייב המבטיח אלא מטעם נדר ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד, שהרי אין ב״ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו, אלא שהיו מנדין אותו או היו מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, עכ״ל, ולבד זה י״ל דאין עליו חיוב ממון כיון דאפשר לו לשאול על נדרו.
2. ר״ל בכל חייבי קרבן עולה ויורד, כמו בשבועת בטוי וטומאת מקדש בסמוך בפרשה כתיב ונעלם, ואע״פ שגם קרבן שבשבועת העדות הוא ג״כ עולה ויורד שהעשיר מביא כשבה או שעירה והעני ב׳ עופות או עשירית האיפה סולת ובכ״ז לא כתיב כאן ונעלם, בא לרמז ששבועת העדות חייב על השוגג כמזיד. וענין שבועת העדות הוא כשמשביעין את העד שיבא לב״ד להעיד עדותו שיודע ונשבע שאינו יודע מאומה ואח״כ הודה שנשבע על שקר אין חייב להביא קרבן שבועה על שבועתו לשקר [לבד קרבן על שבועת בטוי], ואפילו חשב העד שאין חיוב קרבן שבועה על זה בכ״ז חייב, שדינו כשוגג כיון שידע שאסור לכחש. ואמנם אם שוגג הוא לגמרי כסבור שאינו יודע לו עדות ואח״כ נזכר פטור, משום דזה אונס הוי, ועיין ברע״ב פ״ד מ״א דשבועות שסיים על זה ולא קרינן ביה ונשבע על שקר, ותימא שצירף לכאן הפסוק דכתיב בפרשת הפקדון (לקמן פ׳ כ״ב), ובאמת לענין נידון דידן א״צ כל פסוק ודרשה, כי הא דאונס רחמנא פטריה הוא ענין ברור וידוע בכל התורה.
3. ר״ל גם בלא שבועה אסור לכבוש עדות שיודעין. וטעם הדיוק נראה פשוט משום דענין ושמעה קול אלה פירושו שהעד ישמע שבועה של בעל דין שיעיד לו מה שיודע וענה אמן אחר שבועתו והגיד שאינו יודע לו עדות ואח״כ הודה שכפר א״כ בא החטא לאחר שבועה, ולפי״ז הו״ל לכתוב מקודם ושמעה קול אלה ואח״כ כי תחטא.
ובגמרא ב״ק נ״ו א׳ למדו ענין זה בפשיטות מדכתיב כאן אם לא יגיד – ונשא עונו. ונראה דמה שהוכרח השאלתות להמציא דרשה אחרת הוא משום דקשה ליה קושיית התוס׳ דכיון דפסוק אם לא יגיד איירי בשבועה כדכתיב ושמעה קול אלה א״כ מנ״ל דגם בלא שבועה חייב להעיד, לכן מביא סמך אחר כמבואר, וע״ע מש״כ בזה לקמן אות כ״ז.
4. מדייק מדלא כתיב והשביעו באלה אלא ושמעה דמשמע רק שהוא צריך לשמוע, ממילא אין נ״מ באיזה לשון הוא שומע אם אך הוא מבין אותה.
5. המדבר ואינו שומע, ולכן אינו עובר על השבועה כיון דלא שמע.
6. ר״ל אם השביעם לכשידעו יעידו וקבלו שבועתו ואח״כ ראו לו עדות ואמר להם באו והעידוני והגידו שאין יודעים לו ואח״כ הודו שנשבעו לשקר פטורים מקרבן שבועה, משום דבעינן שבשעת השבועה כבר ראה וידע, משא״כ אם נשבעו קודם שראו וידעו.
7. ובשבועת הפקדון ילפינן מדרשה וכחש בה כמבואר שם. ובבבלי שבועות ל״א ב׳ משמע דילפינן מפי עצמו בשבועת העדות מק״ו מה מושבע מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כש״כ, ועיי״ש בתוס׳. והנה בירושלמי כאן באה דרשה זו בקצור מופלג ואנחנו העתקנוה כפי הנאות לענין.
8. באור הענין דאלה הוא שם קללה, ובשבועת הכהן את הסוטה יש שבועה עם אלה שמשביעה אם נטמאה יבאו בה המים לצבות בטן וכו׳, ועל זה אומר כאן דלא נימא דבעינן שתי הלשונות, אלה ושבועה, אלא דבאחת מאלו לשונות סגי, ויליף מדהיה יכול לכתוב ושמעה אלה, וכתב ושמעה קול אלה שמעינן לחייב באחד משני הקולות האלו, בקול דהיינו סתם שבועה, ובאלה, וכל אחת גם כשהיא לעצמה זו בלא זו וזו בלא זו.
והנה המהרש״א מחק בגמרא התיבות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, וסמך הגהתו זו על דברי התוס׳ בסוגיא כאן, דאלה בלא שבועה לא ילפינן כאן, יעו״ש, ותימא שלא העיר שגם רש״י גורס כגירסא זו, אבל האמת הוא כי אפי׳ אם לא נגרוס גירסא זו הוי הדין אמת, דאלה בלא שבועה הוי כמו עם שבועה, וכן מפורש בירושלמי שבועות פ״ד סוף הלכה י׳, ושמעה קול, לעשות שאין עמה אלה כמו שיש עמה אלה, ופריך הא אלה בלא שבועה לא, ומשני לא, שניא היא, אלה בלא שבועה היא כשבועה בלא אלה, והרי זה מפורש כקיום גירסא זו, ולבד זה המשך לשון הגמרא מורה על קיום גירסא זו, שהרי הוא מתחיל לדרוש אין אלה אלא בשבועה ומניין לעשות וכו׳, והרי צריך לסיים בענין שהתחיל דהיינו באלה בלא שבועה, ודו״ק.
9. ר״ל אם מקודם כפרו לו ואמרו אין אנו יודעים לך מאומה ונשבעו על זה ואח״כ הודו שנשבעו לשקר פטורים, משום דלשון והוא עד מורה על עד הידוע ומיוחד. או י״ל דמדייק משום דלפי פשטות הלשון הו״ל לכתוב והוא עד או ראה או ידע ושמע קול אלה, דמקודם צריך להודיע גוף ועיקר נושא המאמר, ואח״כ תנאי פרטי הדבר, ומדכתב להיפך רמז שבשעת ההשבעה דהיינו בשעת השמעת האלה אומר המשביע שהוא העד, והיינו שיחדו.
10. דעכ״פ ייחדם, אף שכללם באחרים, ובבא ראשונה איירי שאינו יודע אם בני סיעה זו יודעים לו עדות, ורק השביע שהיודע יעיד לו.
11. עיין מש״כ בענין זה בפ׳ שופטים בפסוק הנזכר, ואם השביע עד אחד וכפר פטור משבועה, משום דמדין תורה אין עד אחד כשר להעיד, וכפי שיבואר לפנינו בדרשה והוא עד. ואמנם אע״פ דאפקיה רחמנא לשני עדים בלשון אחד אין אומרים דבעינן שיראו שניהם כאחד אלא אפילו ראו בזה אחר זה, כפי שיתבאר בסמוך בדרשה או ראה או ידע, וכן אע״פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד, אפ״ה לענין חיוב הגדה חייב אפילו עד אחד, כפי שיתבאר.
12. עיין מה שנכתוב בבאור דרשה ודין זה לקמן בדרשה אם לא יגיד אות כ״ה.
13. ר״ל בזמן ראיה והגדה תלי רחמנא, והיינו שבאותן שני הזמנים יהיה כשר להעיד, ומה שבינתיים היה הפסול לא איכפת לן. ועיין ברשב״ם ב״ב קכ״ח א׳ כתב דהא דבמתה בתו נקרא מתרחק היינו דוקא אם לא הניחה לו בנים, וכדאיתא בפ׳ זה בורר, עכ״ל, וזה פלא, שהרי בפירוש אמרו באותו הפרק כ״ח ב׳ דחכמים ס״ל אפילו הניחה לו בנים, וכן קיי״ל, עיי״ש. ודע דדין דרשה זו אפשר ללמוד גם ממ״ש בפרק זה בורר שם לגבי דיינים קרוב ונתרחק כשר לדון, ויליף זה מקרא, יעו״ש, וכיון דקיי״ל בנדה מ״ט ב׳ זה הכלל כל הכשר לדון כשר להעיד, ממילא ידעינן דלענין עדות כשר הקרוב שנתרחק, וצ״ל דכאן מפרש טעם וסברת הדבר.
