R. Saadia Gaon Commentary Mishlei 18 – ר' סעדיה גאון פירוש משלי יח‏ – Mikraot Gedolot

תנ״ך

פירוש

(א) לְֽ֭תַאֲוָה יְבַקֵּ֣שׁ נִפְרָ֑ד בְּכׇל⁠־תּ֝וּשִׁיָּ֗ה יִתְגַּלָּֽע׃ (ב) לֹא⁠־יַחְפֹּ֣ץ כְּ֭סִיל בִּתְבוּנָ֑ה כִּ֝֗י^א אִֽם⁠־בְּהִתְגַּלּ֥וֹת לִבּֽוֹ׃ (ג) בְּֽבוֹא⁠־רָ֭שָׁע בָּ֣א גַם⁠־בּ֑וּז וְֽעִם⁠־קָל֥וֹן חֶרְפָּֽה׃ (ד) מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים דִּבְרֵ֣י פִי⁠־אִ֑ישׁ נַ֥חַל נֹ֝בֵ֗עַ מְק֣וֹר חׇכְמָֽה׃ (ה) שְׂאֵ֣ת פְּנֵי⁠־רָשָׁ֣ע לֹא⁠־ט֑וֹב לְהַטּ֥וֹת צַ֝דִּ֗יק בַּמִּשְׁפָּֽט׃ (ו) שִׂפְתֵ֣י כְ֭סִיל יָבֹ֣אוּ בְרִ֑יב וּ֝פִ֗יו לְֽמַהֲלֻמ֥וֹת יִקְרָֽא׃ (ז) פִּֽי⁠־כְ֭סִיל מְחִתָּה⁠־ל֑וֹ וּ֝שְׂפָתָ֗יו מוֹקֵ֥שׁ נַפְשֽׁוֹ׃ (ח) דִּבְרֵ֣י נִ֭רְגָּן כְּמִֽתְלַהֲמִ֑ים וְ֝הֵ֗ם יָרְד֥וּ חַדְרֵי⁠־בָֽטֶן׃ (ט) גַּ֭ם מִתְרַפֶּ֣ה בִמְלַאכְתּ֑וֹ אָ֥ח ה֝֗וּא^ב לְבַ֣עַל מַשְׁחִֽית׃ (י) מִגְדַּל⁠־עֹ֭ז שֵׁ֣ם יְהֹוָ֑הי״י֑ בּֽוֹ⁠־יָר֖וּץ צַדִּ֣יק וְנִשְׂגָּֽב׃ (יא) ה֣וֹן עָ֭שִׁיר קִרְיַ֣ת עֻזּ֑וֹ וּכְחוֹמָ֥ה נִ֝שְׂגָּבָ֗ה בְּמַשְׂכִּתֽוֹ׃ (יב) לִפְנֵי⁠־שֶׁ֭בֶר יִגְבַּ֣הּ לֶב⁠־אִ֑ישׁ וְלִפְנֵ֖י כָב֣וֹד עֲנָוָֽה׃ (יג) מֵשִׁ֣יב דָּ֭בָר בְּטֶ֣רֶם יִשְׁמָ֑ע אִוֶּ֥לֶת הִיא⁠־ל֝֗וֹ^ג וּכְלִמָּֽה׃ (יד) רֽוּחַ⁠־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה׃ (טו) לֵ֣ב נָ֭בוֹן יִקְנֶה⁠־דָּ֑עַת וְאֹ֥זֶן חֲ֝כָמִ֗ים תְּבַקֶּשׁ⁠־דָּֽעַת׃ (טז) מַתָּ֣ן אָ֭דָם יַרְחִ֣יב ל֑וֹ וְלִפְנֵ֖י גְדֹלִ֣ים יַנְחֶֽנּוּ׃ (יז) צַדִּ֣יק הָרִאשׁ֣וֹן בְּרִיב֑וֹ (יבא) [וּבָֽא⁠־]רֵ֝עֵ֗הוּ וַחֲקָרֽוֹ׃ (יח) מִ֭דְיָנִים יַשְׁבִּ֣ית הַגּוֹרָ֑ל וּבֵ֖ין עֲצוּמִ֣ים יַפְרִֽיד׃ (יט) אָ֗ח נִפְשָׁ֥ע מִקִּרְיַת⁠־עֹ֑ז [וּ֝מִדְיָנִ֗ים] (ומדונים) כִּבְרִ֥יחַ אַרְמֽוֹן׃ (כ) מִפְּרִ֣י פִי⁠־אִ֭ישׁ תִּשְׂבַּ֣ע בִּטְנ֑וֹ תְּבוּאַ֖ת שְׂפָתָ֣יו יִשְׂבָּֽע׃ (כא) מָ֣וֶת וְ֭חַיִּים בְּיַד⁠־לָשׁ֑וֹן וְ֝אֹהֲבֶ֗יהָ יֹאכַ֥ל פִּרְיָֽהּ׃ (כב) מָצָ֣א אִ֭שָּׁה מָ֣צָא ט֑וֹב וַיָּ֥פֶק רָ֝צ֗וֹן מֵיְהֹוָֽהי״יֽ׃ (כג) תַּחֲנוּנִ֥ים יְדַבֶּר⁠־רָ֑שׁ וְ֝עָשִׁ֗יר יַעֲנֶ֥ה עַזּֽוֹת׃ (כד) אִ֣ישׁ רֵ֭עִים לְהִתְרֹעֵ֑עַ וְיֵ֥שׁ אֹ֝הֵ֗ב דָּבֵ֥ק מֵאָֽח׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה

הערות

^א כִּ֝֗י א=כִּ֝י (השמטת נקודת הרביע)

^ב ה֝֗וּא א=ה֝וּא (השמטת נקודת הרביע)

^ג הִיא⁠־ל֝֗וֹ א=הִיא⁠־ל֝וֹ (השמטת נקודת הרביע)

E/ע

הערותNotes

(א) כוונתו באמרו נפרד החולקים והנפרדים מן האומה¹, הודיע עליהם שאינם אלא מבקשים תאותם², ואף אם תביא להם כל הוכחה וראיה יסרבו לך ויתוכחו עמך. (ב) הפסוק הראשון בברם, וזה השני במצפונם. אמר שאינם עושים זאת רק בעת הויכוחים בלבד, אלא גם בעת התבודדם³ אינם רוצים את החכמה אלא את הריב העקשני. (ג) ראוי להתנהג עם הרשע בזלזול בו ולהשפילו ולחרפו ולא להרים לו ראש, כמו שאמר אלישע ליהורם כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך⁴. (ד) ולפיכך ראוי שישתמש בתבונתו⁵ ויחדדנה כדי שיהיו אמריו מענה נכון. (ה) אין טוב בזה לשופט מפני שזה עוול, ולא לצדיק מפני שמפסידו, ולא לרשע לפי שעתרו על רשעו, ולא לאנשי העיר שזה נעשה ביניהם בגלל סלוק הברכות. (ו) ספר מה שרואים בין בני אדם. (ח) כפי שרואים שהנרגן זורק את דבריו אם עשו רושם, ואם לאו הופך אותם לשחוק. (ט) כי ההשחתה נעשת בשתי סבות, האחת שיעשה העושה את ההשחתה להדיא⁶, והרי הוא במלאכה כגון ההרס והשריפה והכריתה, והוא בדת עשיית העברה. והשנית שיזניח המזניח תקנת אותה הפעולה ותפסד מחמת כך, וזה במלאכה חוסר ההשגחה עליה ומעוט ההתמדה בה, כמאמר נחמיה למה תשבת המלאכה כאשר ארפה⁷. והוא בדת הזנחת המשמעת, כי מי שאינו עושה מה שנצטוה בו הרי עשה מה שהוזהר עליו והמרה שנאמר לא שמעת בקול ה׳⁸, לא לקחו מוסר⁹. כמו שמי שאינו עושה מה שהוזהר עליו הרי הוא עושה מה שנצטוה בו מן החדלון שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו¹⁰. ולכן מי שעשה מה שמשחית מלאכת הדת והעולם הזה בזדון הרי הוא איש משחית, ומי שחדל מלעשות מה שמתקנם עד שנשחתו הרי הוא חבר לו, ולפיכך הקדים גם. (י) דבר זה בעולם הזה בבחירת הצדיק, ולעולם הבא בגמול ה׳. והנחתו¹¹ על המצב בעולם הזה לפי שלא אמר הר גבוה שם ה׳, ולא ארץ נשאת שם ה׳, אלא אמר מגדל עז שם ה׳, נתכוון למה שדרך בני אדם להתקינו הם, אמר למאמין דע כי ה׳ אף על פי שהוא משען הכל ביכלתו, לא יועילך אתה מאומה אלא אם תעשהו משענך בדעתך¹², כמו שהמקום הגבוה מן הארץ והנישא שבהרים לא ישגבך מאויבך, אבל ישגבך מבצר שהתקנתו אתה לעצמך, וזה כעין אמרו אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו¹³. וכמו שאמרו חברי איוב לו ושית על עפר בצר, והיה שדי בצריך¹⁴, אמרו הנח את המבצרים לעפר דרך זלזול ובזיון ושים שדי בדעתך¹⁵ מבצרך. ואחר כך אמר לא יועיל הבטחון על ה׳ תועלת שלמה אלא למי שהוא צדיק, שהרי אמר בו ירוץ צדיק ונשגב, אבל מי שהוא כופר או רשע הרי דמיונו שהוא קרוב אל ה׳ עם העברות יותר חמור לענישתו, כמאמר הנביא ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה׳ ישענו, ואחר כך אמר לכן בגללכם ציה שדה תחרש¹⁶. ואמרו ונשגב, ישמר וינצר בעולם. וענין אחר בהמשילו את הבטחון במגדל, לפי שהמגדל נזקקים לו בשעות הקשות ביותר והם עתות המלחמה כמו שנאמר באבימלך ומגדל עז היה בתוך העיר¹⁷, כך שם ה׳ במצב הקשה ביותר שיהיה האדם ישוגב בו שנאמר ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע¹⁸. והשגוב הוא מפני האויב כמאמר דוד ממתקוממי תשגבני¹⁹, ואמר עוד יענך ה׳ ביום צרה²⁰. וכבר ידעת מה שאמר דוד לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא אליך בשם ה׳ צבאות²¹. וענין אחר בהמשילו למגדל, כי מי שנכנס למגדל דרכו לסגור בעדו את השערים, ואז לא יכיר שום מקום פרט לאותו המגדל, כך ראוי שינתק המאמין כל המשענים והבטחונות זולתי על ה׳ לבדו, ולפיכך הסמיך לו דוד ולא פנה אל רהבים ושטי כזב²². ולפי הבאור הזה אמר גם ישעיה לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך²³, כי הבטחון על ה׳ נמשל בכל מקום²⁴, לנוה ולמעון ולמגדל ולחדר ולסלע וכל הדומה לכך, אמר בנוה זה אלי ואנוהו²⁵, אסתופף בצלו, ואמר במעון ה׳ מעון²⁶, ואמר במגדל מגדל עז שם ה׳, ואמר בחדר לך עמי בא בחדריך²⁷, ואמר בסלע ובהר ה׳ סלעי ומצודתי²⁸, וכל הדומה לכך. ולפי האופנים הללו נמסר באומה כי שמו מקום²⁹, ולפיכך אומרים כאשר הם מברכים המקום ברוך הוא³⁰, כי זה כולל כל החלקים ותיאומו עם מצב העולם הבא, לפי שה׳ יתהדר ויתרומם הוא שהכל הולך אליו, והרי גמולו לצדיקים כמגדל בנוי ישכנו בו לבטח כאמרו בני עבדיך ישכנו³¹. וענשו על הרשעים כשבר ממגדל הנופל על כלי חרש ושוחקו³² שנאמר כפרץ נפל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאם לפתע יבא שברה ושברה כשבר נבל יוצרים כתות³³, וכמו שבארנו את זה במקומו. (יא) פסוק זה משוך עם הראשון, אמר כי שם ה׳ הון עשיר³⁴. והוא נאמר גם על העולם הזה בדרך החיוב, שיהו בני אדם עושים רכושם ואוצרותיהם משמעתם לה׳, וכפי גמר שני הפסוקים שאמרו חברי איוב לו וכצור גחלים אופיר, וכסף תועפות לך³⁵, אמר שים זהב אופיר בעיניך כצרורות הנחלים ושים שדי הוא רכושך הגלוי, נמצא כי שני החצאים הראשונים של הפסוקים מקבילים וחצאיהם האחרונים שקולים. ועל העולם הבא בגמול באושר התמידי שנאמר הנה שכרו אתו³⁶, ואמר עוד מה רב טובך אשר צפנת ליראיך³⁷. (יב) פסוק זה אף על פי שהפכנוהו בתרגום, הרי אפשר גם לבארו כמו שהוא, והוא שהחכם אמר כיון שנתברר כי גבה הלב מעונשו השבר, והעניו מגמולו הכבוד, הרי לפני השבר הגאון, ולפני הכבוד הענוה, כפי שידעת על שאול שהיה עניו וברח מן השררה שנאמר הנה הוא נחבא אל הכלים³⁸ היאך בחרו ה׳, וכאשר הגיס רוחו ואמר הקים בני את עבדי³⁹ וכיוצא בזה סולק. (יג) כיון שחצאי המלים אין ללמוד מהן ענין כגון יצ וחק יע וקב, ובאמת אינם אלא כשתיקה שאין לה ענין⁴⁰ כלל, כך גם חצאי הענינים וחלקיהם לא יועילו מאומה, וערכם כערך השתיקה מאותו הדבר, וכמו שאין תשובה על חלקי המלים כפי שאין תשובה על השתיקה, כך אין תשובה על חלקי הענינים. ומי שאינו ממתין עד שיגמור שואלו כל הענינים אשר עליהן הוא שואלו אלא השיבו והוא באמצע דבריו יבוא לידי אחד משני דברים, או כלמה או אולת או שניהם יחד, לפי שאפשר שיענה לו כפי הראוי לתחלת הדברים וכאשר ישמע את השלמתו תסתר התשובה, והנה עתה אם לא ישיבהו תשובה אחרת יהיה סכל ובו נאמר אולת. אבל אם ישיבהו לא יהיה במצב השני סכל אלא נכלם ובו הוא אומר וכלמה. אבל אם שתק עד שיבקש ממנו שואלו את התשובה השניה יחולו עליו שני הדברים גם יחד אולת וכלמה. וכמו שאם אנו נאמר ״אשה הוא״ בלבד יהיה זה טעות עד שנאמר אם בעל אשה הוא⁴¹, וכך אם נאמר ״והוא אשה״ בלבד יהיה טעות עד שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח⁴². וכך ״אין אלהים״ עד שנאמר ומבלעדי אין אלהים⁴³. וכך בלשון הערבים ״אין אלוה״ עד שתצרף לכך ״כי אם ה׳⁠ ⁠״ וכל הדומה לזה. והנה כמה טובה המתינות עד שיקיף את כל קצוי הדברים כולם. (יד) לזה שני ענינים, האחד כפי המציאות, אמר מצאתי את היסורין כאשר יארעו בגוף נושאתם הרוח ומנהלת אותם ומטפלת בהם במחשבה טובה ובפעל גם יחד עד שתרפאם, אבל אם אירעו ברוח איזו עצה יש לכך ומי ינהלנה או יתקננה והרי אין למעלה ממנה באדם מהות אחרת מעליה, וזה כגון אם אירעה חולשה בכח התבונה והזכרון וההבחנה אשר הם במח, וברוח הרואה והשומע והטועם והמריח אשר בארבעת האברים⁴⁴, וכן בכח המושך והמחזיק והמעכל והפולט אשר באצטומכא, וכן במוליד והמגדל והמזין אשר במעמקי הגוף, וכן ברוח הנע ובשני החושים המתהווים בלב, הרי ששה עשר כחות הללו שבנפש אם נחלשו אין מעליהם דבר טבעי שישאבו ממנו⁴⁵ זולתי התפלה לפני הבורא שהוא מעל לכל. והשני על דרך הצווי, אמר ראוי לאדם הנבון שישא את היסורין אם באו עליו ואל יקוץ בהם, כי לא יבצר הדבר שיהיו או מירוק למה שקדם מחטאיו, או נסיון ויש לו על כך גמול כמו שבארנו בספר איוב⁴⁶. ואחר כך אמר ואף על פי שראיתי בני אדם אומרים מי יוכל לשאת את היסורין, ורוח נכאה מי ישאנה, ויהיה אם כן לפי הבאור השני דברי בני אדם. (טו) שתי הפעולות הללו יקנה דעת ותבקש דעת, אפשר שהחכם מתאר כל חכם בהם בזמן למודו, ואמר כי לפני שיהיה חכם כך עשה⁴⁷ עד שנעשה חכם מלומד. ואפשר שהוא מתאר אותו בהם אחרי חכמתו, כלומר שכל מה שהתמיד בלמוד מבקש להוסיף, וכפי שהדבר ידוע שכל מי שיש לו ממון להוט להוסיף עליו יותר ממי שאין לו. (טז) המתן שנים, או בעולם הזה, כי מן הידוע שמי שכבד את המלכים והסובבים אותם ונותן להם מתנות מקרבים אותו ומכבדים אותו, כמו שכבד בן הדד לאסא, ותגלת לאחז, מפני שנתנו להם מתנות. ולעולם הבא למי שנשמע לה׳ בממונו ומתנותיו וצדקות שעושה מכבדים ומיקרים אותו הצדיקים שנאמר לכן אחלק לו ברבים⁴⁸, כגון אברהם ויצחק ויעקב וזולתם מן הצדיקים. והכבוד וההטבה בלשון הערבים בענין אחד. (יז) פשט הדבר הזה אזהרה לשופט שלא יפסוק את הדין על פי אחד היריבים בלעדי השני, כי אפשר שיראה ששורת הדין עם אחד מהם על פי הראיה, וכאשר ישמע דברי השני יתברר לו שהראשון היה רשע, ולפיכך אמר ה׳ ועמדו שני האנשים⁴⁹. ואם אבוא להרחיב בבאור ענין זה בהרבה מן הדינים יארך הדבר, אבל אזכיר מעט ואומר, נניח איש שיש בידו ראיה מקויימת בשטר מתנה מאשה שאין לה בעל, והנה לפי הפשט הזה השדה שלו, ואחר כך בא יריבו והוכיח בראיה כי השדה היא כל רכוש אותה האשה, ונשאת אחרי כן, הרי מוטלת חובה להחזיר לה את השדה מחמת הנישואין ונעשת האשה מברחת נכסיה בעת שרצתה להנשא לו⁵⁰. ומזה עוד, נניח שנתקיימה ההוכחה לאדם כי שדה זו של אביו ומת והיא ברשותו, ואחר כך נשתלט עליה אדם אחר, הרי לכאורה צריך להוציאה מידו, וכאשר בא יריבו הוכיח בבירור כי הנפטר היה גר, ושהבן הזה לא נולד לו לאחר שנכנס לדת היהודית, אם כן חובה להניחה בידי האיש שקדם וזכה בה, לפי שכל האומה יורשין לאותו האיש שנפטר⁵¹, וכיוצא באלה רבים. ובכלל דבר זה שחובה על המאמין שאם שמע דברי הכופרים שלא ימהר לקבלן עד שיציעם לפני המאמינים, וכן אם שמע איש האמת דברי החולקים⁵² אין ראוי לו שיכנס בלבו מאומה ממנו עד שיציעהו לפני החכמים. ואין להפוך את הדבר ולומר לא יקבל דברי המאמינים והחכמים עד שישמע דברי החולקים עליהם⁵³, מפני האותות והמופתים אשר הוכיחו אותם. (יח-יט) תיאר את הגורל שמטילים האחים או השותפים ביניהם בעת החלוקה ושבח אותו ועשאו שהוא מוסכם מאת ה׳ לכל אחד, ועל דרך מה שאמר ה׳ בתורה והתנחלתם את הארץ בגורל⁵⁴, וכיון שעשה את זה צדק כמו שאמר מדינים ישבית הגורל, חייב את היריבים שיתרצו בכך וישביתו הריב והמדינים שהיו, כי מלת עצומים מדנים, והיא נגזרת ממה שאמר ישעיהו קרבו ריבכם יאמר ה׳ הגישו עצומותיכם יאמר מלך יעקב⁵⁵, והנה עצומים במקום יריבים. ואחר כך תיאר את היריבים שכל אחד כבר נתרחק מאחיו בהתבודדו כמו קרית עז, כלומר ארמון גבוה מאד, אח נפשע מקרית עז. ותיאר את הריב שהוא קשה כמו בריח ארמון המלך. וכל מה שהוסיף בתיאור קושי המדינים והאחים הוסיף בתיאור הגורל בהטלת השלום והצדק, אמר לא רק מדינים ואחים שהגיעו בריבם למצב קל בלבד מטיל שלום ביניהם, אלא אפילו הגיעו בריביהם למצב חמור וקשה משלים גם ביניהם ובצדק (כ-כא) סיכם החכם בפסוק זה כי התופש והמחזיק את העולם הוא הלשון אשר בו יחיו בני אדם, וכפי שהדבר ידוע שהתפלה לפני ה׳ וכריתת ברית למלכים והמקח והממכר והנישואין והגירושין והכתובות והשכירות והצוואות והעדויות והמשפטים כל זה נעשה בדבור, וגם השאלה והתשובה והויכוחים, אם כן בו נישגים הדברים ונתקנים ונפסדים, ולפיכך אמר כי ביכלתו המות והחיים בעולם הזה והבא. והנה כנגד מות אמר לפניו תבואת שפתיו ישבע, ולא אמר תשבע בטנו, כי המות אינו אלא רבוי השהייה בשאול, וכנגד חיים אמר לפניו מפרי פי איש תשבע בטנו, כי הוא נועם ואושר, וכפי שהדבר ידוע שחיי העולם הזה יש שנישגים במלה, כמו שעשו עבדי מלך ארם באחאב שאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי⁵⁶. והמות בעולם הזה במלה כמו שעשו בני רמון הבארתי⁵⁷. וכך חיי העולם הבא יש שנישגים במלה כמו שעשה עבד מלך הכושי כשדבר להצלת ירמיהו⁵⁸. והמות לעולם הבא יש שנישג במלה כמו שעשה המקלל⁵⁹ וזולתו ממה שיארך באורו. (כב) לקח החכם בפסוק זה פרט אחד מכלל סוג וחייב בו משהו, כדי לחייב אותו הדין לכל סוג בהוכחה שכלית, והוא, השכל מחייב שתהא על כל טובה תודה ממי שקבל את הטובה למי שהטיב לו, ומפני שהטובה הראשונה שהטיב בה ה׳ על האדם וקנין ראשון שהקנה לו וקרא אותו טוב היא חוה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו⁶⁰, לפיכך עשאה החכם כאן הדגמה ופתיחה לכל הטובות, וחייב התודה עליה ועל כל טובה, וכפי שבא במסורת שיאמר המאמין על כל מה שמטיבין לו ברוך הטוב והמטיב⁶¹. (כג) זהו תאור המציאות אשר מצא בעולם. אבל הראוי הוא שיהא בעל האמת מדבר בתוקף, בין שהיה עשיר או עני. וכך בעל הספק ידבר ברכות, ובעל השוא לא ידבר כלל. וכך הוא הדבר בשואל והמשיב והחכם והתלמיד. (כד) בכלל הדברים הללו גנוי רבוי ההתערבות עם בני אדם⁶², לפי שיש בהם מי שהוא כידיד והוא פגע, אלא עם מי שבחנו ומצאו טוב מאח.מהדורת הרב יוסף קאפח, באדיבות מכון מש"ה (כל הזכויות שמורות)

הערות

¹ לכל סוגיהם ומיניהם כולל הצדוקים, והקראים בזמנ של רבנו, ועליהם נתכוון רבנו כאן.

² כפרו במסורת חכמים כדי שיפרשו כרצונם יקילו במה שירצו ויחמירו במה שירצו. ובנבחר באמו״ד המאמר הראשון פ״ג מהדורתי עמ׳ עא פירש רבנו פסוק זה נגד המותכלמין הטוענים שאין ללמוד מאומה מן המציאות כי החושים טועים ומתעים. ושם במאמר העשירי פי״ב מהדורתי עמ׳ שי פירשו בכל שוטה הרואה עצמו יחיד בדורו או אף בדורות ובועט ומזלזל בדעת כל אדם.

³ בינם לבין עצמם מעוותים ומעקשים כדי לשכנע את עצמם שהם צודקים.

⁴ מלכים ב ג יד.

⁵ אפשר גם: שיפעיל תבונתו.

⁶ בפעל.

⁷ נחמיה ו ג.

⁸ דברים כח מה, כח סב. ורבנו מדייק שלא נאמר כי עשית את העברה, אלא העונש על אי קיום המצות.

⁹ ירמיה ז כח. ואפשר שצ״ל לא שמעו בקול ה׳ ולא לקחו מוסר, והכל פסוק אחד בירמיה, ולא מדובר על הפסוק בדברים.

¹⁰ תהלים קיט ג וכן כתב בספרו הנבחר באמו״ד המאמר הרביעי פ״ג מהדורתי עמ׳ קנו, וראה ירושלמי קדושין פ״א הל׳ ט הא כל היושב ולא עבר עברה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

¹¹ הנחת פסוק זה.

