[קסג]

וספרתם לכם – ולהלן אומר ״שבעה שבועות תספר לך״ בלשון יחיד ואמר בספרי (שם) תספר לך – בבית דין כי לשון יחיד הנאמר על כלל הכנסיה הוא על הבית דין. וכן במה שכתוב להלן (ויקרא כה, ח) ״וספרת לך שבע שבתות שנים״ אמר בספרא בבית דין. ומה שכתוב כאן ״וספרתם לכם״ היינו שיספור כל אחד ואחד בפני עצמו.

[קסד]

וספרתם לכם ממחרת השבת – שם ״שבת״ אינו מציין יום השביעי לבד, רק השביתה וההפסק ממלאכה. וגם יום טוב מקרי ״שבתון״ על שם הפסק ממלאכה. וכבר כתבתי (אחרי סימן עג) שלדעת חז״ל שם ״שבתון״, וכן כל השמות שנוסף בהם נו״ן בסופם, מציינים הדבר יותר, כמו ״עצבון״ ״זכרון״ שמורים על חוזק הדבר והתעצמו. ושביתת השבת עיקרו הוא למען ינוח מכל עסק ואם כן המנוחה עיקר וביטול המלאכה מסובב ממנה. אבל ביום טוב שהותר מלאכת אוכל נפש ולא נאסר רק ״מלאכת עבודה״, השביתה הוא בעצם, ולכן נקרא ״שבתון״ שמורה בעצם על ביטול העבודה. על כל פנים יצדק שם ״שבת״ גם על יום טוב ואין הבדל בין ״שבת״ ובין ״שבתון״. רק אחר שדרך הלשון להבדיל בין הדברים על ידי שמות מיוחדים יציין המועדים בשם ״חג״ או ״מועד״ או בשמם הפרטי – ״פסח״ ״עצרת״ ״סוכות״ וכדומה. רק פה לא יכול לציין המועד בשום שם מובדל שאם יאמר ״ממחרת החג״ או ״ממחרת המועד״ יובן על כלות המועד, כי כל שבעת ימי החג יקראו בשם ״חג״ ו״מועד״. ואם יאמר ״ממחרת הפסח״ יהיה יום טו׳, שמחרת הפסח האמור בתנ״ך הוא מחרת שחיטת הפסח. ועל כן הוכרח לציינו בשם ״מחרת השבת״ ומוסב על מה שכתב תחלה ש״ביום הראשון מקרא קדש״ ורצונו לומר כי נצטוו שזמן פסח יתכוין עם זמן האביב ואם כן אחר שדרך להחל לקצור עם האביב, זמן הקצירה היא ביום א׳ של פסח, רק שיום ההוא יום השבת וביטול ממלאכה. וממחרת השבת, שאז ״וקצרתם... והבאתם את עומר... והניף״, ופירוש ״ממחרת השבת... יניפנו הכהן״ שאז זמנו, ומיום ההוא יחל לספור. ואין שום סברה להמתין עד מחרת שבת בראשית או שבת השני, שהוא ז׳ של פסח, דהא כבר הגיע זמן הקצירה בתחלת החג שהוא מועד האביב. ומה שכתב ״שבע שבתות״ בא שם ״שבת״ נרדף עם שם ״שבוע״ ורצונו לומר שבע שבועות כמו שכתוב במקום אחר ״שבעה שבועות תספר לך״ ושם ״שבוע״ כולל כל חשבון של ז׳ ימים מכל יום שיתחיל כמו ״מלא שבוע זאת״, ״וטמאה שבועים״ – כן מה שכתב ״שבע שבתות״ היינו שבועות, שבכל שבוע יש שבת בתוכה. ומה שכתב ״עד ממחרת השבת השביעית״ היינו השבוע השביעית, וכתרגומו. ומצאנו ״שבת״ על השבוע – ״באי השבת ויוצאי השבת״ (מלכים ב י״א:ה׳). וכל ״שבתות״ שבתורה חסרין וזה מלא וא״ו להכיר שפירושו שבועות. ויען שהמכחישים חלקו על החכמים ופירשו ממחרת שבת בראשית ו״עד ממחרת השבת השביעית״ שבת ממש, לכן באו חכמים לברר ראיות נגד דעתם: ור׳ יוסי בר׳ יהודה מביא ראיה ממה שכתוב ״תספרו חמשים יום״ שכבר נלחצו בו המפרשים. ורש״י פירש ז״ל עד ולא עד בכלל והם ארבעים ותשעה יום. ״חמשים יום והקרבתם״ – פירוש: ביום חמשים תקריבו. ואומר אני זה מדרשו אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמשים, תספרו. ומלבד שלשני הפירושים הכתוב מיותר, הנה לפירוש הראשון היה לו לומר ״וביום החמשים תקריבו מנחה״, ולפירוש רש״י היה לו לומר ״עד ממחרת השבת השביעית ביום חמשים תספרו״ ועוד כמה קושיות שהקשו המפרשים. וגם למה שאמרו המבארים שמה שכתוב ״תספרו״ פירושו שתוכלו לספור לצורך החג, היה לו לומר ״יום חמשים״ במספר היסודי. רק שבא