×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות ל׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {שביעי} וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃ (ב) אַמָּ֨ה אׇרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רׇחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃ (ג) וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת⁠־גַּגּ֧וֹ וְאֶת⁠־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת⁠־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃ (ד) וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה⁠־לּ֣וֹ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל⁠־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃ (ה) וְעָשִׂ֥יתָ אֶת⁠־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃ (ו) וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל⁠־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃ (ז) וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת⁠־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃ (ח) {מפטיר} וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת⁠־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִםא יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (ט) לֹא⁠־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃ (י) וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל⁠־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ⁠־קׇדָשִׁ֥יםב ה֖וּא לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יא) {פרשת כי תשא} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יב) כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת⁠־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֮ג לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהֹוָ֖הי״י֖ בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא⁠־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃ (יג) זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כׇּל⁠־הָעֹבֵר֙ עַל⁠־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (יד) כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל⁠־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהֹוָֽהי״יֽ׃ (טו) הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא⁠־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת⁠־תְּרוּמַ֣ת יְהֹוָ֔הי״י֔ לְכַפֵּ֖ר עַל⁠־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ (טז) וְלָקַחְתָּ֞ אֶת⁠־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל⁠־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ לְכַפֵּ֖ר עַל⁠־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ (יז) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יח) וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרׇחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין⁠־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃ (יט) וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת⁠־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת⁠־רַגְלֵיהֶֽם׃ (כ) בְּבֹאָ֞ם אֶל⁠־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ⁠־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל⁠־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃ (כא) וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חׇק⁠־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃ (כב) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (כג) וְאַתָּ֣ה קַח⁠־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מׇר⁠־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמׇן⁠־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה⁠־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃ (כד) וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃ (כה) וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת⁠־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת⁠־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃ (כו) וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃ (כז) וְאֶת⁠־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֔יו וְאֶת⁠־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת⁠־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ (כח) וְאֶת⁠־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כֵּלָ֑יו וְאֶת⁠־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת⁠־כַּנּֽוֹ׃ (כט) וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֑ים כׇּל⁠־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ (ל) וְאֶת⁠־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת⁠־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃ (לא) וְאֶל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת⁠־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (לב) עַל⁠־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹד לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ (לג) אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל⁠־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ (לד) וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֶל⁠־מֹשֶׁ֜ה קַח⁠־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃ (לה) וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃ (לו) וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּ֘נָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּהה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קׇֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ (לז) וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃ (לח) אִ֛ישׁ אֲשֶׁר⁠־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א הָעַרְבַּ֖יִם =ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=הָעֲרְבַּ֖יִם (חטף פתח באות עי״ן)
• הערות ברויאר ודותן
ב קֹֽדֶשׁ⁠־קׇדָשִׁ֥ים =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו; ראו רשימת ברויאר ב״ספיקות שאין להם הכרע״, הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח (וכן במג״ה).
• ל!,ל-מ=קֹֽדֶשׁ⁠־קָֽדָשִׁ֥ים (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך בקורן וברויאר.
ג בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֮ הקלדה=בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֘ל והעירו שם על צורה חריגה, כלומר שטעם הזרקא מופיע לכאורה לפני הלמ״ד ולא לאחריה. אבל מעיון בכתב⁠־היד נראה שאין מקום להערה זו, כי טעם הזרקא יושב על בסיס הלמ״ד מימין לראש הלמ״ד, ורק בגלל ראשה של הלמ״ד הטעם אינו יכול לנטות לצד שמאל. צורת כתיבה זו מהווה את מנהגו של כתי״ל במקומות רבים, ואין מקום להעיר עליה וגם לא להעתיק את הצורה החריגה במהדורה הדיגיטלית.
ד וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ =שיטת-א, וכך בקורן וברויאר ומג״ה
• ל,ל1,ב,ש1,ק3,ו=וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ (מקום המתיגה)
• ש=וּבְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ (אין מתיגה)
• הערת ברויאר
ה מִמֶּ֜נָּה =ל?,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (וכך בדותן ובהקלדה עם הערה)
• ל?=מִמֶ֜נָּה (חסר דגש באות מ״ם השניה?); יש נקודה באות מ״ם השניה אבל היא מטושטשת ולא ממורכזת.
E/ע
הערותNotes
(א) ועשית מזבח מקטר קטרת – הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השלחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות ל״ז:כ״ה). אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל: ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כ״ט:מ״ה), אמר כי עוד יתיחד להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת מגפה (בבלי שבת פ״ט.), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר: ישימו קטרה באפך (דברים ל״ג:י׳), מן: וחרה אפי (דברים ל״א:י״ז), והיא מה שאמר בקטרת זרה: ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י׳:ג׳) – שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם (שמות כ״ג:כ״א) ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן: ונתתה אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה (שמות ל׳:ו׳), כי מה צורך להאריך בכל אלה, ולא אמר: ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד,⁠א כאשר אמר בפרשת ויקהלב (שמות מ׳:ה׳), אבל הוא להורות על ענינו. (ז) והקטיר עליו אהרן – אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה, שאמר גם כן: ובהעלות אהרן את הנרות (שמות ל׳:ח׳), ואינה בכ״ג בלבד כמו שאמר למעלה: יערוך אותו אהרן ובניו (שמות כ״ז:כ״א). ולא ידעתי למה הזכיר אהרן בשניהם ולא אמר: הכהן, ואולי מפני שיטת הכתוב למטה: וכפר אהרן על קרנותיו (שמות ל׳:י׳) – שהוא באהרן בלבד. או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות. וכן אמר בסוף אמור אל הכהנים: יערוך אותו אהרן (ויקרא כ״ד:ג׳) ולא הזכיר בניו, בעבור שהוא יתחיל בה. והזכיר שם חקת עולם במצוה. (ט) קטרת זרה – שום קטרת של נדבה, שכולן זרות לו חוץ מזו. לשון רבינו שלמה.
אבל אנקלוס אמר: קטרת בוסמין נוכראין, ולא תירגם: נוכריתא, רצה לפרש שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה.
(הקדמה) סדר כי תשא (יב) צוה הקב״ה את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו: ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד (שמות ל׳:ט״ז), ומזה ילמוד משה שימנם עתה, וכן עשה, כמו שאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות ל״ח:כ״ה). ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה: כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם.
והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים, רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות (משנה שקלים א׳:א׳), צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר (שמות ל״ו:ג׳), ולכן לא אמר רק: ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כפרם, ועתה יתנו מעצמם הכפר ותתן אותו על עבודת אהל מועד (שמות ל׳:ט״ז), ולכך לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים (שמות ל׳:י״ג-י״ד), כי פירושו:⁠ג הראוי לעבור. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה במשהד במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים (שמואל ב כ״ד), והיה הנגף בהם, והתודה עליו: ויאמר דוד אל י״י חטאתי מאד אשר עשיתי (שמואל ב כ״ד:י׳).
ורבותינו (בבלי מגילה כ״ט:) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב: מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלם את משאת משה עבד י״י והקהלה לאהל העדות (דברי הימים ב כ״ד:ו׳) – יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם. וכן בקרבנות כדברי חכמים (בבלי מגילה כ״ט:), וכן כתוב: והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת למנחתו התמיד ולעולת התמיד והשבתותז החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו (נחמיה י׳:ל״ג-ל״ד). בכאן מפורש שהיו מביאין שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית.
ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה ובמסכת שקלים שנינו: שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין (משנה שקלים ב׳:ג׳). ופירושה: שכשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהן גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעים, ומפורש בירושלמי (ירושלמי שקלים ב׳:ג׳) שהוא פלגות סלעין. בקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהם, שיכול הציבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים. ומכל מקום אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מיכאן, כדכתיב: זה יתנו וגו׳ (שמות ל׳:י״ג). ובירושלמי (ירושלמי שקלים ב׳:ג׳) אמרו: בשלישית השקל – מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה. מכאן שאדם צריך בשלישית שקלו בשלשה פעמים בשנה. מיכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה.
וכתב רבינו שלמה (רש״י שמות ל׳:ט״ו-ט״ז): לפי שרמז כאן שלש תרומות – אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יום הכיפורים בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר: וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו׳ (שמות ל״ח:כ״ה), והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בחומש הפקודים: באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א׳:א׳), ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהם קרבנות צבור. ואם תאמר וכי איפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי איפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה ונעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, של יציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות העולם המתחילין מתישרי, נמצאו שני המנינין בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקב״ה לישראל ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר (במדבר רבה א׳:ח׳). כל אלו דברי הרב.
ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב: ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם (במדבר ט׳:ו׳). ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, שלכך נאמר בהם: מבן עשרים שנה ומעלה (שמות ל׳:י״ד) – שיהיו שנים שלמות להם. וכן בכל מניני התורה בשנותח האדם כך הם נמנים מעת לעת, כמו שאמרו במסכת ערכין (בבלי ערכין י״ח:): שנה האמורה בקדשים, בבתיט ערי חומה, שתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא: כבש בן שנתו (ויקרא י״ב:ו׳), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו׳. ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גדלי אמר רב לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן: ׳ומעלה׳, ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן גם כן: ׳ומעלה׳, ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (בבלי בבא בתרא קכ״א:): גמר ומעלה ומעלה מערכין, אם כן כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינין עם רב.
