¹ מן השמש.

² בעקידה בחתימת שער א׳ כתב: למה ששני הנמצאים המעולים האלו. רצוני התורה והעולם נתאחדו יחד במעלה והלול. והאחד תלוי בחבירו והוא הדפוס אליו כמו שכתבנו. אינו בלי טעם שישיגם ענין אחד בשוה. רצוני שיהיה הכרת האנשים בכל אחד מהם על ענין אחד. גם שיהיה הא׳ ראיה ומופת לחבירו. עד שדוד המלך ע״ה זיווגם וייחד לשניהם מזמור נכבד. כי לפי הנראה ממנו לא סר ימין ושמאל מהראות בשני דרושים הללו המופתים הנזכרים בכל אחד מהם ועל האופן עצמו שיתבאר. והוא מזמור השמים מספרים וכו׳ אשר יראה זה ממנו הוראה כוללת. מצד מה שמתחיל הדבור בגרמים השמימיים שהם כלל סדור הנמצאות הטבעיים. והולך ומשבח עד אמרו ואין נסתר מחמתו. ומשם ואילך מתחיל בשבח התורה האלהית שהיא סדור תפארת המעשים האנושיים. ואומר תורת ה׳ תמימה עד תומו:

³ לשה״כ להלן (קמח ה). כלומר, נבראים אלה מעידים על ה׳ שהוא ברא אותם בדיבורו.

⁴ זה שהמטר אין לו סדר קבוע מוכיח שאין זה טבעי, כ״כ בכ״מ.

⁵ השמים מספרים מופת הבריאה, שהיא נקראת ׳כבוד׳ כי רק ה׳ יכול לעשותה, ואילו הרקיע שהיה ביום השני נקראת ׳מעשה ידיו׳ ע״י אמצעי (ראה להלן קמה ט) כי אינו בריאה יש מאין, אלא תיקון בנבראים, וכמבואר גם מלשון הכתוב ׳ויעש את הרקיע, ומפירוש רבינו שם, ודו״ק. [העקידה שער א כתב: השמים מספרים וכו׳ זה הכתוב מעיד שהשמים והרקיע אינם דבר א׳ אבל שהם שני נמצאים נבדלים. אמנם שיהיה הרקיע מה שרצהו הרב המורה (ח״ב פ״ל) והנמשכים אחריו במאמר יהי רקיע וכו׳ לא יתכן שיאמר עליו מעשה ידיו מגיד הרקיע. אבל יתכן שיאמר כן על השמים בכלל כמו שאמר במקום אחר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו׳ (שם ח׳) ולזה יהיה מן הראוי שיאמר הרקיע עליהם בכלל שהם המורים לכל שהם מעשה ידיו. והשמים יהיה דבר אחר גדול ומעולה מהם. לו ייוחס הגדת וספור הכבוד העליון. אבל זה יתבאר בפסוק את השמים ואת הארץ בתחלת השער השני ב״ה. אמנם עכשו להמשך אחר היותר נהוג אומר כי השמים הם הגרמים השמימיים כלם שהם מספרים כבוד אל בתנועותיהם התמידיות. הן במה שהם רצים לפניו תמיד כעבדים ולא מרו את דברו. הן בענין המעלה והרוממות אשר יורו אליו למי שישים לב למה שיכוון בהמון שיריהם אשר בתנועותיהם. כמו שיבא עניינו בכנפי הכרובים שער מ״ח ב״ה. אמנם הרקיע הוא קערירות גלגל הירח כי עליו נאמר יהי רקיע בתוך המים כמו שיבא והיא היא המחיצה הדקה המבדלת בין מים למים כי הנמצאים העליונים הם המים אשר מעל לרקיע והתחתונים אשר מתחת. ועל קלישות זאת המחיצה אמרו שאין בין מים עליונים למים תחתונים רק כמלא נימא (חגיגה ט״ו א) כמו שכתב זה הרב ר׳ יצחק ישראל ז״ל בספרו גם שיבא ביאורו. ולפי שהמחיצה הזאת הדקה היא התחלת עולם ההויה וההפסד וכמו שאמר רב אסי התם כתרי גלימי דפריסי אהדדי. ועולם ההויות המתמידות הוא המעיד בבירור על מעשה ידיו מצד מציאותם המתהוה והמתחדש בכל יום תמיד וגם הוא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו. ולומר כי היסודות האלו והגלגלים המניעים אותם ומניעי מניעיהם כלם מעשה ידיו הם כי גבוה מעל גבוה שומר וממילא שהוא ית׳ יכול לעשות כרצונו. ואלו הם שני מיני הכבוד והיראה שעליהם אמרו שני פסוקים שאו שערים ראשיכם אשר פירשנו ראשונה].

⁶ כעין זה כתב רש״י ׳אינן מדברים עם הבריות, אלא מתוך שבכל הארץ יצא קום ומאירים לבריות, מתוך כך מספרים הבריות כבוד אל ומודים ומברכין על המאורות׳. והרד״ק: ונוכל לפרש, מספרים על השמים ועל הרקיע עצמם, כי במהלכם ובסיבובם על סדר נכון יֵרָאֶה כבוד האל יתברך, ואותו הוא הסיפור וההגדה, על דרך השלח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו (מזמור קמז, טו). ומה שאמר: אין אמר ואין דברים, אין דברים כדברי בני אדם, אלא המעשה שיעשו הם הדברים והם הסיפור וההגדה, וכן אמר: ובקצה תבל מליהם׳. וראה פירוש אחר מחודש בשיעורים. ובמו״נ (ב׳ ה) ׳אמנם שהגלגלים חיים משכילים, ר״ל משיגים, זה אמת נכון ג״כ מצד התורה..., אבל הם כמו שאמרו הפילוסופים, בעלי חיים עובדים את אדוניהם ישבחוהו ויהללוהו שבח גדול ומהללים עצומים, אמר השמים מספרים כבוד אל וגו׳. ומה רחוק מציור האמת מי שיחשוב שזה לשון הענין, וזה כי לשון הגדה וספור לא יפילום העברים יחד אלא על בעל שכל, והמופת המבואר על היותו מתאר עניניהם בעצמם, ר״ל ענין הגלגלים לא ענין בחינת האנשים בהם, אמרו אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, הנה כבר ביאר ופירש שהוא מתאר עצמם שהם משבחים הש״י ומגידים נפלאותיו בלא דברי שפה ולשון, והוא האמת, כי אשר ישבח בדברים אמנם יספר מה שצייר, ועצם הציור הוא השבח האמתי, אמנם ההגיה (נ״א ההגדה) בו הוא להבין האחרים, או להראות על עצמו שהשיג׳. עקידת יצחק (חתימת שער א): ׳והנה הרב המורה פרק ה׳ חלק ב׳ הכריח מזה הכתוב שגרמי השמים הם חיים משכילים אחר שהתפלסף בפרק הקודם בכל מה שדברו בו החוקרים בזה הדרוש. וזה בשהניח שעקר ההלול והשבח הוא מה שצוייר ויושכל ממנו בשכל המשבח והמהלל אמנם הדבור בו אינו אלא ההודעה וההעברה אל הזולת. וכאשר אמר בכאן אין אומר ואין דברים. אמר שכוונתו לומר שהספור שאמר עליו השמים מספרים וכו׳ יום ליום וכו׳ הוא לבד מה שישכילוהו ממנו לא מה שילקח אל הזולת מפעולותיהם שהוא שוה לאומר או לדברים המגידים דברים שבלב. וכזה עצמו כתב הראב״ד ז״ל בספר אמונה רבה. ואני תמה מאד מראיה זאת כי יותר שהיה הפי׳ חריף וכבד על הלשון הנה הוא באמת בלתי מוכרח. ואין צריך לומר שאינו מוליד ההכרח שבקש ממנו כי הפשט נכר מאד שהוא מורה על ההפך. שירצה שמה שמספרים ומגידים מכבודו אין ספורם באומר ודברים ובהשמעת קולות כספור המפורסם אצלינו רק בפעולותיהם הנפלאות שבהם מכירים כל באי עולם את כבודו ואת גדלו. וכמו שבאר בסמוך בכל הארץ יצא קום ובקצה תבל וכו׳. גם מה שאמר שאין הלשון מטיל ספור והגדה יחד כי אם בבעלי השכל והרצון. לא ידעתי טעמו כי אחר שנמצא ועוף השמים ויגד לך. ויספרו לך דגי הים (איוב י״ב). מה המונע ליתן הכתוב בזה לזה. דכגון זה ודאי מה שיצדק נפרד יצדק מחובר. גם בחיי השמים ושכלם ובכל ראיותיהם יש לספק מאד׳.

⁷ שעם שאין להם קול ודברים פרסום עדותיהן בפלאי מעשיהם יצא בכל הארץ עם קוי ניצוציהם הפועלים בהויות ומקצה תבל ועד קצהו תמיד לא יחשו מדבר וספר בהם ויודו לה׳ השבח והתפארת והגדולה המחוייבים לאשר בראם שאי אפשר להכחישו (עקידה חתימת השער א).

⁸ שהכל מדברי׳ בנפלאות שהם רואים (רש״י). וכאן אמר ׳תבל׳ שהוא המקום המיושב שבארץ (אבע״ז), כי רק שם יש אנשים.

⁹ ה׳ שם את האהל של השמש ביניהם, בין הכוכבים, כלומר את הגלגל שלו, כי גלגל השמש הוא הגלגל השמיני, מעל לכוכבי הלכת, אך מתחת לכוכבים העומדים, ראה או״ע פרק שמים, וזהו ׳ביניהם׳ – בין הכוכבים. ובשמות (כו ט) כתב רבינו ׳גם באוהל [של המשכן] יש הבדל בין מדרגות קצתם למדרגות קצתם, כענין במניעי הגלגל הנקראים ׳אוהל׳, כאמרו לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם׳. ולכאורה אין פירושו שם עולה עם פירושו כאן, כי שם פירש שהמלאכים שהם מניעי הגלגלים הם שנקראו ׳אוהל׳, וכאן משמע שהאוהל עצמו נקרא כן, ויתכן ששם כוונתו כמש״כ הרמב״ם שם שעולם הגלגלים הוא ממוצע בין עולם החומר לעולם המלאכים. וכן במשכן היה הכיסוי הנקרא ׳אוהל׳ מתחת לכיסוי הנקרא ׳משכן׳ המרמז לעולם המלאכים, והוא מרמז לעולם הגלגלים. ובאור עמים (פרק שמים) כתב רבינו: שנית, יתבאר זה, רצוני לומר שהשמים הם בלתי קדמונים, באופן זה: כי אמנם הסדר הנמצא בכוכבים הוא בהכרח מכוון מפועל רצוניי, ומזה יתחייב שאינו קדמון. כי אמנם הפועל הרצוני כאשר ביאר אבן רשד בספר ׳השמע׳ [מאמר ח פרק סו] הניע אותו קודם לכן אותו הדבר אשר רצה או תמונתו, ומזה יתחייב שהכוכבים הם בלתי קדמונים. הנה חיוב זאת התולדה הוא מבואר בעצמו, כי אם היו הכוכבים קדמונים עם היות סדרם בלתי קדמון, היה מתחייב שהיו הכוכבים בלתי אותו הסדר במשך זמן בלתי בעל תכלית, ויפול ספק מה היה סיבת הסדר אז ולא קודם לכן. אמנם מה שאמרנו שסדר הכוכבים בלי ספק היה ממסדר רצוניי מכוין, יתבאר באופן זה: כי אמנם כל סדר לא ימלט מאחת משתים, אם שיהיה שומר מעלות טבעיותן, או שיהיה מכח מסדר רצוני מכוין לתכלית מה. אם כן, כאשר יתבאר שסדר הכוכבים הוא בלתי שומר מעלות טבעיות, יתחייב היותו מכח מסדר רצוניי לתכלית כנזכר. אמנם זה שאמרנו שסדר הכוכבים אינו שומר מעלות טבעיות, הנה יתבאר באופן זה, כי בהיות זה שהשמש הוא היותר נכבד שבכוכבים וזה באור וגודל וכח הוויה ותת החיים יותר מכל שאר הכוכבים, כמו שיעיד עליו החוש, היה ראוי לו בטבע שיהיה בגלגל היותר נכבד שבגלגלים, והוא גלגל הכוכבים הקיימים [העומדים, לעומת כוכבי הלכת], והנה יעיד החוש שגלגל השמש הוא שפל במקום ובמעלה מגלגל הכוכבים הקיימים הנזכר, אם כן יתחייב שלא היה זה מצד טבעו, אבל ברצון מסדר מכוין לתכלית. ואולי לזה כיוונו מסדרי התפילות בסדרם בברכת מעריב ערבים ׳מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו׳. אמנם מה שאמרנו שגלגל הכוכבים הקיימים הוא יותר נכבד מכל אשר תחתיו, הנה יעיד עליו מקומו וכוחו להניע שאר הגלגלים בתנועתו ומספר הכוכבים בו, כמו שיעיד עליו החוש, והתבאר מדברי הפילוסוף בספר ׳השמים׳ [מאמר ב פרק סח] באמרו ׳ראוי לדעת שהגלגל הראשון הוא התחלת הכוח וסיבת החיים לכל חי יותר משאר הגלגלים, ולכן הוא מניע גשמים רבים, וכל אחד משאר הגלגלים מניע כוכב אחד בלבד׳ עכ״ל. ואם צדק האומר שהוא הגלגל היומי, הוא אם כן נכבד מכל השאר גם במהירות תנועתו, וזה בעצמו ביאר אריסטו׳ בספר ׳מה שאחר׳ [מאמר יב פרק מד] באמרו: ׳אמנם היות העצמים ושזה ראשון מהם וזה שני כפי סדר תנועות הכוכבים הוא מבואר׳ עכ״ל, ודבריו אלה ביאר אבן רשד באמרו ׳כי אמנם שאותו העצם המניע את כולם הוא נכבד מכולם הוא מבואר מאד, כי אמנם כולם מכוונים לתנועה הזאת הגדולה, ואם כן הוא קודם בטבע וקודם גם כן במקום לשאר העצמים וקודם גם כן בגודל, רצוני לומר שזה העצם הוא קודם מפני קדימת המתנועע מכוחו במקום וגודל ומספר כוכבים ומהירות התנועה, וכל אלה עושים אותו קודם במעלה ובעצם, כי מבואר הוא שסדר אלו המניעים המתחיל מן המניע הראשון צריך שיהיה כפי סדר הגלגלים והכוכבים במקום, כי אמנם קדימתם במקום ובגודל עושה אותם קודמים במעלה׳ עכ״ל. וזה בעצמו ביאר אבן רשד בספר ׳הפלת ההפלה׳ [מאמר ג חקירה יח]. ובסוף הפרק שם כתב: והודיעה זה במופת באמרה (בראשית א) ׳ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים להאיר וגו׳ ולמשול וגו׳ ולהבדיל וגו׳ וירא אלקים כי טוב׳, כלומר, כי אמנם מקום המאורות ברקיע אשר לא יאות לטבע מעלתם, כנזכר לעילא, יורה על היותם במקום ההוא לא בטבע אבל בכוונת מכוין להאיר ולמשול ולהבדיל, וזה כי ׳ראה אלקים כי טוב׳, כלומר שכיוון בזה אל ה׳טוב׳, והוא התכלית הנאות לפעלו הנזכר אשר גזרה חכמתו. עכ״ל באור עמים. ורשמנו שם בעניין הגלגל היומי׳: ׳ובגאוותו שחקים, מעונה. ובמעלתו הוא רוכב שחקים, שהוא הגלגל היומי אשר אין בו כוכב ולא צורה, והמניע שלו הוא כח בלתי נראה׳. לפי זה אין הגלגל של הכוכבים העומדים מניע, אלא גלגל מחוץ לו שמונע משכינתו של ה׳. הרמב״ם (פ״ג מהל׳ יסוה״ת ה״א) מנה את שמונת הגלגלים התחתונים ואת הכוכבים שבהם, ושוב כתב ׳וגלגל תשיעי הוא גלגל החוזר בכל יום מן המזרח למערב והוא המקיף ומסבב את הכל׳. הרי שהגלגל החוזר בכל יום [׳היומי׳] אין בו שום כוכב. וכ״כ שם (ה״ז) ׳גלגל התשיעי עצמו אין בו לא חלוקה ולא צורה מכל הצורות האלו ולא כוכב׳. אך עיין מש״כ הרלב״ג בספרו מלחמות ה׳ (מאמר ה, ח״ב פ״ד). וגלגל היומי הוא מניע את כל הגלגלים כולם (עיין רד״ק בתהלים סח ה, ובמו״נ מ״ב פ״ד). ועיין מש״כ רבינו בתהלים (סח ה, עה ז). והרד״ק כתב: ׳ לשמש שם אהל בהם, לשמש שָׂם אהל ומקום בגלגלים... ובאמרו: בהם, רצונו לומר: באחד מהם, כמו ויקבר בערי גלעד (שופטים יב, ז), והוא הגלגל הרביעי משבעת הגלגלים שבהם שבעה כוכבי לכת. ואמר: בהם, כי אלה הכוכבים תקועים בגוף הגלגלים. וכן אמר (בראשית א, יז): ויתן אֹתם אלהים ברקיע השמים, ולא אמר על רקיע. וכן בדברי רז״ל (תנחומא בראשית ה): הכוכבים קבועים ברקיע כמסמרים הקבועים בדלת׳.

