×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
ויקרא י״חתנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּר֙ אֶל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ג) כְּמַעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ⁠־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם⁠־בָּ֖הּ לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ וּכְמַעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ⁠־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃ (ד) אֶת⁠־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת⁠־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ה) וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת⁠־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת⁠־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ו) {ששי} אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל⁠־כׇּל⁠־שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה אֲנִ֖י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ז)  עֶרְוַ֥ת אָבִ֛יךָ וְעֶרְוַ֥ת אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אִמְּךָ֣ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (ח)  עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת⁠־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (ט)  עֶרְוַ֨ת אֲחֽוֹתְךָ֤ בַת⁠־אָבִ֙יךָ֙ א֣וֹ בַת⁠־אִמֶּ֔ךָ מוֹלֶ֣דֶת בַּ֔יִת א֖וֹ מוֹלֶ֣דֶת ח֑וּץ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽן׃ (י)  עֶרְוַ֤ת בַּת⁠־בִּנְךָ֙ א֣וֹ בַֽת⁠־בִּתְּךָ֔ לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָ֑ן כִּ֥י עֶרְוָתְךָ֖ הֵֽנָּה׃ (יא)  עֶרְוַ֨ת בַּת⁠־אֵ֤שֶׁת אָבִ֙יךָ֙ מוֹלֶ֣דֶת אָבִ֔יךָ אֲחוֹתְךָ֖ הִ֑וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (יב)  עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת⁠־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא׃ (יג)  עֶרְוַ֥ת אֲחֽוֹת⁠־אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי⁠־שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא׃ (יד)  עֶרְוַ֥ת אֲחִֽי⁠־אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶל⁠־אִשְׁתּוֹ֙ לֹ֣א תִקְרָ֔ב דֹּדָֽתְךָ֖ הִֽוא׃ (טו)  עֶרְוַ֥ת כַּלָּֽתְךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֵ֤שֶׁת בִּנְךָ֙ הִ֔וא לֹ֥א תְגַלֶּ֖ה עֶרְוָתָֽהּ׃ (טז)  עֶרְוַ֥ת אֵֽשֶׁת⁠־אָחִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה עֶרְוַ֥ת אָחִ֖יךָ הִֽוא׃ (יז)  עֶרְוַ֥ת אִשָּׁ֛ה וּבִתָּ֖הּ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה אֶֽת⁠־בַּת⁠־בְּנָ֞הּ וְאֶת⁠־בַּת⁠־בִּתָּ֗הּ לֹ֤א תִקַּח֙ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָתָ֔הּ שַׁאֲרָ֥ה הֵ֖נָּה זִמָּ֥ה הִֽוא׃ (יח) וְאִשָּׁ֥ה אֶל⁠־אֲחֹתָ֖הּ לֹ֣א תִקָּ֑ח לִצְרֹ֗ר לְגַלּ֧וֹת עֶרְוָתָ֛הּ עָלֶ֖יהָ בְּחַיֶּֽיהָ׃ (יט) וְאֶל⁠־אִשָּׁ֖ה בְּנִדַּ֣ת טֻמְאָתָ֑הּ לֹ֣א תִקְרַ֔ב לְגַלּ֖וֹת עֶרְוָתָֽהּ׃ (כ) וְאֶל⁠־אֵ֙שֶׁת֙ עֲמִֽיתְךָ֔א לֹא⁠־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְזָ֑רַע לְטׇמְאָה⁠־בָֽהּ׃ (כא) וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא⁠־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת⁠־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (כב) {שביעי / רביעי במחוברות} וְאֶ֨ת⁠־זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּוֹעֵבָ֖ה הִֽוא׃ (כג) וּבְכׇל⁠־בְּהֵמָ֛ה לֹא⁠־תִתֵּ֥ן שְׁכׇבְתְּךָ֖ לְטׇמְאָה⁠־בָ֑הּ וְאִשָּׁ֗ה לֹֽא⁠־תַעֲמֹ֞ד לִפְנֵ֧י בְהֵמָ֛ה לְרִבְעָ֖הּ תֶּ֥בֶל הֽוּא׃ (כד) אַל⁠־תִּֽטַּמְּא֖וּ בְּכׇל⁠־אֵ֑לֶּה כִּ֤י בְכׇל⁠־אֵ֙לֶּה֙ נִטְמְא֣וּ הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶֽם׃ (כה) וַתִּטְמָ֣א הָאָ֔רֶץ וָאֶפְקֹ֥ד עֲוֺנָ֖הּ עָלֶ֑יהָ וַתָּקִ֥א הָאָ֖רֶץ אֶת⁠־יֹשְׁבֶֽיהָ׃ (כו) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת⁠־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת⁠־מִשְׁפָּטַ֔י וְלֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃ (כז) כִּ֚י אֶת⁠־כׇּל⁠־הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔ל עָשׂ֥וּ אַנְשֵֽׁי⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵיכֶ֑ם וַתִּטְמָ֖א הָאָֽרֶץ׃ (כח) {מפטיר} וְלֹֽא⁠־תָקִ֤יא הָאָ֙רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ כַּאֲשֶׁ֥ר קָאָ֛ה אֶת⁠־הַגּ֖וֹי אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵיכֶֽם׃ (כט) כִּ֚י כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר יַעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּוֹעֵבֹ֖תב הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃ (ל) וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אֶת⁠־מִשְׁמַרְתִּ֗י לְבִלְתִּ֨י עֲשׂ֜וֹת מֵחֻקּ֤וֹת הַתּֽוֹעֵבֹת֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשׂ֣וּ לִפְנֵיכֶ֔ם וְלֹ֥א תִֽטַּמְּא֖וּ בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א עֲמִֽיתְךָ֔ =ל,ל1,ב,ש,ש1[יד שניה],ק3,ו (געיה וזקף קטן)
• דפוסים וקורן=עֲמִ֣יתְךָ֔ (מונח וזקף קטן)
ב הַתּוֹעֵבֹ֖ת =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ומסורות-א,ל וטברניות ורמ״ה (כתיב מלא וי״ו וחסר וי״ו)
• ל!=הַתּוֹעֵב֖וֹת (כתיב מלא וי״ו ומלא וי״ו)
E/ע
הערותNotes
(ב) דבר אל בני ישראל – כתב הרמב״ן בשביל שזו האזהרה שוה בכל ישראל לא ייחד בה הכהנים אלא כללם כולם כאחד, ואמר בתחלה אני י״י אלהיכם כמו בעשרת הדברות, ופי׳ ואמרת להם אני י״י אלהיכם כאלו אמר ואמרת להם בשמי אני י״י אלהיכם, ולא הוצרך לפרש כמו כן כי בצאת משה מלפני י״י בלא מסוה ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה לא היה צ״ל להם כה אמר י״י כי ידוע הוא [להם] כי רוח השם ידבר בו ולא ידבר מעצמו, וכן במקומות רבים במשנה תורה (דברים כ״ח א׳) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, ונתתי מטר ארצכם בעתו, ואין משה נותן מטר בעתו ומצמיח חציר, אלא הם דברי השם וכמוהו רבים במשנה תורה. ואמר ר׳ אברהם הזכיר כאן כמעשה ארץ מצרים על השעירים אשר אמר למעלה שהיו נוהגין בארץ מצרים, והזכיר מעשה כנען על העריות שהיו אנשי כנען חטאים ורעים בהם כעניין דכתיב בסוף, כי כל תועבות האלה עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, ורבותינו אמרו שגם המצרים היו שטופים בזמה וכל התועבות. (ג) ובחוקותיהם לא תלכו – פרש״י מה ת״ל, לא הניח [הכתוב מה] שלא דיבר, שהרי כתיב (דברים י״ח י׳) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו׳ ר׳ אומר אלו דרכי אמורי וגו׳, ובתוספתא פרק כלל גדול תני דרכי האמורי, ר׳ יהודה בן בתירא אומר שלא תגדל קומי, פי׳ בלורית ושלא תספר קומי, פי׳ שלא יגלחם לפני מצחו, וק״ק מתוספתא (כל) דבכורים דמי שמספר לפני מצחו כנשים עבר על לא⁠(ו) ילבש גבר שמלת אשה לכך צריך לפרש שלא יגדל קומי שלא ידבר בלשון לטין שלהם. לכך פסק על בעלי נפש שאינם מגלחים שערותיהם לפני מצחן, ויש ליזהר כי הם עוברים על לאו ושרא להו מרייהו. (ד) את משפטי תעשו – פרש״י אלו דברים האמורים בתורה במשפט שאלו לא נאמרו כדי הוא לאומרן, והרמב״ן כתב לפי הפשט משפטי אלו הדינין האמורין בפרשת ואלה המשפטים, ולכך אומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי הדינין ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ובשלום האדם ושלא יזיק איש לרעהו ולא ימתינו. ורבותינו אמרו (סנהדרין ע״ד ב׳) וחי בהם ולא שימות בהם ללמד על פיקוח נפש שדוחה המצות. ומדרשו עוד וחי בהם לעולם הבא, א״ת בעולם הזה, והלא סופו הוא מת, וא״כ יחזור אשר יעשה אותם האדם גם על חוקותי. ודע כי חיי האדם במצות כפי כוונתו בהם, כי העושה המצוות שלא לשמן על מנת לקבל פרס בעולם הזה, יחיה בהם בעולם הזה ימים [רבים] בעושר ונכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי ג׳ ט״ז) ובשמאלה עושר וכבוד ופירושו למשמאילים בה עושר ונכסים וכבוד, וכן אשר הם מתעסקים במצות על מנת לזכות בהם לעולם הבא שהן העובדין מיראה זוכים בכונתם להנצל ממשפטי הרשעים ונפשם בטוב תלין. והעוסקים במצוה מאהבה כדין וכראוי עם עסקי העולם הזה כעניין הנזכר בתורה בפרשת בחוקותי (ויקרא כ״ו ה׳) והשיג לכם דיש את בציר וגומר יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהגו של עולם, ובחיי העולם הבא זכות שלימה שם. והעוזבים כל ענייני העולם הזה ואינן משגיחין עליו כאלו אינם בעליי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיה לעד בגופם ונפשם כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית מתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות (שמות כ׳ י״ב) למען יאריכון ימיך, (דברים כ״ב ז׳) למען (תחיה) [ייטב לך] והארכת ימים, כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד. ד״א את משפטי תעשון – פי׳ הרא״ש הקדים משפטים לחוקים, וכתיב עשייה במשפטים ושמירה בחוקים כי משפטים אלו הדינים, ואמר שיעשו המשפטים לרדות במקל וברצועה, ובחוקים שייך בהם שמירה, והקדים המשפטים כי כשיעשו משפט וצדקה ממילא יהו נשמרים גם החוקים. (ה) וחי בהם – אמרו חכמים ולא שימות בהם, אמר הגאון אבן חפני מאין למדו רבותינו הדבר הגדול הזה להקל במצות שכל העולם תלוי בעשייתם, אלא מרע״ה קבלו בפירוש, שהרי בחייו בטלו מצות מילה במדבר, והיא מצוה חמורה מאד שהיא בכרת, ומרע״ה היה עמהם והיו מבטלים אותה מפני הטעם הזה, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, שאם היו מלין הבנים היו מתים מפני הטעם שמפורש בספר יהושע (ה׳ ז׳) כי לא מלו אותם בדרך. ד״א וחי בהם – פרש״י לעולם הבא. שאם בעולם הזה הרי סופו למות. והקשה הר״י דבכל דוכתא אמר וחי בהם ולא שימות בהם. (ו) איש איש אל כל שאר בשרו – כתב הרמב״ן טעם איסור העריות אינו מפורש, וכתב הרב במורה הנבוכים כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט. והנשים האלה אשר אסר הכתב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהם וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב ר״א [ג״כ] כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות, לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים והתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים, ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח, וישא שתי אחיות כיעקב אבינו ואין לאדם נשואין הגונין כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו [בביתו], כי הארץ לא תוהו בראה לשבת יצרה, ואין בידינו דבר מקובל בזה. אבל כפי הסברא יש בעניין סוד מסודות היצירה דבוק בנפש והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו ע״כ. ואני בסודו לא באה נפש. וכתב עוד כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי בקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום המין ולא יצלח בו אסרה אותו תורה, והעריות מכלל החוקים דברים שהם גזירת המלך, והגזירה הוא דבר שעולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו, והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא ולא יגיד אוותה לעם זולתי לחכמי יועציו. הקשה הר״י מה ראו חכמים שתקנו לקרות פרשת עריות ביום הכפורים, מה עניין עריות ליום הכפורים שבכל מועדים אנו קוראים מעניינו ושל יום הכפורים בעריות. אלא באותו עניין שהב״ה מזהיר לישראל חייבין אנו לבקש רחמים וסליחה ולומר רבון העולמים כשם שהזהרת אותנו על העריות ואמרת לנו שערות אשה ובתה לא תגלה, וכעניין הזה באנו לפניך לבקש רחמים שלא תגלה ערותינו מחטאתינו כמה שנ׳ (מיכה ז׳ י״ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם. (ז) ערות אביך – פרש״י זו אשת אביך. וערות אמך – להביא אמו שאינה אשת וכו׳. וכתב הרמב״ן ובסנהדרין (נ״ד א׳) לא מסיק הכי אלא ערות אביך וערות אחי אביך מזהיר על הזכרים ממש לחייבו בשוגג ב׳ חטאות. ואני תמיה לדעתם למה אינו מזכיר ג״כ בבן ואח על הזכרים עם ערות נשיהם. ואולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר. והנכון בעיני על דרך הפשט כי ערות אביך וערות אמך לאו אחד ואזהרה אחת, שמזהיר שלא יבא על אמו, כי בבואו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו. וזהו שאמר אמך היא, כי עשית בה שתים רעות שגלית ערות אם וערות אב. ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו חזר והזהיר על אשת אב שאינו אמו, ואמר ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא. וערות אמך – אמו אנוסת אביו אמך היא עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו [כאמו שהיא אשת אביו] לעונשין לפי שאין כתוב בעונשין בפרשת קדושים אלא אשת אביו אבל לא אנוסתו, ולמדנו מכאן, ב״ש. (ח) ערות אשת אביך לא תגלה – אזהרה לאשת אביו ערות אביך הוא אזהרה לאחר מיתה ועונש לר׳ יהודה לאחר מיתה לפי שהוא למד עונש מאזהרה ולרבנן מן ערות אביו גלה שכתוב בעונש, הר״י. ערות אביך היא – לר׳ יהושוע משום אשת אב אתה מחייבו ולא משום אשת איש, אבל לרבנן ערות אביך זה אביך ממש זכור ולחייבו על האב שתים, ב״ש. (ט) מולדת בית או מולדת חוץ – פרש״י בין שאומרים לאביך קיים, בין שאומרים הוצא וגו׳, וכתב הרמב״ן ועל דרך הפשט שמזהיר באחותו מאמו, בין שנולדה מן הנשואין שהכניסה האיש לו לבית, בין שנולדה דרך זנות שתפסה בחוץ ושכב עמה, כי אע״פ ששתיהם בת אמו ולא בת אביו, היה נראה שראוי לנהוג כבוד האחווה [באותה] שנולדה מן הנשואין ולא בבאה מן הזנות, ולכך צריך להזהיר על שתיהן, ועל כן הזהיר באחותו מן האב עוד בפסוק אחר וכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך, פי׳ אחותו בת אביו מן הנשואין והוצרך להזכיר זה בשביל שהזהיר על ערות אחותך בת אביך סתם ובבת אמו פירש מולדת בית בנשואין או מולדת חוץ בזנות, והיה נראה דבת אב מן הזנות תהיה מותרת, כי אולי לא תחוש התורה לשאר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים. לכך חזר ואמר ערות בת אשת אביך מולדת אביך ללמד דבת אביו הנזכרת תחלה אינה בת אשת אביו מן הנשואין, ובעבור שבני נח איסור אחווה מן האם ולא מן האב פי׳ כי בישראל כולן שוות. ובגמרא דיבמות (כ״ב ב׳) דורש לרבות לאוין שאם בא על אחותו והיא בת אשת אביו ואינה אמו שחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו. (י) ערות בת בנך או בת בתך – פר״ש בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר. וא״ת מנא ידעינן דהאי קרא מאנוסתו. י״ל מדקתני בפרק כיצד (שם כ״ב ב׳) רבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת ברא דידה גלי או בת ברתא דידה גלי, והא כתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה. ומתרץ לא קשיא כאן באונסין כאן בנשואין, פי׳ האי קרא דהכא דאסר בת בנו ובת בתו ושרי בבת בנה ובת בתה מיירי באונסין שאם ראובן אנס רחל והוליד ממנה בת או בן אותה בת בנו שהוליד ממנה או בת בתו היא לו ערוה, אבל אם ראובן אנס אשה ויש לה בת מאיש אחר ולאותה בת יש לה בת ההיא מותרת לראובן. וה״ה נמי הבת עצמה שהיא [מותרת] לראובן, דהא אמרינן (שם צ׳ א׳) אנס האשה מותר לישא בתה, וא״כ דאמרינן דהאי קרא מיירי באשתו היכי אישתרי ליה ההוא קרא התם בת בנה או בת בתה והכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה. אלא בודאי בבתו מאנוסתו הכתוב מדבר, והאי קרא דאסר בת בנה ובת בתה מיירי בנשואין הכי מוקים להו התם להני קראי, כלומר שאם נשא אשה אסור בבתה ובת בתה שיש לה אפי׳ מאיש אחר. (יא) ערות בת אשת אביך – וכי מה בא זה ללמד אם על אחותו שהיא בת [אשת] אביו ולא בת אביו הרי כבר נאמר, אלא בת אשת אביך ובת אביו. ולא אתי בק״ו מבת אביו שאינה בת אמו דאין עונשין מן הדין. (יד) ערות אחי אביך – [בין] מן האב, בין מן האם, שאנו לומדים מאחות שיא בין מן האב בין מן האם, אבל דודתו היא ערות אשת אחי אביו מן האב, זהו בזמן שהוא דודו אחי אביו מן האב שאם היה דודו אחי אביו מן האם ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה. וזה אנו יודעין ממה שכתוב (ויקרא כ״ה מ״ט) או דודו או בן דודו יגאלנו או ממשפחתו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינ׳ קרויה משפחה. וכן איסור אחות אשה בין מן האב בין מן האם שאנו למדין מאחותו, וכן אשת אח מן האב אנו למדים ממה שכתוב בפרשת קדושים (ויקרא כ׳ כ״א) ערות אחיו גלה וערות אחיו הוא שכתוב כאן לאשת אחיו מן האם, וכתב היא לומר אשת אח מן האם בהווית איסורא תהא שיהא עליו ערוה לפי שלא למדנו מן אחוה אחוה מבני יעקב אלא מצוה, ובא להשמיענו כאן שהיא ערוה וצ״ע בת״כ בסוף קדושים, הר״י. ערות אחי אביך – ומה היא ערותו אל אשתו לא תקרב. זה אינו שהרי לדברי האומר אחי אביך זהו זכור ולחייב עליו שתים ואל אשתו לא תקרב היא הזהרה אחרת. (יז) שארה הנה זמנה היא – אונקילוס תרגם [עצת] חטאין, ופרש״י שיצרך יועצך לחטוא. וכתב הרמב״ן לא ידעתי טעם לזה, שכל העריות היצר יועצו לחטוא. אבל העניין כי שם זימה היא מגזרת (דברים י״ט י״ט) כשר זמן לעשות לאחיו ולמחשבה הגונה יקרא מזימה (איוב מ״ב ב׳) ולא יבצר ממך מזמה ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקרא זמה כענין שנ׳ (שם ל״א כ״ז) אם נפתה לבי על אשה כי היא זמה, ולפי דעתי אמר הכתוב זמה באשה ובבתה ואשה ואמה לגנות העניין. לומר כשישכב עם האחת שהיא אשתו ויחשב באחרת בעבור קרבתם ודמיונם, והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה, והוא מבני ט׳ מדות (נדרים כ׳ ב׳). ולכך אמר הכתוב ערות אשה ובתה, וכן אמר ואיש אשר ישכב את אשה ואת אמה, ולא [אמר] ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך, והטעם כי בתחלת הפרשה אמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, ואסר הקרובות משום שאר, ונותן טעם לדבר כי ערותך הנה. ועכשיו כשאסרו קרובות אשתו אמר כי שארה הנה, לומר שגם אלו אסורות מפני שהן קרובות זו לזו ויהיה משכבו בשתיהן זמה. (יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה – פי׳ הרא״ש טעם [ה]⁠איסור, כיון שהן אחיות ואוהבות זו לזו אינו ראוי שתעשה אותן צרות וישנאו זו לזו ולא פי׳ כן אשה ובתה ואשה ואמה, כי אותם הם שאר ואסורות אפילו לאחר מיתה. (יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב – שינה הכתוב בשביל שהוא מצוי לו יותר לכך הזהיר להרחיקה יותר, ושלא ליקרב אליה כלל אפילו ליגע בה, וכתב הרמב״ן שלכך אסרה הכתוב שלא התיר הכתוב המשגל רק לקיום הזרע. והנה הולד נוצר מדם האשה ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל, ואיך יעשה ממנו והוא סם המות ימית כל בעלי חיים שישתה ממנו או יאכלנו, ואם יהיה ברחם דם נדות לא תתעבר כלל, ואפילו אם יהיה בו דם אחר ותתערב עמו טפה מדם הנדות תמיתנו, ואם לא ימות יוליד בן שחין רע או מצורע. ועוד ניסו בה נסיון אמתי שאם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה בתחלתה זובה יראו במראה טיפות אדומות כטפת הדם, כי הטבע הרע המזיק שבה יוליד גנאי ורוע האויר ידבק בראה, והנה היא כאפעה הממית בהבטה, וכ״ש שתזיק לשוכב עמה, ולכן גזר עליו הכתוב ותהי נדתה עליו, והוא שאמר בנדת טומאתה ואמר טומאת הנדה יזכיר בה לעולם הטומאה כי היא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם, ויתכן שזהו טעם את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה, כי המקור המשחת ההוא ראוי להסתם ולא שיגלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים, והנה נאסר לזרע קדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים ואז תטהר גם במחשבתו ותהיה נקייה לגמרי. (כ) ואל אשת עמיתך לא תתך שכבתך – כתב ר׳ אברהם כי המשגל נחלק לג׳ חלקים, אחד לפרייה ורבייה, ושני ולהקל מליחות הגוף, והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמה, וכיון שאמר הכתוב לזרע אסרה לגמרי. והרמב״ן כתב שאמר לזרע להזכיר טעם האיסור, כי לא יודע הזרע למי הוא ויבא מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם. ולכך אמר בסוטה (במדבר ה׳ ל׳) ושכב איש אותה שכבת זרע, כי בעבור הזרע תהיה קנאתו. וכן בשפחה חרופה הזכיר הזרע, כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה, ובעונש (ויקרא כ׳ י׳) לא אמר זרע כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע חייב. והנכון בעיני כי בעבור שאשת עמיתו אסורה לו לגמרי ולא ינקה כל הנוגע בה, הוצרך לומר לזרע. שאם (לא) אמר לא תתן שכבתך בלבד היה נראה שיזהיר אפילו בשוכב עמה לחבק ולנשק, וכאן הזהיר על חייבי כריתות, לכך הוצרך לומר לפרש שלא הזהיר אלא במשגל. ולא אמר כאן לגלות (על) ערותה, שלא אמר כן אלא בשאר הבשר ובנדה, שהאיסור בהן בעבור הגלוי. ד״א ואל אשת עמיתך וגו׳ הקשה הר״א מגרמייזא וכי בשביל שלא נתכוין לזרע אלא להנאתו יפטר בתמי׳. לכך נאמר אפילו אם (לא) היתה כוונתו לפרייה ורבייה, כגון שהיתה לו אשתו עקרה וסבר אלך אל אשת עמיתי אולי אבנה ממנה לכך הזהירו הכתוב שלא לעשות. (כא) למולך – כתב הרמב״ן ע״ז ששמה מולך והזכירה הכתוב בה׳ הידיעה כי היה במצרים ידוע להם, ור׳ אברהם כתב כי יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון, וגם הוא היה ידוע להם. לא תתן להעביר למולך – כתיב בו העברה ונתינה שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו אותו באש, ופירש הרמב״ן ולא שיעבירוהו הכומרים כאשר פרש״י כי איך יתחייב הוא מיתה בהעברת הכומרים, וגם לשון הפסוק (דברים י״ח י׳) מעביר בנו ובתו באש, משמע הוא בעצמו אלא מוסרו הוא לכומרים, ואולי הכומרים עושין בה תנופה או הגשה ומחזירין אותו לאב והוא מעבירו, ולא היה שורפו שהרי אמרו (סנהדרין ס״ד ב׳) המעביר עצמו פטור. ועם כל זה נראה בעיני מהכרע הפסוקים, כי היה הבן למאכלת האש, שהכתוב אומר (מלכים ב ט״ז ג׳) וגם את (בניהם) [בנו] העביר⁠(ו) באש (לאכלה) שהיו מעבירין אותו באש עד שישרוף או שימות באש, והיו מעבירין פעמים רבות על השלהבת והוא מת בשלהבת. והנה הוא חייב מיתה משעת העברה ראשונה משתמשול בו האור באחד מאיבריו. ולכך הוצרך לומר שהמעביר עצמו פטור אבל לעולם היה האש אוכלת בו, כי זה היה קרבנם למולך, וכתב בו הכא חילול ובפרשה אחרת הוסיף בו (ויקרא כ׳ ג׳) למען טמא את מקדשי, ואולי טעמו למען טמא את העם המוקדשים לשמי ולחלל שם קדשי בעברם על העבירה החמורה לפני כי כן יאמר בעבירות החמורות (עמוס ב׳ ז׳) ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי. ויתכן שאומר⁠(ים) כן מפני שהמקריב מזרעו למולך, ואח״כ בא אל המקדש להקריב קרבן מטמא המקדש, כי קרבנותיו טמאין ותועבה לשם, והוא עצמו טמא לעולם שנטמא ברעה שעשה, כמו שכתוב באוב וידעוני (ויקרא י״ט ל״א) לטמאה בהם, והזכיר בו חלול השם, כי כאשר ישמעו הגוים שכיבד את המולך בזרע ויקריב מבהמתו קרבן לשם הוא חילול השם. למה נסמכה פרשת מולך לאשת איש ללמדך שכל הבא על אשת איש סוף מוליד בן שעתיד לעבור עצמו למולך ולעבוד ע״ז. (כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה – כתב הרמב״ן טעם הזכר והבהמה מפורסם, כי הוא דבר נתעב ואינו בקיום המינין, כי אדם ובהמה לא יולידו. וכתב ר׳ אברהם אחר שמצאנו (בראשית י״ט ל״ד) הן שכבתי אמש את אבי, הנה לא תשכב אזהרה לשוכב ולנשכב. וכתב עליו הרמב״ן ואם כדבריו למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך כי הנשים בכלל אזהרות כל התורה. אבל טעם שכבתי אמש את אבי בעבור שהם השוכבות כדי שיצאו ממנו שכבת זרע כי ידוע שהזרע בא מן התנועה או מן הגוף, כמו שיתהוה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם, או שיתיילד בגידים הקרובים ויאסף בחמום התנועה ויצא, ואם לא שכבו אותו לא יצא ממנו הזרע כי היה כאבן דומם בשכרותו. והרי״ח פי׳ מה שאסרה התורה משכב זכר כדי שישאו להם נשים, ובזה יקיימו מצות פרייה ורבייה. (כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה – כתב הרמב״ן החמיר הכתוב בעניין העריות בעבור הארץ שתטמא בהם ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף, ואינן תלויות בארץ. אבל העניין כך הוא השם הנכבד ברא הכל ושם כח התחתונים בעליונים ונתן על כל עם ועם בארצותם לגויהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות וזהו שנ׳ (דברים ד׳ י״ט) אשר חלק י״י אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים ונתנם שרים עליהם כעניין שנ׳ (דניאל י׳ י״ג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי. ונקראים עליהם מלכים דכתיב (שם) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס, והשם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, ולכך הוא אומר (ישעיה נ״ד ה׳) אלהי כל הארץ יקרא, כי הוא אלהי האלהים ומושל על הכל. והוא יפקוד בסוף על צבא מרום במרום להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים ואח״כ יפקוד על מלכי האדמה באדמה. אבל א״י אמצעית היישוב היא נחלת י״י מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילה אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו. וזהו שאמר (שמות י״ט ה׳) והייתם לי סגולה (לעם) מכל העמים כי לי (כל) הארץ. וכתיב (יחזקאל ל״ו כ״ח) והייתם לי לעם ואנכי אהיה (להם) [לכם] לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים האחרים כלל והנה קדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצוות להיותם לשמו, ולכך אמר ושמרתם את כל מצותי ואת חוקותי ואת משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא הארץ אתכם, וכתיב (ויקרא כ׳ כ״ד) ואומר לכם אתם תירשו את אדמתכם [וגו׳], אני י״י אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, שהבדילנו מן העמים שנתן אותנו שרים עליהם בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת י״י תקיא כל מטמא הארץ ולא תסבול עובדי ע״ז ומגלה עריות. והפרשה הזאת הזכירה מולך לכלול ע״ז עם עריות ולומר על כולם לא תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים וגו׳. אבל בחוצה לארץ אע״פ שהכל לשם הנכבד, מ״מ אין הטהרה בה שלימה בעבור המשרתים המושלים עליהם והעמים תועים אחר שריהם לעבוד גם אותם, וזה פי׳ (דברים ל״א ט״ז) וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, כי האלהות נכרים בארץ השם ובנחלתו, וזהו שאמר ולא ידעו משפט אלהי הארץ וישלח בהם את האריות, והנה הכותים לא היו נענשים בארצם בעובדם את אלוהיהם לשלח בהם את האריות, אלא בבואם לארץ ישראל ועשו כמעשיהם שלח בהם את האריות. וזהו מאמרם (כתובות ק״י ב׳) הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה. ולפיכך אמרינן בספרי וירשת וישבת בה ושמרתם לעשות, ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצות, ולא חייב בגלות אלא תפילין ומזוזה שהן חובת הגוף וכיוצא בהם, אבל עיקר המצות ליושבים בארץ השם ית׳ וית׳. וזהו מצות יעקב אבינו ליבתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ (בראשית ל״ה ב׳) הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. והשם ית׳ לו נתכנו עלילות, שמתה רחל בדרך בתחלת ביאתם לארץ ולא הכניס לארץ שתי אחיות, והיה היתה נשאת באיסור האחוה, ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם לשכם ולא נגע בה בארץ כלל. ואל תשוב עלי ממיכאל שרכם כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל ולא שר מלכות וממשלה. וכן היה שר צבא הנראה ליהושוע ביריחו הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם, וגם היה זה בהיותינו בחוצה לארץ. והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות, ורז״ל אמרו שהוזהרו עליהם משעת היצירה לאדם ולנח שלא ענש אא״כ הזהיר. והכתוב לא הזהיר האזהרה, אבל אמר כי הארץ תקיא, כי הארץ תתעב כל התועבות האלה ולא היו אנשי כנען לבד מוזהרים באלו התועבות. והכתוב מעיד שגם אנשי מצרים עושים ככל התועבות האלה ולא תקיא אותם ארצם ולא אנשי שאר הארצות הגוים תקיא אותם אלא העניין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב ותקיא כי מעת שיפקוד עונה עליה שנגזרה על הכנעניים להכרת כאלו כבר הקיאה אותם, או ותקיא למעלה כעניין (במדבר י״ד ט״ו) סר צלם מעליהם וי״י אתנו. כתב ב״ש תמצא בכל העריות שכתוב בהם אזהרה אפילו אחות אשה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח ואפילו דודתו דכתיב ערות דודתך, ועליהם אמר עונם ישאו ואינו מפרש העונש, וכשבא לפרש עונש העריות מפרש עונש כולם לבד שתים אלו. והטעם שלא פירש עונש תי אחיות משום כבודו של יעקב שנשא שתי אחיות, ועונש דודתו לא פירש משום כבודו של עמרם שנשא דודתו דכתיב (שמות ו׳ כ׳) ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. (כח) ולא תקיא הארץ אתכם וגו׳ – הקשה ב״ש א״כ מצינו חוטא נשכר, וצ״ל דה״פ לא אעשה לכם כמו שעשיתי להם, כי יש מהם שיצאו חיים מארצם, אבל אני פורע מכם דכתיב והכרתי הנפשות העושות וגו׳. וי״מ אם תטמאו את הארץ לא תפטרו בזה העונש לבדו שתקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי, אלא בודאי תתחייבו עונש אחר מלבד זה העונש. (כט) ונכרתו הנפשות העושות וגו׳ – כתב הרמב״ן הנה בכריתות בתורה ג׳ עניינים, האחד שנאמר בו ונכרת האיש ההוא, והשני הנאמר כאן ונכרתו הנפשות העושות, והשלישית הנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה. ונאמר בים הכפורים והאבדתי את הנפש ההיא, ופי׳ כמו והכרתי כדאיתא בספרא לפי שהוא אומר כרת, בכל מקום ואיני יודע מהו, כשהוא אומר והאבדתי לימד על כרת שאינו אלא אבדון. וביאור העניין כי האוכל חלב או דם והוא צדיק או רובו זכיות, אלא שגברה תאותו עליו נכשל בעבירה ההיא יכרתו ימיו וימות בנעורים והם ס׳ שנה ואין נפשו בהכרת, אלא יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים ויהיה לו חלק לעולם הבא הוא העולם שאחרי התחייה, ובזה נאמר ונכרת האיש ההוא. ואשר עם החטא (ההוא) החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, עונש הכרת שבעבירה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף, והוא נכרת מחיי העולם הנפשות ועל אלו נאמר ונכרתה הנפש ההיא. ואלו אין להם כרת בגופן אלא פעמים יחיו ימים רבים כעניין שנ׳ (קהלת ז׳ ט״ו) ויש רשע מאריך ברעתו. וזה שארז״ל (ר״ה י״ז א׳) אבל מי שעונותיו מרובין מזכיותיו ובכללם עון פשעי אומות העולם בגופן ואמר רב [פפא] בעבירה כלומר בערוה מן העריות יורדין לגהינם ונדונין י״ב חדש, לאחר י״ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת רגלי הצדיקים. ויש כרת חמור שנכרת גופו ונפשו וזהו שנ׳ בו (במדבר ט״ו ל״א) כי דבר י״י בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת, ודרז״ל (סנהדרין ס״ד ב׳) הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא לומר שהוא ימות בנוער וחייתו כקדשים שלא תחיה נפשו בתחיית המתים ואין לו חלק לעולם הבא. ואין כפל הכרת הזה נאמר אלא בענייני ע״ז ומגדף ורז״ל דרשו בו (שבועות י״ג א׳) כי דבר י״י בזה זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה ואת מצותיו הפר זה המפר ברית בשר, אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא שאין הכפל של הכרת תכרת בשאר חייבי כריתות שבתורה, אלא באלו הנדרשין מן הכתוב הזה. כי הכתוב הוא במגדף ועובד ע״ז והם הוסיפו במדרשו הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים וכמו שנ׳ בהם בקבלה (ישעיהו ס״ו כ״ד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה, והם אותם שמנו במשנת ואל ושאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין צ׳ א׳). וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בערירות, אין כרת לזרעם, אלא באותם שכתוב בהן ערירים. ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו. אבל בשאר הכריתות כגון חלב ודם אין לנו. וכתב ר׳ אברהם יש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכרת ולא ישא אלהים נפש. ותדע ותשכיל כי הכריתות הנזכרים בנפש בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן שכר בעולם הנשמות. כי באמרו יתברך ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה, ונכרתה הנפש ההיא מלפני, יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה, ושאר הנפשות אשר לא חטאו תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש הנפש ההיא עונה בה, כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה העניין כי נשמת האדם נר י״י אשר נפחה באפיו מפי עליון ונשמת שדי, כמו שנ׳ (בראשית ב׳ ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, והנה היא בענינה לא תמות ואיננה מורכבת שתפרד הרכבתה ותהיה לה סבת הוויה והפסד כמורכבים, אבל קיומה ראוי ועומד לעד כקיום השכלים הנבדלים, ולכך לא הוצרך הכתוב לומר כי בזכות המצות קיומה. אבל יאמר בעונש העוונות תתגאל ותטמא ותפרד מן הקיום הראוי ההוא. והוא הלשון שתפסה בהם התורה כרת, כענף הנכרת מן האילן שממנו יהיה שרשו. והוא מה שאמרו מקרב עמה אבל עמה בשלום. וכבר פירשנו כי כל היעודים שבתורה בהבטחות או בהתראות כולם מופתים מן הנסים הנסתרים. ולעולם תבטיח ותזהיר התורה בדבר מופת, ולכן הזהיר בכאן בכרת שהוא עניין נס, ולא תבטיח בקיום שהוא ראוי. והנה הכריתות שבתורה הם ל״ו ורובם בעניין איסורי ערוה. ולכך העניש הכתוב עונשים החמורים כמו מיתת ב״ד בענייני הבעילה, מפני שגילוי עריות דבר נמאס מאד בתורה, וחכמים מזכירים לעולם ע״ז וג״ע וש״ד מקדימים עריות לש״ד. והרמב״ם אמר במורה הנבוכים בעבור היות יצר האדם גדול בעניין המשגל, והתאוה בו רבה והדברים שבהם רבי המכשולות עונש גדול לייסר אותם, וגם זה אמת. (סיום) 
נשלם אחרי מות
מהדורת מכון אהל דוד ששון, ברשותם האדיבה, עם תיקונים והוספות של על־התורה על פי כתב יד פריס 260 (כל הזכויות שמורות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144