[א]
1ונפש כי תחטא, תלה הכתוב הסרחון בנפש, ולמה שהכל תלוי בה ובשבילה ירדה תורה מן השמים כדי להזהירה שלא תכשל בעונות. וכן הוא אומר
(תהלים קי״ט:ק״ה) נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, ואם אינו עוסק בה כראוי סופו נכשל, וכן הוא אומר
(משלי ד׳:י״ט) דרך רשעים באפלה לא ידעו במה יכשלו, ושמא יאמר החוטא אני לבדי חוטא, ת״ל ונפש כי תחטא, ולהלן הוא אומר
(שמות א׳:ה׳) ויהי כל הנפש, מלמד שאם חטא אחד כאלו חייב את הכל. וכן את מוצא בעכן הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף
(יהושע כ״ב:כ׳) וכן הוא אומר
(ויקרא ד׳:ג׳) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם כאלו הוא מאשים את כל העם שהוא מכריעם לכף חובה, לפי שהיחיד נידון אחר רובו וכן העולם נידון אחר רובו, זכה אחד זכו כולם, חב אחד חבו כולם. וכשם שהצווי הוא לנפש והיא החוטאת, לכך היא מקבלת את הדין והגוף טפל לה. היה ר׳ לוי משלו משל לכהן שנשא שתי נשים אחת כהנת בת תלמיד חכם ואחת הדיוטת בת עם הארץ, פעם אחת נכנס וראה שהן אוכלין תרומה בטומאה, התחיל כועס ורוגז ומכה בת תלמידי חכמים, אמרה לו שנינו עברנו ונטמינו מפני מה אתה כועס עלי ורוגז וזו אין אתה מקפיד עליה, אמר לה את כהנת בת תלמידי חכמים יודעת טהרת התרומה ודין אכילתה וזו בת עם הארץ אינה יודעת כלום לכך איני כועס אלא עליך. כך אמר הקב״ה, הגוף ממקום טומאה בא מן העפר וסופו לעפר ואינו יודע לא תחלתו ולא סופו והנפש טהורה היא וממקום טהורה היא באת ויודעת תחלתה וסופה, לכך איני תולה אלא בה. (מדרש הגדול)
[ב] 2ונפש כי תחטא, אמר הקב״ה חביבה הנפש הזו לפני, אפילו הוא חולה והנפש בגופו מטלטלין אותו בשבת, מת כאבן הוא מושלך ואי אפשר לטלטלו. אפילו הוא רשע והנפש עולה ויורדת בו מטלטלין אותו, שמצפין לו שהוא עושה תשובה. (מדרש ילמדנו)
[ג]
3ונפש כי תחטא ושמעה, ר׳ לוי אמר אוי להם למחרפין ולמגדפין שהן אומרין דברים שמחטיאין אותן ואת שומעיהן, שנאמר כי תחטא ושמעה, ונפש כי תחטא שעומד בגסות רוח ומחרף ומגדף למעלה והכתוב אומר
(קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. (מדרש הגדול)
[ד]
4ונפש כי תחטא, למה אינו אומר נפשות כי יחטאו, שכל ישראל נקראו נפש אחת שנאמר
(שופטים כ׳:י״א) כל איש ישראל כלם כאיש אחד ואם חטא אחד מהם כלם ערבים זה בזה, למה הדבר דומה, לבני אדם שהיו באין בספינה נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו, א״ל, שוטה אתה קודח תחתיך והמים נכנסין וכולן אבודין כך נפש כי תחטא. (מדרש ילמדנו)
[ה]
5ונפש כי תחטא, בא וראה כל הפרשיות הכתובות בספר הזה כתוב בהן שגגה, חוץ מן פרשה זו שלא נאמר בה שגגה, עליו אמר שלמה
(קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, משל לשנים שרגמו איקונין של מלך, אחד שכור ואחד בדעתו, נתפשו שניהם ועלו לבימה ונתן איפופסין (גזר דין) לבן הדעת ופינה לשכור, כך כל מי שהוא חוטא כתוב עליו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה, ואם כל עדת ישראל ישגו, וכולן מפני שהן חוטאין בשגגה הם מביאין קרבן ונסלח להם, שנאמר
(במדבר ט״ו:כ״ו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה אבל המגדף נוטל איפופסין שנאמר
(ויקרא כ״ד:ט״ז) ונוקב שם ה׳ מות יומת וכו׳ וכשבא הקב״ה לדון את כל הבריות לעוה״ב דן אותם עם מכשפים ועם מנאפין שנאמר
(מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר. (תנחומא ישן סי׳ טו.)
[ו]
6ונפש כי תחטא, מתני׳: שבועת העדות וכו׳ וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון העדות (שמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר) ואינן חייבין על שגגתה (אם שוגגים הם לגמרי, כסבורין שאין יודעין לו עדות ואח״כ נזכרו, שהרי אנוסין הן, לא קרינא בהו נשבעין לשקר). גמ׳: וחייבין על זדון השבועה, מנהני מילי, דת״ר בכולן נאמר בהן ונעלם (בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד, כגון שבועת ביטוי וטומאת מקדש) וכאן (בשבועת העדות) לא נאמר בה ונעלם. לחייב על המזיד כשוגג.
(שבועות ל. לא:)
[ז]
7ונפש כי תחטא, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון וכו׳, (ראה לקמן אות לא) ר״ש אומר חייב כאן וחייב בפקדון, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון, ועוד ק״ו מה פקדון שעשה בו נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, וחייב על כל אחת ואחת, בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד, אינו מדבר אלא בתביעת ממון, עדות שלא עשה בה נשים כאנשים, קרובים כרחוקים, פסולים ככשרים, ואינו חייב אלא אחת בפני ב״ד (אם השביעם בב״ד), אינו דין שלא יהא מדבר אלא בתביעת ממון, מה לפקדון שכן לא עשה בו מושבע (מפי אחרים) כנשבע (מפי עצמו) ומזיד כשוגג, תאמר בעדות שכן עשה בה מושבע כנשבע ומזיד כשוגג, ת״ל תחטא, תחטא לגזירה שוה, נאמר כאן תחטא ונאמר להלן
(ויקרא ה׳:כ״א) תחטא, מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון וכו׳, מחכו עלה במערבא וכו׳ ותהדר עדות ותגמר לה מפקדון דמזיד לאו כשוגג, מה פקדון שוגג אין מזיד לא, אף עדות שוגג אין מזיד לא, כי היכי דיליף פקדון ממעילה, להכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו, דבכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר בהן ונעלם, לחייב על המזיד כשוגג.
(שבועות לג: לד:)
[ח]
8ונפש כי תחטא, מתני׳: משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן, הרי אלו פטורים, שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. (שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי). גמ׳: ת״ר משביעני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן יכול יהו חייבין, ת״ל תחטא תחטא לג״ש נאמר כאן תחטא ונאמר להלן
(ויקרא ה׳:כ״א) תחטא מה להלן בתביעת ממון ויש לו (שיש ממון עליו) אף כאן בתביעת ממון ויש לו.
(שבועות לה.)
[ט]
9ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מתני׳: שבועת העדות נוהגת וכו׳ בפני ב״ד ושלא בפני ב״ד, מפי עצמו (שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות), ומפי אחרים (כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני. ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם) אין חייבין עד שיכפרו בהן בב״ד דברי ר״מ. (דכתיב אם לא יגיד, במקום שאילו היה מגיד היה מועיל, וקרא במושבע מפי אחרים כתיב, אבל מפי עצמו יליף ר׳ מאיר בגז״ש כדמפורש בגמ׳ ואפילו חוץ לב״ד) וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב״ד. גמ׳: במאי קמיפלגי, אמרוה רבנן קמיה דרב פפא בדון מינה ומינה, בדון מינה ואוקי באתרה קמיפלגי (פרשה שלמדה דבר מחבירתה בגז״ש אם תעמיד אותו דבר בזו בתורת מה שהיה עומד במקום שלמדתו משם, דהואיל ולמדתו ממנו, ע״כ ממנו תחזור ותלמדנו לכל משפטו, או דון מינה ואוקי באתרה, כלומר לאחר שלמדתו משם והבאתו לכאן העמידהו כאן בתורת שאר דברים המפורשים כאן, והשתא מפרש לה ואזיל) ר׳ מאיר סבר דון מינה ומינה מפקדון (בגז״ש דתחטא תחטא) מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב (דכתיב אשר ישבע עליו. ובר״ח: שנאמר וכחש בעמיתו.) אף עדות מושבע מפי עצמו חייב, ומינה, מפקדון מה פקדון בין בב״ד ובין שלא בב״ד (דהא ונשבע על שקר בין בב״ד בין שלא בב״ד משמע) אף עדות בין בב״ד ובין שלא בב״ד. ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה, מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב ואוקי באתרה מה מושבע מפי אחרים בב״ד אין שלא בב״ד לא אף מושבע מפי עצמו בב״ד אין שלא בב״ד לא.
(שבועות ל. לא.)
[י]
10ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מתני׳: שבועת העדות כיצד, אמר לעדים בואו והעידוני, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, או שאמרו לו (בלא שבועה) אין אנו יודעין לך עדות, משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין. גמ׳: נפש נפש (כתיב בשבועת העדות ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד וגו׳, והאי במושבע מפי אחרים משתעי דושמעה קול אלה נאמר, וכתיב בשבועת הפקדון נפש כי תחטא ומעלה וגו׳ וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳ ונשבע על שקר, והאי במושבע מפי עצמו משתעי, וילפינן נפש נפש לגז״ש ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה) מה להלן מפי עצמו אף כאן מפי עצמו, מה כאן מפי אחרים אף להלן מפי אחרים.
(ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב)
[יא]
11ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. שמע מפי אחרים, מפי עצמו מנין, ת״ל כי תחטא לרבות את השומע מפי עצמו כשומע מפי אחרים, דברי ר״ש. ר׳ יהודה בן בתירה אומר אינו צריך, ק״ו הוא ומה נדרים שאין חייבין עליהן מפי אחרים חייב עליהן מפי עצמו, שבועת שוא שהוא חייב עליהם מפי אחרים אינו דין שיהא חייב עליהן מפי עצמו. אמר ר׳ ירמיה נמתי לפני ר׳ יהודה בן בתירה וכי יש עונשין מן הדין, אלא כל מקום שתפש הכתוב מוסיף את עונש מן הדין. רבי אומר ממשמע שנאמר ושמעה, בין מפי עצמו בין מפי אחרים הא מה ת״ל כי תחטא, מגיד כי נקרא ע״ש סופו (לעבור על קול אלה).
(תוספתא שבועות פ״ג ה״ד)
[יב] 12ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. מאן דידע בסהדותא דחבריה, מיחייב למיזל ואסהודי ליה, ואי לא מסהיד ליה קאים באיסורא, שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו׳ ואע״ג דהאי קרא בהיכא דאשבעיה ולא מסהיד ליה, הני מילי כי כתיבא שבועה לאיחיובי עלה קרבן שבועה, אבל למיקם באיסורא כי לא מסהיד נמי קאים באיסורא דכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה, אלמא כי לא שמע שבועה נמי קאים בחטא. (שאלתות שאילתא סט)
[יג]
13ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. רבי אלעזר בן מתיא אומר אין אדם מתחייב לשמוע אא״כ חטא שנאמר נפש כי תחטא ושמעה. וכן היה ר׳ אלעזר בן מתיא אומר הרואה עוברי עבירה נתחייב לראות, הרואה עושה מצוה זכה לראות.
(תוספתא שבועות פ״ג ה״ד)
[יד]
14ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. זה שאמר הכתוב
(קהלת ה׳:א׳) אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים, אלו בני אדם שמחרפין שמו של הקב״ה וכו׳ על כן יהיו דבריך מעטים
(קהלת ה׳:א׳) ומה עליך לעשות ליתן ידך על פיך ועל אזנך שלא לדבר ושלא לשמוע, לכך נאמר נפש כי תחטא [ושמעה קול אלה]. (תנחומא ישן סי׳ יג)
[טו] ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. שבשעה שהנפש חוטאת באות עליה כל אלות שבתורה. (מדרש חדש טו)
[יז]
16ושמעה קול אלה. מתני׳: אלו נאמרין בכל לשון וכו׳ ושבועת העדות (בכל לשון שהשביעהו וכפר ולא הודה חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות) גמ׳: שבועת העדות מנלן (דאי לא כתב קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש) דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, בכל לשון שהיא שומעת.
(סוטה לג.)
[יח]
17ושמעה קול אלה, מתני׳: משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. וכו׳ באלף דלת וכו׳ ובכל הכינוין הרי אלו חייבין. גמ׳: ורמינהו יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה
(במדבר ה׳:כ״א) מה ת״ל והלא כבר נאמר
(שם) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (מהכא משמע תיהוי לאלה ולשבועה ותו לא הוה ליה למכתב אלא יתן ה׳ את ירכך נופלת) לפי שנאמר ושמעה קול אלה, נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה, מה להלן שבועה (דכתיב והשביע) אף כאן שבועה, מה להלן בשם (דכתיב יתן ה׳ וגו׳) אף כאן בשם (המיוחד. ר״ח) לא קשיא הא רבי חנינא בר אידי הא רבנן, דתניא רבי חנינא בר אידי אומר הואיל ואמרה תורה השבע, (שבועת ה׳ תהיה וגו׳, ובר״ח: והשביע הכהן את האשה), ואל תשבע, (לא תשבעו בשמי לשקר, ובר״ח: ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וי״א ושמעה קול אלה וי״א יתן ה׳ אותך לאלה ולשבועה ונאמר א׳ לא תקלל), קלל, (יתן ה׳ אותך לאלה), ואל תקלל, (בין קללת השם בין קללת חבירו לא תקלל חרש), מה השבע בשם, אף לא תשבע בשם, מה קלל בשם, אף לא תקלל בשם, (וברייתא רבי חנינא ומתניתין רבנן). ורבנן אי גמירי ג״ש (דנאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה) ניבעי שם המיוחד אי לא גמירי גזרה שוה אלה דשבועה היא מנא להו (ושמעה קול אלה מנא להו דבשבועה משתעי) נפקא להו מדתניא וכו׳ (לקמן אות יט).
(שבועות לה:)
[יט]
18ושמעה קול אלה, אלה דשבועה היא מנא להו, נפקא להו מדתניא, אלה, אין אלה אלא לשון שבועה וכן הוא אומר
(במדבר ה׳:כ״א) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה (אלמא אלה היא שבועה, ופרכינן) התם שבועת האלה כתיב (שבועה שהיא בקללה אבל שבועה שאינה בקללה לא משתמע מהכא), הכי קאמר אלה, אין אלה אלא בשבועה וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה (ה״ג מנין לעשות שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, כך שנויה בתו״כ ובמסכת
סוטה יח. מפרשה היכי דמי שבועה שיש עמה אלה שבועה שלא נטמאת ואם נטמאת יבואו בך) ת״ל ושמעה קול אלה, ושמעה אלה ושמעה קול (מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מינה דהיא שבועה שיש בה אלה וכתב קול אלה יתירא, לדרשא אתא לחייבו בא׳ משתי הקולות). אמר רבי אבהו מנין לאלה שהיא שבועה שנאמר
(יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אתו באלה וגו׳, וכתיב
(דברי הימים ב ל״ו:י״ג) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים.
(שבועות לה: לו.)
[יט*]
19ושמעה קול אלה. אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה (רישא דברייתא אין אלה אלא לשון שבועה וכה״א והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ק״ע) מניין שאין עמה שבועה כשיש עמה שבועה, ת״ל ושמעה אלה ושמעה קול (ה״מ למיכתב ושמעה אלה, ש״מ דהיא שבועה כל שיש בה קול אלה) לעשות שאין עמה אלה כשיש עמה אלה, הא אלה בלא שבועה לא (קושיא היא דמנין ללמוד מכאן על האלה בלא שבועה דילמא על השבועה בלא אלה אתי קרא ללמד וכו׳ אבל אלה בלא שבועה לא מיתרבי מקרא) ר׳ יוסי בשם ר׳ יוחנן לא שנייא היא אלה בלא שבועה, היא בשבועה בלא אלה (אין חילוק ביניהם דהכי מידרש או קול לחוד או אלה לחוד והיא אלה בלא שבועה והיא בשבועה בלא אלה דשניהם נתרבו). (
ירושלמי שבועות ספ״ד)
[כ]
20ושמעה קול אלה, מתני׳: אל יכך (אם תעידוני) ויברכך (אם תעידוני וכפרו) ר׳ מאיר מחייב וחכמים פוטרין (משום דבעו קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, ולא ששמעה ברכה ולמדה אלה מן הכלל. רמב״ן).
(שבועות לו.)
[כ*]
21ושמעה קול אלה, ר׳ יהודה אומר אלה זו קללה, קול זו שבועה, ר״ש אומר אלה זו שבועה קול אלו הכנויין שבתורה, אוסרכם אני קבלכם אני בתמים בצדיק ובישר הרי זה חייב.
(תוספתא שבועות פ״ג ה״ז)
[כא]
22ושמעה קול אלה. מה את בא אחרינו (היה מחזר אחר עדים, אמרו, מפני מה אתה בא אחרינו) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, יהו חייבין (יכול יהו חייבין דהואיל ומחזר אחריהן כאמר להן דמיא) ת״ל ושמעה קול אלה את ששמע קול חייב יצאו אילו שאין שומעין קול (דאע״פ שמחזר אחריהן הוא הרי לא שמעו ממנו כלום. שמעינן מיהת דכל שבועה שהיא בלא תביעה לאו כלום היא בשבועת העדות).
(ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב)
[כא*]
23ושמעה קול אלה והוא עד, מתני׳: משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורים, מפני שקדמה שבועה לעדות. גמ׳: ת״ר משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת״ל ושמעה קול אלה והוא עד (שהיה עד באותו שעה) או ראה או ידע, מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות.
(שבועות לה.)
[כב]
24והוא עד, המשביע את הגוים ואת הנשים ואת הקטנים ואת הקרובים ואת הפסולים פטורין שנא׳ והוא עד בעד שראוי להוציא ממון הכתוב מדבר יצאו אלו שאין ראוין להוציא ממון. ר׳ אלעזר אומר המשביע בעד אחד פטור שאין ראוי להוציא ממון.
(תוספתא שבועות פ״ב ה״ה)
[כג]
26והוא עד, בשני עדים הכתוב מדבר, אתה אומר בב׳ עדים הכתוב מדבר או אינו אלא בעד אחד, ת״ל
(דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד, שאין ת״ל אחד, אלא כל מקום שתפס הכתוב עד סתם הרי הוא בכלל שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
(תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[כד]
28והוא עד, מתני׳: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים (דכתיב והוא עד, בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות) ברחוקין ולא בקרובין (קרובים פסולים לעדות), בכשרין ולא בפסולין (כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר אל תשת עד חמס), ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד. גמ׳: לאפוקי מאי, אמר רב פפא לאפוקי מלך (דתנן לא מעיד ולא מעידין אותו), ורב אחא בר יעקב אמר לאפוקי משחק בקוביא (בערבון והמראה). מ״ד משחק בקוביא כ״ש מלך (דמדאורייתא לא חזי) ומ״ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו (וכיון דמדאורייתא חזי חיילא עליה שבועה, ורב אחא סבר הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן ליה לא קרינן ביה והוא עד).
(שבועות ל. לא.)
[כה]
29והוא עד, מתני׳: עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם. גמ׳: אמר שמואל אפילו עדיו ביניהן. פשיטא (דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין) לא צריכא דקאי עילויהו (שעומד בצד עדיו) מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי (ודאי להנך דקיימו גביה קאמר והרי ייחד עדיו) קמ״ל. תניא נמי הכי, (דאע״ג דגבייהו קאי פטורין) ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואמר להן משביעני עליכם אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, יכול יהו חייבין, ת״ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו, יכול אפילו אמר כל העומדין כאן, ת״ל והוא עד, והרי ייחד עדיו (דכיון דאמר עומדין כאן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין ואי לא פריש הכי בהדיא תנא ברישא פטורין).
(שבועות לה.)
[כו]
30והוא עד, שנים אומרים אכל (הלב) והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב [וחכמים פוטרין] א״ר מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה (כגון אם העידו בו שהרג את הנפש), לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור. גמ׳: אמר אביי מודה ר׳ מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור (קרבן שבועת העדות) דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות (אפשר שלא היה בר הגדה שלא נתכוון להעיד וקרא כתיב והוא עד, תו״י).
(כריתות יב:)
[כז]
31והוא עד, אמר הקב״ה אם בקשת להעיד העד ואם לאו אני מעיד, שנאמר והוא עד, ומנין שנקרא הקב״ה עד, שנאמר
(ירמיהו כ״ט:כ״ג) ואנכי היודע ועד נאום ה׳. (תנחומא ישן סי׳ טו)
[כח]
32והוא עד או ראה, אמר איוב ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה
(איוב מ״ב:ב׳), והוא אומר וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל
(בראשית י״א:ה׳) אלא ללמד לבריות שלא יאמרו עדות אלא אם כן ראו, שנאמר והוא עד או ראה. (מדרש ילמדנו)
[כט]
33והוא עד או ראה או ידע, בפני ב״ד להוציא עד אחד (שאין הגדה שלו מהני לחיוב ממון) בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשני עדים, (יכול) יהא חייב, תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, את שכשר להעיד עדות תורה, יצא אחד שאינו כשר להעיד.
(ירושלמי שבועות פ״ד ה״א)
[ל]
34והוא עד או ראה או ידע, גופא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד (את העדות) רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה במאי קמיפלגי איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי (זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה זה לא ראה של זה נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד). ואידך, אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי (מ״מ תרוייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה). ואיבעית אימא קרא, דכתיב והוא עד או ראה או ידע (והאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאילו השביע עד אחד ולא העיד פטור) ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד
(דברים י״ט:ט״ו), איני יודע שהוא אחד, מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד, ואפקיה רחמנא בלשון חד (דכתיב והוא עד) למימר עד דחזו תרוייהו כחד. ואידך, והוא עד או ראה או ידע, מכל מקום.
(סנהדרין ל.)
[לא]
35והוא עד או ראה או ידע, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון כו׳ ר׳ יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בראיה בלא ידיעה ובידיעה בלא ראיה (ואין לך עדות בזו בלא זו אלא בתביעת ממון כדמפרש ואזיל) כיצד מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני (הם ראו שמניתים לך אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פרעון ואמר לו הלה) יבואו פלוני ופלוני ויעידו (שמנית לי בפניהם ואני פורע לך) זו היא ראיה בלא ידיעה, ידיעה בלא ראיה כיצד, מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני, יבואו פלוני ופלוני ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה וכו׳. ש״מ קסבר ר׳ יוסי הגלילי משביע עדי קנס (דאונס ומפתה וכפרו) פטור דאי ס״ד חייב, נהי דידיעה בלא ראיה אשכחן לה, ראיה בלא ידיעה מי לא בעי מידע, נכרית בעל, בת ישראל בעל, בתולה בעל, בעולה בעל.
(שבועות לג: לד.)
[לב]
36או ראה או ידע, ת״ר מנין שאין הכתוב מדבר אלא בתביעת ממון (בעדות תביעת ממון) ר׳ אליעזר אומר נאמר כאן אואין (או ראה או ידע) ונאמר להלן אואין (בשבועת הפקדון, בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק) מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון. אואין דרוצח יוכיחו (או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה) שהן אואין ומדברים שלא בתביעת ממון, דנין אואין שיש עמהן שבועה מאואין שיש עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה. אואין דסוטה יוכיחו (או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וגו׳) שהן אואין ויש עמהן שבועה (והשביע הכהן את האשה) ומדברים שלא בתביעת ממון, דנין אואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן מאואין שיש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ואל יוכיחו אואין דרוצח שאין עמהן שבועה ואל יוכיחו אואין דסוטה שאע״פ שיש עמהן שבועה יש עמהן כהן וכו׳. מתקיף לה רבה בר עולא או או ביטוי (או נפש כי תשבע לבטא וגו׳ להרע או להטיב) יוכיחו שהן אואין ויש עמהן שבועה ואין עמהן כהן ומדברים שלא מתביעת ממון, מסתברא מפקדון הוה ליה למילף שכן תחטא מתחטא (בשניהם כתיב תחטא לג״ש), אדרבה מביטוי הו״ל למילף שכן חטאת מחטאת (עדות וביטוי, בחטאת אבל שבועת הפקדון באשם), אלא מסתברא מפקדון ה״ל למילף שכן חטא במזיד תבעיה וכפריה ועבריה (סימן הוא שכן חטא, תחטא מתחטא, ובשניהם חייב על המזיד אבל ביטוי כתיב ביה ונעלם, תבעיה וכפריה, עדות ופקדון באין על ידי טענה וכפירה משא״כ בשבועת ביטוי, ועבריה, עדות ופקדון שתיהן השבועות לשעבר אבל ביטוי עיקרה להבא) אדרבה מביטוי הו״ל למילף שכן חטאת (שניהן בחטאת) שירדה (בעולה ויורד) לחומש (ואין בהם חומש משא״כ בפקדון) הנך נפישן.
(שבועות לג: לד.)
[לג] 37והוא עד או ראה או ידע. והוא עד כגון שחתם עדותו בשטר ונזכר, או ראה שהלוהו מנה (בפיו) [בפניו], או ידע כגון שהודה לחבירו בפניו. (מדרש החפץ כת״י)
[לד] 38והוא עד... אם לוא יגיד, או יכול המשביע עדי קנס וכפרו יהו חייבין, ת״ל והוא עד אם לא יגיד, ממון היוצא בעדותן בלבד חייבין, יצאו עדי קנס שאין מוציאין ממון בעדותן לבדה אלא עם כפירת נתבע. (מדרש הגדול)
[לה]
39או ראה... אם לוא יגיד, ואין עדותן מתקיימת בב״ד (לפסוק הדין על פיהם) עד שיעידו שניהן כאחד, ר׳ נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבוא חבירו למחר שומעין דבריו. במאי קמיפלגי, איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא, מר אמר עד אחד כי אתי לשבועה אתי לממונא לא אתי (הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא אתו), ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי, אלא מצרפינן להו הכא נמי ליצרפינהו. ואיבעית אימא קרא, אם לא יגיד ונשא עונו ודכולי עלמא (תנא קמא ור׳ נתן) כרבנן דפליגי עליה דר׳ יהושע בן קרחה (סבירא להו דאמרי בעינן שיראו שנים כאחד וילפינן טעמא מוהוא עד דליחזי כחד) והכא (גבי הגדה) באקושיה הגדה לראיה (כדכתיב או ראה אם לא יגיד בחד קרא) קא מיפלגי מר סבר מקשינן הגדה לראיה ומר סבר לא מקשינן.
(סנהדרין ל.)
[לו]
40או ראה... אם לוא יגיד, ואם מך הוא מערכך
(ויקרא כ״ז:ח׳) עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו וכו׳. אלא מעתה והוא עד עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו, וכי תימא הכי נמי, והא תניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, פקח ונתחרש, פתוח ונסתמא, שפוי ונשתטה, הרי זה פסול, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ואח״כ מתה בתו (קודם שבא לב״ד להעיד), פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא ואח״כ נתפתח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. שאני התם דאמר קרא או ראה אם לא יגיד, בראייה והגדה תלי׳ רחמנא מילתא והא איכא.
(ערכין יח.)
[לח]
43ושמעה... או ראה או ידע אם לוא יגיד, ושמעה להוציא את החרש, או ראה להוציא את הסומא, או ידע להוציא את השוטה, אם לא יגיד ונשא עונו להוציא את האלם.
(תוספתא שבועות פ״ג ה״ח)
[לח*]
44אם לוא יגיד, ת״ר אמר לשנים משביע אני עליכם פלוני ופלוני, אם אתם יודעין לי עדות שתבואו ותעידוני, והן יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, יכול יהיו חייבין, ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו, בראוין להגדה הכתוב מדבר.
(שבועות לה.)
[לט]
45אם לוא יגיד, תנן שבועות העדות (שחייב הכתוב עליה קרבן שבועה שנאמר ושמעה קול אלה) אינה נוהגת אלא בראויין להעיד, והוינן בה למעוטי מאי, רב פפא אמר למעוטי מלך (דתנן ביה לא מעיד ולא מעידין אותו) רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא (בעירבון דהוי גזלן מדרבנן ופסול לעדות), והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עליה שבועה, שאני התם דאמר קרא אם לא יגיד (משמע מי שהגדה שלו מועלת לבעל הדין) והאי לאו בר הגדה הוא כלל, (לא מהני הגדה דידיה הואיל ולא מקבלינן לה מדרבנן).
(יומא עד.)
[לט*]
46אם לוא יגיד ונשא עונו. מתני׳: בעל אוב וכו׳ וידעוני וכו׳ הרי אלו בסקילה וכו׳. גמ׳: מ״ש הכא דקתני בעל אוב וידעוני ומ״ש גבי כריתות דקתני בעל אוב ושייריה לידעוני, ר׳ יוחנן אמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. ר״ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה וכו׳ ור״י מ״ט לא אמר כר״ל. אמר לך מתני׳ דכריתות ר׳ עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה. (דקחשיב מגדף בההוא מנינא ופליגי רבנן עליה במגדף משום דאין בו מעשה) וכו׳ ואמר ר״ל מאן תנא השתחואה (לענין קרבן על שגגתן) ר״ע היא דאמר לא בעינן מעשה, ור׳ יוחנן אמר אפילו תימא רבנן כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה וכו׳. ורבי יוחנן מ״ש דכפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ועקימת שפתיו (גבי מגדף) לא הוי מעשה. אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב (עיקר חיוב הבא עליו תלוי בלב שמתכוין לברך את השם). מתיב ר׳ זירא יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה (אצל חטאת היא שנויה) ואמאי הא ליתנהו בלב וכו׳ אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם (משום דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו שאין עדותן עדות ואין מתחייבין על כפירתן אלא עד שיעידו בב״ד או יכפרו בבי״ד. רבינו נסים).
(סנהדרין סה:)
[מ]
47אם לוא יגיד, מתני׳: שבועת העדות נוהגת וכו׳ בכשרים ולא בפסולים. גמ׳: שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחברו משלם ממון, יצא פסול שאפילו מגיד אין חברו משלם ממון.
(ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט)
[מא]
48אם לוא יגיד, מתני׳: השביע עליהם חמש פעמים חוץ לב״ד ובאו לב״ד והודו פטורין. כפרו חייבין על כל אחת ואחת. גמ׳: מנלן דאכפירה בב״ד הוא דמחייבי אחוץ לב״ד לא מחייבי, אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב ממון (דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחך במקום הראוי להגדה קאי).
(שבועות לב.)
[מב] 49אם לוא יגיד, יכול השביען בב״ד חמשה פעמים וכפרו יהיו חייבין על כל אחת ואחת, תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו, מקום שאם יגיד ויועיל שם ואם לא יגיד ונשא, יצא זה. אמר ר׳ שמעון מה טעם מפני שאין יכלים לחזור ולהודות. (מדרש הגדול)
[מג]
50אם לוא יגיד, תני רבי ישמעאל ונשא עונו, קרבן (ראה אות נה) מנן ליה בית דין, ילפינן אגדה אגדה (כתיב הכא אם לא יגיד וכתיב בזקן ממרא והגידו לך את דבר המשפט, פ״מ) מה אגדה שנאמר להלן בית דין אף כאן בית דין.
(ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט)
[מד]
51אם לוא יגיד, אמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו׳ אמר ר׳ זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד (שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע), אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב (ואם איתא לדרב כהנא ליחייב) אמר ליה אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם (על פי שנים עדים) ולא מפי כתבם.
(גיטין עא.)
[מה]
52אם לוא יגיד, מתני׳: שלח ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע, וכו׳ גמ׳: ת״ר שלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו, יכול יהו חייבין, ת״ל אם לא יגיד ונשא עונו, מאי תלמודא, אמר ר״א אם לוא יגיד כתיב (מלא למדרש ביה לו לא) אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור.
(שבועות לה.)
[מה*]
53אם לוא יגיד. אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהן אמרו לו מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין (דיליף לה לקמן לה: מאם לוא יגיד שכתוב מלא למדרש אם לו לא יגיד ונשא עונו שמשמע שהוא תובעם) עד שישמעו מפיו בואו והעידוני וכו׳ תניא כוותיה דשמואל ראוהו שבא אחריהן אמרו לו מה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין.
(שבועות לא: לב.)
[מז] 55אם לוא יגיד, נדרש לו ונדרש בלמ״ד ובאל״ף, ופירושו אם לו לבעל דין לא יגיד, ונשא עונו, שאם השביע עליו והלך והודה חוצה לו (פטור מן השבועה) אינו נפטר מן השבועה עד שיגיד למי שהשביעו. (לקח טוב)
[מז*] 56אם לוא יגיד ונשא עונו, אם לוא יגיד, צריך האדם להגיד מעשיו לפני הקב״ה ויתודה עליהן ואם לא הגיד ולא פירט חטאיו ונשא עונו. (מאור האפלה)
[מח]
57אם לוא יגיד, המשביע בפני עובד כוכבים בפני לסטים בפני מוכסין פטור שנאמר אם תחטא ולא יגיד, הוא חוטא אם לא יגיד ואל יהא חוטא כשיגיד.
(תוספתא שבועות פ״ב ה״ו)
[מט]
58אם לוא יגיד ונשא עונו, כיצד מאיימין את העדים. על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן וכו׳ ושמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת (להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפילו על האמת) והלא כבר נאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וגו׳ (עליכם מוטל החובה ונשיאת עון אם לא תגידו מה שראיתם).
(סנהדרין לז:)
[נ]
59אם לוא יגיד ונשא עונו, תניא אמר ר׳ יהושע ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכו׳ והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וכו׳. במאי עסקינן, אלימא בבי תרי, פשיטא דאורייתא הוא (דחייב בדיני שמים), אם לא יגיד ונשא עונו (בתרי קמשתעי מדקפיד אהגדה משמע שאילו מגידין מתחייב זה ממון, ועוד קיי״ל כל מקום שנאמר עד הרי כאן שני עדים עד שיפרט לך הכתוב אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש) אלא בחד (שמחייבו שבועה ובדיני שמים מיחייב דאי הוה מסהיד מחייב ליה שבועה ודלמא לא הוי משתבע בשקרא ומשלם).
(ב״ק נה: נו.)
[נא]
60אם לוא יגיד ונשא עונו, ר׳ יהושע אומר ד׳ אין חייבין לשלם מן הדין ואין מן השמים מוחלין להם עד שישלמו, היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו אין חייב לשלם מן הדין ואין מן השמים מוחלין לו עד שישלם וכו׳ אין לי אלא עדות ממון, עדות נפשות והרציחות (כ׳ הת״ב אפשר דה״ק דאם יודע זכות אין לשתוק כמ״ש הכ״מ בריש פ״א מה״ע ה״ב. מצפה שמואל) והנואפות והעובד עבודה זרה מנין ת״ל
(דברים י״ט:כ״א) נפש בנפש. יכול יהו חייבין בקרבן ופטורין מן הממון ת״ל
(ויקרא ה׳:ה׳) מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור דבר שהוא של ממון חייב דבר שאינו של ממון פטור. אמר בן זומא לפני ר׳ ישמעאל משמע מוציא עדות ממון יהא מביא עדות נפשות, אמר לו ר׳ ישמעאל בן זומא סתרתו בני הרי הוא אומר אם לא יגיד ונשא עונו תלה הכתוב נשיאות עון במגידין יצא עדי נפשות בין מגידין בין שאינן מגידין שאין מן השמים מוחלין להם (דמגלגלין זכות ע״י זכאי וחוב ע״י חייב כדכתיב והאלקים אנה לידו). (
תוספתא שבועות פ״ג א-ד)
[נב]
61אם לוא יגיד ונשא עונו, הה״ד
(משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד. מעשה בשלטון אחד, שהיה הורג את הקבלנין ומתיר את הגנבים והיו הכל מליזין עליו שאינו עושה כראוי, מה עשה, הוציא כרוז במדינה ואמר כל עמא לקומפון, מה עשה הביא חולדות ונתן לפניהם מנות והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכין אותן לחורין, למחר הוציא כרוז ואמר כל עמא לקומפון, הביא חולדות ונתן לפניהם מנות וסתם את החורין והיו החולדות נוטלות את המנות ומוליכות אותן לחורים ומוצאות אותן מסותמות ומחזירות את המנות למקומן, לומר שאין הכל אלא מן הקבלנין. הרי מן השלטון, מן המעשה מנין, ראובן גנב לשמעון לוי ידע ביה א״ל אל תפרסמני ואנא יהיב לך פלגא, למחר נכנסו לבהכ״נ ושמעו קול החזן מכריז מאן גנב לשמעון ולוי קאים תמן, הלא נתנה תורה איפופסין (דין וגמול) והוא עד או ראה או ידע [אם לא יגיד ונשא עונו].
(ויק״ר ו-ב)
[נג]
62אם לוא יגיד ונשא עונו, זה שאמר הכתוב
(משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד, מי גרם לאדם שיאמר עליו נפש כי תחטא, אלא מפני שלא בא והגיד לחכם, פלוני גידף שמו של הקב״ה, לפיכך חולק עמו עונותיו, שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו, לפיכך אמר שלמה חולק עם גנב שונא נפשו, וכשם שהגנב נתפס ושותפו עמו מתחייב, אף מי ששומע גידופו של הקב״ה ואינו מגיד מתחייב עמו, ואל יאמר אדם מה לשון הרע אני אומר, אמר הקב״ה על כל דבר יש בו לשון הרע חוץ מקללת השם, למה שכשם שאדם מקלל את חברו ואחד שומע לא איכפת לו, אבל אם קילל לאביו בפניו הוא נותן נפשו ואמר לאבי קללת, אמר משה הלא הוא אביך קנך
(דברים ל״ב:ו׳). (תנחומא ישן סי׳ יד)
[נד]
63אם לוא יגיד ונשא עונו. לעולם אין העדים יכולין לחזור בהם משתחקר עדותן בבית דין וכו׳ אם לא יגיד ונשא עונו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
(תוספתא סנהדרין פ״ו ה״ה)
[נה]
64ונשא עונו. המשביע את העדים על דבר שיש בו שוה פרוטה וכפרו הרי אלו חייבין קרבן שבועה ופטורין מן הממון שנאמר ונשא עונו. ר׳ ישמעאל אומר ונשא עונו קרבן. רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר כאן ונשא עונו ונאמר להלן
(ויקרא י״ט:ח׳) עונו ישא, מה עונו ישא האמור להלן (בנותר) נטילת נשמת אף עונו ישא [צ״ל אף ונשא עונו. כתי״ע] האמור כאן נטילת נשמה (דחייב בדיני שמים. או הכוונה דקרבן הוא דנפש תחת נפש ומיתת הבהמה חשיב כמו נטילת נשמה, מנחת בכורים) ונשא עון עונו מלמד שבכלל נשיאות עון קרבן (מדכתיב ונשא עונו בוי״ו ולא כתיב עונו ישא חס״ד. ובמנחת בכורים. הכוונה לומר דאף בלא שמע קול אלה הוא נשיאות עון ונשא משמע מכבר דכובש עדותו בלא שמעו קול אלה נמי חייב בדיני שמים).
