×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
במדבר י״זתנ״ך
א֣
אָ
(א)  אוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) אֱמֹ֨ר אֶל⁠־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן⁠־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת⁠־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת⁠־הָאֵ֖שׁ זְרֵה⁠־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ׃ (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי⁠־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַ֠עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא⁠־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁ֠ר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְלֹֽא⁠־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בְּיַד⁠־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ׃ (ו)  בוַיִּלֹּ֜נוּ כׇּל⁠־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת עַל⁠־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת⁠־עַ֥ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל⁠־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל⁠־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ט) {רביעי} גוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל⁠־פְּנֵיהֶֽם׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל⁠־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת⁠־הַ֠מַּחְתָּ֠ה וְתֶן⁠־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל⁠־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי⁠־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף׃ (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רׇץ֙ אֶל⁠־תּ֣וֹךְד הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת⁠־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל⁠־הָעָֽם׃ (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין⁠־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה׃ (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל⁠־דְּבַר⁠־קֹֽרַח׃ (טו) וַיָּ֤שׇׁב אַהֲרֹן֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה אֶל⁠־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה׃ (טז) {חמישי} וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כׇּל⁠־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת⁠־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל⁠־מַטֵּֽהוּ׃ (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל⁠־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם׃ (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר⁠־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת⁠־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם׃ (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו ׀ כׇּֽל⁠־נְשִׂיאֵיהֶ֡םה מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם׃ (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת׃ (כג) וַיְהִ֣י מִֽמׇּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל⁠־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה⁠־אַהֲרֹ֖ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים׃ (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת⁠־כׇּל⁠־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶֽל⁠־כׇּל⁠־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ׃ (כה) {ששי} ווַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת⁠־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי⁠־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ׃ (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃ (כז)  זוַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל⁠־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֥ן גָּוַ֛עְנוּ אָבַ֖דְנוּ כֻּלָּ֥נוּ אָבָֽדְנוּח׃ (כח) כֹּ֣ל הַקָּרֵ֧ב ׀ הַקָּרֵ֛ב אֶל⁠־מִשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה יָמ֑וּת הַאִ֥ם תַּ֖מְנוּ לִגְוֺֽעַ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ב ‹פפ› ל=אין פרשה
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד אֶל⁠־תּ֣וֹךְ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים וקורן.
• ל!=אֶל⁠־תּ֣וֹך (חסר שווא באות כ"ף סופית)
• הערות דותן והמקליד
ה כׇּֽל⁠־נְשִׂיאֵיהֶ֡ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו?; ראו רשימת ברויאר ב"ספיקות שאין להם הכרע", הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח
• ל=כָּֽל⁠־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם (שתי געיות בתיבות המוקפות)
• קורן=כׇּל⁠־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם וכך במג"ה.
ו ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ז ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ח אָבָֽדְנוּ =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו וכמו כן בדפוסים
• ל?!=אָבָֽדְנּוּ (נקודת דגש באות נו"ן?)
E/ע
הערותNotes
(ב) אל אלעזר: שהוא היה ממונה על המזבחות בעבודת משא בני קהת, וממילא היה בידו כל צרכי המזבח. {מבין השריפה: ׳מן השריפה׳ מיבעי. אלא משום שהיה אסור לאלעזר ליטול את המחתות אילו היו קרובות למתים, שלא יהא נטמא במגע המת, משום הכי היה נצרך להרחיק המחתות מהם והיו מונחים ׳בין הנשרפים׳ ולא אצלם. ואע״ג שהיו טמאים מחמת ׳חרב הרי הוא כחלל׳, מ״מ לא הוזהרו כהנים על ׳חרב הרי הוא כחלל׳, כמו שכתבו התוספות נזיר (נד,ב) שאין נזיר מגלח על ׳חרב הרי הוא כחלל׳ ואין הכהן מוזהר עליו}. ואת האש זרה הלאה: לא יחזיר האש על המזבח, ולא להשתמש בה. כי קדשו: אין הפירוש מלשון קדושה, דא״כ הכי מיבעי ׳כי קדושים המה׳, שהרי כבר המה קדושים בהיותם על המזבח, וגם ע״פ דקדוק לשון הקודש ׳כי נקדשו׳ מיבעי. אלא משמעות ״קדשו״ כמו ״ולא יהיה קדש מבני ישראל״ (דברים כג,יח), דמשמעו שנתחלל מחשיבותו ונעשה ״קדש״. כך אש המזבח שהיתה קדושה ועתה קדשה ונתחללה, על כן אינה ראויה לא למזבח ולא לחול, כמו כל קדושת הגוף שאין לה פדיון בנפול בה מום וכדומה. (ג) את מחתות: חזר למחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם, ואדרבה העלה המקום יתברך אותם מקדושה קלה לחמורה, כדאיתא במנחות (צט,א) דמתחילה היו תשמישי המזבח ועתה נעשו גוף המזבח. החטאים האלה בנפשותם: כבר נתבאר (לעיל טז,א) שר״ן איש הללו היו חסידי הדור, ומסרו נפשם על אהבת ה׳, ומשום הכי כתיב זה הלשון, כמו בנזיר (לעיל ו,יא) ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״. אלא דשם כתיב ״על הנפש״ דמשמעו על הנפש החיוני, לצערו מבלי הועיל לפי כוחו, כמו שכתבתי לעיל שם, וכאן כתיב ״בנפשותם״ והוא נפש המעלה שנקראת ׳נשמה׳, שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע״י אבדון מזה העולם. ויקדשו: עתה במה שהקריבום לפני ה׳ בקטורת נתקדשו, על כן הנני מעלה אותם עוד בקודש. ויהיו לאות לבני ישראל: אי אפשר לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך (פסוק ה׳), דא״כ למה חילק הכתוב הטעם, והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה (פסוק ה׳) ׳ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב׳ וגו׳. אלא משמעות ״אות״ דכאן הוא דבר אחר, שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון יתברך, ועל זה כתיב ״כי ה׳ אלהיכם וגו׳ ולא יקח שוחד״, כמו שכתבתי במקומו (דברים י,יז) ובספר ויקרא (ט,ו). עוד הוא ״אות״, שמכל מקום מי שעובר על זה לא יהא אדם מבזה אותו כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה׳. דלא כן חלק אלה האנשים, אחרי שקבלו ענשם חילק הקדוש ברוך הוא להם כבוד. והושע הנביא (יד,ה) אמר ״ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו״ – לאלו ש׳השתובבו׳ מחמת ש׳התנדבו׳ לה׳ ועשו פרעות וקבלו ענשם, עתה ׳ארפאם׳ ולא ישתובבו עוד, ו״אוהבם״ על מה ש׳התנדבו׳ לה׳, ״כי שב אפי ממנו״ – על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי, מעתה ״אוהבם״ על ה״נדבה״. וכל זה הראה הקב״ה כאן במחתות ר״ן איש. (ד) את מחתות הנחושת: בציווי (פסוקים ב-ג) לא כתיב ׳הנחושת׳. אלא משום שהתחכם אלעזר מעצמו לעשות רקועי פחים למזבח החיצון, משום שגם המה היו מחתות נחושת, משום הכי פירש הכתוב כאן ״הנחושת״. (ה) זכרון לבני ישראל: עוד טעם על שעשה על מזבח החיצון, כדי שיראו הכל ויהי להם לזכרון. {כקרח וכעדתו: ׳ועדתו׳ מיבעי. אלא אפילו מכוין למצוה אסור לעשות מחלוקת}. כאשר דבר ה׳ ביד משה לו: לבד הדבור המפורש ״אמור אל אלעזר וגו׳⁠ ⁠״ הבין משה רבינו עוד כוונה בזה הציווי. מדאמר ה׳ בלשון ״לבני ישראל״, ולא אמר ׳לאות בישראל׳ ויהיו גם הכהנים בכלל, אבל ״לבני ישראל״ משמעו טעם מיוחד לבני ישראל לבד כהנים, היינו ״אשר לא יקרב וגו׳⁠ ⁠״. וזהו ״כאשר דבר ה׳ ביד משה״, דמשמעו – גמרא, כמו שכתבתי כמה פעמים בשם סוגיא דכריתות (יג,ב), והיינו מה שהוכיח משה בכח פלפולו, והוא ׳דבר ה׳⁠ ⁠׳ על פי סיוע למשה. ומשמעות ״לו״ לפי הפשט – לאלעזר, משה הוכיח לאלעזר דלזה כיוון ה׳. (ו) {כל עדת: אע״ג שלא נקהלו כולם, מ״מ התלוננו באהליהם}. ממחרת: שראו המזבח מצופה בנחושת של המחתות של ר״ן איש, והבינו כי היו חשובים לפני ה׳, על כן התלוננו לאמר ״אתם המיתם את עם ה׳״ . לא על קרח דתן ואבירם התרעמו, ואדרבה שמחו במיתתם כמו שכתבתי בספר דברים (יא,ו), אבל על הר״ן איש הצטערו, וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטורת. ואילו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים, והיו חוזרים המה בתשובה. אמנם באמת כל זה היה גם כן על פי רוח הקודש כמו שכתבתי לעיל (פרק ט״ז פסוקים ד׳,ה׳,י״ז). (ז) והנה כסהו הענן: הבינו שיש דבר ה׳ מחדש. וגם באשר נתראה כבוד ה׳ החשו מלהתלונן. (ח) אל פני אהל מועד: אהרן לא נכנס בפנים, שהרי אסור לבא בכל עת להיכל כדאיתא במנחות (כז,ב), משום הכי כתיב ״אל פני״, אבל משה נכנס אח״כ לפנים ובא אליו הדבור. (י) הרומו: לעיל (טז,כא) כתיב ״הבדלו״. שאז (לעיל שם) היה הגדר נפרץ, וכולם נדחקו אל פתח אהל מועד, כמבואר שם פסוק י״ט, והיו שוים במעמד עם משה ואהרן, משום הכי צוה ה׳ שיבדלו לצד. אבל עתה כבר נגדרו (העדה) ועמדו מרחוק ורק משה ואהרן עלו אל פני אהל מועד, על כן צוה ה׳ ש׳ירומו׳ למעלה מן העדה או שלא יכנסו לתוכם, וכמו שכתב הרמב״ן דכל זמן שהצדיקים בתוכם אי אפשר לשלוט בהם המגפה. ומקרא מלא הוא (ישעיהו נז,א) ״כי מפני הרעה נאסף הצדיק״. העדה הזאת: שנקהלו סמוך למשה ואהרן לשם תלונה. ויפלו על פניהם: כבר ביארנו בכמה מקומות דמשמעו לתפלה, ובתענית (יד,ב) מבואר הכי. והעלו כאן בתפלתם, דמשמעות ״כרגע״ היינו ברגע אחד יכלו כולם, כמו מכת בכורים במצרים שברגע חצות נפגעו כולם, וכן חיל סנחריב, ולזה האופן לא היתה מועילה הקטורת. אבל בתפלתם הועילו שלא יהיה ״כרגע״, אלא כעין מגפה ע״י מלאך המשחית כמו שהיה בימי דוד, והיה נמשך עכ״פ איזה עת, ולא נפלו כולם כאיש אחד. ומשום הכי היתה שהות לעשות סגולת הקטורת. (יא) קח את המחתה וגו׳: לא היה על פי הדבור אלא על פי ידיעה ממלאך המות שקטורת מועילה למגפה רחמנא ליצלן. ואע״ג שנעשה בזה איסור להוציא לחוץ, וגם הרי היא קטורת זרה, מכל מקום הרי פקוח נפש דוחה הכל. ויבואר עוד לפנינו. ותן עליה אש: לשון ״עליה״ משמעו מלאה, דלא כתיב ׳ותן בה׳ כמו בספר ויקרא (י,א) ולעיל (טז,ז), ולפי הענין לא נצרך למלאות גחלי אש, ויבואר לפנינו. ושים קטרת והולך מהרה וגו׳: פירש בתרגום יונתן ״ושוי קטרת בוסמין על אשתא״, היינו אצל המזבח, כדכתיב אח״כ ״והולך מהרה וגו׳⁠ ⁠״. ולצורך הענין היה די אם יתן את הקטורת על האש בבואו לשם, וכמו שעשה אהרן באמת, כמו שיבואר. אבל משום שהיה באיסור, אלא פקוח נפש דוחה, וכל שאפשר להקל האיסור עדיף, משום הכי צוה משה שלא יתן בחוץ שיהיה איסור כרת, אלא יתן בפנים, ולא יהא אלא איסור הוצאה וקטורת זרה. והתחכם עוד שלא יתן (הקטורת) על האש, שהוא קטורת זרה בידים, אלא יתן את הקטורת מצד הגחלים, היינו, בעת שימלא במחבת הגחלים לא ינענע המחבת להשוות הגחלים על כל המחבת, אלא יהי מלא מצד אחד, ובצד השני יהיה ריקן, וצוה שישים הקטרת בצד השני, ומשום הכי לא כתיב ׳ושים עליה (על האש) קטורת׳. וממילא בריצה מעל המזבח תגיע הקטרת אל האש ויהיה נקטר בגרם בעלמא. (יב) {כאשר דבר משה: אין הפירוש ׳כמו שדבר׳, שהרי לא עשה ככה. אלא הפירוש – תיכף ומיד, וכמו שכתבתי כיוצא בזה בבראשית (יב,ד) ובפירוש רש״י להלן (כ,כז). ומחמת שהיה לאהרן לחוש שמא יסתכן כמו נדב ואביהוא, ועיין בפסיקתא בפרשה זו, משום הכי כתיב דאהרן לא חש לעצמו בשביל אהבת ישראל וכפרתם}. והנה החל הנגף בעם: לשון ״והנה״ מורה על חידוש ממה שחשב, כמו שכתבתי בספר בראשית (טו,ד) ובכמה מקומות, והרי כבר הודיע משה שהחל הנגף. וגם כל המאמר מיותר. אלא משום שאהרן שינה מדבר משה, ולא נתן הקטורת עד שבא אל העם, למדנו מזה. ומשום שהיה דבר משה לא בדבר ה׳ אלא מדעת עצמו, ומטעם פקוח נפש שדוחה, ומשום הכי צוה משה שתהיה הקטרה בפנים, ולא יהיה אלא איסור קטורת זרה ואיסור הוצאה לחוץ, שאין כל זה באזהרת כרת, כמו שכתבתי (פסוק י״א). אבל כל זה כשהוא ברור שכבר החל הנגף, משא״כ אם אין ידוע בבירור, טוב לעשות איסור חמור כשיגיע לידי פקוח נפש, מלעשות איסור קל בשעה שיכול להיות שאין כאן פקוח נפש. משום הכי כאשר נסתפק אהרן אם כבר החל הנגף שהרי לא דיבר משה בשם ה׳, ואולי ברחמי שמים נשמעה תפלתם לגמרי, על כן לא הקטיר בפנים אלא בבואו למקום הקהל וראה ״והנה החל הנגף בעם״ כמו ששמע, אז ״ויתן את הקטרת״ – על האש. [הרחב דבר: מזה יש ללמוד ביו״ט שחל בערב שבת, ובשבת יהיה ענין סכנת נפשות, ונצרך לעשות מלאכה ביו״ט או בשבת משום פקוח נפש. אם ברור שתהיה הסכנה בשבת, יותר טוב להקדים המלאכה ביום טוב דקיל משבת. ואם אין הדבר ברור, יותר טוב להשהות וכשתבא הסכנה אז יחללו שבת קודש מפני פקוח נפש.] ויתן את הקטרת: בכל מקום דכתיב נתינת קטורת כתיב בלשון ׳שימה׳, כמו בנדב ואביהוא (ויקרא י,א) ״וישימו עליה קטרת״, ולעיל (טז,ז) ״ושימו עליהן קטרת״, ושם פסוק י״ח ״וישימו עליהם קטרת״. וכאן כתיב בדבר משה ״ושים קטרת״, ובמעשה כתיב ״ויתן״. וכן לעיל (טז,יז) ״ונתתם עליהם קטרת״, וכן בפרשת אחרי (ויקרא טז,יג) ״ונתן את הקטרת על האש וגו׳⁠ ⁠״, ולאו דבר ריק הוא. ונראה, דמשמעות ׳שימה׳ הוא נתינה בסדר יפה ושום לב, כמו משמעות ״ושמו בדיו״ (לעיל פרק ד׳) שביארנו שהוא תיקון על מתכונתם. וכן ביארנו בספר שמות פרק מ׳ הרבה לשון ״וישם״ שמשמעו – בשום לב וישוב הדעת. והנה בכל נתינת הקטורת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפניו כדי שלא תכוה ידו, וכדתנן בתמיד (פרק ו׳ משנה ג׳) ׳ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה׳. משום הכי כתיב בכל מקום ׳שימה׳. אבל לעיל (טז,יז) שציווי משה היה ליתן את הקטורת בלי אש, משום הכי כתיב ״ונתתם״. וכאן בדבר משה ליתן את הקטורת תיכף ומיד בהסיר הגחלים מעל המזבח, וגם הזהיר ליתן מן הצד כמו שכתבתי, משום הכי כתיב ״ושים״ – בזהירות. מה שאין כן אהרן לא נתן את הקטורת עד בואו לתוך הקהל והיו הגחלים עמומים מלמעלה, ולא הוצרך להזהר, משום הכי כתיב ״ויתן״. וכן ביום הכפורים (ויקרא טז,יג) שמשהה בהילוך מן המזבח החיצון עד מקום הארון משום הכי כתיב ״ונתן״. [הרחב דבר: והיינו דפליגי ביומא (נב,ב): תני חדא ׳צוברה פנימה שהיא חוצה לו׳, ותניא אידך ׳צוברה חוצה שהיא פנימה לו׳ (פירוש, ואין מעבירין על המצוות). ואמר אביי, מסתברא כמ״ד ׳פנימה שהיא חוצה לו׳, דתנן ׳מלמדין אותו הוי זהיר׳ וכו׳ (עכ״ל). ולכאורה תמוה במאי פליגי ביום הכפורים יותר מבכל יום. אלא כמו שכתבתי שבכל יום היה הכרח להיזהר, שהיו הגחלים לוחשות על המזבח הפנימי, משא״כ ביום הכפורים. והעלה אביי שמ״מ מסתבר שיותר טוב לעשות הכי.] (יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים: פירש רבינו בחיי שעמד גם בין המתים שהיו חיים ביניהם, גם עמד בין החיים שהיו מתים ביניהם. ומשום הכי כתיב שתי פעמים ״בין״, ולא כתיב ׳בין המתים והחיים׳. ותעצר המגפה: לשעה זו, שכך היא סגולת הקטורת שאין מלאך המות יכול לעשות אז. אבל עדיין לא היו בטוחים שלא ישוב המלאך אחר כך למלאכתו, עד ששב אהרן אל משה והתפללו, כמו שכתבתי להלן. (יד) מלבד המתים על דבר קרח: למדנו שגם הר״ן איש מתו במגפה, וכמו שכתבתי לעיל (טז,לה) ש׳יצאה אש מאת ה׳⁠ ⁠׳ ולא אש הקטורת אכלתם. ונקרא גם זה נגף כמו (לעיל ח,יט) ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש״. (טו) וישב אהרן וגו׳: לשוב ולהתפלל שלא ישוב המשחית בעם, אז הועילה תפלתם, ״והמגפה נעצרה״ – לגמרי. (יז) דבר אל בני ישראל: הדבור כאשר הוא. וקח מאתם: ׳ויתנו אליך׳ מיבעי, וכמו דכתיב במעשה (פסוק כ״א) ״ויתנו אליו וגו׳⁠ ⁠״. אלא משמעות ״קח״ – בעל כרחם, כדאיתא בב״ב (ח,ב) על הפסוק (שמות כח,ה) ״והם יקחו את הזהב״, וכמו שכתבתי ריש פרשת תרומה. ובאשר לא נצרכו מטות אלא לקטני אמנה בדבר משה בשם ה׳, ואם כן היו נראים נותני המטות המה הנשיאים כאילו המה אינם מאמינים ח״ו, ובאמת לא עלתה מחשבה זרה זו בלבבם ולא היו מרוצים ליתן, על כן היה הציווי שיקח בעל כרחם. דאע״ג שלא נצרך המטות בשבילם הלא נצרך בשביל אחרים באותו הדור, ולדורות, כמו שיבואר. ועיין להלן פסוק כ״א. מאת כל נשיאיהם וגו׳: לא מכלל השבט ויהא כתוב ׳ראובן שמעון׳, ועל של לוי יהיה כתוב ׳לוי׳. אלא שם הנשיאים יהיה כתוב על המטות. ויהיה בזה אות גם על הכהונה גם על לויה, כמו שיבואר האות בפסוק כ״ג בשקדים ופרחים. ואע״ג דבאמת לא נצרכו לאות שוב על הכהונה, שהרי משום הכי נעשה מהמחתות ציפוי למזבח החיצון ״זכרון לבני ישראל וגו׳⁠ ⁠״ (פסוק ה׳), מכל מקום היה במטה גם אות על הכהונה יחד עם אות הלויה, ללמד דכמו אות הכהונה הוא לדורות כלשון הכתוב (פסוק ה׳) ״זכרון לבני ישראל וגו׳⁠ ⁠״, כך אות הלויה הוא לדורות עולם. ומשום הכי נכתב שם אהרן ושם הנשיאים על המטות. ועוד עיין במקרא הסמוך. שנים עשר מטות: משמע חוץ ממטה אהרן, שהרי כתיב ״מאת כל נשיאיהם״, הרי שבט אפרים ושבט מנשה שני נשיאים. ואע״ג דלעולם לא נמנו אלא י״ב שבטים, ובמקום שנמנה שבט לוי לא נמנה יוסף אלא לאחד כמו שכתב הרמב״ן בפרשת ברכה (דברים לג,ו) ובכמה מקומות, מ״מ כאן לא שייך זה הכלל, שהרי אם היה נבחר שבט אחר מי שהוא, היה אותו השבט יוצא ממנין השבטים, ושבט אפרים ומנשה היו משלימים מנין י״ב, ואם היה נבחר שבט אפרים לחוד היה הוא יוצא, ומנשה ולוי בכלל י״ב, ולזה באו המטות להורות איזה שבט מי״ג שבטים הוא נבחר ולא יהיה נמנה בכלל שבטי ישראל. ולא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל כאן. (יח) כי מטה אחד וגו׳: הוא טעם על שם אהרן ושם הנשיאים, ולא שמות השבטים, משום דאותות הכהונה והלויה על מטה אחד יבואו {היינו, השקדים על הכהונה והפרחים על הלויה, כמבואר להלן פסוק כ״ג}, ולא על שני מטות ויהיה על זה המטה אות שקדים ועל זה אות פרחים, אלא על מטה אחד יהיו השקדים והפרחים יחדיו. על כן יהיה נכתב שם אהרן על מטה לוי, וממילא כן שמות כל הנשיאים על מטה אבותם. דאם היה נבחר שבט אחר, גם כן היתה הכהונה והלויה מאותו השבט, היינו זרע אותו נשיא יהיו כהנים וכל השבט יהיו תחת הלוים. (יט) לפני העדות אשר וגו׳: שהיו שני אופני יעוד, כמו שכתבתי סוף פרשת נשא (לעיל ז,פט): א׳, יעוד דבור שהוא לדורות, וזה הדבור יצא מעל העדות. ב׳, דבור שהיה לשעה, והיה יוצא מכלל הארון. וציוה ה׳ שהמטות יהיו מונחים ״לפני העדות אשר אועד וגו׳⁠ ⁠״, כדי שידעו שזה האות בא לשעה ולדורות, וגם יבינו שאינו בא מצד המקרה ע״פ בקשת משה או סיבה אחרת, אלא הרי הוא ככל משפטי התורה שקדמה לבריאת שמים וארץ ולא ישתנה לעולם. (כ) והשכותי מעלי וגו׳ מלינים עליכם: אין הפירוש ״מעלי״ – שמתרעמים עלי, שהרי ״מלינים עליכם״ כתיב, ועוד, מה זו תועלת מן המטות שלא יתרעמו על הקב״ה בשביל זה. אלא הפירוש ״מעלי״ – מה שמוטל עלי להסיר התלונה שעליכם באיזה עונש וכדומה, ובזה האות תשקט התלונה ממני. וכיוצא בזה ביארנו בספר שמות (טז,ז) ולהלן פסוק כ״ה. ויש לפרש עוד, דבמה שצוה להניח לפני העדות הוא לעד ואות אמת שבחירת אותו שבט אינו בא במקרה משום שהבכורים טעו בעגל, אלא מעיקר הבריאה היה ראוי להיות כן, אלא שלא יצא לאור עד שנתגלגלו כמה וכמה סבות. והרי זה כמו סגולת ישראל שעלתה במחשבה בראש הבריאה, ומ״מ לא יצאה לאור עולם עד לאחר כמה דורות, כך היא בחירת הלוים מתוך ישראל. ובזה השך את תלונותיהם על ה׳, שכסבורים הרבה אנשים שע״פ בקשת משה ואהרן נעשה כן, ואם כן היה מקום להתלונן גם על משה ואהרן, גם על הקב״ה ששמע לבקשת אוהביו נגד כבוד ישראל. עתה ידעו שכך עלה במחשבה בעת בריאת שמים וארץ, אלא שלא הגיעה שעה עד כה. (כא) ויתנו אליו וגו׳ ומטה אהרן בתוך מטותם: אחר שאמר משה בשם ה׳ כי כך הציווי ליקח בעל כרחם אפילו יסרבו, משום שהמה הנשיאים מאמינים במשה ותורתו, שוב לא סירבו ונתנו ברצון. אך כדי להראות שאין בלבבם שום ספק ששבט לוי הוא הנבחר, על כן נתנו מטה אהרן משלהם בתוך מטותם, להראות בזה כי הדבר ברור שהוא הנבחר לכהן, וכמו שחובה על הציבור להספיק כל צרכי הכהונה ולויה, כמו הבגדים וכלי שיר הכל באו מקופת הצבור, כך המטה שלו מוטל עליהם. ולא נצרך עיקר המטות אלא משום אחרים או לדור שאחריהם. {ופירוש רש״י קשה להבין, שהרי לא הניחו בעצמם באוהל העדות, אלא משה הניח, ומאין ידעו האיך הניח משה}. (כב) באהל העדות: ללמד שנתן והניח לפני העדות כמו שנצטוה. (כג) והנה פרח: החל לפרוח היינו הוצאת קצה העלים מן המטה. ״ויוצא פרח״ – העלים נתפשטו ויצאו לחוץ. ומזה הגיע ״ויצץ ציץ״ – המה הפרחים שמהם נעשה לבסוף פרי השקדים. ״ויגמול שקדים״ – הן הפרי בשלימות. ואי אפשר לומר שכל זה היה במשך הלילה קודם שראו ישראל, דא״כ כל זה מיותר, וראוי היה לכתוב ׳והנה גמל שקדים׳. והרשב״ם כתב שבשעה שהוציא משה לא היה אלא פרח, ולעיני העם הציץ וגמל שקדים. אבל אם כן להיפך מיבעי לכתוב ׳ויוצא משה וגו׳ אל כל בני ישראל והנה הציץ ציץ וגמל שקדים׳. ותו, הרי מפורש ביומא (נב,ב) מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, הרי שהיו הפרחים לדורות. אלא, כך היה נמצא על המטה גם ציץ גם שקדים, וכך כתב בתוספות ישנים (יומא שם). ובאו לאות שקדים גמורים על הכהונה, שהמערער עונשו ממהר לבא, כמו מעשה דעוזיהו וכפירוש רש״י (כאן). ועל לויה, לא מצינו שישראל נענש מיתה על עבודת הלויה {שהרי בסנהדרין (פא,ב) לא חישב אלא ׳זר ששימש׳. וכן ברמב״ם הלכות כלי המקדש סוף פרק ג׳ לא חישב אלא כהנים שעבדו עבודת הלוים. ועיין מה שכתבתי להלן (יח,ז)}, אלא ודאי איזה עונש יגיע, ובזה נמשל לפרחים המביאים לידי גמר הפרי. נמצא היה המטה אות גם על הכהונה גם על לויה, ומטעם המבואר לעיל. והנה העיד הכתוב דמתחילה פרח עלים קטנים, ואח״כ נתפשטו וגם הציץ, ואח״כ גמל שקדים. ולא היה הנס שיהיו פתאום עלים גדולים וכן יצאו פתאום שקדים גמורים, והלא בדרך נס לא יפלא כל דבר. אלא בא ללמד לישראל דרך העונש, שלא כל המערער אחר הכהונה תיכף יגיע עונשו במיתה, אלא יענש באיזה עונש גלוי, ואם לא ישוב אזי יגמל עונשו. והרי עוזיהו לא נענש במיתה, אלא הצרעת זרחה במצחו, והרי זה כמו הפרח והציץ, וכיון שנבהל עוזיהו ויצא ושוב לא ערער עוד לא נענש יותר, ואדרבה הנהיג המלוכה גם בהיותו יושב בית החפשית {ומשום הכי נמנו לו שנים אלו שמלך}. ובזה הערך הוא המערער אחר לויה, מתחילה עונשו מועט כעין יציאת עלים, ואח״כ אם לא ישוב יתרחב עונשו יותר עד שיגיעו לכעין ״ויצץ ציץ״. (כד) אל כל בני ישראל: דהנשיאים עצמם האמינו גם לפני זה כמו שכתבתי (פסוקים י״ז,כ״א), אלא בשביל כל ישראל, אולי יש עוד ספק בלב מי מהם. {ויראו ויקחו איש מטהו: הוצרך הכתוב להודיע זה, ללמדנו שמתחילה עלה על הדעת דהמטות האלו נתקדשו בזה שהונחו לפני העדות, שהרי אין מביאין חולין, כדאיתא במנחות (כא,ב) ׳מאי בעי התם׳, וא״כ יהא הפירוש ״והנחתם באוהל מועד״ (פסוק י״ט) – לעולם. אבל כשראו שמשה הוציא את המטות ״אל כל בני ישראל״, ואי לא היתה ההוצאה אלא כדי להראות שמשונה מטה אהרן ממטות שארי הנשיאים, לא היה צריך להוציאם ״אל כל בני ישראל״, היינו למחנה ישראל, ולא היה נצרך אלא להוציא מחוץ לאוהל מועד למען יראו הרבה אנשים, או הנשיאים שעמדו שם, ולהכניסם אח״כ לקודש. מזה הבינו שלא נתקדשו המטות כלל, ולצורך ענין רשאין להביא חולין לעזרה, כמו לצורך אכילת קדשים, ואז ׳לקחו איש מטהו׳. וזוהי דעת הרמב״ם בפ״ב מהלכות שחיטה הלכה ג׳, ולא כתוספות ורשב״א}. (כה) ותכל תלונתם מעלי: כבר ביארנו (פסוק כ׳) שאין הפירוש שילונו עלי, דא״כ מה מועיל האות. אלא התלונה היא על משה, וכדומה בכל דור, אך על ה׳ המשגיח להסיר התלונה מעבדיו ע״י עונש מיתה. ואמר ה׳ דבזה תכלה תלונותם ולא ימותו עוד. וכתיב ״תלונותם״ בדגש, ללמדנו שהתלונה על משה היא תלונה גם על ה׳, וכדאיתא במסכת סנהדרין (קי,א) שהמהרהר אחר רבו וכו׳. או כפירוש השני לעיל פסוק כ׳, דמשמעו שתי תלונות ממש – גם על ה׳ גם על משה. (כו) כאשר צוה ה׳ וגו׳: פירש הכתוב דמשה לא עשה כדי שלא יתלוננו עוד עליו, אלא משום שהקב״ה צוה כן עשה. וגם בא ללמד שכאן הניח משה בעצמו, ולא כמו בצנצנת המן שצוה לאהרן, אבל כאן בא בקבלה שהוא בעצמו יניח, והיינו דכתיב ״כאשר צוה ה׳ אותו״. ועיין ספר בראשית (ו,כב). (כז) הן גוענו: תרגם יונתן ״הא מינן אשתיצאו בשלהובית אישתא, ומינן אתבלעו בארעא ואבדו״. הנראה שמפרש ״גוענו״ כעין דכתיב במבול (בראשית ו,יז) ״כל אשר בארץ יגוע״, דמשמעו שנשתנתה צורת הבשר ונהיתה למים, וכך כאן נשתנתה צורת הבשר לאפר. ובתרגום אונקלוס איתא ״קטלת חרבא״ אינו מובן כלל. ואולי טעות הדפוס וצריך לומר ״אשתא״. וראיתי בפענח רזי שתרגום אונקלוס – חרבו של מקום קאמר, והוא האש. ועיין להלן (כ,ג) ״ולו גוענו״. אבדנו: היינו בליעת קרח דתן ואבירם שנאבדו מתוך הקהל. כולנו אבדנו: מגיפת י״ד אלף איש. (כח) כל הקרב הקרב וגו׳: יש מפסיק בין ״הקרב הקרב״. ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחת. ד״הקרב״ הראשון משמעו – שהוא רוצה קרבת אלהים בדבקות ואהבה, ו״הקרב אל משכן ה׳⁠ ⁠״ משמעו – שמתקרב אל היכל ה׳ כדי להשיג קרבת אלהים. וזו צעקתם, כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוח הקודש, הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה׳, כי עזה כמות אהבת ה׳, וא״כ עלולים המה למות {וכדכתיב לעיל (ג,לח) ״והזר הקרב יומת״, ועיין מה שכתבתי שם}. וכיוצא בזה נתבארה הוראת הפסוק בספר ויקרא (יג,מה). ואמרו עוד ״האם תמנו לגוע״, הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה׳, וכמו שהעיד משה רבינו בספר דברים (ד,ד. ד,כד), עיין שם שהיו אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא, וא״כ אין איש ממנו בטוח בחייו. ופירוש ״תמנו לגוע״ פירשו המפרשים – כולנו הולכים לגוע. וא״כ היה ראוי לומר ׳האם תמנו לאבוד׳. אלא נראה, דהאי ״לגוע״ משמעו כלשון ״ויגוע וימת״, דפירושו שגועו כוחותיו מרוב שנים, והיא מיתה טבעית. וזה דבריהם – ״האם תמנו״ – (כלינו) ״לגוע״ היינו למות בעתו, והכל נמות באיבוד ובמיתה חטופה? {ואין משמעות ׳גויעה׳ זו כמו משמעות ״הן גוענו״}. ועיין בספר בראשית במבול שתי משמעויות בלשון ׳גויעה׳, ומתפרש בכל מקום לפי הענין. והנה על כל זה היתה התשובה שאהרן ובניו נזהרו שלא יניחו לזר ליכנס ולפרוץ הגדר, וכאשר יבואר.מהדורת הרב מרדכי קופרמן (ירושלים, תשס"ח), ברשותו האדיבה של המהדיר והוצאת המכללה ירושלים (כל הזכויות שמורות למהדיר). {הביאורים בסוגריים המסולסלים הם הוספות מכי"ק של הנצי"ב.}
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144