(הקדמה)
פרשה כ״ה תספר ששלח דוד למנות את ישראל, ושנגף האל ית׳ את העם בעבור זה ושהתפלל דוד עליו אל האלהים, ושבא אליו גד החוזה לפרש לו ענשו ושאמר דוד נפלה נא ביד השם, והתפלל אחר כך שיהיה בו ובבית אביו המגפה, ושהראהו השם שיעשה מזבח בגורן ארונה היבוסי וקנה דוד הגורן ויעל שם עולה להשם ויעתר האלהים לארץ, ואותו מקום בחר לבית המקדש. תחלת הפרשה ויוסף אף השם לחרות וגו׳, עד סוף הספר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה באמרו ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו׳, ויקשה מאד שייחס הכתוב זה אל הסתת השם יתברך כאלו הוא יחפוץ במות המת, ואם הוא יתברך הסיב את לבו אחורנית והוא הסיתו לחטאו למה נענשו ישראל עליו? ומה היה פשעו של דוד בזה? כל שכן שנייחס ההסתה לאל יתברך בהיותו טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך ישר במעגלי צדק. ובדברי הימים אמר במקום מה שנאמר כאן ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד אמר שמה
(דברי הימים א כ״א א׳) ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ובא אם כן שם השטן במקום השם הנכבד והוא זר מאד, רוצה לומר ההסתה ויחוסה לאל יתברך וכנויו בשם שטן:
השאלה השנית במגפה הזאת, האם נאמר שהיתה בחטאות ישראל או בעון דוד שצוה למנותם? ואם היה בחטאותם, איך אמר דוד אל האלהים אנכי חטאתי ואנכי העותי ואלה הצאן מה עשו וגו׳? ועוד כי לא מצאנו תשובה שעשו ישראל על זה אם היו הם החוטאים, ובד״ה אמר
(שם) וירע בעיני אלהים על הדבר הזה ויך את ישראל ויאמר דוד אל האלהים חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה וגו׳, יורה שעל עונו בסבת המנין היתה המגפה לא בעון ישראל, ואם אמרנו שדוד חטא ולא ישראל, יקשה אם כן אמרו ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳, ויורה שבסבת חטאם היה ודוד מוסת היה בדבר:
השאלה השלישית אם היתה מגפת העם למה שחטא דוד במנותם כמו שיורו הכתובים, ראוי שנדע במה היה החטא? אם שמנאם ללא צורך, או שמנאם לגלגלותם ולא ע״י שקלים? ואם אמרנו שחטא בשמנאם ללא צורך יקשה אמרו
(שמות ל׳ י״ב) כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳, ופרש״י כשתרצה לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם וגו׳, ויורה שהרשות היה בידו למנותם. ואם אמרנו שהיה החיוב להיותם נמנים ע״י שקלים, יקשה מה שמצינו כפי פשטי הפסוקים שנמנו בערבות מואב
(במדבר כ״ו) לגלגלותם, ושאול פקד את העם שתי פעמים ולא עשאו ע״י שקלים, והנה זכרתי זה בכאן על צד הקוצר וארחיב החקירה הזאת אחרי זה בביאור אמיתת הענין בלמוד השני:
השאלה הרביעית האם היתה המגפה אשר באה על המנין הזה בדרך עונש שהעניש האל ית׳ אותם על זה, או היה דבר נמשך בטבע מפעל עין הרע כדעת המפרשים? ואם היה עונש על זה החטא והיה דוד החוטא, למה לא נענש הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בדבר? כי הם נמנו במצות המלך לא בבחירתם, ואם היתה המגפה מפעל עין הרע, איך לא חלה בישראל בערבות מואב שנמנו ולא מתו? וזכרתי זה כאן בקוצר רב ואני אחקור עליו חקירה מספקת אחרי זה:
השאלה החמשית בתפלת דוד שאמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי וגו׳, ויקשה למה לא אמר זה דוד אל גד הנביא כאשר בא אליו בדבר ה׳ לאמר שלש אנכי נוטל עליך וגו׳? ואז היה ראוי שישיבהו אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי וגומר, אבל שם קבל הגזרה ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ וגו׳ ולא דבר מזה כלל, ואחרי שניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב עתה הרך ידיך אז אמר דוד תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו׳, והוא מה שיורה שלא היו הדברים מכוונים לשום שמים:
השאלה הששית במה שאמר כאן שנתן יואב מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש, ובד״ה כשכתב המספר אמר
(דברי הימים א כ״א ה׳) ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב ואיש יהודה ארבע מאות ושבעים אלף, ולא יסכימו אם כן המספרים האלה מה שזכר בכאן עם מה שזכר שמה.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
ואקדים לזה שלשה למודים, האחד בביאור ענין המצוה ואמתתה שבאה בפרשת כי תשא
(שמות ל׳ י״ב), והשני בחקירת החטא ובמה חטא דוד בענין הזה? השלישי לדעת למה חרה בכאן אף ה׳ בישראל ועל איזה חטא מהם היה? ואחרי הקדמתם אפרש פסוקי הפרשה:
הלמוד הראשון בהבנת פסוקי התורה ואמתתם בזה, הנה יסוד הענין הזה בא בפרשת כי תשא
(שם) כשאמר האל ית׳ למשה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו ליי׳ ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים, וחתם הדברים באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. ורש״י ז״ל פירש כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד וגומר. (עד כאן דברי רש״י שם): ומדברי הרב בזה יצאו לנו שלשה הודעות. האחת שהיתה המצוה הזאת מיד ולדורות, שבכל דור ודור כשימנו את ישראל יהיה מניינם על ידי שקלים, ומפני זה בפרשת במדבר סיני
(במדבר א׳ ב׳) כתב הרב לגלגולתם, על ידי שקלים בקע לגלגולת. והרמב״ן גם כן נטה לדעת הזה בפרשת כי תשא, שהיתה המצוה כוללת לדורות. ההודעה השנית שענין מחצית השקל היה הערמה ותחבולה להנצל מן הנגף בתתם אותם, כדי שימנו את השקלים ולא ימנו את ישראל. ההודעה השלשית היא שלא מנה משה במדבר את ישראל, אבל כל אחד הביא מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים, ולדעת הזה הסכימו ג״כ המפרשים כלם, והדעת הזה כלו הוא בלתי מתישב אצלי מטענות: האחת אם היה כדעתם, למה לא צוה האל ית׳ בביאור למשה שימנה אותם על ידי אותם השקלים? כמו שצוהו על מנינם במדבר סיני ובערבות מואב, שאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳, וכאן לא צוהו כן כי אם כשיחפוץ למנותם יעשה כן, ולא יתחייב המאמר הזה שימנם עתה. וכבר הרגיש הרמב״ן (ריש פר׳ כי תשא) בזה הספק וכתב ז״ל, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואתה רואה שאין דבריו נכונים, כי הדברים אשר יבחר האל ית׳ יצוה עליהם בפירוש, ואשר שנא הזהיר עליו, ולכן יקשה מאד למה באה המצוה בלשון מסופק בזה, ולא צוה האל ית׳ שימנה את העם ויתנו השקלים? ולמה לא הזכיר בפירוש שלא ימנם בשום זמן לגלגלותם? הטענה השנית שאם היה כל זה מצוה לדורות, אם לא תעשה שלא ימנם לגלגולת, ואם עשה שיתנו השקלים, איך לא נמנו במנין המצות לדעת אותם מן המונים אותם? והיה ראוי שימנו אותם המצות במניינם: הטענה השלשית אמרו (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים, והמאמר הזה יורה שישראל עצמם עברו על ידי מנין, כי לשון העברה לא יאמר על נתינת השקלים כי אם על הפקידה לגלגלותם, כאמרו
(ויקרא כ״ז ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, ואמר
(ירמיה ל״ג י״ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, וזה יורה שלא נמנו לבד השקלים כי אם גם ישראל עצמם: הטענה הרביעית היא שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולה והערמה להנצל מהנגף כשימנו אותם? כי הנה הכתוב אומר (שמות שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגו׳, ואמר
(שם ט״ו) לתת את תרומת ה׳ לכפר וגו׳, ויורה שהיו השקלים על צד התרומה והמעשר לתכלית העבודה האלהית לא להערמה: הטענה החמישית כי אם היתה המצוה הזאת נוהגת לדורות, איך צוהו ית׳ במדבר סיני ובערבות מואב
(במדבר א׳ ב׳) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם? והדברים האלה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים כי אם לגלגלותם, ומה שפירש רש״י שם שנמנו אז על ידי שקלים (כבודו במקומו מונח) אינו אמתיי בפירוש הפסוקים, כי הכתוב אומר שאו את ראש, ואמר במספר שמות כל זכר לגלגלותם, וזה יורה שנמנו לגלגלות ולא על ידי שקלים, ולזה לא נזכר שם דבר מענין השקלים ומה נעשה מהם כמו שזכרו בכאן, ומה שיורה עוד על זה ששם במדבר סיני אמר בסוף הפרשה ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש וגו׳, להגיד שכלם נאספו למנותם באצבע ולא נמנו על ידי דבר אחר: הטענה הששית שלפי הדעת הזה יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים והוא עון פלילי, אחרי שלא נפקדו על ידי שקלים ולא נתנו ישראל בקע לגלגולת כמו שהיתה המצוה ויפקדם בטלאים, האם נאמר שבמקום השקלים נתנו טלאים או אבנים קטנים ונתקיימה המצוה? הנה הכתוב אומר (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, ופירש בדיוק שיעורו באמרו עשרים גרה השקל, וצוה שעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין לנו רשות לזוז מן המצוה בכללה ולא בחלוקה, והיה מחוייב שבכל דור ודור יתקיים כן בזה האופן עצמו, אחרי היותה מצוה כוללת לדורות, ותהיה כמצות הפסח שנעשה לדורות באותו דרך שצוו עליה בכלל ובפרט: הטענה השביעית כי אם היתה המצוה הזאת כוללת ולדורות, איך בכל הפעמים שנמנו הלוים לא נמנו על ידי שקלים כי אם לגלגלותם? ולמה לא חשש ית׳ שיהיה עין הרע שולט במנין כדברי רש״י? והיה ענין שבט לוי כענין כל שבט ושבט אחר. הנה מכל שבעה הטענות האלה חשבתי אני שדעת רש״י והנמשכים אחריו בלתי אמתי בפסוקים: ודעתי הוא שאין בכאן מצוה כלל, לא מצות עשה שצוה השם את משה שימנה העם, ולא מצות לא תעשה שיאסור המנין ההוא לגלגולת, וכ״ש שלא היה זה מצוה לדורות, אבל אמתת הענין נכלל בשלשה הקדמות: האחת שמשה אדוננו להיותו שר צבא ה׳ בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וילחמו עם האויבים, נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מניינם, כמו שעושים שרי החיילים למנות העם קודם שיכנסו במלחמה. וכבר זכרו חז״ל (עיין רש״י ריש פ׳ במדבר) שהיה המנין בעם מתוך חבה, וכאמרם מתוך חבתם לפניו מונה אותם בכל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, כשנפלו בעגל מנאם לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאם. ובבבא קמא (א״ה תמיהה נשגבה ונפלאה בעיני על הרב המחבר שלא חשש כלל לדעת אי זה דרך ישכון אור מאמרי רז״ל, כי זה כמה פעמים מצאתי ראיתי שהביא המאמרים הן מהתלמוד הן מהמדרשים, אם כפי אומד דעתו כסומא בארובה או כפי שראה אצל מחברים אחרים, ולא דרש אם אמת יהגה חכם בזה או לא? וכמעט שאין לו התנצלות בדבר כ״א בשאומר שלא היו לו ספרים באותו פעם כשחבר הפירוש הזה, כמו שהוא מקונן ומתלונן על זה בהקדמתו הכוללת לספרים האלה. והנה בלתי ספק קרה לו גם כן במקום הזה כך, שראה בפי׳ רש״י פר׳ פנחס על פסוק כי צוררים הם לכם וכו׳ שהביא דבר מה מבבא קמא, והרב טעה וסבר שגם הדרש שמביא שם על פסוק ויהי אחרי המגפה ג״כ בב״ק ואינו כן, כי הוא מדרש בבמ״ר פרש׳ כ״א דף רפ״ה ע״ב) אמרו
(במדבר כ״ה י״ז) ויהי אחרי המגפה, משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהם והיה מונה אותם לידע מנין הנותרים, לכך מנאן. ד״א כשיצאו ממצרים מנאם, ונמסרו במנין, וכאשר קרב למות ורצה להחזיר צאנו החזירן במנין וכו׳. הנה א״כ ראוי שנאמר שמשה עצמו היה חפץ מאד למנותם, אם מתוך חבתם ואם לדעת המתים בעון העגל, ואם לדעת כמה היו נמסרים בידו, ואם להכין אותם למלחמות הארץ כשרי הצבא וכמו שאמרתי, והיא ההקדמה הראשונה: השנית שענין היזק עין הרע כמו שכתב הפלוסוף הוא, שיצאו מן העין קצת אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע, וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית, ולארסיות אותם האידים יפעלו בדברים המוכנים לקבול אותו הפעל עד שיתכן שימיתו אנשים בהבטתם, וזהו סבת הנגף המגיע מן המנין. והנה יתפעלו ממנו קצת אנשים זולת קצת, מפני חלוף הכנת המקבלים ההם, והוא מבואר שהעין הוא האבר היותר מזיק בזה להבטתו הארסיית, וכמו שזכרו מהאפעה שימית כל אדם בראותו פניו. וכתב החכם שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש, וכן יזיק העין הרע בכל שאר הדברים הנראים, אבל ההיזק היותר עצום הוא כשתהיה ההבטה אל פני הנראה ויכנס ארסיותה בעיני הנראה ובאזניו ומדרך האף והפה, באופן שיוכל להזיק משם אל המוח להיותו השכן היותר קרוב. ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אבר מן האנשים מבלעדי הפנים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים אינם נכונים לאותו היזק, וכבר תמצא זה כמו שהיו עושין בהטילם גורל מי יעשה אחת מן העבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא
(יומא כ״ב:), שהיה מוציא כל אחד מהם אצבעו והיו מונין האצבעות ולא היו חוששין לזה, כי הסכנה כלה כשתהיה ההבטה בפנים, כי שם מקומות יפעלו בהם אלו האידים בקלות ויוכלו לבא אל המוח, והיא ההקדמה השנית: והשלישית כי ההיזק הטבעי נמשך וימצא בדברים אשר יעשה אותם האדם בבחירתו ורצונו, לא במה שיעשה במצות האל ית׳, כי הדברים האלהיים הן למעלה מן הטבע, ואי אפשר שיוזקו במצות המצוה יתברך, וכבר אמר זה שלמה המע״ה באמרו
(קהלת ח׳ ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם, רוצה לומר כי עם היות שהחכם ידע העתים המועילים או המזיקים בדברים וידע משפט הדברים הטבעיים כפי שרשי הטבע ודרכיו, הנה בהיות האדם שומר מצוה לא תבואהו רעה ולא יוזק ממה שבטבע, ועל זה אחז״ל
(קדושין ל״ט ע״ב) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, וזו היא ההקדמה השלישית: ועתה ראה על השרשים האלה פירוש פסוקי התורה, כי לפי שהיה חפץ משה אדוננו למנות את העם כמו שבא בהקדמה הראשונה, והיה המנין בפני האנשים מסוכן מאד להיזק עין הרע כמו שבאה בהקדמה השנית, אמר יתברך למשה אתה תצטרך כסף הרבה לעבודת המקדש, הנה איעצך דרך ישר שתאסוף בו כסף הרבה, והוא
(שמות ל׳ י״ג) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו׳, ואין פירושו כאשר תשא כמו שפירשו המפרשים, אבל כי במקום הזה הוא מלשון הסבה, יאמר בעבור שאתה תשא ותמנה, כלומר שתחפוץ ותרצה למנות עתה את בני ישראל לפקודיהם, הנה איעצך עצה טובה והיא שיתנו כל איש מהם כופר נפשו ליי׳, ולא היה זה על צד התחבולה כדעת רש״י, כי אם על צד הצדקה, שאחרי שהם עתידים להמנות כדי שהאל ית׳ יגן בעדם וישמרם מהיזק עין הרע ומהמגפה הבאה ממנו, יתן כל אחד כופר נפשו ליי׳ וצדקה תציל ממות, כי אעפ״י שימנו לגלגלותם לא תשלוט בהם עין הרע בזכות אותה צדקה, וזהו אמרו
(שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם, ובאמרו בפקוד אותם פעמים, יורה באמת שהם היו עתידים למנות לגלגלותם כל איש בראשו עכ״פ, וכמו שאמר
(שם י״ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים, אבל בזכות הצדקה ינצלו מהנגף הנמשך מהיזק עין הרע, ויהיו אותם השקלים תרומה לה׳, רוצה לומר שיהיו לעבודת המשכן כשאר התרומה, כמו שאמר
(שם ט״ז) ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם, ר״ל שיתחברו בזה שני תועלות, האחד שבזה הכסף ישתלם מלאכת המשכן, והשני שיהיה זכרון ליי׳ לכפר עליהם וינצלו בזה הזכות מנגף המנין, ולשניהם רמז גם כן באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. וצוה שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, לפי שהיו השקלים ההם עצה והנהגה מועילה להצלת נפשם וחייהם, ולהיות בני האדם כלם שוים בכחותיהם ובנפש החיונית היה גם כן התקון שוה בהם, וזהו אמרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לכפר על נפשותיכם. הנה התבאר מזה שאין כאן מצוה למנות ישראל, כי אם שהיה משה בוחר בו, ולזה לא אמר שא את ראש וגו׳ ולא אזהרה לדורות שלא ימנם לגלגלותם ושלא היו השקלים מצוה כי אם עצה, ולכן לא בא זה במנין המצות, וששם במדבר אז נמנו ישראל לגלגלותם עם היות שנתנו השקלים. והנה הוצרך להקדים היות המנין בחיריי כמו שאמר כי תשא, לפי שכאשר יצוה הש״י עליו לא יצטרך לאותה עצה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכמו שבא בהקדמה השלישית, ולזה במדבר סיני אמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות לגלגלותם, כאומר בהיות המנין בבחירתך ורצונך תצטרך לאותה עצה מהשקלים להמלט מהנגף, אבל עתה שאני מצוה עליו אל תירא ואל תחת, כי קווי השם יחליפו כח ולא ידעו דבר רע, ולזה צוה שימנם לגלגלותם בלי דבר אחר, ולא יצטרכו על זה לתת אותה צדקה, כי הצווי האלהי ישמרם כאישון עינו, ולכן גם כן נמנו הלויים תמיד במצות השם לגלגלותם ולא נתנו כופר נפשם. ואין לטעון על זה ממה שאמר הכתוב
(דברי הימים ב כ״ד ו׳) מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה וירושלם את משאת משה עבד יי׳ והקהל לאהל העדות וגו׳, כי שם לא אמר את מצות משה לשנאמר מפני זה שהיה זה מצוה לדורות, אבל אמר את משאת משה, והיה הכוונה באותו מאמר שהיה להם ללמוד ממה שעשה משה כשנתנו מחצית השקל לעבודת אהל מועד, ואין זה מחובת המנין כי אם לצורך המלאכה בלבד, והוא מה שיורה שלא אמרו זה להיות ענין מחצית השקל מצוה לדורות, כי אם ללמוד ממה שהכין משה למלאכת המשכן: אמנם קבלת חז״ל הוא, שבכל שנה ושנה היו נותנין כל ישראל מחצית השקל לקנות מהם קרבנות צבור, כדתנן
(משנה שקלים א׳:א׳) באחד באדר משמיעין על השקלי׳ וכו׳, ולא היה בא על המנין, ואולי שלזה כוון ג״כ יהוידע. והנה שאול ראה משכלו ומדרכי הטבע שהנגף יחול במנין אשר יעשה האדם ברצונו, ולכן כאשר רצה לפקוד את העם למה שלא באהו עליו מצוה אלהית פקדם בבזק ופקדם בטלאים, כדי שלא יפול בהם עין הרע ולא היו אז נפקדים לגלגלותם, ואולי לעוני העם לא צום שיעשו צדקה להנצל מאותו נגף, גם כי לא רצה להסמך על הנס, ובחר יותר למנותם על ידי תחבולה ולא לגלגולת, ולפי שעשה זה מעצמו ולא לקיום המצוה, תראה שלא צוהו שמואל הנביא על זה, ולא זכר הכתוב שעשה זה כאשר צוה ה׳ אל משה, כי לא נתייחס הפעל ההוא לקיום מצוה, כי אם שעשאו שאול ברצונו ודעתו. ועם מה שאמרתי בזה תבין ענין אמתי לא שיערוהו המפרשים בדברים אשר אמרו שרי הפקודים אשר לאלפי הצבא במלחמת מדין
(במדבר ל״א מ״ט) ויאמרו אל משה עבדך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה׳ וגו׳, והקרבן הזה לא בא על המחשבות והרהורי הלב לכפר עליהם כדברי חז״ל
(שבת ס״ד ע״א), וגם לא להודות לה׳ על אשר לא מתו במלחמה כדעת הרמב״ן, כי לשניהם יקשה דבר אחד, והוא שהיה ראוי שיהיה הקרבן משל ישראל הנצולים, והכתוב אומר אנשי המלחמה בזזו איש לו, אבל היה זה לדעתי לפי ששרי האלפים והמאות מנו את ראש אנשי המלחמה אשר בידם, רוצה לומר לגלגלותם, כי זה פירוש את ראש אנשי המלחמה, והיה זה כאשר נכנסו במלחמה כדרך הלוחמים או ביציאתם ממנה, והשרים ההם ידעו שהיה אותו המנין סכנה עצומה לעם, ומאשר ראו שלא נפקד מהם איש ולא פעל בהם היזק עין הרע, לכן באו להודות ליי׳, והביאו השרים הקרבן משל עצמם לפי שהם היו הפושעים בהכניסם אנשיהם לסכנה עצומה ההיא, והיה ראוי שיבקשו מהש״י על זה סליחה וכפרה, וז״ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, רוצה לומר שפקדו אותם לגלגלותם ועכ״ז לא נפקד מהם איש במגפת עין הרע, ולכן ונקרב את קרבן ה׳ וגומר לכפר על נפשותינו, כי אנחנו היינו הפושעים בזה, וכמו שאמר דוד בכדומה לזה, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי. הנה ביארתי הכוונה האלהי בפסוקי התורה בענין הזה, והוא מה שרציתי לבאר בזה הלמוד הראשון:
הלמוד השני אומר שראוי שנחקור מה היה החטא שחטא דוד במנותו את העם שעליו התחייבו מגפה? והנה מצאתי למפרשים בזה שלשה דעות: הראשון הוא שהיה החטא במה שנמנו ישראל לגלגלותם ולא על ידי דבר אחר, וכמו שכתב רש״י, ואל הדעת הזה נטה הרמב״ן בפירושו לפרשת כי תשא שאמר שטעה דוד במנותו ישראל בלי שקלים, ושבעבור זה היה הנגף בהם. והנה לקחו זה מדברי חז״ל שאמרו בפרק הרואה
(ברכות ס״ב ע״ב) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה, אמר לו הקב״ה לדוד מסית קרית לי? בחייך שאני מסיתך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר
(שמות ל״א ב׳) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגומר, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה ישראל ויהודה, כוון דמנהו לא שקל מנייהו כופר, מיד ויתן ה׳ דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד. והדעת הזה בלתי נכון אצלי מפנים. האחד לפי שכבר הוכחתי שלא היה מצוה לדורות שימנו ישראל תמיד על ידי שקלים, ובמדבר סיני וערבות מואב נמנו ישראל לגלגלותם, והלויים הופקדו פעמים לגלגלותם. השני שדוד לא צוה ליואב שימנה ישראל לגלגלותם, אבל צוהו לבד לך מנה את העם, ויואב אב בית דין היה שר גדול בתוך הסנהדרין, ואיך טעה בדבר פשוט ופסוק מלא כזה, ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגומר ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם, בהיותו מצוה לדורות כדעתם זכרונם לברכה? ואם נתעלמה ממנו ההלכה איך אמר דוד אנכי חטאתי ואנכי העויתי? והנה הוא לא חטא כלל כי אם יואב שלא מנה באופן הראוי אשר צותה תורה. השלישי שהנה פשט הכתובים יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא מאופן ההמנות, וכמו שאמר ויסת את דוד לך מנה את ישראל, ואמר ויך לב דוד אחרי ספר את העם, הנה יחס החטא למנין סתם לא להעדר השקלים ולא על היות המנין לגלגלותם. הרביעי כי אם היה החטא בזה, איך לא הוכיחו גד הנביא עליו כשבא אליו בדבר השם? והיה ראוי שיודיעהו שעבר את המצוה האלהית כאשר יעדו בעונש: ואמנם הדעת השני הביאו גם כן הרמב״ן בפרשת במדבר סיני וסתר הדעת הקודם, אמר שם שהיה רחוק אצלו שיפקוד דוד את ישראל לגלגלותם, כי איך לא יזהר במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם? ואם דוד חטא יואב למה לא עשה השקלים? ושלכן היה דעתו שהיה הקצף והנגף לפי שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא אז דוד למלחמה לשיצטרך למנותם אבל עשה זה לשמח לבבו, ולזה הדעת נטה גם כן רד״ק במה שכתב על ענין שאול בפסוק
(שמואל א ט״ז ד׳) ויפקדם בטלאים. וגם הדעת הזה לקוח הוא מדברי חז״ל שאמרו במדבר סיני רבה,
(במדבר רבה ב׳) א״ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן שנמנו לצורך? בימי משה, שלא לצורך בימי דוד. ותמהתי מהרמב״ן שאמר שהיה רחוק אצלו היות מנין דוד בלי שקלים, כי אם היה כן לא היה מסתירו הכתוב, ובשאול אמר ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים, ואיך לא יפרש כן בדוד אם היה שמנאם על ידי שקלים? וגם הדעת הזה בלתי מתישב מפנים אחרים. האחד שהתורה לא אסרה מנין העם שלא לצורך, כל שכן לדעתו שהסכי׳ עם דברי רש״י שכתב בפירוש כי תשא, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם וגומר, ויורה שהיה הרשות בידו, ואתה רואה שכפי הדעת הראשון היה הנגף דבר טבעי נמשך מהעין הרע, וכפי זה הדעת יהיה עונש אלהי אחרי שתלה הענין בהיות המנין לצורך או שלא לצורך, ואם היה בהשגחה והיה המנין בחריי ואינו אסור מן התורה למה נענשו עליו? הפן השני כי גם המנין הזה שעשה דוד לא היה שלא לצורך, כי אם לראות שחסרו במלחמותיו מהמנין אשר היו מקדם בימי שאול או מרוב חבתו אליהם, וכמו שאמרו חז״ל
(במ״ר פ״א) במנין ערבות מואב, מתוך חבתן לפניו מנאן, ואמרו (שם פרשה כ״א רס״ה ע״ב) שנמסרו למשה במנין, וכן נוכל לומר בדוד. הפן השלישי כי הנה שאול מנאן גם כן שתי פעמים שלא לצורך, כי הנביא שמואל צוהו שילך להלחם בעמלך ושיי׳ יצא לפניו, ולא צוהו שימנה העם ולא היה מנינו הכרחי, כי לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא יושיעה למו. הפן הרביעי כי אם היה הנגף עונש, למה לא בא על דוד שהיה החוטא והמצוה למנותם שלא לצורך ויבא על ישראל שלא חטאו? ואיך לא הוכיחו הנביא עליו כמו שאמרתי על הדעת הראשון? הנה מהפנים האלה ארבעתם יראה שהדעת השני בלתי מתישב: ואמנם הדעת השלישי הוא גם כן להרמב״ן בפרשת במדבר סיני, וזכרו אחרי הדעת השני הנזכר, אמר שיתכן לפרש שדוד צוה למנות כל ישראל, רוצה לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שזה הנקרא איש וזה היה חטאו, כי התורה לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה, וגם לדעת הזה יתחייבו ארבעה ביטולים. האחד שהתורה לא הזהירה שלא ימנו הפחות מבן עשרים שנה, אבל חייב לתת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לא שיאסור המנין לפחות מזה, השני שדוד לא צוה ליואב למנות מבן שלש עשרה שנה כמו שהניחו, כי אם שימנה את ישראל ואת יהודה, ואין ראוי שיובן זה כי אם על היוצאים בצבא שהם מבן עשרים שנה ומעלה, והכתוב אומר בפירוש שהיו כל הנמנים איש חיל שולף חרב ולא נאמר זה על הפחות מעשרים שנה. וכבר התעצם הרב להסיר מעליו הספק הזה ולא עלה בידו, שפירש שהיו בריאים וחזקים למלחמה ושלא מנה החולים והחלשים והזקנים, ודבריו בזה אין בהם ממש. השלישי שפשט הכתוב יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא באופן המנין ושנות הנמנים, וכמו שהוכחתי למעלה מהפסוקים. הרביעי כי אם היה שדוד חטא בזה למה לא נענש עליו הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בו? ולמה לא הוכיחו נתן הנביא עליו? הנה מהפנים האלה יראה שגם הדעת הזה בלתי אמתי. ותמהתי מאד מהרמב״ן שנעזר בדעת הבטל הזה ממה שאמר בדברי הימים
(דברי הימים א כ״ז כ״ד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה׳ להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל וגומר, כי פשט הכתוב לא יורה שמנה יואב למטה מעשרים שנה ולא כוון אליו, אבל פירושו מבואר שאחרי שזכר שמה מספרי הלוים ונשיאיהם הביא אחריו הממונים על השבטים, ועל כל זה אמר ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר השם להרבות את ישראל ככוכבי השמים, אמנם מה שאמר אחרי זה יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, אינו חוזר למנין מבן עשרים שנה ולמטה, אבל בא הכתוב להגיד ולהודיע למה לא זכר מספר השבטים כלם כמו שזכר מספר הלוים, ולזה אמר יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, הנה פשט הכתוב אם כן יורה בפירוש שלא כוון למה שעלה בלב הרב. ואחרי הפסד שלשת הדעות האלה ראיתי צדיק לפני בדרוש הזה דעת רלב״ג בפירושו לזה המקום, שאמר שם שהיה החטא בשדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברוב עם הדרת מלך כי אם ביי׳ לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט. ואומר אני עוד בזה שלא היה גודל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו, כי היה החטא הקטן באדם השלם המעולה יותר קשה מן החטא הגדול באדם נעדר אותו השלמות, כמו שראינו במשה ואהרן שלסבה קטנה (מאשר בא לכלל כעס או מיתר הדברים שזכרו בו חז״ל (תנחומא פר׳ חקת) והמפרשים) נענשו שלא יעברו את הארץ, ולא היה העונש ההוא מתיחס כפי החטא כי אם כפי החוטא, וכן היה הענין בדוד שבטבעו היה שפל רוח, וכמו שאמר
(תהלים קל״א א׳) ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני, והיה נשען באלהיו, כמו שאמר
(שם ע״א א׳) בך ה׳ חסיתי וביי׳ בטחתי, ואמר
(שם קי״ח ח׳) טוב לחסות ביי׳ מבטוח באדם, ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עינים ורחב ללב ויבטח ברוב עמו ויתהלל במתת שקר בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לעונש גדול לא לבד כפי החטא כי אם כפי ערך החוטא ושלמותו, ולהיות החטא הזה זר מאד בחק דוד המלך, אמר הכתוב שהסיתו האל יתברך לחטוא בדבר הזה, כי היה הדבר ההוא יוצא ממנהגו הטבעי ומכוונתו הטובה. והנה יורה על היות החטא מה שזכרתי תשובת יואב אליו, שאמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות וגו׳, ואמר בדברי הימים
(דברי הימים א כ״א ג׳) כלם לאדוני לעבדים למה יבקש זאת אדוני למה יהיה לאשמה לישראל וגומר? מסכים למה שאמר כאן ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וגומר, רוצה לומר שהיה זה בלתי הכרחי ואולי שיזיק. זהו הדעת היותר ראוי אצלי. אבל יקשה עליו למה נענש ישראל בהיות דוד החוטא בחולשת הבטחון ביי׳? ואיך יאמר הכתוב ויוסף אף השם לחרות בישראל אם היה שדוד חטא מעצמו? אבל היתר זה התבאר בלמוד השלישי הנמשך אחרי זה:
הלמוד השלישי בביאור למה היה החרון אף בישראל שזכר בכאן? ואומר שבענין הזה מצאתי למפרשים דברים. כי רש״י ז״ל כתב בפירושו לזה המקום ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד, לא ידעתי על מה, ואם כן לא מצא הרב סבה לאותו חרון אף. ורבי דוד קמחי כתב שהיו בישר׳ עבירות נסתרות לא ידעם דוד ולא בערם מן הארץ ושעליהם היה החרון אף. והדעת הזה בלתי מתישב, כי איך יהיה העונש ידוע ומפורסם והחטא נעלם לא נזכר בכתוב? וגם דוד איך לא בקש עליו ולא צעק לבו אל השם כמו שהיה בענין הרעב שבא בימיו? כי התפלל אל השם עד אשר הודיעו שהיה העונש על שאול ועל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים. ורלב״ג כתב שתוספת חרון השם היה על החרון אשר חרה בהם על דבר הגבעונים שקרא רעב על הארץ שלש שנים, ושיוחס זה אל השם יתברך באופן כולל להיותו הסבה הראשונה לכל הדברים אשר יתחדשו, והוא על דרך
(בראשית כ״ד נ״א) ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳, (ושם מ״ה ח׳) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. וכבר זכר הרב המורה בפמ״ח ח״ב, שיוחסו בספרי הקדש דברים רבים לאל יתברך להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים, עם היות שיהיו נמשכים אותם הדברים המתייחסים אליו אם בטבע ואם במקרה ואם בבחירת האנשים, אבל הדעות האל שזכר הרב המורה כמה רחוקים הם מדרך האמת כפי שרשי התורה האמתית, כי לא יוחסו אליו יתברך בספרי הקדש כי אם הדברים אשר באו ברצונו הפרטי, והפסוקים שהביא לאמת דעתו יסבלו פירושים. ומי יתן ואדע מה רצה הרב לומר בזה? ומה הוא אשר כוון באותו פרק? והם דברים בלתי נאותים לזה המקו׳, ודי בשנדע עתה שזה אשר הסכימו עליו האנשים האלה שלמים הם אתנו, מאשר יוחסו לשם יתברך דברים אשר לא יעשה אותם הוא דעת זר בלתי אמיתי, וגם שנודה להם זה בדברים הנעשים, ושנפרש ויסת את דוד שיוחסה ההסתה לאל יתברך על דרך הסבה הרחוקה, הנה החרון אף שזכר בכאן אי אפשר שיפורש באותו דרך אליו ית׳. והרמב״ן בפרשת קרח כתב בזה מדרך הסברא דעת שלישי, והוא שהיה העונש על ישראל על איחור בנין בית הבחירה, שהיה ארון האלוהים הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ולא היו השבטים מתעוררים לאמר נבנה בית לשם ה׳ כמו שצוו
(דברים י״ב ה׳) לשכנו תדרשו ובאת שמה, ועם היות שדוד התעורר אליו והאל יתברך מנעו ממנו, היה ראוי שישראל ישתדלו עליו ויהיו הם הבונים ולא דוד, ולהתרשלותם בזה היה הקצף והנגף עליהם. והדעת הזה עם היות שאמרו הרב מדרך הסברא כבר בא בדברי חז״ל במדרש תהלים (מזמור י״ז) בפסוק ויבא גד אל דוד ויאמר עלה והקם מזבח לה׳, אמרו שם למה דוד דומה באותה שעה? לאדם שהיה מכה את בנו ולא יודע הבן למה אביו מכה אותו, לאחר שהכהו אמר לו לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא עשית ולא השגחת בי, כך אותם אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש וכו׳. ואפלא מהרב איך זכר זה מדרך הסברא ולא אמרו בשם אמרו? והמאמר הזה המפרשים הביאוהו בפירושיהם, ואיך יעלם מעיני הרב עם רוב בקיאותו בדבריהם חז״ל? אבל הדעת זה גם כן רחוק הוא אצלי, כי בנין הבית הוא למלך ישראל יתיחס ולא לעם, וכמו שאמר בד״ה על זה
(דברי הימים א י״ז ו׳) הדבר דברתי את אחד שפטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים, והוא ממה שיורה שהדבר תלוי בשופט או במלך לא בעם, והנה דוד כבר התעורר זה שלשים שנה לבנין הבית כפי הראוי, והודיעו האל ית׳ שלא הגיע עדיין זמן הבנין ולא באו ימי המנוחה, ולזה לא יהיה כי אם בימי שלמה, ולמה ישאר אם כן על ישראל אשמה על זה ויחשב להם לעון? כ״ש שנאמר שמתו עליו שבעים אלף מישראל, ואם ישראל היו חוטאים בזה איך לא עשו תשובה ולא השתדלו מיד בבנין הבית? והנה גם אחרי כן לא השתדל בו כי אם דוד ושלמה בנו ולא השבטים. והנה מצאתי בפי חכם אחד מחכמי הגוים דעת רביעי, והוא שהיה גם כן בעון בת שבע ודם אוריה החתי, ושעל זה אמר ויוסף אף ה׳ וגומר, והיה העונש הזה, ר״ל מגפת העם מגיע לדוד, לפי
(משלי י״ד כ״ד) שברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון. וגם הדעת הזה לקחו מדברי חז״ל אמרו במדרש שמואל, (ריש פרש׳ ל׳)
(תהלים נ״א ט״ז) הצילני מדמים אלהים, מדמו של אוריה, מתוך כך ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל וגומר. אבל הדעת הזה אין לו על מה שיסמך, כי בחטאת בת שבע ואוריה הודיע הנביא לדוד חטאו ועונשו שלא יסור חרב מביתו ושישכבו את נשיו לעיני השמש וכל זה נתקיים כבר, ולא יעד הנביא שימותו ישראל על זה וכ״ש אחרי ימים רבים, וגם העונש הזה היה לישראל לא לדוד, כי אף שימותו מישראל שבעים אלף לא יתחלל כבודו, ומתו אם כן המתים במגפה על לא חמס בכפם. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת הביטול והזרות בדעות האלה ארבעתם, הנה היותר נכון שנאמר בזה הוא, שהיה חטא ישראל ופשעם במה שנמשכו אחרי שבע בן בכרי, וביאור זה כי הנה ישראל חטאו במה שנמשכו אחרי אבשלום במרדו באביו, ובעבור שעזרו במרדו וקשרו עמו נענשו עליו במה שנפלו במלחמה לפני עבדי דוד ביום אחד עשרים אלף, הנה אם כן ישראל חטאו וכנגד דוד חטאו, וישראל נענשו עליו ועל ידי עבדי דוד נענשו, אבל אחרי כן כאשר שבע בן בכרי הרים ידו במלך ואמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהלו ישראל, זכר הכתוב שעלה לב ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ובזה היו ישראל רעים וחטאים לה׳ מאד במרדם בדוד ובהתרגשם על ה׳ ועל משיחו, והכתוב אמר
(יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ימות, ואין ספק שהיה החטא הזה גדול מהמשכם אחרי אבשלום, לפי שהוא היה בן דוד וכפי הדין להיותו הגדול באחיו לו משפט הבכורה ואליו המלוכה יאתה, ולא היו ישראל אם כן בקשר אמיץ ולא היו מורדים כל כך בבית דוד להמשכם אחרי אבשלום, אבל בענין שבע בן בכרי שנמשכו אחריו ונטו למרדו בדוד מלכם, היה הקשר אמיץ והמרד עצום מאד והיו מחוייבי מיתה, ומפני זה אמר ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל, והתוספת הוא ממה שכבר זכר שהענישם על דבר אבשלום ומרדו שעוד הענישם על דבר שבע בן בכרי, והנה יורו על שזה הוא האמת ארבעה דברים. האחד אמרו ויסת את דוד בהם, כלומר שיען וביען חטאו נגד דוד במרדם במלכותו היה ראוי כפי שורת הדין שיענשו על ידו, ולכן הסיתו האל יתברך שיצוה למנותם כדי שעל ידו יהיו נענשים, ועם היות שדוד לחסידותו יעבור על חטאם וימחול עונם ולא היה רוצה בענשם, הנה כפי המשפט
(קדושין ל״ב ע״ב) להיותו מלך אין כבודו מחול. השני מאשר אמר הנביא שלש אנכי נוטל עליך וגומר, ושלשתם היו להעניש את העם אם ברעב כמו שהיה בעון הגבעונים, ואם במלחמה כמו שהיה בעון אבשלום, ואם במגפה כמו שבאה לדור המדבר בדברם באלהים ובמשה וגו׳, והנה לא אמר רביעית מחלאים רעים ונאמנים יבואו על דוד או עונש אחר מתיחס אליו לבד, אין זה כי אם לפי שישראל היו החוטאים והם היו ראויים לקבל העונש לא דוד, עם היות שהאל יתברך כדי לכבדו ומאשר יקר בעיניו נתן העונש בבחירתו. השלישי מאשר אמר האל יתברך למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך בבואו על ירושלים לשחתה, ולמה לא ניחם האלהים בבא המלאך המשחית על שאר ערי ישראל? ואין זה כי אם לפי שהיה ירושלם מבני יהודה אשר לא חטאו עם שבע בן בכרי, כמו שאמר ואיש יהודה דבקו בדוד מלכם, ולזה צוהו יתברך שירף ידו משחת בבית יהודה ובירושלם. ואין ספק שקצת מאנשי יהודה החטאים בנפשותם נמשכו גם כן אחרי שבע בן בכרי עם איש ישראל, כי עם היות שאמר ואיש יהודה דבקו במלכם היא הקדמה סתמית חלקית ואינה כוללת, ויהיו המתים במגפה הזאת האנשים אשר נכשלו באותו עון, כי ליי׳ מצוקי ארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. הרביעי שאתה לא תמצא שהוכיח גד החוזה לדוד על מנין העם ולא דבר אליו עליו דבר, והוא שיורה שלא חטא דוד בדבר אבל היה מוסת מהאל ית׳ למנות את ישראל להביא זה העונש עליהם על ידו, לפי שאליו חטאו ועל ידו יהיו נענשים. והנה היתה אופן ההסתה, שעם היות דוד מאד מאד שפל רוח ובוטח בה׳, הסיתהו להתגאות בזקנותו ולשים בטחונו בבני האדם כמו שזכרתי, ותהיה מההסתה גם כן שצוה אל יואב שר הצבא שימנה את העם לגלגלותם לא על ידי דבר אחר, ולא חשש להיזק עין הרע, באופן שלהיותם בלתי מושגחים ובלתי נשמרים בעבור העון הנזכר ישלוט בהם היזק העין הרע ותבער בם אש השם ותאכל במחנה. והנה צוה שימנה אותם לגלגלותם ממה שאמר לך מנה את העם, יורה שהעם היה הנמנה בראשיהם לא טלאים או אבנים או דבר אחר שיתנו, ולכן צוה המנין הזה ליואב שר הצבא ולשרי החיל שישוטטו בכל שבטי ישראל ויפקדו את העם, ואם היה הרצון שיפקדם על ידי דבר אחר שיתנו כאשר עשה שאול לא היה צריך לזה שר הצבא, כי אם שיצוה המלך שכל איש יביא בידו אבן אחד או דבר אחר וימנו אותם ואז ידע מנינם, אבל היה דעתו שימנו אותם לגלגלותם, ולזה היו צריכים שרי החיל להכריח העם ולהקבץ אל המספר. הנה התבאר מזה שפשע ישראל היה המשכם במרד שבע בן בכרי, ושדוד הוסת בגאה וגאון ודרך רע במנותם לגלגלותם בלי הערמה אחרת כדי שישלוט בהם עין הרע באופן שיענשו ישראל על ידו, והוא מה שרציתי לבאר בלמודים האלה. ואחרי הקדמת כל זה אפרש פסוקי הפרשה:
(א) ויוסף אף ה׳ וגומר. זכר הכתו׳ שמלבד מה שזכר שנענשו ישראל על מה שנטו אחרי אבשלום ומרדו בדוד ועל מה שנטו אחרי שאול להכות את הגבעונים, הנה עוד חרה אפו יתברך בישראל על מה שנטו אחרי שבע בן בכרי למרוד בדוד ולעלות מאחריו כמו שזכרתי, ולהיות כל משפטיו צדק ואמת, לא רצה להענישם כי אם על ידי דוד אחרי שחטאו נגדו. ולפי שדוד לא היה מוכן לחטוא בזה, הסיתו האל יתברך והניע לבבו לצוות לשריו שימנו את ישראל לגלגלותם. ועם היות שפשע הזה באיש ישראל יותר מביהודה, הנה היתה ההסתה שימנה את כלם ישראל ויהודה, כי המסית לא יאמר הדברים כפי אמיתתם, כי אם בדרך היותר ראוי להניע את לב המוסת. והיתה ההסתה לדוד שימנה את עמו כלו לדעת כמה הם, להיותם מוכנים לעת הצורך להלחם באויביהם, ובמסכים בזה נאמר בדברי הימים
(דברי הימים א כ״א) ויעמוד שטן על ישראל
ויסת את דוד למנות את ישראל, ירצה שעמד על ישראל השטן והוא שלוחו של מקום, והמלאך המשחית הזה נאמר על החרון אף האלהי שהוא יצא לשטן לפושעים, כאמרו
(תהלים ע״ח מ״ט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, הנה קרא החרון אף העברה והזעם מלאכי רעים, והוא השטן שזכר שם בדברי הימים במקום החרון אף אשר זכר כאן. וגם נוכל לפרשו על שבע בן בכרי שעמד על ישראל לשטן והסיתם, והיה זה סבה שבאו לידי מנין וינגפו. ואמרו
ויסת את דוד, פירש רלב״ג שהוא חסר הלב, כאלו אמר ויסת לבו את דוד, ושהוא (בסי׳ י״ג ל״ט) ותכל דוד לצאת את אבשלום, שהוא כמו ותכל נפש דוד. ואני אחשוב שההסתה תחזור לאף שזכר, יאמר ויוסף אף השם לחרות בישראל, ואותו חרון אף הסית את דוד
לאמר לך מנה את ישראל, וענין זה ואמתתו שאותו החטא והפשע שהיה בישראל אשר סבב החרון אף, הוא אשר סבב והניע להיות דוד ניסתי (ר״ל מנוסה) בענין הזה כדי שיבא עליהם העונש. או יהיה החרון אף משלוחי ההשגחה המענישים את הרשעים, ועל זה אמר בדברי הימים ויעמוד שטן, והותרה עם זה השאלה הראשונה: