×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית י״חתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת וירא} וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח⁠־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ (ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רׇץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ (ג) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם⁠־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל⁠־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ (ד) יֻקַּֽח⁠־נָ֣א מְעַט⁠־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ (ה) וְאֶקְחָ֨ה פַת⁠־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי⁠־עַל⁠־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל⁠־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ (ו) וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל⁠־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ (ז) וְאֶל⁠־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן⁠־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל⁠־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ (ח) וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן⁠־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא⁠־עֹמֵ֧דא עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ (ט) וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָ֔יׄוׄב אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ (י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה⁠־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ (יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ (יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה⁠־לִּ֣יג עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖יד זָקֵֽן׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ (יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃ (טו) {שני} וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶֽר ׀ לֹ֖אה כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃ (טז) וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔יםו וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל⁠־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃ (יז) וַֽיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤הז אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔םח אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃ (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛הט לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ⁠־ב֔וֹי כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת⁠־בָּנָ֤יו וְאֶת⁠־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עַל⁠־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ (כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי⁠־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ (כא) אֵֽרְדָה⁠־נָּ֣איא וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם⁠־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ (כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔יםיב וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם⁠־רָשָֽׁע׃ (כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא⁠־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ (כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם⁠־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יקיג כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל⁠־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אִם⁠־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכׇל⁠־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ (כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה⁠־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ (כח) א֠וּלַ֠י יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת⁠־כׇּל⁠־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם⁠־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ (כט) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔היד בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ (ל) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל⁠־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙טו וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔הטז אִם⁠־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה⁠־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל⁠־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽיםיז׃ (לב) וַ֠יֹּ֠אמֶר אַל⁠־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ⁠־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ (לג) וַיֵּ֣לֶךְ יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל⁠־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וְהֽוּא⁠־עֹמֵ֧ד =א⁠(ס),ל,ש,ש1,ק3 <א⁠(ס)=בקדמא? אינו כן אלא במקף ומתג בה"א>
• דפוסים=<וְה֨וּא עֹמֵ֧ד> (קדמא ודרגא)
ב אֵׄלָ֔יׄוׄ =ש,ש1,ה,ש2? ומ"ש, וכך בתיגאן ובספרי התורה של כל העדות (הנקודות באותיות אי"ו); וראו ברויאר (נוסח המקרא ב"כתר ירושלים" עמ' 3 הערה 23) לגבי מחלוקת בין המסירות בדקדוקי הטעמים, במסורה הסופית בכתי"ל (מ"ס-ל=ל) ובמקראות הגדולות.
• ל,ק3,ו=אֵׄלָ֔ׄיׄוׄ (ארבע אותיות מנוקדות כולל האות למ"ד)
• הערת ברויאר
ג הָֽיְתָה⁠־לִּ֣י ל=הָֽיְתָה⁠־לִּ֣י בגעיה ימנית
ד וַֽאדֹנִ֖י ל=וַֽאדֹנִ֖י בגעיה ימנית
ה וַיֹּ֥אמֶֽר ׀ לֹ֖א =ק3 ושיטת-א (געיה); הכתר מקפיד לרשום געיה בהברה השנייה של תיבת "ויאמר" בטעם מחבר שאחריה "לא" (שופטים יב,ה; מל״א ב,ל; מל״ב יא,כב), למרות שכתבי⁠־יד אחרים לא עושים את זה בדרך כלל, וראו על כך בייבין יט.3 (עמ' 191) ושגם מסירות מעידות על כך כאן בבראשית.
• ל,ל1,ש,ש1=וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א (אין געיה, ואולי בכתי"ל נמחקה הגעיה) וכך אצל ברויאר ומג"ה, וכמו כן בדפוסים וקורן וסימנים.
