×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיֹּ֙סֶף֙ אַף⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לַחֲר֖וֹת בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת אֶת⁠־דָּוִ֤ד בָּהֶם֙ לֵאמֹ֔ר לֵ֛ךְ מְנֵ֥ה אֶת⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל וְאֶת⁠־יְהוּדָֽה׃
And the anger of Hashem was kindled again against Israel, and He incited David against them, saying, "Go, count Israel and Judah.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
(א-כה) מפקד ומגפת העם * (קישור לעיון)דברי הימים א כ״א:א׳-ל׳
וְאוֹסִיף רוּגְזָא דַייָ לְמִתְקַף בְּיִשְׂרָאֵל וְגָרֵי יַת דָוִד בְּהוֹן לְמֵימַר אֱזִיל מְנֵי יַת יִשְׂרָאֵל וְיַת דְבֵית יְהוּדָה.
[פרשה ל]
הצילני מדמים אלהים אלהי תשועתי תרנן לשוני צדקתך (תהלים נ״א:ט״ז) – הצילני מדמו של אוריה וגו׳. מתוך כך ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד כו׳. ויאמר למלאך המשחית רב וגו׳ (שמואל ב כ״ד:ט״ז) – אמר ר׳ שמואל בר נחמן רמזו שהמות שולט בו. כמה דאת אמר רב לך (דברים ג׳:כ״ו).
ויוסף אף י״י לחרות בישראל – מה כתיב למעלה כשבא דוד למנות את גבוריו היה מונה והולך כיון שהגיע לאוריה החתי נאמר כל שלשים ושבעה, ואתה מוצא שלא מנה עוד שבעה עשר גבורים ובדברי הימים תמצא עוד שבעה עשר. אלא כיון שהגיע לאוריה מיד ויוסף אף י״י – משל למלך שהיה יושב וקורא בדפתרא כל גבוריו היה קורא פלוני ופלוני כיון שהגיע עד פלוני אמרו לו מת מיד השליך הדפתרא והעלה חמה, כך כיון שהזכיר את אוריה מיד ויוסף אף.
ויסת את דוד וגו׳ לך מנה את ישראל וגו׳ ויאמר המלך אל יואב וגו׳ מדן ועד באר שבע. אמר לו יוסף י״י אלהיך על העם כהם וכהם מאה פעמים, ולמה לא אמר כברכת משה רבינו יוסף י״י עליכם ככם אלף פעמים, אלא ברכתו של יואב גדולה משל משה שא״ל ועיני אדוני המלך רואות, אמר לו בימיך יהי כן, אמר יואב מנין שהוא לצורך אין בו חסרון מנין שאין בו צורך יש בו חסרון, ויואב היה ראש סנהדרין יושב בשבת תחכמוני.
ויסף אף י״י לחרות בישראל – לא ידעתי על מה.
ויסת – גירה.
Adonoy's anger was again kindled against Yisroel. I do not know what it was [they did].
He enticed. Stirred him up.
ויוסף אף י״י לחרות בישראל – מדרש חכמינו כיוון שהזכיר מעשה אוריה שנהרג על ידי דוד הוסיף לחרות בישראל. ופשוטו של מקרא ויישובו לפי שחרה אפו בהם בימי דוד כששלח רעב לעולם שלש שנים שנה אחר שנה (שמואל ב כ״א:א׳) בעון שהמית שאול את הגבעונים הוסיף לחרות בהם פעם שנייה כשציוה דוד למנותם.
ויסת את דוד בהם לאמר – מקרא קצר הוא זה וחסר תיבה אחת, ופתרון: ויסת שטן את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכן מצינו בדברי הימים: ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל (דברי הימים א כ״א:א׳).
ויסף אף י״י לחרות – מלבד חרון הראשון אשר חרה בהם כשהביא עליהם רעב שלש שנים.
ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה – כאן סתם הכתוב את דבריו שלא לימדך הכתוב מי הסיתו ומפרש בדברי הימים ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל (דברי הימים א כ״א:א׳).
ויוסף אף י״י – לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו. אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר.
ומה שאמר: ויוסף – כי דבר אבשלום חרון אף היה מי״י על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד, שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג״כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא עשרים אלף ביום אחד, א״כ הדבר ההוא היתה סבה מאת י״י לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף י״י לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד, ולפי שלא היו גלויות הענישם האל על ידי סבה, כי כל משפטיו צדק ואמת, והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם.
או אמר: ויוסף – על הרעב שהיה שלש שנים, ואעפ״י שנגלה אותו העון חרון אף היה על כל ישראל, ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם.
וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף (שמות ל׳:י״ב), ואפילו ימנה אותם לצורך. וצוה דוד את יואב שימנה אותם, והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר לפי שידע שיחסרו, וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל (דברי הימים א כ״א:ג׳), ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירשתי למעלה בפסוק: ויפקדם בטלאים (שמואל א ט״ו:ד׳). ואמרו רבותינו ז״ל: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו כמו בימי דוד. לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל (שמואל ב כ״ד:ד׳).
ומה שאמר: ויסת את דוד בהם – כלומר ששם בלבו למנותם.
ומה שאמר: לאמר לך מנה את ישראל – היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד, ואם האל אמר לו מה חטא, אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל, ודוד לא ידע כי מי״י הוא.⁠1 ותרגם יונתן: וגרי ית דוד בהון. והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:א׳).
1. השוו לשון הפסוק בשופטים י״ד:ד׳.
ויוסף אף י״י לחרות בישראל – אעפ״י שזה נכון בעברי ובהגיון ואם מעולם לא חרה אף י״י בם, הנה מבואר כי כמה פעמים חרה אף השם בם עד היום בעונותם, אולם השאלה שעשינו ע״ז ועל זולת זה, איך יזכור הכתוב חרון אף להשם ועונש, ואם לא יקדים לספר שהשם פקד מעשיהם כמו שלמדנו משה על ענין המבול וענין סדום ובארו המורה. הנה תשובת זה ימצא בגביע.
ויסת את דוד בהם – כטעם אם י״י הסיתך בי (שמואל א כ״ו:י״ט), פתיתני י״י ואפת (ירמיהו כ׳:ז׳) מי יפתה את אחאב (מלכים א כ״ב:כ׳), ואין זה יותר קשה מאמרו התעו אותי אלהים (בראשית כ׳:י״ג), למה תתענו י״י מדרכיך (ישעיהו ס״ג:י״ז), וכבר האיר עינינו בזה ובזולת זה המאיר לארץ.
וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף י״י לחרות בישראל מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש״י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א״כ הש״י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ׳ שזאת ההסתה מיוחסת לש״י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר י״י לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש״י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש״י מסיר מדוד זאת התשוקה לולי כעסו על ישראל, והנראה בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.
הששה עשר הוא להודיע כי ממוקשי עם יקרה שיעשה המלך דבר בלתי ראוי להיות כלי להדיח הרעה עליהם וזהו אמרו ויוסף אף י״י לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה הנה כמו שימלך אדם חנף ממוקשי עם כן יקרה ממוקשי עם למנהיג הטוב שגגה מה שהיה נשמר ממנה מהש״י לולא חטא העם הלא תראה כי דוד לא עשה זה במרד ובמעל כי תכף שהרגיש שחטא השיגתהו החרטה ובקש מהש״י המחילה.
(הקדמה)
פרשה כ״ה תספר ששלח דוד למנות את ישראל, ושנגף האל ית׳ את העם בעבור זה ושהתפלל דוד עליו אל האלהים, ושבא אליו גד החוזה לפרש לו ענשו ושאמר דוד נפלה נא ביד השם, והתפלל אחר כך שיהיה בו ובבית אביו המגפה, ושהראהו השם שיעשה מזבח בגורן ארונה היבוסי וקנה דוד הגורן ויעל שם עולה להשם ויעתר האלהים לארץ, ואותו מקום בחר לבית המקדש. תחלת הפרשה ויוסף אף השם לחרות וגו׳, עד סוף הספר. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה באמרו ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וגו׳, ויקשה מאד שייחס הכתוב זה אל הסתת השם יתברך כאלו הוא יחפוץ במות המת, ואם הוא יתברך הסיב את לבו אחורנית והוא הסיתו לחטאו למה נענשו ישראל עליו? ומה היה פשעו של דוד בזה? כל שכן שנייחס ההסתה לאל יתברך בהיותו טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך ישר במעגלי צדק. ובדברי הימים אמר במקום מה שנאמר כאן ויוסף אף השם לחרות בישראל ויסת את דוד אמר שמה (דברי הימים א כ״א א׳) ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ובא אם כן שם השטן במקום השם הנכבד והוא זר מאד, רוצה לומר ההסתה ויחוסה לאל יתברך וכנויו בשם שטן:
השאלה השנית במגפה הזאת, האם נאמר שהיתה בחטאות ישראל או בעון דוד שצוה למנותם? ואם היה בחטאותם, איך אמר דוד אל האלהים אנכי חטאתי ואנכי העותי ואלה הצאן מה עשו וגו׳? ועוד כי לא מצאנו תשובה שעשו ישראל על זה אם היו הם החוטאים, ובד״ה אמר (שם) וירע בעיני אלהים על הדבר הזה ויך את ישראל ויאמר דוד אל האלהים חטאתי מאד אשר עשיתי את הדבר הזה וגו׳, יורה שעל עונו בסבת המנין היתה המגפה לא בעון ישראל, ואם אמרנו שדוד חטא ולא ישראל, יקשה אם כן אמרו ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד וגו׳, ויורה שבסבת חטאם היה ודוד מוסת היה בדבר:
השאלה השלישית אם היתה מגפת העם למה שחטא דוד במנותם כמו שיורו הכתובים, ראוי שנדע במה היה החטא? אם שמנאם ללא צורך, או שמנאם לגלגלותם ולא ע״י שקלים? ואם אמרנו שחטא בשמנאם ללא צורך יקשה אמרו (שמות ל׳ י״ב) כי תשא את ראש בני ישראל וגו׳, ופרש״י כשתרצה לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם וגו׳, ויורה שהרשות היה בידו למנותם. ואם אמרנו שהיה החיוב להיותם נמנים ע״י שקלים, יקשה מה שמצינו כפי פשטי הפסוקים שנמנו בערבות מואב (במדבר כ״ו) לגלגלותם, ושאול פקד את העם שתי פעמים ולא עשאו ע״י שקלים, והנה זכרתי זה בכאן על צד הקוצר וארחיב החקירה הזאת אחרי זה בביאור אמיתת הענין בלמוד השני:
השאלה הרביעית האם היתה המגפה אשר באה על המנין הזה בדרך עונש שהעניש האל ית׳ אותם על זה, או היה דבר נמשך בטבע מפעל עין הרע כדעת המפרשים? ואם היה עונש על זה החטא והיה דוד החוטא, למה לא נענש הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בדבר? כי הם נמנו במצות המלך לא בבחירתם, ואם היתה המגפה מפעל עין הרע, איך לא חלה בישראל בערבות מואב שנמנו ולא מתו? וזכרתי זה כאן בקוצר רב ואני אחקור עליו חקירה מספקת אחרי זה:
השאלה החמשית בתפלת דוד שאמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי וגו׳, ויקשה למה לא אמר זה דוד אל גד הנביא כאשר בא אליו בדבר ה׳ לאמר שלש אנכי נוטל עליך וגו׳? ואז היה ראוי שישיבהו אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי וגומר, אבל שם קבל הגזרה ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ וגו׳ ולא דבר מזה כלל, ואחרי שניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב עתה הרך ידיך אז אמר דוד תהי נא ידך בי ובבית אבי וגו׳, והוא מה שיורה שלא היו הדברים מכוונים לשום שמים:
השאלה הששית במה שאמר כאן שנתן יואב מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שולף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש, ובד״ה כשכתב המספר אמר (דברי הימים א כ״א ה׳) ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב ואיש יהודה ארבע מאות ושבעים אלף, ולא יסכימו אם כן המספרים האלה מה שזכר בכאן עם מה שזכר שמה.
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
ואקדים לזה שלשה למודים, האחד בביאור ענין המצוה ואמתתה שבאה בפרשת כי תשא (שמות ל׳ י״ב), והשני בחקירת החטא ובמה חטא דוד בענין הזה? השלישי לדעת למה חרה בכאן אף ה׳ בישראל ועל איזה חטא מהם היה? ואחרי הקדמתם אפרש פסוקי הפרשה:
הלמוד הראשון בהבנת פסוקי התורה ואמתתם בזה, הנה יסוד הענין הזה בא בפרשת כי תשא (שם) כשאמר האל ית׳ למשה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו ליי׳ ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים, וחתם הדברים באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. ורש״י ז״ל פירש כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מניינם, ולא יהיה בהם נגף, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד וגומר. (עד כאן דברי רש״י שם): ומדברי הרב בזה יצאו לנו שלשה הודעות. האחת שהיתה המצוה הזאת מיד ולדורות, שבכל דור ודור כשימנו את ישראל יהיה מניינם על ידי שקלים, ומפני זה בפרשת במדבר סיני (במדבר א׳ ב׳) כתב הרב לגלגולתם, על ידי שקלים בקע לגלגולת. והרמב״ן גם כן נטה לדעת הזה בפרשת כי תשא, שהיתה המצוה כוללת לדורות. ההודעה השנית שענין מחצית השקל היה הערמה ותחבולה להנצל מן הנגף בתתם אותם, כדי שימנו את השקלים ולא ימנו את ישראל. ההודעה השלשית היא שלא מנה משה במדבר את ישראל, אבל כל אחד הביא מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים, ולדעת הזה הסכימו ג״כ המפרשים כלם, והדעת הזה כלו הוא בלתי מתישב אצלי מטענות: האחת אם היה כדעתם, למה לא צוה האל ית׳ בביאור למשה שימנה אותם על ידי אותם השקלים? כמו שצוהו על מנינם במדבר סיני ובערבות מואב, שאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו׳, וכאן לא צוהו כן כי אם כשיחפוץ למנותם יעשה כן, ולא יתחייב המאמר הזה שימנם עתה. וכבר הרגיש הרמב״ן (ריש פר׳ כי תשא) בזה הספק וכתב ז״ל, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואתה רואה שאין דבריו נכונים, כי הדברים אשר יבחר האל ית׳ יצוה עליהם בפירוש, ואשר שנא הזהיר עליו, ולכן יקשה מאד למה באה המצוה בלשון מסופק בזה, ולא צוה האל ית׳ שימנה את העם ויתנו השקלים? ולמה לא הזכיר בפירוש שלא ימנם בשום זמן לגלגלותם? הטענה השנית שאם היה כל זה מצוה לדורות, אם לא תעשה שלא ימנם לגלגולת, ואם עשה שיתנו השקלים, איך לא נמנו במנין המצות לדעת אותם מן המונים אותם? והיה ראוי שימנו אותם המצות במניינם: הטענה השלשית אמרו (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים, והמאמר הזה יורה שישראל עצמם עברו על ידי מנין, כי לשון העברה לא יאמר על נתינת השקלים כי אם על הפקידה לגלגלותם, כאמרו (ויקרא כ״ז ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט, ואמר (ירמיה ל״ג י״ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה, וזה יורה שלא נמנו לבד השקלים כי אם גם ישראל עצמם: הטענה הרביעית היא שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולה והערמה להנצל מהנגף כשימנו אותם? כי הנה הכתוב אומר (שמות שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגו׳, ואמר (שם ט״ו) לתת את תרומת ה׳ לכפר וגו׳, ויורה שהיו השקלים על צד התרומה והמעשר לתכלית העבודה האלהית לא להערמה: הטענה החמישית כי אם היתה המצוה הזאת נוהגת לדורות, איך צוהו ית׳ במדבר סיני ובערבות מואב (במדבר א׳ ב׳) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם? והדברים האלה יעידון יגידון שלא נמנו ישראל על ידי שקלים כי אם לגלגלותם, ומה שפירש רש״י שם שנמנו אז על ידי שקלים (כבודו במקומו מונח) אינו אמתיי בפירוש הפסוקים, כי הכתוב אומר שאו את ראש, ואמר במספר שמות כל זכר לגלגלותם, וזה יורה שנמנו לגלגלות ולא על ידי שקלים, ולזה לא נזכר שם דבר מענין השקלים ומה נעשה מהם כמו שזכרו בכאן, ומה שיורה עוד על זה ששם במדבר סיני אמר בסוף הפרשה ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש וגו׳, להגיד שכלם נאספו למנותם באצבע ולא נמנו על ידי דבר אחר: הטענה הששית שלפי הדעת הזה יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים והוא עון פלילי, אחרי שלא נפקדו על ידי שקלים ולא נתנו ישראל בקע לגלגולת כמו שהיתה המצוה ויפקדם בטלאים, האם נאמר שבמקום השקלים נתנו טלאים או אבנים קטנים ונתקיימה המצוה? הנה הכתוב אומר (שמות שם) זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש, ופירש בדיוק שיעורו באמרו עשרים גרה השקל, וצוה שעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ואין לנו רשות לזוז מן המצוה בכללה ולא בחלוקה, והיה מחוייב שבכל דור ודור יתקיים כן בזה האופן עצמו, אחרי היותה מצוה כוללת לדורות, ותהיה כמצות הפסח שנעשה לדורות באותו דרך שצוו עליה בכלל ובפרט: הטענה השביעית כי אם היתה המצוה הזאת כוללת ולדורות, איך בכל הפעמים שנמנו הלוים לא נמנו על ידי שקלים כי אם לגלגלותם? ולמה לא חשש ית׳ שיהיה עין הרע שולט במנין כדברי רש״י? והיה ענין שבט לוי כענין כל שבט ושבט אחר. הנה מכל שבעה הטענות האלה חשבתי אני שדעת רש״י והנמשכים אחריו בלתי אמתי בפסוקים: ודעתי הוא שאין בכאן מצוה כלל, לא מצות עשה שצוה השם את משה שימנה העם, ולא מצות לא תעשה שיאסור המנין ההוא לגלגולת, וכ״ש שלא היה זה מצוה לדורות, אבל אמתת הענין נכלל בשלשה הקדמות: האחת שמשה אדוננו להיותו שר צבא ה׳ בתקותו שעוד מעט יכנסו לארץ וילחמו עם האויבים, נכספה וגם כלתה נפשו למנות את ישראל ולדעת מניינם, כמו שעושים שרי החיילים למנות העם קודם שיכנסו במלחמה. וכבר זכרו חז״ל (עיין רש״י ריש פ׳ במדבר) שהיה המנין בעם מתוך חבה, וכאמרם מתוך חבתם לפניו מונה אותם בכל שעה, כשיצאו ממצרים מנאם, כשנפלו בעגל מנאם לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו לתוכן מנאם. ובבבא קמא (א״ה תמיהה נשגבה ונפלאה בעיני על הרב המחבר שלא חשש כלל לדעת אי זה דרך ישכון אור מאמרי רז״ל, כי זה כמה פעמים מצאתי ראיתי שהביא המאמרים הן מהתלמוד הן מהמדרשים, אם כפי אומד דעתו כסומא בארובה או כפי שראה אצל מחברים אחרים, ולא דרש אם אמת יהגה חכם בזה או לא? וכמעט שאין לו התנצלות בדבר כ״א בשאומר שלא היו לו ספרים באותו פעם כשחבר הפירוש הזה, כמו שהוא מקונן ומתלונן על זה בהקדמתו הכוללת לספרים האלה. והנה בלתי ספק קרה לו גם כן במקום הזה כך, שראה בפי׳ רש״י פר׳ פנחס על פסוק כי צוררים הם לכם וכו׳ שהביא דבר מה מבבא קמא, והרב טעה וסבר שגם הדרש שמביא שם על פסוק ויהי אחרי המגפה ג״כ בב״ק ואינו כן, כי הוא מדרש בבמ״ר פרש׳ כ״א דף רפ״ה ע״ב) אמרו (במדבר כ״ה י״ז) ויהי אחרי המגפה, משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהם והיה מונה אותם לידע מנין הנותרים, לכך מנאן. ד״א כשיצאו ממצרים מנאם, ונמסרו במנין, וכאשר קרב למות ורצה להחזיר צאנו החזירן במנין וכו׳. הנה א״כ ראוי שנאמר שמשה עצמו היה חפץ מאד למנותם, אם מתוך חבתם ואם לדעת המתים בעון העגל, ואם לדעת כמה היו נמסרים בידו, ואם להכין אותם למלחמות הארץ כשרי הצבא וכמו שאמרתי, והיא ההקדמה הראשונה: השנית שענין היזק עין הרע כמו שכתב הפלוסוף הוא, שיצאו מן העין קצת אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע, וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית, ולארסיות אותם האידים יפעלו בדברים המוכנים לקבול אותו הפעל עד שיתכן שימיתו אנשים בהבטתם, וזהו סבת הנגף המגיע מן המנין. והנה יתפעלו ממנו קצת אנשים זולת קצת, מפני חלוף הכנת המקבלים ההם, והוא מבואר שהעין הוא האבר היותר מזיק בזה להבטתו הארסיית, וכמו שזכרו מהאפעה שימית כל אדם בראותו פניו. וכתב החכם שהמראה החדשה אם תסתכל בה האשה בוסתה יתראה בה מיד כתם דם ישאר רשומו זמן מוחש, וכן יזיק העין הרע בכל שאר הדברים הנראים, אבל ההיזק היותר עצום הוא כשתהיה ההבטה אל פני הנראה ויכנס ארסיותה בעיני הנראה ובאזניו ומדרך האף והפה, באופן שיוכל להזיק משם אל המוח להיותו השכן היותר קרוב. ולזאת הסבה לא היו מקפידים החכמים הראשונים אם היו הדברים הנמנים אבר מן האנשים מבלעדי הפנים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים אינם נכונים לאותו היזק, וכבר תמצא זה כמו שהיו עושין בהטילם גורל מי יעשה אחת מן העבודות הנעשות במקדש לפי מה שהתבאר במסכת יומא (יומא כ״ב:), שהיה מוציא כל אחד מהם אצבעו והיו מונין האצבעות ולא היו חוששין לזה, כי הסכנה כלה כשתהיה ההבטה בפנים, כי שם מקומות יפעלו בהם אלו האידים בקלות ויוכלו לבא אל המוח, והיא ההקדמה השנית: והשלישית כי ההיזק הטבעי נמשך וימצא בדברים אשר יעשה אותם האדם בבחירתו ורצונו, לא במה שיעשה במצות האל ית׳, כי הדברים האלהיים הן למעלה מן הטבע, ואי אפשר שיוזקו במצות המצוה יתברך, וכבר אמר זה שלמה המע״ה באמרו (קהלת ח׳ ה׳) שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם, רוצה לומר כי עם היות שהחכם ידע העתים המועילים או המזיקים בדברים וידע משפט הדברים הטבעיים כפי שרשי הטבע ודרכיו, הנה בהיות האדם שומר מצוה לא תבואהו רעה ולא יוזק ממה שבטבע, ועל זה אחז״ל (קדושין ל״ט ע״ב) שלוחי מצוה אינם ניזוקין, וזו היא ההקדמה השלישית: ועתה ראה על השרשים האלה פירוש פסוקי התורה, כי לפי שהיה חפץ משה אדוננו למנות את העם כמו שבא בהקדמה הראשונה, והיה המנין בפני האנשים מסוכן מאד להיזק עין הרע כמו שבאה בהקדמה השנית, אמר יתברך למשה אתה תצטרך כסף הרבה לעבודת המקדש, הנה איעצך דרך ישר שתאסוף בו כסף הרבה, והוא (שמות ל׳ י״ג) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו׳, ואין פירושו כאשר תשא כמו שפירשו המפרשים, אבל כי במקום הזה הוא מלשון הסבה, יאמר בעבור שאתה תשא ותמנה, כלומר שתחפוץ ותרצה למנות עתה את בני ישראל לפקודיהם, הנה איעצך עצה טובה והיא שיתנו כל איש מהם כופר נפשו ליי׳, ולא היה זה על צד התחבולה כדעת רש״י, כי אם על צד הצדקה, שאחרי שהם עתידים להמנות כדי שהאל ית׳ יגן בעדם וישמרם מהיזק עין הרע ומהמגפה הבאה ממנו, יתן כל אחד כופר נפשו ליי׳ וצדקה תציל ממות, כי אעפ״י שימנו לגלגלותם לא תשלוט בהם עין הרע בזכות אותה צדקה, וזהו אמרו (שם) ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם, ובאמרו בפקוד אותם פעמים, יורה באמת שהם היו עתידים למנות לגלגלותם כל איש בראשו עכ״פ, וכמו שאמר (שם י״ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים, אבל בזכות הצדקה ינצלו מהנגף הנמשך מהיזק עין הרע, ויהיו אותם השקלים תרומה לה׳, רוצה לומר שיהיו לעבודת המשכן כשאר התרומה, כמו שאמר (שם ט״ז) ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם, ר״ל שיתחברו בזה שני תועלות, האחד שבזה הכסף ישתלם מלאכת המשכן, והשני שיהיה זכרון ליי׳ לכפר עליהם וינצלו בזה הזכות מנגף המנין, ולשניהם רמז גם כן באמרו לתת את תרומת ה׳ לכפר על נפשותיכם. וצוה שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, לפי שהיו השקלים ההם עצה והנהגה מועילה להצלת נפשם וחייהם, ולהיות בני האדם כלם שוים בכחותיהם ובנפש החיונית היה גם כן התקון שוה בהם, וזהו אמרו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט לכפר על נפשותיכם. הנה התבאר מזה שאין כאן מצוה למנות ישראל, כי אם שהיה משה בוחר בו, ולזה לא אמר שא את ראש וגו׳ ולא אזהרה לדורות שלא ימנם לגלגלותם ושלא היו השקלים מצוה כי אם עצה, ולכן לא בא זה במנין המצות, וששם במדבר אז נמנו ישראל לגלגלותם עם היות שנתנו השקלים. והנה הוצרך להקדים היות המנין בחיריי כמו שאמר כי תשא, לפי שכאשר יצוה הש״י עליו לא יצטרך לאותה עצה, כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, וכמו שבא בהקדמה השלישית, ולזה במדבר סיני אמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות לגלגלותם, כאומר בהיות המנין בבחירתך ורצונך תצטרך לאותה עצה מהשקלים להמלט מהנגף, אבל עתה שאני מצוה עליו אל תירא ואל תחת, כי קווי השם יחליפו כח ולא ידעו דבר רע, ולזה צוה שימנם לגלגלותם בלי דבר אחר, ולא יצטרכו על זה לתת אותה צדקה, כי הצווי האלהי ישמרם כאישון עינו, ולכן גם כן נמנו הלויים תמיד במצות השם לגלגלותם ולא נתנו כופר נפשם. ואין לטעון על זה ממה שאמר הכתוב (דברי הימים ב כ״ד ו׳) מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה וירושלם את משאת משה עבד יי׳ והקהל לאהל העדות וגו׳, כי שם לא אמר את מצות משה לשנאמר מפני זה שהיה זה מצוה לדורות, אבל אמר את משאת משה, והיה הכוונה באותו מאמר שהיה להם ללמוד ממה שעשה משה כשנתנו מחצית השקל לעבודת אהל מועד, ואין זה מחובת המנין כי אם לצורך המלאכה בלבד, והוא מה שיורה שלא אמרו זה להיות ענין מחצית השקל מצוה לדורות, כי אם ללמוד ממה שהכין משה למלאכת המשכן: אמנם קבלת חז״ל הוא, שבכל שנה ושנה היו נותנין כל ישראל מחצית השקל לקנות מהם קרבנות צבור, כדתנן (משנה שקלים א׳:א׳) באחד באדר משמיעין על השקלי׳ וכו׳, ולא היה בא על המנין, ואולי שלזה כוון ג״כ יהוידע. והנה שאול ראה משכלו ומדרכי הטבע שהנגף יחול במנין אשר יעשה האדם ברצונו, ולכן כאשר רצה לפקוד את העם למה שלא באהו עליו מצוה אלהית פקדם בבזק ופקדם בטלאים, כדי שלא יפול בהם עין הרע ולא היו אז נפקדים לגלגלותם, ואולי לעוני העם לא צום שיעשו צדקה להנצל מאותו נגף, גם כי לא רצה להסמך על הנס, ובחר יותר למנותם על ידי תחבולה ולא לגלגולת, ולפי שעשה זה מעצמו ולא לקיום המצוה, תראה שלא צוהו שמואל הנביא על זה, ולא זכר הכתוב שעשה זה כאשר צוה ה׳ אל משה, כי לא נתייחס הפעל ההוא לקיום מצוה, כי אם שעשאו שאול ברצונו ודעתו. ועם מה שאמרתי בזה תבין ענין אמתי לא שיערוהו המפרשים בדברים אשר אמרו שרי הפקודים אשר לאלפי הצבא במלחמת מדין (במדבר ל״א מ״ט) ויאמרו אל משה עבדך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש ונקרב את קרבן ה׳ וגו׳, והקרבן הזה לא בא על המחשבות והרהורי הלב לכפר עליהם כדברי חז״ל (שבת ס״ד ע״א), וגם לא להודות לה׳ על אשר לא מתו במלחמה כדעת הרמב״ן, כי לשניהם יקשה דבר אחד, והוא שהיה ראוי שיהיה הקרבן משל ישראל הנצולים, והכתוב אומר אנשי המלחמה בזזו איש לו, אבל היה זה לדעתי לפי ששרי האלפים והמאות מנו את ראש אנשי המלחמה אשר בידם, רוצה לומר לגלגלותם, כי זה פירוש את ראש אנשי המלחמה, והיה זה כאשר נכנסו במלחמה כדרך הלוחמים או ביציאתם ממנה, והשרים ההם ידעו שהיה אותו המנין סכנה עצומה לעם, ומאשר ראו שלא נפקד מהם איש ולא פעל בהם היזק עין הרע, לכן באו להודות ליי׳, והביאו השרים הקרבן משל עצמם לפי שהם היו הפושעים בהכניסם אנשיהם לסכנה עצומה ההיא, והיה ראוי שיבקשו מהש״י על זה סליחה וכפרה, וז״ש עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו, רוצה לומר שפקדו אותם לגלגלותם ועכ״ז לא נפקד מהם איש במגפת עין הרע, ולכן ונקרב את קרבן ה׳ וגומר לכפר על נפשותינו, כי אנחנו היינו הפושעים בזה, וכמו שאמר דוד בכדומה לזה, הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי. הנה ביארתי הכוונה האלהי בפסוקי התורה בענין הזה, והוא מה שרציתי לבאר בזה הלמוד הראשון:
הלמוד השני אומר שראוי שנחקור מה היה החטא שחטא דוד במנותו את העם שעליו התחייבו מגפה? והנה מצאתי למפרשים בזה שלשה דעות: הראשון הוא שהיה החטא במה שנמנו ישראל לגלגלותם ולא על ידי דבר אחר, וכמו שכתב רש״י, ואל הדעת הזה נטה הרמב״ן בפירושו לפרשת כי תשא שאמר שטעה דוד במנותו ישראל בלי שקלים, ושבעבור זה היה הנגף בהם. והנה לקחו זה מדברי חז״ל שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס״ב ע״ב) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה, אמר לו הקב״ה לדוד מסית קרית לי? בחייך שאני מסיתך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שנאמר (שמות ל״א ב׳) כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגומר, ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה ישראל ויהודה, כוון דמנהו לא שקל מנייהו כופר, מיד ויתן ה׳ דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד. והדעת הזה בלתי נכון אצלי מפנים. האחד לפי שכבר הוכחתי שלא היה מצוה לדורות שימנו ישראל תמיד על ידי שקלים, ובמדבר סיני וערבות מואב נמנו ישראל לגלגלותם, והלויים הופקדו פעמים לגלגלותם. השני שדוד לא צוה ליואב שימנה ישראל לגלגלותם, אבל צוהו לבד לך מנה את העם, ויואב אב בית דין היה שר גדול בתוך הסנהדרין, ואיך טעה בדבר פשוט ופסוק מלא כזה, ונתנו איש כופר נפשו לה׳ וגומר ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם, בהיותו מצוה לדורות כדעתם זכרונם לברכה? ואם נתעלמה ממנו ההלכה איך אמר דוד אנכי חטאתי ואנכי העויתי? והנה הוא לא חטא כלל כי אם יואב שלא מנה באופן הראוי אשר צותה תורה. השלישי שהנה פשט הכתובים יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא מאופן ההמנות, וכמו שאמר ויסת את דוד לך מנה את ישראל, ואמר ויך לב דוד אחרי ספר את העם, הנה יחס החטא למנין סתם לא להעדר השקלים ולא על היות המנין לגלגלותם. הרביעי כי אם היה החטא בזה, איך לא הוכיחו גד הנביא עליו כשבא אליו בדבר השם? והיה ראוי שיודיעהו שעבר את המצוה האלהית כאשר יעדו בעונש: ואמנם הדעת השני הביאו גם כן הרמב״ן בפרשת במדבר סיני וסתר הדעת הקודם, אמר שם שהיה רחוק אצלו שיפקוד דוד את ישראל לגלגלותם, כי איך לא יזהר במה שאמר הכתוב ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם? ואם דוד חטא יואב למה לא עשה השקלים? ושלכן היה דעתו שהיה הקצף והנגף לפי שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא אז דוד למלחמה לשיצטרך למנותם אבל עשה זה לשמח לבבו, ולזה הדעת נטה גם כן רד״ק במה שכתב על ענין שאול בפסוק (שמואל א ט״ז ד׳) ויפקדם בטלאים. וגם הדעת הזה לקוח הוא מדברי חז״ל שאמרו במדבר סיני רבה, (במדבר רבה ב׳) א״ר אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן שנמנו לצורך? בימי משה, שלא לצורך בימי דוד. ותמהתי מהרמב״ן שאמר שהיה רחוק אצלו היות מנין דוד בלי שקלים, כי אם היה כן לא היה מסתירו הכתוב, ובשאול אמר ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים, ואיך לא יפרש כן בדוד אם היה שמנאם על ידי שקלים? וגם הדעת הזה בלתי מתישב מפנים אחרים. האחד שהתורה לא אסרה מנין העם שלא לצורך, כל שכן לדעתו שהסכי׳ עם דברי רש״י שכתב בפירוש כי תשא, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם וגומר, ויורה שהיה הרשות בידו, ואתה רואה שכפי הדעת הראשון היה הנגף דבר טבעי נמשך מהעין הרע, וכפי זה הדעת יהיה עונש אלהי אחרי שתלה הענין בהיות המנין לצורך או שלא לצורך, ואם היה בהשגחה והיה המנין בחריי ואינו אסור מן התורה למה נענשו עליו? הפן השני כי גם המנין הזה שעשה דוד לא היה שלא לצורך, כי אם לראות שחסרו במלחמותיו מהמנין אשר היו מקדם בימי שאול או מרוב חבתו אליהם, וכמו שאמרו חז״ל (במ״ר פ״א) במנין ערבות מואב, מתוך חבתן לפניו מנאן, ואמרו (שם פרשה כ״א רס״ה ע״ב) שנמסרו למשה במנין, וכן נוכל לומר בדוד. הפן השלישי כי הנה שאול מנאן גם כן שתי פעמים שלא לצורך, כי הנביא שמואל צוהו שילך להלחם בעמלך ושיי׳ יצא לפניו, ולא צוהו שימנה העם ולא היה מנינו הכרחי, כי לא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא יושיעה למו. הפן הרביעי כי אם היה הנגף עונש, למה לא בא על דוד שהיה החוטא והמצוה למנותם שלא לצורך ויבא על ישראל שלא חטאו? ואיך לא הוכיחו הנביא עליו כמו שאמרתי על הדעת הראשון? הנה מהפנים האלה ארבעתם יראה שהדעת השני בלתי מתישב: ואמנם הדעת השלישי הוא גם כן להרמב״ן בפרשת במדבר סיני, וזכרו אחרי הדעת השני הנזכר, אמר שיתכן לפרש שדוד צוה למנות כל ישראל, רוצה לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שזה הנקרא איש וזה היה חטאו, כי התורה לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה, וגם לדעת הזה יתחייבו ארבעה ביטולים. האחד שהתורה לא הזהירה שלא ימנו הפחות מבן עשרים שנה, אבל חייב לתת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לא שיאסור המנין לפחות מזה, השני שדוד לא צוה ליואב למנות מבן שלש עשרה שנה כמו שהניחו, כי אם שימנה את ישראל ואת יהודה, ואין ראוי שיובן זה כי אם על היוצאים בצבא שהם מבן עשרים שנה ומעלה, והכתוב אומר בפירוש שהיו כל הנמנים איש חיל שולף חרב ולא נאמר זה על הפחות מעשרים שנה. וכבר התעצם הרב להסיר מעליו הספק הזה ולא עלה בידו, שפירש שהיו בריאים וחזקים למלחמה ושלא מנה החולים והחלשים והזקנים, ודבריו בזה אין בהם ממש. השלישי שפשט הכתוב יורה שהיה החטא במנין בהחלט לא באופן המנין ושנות הנמנים, וכמו שהוכחתי למעלה מהפסוקים. הרביעי כי אם היה שדוד חטא בזה למה לא נענש עליו הוא ונענשו ישראל שלא חטאו בו? ולמה לא הוכיחו נתן הנביא עליו? הנה מהפנים האלה יראה שגם הדעת הזה בלתי אמתי. ותמהתי מאד מהרמב״ן שנעזר בדעת הבטל הזה ממה שאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ז כ״ד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה׳ להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל וגומר, כי פשט הכתוב לא יורה שמנה יואב למטה מעשרים שנה ולא כוון אליו, אבל פירושו מבואר שאחרי שזכר שמה מספרי הלוים ונשיאיהם הביא אחריו הממונים על השבטים, ועל כל זה אמר ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר השם להרבות את ישראל ככוכבי השמים, אמנם מה שאמר אחרי זה יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, אינו חוזר למנין מבן עשרים שנה ולמטה, אבל בא הכתוב להגיד ולהודיע למה לא זכר מספר השבטים כלם כמו שזכר מספר הלוים, ולזה אמר יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, הנה פשט הכתוב אם כן יורה בפירוש שלא כוון למה שעלה בלב הרב. ואחרי הפסד שלשת הדעות האלה ראיתי צדיק לפני בדרוש הזה דעת רלב״ג בפירושו לזה המקום, שאמר שם שהיה החטא בשדוד משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל שם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו, ולא היה ראוי שישים בטחונו ברוב עם הדרת מלך כי אם ביי׳ לבדו שאין מעצור בידו להושיע ברב או במעט. ואומר אני עוד בזה שלא היה גודל החטא מצד עצמו כי אם כפי החוטא ומעלתו, כי היה החטא הקטן באדם השלם המעולה יותר קשה מן החטא הגדול באדם נעדר אותו השלמות, כמו שראינו במשה ואהרן שלסבה קטנה (מאשר בא לכלל כעס או מיתר הדברים שזכרו בו חז״ל (תנחומא פר׳ חקת) והמפרשים) נענשו שלא יעברו את הארץ, ולא היה העונש ההוא מתיחס כפי החטא כי אם כפי החוטא, וכן היה הענין בדוד שבטבעו היה שפל רוח, וכמו שאמר (תהלים קל״א א׳) ה׳ לא גבה לבי ולא רמו עיני, והיה נשען באלהיו, כמו שאמר (שם ע״א א׳) בך ה׳ חסיתי וביי׳ בטחתי, ואמר (שם קי״ח ח׳) טוב לחסות ביי׳ מבטוח באדם, ומאשר שמש בשלמות גדול ודבקות נמרץ שבעים שנה ולבסוף נעשה גבה עינים ורחב ללב ויבטח ברוב עמו ויתהלל במתת שקר בצואתו את יואב שימנה את העם להתגאות בו על אויביו, לכן היה ראוי לעונש גדול לא לבד כפי החטא כי אם כפי ערך החוטא ושלמותו, ולהיות החטא הזה זר מאד בחק דוד המלך, אמר הכתוב שהסיתו האל יתברך לחטוא בדבר הזה, כי היה הדבר ההוא יוצא ממנהגו הטבעי ומכוונתו הטובה. והנה יורה על היות החטא מה שזכרתי תשובת יואב אליו, שאמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות וגו׳, ואמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א ג׳) כלם לאדוני לעבדים למה יבקש זאת אדוני למה יהיה לאשמה לישראל וגומר? מסכים למה שאמר כאן ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה וגומר, רוצה לומר שהיה זה בלתי הכרחי ואולי שיזיק. זהו הדעת היותר ראוי אצלי. אבל יקשה עליו למה נענש ישראל בהיות דוד החוטא בחולשת הבטחון ביי׳? ואיך יאמר הכתוב ויוסף אף השם לחרות בישראל אם היה שדוד חטא מעצמו? אבל היתר זה התבאר בלמוד השלישי הנמשך אחרי זה:
הלמוד השלישי בביאור למה היה החרון אף בישראל שזכר בכאן? ואומר שבענין הזה מצאתי למפרשים דברים. כי רש״י ז״ל כתב בפירושו לזה המקום ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד, לא ידעתי על מה, ואם כן לא מצא הרב סבה לאותו חרון אף. ורבי דוד קמחי כתב שהיו בישר׳ עבירות נסתרות לא ידעם דוד ולא בערם מן הארץ ושעליהם היה החרון אף. והדעת הזה בלתי מתישב, כי איך יהיה העונש ידוע ומפורסם והחטא נעלם לא נזכר בכתוב? וגם דוד איך לא בקש עליו ולא צעק לבו אל השם כמו שהיה בענין הרעב שבא בימיו? כי התפלל אל השם עד אשר הודיעו שהיה העונש על שאול ועל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים. ורלב״ג כתב שתוספת חרון השם היה על החרון אשר חרה בהם על דבר הגבעונים שקרא רעב על הארץ שלש שנים, ושיוחס זה אל השם יתברך באופן כולל להיותו הסבה הראשונה לכל הדברים אשר יתחדשו, והוא על דרך (בראשית כ״ד נ״א) ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה׳, (ושם מ״ה ח׳) ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. וכבר זכר הרב המורה בפמ״ח ח״ב, שיוחסו בספרי הקדש דברים רבים לאל יתברך להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים, עם היות שיהיו נמשכים אותם הדברים המתייחסים אליו אם בטבע ואם במקרה ואם בבחירת האנשים, אבל הדעות האל שזכר הרב המורה כמה רחוקים הם מדרך האמת כפי שרשי התורה האמתית, כי לא יוחסו אליו יתברך בספרי הקדש כי אם הדברים אשר באו ברצונו הפרטי, והפסוקים שהביא לאמת דעתו יסבלו פירושים. ומי יתן ואדע מה רצה הרב לומר בזה? ומה הוא אשר כוון באותו פרק? והם דברים בלתי נאותים לזה המקו׳, ודי בשנדע עתה שזה אשר הסכימו עליו האנשים האלה שלמים הם אתנו, מאשר יוחסו לשם יתברך דברים אשר לא יעשה אותם הוא דעת זר בלתי אמיתי, וגם שנודה להם זה בדברים הנעשים, ושנפרש ויסת את דוד שיוחסה ההסתה לאל יתברך על דרך הסבה הרחוקה, הנה החרון אף שזכר בכאן אי אפשר שיפורש באותו דרך אליו ית׳. והרמב״ן בפרשת קרח כתב בזה מדרך הסברא דעת שלישי, והוא שהיה העונש על ישראל על איחור בנין בית הבחירה, שהיה ארון האלוהים הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ולא היו השבטים מתעוררים לאמר נבנה בית לשם ה׳ כמו שצוו (דברים י״ב ה׳) לשכנו תדרשו ובאת שמה, ועם היות שדוד התעורר אליו והאל יתברך מנעו ממנו, היה ראוי שישראל ישתדלו עליו ויהיו הם הבונים ולא דוד, ולהתרשלותם בזה היה הקצף והנגף עליהם. והדעת הזה עם היות שאמרו הרב מדרך הסברא כבר בא בדברי חז״ל במדרש תהלים (מזמור י״ז) בפסוק ויבא גד אל דוד ויאמר עלה והקם מזבח לה׳, אמרו שם למה דוד דומה באותה שעה? לאדם שהיה מכה את בנו ולא יודע הבן למה אביו מכה אותו, לאחר שהכהו אמר לו לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא עשית ולא השגחת בי, כך אותם אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא על שלא תבעו בנין בית המקדש וכו׳. ואפלא מהרב איך זכר זה מדרך הסברא ולא אמרו בשם אמרו? והמאמר הזה המפרשים הביאוהו בפירושיהם, ואיך יעלם מעיני הרב עם רוב בקיאותו בדבריהם חז״ל? אבל הדעת זה גם כן רחוק הוא אצלי, כי בנין הבית הוא למלך ישראל יתיחס ולא לעם, וכמו שאמר בד״ה על זה (דברי הימים א י״ז ו׳) הדבר דברתי את אחד שפטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים, והוא ממה שיורה שהדבר תלוי בשופט או במלך לא בעם, והנה דוד כבר התעורר זה שלשים שנה לבנין הבית כפי הראוי, והודיעו האל ית׳ שלא הגיע עדיין זמן הבנין ולא באו ימי המנוחה, ולזה לא יהיה כי אם בימי שלמה, ולמה ישאר אם כן על ישראל אשמה על זה ויחשב להם לעון? כ״ש שנאמר שמתו עליו שבעים אלף מישראל, ואם ישראל היו חוטאים בזה איך לא עשו תשובה ולא השתדלו מיד בבנין הבית? והנה גם אחרי כן לא השתדל בו כי אם דוד ושלמה בנו ולא השבטים. והנה מצאתי בפי חכם אחד מחכמי הגוים דעת רביעי, והוא שהיה גם כן בעון בת שבע ודם אוריה החתי, ושעל זה אמר ויוסף אף ה׳ וגומר, והיה העונש הזה, ר״ל מגפת העם מגיע לדוד, לפי (משלי י״ד כ״ד) שברוב עם הדרת מלך ובאפס לאום מחתת רזון. וגם הדעת הזה לקחו מדברי חז״ל אמרו במדרש שמואל, (ריש פרש׳ ל׳) (תהלים נ״א ט״ז) הצילני מדמים אלהים, מדמו של אוריה, מתוך כך ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל וגומר. אבל הדעת הזה אין לו על מה שיסמך, כי בחטאת בת שבע ואוריה הודיע הנביא לדוד חטאו ועונשו שלא יסור חרב מביתו ושישכבו את נשיו לעיני השמש וכל זה נתקיים כבר, ולא יעד הנביא שימותו ישראל על זה וכ״ש אחרי ימים רבים, וגם העונש הזה היה לישראל לא לדוד, כי אף שימותו מישראל שבעים אלף לא יתחלל כבודו, ומתו אם כן המתים במגפה על לא חמס בכפם. ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת הביטול והזרות בדעות האלה ארבעתם, הנה היותר נכון שנאמר בזה הוא, שהיה חטא ישראל ופשעם במה שנמשכו אחרי שבע בן בכרי, וביאור זה כי הנה ישראל חטאו במה שנמשכו אחרי אבשלום במרדו באביו, ובעבור שעזרו במרדו וקשרו עמו נענשו עליו במה שנפלו במלחמה לפני עבדי דוד ביום אחד עשרים אלף, הנה אם כן ישראל חטאו וכנגד דוד חטאו, וישראל נענשו עליו ועל ידי עבדי דוד נענשו, אבל אחרי כן כאשר שבע בן בכרי הרים ידו במלך ואמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהלו ישראל, זכר הכתוב שעלה לב ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ובזה היו ישראל רעים וחטאים לה׳ מאד במרדם בדוד ובהתרגשם על ה׳ ועל משיחו, והכתוב אמר (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ימות, ואין ספק שהיה החטא הזה גדול מהמשכם אחרי אבשלום, לפי שהוא היה בן דוד וכפי הדין להיותו הגדול באחיו לו משפט הבכורה ואליו המלוכה יאתה, ולא היו ישראל אם כן בקשר אמיץ ולא היו מורדים כל כך בבית דוד להמשכם אחרי אבשלום, אבל בענין שבע בן בכרי שנמשכו אחריו ונטו למרדו בדוד מלכם, היה הקשר אמיץ והמרד עצום מאד והיו מחוייבי מיתה, ומפני זה אמר ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל, והתוספת הוא ממה שכבר זכר שהענישם על דבר אבשלום ומרדו שעוד הענישם על דבר שבע בן בכרי, והנה יורו על שזה הוא האמת ארבעה דברים. האחד אמרו ויסת את דוד בהם, כלומר שיען וביען חטאו נגד דוד במרדם במלכותו היה ראוי כפי שורת הדין שיענשו על ידו, ולכן הסיתו האל יתברך שיצוה למנותם כדי שעל ידו יהיו נענשים, ועם היות שדוד לחסידותו יעבור על חטאם וימחול עונם ולא היה רוצה בענשם, הנה כפי המשפט (קדושין ל״ב ע״ב) להיותו מלך אין כבודו מחול. השני מאשר אמר הנביא שלש אנכי נוטל עליך וגומר, ושלשתם היו להעניש את העם אם ברעב כמו שהיה בעון הגבעונים, ואם במלחמה כמו שהיה בעון אבשלום, ואם במגפה כמו שבאה לדור המדבר בדברם באלהים ובמשה וגו׳, והנה לא אמר רביעית מחלאים רעים ונאמנים יבואו על דוד או עונש אחר מתיחס אליו לבד, אין זה כי אם לפי שישראל היו החוטאים והם היו ראויים לקבל העונש לא דוד, עם היות שהאל יתברך כדי לכבדו ומאשר יקר בעיניו נתן העונש בבחירתו. השלישי מאשר אמר האל יתברך למלאך המשחית רב עתה הרף ידיך בבואו על ירושלים לשחתה, ולמה לא ניחם האלהים בבא המלאך המשחית על שאר ערי ישראל? ואין זה כי אם לפי שהיה ירושלם מבני יהודה אשר לא חטאו עם שבע בן בכרי, כמו שאמר ואיש יהודה דבקו בדוד מלכם, ולזה צוהו יתברך שירף ידו משחת בבית יהודה ובירושלם. ואין ספק שקצת מאנשי יהודה החטאים בנפשותם נמשכו גם כן אחרי שבע בן בכרי עם איש ישראל, כי עם היות שאמר ואיש יהודה דבקו במלכם היא הקדמה סתמית חלקית ואינה כוללת, ויהיו המתים במגפה הזאת האנשים אשר נכשלו באותו עון, כי ליי׳ מצוקי ארץ לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. הרביעי שאתה לא תמצא שהוכיח גד החוזה לדוד על מנין העם ולא דבר אליו עליו דבר, והוא שיורה שלא חטא דוד בדבר אבל היה מוסת מהאל ית׳ למנות את ישראל להביא זה העונש עליהם על ידו, לפי שאליו חטאו ועל ידו יהיו נענשים. והנה היתה אופן ההסתה, שעם היות דוד מאד מאד שפל רוח ובוטח בה׳, הסיתהו להתגאות בזקנותו ולשים בטחונו בבני האדם כמו שזכרתי, ותהיה מההסתה גם כן שצוה אל יואב שר הצבא שימנה את העם לגלגלותם לא על ידי דבר אחר, ולא חשש להיזק עין הרע, באופן שלהיותם בלתי מושגחים ובלתי נשמרים בעבור העון הנזכר ישלוט בהם היזק העין הרע ותבער בם אש השם ותאכל במחנה. והנה צוה שימנה אותם לגלגלותם ממה שאמר לך מנה את העם, יורה שהעם היה הנמנה בראשיהם לא טלאים או אבנים או דבר אחר שיתנו, ולכן צוה המנין הזה ליואב שר הצבא ולשרי החיל שישוטטו בכל שבטי ישראל ויפקדו את העם, ואם היה הרצון שיפקדם על ידי דבר אחר שיתנו כאשר עשה שאול לא היה צריך לזה שר הצבא, כי אם שיצוה המלך שכל איש יביא בידו אבן אחד או דבר אחר וימנו אותם ואז ידע מנינם, אבל היה דעתו שימנו אותם לגלגלותם, ולזה היו צריכים שרי החיל להכריח העם ולהקבץ אל המספר. הנה התבאר מזה שפשע ישראל היה המשכם במרד שבע בן בכרי, ושדוד הוסת בגאה וגאון ודרך רע במנותם לגלגלותם בלי הערמה אחרת כדי שישלוט בהם עין הרע באופן שיענשו ישראל על ידו, והוא מה שרציתי לבאר בלמודים האלה. ואחרי הקדמת כל זה אפרש פסוקי הפרשה:
(א) ויוסף אף ה׳ וגומר. זכר הכתו׳ שמלבד מה שזכר שנענשו ישראל על מה שנטו אחרי אבשלום ומרדו בדוד ועל מה שנטו אחרי שאול להכות את הגבעונים, הנה עוד חרה אפו יתברך בישראל על מה שנטו אחרי שבע בן בכרי למרוד בדוד ולעלות מאחריו כמו שזכרתי, ולהיות כל משפטיו צדק ואמת, לא רצה להענישם כי אם על ידי דוד אחרי שחטאו נגדו. ולפי שדוד לא היה מוכן לחטוא בזה, הסיתו האל יתברך והניע לבבו לצוות לשריו שימנו את ישראל לגלגלותם. ועם היות שפשע הזה באיש ישראל יותר מביהודה, הנה היתה ההסתה שימנה את כלם ישראל ויהודה, כי המסית לא יאמר הדברים כפי אמיתתם, כי אם בדרך היותר ראוי להניע את לב המוסת. והיתה ההסתה לדוד שימנה את עמו כלו לדעת כמה הם, להיותם מוכנים לעת הצורך להלחם באויביהם, ובמסכים בזה נאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א) ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל, ירצה שעמד על ישראל השטן והוא שלוחו של מקום, והמלאך המשחית הזה נאמר על החרון אף האלהי שהוא יצא לשטן לפושעים, כאמרו (תהלים ע״ח מ״ט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, הנה קרא החרון אף העברה והזעם מלאכי רעים, והוא השטן שזכר שם בדברי הימים במקום החרון אף אשר זכר כאן. וגם נוכל לפרשו על שבע בן בכרי שעמד על ישראל לשטן והסיתם, והיה זה סבה שבאו לידי מנין וינגפו. ואמרו ויסת את דוד, פירש רלב״ג שהוא חסר הלב, כאלו אמר ויסת לבו את דוד, ושהוא (בסי׳ י״ג ל״ט) ותכל דוד לצאת את אבשלום, שהוא כמו ותכל נפש דוד. ואני אחשוב שההסתה תחזור לאף שזכר, יאמר ויוסף אף השם לחרות בישראל, ואותו חרון אף הסית את דוד לאמר לך מנה את ישראל, וענין זה ואמתתו שאותו החטא והפשע שהיה בישראל אשר סבב החרון אף, הוא אשר סבב והניע להיות דוד ניסתי (ר״ל מנוסה) בענין הזה כדי שיבא עליהם העונש. או יהיה החרון אף משלוחי ההשגחה המענישים את הרשעים, ועל זה אמר בדברי הימים ויעמוד שטן, והותרה עם זה השאלה הראשונה:
לחרות – מלשון חרון אף.
ויסת – מלשון הסתה.
ויסף אף ה׳ לחרות בישראל – מלבד מה שחרה אפו בדבר הגבעונים שהיה בעבור זה רעב שלש שנים, הוסיף עוד לחרות (ויתכן שהחרון היה על מה שמרדו בדוד, בדבר אבשלום ושבע בן בכרי. או היה בידם עון נסתר, ונעלם מעיני דוד).
ויסת את דוד בהם – רוצה לומר: מי שדרכו להסית, הסיתו, וכן נאמר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:א׳) שהשטן הסיתו, והקב״ה מסרו בידו, והסתתו היה בדבר הרע להם לאמר: לך מנה וגו׳, ובעבור זה באה התקלה עליהם, כמפורש בענין.
לשון הסתה שאחריו ב׳ מורה שמגרה אותו על חברו ע״י שנאה ומשטמה כמו אם ה׳ הסיתך בי, ותסיתני בו לבלעו, והמינוי הזה לא בא מדוד מפני שנאה או כדי להרע להעם, מה היה הקצף הגדול הזה, והלא גם משה ושאול מנו את ישראל, וכפי דברי מהרי״א לא נתנו שקלים במדבר סיני ובערבות מואב, ולמה בכל מקום תפס לשון פקידה ופה השתמש בפעל מנה, ובפעל ספר, ומה ההבדל ביניהם, ומה היה כונת דוד בזה לאיזה תכלית היה דבר המלך נחוץ למנותם עתה דוקא לעת זקנתו מה שלא התעורר על זה כל ימי מלכותו, בדה״י כתוב שיואב השיב לו הלא אדוני המלך כולם לאדוני לעבדים ולמה יבקש הדבר הזה, משמע שבקש זה מפני שחשב שאינם עבדיו ושמורדים בו, ואיך יהיה זה, ולישב הסתירה במנין העם בין החשבון שבספר שמואל להחשבון שבדה״י, וכן בשקלים שנתן בעד הגורן יש חלופים בין שני הספרים:
ויוסף אף ה׳ – אביר המפרשים השר מהרי״א העתיר בזה המקום דברים הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש״י והרמב״ן בפירשו התורה,
שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע״י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע״י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים, ולדעתו לא צותה התורה ע״ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב״ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי״ש.
וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא ומבלי אכניס את עצמו פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמו שאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג׳ פנים:
אם מצד עין הרע כמו שאמר הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו.
אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה׳ והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלהית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה׳ לא ישדד סדר המערכה בפרסום, רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה.
ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף.
ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע״י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה׳, והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר.
ועוד ישמש בפעל נשא – נשא את ראש בני גרשון. ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים, וספרתם לכם ממחרת השבת, שעל זה לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים.
ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג״כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה׳ צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיהו יג) וכן אמר במד׳ שה״ש (פ׳ אחת היא יונתי).
מספר – זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכל מקום שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זה את זה לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון, כי עתה צעדי תספור (איוב יד), תספור ירחים תמלאנה (שם לט), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה).
אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמו שאמר עוד תעבורנה הצאן ע״י מונה (ירמיהו לג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע, וחסרון לא יוכל להמנות, מונה מספר לככבים, רצה לומר שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועל זה אמר מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר.
ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ״ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.
עפ״י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה, (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד.
וכן אצל שאול אמר: ויפקדם בטלאים.
אמנם אמר שם במספר שמות, רצה לומר שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כל אחד כתב שמו ושם משפחתו וע״י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את בני ישראל או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שיך עין הרע, ולא הטעם הג׳ שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה׳ הנסתרים.
אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג׳ לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז״ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (שמואל א יא) וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת, והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ״ל פ׳ כד) כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה׳ בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך.
והנה הכתוב אומר: ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה.
ופירשו מהרי״א:
שהיה החרון אף על שמרדו במלכות בית דוד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות בית דוד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו, ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וזה שאמר ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא הי׳ תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין, ובדה״י פירשו יותר במה שאמר: ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה׳ לא הסית אותו רק אנשים משטינים, רק ה׳ לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג״כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, מה שאין כן בני יהודה דבקו במלכם, ועל זה בדה״י אמר רק למנות את ישראל.
ויסף וגו׳ – ידענו בו יתברך שמו כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, ושמענוהו מצוה איש בחטאו יומת, א״כ בודאי נתנו בני ישראל מקום לו לחרות בהם מאחר שנגפם במגפה.
ויסת וגו׳ – כדעת רמב״ם ואחריו רלב״ג – ייוחסו בספרי הקודש דברים רבים לאל ית׳ להיותו הסבה הראשונה בכל הדברים עם היות שנמשכים אותם הדברים המתיחסים אליו אם בטבע ואם במקרה ואם בבחירת האנשים (מורה פ׳ מ״ח, ח״ב), וזו היא ג״כ דעת שד״ל על מליצת ויחזק ה׳ את לב פרעה (משתדל, וארא), וכן פירשתי גם אני פסוק אשר חלק אותם (ואתחנן ד׳:י״ט), כי חפץ ה׳ להמיתם (שמואל א ב׳:כ״ה).
מנה את ישראל – חטאת דוד לא היתה באשר מנה את העם ולא לקח מהם כופר מחצית השקל, שמצוה זו לפ״ד לא לדורות נאמרה רק הוראת שעה היתה, שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי ביציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, רק לא נודע מספרם בצמצום, וה׳ אמר למשה עכשו שאתה רוצה למנות בני ישראל הנשארים אחר המגפה על דבר העגל (תשא ל״ב:ל״ה) קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו ובזה תודיעם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם (בכל המקום אשר אזכיר את שמי, יתרו), עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע״א איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחוקותי בעבודתם וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי אף אני לבחור בשבט ומשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים, אותם שלא נתפתו אחר אחיהם בעון העגל; רק לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנם יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא בפרשת במדבר ולא בפרשת פינחס הוזכר שלקח מהם כופר כשמנאם פעם שניה ושלישית בהיותם מוכנים ליכנס לארץ (בפעם ראשונה מנה כולם אפילו חלשים ובעלי מומין ולקח מהם כופר נפשם, ובפעם שניה ושלישית לא מנה כי אם יוצאי הצבא), ואם גם בשתי הפעמים היה לוקח מהם כופר בודאי היה מגיד לנו מה עשה בו כדרך שנתן לנו בו חשבון מצומצם בפרשת פקודי, ולומר ששתי הפעמים לא הוצרכו לכופר לפי שכתב משה שמותם ואח״כ מנה השמות ולא הגופים נ״ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין לכל דבר שבקדושה, כי הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או מלות במספר, ומלחמה לה׳ אלחם בניחושים המקעקעים תורת קדשנו מיסודותיה והיא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים, ומה נאמר במנין פרשת פינחס ששם לא בא הצווי למנותם במספר שמות? וגם כאן שרצה דוד לספור את העם לא הוכיחו יואב על שהיה רוצה למנותם בלי קחת מהם כופר, שאז בודאי היה דוד מקבל דבריו, רק על המנייה עצמה שכן כתוב (ג׳) ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם וגו׳, ומניית העם היתה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (שמואל ב כ״ד:ט׳) לידע מספר חיילותיו לחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם ואיזה גוי יוכל לכבוש, ובזה חטא ודאי חטא גדול שהיה רוצה להשליך מנגד נפש ישראל ללא צורך מאחר ששלום לו מכל עבר, וכבר ידע ע״י נתן שמחמת היותו איש דמים ואוהב מלחמה נמנע ממנו מלבנות בית לה׳ (דברי הימים א כ״ב:ח׳).
מלבד מה שחרה אפו של הקב״ה בדבר הגבעונים עליו נענשו ברעב שלש שנים1, וַיֹּסֶף – הוסיף אַף יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל2, וברשות הקב״ה3 וַיָּסֶת – הסית4 וגירה5 השטן6 אֶת דָּוִד בָּהֶם בישראל, כאשר הסתה זו היתה בדבר הרע להם7, ושם בלב דוד8 לֵאמֹר – שיאמר לאחד משריו9 לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה בניגוד לציווי התורה שלא למנות את ישראל שלא לצורך10, ואף כשמונים לצורך, ציוותה התורה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו על ידי הבאת מחצית השקל, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם11, ולא שמר ה׳ את דוד מטעות זו12, שסבר דוד כי ציווי זה היה לדור המדבר ולא ציווי לדורות13:
1. מצודת דוד.
2. ויתכן שהחרון היה על מה שמרדו בדוד בדבר אבשלום ושבע בן בכרי, או שהיה בידם עון נסתר ונעלם מעיני דוד, מצודת דוד. וכפי שרש״י ביאר כי לא ידע על מה היה החרון אף הזה.
3. כך משמע ממצודת דוד.
4. מצודת ציון.
5. רש״י.
6. דברי הימים א׳ כ״א:א׳, ר״י קרא, מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. רד״ק.
10. רד״ק.
11. שמות ל׳:י״ב, רלב״ג.
12. ובאשר לאיסור ספירת העם שלא לצורך, רלב״ג מבאר כי החטא היה על כי דוד ברמת מעלתו לא היה אמור לשים בטחונו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בהשם יתברך לבדו.
13. ובמסכת ברכות (סב:) מובא המדרש ולפיו כשאמר דוד לשאול, ״אִם יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי...⁠״ (שמואל א׳ כ״ו י״ט) אמר לו הקב״ה לדוד, מסית קראת לי! בחייך שאני מסיתך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, מעם לועז.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־יוֹאָ֣ב׀ שַׂר⁠־הַחַ֣יִל אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹא שֽׁוּט⁠־נָ֞א בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע וּפִקְד֖וּ אֶת⁠־הָעָ֑ם וְיָ֣דַעְתִּ֔י אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר הָעָֽם׃
And the king said to Joab the captain of the army who was with him, "Go now back and forth through all the tribes of Israel, from Dan to Beer-sheba, and count the people, that I may know the sum of the people.⁠"
א. אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ =ל,ק ובדפוסים
• א!=אַשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ (חסרות נקודות החטף באל״ף)
מקבילות במקראתרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר מַלְכָּא לְיוֹאָב רַב חֵילָא דְעִמֵיהּ הֲלֵיךְ כְּעַן בְּכָל שִׁבְטָא דְיִשְׂרָאֵל מִדָן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּמְנֵי יַת עַמָא וְאִידַע יַת חֻשְׁבַּן עַמָא.
וספר הכתוב שצוה המלך אל יואב (להיותו שר צבאו) שישוט בכל גבול ישראל הוא ושרי החיל אשר תחתיו ושיפקדו את העם כלו, לפי שהיה רצונו לדעת מנינם. ואמרו ופקדו את העם, ירמוז שיפקדם לגלגלותם.
שוט – ענין ההליכה אנה ואנה, וכן: משוט בארץ (איוב א׳:ז׳).
ופקדו – ענין מנין ומספר.
ופקדו – אתה ואנשיך אשר ילכו עמך.
ויאמר המלך וכו׳ שוט נא וכו׳ ופקדו את העם וידעתי את מספר העם – אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט.
ובדה״י אמר: ספרו את ישראל ואדעה את מספרם השתמש רק בלשון ספירה שזה היה עקר כונתו. לא לפקדם כמשה. ע״ה, ושאול, רק לספרם אחד אחד. ולפי זה כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה:
א) לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר ד״ה אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב.
ב) לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא, ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ״כ הרמב״ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בדה״י (כל זה כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה׳ להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועל ידי זה היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בס׳ ד״ה למלך כפי מה שאמר, ולכן המחלקות שערך אח״כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה, ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים, אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים, אם במה שהפרידם כי לא היה הכרונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים, ובזה היה מציאות לנגף, וכמו שאמרו חז״ל בברכות (דף סב), שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב | שַׂר הַחַיִל – הצבא1 אֲשֶׁר אִתּוֹ, שׁוּט נָא – תשוטט אנה ואנה2 בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אתה ושרי החיל אשר תחתיך3 מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וּפִקְדוּ – ותספרו4 אֶת הָעָם אתה ואנשיך5, וְיָדַעְתִּי – וכך אדע אֵת מִסְפַּר הָעָם, ותכלית כוונתו של דוד היתה לספור כל איש מבני החיל ולכתבו בספר דברי הימים אשר למלך, למען לא יחסר בעת קרב, וכן לספור גם את מי שהיה מתחת לגיל עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שכאשר יגיעו לגיל עשרים יעמדו בצבא6:
1. אברבנאל.
2. מצודת ציון, וכן פירש באיוב א׳ ז׳.
3. אברבנאל.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹאָ֜ב אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ וְיוֹסֵ֣ף יְהֹוָה֩י״י֩ אֱלֹהֶ֨יךָ אֶל⁠־הָעָ֜ם כָּהֵ֤ם ׀ וְכָהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים וְעֵינֵ֥י אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ רֹא֑וֹת וַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְא לָ֥מָּה חָפֵ֖ץ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃
And Joab said to the king, "May Hashem your God add to the people, however many as they may be, a hundredfold, and may the eyes of my lord the king see it; but why does my lord the king desire this thing?⁠"
א. הַמֶּ֔לֶךְ א!=המֶּ֔לֶךְ (חסר פתח בה״א; מקום הפתח נבלע בראש הלמ״ד מהשורה שלמטה)
• הערת ייבין
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר יוֹאָב לְמַלְכָּא וְיוֹסֵף יְיָ אֱלָהָךְ עַל עַמָא כְּאִלֵין וּכְאִלֵין מְאָה זִמְנִין וְעֵינֵי רִבּוֹנִי מַלְכָּא חָזָן וְרִבּוֹנִי מַלְכָּא לְמָא אִתְרְעֵי בְּפִתְגָמָא הָדֵין.
ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה׳ אלהיך על העם כהם וכהם מאה פעמים – מאה מאתים ארבע מאות. אמר ר׳ לוי בתוך שנים עשר חודש באו ברכותיו של יואב. אמר ר׳ אליעזר בן יעקב ברכותיו של משה אין להם קצבה ה׳ אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם (דברים א׳:י״א).
כהם וכהםכהם – כפלים, וכהם – שני כפלים, הרי ארבעה כפלים, וכן חוזר וכופל את הכפילה עד מאה פעמים. נמצאת ברכתו של יואב יתירה על של משה שאמר: ככם אלף פעמים (דברים א׳:י״א), ועוד, שברכתו של משה לזמן מרובה, ושל יואב מיד, שנאמר בה: ועיני אדני המלך רואות.
Their [current] number. [Yoav meant with] the word כׇּהֵם to convey that their amount should double and the second word וְכָהֵם, to convey a second doubling to have now a total of four times [the original population] and then to again double the [new] total for one hundred times.⁠1 It follows that Yoav's blessing was more then Moshe's who said, "One thousand times you [current] number".⁠2 Furthermore, Moshe's blessing was only [to take effect] a long time [into the future] but Yoav's was intended [to take effect] immediately as it says [here], "[With] my master, the king's eyes [being able to] see it.⁠"
1. For a total of two hundred times the current population.
2. Devarim 1:11.
כהם וכהם מאה פעמים – שמשיתחיל למנות אחד יהא מוסיף וכופל על כל חשבון וחשבון עד מאה פעמים, וחשבון זה עולה עד שתחדל לספור כי אין מספר.⁠1
ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה – ובדברי הימים כתיב: למה יבקש זאת אדני {למה יהיה} לאשמה לישראל (דברי הימים א כ״א:ג׳).
1. השוו ללשון הפסוק בבראשית מ״א:מ״ט.
ויוסף י״י אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים – נמצאת ברכתו של יואב יתירה על ברכתו של משה שאמר יוסף י״י עליכם אלף פעמים (דברים א׳:י״א) ולברכתו של יואב אין מספר.
ויוסף י״י – וי״ו זו לתחלת הדברים ולא לתוספת דבר, וכמוהו ווי״ן רבים במקרא כמו שכתבנו בתחלת ספר יהושע.
אל העם – כתרגומו: על עמא.
והנה יואב חשש שמא מתוך המנין יבואו להיזק עין הרע וינגפו, ולזה אמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדוני רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה, ר״ל שלא היה זה הכרחי, ואולי ימשך ממנו היזק רב, (תענית ח׳ ע״ב) לפי שאין ברכה שורה בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. והתבונן אתה המעיין כי אם היה במנין הזה מפאת עצמו או מאופן מנינו אסור מן התורה כדעת המפרשי׳ היה יואב מוכיח את דוד עליו ברצותו למחות בידו, אבל זה יורה שלא היה אסור כפי התורה והמצוה, ולכן הוכיחו כפי השכל והדעת המדיני לא זולת זה:
ויוסף ה׳ – על כי היה נראה משאלת המלך אשר יחשוב כי רבים המה, ולכן התאוה לדעת מספרם, ולזה אמר לו יואב, מי יתן ועוד יוסף ה׳ עליהם כמו שהם עכשיו, ועוד יוסף כמספר אשר יהיו אחר ההוספה הראשונה, ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד מאה פעמים.
ועיני וגו׳ – בימיו יתרבו כהחשבון הזה, ובעיניו יראה.
למה חפץ – רצה לומר: הואיל ואין צורך למנותם, מוטב הוא שלא למנותם, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ויאמר יואב – השיב לו, שאין זה ראוי,
א) מצד הנזק, שעל זה אמר ויוסף ה׳ אלהיך אל העם כהם וכהם וכו׳, רצה לומר וזה יזיק להברכה והריבוי אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע.
ובדה״י הוסיף למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מה שאמר: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה.
ב) מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעל זה אמר: ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה?!
ובדה״י פירשו יותר הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו׳, רצה לומר מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך הוא טעות כי כולם עבדים ואתה מלכם, ואם כן לאיזה תכלית יבקש זה?!
ויוסף וגו׳ – כבר ידעת כי עם רב הם ומי יתן ויהיו בחייך מאה פעמים כמוהם, כלו׳ ותוכל להאריך ימים עד שתראה עוד ברבות מספרם מאה פעמים על מה שראית כבר בימי מלכותך, שהרבו באוכלוסים ובעושר; והחכם פֿיליפפזאן סובר שמעשה זה היה בזמן מוקדם ולא בסוף ימי דוד, ותיבות ועיני אדוני רואות מעידות נגד סברתו ומורות שדוד כבר בא בימים, ועוד מסופר לנו בסוף מאורעות מלכות דוד לא בלבד כאן רק גם בדברי הימים ואין לנו מקום להניח שאירע מקודם.
וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ מי יתן1 וְיוֹסֵף עוד2 יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם – כמו שהם עכשיו3, | וְעוד יוסף4 כָהֵם – כמספר אשר יהיו אחר ההוספה הראשונה, ועוד יתכפלו ויחזרו ויתכפלו עד5 מֵאָה פְעָמִים, ושחשבון זה יעלה עד שתחדל לספור כי אין מספר6, ושבימיך יקרה דבר זה7 וְשֶׁעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת – יראו ברכה זו8, וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ הואיל ואין צורך למנותם9 לָמָּה אדוני המלך חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה? מוטב שלא למנותם כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין10:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד. נמצאת ברכתו של יואב יתירה על של משה שאמר ״כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים״ (דברים א׳ י״א) ועוד, שברכתו של משה לזמן מרובה ושל יואב מיד, שנאמר בה ״ועיני אדני המלך רואות״, רש״י.
6. ר״י קרא.
7. כך משמע ממצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. תענית ח:, אברבנאל, מצודת דוד. ואברבנאל מבאר כי עצם העובדה שיואב לא הוכיחו ישירות על עבירת מצווה מן התורה, אלא יעץ לו עצת שכל ודעת מדינית בלבד, זו ראיה שלא היה כאן איסור תורה.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיֶּחֱזַ֤ק דְּבַר⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־יוֹאָ֔ב וְעַ֖ל שָׂרֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיֵּצֵ֨א יוֹאָ֜ב וְשָׂרֵ֤י הַחַ֙יִל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ לִפְקֹ֥ד אֶת⁠־הָעָ֖ם אֶת⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
The king's word prevailed against Joab and against the captains of the army. And Joab and the captains of the army went out from the presence of the king, to count the people of Israel.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּתְקֵיף פִּתְגָמָא דְמַלְכָּא עַל יוֹאָב וְעַל רַבָּנֵי חֵילָא וּנְפַק יוֹאָב וְרַבָּנֵי חֵילָא קֳדָם מַלְכָּא לְמִמְנֵי יַת עַמָא יַת יִשְׂרָאֵל.
ויחזק דבר המלך על יואב ועל שרי החיל וגו׳ – אמר לו או אני מלך ואת שר הצבא או את מלך ואני שר הצבא.
ויחזק דבר המלך, א״ל – דוד או אתה מלך ואני שר הצבא או אני מלך ואתה שר הצבא, כיון שראה כן יצא שלא בטובתו אעפ״כ הלך לשבט גד אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל אעפ״כ לא סייעה אותה השעה. אח״כ הלך לו לשבט דן אמר יודע אני שהם עובדי אלילים שמא תפגע השעה בעובדי אלילים כיון שלא עמד אחד בפניו הלך לו אצל כל ישראל, ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהה דכתיב ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום, מדן ועד באר שבע תשעה חדשים ועשרים יום אלא מלמד שנשתהה.
ויתן יואב את מספר מפקד העם, אם מספר למה מפקד, אלא אמרו רבותינו שתי אנפוראות עשה אחת גדולה ואחת קטנה והניח את גדולה בפונדתו אמר הריני נותן את הקטנה אם יעלה חמה הריני נותן לו את הגדולה.
ד״א מספר מפקד העם כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיו לו חמשה בנים לך והטמן וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר הוא כותב.
ויחזק דבר המלך אל יואב – ר׳ מנחם ב״ר חלבו פתר כך אמר לו דוד, אני מלך ואתה שר צבא ואין דין שיבטלו דברי ויעמדו דבריך.
ויחזק דבר המלך אל יואב – דבר דוד נתחזק על דבריו של יואב וציוהו למנותם על כרחו.
והנה נחזק דבר המלך, באופן שהוכרח יואב ושרי חיל לעשותו. ומזה נלמד דרך ארץ שהעבדים הנאמנים בראותם דבר אדוניהם נחוץ בדבר בלתי הגון, ראוי שיאמרו אליהם חטאם ופשעם בלשון רכה, ואם יפצרו בדבר על כל פנים יעשו מצותם, כי הנה יואב יעץ לדוד כראוי ובאחרונה עשה מצותו:
לפני המלך – כמו מלפני המלך.
וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל, התחזקו דברי המלך על דברי יואב1, אמר לו דוד, האם אתה מלך ואני שר הצבא או אני מלך ואתה שר הצבא?⁠2, וכיוון שאני מלך ואתה שר צבא, אין דין שיבטלו דברי ויעמדו דבריך3, כיוון שראה כן וַיֵּצֵא – הוכרח לצאת4 יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי – מלפני5 הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד – לספור אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל6:
1. ר״י קרא.
2. ילקוט שמעוני.
3. ר״י קרא בשם ר׳ מנחם בר חלבו.
4. אברבנאל.
5. מצודת ציון.
6. ואעפ״כ הלך לשבט גד, אמר יודע אני שהם קשים שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל, ולא סייעה אותה השעה, אח״כ הלך לו לשבט דן, אמר יודע אני שהם עובדי אלילים שמא תפגע השעה בעובדי אלילים, כיון שלא עמד אחד בפניו הלך לו אצל כל ישראל, ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהה, דכתיב ״ויבואו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום״., מדן ועד באר שבע תשעה חדשים ועשרים יום?! אלא מלמד שנשתהה, ילקוט שמעוני.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיַּעַבְר֖וּ אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיַּחֲנ֣וּ בַעֲרוֹעֵ֗ר יְמִ֥ין הָעִ֛יר אֲשֶׁ֛ר בְּתוֹךְ⁠־הַנַּ֥חַל הַגָּ֖ד וְאֶל⁠־יַעְזֵֽר׃
And they passed over the Jordan, and camped in Aroer, on the right side of the city that is in the middle of the valley of Gad, and to Jazer;
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַעֲבַרוּ יַת יַרְדְנָא וּשְׁרוֹ בַעֲרוֹעֵר דָרוֹם קַרְתָּא דִבְגוֹ נַחְלָא דְשִׁבְטָא גָד וְאֶל יַעְזֵר.
הגד ואל יעזר – התחיל בבני גד לפי שהם גבורים וקשים. אמר: הלואי וילחמו בי ויעכבו על ידי.
[The valley of] Gad unto Yazer. He [Yoav] started with the people of Gad because they were hardened warriors. He reasoned, "If only they fight me and stop me".⁠1
1. From taking this census.
ויעברו את הירדן – מעבר הירדן התחילו למנות, וכשעברו הירדן חנו בערוער.
ימין העיר – מחוץ לעיר, ושם הסכימו באיזה מקום יעברו למנות, ואותו המקום שחנו בו היה בתוך הנחל וזהו שאמר: אשר בתוך הנחל.
הגד ואל יעזר – כתרגומו: דבגו נחלא דבשבטא גד ואל יעזר.
וי״מ: הגד – מעניין: מלא על כל גדותיו (יהושע ג׳:ט״ו).
וזכר הכתוב שמקצה תשעה חדשים ועשרים יום שבו אל ירושלם, ולפי שהיה הצווי בעצם וראשונה אל יואב (להיותו שר הצבא) לכן הוא בעצמו נתן מפקד העם אל המלך. ואמנם במספר העם אשר ספר שהביא יואב אל המלך כבר התעוררו (ילקוט ח״ב דף כ״ו ע״ג) חז״ל על ההפרש הגדול ועל החלופים שבאו בזה בדברי הימים, כי שם הוסיף בישראל שלש מאות אלף וחסר באיש יהודה שלשים אלף ממה שנזכר כאן, ואמרו במדרש שמואל, (סוף פר׳ ל׳) שני פתקין עשה יואב אחד מרובה ואחד מועט, אמר אם מקבל את המועט מוטב, ואם לאו אתן לו את המרובה. ובמדבר סיני רבה (במדבר רבה ב׳) אמרו גם כן, ויתן יואב את מספר מפקד העם, אם מספר למה מפקד? אלא עשה שני אנפיראות גדולה וקטנה, הראה לדוד הקטנה והגדולה לא הראה לו, לכך כתיב את מספר מפקד העם. (עיין הלכות עולם שער ד׳ פרק ג׳) ובל״ב מדות דר׳ אלעזר בנו של ר׳ הגלילי אומר, משני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כיצד כתוב אחד אומר (דברי הימים א כ״א כ׳) ויהי כל איש ישראל אלף אלפים ומאה אלף, וכתוב אחד אומר שמונה מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף ואלו מה טיבן? בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברי הימים א כ״ז א׳) ובני ישראל למספר׳ ראשי האבות ושרי האלפי׳ והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלקות הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף שלש מאות, הללו היו כתובים בנימוסי המלך ולא היו צריכים להמנות, כיצד? כ״ד אלף לכל חדש הרי לשנים עשר חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתיירו שנים עשר אלף לנשיאי ישראל והשליכן הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן. ועוד מצאנו בהגדה, א״ר יהושע בן לוי הכתובין מוסיפין בכאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בד״ה ולוי ובנימין לא פקד בתוכם וגומר. (עיין כל זה בילקוט ח״ב דף כ״ג ע״ב, ובפי׳ רש״י ורד״ק לזה המקום) ורד״ק הלעיג מזה הדעת, וכתב עליו שלפי זה היה ראוי שיבא פסוק ולוי ובנימן לא פקד, כאן בספר שמואל שהוא המספר המועט, והיה ראוי לתת טעם אליו לא בדברי הימים שבא המספר הגדול. ועוד הקשה עליו מאשר לא נתן טעם אל החלוף שבא בשבט יהודה. ולפי דעתי לא הבין והשיג רד״ק כוונת רבי יהושע, והוא אצלי היותר מתישב ונכון, והוא שכאן אמר שמונה מאות אלף שהוא המספר אשר הביא יואב אל דוד שלא נכלל בו לוי ובנימין, אמנם בדברי הימים ראה להביא עזרא מספר העם בשלמות עם שבט לוי ובנימן, ולזה אמר שם ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף, להגיד שזה היה המספר השלם הכולל, ומה שאמר שם אחרי זה ולוי ובנימן לא פקד בתוכם, אינו להגיד שלא היו נכללים באותו מספר, כי אם להודיע הסבה אשר בעבורה היה המספר ההוא יותר גדול מאשר הביא יואב לדוד, והיא שלוי ובנימן לא פקד יואב בתוכם באותו מספר שהביא אל דוד, לפי שהיה נתעב ונאלח על יואב דבר המלך במנין העם, ולכן כדי להמעיטו לא פקד לוי ובנימן והביא לו מתי מעט, אבל שם בדברי הימים ראה עזרא להודיע מספר כל איש ישראל בשלימות עם לוי ובנימן, ולכן היה המספר ההוא יותר גדול, ואולי היו אלה השני פתקים שעשה יואב אחד עם לוי ובנימן והוא אשר נזכר בדברי הימים, ואחד בלתם שנתן לדוד והוא הנזכר בכאן. ואמנם החלוף שבא בשבט יהודה הוא, לפי שהכתוב בכל המקומות יחוש למספר הגדול ויעזוב מספר הקטן, ולזה אמר בדברי הימים ואיש יהודה חמש מאות אלף על צד הכללות, האם תחשוב שבאו ישראל למנין שלם מהמאות אלף בלי מספר קטן מאחדים ועשרות מאות ואלפים? והוא אפשר רחוק, אבל לא חשש הכתוב כי אם למספר הגדול. או נאמר שבמנין יואב לא נכללה ירושלם שהיתה מיהודה, כי היה דוד שם ולא היה יואב מצוה למנותו, ועזרא ראה לעשות המנין שלם עם אנשי ירושל׳, והתבארה עם זה השאלה הששית, ולכן יהיה יתר בכאן שלשים אלף בבני יהודה מפאת ירושלם:
הגד – בספרים שלנו הגימ״ל בקמץ. ורד״ק כתב במכלול דף רכ״ב בפתח הגימ״ל ויש ספרים קמץ.
הנחל – העמק.
ימין העיר – חנו בימין העיר ערוער, והימין היתה בתוך הנחל, ומאחוזת בני גד.
ואל יעזר – משם הלכו אל יעזר.
בערוער – עיין מ״ש ביהושע י״ב:ב׳.
הנחל הגד – נחל ארנון שברבות הימים קראוהו נחל הגד, לא מהיותו בנחלת מטה גד כי הוא גבול דרומי לנחלת מטה ראובן רק מאיזה טעם אחר לא נודע לנו.
והתחילו למנות את ישראל מעבר לירדן1, וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר – מחוץ לערוער בצד2 יְמִין של הָעִיר אֲשֶׁר היה בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַשייך לנחלת שבט3 גָּד, והתחיל בבני גד לפי שהם גבורים וקשים, אמר, הלוואי וילחמו בי ויעכבו על ידי4, וְמשם הלכו5 אֶל יַעְזֵר:
1. רד״ק.
2. רד״ק.
3. תרגום יונתן.
4. רש״י, וראה לשון מדרש ילקוט שמעוני בפס׳ ד׳ לעיל.
5. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיָּבֹ֙אוּ֙ הַגִּלְעָ֔דָה וְאֶל⁠־אֶ֥רֶץ תַּחְתִּ֖ים חׇדְשִׁ֑י וַיָּבֹ֙אוּ֙ דָּ֣נָה יַּ֔עַן וְסָבִ֖יב אֶל⁠־צִידֽוֹן׃
then they came to Gilead, and to the land of Tahtim-hodshi; and they came to Dan-jaan, and round about to Zidon,
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲתוֹ לְגִלְעָד וּלְאַרְעָא דָרוֹמָא לְחָדְשִׁי וַאֲתוֹ לְדָן יַעַן וּמִתַּמָן אִסְתְּחַר לְצִידוֹן.
ויבאו הגלעדה – גרש.
ואל ארץ תחתים חדשי – בית ירח.
ויבאו דנה יען – פנייס.
אמר רבי יוחנן וכי מה דנה יען? מדה כנגד מדה. בנימין נכנס בעשרה ומתברך בשלשים וחמשה אלף ודן נכנס בצלמניתו אצל אביו ומתברך בששים ושנים אלף.
ואל ארץ תחתים חדשי – מקום ישוב חדש, שאוכלוסיהן מועטין, אולי בתוך כך יתחרט דוד וישלח אליו שליח שיחזור בו.
דנה – בבני דן.
יען – שם המקום.
And to a land of a new [settlement]. A place where there was a new settlement whose population was small; perhaps in the interim Dovid would reconsider and sent him a messenger to stop.
To Don's portion. To the people of Don.
Ya'an. The name of the place.
{ו}⁠אל ארץ תחתים – תירגם יונתן אל ארץ הדרום, שלא רצה למנות כל ישראל ולא מנה אלא אותם העומדים על הגבול בדרום.
חדשי – שם מקום. ור׳ מנחם פתר חדשי מקומות שנתיישבו מחדש לפי שיש שם אנשים מעט במספר, אבל עיירות אשר הנה יושבות הארץ אשר מעולם1 ועומדות על מליאתם לא מנאן יואב, כך שמעתי מר׳ מנחם אחי אבא, אבל אני מגמגם בפתרון זה.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ז:ח׳.
ואל ארץ תחתים חדשי – שמעתי שלא רצה לעבור בעיירות יושבי הארץ אשר מעולם1 כי רבים המה אלא בעיירות שנתישבו מחדש מפני שדיוריה מועטים.
דנה יען – תרגומו לדן יען ומתמן אסתחר לצידון.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל א כ״ז:ח׳.
ואל ארץ תחתים חדשי – תרגם יונתן: לארעא דרומא לחדשי, לא ידעתי למה תרגם: תחתים – דרומא.
חדשי – מקום ישוב חדש.
דנה יען – לדן יען, כן היה שם המקום.
דנה – מלעיל, והנו״ן רפה.
וסביב אל צידון – כתרגומו: ומתמן אסתחר לצידון.
חדשי – בספר אחד כתיבת יד השי״ן בצירי ובספרים אחרים בחירק.
ויבאו דנה – בספר אחד כתיבת יד הנו״ן בפתח ובשאר ספרים בקמץ ורד״ק כתב מלעיל והנו״ן רפה.
חדשי – הנתיישב מחדש ומזמן קרוב.
דנה יען – לדן יען, והוא שם מקום.
וסביב – משם סובב עצמו והלך אל צידון.
תחתים חדשי – שם מחוז בתחתית הרי הלבנון ונקרא חדשי אולי מחדש נתישבו בו, כדברי רש״י.
דנה יען – היא לשם או ליש בגבול צפוני, ואולי אחת מבנותיה נקראת בשם יען נוסף על שם דן שקראו לה בני דן כשכבשוה (שופטים י״ח:כ״ט), והוולגאטה מתרגמת Dan sylvestria, שבתוך היער, בחילוף אותיות.
וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה – אל הגלעד וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי – מקום ישוב חדש1 שאוכלוסיהן מועטין, שחשב יואב אולי בנתיים יתחרט דוד וישלח אליו שליח שיחזור בו2, וַיָּבֹאוּ דָּנָה – לבני דן למקום הנקרא יַּעַן3, וְמשם4 סָבִיב – סובב עצמו והלך5 אֶל צִידוֹן:
1. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
2. רש״י.
3. רש״י. ורד״ק מצודת דוד ביארו כי שם המקום היה דן יען.
4. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִבְצַר⁠־צֹ֔ר וְכׇל⁠־עָרֵ֥י הַחִוִּ֖י וְהַֽכְּנַעֲנִ֑י וַיֵּ֥צְא֛וּ אֶל⁠־נֶ֥גֶב יְהוּדָ֖ה בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
and they came to the stronghold of Tyre, and to all the cities of the Hivites, and of the Canaanites; and they went out to the south of Judah, at Beer-sheba.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרד״קמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲתוֹ לְקִירְוִין כְּרִיכָן וְכָל קִרְוֵי חִוָאֵי וּכְנַעֲנָאֵי וּנְפַקוּ לְדָרוֹם יְהוּדָה לִבְאֵר שָׁבַע.
ויבאו מבצר צר – תלליה דצור.
מבצר צור – מבצר שהיה בצור גבוה, ועל כן נקרא: מבצר צור. וכן הוא נזכר בספר יהושע בנחלת בני אשר: ועל עיר מבצר צור (יהושע י״ט:כ״ט).
וכל ערי החוי והכנעני – שהיו יושבים בהם חוי וכנעני עם ישראל, שלא הורישום בני ישראל והיו למס.
מבצר צור – מבצר חזק שעמד על הצור.
וכל ערי החוי והכנעני – רוצה לומר: הערים אשר החוי והכנעני יושבים [בהר] בהם בתוך בני ישראל.
באר שבע – אל באר שבע.
מבצר צר – שם מבצר בסביבות צור העיר הרוכלת.
ויצאו – כמו ויצאו אל מדבר שור (בשלח), הביאה למקום פתוח תקרא יציאה, שד״ל, ועוד יש לפרשו לשון פגיעה, אחר כל מסעיהם הגיעו אל באר שבע סוף דרכם.
וַיָּבֹאוּ אל מִבְצַר צֹר שנקרא כך על היותו בצור גבוה1, וְכן באו אל כָל עָרֵי – הערים שהיו יושבים בהם2 הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי עִם ישראל, שלא גירשום בני ישראל, והיו משלמים לישראל מס3, וַיֵּצְאוּ משם והלכו אֶל דרום4 נֶגֶב יְהוּדָה אל5 בְּאֵר שָׁבַע:
1. ראה ספר יהושע י״ט:כ״ט, רד״ק.
2. רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. תרגום יונתן.
5. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלרד״קמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וַיָּשֻׁ֖טוּ בְּכׇל⁠־הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֜אוּ מִקְצֵ֨ה תִשְׁעָ֧ה חֳדָשִׁ֛ים וְעֶשְׂרִ֥ים י֖וֹם יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
So when they had gone back and forth through all the land, they came to Jerusalem at the end of nine months and twenty days.
מקבילות במקראתרגום יונתןמצודת ציוןמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְהֲלִיכוּ בְּכָל אַרְעָא וַאֲתוֹ מִסְיָפֵי תִשְׁעַת יַרְחִין וְעַסְרִין יוֹמִין לִירוּשְׁלֵם.
וישוטו – הלכו אנה ואנה.
וַיָּשֻׁטוּ – והלכו אנה ואנה1 בְּכָל הָאָרֶץ, וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה – לאחר תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם חזרה אל יְרוּשָׁלִָם2:
1. מצודת ציון.
2. וראה את המדרש המובא בפס׳ ד׳ לעיל.
מקבילות במקראתרגום יונתןמצודת ציוןמקראות שלובותהכל
 
(ט) וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת⁠־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד⁠־הָעָ֖ם אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַתְּהִ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל שְֽׁמֹנֶה֩ מֵא֨וֹת אֶ֤לֶף אִֽישׁ⁠־חַ֙יִל֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה חֲמֵשׁ⁠־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃
And Joab gave the sum of the counting of the people to the king; and there were in Israel eight hundred thousand valiant men that drew the sword; and the men of Judah were five hundred thousand men.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספימנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וִיהַב יוֹאָב יַת חֻשְׁבַּן מִנְיַן עַמָא לְמַלְכָּא וַהֲווֹ יִשְׂרָאֵל תַּמְנֵי מְאָה אַלְפִין גְבַר גִבַּר שַׁלְפֵי סַיָפָא וֶאֱנַשׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מְאָה אַלְפִין גַבְרָא.
ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך ותהי ישראל – כיון שנמנו תשש כחם כנקבה. הכא את אמר ותהי ישראל שמנה מאות אלף איש – ולהלן את אמר ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש (דברי הימים א כ״א:ה׳). אמור מעתה שני פתקין עשה יואב אחד מרובה ואחד מועט אמר אם מקבל את המועט אין אני נותן לו את המרובה.
ותהי ישראל – למה אמר בלשון נקבה, אמר הקב״ה לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי אלא עשיתם עצמכם כנשים.
ותהי ישראל שמונה מאות אלף וגו׳ – ואיש יהודה חמש מאות אלף, ובדברי הימים כתיב אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף. א״ר יהושע בן לוי אין הכתובים מכזבים מה שחסר כאן מתו באותה שעה. ולוי ובנימין לא פקד בתוכם, למה כן, אלא אמר יואב אם יאמר לי למה לא ספרת אותם אומר לו משה רבינו לא ספר את לוי אך את מטה לוי לא תפקוד. ובנימין אתמול הלך מהם כמה אלפים בפלגש בגבעה ואני מונה אותם. ד״א לוי שמשו של הקב״ה ובנימין בעל אכסניא שלו ואני מונה אותם. כי נתעב דבר המלך, מהו נתעב שלא ערב עליו הדבר, באותה שעה בא גד הנביא אצלו וא״ל מה אתה מבקש שלש שנים רעב או שלשה חדשים בורח מפני שונאך או שלשה חדשים דבר וחרב, מיד השיבו דוד צר לי מאד. משל לחולה שאמרו לו היכן אתה מבקש ליתנך אצל אביך או אצל אמך, אמר אוי לאזנים שכך שומעות. ולמה שלש אמר לו שלשה דברים אמרת על שאול, אם י״י יגפנו, או יומו יבא, או במלחמה ירד ונספה, לכך שלש כנגד שלש. דבר אחר כתוב אחד אומר שלש שנים וכתוב אחד אומר שבע שנים אם שבע למה למה שלש, אלא אמר לו מה אתה מבקש שלש (למלחמה) [למהומה] או שבע לבצורת, (אלא) אמר דוד אם אני אומר רעב יאמרו ישראל מפני שהוא מלך ואוצרותיו מלאים. אם אומר אני אנוס מפני צרי ישראל אומרים מפני שיש לו גבורים שיעמדו עליו. אמר הריני שואל את המות שמשוה גדולים וקטנים.
א׳מספר מפקד העם׳ [...] אמר ר׳ יהודה – מנהגם של דוברי העברית הוא להשתמש בשני שמות שיש להם משמעות זהה, כגון מה שאנו רואים כאן. כך גם ׳ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה׳ (זכריה י, א), ומקרים אחרים. גם הערבים נוהגים כך. אמר המשורר שלהם: ׳[הסוסות] יוצאות מעפר האבק כשהן זועפות, עם פרשים משוריינים, כאילו הן מפלצות׳.⁠1 והרי העפר הוא אבק, כשם שהמטר הוא גשם, אך מציבים את המילה כנסמך למילה שמשמעותה זהה, על דרך ההשאלה.
1. בית שיר של המשורר ג׳ריר בן עטיה (מאה שביעית), ראו: אבו עבידה מעמר בן אלמת׳ני, כתאב אלכ׳יל, בירות 2007, א עמ׳ 42.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
מספר מפקד – אם מספר, למה מפקד? שני אנפיראות עשה, גדולה וקטנה. אמר: אראנו את הקטנה, ואם יקצוף, אראנו את הגדולה, לכך נאמר: מפקד, לשון חסרון. כך נדרש בפסיקתא.
ותהי ישראל – תשש כחן כנקבה.
שמונה מאות אלף – ובדברי הימים הוא אומר: אלף אלפים ומאה אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳). באגדת אמוראים מצינו:⁠1 אמר רבי יהושע בן לוי, הכתובים מוסיפין כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדברי הימים: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב (דברי הימים א כ״א:ו׳). אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר, שבט לוי אינו נמנה במנין שאר שבטים כי אם מבן חודש ומעלה, ובנימן, דיו שנחסר וכלה בפלגש בגבעה.
ובשלשים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שנינו: כתוב אחד אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳), וכתוב אחד אומר: ותהי ישראל שמונה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו שלש מאות אלף מה טיבן? בא הכתוב השלישי והכריע: ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלקה האחת עשרים וארבעה אלף (דברי הימים א כ״ז:א׳), מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכין לימנות. כיצד? עשרים וארבעה אלף לשנים עשר, הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו שנים עשר אלף, הן הן נשיאי ישראל.
1. השוו ילקוט שמעוני קס״ה.
The sum of the people's census. If there was a counting, why was a [second] counting [needed]?⁠1 He [Yoav] made two countings, one major one and one smaller one. He reasoned, "I will show him [Dovid] the smaller one and if he gets angry, I will show him the larger one.⁠" That is why the verse uses the word מִפְקָד which conveys [that something is] missing. This is how [the verse] is interpreted in the Pesikta.
Yisroel's [total] was. They became enfeebled like a woman.⁠2
Eight hundred thousand. But in Divrei HaYamim3 it says, "One million and one hundred thousand"? In the Aggadah of the Amoroyim4 we find, Rabbi Yehoshua, the son of Levi said The verses fill in in one place what is missing in another place; there are two tribes which were not counted5 because this is what is written in Divrei HaYamim,⁠6 "Levi and Binyomin were not counted among them because the king's command was abhorrent to Yoav.⁠" Yoav said, With these [tribes] I can escape [from my commitment] and say [as an excuse] The tribe of Levi is not counted together with the rest of the tribes but [instead] is counted from one month old and up7 [and as far as] Binyomin [is concerned] it is enough that [their ranks] were depleted by the incident of the concubine in the valley.⁠8 In the tract about the thirty-two rules [by which the Torah is elucidated] [authored] by Rabbi Eliezer, the son of Rabbi Yosse the Galilite we learned [as follows], one verse says,⁠9 "The [total of] all Yisroel was one million and one hundred thousand… and Yehudah [totaled] four hundred and seventy thousand.⁠" Another verse says,⁠10 "Yisroel's [total] was eight hundred thousand… and the men of Yehudah were five hundred thousand.⁠" The difference between the two [accounts] is three hundred thousand.⁠" What happenned to them? A third verse redresses the imbalance, "The people of Yisroel by their number, of the heads of families and the officers in charge of thousands and of hundreds and their marshals serving the king in all matters pertaining to the division those entering [the service] and those leaving, for every month of the year, each division had twenty-four thousand men.⁠" This teaches us that the [missing] three hundred thousand were [already] accounted for in the royal record and did not need to be counted [again].⁠11 How does this work?⁠12 Twenty four thousand for [each of the] twelve [months] gives us two hundred and eighty-eight thousand this leaves us with twelve thousand [still unaccounted for] these are the leaders of Yisroel13 themselves.⁠14
1. The verse uses two different words but they both mean “counting.”
2. וַתִּהִי is the feminine conjugation.
3. Divrei HaYamim I, 21:5.
4. Pesikta Raba 11.
5. And they account for the difference.
6. Ibid 21:6.
7. Bemidbar 2:15.
8. The story is related in Shofetim beginning in chapter 19.
9. Divrei HaYamim I, 21:5.
10. Our verse here.
11. The amount of Yisroel soldiers numbered in Divrei HaYamim is 1,100,000. Subtracting the 800,000 Yisroel soldiers numbered in our verse, we get 300,000.
12. How do we account for 300,000 using this verse that only mentions 24,000.
13. The leaders were not included in the 24,000 officers and marshals mentioned in Divrei HaYamim I, 27:1.
14. Our verse of 800,000 is the figure of those who needed to be counted. The verse in Divrei HaYamim I, 21:5 includes our 800,000 in addition to the 300,000 already accounted for.
את מספר מפקד העם – פתרונו: את הפקודים שפקד לא פקד (אותן) אלא אותן הראויין להיפקד לכל מיניין שאדם נמנה בו והן מבני עשרים ומעלה. ומדרש חכמינו את מספר מפקד העם, שתי פיתקאות היו בידו מכל בית ובית באחת היה כתוב בה מעט במספר מאנשי הבית ושנית היה כתוב בה כל מפקד אנשי הבית עד שמנה כל ישראל כדרך זה שני מיניינים אחד מיניין מועט ושיני מיניין מרובה וצירף את המועט לחשבון אחד וכתבו בפיתק אחד, וכן את המרובה כלל לחשבון אחד וכתבו בפיתק שיני, וכשבא אל דוד הוציא את חשבון המועט והראהו והיה אם תעלה חמת המלך1 חזר והוציא את השנייה אשר בה חשבון המרובה ונראין הדברים שהרי כאן מנה אותם שמונה מאות אלף איש מישראל ואיש יהודה חמש מאות אלף איש ובדברי הימים מונה אותם: ארבע מאות ושבעים אלף איש (דברי הימים א כ״א:ה׳). ופת׳ הראשון עיקר.
ותהי ישראל – כמו שיאמר מאומה אחת בלשון נקיבה היתה יהודה לקדשו (תהלים קי״ד:ב׳) כן יאמר מעם ישראל ותהי ישראל.
1. השוו ללשון הפסוק בשמואל ב י״א:כ׳.
ויתן יואב את מספר מפקד העם – מספר כל העובר על הפקודים.⁠1 ומדרשו אם מספר למה מפקד אלא שני שטרי אנפריאות עשה קטנה וגדולה אמר אראנו את הקטנה ואם יכעוס אראנו הגדולה לכך נאמר מפקד לחסרון בפסיקתא ותהי ישראל ותהי קבצת ישראל אומה של ישראל כגון ותהי ארם עבדים לדוד ותהי תשש כוחו כנקבה.
ישראל שמונה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף – ובדברי הימים ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב (דברי הימים א כ״א:ה׳). בהגדת אמוראים מצינו אמר ר׳ יהושע בן לוי הכתובים מוסיפין כאן ממה שחיסרו כאן אלו שני שבטי שלא נמנו שכן הוא אומר בדברי הימים ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אלא יואב (דברי הימים א כ״א:ו׳) אמר באלו אני יכול לישמט ולומר שבט לוי לא נמנה בתוך בני ישראל כי אם מבן חודש ומעלה ובנימן דיו שחסר וכל בפלגש בגבעה. ובל״ב מדות דר׳ אליעזר בן ר׳ יוסי הגלילי שנינו כתוב אחד אומר שמונה מאות אלף וכתוב אחר אומר אלף אלפים ומאה אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳) נמצא ביניהם ג׳ מאות אלף ומה טיבן בא הכתוב השלישי והכריע ביניהן ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות וגו׳ לכל דבר המחלקות הבאה והיצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלק האחת עשרים וארבעה אלף (דברי הימים א כ״ז:א׳) מלמד שאלו ג׳ מאות אלף היו כתובים בנימוסו של מלך ולא היו צריכים למנות כיצד כ״ד אלפים לכל חדש הרי כאן מאתים ושמונים ושמונה נשתיירו י״ב אלפים הם נשיאי ישראל.
ואני אומר לפי פשוטו נראה לי שאין להקשות כי כאן נראה ותהי ישראל שמונה מאות אלף אבל בדברי הימים כתיב ויהי כל ישראל (דברי הימים א כ״א:ה׳) אשר מנה כאן ואיש יהודה חמש מאות אלף איש זה ייתור ייתור זה שעל ד׳ מאות וע׳ אלף איש שולף חרב (דברי הימים א כ״א:ה׳) אינו על פי שולפי חרב אלא שומרי הכלים של גבורי יהודה המספקים לגבורים מים ומזון.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ל׳:י״ג.
א. בפסוק: ״את״.
את מספר מפקד העם – כתרגומו: ית חושבן מנין עמא, והוא כפל דבר לחזק. ובא סמוך על סמוך, כמו: מבחר וטוב לבנון (יחזקאל ל״א:ט״ז), נהרי נחלי דבש וחמאה (איוב כ׳:י״ז).
ותהי ישראל – ותהי עדת ישראל, וכן: ותהי מואב לדוד לעבדים (שמואל ב ח׳:ב׳).
שמנה מאות אלף איש חיל וגו׳ ואיש יהודה חמש מאות אלף איש – ובדברי הימים: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳). מצאנו באגדה: אמר רבי יהושע בן לוי: הכתובים מוסיפים כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתוב בדברי הימים: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך אל יואב (דברי הימים א כ״א:ו׳). אמר יואב: באלו אני יכול להשמט ולומר שבט לוי אינו נמנה במניין שאר השבטים, כי אם מבן חדש ומעלה, ובנימן דיו שחסר וכלה בפלגש בגבעה. ולזה הפירוש פסוק זה: ולוי ובנימן לא פקד בתוכם (דברי הימים א כ״א:ו׳) בכאן היה לו לכתוב אותו, לא בדברי הימים, כי כאן הוא חסר המספר, והיה לתת טעם לחסרון, גם לחסרון שחסרו בני יהודה בדברי הימים לא נתן טעם.
ובשלשים ושתים מדות דרש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: משני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כיצד? כתוב אחד אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף (דברי הימים א כ״א:ה׳) וכתוב אחד אומר: ותהי ישראל שמנה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו ג׳ מאות אלף מה טיבן? בא הכתוב השלישי והכריע: ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת כ״ד אלף (דברי הימים א כ״ז:א׳) – מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכים להמנות. כיצד? ארבעה ועשרים אלף לשנים עשר הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו י״ב אלף, הן הן נשיאי ישראל, והשליכם הכתוב מכאן וחזר וכללן להלן. וגם זה לא נתן טעם לחסרון מספר יהודה שנמצאו בדברי הימים חסרים שלשים אלף. ואפשר שאותם שלשים אלף אלו מתו במגיפה, כי שבעים אלף היו המתים במגפה, ושלשים אלף מהם היו מיהודה, ומתו כל כך מיהודה לפי שהוא שבטו של דוד, והוא היה הסבה, או היו באותו שבט רוב החוטאים.
ובדרש עוד: שני פתקים עשה יואב, אחד מרובה ואחד מועט. אמר: אם מקבל הוא את המועט טוב ואם לאו אני נותן לו את המרובה.
ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש – בשלושים ושתיםא מידות דר׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי שנינו, כתוב אחד אומר שמונה מאות אלף, וכתוב אחר אומר בדברי הימים אלף אלפים ומאה אלף, נמצא ביניהן שלש מאות אלף. הללו שלש מאות אלף מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע, ובני ישראל למספר⁠{ם} ראשי האבות ושרי האלפים והמאות {וגו׳} לכל דבר המחלוקתב הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה. המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף, מלמד שאילו שלש מאות אלף היו כתובין בנימוסו של מלך, ולא היו צריכין לימנות, כיצד עשרים וארבעה אלף לכל חודש, הרי כאן מאתים ושמונים ושמונה אלפים, נשתיירו שנים עשר אלף, הם היו שוטרי ישראל.
א. כן בכ״י פריס 218. בכ״י לוצקי 1010: ״ל״ב״. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״במ״ד״. לונדון 24896: ״בעשרים ושתים״.
ב. כן בכ״י לייפציג 41, לונדון 24896, פריס 217, פריס 218, לוצקי 1010, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״המחלקות״.
ותהי ישראל – נכון זה כמו שנכון ויהי ויהיו.
שמנה – במקצת ספרים מדוייקים השי״ן בגעיא.
מספר מפקד – כפל המלה בשמות נרדפים לתוספת ביאור, וכן: אדמת עפר (דניאל י״ב:ב׳).
שמונה מאות אלף – ובדברי הימים (דברי הימים א כ״א:ה׳) נאמר: אלף אלפים ומאה אלף, על כי עזרא כלל עמהם גם בני בנימין ובני לוי, אבל יואב לא מנה אותם בתוך בני ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:ו׳).
שולף חרב – רוצה לומר: אנשי המלחמה.
חמש מאות אלף – ובדברי הימים (דברי הימים א כ״א:ה׳) נאמר ארבע מאות ושבעים אלף, על כי שם נאמר שולף חרב והם לא היו כי אם ארבע מאות ושבעים אלף, אבל כאן חושב את כולם אף אותם אשר לא היו שולפי חרב, ועמהם היו במספר חמש מאות אלף.
ויתן יואב את מספר מפקד העם – ואמרו חז״ל (במדבר רבה פ״ב ופסיקתא פי״א): אם מספר למה מפקד?! עשה שני אנפראות גדולה וקטנה, הראה לדוד את הקטנה והגדולה לא הראה לו,
ובמדרש שמואל אמר: אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אראה לו את המרובה, והוא מובן עפמה שאמר כי מפקד הוא הסך הכולל ומספר הוא החשבון הפרטי, והיה ליואב שני מיני חשבונות:
א) הסך הכולל שהיה כתוב בקוצר ורצה לתת לו רק המפקד שבזה לא ישא חטא, ואחר שדוד לא רצה בזה נתן לו – ב) גם החשבון הפרטי שמבאר את המפקד הכולל בפרטיו, שעל זה אמר שנתן לו את מספר מפקד, רצה לומר מספר הפרטי המבאר המפקד הכולל.
ותהי ישראל – בל״ב מדות דר״א בנו של ריה״ג:
משני כתובים המכחישים זה את זה על שיבא הכתוב השלישי וכו׳ כיצד?
כתוב א׳ אומר: ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף (כ״ה בדה״י).
וכתוב א׳ אומר: שמונה מאות אלף,
שלש מאות אלף אלו מה טיבן?
בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים וכו׳ המשרתים את המלך חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף, הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות.
כיצד כ״ד אלף לכל חדש הרי לי״ב חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף, נשתייר שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, ע״כ.
אולם עדיין יש סתירה שפה חשיב בני יהודה חמש מאות אלף, ובדה״י חשבם ארבע מאות ושבעים אלף, וזה יתישב יותר לפי התירוץ השני שאמרו חז״ל אריב״ל:
הכתובים מוסיפים בכאן מה שחסרו כאן אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדה״י ולוי ובנימין לא התפקדו בתוכם, פירש בס׳ שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין ובס׳ ד״ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין, ופירש הטעם מה שבס׳ שמואל לא חשב רק שמונה מאות אלף משום שיואב לא פקד לוי ובנימין כי נתעב דבר המלך אל יואב, ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע, שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן. וגם בנימין היה מעורב ביהודה, ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפני עצמו ועזרא בדה״י שחשב לוי ובנימין בפני עצמו שהיה סה״כ שלש מאות, גרע מה שמנה יואב מהם ליהודה ונשאר ליהודה רק שני מאות ושבעים אלף.
מספר מפקד – ההפרש בין שלשת הנרדפים ספר, מנה, פקד, נ״ל שספר הוא כשאינו יודע עדין הסכום ועתה הוא מבקש לדעתו; מנה, כשיודע כבר הסכום ורוצה להודיעו לאחרים או גם לעצמו שהוא רוצה לדעת אותו יותר בבירור; פקד, כשהולך וחוקר כמה יש שבהם המדות המבוקשות, ואל תשיבני מראש הסימן לך מנה, שכבר אמרתי לך שכן דרך הנרדפים שלא לשמור תורת הוראתם תדיר, מ״מ נכון לחקור מקורם והוראתם האמתית.
וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם1 אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתְּהִי עדת2 יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב3, וְאִישׁ – ואנשי יְהוּדָה היו חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ4:
1. אם מספר למה מפקד? אלא שני אנפיראות (פתקאות) עשה יואב, גדולה וקטנה, אמר יואב, אראנו לדוד את הקטנה (הסך הכולל שהיה כתוב בקצרה, שבזה לא ישא חטא), ואם יקצוף דוד אראנו את הגדולה (הסך המפורט), לכך נאמר מפקד לשון חיסרון, כך נדרש בפסיקתא, רש״י, ר״י קרא, מלבי״ם בשם במדרש שמואל.
2. רד״ק. ולפי המדרש, למה אמר בלשון נקבה? שתשש כוחם כנקבה, אמר הקב״ה, לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו למה אתה סופר אותי, אלא עשיתם עצמכם כנשים, רש״י, ילקוט שמעוני.
3. ובדברי הימים א׳ כ״א ה׳ נאמר, אלף אלפים ומאה אלף, וזה על כי עזרא כלל עמהם גם את בני בנימין ובני לוי, אבל יואב לא מנה אותם בתוך בני ישראל, כי לגביהם יכול היה יואב להישמט ולומר, שבט לוי אינו נמנה במנין שאר שבטים כי אם מבן חודש ומעלה, ובנימין דיו שנחסר וכלה בפלגש בגבעה, רש״י, מצודת דוד.
4. ובדברי הימים א׳ כ״א ה׳ נאמר ארבע מאות ושבעים אלף, וזה על כי שם נאמר שולף חרב, והם לא היו כי אם ארבע מאות ושבעים אלף, אבל כאן חישב את כולם אף את אותם אשר לא היו שולפי חרב, ועמהם היו במספר חמש מאות אלף, מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספימנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַיַּ֤ךְ לֵב⁠־דָּוִד֙ אֹת֔וֹ אַחֲרֵי⁠־כֵ֖ן סָפַ֣ר אֶת⁠־הָעָ֑ם וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ חָטָ֤אתִֽי מְאֹד֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי וְעַתָּ֣ה יְהֹוָ֗הי״י֗א הַֽעֲבֶר⁠־נָא֙ אֶת⁠־עֲוֺ֣ן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃
And David's heart struck him after he had counted the people. And David said to Hashem, "I have sinned greatly in what I have done; but now, O Lord, put away, please, the iniquity of Your servant, for I have acted very foolishly.⁠"
א. יְהֹוָ֗הי״י֗ =א,ל,ק,ש1 (נקודה אחת לטעם רביע באות וי״ו), וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• מ״ג דפוס ונציה=יְהֹוָ֔הי״י֔ (בשתי נקודות לטעם זקף קטן) וכמו כן בדפוסים וקורן, וכך גם ב-BHS ובהקלדה ובמכון ממרא, ואפילו בדותן (!).
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְחַשׁ דָוִד בְּלִבֵּיהּ בָּתַר כֵּן דִמְנָא יַת עַמָא וַאֲמַר דָוִד קֳדָם יְיָ חָבִית לַחֲדָא דַעֲבָדִית הָדָא וּכְעַן יְיָ אַעֲבַּר כְּעַן יַת חוֹבָא דְעַבְדָךְ אֲרֵי אִתְתַּכָּלִית לַחֲדָא.
ויך לב דוד אותו אחרי כן ס⁠(י)⁠פר את העם – פתרונו: אחרי שספר את העם.
ויך לב דוד אותו – תרגומו: וחש דוד בלביה.
אחרי כן – לאחר שספר אותם פעמים מנין זה המועט תחלה ולא פקד בתוכי לוי ובנימן ושוב צירפן עם ישראל ועלו למנין דברי הימים ועל כן חרה אף י״י בישראל שנאמר בדברי הימים וירע בעיני האלהים על הדבר הזה ויך את ישראל (דברי הימים א כ״א:ז׳).
ויך לב דוד אותו – כתרגומו: וחש דוד בליביה, כלומר חשש על העון שעשה שיקרהו עונש בזה לו ולישראל, והכה לבו אותו בעבור זה, כלומר הומה וחרד לבו ונתחרט ובקש רחמים מהאל שיעביר עונו.
אחרי כן ספר – אשר ספר. וכמוהו רבים.
חטאתי מאדא – כי לא הורשו למנותם כי אם בעת הצורך במלחמה כמו שעשה שאול ויפקדם בטלאים כדי למנות עליהם שרי צבאות. וכל זה לא לגלגלת, אבל שלא לצורך אסור אפילו על ידי דבר אחר.
א. כן בכ״י לוצקי 1010. בכ״י לייפציג 41: ״חטאתי לי״י״ (השוו שמואל ב י״ב:י״ג). בכ״י לונדון 24896, פריס 217, פריס 218 הביאור חסר.
ספר – שספר.
ויאמר דוד אל י״י – הנה יותר זר מזה ויאמרו בני ישראל אל י״י, ואמר יוסף בן גריון בספר יוסיפון המתפלל עם אלהיו מדבר.
ויך לב דוד אותו אחרי כן וגו׳. זכר הכתוב שאחרי שמנו את העם הכה לב דוד אותו, והיה זה שראה חטאו במה שהתגאה עם עמו ונחלתו ומיי׳ יסור לבו שהוא העזר האמתי, ולזה התפלל אל האלהים חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה׳ העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד, והעון היה הגאוה וגסות הרוח שזכרתי:
העבר נא את עון – בוא״ו אחד בלבד ובדברי הימים א׳ כ״א בשני ווי״ן כמו שאכתוב שם.
אחרי כן – אחרי אשר, וכן: כי על כן באו (בראשית י״ט:ח׳), ורוצה לומר על אשר באו.
נסכלתי – מלשון סכלות ושטות.
ויך לב דוד אותו – רוצה לומר: המה לבו וחרד על אשר צוה למנותם, על כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף, וכמו שכתוב: ונתנו איש כופר נפשו וגו׳ ולא יהיה בהם נגף (שמות ל׳:י״ב), אבל בלא כופר הנה הנגף מעותד לבוא.
חטאתי מאד אשר עשיתי – רצה לומר: במה שעשיתי סיבה להביא הנגף על העם, הנה בזה חטאתי מאוד.
העבר נא וגו׳ – רצה לומר: לא ימותו לשחת, ואם כן ממילא יעבור העון וילך לו, הואיל ולא יבא הנגף.
כי נסכלתי – רצה לומר: הלא אני עשיתי סכלות גדולה מאד, למנותם בלא כופר נפש, ומה פשעו הם לשימותו במגפה, וכאשר לא ימותו, לא ימצא בי עון.
ויך לב דוד אתו – אחרי כן ספר את העם, נראה פירושו, אחרי הדבר הזה שכן ספר העם, רצה לומר שספרם כן באופן זה שהזכרנו למעלה, הכה לבו אותו ונתחרט, שאם לא היה סופר אותם כן רק פוקד כמו שאול לא היה בזה עון כנ״ל, ובדה״י כתוב פה שה׳ הכה את ישראל, באר שכבר התחיל איזה מכה וחולי, ועל ידי כך התחרט דוד.
ויאמר דוד אל ה׳ חטאתי וכו׳ – יש הבדל בין חטא ועון, שחטא – יציין את המעשה, והעון – יציין עוות השכל, ובדבר הזה הרע במעשה וטעה בשכלו, ועל זה אמר חטאתי אשר עשיתי במעשה, ועל העון של השכל אמר שנסכל מאד בשכלו.
וַיַּךְ – והומה וחרד היה1 לֵב דָּוִד, והיכה2 אֹתוֹ ליבו3 אַחֲרֵי כֵן על כך שֶׁסָפַר אֶת הָעָם, וחשש דוד שמפני העוון שעשה יקרהו עונש בזה לו ולישראל4, ונתחרט וביקש רחמים מה׳ שיעביר עוונו5, פ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוָה, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי שגרמתי שתהיה סיבה שיבוא נגף על ישראל6, וְעַתָּה יְהוָה, הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ ושלא יינגפו ישראל7, כִּי אני עשיתי נִסְכַּלְתִּי – סכלות גדולה בשכלי8 מְאֹד למנותם בלא כופר נפש, ומה פשעו הם שימותו במגפה?!⁠9:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם.
4. כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף, וכמו שכתוב ״וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ וגו׳ וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף״ (שמות ל׳ י״ב), אבל בלא כופר הנה הנגף מעותד לבוא, מצודת דוד.
5. רד״ק.
6. מצודת דוד. כי לא הורשו למנותם כי אם בעת הצורך במלחמה כמו שעשה שאול ויפקדם בטלאים כדי למנות עליהם שרי צבאות, וכל זה לא לגולגולת, אבל שלא לצורך אסור אפילו על ידי דבר אחר, רי״ד. ולדעת אברבנאל העוון היה עניין גאווה בספירת העם.
7. מצודת דוד.
8. מלבי״ם.
9. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יא) וַיָּ֥קׇם דָּוִ֖ד בַּבֹּ֑קֶר אוּדְבַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ הָיָה֙ אֶל⁠־גָּ֣ד הַנָּבִ֔יא חֹזֵ֥ה דָוִ֖ד לֵאמֹֽר׃
And when David rose up in the morning, the word of Hashem came to the prophet Gad, David's seer, saying,
א. ‹פפ› רווח של שורה ריקה בכתר
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְקָם דָוִד בְּצַפְרָא וּפִתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ הֲוָה עִם גָד נְבִיָא חֶזְוַיָא דְדָוִד לְמֵימָר.
ויקם דוד בבקר – לא שכב לבו בלילה1, וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר י״י שנגלה אליו בלילה.
חוזה דוד – כי נבואותיו היו לדוד, ועל ידו היה מדבר הקב״ה עם דוד, ואף על פי שלא נכתבו מנבואותיו אלא זאת.
1. השוו ללשון הפסוק בקהלת ב׳:כ״ג.
ויקם דוד בבקר – בזה הפסקה נפלאה. והתשובה עליה ועל רבות כמוה ימצא בגביע.
ועל תפלתו באהו הדבור האלהי בבקר, כי גם בלילה דוד לא שכב לבו מדאגה בדבר.
ויקם דוד בבקר ודבר וגו׳ – במקצת ספרים פיסקא באמצע פסוק.
ויקם דוד בבקר – רוצה לומר: מיד כאשר קם דוד בבקר, היה דבר ה׳ אל גד וגו׳.
חוזה דוד – נקרא כן, על כי כל נבואותיו לא היו רק לדוד, ולא לזולת.
חזה דוד – שכל נבואותיו לא היו כי אם לדוד לא לזולתו (בעל מצודת דוד), ועוד יש לומר שקרבו דוד אליו והיה באוכלי שולחנו, מה שלא היה בנתן, שכן כתוב וישלח ה׳ את נתן אל דוד (למעלה י״ב:א׳).
ומתוך דאגה, לב דוד לא שכב באותו לילה1, וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר, פ וּמיד2 דְבַר יְהוָה הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא הנקרא חֹזֵה דָוִד מפני שכל נבואותיו היו רק לדוד3, לֵאמֹר – וכך אמר לו ה׳ לומר לדוד:
1. רד״ק, אברבנאל.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יב) הָל֞וֹךְ וְדִבַּרְתָּ֣ אֶל⁠־דָּוִ֗ד כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ שָׁלֹ֕שׁ אָנֹכִ֖י נוֹטֵ֣ל עָלֶ֑יךָ בְּחַר⁠־לְךָ֥ אַחַת⁠־מֵהֶ֖ם וְאֶעֱשֶׂה⁠־לָּֽךְ׃
"Go and speak to David, 'Thus says Hashem, 'I throw upon you three things; choose one of them, that I may do it to you.'"
מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

אֱזִיל וּתְמַלֵיל עִם דָוִד כִּדְנַן אֲמַר יְיָ חֲדָא מִתְּלַת אֲנָא רָמֵי עֲלָךְ בְּחַר לָךְ חַד מִנְהוֹן וְאַעְבֵּד לָךְ.
אאמר ר׳ יהודה לגבי ׳נוטל עליך׳ שמשמעות הדבר היא הטלת גזירה, כאילו הוא אומר ׳נושא עליך׳, בדומה לדברי הכתוב ׳וה׳ נשא עליו את המשא הזה...׳ (מלכים ב׳ ט, כה)
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
שלש אנכי נוטל עליך – אחת משלש, וכן: בשתים תתחתן בי היום (שמואל א י״ח:כ״א) – באחת משתים.
שלש אני נוטל עליך – כנגד שלש שהטלת על שאול: כי אם י״י יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה (שמואל א כ״ו:י׳).
I will afflict you with [one of] three [things]. One of three and so [we find], "With two [of my daughters] you will marry [into my family] today",⁠1 i.e., with one of two. "I will take three from you" is retribution for the three [curses] you put on Shaul, "Either Adonoy will smite him or his day will come and he will die or he will go down to battle and perish.⁠"2
1. Shemuel I, 18:21.
2. Ibid, 26:10.
אנכי נוטל עליך – לשון השלכה, כמו כי נטל עליו (איכה ג׳:כ״ח) ובדה״י כתב שלוש אני נוטה עליך (דברי הימים א כ״א:י׳).
שלש אנכי נוטל עליך – אלו ג׳ כנגד אלו ג׳ שאמר כי אם י״י יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה (שמואל א כ״ו:י׳).
ודברת אל דוד – כשהיה חוטא היה אומר אל דוד, וכשרצה לבנות הבית אמר: לך ואמרת אל עבדי דוד (שמואל ב ז׳:ה׳).
שלש אנכי נוטל עליך – כתרגומו: חדא מתלת, וכן אמר: בחר לך אחת מהם.
ואמר שלש – לשון נקבה, כלומר שלש גזירות, לפיכך התבוא (שמואל ב כ״ד:י״ג) גם כן לשון נקבה.
כה אמר י״י שלש וגו׳ – מכאן ועד סוף הספר סודות רבות ועצומות, והכל ימצא בגביע.
ולכן השיבו מיד על ידי גד החוזה שלש אנכי נוטל עליך, והבן אמרו נוטל עליך, והם היו עונשים לישראל, כי לא היתה הכוונה להעציבו ולא להוכיחו על מנין העם, יען היה מוסת בזה כדי להעניש ישראל על ידו, אבל הודיעו האל יתברך שישראל היו חייבי מיתה ושהוא ית׳ סבב שימנם כדי שימותו בהיזק עין הרע, האמנם לכבודו וכי שמע תפלתו היה רוצה להגביל העונש ולסדרו באופן יוכלו שאתו, וזהו שלש אנכי נוטל עליך, רוצה לומר שהיה מגביל ענשם בזכותו ובעבורו, וזהו פירוש עליך. והנה פרט לו שלשה מיני עונשים כלם כוללים להעניש העם בהם ואין אחד מהם פרטו לדוד.
נוטל עליך – נושא עליך, וכן: ונטל החול (משלי כ״ז:ג׳).
שלש – רוצה לומר: אחת משלש, וכן בשתים תתחתן בי (שמואל א י״ח:כ״א), ורוצה לומר: באחת משתים.
שלש אני נוטל עליך – א״ל דע שהתחייבת להענש בשלש עונשים, רעב וחרב ודבר, רק ע״י שתבחר אתה את ענשך, כמקבל עליו היסורים באהבה מרצון לבו, יהיה די באחת מהם, ורצה לומר אם אני נוטל עליך, אטול כל השלש, אבל העצה בחר לך בעצמך אחת מהנה.
הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד1, כֹּה אָמַר יְהוָה, על מעשיך התחייבת להענש2 בְּשָׁלֹשׁ עונשים, רעב וחרב ודבר3, גזרות4 אלו אָנֹכִי נוֹטֵל – מטיל5 עָלֶיךָ – על ישראל6, אולם ע״י שתבחר אתה את עונשך כמקבל עליו את הייסורים באהבה, יהיה די באחת מהם7, לכן בְּחַר לְךָ אַחַת מֵשלוש8 הגזרות9 הַהֶם, וְרק עונש זה אֶעֱשֶׂה לָּךְ:
1. כשהיה חוטא היה אומר אל דוד וכשרצה לבנות הבית אמר לך ואמרת אל עבדי דוד, רד״ק.
2. מלבי״ם.
3. מלבי״ם. וזה כנגד שלש שהטלת על שאול (שמואל א׳ כ״ו י׳), כִּי אִם יְהוָה יִגָּפֶנּוּ, אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת, אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה, רש״י, ר״י קרא.
4. רד״ק.
5. כך משמע מתרגום יונתן, ר״י קרא ומצודת ציון.
6. שישראל היו חייבי מיתה ושהוא ית׳ סיבב שימנם דוד כדי שימותו בהיזק עין הרע, וכיוון ששמע ה׳ תפילתו רצה להגביל את העונש ולסדרו באופן שיוכלו לשאת אותו, וזהו שלש אנכי נוטל עליך, רוצה לומר שהיה מגביל עונשם בזכותו ובעבורו, וזהו פירוש עליך, אברבנאל.
7. מלבי״ם.
8. תרגום יונתן, רש״י.
9. רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד וַיַּגֶּד⁠־ל֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר ל֡וֹ הֲתָב֣וֹא לְךָ֣ שֶׁבַע⁠־שָׁנִ֣ים ׀ רָעָ֣ב ׀ בְּאַרְצֶ֡ךָ אִם⁠־שְׁלֹשָׁ֣ה חֳ֠דָשִׁ֠ים נֻסְךָ֨ לִפְנֵי⁠־צָרֶ֜יךָ וְה֣וּא רֹדְפֶ֗ךָ וְאִם⁠־הֱ֠י֠וֹת שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֥ים דֶּ֙בֶר֙ בְּאַרְצֶ֔ךָ עַתָּה֙ דַּ֣ע וּרְאֵ֔ה מָה⁠־אָשִׁ֥יב שֹׁלְחִ֖י דָּבָֽר׃
So Gad came to David, and he told him and said to him, "Shall seven years of famine come to you in your land? Or will you flee three months before your foes while they pursue you? Or shall there be three days of pestilence in your land? Now consider and see what answer I shall return to Him that sent me.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲתָא גָד לְוַת דָוִד וְחַוֵי לֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ הֲתָעוֹל לָךְ שְׁבַע שְׁנִין כַּפְנָא בְּאַרְעָךְ אִם תְּלָתָא יַרְחִין תְּהֵי עָרִיק קֳדָם סַנְאָךְ וְהוּא רָדִיף לָךְ וְאִם מֶהֱוֵה תְּלָתָא יוֹמִין מוֹתָא בְּאַרְעָךְ כְּעַן דַע וַחֲזֵי מָה אֲתִיב שֹׁלְחִי פִּתְגָמָא.
[פרשה לא]
ויבא גד אל דוד ויאמר לו התבוא לך שבע שנים רעב בארצך ואם שלשה חדשים נסך לפני צריך והוא רודפך ואם היות שלשת ימים דבר בארצך ועתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר – נתחשב דוד בפני עצמו ואמר אם בורר אני חרב עכשיו יהיו כל ישראל אומרין מה אכפת לו לבן ישי הוא בוטח על גבוריו. ואם בורר אני רעב עכשיו יהיו כל ישראל אומרין מה אכפת לו לבן ישי הוא בוטח על אוצרותיו. נברור דבר שהכל שוין בו. דבר אחר אם בורר אני חרב אין חרב בלא רעב. אם אני בורר רעב אין רעב בלא חרב. דבר אחר אם בורר אני חרב עכשיו יהיו כל ישראל תפוסי חרב בדרכים. אם בורר אני רעב עכשיו יהיו כל ישראל תפושי רעב בדרכים. נבור דבר שהכל שוין בו. ויש אומרים גד רמזו ועתה דע וראה מה אשיב שולחי דבר – דבר.
אאמר ר׳ יהודה – נאמר כאן ׳שבע שנים רעב בארצך׳. ואילו בנוסח האחר נאמר ׳שלש שנים רעב׳ (דברי הימים א כא, יב), והדרך ליישב בין שני ההיגדים היא היא ששבע שנים יהיה רעב בארצו וניתן יהיה לקנות מזון מארצות אחרות, או שיהיה שלוש שנים רעב, ואף אחת מן האומות בעלות בריתו לא ימכרו לו מזון.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
שבע שנים – ובדברי הימים: שלש שנים (דברי הימים א כ״א:י״ב), לא אמר לו אלא שלש, אלא מה שאמר: שבע – לפי שזה הענין היה אחר שלש שני רעב שהיו בימי דוד שנה אחר שנה (שמואל ב כ״א:א׳), והנה אם יהיו עתה שלש שנים אחרים הנה יהיו שש שנים, והשביעית אף על פי שירד בה מטר, לא תמלט בלא רעב שנה שתבא אחר שש שנים רעב, ועוד כי עד עת הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית.
והוא רודפך – שלא יהיה לך תקומה מפניו צריך, שיכירו הכל כי מאת האל הוא והוא רודפך.
(יג-טו) השבעה עשר הוא להודיע כי מן הרעות ראוי לבחור במה שהוא רע מעט מאי זה צד שיהיה אם מפני היותו מעט רע בעצמותו אם מפני שיקל יותר לקחת העצה עליו והנה מפני זה בחר דוד היות הדבר בארצו שלשת ימים להשענו כי רבים רחמי הש״י ונחם על הרעה ואעפ״י שגם כן הרעב הוא נפילה ביד הש״י הנה בו מה שהוא ביד אדם והוא השחתת האויבים יבול הארץ והוא היותר קשה וידמה של זה המין מהרעב כיון בזה המקום והנה היו אלו הרעות משוערות כי הניסה לפני האויבים והם רודפים היא יותר קשה מהרעב כי זה הוא אימת מות והאחר הוא אימת חסרון המזון ואעפ״י שימשך מחסרון המזון מות לקצת האנשים הנה בתחבולות יצילו הרבה מהמזון כמו שמצאנו שעשו ישראל במשול מלך מדין עליהם והדבר הוא יותר קשה מהניסה מאויבים והם רודפים כי ממנו לא יתכן לנוס כי הוא באויר שהוא אצל האדם ולזה הושם בקירוב יתם זמן הדבר אל זמן הניסה כיחס זמן הניסה אל זמן הרעב.
האחד התבוא שבע שנים רעב בארצך. השני אם שלשה חדשים נוסך לפני צריך והוא רודפך, ר״ל שיהיה העונש עליהם במלחמה, ועם היות שאמר לנכח דוד נוסך רודפך, הנה לא אמר שימות במלחמה ולא שיתעללו בו אויביו, כי אם שיהיה מנוצח מהאויבים ובזה יפול עמו לפניהם לחרב. השלישי אם בהיות שלשת ימים דבר בארצך, והיא המגפה אשר היו כלם מעותדים אליה בהיזק עין הרע, ועתה תהיה עונש אלהי מוגבל מהשגחתו, כי אם היות העם מוכן בטבע אל ההיזק ההוא, ראה ית׳ בעבור דוד עבדו לעשות אותו עונש השגחיי, ומפני כן הגביל לו בדרכים האלה והעתיקו מהיות היזק טבעי אל עונש אלהי השגחיי מוגבל ברחמים. ובדברי הימים אמר אם שלש שנים רעב ואם שלשה חדשים נספה מפני עריך וחרב אויביך למשגת ואם שלשת ימים חרב ה׳ ודבר בארץ ומלאך ה׳ משחית בכל גבול ישראל, ויקשה אם כן זה החלוף שאמר כאן שבע שנים רעב ושם אמר שלש שנים רעב, וכתב רד״ק שהיתה הכוונה האלהית שיהיה רעב על זה שלש שנים. אבל לפי שקדמו אליהם כבר שלש שנים אחרים רעב על ישראל והשנה היוצאת משנות הרעב לא תמלט מהרעב גם כן, כי לא יוכלו לחרוש ולקצור ליובש השנים העוברים כראוי, לזה אמר הנביא כאן שבעה שנים, אבל העונש הזה על שלשה שנים היה לבד. וראוי שנדע למה היו העונשים כלם באופן משולש? כמו שאמר שלש אנכי נוטל עליך וכל אחד מהם היה בשלשה, אם ברעב שלש שנים, ואם במלחמה שלש חדשים, ואם במגפה שלשה ימים. ובמדרש תהלים (מזמור י״ז), כשם שגזרת על שאול אדוניך שלש, כך אנכי נוטל עליך שלש גזירות. שנאמר (ישעיה כ״ז ה׳) בסאסאה בשלחה תריבנה, ומה הם השלש? (שמואל א כ״ו י׳) חי ה׳ כי אם ה׳ יגפנו, או יומו יבא, או ירד במלחמה ונספה. ומדרך הסברא אחשוב שלפי שישראל מרדו בדוד שלשה פעמים אחרי המלכתו בחברון ומיתת שאול, לכן גזר האל ית׳ ענשם בזה המספר שלש, וזה כי אחרי מות שאול והמלכת דוד מרדו בו במה שנטו אחרי אישבושת, ובמה שנטו אחרי אבשלום, ובמה שנטו אחרי שבע בן בכרי. לכן לרמוז לזה המרד המשולש באו שלשה גזירות, וכל אחת מהם בשלשה שנים או חדשים או ימים. והנה היה הראשונה קשה מכלם, כי הרעב קשה מהחרב, כאמרו (איכה ד׳ ט׳) טובים היו חללי חרב מחללי רעב, והמגפה טובה מהחרב, כי היא מיתה בידי שמים ולא על ידי בני אדם, ולכן בחר דוד באחרונה הקלה מהם.
נסך – הנו״ן במאריך והסמך בלא דגש והוא אחד מן ה׳ חסרים בלישנא וסימן נמסר במקרא גדולה פרשת בחקתי.
רדפך – במקרא גדולה יש יו״ד אחר הפ״א וטעות הוא.
התבוא – בה״א השאלה.
נסך – תהיה נס ובורח.
התבוא – אם רוצה אתה אשר תבוא שבע שנים רעב, תמורת הנגף המעותד לבוא בעבור המנין מבלי כופר, ובדברי הימים (דברי הימים א כ״א:י״ב) נאמר שלש שנים, כי באמת לא אמר רק שלש שנים, אבל על כי כבר עברו שלש שנים רעב בעבור דבר הגבעונים, אם כן הרי שש שנים, ותמשך עוד ממילא בשנה השביעית עד זמן הקציר.
ואם שלשה וגו׳ – רוצה לומר: או אם תרצה לקבל להיות שלשה חדשים וגו׳.
שלשת ימים דבר – רוצה לומר: יקל בדבר, להיות זמן מוגבל בהשגחת המקום.
וראה – בראיית הלב ובהבנתה.
שלחי – לשולחי, והוא המקום ברוך הוא.
ויבא גד וכו׳ ויגד לו – הגיד לו תחלה העצה שיקבל הדין ברצון, ובדה״י פירשו ויבא גד ויאמר לו כה אמר ה׳ קבל לך רצה לומר קבל על עצמך באהבה.
והנה פה אמר התבא לך שבע שנים רעב בארצך, ובדה״י אמר: אם שלש שנים רעב, ולדעתי אחר שזה היה בסוף ימי דוד שלש שנים קודם מותו, הגם שאמר לו שיהיו שבע שנים רעב בארצו, באר עזרא בדה״י שלפי זה לא היו בחיי דוד רק שלש שנים רעב. והיתר אחרי מותו, ובדה״י כתוב ואם שלשה חדשים נספה מפני צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלשת ימים חרב ה׳ ודבר בארץ ומלאך ה׳ משחית בכל גבול ישראל, כי פה סדר מן החמור אל הקל, שהרעב ישמש שנים והחרב חדשים, והדבר ימים, ושם סדר מן הקל אל החמור, שהחרב תגע בדוד עצמו שתשיגהו חרב אויביו, וכן הדבר לא יהיה טבעי, רק ע״י שליח השגחיי, שיראו כולם מלאך וחרב שלופה בידו.
נוטל עליך – משליך לפניך ואתה תבחר.
וַיָּבֹא גָד הנביא אֶל דָּוִד, וַיַּגֶּד לוֹ תחילה את עצת ה׳ שיקבל את הדין ברצון ואהבה1 כדי שיקבל עונש אחד בלבד, ולאחר מכן נתן לו לבחור עונש מתוך שלושה עונשים, וַיֹּאמֶר לוֹ הֲאם2 תרצה שבמקום הנגף המעותד לבוא בעבור המניין בלי כופר3, תָבוֹא לְךָ על ישראל גזרה של שֶׁבַע4 שָׁנִים | של רָעָב | בְּאַרְצֶךָ? או האִם תרצה5 שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ – שתהיה נס ובורח6 לִפְנֵי צָרֶיךָ – אויביך, שלא יהיה לך תקומה מפניהם כדי שיכירו כי מאת האל הוא7 וְהוּא רֹדְפֶךָ8? וְאִם תרצה הֱיוֹת שיהיה שְׁלֹשֶׁת יָמִים של דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ? עַתָּה, דַּע וּרְאֵה בראיית הלב ובהבנתה9 מָה אָשִׁיב לְשֹׁלְחִי הוא הקב״ה דָּבָר כתשובה, מבין שלושת העונשים האלו:
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. ובדברי הימים א׳ כ״א י״ב נאמר שלש שנים רעב, אלא מה שאמר כאן שבע שנים משום שהחטא הזה היה אחרי שלוש שנות הרעב שהיו בימי דוד, (שנה אחר שנה) והנה אם יהיו עתה שלש שנים אחרות של רעב, יהיו שש שנים, ואף השביעית תהיה שנת רעב, שכן אף על פי שירד בה מטר, לא תימלט שנה שביעית מרעב כי עד אשר יגיע הקציר לא יהיה להם לחם בשביעית, רד״ק, מצודת דוד. ומלבי״ם ביאר שמעשה זה היה בסוף ימי דוד המלך שלש שנים קודם מותו, והגם שאמר לו שיהיו שבע שנים רעב בארצו, לא יהיו בחיי דוד אלא רק שלוש שנות רעב.
5. מצודת דוד.
6. מצודת ציון.
7. רד״ק.
8. האברבנאל מבאר שאף שגד אמר לדוד בלשון יחיד – ״נֻסְךָ״ ״רֹדְפֶךָ״, הכוונה שהעונש יגיע לכל העם ולא רק לדוד.
9. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלר׳ יהודה אבן בלעםרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל⁠־גָּ֖ד צַר⁠־לִ֣י מְאֹ֑ד נִפְּלָה⁠־נָּ֤א בְיַד⁠־יְהֹוָה֙י״י֙ כִּֽי⁠־רַבִּ֣ים רַחֲמָ֔ו וּבְיַד⁠־אָדָ֖ם אַל⁠־אֶפֹּֽלָה׃
David said to Gad: "I am very distressed; please, let us fall into the hands of Hashem, for His mercy is great, but let me not fall into the hands of man.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר דָוִד לְגָד עָקַת לִי לַחֲדָא נִתְמְסַר כְּעַן בְּיַד מֵימְרָא דַייָ אֲרֵי סַגִיאִין רַחֲמוֹהִי וּבִידָא דֶאֱנָשָׁא לָא אִתְמְסָר.
ויאמר דוד אל גד צר לי מאוד וגו׳ תני רבי שמעון בן יוחאי למה היה דומה דוד באותה שעה לחולה שנטה למיתה. אמרו ליה אן את בעי נתנינך גבי אביך או גבי אמך. אמר להם ווי לכון לאודנין דהכדין שמעי. אף על פי כן אומר אצל אבי טב לי. כך ויאמר דוד אל גד צר לי מאד וגו׳.
נפלה נא ביד י״י וגו׳ – הרי שלש שנים ואח״כ נעשו שלשה חדשים ואח״כ שלשה ימים, ושלשה ימים עושים ל״ו שעות באו סניגורים טובים לישראל ובטלום, באו שבעה ימי השבת ושמנה ימי המילה הרי ט״ו וחמשה חומשי תורה ושלשה אבות הרי כ״ג. א״ר תנחומא בר אבא עוד עשר דברות ושני לוחות הברית הרי ל״ה כנגד ל״ה שעות, ור׳ אבין הלוי אמר שנים עשר שבטים. נשתייר שם שעה אחת בא וראה כמה אוכלוסין מתו באותה שעה.
צר לי מאד – הקטנה שבהם קשה מאד.
נפלה נא ביד י״י – הדבר, ולא החרב והרעב, שגם הוא מסור לעשירים אוצרי פירות. אמר רבי אלכסנדרי: אמר דוד: אם אני בורר לי החרב עכשיו, ישראל אומרים: הוא בוטח בגבוריו שהוא לא ימות והאחרים ימותו, ואם אני בורר הרעב, יאמרו: בוטח הוא בעושרו, אברר לי דבר שהכל שוין בו.
I am in great anguish. The least of them is very difficult.
Let us fall into the hand of Adonoy. I.e. Pestilence1 and not the sword nor famine because it [famine] is also controlled by the rich who have store houses of produce. Rabbi Alexandri said, Dovid reasoned, "If I choose the sword then [the people of] Yisroel will say [about me], 'he is relying on his strength to save himself from death but others will die', and if I choose famine they will say, He is relying on his wealth [to save himself]. I will choose pestilence against which everyone is equal.⁠"2
1. Controlled exclusively by God.
2. Midrash Tehilim 17:4.
צר לי מאוד – כלו׳ הקל שבשלשתן קשה וצר לי מאוד (עלי), אבל נוח לי שאברור בדבר לפי שהוא בידי שמים ולא שאנוס לפני צריי שזהו בידי אדם ולא אברור ברעב שאף מכה זו בידי אדם היא שמי שאין לו תבואה נופל בידי מי שיש לו, וזהו נפלה נא ביד י״י כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה.
צר לי מאד – הקטנה שבהם קשה מאד.
נפלה נא ביד י״י – הדבר, ולא החרב והרעב שגם הוא מסור לעשירי ואוצרי פירות אמר ר׳ אלכסנדרי אמר דוד אם אני בורר החרב עכשיו ישראל אומרים בטח בגבוריו שהוא לא ימות והאחרים ימותו ואם אני בורר הרעב הם יאמרו בוטח בעשרו, אברור לי דבר שהכל שוין בו.
נפלה נא ביד י״י – זהו הדבר, כמו: הנה יד י״י הויה (שמות ט׳:ג׳), ועוד כי ברעב אף על פי שהוא ביד י״י, יפלו גם כן ביד אדם, שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם, אבל הדבר אין בו אלא יד השם לבד, לפיכך המובן ממלת ביד י״י הוא הדבר. לפיכך בחר הוא בדבר כי הוא ביד י״י לבד, אבל בשנים היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם, וכן ברעב כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם. וכן אומר הכתוב: ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים (יחזקאל ל״ו:ל׳, יואל ב׳:י״ט).
ובדרש: חשב דוד בדעתו ואמר: אם בוחר אני רעב עכשיו כל ישראל אומרים: מה איכפת לו לבן ישי, על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב. ואם בורר אני חרב עכשיו ישראל אומרין: מה לו, על גבוריו הוא בוטח, שהם יצאו למלחמה, הם ימותו והוא ינצל. אמר: יבא דבר שהכל שוין בו.
ד״א: אם בורר אני רעב עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים, אם בורר אני חרב עכשיו כל ישראל מוכי חרב בדרכים, יבא דבר.
וי״א גד רמז ל:ו דע וראה מה אשיב שולחי דבר (שמואל ב כ״ד:י״ג)דבר הוא דבר באותיות.
נפלה נא ביד י״י – אמר דוד אם אני בוחר הניסה יאמרו ישראל הוא בוטח בגיבוריו ומוסר אותנו להריגה, ואם אני בוחר הרעב יאמרו ישראל הוא בוטח בעשרו, אבחר דבר שהכל שוין בו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ואמר צר לי מאד נפלה נא ביד ה׳ כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה, ר״ל שהרעב יצטרך לבני אדם, כי ילכו למצרים או לשאר האומות לשבור לחם, והמלחמה הנה היא עוד נפילה בידי אדם, ומלבד המות אשר בשניהם יש עוד קלון מתמיד וחרפה רצופה שיבואו לידי אויביהם שהיו קודם זה נכנעים תחת ידם, ולזה היה מוטב לנפול ביד ה׳ כי במות אשר יגזור האלהים לא יפול קלון כלל, וטוב שיכנע האדם למלך גדול משיכנע לאדם פחות, וזהו נפלה נא ביד ה׳, ועוד סבה שנית כי רבים רחמיו, מה שבני האדם לא ירחמו עליהם. ובמדרש (מ״ש ריש פרשה ל״א) אמרו, שאמר דוד בלבו אם אומר רעב, יאמרו ישראל מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח, וישראל ימותו ברעב, ואם בוחר אני חרב, יאמרו על גבוריו הוא בוטח, והוא אינו יוצא כבר למלחמה, יצא הדבר שהכל שוין בו. דבר אחר אם אומר אני רעב אין רעב בלא חרב, ואם אומר אני חרב אין חרב בלא רעב, יבא הדבר שאין בו לא חרב ולא רעב. ויש אומרים גד רמז לו שיבחר בזה, שאמר מה אשיבה שולחי דבר, הוא דבר באותיותיו. ואחרי הקפת אמתת הדרוש ופי׳ הפסוקים אשיב אל השאלות, וכבר קדמה תשובת השאלה הראשונה והשאלה הששית, ואם לשנית אומר שהמגפה הזאת באה בחטאת ישראל ממה שמרדו בדוד לנטותם אחרי שבע בן בכרי, ומה שעשה דוד ממנין העם היה מהסתת השם להעניש השם את ישראל על ידו, אמנם דוד באמרו אנכי חטאתי ואנכי העויתי חשב שהיתה המגפה על המנין ותלה הדבר בעצמו, כמו שיעשה הרועה הנאמן שחביבין עליו צאנו כעצמו. ולשאלה השלישית אומר שהמגפה בטבע תתיחס למנין מצד היזק העין הרע בדברים הנמנים, כאמרם (תענית ח׳ ע״ב) אין הברכה שורה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר (דברים כ״ח ח׳) יצו השם אתך את הברכה באסמיך וגומר, ומה שמצינו שבמדבר סיני ובערבות מואב נמנו ישראל ולא מתו, היתה הסבה בזה לפי שנמנו במצות השם, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומה שאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה׳ בפקוד אותם וגומר, הוא במנין שיעשו בבחירתם לא בצווי האלוה ית׳, וכבר זכרתי שלא היה זה מצות עשה, ולא היה המני׳ לגלגולת מצות לא תעשה, ושדוד שצוה למנותם בעצמם בלי אמצעות דבר אחר (והפסוקים מורים עליו) לא היה בזה עובר על התורה. ולשאלה הרביעית אשיב שהמגפה אשר תבא בדברים הנמנים, היא בהיזק עין הרע אשר יבא אחרי המנין בטבע, ושלזה כוון באמרו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, לא שיהיה עונש אלהי שיצטרך להקדים אליו בטבע האזהרה, אבל בימי דוד לא היה המנין סבה ראשונה בדבר כי אם חטאת ישראל ופשעם, והמנין היה כלי להענישם בו על ידי עין הרע. והנה בחר האל ית׳ להענישם בזה האופן, לפי שלא ידעו כי בעבור מה שמרדו בדוד היו נענשים ויוסיפו עוד שנוא אותו, ולכן סדר ענשם על ידי דוד באופן נסתר, ואחרי שהתפלל דוד עליו הגביל הקב״ה ענשם ולא הניחם להתפשטות ההיזק כפי טבעו. הנה א״כ במה שאמרתי הותרו השאלות שנית שלישית ורביעית, ואמנם היתר השאלה החמשית הנשארת יבא אחרי זה:
נפלה נא – עיין מה שאכתוב בדברי הימים א׳ כ״א.
רחמו – רחמיו קרי.
צר – מלשון צרה ודחק.
צר לי מאד – כלומר הלא כולם קשות הם למאוד, ועם כל זאת נפלה ביד ה׳, זו הדבר, כי רחמיו מרובים, ורחם ירחם.
וביד אדם – כי גם בעבור הרעב יצטרכו לבני אדם, והמה לא ירחמו.
ויאמר דוד – ראה כי עונש הרעב הוא טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה׳.
וביד אדם וגו׳ – בעבור הרעב יצטרכו לבקש מחיה בארץ נכריה.
אמר דוד, אם אני בוחר לנוס מן האויב יאמרו ישראל הוא בוטח בגיבוריו ומוסר אותנו להריגה! ואם אני בוחר את הרעב יאמרו ישראל הוא בוטח בעושרו! אבחר דֶּבֶר שהכל שוין בו1, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד הלא הקטנה שבהם קשה מאד!⁠2 ועם כל זאת3 נִפְּלָה נָּא בְיַד יְהוָה זו הַדֶּבֶר4, כִּי רַבִּים רַחֲמָיו של הקב״ה (רחמו כתיב) ורחם ירחם5, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה לא במלחמה ולא ברעב, כי גם ברעב אף על פי שהוא ביד ה׳ יצטרכו לבני אדם והם לא ירחמו6, לכן אבחר דֶּבֶר שהוא ביד ה׳ בלבד7:
1. רש״י, רי״ד, רד״ק. ד״א אם בורר אני רעב, עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים, אם בורר אני חרב, עכשיו כל ישראל מוכי חרב בדרכים, יבוא דבר. וי״א גד רמז לו, ״דע וראה מה אשיב שולחי דבר״, ״דָּבָר״ הוא ״דֶּבֶר״ באותיות, רד״ק. וביאר אברבנאל שמלבד המוות אשר בשניהם, יש עוד קלון מתמיד וחרפה רצופה שיבואו לידי אויביהם שהיו קודם זה נכנעים תחת ידם, ולזה היה מוטב לנפול ביד ה׳, כי במוות אשר יגזור האלהים לא יפול קלון כלל, וטוב שיכנע האדם למלך גדול משיכנע לאדם פחות. ועוד ביאר אברבנאל, אם אומר אני רעב, אין רעב בלא חרב, ואם אומר אני חרב אין חרב בלא רעב, יבוא הדבר שאין בו לא חרב ולא רעב.
2. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיִּתֵּ֨ן יְהֹוָ֥הי״י֥ דֶּ֙בֶר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵהַבֹּ֖קֶר וְעַד⁠־עֵ֣ת מוֹעֵ֑ד וַיָּ֣מׇת מִן⁠־הָעָ֗ם מִדָּן֙ וְעַד⁠־בְּאֵ֣ר שֶׁ֔בַע שִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף אִֽישׁ׃
So Hashem sent a pestilence upon Israel from the morning to the time appointed; and seventy thousand men died of the people from Dan to Beer-sheba.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וִיהַב יְיָ מוֹתָא בְּיִשְׂרָאֵל מֵעִידַן דְמִתְנְכִיס תְּמִידָא וְעַד דְמִתַּסֵק וּמִית מִן עַמָא מִדָן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שַׁבְעִין אַלְפִין גַבְרָא.
ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד – תאנא רבי שמעון בן יוחאי שלשים ושש שעות של פורעניות נגזר עליהם באותה שעה ועמדו פרקליטין גדולין ובטלו אותן אלו שבעת ימי השבת ושמנה ימי מילה וחמשה ספרי תורה וזכות שלשה אבות. ונשתיירו שם שלש עשרה שעות מי בטלן. תרי אמוראין. חד אמר זכות שנים עשר שבטים. וחורנא אמר זכות עשרת הדברות ושני לוחות. נשתיירה שם שעה אחת.
ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד – רבי חייא רבה אמר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו. רבי שמואל בר נחמן אמר משתזרק דמו ועד שתנץ החמה. ורבנין אמרין משתנץ החמה עד שיתמלא כל הגלגל בו. וראה כמה אוכלסין נפלו מהן. אילו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה.
ויתן י״י דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד – ר׳ חייא הגדול אומר משחיטת התמיד עד זריקת דמו. ורבותינו אומרים משהאיר המזרח ועד הנץ החמה. רשב״ג אמר משהתחיל גלגל חמה לעלות עד שיגמור כלו.
ויתן י״י דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד – רבי יוחנן אמר עד חצות ממש.
ויתן י״י דבר בישראל – באותה שעה נשא דוד את עיניו וראה עונותיהם של ישראל גדודים ועומדים מן הארץ ועד לרקיע שנאמר וישא דוד את עיניו, באותה שעה ירד מלאך מן השמים והרג את גד החוזה ואת ארבע בניו של דוד והזקנים שהיו עמו, וכיון שראה את חרבו נכנסה בו רתת ושוב לא היה בו כח שנאמר והמלך דוד זקן וגו׳.
אויתן ה׳ דבר בישראל – אמר ר׳ יהודה: המפרשים הסבירו שהסיבה לנגף הזה הייתה עונש לעם מפני שהם הסכימו למעשיו של אבשלום ולמרד נגד דויד והתירו לבנו לפגוע בו. אין הדבר כך בהכרח, שכן אין לנו יכול להתערב בפעולות החוכמה האלוהית, והיא נעלה ונסתרת מכדי שאנשים יבינו אותה.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
מהבקר ועד עת מועד – מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק.
From the morning until the appointed time. [Yonatan translates:] "From the time of the slaughtering of the daily morning offering until its blood was sprinkled.⁠"
מהבקר ועד עת מועד – פתרונו: מעת לעת, משעת שחיטת התמיד של בקר שיני, כת׳ הכא עד עת מועד וכת׳ התם תשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כ״ח:ב׳) ומדרש זה מיושב הוא על המקרא.
מהבקר ועד עת מועד – כתרגומו: מעידן דמתנכיס תמידא עד דמתסק.
מהבקר ועד עת מועד – כתרגום: מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמתסק. ויש מרבותינו ז״ל שפירשו: עד חצי היום, והוא עת מועד ממועדי השמש, כי זריחתו מועד אחד, וחצי היום מועד אחר, ובא השמש מועד אחר. ומהם אמרו: משהאיר מזרח עד הנץ החמה. והנה מרחמי האל קצר זמן הדבר, שהרי אמר לו שלשה ימים, ולא היה אלא: מהבקר ועד עת מועד.
ובדרש: ויתן י״י דבר – שלשים וששה שעות של פורענות נגזר עליהם. באותו היום באו פרקליטין גדולים ובטלו אותם, ואלו הן: חמשת ספרי תורה, שבעת ימי השבת, שמנה ימי ברית מילה, וזכות שלשת אבות, נשתיירו שלש עשרה. תרי אמוראי, חד אמר: בזכות שנים עשר שבטים, וחד אמר: בזכות עשרת הדברות ושני לוחות. נשתיירה שם שעה אחת, רבי חייא אמר: משחיטת התמיד עד זריקת דמו.
מהבוקר ועדא עת מועד – פירוש: עת זמן האכילה דהיינו בארבע שעות, ותרג׳ מעידן צלותא דמתנכס תמידא עד דמיתסק.
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218, לוצקי 1010, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״עד״.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

ויתן ה׳ דבר בישראל וגו׳. ספר הכתוב שנתקיים יייעוד הנביא ונתן ה׳ בהשגחתו הפרטית על צד העונש דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. והמתרגם פירש מעידן דמתנכיס תמידא ועד דמיתסק, וכן אמרו במדרש שמואל (פרש׳ ל״א) ר׳ חייא בר אבא אומר משחיטת התמיד ועד זריקת דמו, ורבנן אמרי משהנץ החמה עד שנתמלא כל הגלגל. בוא וראה כמה אוכלוסין מהם נפלו? אלו היתה שעה שלימה על אחת כמה וכמה? ואני אחשוב על דרך הפשט שמועד הוא השעה אשר דבר הנביא לדוד, וידוע שדבור הנביא היה לדוד בבקר כמו שזכר, ומיד בבקר היום הנמשך נפל הדבר בעם והתמיד עד עת אותו המועד ממחרתו, באופן שביום אחד שלם מעת לעת נפלו מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש. וכבר כתבתי שהיו המתים האנשים החוטאים בדבר שבע בן בכרי, ואין לומר איך לא נתקיים הייעוד האלהי שאמר הנביא שיהיו שלשה ימים דבר? כי זה היה כענין נינוה שקרא יונה הנביא עליה (יונה ג, ג) עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, ובתשובת העם ניחם האל על הרעה, וכן יזכור הכתוב בכאן שלתפלת דוד ניחם ה׳ על הרעה ולא היה הדבר כי אם יום אחד בלבד. ואפשר לפרש הפסוקים ששלשת ימים התמידה המגפה, וזהו אומרו מהבקר ועד עת מועד שהוא מועד השלשה ימים שיעד הנביא.
מועד – זמן.
מהבקר – מעת הבוקר שבאה הנבואה אל גד כמו שכתוב למעלה, ומיד אמרה לדוד, ובחר בדבר ואז התחיל הדבר, והתמיד עד עת אותו מועד למחרתו.
ויתן ה׳ דבר מהבקר עד עת מועד – פליגי בה בברכות (דף סב א) אמר שמואל וכו׳: מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו, וכן ת״י, ור״י אמר: עד חצות, לדעת הראשון: היתה הגזרה כלה ונחרצה להשחית הכל, כי אם בשעה א׳ נפלו שבעים אלף, היה נופל בכ״ג שעות, אלף אלפים ושש מאות אלף ועשרת אלפים, שהוא יותר מן המספר שהעלה יואב, שהיה כפי המבואר בדה״י מיהודה וישראל אלף אלפים וחמש מאות אלף ושבעים אלף, וכמוהם היו הנשים, וכמוהם היו הטף. כמו שמבואר במכלתא פ׳ בא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שהגברים והנשים והטף היו ג׳ פעמים סמ״ך רבוא, אם כן בשלשה ימים היה כליון חרוץ.
ולדעת ר״י: היתה הגזרה רק על הנמנים מבני ישראל כחשבון שנתן יואב שמונה מאות אלף, (כי בני יהודה לא נטו אחרי שבע בן בכרי) וכשנפלו בשש שעות שבעים אלף היו עתידים לנפול בג׳ ימים שהם י״ב פעמים שש שעות שמונה מאות וארבעים אלף, שהוא קרוב לסך הזה.
עת מועד – בודאי היו מונים לשעות זמניות המתחלפות לאורך או לקוצר מדי יום ביום, ואין לך בהן שעה מועדת בכל יום כי אם שעת הצהרים, א״כ עת מועד הוא הצהרים או חצי היום שהשמש באמצע הרקיע וצֵל מעלותיו באמצע חצי העיגול (מלכים ב כ׳:ט׳), וכן פירשתי ג״כ למועד ביהושע ח׳:י״ד.
וַיִּתֵּן יְהוָה דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵעת1 הַבֹּקֶר שבאה הנבואה אל גד2 וְעַד עֵת – אותו מוֹעֵד למחרתו3, וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ והיו אלה האנשים אשר חטאו בדבר שבע בן בכרי4:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. ויונתן תרגם שהו זמן קרבן תמיד של שחר.
3. מצודת דוד. ויונתן תרגם שהוא הזמן בו שנזרק דמו על המזבח. ואברבנאל ביאר שאין לומר איך לא נתקיים הייעוד האלהי שאמר הנביא שיהיו שלשה ימים דבר? כי זה היה כענין נינוה שקרא יונה הנביא עליה (יונה ג׳ ג׳) ״עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת״, ובתשובת העם ניחם האל על הרעה. ויש מרבותינו ז״ל שפירשו עד חצי היום, והנה מרחמי האל קיצר הקב״ה את זמן הדבר. ובדרש ״ויתן ה׳ דבר״, שלשים וששה שעות של פורענות נגזר עליהם, באותו היום באו פרקליטין גדולים ובטלו אותם, ואלו הן חמשת ספרי תורה, שבעת ימי השבת, שמונה ימי ברית מילה, וזכות שלשת אבות, נשתיירו שלש עשרה, מתוכם שנים עשר בוטלו (שני אמוראים אחד נחלקו בזה, אחד אמר בזכות שנים עשר שבטים, ואחד אמר בזכות עשרת הדברות ושני לוחות הברית), נשתיירה שם שעה אחת, רבי חייא אמר משחיטת התמיד עד זריקת דמו, רד״ק.
4. אברבנאל. ובאותה שעה נשא דוד את עיניו וראה עונותיהם של ישראל גדודים ועומדים מן הארץ ועד לרקיע. באותה שעה ירד מלאך מן השמים והרג את גד החוזה ואת ארבעת בניו של דוד והזקנים שהיו עמו, וכיון שראה דוד את חרבו, נכנסה בו רתת, ושוב לא היה בו כח שנאמר (מלכים א׳ א׳:א׳) ״וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן״ וגו׳, ילקוט שמעוני.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וַיִּשְׁלַח֩ יָד֨וֹ הַמַּלְאָ֥ךְ ׀ יְֽרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לְשַׁחֲתָהּ֒ וַיִּנָּ֤חֶם יְהֹוָה֙י״י֙ אֶל⁠־הָ֣רָעָ֔ה וַ֠יֹּ֠אמֶר לַמַּלְאָ֞ךְ הַמַּשְׁחִ֤ית בָּעָם֙ רַ֔ב עַתָּ֖ה הֶ֣רֶף יָדֶ֑ךָ וּמַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙י״י֙ הָיָ֔ה עִם⁠־גֹּ֖רֶן [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה)א הַיְבֻסִֽי׃
And when the angel stretched out his hand toward Jerusalem to destroy it, Hashem repented of the evil, and said to the angel that destroyed the people, "It is enough; now withdraw your hand.⁠" And the angel of Hashem was by the threshing-floor of Araunah the Jebusite.
א. [הָֽאֲרַ֥וְנָה] (האורנה) א-כתיב=הָאֲוְרֲ֥נָה
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאוֹשִׁיט יְדֵיהּ מַלְאָכָא לִירוּשְׁלֵם לְחַבָּלוּתָהּ וְתַב יְיָ מִן בִּישְׁתָא וַאֲמַר לְמַלְאָכָא דִמְחַבֵּל בְּעַמָא מִסַת כְּעַן אַגַח יְדָךְ וּמַלְאָכָא דַייָ הֲוָה שָׁרֵי בְּבֵית אִידְרֵי דְאַרְנוֹן יְבוּסָאָה.
וישלח ידו המלאך אל ירושלים לשחתה המשחית בעם רב – אמרו אותו היום מת אבישי בן צוריה.
ויאמר למלאך המשחית בעם רב – רב הוא משכונא גבך.
ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך – אר״א אמר הקב״ה למלאך טול לי הרב שבהם שיש לי ליפרע מהם כמה חובות, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. וכהשחית ראה י״י וינחם. אמר רב מה ראה יעקב אבינו ראה שנאמר ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה לו השה. ורבי יצחק אמר כסף כפורים ראה שנאמר ולקחת את כסף הכפורים. ור׳ יוחנן אמר ביהמ״ק ראה שנאמר אשר יאמר היום בהר י״י יראה.
היבוסי – שר מצודת ציון היה, ששמה יבוסי.
The Yevusite. He was the chief officer of the Zion fortress the name of which is Yevusi.⁠1
1. Having formerly belonged to them, see earlier verses 5:6–5:9.
היבוסי – שר מצודת ציון היה ששמה יבוסי.
וישלח ידו המלאך – הראה הקב״ה דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים (דברי הימים א כ״א:ט״ז), והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי כדי שיראהו דוד שם, ויתפלל ויעתר לו האל במקום ההוא, ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפלה והעבודה, כמו שצוה לו האל על יד גד להקים שם מזבח, ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה, כמו שאומר בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:כ״ו).
אל הרעה – כמו: על הרעה, ורבים כמוהו.
רב עתה הרף ידך – די במגפה, אל תשחת ירושלם.
ויש בו דרש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך: טול הרב שבהם. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין.
עם גורן – סמוך לגורן.
האורנה – כתוב בוי״ו קודם לריש, וקרי: הארונה, רי״ש קודם לוי״ו, ואחד הוא, כי רבים כמוהו בהפוך האותיות. ומה שאמר אדם בה״א הידיעה הוא שלא כמנהג, ואפשר שהוא שם תואר.
הארונה היבוסי – הה״א יתירה.
למלאך המשחית בעם – ידמה לפי מה שאחשוב שזה המלאך היה נביא ולזה היה נראה בהקיץ לדוד והוא היה משחית בעם במצות הש״י על דרך מאמר הנביאים ללוט כי משחיתים אנחנו את העיר והיה נראה לדוד שתהיה חרבו בידו נטויה על ירושלם להעיר על שהוא היה מביא הדבר שם במלאכות י״י ואחשוב שזה המלאך היה פנחס בן אלעזר בן אהרן כי הוא היה חי בימי דוד כאמרו הוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נגיד על האוצרות לפנים וה, עמו וכבר ביארנו במה שקדם בספר שופטים במקומות רבים שנזכר שם ביאת מלאך י״י שהוא היה פנחס והוא אמר לגד שהיה לדוד אומר שיבנה מזבח בגרן ארונה כמו שנזכר בספר דברי הימים ומלאך י״י אמר אל גד לאמר וגו׳.
ולפי שמשנתנה רשות (בבא קמא ס׳ ע״א) למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ובין זמן לזמן, לכן הוצרך לומר האל ית׳ אל המלאך המשחית רב עתה הרף ידיך, ואמר זה בסוף השלשה ימים להיות הזמן מוגבל מאתו יתברך ולהיותו על ירושלם שהיתה משבט יהודה שרובם לא חטאו בשבע בן בכרי. אבל חז״ל הסכימו שלא התמיד הדבר כי אם זמן מועט, אמרו במדרש תהלי׳ (מזמור י״ז), ויתן ה׳ דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד, בא וראה רחמיו של הקב״ה, אעפ״י שבחר דוד שלשה ימים דבר שהם שלשים ושש שעות וכו׳. א״ר תנחומא באותה שעה נכנסו עשרת הדברות, ושתי לוחות, ושלשה אבות, וחמשה חומשי תורה, ושבעת ימי השבת, ושמונת ימי המילה, והם כלם שלשים וחמשה, ובקשו מלפני הקב״ה לוותר להם לכל אחד שעה אחת בזכותו, שאם נתבטלו ישראל מן העולם אין מי שישמור אותם ויתבטלו מאליהן, וביטל הקב״ה בזכותם שלשים וחמש שעות, ובאותה שעה שנשתיירה מתו בה שבעים אלף איש. ורבנן אמרי אבישי בן צרויה נפל שהיה שקול כנגד שבעים אלף מישראל, הה״ד רב עתה הרף ידיך, טול הרב שבהם, מיד מת אבישי שהיה שקול כנגד רובה של סנהדרין ע״כ. וזה נכפל בפרק הרואה (ברכות דף ס״ב ע״ב) ובפרקי ר׳ אליעזר (ריש פרק מ״ג), ואמרו שם שבעים אלף אנשים אין כתיב כאן, אלא שבעים אלף איש, שהוא אבישי. ולפי זה הדעת יהיה מאמר רב עתה הרף ידיך קודם במעשה לאמרו וימת מן העם, אבל על דרך הפשט מתו שבעים אלף איש. ובהיות שמלאך המות היתה ידו נטויה על ירושלם לשחתה, ניחם ה׳ על הרעה ואמר למלאך המשחית רב במה שמתו עד הנה עתה הרף ידיך, רוצה לומר אל תשחת יותר. ורלב״ג כתב שהמלאך הזה היה נביא, ולזה נראה אל דוד בהקיץ, והוא נקרא משחית, על דרך (בראשית יט, טז) כי משחיתים אנחנו את המקום, להיותו מביא את הדבר שם במלאכות ה׳, ושזה הנביא היה פנחס שהיה חי בימי דוד, והוא אמר לגד שיאמר לדוד שיבנה מזבח בגורן ארונה כמו שנזכר בדברי הימים, והוא באמת דעת נפסד, כי איך יאמר הכתוב על הנביא וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם? ואיך יאמר עליו רב עתה הרף ידיך, והנה לא היה הנביא הורג העם ולא יצטרך לומר אליו הרף ידיך, ואיך יתישב ויאמר דוד אל ה׳ בראותו המלאך המכה בעם על הנביא, כי הוא תמיד היה עמו? ואם היה שם פנחס איך הביא גד הדברים אל דוד ולא אמרם הוא בעצמו? אבל כל זה בדאי ודמיון כוזב נטה אליו החכם הזה, להמשכו אחרי הקדמותיו שהמלאך אי אפשר שיורגש בחושים, וכבר כתבתי שזה אמת במהותו הרוחני, אבל אינו מהבטל (כמו שהסכימו עליו התורניים) שבדרך נס נראה באויר דמות מלאך וחרב בידו סמוך לגורן ארונה, כדי שיראהו דוד ויתפלל אליו ויעתר האלהים לארץ ותעצר המגפה, ויהיה סימן לדוד כי הוא יהיה מקום התפלה והסליחה ושם יבנה הבית המקודש, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך עומד בין שמים ובין הארץ. ובמדרש (שם) אמרו בשעה שראה דוד את המלאך נצטנן דמו מיראתו, שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ואפשר לפרש הענין הזה והמלאך הנזכר הנה, שהוא המגפה עצמה, ושהיא היתה משחתת בעם, וכמו שכתבתי החלאים והרעות כולם להיותם שלוחי ההשגחה יקראו מלאכים, כי כל שליח וגם כל רוח יקרא מלאך, כמו שאמר (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ואמר (שם עח, מט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים, וכמו שזכרו הרב המורה, ועל זה אמר בדרך ההמשל וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה, כלומר שהיתה המגפה מתפשטת והולכת מעיר אל עיר דרך ירושלם, כמו שתדבק הדבר מעיר אל עיר, ולפי שנחם השם על הרעה ועצר המגפה אמר שצוה למלאך המשחית הרף ידיך, רומז להעצר הדבר. ואמרו ומלאך ה׳ הנה עם גורן ארונה, רמז שהיתה המגפה כבר בגורן ארונה שהיה סמוך לירושלם, וכאלו היה הדבר כבר מגיע אל העיר, ולזה אמר בדברי הימים שהיה המלאך חרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם, לרמוז שהיתה ירושלם מוכנת להתדבק בה המגפה, ולהיותה רבתי עם היתה בהכנה רבה לקבל ההיזק הדבריי, וזהו החרב הנטויה על ירושלם, וכן אמרו שהיה עומד בין הארץ ובין השמים, נאמר על היות הדבר מסובב מפועל ועונש אלהי הנרמז באמרו שמים, ומחטאת ישראל והכנתם לקבל העונש והוא אמרו ובין הארץ. ואמנם אמרו ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה, אין ראוי שיפורש שהיה זה אחרי שאמר הקב״ה למלאך הרף ידיך, אבל אחרי שזכר הכתוב הענין כמו שקרה, הודיע עוד צדקת דוד וחסידותו שקודם זה בראותו המלאך המשחית מכה בעם, רוצה לומר שראה המות הולכת בין העם וראה המתים במגפה (והוא משל המלאך שזכר) נבעת (כמו שאמר בדברי הימים) מפני המלאך, והיה זה לפי שהדברים המפחידים יפחידו בראותם יותר ממה שיפחידו מפי השמועה, ולזה עם היות שדוד חם לבו בקרבו ויצר לו כשמעו דברי הנביא, הנה יותר ויותר נבעת בראותו האנשים אשר סביבו משרתיו עושי דברו נגפים ונופלים ארצה מתים בפתע פתאום, כי זו היתה ההפחדה העצומה.
האורנה – הארונה קרי.
וינחם – ענין הפוך מחשבה.
רב – ענינו כמו די, וכן: רב לך (דברים ג׳:כ״ו).
הרף – מלשון רפיון.
וישלח – המלאך המשחית בעם, שלח ידו להשחית גם אנשי ירושלים, ואז נחם ה׳ וגו׳.
רב עתה – די עתה במה שמתו, והרף ידך מלהשחית עוד כזאת, כי אם מעט מעט.
היה עם גורן – היה עומד סמוך לגורן וגו׳.
היבוסי – מבני יבוס, ואמרו רבותינו ז״ל (עבודה זרה כ״ד:) שהיה גר צדק.
וישלח ידו המלאך ירושלם – לפי חוקי הלשון היה צ״ל וישלח המלאך ידו, ובדה״י וישלח האלהים מלאך ירושלים, וכפ״ז גם מה שאמר פה וישלח היינו ה׳ שנז׳ תחלה, ה׳ שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה׳ כמו שאמר: הנה יד ה׳ הויה במקנך, וכמו שאמר בהגדה ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה׳ ע״י מלאכיו עושי דברו.
ויאמר וכו׳ רב עתה – כי המשחית, הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ״ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח כי כיון שנתן רשות למשחית וכו׳, ובזה נחם ה׳ בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית ובאר הטעם כי עמד עם גורן ארונה, וגם זכות המקום גרם.
כמו שאמרו חז״ל: מה ראה? אפרו של יצחק ראה.
וכן אמרו: כסף כפורים ראה, רצה לומר שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף.
ובדה״י כתוב בזה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה׳ עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פירשו כי אז ראה דוד את המלאך. שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה׳ אמר אז הרף ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם על זה לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשאמר לו ה׳: הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וזה שאמר: נטויה על ירושלים, רצה לומר נטויה אל הצד.
הרף – עזוב ידך והשיבה אליך, ודוד ראה בחזיון המלאך וחרבו שלופה בידו (דברי הימים א כ״א:ט״ז), ואין צורך לומר כדברי רמב״ם ואברבנאל שהיא מליצה כמליצת עושה מלאכיו רוחות (תהלים ק״ד), משלחת מלאכי רעים (שם ע״ח) ויהיה המלאך המכה בעם הדבר עצמו.
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ המשחית בעם1 | אל יְרוּשָׁלִַם כדי לְשַׁחֲתָהּ – לשחת את האנשים שבה2, וַיִּנָּחֶם – והתחרט כביכול3 יְהוָה אֶל – על הָרָעָה, וַיֹּאמֶר בציווי4 לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם, רַב – די5 עַתָּה במה שמתו6, וְהֶרֶף – תַּרְפֶּה7 יָדֶךָ מלהשחית עוד בצורה כזאת8, וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה עִם – עומד סמוך9 לְגֹּרֶן של גר הצדק10 הָאֲרַוְנָה – אֲרַוְנָה11 (האורנה כתיב) הַיְבֻסִי שהיה שר מצודת ציון ששמה יבוסי12: ס
1. מצודת דוד. הראה הקדוש ברוך הוא דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי, כדי שיראהו דוד שם ויתפלל ויעתר לו האל במקום ההוא ותעצר המגפה ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה, ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפלה והעבודה, כמו שצוה לו האל על ידי גד הנביא להקים שם מזבח, ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה, כמו שאומר בדברי הימים, רד״ק.
2. מצודת דוד.
3. כאילו התחרט, כי חלילה שה׳ יתחרט אלא דיברה תורה בלשון בני אדם, ראה רד״ק בשמות ל״ב י״ד.
4. אברבנאל.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון. ואר״א אמר הקב״ה למלאך טול לי הרב שבהם שיש לי ליפרע מהם כמה חובות, באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין, ילקוט שמעוני.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק, מצודת דוד.
10. עבודה זרה כד:, אברבנאל בפס׳ י״ח.
11. רי״ד.
12. רש״י, מהר״י קרא. ויש מבארים כי מלך היבוסי היה וישב בירושלים, כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלים, שנשארו אף לאחר כשבשו אותם בני יהודה, והוא נתגייר ונשאר עליו שם מלך, רד״ק ומצודת דוד בפס׳ כ״ג לקמן. ורד״ק מוסיף שהיבוסי הזה לא היה משבעה אומות אלא מפלשתים מזרע אבימלך, והיה מותר להשאירם בארץ מפני שקיבלו עליהם ז׳ מצוות בני נח.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַיֹּ֩אמֶר֩ דָּוִ֨ד אֶל⁠־יְהֹוָ֜הי״י֜ בִּרְאֹת֣וֹ׀ אֶֽת⁠־הַמַּלְאָ֣ךְ׀ הַמַּכֶּ֣ה בָעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ וְאָנֹכִ֣י הֶעֱוֵ֔יתִי וְאֵ֥לֶּה הַצֹּ֖אן מֶ֣ה עָשׂ֑וּ תְּהִ֨י נָ֥א יָדְךָ֛ בִּ֖י וּבְבֵ֥ית אָבִֽי׃
And David spoke to Hashem when he saw the angel that smote the people, and he said, "Behold, I have sinned and I have done iniquitously; but these sheep, what have they done? Please, let Your hand be against me and against my father's house.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר דָוִד קֳדָם יְיָ כַּד חֲזָא יַת מַלְאָכָא דְמִקַטֵל בְּעַמָא וַאֲמַר הָא אֲנָא חָבִית וַאֲנָא סְרָחִית וְאִלֵין עַמָא דְאִינוּן כְּעָנָא בְּיַד רַעְיָא מָה עֲבָדוּ תְּהֵי כְּעַן מָחֲתָךְ בִּי וּבְבֵית אַבָּא.
ויאמר דוד אל י״י וגו׳ הנה אנכי חטאתי וגו׳ – ואלה הצאן מה עשו. א״ר נתן מצינו שהאבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל, במשה מהו אומר ועתה אם תשא חטאתם ואם ככה את עושה לי. וכן לא הלך יונה אלא לאבד את עצמו בים שנאמר שאוני והטילוני אל הים. אמר ר׳ אבהו בא וראה כח התשובה מדוד מלך ישראל שנשבע הקב״ה לאבות להרבות זרעם ככוכבי השמים לרוב ובא דוד למנות מספרם אמר לו הקב״ה דוד אני נשבעתי לאבות להרבות את זרעם ואתה בא לבטל את דברי בשבילך נתנה הצאן למאכל ובשלש שעות נפלו שבעים אלף איש. ר׳ שמעון אומר לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול במעשיו הטובים ובתורה שבלבו כשבעים אלף איש. אנשים אין כתיב כאן אלא איש. ושמע דוד וקרע בגדיו והיה מבקש תשובה שנאמר העבר נא את חטאתי ונתרצה לו, שנאמר ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, מהו רב, אלא אמר לו אדם גדול ורב נפל בישראל. ולא יכול דוד ללכת מפניו לדרוש אלהים מפני שלקח המלאך חרבו וקנחה בטליתו של דוד וראה דוד חרבו של מלאך והיו כל אבריו מרתתין עד יום מותו.
ויאמר דוד אל י״י בראותו את המלאך המכה בעם {ויאמר} הנה אנכי (חטאתו) {חטאתי} ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי – בדברי הימים כת׳: וישא דוד את עיניו וירא את מלאך י״י עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים וגו׳ ויאמר דוד אל האלהים הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי והרע הרעותי ואלה הצאן מה עשו י״י אלהים תהי נא ידך בי ובבית אבי ובעמך לא למגפה (דברי הימים א כ״א:ט״ז-י״ז).
ובהיותו רואה המות קרובה אליו, אז התפלל אל האלהים אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, רוצה לומר הנה היייתי אני הסבה במגפה הזאת במה שצויתי למנות העם, ואין ראוי שיקבלו הם העונש הראוי אלי, לכן יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שתהי נא ידך בי ובבית אבי ולא ימותו ישראל עוד. ואולי כוון בדברים האלה להתנצלות העם מעון שבע בן בכרי, ועליו אמר אנכי חטאתי ואנכי העויתי, רוצה לומר אני הייתי סבה בענין שבע בן בכרי למה שלא מחיתי בדברי יהודה שדברו נגד ישראל, ולכן אני הוא הראוי לעונש ולא הם. והנה לא אמר זה דוד בעת שבא אליו גד, לפי שלא ראה עדיין המגפה אצלו, והאנשים כולם יבזו חייהם ולא יחוסו עליהם בבריאותם, אבל בעת הסכנה והמות אז יראו ממנה, והוא עשה בהפך שבראותו המלאך המשחית שהיה מכה בעם והיה קרוב למות כאחד מהם אז בחר מות מחיים והסגיר למות נפשו, וזהו אמרו תהי נא ידך בי, רוצה לומר נא עתה שהמות סביבי ואני קרוב למות עתה אני שואל המות להציל את ישראל. וכבר זכרו חכמינו ז״ל (ילקוט בשם תנא דבי אליהו) שבאותה שעה מת גד החוזה וארבעת בני דוד והזקנים שהיו עמו, ואז נבעת דוד מפני המלאך המשחית, ועם כל זה בקש על ישראל ואמר תהי נא ידך בי, ומפני תפלתו זאת ניחם השם על הרעה ואמר למלאך הרף ידיך, רוצה לומר שתעצר המגפה, הסכימו למה שאמרתי ועם זה הותרה השאלה החמישית:
העויתי – מלשון עון.
אנכי חטאתי – רצה לומר: אני הסיבה בהמגפה הזאת.
ואלה הצאן – רצה לומר: בני העם.
ידך – מכת ידך, זו הדבר.
ויאמר דוד אל ה׳ בראותו את המלאך המכה בעם – על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם, הלא אנכי חטאתי וגם העויתי, כנ״ל (פסוק י׳ הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוָה בִּרְאֹתוֹ | אֶת הַמַּלְאָךְ | הַמַּכֶּה בָעָם ולא בו1, וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי בעוון2 זה, ואני הסיבה במגיפה הזאת3, וְאֵלֶּה הַצֹּאן – בני העם4 מֶה עָשׂוּ?! תְּהִי נָא מכת5 יָדְךָ, זו הַדֶּבֶר6 בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ
1. מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַיָּבֹא⁠־גָ֥ד אֶל⁠־דָּוִ֖ד בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ עֲלֵה֙ הָקֵ֤ם לַֽיהֹוָה֙י״י֙ מִזְבֵּ֔חַ בְּגֹ֖רֶן [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה)א הַיְבֻסִֽי׃
And Gad came that day to David and said to him, "Go up, erect an altar to Hashem on the threshing-floor of Araunah the Jebusite.⁠"
א. [אֲרַ֥וְנָה] (ארניה) א-כתיב=אֲרַ֥נֳיה
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲתָא גָד לְוַת דָוִד בְּיוֹמָא הַהוּא וַאֲמַר לֵיהּ סַק אֲקֵים קֳדָם יְיָ מַדְבְּחָא בְּבֵית אִידְרֵי דַאֲרַוָן יְבֻסָאָה.
ויבא גד אל דוד ויאמר לו עלה הקם מזבח וגו׳. למה היה דוד דומה באותה שעה לאחד שהיה מכה את בנו ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו. באחרונה אמר לו דע על דבר פלוני הכיתיך. כך כל אותן האוכלסים שנפלו לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר ומה אלו שלא בבנין בית המקדש כך. אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו הנביאים הראשונים ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום אומרים השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך.
ויבא גד אל דוד ביום ההוא ויאמר לו עלה וגו׳ – למה דוד דומה באותה שעה לאחד שהיה מכה את בנו ואינו יודע למה מכהו באחרונה אמר ליה על מקמתא פלוני מחיתך, כך כל אותם אוכלוסין שנפלו על ידי שלא תבעו את בנין בית המקדש, והלא דברים קל וחומר ומה אלו שלא ראו את בית המקדש כך אנו על אחת כמה וכמה, לכך התקינו נביאים הראשונים שיהיו ישראל מתפללין בכל יום שלשה פעמים אנא השב שכינתך לציון.
עלה – לפי שגרן ארונה שהיה מקום בית המקדש הוא במעלה כנגד ירושלם.
והנה גרן ארונה היה בהר המוריה כמו שזכר בספר דברי הימים וידמה שנבחר זה המקום להיות בו בית המקדש מקדם והוא המקום שבנה אברהם בו מזבח לעקד את יצחק בנו כי הוא היה גם כן בהר המוריה כמו שנזכר בתורה, והנה בחר דוד לטוב תכונתו שימות הוא ובית אביו ולא ימותו ישראל מצד החטא שחטא דוד, וידמה שארונה היבוסי נתגייר ולזה נשאר בירושלים עם ישראל ואולם קראו מלך לפי שכבר היה מלך על היבוסי שהיה שם קודם שלקחו אותה ישראל מהם.
השמנה עשר הוא להודיע שאפי׳ מחטאת דוד נמשך טוב הלא תראה כי בעבור זה החטא נגלה לו מקום בית המקדש אשר בחרו הש״י אשר רמז אליו בתורה באמרו אל המקום אשר יבחר י״י ובאמרו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וכמו כן נמשך טוב מחטא בת שבע שיצא ממנו שלמה אשר נתנה לו הממלכה לנצח ועל החטא ההוא גם כן עשה דוד הרבה מהזמירות הנזכרים בספר תהלים שהם זמירות ישראל לשבח בהם הש״י ולשוב מחטאיהם וזה כלו מורה על יושר לבב דוד עם הש״י.
ויבא גד אל דוד ביום ההוא וגו׳. ספר הכתוב שבא גד במלאכות השם אל דוד ואמר לו שיקים מזבח להשם בגורן ארונה היבוסי, וחכמינו ז״ל (עבודה זרה כ״ד ע״ב) אמרו שהיה גר צדק. ולפי שהיה הגורן במעלה ההר יותר גבוה מירושלם, אמר הנביא לדוד עלה הקם להשם מזבח:
ארניה – ארונה קרי.
ויאמר לו – בדבר ה׳.
ויבא גד – מבואר בדברי הימים שכן אמר המלאך אל גד, כי אחר שלא עשה עוד שליחותו הקודם, היה הוא המוכן להגיע הנבואה אל גד שהגעת הנבואה תהיה ע״י מלאך, והיה המוכן להנס שירד אש על המזבח, שדברים האלה יעשו על ידי מלאכיו עושי רצונו, והמשחית עצמו הכין רפואה במה ירפא להם, על דרך מחצתי ואני ארפא ימחץ וידיו תרפינה, במה שמוחץ בו מרפא.
וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ בדבר ה׳1, עֲלֵה להר המוריה2 וְהָקֵם לַיהוָה מִזְבֵּחַ שם בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה (ארניה כתיב) הַיְבֻסִי:
1. אברבנאל, מצודת דוד.
2. רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַיַּ֤עַל דָּוִד֙ כִּדְבַר⁠־גָּ֔ד כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהֹוָֽהי״יֽ׃
And David went up according to the word of Gad, as Hashem commanded.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּסְלִיק דָוִד כְּפִתְגָמָא דְגָד כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ.
כדבר גד – בכ״ף. ובדברי הימים: בדבר גד (דברי הימים א כ״א:י״ט) – בבי״ת.
אפיו ארצה – כמו: על אפיו.
(יט-כא) והנה עלה דוד כאשר צוהו הנביא, וכאשר ראהו ארונה יצא לקראתו והשתחוה לפניו ואמר לו מדוע בא אדוני המלך אל עבדו, ר״ל למה באתה אלי? והיה לך לשלוח לקרוא לי, שהקטן הולך אצל הגדול ואין הגדול הולך אצל הקטן, ודוד השיבו שבא לקנות ממנו את הגורן הגדול לבנות מזבח ליי׳ כדי שתעצר המגפה מעל בני ישראל:
כדבר גד – בכ״ף ובדברי הימים בבי״ת. רד״ק.
ויעל דוד – אל הגורן אשר עמד בהר.
וַיַּעַל דָּוִד אל הגורן אשר עמד בהר1 כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה:
1. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַיַּשְׁקֵ֣ף אֲרַ֗וְנָה וַיַּ֤רְא אֶת⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֶת⁠־עֲבָדָ֔יו עֹבְרִ֖ים עָלָ֑יו וַיֵּצֵ֣א אֲרַ֔וְנָה וַיִּשְׁתַּ֧חוּ לַמֶּ֛לֶךְ אַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃
And Araunah looked forth, and saw the king and his servants passing toward him; and Araunah went out and bowed down before the king with his face to the ground.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִסְתְּכִי אֲרַוָן וַחֲזָא יַת מַלְכָּא וְיַת עַבְדוֹהִי עָבְרִין עֲלוֹהִי וּנְפַק אֲרְוָן וּסְגִיד לְמַלְכָּא אַפּוֹהִי עַל אַרְעָא.
וישקף ארונה – מתחבא היה מפני המלאך, כך כתוב בדברי הימים (דברי הימים א כ״א:כ׳).
Aravnoh saw. He was hiding from the angel, this is what is written in Divrei HaYamim.⁠1
1. Divrei HaYamim I, 21:20.
וישקף ארונה – מתחבא היה ארונה מפני המלאך שראה כדכתיב בדברי הימים וישב ארנן וירא את המלאך וארבעת בניו עמו מתחבאים וארנן דש חטים (דברי הימים א כ״א:כ׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וישקף – ענין הבטה וראיה.
עליו – סמוך לו.
אפיו – על פניו.
וישקף ארונה – מבואר בדה״י שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין חבי כמעט רגע, רק השקיף בעד החלון וראה את המלך ועל זה יצא.
וארונה היה מתחבא מפני המלאך שראה1, וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה בעד החלון2 וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ דוד וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו – סמוך לו3, וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ – והשתחווה לַמֶּלֶךְ על4 אַפָּיו – פניו5 אָרְצָה:
1. דברי הימים א׳ כ״א:כ׳, רש״י, מהר״י קרא, מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. מצודת ציון.
4. רד״ק.
5. מצודת ציון.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קראאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כא) וַיֹּ֣אמֶר אֲרַ֔וְנָה מַדּ֛וּעַ בָּ֥א אֲדֹנִֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־עַבְדּ֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לִקְנ֧וֹת מֵעִמְּךָ֣ אֶת⁠־הַגֹּ֗רֶן לִבְנ֤וֹת מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ וְתֵעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל הָעָֽם׃
And Araunah said, "Why has my lord the king come to his servant?⁠" And David said, "To buy the threshing-floor from you, to build an altar to Hashem, that the plague may be stopped from the people.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר אֲרַוָן מָא דֵין אֲתָא רִבּוֹנִי מַלְכָּא לְוַת עַבְדֵיהּ וַאֲמַר דָוִד לְמִזְבַן מִנָךְ יַת בֵּית אִידְרֵי לְמִבְנָא מַדְבְּחָא קֲדָם יְיָ וְיִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל עַמָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ותעצר – ענין מניעה, וכן: ועצר את השמים (דברים י״א:י״ז).
מדוע בא – כאומר היה לך לשלוח אחרי לבוא אליך.
לבנות מזבח לה׳ – ובאתי הנה לכבוד המקום ברוך הוא.
ותעצר – כדי שתעצר המגפה.
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ? היה לך לשלוח לקרוא לי1, שהקטן הולך אצל הגדול ואין הגדול הולך אצל הקטן2, וַיֹּאמֶר דָּוִד לארונה, באתי הנה לכבוד המקום ברוך הוא3 לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן הגדול4 לִבְנוֹת שם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וְתֵעָצַר – כדי שתעצר5 הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:
1. אברבנאל, מצודת דוד.
2. אברנאל.
3. מצודת דוד.
4. אברבנאל.
5. ארבנאל, מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־דָּוִ֔ד יִקַּ֥ח וְיַ֛עַל אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑ו רְאֵה֙ הַבָּקָ֣ר לָעֹלָ֔ה וְהַמֹּרִגִּ֛ים וּכְלֵ֥י הַבָּקָ֖ר לָעֵצִֽים׃
And Araunah said to David, "Let my lord the king take and offer up what seems good to him; behold the oxen for the burnt-offering, and the threshing-instruments and the yokes of the oxen for the wood.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר אֲרַוָן לְדָוִד יִסַב וְיִסַק רִבּוֹנִי מַלְכָּא דְתַקִין בְּעֵינוֹהִי חֲזֵי תּוֹרַיָא דִכְשֵׁרִין לַעֲלָתָא וּמוֹרִיגַיָא וּמָנֵי תוֹרַיָא לְאָעַיָא.
והמרגים – כלי עץ מלא חריצין, וכבד הוא ומעבירין אותו על הקש תמיד, ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות.
The rake. A wooden utensil full of jagged edges which is heavy and it is constantly applied to straw; it cuts it to become fodder to feed the animals:
והמורגים – מחרישות שחורשין בהם את האדמה כמא דתמ׳: הנה שמתיך למורג חרוץ וגו׳ (ישעיהו מ״א:ט״ו).
והמוריגים – כלי עץ מלא חריצים וכבד הוא מעבירין אותו על הקש ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות כגון למורג חרוץ חדש (ישעיהו מ״א:ט״ו).
וכלי הבקר לעצים – ובדברי הימים והחטים למנחה הכל נתתי (דברי הימים א כ״א:כ״ג).
והמוריגים – מן: למורג חרוץ (ישעיהו מ״א:ט״ו).
וכלי הבקר – ושאר כלי הבקר. ובדברי הימים עוד: והחטים למנחה (דברי הימים א כ״א:כ״ג).
והמוריגים – הם כלים מעץ ויש בהן חריצים מברזל, ודשים בהם התבואה, כדכתיב למורג חרוץ.
המוריגים – הם כלים מעץ דשים בהם התבואה.
וכלי הבקר – הם הכלים שיש בהם עצים המוכנים לחרישה ולהיישיר כמו דרבן ומה שידמה לו ובספר דברי הימים זכר שכבר נתן ג״כ ארונה החטים שכבר היה בגרן למנחה ושם זכר שכבר נתן דוד במקום שקלי זהב מספר שש מאות והנה אחשוב שהגרן עם הבקר קנה דוד בכסף שקלים חמשים לבנות שם מזבח ולהעלות הבקר לעולה ואולם המקום ההוא בכללו שנבנה בית המקדש שם קנה בשש מאות שקלי זהב וזהו אמרו לפי מה שנזכר בספר דברי הימים זהו בית י״י האלהים וזה מזבח לעולה לישראל כי זה ממה שיורה שכבר קנה המקום שנבנה בו בית המקדש.
התשעה עשר הוא להודיע שהדבר שיש בו קדושה נפלאה לש״י אין ראוי שיהיה לאדם השתמשות בדברים הנוגעים בו כי זה ממה שיביא להקל בקדושתו ולזה תמצא שכאשר נבחר זה המקום הקדוש להיות בו מזבח לי״י לא רצו שיהיה הדברים שבו לשמוש אדם ולזה רצו ועשו מהבקר עולה ומהמוריגים וכלי הבקר עשו עצים להעלות העולה ומהחטים מנחות שאם ישתמשו בהם לצורך הדיוט יביא זה להקל בקדושת המקום הקדוש ההוא ולזאת הסבה ג״כ תמצא שכאשר בא ארון י״י משדה פלשתים על ידי הפרות שאסרום בעגלה הנה בקעו עצי העגלה ואת הפרות העלו עולה לי״י.
וארונה ברוח נדיבה השיבו יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו, רוצה לומר יקח הגורן ויעלה הבקר לעולה, וזהו שפירש ראה הבקר לעולה והמוריגים, שהם עצים ידועים לעבוד האדמה, מלשון (ישעיה מא, טו) למורג חרוץ חדש, וכלי הבקר, שהם שאר הכלים יהיו לעצי העולה ובדברי הימים (ד״ה א כא, כג) נאמר שנתן גם כן ארונה החטים למנחה ואם לא זכרו הנה.
בעינו – בעיניו קרי.
והמרגים – הוא לוח עץ ובתחתיתו תחובים אבנים דקים, ובו דשים התבואה, וכן: למורג חרוץ (ישעיהו מ״א:ט״ו).
יקח ויעל – יקח הגורן למזבח, ויעלה עליו משלי את הטוב בעיניו, ראה הבקר מוכן לעולה וגו׳.
וכלי הבקר – וגם שאר כלי הבקר יהיו לעצים, להבעיר האש על המזבח.
וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה ברוחו הנדיבה1 אֶל דָּוִד, יִקַּח אדוני המלך את הגורן למזבח2 וְיַעַל – ויעלה עליו3 אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִשֶּׁלִּי את4 הַטּוֹב בְּעֵינָיו (בעינו כתיב), רְאֵה נתתי5 את הַבָּקָר שלי לָעֹלָה, וְהַמֹּרִגִּים – והמחרשות6 וּשאר7 כְלֵי הַבָּקָר יהיו8 לָעֵצִים להבעיר האש על המזבח9, וגם את החטים למנחה10:
1. אברבנאל.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
6. ר״י קרא. ורש״י ביאר כלי עץ כבד מלא חריצין אשר מעבירין אותו על הקש תמיד, ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות.
7. רד״ק, מצודת דוד.
8. מצודת דוד.
9. מצודת דוד.
10. דברי הימים א׳ כ״א:כ״ג, רד״ק, אברבנאל.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(כג) הַכֹּ֗ל נָתַ֛ן אֲרַ֥וְנָה הַמֶּ֖לֶךְ לַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר אֲרַ֙וְנָה֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ יְהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ יִרְצֶֽךָ׃
All this Araunah the king gave to the king. And Araunah said to the king, "May the Lord your God accept you.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כֹּלָא יְהַב אֲרַוָן מַלְכָּא לְמַלְכָּא דִי בְעָא מִנֵיהּ מַלְכָּא וַאֲמַר אֲרַוָן לְמַלְכָּא יְיָ אֱלָהָךְ יְקַבֵּיל קוּרְבָּנָךְ בְּרַעֲוָא.
ויאמר ארונה אל המלך – תני יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו ת״ל על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי רבי. רשב״א אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהם הדיוט. מאי בינייהו, איכא בינייהו חדתי ועתיקי. ולא והא כתיב ויאמר ארונה אל (המלך) [דוד] יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמורגים וכלי הבקר לעצים, הכא נמי בחדתי.
ויאמר ארונה אל המלך י״י אלהיך ירצך – א״ר אלעזר א״ר חנינא לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, ואלו הם, דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה דכתיב ויאמר ארונה אל המלך וגו׳, דניאל דברכיה דריוש, דכתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירה הוא ישובינך.
ארונה המלך – שר היבוסי היה.
Aravnoh the prince. He was the chief officer of the Yevusi [fortress].⁠1
1. See Rashi earlier on verse 16.
ירצך – ירצה קורבנך.
ארונה המלך – מלך היבוסי היה.
ירצך – יקבל קרבנך ברצון.
הכל נתן – הוא נתן, אבל לא רצה דוד לקבל במתנה.
ארונה המלך – מלך היבוסי היושב בירושלם היה, כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם, כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה, כמו שכתוב: וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה (יהושע ט״ו:ס״ג). והיו שם למס עובד, והיו להם בתים שדות וכרמים ע״י המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן, וזה השדה והגורן היה לארונה היבוסי, ורצה לתתם לדוד ולא רצה לקבלם כי אם במחיר. ואף אחר שכבש דוד המצודה הניחם לשבת בעיר ירושלם אותם שהיו יושבים בעיר מתחלה למס עובד, והיו שם עד שבנה שלמה את הבית. וזה היבוסי לא היה מן שבע אומות אלא מפלשתים, מזרע אבימלך, כמו שפירשנו בספר יהושע, והיה מותר להניחם לשבת בארץ כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע״א ושאר מצות שהוזהרו עליהם בני נח. ואפילו מז׳ אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו, שנאמר: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי (שמות כ״ג:ל״ג), אבל כל זמן שאינן חוטאין, שקבלו עליהם ז׳ מצות, מותר להניחם בארץ.
ובמקצת נסחאות התרגום תרגם: נתן ארונה המלך למלך – יהב ארון למלכא די בעא מיניה מלכא.
ירצך – כתרגמו: יקבל קרבנך ברעוא.
ארונה המלך – מלך יבוסי היה.
ואמרו הכל נתן ארונה למלך, אין פירושו שנתנו אליו בפעל כי אם שהכל היה נותן אליו ברצונו, ולהיות זה פעל נדיבות גדול אשר יאות למלכים לא לעובדי האדמה, אמר שהכל נתן ארונה שהיה מלך בנדיבות לבו למלך דוד. וחז״ל (עיין רד״ק) אמרו שהיה מקודם ארונה מלך ירושלם, ואחרי שכבשה דוד הניח את היבוסי שם והיו למס עובד והיו להם שדות וכרמים, וארונה היה לו זה הגורן והיה כבר גר צדק ואוהב את דוד, ולזה קראו הנה מלך כפי שמו הקדום, באמרו הכל נתן ארונה המלך וגומר. ויונתן תרגם כולא יהב ארנון למלכא די בעא מניה מלכא. וזכר הכתוב שעם היות שהיה נותן הכל מידו הנה אמר השם אלהיך ירצך, רוצה לומר הזכות והצדקה יחשב לך ולא לי והאל ית׳ יקבל תפלתך. ובפרק קמא דמסכת מגילה, (דף ט״ו ע״א) א״ר אלעזר אמר רבי חנינא, לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, ואלו הן דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה, שנאמר ה׳ אלהיך ירצך, דניאל דברכיה דריוש שנאמר (דניאל ו, יז) אלהיך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך:
הכל נתן – הכל נדב לתת למלך.
ארונה המלך – הוא היה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר, ונשאר עליו שם מלך.
ירצך – יהיה מרוצה לך לקבל עולותיך ברצון, שתעצר המגפה.
המלך – בודאי היא תיבה מיותרת שלא הוזכר לא כאן ולא בדברי הימים שיהיה ארונה מלך היבוסי הקדמון, שבודאי דוד המיתו אחר שלעג עליו והציג הפסחים והעורים להלחם בדוד (למעלה ה׳:ו׳), ולפרשו כדברי החכם פֿיליפפזאן לשון קריאה מוסב אל דוד לא נראה לי, וכל הסימנים האחרונים האלה המלאים קרין וכתיבין מודיעים מעט דקדוק המעתיק אותם.
הַכֹּל נָתַן – נדב1 אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ שר היבוסי2 לַמֶּלֶךְ דוד, אבל לא רצה דוד לקבל במתנה3, ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ למרות שאני נותן מידי, הזכות והצדקה יחשב לך ולא לי4, ולכן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ – יקבל את קרבנך ברצון5 שתעצר המגפה6:
1. מצודת דוד.
2. רש״י. ורד״ק, רי״ד ומצודת דוד מבארים מלך ממש, דהיינו שהיה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר, ונשאר עליו שם מלך.
3. רד״ק.
4. אברבנאל.
5. תרגום יונתן, רד״ק. ובמסכת מגילה (טו.) א״ר אלעזר אמר רבי חנינא, לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, שהרי שני גדולי הדור ברכום שני הדיוטות ונתקיימה בהם, ואלו הן דוד ודניאל, דוד דברכיה ארונה שנאמר ה׳ אלהיך ירצך, דניאל דברכיה דריוש שנאמר (דניאל ו׳ י״ז) ״אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא הוּא יְשֵׁיזְבִנָּךְ״, אברבנאל.
6. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ אֶל⁠־אֲרַ֗וְנָה לֹ֚א כִּֽי⁠־קָנ֨וֹ אֶקְנֶ֤ה מֵאֽוֹתְךָ֙ בִּמְחִ֔יר וְלֹ֧א אַעֲלֶ֛ה לַיהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהַ֖י עֹל֣וֹת חִנָּ֑ם וַיִּ֨קֶן דָּוִ֤ד אֶת⁠־הַגֹּ֙רֶן֙ וְאֶת⁠־הַבָּקָ֔ר בְּכֶ֖סֶף שְׁקָלִ֥ים חֲמִשִּֽׁים׃
And the king said to Araunah, "No; but I will certainly buy it from you at a price; I will not offer burnt-offerings to Hashem my God which cost me nothing.⁠" So David bought the threshing-floor and the oxen for fifty shekels of silver.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַאֲמַר מַלְכָּא לַאֲרַוָן לָא אֲרֵי מִזְבַּן אֶזְבּוּן מִנָךְ בְּדָמִין וְלָא אַסִיק קֳדָם יְיָ אֱלָהָי עֲלַוָן מַגָן וּזְבַן דָוִד יַת בֵּית אִידְרֵי וְיַת תּוֹרַיָא בִּכְסַף סַלְעִין חַמְשִׁין.
[פרשה לב]
ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים – תני רבי שמעון בן יוחאי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים – וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה). אלא אמור מעתה חמשים שקלים מכל שבט ושבט הרי שש מאות שקלים. רבי אומר בשם ר׳ אבא יוסי בן דרוסאי כתוב אחד אומר ויקן דוד את הגורן וגו׳ – וכתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום וגו׳ (דברי הימים א כ״א:כ״ה). אלא מקום המזבח בחמשים, הגורן בשש מאות שקל.
אמר ר׳ אלעזר בן שמוע אנא לא שמעתה מפומיה דאבא. חבריא שמעונה מפומא דאבא. ויתן דוד לארנן וגו׳. אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים (שמואל ב כ״ד:כ״ב) בכסף שקלים חמשים.
ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים – כתוב אחד אומר שקלי זהב משקל שש מאות, וכתיב ויקן דוד וגו׳ בכסף שקלים חמשים הא כיצד, גבה מכל שבט ושבט חמשים שהם שש מאות. ר׳ אבא אומר משום אבא יוסי בן דוסתאי בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים וכל הבית כלו בשש מאות. והא כתיב התם זהב והכא כסף, אלא גבה כסף בשש מאות שקלי זהב.
אבכסף שקלים חמשים – אמר ר׳ יהודה: נאמר כאן ׳בכסף שקלים חמשים׳, ובנוסח השני [בדברי הימים] נאמר שהוא שש מאות שקלים,⁠1 והדרך ליישב בין שתי הנוסחאות היא לומר שחמישים שקלים הוא מה ששבט יהודה בלבד צריך היה לתת, ושאר הסכום הוטל על אחד עשר השבטים, וכתוצאה מכך זה הגיע לשש מאות, לפי דברי אלוהים ׳אשר יבחר יי אלהיכם בו מכל שבטיכם׳ (דברים יב, ה), ועל פי זה הכסף צריך להגיע מן השבטים כולם.⁠2 לדבר זה קוראים הקדמונים [החכמים] זכרונם לברכה ׳שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם׳ (ספרא, א, ז). אני אזכיר מקרים אחרים בשאר הספרים אם ירצה ה׳. הוא [אבן בלעם] גם אמר ש׳מוריגים׳ (שמואל ב׳ כד, כב) זה סוג של כלי חרישה הנקרא בערבית נורג׳.⁠3
1. ר׳ דברי הימים א׳ כא, כה.
2. השוו פירוש תנחום: הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 61.
3. השוו פירוש תנחום:, הארבריקר (לעיל הערה 12), עמ׳ 61.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.
שקלים חמשים – ובדברי הימים הוא אומר: שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה), הא כיצד? גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט, הרי שש מאות, ונתן לו כסף בדמי הזהב. וכן שנינו בסוף שחיטת קדשים (בבלי זבחים קט״ז:): גבה כסף בשש מאות כסף בשקלי זהב. וכן שנינו בספרי.
(סיום)
חסלת ספר שמואל.
Fifty shekalim. [But] in Divrei HaYamim1 it says, "Golden Shekalim weighing six hundred,⁠" how is this possible? [The answer is] he collected fifty silver shekalim from each tribe that is [a total of] six hundred, and he gave him an amount of silver that had the value of [six hundred] gold [shekalim]. We also are taught this in the end of Zevochim,⁠2 "He collected an amount of silver that had a value of six hundred gold shekalim, and we also learned this in the Sifri.⁠3
1. Divrei HaYamim I, 21:25.
2.
Zevachim 116b.
3. Re’eh, 10.
בכסף שקלים חמשים – כת׳ אחד אומר בכסף שקלים חמשים וכת׳ אחד אומר משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה) הכיצד, נטל מכל שבט ושבט חמשים שקלים הרי שש מאות שקלים כדכתיב בדברי הימים: ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה).
אעלה – לשון מפעיל.
ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים כתיב ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה) כיצד יתקיימו שני כתובים מקום הגורן בשש מאות מקום המזבח בחמשים ר׳ אמר משום אבא יוסי בן דוסא כתוב שקלים חמשים וכתיב שקלי זהב שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה) אלא נטל חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות זו אף בשחיטת קדשים ואף בספרי מצאתי הרי שש מאות שקל לשנים עשר שבטים רב אלעזר בן שמוע אומר ויקן דוד את הגורן ואת הבקר כדמפורש בענין שש מאות אבל הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים (שמואל ב כ״ד:כ״ב) בכסף שקלים חמשים.
מאותך במחיר – כמו: מאתך, כי רבים מן הרפים כענין: עם.
בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים: שקלי זהב משקל שש מאות (דברי הימים א כ״א:כ״ה). אמרו רבותינו ז״ל: גבה מכל שבט ושבט חמשים שקלים, שהן שש מאות כסף. ומשקלם במשקל של זהב, וז״ש: שקלי זהב (דברי הימים א כ״א:כ״ה). ועוד אמר: כתוב אחד אומר: באחד שבטיך (דברים י״ב:י״ד), וכתוב אחד אומר: מכל שבטיכם (דברים י״ב:ה׳), זהו שר׳ יהודה אומר: כסף מכל שבטיכם, בית הבחירה משבט אחד. ר׳ אומר משום אבא יוסף בן דוסתאי: בקר ועצים ומקום המזבח בחמשים, וכל הבית כלו בשש מאות. ולשון הפסוקים מוכיחים דברי ר׳, כי אומר: קנה את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ובגרן היה המזבח. ובדברי הימים אומר: ויתן דוד לארונה במקום שקלי זהב וגו׳ (דברי הימים א כ״א:כ״ה) – ר״ל כל המקום שהוא בשדה שנבנה בו הבית.
בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים אומר שקלי זהב שש מאות, הכיצד, גבה חמשים שקלים מכל שבט ושבט הרי שש מאות, ונתן לו הכסף בדמיא הזהב.
(סיום)
נשלם ספר שמואל
א. כן בכ״י לונדון 24896, פריס 218. בכ״י לייפציג 41, פריס 217: ״כדמי״.
העשרים הוא להודיע שאין ראוי להעלות לש״י עולות יתכן שיחשב בהם שיהיה בהם קצת אונס כמו הענין בזה שהיה נותן ארונה לדוד שהוא אפשר שלא היה נותן זה כי אם על צד היראה ממנו להיותו מלך ולזה רצה דוד על כל פנים לקנות אותם ולקנות הגרן שעשה בו המזבח לזאת הסבה בעינה שלא יעבד הש״י בדבר גזל ובמה שהוא לא לו ומפני זה הוצרך לקנות כל המקום ההוא אשר נבנה בית המקדש.
וספר הכתוב שדוד לא רצה לקבל כלל מיד ארונה ואמר לא כי קנה אקנה מאותך במחיר ולא אעלה לה׳ עולות חנם. ומה שאמר כאן ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים, ובדברי הימים אמר שקלי זהב משקל שש מאות, אחז״ל במסכת זבחים (פ׳ י״ד קי״ו ע״ב) ובמדרש שמואל (ריש פר׳ ל״ב) גם כן ששקל מכל שבט ושבט חמשים שקלים שהם שש מאות, ושקלם במשקל של זהב והוו שקלי זהב. וכפי הפשט יזכור בכאן שקנה את הגורן ואת הבקר בחמשים שקלי כסף ובנה שם מזבח ליי׳ והעלה עולות ושלמים ויעתר ה׳, רוצה לומר שירד אש מן השמים על העולה ועל הזבחים ומיד בפתע פתאום המגפה נעצרה, ומאשר ראה דוד ששם יהיה בית אלהים, הוצרך לקנות גם כן כל השדה אשר לארונה הסמוך לאותו גורן כדי שיהיה שם הבית ונתן בעבורו שש מאות שקלי זהב, ולא נזכר כאן זה וזכרו בדברי הימים, והוא אמרו שם ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, רוצה לומ׳ שזה נתן בעבור כל השדה שהוא המקום הנזכר שם. וכבר נטה לזה רבי משום אבא יוסי בן דוסתאי במסכת זבחים ובמדרש שמואל, (שם שם) שאמר בקר ועצים מקום המזבח בחמשים כסף, והבית כולו בשש מאות: ואמנם למה נשלם בזה ספר שמואל, ולמה כתב הנביא כאן מה שעשה דוד לבנין הבית שנזכר בדברי הימים, כבר העירותי עליו בהקדמת זה הספר (דף ע״ד ע״ג וע״ד). והנה נשאר עלי לדעת בזה שני דברים. האחד למה נבחר זה המקום לבית המקדש מכל שאר המקומות? והשני למה גלהו השם יתברך לדוד בזה הזמן ולא בזמן אחר קודם זה? ואמנם בדרוש הראשון מצאתי לחז״ל שאמרו בפרק (ע״ז מ״ג ע״א) כל הצלמים בירושלמי, תני ר׳ בורקי קומי ר׳ מנא, מלמד שלא הניחו הכנענים לא הר ולא גבעה שלא עבדו עליו, ולכן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אעפ״י שאינו אסור להדיוט לגבוה אסור, בית הבחירה אינה נבנה אלא על פי נביא שנאמר ויעל דוד כדבר גד בשם ה׳. וגם כן אמרו שאותו מקו׳ היה הר המוריה שבו נעקד יצחק, וכן נאמר בדברי הימים (ד״ה ב ג, א) ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ בירושלם בהר המוריה. וכבר ביארו החכמים והוא דבר שאין ספק בו, שיש מקום אחד יותר מושגח ממקום אחר כפי מצבו ושיוויו, והוא דבר נעלם אצלנו ויודע הנעלמות הוא יודע, והנה ארץ ישראל בכללה היתה יותר מושגחת ומושפעת בדבקות האלהים מכל שאר הארצות, וכמו שאמר (דברים יא, יב) ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה, ומכולה היה אותו מקום מיוחד מן המיוחד והוא היותר שלם ומושפע, ולכן היה הוא הראוי להיות בית הבחירה, והיה מקדם נצב מעותד לאותה המעלה העליונה, וכמו שאמר האל יתברך לאברהם (בראשית כב, ב) והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך, ואברהם עצמו אמר (שם שם, יד) בהר ה׳ יראה. ואמנם בדרוש השני אומר שדוד היה מצטער כל ימיו לדעת המקום אשר יהיה בו הבית, וכמו שאמר (תהלים קלב, ב - ה) אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי וגו׳, אם אתן שנת לעיני וגו׳ עד אמצא מקום לה׳ וגומר, ולפי שהיה לבו דואג בקרבו על זה, והיו ישראל חושבים שבעבור חטאתיו מנע השם ממנו בנין הבית, לזה בסוף ימיו רצה האל יתברך לכבדו ולהגדילו בעיני ישראל, וזה בשצוה תשועתם מהמגפה על ידו שנעצרה על ידי קרבנותיו, ושגלהו השם מקום הבית המקודש, והכיר זה באמצעות האש אשר ירד מן השמים על המזבח בגורן ארונה, וסבב יתברך שדוד יקנה אותו מקום לבית ה׳, והוא יתן לשלמה תבנית הבית כסף וזהב ונחשת ועצי ברושים וכל שאר הדברים הצריכים לבנינו, ובזה היה כאלו בנאו דוד, וכל זה נעשה לו בסוף ימיו, וכאלו אהבו בזקנתו ובמותו כמו שאהבו בבחרותו ובחייו, כדי לקיים בו (בראשית טו, טז) ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה:
זהו מה שראיתי לכתוב בפרוש הספר והיתה התחלתו ביום הראשון לחדש טבת והשלמתיו ביום הצום, י״ג יום לחדש אדר משנת מאתים וארבעים וארבע לפרט האלף השישי. אודה ה׳ מאד בפי ואגדלנו בתודה, כי הלבישני בגדי דעת מעיל תבונה יעטני, ויתן בפי חן ובשכל טוב, ויעירני כאיש אשר יעור משנתו להבין אמרי בינה, אליו פי קראתי הושיעה המלך, אל אלוה דלפה עיני הוא אלהא אלהין אלהי תהלתי אל תחרש, למשופטי אתחנן שופט צדק ואמת, שפטני אלהים וריבה ריבי מגוי לא חסיד מאיש מרמה ועולה תפלטני ביל״או:
מאותך – מאתך, וכן: ושם אדבר אותך (יחזקאל ג׳:כ״ב).
במחיר – ענין דמי הדבר וערכו, כמו: ובלא מחיר יין וחלב (ישעיהו נ״ה:א׳).
לא – רוצה לומר: לא אקבלם במתנת חנם, אלא אקנה בכסף דמי שויים.
חנם – מהדבר הניתן לי בחנם.
בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים (דברי הימים א כ״א:כ״ה) נאמר: שקלי זהב משקל שש מאות, כי חמשים שקלים נתן לו בעבור הגורן מקום המזבח ובעבור הבקר, ומאשר ראה כי שם יהיה בית אלהים, קנה כל השדה סביב הגורן, ובעבורם נתן שש מאות שקלי זהב.
בכסף שקלים חמשים – ובדברי הימים אמר: ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות.
ואמרו חכמינו ז״ל: שגבה חמשים שקלים מכל שבט הרי שש מאות, ועוד אמרו: מקום המזבח בחמשים, והשדה כולה בשש מאות, רצה לומר פה ספר כי תחלה קנה רק הגורן למזבח בחמשים, ואח״כ שראה שירדה שם האש כנזכר בדברי הימים ונבחר המקום לבית הבחירה, קנה גם המקום סביבו, בעד שש מאות שקלי זהב. ונסתבב מהמגפה הזאת שמצא מקום לה׳ ומאז החל להכין בנין הבית כמו שאמר בדה״י באורך, ומאז נתקיימה נבואת נתן שפסקו מלחמת האויבים, כמו שאמר למעלה (סי׳ ז), והראה שלא היה צורך עוד לחיל ולא לצבא, כי עין ה׳ אל יראיו.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא אקבלם במתנת חנם1 כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה בכסף דמי שווים2 מֵאוֹתְךָ – ממך3 בִּמְחִיר ערכם4, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי עֹלוֹת שניתנות לי5 חִנָּם, וַיִּקֶן – וקנה דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן בו היה המזבח6 וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים – חמישים שקלי כסף, ואח״כ כשראה שירדה שם האש ונבחר המקום לבית הבחירה7, קנה את כל השדה סביב הגורן, ובעבורם נתן עוד שש מאות שקלי זהב8:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. כך משמע ממצודת ציון.
4. מצודת ציון.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
8. רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד, מלבי״ם (לפי ביאורם את הנאמר בדברי הימים א׳ כ״א כ״ה). ורש״י ורי״ד ביארו (לפי מסכת זבחים קטז:) כי גבה מכל שבט חמישים שקלי כסף ונתן לארונה בדמי זהב.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כה) וַיִּ֩בֶן֩ שָׁ֨ם דָּוִ֤ד מִזְבֵּ֙חַ֙ לַיהֹוָ֔הי״י֔ וַיַּ֥עַל עֹל֖וֹת וּשְׁלָמִ֑ים וַיֵּעָתֵ֤ר יְהֹוָה֙י״י֙ לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃
And David built there an altar to Hashem, and offered burnt-offerings and peace-offerings. So Hashem accepted the prayers for the land, and the plague stopped from Israel.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

מעשה כפרה העוצר מגפה – במדבר י״ז:י״ב-ט״ו, במדבר כ״ה:ח׳-י״ג
וּבְנָא תַמָן דָוִד מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְאַסֵיק עֲלַוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין וְקַבֵּיל יְיָ צְלוֹת דַיָרֵי אַרְעָא וְאִתְכְּלִי מוֹתָנָא מֵעַל יִשְׂרָאֵל.
ויבן דוד שם מזבח וגו׳ ויעתר ה׳ לארץ וגו׳ – אמר ר׳ תנחומא ורב ביבי בשם ר׳ אלעזר בן יעקב נמשלו ישראל בחול. מה החול הזה את חסר בו גומא מבערב בשחרית את מוצא אותה שנתמלאה מאיליה. כך כל אותן האוכלסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה. הדא הוא דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים וגו׳ (מלכים א ד׳:כ׳). אמר ר׳ יהודה ברבי סימון אנא לא שמעתה מפומיה דאבא. חבריא אינון שמענוה מפומיה דאבא ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו׳ (בראשית מ״ו:כ״ו) ובני יוסף אשר יולד לו במצרים (בראשית מ״ו:כ״ז). ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן ראית מימיך אדם נותן לחבירו ששים וששה וחוזר ונותן לו אף שלשה והוא מונה אותן שבעים. אלא זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות והוא מונה אותה. שנאמר ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים (במדבר כ״ו:נ״ט). ר׳ לוי בשם ר׳ שמואל בר נחמן למוד הוא הקב״ה שהוא מונה את השבט הזה עד שהוא במעי אמו. הדא הוא דכתיב לידותון בני ידותון גדליהו וצרי וישעיהו חשביהו ומתתיהו ששה (דברי הימים א כ״ה:ג׳). בפרט חמשה ובכלל ששה. אלא זה שמעי שמנאו הקב״ה עד שהוא במעי אמו. ואם יאמר לך אדם העשירי שמעי. אמור לו עשירי לדוכן. ויש אומרים בן דן השלים עמהם.
בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב ובן דן חושים בני דן חושים (בראשית מ״ו:כ״ז). הדא הוא דכתיב ויבאו הגלעדה ואל ארץ תחתים חדשי ויבאו דנה יען וסביב אל צדון (שמואל ב כ״ד:ו׳): ויבאו הגלעדה – גרש, ארץ תחתים חדשי – בית ירח, דנה – פנייס, דנה יען – מדה כנגד מדה. דן נכנס בצלמוניתו אצל אביו ומתברך בשבעים אלף. ובנימין נכנס בעשרה ומתברך בארבעים אלף.
ויש אומרים סרח בת אשר השלימה עמהן. שנאמר: ותקרא אשה חכמה וגו׳ ויקרב אליה (שמואל ב כ׳:ט״ז-י״ז) – אמרה ליה קצור את ולית את לפום שמך. ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה (שמואל ב כ׳:י״ח) אין את בן תורה ואין דוד בן תורה וכן התמו על כן תמו דברי תורה לא כן כתיב כי תקרב אל עיר וגו׳ (דברים כ׳:י׳). שמא למלחמה כתיב. אמר לה ואת מאן. אמרה ליה אנכי שלומי אמוני ישראל (שמואל ב כ׳:י״ט) אני שהשלמתי מניינם של ישראל במצרים אני היא שהשלמתי נאמן לנאמן יוסף למשה. מה אתה מבקש להמית עיר (שמואל ב כ׳:י״ט). ולא עוד אלא שאני אם בישראל למה תבלע נחלת ה׳ (שמואל ב כ׳:י״ט). מיד ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי (שמואל ב כ׳:כ׳) שני פעמים. אלא חלילה ליואב חלילה לדוד חלילה לדוד חלילה למלכותו. אלא לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד (שמואל ב כ׳:כ״א). אם במלך למה בדוד ואם בדוד למה במלך. רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון ללמדך שכל מי שמעמיד פניו במלך כאלו העמיד פניו בתלמידי חכמים. על אחת כמה וכמה שהיה דוד מלך ישראל ותלמיד חכם. אמר ר׳ יודן כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה. שנאמר נשא ידו במלך בדוד (שמואל ב כ׳:כ״א). במלך זה מלך מלכי המלכים הקב״ה. ואחר כך בדוד זה דוד מלך ישראל. תנו אותו לבדו ותאמר הנה ראשו מושלך אליך וגו׳ (שמואל ב כ׳:כ״א). ומנן הוה ידעה. אלא אמרה כל מאן דמחצף אפיה במלכות בית דוד מרים הוא רישיה מן לעיל. מיד ותבא האשה אל כל העם בחכמתה (שמואל ב כ׳:כ״ב). ומה היתה חכמתה. דאמרה להון לית אתון שמעון בדוד הידא אומה רמת בהון או הידא הוא מלכות קמת קדמיהון. אמרין לה ומה בעי. אמרה להון אלף גוברין הוא בעי לא טב לכון למיתן אלף גוברין ולא למחרב מדינתכון. אמרו לה כל בר נש ובר נש יהיב לפום מה דאית ליה. אמרה להון אנא אזלא ומפייס ליה דלמא הוא שביק ציבחר. עבדת גרמה אזלה ואתת אמרה להון חמש מאה גברין הוא בעי לא טב למיתן ליה חמש מאה גברין ולא למחרב מדינתכון. עתדין ליה חמש מאה גברין. אמרה אנא אזלא ומפייסא ליה דלמא הוא שביק ציבחר. עבדת גרמה אזלה ואתיא אמרה להון חד גבר הוא בעי מנכון. אמרין לה אי טב קרתה הוא אנן יהבין יתיה ליה. אמרה להון אכסנאי הוא ושבע בן בכרי שמו. מיד עמדו כל העם ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב וגו׳ (שמואל ב כ׳:כ״ב).
אמר ר׳ שמואל בר נחמן אמר ר׳ יונתן מפני מה זכו מרדכי ואסתר ליעשות נס זה על ידם. מפני אשתו של שמעי אם אביהם שהצילה שני צדיקים מן ההריגה ואלו הן אחימעץ ויונתן. בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם רצו והכניסו לביתו של שמעי. מה עשתה אותה הצדקת הכניסה אותם בתוך הבאר ופירעה את עצמה וישבה על פי הבאר כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. כיון שנכנסו עבדי אבשלום וראו אותה שהיא מפורעת חזרו לאחוריהם אמרו אפשר שני צדיקים חבויין בתוך הבור ואשה חשובה כזו מפורעת עליה. מנא לך. דהכי כתיב ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות (שמואל ב י״ז:י״ט). מהו ותשטח עליו הריפות. שחירפה וניוולה את עצמה כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. אמר לה הקב״ה הואיל ובזית את עצמך על שני הצדיקים הללו אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהן של ישראל ובשבילן אני מציל את ישראל מן ההריגה. ערב ט׳ באב כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז הכל ילכו לחפור. והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בה. למחר היה מכריז יוצא ומכריז יבדלו החיים מן המתים. והיו עומדין ומוצאין עצמם חסרים ט״ו אלף בפרוטרוט עד שחסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון גם כן עשו כן ועמדו כולן. כיון שראו שעמדו כולן נתייראו ואמרו שמא טעינו בחשבון החודש. חזרו בליל עשירי ולנו כל אחד ואחד בקברו. למחר עמדו כולן. עוד חזרו בליל אחד עשר וכן בשנים עשר וכן בשלשה עשר וכן בארבעה עשר וכן בחמשה עשר באב. וכיון שראו שאין אחד מהם מת ידעו שבטלה הגזרה ועשאוהו יום טוב. וכך שנו חכמים: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים וכו׳ (משנה תענית ד׳:ח׳).
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.
ויבן שם דוד מזבח וגו׳ – ר׳ מנחמיא ורב ביבי בשם רבי נמשלו ישראל כחול מה החול הזה אתה חופר בו גומא מבערב בשחרית אתה מוצא שנתמלאת, כך כל אותם האוכלוסין שנפלו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה, הדא הוא דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים. א״ר לוי בתוך י״ב חדש באו ברכותיו של יואב.
עשרה פעמים נמנו (כתוב ברמז ק״כ).
ויבן שם דוד מזבח לי״י ויעל עולות ושלמים – ויקרא אל י״י ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה ויאמר י״י למלאך וישב חרבו אל נדנה בעת ההיא בראות דוד כי ענהו י״י בגורן ארנן היבוסי ויזבח שם, ומשכן י״י וגו׳ (דברי הימים א כ״א:כ״ו-כ״ט),
ותעצר המגפה מעל ישראל.
ויעל עולות – לשון הפעיל העלה עולות לכהן.
ויעתר י״י לארץ – תרגום וקבל י״י צלותא דדיירי ארעא לחיותנו כיום הזה וגו׳.
ויעתר י״י לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל – וקביל י״י צלות דיירי ארעא.
ובדרש: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע״י שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום: השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי״ר סלה.
(סיום)
סליק ספר שמואל.
ויעל עולות ושלמים – הנה לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש ולזה היה אפשר לדוד להעלות עולות ושלמים ואע״פ שהיה זר זהו מה שצריך אל ביאור לפי הנראה לנו במה שהגבלנו באורנו בזה המקום.
העשרים ואחד הוא להודיע מה שהעיר בזה הספור שהקרבנות הם סבה להמשיך ההשגחה בישראל ולעצור המגפה והמשחית מהם כי זה ממה שיישיר לעמוד על המכוון בענין הקרבנות שהוא מביא באופן שלם אל הדבקות בש״י כמו שבארנו בבאורנו בספר ויקרא הנה כמו שהיה הענין על הכפרת מבין שני הכרובים בכל דבור ודבור שהיה מדבר הש״י עם משה להיישיר ישראל לעמוד על כוונת התורה ועל סודות הנבואה כן רצה הש״י לעצור המגפה על יד הקרבנות האלה להעמידנו על המכוון בהם כי כבר התבאר מדברי השירה שסבות ההשגחה הם הדבקות בשם יתברך וההליכה בדרכיו וההתבוננות בדרכי התורה בכללם, ובכן נשלם באור ספר שמואל והיתה השלמתנו אותו בראש אדר ראשון של שנת תשעים ושמנה לפרט האלף הששי והתהלה לאל לבדו אשר עזרנו ברחמיו וברוב חסדיו יתברך ויתרומם על כל ברכה ותהלה.
ויעתר – נתרצה, כמו: ויעתר לו ה׳ (בראשית כ״ה:כ״א).
ויעתר – נתרצה לאנשי הארץ, ונעצרה המגפה מכל וכל מעל ישראל.
ויעתר – כדברי רש״י ז״ל בפרשת תולדות הוא לשון רבוי, וקרוב לתאר עשיר בחלוף ת״ו בשי״ן השגור (חָרַש חָרַת, חֹרֶש חָרֶת) שיש לו רבוי נכסים, ויֶעְתַר ר״ל הרבה תפלה, ויֵעָתר נתפייס מחמת ריבוי התפלה.
(סיום)
תודה לאל יתברך שמו הגעתי היום י״ב חשון שנת תרכ״ט לסיים ביאור שמואל, כן יארכו ימי ואבאר גם שאר ספרי הקודש ואעמיד תלמידים הרבה יראי ה׳ וחושבי שמו כי השעה צריכה לכך ועת לעשות לה׳.
וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים שעדיין לא נאסרו הבמות עד שנבנה בית המקדש1, ויקרא אל ה׳ ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה, ויאמר ה׳ למלאך והשיב חרבו אל נְדָנָהּ2, וַיֵּעָתֵר – ונתרצה3 יְהוָה לָאָרֶץ – לאנשי הארץ4 וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מכל וכל5 מֵעַל יִשְׂרָאֵל שקיבל ה׳ את תפילתם6:
1. רלב״ג.
2. ר״י קרא.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. תרגום יונתן. ובדרש, כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא ע״י שלא תבעו בית המקדש, והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה, לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום ״השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם״ אכי״ר סלה, רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שמואל ב כד – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא שמואל ב כד, עולם המקרא שמואל ב כד, תרגום יונתן שמואל ב כד, מדרש שמואל שמואל ב כד, ילקוט שמעוני שמואל ב כד, ר׳ יהודה אבן בלעם שמואל ב כד, רש"י שמואל ב כד, ר"י קרא שמואל ב כד, מיוחס לר"י קרא שמואל ב כד, רד"ק שמואל ב כד, רי"ד שמואל ב כד, ר"י אבן כספי שמואל ב כד, רלב"ג שמואל ב כד, רלב"ג תועלות שמואל ב כד, אברבנאל שמואל ב כד, מנחת שי שמואל ב כד, מצודת ציון שמואל ב כד, מצודת דוד שמואל ב כד, מלבי"ם שמואל ב כד, הואיל משה שמואל ב כד, מקראות שלובות שמואל ב כד – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Shemuel II 24, Biblical Parallels Shemuel II 24, Olam HaMikra Shemuel II 24, Targum Yonatan Shemuel II 24, Midrash Shemuel Shemuel II 24, Yalkut Shimoni Shemuel II 24, R. Yehuda ibn Balaam Shemuel II 24, Rashi Shemuel II 24 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Shemuel II 24, Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 24, Radak Shemuel II 24, Rid Shemuel II 24, R. Yosef ibn Kaspi Shemuel II 24, Ralbag Shemuel II 24, Ralbag Toalot Shemuel II 24, Abarbanel Shemuel II 24, Minchat Shai Shemuel II 24, Metzudat Zion Shemuel II 24, Metzudat David Shemuel II 24, Malbim Shemuel II 24, Hoil Moshe Shemuel II 24, Mikraot Sheluvot Shemuel II 24

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×