תנ״ך
פירוש
(א) {שביעי} וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
(ב) אַמָּ֨ה אׇרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רׇחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃
(ג) וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃
(ד) וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃
(ה) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃
(ו) וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃
(ז) וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃
(ח) {מפטיר} וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִםא יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
(ט) לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃
(י) וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קׇדָשִׁ֥יםב ה֖וּא לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
(יא) {פרשת כי תשא} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
(יב) כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ג לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖הי״י֖ בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃
(יג) זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כׇּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
(יד) כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃
(טו) הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃
(טז) וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃
(יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
(יח) וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרׇחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃
(יט) וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃
(כ) בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
(כא) וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חׇק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃
(כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
(כג) וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מׇר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמׇן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃
(כד) וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃
(כה) וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃
(כו) וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃
(כז) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃
(כח) וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃
(כט) וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֑ים כׇּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃
(ל) וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃
(לא) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
(לב) עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹד לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
(לג) אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃
(לד) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃
(לה) וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃
(לו) וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּ֘נָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּהה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃
(לז) וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
(לח) אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃
נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָעַרְבַּ֖יִם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
• ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
ב קֹֽדֶשׁ־קׇדָשִׁ֥ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכן במג״ה).
• ל!,ל-מ=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך בקורן וברויאר.
• ל!,ל-מ=קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך בקורן וברויאר.
ג בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ הקלדה=בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל והעירו שם על צורה חריגה, כלומר שטעם הזרקא מופיע לכאורה לפני הלמ״ד ולא לאחריה. אבל מעיון בכתב־היד נראה שאין מקום להערה זו, כי טעם הזרקא יושב על בסיס הלמ״ד מימין לראש הלמ״ד, ורק בגלל ראשה של הלמ״ד הטעם אינו יכול לנטות לצד שמאל. צורת כתיבה זו מהווה את מנהגו של כתי״ל במקומות רבים, ואין מקום להעיר עליה וגם לא להעתיק את הצורה החריגה במהדורה הדיגיטלית.
ד וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ =שיטת-א, וכך בקורן וברויאר ומג״ה
• ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ (מקום המתיגה)
• ש=וּבְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
• ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ (מקום המתיגה)
• ש=וּבְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
ה מִמֶּ֜נָּה =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (וכך בדותן ובהקלדה עם הערה)
• ל?=מִמֶ֜נָּה (חסר דגש באות מ״ם השניה?); יש נקודה באות מ״ם השניה אבל היא מטושטשת ולא ממורכזת.
• ל?=מִמֶ֜נָּה (חסר דגש באות מ״ם השניה?); יש נקודה באות מ״ם השניה אבל היא מטושטשת ולא ממורכזת.
(א)
מקטר קטרת – להעלות מעליו קיטור עשן סמים.
(ג)
את גגו – זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאין חללו באדמה בכל חנייתם.
זר זהב – סימן כתר כהונה.א (ד) צלעותיו – כאן הוא לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר: צדיו,ב שתי זויותיו שבשתי צידיו.
והיה – מעשה טבעות האלה.
לבתים לבדים – בית תהיה הטבעת לבד. (ו) לפני הפרכת – שמא תאמר: משוך הרבה מבחוץ, תלמוד לומר: לפני הכפרת – סמוך לפרכת, משליש הבית ולפנים.ג (ז) בהטיבו – לשון ניקוי הבזיכין של מנורהד מן דשן הפתילת שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר.
נרות – לוצש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה. (ח) ובהעלות – כשידליקם להעלות להבתן.
יקטירנה – בכל יום מקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. (ט) לא תעלו עליו – על מזבח זה.
קטרת זרה –שום קטורת של נדבה, כולן זרות הן לו חוץ מזו.
ועולה ומנחה – לא עולה ולא מנחה, עולה – של בהמה ועוף, מנחה – היא של מין לחם. (י) וכפר אהרן – מתן דמים על קרנתיו.
אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וכפר עליו (ויקרא ט״ז:י״ח).
חטאת הכפורים – הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
קדש קדשים הוא – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת. (סיום) חסלת ואתה תצוה (יב) כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מיניינם.
ולא יהיה בהם נגף – שבמניין שולט בהן עין הרע, והדֵברה בא עליהן, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כ״ד). (יג) זה יתנו – הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו: כזה יתנו.
העובר על הפקודים – דרך המונין מעבירין את הנימנין זה אחר זה, וכן לשון: כל אשר יעבר תחת השבט (ויקרא כ״ז:ל״ב), וכן: תעברנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו ל״ג:י״ג).
מחצית השקל בשקל הקדש – במשקל השקל שקצבתי לך בו לשקולו שקלי קדש, כגון: שקלים האמורים בפרשת ערכין ושדה אחזה (ויקרא כ״ז).
עשרים גרה השקל – עכשיו פירש לך כמה הוא.
גרה – לשון מעה, וכן בשמואל: יבא להשתחוות לו לאגורת כסף וככר לחם (שמואל א ב׳:ל״ו).
עשרים גרה השקל – השלם, שהשקל ארבעה זוזים, וזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף.
ומחצית השקל הזה שאמרתי לך יתנו תרומה לי״י. (יד) מבן עשרים שנה ומעלה – לימדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא, ונמנה בכלל אנשים. (טו) לכפר על נפשותיכם – שלא תנגפו על ידי המניין.
דבר אחר: לכפר על נפשתיכם – לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת י״י שלש פעמים (שמות ל׳:י״ג-ט״ו): אחת – תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלו למאת ככר, כמה שנאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות ל״ח:כ״ה). ומהן נעשו האדנים, שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף (שמות ל״ח:כ״ז). והשניה – אף היא על ידי מניין שמנאם משהוקם המשכן, הוא המניין האמור בתחילת חומש הפיקודים: באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א׳:א׳), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה, והושוו בהן עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר: לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הן באין. והשלישית – היא תרומת המשכן, כמה שנאמר: כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות ל״ה:כ״ד), ולא היתה יד כולן שוה בה, אלא איש מה שנדבו לבו. (טז) ונתת אותו על עבודת אהל מועד – למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנתנהז בהן מגפה, שנאמר: ויגףח את העם (שמות ל״ב:ל״ה). משל לצאן החביבה על בעליה, ונפלה בה דבר, ומשפסקה,ט אמר לו לרועה: בבקשה ממך מנה את צאני, ודע מהי נותרו בה, להודיעו שהיא חביבה עליו.
ואי איפשר לומר שהמניין הזה הוא האמור בחומש הפיקודים, שהרי נאמר בו: באחד לחדש השני (במדבר א׳:א׳), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקיםיא וגו׳ (שמות מ׳:ב׳), ומן המניין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, כמה שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף לצקתיב (שמות ל״ח:כ״ז). הא למדת שנים היו: אחד בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשנה,יג ואחד בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן.
ואם תאמר: וכי איפשר שבשניהם שויםיד ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף הוא נאמר בו: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א׳:מ״ו), והלא בשתי שנים היו? ואי איפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני עשרים? תשובה לדבר: אצל שנות האנשים, בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים. לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה (בבלי ראש השנה ב׳:), ונבנה המשכן בראשנה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילים מתשרי, נמצאו שניהם,טו המניינין, בשנה אחת – המניין האחד היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר.
על עבדת אהל מועד – הן האדנים שנעשו בו. (יח)כיור – כמו: דוד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים.
וכנו – כתרגומו: בסיסיה, מושב מתוקן לכיור.
לרחצה – מוסב על הכיור.
ובין המזבח – מזבח העולה שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד (שמות מ׳:ו׳), והיה הכיור משוך קימעא ועומד כנגד אויר שבין מזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בינתיים, משום שנאמר: ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (שמות מ׳:כ״ט) – טזמזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד. הא כיצד? משוך קימעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (בבלי זבחים נ״ט.). (יט) את ידיהם ואת רגליהם – בבת אחת הוא מקדש ידיו ורגליו. וכך שנינו בזבחים: כיצד קידוש?יז מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש (בבלי זבחים י״ט:). (כ) בבאם אל אהל מועד – להקטיר שחרית ובין הערבים קטרת, או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עבודה זרה.
ולא ימותו – הא אם לא ירחצו ימותו, שהתורה נאמרה כללות, ומכלל לאו אתה שומע הין.
אל המזבח – החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר. (כא) ולא ימותו – לחייב מיתה על המשמש במזבח שלא רחוץיח ידיו ורגליו, שהמיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל. (כג) בשמים ראש – חשובין.
וקנמן בשם – לפי שהקנמן קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריחיט וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר: קנמן בשם – מן הטוב.
מחציתו חמשים ומאתים – מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור. אם כן למה נאמרו בו חצאין? גזירת הכתובכ היא להביאו לחצאין, להרבות בו שני הכרעות שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (בבלי כריתות ה׳.).
וקנה בשם – קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר: קנה בשם.
חמשים ומאתים – סךכא כולו. (כד) וקדה – שם שורש עשב, ובלשון חכמים: קציעה.
הין – שנים עשר לוג. ונחלקו בו חכמי ישראל: ר׳ מאיר אומר: בו שלקו את העיקרין, אמר לו ר׳ יהודה: והלא לסוך את העיקרין אינו ספק. אלא שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם את השמן, עד שלקטכב הריח וקפחו לשמן מעל העיקרין. (כה) רקח מרקחת – רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו: רֶקח.כג ואינו כמין: רוגע הים (ישעיהו נ״א:ט״ו), וכמו: רֹקע הארץ (ישעיהו מ״ב:ה׳), שהטעם למטה. וכל דבר המעורב בחבירו עד שזה קופח מזה, או טעם או ריח, קרוי מרקחת.
רקח מרקחת – רקח העשוי על ידי אומנות תערובת.
מעשה רקח – שם האומן בדבר. (כו) ומשחת בו – כל המשיחות כמין כי,כד חוץ משל מלכים שהוא כמין נזר. (כט) וקדשת אותם – משיחה זו מקדשתן להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתן? כל הנוגע בהן וגו׳. כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו, קדש קדושת הגוף ליפסל ביוצא, ובלינה, ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין. אבל דבר שאינו ראוי להם, אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח (בבלי זבחים פ״ג:): מתוך שנאמר: כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כ״ט:ל״ז), שומעני בין ראוי בין שאינו ראוי? תלמוד לומר: כבשים, מה כבשים ראוים, אף כל ראוי. (ל) כל משיחת משכן, כהנים,כה ומלכים מתורגמין לשון ריבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך,1 שזה חינוך גדולתן. ושאר משיחות כגון: רקיקין משוחין (שמות כ״ט:ב׳), ראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳), לשון ארמית בהם כלשוןכו העברית. (לא) לדורותיכם – מיכן למדו רבותינו (בבלי הוריות י״א:) לומר: שכולו קיים לעתיד לבא.
זה – בגימטריא תריסר לוג הוו. (לב) לא ייסך – בשני יו״דין, לשון לא יִפָעֵל, כמו: למען ייטב לך (דברים ו׳:י״ח).
על בשר אדם לא ייסך – מן השמן הזה עצמו.
ובמתכונתו לא תעשו כמוהו – בסכום סממניןכז לא תעשו אחר כמוהו כמשקל סממנין הללו, לפי מידת הין שמן. אבל אם פיחת או ריבה סממנין, לפי חשבון מידת הין שמן מותר. ואף העשוי במתכונתו של זה אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו.
במתכונתו – לשון חשבון, כמו: מתכונת הלבנים (שמות ה׳:ח׳), וכן במתכונתה של קטרת. (לג) ואשר יתן ממנו – מאותו של משה.
על זר – שאינו צורך כהונה גדולהכח ומלכות.
(לד)
נטף – הוא צרי, ועל שם שאינו אלא שרף הנוטףכט מעצי הקטף קרוי: נטף, ובלעז גוּמָא, והצרי קורין לה טְרְיאקלא.
ושחלת – שורש בושם חלק ומצהיר כציפורן, ובלשון משנה קרוי: צפורן, וזהו שתירגם אונקלוס: וטופרא.
חלבנה – בשם שריחו רע, וקורין לה גלמא.ל ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל, שיהו נמנין עמנו.
סמים – אחרים.
ולבונה זכה – מיכאן למדו רבותינו (בבלי כריתות ו׳.): אחת עשרה סמנים נאמרו למשה בסיני בקטרת:לא סמים – שנים, נטף שחלת וחלבנה – שלש, הרי חמשה, סמים – לרבות עוד כמות אילו, הרי עשר, ולבונה, הרי אחת עשרה. ואילו הן: הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, הרי שמונה, שהשבולת נרד אחד הוא – שהנרד דומה לשבולת, הקושט, הקילופה, והקינמון, הרי אחת עשרה. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה.
בד בבד יהיה – אילו ארבעה הנזכרין כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה. וכן שנינו (בבלי כריתות ו׳.): הצרי הצפורן החלבנה הלבונה משקל שבעים שבעים מנה.
ולשון בד נראה בעיניי שהוא לשון יחידי – אחד באחד יהיו, זה כמו זה. (לה) ממולח – כתרגומו: מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה. ואומר אני שדומה לו: ויראו המלחים (יונה א׳:ה׳), מלחייך וחובלייך (יחזקאל כ״ז:כ״ז) – על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה כשהן יושבין,לב כאדם המהפך בכף בצים נקופותלג לערבן עם המים. וכל דבר שאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך.
ממלח טהור קדש – ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש.לד (לו) ונתתה ממנה – הוא קטרת של כל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד.
אשר אועד לך שמה – כל מועדי דיבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום. (לז) במתכנתה – במניין סממניה.
קדש תהיה לך לי״י – שלא תעשה אותםלה אלא לשמי. (לח) להריח בה – אבל עושה אותםלו במתכנתה משלו, כדי למוסרה לציבור. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מקטר קטרת – להעלות מעליו קיטור עשן סמים.
(ג)
את גגו – זה היה לו גג, אבל מזבח העולה לא היה לו גג, אלא ממלאין חללו באדמה בכל חנייתם.
זר זהב – סימן כתר כהונה.א (ד) צלעותיו – כאן הוא לשון זויות כתרגומו, לפי שנאמר: צדיו,ב שתי זויותיו שבשתי צידיו.
והיה – מעשה טבעות האלה.
לבתים לבדים – בית תהיה הטבעת לבד. (ו) לפני הפרכת – שמא תאמר: משוך הרבה מבחוץ, תלמוד לומר: לפני הכפרת – סמוך לפרכת, משליש הבית ולפנים.ג (ז) בהטיבו – לשון ניקוי הבזיכין של מנורהד מן דשן הפתילת שנשרפו בלילה, והיה מטיבן בכל בקר ובקר.
נרות – לוצש בלעז, וכן כל נרות האמורות במנורה, חוץ ממקום שנאמר שם העלאה, שהוא לשון הדלקה. (ח) ובהעלות – כשידליקם להעלות להבתן.
יקטירנה – בכל יום מקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. (ט) לא תעלו עליו – על מזבח זה.
קטרת זרה –
שום קטורת של נדבה, כולן זרות הן לו חוץ מזו.
ועולה ומנחה – לא עולה ולא מנחה, עולה – של בהמה ועוף, מנחה – היא של מין לחם. (י) וכפר אהרן – מתן דמים על קרנתיו.
אחת בשנה – ביום הכפורים, הוא שנאמר באחרי מות: ויצא אל המזבח אשר לפני י״י וכפר עליו (ויקרא ט״ז:י״ח).
חטאת הכפורים – הם פר ושעיר של יום הכפורים, המכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
קדש קדשים הוא – המזבח מקודש לדברים הללו בלבד, ולא לעבודה אחרת. (סיום) חסלת ואתה תצוה (יב) כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מיניינם.
ולא יהיה בהם נגף – שבמניין שולט בהן עין הרע, והדֵברה בא עליהן, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כ״ד). (יג) זה יתנו – הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו: כזה יתנו.
העובר על הפקודים – דרך המונין מעבירין את הנימנין זה אחר זה, וכן לשון: כל אשר יעבר תחת השבט (ויקרא כ״ז:ל״ב), וכן: תעברנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו ל״ג:י״ג).
מחצית השקל בשקל הקדש – במשקל השקל שקצבתי לך בו לשקולו שקלי קדש, כגון: שקלים האמורים בפרשת ערכין ושדה אחזה (ויקרא כ״ז).
עשרים גרה השקל – עכשיו פירש לך כמה הוא.
גרה – לשון מעה, וכן בשמואל: יבא להשתחוות לו לאגורת כסף וככר לחם (שמואל א ב׳:ל״ו).
עשרים גרה השקל – השלם, שהשקל ארבעה זוזים, וזוז מתחילתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף.
ומחצית השקל הזה שאמרתי לך יתנו תרומה לי״י. (יד) מבן עשרים שנה ומעלה – לימדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא, ונמנה בכלל אנשים. (טו) לכפר על נפשותיכם – שלא תנגפו על ידי המניין.
דבר אחר: לכפר על נפשתיכם – לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת י״י שלש פעמים (שמות ל׳:י״ג-ט״ו): אחת – תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן, ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלו למאת ככר, כמה שנאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות ל״ח:כ״ה). ומהן נעשו האדנים, שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף (שמות ל״ח:כ״ז). והשניה – אף היא על ידי מניין שמנאם משהוקם המשכן, הוא המניין האמור בתחילת חומש הפיקודים: באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א׳:א׳), ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה, והושוו בהן עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר: לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הן באין. והשלישית – היא תרומת המשכן, כמה שנאמר: כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות ל״ה:כ״ד), ולא היתה יד כולן שוה בה, אלא איש מה שנדבו לבו. (טז) ונתת אותו על עבודת אהל מועד – למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנתנהז בהן מגפה, שנאמר: ויגףח את העם (שמות ל״ב:ל״ה). משל לצאן החביבה על בעליה, ונפלה בה דבר, ומשפסקה,ט אמר לו לרועה: בבקשה ממך מנה את צאני, ודע מהי נותרו בה, להודיעו שהיא חביבה עליו.
ואי איפשר לומר שהמניין הזה הוא האמור בחומש הפיקודים, שהרי נאמר בו: באחד לחדש השני (במדבר א׳:א׳), והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר: ביום החדש הראשון באחד לחדש תקיםיא וגו׳ (שמות מ׳:ב׳), ומן המניין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, כמה שנאמר: ויהי מאת ככר הכסף לצקתיב (שמות ל״ח:כ״ז). הא למדת שנים היו: אחד בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשנה,יג ואחד בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן.
ואם תאמר: וכי איפשר שבשניהם שויםיד ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף הוא נאמר בו: ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א׳:מ״ו), והלא בשתי שנים היו? ואי איפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו, ובשנייה נעשו בני עשרים? תשובה לדבר: אצל שנות האנשים, בשנה אחת נמנו, אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים. לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה (בבלי ראש השנה ב׳:), ונבנה המשכן בראשנה והוקם בשנייה, שנתחדשה שנה באחד בניסן. אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילים מתשרי, נמצאו שניהם,טו המניינין, בשנה אחת – המניין האחד היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר.
על עבדת אהל מועד – הן האדנים שנעשו בו. (יח)
כיור – כמו: דוד גדולה, ולה דדים המריקים בפיהם מים.
וכנו – כתרגומו: בסיסיה, מושב מתוקן לכיור.
לרחצה – מוסב על הכיור.
ובין המזבח – מזבח העולה שכתוב בו שהוא לפני פתח משכן אהל מועד (שמות מ׳:ו׳), והיה הכיור משוך קימעא ועומד כנגד אויר שבין מזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בינתיים, משום שנאמר: ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד (שמות מ׳:כ״ט) – טזמזבח לפני אהל מועד, ואין כיור לפני אהל מועד. הא כיצד? משוך קימעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (בבלי זבחים נ״ט.). (יט) את ידיהם ואת רגליהם – בבת אחת הוא מקדש ידיו ורגליו. וכך שנינו בזבחים: כיצד קידוש?יז מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש (בבלי זבחים י״ט:). (כ) בבאם אל אהל מועד – להקטיר שחרית ובין הערבים קטרת, או להזות מדם פר כהן משיח ושעירי עבודה זרה.
ולא ימותו – הא אם לא ירחצו ימותו, שהתורה נאמרה כללות, ומכלל לאו אתה שומע הין.
אל המזבח – החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר. (כא) ולא ימותו – לחייב מיתה על המשמש במזבח שלא רחוץיח ידיו ורגליו, שהמיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל. (כג) בשמים ראש – חשובין.
וקנמן בשם – לפי שהקנמן קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריחיט וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומר: קנמן בשם – מן הטוב.
מחציתו חמשים ומאתים – מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כולו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור. אם כן למה נאמרו בו חצאין? גזירת הכתובכ היא להביאו לחצאין, להרבות בו שני הכרעות שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכריתות (בבלי כריתות ה׳.).
וקנה בשם – קנה של בשם, לפי שיש קנים שאינן של בשם, הוצרך לומר: קנה בשם.
חמשים ומאתים – סךכא כולו. (כד) וקדה – שם שורש עשב, ובלשון חכמים: קציעה.
הין – שנים עשר לוג. ונחלקו בו חכמי ישראל: ר׳ מאיר אומר: בו שלקו את העיקרין, אמר לו ר׳ יהודה: והלא לסוך את העיקרין אינו ספק. אלא שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם את השמן, עד שלקטכב הריח וקפחו לשמן מעל העיקרין. (כה) רקח מרקחת – רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו: רֶקח.כג ואינו כמין: רוגע הים (ישעיהו נ״א:ט״ו), וכמו: רֹקע הארץ (ישעיהו מ״ב:ה׳), שהטעם למטה. וכל דבר המעורב בחבירו עד שזה קופח מזה, או טעם או ריח, קרוי מרקחת.
רקח מרקחת – רקח העשוי על ידי אומנות תערובת.
מעשה רקח – שם האומן בדבר. (כו) ומשחת בו – כל המשיחות כמין כי,כד חוץ משל מלכים שהוא כמין נזר. (כט) וקדשת אותם – משיחה זו מקדשתן להיות קדש קדשים, ומה היא קדושתן? כל הנוגע בהן וגו׳. כל הראוי לכלי שרת משנכנס לתוכו, קדש קדושת הגוף ליפסל ביוצא, ובלינה, ובטבול יום, ואינו נפדה לצאת לחולין. אבל דבר שאינו ראוי להם, אין מקדשין. ושנויה היא משנה שלימה אצל מזבח (בבלי זבחים פ״ג:): מתוך שנאמר: כל הנוגע במזבח יקדש (שמות כ״ט:ל״ז), שומעני בין ראוי בין שאינו ראוי? תלמוד לומר: כבשים, מה כבשים ראוים, אף כל ראוי. (ל) כל משיחת משכן, כהנים,כה ומלכים מתורגמין לשון ריבוי, לפי שאין צורך משיחתן אלא לגדולה, כי כן יסד המלך,1 שזה חינוך גדולתן. ושאר משיחות כגון: רקיקין משוחין (שמות כ״ט:ב׳), ראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳), לשון ארמית בהם כלשוןכו העברית. (לא) לדורותיכם – מיכן למדו רבותינו (בבלי הוריות י״א:) לומר: שכולו קיים לעתיד לבא.
זה – בגימטריא תריסר לוג הוו. (לב) לא ייסך – בשני יו״דין, לשון לא יִפָעֵל, כמו: למען ייטב לך (דברים ו׳:י״ח).
על בשר אדם לא ייסך – מן השמן הזה עצמו.
ובמתכונתו לא תעשו כמוהו – בסכום סממניןכז לא תעשו אחר כמוהו כמשקל סממנין הללו, לפי מידת הין שמן. אבל אם פיחת או ריבה סממנין, לפי חשבון מידת הין שמן מותר. ואף העשוי במתכונתו של זה אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו.
במתכונתו – לשון חשבון, כמו: מתכונת הלבנים (שמות ה׳:ח׳), וכן במתכונתה של קטרת. (לג) ואשר יתן ממנו – מאותו של משה.
על זר – שאינו צורך כהונה גדולהכח ומלכות.
(לד)
נטף – הוא צרי, ועל שם שאינו אלא שרף הנוטףכט מעצי הקטף קרוי: נטף, ובלעז גוּמָא, והצרי קורין לה טְרְיאקלא.
ושחלת – שורש בושם חלק ומצהיר כציפורן, ובלשון משנה קרוי: צפורן, וזהו שתירגם אונקלוס: וטופרא.
חלבנה – בשם שריחו רע, וקורין לה גלמא.ל ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת, ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפילותינו את פושעי ישראל, שיהו נמנין עמנו.
סמים – אחרים.
ולבונה זכה – מיכאן למדו רבותינו (בבלי כריתות ו׳.): אחת עשרה סמנים נאמרו למשה בסיני בקטרת:לא סמים – שנים, נטף שחלת וחלבנה – שלש, הרי חמשה, סמים – לרבות עוד כמות אילו, הרי עשר, ולבונה, הרי אחת עשרה. ואילו הן: הצרי, והצפורן, החלבנה, והלבונה, מור, וקציעה, שבולת נרד, וכרכום, הרי שמונה, שהשבולת נרד אחד הוא – שהנרד דומה לשבולת, הקושט, הקילופה, והקינמון, הרי אחת עשרה. בורית כרשינה אינו נקטר, אלא בו שפין את הצפורן ללבנה שתהא נאה.
בד בבד יהיה – אילו ארבעה הנזכרין כאן יהיו שוין משקל במשקל, כמשקלו של זה כך משקלו של זה. וכן שנינו (בבלי כריתות ו׳.): הצרי הצפורן החלבנה הלבונה משקל שבעים שבעים מנה.
ולשון בד נראה בעיניי שהוא לשון יחידי – אחד באחד יהיו, זה כמו זה. (לה) ממולח – כתרגומו: מעורב, שיערב שחיקתן יפה יפה זה עם זה. ואומר אני שדומה לו: ויראו המלחים (יונה א׳:ה׳), מלחייך וחובלייך (יחזקאל כ״ז:כ״ז) – על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה כשהן יושבין,לב כאדם המהפך בכף בצים נקופותלג לערבן עם המים. וכל דבר שאדם רוצה לערב יפה יפה, מהפכו באצבע או בבזך.
ממלח טהור קדש – ממולח יהיה, וטהור יהיה, וקודש.לד (לו) ונתתה ממנה – הוא קטרת של כל יום ויום שעל מזבח הפנימי, שהוא באהל מועד.
אשר אועד לך שמה – כל מועדי דיבור שאקבע לך, אני קובעם לאותו מקום. (לז) במתכנתה – במניין סממניה.
קדש תהיה לך לי״י – שלא תעשה אותםלה אלא לשמי. (לח) להריח בה – אבל עושה אותםלו במתכנתה משלו, כדי למוסרה לציבור. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו אסתר א׳:ח׳.
א כן בכ״י לייפציג 1 (לאחר תיקון), המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י מינכן 5, ליידן 1: ״סימן לכתר כהונה״. בכ״י אוקספורד 165: ״כמין כתר כהונה
ב כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״שני צדיו״. בדפוס שונצינו: ״על שני צדיו״.
ג כן בכ״י לייפציג 1, פרמא 3204, ברלין 121, ובדומה בכ״י ששון 369, פריס 156, דפוס ריגייו, וכן מובא בשם רש״י במנחת יהודה (כ״י וטיקן 21), והשוו רש״י שמות כ״ו:ל״ה. בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13: ״לפני הפרכת – שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון ולדרום, ת״ל לפני הכפרת – מכוון כנגד הארון מבחוץ״. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34: ״לפני הפרכת – שמא תאמר מבחוץ, ת״ל לפני הכפרת״. בדפוס רומא יש כלאיים של הנוסחאות בכ״י לייפציג 1 וכ״י אוקספורד 165.
ד כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״המנורה״.
ה כן הניקוד בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״והדֶבר״.
ו כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34 (בהיפוך סדר המלים): ״לשקול בו״.
ז כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״שנכנס״.
ח כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917 נוסף כאן: ״י״י״.
ט כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, דפוס רומא: ״ומשפסק״.
י כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה: ״כמה״.
יא כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1 בטעות: ״תקח״.
יב כן בכ״י לייפציג 1, דפוס רומא. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34 נוסף: ״וגו׳ ״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917 נוסף כאן: ״את אדני הקדש וגו׳ ״.
יג כן בכ״י מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 הוכפל כאן: ״ואחד בשנה״.
יד כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, דפוס רומא: ״היו שווים/ן״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״שווין היו״.
טו כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, דפוס רומא, שונצינו, סביונטה. בכ״י ליידן 1: ״שני״.
טז כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״כלו׳ ״.
יז כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״ידים ורגלי׳ ״.
יח כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י מינכן 5, ליידן 1, דפוס רומא: ״שלא רחץ״. בדפוסי שונצינו, סביונטה: ״ואינו רוחץ״.
יט כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״טוב״.
כ כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסרה מלת: ״הכתוב״.
כא כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״משקל״.
כב כן בכ״י לייפציג 1, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״שקלט״.
כג כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו. בדפוס סביונטה נוסף כאן: ״רגע״.
כד כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא, סונצינו, סביונטה, והשוו רש״י שמות כ״ט:ב׳,ז׳,ל״ו, ויקרא ב׳:ד׳. הכוונה לאות היוונית בשם זה. השוו בבלי הוריות י״ב. ורש״י כ״י שם: ״כמין כי יוני״, וכן בבבלי מנחות ע״ה., כריתות ה׳:. בכ״י אוקספורד 165: ״כ״ (אך אפשר שנמחק שם הטקסט המקורי). בכ״י מינכן 5: צורה של אות הדומה לכ׳.
כה כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״וכהנים״.
כו כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס רומא. בכ״י לייפציג 1: ״בלשון״.
כז כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5: ״סממניו״.
כח כן בכ״י לייפציג 1, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1 חסר: ״גדולה״.
כט כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י לייפציג 1 נוספה כאן מלה שאינה ברורה, ואפשר שהסופר נתכוון לכתוב ״מעצי״ וטעה.
ל כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״גלבנא״.
לא כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא. בדפוסי שונצינו, סביונטה (במקום ״בקטרת״): ״מעוט״.
לב כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165 (שם: ״כשהם יושבים״), מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917 (במקור, ויד מאוחרת העבירה קולמוס), דפוס רומא. בדפוס שונצינו, סביונטה הושמט: ״כשהן יושבין״.
לג כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה, והשוו תוספתא חולין ג׳:כ״ד. בדפוסים מאוחרים: ״טרופות״.
לד כן בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1. בכ״י אוקספורד 165, אוקספורד 34: ״וקדש״. בכ״י המבורג 13, לונדון 26917: ״וקדוש״.
לה כן בכ״י לייפציג 1 (וכן שם בפסוק הבא). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״תעשנה״. בכ״י המבורג 13, ליידן 1: ״תעשינה״.
לו כן בכ״י לייפציג 1 (וכן שם בפסוק הקודם). בכ״י מינכן 5, המבורג 13, אוקספורד 34, לונדון 26917: ״אותה״. בכ״י אוקספורד 165: ״אתה״.
הערות
Tanakh
Peirush