ו הָֽאֲנָשִׁ֔ים ל=הָֽאֲנָשִׁ֔ים בגעיה ימנית
ז הַֽמְכַסֶּ֤ה =ל,ש,ק3 ובדפוסים ומ"ש
• ל=הַֽמְכַסֶּ֤ה בגעיה ימנית
• מג"ה=הַֽמֲכַסֶּ֤ה (לפי שחזור שיטת הכתר)
ח מֵֽאַבְרָהָ֔ם ל=מֵֽאַבְרָהָ֔ם בגעיה ימנית
ט הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=דרגא תיביר? כן>
י וְנִ֨בְרְכוּ⁠־ב֔וֹ =ש,ש1,ק3 ובדפוסים
• ל!=<וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ> (חסר מקף)
• הערת דותן
יא אֵֽרְדָה⁠־נָּ֣א =ש ובדפוסים
• א⁠(ס),ל,ק3=אֵֽרֲדָה⁠־נָּ֣א (חטף) <א⁠(ס)=חטף פתח? כן>
• הערת ברויאר
יב הָֽאֲנָשִׁ֔ים ל=הָֽאֲנָשִׁ֔ים בגעיה ימנית
יג כַצַּדִּ֖יק =ש,ש1,ק3 ובדפוסים
• ל!=כַצַדִּ֖יק (חסר דגש באות צד"י) והמקליד תיקן בלי להעיר
• הערות דותן וברויאר
יד אֶֽעֱשֶׂ֔ה ל=אֶֽעֱשֶׂ֔ה בגעיה ימנית
טו לַֽאדֹנָי֙ ל=לַֽאדֹנָי֙ בגעיה ימנית
טז אֶֽעֱשֶׂ֔ה ל=אֶֽעֱשֶׂ֔ה בגעיה ימנית
יז הָֽעֶשְׂרִֽים ל=הָֽעֶשְׂרִֽים בגעיה ימנית
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סדר וירא אליו (א-ב) וירא אליו – לשון רבינו שלמה: לבקר את החולה. אמר רבי חמא ברבי חנינא יום שלישי למילה היה, ובא הקב״ה ושאל לו.⁠א והנה שלשה אנשים – המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים. שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה, ואחד לרפאת את אברהם, ואחד להפוך את סדום. ורפאל שריפא את אברהם, הלך משם להציל את לוט, שאין זה שתי שליחיות כי היה במקום אחרב ונצטוה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה. ויאכלו (בראשית י״ח:ח׳) – נראו כמי שאכלו. ובספר מורה הנבוכים (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:מ״ב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראותג הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת: כי נשא עיניו במראה והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניךד – זה סיפור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, הגדול שבהם. ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר: וירא אליו י״י, כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות. והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקהה שרה, רק הכל מראה. ואם כן, בא החלום הזה ברב ענין כחלומות השקר כי מה תועלת להראות בו כל זה. וכן אמר בענין: ויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה) – שהכל מראה, ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו (בראשית ל״ב:ל״ב) בהקיץ, ולמה אמר: כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי (בראשית ל״ב:ל״א), כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (בראשית כ״ח:י״ג). והנה לפי דעתו זאת, יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, או מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה: ויאיצו המלאכים, קום קח את אשתך, ויאמר המלט על נפשך, והנה נשאתי פניך (בראשית י״ט:ט״ו-כ״א), וכל הפרשה כולה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשב שהיו המעשים נעשים מאליהן, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה. ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשמעם אף כי להאמין בהם. ובאמת כי בכל מקום שהוזכר בכתוב ראית מלאך, או דבור מלאך, הוא במראה או בחלום, כי הרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות נבואה, כי המשיג לראיית מלאך או דבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל״ד, רמב״ם הלכות יסודי התורה ז׳:ו׳), כי כל נביא זולתי משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (בבלי מגילה ג׳.) בדניאל: אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאוו נביא, וכן לא נכתב ספרו בסיפרי הנביאים, מפני שהיה ענינו עם גבריאל אף על פי שהוא נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני: ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל וגו׳ (דניאל ט׳:כ״א), וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ היתה, בלכתו עם חביריו על יד הנהר (דניאל י׳:ד׳). ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שחשב הרב (רמב״ם מורה נבוכים ב׳:ל״ד). והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות, כמו שאמר: וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (שמות ו׳:ג׳) – וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החלוק שביניהם ואמרו (ויקרא רבה א׳:י״ד): מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרי: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י״ב:י״א), ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב: ותמונת י״י יביט (במדבר י״ב:ח׳), כמו שמפורש בויקרא רבה (ויקרא רבה א׳:י״ד), ובמקומות אחרים (בבלי יבמות מ״ט:). ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב: גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר י״י (מלכים א י״ג:י״ח) לאמר וגו׳ כי פירושו: גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר י״י הוא, וזו מדרגה ממדרגות הנבואה, כאשר אמר איש האלהים: כי כן צוה אותי בדבר י״י (מלכים א י״ג:ט׳), ואמר: כי דבר אלי בדבר י״י (מלכים א י״ג:י״ז). וכבר אמרו רבותינו (במדבר רבה כ׳:ג׳) בענין בלעם שאמר: ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כ״ב:ל״ד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב״ה: קום לך אתם (במדבר כ״ב:כ׳), ואתה אומר שאחזור, כך אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך: ויקרא מלאך י״י אל אברהם ויאמר אל תשלח ידך (בראשית כ״ב:י״ב), למוד הוא לומר דבר ומלאךז מחזירו וכו׳. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר י״י הוא. ובתחלת ויקרא רבה (ויקרא רבה א׳:ט׳) אמרו: ויקרא אל משה (ויקרא א׳:א׳) – לא כאברהם, באברהם כתיב: ויקרא מלאך י״י אל אברהם שנית מן השמים (בראשית כ״ב:ט״ו), המלאך קורא והדבור מדבר. ברם, הכא אמר הקב״ה: אני הוא הקורא ואני הוא המדבר, כלומר שלא היה אברהם משיג בנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת. הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה, ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא: גלוי עינים, כמו: ויגל י״י את עיני בלעם וירא את מלאך י״י (במדבר כ״ב:ל״א), וכן: ויתפלל אלישע ויאמר י״י פקח נא את עיניו ויראהח (מלכים ב ו׳:י״ז). אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים, כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן: ויאבק איש עמו (בראשית ל״ב:כ״ה) וכן: וימצאהו איש (בראשית ל״ז:ט״ו) על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב׳) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים: המלבוש, יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית השם ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור השם ככתוב בדברי משה רבינו בתחלת נבואתו (שמות ג׳:ב׳-ד׳), ובדברי זכריה (זכריה ג׳:א׳-ב׳), עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (רמב״ן שמות ג׳:ב׳). וענין ויאכלו (בראשית י״ח:ח׳) – אמרו חכמים (בראשית רבה מ״ח:י״ד) ראשון ראשון מסתלק, וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת: אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (בראשית י״ז:כ״ו), אמר שנראהט אליו השם בהיותו חולה במילתו יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, [והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה, לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת.]⁠י ואמר באילוני ממרא – להודיע המקום אשר בו נמול. וזה גלוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו, כענין שבא במשכן: ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד י״י אל כל העם (ויקרא ט׳:כ״ג), כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית שכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל, אלא גמול במצוה הנעשית כבר, ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם1 כענין שנאמר: אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך (תהלים י״ז:ט״ו), וכן ביעקב אמר: ויפגעו בו מלאכי אלהים (בראשית ל״ב:ב׳), ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר, רק שזכה לראיית מלאכי עליון וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה, וכן אמרו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:ב׳) ביורדי הים שאמרו: זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) – ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, היה זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בי״י ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף: ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבודיא י״י נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר י״ד:י׳) ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם. ואל תחוש להפסק הפרשה כי הענין מחובר ולכך אמר: וירא אליו י״י, ולא אמר: וירא י״י אל אברהם. אבל בפרשה רצה לסדר הכבוד הנעשהיב לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר, ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה, כמו שאמר: ושרה שומעת (בראשית י״ח:י׳). וזו כונתם שאמרו (בבלי סוטה י״ד.): לבקר את החולה, שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (בראשית רבה מ״ח:ד׳): מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ׳:כ׳) – ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא יכונו בזה עוד לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות, כדכתיב: באור פני מלך חיים (משלי ט״ז:ט״ו). וטעם נצבים עליו – שהיו עומדים לנגדו מסתכלים, כלשון: הנצב על הקוצרים (רות ב׳:ה׳), משרי הנצבים (מלכים א ה׳:ל׳). ולפי שהוא יושב והם היו עומדים ורואים בו, אמר: עליו, וזה טעם: וירא וירץ לקראתם, כי כאשר ראה אותם עומדים נגדו ולא היו הולכים לדרכם, רץ לקראתם להביאם אל ביתו. וטעם מפתח האהל – להגיד שהיה עדיין יושב שם אחרי הסתלק ממנו מראה השכינה. ויתכן שיהיה עליו – על האהל שהיו קרובים אליו מן הצד האחר, שלא כנגד הפתח, והיו נצבים שם ולא היו מתקרבין אל אברהם, כטעם: חונים על הים (שמות י״ד:ט׳). (ג) אדני אם נא מצאתי חן בעיניך – מצינו אותו בספרים קמוץ, והנה קראם בשם רבם באל״ף דל״ת, כי הכיר בהם שהם מלאכי עליון, כאשר יקראו אלהים ואלים, ולכן השתחוה להם ארצה. אל נא תעבור – עם כל אחד ידבר, כדרך כל התורה: ושמרתם את כל חקותי ועשיתם אותם,⁠יג ערות אביך וערות אמך לא תגלה (ויקרא י״ח:ה׳-ז׳), ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה (ויקרא י״ט:ט׳), ובקשתם משם את י״י אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך (דברים ד׳:כ״ט). ורב משנה התורה כן. והפך מזה: ראה אנכי נותן לפניכם (דברים י״א:כ״ו). ורבותינו אמרו (בראשית רבה מ״ח:י׳): לגדול שבהם אמר, וגם זה יתכן שיאמר לגדול: אל נא תעבור, ואתה ורעיך אשר ישארו עמך תרחצו רגליכם. והנכון בעיני שקרא את כולם אדונים, ופנה אל כל אחד ואחד.⁠יד ואמר לראשון: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור, וכן אמר לשני, וכן לשלישי, לכל אחד בפני עצמו יתחנן: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, ויקח נא מעט מים ורחצו כלכם רגליכם, וזה דרך מוסר וכבוד מרוב חפצו להתנדב עמהם. והנה הכיר בהם שהם עוברי דרך, ואין חפצם ללון שם, ולכן לא בקש מהם רק שיוקח מעט מים לרחוץ רגליהםטו מעט מפני החום, לתת מים קרים על נפש עיפה (משלי כ״ה:כ״ה), וישענו תחת העץ לרוח היום, לא יבאו באהל ובמשכן. (ה) וזה טעם כי על כן עברתם על עבדכם – כי אחרי שדרככם עלי, איננו נכון שלא תנוחו מעט אצלי. כן תעשה כאשר דברת – דרך מוסר, שפת לחם די. לשון ר׳ אברהם. או יאמר: כן תעשה לנו להשען תחת העץ ולעבור מיד, כי שלוחים אנחנו ואל תעכבנו לבא באהל או ללון עמך. (ו) קמח סלת – סלת לעוגות, קמח לעמילן של טבחים לכסות את הקדרה ולשאובטז את הזוהמא. לשון רבינו שלמה. וכך הוא בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ח:י״ב), ושםיז פירשו שהיו שלש סאין לכל אחד, ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים. אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון, וזהו כמרבה עולות למזבח, או שסעדו גדולי ביתו עמהם לכבודם. ועל דרך הפשט: מהרי שלש סאים קמח לעשות מהן סלת, והנה הוציאה מכל השלש סאין סלת נקיה מעט. (ז) וטעם ואל הבקר רץ אברהם – להגיד רוב חשקו בנדיבות, כי האדם הגדול אשר היו בביתו שמונה עשר ושלש מאות איש שולף חרב, והוא זקן מאד וחלוש במילתו, הלך הוא