והחזיקו – האלמנות תרבנה כ״כ עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד, ותאמרנה לו, שיפטור מחיוב המוטל על הבעל לתת להם לחם ושמלה, רק שישא אותם כדי לאסוף חרפתן, וזה עונש מדה במדה נגד גאותן בימי קדם ואם תשאול אחר שהגאוה תכנע, ועדי זהב וחלי כתם לא יהיה עוד מה יהיה אז כבוד בית ישראל? אומר.

ביום ההוא יהיה צמח ה׳ – הוא הדור הנשאר, והצדיקים שימצאו בתוכו הם יהיו צבי וכבוד בית ישראל ופרי הארץ – הם מעשי הצדיקים ופרי מפעליהם יהיו לגאון ולתפארת. [הערה. דע כי קניני המעלות הם משני מינים א) מעלת הגשם בחמרו וחיצוניותו המושג חוש ומדמה, כמו היופי החן והתואר ויפול עליהם לשונות צבי חמדה תאוה ודומיהם, ב) מעלת הדבר צד צורתו או מעלה מוסריית, שלא תושג רק באמצעות השכל והדעת כמו מעלת החכמה והזקנה. החוש לא ישפוט לכבד את החכמה או הזקנה, רק השכל יחייב זאת, השכל יגזור אומר, החכמה מכובדת מצד שהיא מעלה צוריית, הזקנה מכובדת מצד שהיא מעלה מוסריית, ועל מעלות אלה יפול לשונות של כבוד. מבואר כי שני לשונות שיחס אל צמח ה׳,

צבי וכבוד – יחד אליו מצד שתי בחינותיו, צבי מצד חמרו, וכבוד מצד צורתו, רצה לומר צמח ה׳ שהיא פליטה הנשארת יהיה שלם אם בחמרו מהודר ביופי והדר לעיני רואים, אם בצורתו יהיה מכובד כי ישיג שלימות הנפשית והרוחנית - ודע כי גאון ותפארת שבמשפט השני, שיחס אל פרי הארץ, מגבילים עם צבי וכבוד גאון הוא גאון הדבר ועוזו המושג מצד החוש ומגביל עם צבי, שהוא גם כן חושיי, ותפארת, היא מצד מעלה צוריית, מושגת מן השכל כמו תפארת החכמה התבונה ויתר המעלות הנפשיות, ומגביל עם שם כבוד שבמשפט הראשון. - אולם ההבדל בין צבי וגאון. ובין כבוד ותפארת? דע כי קניני המעלות בין החומריות בין הצוריות יתחלקו לשתי חלוקות. א) המעלות שיש לאיזה עצם מצד התולדה והטבע, בין הגשמיות התואר היופי ודומיהם, בין הצוריות הזקנה ודומיה. ב) אשר קנה על ידי הבחירה והשקידה וההשתדלות, בין הגשמיות הלמד תכסיסי מלחמה, העושר ודומיהם, בין הצוריות העוסק בחכמה, המתקן מדותיו, הירא ה׳ ודומיה. וכבר הסכימו החוקרים, כי לא יתכן התפארת אל מעלה טבעיית, רק אל מעלה הנקנית בבחירה ורצון, כי כמו שלא נפאר הדבורה בשלמות מלאכתה בבית השעוה הששיות, השממית בכורי עכביש אשר תארוג חורי, כי הוא טבעי להם, כן לא יתפאר האדם בתואר ויופי או בזקנה. וע״כ יכבדו את הזקנים ויפארו את החכמים, וזה ההבדל בין כבוד ותפארת במעלות הבאים מצד הצורה, הכבוד ראוי אל מעלה טבעית, והתפארת אל מעלה בחיריית. וזה בעצמו גם כן ההבדל בין צבי לגאון במעלות החומריות, צבי יפול על מעלות חושיות גשמיות טבעיות, וגאון על מעלות גשמיות שקנה מצד שקידתו, כי לא יתגאה אדם במעלה טבעיית כמו שלא יתפאר בה, ואם יתגאה בה אינו גאון אמתי שכיון אליו פה. עפ״ז נבוא אל הביאור, החוזה צייר את הדור ההוא הנשאר פליטי חרב אחרי האבדון הכללי שהיה אז לבית ישראל, ליער צומח עצים או פרדס, שנכרתו כל שריגיו וענפיו גזעיו ושורשיו עד לכלה, ואחר שנחרב צמח שנית בחפץ ה׳ ויעש בדים ופארות, וזה קרא פה צמח ה׳ כי לא ידי אדם עסקו בו זאת הפעם אך ה׳ לבדו. והוא המשל אל הדור ההוא החדש אשר צמח בחפץ ה׳ תחת הדור הנכרת בידי חרב. וצייר את הצמח הזה שיהיה לצבי ולכבוד, רצה לומר שימצאו בו שני מיני השלמיות, הגשמי בגבורה ועושר, והרוחני בחכמה ודעת ויראת ה׳, אבל לא ייחס אליו גאון ותפארת, כי לא צמח בהשתדלות אדם רק בדבר ה׳, מעתה מעתיק את עצמו בחזיונו ומצייר את הצמח הזה אחרי גדלו ויפרה ויוציא ציץ ויעש ענבים שזה קרא במליצתו פרי הארץ, שייחס הפרי אל הארץ לא אל ה׳ כמו הצמח, כי הפרי שיעשה יהיה מצד עצמו וכחו ומצד הארץ. וזה בנמשל, אחרי שיפרה הדור ההוא ויתחזקו במע״ט שיעשו הצדיקים, שזה פרי הצמח ותנובתו, ענפי הכרם אשר נטע ה׳, והמעשים מיוחסים אל הדור עצמו כי זה תלוי בכח בחירתם, ע״כ יחס עליהם הגאון והתפארת שייחסו אל מעשים בחיריים, שלעומת שהיו תחלה לצבי לגאון על ידי גבורתו ועשרו. ולעומת שהיו לכבוד יהיו לתפארת, שהכבוד לא יירשוהו רק המתכבד לבד, עתה על ידי מעלותיו הנפשיים יצדקו בו רבים ובו יתהללו. ע״כ].