14. כגון שעד אחד אומר בפני הלוהו ביום פלוני ואחד אומר בפני הלוהו ביום אחר מצטרפת עדותן, והסברא בזה, משום דעכ״פ שמהם מעידים על חיוב מנה. ואמנם כל זה הוא רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות משום חומר נפשות לא חשיבא עדות כזו, ועיין בחו״מ סי׳ ל׳ ס״ו מפרטי דין זה. וטעם הדיוק מלשון או ראה או ידע י״ל דמדייק יתור כל לשון זה, דכיון דכתיב והוא עד, ממילא מבואר שראה או יודע דבר מה.
15. לאפוקי אם השביען שיעידו שהוא כהן או לוי או שאינו בן גרושה וחלוצה וכדומה עניני איסורים וטומאות ודיני נפשות.
16. ר״ל האומר אמת הוא שראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה יבאו פלוני ופלוני ויעידו שמנית לי בפניהם ואני פורע לך, הוי זה ראיה בלא ידיעה.
17. ואין לך עדות מתקיימת בזו בלא זו רק בעדות ממון, דבעדות נפשות בעינן ראיה וידיעה. ובגמרא כאן באו הרבה דרשות על הוראה זו שהפסוק איירי בתביעת ממון, והעתקנו דרשת ר׳ יוסי הגלילי שלפנינו מפני שהגמרא שקיל וטרי בסברתו וחדושו בענין ידיעה בלא ראיה וראיה בלא ידיעה, מפני שחידושו זה נוגע לענין כלל גדול אם לדון ע״פ אומדנא שזה סניף אחד מפרט ידיעה בלא ראיה, וכמו דרגיל הגמרא בכ״מ לומר אנן סהדי, ומבואר בדבריו דס״ל דדיינינן באומדנא.
ואמנם להלכה מצינו סתירות שונות בדעת הפוסקים בענין זה, וז״ל הרמב״ם בפ״ו ה״א מזכיה, הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח״כ בא בנו אין מתנתו מתנה, משום דהדברים מוכיחין שלא כתב לו כן אלא ע״מ שמת בנו, עכ״ל, וזו דעת ר׳ שמעון בן מנסיא בב״ב קמ״ו ב׳. וכן בפ״י הי״א מאישות פסק הכותב לארוסתו תוספת כתובה ומתה כשהיא ארוסה אין יורשיה גובים התוספת, דאמרינן שלא כתב לה כן אלא ע״מ לכונסה, וזו דעת ראב״י בכתובות נ״ד ב׳, הרי פסק בהלכות אלו מפורש דאזלינן בתר אומדנא. וכנגד זה פסק בפ״ח הי״ד מנזקי ממון, גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים ע״פ אומדנא שזה הרגו, הרי דפסק מפורש דלא אזלינן בתר האומדנא, ועוד בכמה פסקים מצינו סתירות בזה, והדבר צריך תלמוד.
אך הנה יש לחלק בין ערכי האומדנות, דהיכי דגוף המעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסופקים בדעת הנותן או המוכר, אז אזלינן בתר אומדנא. אבל היכי שגוף המעשה אין מבורר אלא דצריך לדון הווייתה ע״פ אומדנא, בזה לא אזלינן בתר אומדנא. והסברא בזה פשוטה ומובנה, דהיכי שצריך לדון דעת וכונת איש אמרינן שבודאי דעתו נגררת אחר דעת כל אדם, משא״כ במעשה יסודית של איזה דבר הרבה סבות ומאורעות נמצאות שמוציאות את תכונת המעשה מכפי שהיא ע״פ אומדנא, וע״פ זה יתיישבו כל הפסקים והענינים שבזה, ודו״ק.
ואף יש לכוין סברא זו גם לענין עדים, שאם המעשה בעצמה מבוררת להם אלא שמסופקים בדעת הבעלי דינים יכולים להעיד, משא״כ אם גוף המעשה אינו מבורר להם כ״א ע״פ אומדנא אז אין עדותם עדות, ובמק״א בארנו עוד מענין אומדנא [ע׳ פ׳ צו, ז׳ ל״ד] וכאן אין להאריך עוד, וע׳ סנהדרין ל״ז ב׳.
18. בשתי עיניו. וברמב״ם ספ״ב מעדות הביא דרשה זו, וכתב הכ״מ צ״ע היכי איתא דרשה זו, והנה היא תוספתא מפורשה לפנינו. ורש״י בנדה מ״ט סע״ב הביא דרשה זו שלא משם התוספתא, ובאמת יש נ״מ אם ילפינן פסול סומא ע״פ הסברא מפני שאינו רואה או מגזירת הכתוב או ראה, כי לפי מה דקיי״ל בגיטין כ״ג א׳ דטביעת עינא דקלא מהני לכמה דברים, א״כ אם ע״פ הסברא יש סברא לומר דכשמכיר הקול מותר להעיד, משא״כ אם ילפינן מגזירת הכתוב צריך לראות ראיה ממשית.
19. עיין ברמב״ם פ״ט מעדות ביאר סימני שוטה, וסיים דכלל דבר זה הוא לפי מה שנראה לדיין, שאי אפשר לכוין הדעת בכתב, עכ״ל.
20. ר״ל אע״פ דמדאורייתא כשר לעדות מפני שאינו גזלן ממש, אך מכיון דסוף סוף פסול הוא להעיד אף כי מדרבנן, לכן לא חייל עלי׳ קרבן שבועה.
21. ואע״פ דיכול להגיד מתוך הכתב, אך בעדות כתיב על פי שני עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם. ועיין בתוס׳ יבמות ל״א ב׳ כתבו בשם ר״ת דדוקא באלם מפני שאינו ראוי לדבר בפה לא מהני עדותו בכתב, אבל בסתם אדם מועיל כתב ידו כשזוכר העדות. וע״ד שאמרו חז״ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל אין כן דעת רש״י ורמב״ם כמו שנבאר אי״ה בפרשה שופטים בפסוק הנזכר.
22. כגון העדים שאמרו כתב ידינו הוא שבשטר זה, וחזרו ואמרו אמת שכתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו לחתום, אין נאמנים, דכיון שהגידו פעם אחד הגדה בסתם הראויה לעדות שוב אינם יכולים לחזור ולהגיד הגדה שתקלקל הגדה ראשונה. והנה לא מצאתי מקור לדרשה זו שכתב רש״י, ובחדושי הריטב״א כתב מקור לדין זה מדכתיב (פ׳ שופטים) ע״פ שני עדים יקום דבר, ואם חוזר ומגיד הרי לא קם הדבר, ועיי״ש עוד.
23. ובראיה קיי״ל דאפילו ראו בזה אחר זה מצטרפין כמבואר לעיל אות י״ד.
24. דריש מילוי הו׳ והא׳ במלת לוא, דתרתי שמעינן, אם לא יגיד ואם לו לא יגיד, ר״ל דוקא לו לעצמו אבל לא לשלוחו, ואמנם כל זה הוא בבא שלא בהרשאה, אבל בבא בהרשאה הוי כמו לו לעצמו, כ״מ בשבועות ל״ג ב׳. וברמב״ם פ״ט ה״ו משבועות איתא אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בעל דין עצמו או שלוחו, עכ״ל, ואין ספק שכונתו בזה שכתב או שלוחו היינו בבא בהרשאה, כאוקימתת הגמרא שהבאנו, וחדוש גדול שלא כתב כן מפורש.
25. והני אפילו אם יעידוהו אין עדותם מועלת כלום. וכתב הר״ן בשם הרמב״ן דאע״פ דמשנה שאינה צריכה היא, שכבר ידוע שעד מפי עד וקרוב ופסול פסולים לעדות, ומהיכי תיתא הו״א דחייבים קרבן שבועה, אך אצטריך לאשמעינן אם האמינן הנתבע וקבלם עליהם לעדים אפ״ה פטורים מקרבן שבועה כיון דמן הדין אין נאמנים, וכענין שאמרו בירושלמי [הובא לפנינו לעיל בדרשה והוא עד], עד אחד שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשנים יכול יהא חייב קרבן שבועה, ת״ל והוא עד או ראה או ידע, את שהוא ראוי להעיד דבר תורה, יצא עד אחד שאין ראוי להעיד דבר תורה, עכ״ל. אמנם לפי״ז צ״ע מה שמסמיך הגמרא דין זה על הלשון אם לא יגיד ולא על הלשון והוא עד כמו דמסמיך הירושלמי, שזה עיקר הדיוק, ואולי י״ל ע״פ מ״ד ביומא ע״ד א׳ דמפסוק אם לוא יגיד מרבינן דאפילו הפסול מדרבנן ג״כ אין הגדתו מועלת מה״ת לכן סמכו בגמרא על הפ׳ אם לוא יגיד לרמז דאפילו בפסול דרבנן ג״כ הדין כן לענין קרבן שבועה. ועיין בתוי״ט.