בעצמו אל אהליח שרה לזרז אותה בעשיית הלחם, ואחר כן רץ אל מקום הבקר לבקר משם בן בקר רך וטוב לעשות לאורחיו, ולא עשה כל זה על יד אחד ממשרתיו העומדים לפניו. (י) שוב אשוב אליך – לשון רבינו שלמה: לא בשרו המלאך שישוב אליו, אלא בשליחותו של מקום אמר לו, כמו: ויאמר לה מלאך י״י הרבה ארבה את זרעך (בראשית ט״ז:י׳), והוא אין בידו להרבות, אלא בשליחותו של מקום אמר לו. אף כאן, בשליחותו של מקום אמר לו. והוצרך הרב לאמר כן מפני שהקב״ה אמר לו בכאן: למועד אשוב אליך (בראשית י״ח:י״ד), ובין במלאך או בהקב״ה לא מצינו ששב אליו למועדו, אולי נכלל בלשון: וי״י פקד את שרה כאשר אמר ויעש י״י לשרה כאשר דבר (בראשית כ״א:א׳). ור׳ אברהם אמר (אבן עזרא בראשית כ״א:ב׳): כי ויאמר י״י אל אברהם וגו׳ (בראשית י״ח:י״ג) הוא דבר המלאך בשם שולחו, ושב אליו למועד אשר דבר אותו (בראשית כ״א:ב׳) ואם לא נכתב. והנכון בעיני שהוא מן: תשובת השנה (שמואל ב י״א:א׳), יאמר כי שוב אשוב אליך עת כעת הזאת שתהיו בו חיים, ויהיה בן לשרה אשתך, וזה כאשר נאמר לאברהם: למועד הזה בשנה האחרת (בראשית י״ז:כ״א), ויהיה אשוב כמו: ושב י״י אלהיך ושב וקבצך (דברים ל׳:ג׳). (יא) באים בימים – האדם בימי בחורותיו יקרא: עומד בימים, ויקראו ימיו כי הם שלו, כלשון: את מספר ימיך אמלא (שמות כ״ג:כ״ו), אבל כאשר יזקין ויחיה ימים רבים מרוב בני האדם בדורו יקרא: בא בימים מפני שהוא כבא בארץ אחרת, נוסע מעיר ובא אל עיר, מיום ליום. חדל להיות לשרה ארח כנשים – הוא הזמן להריון כי אחרי הפסק הארח מחמת זקנה לא תהרינה. (יג) ואני זקנתי – הוא פירוש: אחרייט בלותי (בראשית י״ח:י״ב). ודברו אמת,⁠כ אך מפני השלום לא רצה לגלות מה שאמרה: ואדני זקן (בראשית י״ח:י״ב), כי היה ראוי שיאמר: ואני ואדני זקנים, כי שרה בשניהם תצחק.⁠כא (יד) היפלא מי״י דבר – אם דבר נפלא ורחוק הוא שיהיה מאת השם ככה, כלשון: כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים א כ״ט:י״ד). ודומה לזה: מאשר שמנה לחמו (בראשית מ״ט:כ׳) – מאת אשר תבא לחם שמנה. ואנקלוס תרגם: היתכסי עשאו, כלשון: כי יפלא ממך דבר (דברים י״ז:ח׳). ואם כן, יש בו סוד נעלם. ולשון רבינו שלמה: היפלא – היתכסי, וכי שום דבר מופלא ומכוסה ממני מלעשות כרצוני, הרכיב בו שני ענינים. (טו) ותכחש שרה לאמר – אני תמה בנביאה הצדקת איך תכחש באשר אמר השם לנביא, וגם למה לא האמינה לדברי מלאכי אלהים. והנראה בעיני כי המלאכים האלה הנדמים כאנשים באו אל אברהם, והוא בחכמתו המכיר בהם, ובשר אותו: שוב אשוב אליך ולשרה בן (בראשית י״ח:י׳,י״ד), ושרה שומעת ולא ידעה כי מלאכי עליון הם, כענין באשת מנוח (שופטים י״ג:ו׳). ואולי לא ראתה אותם כלל. ותצחקכב בקרבה – ללעג, כמו: יושב בשמים ישחק י״י ילעג למו (תהלים ב׳:ד׳), כי השחוק לשמחה הוא בפה כמו: אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכ״ו:ב׳), אבל השחוק בלב לא יאמר בשמחה. והקב״ה האשים אותה לאברהם, למה היה הדבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין או שתאמר: אמן כן יעשה י״י,⁠2 והנה אברהם אמר אליה: למה צחקת,⁠כג היפלא מי״י דבר (בראשית י״ח:י״ד), ולא פירש אליה כי השם גלה אליו סודה, והיא מפני יראתו של אברהם תכחש בו, כי חשבה כי אברהם בהכרת פניה יאמר כן, או מפני ששתקה ולא נתנה שבח והודאה בדבר, ולא שמחה. והוא אמר: לא כי צחקת, אז הבינה כי בנבואה נאמר לו כן, ושתקה ולא ענתה אותו דבר. וראוי שנאמר עוד כי אברהם לא גלה לה הנאמר לו מתחלה: אבל שרה אשתך יולדת לך בן (בראשית י״ז:י״ט), אולי המתין עד שלוח השם אליה הבשורה ביום מחר, כי ידע כי לא יעשה י״י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג׳:ז׳). או מרוב זריזותו במצות היה טרוד במילתו ומילת עם רב אשר בביתו, ואחרי כן בחולשתו קם וישבכד לו פתח האהל, והמלאכים באו אליו טרם שהגיד לה דבר. (יז) וי״י אמר – אל צבא השמים העומדים עליו, או אל המלאכים השלוחים. ויתכן שהוא המחשבה, שחשב שלא יתכסה ממנו מפני הטעמים הללו. וכן: ואני אמרתי בדמי ימי אלכה (ישעיהו ל״ח:י׳), וכן: ויאמר להכות את דוד (שמואל ב כ״א:ט״ז), וכן כל אמירה עם הלב – מחשבה. (יח-יט) [ואברהם היו יהיה – מדרש אגדה: זכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ברכו. ופשוטו של מקרא: וכי