×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
The word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.
ויהי דבר י״י.
(הקדמה)
הנבואה התשיעית תחילתה ויהי דבר השם אלי לאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה וכו׳ עד בן אדם שתים נשים בנות אם אחת היו. ויש בה י״ב פרשיות. האחד, בן אדם פניך דרך תימנה. הב׳, בן אדם שים פניך אל ירושלם. הג׳, ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים. הד׳, בן אדם הנבא ואמרת. הה׳, ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף. הו׳, ואתה בן אדם שים לך שנים דרכים. הז׳, לכן כה אמר ה׳ האלהים יען הזכרכם. הח׳, ואתה חלל רשע. הט׳, ואתה בן אדם הנבא ואמר׳ וגו׳ אל בני עמון. הי׳, ואתה בן אדם התשפוט אל עיר הדמים. הי״א, בן אדם היו לי בית ישראל לסיג. הי״ב, בן אדם אמור לה את ארץ לא מטוהרה. וראיתי לשאול ו׳ השאלות:
השאלה הראשונה ביעדו על ירושלם והכרתי ממך צדיק ורשע, כי איך יתכן שהדין האלהי יספה צדיק עם רשע וכבר אמר אברהם ע״ז חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע (בראשית יח, כה), ויקשה ג״כ אומרו מיד יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר כי יראה שהסבה והמסובב בפסוק הזה כולו דבר אחד כי הסבה הוא יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע והמסובב בכתוב הוא לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר ומהו כל בשר כי אם הצדיק והרשע שזכר כל שכן שיציאת החרב מתערה הוא סבת להכרית צדיק עם רשע לא מסובב ממנו:
השאלה השנית באומרו האנח בשברון מתנים וגומר והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת אל שמועה כי באה ונמס כל לב, והנה לא זכר מה שמועה היא אשר עליה יאנח ומה תועלת במשל אם לא ביאר הנמשל:
השאלה השלישית באומרו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה למען טבוח טבח הוחדה למען היה לה ברק מורטה או נשיש שבט בני מואסת כל עץ, כי הנה מאמר חרב הוחדה הוא משל להריג׳ העתידה להיות בירושלם אבל היותר מהוטה מה ענינו בכאן ולמה אמר על זה וגם מרוטה ברבוי, וגם ומה ענין אומרו או נשיש שבט בני מואסת כל עץ כי נשיש לשון רבים ושבט בני יחיד לזכר ומואסת יחידה לנקבה והפסוק הזה יראה שאין לו קישור ולא סדר כלל:
השאלה הרביעית באומרו כי בחן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה כי הנה הפסוק הזה גם כן יקשה ענינו בפסוק שלמעלה בשאלה ומלת מואסת לא ידענו למי יחזור ומהו לא יהיה ובפירוש הפסוקים אזכור דעות המפרשים בהם:
השאלה החמישית באומרו הנבא והך כף אל כף ותכפל חרב שלישיתה, והיא כי הנה למעלה בכתוב לא נזכר חרב כי אם ב׳ פעמים חרב חרב הוחדה וגם מרוטה ומה היא אם כן החרב השלישית שעליה אמר ותכפל חרב שלישיתה:
השאלה השישית באומרו חרב חלל הגדול החודרת להם ומהו החלל הגדול ומה ענין אומרו למען למוג לב והרבה המכשולים על כל שעריהם נתתי אבחת חרב אח עשויה לברק מעוטה לטבח שיש כמה מהזריות בפסוק הזה, והנני מפרש הפסוקים האלה באופן יותרו השאלות האלה כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת להגיד שצוה השם לנביא שיעשה ויאמר מעשים המשליים להודיע בהם חרבן ירושלם והראשון מהם היה שיצית אש ביער ותאכל כל עץ לח ויבש רוצה לומר בחור וזקן לא תכבה שלהבת שלה, ובאה אחרי זאת נבואה אחרת בביאור מי היה היער ואמר שהוא ירושלם שיכרית ממנה צדיק ורשע שהנה תשאה שממה ולא ישבו בה לא רשעים ולא צדיקים, ולכן צוהו שיאנח בשברון ובמרירות על השמועה אשר באה והיא אשר הגיד לו בדבור הנמשך לזה שחרב נבוכד נצר הוחדה וגם מרוטה להרוג בני אדם ולהפחיד את הכל ושעל כן יצעק וייליל הנביא כי אותה חרב של נבוכד נצר שבאה שלש פעמים על ירושלם בפעם הזאת השלישית תהיה כפולה ברעתה כי תהיה חרב חללים רבים ובה יפול המלך שהוא החלל הגדול, ולפי שבצאת נבכוד נצר מבבל היה מסופק אצלו אם ילך על ירושלם או על רבת בני עמון לכן צוה הנביא שיעשה מעשה המשליי משני דרכים לרמוז לזה ושעמד נבוכד נצר על אם הדרך וקסמים בידו לידע אנה ילך ובימינו היה הקסם על ירושלם, ולכן צוה למלך שירים המצנפת ויסיר העטרה כי בא קצו, ולפי שבני עמון שמחו במפלת ישראל הודיע השם לנביא שאחרי חרבן ירושלם תחרב גם כן רבת בני עמון האמנם היה ראשונה חרבן ירושלם מפני כובד חטאתיה כי היתה עיר הדמים מלאה גלולים ונשיאיה ומלכיה בכחם וזרועם שפכו דמים הקלו בכבוד אב ואם לגר ליתום ולאלמנה גזלו בזו הקדשים וחללו השבתות באו על כל העריות וכל שאר העונות עשו מאנו הכלם, ומפני זה לא יעמוד לבם ולא תחזקנה ידיהם בצרותיהם, ולפי שלא יאמרו שהיו ביניהם צדיקים להגין על העיר אמר שכולם היו סיגים כבדיל וכעופרת ולכן יתיכם בתוך ירושלם כהתכת הסיגים בכור על האש, וביאר הנמשל בזה בספור רשעתם אם מהנביאים ואם מהכהנים ואם מהנשיאים ואם מעם הארץ מבלי היות בהם איש גודר פרץ ולכן נתן דרכם בראשם וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם שים פניך דרך תימנה עד בן אדם שים לך שנים דרכים. צוה השם לנביא שינבא על ירושלם מהצרות והרעות העתידות לבא עליה והנה באו על זה אל יחזקאל הנביא נבואות רבות רצופות זו אחר זו, ולהיות ענין כולנה אחד קבצתי אותם יחד בנבואה הזאת והיה התחלפות הנבואות ורבוי הדבורים מפני שהיו המשלים מתחלפים אף על פי שהיו כולם ענין אחד, והנה יתבאר זה מאשר בנבואה הראשונה צוהו שים פניך דרך תימנה והטף אל דרום והנבא אל יער השדה נגב והנבואה הזאת על ירושלם נאמרה ושאר הנבואות שאחריה עליה נאמרו גם כן.
ויהי דבר ה׳ אלי – בסימן הזה נבא ג׳ נבואות,
א. על ההרג הרב שיהיה על אדמת ישראל, (והוא מן פסוק ג׳ עד פסוק י״א),
ב. נבואה קצרה על חורבן בהמ״ק (פסוק י״א י״ב),
ג. נבואה על מצור ירושלים מה שיהיה בעת המצור, ואיך ישים נ״נ פניו לבא על ירושלים ויקסם קסמים על דרכו אם ילך לירושלים או לרבת בני עמון, (מן פסוק י״ג עד פסוק ל׳).
תימנה – א״י שהיא לדרומה של בבל.
יער השדה – מצאנו אפרת או בית לחם עיר מולדת דוד קרואה בשם ״שדי יער״, בתהלים קל״ב:ו׳.
והטף – מלשון טפה, והוא ע״ד תזל כטל אמרתי (פרשת האזינו), הוֹצֵא דברים מפיך.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ב) בֶּן⁠־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ דֶּ֣רֶךְ תֵּימָ֔נָה וְהַטֵּ֖ף אֶל⁠־דָּר֑וֹם וְהִנָּבֵ֛א אֶל⁠־יַ֥עַר הַשָּׂדֶ֖ה נֶֽגֶב׃
"Son of man, set your face toward the south, and drop your word toward the south, and prophesy against the forest of the field in the South;
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בַּר אָדָם קַבֵּיל נְבוּאָה לְאוֹרַח דָרוֹמָא וְאַלֵיף עַל דָרוֹמָא וְאִתְנְבֵּי עַל חוּרְשָׁא דַחֲקַל דָרוֹמָא.
והטף אל דרום – ציווי מהכבד הנוסף (=הפעיל), ופה״פ שלו היא נו״ן, במשמעות של מסירת הנבואה, גם אם משמעותו היסודית היא לגבי נוזלים, מ״יטפו ההרים עסיס׳ (יואל ד׳:י״ח).⁠1
1. השוה: ריב״ג, אצול, ערך ׳נטף׳; פרשננו לעמוס ז, טז. בדרך דומה פירשו גם: ת״י; מנחם, ערך ׳שף׳; ראב״ע, בפירושו הארוך לשמות יג, טז ובפירושו לישעיהו ג, טז; רד״ק.
דרך תימנה – ארץ ישראל בדרומה של בבל.
אל יער השדה – אל בית מקדשי שעתיד להיות כיער וכשדה להחרש להלך בו שועלים.
southward The land of Israel is south of Babylon.
to the forest of the field in the south To My Temple, which is destined to be like a forest and like a field, to be plowed in order to be overrun by foxes.
(ב-ג) שים פניך דרך תימנה אל ירושלם – שהיא בדרומה של ארץ ישראל.
והטף אלא דרוםב – דבר נבואתך ליושבי דרום, כמו אל תטיפו יטיפוןג (מיכה ב׳:ו׳), וכמו אטיף לך (מיכה ב׳:י״א), וכמו ועלימו תטוף (איוב כ״ט:כ״ב).
והנבא אל יער השדה נגב – אל יער השדה שהוא בנגב, בארץ דרום. ולפי שסופו לומר הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, מקדים וקוראיהו יער מתחילת העיניין. וכסדר הזה תמצא בכל הנביאים: כשרוצה לשקע בים מדינת צור, עושה אותה ספינה וממלאהד מכל מסחר הרוכלים ומפליגה בים ומשקעה בים. כשרוצה להרוג את פרעה, עושיהו תנין ומעלהו מיאור ונותן חחים בלחייו ומפילו על פני השדה. אף כאן כשרוצה להצית אש ולהסיק בציון, מכנהה את יושביה ליער השדה ומצית בו אש ואוכל בו כל עץ לח וכל עץ יבש – הצדיקים והרשעים.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994, פריס 162. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״על״.
ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בכ״י לוצקי 777: ״דבדרום״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994, פריס 162. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״יטיפו״.
ד. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״וממלאים״.
ה. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״מכנת״.
תימנה – ארץ יהודה שבדרום הארץ, ופרשה שלאחריה מפרשת זאת.
וקורא אותה יער השדה – שהיו בה מלכים ושרים כיער הזה שיש בו ארזים ואלונים.
בן אדם שים פניך דרך תימנה – הנביא היה בבבל ואמר לו האל שיפנה דרך דרום והיא ירושלם שהיא דרומה של בבל כי בבל היא צפונית לירושלם כמו שאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיהו א׳:י״ד) אם כן ירושלם היא דרומה של בבל.
והטף אל דרום – ענין דבור וכן אל תטיפו יטיפון (מיכה ב׳:ו׳).
והנבא אל יער השדה נגב – קרא ירושלם יער השדה דרך משל כמו היער שיש בו עצים טובים ורעים כן בירושלם צדיקים ורשעים ונספו הצדיקים שהיו מעטים בעון הרשעים שהיו רבים נספו בכללם כמו שאמר כי עד צדק ישוב משפט (תהלים צ״ד:ט״ו) וכן אמר המלאך ללוט פן תספה בעון העיר (בראשית י״ט:ט״ו) ותירגם יונתן שים פניך קביל נבואה ותרגם והטף ואליף ואמר תימנה דרום נגב כפל הענין במלות שונות לחזק כמנהג הנבואות בכל מקום.
דרך תימנה והטף אל דרום – כי יחזקאל כמו שקדם לנו היה יושב בבבל ולכן היתה ארץ ישראל דרומית לו.
ומפני שהיה הנביא בבבל שהיה צפונית לירושלם כמו שאמר מצפון תפתח הרעה (ירמיה א, יד) היתה ירושלם דרומה של בבל ולכן צוהו שישים פניו דרך תימנה שהוא לצד ירושלם והטף אל דרום רוצה לומר דבר נגד ירושלם שהיא דרומית לבבל ומלת והטף היא מלשון אל תטיפו יטיפון, וכן קרא ירושלם יער השדה נגב בדרך משל כי כמו שביער ימצאו עצים רבים ומתחלפים ככה בירושלם היו חכמים נביאים סנהדרין ואנשי מעשה.
והטף – הוא מלשון נטיפה והזלה ומושאל בענין הדבור כמו אל תטיפו יטיפון (מיכה ב׳:ו׳).
שים פניך – החזר פניך בדרך דרום כי הנביא היה בבבל מצפון ירושלים ואמר לו להחזיר פניו מול ירושלים שהיא מדרומה.
והטף – דבר נגד ירושלים שהיא בדרומה.
אל יער השדה נגב – על ירושלים יאמר והמשילה ליער השדה על כי שיש בה אנשים רבים מתחלפים במעלה כדרך היער שיש בו עצים רבים מתחלפים בקומה ובחשיבות וכפל הדבר במ״ש כדרך הנבואה.
דרך תימנה – ארץ ישראל בדרומה של בבל (רש״י) או של ארם נהרים שהיה בה יחזקאל (ראזנמילר).
והטף – הטיף ענינו הִזִיל והִגִיר, והושאל על הדבור, שהדבור נוטף מפי המְדַבֵּר מלה אחר מלה כמים נוטפים טפה אחר טפה.
יער השדה – על דרך חית השדה {בראשית ב׳:י״ט}, איש שדה {בראשית כ״ה:כ״ז}, גפן שדה {מלכים ב ד׳:ל״ט}.⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן מופיעה מהדורה קמא: ״יער השדה – כנוי לאדמה, כמו שדה אדום (בראשית ל״ב:ד׳). וכאן השדה היא ארץ ישראל, ויער השדה היא ירושלם, שהיה העיר הגדולה והחשובה, כמו היער שהוא רם ונעלה מכל השדה מצד היותו מלא עצים גבוהים וחשובים.⁠״
תימנה, דרום, נגב – מצד שצד הדרום הוא מוגבה יותר מצד הצפון (לשטת הקדמונים) והשמש מחמם שם ביותר נקרא דרום, ומצד הארץ שהיא נגובה שם מרוב החום נקרא נגב, ומצד שהוא פונה לימין כשפניו למזרח נקרא תימן, וע״כ על הגורל שהפיל אם ילך לימין או לשמאל, צודק לשון תימנה, ועל המקדש שהיה ברום עולם ודרום ירושלים, צודק שם דרום, (וכל ארץ יהודה עולם ודרום ירושלים, צודק שם דרום), ועל ארץ יהודה בכלל, צודק לשון נגב שהוא בדרום ארץ ישראל והארץ נגובה שם ביותר.
והטף והנבא – הטפה היא קצרה מן הנבואה, ואמר אל תטיפו יטופון (מיכה ב׳), ולא תטיף על בית ישחק (עמוס ז׳), ר״ל אף דבור קצר, שיצייר הדבור הארוך כנזילת מים, והדבור הקצר כנוטף טיפים טיפים, כמו ועלימו תטף מלתי (איוב כ״ט) ואמר יערף כמטר לקחי וכו׳, ופה הדבור על המקדש נאמר בקצור כנוטף מעט מים.
שים פניך דרך תימנה – שימת פנים הוא מה שמכין א״ע לאיזה צד ינבא והוא על הנבואה שנבא על מצור ירושלים מפסוק י״ג והלאה, שבו ספר איך קסם נבוכדנצר קסמים אם ללכת לצד שמאל לרבת בני עמון, או לצד ימין לירושלים, ובא הגורל דרך תימנה – היינו שילך לצד ימין, כמ״ש בימינו היה הקסם ירושלים.
והטף אל דרום – ההטפה היא נבואה קטנה וקצרה, והוא מה שינבא בקיצור על חורבן בהמ״ק, כמ״ש האנח בשברון מתנים וכו׳ וקראו דרום שצד דרום נקרא כן על שהוא ברום הכדור נגד צפון שהוא בעמק, לדעת הקדמונים שהשמש שולט יותר בדרום, וכן המקדש עומד ברום הכדור במרום הרים ובדרום א״י.
והנבא אל יער השדה נגב – היא הנבואה על ההרג שיהיה בכלל א״י, כמ״ש ואמרת ליער הנגב ומפרש ואמרת לאדמת ישראל ודמהו ליער שמלא עצים שונים כן היה מלא אנשים, וקראו נגב שצד דרום נקרא כן על שהוא נגוב ויבש יותר מרוב החום, וחלק ארץ יהודה היה בנגב א״י.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ג) וְאָֽמַרְתָּ֙ לְיַ֣עַר הַנֶּ֔גֶב שְׁמַ֖ע דְּבַר⁠־יְהֹוָ֑הי״י֑ כֹּה⁠־אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֡היֱ⁠־הֹוִ֡ה הִנְנִ֣י מַֽצִּית⁠־בְּךָ֣ ׀ אֵ֡שׁ וְאָכְלָ֣ה בְךָ֣ כׇל⁠־עֵֽץ⁠־לַח֩ וְכׇל⁠־עֵ֨ץ יָבֵ֤שׁ לֹֽא⁠־תִכְבֶּה֙ לַהֶ֣בֶת שַׁלְהֶ֔בֶת וְנִצְרְבוּ⁠־בָ֥הּ כׇּל⁠־פָּנִ֖ים מִנֶּ֥גֶב צָפֽוֹנָה׃
and tell the forest of the South, 'Hear the word of Hashem. Thus says Adonai Elohim, 'Behold, I will kindle a fire in you, and it shall devour every green tree in you, and every dry tree. The flaming flame shall not be quenched, and all faces from the south to the north shall be burnt thereby.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְתֵימַר לְחוּרְשָׁא דְדָרוֹמָא קַבֵּיל פִּתְגָמָא דַייָ כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַדְלִיק בָּךְ אֶשְׁתָּא וְתִקְטֵיל בָּךְ כָּל אִילַן יַבִּישׁ לָא תִטְפֵי לְשַׁלְהוֹבִיתָא דִמְשֵׁיצְיָא וְיִתְרַשְׁמוּן בָּהּ כָּל אַפַּיָא מִדְרוֹם לְצִפּוּנָא.
ונצרבו בה כל פנים – היחרכות, מ״צרבת השחין״ (ויקרא י״ג:כ״ג).⁠1
1. השווה: אלפסי; ריב״ג, אצול, ערך ׳צרב׳; רש״י; ראב״ע, בפירושו לויק׳ יג, כג; רד״ק. ת״י מפרש במשמעות מטאפורית: ״ויתרשמון״.
ונצרבו – לשון צרבת השחין (ויקרא י״ג:כ״ג), על שפתיו כאש צרבת (משלי ט״ז:כ״ז), לשון כויה.
כל פנים מנגב צפונה – כל האנשים שבדרומה של בבל שהוא בצפון לשון צרב רטרייר בלעז.
shall be scorched Heb. וְנִצְרְבוּ, an expression related to: "a scar (צָרֶבֶת) from the boil" (Vayikra 13:23); "and on his lips is a kind of searing (צָרֶבֶת) fire" (Mishlei 16:27), an expression of a burn.
all faces from the south to the north All the people south of Babylon, which is to the north. וְנִצְרְבוּ, shall be scorched, comes from צרב (Vayikra 13:2), retrere in Old French, to shrivel up.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ולא תכבה להבת שלהבת שאני מצית בך ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה – כלומר כך אגדיל המדורה שאני מצית בדרום שיצרבו בה אפילו אותם פנים היושבים בצפון, כלומר שמשחירין פניהם מחמת שלהבת דרומית המגעת לצפונים, ודימוי הוא, כלומר הנני שולח אש בדרומו של צדקיהו שנשאר בירושלם שלא גלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה (אסתר ב׳:ו׳),⁠א שיחרדו ממנה גלות יכניה שגלה לבבל כבר בארץ הצפון. וכן כתוב בצדקיהו: וישרוף את בית י״י ואת בית המלך (מלכים ב כ״ה:ט׳).
ונצרבו – לשון צרבת השחין (ויקרא י״ג:כ״ג), ותרגומו: רושם.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״יהודה״.
ונצרבו – לשון צרבת השחין (ויקרא י״ג:כ״ג) לשון מכוה.
מנגב צפונה – מנגב שהאש שם נצרבו כל פנים כנגדו לצפון, כן יוכיח למטה.
ואמרת, הנני מצית בך אש – ענין הדלקה והבערה כמו ויצת אש בציון (איכה ד׳:י״א).
כל עץ לח וכל עץ יבש – משל כמו שפירשנו לצדיקים ולרשעים.
ויונתן תירגם: הא אנא מגרי בך עמא דתקיף כאישתא ויקטול בך כל גבר עתיר וכל גבר מסכן לא ימנע (תהלים פ״ד:י״ב) בשלהוביתא דמשציא ובמקצת נוסחאות הא אנא מדליק בך אשתא ותקטיל בך כל אילן רטב וכל אילן יביש לא תטפי לשלהוביתא דמשיציא.
לא תכבה להבת שלהבת – כפל הענין במלות שונות לחזק הדבר כי להבת כמו שלהבת כלומר האש לא תכבה כי בכל עת תעלה להבת עד שיכלו כלם בין גלות ובין חרב.
ונצרבו בה כל פנים – מן צרבת השחין היא (ויקרא י״ג:כ״ג) ועל שפתיו כאש צרבת (משלי ט״ז:כ״ז) ענין שריפה ופירושו אותם שלא ימותו ישרפו פניהם מבשת וכלימה בגלותם.
מנגב צפונה – מנגב שהיא ירושלם לצפון שהיא בבל ופירוש כל פנים כל פני הגולים ויש לפרש כל פנים על שאר האומות והוא כמו שאמר למטה תצא חרבי מתערה אל כל בשר (יחזקאל כ״א:ט׳) ופירוש מנגב צפונה כמו מנגב לצפון כמו שלקו ישראל מנגב צפונה כן ילקו שאר האומות ויגלו כמותם.
(ג-ט) ואומר אהה י״י אלהים וגו׳, ויהי דבר י״י אלי לאמר וגו׳ בן אדם שים פניך. זה נסח אחר, אבל העולה מהענין היא אחד עם מה שקדם מיתר המשלים שעברו וזכר פרושם אחר כך, והכונה בזה כי אמר יחזקאל לשם אהה י״י אלהים, אתה צויתני לאמר זה בלשון הקודם והוא לקרוא ליער השדה, ולאמר לו הנני אצית בך אש וגו׳, וכן עץ לח ועץ יבש וגו׳, והנה הם לא יכנעו בעבור אלה הדברים כי לא יבינו הנמשל בזה. ולכן יבוזו לשכל מלי כי יאמרו שכל עניני משלים וחידות וסודות וסתרים ולא נבין דבר, ומה לנו לשית לב למה שלא נוכל להבין. ואולי אין כונתם כלל יעוד רע עלינו, אם כן אהה י״י אלהים מה יועילו דברי להם.
לכן השיבו השם: באר להם זה, ואמור להם הנמשל, שהוא פירוש המשל ודבר אליהם בשתעתיק מה שאמרתי במלות מפורשת עד שתמורת יער תאמר המקדש. והאדמה כולה, רוצה לומר אדמת ישראל, ותמורת הנני מצית בך אש וגו׳, תאמר הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך וגו׳, ותמורת עץ לח תאמר צדיק, ותמורת עץ יבש, תאמר רשע, ותמורת לא תכבה להבת שלהבת, תאמר תצא חרבי מתערה, ותמורת ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה, תאמר אל כל בשר מנגב צפונה.
ועתה ראה הפלגה איך זה ממין משל סלם יעקב אבינו שזכר המורה (מורה נבוכים א׳:ט״ו), ואין הכרח שיהיו כן בכל מקום, ומבואר כי הטיב מאד במשלו במקדש בפרט ליער, כי הוא בהר המוריה, וכל הגבול ההוא עצים ויער כמ״ש הר הזתים (זכריה י״ד:ד׳), וגם כלל ארץ ישראל, ארץ הרים ויערים כמ״ש, וגם ידוע היום, כל שכן כשמבואר להמשיל הכלוי והאבוד בהצתת אש, ולמד זה ממשה בפרשת האזינו (דברים ל״ב:כ״ב), וכבר כתב המורה שיתף אוכל (מורה נבוכים א׳:ב׳).
ואולם המשילו הצדיק בעץ לח, והרשע בעץ יבש, הנה כמה נכון זה הדמיון מכמה צדדים יארך לכתבם. ובכלל כי כל דבר טוב וקיים ראוי להקרא דבר לח והפכו יבש.
ודע כמו שאמרתי לך פעמים רבות שעם היות הנביאים מוכרחים מצד עצמם ומנבאים גם מצד דורם לדבר מה שדברו, הנה כוונו שעם זה יהיו כל דבריהם פרושים גמורים לכל מה שכתב בתורת משה כי הוא היסוד, ולכן אומר אני שאמרו בזה בכאן הוא פירוש למה שכתב בתורה למען ספות הרוה על הצמאה (דברים כ״ט:י״ח), כמו עולותיכם ספו על זבחיכם וגו׳ (ירמיהו ז׳:כ״א), שטעמו קבוץ ואסיפת הכל יחד לענין אחד ותכלית אחת. ולכן משה אמר שם גם כן משל צמח ועץ כי אמר שורש פורה ראש ולענה (דברים כ״ט:י״ז), כמו מיני היותר וזולתו מהצמחים והעצים שיש בהם רוע והם סתם רעים או מעצמותם ואם מפרים, וסיים דבריו על מכות הכלל כמו שאמר: וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלאיה וגו׳ (דברים כ״ט:כ״א), כי זה הוא עיקר כונתו, ואם הטיב מאד כי התחיל באיש היחיד ואחר במשפחה, ואחר שבט ואחר כל העם כלו.
וראה דיוק יקר כי אמרו למען ספות הרוה וגו׳ (דברים כ״ט:י״ח), מונח בכאן לשתי כונות יחדו, האחת שיהיה החוטא הוא הפועל, ויהיה זה מין אחד ידוע ליודע ההגיון, והשנית שיהיה השם הוא הפועל וזה מין אחד יותר אמתי, והנה שני אלה המינים הם נפלאים וענינם ידוע ליודעי ההגיון, ורבים הן בתורה ובנביאים. וכן אמר עוד: עיר שפכת דם בתוכה לבוא עתה (יחזקאל כ״ב:ג׳), וזה מן המין הראשון, וכתיב בירמיה גם כן מזה המין, והם נבאים בשמי לשקר למען הדיחי אתכם (ירמיהו כ״ז:ט״ו), וכן עוד בירמיה: בארץ מצרים אשר אתם באים לגור שם למען הכרית לכם ולמען היותכם לקללה וגו׳ (ירמיהו מ״ד:ח׳), ובכלל כי רבים יש כן במקרא. וכלל זה אוצר י״י יבא.
ולכן אמר על ירושלם שכנה בכל הכנויים ההמה הנני מצית בך אש רוצה לומר הנני מדליק ומעביר בך אש שתאכל כל עץ לח וכל עץ יבש, והמתרגם פירש כל גבר עתיר וכל גבר מסכן רוצה לומר כל עשיר וכל עני שבירושלם, והרב ר׳ דוד קמחי פירש כל עץ לח וכל עץ יבש כל צדיק וכל רשע, ולהפליג גודל האש אמר לא תכבה להבת שלהבת ושניהם אחד להבת ושלהבת אבל כפל המלה לחיזוק, ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה רוצה לומר שהאש יהיה גדול וישרף הלח והיבש שהוא רמז לחרב האויבים שיהרגו בירושלים כקטון כגדול כי עץ הלח יאמר על הנערים ועל הבחורים ועץ היבש הוא משל לזקנים שכולם תאכל חרב, ועל אותם שלא יפלו בחרב אמר ונצרבו בה כל פנים ומלת ונצרבו היא מלשון צרבת השחין ועל שפתיו כאש צרבת שהוא ענין שחרות מהשריפה, והמשל הוא ששחרו פניהם אף על פי שלא ישרפו, והנמשל הוא שילכו בגלות אם לא ימותו בחרב ושיהיה כל זה מנגב צפונה רוצה לומר מהרעה שיבא מצפונה שהיא בבל על הנגב שהיא ירושלם. ואפשר לפרש ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה על שאר האומות שתאכל האש את ירושלם וישחירו כל פנים מסביבותיה לפי שמלך בבל אחרי שכבש את ירושלם כבש כל שאר הממלכות כמו שכתוב בספר ירמיהו וכן אמר אחר זה תצא חרבי מתערה אל כל בשר.
מצית – ענין הבערה כמו ותצת בסבכי היער (ישעיהו ט׳:י״ז).
ואכלה – ושרפה.
לח – מלשון לחות ורטיבות.
תכבה – מלשון כבוי.
להבת שלהבת – עניינם אחד ובא הכפל לחזק.
ונצרבו – ענין שריפה כמו כאש צרבת (משלי ט״ז:כ״ז).
הנני מצית – הנה אני הוא המבעיר בך האש והיא תשרוף בך כל עץ לח וכל עץ יבש ולא תכבה להבת האש וכל פני הבריות היושבים בפאת הנגב מול צפון יהיו נשרפים בלהבת האש ר״ל גם הצדיקים יכלו עם הרשעים כמו שהעץ הלח נשרף בצירוף עץ היבש והאויב יאבד כל העובדי כוכבים היושבים מנגב לבבל העומדת בצפון העולם.
הנני מצית בך אש – לפי הטעמים, שיעור הכתוב הוא: הנני מצית בך אש להבת שלהבת, ותאכל בך כל עץ לח וכל עץ יבש ולא תכבה.
ונצרבו בה וגו׳ – ונכון יותר לתת האתנח תחת מלת יבש.
מנגב צפונה – מנגב לצד צפון, כל ארץ ישראל.⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים מופיעה מהדורה קמא: ״מנגב צפונה – כל העמים שמארץ ישראל עד בבל (וכן נראה דעת רש״י)״, ועיין להלן בהערה על פסוק ט׳. בכ״י שוקן חסרים כל הביאורים על פסוק זה.
מצית – גדר פעל יצת אם מבעיר הבערה גדולה בפעם אחת (ישעיהו ט׳).
להבת, שלהבת – הלהב יוצא ומתפשט מרחוק מהאש הבוער ושלהבת, מורכבת מתיבות אש להבת, כמו כאש להבה אכלה סביב, כי יש להבת שנפרד מן האש ומלהטת, ויש שבאים ביחד אש ולהבה. והוא בוער ולוהט.
ונצרבו – כמו צרבת השחין, עי׳ בתו״ה תזריע (סי׳ ק״ט).
מנגב צפונה – מנגב ילך לצפון, והה״א תחת למ״ד בתחלתה.
ואמרת ליער הנגב עתה סדר ג׳ נבואותיו אלה ממטה למעלה, תחלה ספר הנבואה על יער הנגב שהיא ארץ ישראל בכלל,
הנני מצית בך אש – ההצתה הוא מה שמבעיר את היער כולו בפעם אחת באש גדולה,
ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש – תחלה תאכל את הלחים ואח״כ את היבשים, כי אם תאכל היבשים תחלה יעכבו העצים הלחים בעד האש והשלהבת בל תתפשט, כי הלחים חוצצים, אבל אם נאכלו הלחים תחלה אין מעכב בפני האש, ועי״כ לא תכבה להבת שלהבת – עי״כ ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה – ר״ל שהאש שהתחילה לבער בהיער בצד דרומו תשוב ותתפשט בחזרה לצד צפון, עד שמן הלהבת היוצאת מנגב יצרבו כל פנים צפונה.
לח ויבש – נערים וזקנים.
שלהבת – בשי״ן יתרה מקור אש מוסיף על להבת, ושניהם מגזרת לב, או מחמת חום הלב, או מחמת צורת הלהבה.
ונצרבו – בחלוף אותיות (זסצר״ש ובומ״ף) ונשרפו.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) וְרָאוּ֙ כׇּל⁠־בָּשָׂ֔ר כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בִּֽעַרְתִּ֑יהָ לֹ֖א תִּכְבֶּֽה׃
All flesh shall see that I, Hashem, have kindled it; it shall not be quenched.⁠"
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְיֶחֱזוּן כָּל בְּנֵי בִסְרָא אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַדְלִיקְתָּהּ לָא תִטְפֵי.
וראו כל בשר, בערתיה לא תכבה – תירגם יונתן נוסחא אחת ארי אנא י״י אתייאנין ולא אתמנעון ולנוסחא אחרת ארי אנא י״י אדליקתה לא תטפי ופירושו וראו כל הכל יכירו כי מאתי הרעה הבאה לירושלם וכן אמר רב טבחים לירמיהו י״י אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה (ירמיהו מ׳:ב׳) ויבא ויעש י״י כאשר דבר כי חטאתם לי״י ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה (ירמיהו מ׳:ג׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולכן אמר כאן וראו כל בשר כי אני ה׳ בערתיה לא תכבה רוצה לומר יכירו וידעו כל יושבי תבל כי מאתו היתה הרעה הזאת על ירושלם, וכן אמר רב הטבחים לירמיהו (ירמיה מ, ב - ג) ה׳ אלהיך דבר את כל הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה׳ כאשר דבר כי חטאתם לו ולא שמעתם בקולו והיה הדבר הזה.
כל בשר – כל אדם.
וראו כל בשר – בעבור חוזק התבערה ידעו כולם שמה׳ נעשה ולא במקרה ולכן לא תכבה עד תשרוף הכל.
וראו כל בשר שעי״ז יכירו כי אני ה׳ בערתיה בההשגחה, כי האש הבוערת בדרך הטבע אוכלת יבשים תחלה, ואז תכבה האש כשתגיע למקום העצים הלחים, אבל במה שבערתי הלחים תחלה הבערתיה על אופן שלא תכבה.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ה) וָאֹמַ֕ר אֲהָ֖הּ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֑היֱ⁠־הֹוִ֑ה הֵ֚מָּה אֹמְרִ֣ים לִ֔י הֲלֹ֛א מְמַשֵּׁ֥ל מְשָׁלִ֖ים הֽוּא׃
Then I said, "Ah Adonai Elohim! They say of me, 'Isn't he a speaker of parables?'"
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲמָרֵית קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים הָא אִינוּן אָמְרִין לִי הֲלָא מַמְתֵיל מַתְלִין הוּא.
הלא ממשל משלים הוא – בינוני פועל מהכבד (=פיעל), במשמעות של נשיאת משלים.⁠1
1. כך: ת״י; אלפסי; ריב״ג, אצול, ערך ׳משל׳; רש״י ורד״ק.
