Vayikra 23 – ויקרא כג‏ – Mikraot Gedolot

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

להקריב קרבן מוסף בימי חג המצות – ספר החינוך רצ״ט. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה מ״ג, סמ״ג מצוות עשה קצ״ח

לקדש שביעי של חג המצות – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה פ״ה

לקדש שמונה ימים – יראים תי״ז

לשבות בשביעי של חג המצות – בה״ג מניין המצוות מצוות עשה צ״ג, ספר החינוך ש׳. מפסוקים אחרים – רמב״ם ספר המצוות מצוות עשה ק״ס, סמ״ג מצוות עשה ל״ד

שבות שמונה ימים – יראים תי״ח

שלא לעשות מלאכה בשביעי של חג המצות – בה״ג מניין המצוות מצוות לא תעשה י״ז, סמ״ג מצוות לא תעשה ע״א, ספר החינוך ש״א. מפסוקים אחרים – יראים ש״ד, רמב״ם ספר המצוות מצוות לא תעשה שכ״ד, סמ״ק קצ״ד

[נ] ¹והקרבתם אשה לה׳, ר׳ עקיבה אומר, מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר והקרבתם אשה לה׳, והלא הכהנים הן המקריבין, אלא ששלוחו של אדם כמותו. (ספרי זוטא ריש פר׳ שלח)

1. ראה משנת ר״א עמ׳ 154 ומדרה״ג במדבר עמ׳ רכד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וּתְקָרְבוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ כָּל עֲבִידַת פּוּלְחַן לָא תַעְבְּדוּן.

but you shall offer an oblation before the Lord seven days; in the seventh day there shall be a holy convocation; no laborious work may you do.

ותקרבון קרבנה^א לשמה די״י שבעה יומין ביומא קדמיה ארוע^ב קדיש כל עבידה דפלחן לא תעבדון.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קרבנה״) גם נוסח חילופי: ״קרבנין״.

ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדמיה ארוע״) גם נוסח חילופי: ״שביעייה יום ט(ו)ב וארוע״.

ותקרבון קרבנא לשמא די״י שבעתי יומין ביומא שביעתא דחגא מארע קדיש כל עיבידת פולחנא לא תעבדון.

but offer the oblation to the Name of the Lord seven days; in the seventh day of the feast shall be a holy convocation; you shall do no work of labor.

והקרבתם קרבן לשם ה׳ שבעת ימים ביום השביעי של החג מאורע קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה׳ שִׁבְעַת יָמִים – מִנַּיִן אֵין לְךָ פָּרִים הָבֵא אֵילִים, אֵין לְךָ אֵילִים הָבֵא כְּבָשִׂים, אֵין לְךָ בְּטָהֳרָה הָבֵא בְּטֻמְאָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה׳⁠ ⁠⁠״ הַקְרֵב אִשִּׁים מִכָּל מָקוֹם.

וַקַרִּבּוּ קֻרבַּאנַא לִלָּהִ פִי הַדִ׳הִ אלּאִיאםִ אלסַּבּעַתִ וַפִי אַליַוְםִ אלסַּאבִּעִ אסםֹ מֻקַדַּסֹ כֻּלֻּ צַנעַתִ מַכּסַבֵּ לַא תַּעמַלֻוא

והקריבו קרבן אל ה׳ באלה הימים השבעה, וביום השביעי שם מקדש, כל מלאכה למטרת רוח כסף, לא תעשו.

והקרבתם אשה וגו׳ – הם המוספין האמורין בפרשת פנחס (במדבר כ״ח:י״ט-כ״ד). ולמה נאמר כאן? לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה.

והקרבתם אשה לי״י – מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, אם אין פרים ואילים הבא הכבשים.

כל מקום שנאמר: שבעת – כמין שם דבר הוא, שבוע של ימים, שֵיטֵינא, וכן לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת.

מלאכת עבודה – אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון: דבר האבד. כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני: יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה כו׳ (ספרא ויקרא כ״ג:ל״ז).

'והקרבתם אשה וגו BUT YOU SHALL OFFER A FIRE-OFFERING etc. – This is identical with the additional offerings due on the first day of Passover which are mentioned in the section of פנחס (Bemidbar 28:19). But why are these referred to here? In order to intimate that the additional offerings do not impede one another (i.e. that if a particular animal of these מוספים cannot be scarified, it is still lawful to bring the others) (Menachot 49a), because it states: –

'והקרבתם אשה לה YOU SHALL BRING THE FIRE-OFFERING OF HASHEM – bring it under any circumstances – if there are no bullocks available as prescribed, offer the prescribed rams; and if there are neither bullocks nor rams, offer the lambs (Sifra, Emor, Chapter 11 5).