(תוספתא שבועות פ״ג ה״א)
[נו]
65ונפש כי תחטא... ונשא עונו, ר׳ יוסי בר חנינא פתר קרייא בסוטה. ונפש כי תחטא, היא שחטאה על בעלה שהוא זנה ומפרנסה והיא הולכת ומקלקלת עם אחר, ושמעה קול אלה, והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה
(במדבר ה׳:כ״א), והוא עד, ועד אין בה
(במדבר ה׳:י״ג), או ראה, ונעלם מעיני אישה (ולא מעיני יבמה) או ידע ונסתרה והיא נטמאת אם לא יגיד ונשא עונו, אם לא תגיד לכהן וצבתה בטנה ונפלה יריכה.
(ויק״ר פ״ו – ד.)
[נז]
66ונפש כי תחטא... ונשא עונו, רבי פנחס פתר קריה בישראל לפני הר סיני ונפש כי תחטא, וארא והנה חטאתם
(דברים ט׳:ט״ז) ושמעה קול אלה. ואת קולו שמענו מתוך האש
(דברים ה׳:כ״א) וכו׳ והוא עד אלו ישראל ואתם עדי נאם ה׳ ואני אל
(ישעיהו מ״ג:י״ב), או ראה אתה הראת לדעת
(דברים ד׳:ל״ה), או ידע וידעת היום
(דברים ד׳:ל״ט), אם לא יגיד ונשא עונו. אם לא תגידו אלהותי לאומות העולם הרי אני פורע מכם, אימתי וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות
(ישעיהו ח׳:י״ט).
(ויק״ר פ״ו – ה)
[נז*]
67והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עונו, אמר ר׳ לוי באותה שעה שקבלו ישראל את התורה הודיען הקב״ה שאין כמותו בעולם, שנאמר
(תהלים כ״ט:א׳) הבו לה׳ בני אלים הבו לה׳ כבוד ועוז וגו׳, הבו, הביטו בעליונים, הבו, הביטו בתחתונים וראו שאין אלוה חוץ ממני, לכך הוא אומר והוא עד וכו׳ שמעידין עלי שאני יחיד [או ראה] שנא׳ אתה הראית לדעת וגו׳
(דברים ד׳:ל״ה) או ידע וידעת היום וגו׳
(דברים ד׳:ל״ט) אם לא יגיד אם [אין] ישראל מגידין את התורה ונשא עונו. (מדרש חדש טו)
[נח]
68ושמעה קול אלה... אם לוא יגיד ונשא עונו, ושמעה קול זה שיש בידו למחות ואינו מוחה. והוא עד או ראה או ידע זה שיודע באדם שהוא חוטא. או ראה או ידע והוא נושא לו פנים ואינו מוכיח בדברים כדי להחזירו בתשובה. אם לא יגיד ונשא עונו מה יהיה סופו על שלא הוכיחו, סופו שנתפש ברשתו ונידון בדינו וכן הוא אומר
(יחזקאל ל״ג:ח׳) הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש. (מדרש הגדול)
1. ראה לעיל פ״ד אות ד, ו, כט. וצרף לכאן, ובלק״ט כאן: ונפש כי תחטא הסמיך חטאת היחיד (לחטאת) [לאשם] יחיד. ונפש כי תחטא, עיקר החטאת תלוי בנפש.
2. בקונטרס אחרון בילקוט שמעוני אות לח. וכוונת הדרש לומר שכל חשיבותו של אדם הוא ע״י נפשו ומש״ה ג״כ תולה החטא בנפש, וראה לעיל אות א ופ״ד אות ד ובבאור שם.
– אפילו הוא רשע וכו׳ שמצפין לו שהוא עושה תשובה. עי׳ במאירי
יומא פה. גבי מפקחין את הגל בשבת שכתב: ואע״פ שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת, שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה ומה שכתבתי בזה בצרור הערות על המאירי נדפס בתלפיות שנ״ד חוברת א-ב עמ׳ 100.
3. ראה לקמן אות יד שמפרש הכתוב במחרף ומגדף ומש״כ לקמן אות ה. ובאות יג בבאור מש״כ מדברי החסדי דוד.
4. מובא בקונטרס אחרון בילקוט שמעוני אות לח. וראה לעיל פ״ד אות ו ובבאור. ויק״ר ד ו וביפ״ת שם מפרש דזהו כוונת הדרש שם לדרוש מלת נפש כמו שמסיים הדרש שם בענין נפש, אלא שלא הביא הפסוק שלפנינו.
5. תנחומא סי׳ ז. ושם מוסיף: אמר הקב״ה בפה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים לשמי אתם מחרפים ומגדפים ונשבעים בשמי לשקר. וראה לקמן אות ו שלא נאמר כאן ונעלם. ובאות יד, טו. ובמדרש אגדה כאן: אבל מי שהוא מגדף נוטל העונש שלו ומי הוא מגדף הנשבע בשמו לשקר וכו׳. וברבעה״ת: בא וראה שבכל הפרשיות כתיב שגגה וכאן ובשבועת בטוי לא כתיב שגגה, לומר לך שגדול עונש השבועה שאפילו שגגתה עולה זדון וכן אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, וראה
ברמב״ם הל׳ שבועות פ״ב ה״ד דבלא הזכיר שם ולא כינוי אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עיי״ש, וע״כ דקרא איירי דוקא כשהזכיר את השם ולכן קוראו מחרף ומגדף.
6.
שבועות כה: לה.
כריתות ט. ילקו״ש תע״א. וראה לקמן אות קפג ובירושלמי שבועות פ״ב סוף ה״ב: כל מקום שנא׳ בתורה חטא סתם את תופס הזדון כשגגה עד שיודיעך הכתוב שהוא שגגה, וברמב״ם שבועות פ״א הי״ב: וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין שנאמר: נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה. ובא״ע: כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו ואם שכח ולא הגיד ואחר כן נזכר לו. ותמהו המפרשים דבשכח עדותו מפורש במתני׳ דפטור שהרי אנוס הוא, וראה בק״א מ״ש לתרץ. וברלב״ג: והנה מרי מי שיעבור על שבועת העדות יותר עצום ממרי מי שיעבור על שבועת הפקדון, כי העובר על שבועת העדות לא יביאהו לזה הנאת ממון בהשבעו על שקר וכבשו עדותו וכו׳ ולזה ג״כ יתחייב על שבועת העדות חטאת בלתי קבועה ועל שבועת הפקדון לא יתחייב כי אם אשם, כי החטאת באה על עבירה יותר חמורה מהאשם וכו׳ ע״כ, ובאברבנאל: ונשא עונו וזהו כשיהי׳ במזיד מכסה עדותו ולא יגידהו ע״כ. וכוונתו דעל השבועה אין נפק״מ אם שוגג ואם מזיד. אבל אח״כ כתב: ואמרו ונעלם ממנו והוא טמא ואשם חוזר לשבועה ולמגע הנבלות ואינו חוזר בלבד על הטומאה כי אם ג״כ על השבועה שזכר. והוא נגד סוגיא דילן דונעלם לא קאי אשבועה. ובאור החיים: אומרו נפש כי תחטא – שלא היה לו לומר אלא כי תשמע קול – פי׳ בין במזיד בין בשוגג תכיר שחוטאת, לשלול אם שגגה שחשבה שמותר, או ששכחה העדות אינו חייב על שבועה זו.
7. תו״כ כאן. ירושלמי שבועות פ״ד ה״ד וה״ו, ילקו״ש תע, לק״ט ומדה״ג כאן. ובירושלמי שם אינו מביא הגז״ש. ובר״י מיגאש כאן דר״ש יליף לי׳ מגז״ש ומש״ה פרכינן עלי׳ מה לפקדון וכו׳, וכיון דקיימא לן עליה פרכא בהא גז״ש דיליה, קא הדר יליף לה בהקישא דקראי דליכא למיפרך עליה והיינו דקאמר ת״ל תחטא.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״ג: תבען להעיד לו שהוא כהן או לוי וכו׳ וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאין כאן עדות ממון ובמשך חכמה מפרש הלמוד דבשבועת הפקדון כתיב כי תחטא ומעלה מעל בה׳ שהוא כלל הפרשה דלהלן, דכחש בעמיתו היינו ממון והוא חטא שבין אדם לחבירו, ונשבע על שקר הוא חטא שבין אדם למקום, וה״נ כי תחטא כאן הוא על ההכחשה שעי״ז מזיק לו ממון, ושמעה קול אלה הוא שנשבע על שקר, א״כ החטא הוא במה שמכחיש עדותו לבד השבועה והוא על כרחך בדברים שבממון.
8. תו״כ כאן,
תוספתא שבועות פ״ב הי״ג, ירושלמי שבועות פ״ד ה״ו עיי״ש. ילקו״ש תע, מה״ג כאן. ובפי׳ המשנה להרמב״ם: ועל דרך זו תדון בכל עדות שידרשנה בעל דין שאינו מועילה לו בטענתו אלו העידו בה העדים, ואין הדיין חייב לשאול את העדים אותה העדות כלל. וברמב״ם פ״י שבועות ה״ב: משביע אני עליכם שתבאו ותעידו לי שאמר איש פלוני שיתן לי מאתים זוז ולא נתן, וכפרו, הרי אלו פטורין משבועת העדות, שאם העידו בדבר זה לא יתחייב הנתבע ממון באמירתן. ובעז״כ תמה דמה צריך גז״ש דהא מפורש בקרא אם לא יגיד ונשא עונו, ומשמע שאלו הי׳ מגיד היה מועיל עיי״ש מה שתירץ. ובתוי״ט מתרץ דהחידוש הוא אפי׳ הוא עני, דמ״מ אינו חייב ליתן לו אלא מטעם נדר, ונמצא שאין עליו חיוב ממון בשום צד שאין ב״ד יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לקיים נדרו ועיי״ש ברש״ש.
9. ירושלמי שבועות פ״ד ה״ב ופ״ה ה״ב. ילק״ש ת״ע. ובתוס׳ שם לא: ד״ה משביע. דלרבנן נמי לא בעינן שבועה בב״ד אלא הכפירה, דאהגדה דוקא קפיד קרא דליהוי במקום הראוי להגדה, ראה לקמן אות מא. וכ״ה
ברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ב: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו בעדותן בב״ד, בין שנשבעו או השביען בב״ד בין שנשבעו או השביען חוץ לב״ד והכפירה בב״ד בלבד וכו׳ וכ״כ הראב״ד שם פ״י הי״ז אלא שהרמב״ם שם ובפ״ט ה״א כתב דבמושבע מפי אחרים חוץ לבי״ד בעינן דוקא שיענו אמן אחר השבועה משא״כ כשהשביען בבי״ד. ועיי״ש בכ״מ ולח״מ ולקמן אות י. והר״י מיגאש כתב ומושבע מפי עצמו כו׳ חוץ לבית דין לר״מ מיחייב בין כפר אח״כ בב״ד בין לא כפר אח״כ בב״ד, ובחי׳ הרמב״ן הריטב״א והר״ן כתבו דאפי׳ לר״מ דמחייב מושבע מפי עצמו חוץ לבי״ד מ״מ אם בא אח״כ לבי״ד והודה פטור, שהרי כפר במקום שאין העדות מועלת והודה במקום הצריך, משא״כ בפקדון שכפירתו בכל מקום שוה, ובירושלמי שם בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב, ועוד שם כמה בעיות אי ילפינן דומיא דשבועת הפקדון. ובחי׳ חת״ס בשבועות פי׳ דהא דבעי בירושלמי שם מאחר דעבד ר״מ מפיו כב״ד מהו שיקבעם לקרבן, (דזהו שאלת הר״י מיגאש) ופשיטותא דהר״ן בכפר חוץ לבי״ד והודה אח״כ בב״ד עיי״ש.
10. ראה שם פ״ג ה״י ופ״ה ה״א וה״ב.
ובבבלי שבועות לא. (הובא לעיל אות ט) פירש״י דהגז״ש הוא תחטא תחטא. וכ״ה בתוס׳ שם לא: ד״ה דמייתי, ובגמ׳ שם לד.
ובכריתות ט. ובתו״כ פי״א ד נפש כי תחטא נפש כי תחטא לגז״ש. וכתב במראה הפנים דנ״מ לשבועת ביטוי דכתיב ביה נפש, ולא כתיב ביה תחטא, ודוקא אם ענה אמן דהוי כנשבע מפי עצמו, משא״כ בשבועת העדות דיליף מתחטא תחטא אפי׳ לא ענו אמן אלא שתקו חייבין. ופליגי בזה הראשונים הרמב״ן והרשב״א שם עיי״ש ולעיל אות ט בדעת הרמב״ם. ובנועם ירושלמי ספ״ג שבועות כתב דבכל המקומות הכוונה לגז״ש נפש כי תחטא וכמוש״כ בתו״כ וכן מפורש בירושלמי פ״ד ה״ו, ושבועת ביטוי נתמעטה כיון דלא כתיב בה אלא נפש לחוד. וראה לקמן אות קפא. ובאור החיים כאן כתב דמפי עצמו בשבועת העדות ילפינן בג״ש תחטא תחטא משבועת ביטוי והוא תמוה. ובעבודת הלויים
שבועות לב. כתב לתרץ דבריו.
11. קטע זה ״אלא כל מקום וכו׳ מן הדין״ ליתא בתוספתא דילן רק בכתי״ע, והובא בספר הכריתות לשון למודים שער ג, אות קיד, בנוסח שונה ״אלא כל מקום שתפס הכתוב מוצאן עונשין מן הדין״ וכן ביאר ר׳ פפא
בשבועות לא: דרבנן ילפי מושבע מפי עצמו ממושבע מפי אחרים מק״ו. וכתב בספר הכריתות דהיכא דהק״ו אתא לגלויי דקרא איירי בכל ענין אע״ג דפשטיה לא משמע דאיירי אלא בחד ענינא, מזהירין מן הדין, וכ״כ תוס׳
בסנהדרין פה. ד״ה הא ובסדר הליכות עולם שער ד דיני הק״ו, וכ״כ הריטב״א
מכות יד. וחידש עוד דבקרבן עונשין מן הדין, ובגהש״ס לרעק״א בשבועות שם ציין להריטב״א ולא העיר מהתוספתא דילן. ובפי׳ הקובץ על הרמב״ם הל׳ ע״ז פ״ו ה״ד הקשה על הריטב״א מהתוספתא דילן דאיירי בקרבן ואעפ״כ מקשה ר׳ ירמי׳ וכי יש עונשין מן הדין, ובס׳ לימודי ה׳ כתב דריב״ב לטעמי׳
בשבועות כז. דבקרבן עונשין מן הדין, אלא שבספר הכריתות מבואר דלריב״ב אפי׳ בקרבן אין עונשין מן הדין, ובס׳ המקנה כלל ד כתב דכוונת הריטב״א רק לענין עונשין מן הדין והתוספתא איירי לענין מזהירין וכן הבין בספר הכריתות הנ״ל וכן מבואר
בזבחים קו. עיי״ש בתוס׳ ד״ה אזהרה. ובערוך לנר מכות שם הוכיח מכמה דוכתי דבכרת וקרבן אין עונשין מן הדין. ובחי׳ אור שמח
שבועות לד: כתב עפ״י הירושלמי כתובות פ״ג ה״א דקרבן כממון לענין קלבדר״מ, ובתוס׳ ב״ק ד: ד״ה ועדים דבממון עונשין מן הדין וה״ה לקרבן, וכן ציין לירושלמי ע״ז פ״ה הי״ב, ובציון ירושלים שם מפרש דהתם הוא במה מצינו. ובעז״כ פרשה ח, ג תולה דברי הריטב״א בפלוגתת ר״ש וריב״ב, ובשיירי כנה״ג כללי הק״ו סי׳ ג כתב דאפי׳ בכרת ומיתה בידי שמים אין עונשין מן הדין והביא בשם רבינו אליקים דעונשין מן הדין.
– בחס״ד כאן תמה דלעיל (אות ז) יליף לה ר״ש בגז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והכא יליף לה מכי תחטא, וכתב דצ״ל דתנאי נינהו אליבא דר״ש. וכתב עוד דריב״ב יליף מכי תחטא כרבי, או כר׳ אלעזר בן מתיא לקמן אות יג.
– בהתוה״מ כאן מבאר שרבי לשיטתו דס״ל דשמעה כולל גם שמע מפי עצמו, ומציין
לברכות יג. דדריש שמע השמע לאזנך מה שפיך מדבר.
12. כעי״ז בס׳ והזהיר כג: אע״פ שלא השביעו כשידע לו עדותו ואין מעיד לו עומד ונקרא חוטא שנ׳ ונפש כי תחטא ואח״כ ושמעה קול אלה, עד שלא ישמע קול אלה נקרא חוטא. ומקור הלכה זו הוא בתו״כ קדושים פ״ד ח: ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה, ת״ל לא תעמוד על דם רעך. והובא בשאילתות כאן ובסהמ״צ להרמב״ם ל״ת רצ״ז, וראה בהעמק שאלה כאן מש״כ בזה, ולקמן אות מט-נא. נלמד מפסוק אם לא יגיד וכ״כ הרמב״ם ריש הל׳ עדות ובסהמ״צ מצוה קעח. ובהעמק שאלה כתב דנפק״מ דאי ילפינן מנפש כי תחטא דכתיב לפני והוא עד, יהי׳ החיוב אפי׳ במי שאינו ראוי להעיד שכן גם הוא מסייע לבירור האמת משא״כ אי ילפינן מאם לא יגיד דכתיב אחר והוא עד. ובהע״ש שם ומשך חכמה כתבו בביאור דברי רבינו כיון דילפינן גז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והתם ודאי הפי׳ ונפש כי תחטא והדר ומעלה מעל בה׳, והיינו דהחטא הוא מה שכחש בעמיתו בפקדון דהא כתיב לא תכחשו וה״נ נפש כי תחטא באם לא יגיד ואח״כ ושמעה קול אלה חטא נוסף ע״י שבועת שקר. ובאור החיים פי׳ דלהכי אמר כי תחטא ואח״כ ושמעה קול אלה דמש״ה השביעו לפי שלא רצה להגיד לו עדות, כי בתחלה מבקש ממנו והוא כופר, וזהו החטא שאומר שקרים ואח״כ נוסף על זה שנשבע לשקר ע״כ.
13. בתנחומא ויקרא ז: ולא מטובתו של אדם שומע חרופין וגדופין אלא מתוך עונות שיש בידו שנאמר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. ודרש התוספתא הובא בספר חסידים מכת״י אות תתתרו והוסיף: ומכאן שאסור לשמוע כשמשביע ואסור לראות כשעושין עבירה אע״פ שאין בידו למחות. ובחסדי דוד מפרש דדריש מלשון תחטא דיתירא הוא וכוונתו לדרש דעבירה גוררת עבירה, והדר דריש מלשון או ראה דגם חיבור לרשעים לבד גורם לו שיחטא ומי גרם לו להיות כובש עדותו ולישבע על שקר לפי שראה חבריו עושין כן, ואע״ג דתחטא איצטריך בגמ׳ לגז״ש אולי ר״א בן מתיא יליף לה מנפש וכדלעיל אות י או דסבר לה כרבי באות יא. ובהעמק דבר מפרש דזה מצוי שאחד יבזה את השני אפילו לא חטא כלל אבל ושמעה קול אלה זה אינו אלא א״כ נתחייב לשמוע והיינו שחטא וזה עונשו לשמוע דברים רעים ועיי״ש בהרחב דבר, וראה בתו״ש בשלח פט״ו אות רעט, שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה, שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה.
14. תנחומא סי׳ ז׳. וראה לעיל אות ה. ובביאור דהכוונה על נשבע לשוא והוציא שמו של הקב״ה.
15. המשך הדרש לקמן אות לז.-לח.
וברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״א: החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות, ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר וכו׳, ויהיה ראוי לשמוע הדיינים והאיום שמאיימין עליו. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעי׳ יא. ובכ״מ: ואפשר דמשמע לי׳ לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע. וכבר העיר בתומים סי׳ לה שמקור דברי הרמב״ם הם מתוספתא שלפנינו ראה לקמן אות לז. גם הגר״א ציין מקורו מב״ב קכח. ולא הביא מהתוספתא. וכעין דרש זה בספרי פיסקא קנג: ושמע אביה להוציא את החרש. עוד שם: ושמע אישה להוציא את החרש,
ובנדרים עג. איבעי להו אי חרש יכול להפר לאשתו ופשיט לה ושמע אישה פרט לאשת חרש ועיי״ש ברמב״ן ובפסקי הרא״ש: אי איניש אחרינא דבר שמיעה הוא, אי מעכב ביה שמיעה.
16. ילקו״ש תעא. ולקמן אות קפב.
שבועות לט. ובתוס׳ באן ד״ה שבועת: נראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה (״יעננו בקול״ במתן תורה ובלה״ק ניתנה) להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה. וזה דלא כפירש״י עיי״ש מה שהקשו. ובירושלמי הגי׳: אלו נאמרין ״בלשונם״ וכה״ג בתוס׳
שבועות לט. ד״ה אלו ועיי״ש בד״ה קרית שמע ובתוס׳ יו״ט כאן ד״ה ותפלה. וברמב״ם שבועות פ״ב ה״ב: אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינויין וכו׳ וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה ועיי״ש ברדב״ז. ונראה שמקור דבריו לפי גי׳ הבבלי כאן: ואלו נאמרין בכל לשון. ובפ״ט הי״ב: ואין העדים חייבין עד שישביעם בלשון שהן מכירין אותה. ונו״כ ציינו לגמ׳ דילן וירושלמי הנ״ל עיי״ש ובצ״פ כאן.
17. יל״ש תעא, וראה לקמן אות כ* ובתו״ש משפטים פכ״א אות שכה וצרף לכאן.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ב ה״ב: אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד או באחד מן הכינויין וכו׳ הרי זו שבועה גמורה. וכן אלה וארור הרי הן שבועה, והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. ובראב״ד שם ה״ג: לא מצינו שם אלא בעדות ובפקדון לפי שנאמר בעדות אלה וקול וילפינן אלה אלה מסוטה ופקדון תחטא תחטא מעדות אבל בשבועת ביטוי וכו׳ אע״פ שלא אמר לא שם ולא כינוי וכו׳ שבועה היא. וה״מ לקרבן, וכן נמי לבל יחל, אבל למלקות בעינן שם דכתיב לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא, ושבועת שקר נמי נאמר לא תשבעו בשמי לשקר. ובתוס׳
נדרים ב. ד״ה ושבועות כתבו בשם ר״ת דמושבע מפי אחרים כיון דילפינן ליה אלה אלה מסוטה, שמושבעת מפי כהן, בעי שם, או כינוי. ובר״ן שם ד״ה ושבועות תמה עליו דהא דאמרינן שבועת העדות בעי שם ר׳ חנינא בר אידי הוא, דגמר אלה אלה מסוטה משא״כ לרבנן. וכן הקשה הר״ן בחי׳ לשבועות על הראב״ד הנ״ל. ובלח״מ שם כתב דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא ולא גז״ש ממש עיי״ש. ובר״ן שם כתב הטעם משום דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיבא כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר וכן לא תשא וגו׳ ומ״מ לענין איסור אף בלא שם חל וכמוש״כ הרמב״ם שם ה״ד, וראה בר״י מיגאש רמב״ן רשב״א ריטב״א כאן שיטות שונות להלכה ובנו״כ הרמב״ם שם. ובתו״כ קדושים פרשה ב ו: לא תשבעו בשמי לשקר מה ת״ל לפי שנאמר לא תשא את שם ה׳ אלקיך לשוא שיכול אין לי שחייבים אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את כל הכינויים, ת״ל בשמי כל שם שיש לי. וברא״ש שבועות פ״ד סי׳ כד, הקשה מברכת כהנים דדרשינן שמי שם המיוחד ותי׳ דהכא שאני משום דכתיב וחללת את שם אלקיך, דמשמע אף על הכינויין. וראה במרומי שדה שבועות כאן ובמשך חכמה קדושים יט יב.
18. ראה תו״כ פרשתא ח ב, ירושלמי שבועות פ״ד ה״י ופ״ה ה״א,
ערכין טז. עי״ש. גירסת השאילתות כאן אין הואל אלא לשון שבועה שנאמר ושמעה קול אלה. ספר והזהיר עמ׳ 46. ילקו״ש תעא, לק״ט ומדה״ג כאן. רש״י גריס כאן כהתו״כ, ולפנינו בגמ׳ המלים, (אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה) מוקפים בסוגרים ונדפס בצד: רש״א מחק זה וז״ל המהרש״א: כל זה מצאתי נמחק, כנראה מתוס׳ לקמן ד״ה וכך שכתבו תימה דלעיל לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנ״ל. עכ״ל, ומש״כ רש״י וכתב קול אלה יתירא כו׳ לחייב בא׳ מב׳ קולות היינו שבועה שיש עמה אלה ושבועה שאין עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה לא מרבינן, ע״כ. וגם בכי״מ ליתא גירסא זו וכמ״ש המהרש״א. ונראה שלא הי׳ לעיני המהרש״א דברי הראשונים כאן הרמב״ן רשב״א ריטב״א והר״ן שסוברים שאין למחוק הגי׳ וז״ל הרמב״ן: ה״ג בנוסח, ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה, ושבועה שאין עמה אלה, כאלה שיש בה שבועה, ת״ל ושמעה קול אלה, ושמעה אלה ושמעה קול, פי׳ רבי רחמנא קול כל דהו בין אלה גרידא בין שבועה גרידא א״נ כדאמרינן בירושלמי אין לי אלא שיש עמה שבועה שאין עמה שבועה מנין ת״ל ושמעה אלה ושמעה קול לעשות שבועה שאין עמה אלה כמי שיש בה אלה הא אלה בלא שבועה לא, רבי יוסי בשם רבי יוחנן לא שניא, היא אלה בלא שבועה היא שבועה בלא אלה, ופי׳ כשם שריבה לזו ריבה לזו דשקולין הן ויבאו שניהן. ובריטב״א מבואר יותר דבבבלי משמע דמיתורא דקול דריש לי׳ ובירושלמי יליף לה משום דשקולין הן ועיי״ש בריטב״א גירסתו בירושלמי. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ גריס בגמ׳ דילן ומנין לאלה שאין עמה שבועה. ובתו״כ הגי׳ מנין לשבועה שאין עמה אלה וכתב דשניהם ענין אחד הוא דכמו שאנו צריכים ללמד לאלה בלא שבועה כך אנו צריכים ללמד שבועה בלא אלה. ובקרבן אהרן תמה עליו וכבר האריך לתרץ בעז״כ עיי״ש. ונמצא שיש כאן ג׳ שיטות א. גי׳ הבבלי שלפנינו וירושלמי בין אלה ובין שבועה מועיל לדעת הרמב״ן ורשב״א בלי שם. ב. ר״י מיגאש מובא גם ברשב״א דבעי שם והלימוד דמועיל אלה בלי שבועה ושבועה בלי אלה אבל שם בעינן ולפמ״ש הרשב״א הר״י מיגאש כרש״י וכמבואר
בשבועות לה. ד״ה אוסר אני, וכן מוכח מלשון רש״י לו. ד״ה ושמעה: לחייבו בא׳ משתיהן. וזה דלא כהמהרש״א שמפרש דעת רש״י כשיטת התוס׳ דאלה בלי שבועה לא ידעינן דמועיל. ג. לפי התוס׳ לו. ד״ה וכך. ומהרש״א בשיטת רש״י הלימוד ששבועה לא בעי אלה אבל אלה דלא בעי שבועה לא ידעינן וזה צ״ע שהרי לרש״י בעינן שם ולכ״ע מועיל בלי שבועה. וראה במראה הפנים בירושלמי שם ומה שהקשה עליו בעזרת כהנים שם עייש״ה. ומה שהקשה על המהרש״א בפי׳ רש״י. ובספרי נשא פיסקא יד ובעמק הנצי״ב שם. ובירושלמי סוטה פ״ב ה״ה וקדושין פ״א ה״ה פליגי אי ילפינן שבועות התורה מסוטה דהוי באלה ובשבועה. ופריך שם אמאי לגלגול ילפינן מסוטה ולאלה ולשבועה לא, ובשירי קרבן שם מיישב דהא ילפינן מושמעה קול דחייב על שבועה לחודא ועל אלה לחודא כדאמרינן הכא עיי״ש.
– במדרש שכל טוב 81: אז תנקה מאלתי, אלה לשון שבועה ודומה לו ושמעה קול אלה. הובא בתו״ש בראשית פכ״ד אות קס. ובהגהות הרש״ש כאן העיר שלא הביאו כאן ראי׳ מקרא זה. עוד שם שכל טוב 107: רחש לבי לומר כי האלה הוא שמשביע אדם את חבירו, כדכתיב ושמעה קול אלה, ושבועה היא שנשבע אדם בעצמו בפיו. ולמה נקרא שבועה כי הוא מצוה שביעית שצוה הקב״ה לאדם וכו׳ (הובא בתו״ש בראשית פכ״ו אות קלו ותו״ש שמות פכ״ב אות רמא). ואע״פ שאמרנו כי אלה הוא מפי אחרים, מ״מ כיון שקיבלה עליו הרי היא שבועה חמורה והוא שעונה אמן, ובא״ע כאן: אלה הוא החרם וכן ואת אלית
(שופטים יז, ב), והכתוב אחז דרך קצרה, ובביאור: פי׳ עברת על האלה וכי הוא פועל יוצא וטעמו הוצאת מפיך אלה וכן פה ושמעה קול אדם שהוציא מפיו אלה.
19. בפ״מ כתב: ה״ג מנין לשבועה שאין עמה אלה כשבועה שיש עמה אלה, אבל ברמב״ן
שבועות לה. הובא באות הקודם מבואר כגירסתינו. ובריטב״א שם מביא לשון הירושלמי: ושמעה אלה ושמעה קול לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש בה שבועה ומנין לשבועה בלא אלה ר״י בשם ר׳ יוחנן לא שנייא היא אלה שאין עמה שבועה היא שבועה שאין עמה אלה ע״כ הג׳ הנכונה בירושלמי, ואעפ״י שיש גורסין אותה בהפך וכו׳ עיי״ש ומש״כ באות יט בביאור.
20. דברי הרמב״ן הובאו גם ברשב״א ובר״ן וקלסוהו, דבזה מתרץ מה שלא הקשו בגמ׳ שם דרבנן אדרבנן דס״ל בעלמא מכלל לאו אתה שומע הן, דהכא שאני. ובריטב״א הקשה עליו דאי משום פשטא דקרא, הא בקונמות כתיב לאסור איסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה, ולמ״ד מכלל הן אתה שומע לאו, מיתסר מכלל היתר, כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדאיתא התם, ואי מיתורא דכתיב קול אלה הא דרשינן ליה לעיל לאלה שאין עמה שבועה עיי״ש. ויש לבאר דברי הרמב״ן שאמנם אם יסוד האיסור הוא מה שאדם מקבל על עצמו אנו אומרים מכלל הן אתה שומע לאו. אבל כאן הקפידה התורה שישמע קול אלה מפורש, ואינו מספיק מה שהאדם מבין שיש כאן קללה.
21. ראה לעיל אות יח. ובחסדי דוד כתב דר׳ יהודה ס״ל כתנא דברייתא (לעיל אות יט) ור׳ שמעון סבר כר׳ אבהו דשבועה סתם קרוי׳ אלה וקללה בלחוד נפקא לי׳ מדעולא שם לו. עיי״ש. ובשירי קרבן סוטה פ״ב ה״ה הקשה לרבנן לעיל אות יח דס״ל דחייב על כינוי בלא שם כי היכי דילפינן גלגול מסוטה נילף נמי דבעינן שם דוקא. אמנם לר״ש בתוספתא כאן מוכח דאיכא ריבוי מושמעה קול לחייב על כינוי גרידא. וראה צפנת פענח שבועות פ״ב ה״ב וברמב״ם סנהדרין פכ״ו ה״ג ובראב״ד ונו״כ שם.
23. תו״כ כאן ס׳ והזהיר דף כד. ילקו״ש ת״ע, מה״ג כאן. וברמב״ם שבועות פ״ט ה״ז: וכן אם קדמה שבועה לעדות הרי אלו פטורין משבועת העדות שנאמר ושמעה קול אלה והוא עד, שקדמה עדות לשבועה לא שקדמה שבועה לעדות. כיצד משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות שתבואו ותעידוני ואמרו אמן וידעו לו עדות אח״כ ותבעם להעיד וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות ע״כ. ובתוס׳ ר״ע איגר בשבועות פ״ד אות לג כתב, וק״ל למאי צריך לטעם שקדמה שבועה לעדות הא בלאו הכי במה שאמרו אמן דהוי כשבועה א״כ נשבעו שיעידו לו כשידעו. ומה שאח״כ לא העידו הוי כעוברין על שבועת ביטוי ומה שייך זה לשבועת העדות. ולולי דברי הרמב״ם הייתי מפרש דהוא השביע אותם לכשתדעו והם לא השיבו כלל ואחר שעה ראו עדות ואח״כ תבע אותם ואמרו אין אנו יודעים לך עדות דפטורים מטעם שקדמה שבועה לעדות וצ״ע, ע״כ. וברש״ש: דהוה כנשבעו לקיים את המצוה כמו בפ׳ דלעיל דשבועה שלא נעידך הוי כנשבע לבטל את המצוה, וא״כ אין כאן שבועת ביטוי.
24. ראה לקמן אות כד דממעט במתני׳ נשים קרובים ופסולים, וכאן מוסיף גוים וקטנים. ובחסדי דוד מוחק גוים וגורס עבדים או כותים דהא פשיטא דגוים לאו בני עדות נינהו ולאו בני אתויי קרבן נינהו. ואם הגי׳ כותים, איירי הכא קודם שגזרו עליהם, וסבר דגרי אמת הם, ומ״מ כיון שאינם מחזיקים בכל המצות אינם ראויין להעיד ולא קרינן בהו והוא עד. וכתב עוד דתנא דברייתא מוסיף אתנא דמתניתין דאפילו קרובים מדרבנן פסולים וכגון שלישי בראשון וכן קרובי האם להרמב״ם. ופסולים היינו נמי מדרבנן וכגון משחק בקוביא ואתיא מתניתא כר׳ אחא בר יעקב דאמר הכי בגמ׳. ומה שממעט כאן קטנים מקרבן שבועה ראה לקמן אות פג מירושלמי שבועות דממעט קטן משבועה,
ובנדה מו: שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה, ולכאורה משמע מזה דשבועתו שבועה. וברמב״ם פ״ב נזירות הי״ג דקטן מופלא סמוך לאיש מביא קרבן ואין כאן חולין בעזרה עיי״ש בראב״ד שחולק ובכס״מ מש״כ בזה. ובצ״פ שבועות פי״ב ה״ז כתב דכאן איירי במופלא סמוך לאיש ואעפ״כ ממעט מקרבן עיי״ש ומש״כ עוד בצ״פ הל׳ גירושין פי״ב הט״ז עמ׳ 109. וראה לקמן אות מ דממעט לי׳ מאם לא יגיד. ומש״כ המשביע בעד אחד פטור. ראה לקמן אות כג דממעט לי׳ מדכתיב עד ולא כתיב אחד ולקמן אות כט מש״כ בזה.
25. ראה תו״כ כאן ולקמן אות לח* יליף לה מאם לא יגיד עי״ש. ומש״כ לא מפי בת קול, כתב בחסדי דוד דר״ל אפי׳ שמעו את הלוה עצמו דהוה קאמר אני פלוני חייב לפלוני מנה, כל השומע קולי ילך ויעיד עלי, הואיל ולא ראוהו ולא שמעו מפיו אלא בת קול מרחוק, אינם ראויים להוציא ממון. (הטעם שההודאה מחייבת רק כשהמודה יודע שהוא מודה בפני עדים). ומ״מ מצינו בת קול דמחייב וכגון בשלהי יבמות דמשיאין על פיו, ולפ״ז כיון דאמרינן
בשבועות לב: דמשביע עד מיתה (בעד אחד היודע באשה שמת בעלה) חייבין דעדות ממון מיקרי משום כתובה ה״נ דחייבין קרבן שבועה. ומ״מ דוקא בת קול אבל לא קול הברה אפי׳ בעדי מיתה כיון שאינו קול אדם ברור חיישינן לשד עיי״ש.
26. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט. וראה
סוטה ב: לא:
וסנהדרין ל. הובא לקמן אות ל. ולעיל אות כב ולקמן אות כט וראה
סנהדרין לז. ורש״י
מכות ה: ד״ה שהרי ובפהמ״ש להרמב״ם סוטה פ״א מ״א.
ובסוטה ב: תוד״ה כל: אבל קשיא דגבי שבועת העדות כתיב והוא עד ומחייבין אפילו אחד כדתנן כפר אחד והודה אחד הכופר חייב וי״ל דשבועת העדות לא חייבה תורה אלא בתביעה כדילפינן התם מקראי הילכך כל היכא דמפסידו ממון מיחייב דבהפסד ממון תליא מילתא. ובתו׳ רעק״א למשניות סוטה פ״ו אות כב כתב דהך קושיא לא אלימא כ״כ די״ל דוהוא עד היינו שמשביע ב׳ עדים, אם לא יגיד היינו אף אחד מהם לא יגיד, ואמאי לא הקשו משבועות ל״ב דמשביע עד אחד תליא בגורם לממון, וכן עד אחד בסוטה לכו״ע חייב. ובמרומי שדה סוטה שם כתב דלדעתו נפל טעות הדפוס בתוס׳ וכוונתם באמת להקשות כמו שכתב הגרעק״א. ובתו׳ רעק״א שם כתב עוד דהא דאמרינן כ״מ שנאמר עד הרי כאן שנים לאו דוקא, דסתם עד שייך על עד אחד וכן על ב׳ עדים, אלא דגבי סוטה שאני דע״כ התם הפירוש ועד אין בה היינו דאין שם שנים אבל עד אחד ישנו עיי״ש. ולפ״ז הקשה על רש״י ב״ק נו. ד״ה אם לא יגיד, וכ״ה ברש״י
סנהדרין ל. ד״ה והוא דיליף מהאי כללא דע״א פטור מקרבן שבועה ואי כדבריו דקרא איירי רק בב׳ עדים אמאי עד אחד חייב היכא דמועיל הגדתו, ומסיים שם דבאמת קרא איירי בב׳ עדים אלא דילפינן מיניה דה״ה בעד אחד היכא דהי׳ מועיל בעדותו נמי חייב. ובהכוה״ק: הא דאמרינן כל מקום שנאמר בתורה עד הוא שנים אין זה מאמר מוחלט ומכש״כ כאן שנאמר אצלו מלת נפש. ואף דמשכחת ק״ש גם בעד אחד בעד מיתה ובסוטה, מ״מ קשה לאוקמי קרא בהנך גוונא, דכולהו מילתא דלא שכיחא אינון ואין דרך המקרא לדבר רק במילתא דשכיחא, אלא ע״כ דהקרא איירי שהשביע שני עדים ואחד כפר כמבואר
בשבועות לב. וראה לקמן אות מא.
27. תו״כ כאן ולק׳ אות כד. ובהתוה״מ מבאר דשם עד נקרא מצד שהוא מיועד וכשר לעדות ואם לאו יכנהו בשם עד שקר, עד חמס, עד כזבים, עד בליעל וכדו׳ וראה לקמן אות לח* שנלמד מאם לא יגיד בראויין להגדה הכתוב מדבר עיי״ש.
28. ראה לעיל אות כב כג ולקמן אות כו ואות לט. ובלק״ט טיכוס חטרי השבועות (עיקר גדרי השבועות) רפ״ג: שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו׳ ואע״פ שיש עדות שהנשים כשרות לה כגון נאמנת אשה לומר איש פלוני מת להשיא את אשתו וכו׳ עיי״ש. וכן הקשו האחרונים. ובפרשת דרכים דרך מצוותיך סי׳ קל ובהגהות מל״מ על ספר החינוך מצוה קכג תי׳, דדוקא עד אחד דבעלמא בר הגדה הוא ומצטרף עם אחר להוציא ממון, משא״כ אשה שאינה בתורת עדות בשום מקום, אף בטומאה ומיתה אינה חייבת קרבן. ורעק״א בתוספותיו על המשניות פ״ד שבועות אות כד ובתשובותיו סי׳ קעט ביאר עוד דהא דנאמנת מת בעלה היינו מכח דייקא ומינסבא ולא מדין עדות ואשה לאו שם עדות עלה. ובשו״ת נובי״ק אהע״ז סי׳ לג תי׳ משום דנאמנות אשה וקרובים אינן אלא מדרבנן ומש״ה פטורים מקרבן שבועה, אמנם בתוס׳
שבועות לא. ד״ה ורבנן כתבו דאפי׳ אם כל הנאמנות אינה אלא מדרבנן ג״כ חייב בק״ש. וכן ביאר בשב שמעתתא שמעתתא ז פ״א עיי״ש. ובשו״ת נובי״ת חו״מ סי׳ ח בתשובת בן המחבר דייק בדברי רש״י דנקט פסול אשה מוהוא עד, ולא יליף לה מאם לא יגיד דהא אשה לאו בר הגדה היא, ותי׳ דזהו אליבא דר״מ דמחייב קרבן שבועת העדות גם בהגדה חוץ לב״ד אף דעדותו שם אינו מועיל וה״נ הו״א באשה אף דאין הגדתה מחייבת כלל ומש״ה בעינן למעט מוהוא עד, עוד תי׳ דמאם לא יגיד ליכא למעט אשה דשפיר בת הגדה היא וכגון בעדות אשה וטומאה משא״כ מקרא דוהוא עד ממעט נמי אשה כיון שאין תורת עד עליה וכמו״ש הפר״ד. עוי״ל משום דקדום במקרא. ובמדרש החפץ כת״י: והוא עד, משמע איש ולא אשה, מכאן שהאשה פסולה להעיד. וכ״ה בכת״י מעין גנים וילקוט שו״ת תימני. ובאברבנאל: הנה זכר המצות האלה בשם נפש להגיד שחייב בזה כל בעל נפש איש או אשה, ע״כ. והוא תמוה מתוספתא וגמ׳ שבועות הובא כאן ולעיל אות כב וכד, עיי״ש. וצ״ל כוונתו שהאשה נאמנת לענין טומאה ומיתה שהאמינו אותה חכמים, ויש עלי׳ מצוה לכתחילה להגיד כמבואר בשאלתות לעיל אות יב וזה נרמז בלשון נפש כי תחטא לשון נקבה. ובאלשיך מבואר להיפך: הנה בהחילו בנפש שהוא לשון נקבה ומסיים בלשון זכר באומרו והוא עד וגו׳ אפשר רמז כי שבועת העדות אינה בנשים.
29. תו״כ כאן, ערכין יח ס׳ והזהיר דף כד. ילקו״ש תע ומדה״ג כאן. ובערכין שם: והוא, למה לי, לכדתניא ראה סיעה וכו׳ יכול אפילו אמר כל מי (שיודע עדות אני משביע לא יהו חייבין) ת״ל והוא עד והרי ייחד עדיו (שהרי לא השביע אלא עדיו). וכתב בעז״כ דלא פליגי בזה ולכו״ע חייב בין בכל מי בין בכל העומדין זולת כשאמר עליכם דלא מוכחא מילתא שהשביע עדיו. וברי״ף כאן גורס: אפילו עדיו עומדין לו בצדו, פשיטא, לא צריכא דמחוי עלייהו, מהו דתימא כמאן דייחדינהו דמי קמ״ל וראה בר״ן שם ביאור כוונתו. וברמב״ם שבועות פ״ט ה״ט: אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שייחד אותם התובע וישביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי שיודע לי עדות שיבא ויעיד וענו כולם אמן ועדיו בכללם ואח״כ תבע עדיו וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן. אבל אם אמר משביע אני כל העומדין כאן, שאם ידעו לי עדות שיבאו ויעידו לי והיו עדיו בכללם וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות שהרי ייחדם בכלל אחרים. ובר״י מיגאש כתב דאם העדים ענו אמן אע״ג דאינן חייבין משום שבועת העדות מ״מ חייבין קרבן משום שבועת ביטוי. וגם קאי באיסורא. וכ״כ המרדכי סי׳ תש״ס בשם הראב״ן דכל הני פטורי דמתני׳ לענין קרבן אבל שבועה חיילא ואם לא יגיד עובר על לא תשבעו בשמי לשקר ונקרא עבריין, וכ״כ המאירי דלמלקות חייבים. וברא״ש פ״ד סי׳ יט כתב דכל הני פטורין אף מקרבן שבועת ביטוי מיהו מלקות מיחייב משום שנשבע לשקר ואע״ג דלא שייך מלקות בשבועת העדות דלא שייך בהו התראה דשמא שכחו העדות מ״מ עונש איכא. וראה ברמב״ם שבועות פ״ט הי״ד.
30. בתו״י כאן ד״ה לא נתכונתי להעיד. מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכונו לעדות ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אחר זמן להעיד בפני ב״ד. וכ״כ בפסקי תוספות שם אות יח. ובפי׳ ר״ג: לא נתכוונתי לעדות, לא שמתי דעתי להיות זוכר אם לאו. ובפי׳ רש״י: לא נתכוונתי להיות עד. אמנם בשטמ״ק שם אות ד׳ כתב בשם הרא״ש: והלשון תמוה דרוב עדיות לא בעי כוונה, דאין צריך לומר אתם עדי אלא בהודאה, אבל בכל שאר עדיות אם ראו הדבר אף בלא כונת העדות יכולין להעיד וא״כ אמאי פטור כיון שראוי להעיד וצ״ע.
וברמב״ם הל׳ עדות פ״ה ה״ה: אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד או שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות. וכ״כ הרא״ש בתשובה וכ״פ בטוש״ע סי׳ לו סי״ח. ובביאור הגר״א סק״ה הקשה מסוגיא ותו״י דידן דל״מ כן. וכן הקשה בשו״ת פנים מאירות ח״ג סי׳ כה, ובבית מאיר שם הכריח דלא כהתו״י מדברי הגמ׳
שבועות לד: ההוא דא״ל לחברי׳ מנה מניתי לך בצד עמוד זה א״ל לא עברתי בצד עמוד זה מעולם, נפקו ביה סהדי דהשתין בצד עמוד זה אר״נ הוחזק כפרן עיי״ש והרי העדים כשראו שהשתין ודאי שלא כוונו לשום עדות ואיך הוחזק כפרן. אמנם בצ״פ השלמה דף 56 כתב דהא דכריתות הוא דוקא בדין שבועת העדות דגזה״כ הוא דבעינן שיהא עליהם שם עדים גם בזמן ראי׳ עיי״ש ומש״כ עוד בהל׳ שבועות פ״ט ה״י עמוד 10 ובהל׳ קה״ח עמ׳ 69 ובהל׳ מת״ע פ״ד עמוד 111. ובמה״ת דף מד ע״ד.
31. תנחומא סי׳ ז׳, מדרש אגדה כאן וברב״ח: ויתכן לפרש עוד, ׳והוא עד׳ כי באור הכתוב הוא שאם הוא כובש עדותו ולא יגיד זה בבית דין לא יאמר ומי יודע בדבר אם כובש עדות זה, לכך נאמר והוא עד שמו של הקב״ה עד, שכן מצינו לשון ״הוא״ שהוא שמו של הקב״ה, ממה שכתוב אני ה׳ הוא שמי וכתיב הוא עשנו ולו אנחנו וכו׳ ורבים כן ולכך יאמר והוא עד שמו של הקב״ה עד, כי הוא בוחן לבות וכליות ויענישנו על זה, ע״כ.
32. הובא בערוך ע׳ ראה בשם ילמדנו סוף תולדות. וראה תו״ש נח פי״א אות מה וש״נ. וכעי״ז ברש״י ריש איוב: אלא ללמד הלכה לדורות שאין דנים אלא ע״פ עדי ראיה שנאמר או ראה או ידע. וברמב״ן: והוא עד או ראה או ידע אינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה וכו׳ עיי״ש וברב״ח. ובמאור האפילה: או ראה, אין אדם מעיד עד שיראה בעיניו. וברביד הזהב: והוי יודע דפשוט מה שאמרו פ״ב דמס׳ עדיות
וכתובות דף כג דאין לא ראינו ראיה מדכתיב ראה ולא מה שלא ראה וכו׳ ואין אומרים דזה ראייתו שולטת יותר וכו׳ עיי״ש ולקמן אות לא.
33. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט, ושם יליף מאו ראה או ידע, אבל נראה שגם שם הכונה ללמוד מוהוא עד וכדלקמן אות לח* בבאור. וראה לעיל אות כג. ובמכדרשב״י שמות כב ט הובא בתו״ש משפטים פכ״ב אות ט: מה רואה האמור להלן שני עדים אף רואה האמור כאן (אין רואה) שני עדים. ובתפארת ישראל ריש פ״ד שבועות כתב עפ״י הירושלמי דזהו כוונת המשנה שם דתנא בכפלות באנשים ולא בנשים ברחוקין ולא בקרובים וכו׳ דאפילו קבלוהו עליהם אינו חייב קרבן אע״ג דעדותו מהני, וכ״כ במהר״ם שיק מצוה קכ״ג דזהו כוונת רש״י שהביא קרא דוהוא עד. וכ״ה בהגהות חשק שלמה כאן. ובק״ע סנהדרין שם מפרש כוונת הדרש דמדכתיב והוא עד קדריש שיהא עד ראוי להוציא ממון מן התורה בע״כ דנתבע, לאפוקי עד אחד אע״פ שקבלו אותו כשנים כיון שמן התורה אינו נאמן בלא דעת הנתבע פטור מקרבן שבועה, ובשו״ת הלק״ט ח״א סי׳ קב מדייק מכאן דאם קבל עליו קרוב ופסול אינו מחויב להעיד דכתיב והוא עד או ראה שיהא ראוי להיות עד מטעם ראיה. ובשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ קמ״ו השיג עליו דאין לדייק מפסוק זה כיון שהרבה דרשות כבר נדרש על הפסוק עיי״ש. וראה בפתחי תשובה חו״מ סי׳ כח סק״א. ובשו״ת רעק״א סי׳ קעט ולקמן אות מ בבאור.
34. ילקו״ש תע״א.
כתובות כו: גיטין לג: ב״ב לב. קסה:
תוספתא סנהדרין פ״ה ה״ו. ירושלמי כתובות פ״ב ה״ד סוטה פ״א ה״א. סנהדרין פ״ג ה״ט. שבועות פ״ד ה״א. וראה לעיל אות כג. ולקמן אות לה.
ובמכות ו: אמר ר׳ נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשרה אבל בדיני ממונות כשרה. וכן פסק הרמב״ם בהל׳ עדות ריש פ״ד: עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד, וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד אבל דיני ממונות אין צריכין לכך וכו׳ עיי״ש ובטוש״ע סי׳ ל סעי׳ ו. ובתומים שם כתב דעדות מיוחדת אינו אלא מדרבנן, ובנתה״מ סי׳ ל סק״ד דהיינו דוקא היכא שכל אחד ראה מעשה אחר משא״כ כשאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון אחר ילפינן ליה מקרא והוי מדאורייתא, ובעמק יהושע דיני לולב סי׳ יג מחכך לומר דבכל אופן הוא מדאורייתא וראה שם בנו״כ השו״ע אי עדות מיוחדת דינה כעדים לכל דבר או לא וכגון לענין קנס והעדאת עדים דר׳ חייא קמייתא לחייב שבועה ועוד.
35. תו״כ כאן
תוספתא שבועות פ״ב ה״ה ירושלמי שבועות פ״ד ה״ה ס׳ והזהיר דף כה ילק״ש ת״ע לק״ט ומדה״ג כאן ולעיל אות ז ולקמן אות לב. ומה שפירש״י כאן ואני פורע לך, הקשו עליו הראשונים דאי משום קבלה אין אנו מחייבין אותו מדין עדותן של עדים אלא מפי עצמו שמחייב עצמו בכך מדעתו ואין זה עדות ידיעה בלא ראי׳, וברמב״ן כתב דכוונתו לומר שאם יבאו אני אתן בדין ולישנא בעלמא נקט וכ״כ הרשב״א והריטב״א ור״ל שאומר אני איני זוכר ואיני מאמין שמנית לי מעות, אבל אם יבאו עדים מודה אני שלא הי׳ פרעון ולא מתנה וע״כ הי׳ הלואה ואשלם לך מן הדין, וכן פירשו לשון הירושלמי, אלא שכתב הריטב״א שהירושלמי חולק בזה על הבבלי וסובר דלענין קנס ג״כ חייב בראי׳ בלא ידיעה. והביאו גם המאירי וסיים: ואע״פ שבסוגיא זו יראה שאין ראי׳ בלא ידיעה נמצאת בקנס אינו אלא מפני שאין הדבר מצוי. וראה בהעמק שאלה שאלתות סט באריכות. וברמב״ן כאן: אינם שלשה ענינים, כי אין עד בלא ראי׳ ובלא ידיעה, אבל יאמר אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה אם לא יגיד יש עליו עון. והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו ולכך פירשו רבותינו כי יש עדות שתועיל בראי׳ בלא ידיעה ויש שתועיל בידיעה בלא ראי׳ וכו׳ עיי״ש וברב״ח ולקמן אות לג בביאור ובפנים יפות כאן מה שהעיר על הרמב״ן. וברמב״ם הל׳ עדות פי״ז ה״א: מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וכו׳ אע״פ שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה שנאמר והוא עד או ראה או ידע ואין לך עדות שמתקיימת בראיה או בידיעה אלא עדות ממון. ובלח״מ שם.
36. תו״כ כאן, ירושלמי שבועות פ״ד ה״ד ס׳ והזהיר דף כד ילק״ש ת״ע לק״ט ומדה״ג כאן ולעיל אות ז ואות לא. ובהתוה״מ ביאר דמלות או או באו שלא כמשפט וכמ״ש הרמב״ן דאינם שלשה ענינים כי אין עד בלא ראי׳ ובלא ידיעה, ולא ס״ל כר׳ יוסי הגלילי דיליף מכאן ראי׳ בלא ידיעה וכו׳ ולפ״ז מלת או שבא תמיד לחלק כאן היא זרה עיי״ש. ומ״ש רש״י דמפקדון ילפינן לי׳ כיון דכתיב תחטא לגז״ש הקשה בגליון הש״ס דהא קאי הכי אליבא דר״מ דלא ס״ל גז״ש דתחטא תחטא עיי״ש עוד ולכן פי׳ דר״ל שדומה לפקדון יותר כיון דבשניהם כתיב תחטא. וכן משמע מפי׳ ר״ח שכתב: מסתברא מפקדון הו״ל למילף שכן תרווייהו תחטא תחטא כתיב בהו, ושניהן מביאין על הזדון כשגגה וכ״כ בעז״כ. ובמאירי כאן: כבר ידעת מה שאמרו רז״ל שאין אדם דן גז״ש אא״כ למדה מרבו ורבו מרבו עד סיני מעתה יש לך לתמוה כשאמרו בכאן וכו׳ היאך הוא משיבו או או דרוצח יוכיחו, ושמא לא היתה הקבלה אלא באו או מפקדון לעדות ופי׳ הדברים כך הוא שאין אדם דן גז״ש אא״כ הוא מקבל מרבו שיש לדרוש גז״ש על אותה מלה אבל מכיון שהוא מקובל כן אע״פ שאינו מקובל עם איזו מלה הוא דן אותה גז״ש יכול הוא לדונה והבחירה בידו לדון במה שיראה לו שהיא דומה לו ביותר מן האחרות.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ג: תבען בעדות שאינה מחייבת ממון וכו׳ פטורין משבועת העדות שאין חייבין אלא על כפירת עדות ממון שדומה לפקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שפרטן הכתוב בפרשה וכו׳.
37. כעי״ז בכת״י מעין גנים ובמדרש הביאור ובילקוט שו״ת תימני. וברמב״ן: ועל דרך הפשט או ראה שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי או ידע ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה, וברב״ח: והאמת כי בגוף הממון אי אפשר שיהיה עד בלא ראיה ובלא ידיעה אבל אפשר להבין מלשון הכתוב שלשה ענינים כל אחד זה בלא זה עדות בפני עצמה: ראיה בלא ידיעה, וידיעה בלא ראיה, ועדות בלא ראיה ובלא ידיעה. ראיה בלא ידיעה כגון שנתן לו מנה בפניו אבל לא ידע אם הוא הלואה או פרעון או פקדון, שהיה שליח בשביל אחר שיקבל ממנו, ידיעה בלא ראיה כגון שהודה פלוני בפניו שהלוה מנה אבל לא ראה הממון, עדות בלא ראיה ובלא ידיעה זו חתימת העדים שזה מכיר חתימתן, ועדותו של זה תועיל לבעל דין אע״פ שאין בו לא ראיה ולא ידיעה וע״פ עדותו של זה מוציאין הממון מתחת ידו של זה, וזהו והוא עד או ראה או ידע.
38.
בשבועות לג. איבעיא להו, משביע עדי קנס מהו וכו׳ כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה או דילמא השתא מיהו לא אודי.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ד: וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות, מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם ואע״פ שבאו העדים אחר כן והעידו, נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותן וכו׳. וברדב״ז שם כתב דטעם נכון הוא עיי״ש. ובקרית ספר משמע שהלמוד הוא מתחטא תחטא מה התם תביעת ממון ויש לו ואינו יכול להפטר בהודאה יצא קנס שיכול להפסד בהודאה ועי׳ בתוס׳
שבועות לג. ד״ה או דלמא. ובחי׳ הר״י מיגאש ביאר האיבעי׳ אם לפני הגדת העדים יש כאן כבר חיוב או שאז בא החיוב ומענין זה בצ״פ מה״ת דף מד ע״ד עיי״ש.
39. ילקו״ש תעא וראה לעיל אות ל ובבאור. וע״ש בגמרא דהלכה כר׳ נתן והלכה כר׳ יהושע בן קרחה ואפילו הודאה אחר הודאה הלואה אחר הלואה הודאה אחר הלואה הלואה אחר הודאה מצטרפין. ובכנה״ג חו״מ סי׳ לב הגה״ט אות נא כתב להסתפק אם בגיטין וקדושין וכן לאסור אשה על בעלה אי דמי לדיני נפשות וצריכין להעיד שניהם כאחד או דמי לדיני ממונות ושומעין דבריו של זה היום והשני למחר וכתב דזה תלוי במחלוקת הפוסקים אי עדות מיוחדת בקדושין דינה כד״מ או כד״נ. ובקצוה״ח שם סק״ח דהוא פשוט מגמ׳ דילן דמקשינן הגדה לראי׳. ובטורי אבן ר״ה כ״ג: כתב לתלות הא דעדות מיוחדת אי מהני גבי קדוש החודש וכן בכל עידי עונש ועידי איסור דתליא בב׳ הטעמים, דלהאי טעמא דמפרש דבסברא פליגי לא שייך רק בעדות ממון לחוד דמהני ע״א לשבועה ושוב אין מצטרף עם השני לממון משא״כ לטעם הב׳ דמפרש דפליגי בקרא באקושי הגדה לראי׳ ולפ״ז אין לחלק בין עדות ממון לשאר עדות כיון דגזירת הכתוב הוא עיי״ש.
40.
תוספתא סנהדרין פ״ה ה״ג ילק״ש תע״א ובב״ב קכח. ושם לא מובא הפסוק. וברשב״ם שם ד״ה בפסלות. ובחי׳ הריטב״א שם: במסכת ערכין מפיק ליה מדכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד וכו׳ וקשה לי דבמביא גט
(גיטין כג.) הכשירו כל שתחלתו בדעת ואע״פ שנסתמא, יש לומר דהתם קיום שטרות דרבנן ואקילו ביה משום עיגונא. וראה לקמן אות לז בבאור מש״כ בשם המאירי. וברמב״ם הל׳ עדות פי״ד ה״ב: זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות אע״פ שנפסל בינתיים כשר, בחי׳ הרי״ם חו״מ סי׳ כח ססק״ב מחדש דהיכי שבראית העדות היה כשר וגם עכשיו הוא כשר רק בינתיים היה פסול, אע״ג דבכה״ג כשר לעדות דיש כאן תחלתו וסופו בכשרות מ״מ אם תבעו בשעה שהיה פסול פטור אח״כ אף כשנעשה כשר כיון דכתיב והוא עד והיינו עד הכשר ומועיל ובשעת שמיעת האלה לא היה עד, וה״ה לענין חיוב עדות אם תבעו כשהי׳ פסול אע״פ שעכשיו כשר ליכא אם לא יגיד. ומתרץ בזה כמה ענינים.
41. ראה רש״י
ערכין יז: ד״ה סומא פסול לעדות דבעינן או ראה.
ובנדה מט: ד״ה לאתויי סומא וכו׳ אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה. וברא״ש ב״ב פ״ח סי׳ כד: וסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא, כדפסלינן אלם מואם לא יגיד, אע״פ שיכול להעיד בכתב דבעינן שיהא ראוי להגיד בפיו, ה״נ בעינן שיהא ראוי לראות בעיניו ואע״פ דקושטא קמסהיד פסול. וברש״י
כריתות ד. ד״ה הואיל וכו׳ עיקר עדותן בראיית העין שמעידין מה שראו וכ״ה
בסנהדרין ס״ה: ד״ה הואיל, וברש״י ב״ק פו: ד״ה בעדים וכו׳ עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאי לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד ובגליון הש״ס שם. וכ״כ ביד רמ״ה ובפירוש קדמון ב״ב קכח.
וברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״ב: הסומים אע״פ שמכירים הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולין מן התורה שנאמר והוא עד או ראה, מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעיף יב. ובכ״מ כתב: הראי׳ שהביא מאו ראה צ״ע היכא איתא. והמגיה על הגליון כתב שם דיצא לו להרמב״ם מגמ׳ ערכין הנ״ל וזהו מקור רש״י בנדה. והעיר בציוני מהר״ן ויד איתן על הרמב״ם שנעלם מהם שהוא מפורש כן בתוספתא שלפנינו וכ״כ בברכי יוסף חו״מ שם אות יו״ד. ובכנה״ג חו״מ סי׳ לה הגה״ט אות יד: ואע״ג דכתיב או ידע ס״ל דכוונת הפסוק או ידע אפי׳ בלא ראה, והיינו דוקא במי שראוי לראות, ידיעה לחוד סגי, אבל מי שאינו ראוי לראות לא סגי בידיעה לחוד דאלת״ה לימא והוא עד ידע וגו׳ וכ״ש ראיה, אלא ודאי אתא לאפוקי סומא שאין בו ראיה. ובתשב״ץ ח״ג סי׳ ו דאף שרואה מעט מאחר שאינו יכול להבחין בין איש לאיש כשהוא מסתכל בהם עדותו פסולה מן התורה עיי״ש. ובספר התרומות ריש שער לו: אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר וכו׳ ואע״ג דלגבי סהדותא פסל לי׳ ולא מתכשר וכו׳ דהתם בעדות כיון דלא חזי לכולהו עדות לא חזי לחד מינייהו. ע״כ ור״ל אע״ג דיש כאן או ידע, אין כאן או ראה, ולא הביא מתוספתא דילן. ובמאירי ב״ב קכח.: ומכל מקום בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלוני לפלוני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך, ונסתמא אע״פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת
גיטין כג. שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדות אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו וכו׳ ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכין כוון ולא נראו הדברים ע״כ. והיא שיטה חדשה. וביד רמ״ה שם כותב: וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב והוא עד או ראה או ידע, ואפילו בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי׳, וכו׳ דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות, וראה לעיל אות לו.
42.
ברמב״ם הל׳ עדות פ״ט ה״ט: השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע״פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הר״ז פסול ובכלל שוטים יחשב. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעיף י, וראה בכס״מ ולח״מ שם ובתומים סי׳ לה סק״ו. ובשו״ת מהרי״ט אהע״ז סי׳ יו כתב דאין דברי הרמב״ם אלא לענין עדות בלבד משא״כ לענין מקח וממכר או לגיטין וקדושין עיי״ש. וכ״כ בשו״ת חת״ס אהע״ז ח״ב סי׳ ב ובשו״ת עונג יו״ט סי׳ קנג, ובחסדי דוד: ושוטה דקאמר אפי׳ אינו שוטה גמור אלא שאינו מיושב בדעתו, ובאמרי בינה הל׳ עדות סי׳ מח כתב דהדרש בתוספתא לא בא למעט שוטה גמור דלזה אין צריך מיעוט אלא למעט מה שהוסיף הרמב״ם כל מי שנטרפה דעתו וכו׳. ועיין בפרישה חו״מ שם אות ט ובסמ״ע ס״ק כא.
43. ראה לעיל אות טז. מלשון התוספתא מבואר דהמיעוט פרט לחרש פרט לאלם מיירי במדבר ואינו שומע ובשומע ואינו מדבר. והתוס׳ לשיטתה בתרומות פ״א מובא
בגיטין עא. זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם, ומדברי התוספתא קשה על מ״ש התוס׳
בגיטין עא. ד״ה אמר ר׳ זירא וי״מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דקאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש (וכ״כ בחי׳ הרשב״א ותוס׳ רי״ד) אבל אלם לא משמע הכי עכ״ל. והרי מפורש בתוספתא דמיירי באלם השומע, ועמד על זה באמרי בינה הל׳ עדות סומן מח. והפנ״י הקשה על דברי התוס׳ דאם מדבר על זה שאינו שומע ואינו מדבר אמאי אצטריך למעט מאם לא יגיד, תיפוק ליה דלאו בר עדות ולא שייך במצוות כמו שוטה וקטן וכן הקשה הגליון הש״ס שם [והוסיף אמנם הא דחרש לא שייך במצות נמי לאו הלכה פסוקה דבמס׳ תרומות בירושלמי פ״א מייתי תנאי דחרש שייך בכל המצות וקידושיו קדושין גמורין. והדבר פלא שהרי ידוע כמה הרעישו האחרונים על הנוב״י מ״ש בס׳ אור הישר סי׳ א׳ שהביא דברי הירושלמי תרומות פ״א ה״א חרש שוטה וקטן שקדשו אין קדושיהן קדושין וכו׳ והבין שהכוונה לקדושי אשה, וכן כתבו כל מפרשי הירושלמי גם מהר״ש סירילאו, ובציון ירושלים שם העיר שהפי׳ בירושלמי הוא דמיירי לענין קדושי אפר פרה שם כמפורש כן בתוספתא פ״ה דפרה וכ״כ הר״ש פ״ה דפרה. והעיר בזה בתורת גיטין שם ושם מביא שגם הבית מאיר נסתבך בזה ולפנינו מבואר שגם הפנ״י הבין כן. וכ״כ גם בשו״ת עונג יו״ט סי׳ ב. ובתוס׳ הראשונים פ״ה דפרה מביא מ״ש אפטביצר במבוא לראבי״ה דף רלד מלשון רבינו יואל בשו״ת סי׳ תתק״מ שמצא בספרים הישנים פי׳ דברי הירושלמי תרומות דלענין קדושין אפר פרה פליגי אבל בקדושי אירוסין לא פליגי.] ומ״ש לענין דאינו בר מצות מבואר כן
ברמב״ם הל׳ עדות פ״ט הי״א שכתב: החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר אע״פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב״ד בפיו. וכ״ה בחו״מ סי׳ לה סעי׳ י. ואין לטעות בלשון הרמב״ם שכתב ואחד חרש מדבר וכו׳ שקאי על תחלת דבריו שהחרש כשוטה וכו׳ שהרי מפורש בתוספתא שהן כפקחין לכל דבריהם. וצ״ל שתחלת דברי הרמב״ם מיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר. ואח״כ מתחיל: ואחד חרש וכו׳ ובתומים חו״מ סימן לה ז חרש פסול וכו׳ עיין ב״י וכ״מ שכתבו דאפשר דיליף ליה להרמב״ם מדכתיב ושמעה וכו׳ ולא עיינו בתוספתא דשבועות פרק שבועות עדות דיליף ליה ת״ק ושמעה פרט לחרש שא״י לשמוע אם לא יגיד פרט לאלם שא״י להגיד ואם כן ש״מ דחרש דפתח בי׳ היינו מדבר ואינו שומע ור״ע יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה וכו׳ ע״ש והן הן דברי רמב״ם דצירף דברי הת״ק לר״ע יחד בחד כללא ולכך כתב צריך שיעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים ואיום שמאיימין עליו והיינו דו״ח ופשוט, ע״כ.
44. תו״כ כאן ויליף ליה מוהוא עד, וראה לעיל אות כב-כד,
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״א: היו עדיו או אחד מהם פסול או קרוב וכו׳ או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ובתוס׳ כאן ד״ה או: אע״ג דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראויין להעיד, (לעיל אות כד) איצטריך למיתני הכא דאפילו אם יש שלשה עדים והשנים כשרים פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וברמב״ן תירץ דהחידוש הוא אפי׳ אמר ליה נאמן עלי עד מפי עד או קרובין ופסולין קתני מתני׳, דבראוין להעיד הכתוב מדבר וכדאמרינן בירושלמי הובא לעיל אות כט וכ״כ הרשב״א והר״ן בשמו, וכ״כ בריטב״א: ואשמעינן דאע״ג דאיכא כפירת ממון אפ״ה פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראוין להעיד ומחייב ממון בכח עדותן משמע ע״כ. ואע״ג דבגמ׳ יליף לה מאם לא יגיד הביא הריטב״א כאן הכתוב מוהוא עד, וכתב בעזרת כהנים דלפירוש הרמב״ן לא נפקא מאם לא יגיד דהרי ראוי שפיר להגדה מאחר דקבליה עליה אלא מוהוא עד נפקא דהאי לאו עד הוא. ורק לפי׳ התוס׳ אתי שפיר הלמוד מואם לא יגיד. וראה בתוי״ט פ״ד שבועות מי״א. ובתפארת ישראל שם כתב דקמ״ל דאפי׳ מבטוי פטורים עיי״ש. וראה לעיל אות כה בבאור.
45. ראה לעיל אות כד
משבועות לא. דלרב פפא דממעט מלך, משחק בקוביא חייב קרבן שבועה הואיל ומדאורייתא מיחזי חזי, ושם נלמד מוהוא עד. ובתוס׳ שם ד״ה ורבנן, דבעד מיתה אע״ג דמדאורייתא מיפסיל כיון דמדרבנן עדותו מועלת יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, והכא אע״ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מיחייב, דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו, ובחי׳ הרשב״א: תמוה לי מ״מ כיון דפסלוהו רבנן ואפילו יגיד לא יתחייב הלה ממון למה יגיד והלא לא חייבתו תורה אלא במפסיד לתובע ממון בכפירתו, ומתוך הדחק י״ל דמשחק בקוביא ופסולין דרבנן אע״פ שאין מוציאין ממון בעדותן מהני עדותן דאי תפיס ואפי׳ בעדים לא מפקינן מיניה ומההיא שמעינן לה וכו׳. ע״כ. ואע״ג דאין זה ודאי שיתפוס מ״מ כיון שבקל יכול לתפוס הרי זה כאלו היו מחייבין ממון בעדותן, (כעי״ז שבקל יכול לתפוס מצינו ברמב״ם הל׳ עדות פכ״א ה״ד עיי״ש בראב״ד ובהל׳ חובל ומזיק פ״ד הי״א ובכס״מ שם). ובקצוה״ח סי׳ לח סק״ב ובאור שמח עדות פי״א ה״ו ובחי׳ על שבועות וכן בחי׳ הרי״ם חו״מ סי׳ כח סק״ב האריכו לתרץ קו׳ הרשב״א עיי״ש.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״י ה״א: היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם או שהי׳ המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד וכו׳ וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון. וראה
ברמב״ם הל׳ שגגות פ״י ה״ז שפסק שהמלך מביא קרבן על שבועת העדות. ובראב״ד שם השיג דאין המלך חייב בשמיעת קול. ותמוה דהרמב״ם סותר עצמו כאן שפסק דמלך פסול להעיד ועיי״ש בנו״כ ובתוי״ט פ״ב הוריות מ״ה ובמהר״ם שי״ק מצוה קכד אות ב. ובתו׳ רעק״א פ״ד שבועות אות כד הקשה דהאיך ממעט כאן משחק בקוביא דהוה פסולי עדות מדרבנן מק״ש והא בעדות אשה גם פסולי עדות מדבריהם כשרים לעדות ושוב משכחת לה קרבן שבועה. עיי״ש בשו״ת רעק״א סי׳ קעט ובחי׳ הרי״ם שם. וראה בשו״ת צפ״ד ח״ב סי׳ ט אם דרבנן הוי איסור גברא ובקונ׳ בסוף ספר חמדת ישראל ח״א אי אינו ראוי דרבנן הוי אינו ראוי מדאורייתא.
46.
כריתות ד. וגי׳ רש״י הואיל וישנן בראיה. ופי׳ עיקר חיובא בא ע״י הראייה שמעידין שראו וראי׳ לית בה מעשה. וברי״ף כאן: והדין פירוקא אישתבשו ביה כולהו נוסחי דילן איכא מינייהו מאן דאית בהו הואיל וישנן באם ואיכא נוסחי דאית בהו הואיל וישנן באי ושאילו עלה מקמא רבנא האי זצ״ל וקאמר להו ליתי׳ בנוסחי דילן לא באים ולא באי אלא הכי איתא בנוסחי דילן הואיל וישנן באיה ואיכא נוסחאות דאית בהו הואיל וישנן באין וכו׳ עיי״ש ברז״ה ומלחמות ויד רמ״ה וכתוב שם להראב״ד. אמנם גי׳ רבינו נסים גאון במגילת סתרים וכ״ה בלקוטי פי׳ רבינו חננאל הובא באוצר הגאונים לסנהדרין, הואיל וישנן באם, וכ״ה בתוס׳
כריתות ד. ד״ה הואיל בשם רבינו נסים גאון בספרו מגלת סתרים: הואיל וישנו באם פי׳ באם לא יגיד ומפרש בפרק שבועת העדות דאין מתחייבין אלא בב״ד ולהכי מעקימת שפתים לא מחייבי דא״כ אפי׳ חוץ לב״ד נמי, והגדתן לחוד דהיינו פיהן לא גרמא להו אבל בעלמא דמחייב ע״פ דבורן לחוד עקימת שפתיו הוי מעשה. ובר״ח מבואר יותר: פי׳ כיון דעדות תליא בהגדה דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו ולא מקיימא בב״ד אלא אחרי דרישה וחקירה שנאמר משפט וכו׳ וכיון שיש להם לחזור עד שתחקר עדותן נמצאת שלא היתה הגדתם הגדה וכי לא נגמרה עדותן [עדיין יכולין הם לחזור בהן] וכיון שהדבר כך נמצאו כי לא עשו מעשה באמירתם פלוני חייב לפלוני כך וכך, שאם לא תחקר ותתכוון העדות אין מחייבין זה לשלם. עוד שם במגלת סתרים לר״נ גאון: ואיכא לפרושי נמי פירושא [אחרינא] בהאי שינויא דשנינן שאני עדים זוממין הואיל וישנן באם, כי הואיל [ויש] בעדות צד שאין בו עקימת שפתים לחייב עליו בידי שמים והוא היודע [עדות] לחבירו ואינו מעיד לו דקאי באם לא יגיד ונשא עונו, הרי בצד זה שאוו עדים למגדף שישנו בלב, דכיון דמעידנא דתבעינהו בעל דין לעדים לאשהודי ליה וכפרו בעדותן וגמרו בליבייהו שלא להעיד אותה העדות, יש עליהם עון ונתחייבו דין בידי שמים הוו להו כמגדף שנתחייב עון על כונת הלב קודם שיוצא בשפתיו. וכו׳ עיי״ש. ובשו״ת הר״ן סי׳ מז: כל שלא נחקרה עדותן עדיין יכולין לומר מבדין אנו, לפי שאין העדים מעידין עד שעת גמר עדותן בב״ד. ומש״כ בתוספתא כפשוטה כתובות עמ׳ 202-201.
47. ירושלמי שבועות פ״ד ה״א. ולעיל אות כד יליף לה מוהוא עד. וראה לעיל אות כט בבאור דהמיעוט הוא אפי׳ קבלו עליהם בע״ד את הפסולים לעדות. ולעיל אות לח* יליף לה נמי מואם לא יגיד, וגם שם פירשו הראשונים דהחידוש הוא אפי׳ קבל עליו את הפסולים להעיד כמובא שם בבאור. ובנתיבות המשפט סי׳ כח סק״א כתב דאף דאמרינן בשבועות דעד מיתה כיון דנאמן מדרבנן חייב קרבן שבועה שאני התם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון משא״כ בהאמינו לקרוב הוי כמחייב עצמו מה שיאמר הקרוב. ובשו״ת יד אליהו רגולר ח״ג סי׳ מו הקשה היאך אפשר לומר דרבנן חייבוהו קרבן הא הוי חולין בעזרה, ולכן הביא דברי הספרי פ׳ שופטים פי׳ קפח, דע״א בעדות אשה מהני מן התורה. אמנם בתוס׳
שבועות לא. ד״ה ורבנן כתבו, דבעד מיתה כיון דרבנן הימנוהו הרי יש כאן הפסד ממון במה שלא העיד, ובשו״ת רעק״א סי׳ קעט כתב דשאני עד אחד כיון דמן התורה שם עד עליו עיי״ש. ובחי׳ הרי״מ חו״מ סי׳ כח סק״ב כתב לחלק בין עד אחד במיתת הבעל לבין קבל עליו קרוב או פסול דחיוב העד להעיד הוא אם בשעת הראיה הוי עד ולכן בעדות מיתה שגם פסול נאמן יש עליו שם עד גם בשעת ראיה משא״כ קבל עליו קרוב או פסול כיון דבשעת ראי׳ לא הוי עד תו לא קרינן ביה והוא עד. ובאבן האזל הל׳ עדות פ״א ה״א. ובשו״ת חוט המשולש סי׳ ג׳ חידש דדין כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ליכא בעדים שאינם כשרים אע״פ שנאמנים כיון דלא קרינן בהו והוא עד, ודין כיון שהגיד הוא רק על עד כזה שנלמד מקרא שלפנינו.
48. תו״כ כאן. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט שבועות פ״ד ה״א ושם: שלא בפני בי״ד אם לא יגיד ונשא עונו מקום שמגיד וחבירו משלם ממון יצא חוץ לבי״ד שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון, ילקו״ש ת״ע ומדה״ג כאן והמשך הדרש לקמן אות פט. רש״י
שבועות כט: ד״ה עד שיכפרו. דכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגדה ושם ל. ד״ה מפי אחרים. ומש״כ רש״י כאן דיליף לה מדקפיד קרא אהגדה פי׳ בפלפולא חריפתא על הרא״ש פ״ד שבועות סי׳ טו דר״ל מדהוה מצי למימר אם לא ידבר או לא יאמר ולשון הגדה הוא הודעת דברים ופרסומם וש״מ דקפיד קרא במקום שראוי בו ההודעה והפרסום והוא בב״ד. ובריטב״א כתב: יותר נ״ל מדאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו מכלל דהגדה בב״ד היא שיש בה חיוב ממון ואינו יכול לחזור ולהגיד דאי לא נשיאות עון למה. וראה לקמן אות מב. ובתוס׳ ב״ק נו. ד״ה פשיטא: ודוקא בב״ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא. ובמהרש״ל שם: פי׳ מש״ה תליא רחמנא הבאת קרבן בנשא עונו כלומר כל היכא דאינו נושא עון כגון חוץ לבי״ד ג״כ אינו מביא קרבן אע״פ שעבר על שבועתו. וכן פי׳ הק״א על התו״כ. וכן הכריח בפי׳ הרידב״ז ירושלמי סנהדרין שם דמלשון הירושלמי משמע נמי דהלימוד הוא מונשא עונו עיי״ש. וכ״מ ברמב״ם שבועות פ״ט ה״ב: והכפירה בב״ד בלבד שנאמר אם לא יגיד ונשא עונו מקום שיגיד ויועיל הוא שאם לא יגיד שם יתחייב. וכ״ה בפיה״מ להרמב״ם שבועות שם. וברמב״ם שם הל׳ א׳: וכן אם השביעם התובע וכפרו בו וכו׳ הרי אלו חייבין והוא שישביעם בב״ד. ובכס״מ שם: נראה מדברי רבינו וכו׳ כשהשביעם התובע וכו׳ אם לא ענו אחריו אמן אלא אמרו אין אנו יודעים לך עדות לא מיחייבי אלא א״כ השביעם בפני ב״ד וצריך לי תלמוד מהיכן למד חילוק זה. וכן הקשה הראב״ד שם הל׳ י׳ דאין מקפידין על השבועה באיזה מקום שתהי׳ אלא על הכפירה. וברדב״ז שם ה״א תי׳ דסובר הרמב״ם כיון דמושבע מפי אחרים הוי קבלת השבועה בשעת הכפירה וכיון דכפירה לא הויא אלא בב״ד שהיא קבלת השבועה אף השבועה צריכה שתהיה בב״ד. ובקרית ספר כתב דנלמד מדכתיב ושמעה קול אלה אם לא יגיד וכו׳ דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב והיינו בב״ד כדכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגיד כדאמרינן.
– בסמ״ג ל״ת רטז: כתוב בדברות הראשונות והאחרונות לא תענה ברעך עד שקר. ובמעיד עדות בב״ד במקום שאינו יכול לחזור ולהגיד הכתוב מדבר, וכן כל עדות שבתורה דילמד סתום מן המפורש דכתיב גבי שמיעת קול אלה וכו׳ אם לא יגיד וכו׳ לא אמרתי אלא במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה בממון. וכן כתב היראים במצוה קעח ומסיים: וספק בידי אם ילמוד עד דהתם מעד דהכא. וראה ברמב״ן פ׳ ואתחנן על פסוק לא תענה ומ״ש באריכות בתו״ש יתרו פ״כ אות שפ״ה.
– ברשב״א שבועות שם: כמו דאמרינן אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אף אנו נאמר לא אמרתי אלא במקום שזה מגיד וזה מתחייב אבל גורם לא אמרינן ע״כ ור״ל דבעד אחד ליכא שבועת העדות כיון דאינו אלא גורם בעלמא אע״ג דלענין נזקין חייב גם בגורם ויש לו דין מזיק. וראה לעיל אות כג.
49. ראה תו״כ פי״א ו ומשנה שבועות לא: אבל לא הובא שם הדרש מן הכתוב. ואולי הי׳ המדרש הגדול גורס כן בתו״כ. ועי׳
רמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ב. ופירש״י שם: אילו כפרו בראשונה הואיל ובב״ד הם שוב לא היו ראויין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד הלכך אע״ג דלא כפרו אלא לבסוף, כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה וכו׳ עיי״ש וזה כוונת המדה״ג, יצא זה, ור״ל ששאר ההגדות שאחר הראשונה אין מקבלין מהם מטעם אם לא יגיד ושוב אין הגדתו מועלת וליכא בזה נשיאת עון כיון שאפי׳ אם היו מגידין לא הי׳ מועיל. וראה בק״א ובעז״כ מה שכתבו כאן בחילוף הגירסאות.
50. ירושלמי שבועות פ״ד ה״א וראה מדרש תנאים דברים עמ׳ 100: והוגד לך ושמעת
(דברים יד ד) וכו׳ נאמר כאן והוגד ונאמר להלן הגדה (אם לא יגיד) מה להלן בב״ד אף כאן בב״ד. ובש״ק שם הקשה דאפי׳ אי לא כתיב ונשא עונו ידעינן דמחויב קרבן על שבועת העדות כמבואר בקרא והיה כי יאשם לאחת מאלה וקאי על כל הנאמרים בפרשה. ותי׳ דונשא עונו דכתיב בשבועת העדות מיותר הוא דהא בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי לא כתיב כן אלא ע״כ ללמד שפעמים יש קרבן בשבועת העדות שאינו קרבן שבועת העדות אלא קרבן שבועת ביטוי עיי״ש. עוד הקשה בסנהדרין שם דמאי פריך מנלן דבעינן בב״ד הא כיון דכתיב לא יגיד וע״כ דקפיד קרא במקום הראוי להגדה ותי׳ דס״ד למילף גז״ש תחטא תחטא משבועת הפקדון והתם מהני אף שלא בב״ד ואם לא יגיד דכתיב הכא למעוטי היכא דתבעו אחר וקמ״ל גז״ש. וראה לעיל אות מא ומב ולקמן אות נה.
51. ראה לעיל אות לז. וכתבו בתוס׳ ד״ה והא, דאע״ג דכתיב לא יגיד חשיבא הגדה ע״י הכתב אלא דכיון דכתיב מפיהם גזה״כ הוא דבעדות לא מהני עדות אפי׳ ע״י הכתב, והא דממעטינן חרש וחרשת מחליצה משום דהתם כתיב אמירה ואמירה אינה אלא בפה. ובקצוה״ח סי׳ מ״ו סקי״ט כתב שאלם הוא פסול הגוף כמו כל פסולי עדות ופסול אפילו בדבר שאין צריך הגדה בעדותו כמו להיות עד לקדושין ובירושות ומתנות וכן בשטרות עיי״ש, ובנתה״מ סק״כ הסביר יותר דמש״ה צריך ב׳ הפסוקים דמפיהם ממעט דלא מהני ע״י כתיבה ושוב הוי כפסול הגוף והמיעוט מואם לא יגיד הוא אפי׳ נתרפא אח״כ בשעת הגדה ויכול להגיד בפה מ״מ פסול כיון דבשעת ראי׳ לא היה ראוי להגיד. וראה בתורת גיטין ואור שמח שנתקשו בצריכות ב׳ הפסוקים עיי״ש מש״כ. ועיין ברשב״ם ב״ב קכח. ד״ה ונתחרש, דאלם לאו פסול עדות הוא אלא שאין בו כח להעיד. ובתוס׳
יבמות לא: ד״ה דחזו, דאלם אין מועיל שליחות כתב ידו בב״ד כיון שאינו ראוי להגיד, ובתוס׳ רי״ד גיטין שם דאלם אפילו בשטר פסול כיון דאינו בר הגדה שאינו בר עדות לא בפה ולא בחתימה. ובתוס׳ חד מקמאי יבמות שם דמש״ה אין אלם יכול להגיד מתוך הכתב דשבועת העדות אינו חייב אלא בכפירה בב״ד וכיון דהשתא בשעת כפירה הוא לפני ב״ד אם מסרו לה מפי כתבם הוא. ובשו״ת שבות יעקב סי׳ קנו מוכיח דמהני שבועה בכתב מהא דממעט קרא אלם מקרבן שבועת העדות דמה צריך קרא והרי אינו יכול לישבע, ובתומים סי׳ צו סק״ה דחה ראייתו דבשבועת העדות כיון שכפר ואינו מעיד אפילו לא ענה אמן כלל הרי זה בכלל שבועת עדות לקרבן וא״כ משכחת לה במושבע מפי אחרים. ובקצוה״ח סק״ג הוכיח דלא מהני כאן במושבע מפי אחרים, ועי׳ בצפנת פענח פ״ט שבועות ה״י, ובהשלמה לצ״פ דף ה׳ ע״ד ד״ה אך ובשו״ת נובי״ק יו״ד סי׳ סו ובחו״מ סי׳ ל.
52. תו״כ פרשתא ח ד ושם נלמד מושמעה קול אלה והוא עד, וכ״ה בס׳ והזהיר דף כד ובלק״ט ומדה״ג כאן, ובירושלמי שבועות פ״ד ה״ט הדרשה כלפנינו. וביל״ש ת״ע הביא ב׳ הדרשות. ובקרבן אהרן מפרש כוונת התו״כ דר״ל ושמעה קול אלה מאותו שהוא אליו עד והוא מהתובע שאליו הוא עד, ובפי׳ אחר שם הגיה בתו״כ וגורס וגו׳ ור״ל דגם התו״כ יליף ליה מסוף הפסוק אם לוא יגיד, אלא שקשה דא״כ למה הקדים אותה לפי סדר הפסוקים שם. ובהתוה״מ כתב ג״כ דכוונת התו״כ ללמוד מסוף הפסוק אלא שבתו״כ הביאו ראש הפסוק ללמד שצריך שישמעו מפי התובע ובגמ׳ תפס סוף הפסוק ללמד שצריך שישבעו לתובע. וראה לעיל אות כה מדברי הר״י מיגאש. ובעז״כ מפרש דבזה פליגי הבבלי והירושלמי. ולשי׳ הירושלמי הוא כמוש״כ התוה״מ ולשי׳ הבבלי בעינן שני הפסוקים דמחד ליכא למעוטי אלא אחר ולא שלוחו דשלוחו של אדם כמותו עיי״ש.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט ה״ו: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בע״ד עצמו או שלוחו וכו׳ וכן אם השביעם הנתבע שאם תדעו לזה שתובע אותו עדות שתבואו ותעידו לו וכפרו הרי אלו פטורין משבועת העדות עד שישביעם התובע וכו׳. ובלח״מ שם פ״ז ה״ו הק׳ אמאי פסק הרמב״ם היפך הגמ׳ דמשמע דשליח לא מהני, ותי׳ דהרמב״ם ס״ל דמש״ה לא מהני שלח ביד עבדו משום דלא שלח העבד לתבוע לו הממון אלא להשביע לבד ודלא כמ״ש התוס׳
שבועות לג: ד״ה בבא. דעשאו שליח לא מהני רק אם בא בהרשאה. ובהתוה״מ העיר על הלח״מ דהא מפורש בתו״כ דגם בנו ושלוחו לא מהני ומדברי התוס׳ הנ״ל משמע דגרסי גם בגמ׳ בנו, עיי״ש. ובמראה הפנים בירושלמי שם כ׳ דמש״ה לא פסק כהך ברייתא משום דבגמ׳ שם לג: אמרינן בבא בהרשאה מהני בתביעת ממון היכא דלא כפרי׳ ע״כ, וראה בעז״כ כאן. ובאות דלקמן.
53.
תוספתא שבועות פ״ב מי״א, והתם לא יליף לה מקרא. ובגמ׳ פריך מהא דשלח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע וכו׳ הובא לעיל אות מה ומשני רץ אחריהן איצטריכא ליה דס״ד דכמאן דאמר להו דמי קמ״ל. ובמסורת הש״ס כתב דדברי רש״י ד״ה פטורין קאי אשילח ביד עבדו ולא אדינא דשמואל, ואמנם בגמ׳ שם לה. יליף מקרא זה לדין דשלח ביד עבדו, אבל זה אינו דמאחר דהגמ׳ פריך מאי קמ״ל ע״כ דגם דינו של שמואל נלמד מפסוק זה. וכ״כ בחסדי דוד בתוספתא שם, וראה לעיל אות כא. דיליף לה מושמעה קול אלה ולעיל אות מה.
וברמב״ם הל׳ שבועות פ״ט הל׳ ו-ז: אין העדים חייבין בשבועת העדות עד שיכפרו וישבעו אחר תביעת בע״ד עצמו או שלוחו, אבל אם קדמו ונשבעו קודם שיתבעם פטורין משבועת העדות, כיצד ראו התובע הולך אחריהן אמרו לו למה אתה בא אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות הרי אלו פטורין משבועת העדות מפני שלא תבעו התובע אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן. ובקרית ספר שם: אין העדים חייבים בשבועת העדות אלא ע״פ עשרה דברים ואלו הם שיתבעם התובע דילפינן לה מדכתיב אם לוא יגיד מלא וכו׳ ה. ושיכפרו אחר שתבען התובע אבל לא שכפרו ונשבעו קודם שתבעם ואח״כ תבעם כדכתיב אם לו לא יגיד וגו׳ דמשמע שהוא תובעם קודם כדכתיב לו ואח״כ הם אינם מגידים אלא כופרים, וברלב״ג: וראוי ג״כ שתהיה כפירתם העדות אחר שמיעת הקול, שנאמר ושמעה קול אלה אם לא יגיד ולזה אם קדמו וכפרו ונשבעו שאין יודעין לו עדות לא ינהג בהם זה הדין ע״כ. ובחי׳ חת״ס כאן הקשה איך אפשר למדרש תרווייהו מחד קרא דלוא יגיד למפסל שליח ורץ אחריהן, ותירץ דאליבא דר״ט דס״ל דמפי עצמו אף שלא בפני ב״ד (לעיל אות ט) יליף לי׳ מפקדון ס״ל דרץ אחריהן חייב ולדידיה אייתר אם לוא יגיד למעוטי שלוחו עיי״ש מש״כ. וראה בעז״כ פרשתא ח ד.
54. ילקו״ש תע. תרסה. וראה אות מה ותו״ש משפטים פכ״א אות קסט. ובכת״י מעין גנים: למה הוסיף ו״ו רמז לו שיגיד העדות במעמד ששה והם שלשה דיינים ושני בעלי דינים והעד. וכ״ה ברב״ח דומיא דעכן אצל יהושע שלא היה מתחייב באותו הגדה אלא בבית דינו של יהושע, וזהו שכתוב שם והגד נא לי מה עשית, שני בע״ד ועד אחד ושלשה בית דין הרי ששה, ולכך הוסיף בו וא״ו והגד נא לי ולא אמר הגד נא לי וכן בכאן כתיב אם לוא יגיד מלא בוא״ו, כלומר אם לא יגיד בב״ד ונשא עונו. וראה לעיל אות מג. ומ״ש שלשה לא כתובים בתורה וכו׳ בלק״ט בראשית עמ׳ 160 הובא בתו״ש ויצא פ׳ לא אות פא כתב כי שנים ״ולוא״ מלא בוי״ו והם כי לוא אוכל לקום, ואם לוא יגיד ושנים ״לא״ כתיב ולו קרינן והם אשר לא כרעים ואשר לא חומה, וכבר האריך בזה במנחת שי ויקרא כה ל עיי״ש. ובבעה״ט ומושב זקנים: אם לוא יגיד מלא וי״ו קרי ביה אם לו יגיד בוי״ו, פי׳ שהגיד לו כבר שם, שוב אינו חוזר ומגיד וראה לקמן אות נד.
55. וכ״ה בשכל טוב עמ׳ 163: אם לוא יגיד. אע״פ שהגיד לאחרים ולא יגיד למשביעו ונשא עונו. ובלק״ט בראשית עמ׳ 160: לכך כתוב לוא מלא, כיוצא בו אם לוא יגיד ונשא עונו, זה שמשביע הגיד לאדם אחר ולזה ששם את האלה לא הגיד לא יצא ידי חובתו, וראה בתו״ש ויצא פל״א אות פ״א ולעיל אות מה.
– בפי׳ רבעה״ת בראשית ב א: איתא בפ׳ כל כתבי בשעה שאדם אומר ויכולו שני מלאכים המלוים לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו סר עונך וחטאתך תכופר, וא״ת ומאי שנא פסוק זה וי״ל משום דכתיב גבי עדות אם לא יגיד ונשא עונו וזה שאומר ויכלו לא עכב עדותו והגידו, וראה תו״ש בראשית פ״ב אות ג׳ בבאור.
56. כעי״ז בזהר ח״ג יג: כד מטון יומוי לאסתלקא מן עלמא קב״ה תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי ואסהדית בה כד נחתת לעלמא, והוא עד ודאי מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי, בגין כך הואיל ובר נש הוא עד, בשעתא דיתוב קמי מלכא או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודיא דמאריה. אם לא יגיד אם לא יודי עלייהו קמי מאריה כד יפוק מהאי עלמא ונשא עונו וכו׳. ובשפתי כהן: שלא יאמר שלא ידע והוא עושה בשגגה, כי מותרה ועומד הוא, ששם למדוהו כל התורה, לזה צריך להגיד לעצמו, לזה הוא״ו שיזכור זה בכל עת ולמי יגיד לעצמו יגיד.
57. בתוספתא צוקרמנדל הגי׳: הנשבע, וכ״ה בבה״ג הל׳ שבועה עמ׳ 235. ובחסדי דוד נדחק לפרש התוספתא דהא אפי׳ בפני ישראל אינו חייב עד שישביענו בב״ד ואפשר דקאי אליבא דר״מ דס״ל דמפי עצמו חייב גם בנשבע חוץ לב״ד וכן אם השביעו וענה אמן ואשמעינן דבפני עכו״ם גרע, דהכתוב מיירי דוקא במי שהוא חוטא אם לא יגיד משא״כ בפני עכו״ם דדרשינן לפניהם ולא לפני גוים הרי הוא חוטא אם יגיד. וכ״כ בהתוה״מ אות רצד וציין להתוספתא פ״ג שבועות ה״ה דס״ל דגם בנשבע מפי עצמו חייב עיי״ש. וכ״פ במצפה שמואל ומנחת בכורים שם וכ״כ בצ״פ הל׳ שבועות פ״ט ה״ב. וכתב עוד בצ״פ דאשמעינן דפטור אף משום שבועת ביטוי, או דאין הטעם מפני שצריך בי״ד אלא מפני שלא מהני עדותן ונ״מ אם כבר נגמר דינן בב״ד והו״א דאז אף אם מעידין בפני שאינם ראוים לב״ד כיון דעפ״י דין כבר נתחייב שפיר חייבין משום שבועת העדות קמ״ל דאף זה אין רשאין להעיד. עיי״ש. ובתוספת ראשונים מפרש דלא איירי כאן בשבועת העדות אלא בשבועת הפקדון דכן מוכיח מהבה״ג שהביאו סתם. ומה שהביאו הפסוק שלפנינו אינו רק אסמכתא ורמז בעלמא שהרי שתי השבועות הוקשו להדדי. ובחזון יחזקאל מפרש דאיירי שהשביע את העדים בפני ב״ד של ישראל ותבע מהם שיבואו ויעידו לו בפני ערכאות של עכו״ם או ליסטים ומוכסין, דאין העדים חייבים אלא א״כ תובעם להעיד בפני בי״ד של ישראל ולפי״ז אזדא התוספתא אפי׳ אליבא דרבנן. ומש״כ כאן ליסטים ומוכסין נדחק בחסדי דוד לפרשו דאיירי שהלסטים והמוכסים רוצים להוציא מן התובע ממון שיש לו אצל אחרים ומכריחים אותו שישביע עדיו וע״י עדותן יפסיד התובע דאסור להעיד.
58. בסהמ״צ להרמב״ם מצוה קעח: שצונו להעיד בב״ד בכל מה שנדעהו, בין שיהי׳ בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבין להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו, והנה הביאו רבותינו ע״ה ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו ית׳ והוא עד או ראה או ידע והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו אם לא יגיד ונשא עונו. וברמב״ם ריש הל׳ עדות: העד מצוה להעיד בב״ד בכל עדות שיודע בין בעדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה אם לא יגיד ונשא עונו. ומש״כ ברדב״ז וכ״מ שם. ובא״ע: והזהיר שחייב העד להגיד כי אם לא יגיד יש עליו עונש מהשם שישא עונו ואם שכח ולא הגיד ואח״כ נזכר לו. וברלב״ג תועלת התשיעי: שכבר התבאר שהתורה לא הקפידה מזה מפני השבועה לבד שאם היה הדבר כן לא יהיה זה נוהג בעדות בלבד אלא בכל דבר שישביעוהו עליו, ולפי שהקפידה בזה מפני העדות למדנו שרצון התורה הוא שיגיד גם אם לא ישביעוהו אלא שלא יתחייב קרבן כשלא יגיד אם לא אחר שמיעת קול האלה. ובחינוך מצוה קכב. ובשפתי כהן: ואם לא יגיד ונשא עונו של אותו הנתבע, שאילו היה מעידו היה מצילו מן הגזל עכשיו הוא מכשילו א״כ ונשא עונו ודאי. וראה לעיל אות יב ולקמן אות נ נא. ומש״כ הרמב״ם והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות כ״כ גם בחינוך מצוה קכב: ואולם חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו אא״כ יתבענו בע״ד או ב״ד וכו׳ וכ״כ תוס׳
סוטה ב: ד״ה כל ובכ״מ כתב דמקורו
משבועות לא: ובדיני נפשות הטעם משום ובערת הרע עיי״ש, אמנם בתו״כ קדושים פ״ד ה איתא: ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה ת״ל ולא תעמוד על דם רעך, והובא בסה״מ להרמב״ם ל״ת רצ״ז ומשמע שם דקאי גם על דיני ממונות, וכתב בשו״ת משכנות יעקב חו״מ סי׳ יב דלפי ברייתא זו החיוב אפי׳ לא תבעו, ובמשך חכמה כאן הביא דברי הגמ׳
פסחים קיג: שלשה הקב״ה שונאן ואחד מהם היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, ומפרש דכאן מיירי כשאינו תובעו להעיד ואז הוא בגדר מדה רעה בלבד. ולא הביא דברי התו״כ הנ״ל דמוכח דהוי איסור לאו אפי׳ בלא תביעה. וכ״ה בחינוך מצוה רלז ועיי״ש במנ״ח ובטוש״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א ובנו״כ. ובשו״ת חות יאיר סי׳ רח נסתפק אם קרא דאם לא יגיד קאי דוקא אם משביעו שיגיד דבר שיודע כדמשמע בפסוק או ידע והוא מכחש משא״כ כשמשביעו שיגיד שאינו יודע אם גם בזה איכא אם לא יגיד, עוד נסתפק שם כשהעד אינו אומר שאינו יודע אלא שברח מב״ד אם בכה״ג איכא לא יגיד, ופושט בתרווייהו דגם בכה״ג חייב, עיי״ש.
59. ראה לעיל אות יב מט. ולקמן אות נא. ובתו׳ כאן ד״ה פשיטא: וא״ת ה״מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה, וי״ל דה״ק קרא כשעובר על שבועתו בדבר שאם לא יגיד הי׳ נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כדמוכח במתני׳ באחד דיני ממונות וכו׳. וכ״כ הרא״ש והנימוק״י. וברשב״א כתב על זה: ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנ״ל דה״ק קרא דמקשה כ״כ בפשיטות דאורייתא נמי חייב. ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע״פ שלא ענה אמן הוא ואפ״ה בשלא הגיד איכא נשיאות חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב״ד ליכא נשיאות חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחבירו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מחייב וכו׳ עיי״ש. ובספר קדושת יום טוב להרי״ט אלגאזי, סי׳ יב הכריח מדברי התוספתא לקמן אות נה כדברי הרשב״א. וראה סמ״ע חו״מ סי׳ כח סק״ה. עוד כתב הרשב״א דבעד אחד המחייב ממון בעדותו ממש כעד דנסכא דר׳ אבא חייב נמי מדאורייתא כבי תרי וכ״כ בשטמ״ק בשם תלמידי הר״פ. ובכס״מ ריש הל׳ עדות מדייק מלשון הרמב״ם שכתב: העד מצוה להעיד דמשמע אפי׳ עד יחידי ומסיק שנאמר אם לא יגיד, והקשה דהא בגמ׳ מבואר דקרא לא משמע אלא לשנים, ותי׳ דהרמב״ם איירי כשיש שני עדים בדבר וקאמר דמצוה על כל אחד מהם להעיד מאם לא יגיד משא״כ בעד אחד, ובחות יאיר סי׳ קסו מיישב דמש״כ בגמ׳ אלא בחד אין הכוונה דלא עבר אלא דלא תיקשי פשיטא. וזהו החידוש שגם עד אחד עובר באם לא יגיד. וביראים סי׳ קעח מסתפק בזה ועיי״ש בתועפות ראם. ובסמ״ג סי׳ ריד כתב שאסור לעד כשר להצטרף עם עד רשע אפילו העדות אמת, והובא בסמ״ק סי׳ רלו, ובהגהות ר״פ אות ג׳ הקשה היאך כובש עדותו ותי׳ שאינו אסור אלא שלא יאמר הכשר אני ופלוני ראינו כך אלא יש לו לומר כך ראיתי, והובאו הדברים בארחיות חיים ח״ב סי׳ לז. אות ג. ובהערות שם כתב לתרץ דכמו דגזירת המלך הוא שרשע פסול להעיד ה״ה כשאין כאן עד נוסף אלא הפסול אין זה כובש עדותו. אבל מדברי הראשונים הנ״ל משמע דס״ל דכובש עדותו הוא גם בעד אחד ואפי׳ אינו יכול לחייב ממון וכגון בנידון דידן שעד הפסול כמאן דליתא דמי ואעפ״כ עובר באם לא יגיד. וראה בטוש״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א׳ ובנו״כ שם ובתוס׳ רעק״א פ״ו סוטה אות כב. ובשו״ת מים עמוקים לראנ״ח סי׳ לד כתב ג״כ דבע״א איכא אם לא יגיד. ובמנ״ח מצוה קכב הוכיח דדין אם לא יגיד אינו תלוי כלל בחיוב קרבן שבועה עיי״ש. וראה בהתוה״מ אות רצד ובמהר״ם שי״ק מצוה קכג שהוכיחו כן מהתו״כ.
60. ראה לעיל אות נ. ובשלטי הגבורים ב״ק נו. בשם הריא״ז: היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא יכול חבירו להשביעו שבועת היסת שלא כפר עדותו שהרי אם כפר חייב לשלם לו והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון. ובמישרים נ״ב ח״ז היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו, בתרי חייב בדאורייתא, בחד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע״כ. וכתב מהר״ש יונה בבאורו להל׳ עדות והובא בכנה״ג חו״מ סי׳ כח בהגהב״י אות א דמדבריו משמע דבתרי חייב גם מדיני אדם וכן דייק בצפנת פענח הל׳ שבועות פ״י הט״ו מלשון הרמב״ם הל׳ עדות ספי״ז שכתב: וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע״כ. דייק הרמב״ם לכתוב הלכה זו דוקא בעד אחד עיי״ש. והביא גם מהתוספתא לקמן אות נה המשביע עדים על שוה פרוטה חייבים ופטורים מן הממון, ומשמע דרק כה״ג פטורים מממון משום דכל אחד אין משלם רק חצי פרוטה ואין שייך בו תשלומין, ומ״מ בקרבן הם חייבים שהרי עכ״פ הפסידו לו ש״פ. אבל הרמב״ן בקונ׳ דינא דגרמי כתב: אי בחד בלחוד לא עבד לי׳ ולא מידי דדלמא הוה משתבע היאך ומפטר ומיהו תרי נמי מיפטרי דאקשינן בגמ׳ וכו׳ אי בתרי דאורייתא הוא ולא אקשינן אי בתרי אמאי פטור מדיני אדם ותניא בתוספתא דשבועות וכן המשביע את העדים על דבר שיש בו ש״פ וכו׳ וטעמא דמילתא שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין גמ״ח שחייבה התורה להעיד ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון וכו׳ עיי״ש, וכ״כ בנימוק״י ב״ק שם בשם הרא״ה, ובמאירי: ומה שאמרו בסוגיא אי בתרי באם לא יגיד קאי לאו למימרא דליחייב בידי אדם ומה ענין לחייב את האדם במניעת דבור וכו׳. ובב״ח חו״מ סי׳ כח סעי׳ א: אבל תימה כיון דתלמודא פריך פשיטא דחייב בידי שמים מדאורייתא דעבר על אם לא יגיד ונשא עונו א״כ אינו ממדת גמ״ח אלא איכא נשיאת עון וכו׳ עוד הקשה שם הב״י אם זה כובש עדותו היאך היה אפשר לדונו בדיני אדם עיי״ש. וראה בקדושת יו״ט להרי״ט אלגאזי סי׳ י״ב מש״כ בזה.
– אין לי אלא עדות ממון וכו׳ בחסדי דוד: פירושה קשה ונראה דכצ״ל אין לי אלא עדות ממון יכול שאני מביא עדות נפשות וכו׳ ת״ל נפש ונפש וכו׳ וה״פ יכול שאני מביא כל מיני עדות אפי׳ עדות נפשות ואפי׳ על ג׳ החמורות מן הכל שאם תבעוהו להעיד ולא הגיד יהא חייב בדין האמור בפרשה ת״ל נפש ונפש. ופי׳ דיליף לה בגז״ש משבועת הפקדון דכתיב ונפש מה להלן בתביעת ממון גרידא דומיא דפקדון אף כאן בתביעת ממון גרידא וממילא אימעטו עדי נפשות אף במקום שיש בהן גם תביעת ממון, והדר פריך דבקרא דבתר הכי גבי קרבן דלא כתיב נפש יהו חייבין קרבן ומתרץ דזה ממעטינן מאלה ובן זומא מקשה דהא מצינו נפש גבי רוצח וכמו דמקשה בגמ׳ למאן דיליף גז״ש אואין משבועת הפקדון דניליף מאואין דרוצח והשיב ר׳ ישמעאל דחלוק ממון שאם לא יעידו לא יתחייב לשלם מנפשות שאפי׳ אם לא יעידו ימיתוהו מן השמים.
61. ילקו״ש תעא וראה ויק״ר ו א.
ובגיטין מה. לאו עכברא גנבא אלא חורא גנב. וביפ״ת מפרש דהכוונה הוא לפרש בנפש כי תחטא, ואיזו דבר יגרום לה החטא כי תשמע קול אלה ולא תגיד.
62. תנחומא סי׳ ז וראה לעיל אות ה. ובמדרש חדש טז: אבל מי שיודע עדות של אמת על מי שמגדף שמו של הקב״ה ואינו מעיד מתחייב עמו וכן כל עדות שהוא יודע אם לא יגיד ונשא עונו.
63. מובא ברבינו חננאל
סנהדרין לא: ובתוספתא שלפנינו חסר הסיום אם לא יגיד וכו׳ וכן נראה מדברי הראשונים שהיה להם מקור דרשה זו בדברי חז״ל, ראה בבה״ג הל׳ שבועה ד״ו עמ׳ קיט. וד״ב עמ׳ 498: והיכא דמסהיד בבי דינא וקא הדר, בתוך כדי דבור מצי הדר לאחר כדי דבור לא מצי הדר, דאמר מר אם לוא יגיד ונשא עונו כיון שלא הגיד שוב לא יגיד וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וכ״כ בשאלתות דר״א סי׳ סט ובספר והזהיר עמ׳ 48, ובתשובת ג״ק סי׳ נח הובא באוצר הגאונים לכתובות עמ׳ 61. וברשב״ם ב״ב קסח. כיון שהגיד נפקא לן במסכת שבועות מאם לא יגיד, ומשמע שכן הי׳ לפניו מפורש בגמ׳. וראה בתשלום תוספתא עמ׳ 56. וברש״י
כתובות יח: ד״ה כיון, דגבי עדות חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד,
ובסנהדרין מד: ד״ה כיון, דכתיב אם לא יגיד אהגדה קמייתא קפיד קרא וכ״כ בתוס׳ ב״ק נו. ד״ה פשיטא ור״ן
שבועות לא: ובש״מ כתובות שם כתבו תלמידי רבינו יונה בשם ר״י בעל התוס׳ דנפקא לן מדיוקא דקרא מדהוה לי׳ למיכתב אם לא הגיד וכתב אם לא יגיד ש״מ דהא נמי אתא לאשמועינן דכיון שלא הגיד שוב לא יגיד. ובאמרי נעם: ועוד דרשו רז״ל מהאי קרא כיון שהגיד וכו׳ והכי קאמר מכאן ואילך לא יגיד מאחר שכפר בעדותו ואמר לו איני יודע לך עדות שוב אינו יכול לחזור בדבורו ולהגיד ומינה ילפינן כמו כן כיון שהגיד עדותו שוב אינו יכול לחזור ולהגיד בעדות אחר ולומר שקר העדתי, וה״נ דרשינן ביבמות כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכו׳ וי״מ דדייק לי׳ מהאי קרא ונשא עונו, שמיד שאמר איני יודע לך עדות ונשא עונו ע״כ. וכעי״ז בש״מ כתובות שם: דגבי עדות חדא הגדה כתיב פי׳ דאם הגיד כבר שוב אין כאן נשיאות עון אע״ג דיחזור ויכפור ואם אתה אומר דחוזר ומגיד, אותה הגדה הויא לה כמאן דליתיה ואכתי קרי כאן ונשא עונו אע״ג דהגיד. ובריטב״א הביא פירש״י וכן מה שפירשו אחרים דאת״ל חוזר ומגיד לא תמצא קרבן בשבועת העדות דלעולם חוזר ומגיד וכתב על זה: ולא נהיר דחיוב שבועת העדות אינו אלא במי שכבש עדותו ולא הגיד וע״ז ראוי לחייבו קרבן אפי׳ חוזר ומגיד עדותו ומזה הטעם אין הפירוש הראשון מחוור דלא שייך למדרש בי׳ מידי במי שהעיד בב״ד אבל הנכון דנפק״ל מדכתיב על פי שנים עדים יקום דבר וכו׳ ואם יכולין לחזור ולהעיד היאך יקום דבר וכו׳ עיי״ש ובש״מ שם שהביא עוד פי׳ דילפינן לי׳ מדחזינן שאם כפר בעדותו שלא בפני ב״ד א״צ להביא קרבן ואם איתא דחוזר ומגיד למה צריך להביא קרבן כשכפר בב״ד והרי יכול לחזור ולהגיד. ע״כ. וכ״נ מדברי רש״י
שבועות לא: ד״ה הואיל עיי״ש. ובבעה״ט ומושב זקנים: אם לוא יגיד מלא וי״ו קרי ביה אם לו יגיד בוי״ו פי׳ שהגיד לו כבר שם שוב אינו חוזר ומגיד. ובספרי שופטים פי׳ קצ יליף לה מקרא אחרינא עיי״ש.
וברמב״ם הל׳ עדות פ״ג ה״ה כל עד שנחקרה עדותו בב״ד בין בד״מ בין בד״נ אין יכול לחזור בו ובכ״מ שם. ובר״ן שבועות שם: קרוב אני לומר דאם לא יגיד דמיניה דרשינן דאינו חוזר ומגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב ומפני שדרך העדים להשמט שלא להעיד אע״פ שבתחלה אמרו אין אנו יודעין אם בתר שבועה אמרו יודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד שלא השיאתם תורה עון באין אנו יודעים אלא בתר אלה וכו׳ שאין עדותן נגמר אלא בתר השבעת תובע ועוד שקרוב הדבר דמאין אנו יודעים ליודעים אנו לא מיקרי חוזר ומגיד וכו׳ עיי״ש וכבר הקשו עליו בב״י חו״מ סי׳ כט. ובש״ך שם סוף סי׳ כט. ועיין בריטב״א
שבועות לב: דבעד מיתה נמי אמרינן כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אע״פ שהוא עד אחד ומה שהאריך בזה באור לי להגאון שד״ח סי׳ קכט ומש״כ בתוספתא כפשוטה כתובות עמ׳ 202.
64. ירושלמי סנהדרין פ״ג ה״ט, שבועות פ״ד ה״א הובא לעיל אות מג עיי״ש בביאור, ולעיל אות מט-נא בבאור וצרף לכאן. ובחסדי דוד מבאר דיליף עונו עונו מנותר דחייב בנטילת נשמה והדר יליף מדכתיב ונשא עונו ולא כתיב עונו ישא שבכלל נשיאות עון הוא הקרבן והילפותא מנותר מגלה לנו שהקרבן הוא במקום נטילת נשמה. ובספר קדושת יו״ט למהרי״ט אלגאזי סי׳ יב מבאר דנטילת נשמה האמור כאן הכוונה לממון והחיוב הוא מדינא דגרמי ומצינו בקרא שמות כא כט-ל השור יסקל וגם בעליו יומת אם כפר יושת עליו ומבואר דנתינת הכפר דהוא ממון נקרא מיתה, ות״ק ס״ל דפטור מדינא דגרמי כיון דלא עשו מעשה וריב״ב ס״ל דחייבים ממון מדינא דגרמי ויליף לה מגז״ש, עיי״ש ובתו״ש משפטים כרך יז במילואים מאמר פשוטו של מקרא. ובמאור האפילה י.: התבונן אתה המעיין מה בין אמרו ונשא עונו לבין אמרו עונה בה וכו׳ עיי״ש.
65. ילקו״ש תעא, מה״ג במדבר עמ׳ 248. ומש״כ ולא מעיני יבמה בחי׳ הרד״ל מגיה: ולא מעיני בוראה. וכן בצרור המור מביא דרש זה ונעלם מעיני אישה ולא מהקב״ה וכן הגיה ביפ״ת מעצמו.
66. ילקו״ש שסא תעא. מה״ג עקב ט טז. ובמה״ג כאן הובא דרש זה בכמה שינויים. וראה בויק״ר ו א ובהערת מרגליות שם.
67. ראה לעיל אות נז.
68. בספר חסידים כת״י סי׳ תתתקמט: אדם חשוב שיושב בגזל על הקרקע שאינו שלו וזה האדם אין רוצה להחזיר מפני שאומר ישבו עליו אבותי שני חזקה וידע שאינו מן הדין של אבותיו, כתיב אם לא יגיד ונשא עונו פעמים מוטב שלא יגיד וכו׳ ע״ש.