ממנו אני מעלים, והלא חביב לפני להיות לגוי גדול ועצום. לשון רבינו שלמה. והנכון: כי השם יתברך דבר בכבוד אברהם. אמר: הנה הוא עתיד להיות לגוי גדול ועצום, ויהיה זכרו בזרעו ובכל גויי הארץ לברכה, לכן לא אכסה ממנו, כי יאמרו הדורות הבאים איך כסה ממנו, או איך נתאכזר הצדיק על שכיניו החונים עליו ולא ריחם ולא התפלל עליהם כלל. והגלוי אליו טוב ויפה, כי ידעתי בו שהוא מכיר ויודע שאני י״י אוהב צדקה ומשפט, כלומר שאני עושה משפט רק בצדקה, ולכן יצוה את בניו וביתו אחריו לאחוז דרכי, והנה אם בדרך צדקה ומשפט יפטרו יתפלל לפני להניחם, וטוב הדבר, ואם חייבין הם לגמרי, גם הוא יחפוץ במשפטם, ולכן ראוי שיבא בסוד י״י.]⁠כה (יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה – לשון רבינו שלמה: ארי ידעתיניה, כתרגומו,⁠כו לשון חיבה, כמו: מודע לאישה (רות ב׳:א׳), ואדעך (שמות ל״ג:י״ז). אמנם, עיקר כולם לשון ידיעה שהמחבב את האדם ומקרבו אצלו יודעו ומכירו, ואם תפרשהו: יודע אני בו שיצוה את בניו, אין למען נופל על הלשון. ויתכן שיהיה ידעתיו – גדלתיו ורוממתיו בעבור אשר יצוה את בניו אחריו לעשות הישר לפני, ולכן אשימנו לגוי גדול ועצום (בראשית י״ח:י״ח) שיעבדוני. וכמוהו: ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב), מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳). או יאמר: ידעתיו שיצוה, וכן: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה׳:י״ג) – שינוח. והנכון בעיני שהוא ידיעה בו ממש. ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים, וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם, אבל בחסידיו ישים אליו לבו3 לדעת אותו בפרט, להיות שמירתו דבוקה בו תמיד, לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל, כטעם: לא יגרע מצדיק עינוכז (איוב ל״ו:ז׳). ובאו מזה פסוקים רבים, כדכתיב: הנה עין י״י אל יראיו (תהלים ל״ג:י״ח) וזולת זה. (כ-כב) ויאמר י״י זעקת סדום ועמורה – לשון רבינו שלמה: ויאמר י״י – אל אברהם, שעשה כאשר אמרכח שלא יתכסה ממנו. ואמר ר׳ אברהם, כי נכנס פסוק: ויפנו משם האנשים (בראשית י״ח:כ״ב) בנתים, להודיע כי בעת שבאו לסדום אז אמר השם לאברהם: זעקת סדום ועמורה כי רבה. וכן דעת כל המפרשים, כי עם אברהם ידבר. ולפי זה הנכון בפסוק: ויפנו משם האנשים (בראשית י״ח:כ״ב), לומר כי כאשר אמר השם לאברהם בנסוע האנשים ממנו: זעקת סדום ועמורה כי רבה, עמד אברהם בתפלה ותחנה לפניו למחול להם, ולתת לו רשות לדבר, והאריך בתפלתו עד שבאו האנשים סדומה, ואז נגש אברהם ואמר: האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג). או יהיה פירושו ששב לבאר: עודנו עומד לפני י״י (בראשית י״ח:כ״ב), כי נגש אברהם ואמר: האף תספה (בראשית י״ח:כ״ג), והנה האריך בתחנה לפניו בכל פעם לאמר: אל יחר אף י״י, והיה עוד מכוין דעתו בכל פעם לנבואה, עד ששמע תשובת דבריו מפי הקב״ה, והאריכו כל היום בזה. וילך י״י בערב כאשר כלה לדבר אל אברהם (בראשית י״ח:ל״ג), ובאו שני המלאכים סדומה (בראשית י״ט:א׳). זעקת סדום ועמורה – היא זעקת עשוקים, יזעיקוכט וישועו מזרוע רשעם. והיה ראוי שיאמר הכתוב: זעקת סדום ועמורה שמעתי כי רבה, או שיאמר:⁠ל זעקת סדום ועמורה רבה וחטאתם כבדה מאד, אבל ענין הכתוב: זעקת סדום ועמורה וחטאתם שגדלו מאד, ארד ואראה אם כלם חטאו בהם, ואם לא אדעה מי החוטאים. וענין הירידה והראיה – אמר רבינו שלמה בדרך הדרש: לימד לדיינין שלא יפסקולא דיני נפשות אלא בראיה. ועל דרך הפשט: מפני שרצה הקב״ה לגלות לאברהם ענין סדום, ולהודיעו כי אין בהם עושה טוב, אמר אליו: זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארד לראות – כלומר: באתי לשפוט, אם חטאו בה – אעשה בהם כלה, ואם לא – אדעה מה לעשות בהם, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.