אבל יותר נכון שנאמר שכך אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר״ג אלף ותק״ן, ומתו מהן הרבה בשבעה חדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים.
אבל לפי דעתי אין השואת המנינים שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהם, כי עדיין לא נבחר ולאיא יצא מכלל העם, ובמנין השני נאמר לו: אך את מטה לוי לא תפקוד וגו׳ (במדבר א׳:מ״ט), והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינים בני עשרים שנה ומעלה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני: אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א׳:מ״ט), ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון של מלך.
והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות י״ב:ל״ז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין הזה, ונתרבו במשלימים שנותיהן ואולי הגברים אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש – מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף.
וכן נראה לי: כי שלש תרומות שרמז כאן, והאחת לקרבנות הציבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר: אך את מטה לוי לא תפקוד (במדבר א׳:מ״ט), והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפורש במסכת שקלים (ירושלמי שקלים א׳:ד׳). ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב שיביאו למלאכת המשכן תרומה חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה (שמות ל׳:י״ד), ורמז: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (שמות ל׳:ט״ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות.
(יג) מחצית השקל בשקל הקדש – קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקראו לאותו מטבע ׳שקל׳ בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחת ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין (ויקרא כ״ז:ג׳,כ״ה) ופדיון הבכור (במדבר ג׳:מ״ז) במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן (שמות ל״ח:כ״ה-כ״ו) וכן כל כסף קצוב האמור בתורה (ויקרא ה׳:ט״ו, במדבר ז׳:י״ג), יקרא לו הכתוב: שקל הקדש.
וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה ׳לשון הקדש׳, שהוא כן מפני שדברי התורה והנבואה וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב״ה יתברך שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו: אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים: אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו״ד ה״א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו (בראשית רבה י״ח:ו׳), וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא: מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק יעקב ושלמהיב וזולתם.
והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מורה נבוכים ג׳:ח׳) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותנו או לטעותינו, אבל הוא כי זאת הלשון קדושה לא ימצאו בה שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטיפה ולא לשתן ולצואה רק בכנוי, ואל יטעה אותך ׳שגל׳ (תהלים מ״ה:י׳), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמרו: ישגלנה (דברים כ״ח:ל׳) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו: יקח אשה לפילגש.
והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי, והטעם שהזכיריג על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנהיד – ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו: לאכול את חוריהם (מלכים ב י״ח:כ״ז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורין לו: ׳לשון נקייה׳, כענין ששנינו (בבלי סנהדרין ס״ח:) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקייה, ואמרו: כי אם הלחם אשר הוא אוכל (בראשית ל״ט:ו׳) – לשון נקי (בראשית רבה פ״ו:ז׳), וכן במקומות רבים.
ופירש הכתוב כי השקל הוא עשרים גרה של כסף, ותרגם אנקלוס: מעין, כי הגרה אצלו שם למטבע הנקרא בלשון ארמית מעה, וכן תרגם יונתן: לאגורת כסף – למעה דכסף (תרגום יונתן שמואל א ב׳:ל״ו), וכן אמר בשקל הקדש – סילעא, כי כן שם המטבע בארמית, ושיעורו ידוע בתלמוד (בבלי קידושין י״ב.).
וכתב רבינו שלמה שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיא למשקל הישר של קלוניא (רש״י שמות כ״א:ל״ב). מצא הרב מפורש בגמרא (בבלי ב״מ ל״ד:) שהסלע הוא ארבעה דינרין, וקבל במשקלטו הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתבטז בפירושיו בגמרא בבבא קמא (רש״י ב״ק ל״ו: ״כסף צורי״): הדינר משקלו זהוב, וכך קוריןיז בקוסטנטינא הזהוב דינר. וכל זה אמת הוא, אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורינו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר, ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, (והוא יתר על דינר ערבי שתות) [וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (רי״ף קידושין ו׳.), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים.]⁠יח ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמנינו קרוב לשליש, והשקל שלשה רביעי אוקיאות למשקל של הארץ הזאת, והיא האוקיא שהזכירה הרב ז״ל.
ודע כי שקלי התורה הם הסלעים האלו שכל סלע מהם ארבעה דינרין, אבל שקל המוזכר בדברי חכמים, כגון ששנינו (בבלי שבועות מ״ג.): שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, הוא שני דינרין, חצי הסלע. וטעם זה, מפני שהעם קוריןיט שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה, וכן הורגל בלשון חכמים במשנה, ועל כן אומר אדם לחברו שקל הלויתני, כלומר המשקל שישראל שוקלין.
ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע של כסף של שניכ דינרין כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון, וקראו לזה המטבע שקל, והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל מן התורה סלע כתרגומו.