שבעת ימים SEVEN DAYS – Wherever the term שבעת is used it is a noun (not a cardinal numeral), so that the words here mean a septaine of days (a period of seven days), in old French. Similar is the meaning of all the expressions שמנת, ששת, חמשת, שלשת.

מלאכת עבדה [YOU SHALL DO NO] SERVILE WORK – Not even such labors as are regarded by you as an obligation and a necessity, the neglect of which involves loss of money, as, for instance, a matter that may become lost (that cannot be postponed without irretrievable loss). I understand this (that the above is the meaning of מלאכת עבדה) from Torat Cohanim (on .v 36 of this chapter), since it states there: I might think from what Scripture states (verses 36-37) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ אֵלֶּה מוֹעֲדֵי that מלאכת עבדה is forbidden also on the intermediate days of Passover and Tabernacles (lit., the week-days of the festivals). Scripture, however, states, "it (the eighth day) is a festival and you shall do no מלאכת עבדה" thus intimating that on a day which is not a festival such work is permitted. The intermediate days are not regarded as a festival and the rule is that דבר האבד may be attended to. Hence the very question: "may מלאכת עבדה be done on the intermediate days?⁠", implies that the term denotes דבר האבד.

פס׳: והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים – כענין האמור בפרשת פנחס:

אשה לי״י – בפרשת פנחס (במדבר כ״ח:י״ט).

AN OFFERING MADE BY FIRE. These are described in the Torah portion Pinechas.⁠¹

1. Num. 28:19. Our verse mentions that an offering made by fire is to be made on Passover. Hence Ibn Ezra points out that Torah lists the various types of offerings to be made on Passover in Numbers. The offerings are described in the Torah portion Pinechas.

והקרבתם אשה לי״י שבעת ימים – יאמר שיהו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לי״י, לא להאסר במלאכה כראשון והשביעי.⁠^א ולא פירש האשה כי עוד עתיד להזכיר בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים, כאשר רצה שינהגו בהן, וכפי מה שפרשנו (רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳). ומדרש רבותינו (ספרא ויקרא כ״ג:ו׳): לומר שנקריב בהן אשה^ב מכל מקום אף על פי שאין לנו כל המוספים שלמים. ונכון הוא.

א. כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״ושביעי״.

ב. כן בכ״י מינכן 137, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אשי״.

AND YE SHALL BRING AN OFFERING MADE BY FIRE UNTO THE ETERNAL SEVEN DAYS. Scripture is stating that all seven days [of Passover] should be a festival to bring an offering made by fire unto the Eternal,⁠¹ but not that they are all equally forbidden as far as doing work, like on the first and seventh days. He did not explain [here the precise nature of] the offering, since He is going to mention it in a special section dealing with all the offerings of the festivals,⁠² when it is His wish that they should be binding on the children of Israel, and as I have explained.⁠³ And the interpretation of our Rabbis⁴ is that [the intention of the verse here] is to state that we are to bring an offering under all circumstances, even if we do not have all the [required] Additional Offerings. This is a correct [explanation].

1. Further. (37).

2. These are found in Numbers beginning with 28:9 up to the end of Chapter 29.

3. Above on (2).

4. Torath Kohanim, Emor 10:5.

והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים – כי כל ז׳ הימים הם חג להקריב אשה אבל לא יאסר (מלאכה. כצ״ל) כמו ראשון ושביעי. ולא פירש עתה הָאִשֶה כי עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת כל אשי המועדים כאשר רצה שינהגו בהם:

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, "you shall bring a fire-offering to Hashem for a seven-day period.⁠" The reason is that all the seven days of Passover enjoy the status of being festivals, חג, so that these additional publicly financed sacrifices are mandatory. On the other hand, the work prohibition applies only on the first and the seventh day of this festival. The components of this fire offering are not detailed here but in a separate section in Numbers chapters 28-29.

והקרבתם אשה לי״י שבעת ימים – כי כל ז׳ הימים הם חג להקריב אשה, אבל לא יאסר [במלאכה] כמו ראשון ושביעי. ולא פירש עתה האשה, כי עתיד להזכירו בפרש׳ מיוחדת כל אישי המועדים כאשר רצה שיתנהגו בהם.

והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים – כבר נתבאר בפרשת פנחס שזה האשה הוא עולה: פרים שנים, ואיל אחד, ושבעה כבשים; וזה יהיה מוסף היום בכל יום מאלו הימים. ולפי שאמר בזה המקום ׳אשה לה׳⁠ ⁠׳, ולא ביאר בזה יותר, למדנו שהמספר הנאמר בזה בפרשת פנחס הוא למצוה, לא לעכב. והמשל, שאם אין להם שנים פרים - מקריבין אחד; אין להם פרים - מקריבין כבשים ואיל; אין להם איל - מקריבין כבשים, אין להם שבעה כבשים - מקריבין ששה. שנאמר: ׳והקרבתם אשה לה׳⁠ ⁠׳ - מכל מקום.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

שבעת ימים כל מקום שנ׳ שבעת ימים שם דבר הוא שבוע של ימים שטינ״א בלע״ז וכן לשון שמנת שש׳ חמשת שלש׳. ובקצ׳ נוסחאות כמו שם דבר הוא והכונה בזה כי שבעה הוא כמו שם תואר לקבוץ השבעה אי זה שבעה בעלי חומר וב״ח או צמחים או דוממים והאחד מהם יתואר בשם שביעי אבל השבוע אינו כן רק הוא שם מורה על השבעה המופשטים מהחומר כמו הגבורה והחכמה שהם מורי׳ על הגבורה והחכמה המופשטי׳ מנושאיהם שהם אז שם המקרה או שם דבר לא כמו הגבור והחכם המורים על חבורם עם נושאיהם שהם אז שם תואר וכבר הארכתי על זה בפרשת בא אל פרעה ע״ש:

מלאכת עבודה אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך ויש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האב׳ כך הבנתי מת״כ דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכ׳ עבודה וכו׳. הרמב״ן ז״ל טען ואמר ואינו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכ׳ דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק״ו ואם כן ראוי שיאמר אף בשב׳ כן ועוד שאם כן הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האב׳ והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז אי זו מלאכ׳ אסור׳ ואי זו מותרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען מה טעם שיאמר הכתוב לא תעש׳ מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכו׳ מק״ו הנה כמוהו בפרשה הזאת או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו ותניא בת״כ בכל שרץ אשר יטמא לו לרבות את השיעורי׳ וכתב גם רש״י ז״ל בפירו׳ החומש בכל אשר יטמא לו בשעור הראוי לטמא בכעדשה או באדם אשר יטמא לו במת אשר יטמא לו בשעורו לטמא וזהו כזית וא״כ יהיה פירושו בהכרח או אשר יגע בשרץ אפילו בכעדשה או במת אפילו בכזית וק״ו בשרץ והמת כשהם שלמים אף כאן יהיה פירושו כל מלאכה אפילו של עבודה שהיא חשובה שיש חסרון כיס בבטולה כגון דבר האבד לא תעשו וק״ו בשאר המלאכות שאין בבטולן חסרון כיס. ומה שטען עוד אם כן ראוי שיאמר אף בשבת כן אינה טענה כי הכתוב פעם ידבר בלשון אחד ופעם ידבר בלשון אחר כי הנה בי״ט פעם כותב בו כל מלאכת עבודה לא תעשו ופעם כותב בו לא תעשה מלאכה. ומה שטען עוד שא״כ הרי חולו של מועד רמוז בתור׳ שמותר בדב׳ האבד והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמוז אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותר׳ אינה טענ׳ כי זה המדרש של ת״כ אינו אלא אסמכת׳ בעלמא שכן כתבו גדולי הפוסקים שכל אותן בריתות דפר׳ אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב״ם ז״ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים ואם כן אפילו אם ת״ל שפירוש מלאכת עבוד׳ היא מלאכת דבר האבד אין מזה ראיה שיהיה התר חולו של מועד בדבר האבד רמוז בתורה עד שיקשה עליו ממה שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים דמשמע שאין בתורה רמז אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת ומה שאמרו מי שהפך אמר רב אשי לא מבעי׳ ימי אבלו דמדרבנן הוא דשרי אלא אפי׳ חול המועד דאסור מדאורייתא במלאכה שרי פירוש דאסמכוה רבנן אקראי דאוריית׳ אבל אבילות לא סמכי ליה אלא אקרא דוהפכתי חגיכם לאבל שהיא מדברי קבלה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים – להודיע שאין חול המועד חל לגמרי, כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד, כמו ביום ״מקרא קדש״, הוא מכלל החג בלי ספק, ולא באר ענין המוספין בזה, שאין זאת הכוונה עתה, כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסכות, להורות על קדושת חול המועד. אמנם בראש השנה הזכיר גם כן ״אשה לה׳⁠ ⁠⁠״, להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו ״מלבד עלת החדש ומנחתה״ (במדבר כ״ט:ו׳). אבל בשבת (פסוק ג׳) וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים ״והקרבתם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק כ״ז) הם עולות וחטאות כהן גדול (ט״ז:ג׳) והצבור (שם פסוק ה׳), המבוארים בפרשת אחרי מות (ויקרא ט״ז).

וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד (ויקרא כ״ג:ב׳-ח׳), כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה, אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דבור לעצמו.

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים, the offering of the mussaph offering for seven consecutive days is to remind us that the intervening days of this festival are not totally secular in nature, although only the first and seventh day have been accorded the title מקרא קודש. The whole matter of the mussaph, additional communal offerings, has not been gone into in detail here as this is a subject treated in Numbers when this legislation appears in detail in chapters 28-29. The reason why in connection with the New Year’s day the Torah does mention the offering of an אשה לה', is that this day already qualified for a mussaph offering, it being not only the first day of the new year but also the first day of the month of Tishrey. In Numbers 29,6 the Torah once more draws our attention to this fact,⁠^a If you were to counter that אשה ה' is also mentioned in this chapter in connection with the day of Atonement, remember that what is referred to there are burnt offerings and sin offerings, both on behalf of the High Priest and the people but not by each individual member of the people as are sin offerings generally, not mussaph offerings which are mandatory communal offerings.

The reason why the Torah listed the Sabbath and the festival of matzot in a single paragraph is that both were legislated prior to the giving of the Torah at Mount Sinai. Each of the other festivals has been accorded a paragraph of its own.

a. presumably to tell us that New Year’s day does not replace the significance of the date of the new moon.

שטיינא בלע״ז. עיין בפרשת בא:

אפילו מלאכות החשובות כו׳. והקשה הרמב״ן (בפסוק ז), אם כן גבי שבת נמי למה אמר סתם ״כל מלאכה לא תעשו״ (פסוק ג), כיון דגבי יום טוב קאמר ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״, ורוצה לומר אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה, שיש בה חסרון כיס, לא תעשו, ומכל שכן שאר מלאכות שאין צריך בהם, גם בשבת הוי לומר כך ׳כל מלאכת עבודה לא תעשו׳. ואין זה קשיא, דמהיכי תיתי לחלק, ולא צריך קרא. אבל גבי יום טוב צריך ״עבודה״ ללמוד דבחול המועד אינו אסור מלאכת עבודה, ועיקר קרא אתא להתיר מלאכת עבודה בחול המועד, אף על גב דלא צריך קרא לגופיה, דמהיכי תיתי לחלק:
ומה שהקשה (הרמב״ן) גם כן, אם כן יהיה רמז בתורה שחול המועד מותר בדבר האבד, והם אמרו (חגיגה יח.) לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, אין זה קשיא, דזהו אליבא אותה ברייתא דדריש ליה דחול המועד אסור במלאכה, מה שביעי אסור במלאכה כך ששת ימים אסור במלאכה, אי מה שביעי אסור בכל מלאכה, אף ששת ימים אסור בכל מלאכה, תלמוד לומר ״שביעי״, לא מסרן הכתוב אלא לחכמים איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת, במסכת חגיגה (יח.). ולפי אותה ברייתא לא נרמז דבר האבוד בקרא, ושם כתב (דברים טז, ח) ״לא תעשה כל מלאכה״, אבל מי שלמד איסור מלאכה בחולו של מועד בתורת כהנים ממקום אחר, יש לומר שפיר דחולו של מועד דמותר במלאכת עבודה נרמז שפיר בקרא:
והכי איתא בתורת כהנים בגירסא שלפנינו (לפסוק לו) ; ״וכל מלאכת [עבודה] לא תעשו״ לומר על חולו של מועד שאסור במלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. יכול יהא אסורים במלאכת עבודה, תלמוד לומר ״היא״, היא אסורה ואין חול המועד אסור בעשיית מלאכה. רבי עקיבא אומר ״אלה מועדי אשר תקראו״ (פסוק לז), למד על חול המועד שאסור בעשיית מלאכה. יכול יהא אסור בעשיית מלאכת עבודה, תלמוד לומר ״היא״. וכך פירושו, לפי שכתב (פסוק לו) ״וכל מלאכת עבודה״, כאילו כתב ׳מלאכה ועבודה לא תעשו׳, דהוי ליה למכתב ׳וכל מלאכה לא תעשו׳, ״וכל מלאכה״ קאי על חולו של מועד גם כן, והכי קאמר, ביום השמיני יש להוסיף עוד על המלאכה שהיא אסורה בחול המועד, דהיינו ״מלאכת עבודה״. ואם לא כתב רק ׳מלאכה׳, או לא כתב רק ׳עבודה׳, הייתי אומר ד״היא״ הכתוב אצל עצרת למעט שאין מלאכה אסורה בחול המועד – ממעט שאין שום מלאכה אסורה בחול המועד, והשתא שכתב ״מלאכה״ ו״עבודה״, בא ללמוד ד״היא״ הכתוב אצל עצרת לא בא למעט רק עבודה, אבל מלאכה אסור בחול המועד:
ולפי רש״י ״עבודה״ היינו דבר אבוד, כדפירש רש״י. אבל לפי עניות דעתי אין פירוש ״עבודה״ דבר האבוד, אבל כך פירושו; יכול יהא חול המועד אסור במלאכת עבודה, והיינו קצירה, אף שהיא לצורך המועד, או להשקות זרעים שהם לצורך, וזה כי ביום טוב אסור המלאכה מפני שהיא מלאכת עבודה, ואפילו היא לצורך יום טוב אסור, שלא נקרא זה ׳אוכל נפש׳, שלא נקרא ׳אוכל נפש׳ רק הדבר אשר הוא נעשה לנפש אחד, כדכתיב (ראו שמות יב, טו) ״אשר יעשה לכל נפש״, לאפוקי הקצירה אינו נעשה לנפש, רק לצורך אכילת בני אדם, ולא נקרא זה ׳אוכל נפש׳ רק הלישה והאפיה, שלא נעשה זה לבני אדם, רק כאשר יש לצורך נפש אחד. ועיין בפרשת בא. ומלאכה זאת, מפני המלאכה שהיא ״מלאכת עבודה״ אסורה. ודבר זה אינו אסור בחול המועד, שהרי לצורך מועד מותר לעשות כל מלאכה, ואין אסור רק כאשר יכוין לעשות מלאכתו הצריכה לו כל השנה במועד, וזה נקרא מלאכה שהוא אסור במועד, אבל לאסור דבר בחול המועד מפני שהוא מלאכת עבודה, ואינו אוכל נפש, דבר זה אינו אסור במועד, דלא תליא ב״עבודה״, רק מלאכתו שצריכה לו כל השנה לא יעשה. וזה הפירוש נראה ברור:

שטיינ״א בלע״ז. והכוונה בזה כי שבעה הוא כמו שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר או ב״ח או צמחים או דומם, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החבור עם החומר ומפרש אחריו ממה הוא הקבוץ מימים ועיין בפרשת בא:

יכול אף חוה״מ. ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד, משמע דבי״ט עצמו אפילו דבר האבוד אסור:

Seteyne in Old French. In other words, שבעה is like an adjective describing a group of seven tangible objects, whether animals, plants or inanimate objects, whereas שבעת refers to a group of seven that is removed from something tangible, such as power or wisdom which are not intangible. Unlike "the strong person" or "the wise person,⁠" which indicate a connection [of strength or wisdom] to something physical. Afterwards the verse explains that the group [implied by the abstract seven] consists of days. See parshas Bo (Shemos 12:15).

Perhaps even [during] the intermediate days of the festival. It answers [this query by saying] that whatever any activity which [would] incurs a loss [if it were not done at that time] is permitted [to be performed] onduring the intermediate days of the festival. This implies that on the festival itself, even that something which incurs a monetary loss [if it is not done] is forbidden.

והקרבתם כו׳ – אם אין פרים כו׳ עיין רש״י ז״ל ואם אין לך בטהרה הבא בטומאה מניין ת״ל והקרבתם אשה לה׳ מכל מקום.

והקרבתם אִשֶּׁה לה׳ – מתנות אש, והם המוספים האמורים בפרשת פנחס, ורמז עליהן כאן. לפי שקרא שבעת הימים ״חג המצות״, אמר הטעם לפי שמקריבין בכל יום מהם אשה לה׳, וזהו החג לה׳.