ממשל משלים הוא – כשאני מתנבא להם בלשון משל וחידה כגון יער ואש אוכלת לח ויבש.
'Is he not an inventor of parables' when I prophesy to them in language of parable and riddle, such as a forest and a fire consuming [trees] moist and dry.
הלא ממשל משלים הוא – אמר יחזקאל להקב״ה: אתה אומר לי: ואמרת ליער הנגב שמע דבר י״י, {כה אמר י״י} אלהים (יחזקאל כ״א:ב׳), ואני אומר: שהן אין מאמינים בנבואתי, ואומרים הלא מספר משליםא הוא האיש הזה ומכזב, ולא תבא עלינו רעה (ירמיהו ה׳:י״ב).
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״מושלים״.
ואמר – כאשר ראיתי שסיים דבריו ולא אמר לי מליצת הדבר.
המה אומרים לי – יהיו אומרים לי על זאת,
הלא ממשל משלים הוא – ומבזים על דברי שישאלוני מליצת הדבר ולא אומר להם כמו שאני רגיל.
ואמר אהה י״י אלהים – איך תשלחני אליהם לדבר דרך משל והנה המה אומרים לי כשאני אומר להם הנבואות דרך משל כמו הנבואות שקדמו כנבואת הנשר הגדול ונבואת אמך כגפן בדמך (יחזקאל י״ט:י׳) וכן השאר אומרים בעבורי.
הלא ממשל משלים הוא – מדבר משלים הוא ואינו אומר על פי הנבואה אלא להראות את עצמו כי הוא יודע למשול משל לפיכך שונה אליו הדבר בענין זה מבואר בלא משל. ואמר לו שים פניך אל ירושלם (יחזקאל כ״א:ז׳) במקום דרך תימנה. והטף אל מקדשים במקום והטף אל דרום. והנבא אל אדמת ישראל (יחזקאל כ״א:ז׳) במקום והנבא אל יער השדה נגב (יחזקאל כ״א:ב׳). ואמרת לאדמת ישראל במקום ואמרת ליער הנגב. והוצאתי חרבי מתערה במקום הנני מצית בך אש. והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כ״א:ח׳) במקום ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש (יחזקאל כ״א:ג׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והנה הנביא אמר לשם אהה ה׳ אלהים הם אומרים לי הלא ממשל משלים הוא רוצה לומר אל תשלחני אליהם לדבר בדרך משל כי המה אומרים אלי שאין בפי דברי נבוא׳ אלא שאני מעצמי ממשל משלים ואינם מנבואתך, וכן יאמרו עתה באומרי דרך תימנה ודרום ויער השדה נגב לפי שלא זכרתי ירושלם בביאור שהם משלים שאני ממשיל מעצמי.
אהה – ענין לשון צעקת יללה.
המה – בני עמי אומרים עלי הלא הוא מדבר במשל ונוכל א״כ להפך המשל לפי דעתינו ולטובה.
ממשל משלים הוא – כל דבריו בלתי מובנים, ולפיכך פירש לו הדבר בלא משל. שים פניך אל ירושלם.
ממשל משלים – המשל שעל ידו יובן הנמשל בא בקל, כל המושל עליך ימשל (למעלה ט״ז) והמשל הסתום, שצריך משל להבין המשל יאמר ממשל משלים בפעל.
ואמר – אחר שבא אליו הנבואה דרך משל וחדה, אמר מה אועיל בנבואה כזאת, הלא המה אומרים לי שדרכי למשל משלים ודברים שאין להם באור ואין משימים לב לדברי, וכבר באר הרמב״ם (במו״נ ובהלכות דעות) שמתנאי הנבואה השלימה שלא ימצא בה משלים וחדות, ורבוי המשלים מורה על תגבורת כח הדמיון, ועל שהנבואה נאמרה לעתים רחוקות, שאז יראה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק.
ממשל משלים – מלעיגים עלי ועל המשלים היוצאים מפי.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
The word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.
ויהי דבר י״י אלי לאמר – הנבא להם נבואה מפורשת שאמרתי לך שים פניך דרך תימנה (יחזקאל כ״א:ב׳) אני מפרש לך שים פניך אל ירושלים (יחזקאל כ״א:ז׳).
Then the word of the Lord came to me, saying Prophesy to them a clear prophecy. What I said to you, "Set your face southward,⁠" I explain to you: "Set your face toward Jerusalem.⁠"
ויהי דבר י״י אלי לאמר – לפרש לי מליצת הדברא שאומר להם.
א. כן בכ״י אוקספורד. ״ולא אומר... מליצת הדבר״ הושמט ע״י הדומות במהדורת פוזננסקי.
ויהי דבר י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ומפני זה באתהו נבואה שנית
ויהי דבר ה׳ אלי – פירש לו את המשל.
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ז) בֶּן⁠־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֙יךָ֙ אֶל⁠־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְהַטֵּ֖ף אֶל⁠־מִקְדָּשִׁ֑ים וְהִנָּבֵ֖א אֶל⁠־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵֽל׃
"Son of man, set your face toward Jerusalem, and drop your word toward the sanctuaries, and prophesy against the land of Israel;
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בַּר אָדָם קַבֵיל נְבוּאָה עַל יְרוּשְׁלֵם וְאַלֵיף עַל מַקְדְשִׁין וְאִתְנַבֵּי עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
והטף – והנבא וכן אל תטיפו (מיכה ב׳:ו׳), ואל תטיף על בית ישחק (עמוס ז׳:ט״ז).
אל מקדשים – הוא יער השדה.
מקדשים – שני חורבנים.
and prophesy Heb. וְהַטֵף, and prophesy. Similarly: "Preach (תַטִיפוּ) not" (Mikhah 2:6); "and do not prophesy (תַטִיף) concerning the house of Isaac" (Amos 7:16).
about the sanctuaries That is the forest of the field.
"Sanctuaries" denotes the two destructions.
(ז-י) שיער השדה הוא ירושלים והמקדשים ואדמת ישראל שהן בה. והאש היא חרבי ועץ הלח והיבש הן צדיק ורשע. וצרבת הפנים שייצרבו באש ההיא כנגדה בצפון הוא שילקו עם צפון עליכם.
יען – שהכרתי מכם צדיק ורשע.
מנגב צפון – מנגב אל צפון.
ובערתיה לא תכבה הוא שהוצאתי חרבי מתערה לא תשוב.
בן אדם, והטף אל מקדשים – אמר לשון רבים כי בית המקדש ג׳ בתים אולם היכל ודביר לבד העזרות או אמר מקדשים רמז לחרבן בית ראשון ולחרבן בית שני.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

בביאור על ירושלם שים פניך אל ירושלם והטף על מקדשים כי מפני שהיו בבית המקדש אולם והיכל ודביר אמר מקדשים בלשון רבים, ויותר נכון לפרש מקדשים על מקדש בית ראשון ומקדש בית שני שנחרבו שניהם וצוה אם כן שינבא כנגד ירושלם ושינבא על בית המקדש ועל אדמת ישראל בכלל.
אל ירושלים – כאומר ע״כ אדבר עמך נבואה ברורה כמות שהיא.
אל מקדשים – יאמר על האולם וההיכל ובית קדש הקדשים.
אל מקדשים – כמו בירמיה (נ״א:נ״א) כי באו זרים על מקדשי בית ה׳, והם האולם וההיכל והדביר.
שים פניך אל ירושלים – הוא באור מ״ש שים פניך דרך תימנה,
והטף אל מקדשים – הוא באור מ״ש והטף אל דרום, (ואמר מקדשים בל״ר כי היה שם אולם והיכל ובית קה״ק כ״א מקודש מחברו וכולם נחרבו),
והנבא אל אדמת ישראל זה באור מ״ש והנבא על יער השדה נגב.
בן אדם – דבר אליהם דברים כפשוטם בלי משל.
מקדשים – מקומות הקדש (ירמיהו נ״א:נ״א), שד״ל.
תרגום יונתןרש״יר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) וְאָמַרְתָּ֞ לְאַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ הִנְנִ֣י אֵלַ֔יִךְ וְהוֹצֵאתִ֥י חַרְבִּ֖י מִתַּעְרָ֑הּ וְהִכְרַתִּ֥י מִמֵּ֖ךְ צַדִּ֥יק וְרָשָֽׁע׃
and tell the land of Israel, 'Thus says Hashem, 'Behold, I am against you, and I will draw forth My sword out of its sheath, and will cut off from you the righteous and the wicked.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְתֵימַר לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל כִּדְנַן אֲמַר יְיָ הָא אֲנָא שְׁלַח רוּגְזִי עֲלָךְ וְאַפֵּיק חַרְבִּי מִלִדְנָהּ וְאַגְלֵי מִנִיךְ זַכָּאָךְ בְּדִיל לְשֵׁיצָאָה חַיָבָךְ.
והכרתי ממך צדיק ורשע – יש אומרים1 לגבי זה, שהוא קרא לו ״צדיק״ רק כפי שעמו קורא לו בשל השתדלותו בעבודת האלילים, וגם ״רשע״ על זו הדרך, שהוא זה אשר אינו ממלא את חובותיו. אולם זה בלתי מתאים, אלא מה שאמר ״צדיק ורשע״ – זה בעיני ה׳, וכוונתו לומר: אני אכלול את הצדיקים ואת הרשעים; וכפי שעשה בחסידיו על-פי עדות הכתוב: ״נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ״ (תהלים ע״ט:ב׳), ו״חסיד״ עולה על ״צדיק״; ועל כגון המנוסים האלה אמר ״צדיק״; ובאשר ל״רשע״ – הרי הם היו רוב העם,⁠2 וכבר הזכרנו זאת בירמיהו.⁠3
1. כך: רס״ג, המובא על-ידי רד״ק; ריב״ג, אלל מע, עמ׳ 313 (רקמה, עמ׳ שכט).
2. כך פירש גם רד״ק. השווה ת״י: ״ואגלי מניך זכאך בדיל לשיצאה חיבך״.
3. נראה, שכוונתו היא לפירושו לירמיהו ה, א, שם הוא מביא כראיה גם כן את הפסוק שבתהלים עט, ב, כדי להראות שבשעת החורבן נהרגו גם צדיקים וישרים.
צדיק ורשע – הוא הלח והיבש.
righteous and wicked That is "the moist and the dry.⁠"
והכרתי ממך צדיק ורשע – תרגומו: ואגלי ממך זכאין בדיל לשיצאה חייבין, שקדם והגלה דורו של יכניה שהיו צדיקים, החרש והמסגרא אלף י״א שנים קודם גלות צדקיהב כדי לכלות גלות של צדקיהו שהיו כולם רשעים.
עיניין אחר: חרב חרב (יחזקאל כ״א:י״ד) – גלות יהויקים וגלות יכניה שכן הוא אומר בסמוך ותכפל חרב שלישתה (יחזקאל כ״א:י״ט) – הוא גלות צדקיה שמנה גליות.
צדיק ורשעצדיק – זה דורו של יכניה,⁠ג רשע – זה דורו של צדקיהו.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״והמסגיר״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״יכניה״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״יכנה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואמרת, מתערה – הוא תיק החרב ותירגם יונתן מלדנה והוא כמו בעברי וישב חרבו אל נדנה (דברי הימים א כ״א:כ״ז) וכן בארמית אתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה בחלוף נו״ן בלמ״ד כמו נשכה ולשכה.
והכרתי ממך צדיק ורשע – כמו שכתבנו למעלה כי הצדיקים נספים בעון הרשעים וכן אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים (תהלים ע״ט:ב׳).
ורב סעדיה פירש צדיק לבעל ורשע לבעל כי מי שעובדו תמיד ובכל לב נקרא אצלם צדיק ומי שאינו עובדו תמיד נקרא אצלם רשע ושניהם רשעים אצל הקב״ה וכן מדבר עם יעקב מטוב (בראשית ל״א:כ״ט) ועד רע טוב היה אצל לבן אם היה גוזל מיעקב רכושו ולא היה הורגו ורע אם היה הורגו ושניהם רעים אצל יעקב ותירגם יונתן ואגלי מינך זכאך בדיל לשיצאה חייבך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ולכן ביאר ואמר ואמרת אל אדמת ישראל כה אמר ה׳ אלהים הנני אליך והוצאתי את חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע ואין הכונה בזה שיהרג בחרבות צדיק ורשע כל אשר בירושלם אבל רצה לומר שתשומם ירושלם מכל יושביה ושלא ישאר בה לא צדיק ולא רשע כי הכל יכרתו בירושלם אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי, והנה יאשיהו היה צדיק גמור ומפני צדקתו נכרת מירושלם כדי שלא יראה ברעה ונכלל באומרו והכרתי ממך צדיק, וכן אמרה לו חולדה הנביאה (דברי הימים ב לד, כח) הנני אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קברותיך בשלום ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה.
מתערה – הוא תיק החרב וכן וישלפו מתערה (שמואל א י״ז:נ״א).
הנני אליך – הנה אני אלחם עמך.
צדיק ורשע – כמו שיִקְרֶה בהכרח בכל צרת הרבים.
צדיק ורשע – הוא עץ לח ועץ יבש האמורים למעלה במשל (רש״י), עץ לח עושה פרי והוא משל לצדיק, ועץ יבש איננו עושה פרי והוא משל לרשע.⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן חסר: ״עץ לח עושה פרי... והוא משל לרשע״.
ואמרת לאדמת ישראל – זה פירוש המשל שהתחיל בו,
הנני אליך להעניש אותך בעונש השגחיי,
והוצאתי חרבי מתערה – הוא פי׳ מ״ש הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל אנשים כאש תבער יער,
והכרתי ממך צדיק ורשע – הוא הפי׳ מ״ש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, שתאכל הלחים תחלה, ופי׳ שיכרתו הצדיקים תחלה, כדי שלא יראו בצרת הדור וכדי שלא יגינו על הדור בצדקתם ויעכבו בפני אש הפורעניות, כי כ״ז שתהיה הרעה פרטית יעניש את החוטאים לבד והצדיקים ינצלו ואז אין שם כליון חרוץ, אבל אחר שגזר ה׳ כלה ונחרצה יכרית הצדיקים תחלה ואז אין חוצץ בפני האש, וז״ש.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ט) יַ֛עַן אֲשֶׁר⁠־הִכְרַ֥תִּי מִמֵּ֖ךְ צַדִּ֣יק וְרָשָׁ֑ע לָ֠כֵ֠ן תֵּצֵ֨א חַרְבִּ֧י מִתַּעְרָ֛הּ אֶל⁠־כׇּל⁠־בָּשָׂ֖ר מִנֶּ֥גֶב צָפֽוֹן׃
Seeing then that I will cut off from you the righteous and the wicked, therefore My sword shall go forth out of its sheath against all flesh from the south to the north,
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חֲלַף דְאַגְלֵי מִנִיךְ זַכָּאָךְ בְּדִיל לְשֵׁיצָאָה חַיָבָךְ בְּכֵן תִּפּוֹק חַרְבִּי מִלִדְנָהּ עַל כָּל בִּסְרָא מִדָרוֹם לְצִפּוּנָא.
יען אשר הכרתי ממך – וידעתי כי ישמחו האומות לאידכם אקצוף עליהם ואגרה את נבוכדנצר בכולם והוא שכתבתי ונצרבו בה כל פנים (יחזקאל כ״א:ג׳) הדרומיים.
Since I cut off from you and I knew that the nations would rejoice at your misfortune, I shall be wroth with them and incite Nebuchadnezzar against all of them, and that is what I wrote, "and all faces from the south will be scorched.⁠"
יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר וגו׳ – מדרומה של בבל היושבת בצפונהא של ארץ ישראל, זה נבוכדנצר, שרצוני שיחריב את כל העולם, שילקו ישראל על ידי נבוכדנצר ואחר כן ילקו כל האומות כמו כן על ידו.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994: ״לצפונה״. בכ״י לוצקי 777: ״בדרומה״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע – בעבור שעשיתי נקמה גדולה בך ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לי לרעה יותר מדאי לכן ילקו כולם כמו שלקיתם אתם זהו שנאמר לכן תצא חרבי מתערה.
אל כל בשר – אל כמו על וכמוהו רבים ובאמרו כל בשר רוצה לומר האומות שהתנבאו עליהם הנביאים.
מנגב צפון – כמו שפירשנו למעלה אמר כמו שתכרות חרבי אתכם מנגב לצפון שתגלו אתם שמה ונכרתם בחרב מלך צפון וכן ילקו שאר האומות על ידו והוא ילקה אחר כך על ידי מדי ופרס.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואמנם אומרו יען אשר הכרתי ממך צדיק ורשע לכן תצא חרבי ענינו ויען אשר הכרתי מירושלם צדיק ורשע שתשאר העיר שממה אין ראוי שאחוס עוד על שאר הארצות אבל תצא חרבי מתערה על כל בשר, והענין שכמו שנבכד נצר כבש את ירושלם כן יכבוש כל שאר הארצות כי היה נבכוד נצר חרבו של הקדוש ברוך הוא ולכך אמר שיוציאה מתערה רוצה לומר שיצא מבבל שהיא תערה להחריב את כל הארץ, והמפרשים כתבו שאמר צדיק ורשע לפי שהצדיקים ניספים בעון הרשעים וכן אמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים (תהלים עט, ב). והגאון רב סעדיה פירש שצדיק ורשע שניהם עובדים עבודה זרה היו אבל אחד היה צדיק לבעל לפי שעובדו תמיד ובכל לב והאחר היה רשע לבעל שאינו עובדו תמיד וכראוי לו, ושניהם היו רשעים אצל הקדוש ברוך הוא, ומה שפירשתי הוא הנכון שהצדיקים נכרתו מירושלם כדי שלא יראו בחורבנה אבל הרשעים נכרתו מחרב האויבים וברעב והדבר וכאילו אמר ובעבור שהכרתי ממך צדיק ורשע ועשיתי נקמה גדולה בך ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לרעה לכן ילקו כולם כמו שלקיתם אתם וזהו לכן תצא חרבי מתערה אל כל בשר שהם שאר האומות אשר בארץ מנגב צפון רוצה לומר מן ירושלם שהוא הנגב עד בבל שהוא צפון כלם ילקו וילכו שמה.
תצא חרבי מתערה – העי״ן בשוא לבדו כחבריו שבפרשה והם ד׳ בקריאה ע״פ המסורת תלת בחד עניינא דא בתר דא וחד בשמואל א׳ י״ז.
מנגב צפון – כן כתב ברוב הספרים ובס״א כ״י צפונה וכן בס״א כ״י נכתב בצדו צ״ל צפונה מכח המסורת עד כאן. וכן נראה מבעל מאיר נתיב.
יען – בעבור שאכרות ממך צדיק ורשע ועשיתי בך נקמה גדולה ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לרעה לכן ילקו גם כל העובדי כוכבים היושבים מנגב בבל העומדת בצפון.
יען אשר הכרתי ממך – וידעתי כי ישמחו האומות לאידכם, אקצוף עליהם וַאֲגָרֶה את נבוכדנאצר בכלם (רש״י ורד״ק).⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן נוסף כאן: ״מנגב צפונה – כל האומות שבינתים מארץ ישראל על בבל.⁠״ ועיינו בהערה לעיל על פסוק ג׳.
יען אשר הכרתי ממך צדיק תחלה ואח״כ רשע – ונשארו רק העצים היבשים לכן לא תכבה להבת שלהבת,
לכן תצא חרבי מתערה מנגב תצא לצפון, שמן א״י תצא בחזרה אל האומות השוכנים צפונה, שאחר שכבש את ירושלים חזר לכבוש כל האומות שכניה מסביב, ושטף גם את ישראל שנמלטו שמה.
לכן – באמת.
אל כל בשר – גם על יתר הגוים הדרים סביבותיכם ושמחים באידכם (רש״י ורד״ק).
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) וְיָֽדְעוּ֙ כׇּל⁠־בָּשָׂ֔ר כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ הוֹצֵ֥אתִי חַרְבִּ֖י מִתַּעְרָ֑הּ לֹ֥א תָשׁ֖וּב עֽוֹד׃
and all flesh shall know that I, Hashem, have drawn forth My sword out of its sheath; it shall not return any more.
תרגום יונתןר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְיֵדְעוּן כָּל בְּנֵי בִּסְרָא אֲרֵי אֲנָא יְיָ אַפְקֵית חַרְבִּי מִלִדְנָהּ לָא תְתוֹב עוֹד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וידעו, לא תשוב עוד – לא תשוב אל תערה עד אשר תכרות האומות הנזכרות בדברי הנביאים.
באופן שלא לבד ישראל אבל גם שאר האומות ידעו כי אני ה׳ הוצאתי חרבי מתערה לא תשוב עוד רוצה לומר שבגזרתי נכבשו ושממו כל האומות שהוא הנרמז ביציאת החרב מתערה לא תשוב עוד אליה עד אשר תכרות אותם, והותרה בזה השאלה הראשונה.
כי אני ה׳ הוצאתי – ולא באה במקרה.
לא תשוב עוד – עד הכרית כל בשר היושבים מנגב בבל וכאומר משא״כ אם היתה באה במקרה כי המקרה לא תתמיד כ״כ.
א[לא תשוב עוד – אל תערה עד אשר תכרית האומות הנרמזות למעלה (רד״ק).]
א. כן בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן. בדפוס ראשון חסר ביאור זה.
וידעו כל בשר ויכירו,
כי אני ה׳ הוצאתי חרבי בהשגחה,
ושלא תשוב החרב עוד, כי אין מי מעכב בפני, וזה פי׳ מ״ש כי אני ה׳ בערתיה לא תכבה.
תרגום יונתןר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יא) וְאַתָּ֥ה בֶן⁠־אָדָ֖ם הֵאָנַ֑ח בְּשִׁבְר֤וֹן מׇתְנַ֙יִם֙ וּבִמְרִיר֔וּת תֵּאָנַ֖ח לְעֵינֵיהֶֽם׃
Sigh therefore, you son of man; with the breaking of your thighs and with bitterness you shall sigh before their eyes.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ בַּר אָדָם אִתְאַנַח בְּזִיעַ חַרְצִין וּבְמֶרֶר תִּתְאַנַח לְעֵינֵיהוֹן.

רמז שסא

ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים – אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים, רבי יונתן אומר אף כל גופו של אדם שנאמר והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח וגו׳, ור׳ יונתן נמי הא כתיב בשברון מתנים, ההיא דכי מתחלא ממתנים קא מתחלא, ורב נמי הא כתיב ונמס כל לב ורפו כל ידים, שאני שמועת בית המקדש דתקיפא טובא.
ואתה בן אדם האנח – ציווי נפעל, במשמעות של השמעת קול של צער והיות במצב של יגון.⁠1
1. השווה: מנחם, ערך ׳אנח׳, לגבי הבנת השורש אנח במשמעות של להיות במצב יגון; ריב״ג, אצול, ערך ׳אנח׳, הסבור שההוראה היא: השמעת קול צער.
האנח בשברון מתנים ובמרירות – רוח על חרב זו, שישימו לב לדבר,
ואתה, האנח בשברון מתנים – כי כל הנאנח על צרה גדולה הוא כאילו נשברו מתניו ויפול מכובד האנחה.
ובמרירות – רוצה לומר ובמרירות לב תאנח לעיניהם כדי שישאלו אותך על מה אתה נאנח (יחזקאל כ״א:י״ב).
ולהורות גודל הרעה צוה השם לנביא שיאנח בשברון מתנים כי הנאנח על צרה גדולה הוא כאילו נשברו מתניו שלא יכול לעמוד ויפול מכובד האנחה ובמרירות תאנח לעיניהם.
האנח – עשה אנחה כאדם המצטער.
בשברון מתנים – ר״ל אנחה גדולה וכאלו נשברו המתנים ונפלו מכובד האנחה.
ובמרירות – ר״ל במרירות לב תאנח לעיני ישראל.
בשברון מתנים – כאדם שמרוב אנחתו אין בו כח אפילו לעמוד על רגליו, כאלו מתניו שבורים.
ואתה בן אדם – אחר שנבא על א״י, צוהו על הנבואה על חורבן בהמ״ק שאמר עליו והטף אל מקדשים, צוהו שיאנח אנחה גדולה – עד שישברו מתניו מרוב האנחה, ושיהיה במרירות גדול, ושיהיה לעיניהם – באופן שישימו לב לשאול על סבת האנחה.
בשברון מתנים – הַרְאֶה לגולים כי כשל כחך מחמת אנחתך.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) וְהָיָה֙ כִּי⁠־יֹאמְר֣וּ אֵלֶ֔יךָ עַל⁠־מָ֖ה אַתָּ֣ה נֶאֱנָ֑ח וְאָמַרְתָּ֡ אֶל⁠־שְׁמוּעָ֣ה כִֽי⁠־בָאָ֡ה וְנָמֵ֣ס כׇּל⁠־לֵב֩ וְרָפ֨וּ כׇל⁠־יָדַ֜יִם וְכִהֲתָ֣ה כׇל⁠־ר֗וּחַ וְכׇל⁠־בִּרְכַּ֙יִם֙ תֵּלַ֣כְנָה מַּ֔יִם הִנֵּ֤ה בָאָה֙ וְנִֽהְיָ֔תָה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־הֹוִֽה׃
It shall be, when they tell you, 'Why do you sigh?' that you shall say, 'Because of the news, for it comes; and every heart shall melt, and all hands shall be feeble, and every spirit shall faint, and all knees shall be weak as water. Behold, it comes, and it shall be done,' says Adonai Elohim.⁠"
תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וִיהֵי אֲרֵי יֵמְרוּן לָךְ עַל מָה אַתְּ מִתְאַנַח וְתֵימַר עַל בְּסוֹרְתָא אֲרֵי אַתְיָא וְיִתְמְסֵי כָּל לֵב וְיִתְרַשְׁלָן כָּל יְדֵין וְתֶעֱמֵי כָל רוּחַ וְכָל רְכוּבַיָא יִתְאַשְׁדָן מַיָא הָא אַתְיָא וְתִתְקַיֵם אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים.
וכל ברכים תלכנה מים – מרוב זיעה.
וישאלוך על שמועה כי באה – מאת י״י בארץ.
ונמס כל לב – המבין, ואף שאר אומות.
תלכנה מים – כענין וימס לב העם ויהי למים (יהושע ז׳:ה׳).
הנה באה – לא יארכו הימים שתשמעו שנבוכדנצר יבא על ירושלים ללוכדה,
ונהייתה – ותתקיים.
והיה, אל שמועה – כמו על וכמוהו רבים ואמר שמועה כי הם היו בבבל ותבא להם זאת השמועה מירושלם.
וכהתה כל רוח – תקצר וכן רוח כהה (ישעיהו ס״א:ג׳), כי כהה לשון קצור ועצור וקטוע.
תלכנה מים – תלכנה כמו מים שינועו ויזועו מרוב בהלה.
הנה באה ונהיתה – הנה בקרוב השמועה הרעה באה לכם וכן תהיה כמו שתשמעו.
כדי שישאלוך על מה אתה נאנח ואז תשיב ותאמר אליהם אל שמועה כי באו ר״ל כל אנחתי היא על השמועה הבאה לנו בבבל מירושלם שבעבורה נמס כל לב ורפו כל ידים וכהתה כל רוח מלשון רוח כהה וכל ברכים תלכנה מים שיזועו וינועו מרוב בהלה, והשמועה ההיא הנה באה ונהיתה כלומר הנה היא קרובה כאילו היא כבר באה ונהיתה.
נאנח – כן הוא בס״ס האל״ף בשוא לבדו ויש ספרים בחט״ף סגול.
ורפו – מלשון רפיון ויאמר על הנבהל ומתייאש.
וכהתה – ענין עכירות וחושך כמו כהה הנגע (ויקרא י״ג:נ״ו).
ונהיתה – מלשון היה.
אל שמועה – בעבור השמועה הבאה אלינו מירושלי׳ מחורבנה ולכן נמס כל הלבבו׳ ורפו ידי האנשי׳ ורוח כל אדם כהתה והושפל׳ וברכי כל האנשי׳ ינועו מרתת הבהלה כמו המים שנעים ואינם נחים.
הנה באה – ר״ל הנה היא קרובה כאלו כבר באה ונהיתה.
וכהתה כל רוח – כמו תחת רוח כֵהָה (ישעיה ס״א:ג׳). והוא פעל עומד אף על פי שהוא פִעֵל, כמו והנה כֵהָה הנגע {ויקרא י״ג:ו׳}.
תלכנה מים – עיין למעלה ז׳:י״ז.
ונמס כל לב ורפו כל ידים – עי׳ (ישעיהו י״ג ו׳).
וכהתה כל רוח – כמו רוח כהה (ישעיהו ס״א ג׳).
ואמרת אל שמועה כי באה – כי שמועת חורבן בהמ״ק בא פתאם (כמ״ש לקמן ס׳ ל״ג כ״א), והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי״ז היו מקוים שהגולים ישובו לא״י, וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים – כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה׳ חרב, וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה, שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו,
וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד,
הנה באה ונהיתה – בעת שבאה השמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש, כמו שיבואר לקמן שם וא״א עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה.
וכהתה – מלשון לא כהתה עינו (סוף פרשת וזאת הברכה), והנה כהה הנגע (פרשת תזריע); לשון חולשה.
תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
The word of Hashem came to me, saying,
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.
ויהי.
ומפני שלא ביאר כאן מה היא השמועה שזכר שעליה יאנח לכן בא לו דבור אחר
ויהי דבר ה׳ – עתה יתחיל הנבואה השלישית שציין במ״ש שים פניך על ירושלים, שצייר אופן ביאת חרב נבוכדנצר, ואופן איך ישים פניו דרך תימנה לירושלים לא דרך שמאל אל רבת בני עמון, כמ״ש שים לך שנים דרכים, ויקדים לזה דבור מיוחד לצייר ענין המצור של ירושלים.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(יד) בֶּן⁠־אָדָ֕ם הִנָּבֵא֙ וְאָ֣מַרְתָּ֔ כֹּ֖ה אָמַ֣ר אֲדֹנָ֑י אֱמֹ֕ר חֶ֥רֶב חֶ֛רֶב הוּחַ֖דָּה וְגַם⁠־מְרוּטָֽה׃
"Son of man, prophesy, and say, 'Thus says Hashem, 'Say: 'a sword, a sword, it is sharpened, and also furbished.'
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי וְתֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אֲמַר חַרְבָּא דְמַלְכָּא דְבָבֶל תִּקְטוֹל וְחַרְבָּא דִבְנֵי עַמוֹן תִּתְּנֵי וּתְשֵׁיצֵי.
חרב חרב הוחדה וגם מרוטה – שם התואר חובר לצורת מה שלא נזכר שם פועלו (=הפעל): ולו היה המשפט כפי שראוי להיות, היה המתחבר בצורת המלה שאליה חובר.⁠1
״הוחדה״ – מהכפולים של הכבד הנוסף (=הפעל), וממנו נאמר ״חדודי חרש״ (איוב מ״א:כ״ב), ולו נאמר מ״הסב״ כמותה, הרי היה ״הוסבה״. בהמשך הוטה כפי שאמרנו, בפסוק הבא, וחוברה ״מרטה״ (פסוק טו), שהיא מה שלא נזכר שם פועלו (=פעל), ל״הוחדה״, ובזה נעשה שוויון במשפט.
1. כלומר, שם התואר ״מרוטה״ צורף לצורת הפעל ״הוחדה״, ומבחינה סגנונית צירוף מעין זה אינו מסבר את האוזן. יאה יותר, לדעתו, שייכתב ״מורטה״ – כפי שנכתב בפסוק טז, וכפי שהוא מציין בהמשך. על ניתוח תיבת ״הוחדה״, עיין: ריב״ג, מחברות, ערך ׳חדד׳. אפשר שפרשננו ציין כי שורשה של תיבת ״הוחדה״ הוא חד״ד, לבל נחשוב ששורשה אח״ד, כפי שכנראה סבר ת״י. ראה הערה לפסוק כא, להלן.
חרב חרב – שתי חרבות חרב מלך בבל ראשונה ואח״כ חרב בני עמון ביד ישמעאל בן נתניה שיהרוג את גדליה ואת הנאספים אליו משארית החרב כמו שמפורש (ירמיהו מ״א).
מרוטה – פורביאה בלעז מנחם חברו לשון שליפה וכן ויתן אותה למורטה (יחזקאל כ״א:ט״ז) וכן כולם.
A sword, a sword Two swords: the sword of the king of Babylon first, and afterwards the sword of the children of Ammon in the hand of Ishmael the son of Nethaniah, who will slay Gedaliah and those gathered to him of the survivors of the sword, as is delineated in Yirmeyahu (41:1-10).
furbished Heb. מְרוּטָה, forbide in Old French, furbished, polished. Menachem (p. 120), however, associated it as an expression of drawing. Likewise: "and He gave it to draw (לְמָרְטָה)" (verse 16), and so all of them.
חרב חרב הוחדה – חרב מלך בבל מחודדה היא להרוג בישראל, וחרב בני עמון ששולח בעליס מלך בני עמון ישמעאלא בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם (ירמיהו מ׳:י״ד), גם היא בערי יהודה תישנה ותהרגם כך תירגם יונתן.
מרוטה – כמו מרוקה, שנונה.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״שמעיה״.
אמר חרב חרב הוחדה – מפרש כח החרב שאמר למעלה שיוציא מתערה.
וגם מרוטה – אע״פ שיפה חותכת.
מרוטה – פורביד״א, להצהיב ולהחליק מחלודה שמַשְעֶרֶת אותה כשערא אַשְפְר״א, ועכשיו היא חלקה כאדם שנמרט ראשו, ולא כמגולח שראשו אַשְפְרש.
א. בכ״י: כשעיר.
בן אדם, אמר חרב חרב הוחדה וגם מרוטה – אמור להם כי זאת החרב הנזכרת שאמרתי והוצאתי חרבי מתערה (יחזקאל כ״א:ח׳) הוחדה לכרות היטב ומהר וגם מרוטה שעברה החלודה מעל פניה כדי שתבריק ותפחיד בני אדם במראה ופירש בפסוק הבא אחריו למען טבוח טבח (יחזקאל כ״א:ט״ו) וכפל חרב חרב כדרך הנוהים והכואבים שכופלים דבריהם כמו מעי מעי (ירמיהו ד׳:י״ט), ראשי ראשי.
ויונתן תירגם: חרבא דמלכא דבבל תקטול וחרבא דבני עמון תיתני ותשיצי פירוש חרב בני עמון חרב ישמעאל כי בעליס מלך בני עמון שלחו (ירמיהו מ׳:י״ד).
מרוטה – ענין המריקה והעברת החלודה יפה עד שתבריק כמו נחשת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה).
באומרו חרב חרב הוחדה וגם מרוטה רוצה לומר חרב נבכוד נצר הוחדה וגם מרוטה להרוג עולל ויונק איש ואשה מירושלם, והותרה בזה השאלה השנית.
ואמרו הוחדה וגם מרוטה רצה בו שהחרב שלא יכרתו בה ימים רבים יכהה הברזל כי תוסר ממנה חדודה ולכן לא תוכל לכרות היטב ולא במהרה וגם שתהיה מחודדת הנה בהיותה בתערה זמן רב לא פנים קלקלה ולכן לא תפחד מראיתה לרואים אותה מפני שגברה בה החלודה ולא תבריק, אמנם חרב נבוכד נצר הוחדה ולכן תכרות היטיב ובמהירות רב וגם מרוטה רוצה לומר שמלבד החדוד עברה מעליה החלודה באופן שתברק ותפחיד בני אדם כי כן חרב נבוכד נצר ויכלתו תהרוג עם רב ותפחיד כל האומות
הנבא ואמרת כה אמר י״י אמר חרב וגו׳ – במקצת ספרים כ״י כתיב כה אמר אדני י״י וגם בדפוס ישן יש הערה מחילוף זה וכן הוא בתרגום ובשאר ספרים אינו כן.
הוחדה – מלשון חדידה ושנון.
מרוטה – ענין לטוש וצחצוח כמו נחושת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה).
חרב חרב – על חרב נ״נ יאמר וכפל המלה כדרך המקונן וכן מעי מעי (ירמיהו ד׳:י״ט).
גם מרוטה – לטש אותה להסיר החלודה.
מרוטה – פעל מרט לא נמצא על החידוד בשום מקום, שע״ז בא פעל לטש שנן חדד, ועקר הנחתו על תלישת השער, ונמצא נחושת ממורט (מלכים א ז׳ מ״ה) והוא על נחושת מצוחצח מאד שנמרטו ממנו כל הסיגים, ובא פה על חרב שצחצחו אותה וגם מסירים חדודה ומורטים אותה, וגם אם לא תאבה לפרש מרט מענין תלישה רק כמו נחושת מרט מענין צחצוח, עכ״פ אין חידוד בכלל צחצוח ור״ל חציו הוחדו וחציו רק מורטה להיות לה ברק וצחצוח ולא הוחדה שם ונשארה בלא חידוד, ובפירוש אומר ויתן אותה למרטה לתפוש בכף, והיא מורטה לתת אותה ביד, הרי המירוט מסיר החדידות בענין שיוכל לאחזה ביד, וע״י שאינה חדודה נשאר הברק שלה ולא יכהה ע״י דם ההרוגים ובזה תמצא פתרון לחדת הנביא אשר לא מצאו המפרשים פתרונה.
(יד-טו) חרב חרב – צייר במליצתו את החרב שבא על ירושלים, שחציה חדה ושנונה לטבוח טבח, וחציה השני מורטה, היינו שנמרט וניטל חדודה, וז״ש חרב חרב – שר״ל החרב הוא משני החלקים, חציה הוחדה וחציה מורטה והוסר החידוד שלה, ומפרש למען טבוח טבח הוחדה – הצד שהוחדה היא כדי שתהיה שנונה לטבוח, והצד שמורטה ההוא למען היות לה ברק – כי החרב ההורגת אין לה ברק, כי הדם תלכלך אותה ואינה מצוחצחת, ולכן מורטה שהיא הליטוש שלוטשים למען שישאר הברק שלה, שהרואה חרב מברקת יחרד מפניה יותר,
או נשיש – אבל אם תרצה לשוש ולשמוח ע״ז, באשר החרב מורט והוסר החידוד שבו ולא יוכל להרוג ולטבוח, משיב ע״ז שאין לשוש ע״ז, כי שבט בני מאסת כל עץ ויתן אותה למרטה לתפש בכף – שמה שהחרב מורטה והוסר החידוד מצד האחד, אינו כדי שלא לטבוח בה, רק מסבה אחרת, שהחרב הזאת שהיא הוכנה להיות שבט לבני לרדות אותו בה וליסרו, היא מאסת כל עץ – ואי אפשר לעשות לה קתא ובית יד מעץ כדי לאחזה בה, כי אינה מקבלת קתא של עץ, ואם תהיה כולה מחודדת לא יוכל לאחוז אותה ביד,
ולכן נתן אתה למרטה ולהסיר החידוד בצד האחד, כדי שיוכל לתפשה בכף ולאחזה בצד הזה שנמרטה והוסר החידוד, וא״כ אין לשמוח על מה שנמרטה בצד האחד, אחר שצדה האחר היא חדה, ומוכנת לטבוח, א״כ היא הוחדה חרב ר״ל הצד ששם הוחדה הצד הזה היא חרב מוכנת לטבוח,
והיא מורטה ר״ל והצד ששם היא מורטה והוסר החדידות, הוא כדי לתת אותה ביד הורג – כדי שבצד הזה יוכל ההורג לאחזה ביד, אחר שא״א לאחזה ע״י קתא של עץ כי היא מואסת כל עץ, והדבור הזה הוא משל נמרץ על מה שנעשה בירושלים בעת המצור, שידוע שנ״נ צר על ירושלים ימים רבים, ואם לא היה ביניהם ריב ומדון ומלחמת איש באחיו לא היה יכול לכבשה, רק שהם עצמם לחמו איש באחיו והיה ביניהם מלחמה בין המלך והעם ובין הכתות זל״ז, כמ״ש (ירמיהו כ״א) הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת, וכמ״ש לא האמינו כל מלכי ארץ וכו׳ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים, באר כי מה שהרגו זא״ז עי״ז כבש אותם נ״נ, וידוע שכן היה גם בחורבן בית שני שהיה ע״י הרומיים, שראה טיטוס שא״א לו לכבש את ירושלים ובעת שהחל ללחום אתם בעד החומה נתאחדו כל הכתות ויצאו כאיש אחד נגד האויב וישחיתו בעם הרומיים, לכן נסתלק מן החומה כפעם בפעם וסר מעליהם, ואז התחילו הכתות והפריצים בפנים ללחום זא״ז ולהרוג זב״ז, ועי״ז כבש אותם, עד שעקר ההחרב שאכלה בהם היה חרב של עצמם, שהם עצמם השחיתו זה את זה, וכן עשה נבוכדנצר, שאחר שראה שא״א שינצח אותם כל עוד ילחמו אתו כאיש אחד, נסתלק מעל המצור באמצע, ועי״כ נתחלקו העם והשחיתו זא״ז ונעשה ביניהם הרג רב, ועפ״ז צייר שחרב נבוכדנצר הוחדה בצד אחד לטבוח טבח, ובצד אחד היא מרוטה והוסר החידוד ועמד רק להפחידם ולא לטבוח טבח, כי עשה א״ע כמתרשל מן המלחמה וכדורש להשלים אתם, ואמר להם הנביא לבל ישישו וישמחו ע״ז, כי כל זה הוא עושה בערמה באשר החרב של נבוכדנצר המוכן ליסר את ישראל היא מואסת כל עץ ר״ל שנבוכדנצר אינו יכול לאחוז בהחרב כי אין לה קתא ובית יד שבו אוחזים החרב, והמליצה שהכרים ודיק וכלי המצור שבו כובשים את העיר והוא הבית יד שעל ידם יאחז הכובש את החרב לטבוח טבח, אינם מספיקים לכבוש בם את ירושלים, (ולכן קראה שבט בני, שהחרב הזאת היא בעיניהם רק כשבט לא כחרב כי חזקים הם לערכו, ולכן כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים אותה היא ממין השבט, כן צריך לעשות אל החרב הזה בית יד ממין החרב של ברזל) ולכן נתן את החרב למרטה ולהסיר החדידות בצד אחד כדי שיוכל לתפשה בכף, היינו שלכן עושה את עצמו כמתרשל מהמצור וכמבקש שלום, שעל ידי כן ילחמו בני העיר זה בזה והמלך ושריו ישחיתו בעם, ועל ידי כן יוכל לכבוש את העיר ויהיה לחרבו הטובחת בית יד שיוכל לאחזה, כי על ידי כן כבש את ירושלים והיה יכול לאחוז חרבו ולטבוח טבח, ואם כן הגם שיאריכו ימי המצור ונבוכדנצר יתרשל ויתראה כדורש שלום, בכ״ז ידעו כי היא הוחדה חרב, שזה מגמתו לטבוח בחרבו החודדת, ומה שהיא מורטה ונראה שמתרשל ומבקש שלום הוא רק כדי לתת אותה ביד הורג, שעי״כ כבש את העיר והיה ההורג יכול לאוחזה ביד, נמצא שצד המורט היה הבית יד של החרב, שע״י שהאריך ימי המצור ונדמה להם שחרבו מורטה ואינה מסוכנת, עי״כ לחמו זה בזה, ועי״כ נכבשה העיר ואחז החרב בידו, ועז״א חרב חרב כי היו שם שני מיני חרבות.
מרוטה – מצוחצחת שלא תהיה עליה חלודה; ובתיבת מֹרָטָּה נפל בטי״ת דגש מיותר, אולי לתת חוזק להברת התיבה.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) לְמַ֨עַן טְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ הוּחַ֔דָּה לְמַעַן⁠־הֱיֵה⁠־לָ֥הּ בָּרָ֖ק מֹרָ֑טָּה א֣וֹ נָשִׂ֔ישׂ שֵׁ֥בֶט בְּנִ֖י מֹאֶ֥סֶת כׇּל⁠־עֵֽץ׃
It is sharpened that it may make a slaughter; it is furbished that it may be as lightning. Shall we then make mirth? The rod of My son, it condemns every tree.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּדִיל לְמִקְטַל קְטוֹל אִשְׁתְּלִיפַת בְּדִיל לְמֶעְבַּד פּוּרְעֲנוּת אִשְׁתַּנִינַת עַל דְחָדִיאוּ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כַּד גְלוֹ עַל דִפְלָחוּ לְטַעֲוָתָא וְתָבוּ אִינוּן לְמִטְעֵי בָּתַר צַלְמֵי אָעַיָא.
למען היה לה ברק מרטה – ״היה״ – <צורת> מקור, כמו ״וראה בטוב״ (קהלת ב׳:א׳).⁠1
או נשיש שבט בני מאסת כל עץ – יש אומרים2 לגביו: ״איך נשמח כשהחרב הזאת עוזבת כל דבר ונדבקת לעמי״. והדברים לגביו הם ניחוש והשערה, כי הוא מהדברים הסתומים שקשה לפתרם.
1. השוה: ריב״ג, אללמע, עמ׳ 156 (רקמה, עמ׳ קעט); רש״י; ראב״ע, פירושו לתהלים קמב, ה; רד״ק.
2. אבן בלעם, אותיות העניינים, מביא את פירוש תיבת ״או״ (=״איך״) בפסוקנו בשם ״י״א״, ואינו מביע דעתו. כך מפרש גם ריב״ג, אצול, ערך ׳או׳, הסבור שהוראתה של התיבה בפסוקנו היא ״איך״, הביטוי ״שבט בני״ מוסב על עם ישראל, והביטוי ״כל עץ״ – על כל האומות. בדרך דומה פירש רד״ק. ת״י ורש״י אחזו בדרכים אחרות. חיוג׳, כתאב אלנתף על אתר, מתייחס רק למלה ״נשיש״, ומביאה בשתי הוראות: האחת בהוראת ״כוונה״, בהבנת הדברים כנאמרים ע״י ה׳, והאחרת בהוראת ״שמחה״, כמשמעות הנפוצה של השורש שו״ש, בהבנת הדברים כנאמרים ע״י הנביא, השמח לאידם.
היה לה ברק – להיות לה ברק זהרורית פלנדורש בלעז.
או נשיש – לשון תמיה הוא שמא יש לנו לשמוח עוד.
שבט בני מואסת כל עץ – שבט שאני מכה בה את בני ליסרו קשה מכל השבטים ומואסת היא מכת כל מטה וכל עץ כי אינם אצלה לכלום.
that it may glitter Heb. בָּרָק, to have a glitter, a shine, flandours, a flash, flashing (Deut 32:41).
Shall we rejoice? This is a rhetorical question. Do we have anything more to be happy about?
The rod for My son disdains every stick The rod with which I strike My son to chastise him is the hardest of all rods, and it disdains the blow of every staff and every stick, for they are like nothing to it.
ולמען טבוח טבח הוחדה, ואף למען זה היה לה ברק מרוטהברק – להט החרב. כשהחרב משוננת יפה ומצוחצחת,⁠א להטת כאור המבריק.
למען היה לה ברק מרוטה – להרוג בישראל אם אינם חוזרים מדרכם הרעה.
או נשיש שבט בני מאסת כל עץ – או נשיש ונשמח על ששבט בני המוכנת להוכיח את בני מואסת בעבודה זרה, הוא שבט יהודה.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״ומצוחצחות״.
והוא שמפרש: למען טבח טבח – לחתוך ולהרוג הוחדה.
למען יהיה לה ברק – לאיים ולהפחיד את כל רואיה מרטה.
או נשיש – או שמא לששון לאחרים היא שיראו מפלת אויביהם וישישו.
לא כי שהרי שבט ממשל ומטה עוז של בני האהוב לי היא מואסת וממסה ומכלה כל עץ – לח ויבש, כמו שאמר למעלה.
(טו-יח) אגם יש לומר: למען טבח טבח הוחדה – על עמי, או אם ישישו אויביהם עליהם על שבט בני, כמו שפרשתי.
ויתן אותם למרטה – גם עליהם.
ולפי שבוחן הוא אם יראו על נפשם או ישישו לכך אומר או נשיש.
אבל זעק והילל {וגו׳} כי {היא} היתה בעמי, בודאי בכל נשיאי ישראל – שהן מגורי אל חרב – נאספים להרוג את עמי.
כי – לשאר גוים אויביהם, בחן – הוא, כמו שפירשתי. ואינה להם חרב ודאי כמו לעמי אלא ספק אם ייראו או ישישו.
א. ביאור חילופי זה מופיע בכ״י לאחר הביאור על פסוק י״ח.
למען טבוח טבח – בא שם הפועל עם הפעול לחזק הפעולה וכן למען בצוע בצע (יחזקאל כ״ב:כ״ז), קצף י״י על אבותיכם קצף (זכריה א׳:ב׳), ומעלה מעל בי״י (ויקרא ה׳:כ״א), ויצם דוד צום (שמואל ב י״ב:ט״ז), והדומים להם כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו.
למען היה לה ברק – היה מקור כמו היות וכן הבט ימין וראה (תהלים קמ״ב:ה׳).
מרטה – משלא נזכר שם פועלו ודגש הטי״ת לתפארת הקריאה לחזק קריאת הטי״ת כי כן דרך העברי ובמקומות רבים נמצא כמו זה במקרא כמו שכתבנו בספר מכלול בחלק הדקדוק ממנו.
או נשיש שבט בני מואסת כל עץ – או שמא תאמרו שנשיש ונשמח לזאת החרב כי לא יצאה לנו אלא לאויבינו לא נוכל לשמוח לה כי לכרות שבט בני יצאה ומואסת כל עץ לכרות עתה אלא שבט בני זהו ישראל.
ויונתן תרגם הפסוק כן: בדיל למקטל קטול אישתליפת וגו׳.
וזהו שביאר ואמר למען טבוח טבח הוחדה כלומר להרוג בני אדם, ואמנם מרוטה היתה למען היה לה ברק כלהט החרב המתהפכת המפחדת בני אדם. ואומרו או נשיש שבט בני מואסת כל עץ פירש הרב רבי דוד קמחי או שמא תאמרו שנשיש ונשמח לזאת החרב לפי שלא יצאה לנו אלא לאויבינו לא נוכל לשמוח לזה כי לכרות שבט בני יצאה ומואסת כל עץ לכרות עתה אלא שבט בני זה ואינו מתישב כפי המלות.
ויותר נכון לפרש שהגבורים אנשי השם ישאו כלמה רבה כשיכו אותם בשבט עץ כאליו הם עובדי אדמה פחותים או בעלי מלאכה ויבחרו יותר מפני כבוד׳ שיכו אותם בחרב משיכום בשבט, כי החרב הוא מה שיאות לאנשי החיל הרודים בעם וההכאה בשבט הוא ממה שיאות לעבדים העושים במלאכה, וע״ז אמר אחרי שצוהו שיאנח על החרב הבא על ישראל או נשיש רוצה לומר או אולי שאין ראוי להתעצב ולהאנח על החרב הזאת אבל שנשיש בו לפי ששבט בני רוצה לומר משפחתו וכבוד זרעו היא מואסת כל עץ כי הם מואסים שיכו אותם בעץ וישישו וישמחו בהכות אותם בחרב, ולפי ששבט הוא מענין מלכות וממשלה כמו שאמר לא יסור שבט מיהודה (בראשית מט, י) לכן אמר בלשון נקבה שבט בני מואסת כל עץ רוצה לומר מלכות וממשלת בני ישראל מפני גאותה מואסת כל עץ ולכן תגיל ותשמח עם החרב וכל זה הוא דבור הלציי כמלעיג עליהם.
ברק מרטה – דגש הטי״ת לתפארת וכן הוא מרטה שבפסוק הנמשך רד״ק בפירוש ומכלול שקל פעל ושרשים.
ברק – להט וזוהר כמו וברק חנית (נחום ג׳:ג׳).
שבט – שרביט.
למען טבוח וכו׳ – החדוד היה למען תהי׳ חריפ׳ לטבוח בה והמריט׳ היתה למען יהיה לה ברק להבהיל האנשים.
או נשיש – או שמא תאמרו נשיש על החרב ההיא כי לא עלינו תבוא כ״א על אויבינו.
שבט בני – כאומר לא כן הוא אך דעו שהחרב תבוא לכרות שבט בני ר״ל אוכלסי ישראל והוא מקרא קצר.
מואסת כל עץ – עתה תמאס כל עץ ולא תכרות אותם ר״ל לא תלך עתה על העובדי כוכבים להכריתם ולפי שהמשיל את ירושלים ליער אמר לשון שבט וכינה גם העובדי כוכבים בשם עץ.
מרָטָּה – הדגש שבטי״ת הוא לדעת ר׳ תנחום (בפירוש כתב יד בלשון ערבי) במקום הדגש שהיה ראוי לבא באות הרי״ש. והקשה דוד חזק: כי דגש הטי״ת כבר יש לו תשלומין בחלוף השלש נקדות בחולם. והנכון שהוא לתפארת הקריאה בעבור ההפסק, כמו חָדֵלּוּ, ועיין דקדוקי 248 §.
או נשיש וגו׳ – הרי זה ושלמטה פסוק י״ח מן המקראות היותר סתומים שבמקרא. ומה שיקשה מאד בפסוק הזה הוא ראשונה מלת בְּנִי. כי לא יתכן לפי ענין הפרשה שיקרא את ישראל בכנוי של חביבות כזה; גם מלת נָשִיש קשה מאד; גם מלת מוֹאֶסֶת נראה שהיא חוזרת לשבט, ושבט הוא תמיד לשון זכר; גם מלת אוֹ לא יובן קשורה; וסוף דבר לא יובן דבר מכל המליצה הזאת. וזה ושלמטה [י״ח] הם מן המקראות שאמר עליהם בן זאב במבוא שלו שאין להם הבנה וכוונה ולא קשר ענין כלל. ואבדו עשתונות המפרשים והמבארים לחתור אל המכוון במאמר. והוא בכל הדחקים אשר נלחצו ונדחקו לישבו, נשאר זר כאשר היה. כסהו ענן וערפל וחשכה גדולה נופלת עליו וימש חשך.
ובלי שאאריך להביא דעות המפרשים אחוה דעי ואומר: כי מואסת כל עץ איננו לדעתי קשור עם שבט. אך הוא כנוי לפרה סוררה אשר לא שמעה בקול, והיתה מואסת כל עץ שיכו אותה בו. כלומר שלא היתה מפחדת מן המכות.
ומלת בְּנִי ראויה לדעתי להנקד בְּנֵי (וכן מצאתי אחר זמן בדפוס ברישא) וכִנָה את ישראל בתאר בני פרה סוררה המשחקת למכות.
ומלת שבט – איננה דבקה עם בני, אלא עם נשיש. ומלת או – ענינה לפי מקומה אם לא כן, ונשמט פעל האמירה, כמו שהושמט במקומות רבים. וענין הכתוב כך הוא לדעתי: למען טבוח טבח הוחדה וכו׳ – שאם לא אעשה כן, ואם לא אשחיתם, אך אענישם בשאר מיני עונש שאינם של כליה, אז העם הזה שהם בני פרה סוררה המואסת כל עץ יאמרו בלבם נשיש ונשחק לשבט ולא יקחו מוסר כלל.
הן אמת כי עדיין נשיש שבט היא מליצה קשה מאד. כי היה לו לומר: נשחק לשבט, נשיש לשבט, לא נשיש שבט. על כן [היום שנת תר״ב] נראה לי כי שרש שוש (כדברי געזעניוס) מורה מתחלתו דלוג וקפיצה (ומזה סוס), ואחר כך הושאל לתנועות השמחה. וכאן נראה לי שהוא לפי הוראתו הראשונה, יאמרו נשליך השבט, נעשה באופן שידלג מעלינו. כתינוק הלוקח שבט מכהו וזורקו באויר, ואחר כך מלעיג על מכהו ואומר עשיתי לאותו שבט שידלג יפה.⁠א
ואולי מואסת כל עץ ענינו מואסת כל עול ומוטה ואינה מקבלת עליה שום עץ. ומלת מואסת מתיישבת יותר על דרך זה. וגעזעניוס מגיה: אל נשיא שבט בני.
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י ירושלים, שוקן נוסף כאן: ״ולפיכך הוא מוכרח ליסרם בחרב והיא חדה ומרוטה, שלא יוכל המוכה לתפשה בכפו ולהשליכה מעליו.⁠״ בכ״י לוצקי קטע זה חסר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

או נשיש – מקרא קשה עד מאד, והמבאר מוברח לתת לו פירוש מה; אני נאנח, וכן היה ראוי גם לכם; וכי להפך מהאנח נשיש! חרב זו בוחרת להכרית תחלה בני שהוא שבט קל להכרת, ומואסת (לעת עתה) כל עץ אחר.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טז) וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛הּ לְמׇרְטָ֖הֿ לִתְפֹּ֣שׂ בַּכָּ֑ף הִֽיא⁠־הוּחַ֤דָּה חֶ֙רֶב֙ וְהִ֣יא מֹרָ֔טָּה לָתֵ֥ת אוֹתָ֖הּ בְּיַד⁠־הוֹרֵֽג׃
It is given to be furbished, that it may be handled; the sword, it is sharpened, yes, it is furbished, to give it into the hand of the killer.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משהעודהכל
וִיהַב פּוּרְעֲנוּתְהוֹן לְאִתְמַסְרָא בְּיַד מַלְכָּא דְבָבֶל הִיא מְחַת חַרְבָּא תְּהֵי פּוּרְעֲנוּתְהוֹן לְמִמְסַר יַתְהוֹן בְּיַד קָטוֹלִין.
ויתן אותה – את השבט.
למרטה לתפש בכף – לצחצחה שתהא נוחה והגונה לתופשה בכף.
היא הוחדה חרב – היא השבט חרב חדה ומרוטה היא לתת אותה ביד נבוכדנצר להרוג בה.
Then he had it the rod.
furbished to grasp in the hand To furbish it so that it be easy and fit to grasp with the hand.
that is the sword that was sharpened That is the rod; it is a sharp and furbished sword, to give it into the hand of Nebuchadnezzar to slay with it.
ויתן – הקב״ה. אותה – החרב.
למורטה לתפוש בכף – ידו של נבוכדנצר.
ומה יעשו השאר, לפיכך ידאגו איש על נפשו, שנתן אותה למרטה – להיות נוחה וקלה ונאה לתפוס בכף אַבַלְיֵיר,
היא הוחדה לחרב – הריגה,
והיא מרטה לתת אותה ביד הורג – על בנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ויתן אותה למרטה – מקור בתוספת ה״א כמו לקרבה אל המלאכה (שמות ל״ו:ב׳), כי הה״א רפה ר״ל האל יתברך שהוציאה מתערה נתנה למורט.
לתפוש בכף – שיתפוש אותה ההורג בכף אחר שימרטו אותה וכפל הענין עוד ואמר היא הוחדה חרב והיא מורטה לתת אותה ביד הורג. מרטה גם זה בדגש הטי״ת.
היא הוחדה חרב – כמו הפוך: היא חרב הוחדה, וכן כל רבים עמים (תהלים פ״ט:נ״א), כמו כל עמים רבים, רבות עתים כמו עתים רבות והדומים להם.
ומפני שהחרב כאשר ירצו לדעת אם היא בחדודה יבחנוה בתפשם בה בכף כי כאשר יחתוך העור שעל הכף היא מחודדת כראוי לכן אמר ויתן אותה למורטה לתפוש בכף, וכתב רבי דוד קמחי שלמורטה הוא מקור בתוספת הא כמו לקרבה אל המלאכה (שמות לו, ב) וענינו ויתן אותה למורט לתפוש בכף לראות איך היא כורתת הדברים הדקים ומצא שהיא הוחדה חרב והיא מורטה רוצה לומר שהוחדה ומרוטה כראוי וזהו לתת אותה ביד הורג רוצה לומר שהיה החדוד והמרוט בחרב ההיא כדי לתת אותה ביד הורג שהוא נבוכד נצר שיהרוג בנקלה ובמהירות.
ויתן אתה – זהו אחד מן ג׳ אתה חסרים ב׳ בס׳ יהושע ודין כמו שכתבתי בסימן כ״ו.
למרטה – מקור בתוספת הה״א כמו לקרבה אל המלאכה כי הה״א רפה.
לתת אותה ביד הורג – מלא וא״ו לפי המסורת שאכתוב בסימן כ״ג.
לתפוש – ענין אחיזה.
בכף – בכף היד.
היא הוחדה חרב – כמו הפך היא חרב הוחדה וכן כל רבים עמים (תהלים פ״ט:נ״א).
ויתן אותה למרטה – האויב נתן את החרב לצחצח אותה למען תהיה ראויה לאוחזה ביד.
היא הוחדה חרב – ר״ל החרב ההיא חדדו אותה ומרטו אותה למען תת אותה ביד נ״נ ההורג לשיוכל להרבות הרוגים ולהבהיל אנשים.
היא הוחדה חרב – ר״ל להיות חרב, כי בצד שמורטה אינה חרב רק בית יד של חרב.
לתפש בכף – למען יתפוש אותה ההורג.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותהואיל משההכל
 
(יז) זְעַ֤ק וְהֵילֵל֙ בֶּן⁠־אָדָ֔ם כִּי⁠־הִיא֙ הָיְתָ֣ה בְעַמִּ֔י הִ֖יא בְּכׇל⁠־נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מְגוּרֵ֤י אֶל⁠־חֶ֙רֶב֙ הָי֣וּ אֶת⁠־עַמִּ֔י לָכֵ֖ן סְפֹ֥ק אֶל⁠־יָרֵֽךְ׃
Cry and wail, son of man; for it is on My people, it is on all the princes of Israel; they are delivered over to the sword with My people; strike therefore on your thigh.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
צְוַח וְאַיְלֵיל בַּר אָדָם אֲרֵי הִיא הֲוַת בְּעַמִי הִיא וְכָל רַבְרְבֵי יִשְׂרָאֵל קְטוֹלֵי חַרְבָּא אִתְכַּנְשׁוּ וְאָתוּ עַל עַמִי מִסְחוֹר סְחוֹר בְּכֵן טְפַח עַל יַרְכָא.
מגורי אל חרב היו את עמי – ״את״ כאן נוספת, ותרגומו: עמי היו נגררים לחרב,⁠1 כמו ״והגרם על ידי חרב״ (ירמיהו י״ח:כ״א),⁠2 והרי״ש היתה צריכה להיות דגושה, כי הוא מהכפולים, מן השורש של ״מגוררות במגרה״ (מלכים א ז׳:ט׳),⁠3 והוא בינוני פעול.
1. אף רד״ק סבור שתיבת ״עמי״ היא נושא, אך את תיבת ״מגורי״ הוא פירש בהוראת ״פחד״, כפי שפירשה מנחם, ערך ׳גר׳. חיוג׳, כתאב אלנתף על אתר, פירש אף הוא בהוראת ״פחד״, אך לדעתו נושא הפסוק הוא הביטוי ״נשיאי ישראל״, ואילו הביטוי ״את עמי״ משמש כמושא ישיר. ת״י סבור שתיבת ״מגורי״ הוראתה – ״איסוף״, נושאיה הם החרב והנשיאים, והביטוי ״את עמי״ משמש כמושא ישיר.
2. בפירושו לירמיהו יח, כא מביא פרשננו בשם ״אנשים״ את הדעה לפיה שורשה של תיבת ״והגרם״ הוא גר״ר, אך הוא סבור ששורשה הוא נג״ר, בהוראה מושאלת. בהוראת ״נגררים״ פירש גם אלפסי, ערך ׳בחן׳, אך הוא סבור שהביטוי ״נשיאי ישראל״ משמש כנושא, והביטוי ״את עמיל״ הוראתו – ׳עם עמי׳.
3. בפירושו למלכים א ז, ט, שעודנו בכ״י (עיין: אבן בלעם, פירוש ישעיהא, בהערה על ישעיהו י׳:ט״ו) הוא מפרש את תיבת ׳מגוררות״ כפועל דנומינאטיבי משם העצם ״מגרה״ שמובנה ״משור״, ונראה אפוא שההשוואה כאן היא לשורש ולא למשמעות.
והילל – לשון יללה.
כי היא – החרב תהיה בעמי ובכל נשיאיהם ושריהם.
מגורי אל חרב – קבוצות עמים באים לחרב היו סביבות עמי כן ת״י מגורי לשון אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י׳:ה׳), אגרה בקציר (משלי ו׳:ח׳), נהרסו ממגורות (יואל א׳:י״ז), העוד הזרע במגורה (חגי ב׳:י״ט).
ומנחם חברו לשון יראה כמו ויגר מואב (במדבר כ״ב:ג׳).
לכן ספוק אל ירך – לנהי ולקינה.
and wail Heb. וְהֵילֵל, a term for wailing (יְלָלָה).
for it The sword will be upon My people and upon their princes and officers.
those gathered to the sword Heb. מְגוּרֵי, a gathering of nations coming to the sword were around My people. So did Jonathan render מְגוּרֵי, related to the word in: "An intelligent son gathers (אוֹגֵר) in the summer" (Mishlei 10:5); "She gathers (אָגְרָה) her food in the harvest" (ibid. 6:8); "garners (מַמְּגֻרוֹת) are demolished" (Yoel 1:17); "The seed is still in the granary (בַּמְגוּרָה)" (Chaggai 2:19). Menachem, however, connected it to the word for fear, like: "And Moab became terrified (וַיָגָר)" (Bemidbar 22:3).
therefore, clap upon your thigh as a wailing and a lament.
כי היא הייתה בעמי – כי היתה עתידה להיות הורגת בעמים, וגם בכל נשיאי ישראל.
מגורי אל חרב – קבוצי אל חרב, כמו אגרה בקציר מאכלהא (משלי ו׳:ח׳), כלומר שהאומות נקבצים על עמי להרוג אותו בחרב.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״בקיץ״. מינכן 5: ״אגרה בקיץ לחמה״.
ואיך ישישו אחרים, זעק והילל בן אדם – במקום כל השומעים שיזעקו ויילילו איש על נפשו.
כי היא היתה אפילו בעמי ובבני,
ולא בשפלים שבהם, אלא בכל נשיאי ישראל – והוא השבט שאמר (יחזקאל כ״א:ט״ו), שאין שבט אלא עוז וממשלה.
ולפיכך מגורי ומפוחדי אל חרב, יהיו שאר הגוים את עמי ואין להם לשוש ולשמוח עליהם.
לכן ספוק אלא ירך – שייראו ויפחדו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

א. בכ״י: את.
זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי – החרב הזאת תהיה בעמי לכן זעק והילל בן אדם לא שתשיש כמו שאמר או נשיש.
היא בכל נשיאי ישראל – כי יאשיהו מת בחרב וכן יהויקים ובני צדקיהו שנשחטו לעיניו וכן אותם שגלו בעבור החרב שעברה עליהם גלו.
מגורי אל חרב היו את עמי – מענין ויגר מואב ענין פחד ויראה פחדי חרב היו עמי קודם שבאה עליהם החרב כמו שאמר חרב יראתם וחרב אביא עליכם (יחזקאל י״א:ח׳) ובאה מלת מגרי בסמוך על מלת אל כמו שבא הסמיכות על מלת על ועל מלת את כמו והולכי על דרך שיחו (שופטים ה׳:י׳) ומשוש את רצין (ישעיהו ח׳:ו׳).
ויונתן תרגם כן: צוח ואיליל וגו׳.
לכן – שהחרב הזאת היא בעמי ובכל נשיאי ישראל.
ספוק אל ירך – אל כמו על.
ומפני החרב ההיא שיצאה על ישראל זעק והיליל אתה בן אדם כי החרב ההיא היתה בעמי לא לבד באנשים הריקים כי גם בכל נשיאי ישראל היתה כי כולם יהיו מגורי אל חרב כי הנה יאשיהו מת בחרב המצריים וכן יהויקים ובני צדקיהו שנשחטו לעיניו כולם היו את עמי מגורי אל חרב רוצה לומר עם עמי ההרוגים במלחמה לכן ספוק על ירך כאדם מקונן.
היו את עמי – בפירוש רד״ק כתוב אל עמי וכן הוא בנביאים עם פירוש הרי״א וגם בדפוס ישן מויניציא נכתב בצדו אל דומה שנסתפקו בזה אמנם בשאר ספרים כתוב את.
לכן ספק – סבירין למען מסורת שמואל א׳ כ״ז.
והילל – מלשון יללה.
מגורי – ענין קבוץ ואסיפה כמו אוגר בקיץ (משלי י׳:ה׳).
אל חרב – כמו בחרב וכן ואל הארון (שמות כ״ה:כ״א) ור״ל ובהארון.
את עמי – עם עמי.
ספק – ענין הכאה כמו ויספוק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳).
ירך – הוא צד האדם.
זעק והילל – זעק בקול ועשה יללה כי החרב ההיא תהיה בעמי ואף היא תהיה בכל נביאי ישראל הם השרים והמושלי׳.
מגורי אל חרב – אנשי׳ מאוספי׳ בחרב היו עם עמי להכו׳ בהם ולכן הכה בכף על הירך דרך צער ואבל.
מגורי – לשון וכסאו לארץ מגרתה (תהלים פ״ט:מ״ה). כן דעת ר׳ יונה (וראזנמילר וגעזעניוס).
מגורי – מענין מגור ופחד.
ספק – כבר בארתי (ירמיהו ל״א) שהספוק המורה על הכאת כף משתתף עם ספק מענין ספק שבא בדבר שהיה מסופק בו תחילה ונתחדשה לו ידיעה.
זעק והילל בן אדם – צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב״ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועז״א כי היא היתה בעמי שעקר החרב היתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן היא (היתה) בכל נשיאי ישראל שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי מגורי אל חרב היו את עמי הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי׳ ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע״י המצור,
לכן ספוק אל ירך – ר״ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמ״ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב.
מגורי – לפי שד״ל אינו מלשון מגור ופחד רק מלשון מִגַּר ומסר, מסורים ונתונים לחרב (ראָזענמיללער).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יח) כִּ֣י בֹ֔חַן וּמָ֕ה אִם⁠־גַּם⁠־שֵׁ֥בֶט מֹאֶ֖סֶת לֹ֣א יִֽהְיֶ֑ה נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־הֹוִֽה׃
For there is a trial; and what if even the rod that condemns shall no longer be?' says Adonai Elohim.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי אִתְנַבִּיאוּ עֲלֵיהוֹן נְבִיָא וְלָא תָבוּ וּמָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֱמַר וְאַף שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה וּבִנְיָמִין מִגְלָא יַגְלוּן וּבְעוֹבְדֵיהוֹן בִּישַׁיָא לָא יִתְקַיְמוּן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים.
כי בחן ומה אם גם שבט מאסת – המשפט הזה הוא כמו ״או נשיש״ (פסוק טו), ולא נתבררה הכוונה לגביו.⁠1
1. פירושים שונים לפסוק זה ניתנו על-ידי: ת״י; אלפסי, ערך ׳בחן׳; רש״י ורד״ק. פרשננו, לעומתם, התקשה בהבנת המשפט והעדיף, משום כך, שלא לפרשו.
כי בוחן – כי בוחן רב בצרות שאר פורעניות הרבה נבחנו בהן שפוט ודבר ורעב1 וחיה.
ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה – ומה תהי עוד על בני אם גם שבט מואסת זו תבא עליו עם שאר הבחן.
לא יהיה – עוד בני בעולם וכן ת״י לא יתקיימון אבל שאר המקרא לא תרגם כך וכן נראה בעיני ושמעתי בו לשונות רבים וראיתי בספרי פתרונות ולא נתיישבו לי והפייט שיסד בחנוכה (בשבת ראשונה ביוצר) המואסת כל עץ הדקיר המזנה מסייעני שקרא את החרב מואסת כל עץ (יחזקאל כ״א:ט״ו) ויונתן כן תרגם או נשיש וגו׳ על דחדיאו שבטיא דבית יהודה ובנימין לשבטי דישראל כד גלו על דפלחו לטעוותא ותבו אינון למטעי בתר צלמי אעיא אף הוא מפרש או נשיש לשון תמיהא כי בוחן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה. ארי איתנביאו עליהון נבייא ולא תבו כלומר כבר הדבר בחוץ שלא ישובו ומה יהא בסופיהון אם גם שבט מואסת לא יהיה אמר ואף שבטיא דבית יהודה ובנימין מגלא יגלון ובעובדיהון בישיא לא יתקיימון מלכות שבט שהיתה מואסת בחבירתה ומלעגת עליהם ועל הרעה הבאה עליהם אף היא לא תהיה ולא תקום.
עוד אפרשנו לשון אחר: או נשיש וגו׳ – או שמא נשיש כי תאמר אלי שבט בני מואסת כל עץ (יחזקאל כ״א:ט״ו) מלכי יהודה מואסי עבודה זרה הם כמו שמצינו באביה שאמר: ועמכם עגלי הזהב (דברי הימים ב י״ג:ח׳) ואסא ויהושפט וחזקיה ויאשיהו שבערו כל עבודה זרה שבעולם שתחת ידם ואף אלו ישובו בתשובה. זעק והילל. ואל תשיש על זאת כי היא תהיה בעמי ולמה כי בוחן – כבר בוחן הדבר לפני שלא ישובו תשובה הוגנת.
ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה – ומה אמתין עוד אפילו אם באו לשוב ולמאוס בעבודה זרה לא יתקיים הדבר בידם כי ימהרו לשוב לרשעתם והוא שאמר לירמיה אם ישוב לא ישוב.
1. השוו ללשון הפסוק בדברי הימים ב כ׳:ט׳.
For a test For a great test, with torments in many other forms of retribution, they were tested: the rod, pestilence, famine, and wild beasts.
and what of it, if there be also a rod that disdains–He will not be And what more will be on My son if also this disdainful rod comes upon him with the rest of the test?
He will not be My son will no longer be in the world. Jonathan also rendered it "they will not exist,⁠" but the rest of the verse he did not render in this [i.e., Rashi's] way, but so it appears to me. I heard many explanations for it, and I saw [others] in books of interpretations, but they did not appear correct to me, and the 'payat' who composed for Chanukah [for the morning of the first Sabbath]: "That which disdained all wood stabbed the adulterer,⁠" supports me, for he called the sword "that which disdained all wood.⁠" Jonathan rendered in this manner: (verse 15) אוֹ נָשִׂישׂ. because the tribe of the house of Judah and Benjamin rejoiced at the tribes of Israel when they were exiled for worshipping idols, and they returned to stray after wooden images. He, too, explains אוֹ נָשִׂישׂ as a rhetorical question.
For a test and what if also a rod that disdains He will not be [Jonathan renders:] "For the prophets prophesied about them but they did not repent.⁠" That is to say, the matter is already determined that they will not repent. And what will be their end?
if also a disdainful rod? He will not be He [Jonathan] says: "And also the tribes of the house of Judah and Benjamin will be exiled, and with their evil deeds, they not [continue to] exist.⁠" The kingdom of the tribe that disdained its fellow and scorned them and the evil that befell themshe too will not be and will not endure. I shall further interpret it in another manner: Or shall we rejoice, etc. Or perhaps we should rejoice, for you say to Me that the tribe of My son disdains all wood: The kings of Judah disdain idolatry, as we find with Abijah, who said: "and with you are the golden calves" (Divrei HaYamim II 13:8), and Asa, Jehoshaphat, Hezekiah, and Josiah, who abolished all the idolatry in the world that was under their control, and these [the remaining tribes] too will repent.
Cry and wail and do not rejoice over this, for it will be upon My people. And why? Because it is tested The matter is already tested and determined before Me that they will not repent properly. And what if even they disdain wood, it will not be And what if I wait longer? Even if they came to repent and to disdain idolatry, the matter would not last with them because they would hasten to revert to their wickedness. That is what is said in Yirmeyahu: "if he repents, will he not return?⁠" (Yirmeyahu 8:4).
כי בוחן – פתרונו: אע״פ שתליתי הדבר על תנאי שאמרתי למען טבח טבח (יחזקאל כ״א:ט״ו), או נשיש ונשמח על ששבט בני מואסת כל עץ (יחזקאל כ״א:ט״ו), והחרב תעמוד בתערה כבר בוחן וגלוי הדבר לפני, איזה מהם מאילו התנאים יעשו ישראל. ומה פתרונו: ואיזה מהם יעשה הראשון יתקיים שתשלוף החרב מתערה למען טבח טבח.
אבל תנאי שאמרתי שיהא שבט מואסת – כל עץ, שיהיו שבט יהודה מואסים בעבודה זרה, לא יהיה להם נאם י״י – כלומר תנאי זה לא יתקיים, כלומר גם מלך יהודה לא יהא מואס בעבודה זרה כשם שלא מאסו בה מלכי ישראל. מואסת כל עץ – עבודה זרה הנקראת עץ כמה שנאמר: אומרים לעץ אבי אתה וגו׳ (ירמיהו ב׳:כ״ז).
כי לבחן – היא להם לשאר הגוים לבחנם אם ייראו ויפחדו ואם ישישו על עמי קצף גדול אני קוצף עליהם, וקל מהרה אשיב גמולם בראשם.
ומה – הוא הבוחן, ומה יהיה על הגוים האחרים שאינן נחשבין לפניו {אלא} כאין כמר מדלי וכשחק מאזנים,
אם גם שבט – משלים ומטה עז שלו היא מואסת – שלא יוכל להתקיים בפניה אנו איך נהיה ונתקיים.
אם כה יאמרו, ימאסו כמו מים, לשון המסיה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

כי בחן ומה – כי החרב הזאת הוציאה לבחון בה בני אדם וכל המריטה שנעשית להבריקה ולהפחיד בה בני אדם כדי שישובו בני אדם לדרך הטובה והוחדה לכרות בה אם לא ישובו.
ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה – ומה יהיה זה הבוחן אם גם שבט בני תמאס לכרתן כמו שמואסת כל עץ מה יהיה הבוחן הזה הנה לשוא מורטה והבריקה והברקת החרב היא משל להזהרת הנביאים.
ויונתן תירגם: ארי איתנביאו עליהון נבייא ולא תבו וגו׳.
ואומרו כי בוחן ומה נתקשה על המפרשים פירושו ומה שנראה בענינו הוא שבוחן פעם יאמר בכתוב מגזרת נסיון ובחינה כמו בחנני ה׳ ונסני (תהלים כו, ב) אבי יבחן איוב (איוב לד, לו), ופעמים יאמר על החוזק והתוקף כמו הבמחנים אם במבצרים (במדבר יג, יט) אבן בוחן עופל ובוחן, ויש לפרש הפסוק הזה בכל אחד מהמובנים האלה אם מענין הנסיון יאמר כי החרב הזאת יצאה לבחון בה בני אדם ומה רוצה לומר בכמה תהיה הבחינה הזאת ואם בית ישראל שזכר בפרשה גם שבט מואסת רוצה לומר כמו שמאסה תורת ה׳ גם כן היא מואסת השבט שהוא המלכות מלשון לא יסור שבט מיהודה כמו שזכרתי למעלה, לא יהיה נאם ה׳ רוצה לומר לא יהיה להם מלך עוד כי יהרג צדקיהו ולא ישאר מזרעו מלך על בית ישראל, ואם נפרש בוחן מלשון חוזק יאמר הנה בית ישראל בלתי חוששים לזה דילמא שיהיה זה מפני בוחן וחוזק שיש להם, ומה רוצה לומר ומה מחשבתם בזה אם מפני שבית ישראל מואסת השבט שהוא רמז לעונש האלהי מפני זה לא יהיה ולא יחול בהם הנה היעוד הוא נאם ה׳ אלהים ויתקיים על כל פנים, ויהיה לפי זה הפירוש מלת כי משמשת בלשון דלמא שהוא אחד משמושיו ובוחן מלשון חוזק ושבט מלשון עונש וכמו ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם (תהלים פט, לג), כאילו אמר דילמא מפני חוזקה של בית ישראל תבזה לכל זה ומה יהיה אם גם השבט והעונש מואסת לא יהיה עליהם מפני שמאסוהו, והפירוש הראשון הוא יותר נכון והותרה בזה השאלה הרביעית:
בוחן – ענין חוזק כמו אבן בוחן (ישעיהו כ״ח:ט״ז).
ומה – עניינו כמו ולמה וכן מה יתאונן אדם חי (איכה ג׳:ל״ט).
כי בוחן – כי החרב ההיא נתחזקה בדבר החדוד והזוהר ולמה נתחזקה כ״כ אם גם תמאס לכרות שבט בני הם אוכלסי ישראל וכמו שמואסת כל עץ הם אוכלסי העובדי כוכבים א״כ לא יהיה צורך כלל אל החרב ולמה א״כ נתחזקה.
כי בחן – וכי עדיין היה לי לעשות בוחן ונסיון ליסרם ולבלתי שחתם? ומה יהיה הנסיון הנשאר לי לנסותם, אם גם השבט הקשה שמכים בו הפרה המואסת כל עץ, גם הוא לא הועיל להם כלום. כלומר בכל המכות הקשות שהכיתי אותם עד היום לא שבו אלי, והנה לא נשאר לי לבחון אותם עוד, ואצטרך להפיל אותם ביד מלך בבל, וכמו שמפרש והולך.
בחן – מענין בחינה ונסיון.
כי בחן – ר״ל למה אני מצוה שתספוק על ירך כי זה יהיה הבחינה כשתבחון ותנסה לספוק על ירך תמצא שם את החרב המשחתת, ותבחון שעל ירכם נמצא המשחית לא חרב של נבוכדנצר שהיא מבחוץ,
ומה אם גם שבט מאסת לא יהיה – ר״ל וא״כ מה ירויחו גם אם לא יהיה שבט של נבוכדנצר שהיא שבט המואסת כל עץ, הלא לא השבט אכלה אותם רק החרב שתלו על ירכם, שהם משחיתים א״ע, אם בפועל ע״י ש״ד, אם ע״י עונותיהם שמחריבים את העיר.
כי בחן – מקרא אחר קשה שבקשים; כי בחן – ע״י הצרות אבחון המעטים בהם היראים את שמי ואבחרם לי (בחן⁠־ בחר).
ומה לא יהיה – ועד היכן היו מגיעים בתועבותם אם החרב היתה מאסת גם שבט! אם נבוכדראצר לא היה בא עוד עליהם כמו שֶׁאִחַר ביאתו על יתר העמים.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יט) וְאַתָּ֣ה בֶן⁠־אָדָ֔ם הִנָּבֵ֕א וְהַ֖ךְ כַּ֣ף אֶל⁠־כָּ֑ף וְתִכָּפֵ֞ל חֶ֤רֶב שְׁלִישִׁ֙תָה֙ חֶ֣רֶב חֲלָלִ֔ים הִ֗יא חֶ֚רֶב חָלָ֣ל הַגָּד֔וֹל הַחֹדֶ֖רֶת לָהֶֽם׃
'You therefore, son of man, prophesy, and strike your hands together; and let the sword be doubled the third time, the sword of the deadly wounded; it is the sword of the great one who is deadly wounded, which enters into their chambers.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי וּטְפַח יַד עַל יַד וְתִתְכְּפֵיל חַרְבָא תְלִיתָאָה חֲרַב קְטוֹלִין הִיא חֲרָב פּוּרְעֲנוּת קְטוֹלָא רַבָּא דִמְזִיעָא לְהוֹן.
ותכפל חרב שלישיתה – רוצה לומר: חרב גדולה.⁠1
חרב חלל הגדול החדרת להם – גזור מ״חדר בחדר״ (מלכים א כ׳:ל׳), כלומר שהיא חרב אשר תסגור אתכם בחדר ותאלצכם להישאר בחדרים, כי לא תעזו להתפזר.⁠2
1. פירוש זה מובא ע״י רד״ק בשם ״יש מפרשים״. ת״י ורש״י רואים את המלה כמספר סידורי: ״שלישית״; ריב״ג, אצול, ערך ׳שלש׳ (פירוש א), ורד״ק סבורים שהמלה מציינת את גודל המכה: שלוש פעמים. ריב״ג, שם, מביא פירוש נוסף: בהוראת ״שלושה פנים״, והשווה ראב״ע, יסוד מספר, עמ׳ 150, ואפשר שלכך התכוון אבן בלעם. אלפסי, ערך ׳שלש׳, מפרש את המלה כ״שליש״, רוצה לומר: היא תכה שליש מהעם.
2. לדעתו, הפועל ״החדרת״ הוא דנומינאטיבי; כך גם אומר פרשננו בספר הפעלים, ערך ׳חדר׳ (עמ׳ 163). לא מצאנו תיעוד לפירוש זה אצל קודמיו. אלפסי, ריב״ג, אצול, ערך ׳חדר׳, ורד״ק, מפרשים בהוראת ״אורבת בחדר״ (השווה: ראב״ע, מאזנים, לט ע״ב); ריב״ג, אבן בלעם וגם אבן ברון, ערך ׳חדר׳, משתמשים גם בשורש הערבי המקביל, אך פירוש ריב״ג שונה מהפירוש שלהם; יונתן תרגם ״דמזיעא״, אולי מפני שקרא את תיבת ״חודרת״ כ״חורדת״, רוצה לומר: ״גורמת לחרדה״, והשווה רד״ק. רש״י פירש: ״היא תרדוף אתכם בחדרי חדרים״.
הנבא והך כף אל כף – כדרך הסופדים ומה היא הנבואה.
ותכפל חרב שלישתה – אני אמרתי חרב חרב חרבו של נבוכדנצר להחריב ירושלים וחרב בני עמון בגדליה עוד יש חרב של שלישית כפולה כי שתיהן הללו חרב חללים תהיה והיא חרב החלל הגדול המפלת חללי׳ רבים.
החודרת להם – בכל אשר תצאו תרדוף אתכם בחדרי חדרים הרי יוחנן בן קרח ושרי החיילים ילכו למצרים שם תשיגם חרב וכן בכל המקומות אשר ימלטו מהם אל ערים בצורות כמו שאמור בענין על כל שעריהם נתתי אבחת חרב (יחזקאל כ״א:כ׳).
prophesy and clap your hands one upon the other in the manner of those who lament, and what is the prophecy?
and a third sword shall be doubled I said, "A sword, a sword"; Nebuchadnezzar's sword to destroy Jerusalem and the sword of the children of Ammon upon Gedaliah. There is yet a third sword, doubled as much as these two, and it shall be a sword of the slain; that is the sword of the great slaughter, which causes many slain to fall.
which penetrates to them Wherever you go out, it will pursue you into the innermost chambers. Behold, Johanan the son of Kareah and the generals of the armies will go to Egypt; there the sword will overtake them, and so in all the place from which they will flee, to the fortified cities, as it is stated in this piece: "by all your cities I gave the scream of the sword.⁠"
והך כף אל כף – זהו סימן שתכפל החרב. שבתחילת העיניין הזכיר: חרב חרבא (יחזקאל כ״א:י״ד). הן שתי גליות גלות יהויקים וגלות יכניה.
חרב שלישתה חרב חללים היא – זו החרב שבאה על צדקיהו, היא חרב חלל הגדול. שזו של יהויקים ושל יכוניה הגלת שלומים היתה. שהרי בגלות יהויקים לא הרגו אלא את יהויקים לבדו. וגלותב יכוניה לא הרג אפילו את אחד מהם, אלא הגלת יהודה לא היתה אלא הגלת שלומיםג (ירמיהו י״ג:י״ז). אבל הגלת צדקיה היא נקראת הגלת חלל הגדול. כמו שנאמר: וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו ואת כל שרי יהודה שחט ברבלתה (ירמיהו נ״ב:י׳).
החודרת להם – הנטמנת להם. כאדם שמטמין בחדר מפני החרב.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״חרב״ (רק פעם אחת).
ב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״וכלות״.
ג. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״שלום״.
ותכפל חרב שלישיתה – שתכפל עוד חרב על שלישית אדמת ישראל הגולים לבד חרב נבוכדנצר וכן אמר למעלה (יחזקאל ה׳:ב׳) את השלישית בחרב תכה סביבתיה, הרי אחת, והשלישית תזרה לרוח. וחרב אריק אחריהם, הרי כפל חרב על שלישיתה.
היא חרב חלל הגדול – לא כחרב ראשונה של נבוכדנצר שלא היתה אלא לשעה. כי חרב שנייה שיריק אחר הגולים בארצות אויביהם היא קיימת ונטויה עליהם מדור לדור לצרפם ולבררם, כדכתיב, ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה ימים (דניאל י״א:ל״ג).
החודרת להם – שאף בחדרים אימת החרב ממיתה אותם כדכתיב מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה (דברים ל״ב:כ״ה).
ואתה בן אדם. ותכפל החרב שלישיתה – מלעיל והה״א נוספת והוא כמו שלישית כלומר תכפל שלשה פעמים לכך נקראת החרב שלישית רוצה לומר שיהיו הצרות שונות ומשלשות עליהם יש מפרשים שלישיתה גדולה כמו השליש אשר למלך (מלכים ב ז׳:ב׳), ושלישים על כולו (שמות י״ד:ז׳).
חלל הגדול – דרך כלל כלומר חללים רבים וגדולים שיפלו בה מלכים ושרים.
החודרת להם – המכה אותם בחדרי בתיהם או שהיתה צפונה בחדר עד עתה שיצאת בעבורם.
ויונתן תירגם שלישיתה – תליתאה ותירגם החודרת להם דמזיעא להון ותרגומו כמו הפוך, החודרת ענין חרדה.
ואמר כיון שהחרב הוחדה וגם מרוטה אתה בן אדם הנבא אותה והודיעה לכל והך כף אל כף כמו האיש המקונן, ואומרו ותכפל חרב שלישיתה פירשו המפרשים שמפני שנגזרו על ירושלם רעב ודבר וחרב קרא כולם חרב וקרא את החרב והסיף חרב שלישיתה רוצה לומר חרב שלישית שהיא חרב חללים שתהרוג חללים הרבה והיא חרב חלל הגדול שהוא צדקיהו, ופירשו החודרת להם כמו החורדת רוצה לומר המחרידה להם, ויותר נראה לי לפרש ששלשה חרבות מנבכוד נצר מלך בבל באו על ירושלם אחת היתה על המלך יהויקים ואחת היתה אחר כך על המלך יהויכין ואחת היא האחרונה על המלך צדקיהו והיא אשר קרא כאן חרב שלישיתה לפי שבא פעם שלישית ועליה אמר ותכפל חרב שלישיתה כי מפני שהיתה החרב האחרונה כפולה ומכופלת ברעתה יותר מהראשונות לכן אמר עליה ותכפל חרב שלישיתה, וביאר במה היא הכפל באומרו חרב חללים היא חרב חלל הגדול רוצה לומר שבחרב הראשונה מיהויקים מת המלך אבל לא היו חללים רבים בירושלם וכן בגלות יהויכין לא היו בו חללים, אבל בגלות צדקיהו תכפל החרב לפי שהיא חרב חללים רבים וחרב החלל הגדול שהוא המלך, ואומרו החודרת להם הוא מלשון חדר כפשוטו רוצה לומר שאותה חרב היא נשמרת בחדר לבוא עליהם.
שלושתה – מלעיל והה״א נוספת ורד״ק ובספרים מדוייקים חסר יו״ד בתראה והכי איתא במסורת פרשה פינחס.
החדרת להם – בנביאים עם פירוש הריא״ה כתוב לכם וגם בדפוס ישן נכתב כן בגיליון ואין להסתפק בזה שטעות הוא.
והך – מלשון הכאה.
ותכפל – מלשון כפל.
שלישתה – מלשון שלשה.
החודרת – מלשון חדר.
והך כף אל כף – דרך צער ואבל.
ותכפל – אמור בנבואה אשר חרב השלישית תהיה כפולה ומרובה משתי החרבות שעברו ר״ל גלות צדקיהו תהיה קשה מגלות יהויקים ויהויכין.
חרב חללים הוא – החרב ההיא תפיל חללים רבים וגם תפיל חלל הגדול ועל המלך צדקיהו יאמר כי גם הוא נלקח בשבי וישב במאסר אבל בשתי הגליות הראשונות עם כי נשבו המלכים לא הרבו להכות בעם.
החודרת להם – ר״ל החרב ההיא שמורה בחדר מיוחד לבוא עליהם.
והך כף אל כף – כאדם המחזק את חברו במעשהו (applaudere), על דרך נהרות ימחאו כף {תהלים צ״ח:ח׳}.
שלישיתה – גדולה וחזקה, כמו ושלישים על כלו {שמות י״ד:ז׳} (רד״ק בשם יש מפרשים). כי הדבר המשולש היה בחזקת גדול וחזק. ומזה קדוש קדוש קדוש {ישעיהו ו׳:ג׳} וכן למטה (פסוק ל״ב) עוה עוה עוה.
חרב חלל הגדול – חרב המפלת חללים גדולים. ואולי צריך לומר חרב חלל הגדולה חדרת להם, כלומר החרב הגדולה שהיא חרב חלל כלומר חרב חללים.
החודרת – הסובבת. חדַר בסורי סבב. וכן בארמי הֲדַר ובלשון חכמים חזר (וכן געזעניוס). כלומר העתידה להקיפם מכל צד, וכמו שפירש על כל שעריהם נתתי אבחת חרב.
החדרת – שנמצאת בחדריכם.
ואתה בן אדם הנבא והך כף אל כף – לסימן הצער,
ותכפל רחב שלישתה – ר״ל שחרב של נבוכדנצר היא אינה מוכנת לאכול רק את שליש העם, אבל שני חלקים מהעם שהם כפל של השליש יושחתו ע״י החרב הפנימי שישחיתו א״ע בתוך העיר, וזה מבואר במ״ש למעלה (סי׳ ה׳) שצוה לו ה׳ לגלח שער ראשו וזקנו ולחלקו על ג׳ חלקים, ובאר לו הנמשל ששליש העם ימותו בעיר בדבר ורעב בימי המצור, ושלישית יפלו בחרב ע״י נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם, נמצא שע״י נבוכדנצר לא נפלו רק שליש, ושני שלישים נפלו ע״י עצמם, אם ברעב ודבר וחרב בתוך העיר בימי המצור, אם אח״כ שנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים נגד אזהרת ה׳ ושם ספו תמו מן בלהות, ועז״א שחרב שלישתה היינו חרב נבוכדנצר שתהרוג שליש, תכפל ששני שלישים מוכנים עוד לפול, ומפרש ע״י מי יפלו השני חלקים, אמר חרב חללים היא – ע״י החרב של החללים עצמם, שחרב של ישראל המוכנים להיות חללים, חרב של החללים היא תשחית כפל השליש, וכן חרב של חלל הגדול היינו חרב של המלך שעתיד להיות חלל מה שהשחית החלל הזה את העם בחרבו,
החודרת לכם שהחרב הזה היא נמצאת בחדריכם בפנים, החרב הנמצא בחדריכם היא תשחית שני שלישים.
שלשיתה – כפולה לשלש, שלש פעמים על תדירותה.
חלל הגדול – לשון כולל, המפלת חללים רבים.
החדרת – הסובבת אותם מכל צד; חדר בלשון ארמי וחזר בלשון חכמים הוראתם סבב.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כ) לְמַ֣עַן׀ לָמ֣וּג לֵ֗ב וְהַרְבֵּה֙ הַמִּכְשֹׁלִ֔ים עַ֚ל כׇּל⁠־שַׁ֣עֲרֵיהֶ֔ם נָתַ֖תִּי אִבְחַת⁠־חָ֑רֶב אָ֛ח עֲשׂוּיָ֥ה לְבָרָ֖ק מְעֻטָּ֥ה לְטָֽבַח׃
I have set the threatening sword against all their gates, that their heart may melt, and their stumblings be multiplied. Ah! it is made as lightning, it is pointed for slaughter.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּדִיל לְמִתְבַּר לִבְּהוֹן וּלְאַסְגָאָה מַתְקַלְהוֹן עַל כָּל קִרְוֵיהוֹן מַנִיתִי קָטְלֵי חַרְבָּא וֵי חַרְבָּא אִשְׁתְּלִיפַת לְמִקְטֵל אִשְׁתְּנִינִת לְשֵׁיצָאָה.
למען למוג לב – הלמ״ד שב״למוג״ נוספת, והראוי: ״למען מוג לב״ – <צורת> מקור, כמו ״קום״ ו״שוב״,⁠1 והמשמעות: התגעשות [ו]⁠היסערות.⁠2
נתתי אבחת חרב – האל״ף שבה שורשית, ויש אומרים,⁠3 שהוא בהק החרב וברקה; ואם נאמר שהוא פחד החרב, זה לא יהיה בלתי סביר,⁠4 ואין לה גזרון במקרא.
1. השווה רד״ק.
2. השווה: ת״י, אלפסי ורש״י בפירושו הראשון. מנחם, ערך ׳מג׳, רש״י בפירושו השני, ורד״ק פירשו בהוראת המסה׳.
3. נראה, שפרשננו מצטט את ריב״ג, אצול, ערך ׳אבח׳, האומר: ״ברק אלסיף ולמעה״. השווה: אבן ברון, ערך ׳אבח׳, ורד״ק.
4. דעה זו מובאת בשם פרשננו ע״י אבן ברון, ערך ׳אבח׳, עליה הוא אומר: ״דון דליל״ – ״ללא הוכחה״ (הוא עצמו משווה לערבית [״אסתבאחה״] ומפרש את התיבה בהוראת ״השמדה״). גם מנחם, ערך ׳אבח׳, מפרש ״אימת החרב״ (ללא חילוף חי״ת בעי״ן. ויש לשים לב לעובדה שפרשננו מדגיש כי האל״ף שורשית); אבן קריש (המובא אצל מנחם, שם) ואלפסי, ערך ׳אבח׳, מפרשים ״אבעת״, בחילוף חי״ת בעי״ן. נראה, שכך סבר גם רב האי גאון (המובא אצל אבן ברון, שם, וראה רד״ק). יונתן תרגם ״קטלי חרבא״, ונראה שתרגומו מתבסס על חילופי א״ט ב״ח: ״טבחת״. רש״י ורד״ק מביאים את שתי הדעות הללו בשם ״יש אומרים״. רש״י מתנגד להן ומפרש: ״השמעת קול הרוגי חרב, לשון נביחה״.
למוג – לשון הנעה.
לשון אחר: לשון דבר נמס.
והרבה המכשולים – והרבות המכשולים וכן כל הרבה שבמקרא לשון הרבות הוא לשון פעול.
אבחת חרב – יש פותרין טבחת טי״ת תחת אל״ף בא״ט ב״ח ויש פותרין כמו אבעת לשון בעתה ולא יתכן כי התיו באבחת אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה והתי״ו בבעתה מן היסוד ואני אומר אבחת חרב השמעת קול הרוגי חרב לשון נביחה גלאפ״י שמינט בלעז כי נו״ן בנביחה יסוד נופל הוא כמו נו״ן בנשיכה ותבא אל״ף במקומה כמו ואחותי באזניכם (איוב י״ג:י״ז), אסוך שמן (מלכים ב ד׳:ב׳). ומנחם פירש כמו אימת חרב ואין לו דמיון אלא פתרונו לפי עניינו.
אח עשויה לברק – אוי ואח כי עשויה היא ללהט מרוטה ומוברקת.
מעטה לטבח – ועטויה בשמלה עד תתפש בכף לטבח ביום המלחמ׳ ויש פותרין מעטה על לשון מיעוט שמתמעטת כשמשננין אותה וטעות הוא בידם כי חסרון הוי״ו ודגשות הטי״ת יורה עליה כי אין המ״ם שורש בתיבה כמ״ם של מעונה ומשונה ומעוטה ומעולפת ספירים (שיר השירים ה׳:י״ד) ומנחם חבר מעטה לשון מחשבה כמו התיב עיטה וטעם (דניאל ב׳:י״ד). אבל דונש פתר אותו כמו עוטה אור כשלמה (תהלים ק״ד:ב׳).
In order to melt Heb. לָמוּג, an expression of moving. Another explanation: an expression of something melting.
and to increase the stumbling blocks Heb. וְהַרְבֵּה, and to increase the stumbling blocks, and so every הַרְבֵּה in Scripture is an expression of increasing, an infinitive.
the scream of the sword Heb. אִבְחֳת. Some interpret [this as] טִבְחַת, the slaughter of, the 'teth' in place of the 'aleph,' by the code of א"ט ב"ח [whereby 'aleph' is interchangeable with 'teth,' 'beth' with 'cheth,' etc.] [This appears to be Jonathan's interpretation.] Others interpret it as אִבְעַת an expression of בְּעָתָה [fright], but this cannot be because the 'tav' in אִבְחֳת is not part of the radical, and it comes only for the construct state, whereas the 'tav' in בְּעָתָה is a radical. Therefore, I say that אִבְחֳתחֶרֶב means the sounding of the voice of those slain by the sword, an expression of barking (נְבִיחָה) glapissement in French, yelping, for the 'nun' in נְבִיחָה is a defective radical, like the 'nun' in נְשִּׁיכָה biting, and the 'aleph' comes in its place, like: "and...my speech (אַחְוָתִי) in your ears" (Iyyov 13:17); "except a jug (אָסוּךְ) of oil" (Melakhim II 4:2). Menachem (p. 12) explained it as fear of the sword. It has no counterpart, but is interpreted according to the context.
Woe, it is made to glitter Alas and alack! For it is made into a furbished and polished blade.
enwrapped for the slaughter And enwrapped in a cloth until it would be grasped in the hand for slaughter on the day of war. Some interpret מְעֻטָה as a form of the word for diminishing (מִעוּט), for it diminishes when they sharpen it, but it is an error that they have made, for the absence of the 'vav' and the 'dagesh' in the 'teth' indicate about it that the 'mem' is not a radical, [but,] like the 'mem' of מְעֻנָה, afflicted, מְעֻטָה, enwrapped, and (Shir HaShirim 5:14) מְעֻלֶפֶת, "overlaid with sapphires.⁠" Menachem (p. 132) associated it as an expression of thought, like: "answered with counsel (עֵטָא) and discretion" (Dan. 2:14). Dunash, however, interprets it (p. 78) like: "[You] enwrap (עֹטֶה) Yourself with light like a garment" (Tehillim 104:2).
והרבה המכשולים – פתרונו: כדי להרבות המכשולים. וכן כל הרבהא שבמקרא לשון הרבות הוא. לשון פעל.⁠ב
על כל שעריהם נתתי אבחת חרב – יש פותרים אבחת לשון אבעת לשון בעתה. ולא יתכן כי התי״ו דאבחת אינה יסוד לא באה אלא לסמיכה ותי״ו בבעתה מן היסוד.
ואני אומר: אבחת חרב – חרב השומעת קול הרוגי חרב, ולשון נביחה הוא, כי נו״ן בנביחה יסוד נופל הוא כמו נו״ן בנשיכה, ותבוא אלף במקומה כמו: ואחוותי באזניכם (איוב י״ג:י״ז), אסוך שמן, והוא אבחת חרב – חרב הומה של חרב.
ומנחם פירש: אבחת חרב – אימת חרב. ואין לו דמיון. אבל פתרונו לפי עיניינו. ויונתן תירגם: קטולי חרבא.
אח – לשון אנחה הוא, כמו: ואמור אח אל כל (יחזקאל ו׳:י״א). ופתרונו: אוי לרשעיג ישראל. היאך עשויה חרב זו להבריקה מתערה להרוג בה בשלש {גליות}.
מעוטה לטבח – עטויה ומעוטפת בשמלה כדי שלא תעלה חלודה, להרוג בשלש גליות, כעיניין שנאמר למעלה: ויתן אותה למרטהד לתפוש בכף (יחזקאל כ״א:ט״ז). ודומה לו עוטה אור כשלמה (תהלים ק״ד:ב׳).⁠ה שכראהו הנביא בחיזיונו היאך החרב אוכלת מכל צדדיה, התחיל להיות צועק: אח, שהחרבז עשויה לברק נשלפת להרוג.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״המרבה״.
ב. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פרמא 2994, פריס 162: ״פעול״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״לרישעי״.
ד. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י מינכן 5: ״למרוטה״. בכ״י לוצקי 777: ״במורטה״.
ה. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״כשמלה״.
ו. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994, פירנצה II.24, פריס 162: ״שקראה״.
ז. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שהחר״.
והוא שאומר למען למוג לב והרבה המכשולים – הוא שאמר משה, והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם... וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין (ויקרא כ״ו:ל״ו-ל״ז).
אבחת חרב – זעקת הורגים כשיצאו מן השער וישמעו קול עלה נדף יהיו סבורין שבני אדם נזעקין לתפשם וינוסו בעיר.
אבחת – כל קול שאינו דיבור ואמירה, אלא כגון דַה דַה בַּה בַּה קורא אבחה והוא לשון נבח. והא׳ אינה עיקר אלא כמו אזרוע אתמול, ועיקרו בח. וכן בנבח כלב. ובאותו קול וההברה ינועו בקול עלה נדף.
אח – אח אש הוא.
עשויה לברק – כלומר שורש יש לברק שלה שאינו פוסק.
מעוטה – מתעכל ומתמעט הברזל על רוב טבח.
למען למוג לב – אמר כאן מלת הטעם ואות הטעם כי די לו אם יאמר למען מוג לב או למוג לב מבלי זכר למען והיא לתוספת דבר ולחזק הדבר ופירושו בעבור שימס לבבם וירבו מכשוליהם.
והרבה – מקור בשקל והחיה אותם (יהושע ט׳:כ׳), הזנה הזנו.
על כל שעריהם נתתי אבחת חרב – פי׳ ענין בעתה כמו אבעת בך כך פירשוהו המפרשים לפי ענינו כמו ברק חרב והדומה לו.
ויש מפרשים: אבחת – טבחת בחלוף אל״ף בטי״ת באלפא ביתא דא״ט ב״ח.
ויונתן תירגם: קטלי חרבא.
אח עשויה לברק – אוי וכן אמר אח וכן תירגם יונתן ווי. ואחי רבי משה ז״ל פירש ענין אנחה ונפלה הנו״ן כנו״ן אמן מאמת אמר כי זאת החרב עשויה לברק המעשה שנפל בה והיא המריטה נעשה בה לברק כלומר להיות ברק להפחיד בה בני אדם.
מעטה לטבח – לפי ענינו כמו הוחדה כמו שאמר למען טבוח טבח הוחדה (יחזקאל כ״א:ט״ו) ואין למלה הזאת חבר לפי הענין.
ואדוני אבי ז״ל כתב כי פירושו מלשון והוא עוטה מעיל (שמואל א כ״ח:י״ד). אך מעטה מבנין פועל הדגוש כמו מגולה מן גלה מכוסה מן כסה וענינו כענין לוטה בשמלה כלומר מעוטה עד עתה שגלתה לטבח.
ויונתן תירגם: וי חרבא אשתליפת למקטל אשתנינת לשיצאה.
וסיפר מה שיעשה החרב ההוא והוא למען למוג לב והרבה המכשולים רוצה לומר למען שימס לבבם וירבו מכשוליהם כי בבוא חרב נכוכד נצר על הארץ נמוגו לבבם ורבו מכשוליהם, ואומרו על כל שעריהם נתתי אבחת חרב רוצה לומר לא בלבד יהיה זה בירושלם אבל גם על כל שערי יהודה נתתי אבחת חרב, ומלת אבחת היא מלשון בעתה, וי״ת קטולי חרבא עשה אבחת כמו טבחת רוצה לומר שיהיה החרב ההוא לטבוח טבח, ואומרו עוד אח עשוי׳ לברק יש מפרשי׳ אח מלשון אוי וכן ת״י, ויש מפרשים אותו מלשון אנחה, ולי נראה שאח הוא כפשוטו מלשון אחוה יספר מענין חרב נבוכד נצר שנעשית כאח או אחות לברק בזוהרה ולטישותה, ואמר אח בלשון זכר עם היות שהאש זכר בלשון נקבה כי כן דרך הכתוב, יאמר שהחרב ההיא נעשית אח ודומה לברק כ״כ היתה מרוטה, ואומרו מעוטה לטבח הוא בלי ספק מלשון עוטה מעיל והענין שהיתה החרב ההיא שמורה מעוטה ומכוסה בשלמה כדי שתהיה מוכנת לטבח ולהריגה ולא יפול בה פגם ויעכבה מפעולתה.
אבחת – בס״א כ״י האל״ף בסגול וכן בס״א כתוב בגליון ס״א אבחת ע״כ. וברובן של ספרים בחירק וכ״כ בשרשים שרש אבח.
למוג – ענין המסה.
המכשולים – ענין התשות ונפילת הכח.
אבחת – עניינו כמו טבחת בחלוף אל״ף בטי״ת באטב״ח.
אח – כמו האח והוא ענין לשון יללה.
מעוטה – ענין עטיפה וכריכה כמו מעטה תהלה (ישעיהו ס״א:ג׳).
למען למוג לב – הביאה תהיה למען המס לב האנשים ולהרבות המכשולים ועל כל שערי עריהם אתן טבחת חרב כי בכל עריהם יהרגו בחרב.
עשויה לברק – החרב עשויה לטושה למען היות לה זוהר להבהיל אנשים והיא מעופפת בבגד לבל יסור החדוד להיות נכונה לטבוח בה.
אבחת – נראה לי כפירוש רש״י ענין נביחה. ולא שיהיה משרש נבח, אלא שיהיה שרש אבח קרוב בענינו לשרש נבח. ולדעת געזעניוס צריך לומר טבחת. ולא נראה לי.
אח – לשון צעקה כמו למעלה ו׳:י״א.
מְעֻטָה – שרש מעט בערבי ענינו כמו מרט. והנה ענינו מרוטה, והוא שם התאר בפלס אָדֹם אדֻמָה (ראזנמילר וגעזעניוס).
אבחת – י״מ כמו אבעת, וי״מ כמו טבחת א׳ תמורת ט׳ בחילוף א״ט ב״ח.
אח – מענין שמחה, כמו האח האח ראתה עינינו.
למען למוג לב וכו׳, ר״ל מה שנתתי אבחת חרב של נבוכדנצר ופחדו עליהם, היה רק כדי למוג את לבבם, וכדי שירבו המכשולים גם על כל שעריהם כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר,
כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד, דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש, ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם.
אבחת – שרשו בחת קרוב לפחד.
אח – לשון זעקה.
מעטה – משרש עטה; לוטה בנדנה לבלתי תפסד מריטתה.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כא) הִתְאַחֲדִ֥י הֵימִ֖נִי הָשִׂ֣ימִי הַשְׂמִ֑ילִי אָ֖נָה פָּנַ֥יִךְ מֻעָדֽוֹת׃
Gather you together, go to the right, set yourself in array, go to the left, wherever your face is set.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אִשְׁתְּלִיפִי וּקְטִילִי מִדָרוֹמָא וְשֵׁיצֵי מִן צִפוּנָא לְאָן אַפָּךְ מְזַמְנִין.
התאחדי הימיני השימי השמילי – התבודדי באחת הרוחות.⁠1
אנה פניך מועדות – לאן את שמה פנייך.⁠2
1. על-פי הפירוש הזה, תיבת ״התאחדי״ נגזרת מהמלה ״אחד״. כך פירשו: אלפסי, ערך ׳אחד׳; מנחם, ערך ׳אחד׳; חיוג׳, ערך ׳אחד׳ (פירוש ראשון); ריב״ג, אצול, ערך ׳אחד׳; אבן ברון, ערך ׳אחד׳; ורש״י. ועיין עוד: ראב״ע, צחות, מ ע״א; רמב״ע, עמ׳ 240. אולם אבן קריש בעמ׳ 127-126 (על-פי הארמית ל״אחז״), ואלפסי שם (פירוש שני), פירשו בהוראת ״אחיזה״, ואפשר שכך סבר יונתן שתרגם ״אשתליפי״ (השווה לתרגומו לפסוק יד לעיל). חיוג׳, כתאב אלנתף על אתר, מפרש את המלה ״תג׳מעי״, ונראה שלדעתו היא גזורה מ״יחד״, ובהוראה זו פירש רס״ג, אגרון, ערך ׳אחד׳ ז.
2. השווה: ת״י; אלפסי, ערך ׳אחד׳; חיוג׳, כתאב אלנתף על אתר; רש״י.
התאחדי – אל מקום אחד או לימין או לשמאל.
מועדות – מזומנות.
Get yourself to one side To one place, either to the right or to the left.
directed Heb. מֻעָדוֹת, prepared.
התאחדי הימני – את החרב, התאחזי לך דרך, וסוב לדרום שלא תלך לירושלם.
השימי השמאיליא – או השימי לך פניך לדרך צפון לילך. כלומר תפוש לך דרך לכל צד שתראה בלבד שתעלי לירושלם.
אנה פניך מועדות – לירושלם. אבל אני רואה להיכן מזומנות, לבוא באותו חרב, לירושלם.
התאחדי – לשון תפישה, כדמתרגמינן: ותתפשהו בבגדו – ואחידתיה בלבושיה.
א. כן בכ״י פרמא 2994, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777: ״השמאלי״. בנוסח שלנו: ״השמילי״.
התאחדי – לצד אחד בלבד תהי מכוונת אל הימין.
או השימי – עצמךא בכיוון אל השמאל להיכן שפניך מועדות ומזומנות לחתוך.
או לימין או לשמאל לעולם לא תתהפכי עד כלותך לאכול.
א. בכ״י: עצמי.
התאחדי הימיני השימי השמילי – השמילי בחסרון אל״ף שמאל כי איננה עקרית כי אם למשך אמר כנגד החרב התאחד באחת הפאות כי לא נכר בך אנה פניך מועדות או לצד ימין שהוא ירושלים או לצד שמאל שהוא בבל ופירושו השימי שימי פניך לצפון השמילי שם.
או פירוש השמילי לרבת בני עמון כמו שאמר אחרי זאת רבת בני עמון ואת יהודה (יחזקאל כ״א:כ״ה).
ויונתן תירגם: אישתליפי וקטילי מדרומא ושיצי מן ציפונא לאן אפך מזמנין.
ואחרי שהפליג מפעולת החרב אמר כנגדה התאחדי הימיני השימי השמילי אנה פניך מועדות רוצה לומר את חרב נבוכד נצר היוצאת מבבל אין אנו יודעים אנה תלך התאחדי בדרכך אם לצד הימין הימיני ואם לצד השמאל השמילי ונדעה אנה פניך מועדות ואנה היא הליכתך, ואמר זה מפני שכאשר יצא נבוכד נצר מבבל עם כל חילו לא היו יודעים אנה היה הולך אם על יהודה וירושלם ואם על בני עמון כמו שיתבאר בנבואה שלאחרי זאת.
התאחדי – מלשון אחד.
השימי – מלשון שימה.
השמילי – מלשון שמאל.
אנה – להיכן.
מועדות – מזומנות כמו מועדים לפני היכל ה׳ (ירמיהו כ״ד:א׳).
התאחדי – כאלו אל החרב יאמר אתה החרב היוצאת מבבל לך באחד מן הדרכים או פנה עצמך אל הימין ר״ל ליהודה היושב בימין או תשימי עצמך אל השמאל ר״ל לרבת בני עמון היושב בשמאל.
אנה פניך מועדות – ומזומנות ללכת.
התאחדי – אחר שאמר על כל שעריהם נתתי אבחת חרב, הפך פניו אל החרב ואמר לה במליצה שירית: הנה אַתְּ החרב מתהפכת לכל צד בלי שנוכל להכיר אנה פניך מועדות. התאחדי איפוא למקום מיוחד או לימין או לשמאל (כפירוש רש״י).
השימי השמילי – ערכי עצמך אל השמאל. שים לשון מערכה, כמו שימו וישימו על העיר (מלכים א כ׳:י״ב).
מעדות – ענין זימון.
מארץ אחד – מארץ מלך אחד.
התאחדי עתה יתחיל לצייר ביאת החרב על ירושלים שכאשר יצא מלך בבל עמד על אם הדרך והיה מסופק אם ילך לימין על ירושלים, או ילך לשמאל אל רבת בני עמון, וכמ״ש (בפסוק כ״ו), וידבר אל החרב שתבחר את דרכה אנה תלך, או התאחדי הימיני – שתאחד כל מחנותיך ללכת לצד ימין אל ירושלים, או השימי השמילי או תשימי דרכך לשמאל לרבת בני עמון,
אנה פניך מועדות – ר״ל הלא את עומדת בספק ואינך יודעת אן תשימי פניך ללכת.
התאחדי – את החרב המאַימת מכל צד; הפכי פניך למקום מיוחד לימין או לשמאל ונוכל להמלט ממך.
השימי – פניך, והה״א בו יתרה, הכריחי פניך, ויהיה שרשו שים או שום בנין הפעיל.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כב) וְגַם⁠־אֲנִ֗י אַכֶּ֤ה כַפִּי֙ אֶל⁠־כַּפִּ֔י וַהֲנִיחֹתִ֖י חֲמָתִ֑י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ דִּבַּֽרְתִּי׃
I will also strike My hands together, and I will cause My wrath to rest. I, Hashem, have spoken it.'"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וְאַף אֲנָא אַיְתֵי פּוּרְעֲנוּת עַל פּוּרְעֲנוּת וַאֲנִיחַ חֵימְתִי אֲנָא יְיָ גְזַרֵית בְּמֵימְרִי.
וגם אני אכה כפי אל כפי – תמן תנינן על הזיקים ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים אומר ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם, מאי זועות רב קטינא אמר סופק כפיו שנאמר וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי, רבי נתן אמר אנחה מתאנח שנאמר והניחותי חמתי והנחמתי, ורבנן אמרין בועט ברקיע שנאמר הידד כדורכים יענה, רב אחא בר יעקב אמר דוחק רגליו תחת כסא הכבוד שנאמר השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
וגם אני אכה כפי אל כפי – אני אומר לך הכה כף אל כף (יחזקאל כ״א:י״ט) וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי אל כפי אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה.
I, too, shall clap My hands I say to you, "Clap your hands one upon the other,⁠" and "I, too,⁠" like you, lament over them, and I "shall clap My hands" one upon the other, but My fury burns within Me, "and I shall give it rest.⁠"
וגם אני אכה כפ⁠{י} אל כפי – והיה אומר הנביא לפי שאני רואה שפניך של חרב מועדות לבוא לירושלם אני מצטער,⁠א ואכה כף אל כפי מרוב צער. כמו שאומר בתחילת העיניין: הנבא והכהב כף אל כף (יחזקאל כ״א:י״ט). ובנקמה זאת הניחותי חמתי.
א. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״צעור״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בנוסח שלנו: ״והך״.
וגם אני אכה כפי – מוסב על ואתה בן אדם הך כף אל כף.
וגם אני אכה כפי אל כפי – אמר לפי שאמר הנביא והך כף אל כף (יחזקאל כ״א:י״ט) אמר לו האל יתברך גם אני כמוך אכה כפי אל כפי אמר דרך משל אכה כפי אל כפי על ירושלים ועל ישראל כי עליהם מועדות פני החרב הזאת והם בהבריקי אותה על פניהם לפיכך ילקו בה.
והניחותי חמתי – ובזה תנוח חמתי אחר שאנקם מהם על דרך וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳).
אני י״י דברתי – ובידי לקיים מה שדברתי.
ויונתן תירגם: ואף אנא אייתי פורענות וכו׳.
אבל כמו שאני צויתי לך הנבא והך כף אל כף כן אני אכה כפי אל כפי כמקונן על ירושלם ועל ישראל כי ידעתי שעליהם מועדות פני החרב הזאת, ואז תנוח חמתי מאשר קצפתי על עונותיהם, ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השתי שאלות האחרונות החמישית והשישית:
והניחותי – מלשון מנוחה ויאמר על השקטת הכעס וכן והניחותי חמתי בך (יחזקאל ט״ז:מ״ב).
וגם אני וגו׳ – כאומר אבל כמו שצויתי לך הנבא והך כף אל כף כן גם אני אכה כפי על כפי כי ידעתי שעל יהודה תלך החרב ובזה תנוח חמתי מאשר קצפתי עליהם.
אני ה׳ דברתי – וכן יהיה.
וגם אני אכה אל כפי – ה׳ יאמר שהוא יגזור אז שתלך ירושלים ואז יכה כף על כף על גזר הדין,
והנחתי חמתי לכלות החמה שי״ל על ישראל,
כי אני ה׳ דברתי וגזרתי שיבחור דרכו ללכת ירושלים, כמ״ש (ירמיהו י׳ כ״ג) ידעתי ה׳ כי לא לאדם דרכו וכו׳ עמש״ש).
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כג) וַיְהִ֥י דְבַר⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
The word of Hashem came to me again, saying,
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִי לְמֵימָר.
ויהי דבר יי.
ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם שים לך שנים דרכים עד ואתה בן אדם הנבא ואמרת כה אמר ה׳ אלהים. לפי שכמו שזכרתי בצאת נבוכד נצר מבבל עם כל חילו לא היו יודעים אנה פניו מועדות לכן צוה השם לנביא
ויהי דבר ה׳ אלי אחר שראה איך החרב מסופקת לאן תלך, בא אליו הדבור לציין לוא איך הפיל נבוכדנצר גורל אנה ילך וע״פ גזרת ה׳ נפל הגורל על ירושלים,
א. כן כנראה צ״ל. בדפוסים: ״לי״.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כד) וְאַתָּ֨ה בֶן⁠־אָדָ֜ם שִׂים⁠־לְךָ֣׀ שְׁנַ֣יִם דְּרָכִ֗ים לָבוֹא֙ חֶ֣רֶב מֶלֶךְ⁠־בָּבֶ֔ל מֵאֶ֥רֶץ אֶחָ֖ד יֵצְא֣וּ שְׁנֵיהֶ֑ם וְיָ֣ד בָּרֵ֔א בְּרֹ֥אשׁ דֶּרֶךְ⁠־עִ֖יר בָּרֵֽא׃
"Also, you son of man, appoint two ways, that the sword of the king of Babylon may come; they both shall come forth out of one land. And mark out a place, mark it out at the head of the way to the city.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ בַּר אָדָם אַתְקִין לָךְ תַּרְתֵּין אוֹרְחָן דְיֵיתוּן בְּהוֹן קְטוֹלֵי חַרְבָּא דְמַלְכָּא דְבָבֶל מִמְדִינְתָא הֲדָא יִפְקוּן תַּרְוֵיהוֹן וְאַתְרָא אַתְקִין בְּרֵישׁ פְּרָשׁוּת אוֹרַח קַרְתָּא אַתְרָא אַתְקֵין.
ויד ברא – חיפוש מקום,⁠1 והוא ציווי מהכבד הדגוש (=פיעל).⁠2
1. כוונתו לבחירת מקום. והשווה: מנחם, ערך ׳בר׳; חיוג׳, ערך ׳ברה׳; ריב״ג, אצול, ערך ׳ברא׳; רד״ק. דברים דומים אומר אבן בלעם בפירושו ליהושע יז, טו, על תיבת ״ובראתו״. ת״י, אלפסי, ערך ׳בר׳, ורש״י סבורים שהוראת התיבה היא ״תיקון״.
2. השווה: חיוג׳, ערך ׳ברה׳; רד״ק.
שים לך שנים דרכים – כמו שהוא מסיים המקרא.
ויד ברא בראש דרך עיר – פנה לך מקום בראש דרך שאתה בה עשה לך כמין דרך מפוצלת לפרשת דרכים אחד פונה לימין ואחד פונה לשמאל.
יצאו שניהם – שני הדרכים.
ויד ברא – מקום פנוי מן הקוצים והברקני׳ אישרטיר בלעז ודוגמתו בספר יהושע: עלה לך היערה ובראת לך שמה (יהושע י״ז:ט״ו), ועוד כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראת (יהושע י״ז:י״ח).
ומנחם חברם כולם לשון ברירה כמו ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳) ברא לישנ״ט בלעז.
make for yourself two roads as He concludes the [next] verse.
and clear a place; at the head of the road to the city Clear for yourself a place at the head of the road you are on, and make for yourself a sort of road opening into the crossroads, one facing right and one facing left.
both of them will emanate The two roads.
and clear a place A place cleared of the thorns and the thistles; [בָּרִא is like] essarter in French, to clear. A word similar to it appears in the Book of Yehoshua: "then go up to the forest, and clear it (וּבֵרֵאתָ) for yourself there" (Yehoshua 17:15). Again: "But the mountain shall be yours, for it is a forest, and you shall cut it down (וּבֵרֵאתוֹ)" (ibid. verse 18). Menachem connected them all (p. 48) as an expression of choosing, like: "Choose (בְּרוּ) for yourselves a man" (I Sam. 17:8); בָּרֵא meaning lisant in Old French, choosing, appointing.
שים לך שנים דרכים לבוא חרב מלך בבל מארץ אחד יצאו שניהם – שים את עצמך במקום ששנים דרכים מפורשין זו מזו ומבדילין מדרך אחד, ואז יוודעא לך באיזה מקום יבוא חרבב מלך בבל.
ויד ברא – מקום אחד ברור לך שיהא מפוצל אותו מקום.
בראש דרך עיר ברא – שיהא אם הדרך מפוצל לבוא לעיר.
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״ידוע״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777, פרמא 2994: ״החרב״.
ויד ברא – מקום וצד כַוֵין כמו ברור מללו (אויב ל״ג:ג׳), נכונה.
ואתה בן אדם שים לך – תחשב בלבך שיהיו שנים דרכים או תקן לך ועשה שני דרכים כענין קח לבנה והכל במראה הנבואה.
לבא חרב מלך בבל – שחרב מלך בבל יבא על אחד משני הדרכים והיא החרב שהוצאתי מתערה והוחדה ומרטה ונתתי ביד הורג וההורג הוא מלך בבל.
מארץ אחד יצאו שניהם – שני הדרכים יצאו מארץ אחת והוא בבל ותירגם יונתן ממדינתא חדא יפקון תרויהון וזכר ארץ בלשון זכר ואמר אחד והוא כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳).
או פירוש אחד על המלך כאילו אמר מארץ מלך אחד.
ויד ברא בראש דרך עיר ברא – ויד פירושו מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כ״ג:י״ג).
ברא – צווי מענין ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳) שהוא ענין בחירה אלא שמלת ברו מן הקל ומן בעלי הה״א וברא מן הדגש ומבעלי האל״ף וכמוהו ובראת לך שם (יהושע י״ז:ט״ו), אמר בחר לך מקום שיפנו אליו שני דרכים כי כן יעשה מלך בבל יעמוד על אם הדרך לראות באי זה דרך ילך ואמר עוד זה המקום ברא בראש דרך עיר ברא אותו דרך שיהיה מבואו לעיר ותירגם יונתן ואתרא אתקין בריש פרשות אורח קרתא אתרא אתקין פרשות כמו שמצאנו בדברי רבותינו ז״ל בפרשת דרכים.
שיעשה לו שנים דרכים והיה זה במראה הנבואה או שיעשה סימן ומשל להם בפעל כענין קח לך לבנה (לעיל ד, א), ואמר מארץ אחד יצאו שניהם רוצה לומר מבבל כאילו שני הדרכים יוצאים משם, ואמר ויד ברא בראש דרך עיר ברא פירוש יד הוא מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה (דברים כג, יג) וברא הוא צווי מענין ברו לכם איש (שמואל א יז, ח) וכן ובראת לך שם, יאמר בחר לך מקום בסימן והמשל אשר תעשה שיפנו אליו שני הדרכים כי כן יעשה מלך בבל שיעמוד על אם הדרך לראות באיזה מהדרכים ילך וצוהו שהמקום ההוא שיבחר ויברר יהיה בראש דרך עיר רוצה לומר דרך שיהיה מבואו לעיר, ויהיה שיעור הכתוב כן שים לך שנים דרכים בסימן או ציור שתעשה לבוא באחד מהם חרב מלך בבל ותהיה התחלת שני הדרכים ממדינת בבל שממנה יצאו שניהם ועוד תעשה ותבחר יד ומקום ומצויין ובראש דרך עיר תברר אותו.
ויד – מקום כמו יד אבשלום (שמואל ב י״ח:י״ח).
ברא – מלשון ברירה כמו ברו לכם איש (שמואל א י״ז:ח׳).
שים לך – עשה לך שני דרכים לבוא באחד מהם חרב מלך בבל.
מארץ אחד – הוא בבל.
ויד ברא – ברור מקום מיוחד על הדרכים ההם ובהתחלת דרך היוצא מן העיר שם ברור ר״ל את המקום הזה ברור.
שים לך – הנביא במאמרו כאלו הוא נותן הוייה אל הדברים. והנה הכוונה אמוֹר שיהיו לחרב מלך בבל שני דרכים.
ויד ברא – מקום פַנֵה מן הקוצים והברקנים (ומן האבנים). ודוגמתו בספר יהושע (י״ז:ט״ו וי״ח) עלה לך היערה ובראת לך שם. כי יער הוא ובראתו (רש״י).
בראש דרך עיר ברא – המקום הזה שתעשה פנוי לצורך חיילות מלך בבל יהיה בפרשת דרכים שהולכים משם לעיר.
ראש דרך – מקום ששם מתחילים ונפרדים הדרכים. וכן למטה (כ״ו) בראש שני הדרכים.
ויד – מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה.
ברא – מופנה ע״י כריתה, כמו וברא אתהן בחרבותיו.
עיר ברא – עיר שנכרתה והופנה מקומה, וברא ציווי, שתפנה יד ותפנה עיר.
שים לך שנים דרכים – צוה לו שיצייר שנים דרכים מחולקים המוכנים שיבא בם חרב של מלך בבל – ושיצייר ששני הדרכים יוצאים מארץ אחד שהוא ארץ כשדים,
ויד ברא – שבסוף כל דרך יצייר מקום פנוי,
בראש דרך עיר ברא – שבראש כל דרך משני הדרכים יפנה עיר אחת ויכרות אותה להיות מקום פנוי אל מחנה נ״נ, לסימן שבכ״מ שיבא באחת משני הדרכים יכרית ויברא את העיר ויעשה שם יד ומקום למחנהו.
שים – בדבריך אל העם שים נגד פניהם שמשני דרכים יוכל מלך בבל לבוא, ואמור להם מאיזו משתיהם יש להניח שיבוא.
ברא – פנה הדרך מכל מכשול; ובראת לך שם (יהושע י״ז:ט״ו).
בראש דרך – בפרשת דרכים (שד״ל).
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כה) דֶּ֣רֶךְ תָּשִׂ֔ים לָב֣וֹא חֶ֔רֶב אֵ֖ת רַבַּ֣ת בְּנֵֽי⁠־עַמּ֑וֹן וְאֶת⁠־יְהוּדָ֥ה בִירוּשָׁלַ֖͏ִם בְּצוּרָֽה׃
You shall appoint a way for the sword to come to Rabbah of the children of Ammon, and to Judah in the fortified Jerusalem.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
אוֹרְחָא אַתְקֵין דְיֵיתוּן בָּהּ קְטוֹלֵי חַרְבָּא מֵרַבַּת בְּנֵי עַמוֹן וְעַל דְבֵית יְהוּדָה דִי נְפַקוּ מִירוּשְׁלֵם לְמֵיתַב בְּקִרְוִין כְּרִיכָן.
דרך תשים לבוא וגו׳ – סי׳ שתי דרכים הללו למלך בבל היוצא מארצו על מנת לילך או לירושלים או לרבת בני עמון לאיזה משתיהן שיפול לו גורל בקסמיו עליה כמו שמפורש כי עמד מלך בבל וגו׳ (יחזקאל כ״א:כ״ו).
You shall make a road for the coming, etc. These two roads symbolize the king of Babylon, who is leaving his country with the intention of going either to Jerusalem or to Rabbah of the children of Ammon. To whichever of the two of them the lot will fall for him by his divinations, he will march, as is delineated: "For the king of Babylon stood, etc.⁠" (verse 26).
דרך תשים לבוא חרב את רבת בני עמון ואת {יהודה ב}⁠ירושלם בצורה – אות היא על ירושלם.
וכמו מעשה הלבינה היה זה, שצייר שתי עיירות ירושלים לדרום ורבת בני עמון למזרח, ובבל צייר לצפון, וצייר שני דרכים מפוצלים יוצאין מבבל אחד לרבה ואחד לירושלים, למען יראו העם וישאלו וישימו לב וישלחו לאחיהם שבארץ ישראל וישובו.
דרך תשים, את רבת בני עמון – כמו אל וכן ואת יהודה כמו ואל יהודה, וכן והראה את הכהן (ויקרא י״ג:מ״ט) כמו אל.
בירושלים בצורה – יהודה היושב בירושלים שהיא עיר בצורה וחזקה וחושבים להשגב בה אמר החרב שתבא תבא לאחת משתי הערים האלה וזכר רבה וירושלים שהם ערי הממלכה.
ויונתן תירגם: ארחא אתקין דייתון בה קטולי חרבא וגו׳.
ושני הדרכים ההמה הם סימן שדרך אחד יהיה לבוא חרב מלך בבל על רבת בני עמון והדרך השני הוא את יהודה וירושלם רוצה לומר אל יהודה וירושלם כמו והראה את הכהן (ויקרא יג, מט) שהוא אל הכהן, ולפי שבני יהוד׳ היו בוטחים בירושלם שהיתה עיר נשגבה וחזקה לכן אמר כאן בירושלם בצורה.
את רבת – אל רבת וכן ואת יהודה כמו וירדפו אל מדין (שופטים ז׳:כ״ה).
בצורה – מלשון מבצר.
דרך תשים – דרך אחד תהיה לבוא בה החרב אל רבת בני עמון.
ואת יהודה – ר״ל וגם תשים דרך אל יהודה היושב בירושלים הבצורה וחושב להשגב בה.
את – נראה לי נגד, כמו ויערכו אתם מלחמה {בראשית י״ד:ח׳}.
ואת יהודה בירושלם בצורה – ונגד יהודה שהיא במבצר ובמשגב בתוך ירושלם. בצורה – חוזר ליהודה (נגד הנגינה). כי אנשי יהודה העיזו בירושלם.
בצורה – הב׳ הוא ב׳ השימוש, ר״ל כן תצייר בצורה הזאת.
דרך תשים – מפרש שדרך אחד תשים שתבא החרב אל רבת בני עמון – ודרך אחד תשים שיבא את יהודה בירושלים, בצורה – ר״ל דרך תשים בצורה שבצורה שתצייר תצייר בצורה אחת הדרך לרבת בני עמון, ותצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף דרך השני תצייר צורת עיר ירושלים, ותציירם כעיר ברא, היינו כעיר שפנו אותה והכריתוה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(כו) כִּֽי⁠־עָמַ֨ד מֶלֶךְ⁠־בָּבֶ֜ל אֶל⁠־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסׇם⁠־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד׃
For the king of Babylon stood at the parting of the way, at the head of the two ways, to use divination. He shook the arrows back and forth, he consulted the teraphim, he looked in the liver.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲרֵי קָם מַלְכָּא דְבָבֶל עַל אֵם פְּרָשׁוּת אוֹרַח בְּרֵישׁ תַּרְתֵּין אוֹרַח לְמִקְסָם קָסֶם קְשַׁת בְּגִרְרַיָא שָׁאַל בְּצַלְמְנַיָא חֲזָא בְּכַבְדָא.
כי עמד מלך בבל אל אם הדרך – על אמה דפצליה בראש שני דרכים שהיא מתווכת בין שני דרכים אחת הולכת למדבר ואחת הולכת לירושלים.
לקסם קסם – התחיל קוסם קסמים.
קלקל בחצים – התחיל מקלקל בחצים לשמה של רומי ושל אלכסנדריה ולא עלתה, לשמה של ירושלים ועלתה. זרע זריעות ונטע נטיעות לשמה של רומי ולא צמחו, לשמה של ירושלים וצמחו. הדליק נרות ופנסים לשמה של רומי ולא היו מאירים, לשמה של ירושלים והיו מאירים.
שאל בתרפים – בע״א שלו כמד״א אין אפוד ואין תרפים.
ראה בכבד – א״ר לוי כהדין ערבאה דנכיס אימרא וחזי בכבדא.
קלקל בחצים – במשמעות של קלות, כלומר, שהוא ירה את החצים הקלים ביותר.⁠1
ראה בכבד – אצל היוונים קיימת אומנות הקשורה לכבד, ולדבריהם, הם רואים דרכו את העתיד להיות קודם שיקרה, ולכך יש להם חוקים כמו שיש למדע הכתף. אבו אלוליד אמר שהוא ראה את הדבר הזה כתוב בספריהם.⁠2
1. כך: ת״י; אלפסי, ערך ׳קל׳. וקרוב לזה גם ריב״ג, אצול, ערך ׳קלל׳, וריק״ם (המובא אצל רד״ק), אולם רש״י ורד״ק פירשו בהוראת ״נחושת קלל״ (יחזקאל א׳:ז׳), כלומר חצים מלוטשים.
2. כך אכן אומר ריב״ג, אללמע, עמ׳ 314 (רקמה, עמ׳ שכט-של). והשווה: אלפסי, ערך ׳כבד׳; אבן ברון, ערך ׳כבד׳; רד״ק. על השימוש בכבד אצל מגידי העתידות במזרח הקדמון, ועוד, ראה: אנציקלופדיה מקראית, כרך ד, ערך ׳כבד׳ (ירושלים תשכ״ג), עמ׳ 4-1.
אם הדרך – קארפור בלעז.
קלקל בחצים – ליהט בלהט חצים זרק חץ כלפי מעלה והיא פונה מאיליה לימין או לשמאל ולמקום שהיא פונה הוא הגורל.
קלקל בחצים – חברו מנחם עם נחשת קלל (יחזקאל א׳:ז׳), והוא לא פנים קלקל (קהלת י׳:י׳). ויש משמע קלקל לשון קלקול כמו: וכל הגבעות התקלקלו (ירמיהו ד׳:כ״ד) ויש לועזים קלקל טראאיט בלעז וכן ת״י קלקל קשת בחצים בגירריא.
שאל בתרפים – דמות שמדבר במכשפות ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דבור לעולם.
ראה בכבד – יש בקיאים קוסמים בכבד.
the crossroads Heb. אֵם הַדֶרֶךְ, carrefour in French, crossroads.
he furbished the arrows Heb. קִלְקַל, he furbished the arrows with a glitter. He shot an arrow upward, and it turns by itself right or left, and to the place it turns – that is the lot.
he flashed with the arrows Menachem (p. 155), connected it with: "burnished (קָלָל) copper" (Yechezkel 1:7); "and he did not sharpen (קִלְקֵל) the edge" (Kohelet 10:10). It may also be explained as an expression of deterioration, as in: "and all the hills deteriorated (הִתְקַלְקָלוּ)" (Yirmeyahu 4:24). Some translate קִלְקַל into French, as trait, he shot, and Jonathan as well renders קִלְקַל בֲּחִצִים as קְשֲּׁתבְּגִרְרֲיָא.
he inquired of the teraphim An image that talks through magic, and there is a set time, that if one makes it at that time, it possesses speech forever.
looked into the liver There are some experts who divine with liver.
שכשהלך נבוכדנצר לכבוש ולצור את רבת בני עמון ואת ירושלים עמד לו על אם הדרך – נתיבה ומסילה שהוא כבוש לכל. דרך סלולה.
בראש שני דרכיםא – על פרשת דרכים מקום שהוא מותווך לשני דרכים אחד לירושלם ואחד נוטה לארץ רבת בני עמון. ועמד לו מלך בבל בפרשת דרכים.
לקסם קסם – לאיזה מהם ילך תחילה. והיאך קיסם?
קילקל בחיצים – תירגם יונתן: קשית בגיריא. כמו רובה קשת (בראשית כ״א:כ׳) יורה בחיצים באמצע שני דרכים בדרך שנפל החץ בו עלה. ונפל החץ בימינו. לדרך ירושלם לשום כרים עליה. כמו שאומר בסמוך (יחזקאל כ״א:כ״ז).
ענין אחר: קלקל בחיצים – ירה בחיצים, ולשון ירושלמי הוא. שבכל מקום שתמצא בירושלמי השלכה, קוריהו קלקל, כמו שמצינו בבראשית רבא: מה דהוו אכלין הוו נסבי גרמיה ומקלקלין יתהון.
ומנחם פירש: קלקל בחצים – ליהט בחיצים. וחיברו עםב נחשת קלל, ועם לא פנים קלקלג (קהלת י׳:י׳).
קלקל – הוא מורה בחיצים כלפי ארץ בני עמון, והיה נופל כלפי ירושלם.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994. בנוסח שלנו: ״הדרכים״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״עם״.
ג. כן ברש״י. בכ״י לוצקי 777: ״אופנים קלל״. בכ״י מינכן 5: ״לאופנים קלל״.
כי עמד מלך בבל אל אם הדרך – מקום פרישת הדרכים, בראש שניהם.
קלקל בחצים – ענין קסמים הוא, כמו הפיל פור הוא הגורל (אסתר ט׳:כ״ד), לראות אם יצליח על אויב.
כי עמד מלך בבל אל אם הדרך – כמו על וכמוהו רבים ונקראת אם הדרך שהדרכים פונים אליה והיא להם כאם והם לה כבנות.
לקסם קסם – לראות בקסמיו לאיזה דרך ילך אם לדרך שהיא לירושלים או לאותה שהיא לרבת בני עמון ובאמרו לקסום קסם בא שם הפועל עם הפעול לחזק הפעולה כמו למען טבוח טבח (יחזקאל כ״א:ט״ו) והדומים לו שכתבנו ואחר שאמר לקסם דרך כלל פירש הקסם מה הוא ואמר.
קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד – וכל זה ממעשי הקסם ופירוש קלקל כמו והוא לא פנים קלקל (קהלת י׳:י׳) והוא שמחדדין ומלטשין פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואין בו בעלי הקסם כמו שרואים בבוהן היד בצפורן לבהירות הציפורן וכן רואים בסיף וכן במראה וכן רואים בכבד שיש לו בהירות ותרפים הם צלמים וראו בהם העתידות ובשלשת מיני קסם אלה ראה נבוכדנצר אם ילך לירושלים שהיתה לצד ימינו או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו ונפל לו הקסם לירושלים.
ואדוני אבי ז״ל כתב קלקל ענין קלות כלומר ירה החצים והפריחם באויר לראות לאי זה צד יפלו וכן תירגם יונתן קשת בגירריא.
והודיעו על מה היה המשל הזה והיד שצוהו שיבר׳ באומרו כי עמד מלך בבל אל אם הדרך רוצה לומר על אם הדרך בראש שני הדרכים לקסם קסם אם יעלה עם חילו על ירושלם או על בני עמון, ופירש הקסם מהו באומרו קלקל בחיצים והוא שמחדדין ומלטשים פני ברזל החץ עד שיהיה בהיר מאד ורואים בו בעלי הקסם כמו שרואים בבהן היד בצפורן לבהירות הצפורן וכן שאל בתרפים וכן ראה בכבד, והתרפים הם צלמים היו רואים בהם עתידות והם היו כלי אומנותו של לבן, וכן היו רואים בכבד מפני שיש לו בהירות ובריקה כמראה בעת שיוציאוהו מגוף הבעל חי, ובשלשלת מיני הקסם האלה ראה נבוכד נצר אם ילך לירושלם שהיתה לצד ימינו או לרבת בני עמון שהיתה לצד שמאלו.
לקסם קסם – ענין כשוף.
קלקל – ענין לטישה וזכוך כמו והוא לא פנים קלקל (קהלת י׳:י׳) והוא מלשון נחושת קלל (יחזקאל א׳:ז׳).
בתרפים – צלמים מגידים עתידות ע״י כישוף כמו ותגנוב רחל את התרפים (בראשית ל״א:י״ט).
כי עמד וגו׳ – ר״ל הדבר הזה בא לרמז אשר מלך בבל עמד בצאתו מארצו על הדרך והוא המקום אשר יתפרשו משם הדרכים אילך ואילך הנחשבות לפנות אל מול המקום ההוא.
בראש – בהתחלת שני הדרכים המתפרשים.
לקסם קסם – העמידה שם היתה למען לקסם קסם לדעת אנה ילך ויצליח.
קלקל בחצים – לטש וזכך ברזל החצים עד שהיה מזהיר ביותר והרואה יוכל לראות בו כמו במראה ודרך בעלי הקוסמים היה לראות בו ולקסום.
שאל בתרפים – עשויים המה בצורת אדם ומגידים עתידות ע״י כישוף.
ראה בכבד – כי יש בו בהירות בעת שמוציאים אותו מגוף בעל חי והרואה יוכל לראות בו ודרך בעלי הקסם היה לקסום בו.
קלקל בחצים – לשון נענוע בערבי, וכמהו וכל הגבעות התקלקלו {ירמיהו ד׳:כ״ד}. ר׳ תנחום (ראזנמילר וגעזעניוס). והוא מין ממיני הגורלות.⁠א וכך היה מנהג הערביים כשהיו מסופקים לעשות או שלא לעשות דבר מה, היו לוקחים שלשה חצים על אחד היה כתוב אַמַּרַנִי רַבִּי (אדוני צִוָנִי), ועל אחד היה כתוב נַהַאנִי רַבִּי (אדוני מנעני), והשלישי היה חלק. והיו טורפים אותם בקלפי, אם עלה הראשון היו עושים, ואם השני היו נמנעים, ואם השלישי היו מחזירים אותו לקלפי עד שיעלה אחד מהשנים האחרים. וכאן אמנם נראה שחץ אחד הונח להורות על ירושלם, והשני על רבת בני עמון.
ראה בכבד – של הבהמה הזבוחה. וכן ציצערא בספרו de divinatione כתב: caput iecoris ex omni parte diligentissime considerant.⁠ב
א. כן בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן. בדפוס ראשון: ״הגרלות״.
ב. בתרגום לעברית: ״הם מביטים בראש הכבד בזהירות רבה מכל צד״.
קלקל – השליך החצים בקלות כמו וכל הגבעות התקלקלו, וי״מ מענין נחושת קלל לוטש החצים שיהיו קלל ומביט בהם והוא מין קסם כמו תרפים.
כי עמד – ר״ל וצורות אלה ירמזון על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך שמשם יתחלקו שני הדרכים, שם עמד לקסם קסם לאן ילך, והיה הקסם בג׳ דברים,
א. ע״י שקלקל בחצים לראות לאיזה צד יפלו,
ב. שאל בתרפים
ג. ראה בכבד של בהמות הנשחטים והיה זה מין קסם אצלם.
קלקל – נענע החצים, והיתה זו אחת ממיני הטלת גורל; ותיבת קלקל היא ממקור קל כפול, ודבר קל ינוענע בנקלה (והגבעות התקלקלו, ירמיה ד׳:כ״ד).
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כז) בִּימִינ֞וֹ הָיָ֣ה׀ הַקֶּ֣סֶם יְרוּשָׁלַ֗͏ִם לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ לִפְתֹּ֤חַ פֶּה֙ בְּרֶ֔צַח לְהָרִ֥ים ק֖וֹל בִּתְרוּעָ֑ה לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ עַל⁠־שְׁעָרִ֔ים לִשְׁפֹּ֥ךְ סֹלְלָ֖הא לִבְנ֥וֹת דָּיֵֽק׃
In his right hand was the divination for Jerusalem, to set battering rams, to open the mouth in the slaughter, to lift up the voice with shouting, to set battering rams against the gates, to cast up mounds, to build forts.
א. סֹלְלָ֖ה א=סֹלֲלָ֖ה (חטף)
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בִימִינֵיהּ הֲוָה קִסְמָא נָפִיל לִמְהַךְ לִירוּשְׁלֵם לְמַנְאָה אָפְרוּרְוָן לְפַתָּרָא תַרְעִין דְיַעֲלוּן בְּהוֹן קָטוֹלִין לַאֲרָמָא קַל בְּאַצְוָחַת קַרְנָא לְמַנְאָה אָפְרוּרְוָן עַל תַּרְעֵן לְמִצְבַּר מִלַיְתָא וּלְמִבְנֵי כַרְקוֹם.
בימינו היה הקסם ירושלים – נראית הוה קסמא על ירושלים בימינו.
לשום כרים – פלימרכוס.
לפתוח פה ברצח – ספיקלטורוס.
להרים קול בתרועה – סרפינוס.
לשום כרים על שערים – טירונים.
לשפוך סוללה – אבני בליסטרא.
לבנות דיק – כבשים.
בימינו היה הקסם ירושלים – כל גורלותיו קסמו לו לבא ירושלים.
לשום כרים – שלטונים ממונים ראשי גייסות.
לשום כרים על שערים – אתה וגייס שלך שב על שער פלוני.
לשפוך סוללה – שופכין עפר וסוללין וצוברין תל גבוה וכובשין אותה כעין שכובשים תלי המגדלים לעמוד עליו ולהלחם בבני העיר.
At his right was the divination to Jerusalem All his lots gave divinistic indication to come to Jerusalem.
to appoint officers Heb. כָּרִים, appointed officers, heads of troops.
to station officers over the gates You and your troop, take position by such-and-such a gate.
to pour a siege mound They pour earth and tread it down and pile up a high mound and press it down, in a fashion similar to the way they press down the mound of the towers, to stand on it and to wage war against the people of the city.
בימינו היה הקסםא בירושלםב – לעולם היה גורל נופל עליה על ירושלם לצד ימין.
לשום כרים – לשום עליה כרים.
ור׳ מנחם פירש: כרים – לשון כורים שהיו חופרים תחת השער ליכנס לתוכה.
לפתח פה ברצח – להרים קול ברציחה.
להרים קול בתרועה לשוםג כרים על שערים – כדרך גייסים שעושים כרים של ברזל לשברד השער.
א. כן בפסוק, ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״קסם״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994. בנוסח שלנו: ״ירושלם״.
ג. כן בפסוק, ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״לשון״.
ד. כן בכ״י פרמא 2994, מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״לשכר״.
בימינו – לדרום שירושלים שם.
היה – לו הקסם לירושלים, וכל זה יגיד לעם.
בימינו – מבואר הוא בפסוק של מעלה מזה.
לשום כרים – נגידים שרי חיילות וכן ושים עליה כרים (יחזקאל ד׳:ב׳).
ואדוני אבי ז״ל פירש כרים כבשים כמו עם חלב כרים ואלים (דברים ל״ב:י״ד) והוא שעושין אילי ברזל לנגח החומה.
לפתוח פה ברצח – שיפתח בו נבוכדנצר פיו וכן שרי החיל ברצח לעם כלומר שירצחו כל הנמצא בעיר.
להרים קול בתרועה – שירומו כולם קול בתרועה להבהיל העם אשר בעיר.
לשום כרים על שערים – כשיסגרו אנשי העיר השערים ישימו כרים עליהם לשברם ולהכנס בהם לכל אחד מן הפירושים שפירשנו במלת כרים לפי עניינו.
לשפוך סוללה – כתרגומו למצבר מליתא והוא שצוברים עפר נגד החומה ועושים תל גבוה מן החומה להלחם משם ולהכנס בעיר.
לבנות דיק – הוא מגדל עץ שעושים נגד העיר לכבשה.
ונפל לו הקסם בירושלם. ופירש הרד״ק בשם אביו קלקל בחצים מענין קלות כלומר שירה החצים והשליכם באויר לראות צד יפלו ושנפלו כנגד ירושלם. ומשם גמר בלבו לשום כרים ופירשו המפרשים שהם שרי החיילות, והרב רבי דוד קמחי בשם אביו פירש כרים כבשים כמו עם חלב כרים ואילים והוא שעושין אילי ברזל לנגח את החומה, לפתות פה ברצח שפת׳ נבוכדנצר פיו וציוה לעמו שירצחו ויהרגו כל הנמצא בעיר, להרים קול בתרועה שצוה גם כן לחייליו שירימו קול בתרועה להבהיל את העם בתרועה, לשום כרים על שערים שכאשר יסגרו אנשי העיר השערים ישימו כרים עליהם לשברם וכן לשפוך סוללה ולבנות דיק, וכבר פירשתי מהו ענין הסוללה שהם לדעתי כלי ברזל שמשליכין ממנו אבנים באמצעות האש אל תוך העיר והדיק הוא מגדל עץ שעושים נגד העיר לכובשה.
לבנות דיק – כן הוא לבנות בלא וא״ו בראש המלה אע״פ שאין נראה כן ברד״ק ובתרגום.
כרים – כעין אילים עשויים מברזל ובהם מנגחים בחומה להפילה כמוזכר ביוסיפון וכן ושים עליה כרים (יחזקאל ד׳:ב׳).
סוללה – הוא תל העפר מול החומה לעלות עליה להלחם על העיר.
דיק – כעין מגדל מעץ מול העיר והוא מתחבולות המלחמה.
בימינו היה הקסם ירושלים – הקסם היה מגיד ללכת בימינו אל ירושלים.
לשום כרים – להעמיד אילים מנגחים מול החומות לשברם ולכתתם.
לפתוח פה ברצח – לזרז את העם שירצחו את בני העיר.
להרים קול בתרועה – להבהיל את העם.
על שערים – לשבר השערים.
לשפוך וגו׳ – הם ענייני מלחמה.
בימינו היה הקסם ירושלם – הקסם הוא החץ וכל דבר שמשליכים או שמוציאים אותו דרך גורָל. והנה הקסם שעלה בידו הוא אותו שהונח להורות על ירושלם, לא על רבת בני עמון באופן שישים כרים וגו׳. כלומר שהוא מכין עצמו למלחמה בלא פקפוק.
כרים – סוללה.
ודיק – עיין למעלה ד׳:ב׳.
ברצח – כמו בצֶרַח דומה למה שכתוב אחריו בתרועה (ראזנמילר וגעזעניוס). וכן בישעיה (ישעיהו מ״ב:י״ג) יריע אף יצריח. ולא יתכן לפרש כמשמעו, כי אין לשון רציחה נופל על הריגה במלחמה.
כרים. סוללה, דיק – עי׳ פי׳ למעלה (ד׳) והסדר הוא דיק, ואח״כ בונים סוללה, ואח״כ משימים כרים, כמ״ש למעלה שם ולקמן כ״ו ח׳, רק הקסם בא להפך שיתחיל בכרים, וגם ישימם על השערים כאילו א״צ לסוללה להגיח משם עם הכרים, וא״צ להקדים הדיק לסגור בעד בני העיר, כי חלשים המה, וכן אמר (י״ז י״ז) בשפוך סוללה ובנות דיק, כי נבוכדנצר שפך סוללה תחלה כפי שעלה בידו הקסם.
בימינו היה הקסם ובכל פעם בא הקסם בצד ימיו שילך על ירושלים – שהוא לימין, ובא הקסם על שבעה דברים,
א. ירושלים שילך לירושלים לא לרבת בני עמון,
ב. לשום כרים שבם לוחמים להפיל החומה,
ג. לפתוח פה ברצח שלא לפתוח בדברי שלום ונחת רק שיפתח ברציחה,
ד. להרים קול בתרועה שהיה אצלם סימן נצחון,
ה. לשים כרים על שערים שאחר כך ישים הכרים בצד ששם השערים לשבור את השער,
ו. לשפך סוללה שמשם יורו חצים אל העיר,
ז. לבנות דיק שבונים חומה סביב חומת העיר לבל יכולו העם לצאת מן המצור.
כרים וסללה ודיק – כתבתי עליהם למעלה ד׳:ב׳.
ברצח – כתב שד״ל שהנכון בְּצֶרַח לשון תרועה, כי לא יפול לשון רציחה במלחמה; מ״מ הריגת החלשים הבלתי מתיצבים לפני האויב, וכן הריגת הטף והנשים, היא רציחה.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כח) וְהָיָ֨ה לָהֶ֤ם (כקסום) [כִּקְסׇם⁠־]שָׁוְא֙א בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם שְׁבֻעֵ֥י שְׁבֻע֖וֹת לָהֶ֑ם וְהוּא⁠־מַזְכִּ֥יר עָוֺ֖ן לְהִתָּפֵֽשׂ׃
It shall be to them as a false divination in their sight, who have sworn oaths to them; but he brings iniquity to memory, that they may be taken.
א. [כִּקְסׇם⁠־] (כקסום)שָׁוְא֙ =ל ובדפוסים וקורן (וכן בברויאר)
• א=כִּקְסׇום⁠־שָׁוְא֙ (ואין הערת קרי) וכך במג״ה
• מ״ק-א=<ל׳ ומל׳>
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַהֲוָה לְהוֹן קִסוּמֵיהוֹן כַּדִיבִין בְּעֵינֵיהוֹן נַחֲשִׁין דַהֲוָה מְנַחַשׁ לְהוֹן וְאִינוּן לָא יָדְעִין דְאַרְבְּעִין וּתְשַׁע זַמְנִין הֲוָה כְמַן וּמִתְּתֵיב עַל פִּתְגָמָא עַד דְתֵיתֵי לֵיהּ שַׁעְתָּא דְיִתְמַסְרוּן בִּידֵיהּ.
וכלם היה להם כקסם שוא בעיניהם שבועי שבועות – אמר להם ירמיהו לישראל אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שהיא נדרשת שבעה משבעה עכשו שלא זכיתם הרי נבוכדנאצר בא ומקסם עליכם שבעה משבעה.
והוא מזכיר עון להתפש – זהו עונו של זכריה.
והיה להם כקסם שוא בעיניהם שבועי שבועות להם – ״שבועי״ כאן הוא מצורות הבינוני הפועל, כמו ״השכוני באהלים״ (שופטים ח׳:י״א), ״כי בך בטוח״ (ישעיהו כ״ו:ג׳);⁠1 ופירושו, שהראייה-בכוכבים והקסם האלה, שבהם נבוכדנצר עושה חיל כדי לבחור לאיזו משתי הערים יפלוש, הם בעיניהם שקר וכזב, שלא תצמח מהם שום טובה, והיו נשבעים על הרחקתו והכחשת בואו, ובכך הם מזכירים את עוונותיהם כדי שיאחזו בהם .⁠2
1. המשמעות היא אפוא ״נשבעים שבועות״. השווה ביאור פרשננו ליהושע ב, יז ולישעיהו כו, ג. כך פירשו גם ריב״ג, אצול, ערך ׳שבע׳, ורד״ק. ת״י ורש״י פירשו בהוראת ״שבע השבועות״, ואלפסי, ערך ׳שבע׳, סבור שצירוף זה הוראתו ״פעמים רבות״.
2. רוצה לומר, עובדת היזכרותם בעוונותיהם מחזקת את רצונם לדבוק בהם, והמשמעות היא, שיחסם למלך בבל נותן להם אומץ להמשיך בדרכם הרעה. אולם רש״י, ריק״ם (המובא אצל רד״ק) ורד״ק סבורים, שהמלים האחרונות של פסוקנו מביעות את התוצאה הרעה הנובעת מיחסם למלך בבל.
והיה להם – לישראל מה שעשה נבוכדנצר.
כקסם שוא – ולא יאמינו שיצליח אך באמת שבועי שבועות להם ארבעים ותשע פעמים קסם להם נבוכדנצר וכל הקסמים כוונו זה כזה.
והוא מזכיר עון להתפש – נבוכדנצר בקסמו את קסמיו היה מזכיר עוונות שביד ישראל שהיו מודיעים לו עמון ומואב שכניהם שהיו שומעין את תוכחות הנביאים.
להתפש – שיהיו ישראל נתפשים בידו.
And it was to them To Israel what Nebuchadnezzar did.
like a false divination and they will not believe that he would succeed, but indeed, they had seven sevens. Nebuchadnezzar divined forty-nine times, and all the divinations coincided exactly.
and he brings iniquity to be remembered in order that they be seized And Nebuchadnezzar, in his divinations, would cause the iniquities that Israel committed to be remembered, for Ammon and Moab, their neighbors, would make them known to him because they would hear the reproofs of the prophets.
in order that they be seized [lit. to be seized.] That Israel be seized in his hand.
והיה להם כקסם שוא בעיניהםא – וכל מה שהיה הקסםב מראה שילכו לירושלם היה נראה בעיניהם כקסם שוא.
שבועי שבועות להם – עד שבדקו הקסם ז׳ פעמים ז׳ שהוא מ״ט.
והוא מזכיר עון להיתפש – והקב״ה מזכיר עוןג של ישראל ומיישר הקסם כלפי ירושלם. למען תפוש את בית ישראל1 בעוונם.
ובמדרש איכה מצינו: זרע זריעות ונטע נטיעות לשמהד של רומי ולא צימחו. לשם אלכסנדריא ולא צימחו. לשם ירושלם וצימחו. הדליק נרות ופנסים לשם רומי ולא היו מאירים. לשם ירושלם והיו מאירים. ראה בכבדה – אמר ר׳ לוי כהדין ערבאה דנכיס אימרא וחמי בכבדא.
ענין אחר: בימינו היה הקסםו ירושלם – עלתה לוז קסמוח של ירושלם בימינו, והיה להם כקסם שוא בעיניהם.⁠ט
שבועי שבועות להם – אמר להם יחזקאל אם אתם הייתם קוראיןי בתורה שהיאיא נדרשת שבעה משבעה בשבעים פנים. לא היה נבוכדנצר בא עליכם. עכשיו שלא זכיתם הרי נבוכדנצר בא עליכם.
והוא מזכיר עון להתפש – עונו של זכריה בן יהוידע הכהן הגדול שכתוב בו: ויעמד מעל לעם (דברי הימים ב כ״ד:כ׳). וכי מעל לעם היה יכול לעמוד? אלא שראה עצמו כהן ונביא וחתן המלך ודיין, היה בטוח עליו והתחיל להוכיחן בדברים. ואומר להם: למה אתםיב עוברים את מצות י״י (דברי הימים ב כ״ד:כ׳). עמדו עליו והרגוהו ולא נתנו דמו לא כדם ציפור ולא כדם חיה. אלא כי דמה בתוכה {היה} על צחיח סלעיג (יחזקאל כ״ד:ז׳).
1. השוו ללשון הפסוק ביחזקאל י״ד:ה׳.
א. כן בפסוק, ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״לעיניהם״.
ב. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 נכפלה כאן: ״היה״.
ג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5 חסר: ״עון״.
ד. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״נשמה״.
ה. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״כבר״.
ו. כן בפסוק, ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״קסם״.
ז. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״לא״.
ח. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״קסמן״.
ט. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״בעיניה״.
י. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994: ״עוסקין״. בכ״י לוצקי 777: ״קורא״.
יא. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 (חסר ״בתורה״): ״שיהא״.
יב. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777 חסר: ״אתם״.
יג. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777 חסר: ״סלע״.
והיה להם – לישראל, כשתגיד להם דבר זה,
כקסם שוא בעיניהם – שלא יאמינו לך על קסמי נבוכדנצר שיקסום עליהם.
לפי שהם שבועי שבועות – מושבעים בשבועות
להם – לכשדים, אשר השביעם נבוכדנצר באלהים, ועל כך היו בוטחין.
והוא – נבוכדנצר, בכך יהיהא מכשילם.
ועון השבועה הוא מזכיר – להם,
להתפש – בעלילה לבוא עליהם.
ואילו בני בבל אינם יודעים במורדו ותופשים אותו קסם שוא וטעות, שנבוכדנצר קוסם על דעת שמרדו בו, והן לא מרדו בו, נמצא קסם שלו שוא, כי לא יאמינו בני בבל שצדקיהו יהא נשבע לשקר.
א. בכ״י: יהיו.
והיה להם כקסום שוא בעיניהם – כקסום כתיב בוי״ו וקרי בלא וי״ו בקמץ חטף והוא מקור אמר כי בעיני ישראל היה קסם נבוכדנאצר כמו אם היה קסם שוא שהיו בוטחים על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם על שקר שלא תנתן העיר ביד מלך בבל.
שבועי שבועות – כאילו היו הכשדים שבועי שבועות להם כלומר כאילו נשבעו להם שבועות רבות.
והוא מזכיר עון להתפש – וזה הדבר היה מזכיר להם עון שיתפשו בו כי הנה צדקיהו מלכם לא שמר שבועתו למלך בבל כמו שאמר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג) ואיך יחשבו שישמרו להם הכשדים שבועתם ואפילו אם נשבעו להם כי הם אינם שומרים שבועתם כמו שאומר על כן אלה אכלה ארץ (ישעיהו כ״ד:ו׳) וכן אמר רצוח ונאוף והשבע לשקר (ירמיהו ז׳:ט׳), שבועי שם תאר בשקל השכיני באהלים (שופטים ח׳:י״א).
ואדוני אבי ז״ל פירש והיה להם כקסום שוא בעיניהם הכשדים חשבו להם כי הקסם היה כזב כי דעתם היה לבני עמון והאל יתברך משכם לירושלים בעבור שלא המתין על חלול השם שחלל צדקיהו וזהו שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש הזכיר עונותיהם האחרים.
ויונתן תירגם: והוה להון קיסומיהון וגו׳ תירגם שבועי שבועות כמו שבעה שבועות (דברים ט״ז:ט׳).
וסיפר הכתוב מאנשי ירושלם שהיה להם זה כקסם שוא בעינהם רוצה לומר שהיה כל הקסם שעשה נבוכד נצר בעיניהם קסם שוא בחשבם שלא יוכל לכבוש את ירושלם בבוטחם על דברי נביאי השקר שהיו מבטיחים אותם שלא תנתן העיר ביד מלך בבל כאילו היו הכשדיים שבועי שבועות להם רוצה לומר נשבעים בכמה שבועות שלא ירעו להם, וענין השבועה באמת רוצה לומר שנשבע צדקיהו למלך בבל ועבר עליה זה הדבר היה מזכיר עון להתפש ירושלם על ידו, ואפשר לפרש והוא מזכיר עון שהאל יתברך משך את מלך בבל על ירושלם בעבור שהזכיר עון ישראל והביאו כדי שיתפוש ירושלם.
כקסום שוא – כתיב בוא״ו וקרי בלא וא״ו בקמ״ץ חטף והוא מקור רד״ק ובמסרה גדולה במערכת אות וא״ו נמנו כל התיבות שהן בוא״ו יתירא ובקמץ חטף ונמנה עמהם לקסם קסם שלמעלה בפרשה. ונ״ל דטעות הוא וצריך לומר כקסום שוא ובמכלול דף קפ״ז הביאו עם דומים אחרים שיש מאריך עם החירק שהוא קורא אותם כמו חטף פתח כמ״ש בשופטים ה׳ ולא מצאתי בו מאריך לא בספרי הדפוס ולא בכ״י ובחילוים נראה שהמאריך הוא לב״נ אבל לא לב״א.
שבועי שבועות – מלשון שבועה.
והיה להם – לישראל בעיניהם כקסם שוא ר״ל מה שעלה בקסמיו לעלות לירושלים היה בעיניהם שוא כי חשבו שלא יוכל לכבשה כאלו הכשדים נשבעו להם שבועות רבות שלא יכבשו אותה.
והוא מזכיר עון – אבל כ״א מאנשי ירושלים היה מזכיר את העון לפני המקום בעשותו פעם בפעם להיות סבה שיהיה נתפש ביד האויב.
והיה להם כקסם שוא – ישראל לא יאמינו שיבא מלך בבל על ירושלם, וקסם זה של נבוכדנאצר הוא להם כקסם שוא, כי יש להם שבעי שבעות – הם נביאי השקר הנשבעים להם שלא יבא נבוכדנאצר עליהם.
והוא מזכיר עון – זה שהם מאמינים לדברי נביאי השקר, זה עצמו מזכיר לפני המקום עונם באופן שיתָּפשו ויִלָכדו בו ולא תהיה להם תקומה.
שבעי שבעות – שבע פעמים שבע, ובא המספר במשקל נקבה (לקמן מ״ה כ״א) שבועת ימים.
והיה להם הקסם שוא בעיניהם – ולאנשי ירושלים היה כ״ז בעיניהם כקסם שוא שאין בו ממש,
שבועי שבועות להם ר״ל הגם שבא הקסם על ז׳ דברים שהזכיר פסוק הקודם ועל כל דבר השליך הגורל שבע פעמים (כי מספר השביעית היה נוהג אצלם במעשים כמו אלה כנודע) והגם שבא הקסם מכוון שבע פעמים שבעה בכ״ז היה בעיניהם כקסם שוא,
והוא מזכיר עון להתפש – ר״ל ובאמת מה שבא הקסם במספר שבעה בזה הזכיר עונם שבטלו שבת ושמטה וחללו את מספר השביעית, שמצד זה נתחייבו גלות שבעים שנה, כמ״ש בתוכחה אז תרצה הארץ את שבתותיה וז״ש שהקסם הזכיר עון השביעית שבו יתפשו גם יל״פ עפמ״ש בסי׳ שאחר זה, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך, מבואר שהכאת הכף שהוא גמר הגזירה היה בעבור עון הבצע והגזל ובעבור ש״ד, וא״כ מ״ש למעלה וגם אני אכה כפי על כפי והניחותי חמתי שהוא גמר הגזרה שיפול הקסם על ירושלים היה בעבור גזל וש״ד, וכשתמנה תראה שמן העונות שחשב בסימן שאחר זה בתועבות ירושלים יש שבעה שהם מסוג גזל וש״ד,
א. נשיאי ישראל וכו׳ למען שפך דם (פסוק ו׳),
ב. עושק גר (פסוק ז׳),
ג. אונאת יתום ואלמנה (שם),
ד. אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (פ״ט),
ה. שוחד לקחו בך למען שפך דם (פסוק יב),
ו. נשך ותרבית (שם),
ז. ותבצעי רעיך בעושק (שם), ובכל קללות התו״כ חשב שבע שבע שבע על חטאתכם, ובארתי בפי׳ שם איך באו הסדרים ז׳ פעמים ז׳, כנגד ז׳ עונות ועז״א שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש.
להם – בעיני בני יהודה קסם זה של נבוכדנאצר יהיה קסם שוא, מאחר שנביאי השקר שבהם נשבעים להם כל מיני שבועה חמורה שלא יבא.
שבעי שבעות – ע״ד שיר השירים.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(כט) לָכֵ֗ן כֹּה⁠־אָמַר֮ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִה֒יֱ⁠־הֹוִה֒ יַ֗עַן הַזְכַּרְכֶם֙ עֲוֺ֣נְכֶ֔ם בְּהִגָּל֣וֹת פִּשְׁעֵיכֶ֗ם לְהֵֽרָאוֹת֙ חַטֹּ֣אותֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל עֲלִילֽוֹתֵיכֶ֑ם יַ֚עַן הִזָּ֣כֶרְכֶ֔ם בַּכַּ֖ף תִּתָּפֵֽשׂוּ׃
Therefore thus says Adonai Elohim, 'Because you have made your iniquity be remembered, in that your transgressions are uncovered, so that in all your doings your sins appear; because you have come to memory, you shall be taken with the hand.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים חֲלַף דְאַדְכַּרְתּוּן חוֹבֵיכוֹן בְּאִתְגְלָאָה מְרָדֵיכוֹן לְאִתְחֲזָאָה חֶטְאֵיכוֹן בְּכֹל עוֹבָדֵיכוֹן חֲלַף דְאַדְכַּרְתּוּן בְּיַד מַלְכָּא דְבָבֶל תִּתְמַסְרוּן.
יען הזכרכם עונכם – שאתם מחדשין עבירות מיום אל יום ועונותיכם הראשונים נזכרים על ידיהם.
בהגלות פשעיכם – החדשים.
להראות חטאתיכם – הישנים.
יען הזכרכם – לפני לרעה לפיכך.
בכף תתפשו – ביד מלכא דבבל תתמסרון.
Because you have made your iniquity to be remembered For you commit new transgressions daily, and your earlier iniquities are remembered through them.
in that your transgressions are revealed [i.e.,] the new ones.
so that your sins appear [i.e.,] the old ones.
because of your being remembered before Me for evil, therefore...
you shall be seized in the hand You shall be delivered into the hand of the king of Babylon.
יען הזכרכם עוונכםא – פתרונו: למען שפכתם דם נקי זכרתי עוונכם, כי בבא נבוכדנצר עדיין היה דמו תוסס. שאל להם: מהו דם זה. אמרו לו: דם פרים שהקריבו ישראל על גבי המזבח. שחט דם פר ולא היה דומה לו. אמר להם: איני מניח מכם שריד ופליט עד שתאמרו לי מהו. אמרו לו: נביא אחד היה מוכיחינו והרגנוהו, והרי כמה שנים שנהרג ועדיין לא נתפייס. אמר להם: אני אפייסנו. נטל תינוקות של בית רבן ושחטם עליו ולא נתפייס. נטל סנהדרין ושחטם עליו ולא נתפייס. אמר: זכריה רצונך שתיאבד כל אומתך. מיד נח.⁠ב
ואני שמעתי: יען הזכרכם עונכם – יען שפכתם דם נקי זכר עוונכם. כי כל שעה שאתם מוסיפים לחטוא אתם גורמים שעוונותיכם נזכרים לפני. משל לעבד שסרח על רבו פעם ראשונה שנייה ושלישית.⁠ג אם חזר בו בראשונה, גורם לרבו שמסיח דעתו מן הראשונה ולא תזכר עוד. אבל אם יוסיף על חטאתו פשע,⁠1 בשנייה מזכיר את הראשונה, ובשלישית את השנייה.
בכף תתפשוד – בכף נבוכדנצר.
1. השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ד:ל״ז.
א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״עוונותיכם״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״עמד עליו״.
ג. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שלישית״.
ד. כן בפסוק, ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שתפסו״.
הזכרכם עונכם – מרד הראשון שמרד בו יהויקים על זאת.
בהגלות פשעיכם – שפשעתם בו פעמיים.
להראות חטאתיכם – על ידי מרד שני
יען הזכר מרדכם אליו בזאת,
בכף תתפשו – שאם במרד ראשון מחל לכם עוד לא ימחול לכם ובזה אתם נתפשים.
לכן כה אמר, יען הזכרכם – עונכם כמו שאמר מזכיר עון.
הזכרכם – מקור מבנין הפעיל ובא בפתח כמו ואון ותרפים הפצר (שמואל א ט״ו:כ״ג), אמר בעבור שאתם מזכירים לפני עונכם והוא עון שבועת שקר ובמה אתם מזכירים אותם בהגלות פשעיכם להראות חטאתיכם בכל עלילותיכם כי בכל מעשיכם יש פשעים וחטאות נראים ונגלים לכל כל שכן לי ובזה אתם מזכירים העונות הישינים עם החדשים והחמורים עם הקלים יען הזכרכם בעבור שאתם נזכרים לפני כאנשים חוטאים ופושעים לפיכך בכף תתפשו. ופירש בכף בפת״ח הבי״ת מורה על ה״א הידיעה רוצה לומר בכף הידוע והוא כף מלך בבל וכן תירגם יונתן ביד מלכא דבבל תתמסרון.
ולזה אמר לכן כה אמר ה׳ אלהים יען הזכרכם עונכם ר״ל יען אתם עצמיכם מזכירים עונותיכם ומגלים פשעיכם להראות חטאתיכם שזכר בזה כל שלשת סוגי העונות עון ופשע וחטאת, יען הזכרכם לפני במעשים הרעים ההם שעשיתם לכן בכף תתפשו רוצה לומר בכף מלך בבל תהיו נתפשים כיון שלא נכלמתם מעונותיכם ומגלים ומזכירים אותם וכמאמר הנביא ישעיה (ישעיה ג, ט) וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו.
עלילותיכם – מעשיכם.
יען הזכרכם – עוונכם, בעבור שאתם מזכירים עונותיכם הראשונות במה שאתם מגלים פשעיכם החדשות לעשותם בפרסום.
להראות – למען יהיו נראים חטאתיכם אשר מאז בסבת כל עונותיכם החדשות וכפל הדבר במ״ש.
יען הזכרכם – בעבור שאתם מזכירים עונותיכם לכן תתפשו בכף מלך בבל.
עונכם, פשעיכם, חטאיתכם – העון בסבת עוית השכל והכפירה, והפשע הוא המרד, והחטא בסבת התאוה, (אילת השחר כלל שס״ג) עיי״ש.
הזכרכם – מקור מבנין נפעל.
עון קץ – עון האחרון המחייב הקץ והכליון, וכן לקמן (ל״ח ה׳).
לכן כה אמר ה׳, יען הזכרכם עונכם – ר״ל שאתם אינכם כמודה ועוזב, בין מן העונות שהם בסבת הכפירה וההכחשה, שרובם הם נסתרים בלב ואתם מזכירים אותם, וכן פשעיהם שהם המרדים הם נגלות שאתם מורדים בפרהסיא, וכן החטאים שהם בסבת התאוה הם נראות לכל בכל עלילותיכם – שהם הפעולות היוצאות ע״י תכונות הנפש המוסריות, שהמדות והתכונות שלכם שהם שורש לעלילות אלה כולם רעים חטאים, ולכן יען הזכרכם – כמו שאתם מזכירים עונכם כן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם שבא על מספר השבעה כנ״ל, ולכן בכף תתפשו ובא הקסם בכף נבוכדנצר על ירושלים.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ל) וְאַתָּה֙ חָלָ֣ל רָשָׁ֔ע נְשִׂ֖יא יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר⁠־בָּ֣א יוֹמ֔וֹ בְּעֵ֖ת עֲוֺ֥ן קֵֽץ׃
You, deadly wounded wicked one, the prince of Israel, whose day is coming, in the time of the iniquity of the end,'
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ חַיָב קְטָלָא רַשִׁיעָא רַבָּא דְיִשְׂרָאֵל דִמְטָא יוֹם תַּבְרֵיהּ עִדַן תּוּשְׁלְמַת חוֹבוֹהִי.
ואתה חלל רשע נשיא ישראל – (כתוב ברמז קנ״ג).
ואתה חלל רשע – שם תואר, והנקבה באותה המשמעות: ״אשה זונה וחללה״ (ויקרא כ״א:ז׳).⁠1
1. כך פירשו, כאחת האפשרויות, ריב״ג, אצול, ערך ׳חלל׳, ורד״ק. ואולם ת״י, ריב״ג שם, רש״י ורד״ק – כאפשרות נוספת, סבורים שהוראתה היא ״חלל חרב״.
חלל רשע – חייב להיות חלל ברשעך.
נשיא ישראל – צדקיהו.
בעת עון קץ – בעת נתמלאת הסאה והגיע העון האחרון הממלא את הסאה.
wicked man, sentenced to be slain Liable to be slain for your wickedness.
prince of Israel Zedekiah.
at the time of the final iniquity At the time the measure has become filled and the final iniquity, which fills the measure, has arrived.
ואתה חלל רשע – ואתה מיתה חייב. כדמתרגמא: אשר ירשיעון אלהים (שמות כ״ב:ח׳) – דיחייבון דיינייא.
נשיא ישראל – מלך ישראל, כמוא אשר נשיא יחטא (ויקרא ד׳:כ״ב).
א. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י מינכן 5, לוצקי 777 חסר: ״כמו״.
ואתה חלל רשע {נשיא ישראל} אשר בא יומו – יהויקים שנהרג ברשעו ודמיו בו היה על שמרד בנבוכדנצר ולכך נקבר קבורת חמור סחוב והשלך.
חלל רשע – חלל כתרגומו חייב קטלא ויש לפרשו כמשמעו כמו אשה זונה וחללה (ויקרא כ״א:ז׳).
נשיא ישראל – הוא צדקיהו.
אשר בא יומו – הגיע זמנו להסיר ממנו המלוכה.
בעת עון קץ – בעת שעונו גרם לו הקץ שהוא קצו וסופו במלוכה ומה שאמר עון קץ שסמך עון אל קץ רוצה לומר העון שבעבורו בא קצו והוא עון שבועת שקר שהשביעו נבוכדנצר באלהים והוא מרד בו ובזה עלה להפר ברית לפיכך עלה עליו נבוכדנצר ועור עיניו והגלהו והחריב הארץ ותירגם יונתן דמטא יום תבריה עידן תושלימת חובוהי פירשו כמו הפוך.
ואתה חלל רשע נשיא ישראל שהוא צדקיהו כי להיותו נואף קראו חלל מלשון אשה זונה וחללה (ויקרא כא, ז) ורשע כפי מעשיך נשיא ומלך ישראל אשר בא יומו והגיע זמנו להסיר ממנו המלוכה בעת עון קץ רוצה לומר בעת שעונך גרם לך הקץ וסוף מלכותך.
חלל – מחולל והוא הפוך הקדושה.
בא – ענין שקיעה כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א).
יומו – השמש תקרא יום כמו לרוח היום (בראשית ג׳:ח׳) ור״ל הצלחתו המאיר׳ כשמש.
קץ – סוף.
ואתה חלל רשע – אתה רשע המחולל מן הקדושה ועל צדקיהו יאמר.
בא יומו – שקעה שמשו והצלחתו בעת עשותו העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה.
ואתה – צדקיה.
חלל – לשון חֲלָלָה.
בעת עון קץ – בזמן העון האחרון הממלא את הסאה (רש״י). וכן למטה ל״ד, גם ל״ה:ה׳.⁠א
א. כן בדפוס ראשון (מהדורה בתרא). בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן מופיעה מהדורה קמא: ״בעת עון קץ – נ״ל (נגד הטעמים) בעת הנגזר על העון להיות לו לקץ ולכליון, בעת הנגזר לכַלוֹת העון ולעשות בו כלה ונחרצה. וכן למטה (ל״ה:ה׳) בעת אידם בעת עון קץ.⁠״
ואתה חלל רשע – עתה ינבא על צדקיהו וקראו חלל ע״ש סופו (כמ״ש חרב חלל הגדול),
אשר בא יומו בעת עון קץ – שהעון האחרון שבו נתמלא הסאה הוא קץ למלכותו, ועל ידו בא יומו לקבל ענשו.
חלל – נחלל מכבודך; או שנגזרה גזרה עליך וכאלו אתה כבר חלל.
עון קץ – קץ עוניך שגבהו למעלה.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לא) כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־הֹוִ֔ה הָסִיר֙ הַמִּצְנֶ֔פֶת וְהָרִ֖ים הָעֲטָרָ֑ה זֹ֣את לֹא⁠־זֹ֔את הַשָּׁפָ֣לָה הַגְבֵּ֔הַּ וְהַגָּבֹ֖הַּ הַשְׁפִּֽיל׃
thus says Adonai Elohim, 'Remove the turban, and take off the crown; this shall be no longer the same; exalt that which is low, and abase that which is high.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים אַעְדֵי מִצְנָפְתָּא מִשְׁרָיָה כַּהֲנָא רַבָּא וַאֲבַטֵיל כִּתְרָא מִצִדְקִיָה מַלְכָּא אֲמַר דֵין וְדֵין בְּאַתְרֵיהּ לָא יִתְקַיֵם מִגְלָא יִגְלוֹן גְדַלְיָה בַּר אֲחִיקָם דְלָא הֲוָה דִילֵיהּ יִסְבִינָהּ וְצִדְקִיָה דְדִילֵיהּ הִיא תַּעְדֵי מִנֵיהּ.
כה אמר אדני ה׳ הסיר המצנפת – אמר ליה ריש גלותא לרב הונא כלילא מנא לן דאסיר, א״ל מדרבנן דתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים, א״ל רב חסדא קרא כתיב הסיר המצנפת והרים העטרה, וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה, אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כהן גדול נסתלקה עטרה מראש כל אדם.
דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי בשעה שאמר הקב״ה הסיר המצנפת – אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה זאת להם לישראל שהקדימו לפניך בסיני נעשה לנשמע, א״ל ולא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל שהעמידו צלם בהיכל.
רבי יוחנן ורשב״ל: הסיר המצנפת – מי שהוא גדול בעולם הזה קטן לעולם הבא, ר׳ מיאשה בר מיאשא בר בריה דרבי יהושע בן לוי נשתקע בחליו שלשה ימים, לאחר ג׳ ימים נתישב דעתו, א״ל אבוי היכן היית בני, א״ל בעולם מעורבב הייתי, מה חמיתא תמן, א״ל הרבה בני אדם ראיתי כאן בכבוד ושם בבזיון, שם בכבוד וכאן בבזיון, רבי יוחנן וריש לקיש סלקין למקבר יתיה, א״ל אבוי שמעתון מה אמר הדין ינוקא, א״ל מה אמר ותני להון עובדא, אמרין ליה מקרא מלא הוא הסיר המצנפת.

רמז שסב

רבי סימון אמר קטן וגדול שם הוא, בעולם הזה מי שהוא קטן יכול ליעשות גדול ומי שהוא גדול יכול ליעשות קטן, אבל לעתיד לבא גדול אינו יכול ליעשות קטן ומי שהוא קטן אינו יכול ליעשות גדול.
הסיר המצנפת והרים העטרה זאת לא זאת – יש אומרים,⁠1 שפירושו יציבות מלכות הכשדים וסילוק מלכות יהודה.
1. מדברי פרשננו לא ברור אם בדיבור מתחיל זה עולה ניגוד בין תיבת ״הסיר״ לשלילה לבין תיבת ״הרים״ לחיוב (השווה: רמב״ע, עמ׳ 290), או שמא הניגוד נמצא בסיפא של הפסוק ״הגבה... השפל״. ת״י, אלפסי, ערך ׳שפל׳, ורש״י סבורים שהפסוק מדבר על צדקיהו מול גדליהו, ורד״ק סבור שהוא מדבר על צדקיה מול יהויכין וזרעו.
הסיר המצנפת וגו׳ – כתרגומו אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטל כתרא מצדקיה מלכא אמר דין ודין באתריה לא יתקיים.
הגבה וגו׳ – גדליה בר אחיקם דלאו הוה דיליה יסבונה וצדקיהו דדיליה היא תעדי מיניה.
I shall remove the turban and lift off the crown, etc. This is to be explained as the Targum renders: I shall remove the turban from Seraiah the High Priest, and I shall abolish the crown from King Zedekiah. He said: Neither this nor that will remain in its place.
the humble will be uplifted Gedaliah the son of Ahikam, to whom it did not belong, will take it, and Zedekiah, to whom it did belongit will be taken from him.
הסיר המצנפת – משריה כהן גדול.
והרים העטרהא – לצדקיה המלך.
זאת לא זאת – פתרונו: גדולה זאת שעכשיו ביד צדקיה, היא המלוכה, לא תתקיים בידו. למי שראוי למלכות הוא גדליה בן אחיקם יקבלנה.
השפלה הגבהב – זה גדליה בן אחיקם שנפל עכשיו, הגבה למלכות.
והגבה השפיל – זה צדקיה שעכשיו מלך גבוה, השפל וטול מלכותו מעליו.
א. כן בפסוק, ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״והעטרה״.
ב. כן בפסוק, ובכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״הגבהה״.
כה אמר י״י {אלהים} הס⁠{י}⁠ר המצנפת – מעליך, שלא יהא ממך עוד מלך שיסירו העטרה מיהויכין בנך.
שזאת העטרה שעתה היא של צדקיהו, לא זאת – לא היא הראשונה שלך.
אלאא השפלה – צדקיהו שלא היה ראוי למלוך, הגבה – מלך.
והגבוה – בנך יהויכין שמלך, השפיל – וניתן בית כלא בגולה.
א. בכ״י: אלה.
כה אמר אדני י״י. הסיר המצנפת והרים העטרה – הסיר והרים ענין מקור וכן הגבה והשפל כאילו אמר אסיר המצנפת וארים העטרה מעל ראש המלך ר״ל שיסיר מעל ראש המלך מלכות יהודה שיגלה המלך צדקיהו לארץ אויביו.
ויונתן תרגם: אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטל כיתרא מצדקיהו מלכא ואני תמיה למה זכר שריה כי יהוצדק בנו הוא שגלה עם צדקיהו.
זאת לא זאת – העטרה שהיא היום לא תהיה זאת כמו שחושב צדקיהו שתתקיים מלכותו לא תהיה זאת העטרה לו אלא למי תהיה.
השפלה הגבה – יהויכין שגלה כבר והיה שפל אגביה אותו כי זרובבל בנו היה מלך בשובו מגלות בבל וגם הוא בגלותו נשא אותו אויל מרודך וישם כסאו גבוה וגו׳.
והגבוה השפל – צדקיהו שהיה גבוה ונתגאה ומרד במלך בבל אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב ל״ו:י״ג) אשפיל אותו שלא יהיה עוד מלך מזרעו שהרי בני צדקיהו שחט מלך בבל לעיניו (מלכים ב כ״ה:ז׳) והמלכות עמדה מיהויכין.
השפלה – הה״א בו נוספת כי המלה מלעיל והוא כמו השפל כמו שאמר והגבוה השפל ועוד כי אלו היתה לנקבה היה אומר השפלה השי״ן בשוא.
כה אמר ה׳ עליך הסיר מצנפת והרים העטר׳ והרד״ק כתב שהסר והרים ענין מקור כאילו אמר הסיר המצנפת והרים העטרה מעל ראש המלך, ולי נראה שהוא צווי יאמר אתה חלל רשע נשיא ישראל כה אמר ה׳ אלהים והוא מצוה אותך הסר המצנפת והרם העטרה רוצה לומר שתסיר המצנפת ותרים העטרה מעל ראשך כי כבר בוטל מלכותך ולא תתעטף כמלך, והמצנפת היה על ראש המלך לכבוד ולתפארת והעטרה היתה על המצנפת, אמנם במסכת גיטין (גיטין ז, א) אמר רב חסדא וכי מה ענין מצנפת אצל עטרה אלא לומר לך בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם נסלקת המצנפת מראש כ״ג נסתלקה העטרה מראש המלך ולזה הפירוש נטה יונתן ב״ע.
ולפי שהיה חושב צדקיהו שיעשה לו נבוכד נצר כמו שעשה ליהויכין או ליהויקי׳ שכאשר הסירם מהמלכות המליך במקום כל אחד מהם אחד מזרעו לכן אמר כנגד צדקיהו זאת לא זאת רוצה לומר זאת הרעה אשר קרא אל יהויכין או אל יהויקים לא תהיה כזאת הבאה עליך כי הנה השפלה שהיה יהויכין שלא מלך אלא שלשה חדשים תבא למעלה ורוממות וזהו אומרו הגבה שהקדוש ברוך הוא יגבהה ומזרעו יצא זרובבל ומלך המשיח ג״כ שעליו נאמר ירום ונשא וגאה מאד (ישעיה נב, יג), והגבוה שהוא צדקיהו השפל, והגבוה והשפל הם מהמקור כמו שכתב הרד״ק, וחז״ל דרשו הפסוק הזה באופן אחר ולא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל כאשר העמידו צלם בהיכל.
השפלה – המלה מלעיל.
המצנפת – כובע המיוחדת לחשובים ומושלים.
הסיר המצנפת – אתה צדקיהו הסר המצנפת והרם את העטרה מעל ראשך כי לא תמלוך עוד ולא תמשול בישראל.
זאת לא זאת – ר״ל הרעה הזאת אשר באה ליהויקים וליהויכין לא היה כזאת הרעה הבאה עליך כי כשגלה יהויקים מלך בנו יהויכין וכשגלה יהויכין מלך צדקיהו אחי אביו ממשפחתו אבל אחר שגלה צדקיהו לא נשאר מי מולך ומושל ממשפחתו.
השפלה – יהויכין שכבר גלה והושפל אותו אגביה כי מזרעו יצא זרובבל מלך המשיח.
והגבוה – צדקיהו שהוא מולך עתה במעלה ורוממות אותו אשפיל כי יגלה מארצו ולא ימלוך מי מזרעו.
זאת לא זאת – עטרה אחרת תתנשא, וזאת תפול. והכוונה על יהויכין שיצא מבית הכלא, וזרובבל בן בנו היה נשיא ביהודה.
השפלה הגבה – יהויכין שהוא עתה בבית הכלא.
הרים – פי׳ המפ׳ כמו הסר, ולא נמצא לשון הרמה על הסרת הדבר, כי וירם את המחתות ודומיהם הוא מלשון הרמה, וכן לשון תרומה שמרים הקדש מן החול, ולמ״ש הוא כפשוטו הרמת המעלה והכבוד.
כה אמר ה׳ – הנה בעת שהיו מלכי ישראל צדיקים היו מרימים כבוד המקדש וכבוד הכ״ג העומד לשרת בבית ה׳, והיו מוסרים את הכהונה ביד איש צדיק הראוי לכך וכבודו היה גדול כמו המלך, אבל בעת שהיו רשעים היו משפילים כבוד הכהונה וכבוד המקדש ועבודת ה׳ בו, ובאמת כבוד המלכות היה תלוי בכבוד הכהונה, שאם הרימו כבוד הכהונה וכבוד בית ה׳, היה ה׳ משגיח גם על כבוד המלכות שירים ונשא ויגבה מאד, ובעת בזו כבוד הכהונה בוזי ה׳ יקלו והיה ה׳ משפיל כבוד העטרה שלבש המלך, והנה המצנפת היה נתון בראש הכ״ג ומורה על כתר הכהונה הגדולה, והעטרה היתה נתונה בראש המלך, ובזמן שהיה המצנפת בחשיבות בראש הכ״ג היתה העטרה בחשיבות בראש המלך, (כמ״ש חז״ל בגיטין דף ז׳), אומר אליו,
הסיר המצנפת והרים העטרה? אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה?
זאת לא זאת? ר״ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר״ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה),
השפלה הגבה – אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה׳.
זאת – עטרה אחרת תתנשא ולא עטרה זו שעל ראשך; ולפי שד״ל כונתו על זרובבל שלעת עתה יהויכין אבי אביו הוא בבית הכלא.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לב) עַוָּ֥ה עַוָּ֖ה עַוָּ֣ה אֲשִׂימֶ֑נָּה גַּם⁠־זֹאת֙ לֹ֣א הָיָ֔ה עַד⁠־בֹּ֛א אֲשֶׁר⁠־ל֥וֹ הַמִּשְׁפָּ֖ט וּנְתַתִּֽיו׃
A ruin, a ruin, a ruin, I will make it. This also shall be no longer, until he comes whose right it is; and I will give it him.'"
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חוֹבֵיהוֹן דְחָבוּ כְּחוֹבֵיהוֹן אֶתְפְּרַע מִנְהוֹן אַף לְדֵין לָא יִתְקַיֵם לֵיהּ עַד דְאַיְתֵי עֲלוֹהִי פּוֹרְעֲנוּת יִשְׁמָעֵאל בַּר נְתַנְיָה וְאֶמְסְרִינֵיהּ בִּידֵיהּ.
עוה עוה עוה אשימנה – החזרה לשם הדגשה,⁠1 והם שמות עצם, ופירושם: בלבול,⁠2 וכיוצא בו.
גם זאת לא היה עד בוא אשר לו המשפט – פירושו,:⁠3 שהמלכות הזאת לא תאריך ימים אלא עד בוא אשר לו המשפט, שאז אסגירם בידו; והוא מתכוון לבוא נבוכדנצר אשר שפט אותם, וככתוב: ״וידבר אתו משפטים״ (ירמיהו לט, ה; נ״ב:ט׳).
1. אלפסי, ערך ׳עו׳, רש״י ורד״ק סבורים, שלחזרה יש משמעות, ואין היא לצורך הדגשה.
2. נראה שכך פירשו אף מנחם, ערך ׳עו׳, וריב״ג, אצול, ערך ׳עוה׳, שהביאו את פסוקנו עם ״עועים״ (ישעיהו י״ט:י״ד). ת״י, אלפסי שם, רש״י ורד״ק פירשו במשמעויות אחרות.
3. אף לפירוש זה לא מצאנו תיעוד. ת״י, רש״י ורד״ק פירשו בעקבות פירושיהם לפסוק הקודם, פסוק לא, וראה הערה 30 לעיל.
עוה עוה – לשון עי השדה לשון חורבה אחר חורבה פעמים ושלש אשימנה כבר ניטלה מיכניה ונתנה לצדקיה ומצדקיה תנתן לגדליה הרי שתי׳ ומנחם חבר עוה עם עותה ושתי המלכה (אסתר א׳:ט״ז), העוינו והרשענו (תהלים ק״ו:ו׳).
גם זאת לא היה – גם לגדליה לא תתקיים עד בא ישמעאל בן נתניה (מלכים ב כ״ה:כ״ה).
אשר לו המשפט – אשר עליו שמתי להפרע נקמתי ומשפטי.
ונתתיו – בידו.
A ruin, a ruin Heb. עַוָה, an expression of: "a heap (עִי) in the field" (Mikhah 1:6), an expression of ruin after ruin, two and three times, I shall make it: It was already taken from Jeconiah and given to Zedekiah, and from Zedekiah it will be given to Gedaliah; this makes twice. Menachem (p. 131) connected עַוָה with: "has Vashti the queen done wrong (עָוְתָה)?⁠" (Esther 1:16); "we have committed iniquity (הֶעֱוִינוּ) and wickedness" (Tehillim 106:5).
this too will not be Also, to Gedaliah it will not remain, [only] until Ishmael the son of Nethaniah [the assassin] comes.
until he who has the judgment Upon whom I placed [the mission] to exact My vengeance and My judgment.
and I will deliver him into his hands.
עוה עוה עוה אשימנה – ותרגומו: בחוביהון דחבו בחוביהון, לשון עיוות הדין.
ענין אחר: עוה עוה עוה – לשון צדו ושממה וחרבה.
עוה עוה עוה – כנגד שריה וצדקיה וגדליה שנהרגו.
גם זאת לא היה – גם גדולהא לא תתקיים, כי יבא ישמעאל בן נתניה, אשר על ידו אותו משפט גדליה הצדיק מסר בידו העונש של ישראל, ויהרג אותו, וכן פירש יונתן.
א. כן בכ״י מינכן 5, לוצקי 777. בכ״י פרמא 2994, פריס 162: ״גדליה״.
והוא שאמר עוה עוה עוה אשימנה – לא להשפיל ולהוריד ממלכות בלבד אלא ליתנו בבית כלא כעבד בשבי.
עוה עוה – זה הכפל לקיום דבר, לומר דוקא עוה וטילטול והיפוך, כמו מאד מאד, מעלה מעלה מטה מטה (דברים כ״ח:מ״ג),
סובב סובב (קהלת א׳:ו׳).
ועוה שלישי חוזר ותופס לגמור הדבור. וכן קדוש קדוש קדוש (ישעיהו ו׳:ג׳). וכן ארץ ארץ ארץ (ירמיהו כ״ב:כ״ט). וכן היכל י״י, היכל י״י {היכל י״י} (ירמיהו ז׳:ד׳). גם זאת, העטרה השנייה של צדקיהו, לא שהיה ראוי לה, אלא שעה היתה עומדת לו.
עד בא – נבוכדנצר אשר מסרתי משפטי בידו לשופטו על שנשבע לשקר,
ונתתיו – בידו וישפטנו.
עוה עוה עוה אשימנה – ענין עוה כמו ועות פני י״י אמר זאת העטרה אשימנה עוה שלא תשיב ליושרה ולמתכונתה עד זמן רב ואמר שלשה פעמים עוה כי ג׳ דורות היתה בטלה העטרה אחר הגלות והם אסיר שאלתיאל פדיה ובדור הרביעי שהוא זרובבל הושבה העטרה לישנה.
גם זאת לא היה – גם זאת השפלות שהיתה לא היתה לעטרה כי אע״פ שהיו חייבים בני יאשיהו יהואחז ויהויקים ויהויכין ואף על פי שלקו כל אחד בעצמו לא הוסרה העטרה עד צדקיהו שבא נבוכדנצר.
אשר לו המשפט ונתתיו – בידו כי הוא לקח המשפט מצדקיהו שהיה חייב זהו שאמר עד בא אשר לו המשפט ונתתיו.
ואמנם אומרו עוה עוה עוה אשימנה אמר כנגד שלשת המלכים שסילק נבוכד נצר ממלכות יהודה שהם יהויקים ויהויכין וצדקיהו כי כולם היו מעוותים במעשיהם רוצה לומר כל אחד מהם היה עוה עוה ולכן כפולה יהיה מעונשם שעוה אשימנה, ואם תאמר ולמה לא נענשו אחז ומנשה ואמון ושאר המלכים הרשעים על זה השיב גם זאת לא היה עד בוא אשר לו המשפט ונתתיו רוצה לומר גם זאת הרעה והסרת המלכות לא היה עד שבא צדקיהו שלו היה המשפט לאבד מלכותו בהחלט מפני שנתמלאה סאתו ונתתיו לו המשפט, והיותר נכון אצלי שמפני שאמר השפלה הגבה והגבוה השפל ביאר מאן דסמיך ליה והוא הגבוה השפל ואמר עליו עוה עוה עוה אשימנה שהוא צדקיהו ובניו, ואמנם על מה שאמר השפלה הגבה אמר שזה יהיה לימות המשיח כי הנה כמו שבא החרבן והגלות לזמנו ככה תבוא הגאולה ותחזור מלכות בית דוד לזמנה, וזהו אומרו גם זאת לא היה עד בוא אשר לו המשפט שהוא מלך המשיח מהרה יגלה, ויהיה מלת היה עבר במקום עתיד כאלו אמר גם זאת מהשפלה הגבה לא יהיה עד בוא לו המשפט רוצה לומר להיות גבוה ונתתיו לו הגדולה והגבורה והתפארת:
עוה עוה עוה – חד מן ג׳ פסוקים דאית בהון ג׳ מלין מותאמין וסימנהון בירמיה כ״ב במ״ג.
לו המשפט – בספר אחד כ״י נכתב בצדו לא המשפט בספרים אחרים ולענ״ד אין בהם ממש.
עוה – מלשון עות ועקום.
אשימנה – מלשון שימה.
עוה עוה עוה אשימנה – את המלכות ההיא אעשה מעוות ומעוקם ועל צדקיהו יאמר וכפל המלה שלש פעמים לומר שעד עולם לא ימלוך מי מזרעו.
גם זאת לא היה – ר״ל גם ההגבהה הזאת שיהיה ליהויכין שיצא מזרעו זרובבל לא יהיה הגבהה שלימה עד בוא מזרעו מלך המשיח ולו אתן הגבהה שלימה.
עוה – ענין השחתה וקלקול. אמר שישים עטרת צדקיה למפלה גדוֹלָה, ושגם היא לא תתקיים, כמו שלא נתקיימה עטרת יהויקים ויהויכין.
עד בא אשר לו המשפט – הוא זרובבל, ותנתן לו העטרה.
ונתתיו – ונתתי לו, כמו כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט).
עוה עוה עוה אשימנה – לכן אשים את העטרה עוה שלש פעמים שג׳ פעמים העוה נבוכדנצר את העטרה מיהויקים ויהויכין וצדקיהו, עד שגם זאת לא היה עד שגם העטרה לא יהיה עוד כי תפסוק המלכות ולא תהיה עוד,
עד בא אשר לו המשפט עד שבאחרית הימים יבא האיש המיועד שלו המשפט לישא את העטרה והוא המלך המשיח,
ונתתיו – לו אתן את העטרה בחזרה, שהוא ילבשנה במשפט באשר הוא יהיה ראוי לה.
עוה – כל מקום שבא שרש זה הוראתו נטיה מן הדרך; וכאן ר״ל שהעטרה תִטֶּה מראש צדקיה ותנוח בראש אדם אחר.
גם זאת – הַנָּחַת העטרה בראש אדם אחר לא תהיה עד בוא האיש שלפי גזרתי לו משפט המלוכה.
ונתתיו – למלך, או כמו ונתתיה, העטרה בראשו.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לג) וְאַתָּ֣ה בֶן⁠־אָדָ֗ם הִנָּבֵ֤א וְאָֽמַרְתָּ֙ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔היֱ⁠־הֹוִ֔ה אֶל⁠־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וְאֶל⁠־חֶרְפָּתָ֑ם וְאָמַרְתָּ֗ חֶ֣רֶב חֶ֤רֶב פְּתוּחָה֙ לְטֶ֣בַח מְרוּטָ֔ה לְהָכִ֖יל לְמַ֥עַן בָּרָֽק׃
"You, son of man, prophesy, and say, 'Thus says Adonai Elohim concerning the children of Ammon, and concerning their reproach; and say, 'A sword, a sword is drawn, for the slaughter it is furbished, to cause it to devour, that it may be as lightning;
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאַתְּ בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי וְתֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים עַל בְּנֵי עַמוֹן וְעַל חִסוּדֵיהוֹן וְתֵימַר חַרְבָּא חַרְבָּא אִשְׁתַּלְפַת לְמִקְטַל אִשְׁתַּנִינַת לְשֵׁיצָאָה בְּדִיל לְמֶהֱוֵי לָהּ צַחְצוּחִין.
חרב חרב פתוחה – יש שתרגם אותה:⁠1 שלופה, כלומר חרב שלופה מנדנה, ובאחד הניבים הערביים אומרים: ״אפתח סיפך״ (=פתח את חרבך), במשמעות: שלוף אותה.⁠2
להכיל למען ברק – <צורת> מקור, במשמעות השמדה.⁠3 ואבו אלוליד אמר,⁠4 כי ממנו ״פן אכלך בדרך״ (שמות ל״ג:ג׳), שהיה ראוי להיות ״אכילך״, כמו ״אשיבך״, ״אקימך״; אולם אני כבר פירשתי לגביו פירוש אחר בספר ההכר עה, שניתחתי בו את ״אכלך״ על-פי שורשו, דהיינו: ״כלה ה׳ את חמתו״ (איכה ד׳:י״א), ואמרתי שהיה ראוי להיות ׳אכלך׳ – ״בפתח גדול״ בכ״ף ודיגוש הלמ״ד, אך הוא בא רפה כמו ״אחוך שמע לי״ (איוב ט״ו:י״ז), וכבר ידעת שהסגול והפתח מתחלפים תכופות, כי שניהם פתח.⁠5
1. כך ת״י. ריב״ג, אצול, ערך ׳פתח׳, מפרש בהוראת ״לטושה״. רד״ק מביא פירוש ריב״ג בשם ״יש מפרשים״ ודוחהו.
2. גם ריב״ג, שם, משווה את הביטוי ״חרב פתחו רשעים״ (תהלים ל״ז:י״ד) לערבית. ומעניין שאף הוא מביא הוראה זו מפי השמועה, וכדבריו: ״וקד בלגני בעץ׳ אללגאת״ – ״נמסר לי על אחד הניבים״. גם דוזי, ערך ׳פתח׳, עמ׳ 227, מביא הוראה זו ללא ציון מקור.
3. כך ריב״ג, אצול, ערך ׳כול׳, וכך, אף כי לא מאותו שורש, ריק״ם (כפי שמובא אצל רד״ק). יונתן מתרגם (כנראה תרגום הקשרי) ״למהוי״, ורד״ק פירש בהוראת החזקה ותכולה.
4. השוה: ריב״ג, מחברות, ערך ׳כול׳, ובקיצור – באצול, שם.
5. עם ההבחנה, כי הפתח הרגיל נקרא ״פתח גדול״, והסגול – ״פתח קטן״. ראה, למשל: יהודה חיוג׳, ספרי-דקדוק, עמ׳ 121, ועמ׳ 1 (בערבית), וכן באללמע, עמ׳ 83 (רקמה, עמ׳ ק).
אל בני עמון ואל חרפתם – אשר שמחו בנפול גורלו של נבוכדנצר בקסמיו לבא על ירושלים וחרפו אותי ואת עמי לאמר יד עבודה זרה שלהם רמה להפיל חללים רבים.
למען ברק – למען לא יחשך מראה להט שלה בחללי׳.
שחרב חרב פתוחה – חרב נבוכדנצר הכפולה לצאת בשני הדרכים על ירושלם ועל בני עמון כמו בפרשה העליונה הרי פורענות לבני עמון.
concerning the children of Ammon and concerning their blasphemy, [in] that they rejoiced when Nebuchadnezzar's lot in his divinations fell out to come upon Jerusalem, and they blasphemed Me and My people, saying that their deity was triumphant.
to consume Heb. לְהָכִיל, to cause many slain to fall. in order to glitter In order that its shiny appearance should not be darkened by its slain ones.
ואתה בן אדם הנבאאל בני עמון ואל חרפתם – מה עיניין בני עמון לכאן, והלא הוא עומד בפורענות של ישראל? אלא לפי שהזכיר ישמעאל בן נתניה שיהרג גדליה בן אחיקם, עד בוא אשר לו המשפט ונתתיו (יחזקאל כ״א:ל״ב), הזכיר את בני עמון כי הם הסיתוהו להרוג את גדליה בן אחיקם. וכן הוא אומר בירמיה: הלא ידעתא כי בעליס מלך בני עמון שלח {וגו׳} להכותך נפש (ירמיהו מ׳:י״ד). והם הריעו לעשות בירושלם וביהודה יותר מכל האומות על כן אמר להם הנביא: שמחים הייתם לאידם של ישראל, לא תינקוב ממנה, כי אותה החרב עצמה שלקו ישראל בה תהפך עליכם.
ור׳ מנחם בר׳ חלבו פירש: למה הזכיר כאן פורענותן של בני עמון? אלא מפני שאומר למעלה: דרך תשים לבוא חרבג את רבת בני עמון וגו׳ (יחזקאל כ״א:כ״ה). שחזה הנביאד על שהחרב פתוחה להם לטבח מרוטה. לפי ששמחו כשבא נבוכדנצר ועוות דרכיו מהןה ועלה על ירושלם.
חרב פתוחה – והיא מחודדת, כמו חרב פתחו רשעים (תהלים ל״ז:י״ד), לצורך טביחה.
להכילו למען ברק – לכלות בני עמון למען דבר זה הבריקה מתערה.
(לג-לה) ויש פותרים כמשמעו: בני עמון – כי עלה הקסם בירושלם, שמחו לומר: הלך ילכו הכשדים מעלינו, כי לא נפל להם גורל לבא עלינו. אמר להם הנביא: אל תשמחו כי לא ישוב חרב אל תערה עד שיקח אתכם.
להכילז – פתרונו: לכלות.
א. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5. בפסוק: ״הידוע תדע״.
ב. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״תינהו״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״לבא לחרב״.
ד. כן בכ״י מינכן 5, פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777: ״שהנביא״.
ה. כן בכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״מהו״.
ו. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2994. בכ״י לוצקי 777, מינכן 5: ״להיכל״.
ז. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162, והכוונה לפסוק ל״ג.
ואל חרפתם – שחירפו את עמי והגדילו עליהם פיהם וחרב פתחו עליהם,
ואמרת – לחרבם שפתחו על עמי,
חרב חרב – שפתוחה לטבח מרוטה להכיל – הטבח לטבוח, הכל ע״י ברק מריטתה שהוברקה ונמרטה ונתחדדה יפה, כדי להכיל ולהספיק לטבח ועל ידי כך פתחוך ומירטוך בני עמון על עמי.
ואתה בן אדם, ואל חרפתם – שחרפו וגדפו את ישראל ושמחו להם בגלותם וצאתם מארצם לכן הנבא אליהם ואל חרפתם כי החרב שהוחדה לישראל פתוחה גם כן להם ואם לא תהיה עתה על ידי נבוכדנצר תהיה על ידי מדי ופרס כי מתחלה כבשם מלך בבל והיו לו עבדים ואחר כך מרדו בו כמו שמרד צדקיהו לפי שהיה מגמת פניו אל בני עמון ואל ירושלים ונפל גורלו על ירושלים והחריבה ושב לו לארצו ולא הלך אל בני עמון לפיכך חרפו בני עמון את ישראל בגלותם וחרפתם ואמר גם כן בנבואת צפניה שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון (צפניה ב׳:ח׳).
פתוחה – החרב שהיתה פתוחה לישראל כן תהיה פתוחה לבני עמון ואומר פתוחה לפי שהוציאה מתערה כי כשהיא בתוך תערה היא סגורה וכשהוציאה מתערה היא פתוחה.
ויש מפרשים: פתוחה – כמו לטושה וכן חרב פתחו רשעים (תהלים ל״ז:י״ד), ואין צורך להוציא מענין פתחו וכן תירגם יונתן אשתלפת.
לטבח מרוטה – מבואר הוא.
להכיל למען ברק – פירוש החרב הוחדה ומורטה לסבול ולהחזיק הרג רב ולמען הראות ברקה להפחיד העמים.
להכיל – כמו ונורא מאד ומי יכילנו (יואל ב׳:י״א).
ואדוני אבי ז״ל פירש להכיל כמו להאכיל וכן אזון עד תבונותיכם (איוב ל״ב:י״א) כמו אאזין, ולא יהל שם ערבי (ישעיהו י״ג:כ׳) כמו לא יאהל והאדם האוחז החרב הוא המאכיל והחרב אוכלת והחללים אכולים להאכיל הוחדה למען ברק מרוטה ופירוש למען ברק למען היות לה ברק כמו שאמרנו למעלה למען היה לה ברק מרוטה (יחזקאל כ״א:ט״ו) ועל הדרך הזה תירגם יונתן אישתנינת לשיצאה בדיל למיהוי לה צחצוחין תירגם להכיל לשיצאא.
ואתה בן אדם הנבא ואמר׳ כה אמר ה׳ אלהים אל בני עמון וגומר עד סוף הנבואה. ופרשת שתי נשים בנות. בעבור שהיה נבוכדנצר מסופק בצאתו מבבל אם ילך על ירושלם או על רבת בני עמון ומפני הקסם הלך על ירושלם ובני עמון שמחו ונעלצו והיו מחרפים ומגדפים את ישראל, לכן צוה השם לנביא שינבא עליהם שהחרב שהוחדה לישראל עדיין היא פתוחה להם גם כן ואם לא תהיה עתה ועל זה אמר כאן חרב חרב פתוחה לטבח מרוטה להכיל למען ברק רוצה לומר חרב בבל היא פתוחה שיצאה מתערה והיא לטבח מרוטה ואותה חרב הוחדה ומורטה להכיל רוצה לומר לסבול ולהחזיק הרג רב, וגם כן למען ברק רוצה לומר למען יהיה לה ברק להפחיד בני אדם ויהיה להכיל מלשון ומי יכילנו, והרד״ק בשם אביו פירש להכיל כמו להאכיל וחסר אות האל״ף וכן אזין עד תבונותיכם כמו אאזין לא יהל שם ערבי לא יאהל והאדם האוחז בחרב הוא המאכיל והחרב היא האוכלת ואינו נכון.
פתוחה – שלופה מתערה כי בהיותה בתערה כאלו היא סגורה.
להכיל – ענין החזקה וסבל כמו כי מזבח וכו׳ קטן מהכיל (מלכים א ח׳:ס״ד).
ואל חרפתם – על חרפתם אשר חרפו את ישראל במה שהלך נבוכדנאצר על ירושלים מפני הקסם.
חרב חרב – כפל המלה לחוזק.
פתוחה – שלופה היא מתערה לטבח כאומר הנה גם עליך תעבור.
מרוטה להכיל – עוד היא מלוטשת להחזיק ולסבול הרג רב ולמען הרבות בריקה וזוהרה להבהיל אנשים.
אל בני עמון ואל חרפתם – נראה לי כפירוש שני שכתב רש״י שהנבואה הזאת מכאן עד סוף הסימן על נבוכדנאצר היא. וטעם אל בני עמון ואל חרפתם – מפני שבני עמון (השכנים הרעים של ישראל) היו מחרפים את ישראל על שהחריבם נבוכדנאצר. הנביא מודיעו שהוא לא היה אלא מטה זעמו של הקב״ה (כעין דברי ישעיה י׳:ה׳-ו׳). ושכזב ושוא היו הקסמים שיעצוהו ללכת על ישראל, כי על מה שהרע להם יענישהו ה׳ לבסוף בארצו, היא ארץ בבל.
חרב חרב – לשון קריאה, עם החרב מדבר, והוא ממשיל מלך בבל לחרב.
פתוחה לטבח – כאלו החרב פותחת פיה לאכול חללים.
מרוטה להכיל למען ברק – מרוטה כדי לבלוע ולהכיל בקרבה חללים הרבה בשיעור מתייחס לברק שלה.
למען – מן מַעֲנֶה משרש עָנָה, ענינו ביחוס, לפי מה שעונה ומתייחס אל הדבר (גוסיציוס).
פתוחה – היא הוצאת החרב מתערה שהיא סגורה בו.
להכיל – להחזיק בה ולישא אותה, וכן נלאיתי הכיל, לישא הדבר, וכן מי יכלנו (יואל ב׳), ישאנו.
ואתה בן אדם הנבא אל בני עמון – ינבא על בני עמון ששמחו על שנסתלק נבוכדנצר מללחום אתם ונפל הקסם על ירושלים, וחרפו את ישראל, כמ״ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון, ומלבד זה שלח בעליס מלך בני עמון את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שלא תהיה שארית בא״י, אבל זה עצמו גרם לו שבא נבוכדנצר אח״כ ונקם מהם והחריב את בני עמון,
ואמרת חרב חרב פתוחה – ר״ל אל תחשבו שלא תבא חרב נבוכדנצר עליכם, כי החרב כבר יצאה מתערה והיא פתוחה ולא תשוב עוד אל תערה,
לטבח מרוטה – והגם שהיא עתה מרוטה שהוסר החידוד שלה, כי לע״ע לא יבא עליכם, בכ״ז מרט אותה שתהיה מוכנת אח״כ לטבח, שבעת יכבוש ירושלים תשוב צור חרבו עליכם, והיא מרוטה להכיל למען ברק הוא כשני טעמים שאמר למעלה שמרט החרב
א. להכיל כדי שצד הממורט יהיה בית יד שבו יכיל ויחזיק החרב, כמ״ש ויתן אותה למרטה לתפוש בכף,
ב. למען ברק שע״י שמרטה יש לה ברק ומפחדת את הרואים כמ״ש למען היות לה ברק מרוטה, ור״ל שע״י שנסתלק עתה מבני עמון יהיה לו כח אח״כ לאחוז החרב אחר שינצח את ירושלים,
א. שאם היה לוחם בתחלה עם בני עמון וישראל ביחד לא היה לו כח ללחום עם שני אומות,
ב. שעי״כ נפל פחדו על כל שכני א״י וכבשם בנקל יותר.
אל חרפתם – שמחרפים את בני יהודה אחר שראו שנבוכדראצר בחר לבוא עליהם.
חרב וגו׳ – חרב נבוכדראצר מוצאה מתערה (פתוחה) גם עליו בבוא יומו.
להכיל – כאלו החרב בולעת ההרוגים.
למען – יהיה לה ברק.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לד) בַּחֲז֥וֹת לָךְ֙ שָׁ֔וְא בִּקְסׇם⁠־לָ֖ךְ כָּזָ֑ב לָתֵ֣ת אוֹתָ֗ךְ אֶֽל⁠־צַוְּארֵי֙ חַֽלְלֵ֣י רְשָׁעִ֔ים אֲשֶׁר⁠־בָּ֣א יוֹמָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֺ֥ן קֵֽץ׃
while they see for you false visions, while they divine lies to you, to lay you on the necks of the wicked who are deadly wounded, whose day is coming in the time of the iniquity of the end.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּאִתְנַבָּאָה לָךְ שְׁקַר בְּאַלְפָא לָךְ כִּדְבָן לְמִמְסַר יַת צַוְרָךְ כְּצַוְרֵי קְטִילֵי רַשִׁיעַיָא דִמְטָא יוֹם תְּבִירְהוֹן עִדַן סְעוּרַן בִּישַׁתְהוֹן.
בחזות לך שוא – קוסמי עמון חזו להם שוא לאמר לא יבא עוד עלינו.
לתת אותך אל צוארי חללי רשעים – להטעותך ולתת את צואריך כצוארי חללי רשעי׳ של ישראל.
אשר בא יומם וגו׳ – יום שלהם.
בחזות לך שוא בקסם לך כזב – אתה סבור כי על ידי קסמיך של הבל ושוא וכזב אתה מצליח שחרבך נתונה אל צוארי חללים הרשעים שבא יומם בגזרה מלפני בעת תשלום את קיצם.
When you prophesy vanity for yourself The diviners of Ammon prophesied vanity for themselves, saying, "Nothing more will come upon us.⁠"
to place you with the necks of the slain of the wicked To mislead you and to place your neck like the necks of the slain of the wicked of Israel.
whose day has come, etc. Heb. יוֹמָם, their day.
בחזות לך שוא – נביאיך, שלא תבוא חרב עליכם, וקסמו לך כזב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

בחזות – עליך, לך שוא, וקסמו כזב שראו בקסמיהם שישראל מחויבים,
ובא יומם בעת עון קץ, וסבורים שחרבם תינתן על צואריהם, ולחרב מדבר לך,
ולתת אותך וכל הענין לחרב מדבר, והוא שוא וכזב שלא את תנתני על צואריהם.
בחזות לך שוא – אמר כנגד בני עמון ואמר לשון נקבה כנגד הכנסה אמר בעת שיהיו חוזיך וקוסמיך חוזים וקוסמים לך שוא וכזב בהבטיחם אותם שלא תבא החרב עליך ולא ידעו כי החרב פתוחה.
לתת אותך אל צוארי חללי רשעים – כמו עם כלומר עם צוארי החללים ביד החרב וכן תירגם יונתן למימסר ית צוארך בצוארי קטיליא רשיעיא ואלה החללים אמר על חללי רשעי ישראל שנפלו בחרב אמר כי גם בני עמון יפלו בחרב כמו שנפלו בני ישראל אשר בא יומם בעת עון קץ וכבר פירשתי למעלה עון קץ ותירגם יונתן דמטא יום תברהון עידן סעורן בישתהון.
ואמנם אומרו בחזות לך שוא בקסם לך כזב רוצה לומר בעבור שהיו לבני עמון חוזים וקוסמים שהיו חוזים להם שוא וקוסמים להם כזב לאמר שלא תגיעם חרב מלך בבל לכן מפני זה צוה השם לתת אותך רבת בני עמון אל צוארי חללי רשעים רוצה לומר לתתם עמהם והם פושעי ישראל אשר בא יומם והגיע עת רעתם בעת עון קץ רוצה לומר בעת עונם שסבב קצם.
בחזות – ענין ראיית הכוכבים כמו החוזים בכוכבים (ישעיהו מ״ז:י״ג).
אל צוארי – עם צוארי ר״ל דומה להם.
בא – ענין שקיעה.
יומם – כן תקרא השמש ור״ל שמש הצלחתם.
בחזות – בעבור כי חוזי הכוכבים חזו לך שוא ובעבור כי הקוסמים קסמו לך כזב לאמר שלא תשיגם חרב מלך בבל לכן צוה ה׳ לתת אותך עם צוארי של חללי רשעי ישראל להיות דומה להם אשר שקעה שמשם והצלחתם בעת עשותם את העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה.
בחזות לך שוא – אַתְּ חרב. האל מרט אותך להכיל על ידי ששלח לך חזון שוא וקסם כזב. כלומר מאת ה׳ היה מה שבא לך הקסם ירושלם, כדי לתת אותך אל צוארי חללי רשעים – כדי שתהרגי צוארי רשעים שהם חללים, שהם כבר נגזרים למיתה.
אשר בא יומם בעת עון קץ – כמפורש למעלה בפסוק ל׳, כן נכון. וכן פירש רש״י בפירוש שני שהוסיף בסוף הסימן, אחר ימים רבים שפירש בדרך אחרת; והפירוש השני איננו בנביאים כתב יד על קלף שבידי. גם הוא חסר כה וכה קצת לשונות, נראה שהוא מועתק ממהדורא ראשונה של רש״י. והקשה ראזנמילר על פירוש זה: איך יקרא הקסם ההוא קסם כזב? והלא מלך בבל הצליח במלחמתו והחריב ירושלם. וזו איננה טענה, כי נבוכדנאצר הבין מן הקסמים ההם שמלחמתו על ירושלם תהיה לטוב לו, והוא לא ידע שאף על פי שיצליח במלחמה ההיא הנה לבסוף תהיה לרע לו, כי ענוש יענש על מה שהרע לישראל.
בחזות – אמנם ממה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה, וזה בא ע״י שקוסמך חזו לך שוא,
לתת אותך אל צוארי חללי רשעים – הם אמרו לך שחרבך מוכנת להרוג יתר הפליטה, שנשאר מישראל, שהם כבר חללים וראוים למות ברשעם, כי כבר בא יומם בעת עון קץ – שנתמלא סאתם ואינך צריך רק לתת חרבך על צוארם בלא מלחמה כלל, כי כן הרגו בערמה בלא מלחמה.
לך – ייחס הקסם לחרב.
לתת אותך – להעניש תחלה רשעי ישראל, ואח״כ בבוא יום יענשו גם הורגיהם.
תרגום יונתןרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לה) הָשַׁ֖ב אֶל⁠־תַּעְרָ֑הּ בִּמְק֧וֹם אֲשֶׁר⁠־נִבְרֵ֛את בְּאֶ֥רֶץ מְכֻרוֹתַ֖יִךְ אֶשְׁפֹּ֥ט אֹתָֽךְ׃
Cause it to return into its sheath. In the place where you were created, in the land of your birth, I will judge you.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲתִיב חַרְבָּא לִנְדָנָהּ בְּאַתְרָא דְאִתְבְּרֵיתוּן בַּאֲרַע תּוֹתָבוּתְכוֹן אֶתְפְּרַע מִנְכוֹן.
השב אל תערה – <צורת> מקור; הפתח שבו במקום הצירה שב״הקם״ ו״הרם.⁠1
1. השווה רד״ק. ראב״ע, צחות, סא ע״א, מעדיף לראות את תיבת ״השב״ כצורת ציווי ולא כצורת מקור. על חילוף הצירה בפתח בתיבה זו, עיין: ריב״ג, אללמע, עמ׳ 98 (רקמה, עמ׳ קיח).
השב – כמו השב שהרי השי״ן רפה המתיני עד שוב חרב שעל ישראל אל תערה ואחר כך כשיגמור נקמתו בישראל ישוב עליך ובמקום אשר נבראת וגו׳.
השב אל תערה – כלומר העת יבא שתשוב אל תערה ותקבל החרב פורענותה מיד מלכי מדי ואז אפיח עליך באש עברתי ותהיה נתונה ביד נפחים שוטים שהם חרשי משחית שיבואו לחדדך ולמורטך כאשר מאז וישחיתוך.
It has been returned Heb. הָשֵּׁב, like שָּׁבָה, it has returned, because the 'shin' has no 'dagesh.' [The missing 'dagesh' indicates that no letter is missing; hence, the root is שוּב, return, rather than ישב, sit or dwell.] Wait until the sword that is upon Israel returns into its sheath, and afterward, when he has finished His revenge upon Israel, He will return upon you, and in the place you were created, etc.
השב אל תערה – כמו שבה. הרי השי״ן רפי. כלמר המתיני עד שוב חרב מעל ישראל אל תערה. ואחר כך יגמור נקמתי בישראל, ישוב עליך.
במקום אשר נבראת – בארץ מולדתך.
בארץ מכורותיך – כמו מכורותיך ומולדתיך (יחזקאל ט״ז:ג׳), בארץ שדרתה בה.
אשפוט אותך – כמו שאומר בסמוך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק לג]

אלא השב – אותך אל תערך,
ולא עוד אלא במקום אשר נבראת – ונעשית,
בארץ מכורותיך – בארץ בני עמון שמירטוך וחידדוך,
שם אשפט אותך – ואשחיתך מלאכול עוד בשר ולשתות עוד דם. שבני קדם יבאו על בני עמון ויפילו חרבם מידם וישחיתום כמפורש למטה (יחזקאל כ״ה:ד׳).
השב אל תערה – השב מקור השי״ן בפתח מקום צרי ופירושו בתמיה כלומר סבורה את שאשיב החרב אל תערה אחר שתכרות ישראל לא כן לא אשיבנה אל תערה עד שאשפוט אותך בה.
במקום אשר נבראת בארץ מכורותיך אשפוט אותך – ר״ל בארץ בני עמון שנבראו שם מקדם וגרו בה עד היום שם אביא להם החרב ושם אשפוט אותם שלא יצאו ממנה לארצות אחרות מרוב בטחם שלא תבא עליהם חרב אויב.
מכורותיך – כמו מגורותיך.
ובדרך תימה אמר השב אל תערה רוצה לומר האשיב את החרב ההיא אל תערה שלא תהרוג עוד באמת לא יהיה כן אבל בהפך שבמקום אשר נבראת בארץ מכורותיך רוצה לומר מגורותיך אשפוט אותך.
השב אל תערה – השי״ן בפתח כמ״ש בישעיה סימן מ״ב.
תערה – הוא תיק החרב.
מכורותיך – מגורותיך כמו מכורותיך ומולדותיך (יחזקאל ט״ז:ג׳).
השב אל תערה – וכי אשיב החרב אל תערה לבל תהרוג עוד באמת לא יהיה כן כ״א במקום אשר נבראת בארץ מגוריך שם אשפוט אותך בחרב מלך בבל.
השב אל תערה – מקור מבנין הפעיל, והוא דרך צווי לאחרים, שיחזירוה לתוך נדנה.
מכורותיך – עיין למעלה ט״ז:ג׳.
מכרותיך – כמו מגורותיך, מקום שדר שם בקביעות כנ״ל (ט״ז ג׳).
השב אני אומר לך שהוא מחזה שוא ואני מצוה שתשיב חרבך אל תערה, וישמעאל ואנשיו ישבו בחזרה לרבת בני עמון,
ושם אשפט אתך על הרצח הזה כי בעבור זה יבא נבוכדנצר אל ארצך שהוא במקום אשר נבראת – שם יהרוג את בני עמון ששם נברא החרב, וגם את ישמעאל ואנשיו ששם ארץ מכורתו שגר שם.
השב – מדבר עם מי שיהיה נמצא לנגד פניו; השב אותה אל תערה, כי הלא יותר מדאי שפכה דם.
מכרותיך – כתבתי עליו למעלה י״ו:ג׳.
תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לו) וְשָׁפַכְתִּ֤י עָלַ֙יִךְ֙ זַעְמִ֔י בְּאֵ֥שׁ עֶבְרָתִ֖י אָפִ֣יחַ עָלָ֑יִךְ וּנְתַתִּ֗יךְ בְּיַד֙ אֲנָשִׁ֣ים בֹּעֲרִ֔ים חָרָשֵׁ֖י מַשְׁחִֽית׃
I will pour out My indignation on you; I will blow on you with the fire of My wrath; and I will deliver you into the hand of brutish men, skillful to destroy.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאֶשְׁפּוֹךְ עֲלָךְ חֵימָתִי בְּאֵשַׁת פּוּרְעֲנוּתִי אַתְקֵיף עֲלָךְ וְאֶמְסְרִינָךְ בְּיַד גִבָּרִין רַשִׁיעִין דְאוֹמָנִין לְחַבָּלָא.
ונתתיך ביד אנשים בוערים חרשי משחית – וכה״א דור עקש ופתלתל, אמר משה לישראל עקמנים אתם פתלתלנים אתם אין אתם הולכים אלא לאור, משל לאחד שהיה בידו מקל מעוקל נתנו לאומן לתקנו מתקנו באור, ואם לאו מכוונו במעגלה, ואם לאו מפסלו במעצד ומשליכו לאור.
ביד אנשים בערים חרשי משחית – אף-על-פי שהם כסילים,⁠1 הרי הם מומחים להשחית ולאבד, כלומר שהם אינם יודעים דבר מלבד ההשחתה, וזה מה שנדרש מהם לתיקון דרכיו של מי שהתרחק מעבודת ה׳ וליישור סטייתו של מי שניתק מרסן התורה. [אולם המתרגם טעה לגביה,⁠2 וגזר אותה ממשמעות שריפה, אך אין זו ממנה כלל, כי אצלנו השורף אינו נקרא ״בוער״ בשום פנים, כי אם ״מבער״, כדוגמת ״מבערים את האש״ (ירמיהו ז׳:י״ח), והנשרף עצמו: ״בער באש עד לב השמים״ (דברים ד׳:י״א), ״והנה הסנה בער באש״ (שמות ג׳:ב׳); הלא תראה את מיקומה המתאים עם מה שבו מתחזק מדבריו: ״חרשי משחית״, כלומר שהם אינם מבינים דבר מלבד ההשחתה הצרופה, וזה מוכח].
1. השווה: אלפסי; ריב״ג, אצול, ערך ׳בער׳, רש״י ורד״ק, ובדומה לזה גם ת״י.
2. לא עלה בידנו לגלות מי הוא פרשן זה. אולם רד״ק, הנותן הוראה זו כפירוש נוסף, מוסיף: ״וכן אמר המסרה על בינו בוערים׳ (תהלים צ״ד:ח׳): בתרי לשני״, וכך היא הערת המסורה הקטנה, שבמקראות הגדולות, על תהלים, שם.
אפיח עליך – לשון נפיחת אש במפוח.
אנשים בוערים – מנהיגין עצמן בשגעון לחבל ולהשחית.
חרשי משחית – אומנין לקטלא.
זה ימים רבים שפירשתי פרשה זו כאשר כתוב למעלה עכשיו אני רואה בשינוי לשונות שבה שאין הנביא מדבר אלא על החרב, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים וגו׳, השב אל תערה וגו׳ (יחזקאל כ״א:ל״ד-ל״ה), אפיח עליך וגו׳ אינו נופל לשון זה אלא על מתכת וכן חרשי משחית ונראה בעיני שעל נבוכדנאצר נאמרה נבואה זו וכן משמע הנבא ואמרת כה אמר י״י אלהים על בני עמון ועל חרפתם כלומר על נבוכדנצר שבני עמון מחרפים את ישראל על שהחריבם נבוכדנצר.
I shall blow upon you Heb. אָפִּיחָ, an expression for blowing fire with a bellows.
brutish men Who behave madly to ruin and to destroy.
craftsmen of destruction Artisans of murder. (Already many days [have passed] since I explained this chapter as it is written above. Now I see from the peculiarities of its wording that the prophet is talking only about the sword.) "To place you upon the necks of the slain of the wicked,⁠" "It has been returned to its sheath, etc.⁠" "I shall blow upon you.⁠" This wording is appropriate only for metal, and so "craftsmen of destruction.⁠" It seems to me that this prophecy was stated about Nebuchadnezzar, and so it appears [from]: "prophesy and say: So said the Lord God concerning the children of Ammon and concerning their taunts.⁠" That is to say, [their taunts] over Nebuchadnezzar [because of Nebuchadnezzar], for the children of Ammon were taunting Israel because Nebuchadnezzar destroyed them.
Sword, drawn sword The sword of Nebuchadnezzar, which is double, to go out on the two waysagainst Jerusalem and against the children of Ammon, as is delineated in the above chapterthus the retribution on the children of Ammon. [34]
When you prophesy for yourself, when you divine lies for yourself You think that through your divinations of vanity, futility, and lies, you will prosper, for your sword is placed upon the necks of the slain of the wicked, whose day has come by decree from before Me at the time of the payment at the time of their end. [35]
It has been returned to its sheath That is to say, the time will come that the sword will return to its sheath, and the sword will receive its own retribution, at the hands of the kings of Media, and then I shall blow upon you with the fire of My wrath, and you shall be delivered into the hands of mad blacksmiths, who are craftsmen of destruction, who will come to sharpen and to furbish it as of yore, and they will destroy you.
באש עברתי אפיח עליך – אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב), ומנפח אותוא עליך, כלומר שנפחתי עליך זעמי.
ביד אנשים בוערים – ביד אנשים שמבעירים ומציתים בך את האש.
חרשי משחית – אומנים להשחית בכמה מיני מיתות.
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י לוצקי 777: ״אותן״.
עליך – חרב בני עמון.
באש עברתי אפיח עליך – לעכלך.
ונתתיך ביד אנשים בערים – וכסילים באומנות ברזל שמקלקלים ומשחיתים הכל והם בני קדם.
ושפכתי עליך זעמי, אפיח עליך – מענין נופח באש פחם (ישעיהו נ״ד:ט״ז) ואף על פי שהם שני שרשים וכן אמר למטה ונפחתי עליכם באש עברתי (יחזקאל כ״ב:כ״א) ר״ל אבעיר אש עברתי עליך כמו שנופחים באש להבעירו וכן תירגם יונתן באשתא פורענותי אתקיף עלך.
בוערים – כסילים ונמהרים שיהרגו פתאום כמו בינו בוערים בעם (תהלים צ״ד:ח׳). ויש לפרש בוערים מענין כאש תבעיר יער (תהלים פ״ג:ט״ו) כלומר מכלים ושורפים וכן אמר המסרה על בינו בוערים בתרי לישני.
ויונתן תרגם בוערים – רשיען.
חרשי משחית – שהם אומנים להשחית.
משחית – שם כמו השחתה וכן תהרגו למשחית (יחזקאל ט׳:ו׳).
להשחית. משחית – שם כמו השחתה וכן תהרגו למשחית (יחזקאל ט׳:ו׳).
ושם אשפוך עליך זעמי ובאש עברתי אפיח עליך, ומלת אפיח הוא מענין נופח באש פחם, ונתתיך ביד אנשים בוערים רוצה לומר מבערים את האש חרשי משחית כלומר חרשים ואומנים בכלי מלאכת השחתה.
זעמי – ענין כעס.
עברתי – מלשון עברה וקצף.
אפיח – ענין נשיבת האויר להבעיר האש.
בוערים – מבעירים אש.
חרשי משחית – אומני השחתה.
ושפכתי – שם אשפוך עליך זעמי.
באש עברתי – באש הבערה שאביא עליך אפיח בה להבעירה ולהלהיבה ר״ל בכל פעם תגבר העברה והזעם.
אנשים בוערים – יודעים להבעיר את האש.
חרשי משחית – אומנים בקיאים במלאכת ההשחתה.
אפיח עליך ונתתיך וגו׳ – כדרך שנופחים על המתכת לעשות ממנה כלי, ותהיי נתונה ביד נפחים שוטים שהם חרשי משחית. שיבאו לחדדך ולמרטך כאשר מאז וישחיתוך (רש״י). כלומר בבל תעמוד לעשות מלחמות אחרות ולכבוש שאר ארצות, ולא תצליח כי תפול ביד פרס ומדי.
זעמי, עברתי – הזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש, והעברה משתתף עם השמות המורים על הקצף והחרון, (ישעיהו י׳ ה׳), וגדר עברה, שע״י כעסו יעביר הגבול לשפוך חמתו גם על הבלתי חוטא (ישעיהו י״ג ט׳).
ושפכתי – שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים,
ואפיח עליך באש עברתי להאביד את כלל העם,
ונתתיך מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים, שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי
אפיח עליך – אֲגָרֶה בבבל חמדה להלחם עוד לזמן הרבה, וזה יגרום חולשתה עד שבבוא יומה תפול בנקלה ביד מדי ופרס.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(לז) לָאֵ֤שׁ תִּֽהְיֶה֙ לְאׇכְלָ֔ה דָּמֵ֥ךְ יִהְיֶ֖ה בְּת֣וֹךְ הָאָ֑רֶץ לֹ֣א תִזָּכֵ֔רִי כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ דִּבַּֽרְתִּי׃
You shall be for fuel to the fire; your blood shall be in the midst of the land; you shall no longer be remembered, for I, Hashem, have spoken it.'"
תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
לְעַמָמַיָא דְתַקִיפִין כְּאֶשְׁתָּא תִּתְמָסְרוּן לְאִשְׁתֵּיצָאָה חוֹבַת קְטוֹלָךְ תְּהֵי בְגוֹ אַרְעָא לָא יֵעוּל דָכְרָנִיךְ אֲרֵי אֲנָא יְיָ גְזֵרִית בְּמֵימְרִי.
דמך יהיה – נשפך בתוך ארצך.
ואל תזכרי – עוד מאומה להיות, שלא נשאיר בך כלום.
לאש תהיה לאכלה – שישרפוך ויעכלוך באש.
דמך – שבלעת ושתית יהיה בתוך הארץ כאילו נבלע בתוך הארץ שאינו נראה לעין, להיזכר אַתּ על גבורתך והריגתך.
והוא שאומר לא תזכרי – ולפי שבני עמון פתחו חרב על ישראל בקסמיהם, כנבוכדנצר בקסמיו, נתנבא עתה נבואה זו עליהם לבד הנבואה שלמטה כשאר הגוים.
לאש תהיה – אמר תהיה לשון זכר הנמצא ואמר דמך ואמר תזכרי לשון נקבה הנמצאת כי כן דרך המקרא כמו שכתבנו כמה פעמים כי כשידבר לשון זכר ידבר כנגד העם וכשידבר לשון נקבה ידבר כנגד הכנסה והעדה שהוא לשון נקבה ושניהם ענין אחד.
דמך יהיה בתוך הארץ – הפך ארץ אל תכסי דמי (איוב ט״ז:י״ח) רוצה לומר שלא ינקם דמך זהו שאמר לא תזכרי.
לאש תהיה לאכלה שהוא רמז להריגה עצומה שיעשו בהם הכשדיים שקרא בוערים אנשי משחית, ואמנם אמרו דמך יהיה בתוך הארץ וכן אמר למעלה במקום אשר נבראת בארץ מכורותיך אשפוט אותך הוא להגיד שבני עמון לא ילכו בגלות כמו שהלכו בני יהודה שבתוך ארצם ומקומם שם תהיה הריגתם, וזהו דמך יהיה בתוך הארץ באופן שלא תזכרי ר״ל שלא ינקם עוד דמך, והרד״ק פירש דמך יהיה בתוך הארץ הפך ארץ אל תכסי דמי, ומה שפירשתי הוא היותר נכון.
לאש – שיבעירו הכשדים.
בתוך הארץ – יהיה נבלע בארץ לבל יהיה נראה לעינים ולכן לא תהיה מוזכרת ממי לקחתי נקמתך.
כי אני ה׳ דברתי – לכן כן יהיה.
תהיה – משפטו תהיי. והכוונה האש תשחית אותך, ולא יצליחו הנפחים לחדדך ולמרטך.
דמך יהיה בתוך הארץ – בסוף המשל פירש ענינו. והודיע כי מה שעד כה דִבֶּר כנגד החרב, היתה הכוונה כנגד אומת בבל, שימותו אנשיה בארצם, ושם הממלכה הגדולה ההיא לא יזכר עוד.
לאש תהיה לאכלה, ודמך ששפכת יהיה בתוך הארץ ששם בארצך ינקום ממך, וישפוך דמך ולא יגלוך לגולה באופן שישאר זכר ממך רק יהרוג ויאבד אותך, עד שלא תזכרי עוד.
בתוך הארץ – בתוך ארצך שהאויב יבוא עליך שם.
לא תזכרי – לשבח בעבור גבורתך.
תרגום יונתןר״י קראר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודשד״למלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יחזקאל כא – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, תרגום יונתן יחזקאל כא, ילקוט שמעוני יחזקאל כא, ר׳ יהודה אבן בלעם יחזקאל כא, רש"י יחזקאל כא, ר"י קרא יחזקאל כא, ר"א מבלגנצי יחזקאל כא, רד"ק יחזקאל כא, ר"י אבן כספי יחזקאל כא, אברבנאל יחזקאל כא, מנחת שי יחזקאל כא, מצודת ציון יחזקאל כא, מצודת דוד יחזקאל כא, שד"ל יחזקאל כא – מהדורת הרב יונתן רבינוביץ ועל⁠־התורה המבוססת על דפוס ראשון עם הוספות, הערות, ותיקונים רבים על פי כתבי יד לוצקי, ירושלים, שוקן (כל הזכויות שמורות), מלבי"ם ביאור המילות יחזקאל כא, מלבי"ם ביאור הענין יחזקאל כא, הואיל משה יחזקאל כא

Yechezkel 21, Targum Yonatan Yechezkel 21, Yalkut Shimoni Yechezkel 21, R. Yehuda ibn Balaam Yechezkel 21, Rashi Yechezkel 21 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Yechezkel 21, R. Eliezer of Beaugency Yechezkel 21, Radak Yechezkel 21, R. Yosef ibn Kaspi Yechezkel 21, Abarbanel Yechezkel 21, Minchat Shai Yechezkel 21, Metzudat Zion Yechezkel 21, Metzudat David Yechezkel 21, Shadal Yechezkel 21, Malbim Beur HaMilot Yechezkel 21, Malbim Beur HaInyan Yechezkel 21, Hoil Moshe Yechezkel 21

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×