ויש אומרין כי הטעם ממה שאמרו (בבלי בכורות ה׳.) מנה של קדש כפול היה, וכן כל המטבעות. ואינו נכון, כי שקלי עבד ואונס ומפתה אינם של קדש.
(טו) וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט – שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת.
והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל, שהוא עובר בלאו, שהכתוב הזה מניעה. שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות, לומר שבכך די לו, לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט. ואם כן, שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר, ושקל הדל פחות, עברו בלאו. ושמא מהכא שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (בבלי כתובות ק״ח.) יתקן להם זה, כי הדל הממעיט במותר עתיד לגבות הוא, ומן העשיר המרבה לא יתרמו הגבאין ביתרון, ולא יהו מזכין במותרות. וראיתי לבעל הלכות ולכל המונים המצות שלא הזכירו הלאו הזה.
(יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם – הרחיצה הזו דרך כבוד של מעלן, כי כל הקרב לשולחן מלכים לשרת וליגע בפת המלך וביין משתיו,⁠1 רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות. והוסיף בכאן לרחוץ הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש בבני אדם ברגליהם זוהמא וכיעור.
ועל דרך האמת, בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם, והרגלים למטה, והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו ביניהן, וכמו שאמרו בספר יצירה (פרק ו׳): כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור, לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אנקלוס. ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה,⁠כב שיתכוין לזה, כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה, אבל הכיור צוה בו להזמנה ואיננו מעכב ולא מצוה (בבלי זבחים כ״א:), כי הנה ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושין לכבודו (בבלי יומא מ״ג:), אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי.
(כג) מר דרור חמש מאות – הסכימו המפרשים, והרב רבי משה (רמב״ם הלכות כלי המקדש א׳:ב׳) מכללם, כי המור הוא הנקרא מוסך. ור׳ אברהם השיב כי איננו בושם אף על פי שריחו טוב. ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הקשה כי כתוב: אריתי מורי (שיר השירים ה׳:א׳), שהוא דבר מלוקט, ואומרין המביאין אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי. ועוד מן הכתוב: וידי נטפו מר (שיר השירים ה׳:ה׳). ואולי כן הוא בהיותו לח. ויתכן שיאמר: אריתי בעבור שהוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו, ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא, והדם יוצא צרור ולוקטים אותו מן האחו ואמר וידי נטפו מור (שיר השירים ה׳:ה׳), כי הכתוב ידמה ריחו כאלו ידיו תטופנה בריח ההוא נטפי מים.
ואחרים אמרו איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה. גם זו אינה קושיא, כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה אין בו לא טומאה ולא מיאוס.
ופירשו (אבן עזרא פירוש ראשון שמות ל׳:כ״ג): דרור מלשון: וקראתם דרורכג (ויקרא כ״ה:י׳), שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת, ואולי נאמר שהצריך הכתוב להיותו חפשי, לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו, כי כאשר ילכד ויעמוד ברשות אדם לא יעשה מור כי אם מעט ואיננו מבושם. וזה דבר ברור.
ועם כל זה הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור מוסך, שהם אמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה ד׳:י״ד): מור – אינמרנון, והמוסךכד אף בלשון חכמים כך שמו – מוסך, כמו שאמרו בברכות (בבלי ברכות מ״ג.): חוץ ממוסך מפני שהוא מין חיה, וכן שם בירושלמי (ירושלמי ברכות ו׳:ו׳): בר ממוסכין, וכתב בעל הערוך כי גם כן שמו בלשון יון. ועוד אמרו במדרש חזית (שיר השירים רבה א׳:נ״ח): צרור המור דודי לי (שיר השירים א׳:י״ג) – זה אברהם, מה המור הזה ראש לכל מיני הבשמים, כך אברהם ראש לכל הצדיקים, מה המור הזה אין מפיח אלא באור, כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש, מה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות, כך אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסך ריחו מפיח בלא אור. ועוד שנינו (משנה מקואות ט׳:ה׳): אלו חוצצין בכלים הזפת והמור וכו׳, על המרדעת, רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וקתני (משנה מקואות ט׳:ז׳): זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ, וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ.⁠כה ואין המוסך דבר נדבק כזפת שיחוץ, ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבקכו בכלים, אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת. [ותרגום מור ואהלות קציעות כל בגדותיך (תהלים מ״ה:ט׳) – מירא ואקסיליאן וקציעתא.]⁠כז
והקרוב שהוא הנקרא כן בלשון ערבי ׳מור׳, שישכח ממנו מינין, מור אחמר ואביץ, ובו מקטירין, וריחו מפיח באור ביותר והנה כל הלשונות עברית וארמית וגם הערביתכט שוות בו. ובלשון אגדה פרסיית או יונית נקרא אנמרנון קרוב לזה, וגם בלשון רומיים נקרא מירא. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא, והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו שהוא ראש לכל הבשמים (שיר השירים רבה ג׳:ו׳) – שהזכירתו תורה בראשם, או שהוא בהקטרות משובח מכולם. ואיפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר והוא הנקרא דרור, והלוקטו לזה ידיו מתמרמרות שהוא מר כלענה. ושנו בסיפרא (ספרא ויקרא ה׳:כ׳-כ״ב): דברים שאי איפשר לדעתם, כגון המערב מים ביין, קומוס במור, כי זהל מזייפין אותו בקומוס הנקרא צמגלא אלערבי שהוא נדמה לו. ולכך אמר מור דרור, שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד.
ויתכן כי לשון דרור בכל מקום נקיות, וכן: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כ״ה:י׳) – שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם, כלשון: ובעל השור נקי (שמות כ״א:כ״ח).
ומה שאמר הכתוב: וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר (שיר השירים ה׳:ה׳), יתכן שיהיה שיעורו: וידי נטפו שמן מור, כי המנהג לסוך בו גם הידים לעדן ולרכך אותם, כדכתיב: ששה חדשים בשמן המור (אסתר ב׳:י״ב). ופירשו בו: שמן זית שלא הביא שליש (בבלי מגילה י״ג.), מפנילב שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין, כי השמן הזה מתקנין אותו במור, ונקרא כן, וזה טעם: נטפו. [ואני סבור שהוא אינמרנון המוזכר במדרש (שיר השירים רבה ד׳:י״ד), שכך קורין בירושלמי (ירושלמי דמאי א׳:ג׳) שמן ורד ורדינון, וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם]⁠לג (ו)⁠יתכן שיוציאו מן המור שמן כאשר נעשה במוצטכי וזולתם מן הצמגים, והנה ראוי לקרותו מור ושמן המור.
וקנמן בשם מחציתו – לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הוצרך לומרלד קנמון בשם מן הטוב. לשון רבינו שלמה. והרב רבי משה אמר (פירוש המשניות לרמב״ם כריתות א׳:א׳) שהוא קשר סליכה, ואחרים אמרו שהוא העץ הטוב הנקראלה עודטייב.
ואינו כדברי כולם, שהרי אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ס״ה:י״ג) ובמדרש חזית (שיר השירים רבה ד׳:י״ד): קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו, והנה הוא כעשב השדה ירעו אותו הצאן.
ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי אדכר, ובלשון הרומים אשקיננט והוא בשם חשוב, [והוא בלעז: פאייקא דמיקא,]⁠לו והוא מרעהלז לגמלים במקומו. ורבינו בעל ההלכות כתב בפסחים (רי״ף פסחים כ״ה:): קנמון וסנבל שדומין לתבן. והקדה ידועה מלשון הארמית שהיאלח קציעה, וכן בערבי.
(כה) ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח – על דרך הפשט היה מעשה השמן כדברי ר׳ יהודה שאמר (בבלי כריתות ה׳.) שראום במים שלא יבלעו את השמן, ואין השרייה שיהיו במים לבדן, אבל נתנו הבשמים כתושין בכלי מלא מים, והציפו עליהן שמן זית הין, ואחר כך נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים, ונתנו על אשלט נחה גחלים אוממות, ובשלו עד יבשת המים, וקלטו השמן מעליו, כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם. ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רוקח מרקחת כמעשה רוקח, ולא פירש המעשה, כי דרך הרקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (ירושלמי שקלים ו׳:א׳) ר׳ יהודה אומר שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה, משהיה קולט את הריח היה מעבירו, כדרך שהפטמין עושין, שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח וגו׳. (לא-לג) על זר – שאינו צורך כהונה ומלכות. לשון רבינו שלמה.
ור׳ אברהם השיב כי זר במקום הזה כל שאיננו מזרע אהרן ובניו הנזכרים, כמו: והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א) – כל איש זר חוץ מן הנזכרים. וכן: וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כ״ב:י׳), למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (במדבר י״ז:ה׳). ולכן יסבור כי המשיחה בשלמה שהוציא צדוק את קרן השמן מן האהל (מלכים א א׳:ל״ט), והוא שמן המשחה, הוראת שעה על פי הנבואה. ואין כן דעת רבותינו (בבלי כריתות ו׳.).
ואומר אני, כי הכתוב אמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, והיה ראוי שיאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם, כאשר אמר בבגדים: ובגדימ הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו (שמות כ״ט:כ״ט), או שיאמר: ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי (שמות ל׳:ל׳) והיתה להם חוקת עולם לדורותם, כי עכשיו שלא הזכיר רק הם עצמם, ואמר שלא ינתן על זר, יהיה במשמע על כל אדם חוץ מן הנזכרים עצמם, וכן אמר: על בשר אדם לא ייסך, והנה הכתוב מפרש: הכהן המשיח תחתיו מבניו (ויקרא ו׳:ט״ו). אבל כך הוא הדבר: צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי – למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו ׳לדורותיכם׳, ולא ינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיח השם. וכתוב: מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו (תהלים פ״ט:כ״א) – בשמן שהוא משחת קדש לי.
ופירוש על בשר אדם לא ייסך – אזהרה לכל אדם, כי לא אמר: ׳על בשר זר לא ייסך׳. והטעם, שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו, אבל לא יסוך בו בשר שום אדם, אפילו הכהנים המשוחים, כאשר סכין הבשר בשמנים הטובים, ומורחין בהם הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה, כענין: ורחצת וסכת (רות ג׳:ג׳), וארחצך במים ואסוכך בשמן (יחזקאל ט״ז:ט׳). וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו. וכך אמרו רבותינו (בבלי כריתות ז׳.): מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב, שנאמר: על בשר אדם לא ייסך.
(לד) קח לך סמים – אמרו בדרך הפשט, כי פירושו: קח לך סמים הם נטף ושחלת וחלבנה, אלה הסמים, ולבונה זכה עמהם. ואינו נכון להחזיר פעם אחרת סמים,⁠מא כי אין הדרך בכתוב לשנות מה שהזכיר רק בהפסיקו הענין באריכות, או בדברים שהם כן תמיד. והאמת כדברי רבותינו (בבלי כריתות ו׳:) כי הם סמים אחרים.
וכתב רבינו שלמה סמים, שנים, נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה, סמים לרבות עוד כמו אלו, הרי עשרה, ולבונה הרי אחת עשרה.
ויש לתמוה, ולמה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה, סמים רבים, ולבונה זכה, ולא יקפיד רק באלה הארבעה, כי בהם ענןמב עשן הקטרת עולה, רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להן ריח טוב, כדי שיהיה בתימרות עשנו מבושם. וכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה, כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשוה, ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר. והטעם, כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים, ולא לימד על מעשהו, רק סמך עליהם, כן אמר בזה, שיקח מאלה ארבעה סמים במשקל שוה ויוסיף עמהם סמים ויעשה מכולם קטורת מרוקח כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה, ובעשייה אשר הם עושים, ויתן ממנה לפני העדות כדי שתעלה תמרתו כמנהג המוגמרות לפני המלכים. וכן קצר בעשייה (שמות ל״ז:כ״ט), ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם.
וכזה אמרו בגמרא: אמר ריש לקיש, מה לשון קטרת, דבר שמוקטרמג ועולה (בבלי כריתות ו׳:), כי לא צוה בה בתורה רק בדברים שקוטרים ועולין על דרך מעשה הרוקחים. [ואולי] (ו)⁠על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה, וכל מעשה הקטרת, כי כן נתפרש לו גם מעשהמד השמן איך יעשה אותו, אף על גב שתלאו במנהג הרוקחים. [או שלא הקפיד כלל רק על אלה המפורשים בכתוב, וצוה שיבשם אותם בסמים אחרים על דרך הרוקחים. וכך אמרו במדרש חזית: בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטרת אלא אחד עשר סמנין אלו בלבד (שיר השירים רבה ג׳:ה׳).]⁠מה
ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא, כמו שהזכרתי (רמב״ן שמות כ״ה:ו׳), ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים, כי הנטף והחלבנה – שרפים, והשחלת – צפורן, יוצא מן הים. ואמר הכתוב: קח לך סמים הנזכרים, ונטף ושחלת וחלבנה, וסמים עוד, ולבונה זכה, ותעשה קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים. כי הסמים הנזכרים למעלה בשמן, מר דרור וקנמון וקדה (שמות ל׳:כ״ג-כ״ד) נכנסין בקטרת, וקנה בשם על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים, והוא דראציני בלשון ערבי, וכן בלשון הגמרא (בבלי שבת ס״ה:), והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן: שבולת נרד וכרכום והקושט לפי מה ששנו חכמים, ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד רק בבשום שיעשה קטרת מרוקח. וקצר במעשהו ובמשקלי האחרים מפני שצוה שיעשנו כמעשהמו רוקח.
ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה מפנימז שהוזכרו בשיר השירים: נרד וכרכם ואהלות (שיר השירים ד׳:י״ד) – והוא הקוסט,⁠מח ויקראנו בלשון רבים, מפני שהוא שני מינין המתוק והמר. והנה הזכיר שם: קנה וקנמון ולבונה ומור עם אלה השלשה, ואמר: עם כל ראשי בשמים (שיר השירים ד׳:י״ד) להביא הקדה, והנה הם כל סמימט הקטרת. והזכיר תחלה: כפרים עם נרדים (שיר השירים ד׳:י״ג), להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים, כי כפרים מן: וכפרת אותה (בראשית ו׳:י״ד), שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר ואהלות – אקסי לאלוואן, והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומא לינגא לובן, כי אקסי עץ בארמית, לאלוואן כשמו, [ובלשון יון נקרא כן ממש אקסי לואין,]⁠נ וכן שמו בערבי: אלעיד טייב. אבל אנקלוס תירגם כאהלים נטע י״י (במדבר כ״ד:ו׳) כבוסמיא, לא ייחד לו שם.
נטף – הוא צרי. וכתוב בפירושי רבינו שלמה: והצרי קורין לו טרייגא, ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף. ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים, או המגיד כחש לו, כי הטריגא אינה סם אחד, אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאר ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון תריאק. וכן בלשון תלמוד: תרקיא חויא (בבלי שבת ק״ט:), וכן הוזכרה המרקחת בלשונם: כי תריאקה לכולי גופא (בבלי נדרים מ״א:). וחלילה שיכנס בקטרת בשר שקצים ורמשים ושאר ודבש, וכתיב: כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו (ויקרא ב׳:י״א).
אבל הצרי הוא השרף, כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון הנקרא בלשון חכמים קטף, והוא מה ששנינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף (בבלי כריתות ו׳.), ושמא יקראנונא קטף בעבור ששוברין ענפיו בימי החום והצרי זב מהקטיפה ההיא. ואמרו בגמרא בפרק במה מדליקין (בבלי שבת כ״ה:): רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי. וכן היה ר׳ שמעון בן אלעזר אומר הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. ופירשו בו (בבלי שבת כ״ה:): מאי טעמא מפני שריחו נודף, גזירה שמא יסתפק ממנו. והנה הוא השמן הטוב החשוב הנזכר.
ואני תמה, כי אנקלוס תרגם נכאת וצרי ולוט (בראשית ל״ז:כ״ה) – שעף וקטף, וכן: מעט צרי נכאת ולוטנב (בראשית מ״ג:י״א), ותרגם נטף – נטופא, ולא תרגם נטף כצרי,⁠נג ויונתן בן עוזיאל תרגם בכל מקום: צרי – שעף, והוא לשון שמן משחה, מלשון תלמוד: עבדי ליה שיפא בצעא (בבלי חולין קי״א:), והוא מבולע העי״ן, שעיפא, דשייף ליה מההוא מינא בפומיה (בבלי ביצה ט״ז.) – דשעיף.
והנראה מדעתם כי אילן הצרי ופריו שניהם יקראו צרי בלשון הקדש, כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים. והנכאת אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם, ולכך אמר: ויראם את כל בית נכותה (מלכים ב כ׳:י״ג) – שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו שהוא מבחר הסגולה, ושם כתוב: ואת שמן הטוב (מלכים ב כ׳:י״ג), ולכך אמר אנקלוס (אונקלוס בראשית מ״ג:י״א) במנחה של יוסף שהביאו לו: שעף, שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה, והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא קטף, ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב צרי לבדו ויזכירנו לתרופה ולשבח, כגון: הצרי אין בגלעד (ירמיהו ח׳:כ״ב), יתרגםנד אותו יונתן על השמן שהוא שעף. ותרגם אנקלוס: נטף נטופא, והוא השמן הזה הנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים. ואין כאן מקום לתרגמו שעף, כי איננו בקטרת למשיחה.
וראיתי לרב רבי משה (רמב״ם הלכות כלי המקדש ב׳:ד׳) שמכניס בקטרת עץ האילן הנזכר הוא הנקרא בערבי ׳עוד בלסאן׳.⁠נה נראה שסבור כי רשב״ג שאמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף באנו לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת, כי הוא אינו אלא שרף, ובקטרת אין השרף נכנס בו אלא הקטף עצמו.
(לה) ממולח טהור קדש – שיהא מלוח במלח, כמו שאמרו: מלח סדומית רובע (בבלי כריתות ו׳.). ואנקלוס תרגם: מערב, ירצה לעשות ממולח נמוח,⁠נז שיעשהנח הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם, מלשון: כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳), וכן: בלויי מלחיםנט (ירמיהו ל״ח:י״א), ארץ פרי למלחה (תהלים ק״ז:ל״ד), ארץ מלחה (ירמיהו י״ז:ו׳) – כולם ענין השחתה וכליה.
ורבינו שלמה פירש כי לשון ממולח שיהא מעורב יפה בשחיקתן זה עם זה, והביא דומה לו: מלחיך וחובליך (יחזקאל כ״ז:כ״ז), על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה, כאדם שמהפך בכף ביצים טרופות לערבן יפה.
ועל דעתי: נקראו חכמי הספנין מלחים בעבור שהם יודעים טעם הים כאלו הם המרגישים במליחותו ובמתיקותו, כלומר היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים, או מתי הוא רע ומר להם. ואין תופשי המשוטות נקראים מלחים, שהרי כתובס בצור: יושבי צידון וארוד היו שטים לך, זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך (יחזקאל כ״ז:ח׳-ט׳), כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים. וכתיב: וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים עלסא הארץ יעמודו (יחזקאל כ״ז:כ״ט), והנה הם שלשה: תופשי משוט, והמלחים, והחובלים. וכן: ארץ פרי למלחה (תהלים ק״ז:ל״ד) – לארץ מלוחה, שמקום המלח לא יצמיח, כענין שכתוב בסדום: גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח (דברים כ״ט:כ״ב), וכתיב: ויזרעה מלח (שופטים ט׳:מ״ה). ויתכן שיהיה הלמ״ד נוסף בכי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳), ירצה לומר נמוחו,⁠סב כלמ״ד בלאומים (תהלים מ״ד:ט״ו), שלאנן ושלו (איוב כ״א:כ״ג).
(לו) ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד – יתכן לפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת, אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים, והוא קטרת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום, ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות.
ויתכן שיזכיר כי יתן ממנה במזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות, כי כן יאמר בפרשת ויקהל (שמות מ׳:ה׳).
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בדניאל א׳:ח׳.
א כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מועד״.
ב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״פקודי״.
ג כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״לו״.
ד כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2, דפוס רומא: ״למשה״.
ה כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק מופיע כאן: ״לישראל״.
ו כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ומנחת״.
ז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״השבתות״.
ח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״משנות״.
ט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון: ״בבתי״.
י כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בכ״י ובדפוסים של הבבלי: ״גידל״.
יא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לא״.
יב כן בכ״י מינכן 138. בכ״י פריס 222: ״ויעקב ושלמה״. בכ״י פרמא 3258, דפוס ליסבון, רק: ״ושלמה״. בכ״י פולדה 2 רק: ״ויעקב״. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״יעקב ושלמה״.
יג כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שהזכיר״.
יד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ישגלנה״.
טו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בשקל״.
טז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון: ״כת׳⁠ ⁠⁠״. בכ״י פרמא 3255: ״כתוב״.
יז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתוב״.
יח הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
יט כן בכ״י פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255, פרמא 3258, דפוס ליסבון: ״קונין״. בכ״י מינכן 138:״קונים״.
כ כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״שני״.
כא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מה״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בתחלה״.
כג כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט ע״י הדומות: ״מלשון וקראתם דרור״.
כד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״המוסך״.
כה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 הושמט אולי ע״י הדומות: ״וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ״.
כו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שנדבק״.
כז הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״שיש״.
כט כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״העברית״. בכ״י פרמא 3258: ״ערבית וארמית וגם העברית״.
ל כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״הם״.
לא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר ״הנקרא״: ״וצמג״.
לב כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 חסר: ״מפני״.
לג הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
לד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״לו״.
לה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״הנקרא״.
לו הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
לז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מרעה״.
לח כן בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 138: ״היא״. בכ״י פרמא 3255: ״שהוא״.
לט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 תוקן ל: ״האש״.
מ כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״ובבגדי״.
מא כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בכ״י פרמא 3255: ״לסמים״.
מב כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ענין״.
מג כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138: ״שמקטר״. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בעדי הנוסח של הבבלי: ״שקוטר״.
מד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במעשה״.
מה הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
מו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258: ״במעשה״. בכ״י פרמא 3255: ״ממעשה״.
מז כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״מפני״.
מח כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פרמא 3258: ״הקסט״. בכ״י פולדה 2: ״הקושט״. בדפוס ליסבון: ״הקשט״.
מט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בדפוסים מאוחרים: ״סמני״.
נ הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
נא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״יקראוהו״.
נב כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222. בדפוס ליסבון נוסף כאן: ״זעיר קטף״.
נג כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222: ״בצרי״. בכ״י פרמא 3255: ״הצרי״.
נד כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ותרגם״.
נה כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פריס 222: ״בלאסן״. בכ״י פרמא 3255 תוקן ל: ״בלסמאן״.
נו כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״בא״.
נז כן בכ״י פרמא 3255, פולדה 2. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון: ״נמחה״.
נח כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיעשו״.
נט כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2: ״המלחים״.
ס כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״כתוב״.
סא כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח המקרא שלנו: ״אל״.
סב כן בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2, פריס 222, דפוס ליסבון: ״נמחו״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×