והקרבתם אשה – המוספין האמורין בפרשת פינחס:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

[קנב]

והקרבתם אשה לה׳ – פרטי הקרבנות מבוארים בפר׳ פנחס. ופה אמר זה ללמד שעל כל פנים יקריבו איזה אשה, גם אם לא מצאו כל המינים, וכן אמר במנחות (דף מד). וממה שכתוב ״שבעת ימים תקריבו אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ שזה נאמר בסוכות, מבואר שדורש כן בכולם, שבכולם חוץ משבועות כתוב ״והקרבתם אשה לה׳ ״. ובסוכות כתוב ״שבעת ימים תקריבו אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ לרבות כולם שיביא אשה מכל מקום. וכן בספרי דרש כן (פסקא קמז) בחג המצות, (ופסקא קמט) גבי שבועות מפסוק ״שבעת ימים תקריבו אשה לה׳⁠ ⁠⁠״ [ר״ל דיליף שבועות מסוכות], (ופסקא קן) גבי סוכות, (ופסקא קנא) גבי עצרת. וצריך לומר שם ובפסקא קמז ת״ל ״והקרבתם אשה לה׳⁠ ⁠⁠״, ועיין בתוס׳ מנחות (דף מד: ד״ה אלא) שהעירו בזה. והספרא והספרי יחלוקו על שיטת הש״ס דסבירא ליה דבחג מעכבים זה לזה. וכן הרמב״ם (בפרק ח מהל׳ תמידין ומוספין) דכולם אין מעכבים זה את זה כשיטת הספרא והספרי וכמו שכתבתי בסִפְרִי ארצות החיים (במ״ל סימן יא סעיף קטן ט), עיי״ש.

והקרבתם אשה לה׳ – לא ביאר הכתוב כמה ומזה דרשו אם אין פרים הביא כבשים. דא״א לומר דבמדבר לא הביאו כל המוספין עד שנאמר פ׳ מוספין בערבות מואב. שהרי שעיר ר״ח קרב בשמיני לדעת חז״ל שהנשרף היה שעיר ר״ח והיה להם הכרח ע״ז כמש״כ לעיל במקומו. אמנם לפי הפשט אע״ג שנזהרו להקריב במדבר במועדים מכ״מ לא נזהרו להקריב אותו הסך שבא״י אלא איזה אשה. ומש״ה בעצרת שכבר הקריבו שתה״ל לא כתיב מוספין כלל. ואע״ג דעומר ושתה״ל לא קרב במדבר כדתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר. היינו שלא היו מוזהרין להשיג עומר ושתה״ל מתבואת הארץ. אבל אם היה מזדמן במשך ארבעים שנה עומר ושתה״ל מנחה חדשה הביאו גם במדבר ועי׳ מש״כ לעיל ב׳ י״ד. ודוגמא לזה איתא בבכורות ד״ה ר״ל אמר לא קדשו בכורות במדבר ואי׳ שם דאי הקדישו קדשו אלא שהוצרכו לקדש משום שלא נצטוו ע״ז. ומעתה אם הזדמן להביא שתה״ל לא נצטוו להקריב מוספין עוד שהרי הוא אשה. אבל מכל מקום היו מקריבין במוספין בשלימות מצד הידיעה למשה מהר סיני שכך יהיה הצווי. ומש״ה הקריבו שעיר ר״ח גם כן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

אשה לה׳ שבעת ימים – אין שבעה בלא שבת [מלמד שמוספי יו״ט דוחין את השבת]⁠¹ ירושלמי סוכה פ״ג הי״א].

אשה לה׳ שבעת ימים – תניא, מניין שאם אין פרים יביאו אילים ואם אין איילים יביאו פרים, ואם אינם בטהרה יביאו בטומאה, ת״ל והקרבתם אשה לה׳ שבעת ימים, מכל מקום.⁠² (תו״כ)

1. ואע״פ דגם גבי לולב כתיב ושמחתם שבעת ימים ובכ״ז תנן במתניתין חל יום ראשון להיות בשבת, משמע דשאר כל הימים אין דוחין את השבת, אך התם יש מיעוט ולקחתם לכם ביום הראשון מבואר שיום הראשון חלוק משאר הימים, כ״מ בירושלמי.

2. גם בזה י״ל דדריש יתור לשון זה כאן, אחרי דלא איירי כאן מקרבנות מוספים, וע׳ בסוגיא דמנחות ע״ד ב׳ ובתוס׳ שם, ועוד יתבאר זה אי״ה לפנינו בפ׳ פינחס.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון