וספר הכתוב שעם היות שדוד מנע עצמו או מנע את עבדיו מצאת אחרי אבשלום, הנה עם כל זה ידע יואב בן צרויה כי לב המלך על אבשלום, ר״ל שהיה לבו להנקם ממנו עם היות שלא יצא אליו. ולפי שידע שהיתה האיבה והשנאה עדיין בלבו להנקם מאבשלום, הוצרך יואב לבקש אשה חכמה ושתבא אל המלך באותה התחבולה שיזכור, ולולא שידע יואב שנאת דוד עדיין לבנו, עד שגם אחרי בואו אמר יסוב אל ביתו ופני לא יראה, היה יואב מדבר זה אליו פנים בפנים, אבל נמנע מזה ובקש את האשה התקועית מפני שנאתו שהיתה עדיין תקועה בלבו, והותרה עם זה השאלה הרביעית:

והנה בקש יואב האשה החכמה מתקוע (כפי חכמינו ז״ל) לפי שהיו רגילים שם בשמן וחכמה מצויה ביניהם (מנחות פ״ה ע״ב). ורבי דוד קמחי כתב שהיה תקוע עיר לבני אשר, והאפוד הוכיח שהיתה מחלק בנימין. והנה היתה תקוע בהר, כמו שאמר (ירמיהו ו׳ א׳) ובתקוע תקעו שופר, להיות שם צופה והיתה קרובה אל ירושלם, באמרו (שם שם) העזו בני בנימן מקרב ירושלם ובתקוע תקעו שופר, ומפני זה היו אנשיה פקחים, כמו שאמרו הטבעיים כי האנשים ההריים הם בעלי תחבולה ופקחות, והם גם כן בריאים וחזקים ואמיצי לב. ובחר לעשות התחבולה הזאת על ידי אשה ושתלך בדרך אשה אלמנה, להיות דוד המלך אבי יתומים ודיין אלמנות, ויחמול עליה ולא ישיב פניה ריקם מהשלמת רצונה לחמול על בנה הנשאר, ועם זה תושג הדרוש התכלייתי להעביר חטאת אבשלום. ועם היות ששם יואב הדברים בפיה הנה היה צריך על כל פנים לבקש אשה חכמה, באופן שתשקיף על מה שישים בפיה, וגם שאולי לא ימשכו הדברים בינה לבין המלך על האופן שחשב יואב, ובהיותה פקחת תשיב ותענה כפי הראוי. וצוה אותה שתשתדל בשלשה דברים לשתדמ׳ אלמנה, האחד הוא אמרו התאבלי נא, ר״ל שתספד ותבכה, באופן שתהיה דמעתה על לחיה, השני שתלבש בגדי אבל, רוצה לומר בגדים הראויים לאלמנה, השלישי שלא תסוך שמן ולא תתעסק בקשוט גופה, באופן שעם אלה הענינים תדמה כאלו היא אשה מתאבלת על מת ימים רבים.

ואמר זה כדי שיהיה זה אות שלא תוסיף להנשא עוד ולא יהיו לה עוד בנים, שכל זה יביא את המלך לרחם עליה, והנה בכל זה לא אמר יואב אליה והיית כאשה אלמנה על צד המוסר, פן נחש תנחש על דבריו, ולכן אמר בסתם מתאבלת על מת, והיא בחכמתה הבינה כוונתו ובסדור דבריה אמרה אבל אשה אלמנה אני וימת אישי, וכמו שאבאר:

והנה יואב צוה אליה לבוא אל המלך להתחנן לו, ולפי שהאשה סדרה בדבריה משל הבנים והנמשל, ר״ל הענין המכוון, אמר הכתוב ודברת אליו כדבר הזה, ר״ל תדבר ותאמר לו משל אחד שתדמה לדבר הזה אשר סופר למעלה מאבשלום ואמנון, ולזה אמר בכ״ף הדמיון כדבר הזה, כלומר שתדבר למלך משל דומה לדבר הזה המכוון, ושם את הדברים בפיה ירצה הספור הנמשל, ולפי זה יואב הגיד לה הדבר המכוון וצוה אותה שתחוד חידה ותמשול משל, והיא בפקחותה סדרה המשל מעצמה להסכים עם הענין המכוון ולהיותו יסוד אליו. והאפוד פירש הכתוב באופן אחר, שאמרו ודברת אליו כדבר הזה, ירצה המשל והנמשל כלו, ואמר כדבר הזה שתחוש מכלל הענינים לא מהמלות, ושאמרו עוד וישם יואב את הדברים בפיה הם דברים אחרים שלא זכר הכתוב, אם באולי לא ימשכו הדברים על הדרך הזה שהזהירה על דרך אחר וסדר דברים אחרים, ומה שפירשתי אני הוא היותר מתישב:

ובמה שאמר הכתוב ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפל על אפה ארצה ותאמר וגו׳, למה שבא בכתוב ותאמר הראשון ללא ענין, ת״י ואתת אתתא, ויהיה ותאמר כמו ותבא, כאלו אמר ותבא האשה התקועית אל המלך וגומר. ורבי דוד קמחי כתב בשם אביו, שותאמר הראשון ענינו שהיא אמרה ליושבי העיר אל המלך. ר״ל אל המלך אני רוצה להכנס לדבר, ושהם השיבוה לא ישמע לך המלך כי רבים עומדים עליו, וזה שאמר אחרי כן כי יראוני העם, ר״ל הפחידוני שלא תשמע דברי וכשנכנסה לפניו נפלה על אפיה ואמרה הושיעה המלך כדרך הצועקים. והאפוד פירשו שאמרה האשה לפני המלך בבואה לפניו מה שראוי שיאמרו הבאים לפני המלך, כאלו תאמר יחי המלך והדומה לזה, ואחר כך נפלה על אפיה לשמור כבוד למלכות, ושאלה ממנו הישועה וההצלה, וזהו הושיעה המלך, כי הישועה תבא ממנו במה שהוא מלך ולא יוכל איש למרות את פיו. ולפי שלשלשת הפירושים האלו יחסרו בכתוב דברים על כל פנים, אחשוב אני בו שהוא כלל ופרט, ושהוא דבק עם הפסוק הקודם, יאמר וישם יואב את הדברים בפיה ותאמר האשה התקועית אל המלך, ר״ל שאמרה לפניו כל הדברים אשר שם יואב בפיה, ואחר כך ספר בפרט איך היו הדברים ששם בפיה ומה הוא הדבר שהיא אמרה אל המלך, ואמר שהיא ראשונה בבואה לפניו נפלה על אפיה ארצה לאמר, (איוב י״ו י״ח) ארץ ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לצעקתי, ותשתחוה לפניו ואמרה לו הושיעה המלך, ר״ל לית דין ולית דין בארץ אשר יעשה כמעשיך, ואמרה זה להגיד כי לא היה ענינה ובקשתה כפי המשפט, כי יאמרו אליה השופטים ושוטרים מה תצעק אלינו ולארץ לא יכופר בדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכה? ולזה באה אל המלך, כי זה הענין יצטרך אל היכולת המוחלט המסור למלך כדין ושלא כדין, וזהו הנרצה באמרה הושיעה המלך, שאליו תאות הבקשה הזאת לא לשופטי הארץ וסנהדרי ישראל:

ויאמר לה המלך וגו׳. חשבו המפרשים שהמלך שאלה מה הדבר אשר תבקש עליו הישועה וההצלה? ושהיא ספרה הענין, והקדימה שהיא אלמנה כדי לעורר רחמיו, ושמת אישי פירושו וכבר מת אישי ימים רבים. ורבי דוד קמחי כתב אני אלמנה זה ימים רבים, אבל עתה אחשוב שהיום מת אישי אם יהרגו את בני. ואני אחשוב שהמלך אמר מה לך? כדי להוכיחה למה תבוא צועקת לפניו האם אין לה בעל שיבוא לדרוש מאתו את דבר המשפט? או אם היתה צועקת מהבעל כי יכנה בשבט? וזהו מה לך, ר״ל מה הדבר המיוחד לך שתבוא אתה ולא בא אישך? והיא השיבה אבל אשה אלמנה אני, ר״ל אינני צועקת מבעלי, איני מורדת ואשת מדנים, כי אלמנה אני, ולזה באתי לפניך לפי שאישי אין אתי. ולפי שהאלמנות בלשוננו יאמר על האשה שמת בעלה או על האשה שנפרד בעלה ממנה בחיים, כמו שאמר בנשי דוד (בס׳ ב׳ ג׳) ותהיין צרורות עד יום מותן אלמנות חיות, לזה הוצרכה לפרש וימת אישי. או אמרה זה להגיד שבעלה מת במנוחה נכונה והלך אל בית עולמו, והיא בסערה רבה הולכת מחיל על חיל, על דרך (שאמר בעל השיר מהצדיקים שמתו) סעו המה למנוחות, עזבו אותנו לאנחות, וזה מאמר הנשים האלמנות המצטערות על קושי זמנם, למה שמתו בעליהם בשובה ונחת ונשארו המה לסבול עונותיהם, ושהמה היו בוחרות מות מחיים, וזה שאמרה וימת אישי.

(ו-ז) ולשפחתך שני בנים וגומר, והנה קמה כל המשפחה על שפחתך וגומר. כי זהו העמל הרב אשר נשאר עמה בהיותה יחידה אלמנה. והנה בסדור דבריה אחשוב שאמרה ארבעה דברים. האחד וינצו שניהם בשדה, ר״ל שהיה מריבה ביניהם חוץ לעיר ולא היו שם עדים והתראה, ולכן מן הדין אין ראוי שיהרג בנה. ואמרה זה להעיר בענין אבשלום שהרג את אמנון בשדה ולא היה שם התראה, ולכן מן הדין לא היה חייב מיתה. השני ואין מציל ביניהם, ר״ל שכאשר היו במריבה וקטטה ובשנא׳ בעיר לא נכנס אדם ביניהם לשום שלום וליסר את הרשע. ואמרה זה לרמוז לדוד שכאשר אמנון ענה את תמר לא ייסר אותו כראוי ולא השתדל לשום שלום בין אחים, ומזה נמשך מה שנמשך. השלישי ויכו האחד את האחד וימת אותו, ר״ל שהכה אחד מבניו את האחר והוא התחיל בפשע ובהכאה, ואז המוכה ההוא במרת נפשו המית אותו, ר״ל את אשר הכהו, והיה זה כדי להקל בענשו ושלא יהיה חייב מיתה ולא גלות, כי יוכל ההורג לטעון הלא הייתי נרדף, ולא יכולתי להציל נפשי כי אם בנפש הרודף. ואמרה זה לרמוז אל אמנון שהוא התחיל ראשונה לחטוא ולענות את תמר ולחרף בזה את אבשלום, ולכן היה הוא המכה ראשונה ודמו בראשו. הרביעי והנה קמה כל המשפחה וגומר, ר״ל שבני המשפחה שלא רצו לשום ביניהם שלום ולהצילם, עם היות שאינם בית דין, והאשה היתה קרובה לדם ההרוג מהם, קמו כלם עליה לומר שתתן את בנה החי להמיתו, ושלא היו עושים זה לחום לבבם על דם המת, כי אם לפי שהחי הזה הוא היורש את הנחלה כלה, ולכן יאמרו ונשמידה גם את היורש, ר״ל נשמיד את זה היורש גם כן כמו שמת אחיו, ויעשו זה כדי שלא ישאר לאישה שם ושארית על פני האדמה וירשו בני המשפחה את נחלתו ואת כל נכסי בעלה, ובזה יכבו את גחלתה המאירה אליה אור מועט ולא תתחמם בה עוד בעת זקנתה וחולשת חומה הטבעי, והוא משל אל הבן הנשאר אחרי מות בעלה ובנה האחד. ואמרה זה לרמוז על שאר בני דוד שהיו מליצים רע על אבשלום ואומרים לדוד שיהרגהו, שלא יכוונו בזה כי אם להיות אבשלום הגדול שבהם ומינו נאה לאדנות ויחפצו במותו לירש את נחלתו. ועם זה אין ספק שכוונה גם כן האשה התקועית לעשות משל ענינה דומה לענין אדם הראשון, שהיו לו שני בנים קין והבל וינצו שניהם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו ועם כל זה לא המיתו הקדוש ברוך הוא אבל שם לו אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ולפי שהיה זה לאדם הראשון תוכחת מגולה ויסורין קשים מאד, והוא עם כל זה לא הרג את בנו, ככה דוד המלך במה שקרה לו ישמור לפיו מחסום ויצדיק את הדין וינחם כאשר עשה אדם הראשון. זהו קשור הפסוקים אצלי. והאפוד השתדל לבאר שלא היו שני בניה מאב אחד, ואין דרכו ישר אצלי:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ויאמר המלך אל האשה וגומר. פירש רד״ק שאמר המלך אל האשה שהוא יצוה את בני המשפחה שלא יגעו בבנה, ושהיא השיבה שאם יבטח בזה על המלך ועל דבריו ולא ישמר עוד מבני משפחתו והם יהרגוהו הנה יהיה העון והדם על המלך וכסאו, ושחלקה כבוד למלכות במה שאמרה עלי אדני המלך העון, כי בהפך רצתה לומר שיהיה העון על המלך, ושהמלך שנה לומר עוד שהמדבר אליה על זה יביאהו לפניו, רוצה לומר שיביאהו אחד ממשרתיו והוא ידבר אליו באופן שלא יגע בה ובבנה עוד, ואז שאלה האשה מהמלך שיוציא שבועה מפיו על זה שלא יומת, וכאשר כל בני המשפחה ישמעו שבועתו יראו מגעת בו, וזהו יזכור נא המלך את השם וגומר, שישבע בהזכרת השם, ואז נשבע המלך חי השם אם יפול משערת ראשו ארצה. ולפי זה הפירוש לא ימלטו דבריה מההכפל. ורש״י כתב אתה דוחני ואני אצוה עליך, ואני אלך לדרכי ואתה לא תצוה עלי ובני יהרג על מי העון? יזכור נא אדוני את השם שהקפיד על אורך הדרך להציל נפשות, שנאמר (דברים י״ט ז׳) והשיגו כי ירבה הדרך, וזהו מהרבת גואל הדם לשחת ואתה דוחה. והאפוד כתב שכוון דוד במאמר הראשון לומר שיצוה אחד מעבדיו ומשריו לדבר אל גואלי הדם שלא ימיתו את בנה, ויעשה בדבר משפט וצדקה ורחמים, וזהו לכי לביתך ואני אצוה עליך, והיא לא ישרה בעיניה שיוציא משפטה לאור כי אם המלך, כי חששה שההולך שמה בדבר המלך יטה משפטה בהדרו פני גדולי המשפחה, ויחשוב המלך שאין עליו עוד בזה עון אחרי שכבר צוה בדבר המשפט, וזהו עלי אדוני המלך העון, רוצה לומר שהעונש (והוא המכונה הנה בעון) במיתת בנה השני סובב עליה ועל בית אביה, וכי המלך וכסאו יהיו נקיים אחרי שכבר צוה לעשות צדקה ומשפט, ובזה מההערה שהמלך בעצמו יעשה משפטה ודינה, ולכן השיבה המלך כרצונה שהוא בעצמו יעשה זה, והוא אמרו המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך, ובזה יחס הדבר לעצמו ולא על ידי שליח, ואמר והבאתו שהוא הלשון הנאות לזכר, לפי שהיה ענינה ענין האיש החכם ואיננה אישה בדבריה ובחכמתה. ומה שאמרה עוד יזכור נא המלך את השם, הוא מפני מה שאמר לה המלך שתביא לפניו גואל הדם ולכן פחדה שמא ישא פניו ויתרצה בהשחתת הבן, ולזה חלתה פניו שיזכור את ה׳ ותואריו אשר הוא רחום וחנון, וידמה לו בחמלו על בנה ולא יכבד פני גואל הדם בבואו לפניו, וזהו מהרבת גואל הדם לשחת וגומר, ואז נשבע לה המלך שלא יפול משערת בנה ארצה וגומר, רוצה לומר לא מיתה ולא גלות, זהו דעתו בזה. ואני אחשוב שהמלך אמר לכי לביתך ואני אצוה עליך, רוצה לומר אין ראוי לי להאמין דברי הבעל דין, ולכן לכי את לביתך ואני אצוה עליך שידע ויחקור אם האמת אתך אם לא, והאשה לא נתרצתה בחקירה, לפי שכל זה לא היה ולא נברא אלא למשל היה, ולזה אמרה שאין ראוי שיעשה על זה החקירה, לפי שאינה בעל דין אבל היא הגואל הקרוב אל ההרוג והקרוב אל החי, ולכן ראוי שעל פיה יתאמת הדבר ולא יצטרך עוד לדרישה, כי אם יהיה בזה עון וחטא עליה תבוא ועל בית אביה אחרי שהרבתה כזבים לפני המלך, וזהו עלי אדוני המלך העון, ר״ל אם אמרתי שוא ודבר כזב, והמלך וכסאו נקי במה שיצוה אחרי שנסמך על דברי.