¹² ״אעתקאד״ תרגמתי דעה ולא ״אמונה״ כפי שרגילים התיבונים לתרגם, בהתאם להגדרת רבנו בהקדמת ספרו הנבחר באמו״ד ס״ד מהדורתי עמ׳ יא. והכוונה שתדעהו ידיעה יסודית מתוך חקירה והתחקות בפעליו במציאות.

¹³ תהלים מ, ה.

¹⁴ איוב כב כד-כה. וראה גם פירושו שם מהדורתי.

¹⁵ ״אעתקאד״ תרגמתי דעה ולא ״אמונה״ כפי שרגילים התיבונים לתרגם, בהתאם להגדרת רבנו בהקדמת ספרו הנבחר באמו״ד ס״ד מהדורתי עמ׳ יא. והכוונה שתדעהו ידיעה יסודית מתוך חקירה והתחקות בפעליו במציאות.

¹⁶ מיכה ג יא-יב.

¹⁷ שפטים ט נא.

¹⁸ ירמיה ל. ז.

¹⁹ תהלים נט ב.

²⁰ שם כ, ב.

²¹ שמואל א יז מו.

²² תהלים מ, ה.

²³ ישעיה כו כ.

²⁴ בכל סוגי ״מקום״ שהם משגב ומבטח אי פעם.

²⁵ שמות טו ב.

²⁶ תהלים צ, א.

²⁷ ישעיה כו כ.

²⁸ שמואל ב כב ב. וחזר רבנו על כל הענין הזה בהרחבה בפירושו לתורה פרשת בשלח, הובאו דבריו בפי׳ ר׳ שמואל בן יצחק הספרדי בפירושו לשמואל ב כב, והבאתיו אני בפירושי רבנו מהדורתי עמ׳ קעה.

²⁹ ראה פירוש רבנו לספר יצירה פ״ב מ״ג מהדורתי עמ׳ פ.

³⁰ ראה סוכה לה ב. וכך נהגו חכמי תימן כאשר מברכים את מישהו אומרים המב״ה יחנך דעת, או: יתן לך כך וכך.

³¹ תהלים קב כט.

³² אפשר: וכותתו.

³³ ישעיה ל יג-יד.

³⁴ אולי צ״ל כהון עשיר.

³⁵ איוב כב כד-כה. והנוס׳ בכ״י ק, וכצור. וכ״ה בכל כ״י העתיקים באיוב, ראה שם מהדורתי.

³⁶ ישעיה מ י.

³⁷ תהלים לא כ.

³⁸ שמואל א י כג.

³⁹ שם כב יג. וגאותו היא שקרא לדוד עבדו.

⁴⁰ אפשר: כשתיקה שאינה מועילה מאומה. ונמנעתי מכך כי באמת תועלת רבה יש בשתיקה.

⁴¹ שמות כא ג.

⁴² ויקרא כא יג.

⁴³ ישעיה מד ו.

⁴⁴ העין והאוזן והחיך והאף.

⁴⁵ עדוד רוחני ורפוי בפועל.

⁴⁶ בהקדמה. ראה שם מהדורתי.

⁴⁷ קנה ובקש דעת.

⁴⁸ ישעיה נג יב.

⁴⁹ דברים יט יז.

⁵⁰ זהו דין מברחת שנתבאר בכתובות עט ובבבא בתרא קנא. ודעת רבנו נראה שהמתנה חוזרת לה לאו דוקא כשנתגרשה, אלא אפילו בעודה תחת בעלה יכולה לחזור בה, וכשטת הרשב״א ראה מגיד משנה בהלכות זכייה ומתנה פ״ו הל׳ יב. ודלא כשטת הרמב״ם.

⁵¹ בבא בתרא מב א.

⁵² איש האמת הם הרבניים מקבלי תורה שבע״פ. והחולקים האמורים כאן הכוונה על הקראים.

⁵³ וישקול הוא בדעתו את הנכון, מפני שדברי המאמינים והחכמים שמעום אבותינו באותות ומופתים.

⁵⁴ במדבר לג נד.

⁵⁵ ישעיה מא כב.

⁵⁶ מלכים א כ לב.

⁵⁷ שמואל ב ד.

⁵⁸ ירמיה לח.

⁵⁹ ויקרא כד.

⁶⁰ בראשית ב יח.

⁶¹ ברכות פ״ט מ״ב.

⁶² השוה גם רמב״ם במורה הנבוכים ח״ג פ״ח ופי״ב.