¹⁰ והוא כחתן יוצא מחופתו - בכל בוקר (רש״י), שיוצא מן המקום בו היה מחופה ומכוסה מן העין.

¹¹ בלילה הולך השמש בחצי הצפוני, ושם הוא מחופה שאין רואים אותו, ובבוקר הוא יוצא ׳מחופתו׳ וזורח, ומתהלך בחצי הדרומי של הגלגל, אך מקיף חצי זה במהירות רבה מאשר החצי הצפוני, ולכן נאמר ׳לרוץ אורח׳.

¹² הילוך השמש בגלגלו איננו שוה כפעם בפעם, אלא בחדשי החורף מהלכו במהירות יותר מבחדשי הקיץ, ומזה הסיקו שסיבת הדבר כי הגלגל אשר גוף השמש נמצא בו הוא גלגל היוצא מרכז, כלומר, שישנם תשע גלגלים זה למעלה מזה, וכדור הארץ באמצע הגלגלים והיא מרכז לכולן, עד שמחמת סיבובם במהירות דוחים את כדור הארץ מכל צד ונשארת עומדת על מרכזה. אבל גלגל השמש איננו כשאר כל הגלגלים, אלא הוא יוצא מרכז, כלומר שאין מרכזו שוה למרכז הארץ ככל הגלגלים, שכל הגלגלים, הקו החוצה באמצעם שווה לקו החוצה את מרכז הארץ, ואילו קו זה החוצה את כל הגלגלים ואת הארץ באמצעם אינו חוצה את השמש באמצעו, אלא הוא משוך לצד צפון, הרי שגלגל השמש יוצא ממרכז הארץ והגלגלים לצד צפון. ראה לשון זה גם בבראשית (מט כו): ׳גבול שני צידי חלק הגלגל של מהלך השמש היוצא מרכז המגבילים את היבשה, שהם שתי קצות עולם הזמניים ונפסדים. ובאיוב לז יח: ׳רקיע שהוא גלגל יוצא מרכז׳. ויתכן שצ״ל ׳בגלגל נושא היוצא מרכז׳, כי ׳גלגל נושא׳ הוא שם נוסף לגלגל שבו נמצא השמש, לפי שהוא נושא עליו את גלגל ההקפה (ספר התכונה למהרח״ו פי״ג).

¹³ רד״ק: ויש מפרשים הטעם שסמך התורה לשמש, להגדיל תועלתה על תועלת השמש, כי יש דברים שהשמש מזיק, והתורה מועילה בכל הדברים, לפיכך אמר תורת ה׳ תמימה, שְׁלֵמָה היא, כי בכל דרכי העולם הזה והעולם הבא ימצא האדם תועלת בה. ואמר: משיבת נפש. כי השמש כשישב האדם לְחֻמּוֹ יותר מדאי שמא יחלה חולי מות, כמו שאמר ביונה (ד, ח): וַתַּךְ השמש על ראש יונה ויתעלף, והתורה לא כן, כי היא משיבת נפש לגוף וּמִתְקַיֵּם בה. ופעמים שהשמש יכנס במוחו של אדם וישתגע, והתורה לא כן אלא מחכימת פתי. וכשישב אדם לשמש הרבה ידאג לְחֻמָּהּ, ולא כן פקודי ה׳ שהם משמחי לב. והשמש כאשר יסתכל אדם בעצם השמש תִּכְהֶינָה עיניו, ומצות ה׳ לא כן, כי היא ברה מאירת עינים. והשמש יכסוהו עננים, ויראת ה׳ טהורה וְזַכָּה, לא יכסנה דבר ולא יסתירנה. והשמש מאיר ביום ולא בלילה, ויראת ה׳ עומדת לעד. והשמים אין אורו וחומו שוה כל היום, כי עד חצי היום יוסיף ומחצי היום ואילך יחסר, ולא כן משפטי ה׳ אלא אמת צדקו יחדו ולא מכחישים זה את זה.

¹⁴ ע״פ לשה״כ בקהלת (יב ז). רד״ק: ׳והנה התורה משיבת הנפש, שֶׁמּוֹרָה האדם הדרך הישרה ומסירה אותו מתאות העולם וממכשולות רבים. והנה היא משיבה את הנפש, מִשִּׁבְיָהּ וממאסרה אל תולדתה ואל מקום כבודה׳. ובעקידה (שער א שם): ואמר כי החלק מהתורה האלהית שיוחלט עליו זה השם רצוני תורה על דרך האמת. והוא הישרתה אל הדעות הנבואיות ואל האמונות האמתיות בעיונים האלהים אשר הטעות והשבוש בהם מסוכן מאד ויפסיד הנפש שהוא הנושא להם. הנה באמת כשנקבלם ממנה בשלמות ותמימות ולא נפנה אל הבלי שוא ומדוחים המעורבים בעיונים היונים והנמשכים אחריהם כמו שזכרנו במבוא שערים הנה באמת תהיה התורה האלהית בזה משיבת נפש אל מקורה העליון והוא השכל אשר ממנה חוצבה אשר זה כוונת כל היישרות ותכליתן וכמו שאמר החכם (קהלת) בסוף ספרו והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

¹⁵ ובנוסף על כך היא גם.

¹⁶ כנראה כוונתו, גם מה שהיא משיבת נפש וגם מה שהיא מחכימת פתי, שניהם באים על ידי העיון בראיות השכליות שיש בתורה.

¹⁷ נראה שכיוון לתחילת הפסוק ׳ושננתם לבניך׳... ואולי ע״ז מוסב ׳ודיברת בם׳, שישנן תמיד, ׳בשבתך בביתך׳ וגו׳, וכאשר יחזור כל הזמן לא יהיה לו טעויות בהבנה.

¹⁸ כלומר, אותה היראה שה׳ כיוון ורצה שנשיג אותה, ולתכלית זו נתן לנו את תורתו.

¹⁹ כלומר, היראה שציווה עליה ה׳ בתורתו היא היראה הטהורה, בלי שום פנייה, והיא היראה לשמה.

²⁰ כאשר היראה היא לשמה, היא קיימת לנצח, ומקנה לאדם חיים נצחיים. בעקידה שם: יראת ה׳ טהורה אמר כי התורה האלהית הן מצד מצותיה המעשיות הן מצד האזהרות והמניעיות שנופלת עליהם מלת יראה ושמירתם תמשך בכל עת וזמן היא טהורה מכל סיג ושמץ המפסידות הדברים אשר הורכב בהם שום דבר רע. ומזה הצד היא עומדת לעד כי לא נמצאו בה דברים בטלים ולא מביאים אל הביטול נמשך למה שאמר במקום אחר (תהילים י״ב) אמרות יי׳ אמרות טהורות כו׳. כי כל זה סיבה חזקה על דרך המשל להשארותם והתמדתם לעד. ראה היטב מש״כ רבינו באבות א׳:ג׳.

²¹ כי הממון הוא בעולם הזה ולא בעולם הבא, והחכמה בעולם הזה ובעולם הבא. והממון יגזלו אותו או יגנבו אותו מהאדם או יאבד ממנו בים או ביבשה, והחכמה לא תהיה נגזלת ונגנבת, ולא תאבד מבעליה. והממון אם יתן האדם אותו, או יסחר אותו, לא ישאר בידו מה שיתן, והחכמה אם יְלַמֵּד אותה לאחר לא תצא מידו אבל יוסיף בחכמה (רד״ק).

²² ע״י לימוד התורה הוא נשמר מלחטוא.

²³ רש״י פירש ׳ נזהרתי בשמירת׳ בשביל רב טובך אשר צפנ׳ וללשון הזה עקב כמו (בראשי׳ כ״ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי ד״א עקב רב סופן של תלמידי חכמים לבא לידי גדולה עקב לשון סוף ויש לו חבר בלשון משנה עקבות משיחא׳.

²⁴ ׳עקב׳ הוא השכר. רד״ק: ׳ידעתי כי בשמרם עקב רב, מלבד המתיקות והחמדה שימצא המשכיל בהם, תשתוקק הנפש המשכלת ותכסוף אל החכמה, אף על פי שלא יהיה לה בזה גמול, כי טבע הנפש המשכלת שתתאוה אל החכמה כמו שהיה טבע הנפש הַמִּתְאַוָּה אל המאכל העָרֵב, אם כן החכמים עוסקים בתורה ובחכמה מִטֶּבַע, אף על פי שלא יְקַוּוּ גמול בזה. ואמר דוד: בשמרם עקב רב, עוד יותר על התאוה, כי אני והמשכילים המתאוים אליהם עוד יש לנו בשמירתם שכר רב שאתה מטיב לשומרי המצות בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שֶׁעִקַּר השכר הוא לעולם הבא. לפיכך נקרא השכר עקב רב, כמו שהעקב הוא סוף הגוף, כן השכר הוא סוף המעשה, והמעשה לא יגמר לאדם עד יום מותו׳.

²⁵ ׳שגיאות׳.

²⁶ ׳מנסתרות נקני׳.

²⁷ ׳זדים׳. וכן פירש שם אבע״ז: ׳יתפלל אל ה׳ שיסבב סבות כי לו נתכנו עלילות שיחשכהו מחברת הזדים ומרעתם ואל ימשלו בו וכו׳, כי לא יוכל לשמור המצו׳ אם ימשלו בו זדים כי יכריחוהו׳.

²⁸ איתם - אהיה תמים (רש״י).

²⁹ יהיו לרצון אמרי פי, מה שאמרתי לפניך בפי, והגיון לבי לפניך, ומה שלא אמרתי בפי אלא חשבתי בלבי, והמחשבה הוא הגיון הלב, גם כן יהיו לרצון. כי דברים רבים יחשוב אדם בלבו ולא יכין לְדַבֵּר בשפתיו, לפיכך אמר דוד (מזמור נא, יז): ה׳ שפתי תפתח, ואמר שלמה (משלי טז, א): ומה׳ מענה לשון (רד״ק).