⁠4 הודיעו כי עדיין לא נגמר דינם, וכי עתה יפקוד עונם וישפוט אותם. וזה כלשון: י״י משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, הכל סרלב יחדו נאלחו (תהלים י״ד:ב׳-ג׳). ור׳ אברהם אמר בו סוד, מילדי נכרים ישפיקו בו. ואני ארמוז לך דעת מקבלי האמת, דרשו רבותינו (ירושלמי תענית ב׳:א׳) בפסוק: כי הנה י״י יוצא ממקומו וירד ודרך על במתי ארץ (מיכה א׳:ג׳) – יוצא ובא לו ממדה למדה, יוצא ממדת רחמים ובא לו למדת הדין. וכן הענין הזה, ויאמר י״י אל לבו: זעקת סדום ועמורה כי רבה, ארד במדת רחמים אל מדת הדין, ואראה ברחמים אם כצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו כלה, ואם לא אדעה וארחם, כדרך: וידע אלהים (שמות ב׳:כ״ה). ואחר שסיפר הכתוב דעת עליון, חזר אל הענין הראשון וסיפר במעשה, כי האנשים אשר השקיפו על פני סדום ללכת שמה ושלחם אברהם הגיעו שמה, ואברהם מעת הפרדם ממנו ועד הגיעם שם עודנו עומד לפניו, כי קראו והגיד לו כי מלאכיו הם השלוחים האלה להשחית המקום כאשר אמר, ולא הוצרך לפרש מתי עמד לפניו, כי מעת שאמר: המכסה אני מאברהם (בראשית י״ח:י״ז) נודע שהגיד לו. (כג) ויגש אברהם ויאמר האף תספה – אפו של הקב״ה היא מדת דינו, וחשב אברהם שהיא תספה צדיק עם רשע, כי לאלג ידע מחשבות י״י אשר חשב עליהם ברחמיו כאשר פרשתי (רמב״ן בראשית י״ח:כ״ב). ולכן אמר כי הגון הוא וטוב שישא לכל המקום למען חמשים הצדיקים, אבל לא יתכן, גם במדת הדין, להמית צדיק עם רשע (בראשית י״ח:כ״ה), שאם כן יהיה כצדיק כרשע, ויאמרו: שוא עבוד אלהים,⁠5 וכל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ, והוא העושה משפט כענין: ויגבה י״י צבאות במשפט (ישעיהו ה׳:ט״ז) ואמרנו (בבלי ברכות י״ב:) המלך המשפט, וזהו ענין הכפל: חלילה לך (בראשית י״ח:כ״ה). והקב״ה הודה שישא לכל המקום אם ימצא שם חמשים בעבורם, כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כל הענין היות ויאמר י״י כתוב יו״ד ה״א, וכל אשר הזכיר אברהם אל״ף דל״ת, והנה זה מבואר. (כד) חמשים צדיקים – כתב רבינו שלמה: עשרה לכל כרך וכרך. התשחית בחמשה (בראשית י״ח:כ״ח) – תשעה לכל כרך וכרך, ואתה צדיקו של עולם הצטרףלד עם כלם. אולי ימצאון שם ארבעים (בראשית י״ח״כ״ט) – וימלטו ארבעה כרכים, וכן שלשים יצילו שלשה, ועשרים יצילו שנים, ועשרה יצילו אחד. ולא בקש על פחות מעשרה, שדורלה המבול היו שמנה צדיקים ולא הצילו על דורן, ותשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא. כל אלו דברי הרב ז״ל. ואני תמה, אם כן, מה התפלה והתחנה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם: אל נא יחר לי״ילו (בראשית י״ח:ל׳,ל״ב), והנה נא הואלתי (בראשית י״ח:כ״ז), והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה, ושלשים ועשרים יצילו לפי חשבון כאשר החמשים יצילו חמשה. וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, והלא לארבעים וחמשה היה מבקש הצירוף ולא היו שם ארבעים וחמשה, אבל תשעה אולי ימצאון שם. והנה דעת הרב לומר שהרבים ראויין להצלה גדולה יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו: אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה (ספרא ויקרא כ׳:ט״ז). והנה הודה הקב״ה שיצילו ארבעים וחמשה בצירוף צדיקו של עולם, כל הכרכין כאלו היו חמשים שלמים, ומעתה כשיהיו ארבעים מצילין ארבעה אף בצירוף הצדיק ית׳ ינצלו, וכן השלשים והעשריםלז והעשרה, שכבר הודה בצירוף הזה. ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמשה שהם רבים, ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין כמו שאמרנו, צדקת י״י ראויה היא להצטרף ולהציל כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט, זה דעת הרב. ודרך פשט הכתובים סלולה, שאמר תחלה חמשים לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד, וחזר ופחת כמו שיכול ולהציל הכל היה אומר, ולא ידעתי מי הכניסו לרב בענין שאמר. (כח) לחלא אשחית אם אמצא שם – יבטיח אותו שלא ישחית אם ימצאון שם כן, ולא היה אומר לו: דע שאין שם כמספר הזה שאמרת, לפי שעדין לא נגמר דינם כאשר אמר: ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א) והנה אברהם לא ידע מה יעשה בהם, ולכן השכים בבקר והשקיף על פני סדום (בראשית י״ט:כ״ח) ובראותו כי נשחתו ידע שלא היו שם כן. (כו) לטבתוך העיר – פירש רבי אברהם שיהיו יראים את השם בפרהסיא. וכן: שוטטו בחוצות ירושלם (ירמיהו ה׳:א׳). והנכון בעיני: כי אברהם אמר: בתוך העיר לאמר שאפילו יהיו נכרים יושבים בתוכה ראוי שיצילוה.⁠מ ואמר זה בעבור לוט, וחשב אולי יש אחרים שם.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 השוו ללשון הפסוק בקהלת ט׳:ז׳.