26. לכאורה דרשה זו למותר היא, דמהיכי תיתא יתחייבו כיון דהגדתם לא תועיל מאומה מפני פסולם, ואולי י״ל דנ״מ לענין אם קבלו עליהם הבע״ד את הפסולים וכמ״ש בסנהדרין כ״ד א׳ נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, דאז כשרים לגוף העדות, אפ״ה מקרבן שבועה נתמעטו, כיון דבכלל הם פסולים לעדות זו, ועיין בחו״מ סי׳ כ״ח וצ״ע.
27. משום דמניעת הגדת העדות הוא רק גרמא בנזקין. ומסיק בגמרא דאפילו עד אחד חייב להעיד מה שיודע, ופרשו המפרשים דאע״פ דלענין קרבן שבועה נתמעט עד אחד משום דאינו מביא לידי חיוב ממון, אבל בכ״ז מחויב בהגדת העדות משום דמביא הוא לידי שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע ונמצא זה מרויח בעדותו.
ואמנם עם כ״ז הדבר קשה, דהא עכ״פ הפסוק הזה איירי במקום שחייב קרבן שבועה דהיינו בשני עדים, וכמבואר בדרשה דלעיל והוא עד בשני עדים הכתוב מדבר, וממילא גם הלשון ונשא עונו קאי על אופן כזה, א״כ מהיכי תיתא להשיא עון גם על עד אחד ע״פ סברא חיצונית בעלמא שמביא אותו לידי שבועה, וכבר עמלו המפרשים לבאר דבר זה, עיין בחו״מ סי׳ כ״ח.
אבל מה שנראה לי דבאמת חיוב עד אחד לא מצד נשיאת עון המבואר בפרשה זו, אלא מטעם דרשה אחרת בתו״כ פ׳ קדושים על הפ׳ לא תעמוד על דם רעך, מניין שאם אתה יודע לו עדות שאי אתה רשאי לשתוק ת״ל לא תעמוד על דם רעך, והענין הוא, שמחויב כל אדם להציל את חבירו מצרתו שהוא בה, בין צרת הגוף בין צרת ממון, ולכן מכיון שגם עד אחד יכול להביא לו טובה בעדותו, שהוא כמבואר שמביא את בעל דינו לחיוב שבועה דאורייתא ואולי ישלם ולא ישבע, ונמצא זה מרויח בעדותו, ממילא חייב להעיד, וברור הוא בעיני שאע״פ שבגמרא לא הביאו פסוק זה, אבל קרוב לודאי שבעיקר הדבר סמכו על אותה דרשה דתו״כ, וכבר מצאנו דרשות כאלה בגמרא נסמכות על אותו הפסוק דפ׳ קדושים, כמו בסנהדרין ע״ג א׳ מניין לרואה את חבירו טובע בנהר או לסטים באים עליו שחייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך, ודמים תרתי משמע, שאם רואה שאחד רוצה לגזול ממנו כספו ע״פ טענת שקר ג״כ מחויב להצילו, וזה ג״כ בכלל דרשה הנ״ל.
28. ר״ל שמא תאמרו מכיון שכל כך חמור עונש עדות שקר למה נכניס עצמנו בדאגה זו להעיד, ושמא טעינו או לא נתכוננו בראיתנו, אם גם ככה תעשו הרי מפורש ענשכם.
29. ועדות דחוץ לב״ד לאו עדות היא, ואיירי שהשביעם חוץ לב״ד וכפרו בכל פעם שאמרו אין אנו יודעין לך עדות ובאו לב״ד והודו שנשבעו לשקר.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתויקרא רבהמדרש תנחומאמדרש תנחומא (בובר)מדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןר׳ בחיידעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרמושב זקניםרלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלתולדות אהרןגור אריהמנחת שישפתי חכמיםאור החייםאדרת אליהו לגר״אר' נ״ה וויזלהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןמשך חכמהתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×