להוציא מדעת המכחישים ואמר שהספירה תהיה באופן זה שלא תוכלו לספור עד ״ממחרת השבת השביעית״ (שהוא עד זמן הקרבת המנחה השנית), רק חמשים יום, ולא יותר. וזה רק אם נתחיל ממחרת יום טוב, אבל אם נתחיל ממחרת שבת בראשית היה יכול להתחיל מן יום טוב ולספור יותר מחמשים. ובזה מתוקן מ״ש רבא דאית ליה פירכא דלמא חמשים לבר מהני שיתא, כי דייקו ממה שכתוב ״תספרו חמשים יום״ שאין לו ביאור כפי פשוטו. וכפי הנראה גם תשובת ר׳ יוחנן בן זכאי בגמ׳ (דף סה, ובמגלת תענית) שהשיב להם כתוב אחד אומר ״תספרו חמשים יום״ וכתוב אחד אומר ״שבע שבתות תמימות תהיינה״, הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת סובבים גם כן על זה. שהוא השיב לפי שיטתם שהתורה תפסה שני אופנים – פה אומר ״שבע שבתות״ מצייר אם חל יום פסח בשבת שאז יזדמנו ימי המנין וימי השבוע כאחד ויתחילו לספור ממחרת השבת ויספרו שבע שבתות שהוא מיום א׳ עד שבת, שבת אחד. ושם צייר אם חל א׳ פסח באמצע השבוע שאז יספרו שבעה שבועות – רצונו לומר, ז׳ ז׳ ימים מיום שהתחיל, מחרת יום טוב. ופה הוסיף ״תספרו חמשים יום״ ללמד שמה שכתב ״שבע שבתות״ לאו דוקא, כי העיקר שיהיו רק חמשים עד שבועות ולא יצויר יותר. ובזה יוקל גם כן פרכת רבא על זה דאצטריך לכדאביי דמצוה למימני יומא ושבוע שעיקר הדיוק מסירוס הלשון. ור׳ יהודה בן בתירה השיב ממה שכתב שם ״תספר לך״ שקאי על ספירת הבית דין ואם תחל הספירה משבת בראשית אינו ענין מיוחד לבית דין מבכל אדם. אבל אם הוא ממחרת יום טוב הרי זו תלויה בבית דין שהם קובעים ימי המועד והיום שיחול יום טוב ראשון שתחול הספירה ממחרת. ותשובה זו מובא במגלת תענית ובגמ׳ שם גם בשם ר׳ אליעזר. ור׳ יוסי השיב ממה שכתוב ״ממחרת השבת״ סתם, ואם על שבת בראשית היה לו לפרש באיזה שבת. וגם שלפי זה לא היה לו לומר ״השבת״, בה״א הידיעה, אחר שאין השבת נודע ומוגבל. ועל כרחך שרצונו לומר השבת הנזכר קודם, שהוא יום טוב של פסח. וגם ששיעור הכתוב ״וספרתם... ממחרת השבת...עד ממחרת השבת..⁠״ היינו מיום טוב של פסח עד יום טוב של חג, משך הימים ביניהם יהיה חמשים יום. ועל כרחך פירושו מתחלת רגל עד תחלת רגל. וז״ש ועוד נאמרה שבת למטה וכולי. ור׳ שמעון בן אלעזר סמך זה על סתירת הכתובים. שבפר׳ ראה אמר ״ששת ימים תאכל מצות״ (כנ״ל סימן קנ״) ופירושו שמוסב על מה שכתוב שם ״ופנית בבקר והלכת לאהליך...ששת ימים תאכל מצות ויום השביעי עצרת... שבעה שבועות תספר לך..⁠״ ר״ל שאחר יום א׳ של פסח שטעון לינה, תלך בבקר לאהליך ואז אחר הקרבת העומר ״ששת ימים תאכל מצות״ מן התבואה החדשה ומן עת ההוא ״שבעה שבועות תספר לך״ מעת החל חרמש בקמה שהוא ביום שבאת לאהליך והתחלתָ לאכול מן החדש, וזה סמך נפלא מאד בכוונת הכתובים. וכתב הרמב״ם (פרק ז מהל׳ תמידין ומוספין) ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב. וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בטז׳ בניסן בין בחול בין בשבת, והרי נאמר בתורה ״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה״ ונאמר ״ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי״. ואם תאמר שאותו הפסח בשבת היה כמו שדימו הטפשים, איך תלה הכתוב בהיתר אכילתה בחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה רק מקרה קרה וכולי. ועיין מה שכתבנו בביאור הכתובים האלה בפירוש יהושע, וגם למה שכתבנו תעלה הראיה כהוגן, עיי״ש.

[קסה]

מיום הביאכם תספרו – ולהלן אמר ״מהחל חרמש בקמה תחל לספור״ כי ממה שכתב ״מיום הביאכם״ ידעינן שהספירה תהיה ביום ההבאה, ולא נדע שיהיה ביום הקצירה. ונאמר שיקצור ואימתי שירצה יביא ויספור. לכן אמר ״מהחל חרמש״ שתהיה הספירה ביום הקצירה. ואם יאמר ״מהחל חרמש״ נדע שהספירה תהיה ביום הקצירה ולא נדע שיהיה ביום ההבאה, נאמר שיקצר ויספור ויביא אחר כך. לכן צריך שניהם וידעינן שיקצור ויביא ויספור ביום אחד. [בקרבן אהרן מחק הגירסא וגרס ברישא יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור שכן גרס בגמ׳ מנחות (דף סו). ובש״ס דילן יכול יקצר ויביא אימתי שירצה יספור הוא טעות סופר, וצריך לומר ויספור, בוי״ו, ור״ל יקצר ביום שלפניו ואחר כך יביא אימתי שירצה ויספור. וכן מצאתי הגירסא בילקוט ועולה גם גירסת הספרא שכן גרס גם בפסיקתא זוטרתא. כי לגירסת הקרבן אהרן איך נטעה מ״יום הביאכם״ שתהיה הספירה שלא ביום ההבאה?! ודבריו דחוקים.

[קסו]

שבע שבתות תמימות – פירשו חז״ל שאמר זה בל נטעה שיחל לספור ביום כדכתיב ״מיום הביאכם״. וכן הקצירה תהיה על כרחך ביום דהא כתיב ״מהחל חרמש... תחל לספור״. לכן אמר שיהיה השבתות תמימות, מלילה ויום, שכן במה שכתוב (יהושע י, יג) ״ולא אץ לבא כיום תמים״ היא מעת לעת לכולהו אמוראי בעכו״ם (דף כה). ובמה שכתוב (ויקרא כה, ל) ״עד מלאת לו שנה תמימה״ בעינן מעת לעת כמ״ש בערכין (דף לא). ולפי זה יש לטעות שגם ההבאה תהיה בלילה שכבר נתבאר (סימן הקודם) שיהיו שלשתן כאחד. אבל הלא אמר ״מיום הביאכם״ ולא אמר ״מעת הביאכם״ שכבר גדרנו זה (צו סימן מ) שזה מורה שתהיה ההבאה ביום דוקא. ואם כן קצירה וספירה בלילה. ואף שהיא קודם ההבאה, מכל מקום היא ביום ההבאה, שהיום נמשך אל הלילה שלפניו, ומובא במנחות (דף סו).