2 השוו ללשון הפסוק בירמיהו כ״ח:ו׳.
3 השוו ללשון הפסוק באיוב ל״ד:י״ד.
4 השוו ללשון הפסוק בתהלים פ״ט:ל״ג.
5 השוו ללשון הפסוק במלאכי ג׳:י״ד.
א כן בכ״י פרמא 3255, וכן בכ״י פרמא 3115 של פירוש רש״י. בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון, וכן בכ״י לייפציג 1 של רש״י: ״בו״.
ב כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אחד״.
ג כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פריס 222, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״במראה״.
ד כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 נוסף כאן: ״אל נא״.
ה כן בכ״י פולדה 2, ס״פ I 44, רומא 44, לונדון 5703, וטיקן 40, פריס 222, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 2978: ״שחקה״. ועיינו רמב״ן בראשית י״ז:י״ז.
ו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, רומא 44, לונדון 5703: ״לא״.
ז כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, רומא 44, לונדון 5703: ״והמלאך״.
ח כן בפסוק בכ״י ס״פ I 44, רומא 44, פרמא 2978, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, דפוס רומא: ״עיני אלה ויראו״.
ט כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״נראה״.
י הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
יא כן בכ״י פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ומראה כבוד״.
יב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שנעשה״.
יג כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, ס״פ I 44, רומא 44, פרמא 2978, פריס 222, וטיקן 40, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אותם״. בפסוק: ״ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם״, והשוו ויקרא י״ט:ל״ז, כ׳:כ״ב.
יד כן בכ״י ס״פ I 44, וכן נוסף בין השיטין בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, רומא 44, פולדה 2, פרמא 2978, פריס 222, דפוס ליסבון חסר: ״ואחד״.
טו כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״רגליכם״.
טז כן בכ״י פרמא 3255, פרמא 2978, וכן בכ״י פרמא 3115 של פירוש רש״י. בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, לונדון 5703, וטיקן 40, דפוס ליסבון, וכן בכ״י לייפציג 1 של רש״י: ״לשאוב״.
יז כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״וכך״.
יח כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אהל״.
יט כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״אחרי״.
כ בכ״י פולדה 2 נוסף בגיליון: ״והוא לשון ר׳ אברהם״.
כא כן בכ״י מינכן 138, ס״פ I 44, פרמא 2978. בכ״י פרמא 3255, פולדה 2, רומא 44, לונדון 5703, פריס 222, דפוס ליסבון: ״תשחק״.
כב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, ס״פ I 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ותשחק״.
כג כן בכ״י פולדה 2, ס״פ I 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״שחקת״.
כד כן בכ״י רומא 44, וכן תוקן בין השיטין בכ״י פרמא 3255. בכ״י מינכן 138, פולדה 2 חסר ״קם״ וכתוב רק: ״וישב״. בכ״י ס״פ I 44, דפוס ליסבון חסר ״קם״ וכתוב רק: ״ישב״.
כה הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.
כו כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, פרמא 2978, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כתרגומו ארי ידעתיניה״.
כז כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״עיניו״.
כח כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״כמו שאמר״.
כט כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 2978: ״יזעקו״.
ל כן בכ״י פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138: ״שאמר״.
לא כן בכ״י פולדה 2, ס״פ I 44, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255, מינכן 138 נוסף כאן: ״את הדין״.
לב כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״סג״, והשוו תהלים נ״ג:ד׳.
לג כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ולא״.
לד כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פולדה 2, רומא 44, דפוס ליסבון, דפוס רומא. בכ״י פרמא 2978, פריס 222, וכן בנוסח של רש״י שלנו: ״תצטרף״.
לה כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון, וכן בכ״י פרמא 3115 של פירוש רש״י. בכ״י פרמא 3255: ״כי דור״.
לו כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138. בפסוק ובדפוס ליסבון: ״לאדני״.
לז כן בכ״י מינכן 138, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״ועשרים״.
לח הביאור על פסוק כ״ח מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים לפני הביאור על פסוק כ״ו.
לט הביאור על פסוק כ״ו מופיע בכ״י ובדפוסים הראשונים אחרי הביאור על פסוק כ״ח.
מ כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, ס״פ I 44, רומא 44, פרמא 2978, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שיצילום״.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144