והיה הנשאר בציון – הנשאר הוא הנשאר בכונה והנותר הוא שלא בכונה, והנה בציון שם היו יקירי ישראל בני המלכים ותופשי התורה שמהם השאיר האויב בכונה, כמו שנזכר (בדניאל א׳), ולא לבד הנשאר בציון אף גם הנותר בירושלם – בכלל העיר ששם ישבו ההמון שמהם לא השאיר בכונה רק נותרו מקצתם במקרה, גם ההמון הזה קדוש יאמר לו – כי צדיקים יהיו כולמו כל הכתוב – ר״ל כי באמת לא ימלט שישארו רשעים ג״כ ולהם בודאי לא יאמר קדוש, לכן התנה רק לכל הכתוב בירושלם לחיים – רק להצדיקים שישארו לחיי עולם רק לאלה יאמר קדוש לא להרשעים שיכתבו לחרפות ודראון עולם (כמ״ש דניאל י״ב) להם לא יאמר קדוש.

אם רחץ – לא לכל הנשאר יאמר קדוש, כי מה שיהיו קדושים לא יהיה תיכף רק אחר שירחץ ה׳ תחלה צואת בנות ציון הנואפת, וידיח חטא בני ירושלים אשר שפכו דם נקיים, ובמה ירחץ עונות אלה?

ברוח משפט וברוח בער – ר״ל שהכליון שיבוא אז לא יהיה כליון כללי בלתי מבחין בין הטהור והטמא, רק יהיה ברוח וחפץ של משפט, שישפוט תחלה כל איש כפי מעלליו, ואחר שיתבררו הרשעים לבדנה, אזי יסלקם ברוח וחפץ של ביעור ואבדון.

וברא – החוזה הפליא עצה לבאר במליצתו, כי לא כולם יתקיימו בירושלים, ולא לכולם יאמר קדוש, כי כמו שהצדיקים יתענגו על נועם ה׳, כן להבה תלהט רשעים, ומליצתו מותאמת עם נבואת מלאכי (ג׳) כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, צייר נשגבות במליצתו, כי הדבר ההוא אשר ילהט את הרשעים, בו בעצמו יתענגו הצדיקים, ונשא משל מן השמש, המאיר לעינים זכות, ומעור עיני העטלף והשבלול, וכן אור ה׳ אשר בו הצדיקים יראו אור, הוא עצמו ישרוף את הרשעים לאפר, כמו שהיה במצרים, אור לישראל וחושך למצרים עפ״ז צייר פה כבוד הצדיקים, במה שהיה בימי קדם במדבר, שילך ה׳ לפניהם בעמוד ענן יומם ולילה בעמוד אש, ואומר ה׳ יברא על מכון הר ציון ועל כל הקרואים שיהיו בתוכה, כולל הצדיקים גם הרשעים ענן יומם ועשן – ביום יהיה ענן שהוא ענין אלהי נכבד כעמוד הענן במדבר לצדיקים, והוא עצמו יהיה עשן המכלה ומעור עיני הרשעים הכהות וכן בלילה יהיה נוגה אש – עמוד אש מאיר לצדיקים והוא עצמו יהיה להבה שורף את הרשעים כי על כל כבוד חפה – החופה הנזכרת שתהיה אז מעמוד ענן ואש, לא יהיה בכ״מ רק על כל כבוד רק על כל מקום הראוי לכבוד רק שם יחופף, לא כן על אהלי רשעים לא יחופף רק ילהט כל הקרב אליו.

וסכה – גם מליצתו זאת לקח מן הסוכות שהיו לישראל במדבר כי בסכות הושבתי (ויקרא כ״ג מ״ג) לצל יומם מחרב – ר״ל שישמרם ה׳ מרע תמידי כמו החורב וגם מרעה הבאה לפרקים כזרם ומטר ולמחסה – חסיה היא קטנה ממסתור, ואמר בדרך לא זו אף זו שיהיה גם למסתור, מזרם גדול, ואף ממטר שהוא הגשם היורד כדרכו ר״ל שישמרו מכל פגע, גם הודיע שהשגחת ה׳ תעשה דבר והפוכו כמו שתגן על חורב וזרם שענינם הפוכים בטבעם זה לח וזה יבש, (ועל צד המליצה יאמר שהצדיקים יהיו נשמרים אז בשמירה השגחיית כ״כ עד שיומלץ שהרע עצמו יהיה השומר את הצדיקים להצילם מרעתו.

הסוכה תהיה לצל יומם – וממה תהיה הסוכה מן החורב – החורב עצמו יסוכך ויגן על הצדיקים (וסוכה תהיה) למחסה ולמסתור – וממה תהיה הסוכה?

מזרם וממטר – הזרם והמטר עצמו יסוככו על הצדיקים בל יגע בם רע).