ואז המלך אמר המדבר אליך והבאתו אלי, ר״ל לא נחוש עוד לדרוש ולחקור כלל, אבל מיד אני גוזר וחותך את הדין שלא ימות בנך, ולזה כל אחד ואחד שהיה עד עתה מדבר אליך לקחת הנקמה ולהמית את בנך החי, צוה אתה איש אחד שיביאהו לפני ואני אדבר אליו באופן שלא יגע בך עוד:

ואמנם מה שאמרה היא עוד יזכור אדוני המלך את ה׳, הוא כמשיבה על מה שאמר המלך שהמדבר אליה תביאהו לפניו ואמרה שיזכור את ה׳, והזכרון הזה היה בענין בני אדם הראשון (בראשית ד׳) כשהרג קין את הבל, שהאל יתברך לא הרג קין בהיותו הורג להיותם אחים, וכדי שלא ירבה במחלת אביהם הזקן, וכאשר קין חשש שימיתוהו הבעלי חיים ואמר (שם שם י״ג) והיה כל מוצאי יהרגני, הנה לא אמר יתברך המדבר אליך והבאתו אלי כאשר אמר דוד. אבל אמר הכתוב (שם י״ד) וישם ה׳ אות לקין לבלתי הכות אותו כל מוצאו, ומזה הולידה האשה שיעשה דוד כן שישים אות שלא יכהו אדם ולא תצטרך להביא לפניו המדבר. וכאשר הבין דוד בנועם מאמריה עשה כדבריה ואמר חי ה׳ אם יפול משערת בנך ארצה. ואפשר עוד אצלי לפרש הפסוקים באופן אחר והוא, שהמלך אמר בראשונה ואני אצוה עליך, ר״ל שיצוה אדם שישמור אותה ויאמר לבני המשפחה שלא ימיתוה כדברי המפר׳ והיא השיבה לשני דברים הנכללים בדבריו אלה, אם לאמרו עליך, אמרה היא בדרך תמיהה עלי אדוני המלך העון? ר״ל למה אמרת אצוה עליך? האם חטאתי אני ועלי עון ההריגה לשתצוה עלי? הנה באמת על בני העון לא עלי, ועוד השיבה למה שאמר אצוה, כי אין ראוי שיעשה זה על ידי שליח, ועל זה אמרה גם כן בתמיהה והמלך וכסאו נקי? ר״ל האם חשבת שבהיותך נמשט מזה ותצוה לאיש אחר עלי תהיה אתה נקי מזה החטא? והנה דוד השיבה לענין הזה השני לבד, ואמר שהוא בעצמו יעשה ההצלה ולא על ידי שליח, וזהו המדבר אליך והבאתו אלי וגומר, והיא חזרה עוד לומר הנה נא תקנת הדבר האחד והוא לעשות הדבר בעצמך, אבל לא תקנת הדבר השני באמרך ולא יוסיף עוד לגעת בך, שלא זכרת את בני בהצלה וזכרתני לבד בהיות שאין אנכי ההורג, וזהו אמרה זכר נא המלך את ה׳ אלהיך וגומר ולא ישמידו את בני, רוצה לומר שבבן תלויה ההצלה ולא בה, ואז דוד הרגיש בדבריה וראה טעות מאמריו במה שיחס ההצלה אליה ולא לבנה, ולתקן זה אמר חי השם אם יפול משערת בנך ארצה, ובזה ייחס ההצלה לבנה ולא לה. הנה אם כן בארתי הפסוקים בשני אופנים חדשים אצלי נכוחים למבין, והותרה עם זה השאלה החמשית:

ותאמר האשה. פירש רד״ק למה חשבת כזאת נגד עם אלהים, והם בני המשפחה שיאמרו שמה שאמר המלך בזה הוא כאשם, ר״ל כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויתנו המופת על זה אחרי שהמלך בלתי משיב את נדחו שהוא אבשלום (כי ענין אמנון ואבשלום היה דומה לזה) ויאמרו בני המשפחה אם כן מה שגזר הדין בזה הוא כאשם ושוגג. וכי מות נמות, פירוש סופינו למות, וכמו המים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, כן נפשות בני אדם לא יאספו עוד אל הגוף כפי הטבע, ולא ישא אלהים נפש, ר״ל שלא ישא פני נפש אדם להצילה ממות, וחשב ממחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והם ערי המקלט ושאר הדברים אשר סדר האל ית׳ להציל הרוצח. וזכרה שבאה לבקש זה לפי שהפחידוה בני עמה שלא תועיל צעקתה, ובקשה שיהיה דבר המלך אליה למנוחה, ר״ל שיניחה מעצבה ומדאגתה לשמוע הטוב והרע ולשפוט צדק ואמת, וכן פירשו רלב״ג. והאפוד כתב שאמרה האשה שהיא היתה מתפחדת שלא יקיים המלך שבועתו, מפני מה שראתה בחוש שהוא עושה עם בנו בענין דומה לזה, וזהו ולמה חשבת כזאת על עם אלהים ירמוז לאבשלום ואנשיו, או לאבשלום לבד, שהאיש המיוחד יקרא עם, על דרך (שמות כ״א ח׳) לעם נכרי לא ימשול למכרה, כדעת קצת המדקדקים, וכי מות נמות רמז למיתה הטבעית, וכמים הנגרים ארצה רמז למיתה המקרית, ולא ישא אלהים נפש, ר״ל שאין הרע נמשך ממנו יתברך בעצם, כי הוא לא ישא הנפשות אבל המות היא מהכרח החומר, והוא יתברך חושב מחשבות ונתן מצות ודינין מעדים והתראה וערי מקלט למלט הרוצח, וזהו לבלתי ידח ממנו נדח, ושאמרה האשה שמפני מה שראתה שהוא היה חושב בענין אבשלום היתה מונעת עצמה מלבקש ממנו על בנה, אבל עתה בעבור שהפחידוה העם, ר״ל להרוג את בנה באה מפאת ההכרח לבקש ממנו רחמים, ולכן בקשה שיהיה דברו למנוחה, ר״ל שיקיים שבועתו ויהיה כמלאך האלהים הנצחי ובלתי משתנה, ובסוף רצתה להפטר ממנו ואמרה ויי׳ אלהיך יהיה עמך. והנה ישתתפו שני הפירושים בשהאשה תמיד החזיקה במשל ואמתה אותו עד סוף דבריה, ושגם באחרונה בקשה על בנה והוא זר אצלי, אחרי אשר לא היה לה עוד צורך במשל, וגם כי לא היה לה צורך ליקח רשות שני לדבר לפני המלך, אחרי שהוא המשך הדברים. והנכון אצלי שהאשה סדרה המשל עד כאן, ואחרי שהשיגה כוונת דרושה מהצלת בנה במה שנשבע לה המלך שלא יפול משערת ראש בנה ארצה, ביארה הנמשל וכוונת דבריה שהוא ענין אבשלום, ושכל דבריה עד כה היו משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, ולזה לקחה רשות שני לדבר לפני המלך בענין שנוגע במלך, והתחילה לדבר בנמשל ואמרה אל המלך ולמה חשבת כזאת על עם אלהים ומדבר המלך וגומר, ונתנה בזה לדוד שתי אשמות. האשם הראשון כנוגע בבני משפחתה במה שחשב עליהם שהם עם אלהים שיהיו כל כך אכזריים שיבקשו את בנה להרגו ולהרבות בדם, וחשדת אותם שיהרגוהו בלי עדים והתראה, ואמרה זה להפליגה ברוע הענין שיומת האיש ההורג בלי התראה, ושאין ראוי לחשוד על כן את עם אלהים ואנשים יראי חטא, האשם השני הוא בעצם דוד, והוא אם היה הצלת הבן ההורג דבר נאות וטוב אצלו ומשפטו חרוץ שלא ימות בנה ההורג, אם כן איך יעשה הוא בענין אבשלום בחלוף זה? וזהו אמרה ומדבר המלך הדבר הזה כאשם, ר״ל במה שדברת ונשבעת בענין בני שלא יפול משערת ראשו ארצה אתה אשם וחוטא, בהיותך בלתי משיב את אבשלום בנך שהוא נדח בארץ אויבי ה׳, והנה נתנה על היותו אשם בזה ארבעה טענות בדברים קצרים.

האחד כי מות נמות, ר״ל שהמיתה נגזרת על כל חי, ואם כן המת קודם יומו אין לו תרעומת רב אחרי שסופו למות, ואין ראוי להרוג אדם אחרי שהוא ימות מעצמו, והוא על דרך מאמר איוב (איוב ז׳ כ״א) ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני, ולכן מפאת המות העתידה ראוי לדוד שיכפר את אבשלום ולא ירדפהו עוד, ולזה נתנה התורה גבול לישיבת הרוצח בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול, כי במותו יתפעלו בני אדם ויכפרו בני איש לרעהו אחרי שכלם עתידים למות, ואחרי שכתבתי זה מצאתי לרש״י ז״ל יסכים עליו, אמר כי מות נמות ודיינו באותו עונש. הטענה השנית אמרה וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו, ר״ל שבגוזל אדם ממון חבירו או בגנבו אותו ישיב את הגזילה אשר גזל וחמשיתו יוסיף עליו, ובגנבת הבהמה חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה, לפי שהדבר אשר חבל האדם בחבירו יוכל לתקנו ולהחזירו, ולא כן המות, כי אחרי שימות האדם האם יוכל להשיב נפשו אליו עם שפיכת דם הרוצח? ואם נפשו של רוצח יכנס בנפש הנרצח והיה נפשו תחת נפשו? הלא זה בלתי אפשר, שחיי האדם הם כמים הנגרים שאחרי שפיכותם לא יאספו עוד, ואם מה שעשה עשוי ומי יוכל לתקן המעוות מה יועיל לנו שפיכת דם הרוצח? ושתי הטענות האלה אינם נותנות האמת על כל פנים, אבל הם דברים נאמרים על צד הפרסום להמשכת הלב כמאמר הנשים שאין דרכם מופתיי. הטענה השלישית אמרה ולא ישא אלהים נפש, ר״ל שאעפ״י שבעולם הזה לא יענש החוטא הנה עכ״ז בדינא רבא יענש כראוי, ר״ל בעולם הנפשות, וכמ״ש תורה (שמות כ״ג ז׳) מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע, ר״ל שהאדם השופט לא יצא מדרכי הדין, ואם לא תהיה במיתת האדם התראה ועדים כפי משפטי התורה צוה שלא יהרגהו, לפי שאעפ״י שיצא כאן נקי מהדין הנה עוד לא יצדיק הקב״ה אותו והוא יענישהו בבית דינו, כי אין לפניו שכחה ולא משוא פנים, ולזה אמרה שאחרי שאבשלום לא הרג את אמנון אבל צוה את עבדיו שימיתוהו ולא היה שם התראה לא היה מחוייב מיתה כפי הדין ואין ראוי למלך שימיתהו, אבל ראוי שישים לאלהים משפטו כי לא ישא נפש, ר״ל לא יכפר את נפשו, ולזה דברה בזה בלשון נפש ולא אמרה ולא ישא אלהים אדם. הטענה הרביעית אמרה וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ר״ל שהקב״ה חושב מחשבות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו בעולם הזה כדי שלא יענש בעולם הבא, וז״ש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ר״ל שלא ידח האדם מהעונג האלהי הנפשיי, ואמרה זה על אמנון שמהאלהים היתה מסבה שימות לכפר על עונותיו, ולהיות בזה אבשלום שליח ההשגחה אין ראוי שיענש, וגם זאת טענה מפורסמת היא ואינה מחוייבת. ואפשר עוד לפרש וחשב מחשבות שנתן לנו תורה ומצות לבעבור לא ידח ממנו האדם, ר״ל להצילו ממות אם בשלא חייבו מיתה כי אם בשהרג את הנפש בעצמו ובעדים והתראה וחקירות ודרישות כמשפט (מכות ז׳ ע״א) עד שאמרו ז״ל שכל ב״ד שמעניש מיתה אחד לשבעים שנה נקרא ב״ד קטלן, וענין ערי המקלט ושאר הדברים העוזרים למלט את הרוצח ולבלתי ידח ממנו נדח. ורש״י פירש ולא ישא אלהים נפש להציל איש ממות, ולכך יחשוב המלך מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ואחרי שנתנה ארבעת הטענות האלה לשדוד המלך יכפר בעד חטאת אבשלום, חששה אולי המלך יאמר אליה ולמה נצרכת למשול משל ולא דברת הענין בביאור? והיה ראוי לך לתת הטענות האלה בתחלת הדברים.

הנה להשיב לזה אמרה ועתה אשר באתי לדבר אל המלך אדוני את הדבר, ר״ל הסבה אשר באתי לדבר ענין המשל הנזכר הוא לפי שיראוני העם, ר״ל כלל האנשים הפחידוני שלא תשמע לקול דברי אמתך אם אדבר בפירוש אליך ענין אבשלום ותכעס עלי, כי הליועץ המלך נתנוני? ולזה אמרה שפחתך אדברה נא אל המלך, ר״ל שאדבר לו המשל אולי יעשה המלך את דבר אמתו, וביארה מה הענין אשר יעשה.

והוא אמרה כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני וגומר, שהוא היה ענין המשל הנזכר, ולכן באה עם המשל כדי שישמע לדבריה, ואחרי שימלא בזה שאלתה אז יהיה לה מקום לדבר בנמשל.

וז״ש ותאמר שפחתך יהיה נא דבר אדני המלך למנוחה, ר״ל שמה שתגזור ותדבר בענין המשל ישאר למנוחה לאבשלום בנו, כי יקיים דברו עליו כאשר דבר על בנה. ולפי שיש אנשים שלא יסכימו מעשיהם עם דבריהם ולא תסכים השכלתם עם פעולותיהם, וכמ״ש (יבמות ס״ג ע״ב) יש נאה דורש ואין נאה מקיים, מפני זה אמרה כי כמלאך אלהים אדני המלך, ר״ל אל יתחלף משפטיך למעשיך ואל יחזירך כעס ושנאה מדבריך הטוב והישר אשר דברת עד כה, כי אתה פשוט ונקי ומתאחד כמלאך האלהים שאין בו הרכבה ולא חלוף, וזהו לשמוע הטוב והרע, ר״ל להבין אמיתת הדברים הטובים הם אם רעים, ואמנם המעשים לא יהיו נמשכים אחרי התאוה המוחלטת, אבל בכל אשר תעשה ה׳ אלהיך יהי עמך, וכמו שהשכל הנבדל הוא תמיד בהשכלה ולא יפעל כי אם כפי השכל ואל זה כל מזמותיו, כך ראוי שיהיה המלך בענין אבשלום שאחר שהבין האמת והישר והטוב לא יפעל כי אם כפי השכל, וזהו וה׳ אלהיך יהי עמך. הנה התבארו הפסוקים באופן כלו מתיחס אל הדרוש והותרה השאלה הששית:

ויען המלך וגומר. כאשר ראה המלך שהאשה הציקתהו בדברי חכמה הבין שלא נפלה בזה היא מעצמה כי מה לה לבוא להתחנן על אבשלום ואין לה עמו דבר?

ולכן שאל ממנה אם היתה יד יואב עמה בזה? והיא השיבתו ונשבעה בחיי נפשה אם היה איש אחר להימין ולהשמיל, רוצה לומר כי לא צוה אותה איש אחר בלתי יואב בדבר הזה, כלומר לבקש על אבשלום והוא שם הדברים בפיה, ולא אמרה זה על המשל (כי היא מעצמה סדרתו) כי אם על הנמשל מענין ספור אמנון ואבשלום וטענותיו. והאפוד פירש את הדברים האלה מה ששאל דוד היד יואב אתך, כי יואב אמר לה גם כן זה שישאלנה המלך והתשובה שתשיבהו עליו, והגידה שאין ראוי לגנות יואב על זה אחרי היות כוונתו רצויה ותכליתו משובח.

והוא לבעבור סבב את פני הדבר, ר״ל שתכלית המשל כלו היה לסבב ולהביא הנמשל שהוא פני הדבר ותחלת המחשבה עם היותו סוף המעשה. והנה ראתה האשה החכמה לגלות אל המלך שהיה יד יואב עמה בדבר הזה, בהיות שהוא העלימו, לפי שראתה בפני המלך שחפץ בדבר (משלי ט״ז ט״ו) ובאור פני מלך חיים, ומאשר ראתהו שמח ונעלז בדבריה לא רצתה להעלימו עוד. ושבחה את דוד שמשכלו נפל עליו ומיד הכיר הדברים שהם דברי יואב, וזהו ואדני חכם כחכמת מלאך האלהים לדעת את אשר בארץ. ר״ל לדעת הדברים האנושיים כלם ומי הוא המסדר אותם ומי הוא המניע הראשון בהם. ואז לא רצה המלך לתת תשובת הענין וסליחת אבשלום אל האשה.

אבל שלח בעד יואב ואמר לו הנה עשיתי את הדבר הזה, רוצה לומר לכפר לחטאת אבשלום בעבורך, וכפי הקרי שהוא עשית אמר, אחרי שעשית וסדרת כל זה בפי האשה גם אתה לך השב את הנער את אבשלום, כי המתחיל במצוה אומרים לו גמור:

ויואב השתחוה לפניו על החסד הגדול הזה אשר עשה המלך על ידו וילך ויבא את אבשלום מגשור אל ירושלים.

והנה לא רצה המלך לראותו וצוה שילך לביתו ולא יראהו ושילך בסבוב והקפה סביב החומה ויכנס בביתו בדרכים בלתי מפורסמים, והיה זה לפי שלא יבא ברחוב העיר בכבוד וביד רמה על חטאתו אשר חטא:

והנה סמך לזה ספור יופי תוארו של אבשלום ושבגלחו את ראשו מדי שנה בשנה מחול ימים יכבד, וששקל שער ראשו מאתים שקלים במשקל המסודר מהמלך הנקרא אבן, כמו שנאמר (דברים כ״ה י״ג) לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגומר. וחשב רד״ק שהוא הקדמה למה שיזכור שמרד במלך דוד, ולדעתו היה ראוי שיזכור זה אחרי סיום הספור הזה ושבא אבשלום לפני המלך. ויקשה עוד למה בא אחרי זה ספור בני אבשלום ושהיה לו בת אחת יפה מאד? וכל זה בתוך הספור הנזכר עם שאינו מענינו. ואני אחשוב שזכר הכתוב שהיה דוד כל כך עצב על הריגת אמנון שגם אחרי דברי האשה ובוא אבשלום ירושלם לא רצה לראותו, עם היותו איש כל כך יפה שלא היה בכל ישראל כמוהו להלל מאד מכף רגלו וגומר, ר״ל שיש אנשים יפים בדבר אחד ואינם כן בדבר אחר, והוא לא היה כן, כי היה מהולל בתושבחות בכל איבריו ולא היה בו מום כלל.

ומלבד יופי תוארו הנה עוד היו עוד שערות ראשו תלתלים מסולאים בפז, ועכ״ז שהיה אבשלום יפה תואר ויפה מראה הבן יקיר לו ונער שעשועים (הוא הסבה בחשוק האדם את בנו חבה יתירה וידועה לו) לא היה רוצה אביו לראותו:

גם זכר שהיו לו ג׳ בנים ובת אחת יפה מאד, ועם היות שהאדם יתפתה אל בנו בעבור בניו, כי בני הבנים חשוקים אצל הזקנים יותר מהבנים, וכ״ש בהיותם ילדי שעשועים, והיו לאבשלום בנים זכרים ובת יפה מאד, הנה עכ״ז לא היה דוד רוצה לראותו.

ומפני זה אחרי הספורים האלה אמר וישב אבשלום ירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה, רוצה לומר שעכ״ז ישב בירושלים שתי שנים, ועם כל הסבות האלה שזכר פני המלך לא ראה. והשער הזה שהיה לאבשלום אחשוב שהיה ליופיו, כי יש אנשים מתהדרים בשער ראשם, וחז״ל אמרו במדרש שמואל שהיה נזיר עולם (סוף פר׳ כ״ז) ולכך היה מקל שערו משנה לשנה, כמ״ש ויהי מקץ ימים לימים, ומכאן למדו שמי שנודר בנזיר לעולם כשהכביד שערו מקל בתער מי״ב חדש לי״ב חדש, שימים פירשוהו על השנה, וכמו (ויקרא כ״ה כ״ט) ימים תהיה גאולתו. וזכר שהיה אבשלום שוקל שערו, אם להראות העמים והשרים את יופיו, ואם לתת כמשקלו כסף וזהב לבית ה׳ או צדקה לעניים:

(כט-ל) וזכר עוד ששלח אבשלום לקרוא ליואב, ומאשר לא בא פעם אחר פעם צוה את עבדיו שיציתו באש את חלקת השעורים אשר לו שהיה סמוך לחלקת אבשלום, וזהו אמרו אל ידי:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כט]

(לא-לב) ואז בא יואב אליו להוכיחו למה הציתו עבדיו את החלקה אשר לו באש, והודיעו אבשלום שעשאו כדי שיבא לפניו לפי ששלח לקראו ולא בא, והיתה כוונתו בקריאה לומר כי מה התועלת אשר לו בבואו מגשור אחרי שלא יראה פני המלך? ואמרו ועתה אראה פני המלך, אין רצונו בקשה ושאלה כי אם הודעה, שהוא רוצה על כל פנים ללכת לראותו ואם ימצא בו עון ימיתהו. ופירש רבי דוד קמחי שלא לחנם הרגתי את אמנון כי אם על אשר ענה את תמר אחותי. ואני אחשוב שאם יש בי עון אינו על דבר אמנון, כי כבר העביר חטאתו בזה, כי אם על דבר ההליכה לראות פניו, אם יהיה בו עון על אותה הראיה שלא במצותו יהרגהו: