¹ זה אחד מן הדברים. מגלה ט׳ ע״א. ירושלמי מגלה פ״א ה״ג דף ע״א ע״ב. מס׳ סופרים פ״א ה״ח. מכילתא פ׳ בא פי״ד. תנחומא פ׳ שמות. וילקוט בראשית רמז ג׳. ובמדרש ב״ר נשמט זה. ואין ספק שהיה כתוב גם עה״כ הזה. זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך. כמו שמובא בב״ר פ״ח פי״א פל״ח פמ״ח ופצ״ח. ועיין בב״ר שם פ״א ר׳ יודן בשם עקילס כו׳ אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן בראשית ברא ואח״כ אלהים.

² כי לא היה לו דעת להתבונן. עיין רש״י ותוס׳ מגלה שם. והמהרש״א בח״א הקשה על דברי התוס׳. והביא את דברי הלקח טוב שלפנינו. כאשר מצא מובא בשמו בס׳ פענח רזי. וז״ל ובספר פענח רזי בשם ס׳ לקח טוב נתן טעם לענין כדאמרינן שלא יאמר אדם לה׳ קרבן אלא קרבן לה׳. דשמא יתחרט בתוך דבורו ולא יסיים ונמצא שהוציא ש״ש לבטלה. ה״נ הכא אם היה אומר אלהים ברא והיה פוסק ולכך התחיל בראשית עכ״ל. וכן מצאתי בתוספת ישנים יומא ל״ט על המשנה ואומר לה׳ חטאת. הקשה ה״ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לה׳ שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ״ק דנדרים לא לימא איניש לה׳ קרבן אלא קרבן לה׳ דלמא פשע ומדכר ש״ש לבטלה כו׳. ועיין מ״ש הגאון חיד״א בנחל קדומים. והביא שם דברי הזהר יתרו סוף דף פ״ז. וכן הביא דברי רבינו בצלאל בכ״י על מגלה שפי׳ בשם רבינו אליעזר מטוך ע״ש.

³ תני רשב״י. נדרים י׳ ע״ב. ב״ר פ״א. ספרא ויקרא פ״ב. ספרי האזינו פ׳ כי שם ה׳ אקרא. ילקוט בראשית רמז ג׳ בשם ב״ר.

⁴ מכאן סמכו רבותינו. עיין תמורה ג׳ ע״ב.

⁵ אמר רב יצחק. מובא בילקוט בא רמז קפ״ז בשם התנחומא. ולא נמצא בתנחומא לפנינו. רק הוא בתנחומא כתב יד הנמצא גנוז ברומי בוואטיקאן. ובדוגמאות אשר נשלח אלי מהתחלת התנחומא הזה נמצא המאמר הזה. וכן פתח רש״י את פירושו עה״ת במאמר הזה. ועיין בנחל קדומים להגאון חיד״א ז״ל. ובלקוטים דף קפ״ב בזרע אברהם לידידי הרב החכם הגדול מהר״א בערלינר נ״י.

⁶ לא היה צריך לכתוב. בתנחומא כ״י וברש״י וילקוט הגי׳ להתחיל.

⁷ לא אמר ראשית. עיין בפירש״י על התורה.

⁸ וכן דרש ר׳ הושעיה רבה. כוונתו למדרש ב״ר פ״א במאמר ד״א אמון. ויען כי התחלתו ר׳ הושעיה רבה פתח נקרא מדרש דר׳ הושעיה רבה. ובקיצור ״מדרש רבה״. שהוא במקום מדרש דר׳ הושעיה רבה.

⁹ בדפתראיות ופינקיות. תקנתי בפנים שצ״ל ובפנקסאות. עיין ב״ר שם. ופי׳ דפטראות בל״י διφθέρα יריעות של קלף (פערגא). ופי׳ פנקסאות ג״כ בל״י πινάϰωδις לוחות לכתוב ולצייר עליהם (טאבעללא)).

¹⁰ ד״א למה בתחלה לשון ראשית יי צ״ל למה לא נאמר ״בתחלה״ אלא לשון ״בראשית״ והמאמר הזה מובא בילקוט בראשית רמז ב׳. אר״י ב״ר שלום מקדם ומתחלה אין כתיב כאן אלא בראשית. בזכות ישראל שנקרא ראשית כו׳. ומצוין שם ״ב״ר״ אולם לא מצאתי המאמר בב״ר והציון ב״ר מוסב על משל למה״ד. והמאמר הוא בתנחומא כ״י. ונמצא בדוגמאות אשר בידי מהתנחומא הגנוז בוואטיקאן ברומי. והציון תנחומא בילקוט שם במאמר שלפניו מוסב גם על זה. ובילקוט ירמיה רמז רס״ד רשם לנכון המאמר הזה בשם התנחומא. ובפירש״י עה״ת מובא ג״כ בראשית ברא דרשוה רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו. ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה. והעיר ע״ז הרב החכם מהר״א בערלינר בלקוטים שלא נמצא בב״ר. אולם מאשר הבאתי תראה כי דברי רש״י נובעים מהתנחומא כ״י.

¹¹ תבואתה כתיב יי הסיום הזה ליתא בילקוט שם. רק מובא בילקוט ירמיה רמז רס״ד בשם תנחומא. ונמצא באמת בתנחומא כתב יד. וז״ל תבואתה כתוב. ולמה הוא קורין תבואתו. שאין אוכלים אלא מן התבואה. אבל הקרן קיימת לעוה״ב ע״כ. ולפנינו הקרי והכתיב תבאתה. רק כתוב בה״א בסוף והתי״ו נקוד בחולם. *תבואנה*. ובמסורה נמנה ב׳ אשר כתיב ה״א בסוף. וזה אחד. והשני יחזקאל מ״ח י״ב. והרד״ק בירמיה שם. כתב תבואתה כתוב בה״א במקום וי״ו. וראיתי במדרש חסר ויתיר צד ל״ט הביא וז״ל קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. בה״א כתיב שהן אוכלין פירות בעוה״ז. והקרן קיימת לעוה״ב. והרב המו״ל הוא ידידי הרב החכם מהר״א בערלינר הציג סימן השאלה. להורות שלא מצא מקור המאמר ׳ והעירותי בהשחר שנה רביעית חוברות ששית צד שנ״ב. שמובא בילקוט ירמיה רמז רס״ד בשם התנחומא. ועיין גם בזהר האזינו דף רצ״ז.

¹² ד״א בזכות התורה. מובא בילקוט ישעיה רמז של״ז בשם תנחומא. והוא ג״כ בתנחומא כ״י. ונמצא בדוגמאות אשר בידי. וכן הביא רש״י עה״ת בשביל התורה שנקראת ראשית. ובמדרש ב״ר פ״א. ובחזית בפ׳ ראשו כתם פז. איתא העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה. שנא׳ ה׳ בחכמה (בתורה שהיא החכמה) יסד ארץ. ועיין רמב״ן עה״ת בפ׳ בראשית שכתב ורמז לספירה הנקראת חכמה שבה יסוד כל הענין. שנא׳ ה׳ בחכמה יסד ארץ.

¹³ כי התורה נקראת ראשית שנא׳ ה׳ קנני ראשית דרכו. בב״ר שם התורה נבראת קודם בריאת העולם. שנא׳ ה׳ קנני ראשית דרכו. ובחזית בפ׳ ראשו כתם פז. ראשו זה התורה. שנא׳ ה׳ קנני וגו׳. ועיין ברמב״ן עה״ת שם.

¹⁴ ד״א לכך התחיל בב׳. עיין ב״ר פ״א. ותנחומא בראשית. ובא״ב דר״ע (בית המדרש ח״ג צד י״ט) למה נברא בב׳ להודיעך שהן שני עולמות העוה״ז והעוה״ב. ועיין ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א דף ע״ז ע״ג. ר״א בשם ר״י בשתי אותיות נבראו שתי עולמות. ועיין מס׳ היכלות (בית המדרש ח״ב צד מ״ו).

¹⁵ פרוזדור. מלה יונית προσδνρα מקום לפני פתח הבית ואולם השער (פארהאף).

¹⁶ דתנן. אבות פ״ד מט״ז. ועיין בפי׳ הרמב״ם ז״ל.

¹⁷ הוא לבדו. עיין ב״ר פ״א נוטה שמים לבדי וגו׳ מאתי מי אתי כתיב מי היה שותף עמי בברייתו של עולם כו׳. אלא הוא לבדו ברא את העולם ע״ש.

¹⁸ את עשית. כ״ה ע״פ הכתיב. והקרי אתה.

¹⁹ ושמי השמים. בקרא שמי השמים בלי וי״ו.

²⁰ במאמר. ב״ר פ״ג ופ״י. קה״ר פ״ה. שו״ט מזמור ס״ב.

²¹ לשון אל. וכ״כ רבינו מנחם בן סרוק במחברת מנחם שרש אל. ועיין ברמב״ן עה״ת אלהים בעל הכחות כולם. כי המלה עיקרה אל שהיא כח וכו׳.

²² כי במשפט העמידו. עיין ב״ר סוף פי״ב שברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים. ועיין פסיקתא רבתי פ״מ פסקא בחודש השביעי אות ב׳. ועיין רש״י עה״ת בראשית א׳ שכ׳ הקדים מדה״ר ושתפה למדה״ד. היינו דכתיב ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים. ועיין גם שבת פ״ח ע״א תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית כו׳.

²³ כי לשון אלהים לא יבא רק על משפט. עי׳ ב״ר שם פי״ב ופע״ג ארשב״נ בכ״מ שנא׳ ה׳ מדת רחמים. אלהים הוא מדה״ד.

²⁴ והיינו דאמר ר׳ חזקיהו. שבת פ׳ חת ע״א. ע״ז ג׳ ע״א. וצ״ל דאמר חזקיה.

²⁵ הרי לפי שבקש הקדוש ברוך הוא. כוון למאמר חז״ל ערכין י״ז ע״א. דאר״י משום רשב״י מאי דכתיב בראשית ממלכת יהויקים ע״ש.

²⁶ ר״ע היה דורש. ב״ר פ״א. ילקוט בראשית רמז ג׳. וחגיגה י״ב ע״א.

²⁷ והיינו דאמר ר״י אמר רב. חגיגה י״ב ע״א. פדר״א פ״ג. וע״ש בבאור הרד״ל. וכן בזהר שמות דף י״ח ע״ב אר״א עשרה דברים כו׳.

²⁸ מדת יום ומדת לילה דכתיב ויקרא אלהים לאור יום. בגמ׳ שם ובפדר״א מייתי קרא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. וע״ש בבאור הרד״ל אות ל״ב.

²⁹ כדתנן בעשרה מאמרות. אבות ה׳:א׳. ר״ה ל״ב ע״א. מגלה כ״א ע״ב. ב״ר פי״ז. ילקוט בראשית רמז א׳.

³⁰ ואלו הן בראשית ברא מאמר אחד. ע״פ מאמרם בגמרא שם בראשית נמי מאמר הוא. דכתיב בדבר ה׳ שמים נעשו. וכן בב״ר שם נקט נמי בראשית. אולם בפדר״א פ״ג לא חשיב ליה וחשב תחתיו ויאמר אלהים הנה נתתי לכם. גם במקום פרו ורבו שלפנינו חושב במדרש ב״ר ורוח אלהים מרחפת (וכדמפרש ר״י שם מאמר ניתן לרוח בפ״ע) ומנחם ב״ר יוסי מוציא ורוח אלהים מרחפת. ומביא ויאמר ה׳ אלהים לא טוב היות אדם לבדו. ועיין בבאור הרד״ל בפדר״א שם. שמבאר טעם כל השנויים. והביא ג״כ בשם הגר״א ז״ל בפירושו לאבות טעם על מאן דלא חשיב פרו ורבו משום דלברכה כתיב. ר״ל ואין בו בריאה חדשה. והיינו דכתיב ויאמר להם אלהים. לא ויאמר אלהים כבשאר המאמרות. וענין עשרה מאמרות כבר פרשוהו המחקרים בספריהם. איש איש כפי דרכו. ובמדרש תדשא סי׳ ה׳ (בית המדרש ח״ג צד קס״ח) הביא כנגד עשרה מאמרות ברך הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כו׳ ע״ש.

³¹ דאמר רב זוטרא. חגיגה י״ב ע״א.

³² וכנגדן נתן לישראל עשרת הדברות. בפסיקתא רבתי פכ״א פסקא עשר דברים אות ד׳ איתא עשרת הדברות כנגד עשרה מאמרות נאמרו שבהם נברא העולם כו׳. ועיין מה שהביא רבינו טובי׳ בחלק ב׳ (פסיקתא זוטרתא ואתחנן דף ס״ח ע״ב) עשרת הדברים ניתנין כנגד עשרה מאמרות אנכי כנגד יהי אור כו׳. ועיין ילקוט ראובני בראשית פ׳ ויאמר אלהים יהי אור. מה שהביא בשם הזהר ויקרא. עשרה מאמרות במעשה בראשית נגד עשרת הדברות במתן תורה. ועיין בפי׳ הרוו״ה בפיוט אנכי ראש לדברות במעריב ליל שני של שבועות.

³³ ולכפר עליהן ביום העשור. עיין פסיקתא רבתי פ״מ פיסקא בחדש השביעי אות ה׳.

³⁴ ולתת כופר י׳ גירות. כי עשרים גרה השקל. וכופר חצי שקל הוא י׳ גירות.

³⁵ ונח מצא חן לפניו בדור עשירי. אבות ה׳:ב׳ י׳ דורות מאדם עד נח. י׳ דורות מנח עד אברהם. ועיין בית הבחירה בפירושו על פרקי אבות שם.

³⁶ אשר התחיל במעשרות. בפסיקתא פסקא עשר תעשר (דף צ״ח ע״א). ומובא בילקוט לך רמז ע״ד. אברהם הפריש תרומה גדולה. דכתיב הרימותי ידי אל ה׳. ואין הרמה אלא תרומה. כמד״א והרמותם ממנו תרומת ה׳. וע״ש בהערה מ״ח הבאתי דברי הפסיקתא רבתי פכ״ה אות ג׳ אברהם הפריש מעשר ראשון. דכתיב ויתן לו מעשר מכל.

³⁷ יצחק למה מדד מאה שערים. ב״ר פס״ד מפני מה מדד מפני המעשרות. וכן נשנה במדרש במ״ר פי״ב. ופסיקתא פסקא עשר תעשר (צ״ח ע״א). יצחק הפריש מעשר שני ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שעריס כו׳. ולמה מדדן בשביל לעשרן. וע״ש בהערה מ״ח.

³⁸ יעקב עשר אעשרנו לך. בפסיקתא שם יעקב הפריש מעשר ראשון. הה״ד עשר אעשרנו לך:

³⁹ וכן כל ישראל מעשר דגן ותירוש ויצהר. צ״ל מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים י״ד כ״ג):

⁴⁰ ונתן לישראל ז׳ עממים משבעים אומות. היינו חלק עשירית: עיין ב״ר ספמ״ד. ירושלמי שביעית ו׳:א׳ דף ל״ו ע״ב:

⁴¹ אמר ריב״ח. חגיגה י״ב ע״א:

⁴² שהכל רצין אליה. עי׳ רד״ק שרש ארץ שכתב וז״ל וי״א כי שרש ארץ רץ והאל״ף נוספת ולפי שהגלגל רץ עליה וסובב אותה תמיד נקראת כן. ועי׳ ב״ר פי״ג ארץ שתקופת ניסן מריצה את הפירות (ובב״ר פ״ה סי׳ ח׳ ארץ שרצתה לעשות רצון קונה).

⁴³ ת״ר בש״א. חגיגה שם. תמיד ל״ב ע״א. ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א דף ע״ז ע״ג. ב״ר פ״א. ויק״ר פל״ו. כדר״א ריש פי״ח. מדרש שמואל פ״ה. ובריש מכילתא:

⁴⁴ שרפרף. פי׳ ספסל קטן. ובירושלמי ומדרש נאמר במקומו אפיפורין. ויש לתקן שצ״ל אפיפודין בדל״ת. כי המלה יונית νποποδιον:

⁴⁵ ר׳ תנחומא. בב״ר פ״א. ובירושלמי חגיגה פ״ב ה״א. הוא בשם ר׳ יוחנן ור׳ תנחומא אמר טעמא לדברי ר׳ יוחנן:

⁴⁶ וכה״א לפניס הארץ יסדת. בירושלמי ובמדרש ב״ר שם ובוי״ר שם. אמר ר׳ יהודה בר אלעאי אף דין קרא מסייע לב״ה לפנים הארץ יסדת ואח״כ ומעשה ידך שמים. ובמדרש שמואל אף דין קרא מסייע לב״ש. יש לתקן שצ״ל מסייע לב״ה. ועי׳ בפדר״א שהביא בעיקר פלוגתייהו ראי׳ לב״ה ממקרא הזה. במקום שלפנינו ובגמרא חגיגה שם מובא ממקרא ביום עשות ה׳ ארץ ושמים. וע״ש בביאור הרד״ל:

⁴⁷ תנא תוהו זו קו ירוק. חגיגה י״ב ע״א:

⁴⁸ פי׳ תכלת ירוק. הוספת המחבר לפרש קו ירוק:

⁴⁹ מפולמות. פי׳ בריאים לחים וחזקים ערוך ערך מפלם. והמוספי הוסיף תרגום אבן חשך וצלמות. מפלמין דמתמן נפק חושך עכ״ל. יש לתקן בדבריו אבן אפל וצלמות. והוא באיוב כ״ח ג׳. ועיין מלה זו בערוך ערך פלם. כי המ״ם אינה מיסוד:

⁵⁰ ולמה הזכיר אלהים ברוח כו׳. סיים על המאמר הזה וכן אמר ר׳ שבתי דונולו נב״ע. גם רש״י ערובין נ״ו ע״א הביאו. וז״ל ור׳ שבתי דטלו [צ״ל דנולו] הרופא זצ״ל פירשו היטב בס׳ חכמוני שלו ע״כ: וכן גם המאמר והארץ יוצא מן המים אם יתחממו המים בכלי זכוכית כו׳. מובא ברש״י ביצה ל״ג ע״א על לשון המשנה אין מוציאין את האור מן המים. נותנין בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעין בזכוכית והיא בוערת. וסיים כך שמעתי בפיוט יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיא עכ״ל. והלשון מגומגם. וברור שנפל טעות וצ״ל כמו שכתוב או כמו שמצאתי בפי׳ יצירה שיסד אחד מגאוני לומברדיא וכמו שהתעורר ידידי הרב החכם מהרש״ז (כ״ח ח״ח צד ק״א). והוא המאמר שהביא רבינו טוביה ז״ל בשם ר׳ שבתי ז״ל. גם מצאתי באמת זה בהקדמת פירושו לס׳ יצירה אשר הוציא לאור ידידי הרב החכם הכולל מהר״א יעללינעק (לייפציג שנת תרי״ד) הנקרא בשם ״פירוש נעשה אדם בצלמנו להרופא ר׳ שבתי ב״ר אברהם דונולו ז״ל״ צד ט״ו ע״ש. וכן העתיק ידידי הרב החכם הישיש רב״ג מתוך כ״י אשר באוצר הספרים בפאריז ומובא בכ״ח שם. גם מה שהביא רבינו טוביה ז״ל כי אם יפית אדם בכפו תתרטב כפו כו׳. הוא לפנינו בהקדמת ספרו שם צד ט״ו ע״ש. גם מצאתי בס׳ רזיאל הגדול (דף ס׳ ע״ב) מובא ג״כ כל המאמר הזה המתחיל נזכר אלהים ברוח יותר מן כל כי מלחלוחית הרוח בא מים ומכח מים בא אש ויש להם דוגמת בעולם אם יפיח אדם בכפות נתרטב. וידוע אם נתחממו מים בכלי זכוכית נקוה כו׳. לקח בעל הרזיאל כל המאמר הזה מס׳ לקח טוב שלפנינו. והעתיק כלשונו ממש. גם הסיום ״זהו סברת הדעת״. לקוח מדברי רבינו טובי׳ שכתב ואלו הן דברים של דעת. ובס׳ רזיאל שם יש לתקן במקום יוכל להדליק בוערת. צ״ל נעורת. והמלות ״במדינות שאוירם חם״ הוא הוספה מבעל הרזיאל. או יש לומר שלקח זאת מגוף הספר של ר׳ שבתי דונולו. כי בעל הרזיאל משתמש בספרו של ר״ש דונולו ומזכירו בשם בדף י״ז ע״ב. וז״ל ובספר שבתי שמפרש ברית [צ״ל ברייתא] השמואל [צ״ל דשמואל] הרקיע הזה עשוי ככיפה דומה לאהל. והוא המאמר שהביא ר׳ יוסף קרא בשם ר׳ שבתי דונולו (כ״ח ח״ז צד ס״א) וז״ל מצאתי בס׳ ר׳ שבתי שמפרש בו ברייתא דשמואל הרקיע הזה עשוי כקובה דומה לאהל וכו׳. וכן בס׳ רזיאל דף י״ב במאמר המתחיל הן לה׳ אלהיך השמים. ואדם שלא יאמין לזה שאין ברא אבן ממים יקח נחושת קלל ויעשה אבן מנחושת ויקח מים צלולים וירתיח על הארץ וכל מה שיחסרו המים יוסיף עוד מים עליהם וישבר כלי הנחושת וימצא בה אבן כו׳. הוא לקוח ג״כ מהקדמת ר״ש דונולו צד ט״ו. ומזה תוכל לתקן הלשון בס׳ רזיאל. כי הלשון שם משובש קצת. גם מה שסיים ברזיאל שם וכן באדם ובהמה תמצא אבנים דקות כו׳. הוא שם בהקדמתו צד ט״ז. ועי׳ עוד אודותיו במבוא אשר שמתי בראש הספר. סי׳ ט׳ אות ל״א:

⁵¹ קומקום. מלה יונית. ומורגל בלשון חז״ל ובתרגומים ע׳ ערוך:

⁵² כך השיב ר׳ גמליאל. ב״ר פ״א פילסופוס שאל את ר״ג כו׳:

⁵³ מלשון מפרחת. וכן לפורחות (יחזקאל י״ג כ״ג) ענינו עופפות. והוא מלשון ארמית תרגם יעופף יפרח. ומורגל בתלמוד עורבא פרח מפריחי. יונים. פורחין באויר:

⁵⁴ ולמה יצא בלשון מרחפת ולא אמר מפרחת. במדרש ב״ר פ״ב ילקוט בראשית רמז ד׳. ורוח אלהים מנשבת אין כתיב כאן. אלא מרחפת. כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות. ועיין ירושלמי חגיגה פ״ב ה״א (דף ע״ז ריש ע״ב) מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח. נאמר כאן רחוף. ונאמר להלן כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. מה רחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע ע״כ. ועיין חגיגה ט״ו ע״א כיונה זו שמרחפת על בניה ואינה נוגעת ועיין ברש״י עה״ת:

⁵⁵ משל למלך שבנה היכל. עי׳ ב״ר ריש פ״ג. מובא גם בילקוט רמז ד׳. ותהלים רמז תתע״ח. ועי במדרש שמ״ר ריש פ״נ. ותנחומא פ׳ ויקהל בפ׳ ויעש בצלאל. וכן מובא בס׳ רזיאל דף י׳ ע״ב. לא שצריך לאורה כו׳. כאדם שבונה בית סגור כו׳:

⁵⁶ וי״א האור הזה מן המים כו׳. מובא גם בס׳ רזיאל דף י׳ ע״ב ויהי אור. האור נברא מן המים שבהרבה מקומות נקרא המים אור. שנאמר יפיץ ענן אורו. על כפים כסה אור. כמו עין מאיר ובו מעין מים. כמד״א כלו בדמעות עיני עכ״ל.

⁵⁷ לפי שהאור ברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון. חגיגה י״ב ע״א ב״ר פי״א ופי״ב. ילקוט רמז ט״ז. שמ״ר ריש פל״ה. תנחומא ריש שמיני. אסתר רבה בפתיחתא במאמר האחרון א״ר יהודה בר סימון אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון כו׳.

⁵⁸ ואומר אור זרוע לצדיק. הוא ראי׳ על וגנזו לצדיקים. וכ״ה לפנינו בתנחומא שם. ובמדרש אסתר שם. אבל בב״ר שם ומנין שהתקינה לצדיקים לע״ל. שנא׳ ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ובחגיגה שם מובא לראי׳ שנא׳ וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק. שנא׳ אמרו צדיק כי טוב. ובשמ״ר שם סיים והיכן גנזו בג״ע. שנאמר אור זרוע לצדיק.

⁵⁹ בנוי ומשוכלל. פסיקתא פסקא קומי אורי (דף קמ״ה ע״א) וכן נשנה במדרש ב״ר סוף פ״ה. ומובא בילקוט משלי רמז תתקנ״ב בשם ב״ר.

⁶⁰ שנא׳ אור זרוע לצדיק. במדרש שם ויאמר אלהים יהי אור בנוי ומשוכלל לע״ל. המד״א קומי אורי כי בא אורך. וכתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וגו׳.

⁶¹ על שבא מן המים. בס׳ רזיאל שם סיים לכך אור נקרא יום לשון ים מים.

⁶² חמשה אור כתיב בפרשה. ב״ר פ״ג וסופר ומונה כל החמשה פעמים. וכן מובא בילקוט בראשית רמז ד׳.

⁶³ א״ר אלעזר. ב״ר פ״ג. ילקוט רמז ה׳. ובתנחומא תזריע בפ׳ אדם כי יהיה בעור בשרו. מובא זה בשם ר׳ אליעזר בן פדת בשם ר׳ יוחנן. וכן מובא בתוס׳ תענית דף ג׳ ע״א ד״ה ואלו.

⁶⁴ ללמדך כי מיוחד היה היום ההוא. עיין רש״י עה״ת. וב״ר ספ״ג.

⁶⁵ להודיע כי הערב. עי׳ נזיר ז׳ ע״א ובחולין פ״ה.

⁶⁶ זה מעשה הצדיקים. ב״ר פ״ג במאמר המתחיל א״ר ינאי מתחלת ברייתו של עולם.

⁶⁷ אלו מים העליונים. ב״ר פ״ד. ומובא ברמב״ן על התורה.

⁶⁸ כך החצה. ב״ר פ״ד. ילקוט בראשית רמז ה׳.

⁶⁹ גברו מאד. במקרא כתוב מאד מאד.

⁷⁰ מים שעל הרקיע במאמר הם תלויים. ב״ר פ״ד במאמר ר׳ פנחס בשם ר׳ הושעיה רבה אמר. ומובא בילקוט בראשית רמז ה׳. וכן בחגיגה י׳ ע״א דתניא מים העליונים במאמר הם תלויים. פירש״י אינן נחות על שום דבר אלא מכונסות ועומדות כמין בריכה ותלויות במאמרו של הקדוש ברוך הוא. ומה שסיים רש״י שם במאמר שלאחריו ״ופירותיהם מי גשמים כו׳ מפורש בב״ר״ כוון למאמר שהבאתי. ועי׳ שו״ט מזמור י״ט ושם הלשון משובש. ויפה תקן ידידי הרב הגדול המופלג מהרא״ם פאדווא נ״י בביאורו אות כ׳.

⁷¹ שאילה. וכן הביא הרמב״ן אבל בכאן אחר אמירת יהי רקיע כתוב ויעש אלהים את הרקיע. ולמה הוסיף ויהי כן אלא רצה לומר שהיה כן תמיד כל ימי העולם. וע״ש שהביא דברי הראב״ע וכתב ואינו נכון.

⁷² והרקיע שעשה ביום שני יי עיין ברמב״ן.

⁷³ ואמרו חז״ל כי ששה רקיעים הם. עיין אדר״נ פל״ז ר״מ אומר שבע רקיעין הן. וילון. רקיע. שחקים. זבול. מעון. מכון. ערבות. ובמדרש דברים רבה פ״ב במאמר ד״א שמע ישראל. ובשו״ט מזמור קי״ד הוא בשם ר׳ אליעזר. ובחגיגה י״ב ע״ב הוא בשם ר״ל. ועיין בדב״ר שם. ויש לתקן שם כמו שהוא בכל המקומות. ועיין פסיקתא פסקא בחודש השביעי בהערה ע״ו. ופסקא ויהי ביום כלות משה הערה קל״ח.

⁷⁴ שנאמר הן לה׳ אלהיך השמים ושמי השמים. ויל״ד איך יליף מהמקרא הזה דשבע רקיעין הן ? ולדעתי חסר וכצ״ל וי״א שני רקיעים הן. שנא׳ השמים ושמי השמים. כמו שהוא בחגיגה שם בשם ר׳ יהודה. וכן נשנה במדרש דב״ר פ״ב. אבל במדרש שו״ט מזמור קי״ד איתא רבנן אמרי [צ״ל רב אמר] שני רקיעין הן. שנא׳ לרוכב בשמי שמי קדם. רבנן אמרי שלשה הן. שנ׳ השמים ושמי השמים ע״כ. ודרש השמים חד ושמי השמים שנים. הרי שלשה. ובמדרש שו״ט מזמור קמ״ח הללו שמי השמים מכאן אתה למד שאינן אלא גשמים. וכה״א הנה השמים ושמי השמים ע״כ. מלת גשמים מחוסרת הבנה. ויש לתקן שצ״ל ג׳ שמים ואח״כ נתחברו המלות ונעשה גשמים. והוא עפ״י מאמרם ג׳ רקיעין הן. וכן ראיתי בבאור הרב מהרא״ם פדוואה שהביא כן בשם הרד״ל ז״ל. וכאשר הי׳ בעירי הרב המבאר הנ״ל. עוד בטרם הוציא לאור את באורו. הראיתיו זה שכן הגהתי בצד המדרש שלי. וכעת מצאתי בילקוט ראובני בראשית עה״כ ויאמר אלהים יהי רקיע. שהביא בשם מדרש שו״ט מזמור קמ״ח לנכון כמו שתקנתי. וז״ל מכאן אתה למד שאינן אלא שלשה שמים.

⁷⁵ כי הקדוש ברוך הוא הוא מעונו של עולם. ב״ר פס״ח. שו״ט מזמור צ׳. פסיקתא רבתי פכ״א. ילקוט ויצא רמז קי״ז.

⁷⁶ מיד ברא מלאכי השרת. הוא דברי ר׳ יוחנן. ב״ר ריש פ״א. וסוף פ״ג. שמ״ר פט״ו. תנחומא חיי. ושו״ט מזמור כ״ד. פדר״ז רפ״ד. וע״ש בבאור הרד״ל והביא בשם מדרש כונן ביום שני נבראו אראלים ומלאכים ואופנים ושרפים וחשמלים וכן הביא מס׳ יצירה וכן תראה ביב״ע בראשית א׳ כ״ו.

⁷⁷ גם גיהנם ביום שני נברא. פסחים נ״ד ע״א. ב״ר סוף פ״ד. למה אין כתוב בשני כי טוב. ר׳ יוחנן תני לה כו׳. וכן נשנה במדרש שמ״ר פט״ו. תנחומא חיי. פדר״א רפ״ד. ומדרש כונן. ילקוט בראשית רמז ה׳.

⁷⁸ ד״א לפי שהארץ. ב״ר פ״ד אר״ש לפי שלא נגמרה מלאכת המים כו׳. ועי׳ רש״י עה״ת בראשית א׳ ז׳ ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני כו׳.

⁷⁹ ד״א לפי שלקה משה. בב״ר שם הוא מאמר ר׳ לוי מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא משה קרוי טוב ועתיד ליטול את שלו מתחת ידיהם. פי׳ עונש שלו מתחת ידיהם שע״י מי מריבה נגזר עליו שלא יכנס לארץ. וכן מובא בילקוט רמז ו׳.

⁸⁰ ופי׳ כמו כן תרנם. ר״ל ישר וטוב. ופי׳ הכתוב בל יחזקו כן תרנם. לא יחזקו חוזק ישר וטוב. עיין רד״ק בשרשים שרש כן.

⁸¹ כמו הקו כך המיס סביבות האש. ע״פ דרשתם ב״ר ריש פ״ה ילקוט רמז ז׳ יעשה מדה למים המד״א וקו ינטה על ירושלים.

⁸² שגער בהם ושקען בתהומות. עי׳ ב״ר פ״ה. שו״ט מזמור צ״ג. ושמ״ר פט״ו.

⁸³ מיעוט החזיק מרובה. ב״ר פ״ה. ויק״ר סוף פ״י. שמ״ר פי״א.

⁸⁴ לכך נאמר בשלישי. ב״ר ספ״ד ורש״י עה״ת.

⁸⁵ ואחד למלאכת היום. דשאים ואילנות.

⁸⁶ כלומר שלא ישתנו מאחר כן. עיין ברמב״ן עה״ת שכתב גזר שיהיה בתולדות הארץ כח הצומח ומוליד זרע כדי שיהיה המין קיים לעד.

⁸⁷ כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו. חולין ס׳ ע״א.

⁸⁸ שנא׳ חכמות בנתה ביתה. עי׳ סנהדרין ל״ח ע״א על הכתוב הזה.

⁸⁹ מלמד שנבראת ג״ע כו׳. עיין ב״ר פי״א בשלישי ברא אילנות ודשאין וג״ע. וע״ש פט״ו על הכתוב מקדם.

⁹⁰ לא אמר יהיו מאורות. עיין בבאור נה״ש כי בהקדים הפעל אל הפועל נושא המאמר לא ישמור בלה״ק לא את המין ולא את המספר.

⁹¹ כי האור שברא ביום ראשון. עי׳ חגיגה י״ב ע״א וחכ״א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי.

⁹² מארת כתיב חסר וי״ו. בפסיקתא פסקא החדש א״ר יוחנן לא נברא להאיר אלא גלגל תמה בלבד יהי מאורות ברקיע השמים מארת כתיב. וע״ש בהערה ג׳ כי הכתיב מארת חסר בא לרמז שאינו רק מאור אחד. ובב״ר ריש פ״ו חסרים המלות ״מארת כתיב״. ובירושלמי תענית פ״ד ה״ג ברביעי היה מתענין על התינוקת שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם ויאמר אלהים יהי מאורות מארת כתיב. וכן הובא במס׳ סופרים פי״ז ה״ה. ולזה המאמר כוון רש״י תענית כ״ו ע״ב ברביעי על האסכרה. וכן מובא בפירושו על התורה (בראשית א׳ י״ד).

⁹³ לפי שהן לוקין. חסר וכצ״ל והיו לאותות לפי שהן לוקין. עיין סוכה כ״ט ע״א. ומכילתא בא. ובפדר״א פ״ז. וע״ש בבאור הרד״ל אות ס״ד.

⁹⁴ כי הולכת הלבנה. עי׳ פדר״א פ״ז כל שהחמה מהלכת כל ימות השנה הלבנה מהלכת לשלשים יום. ועי׳ ברד״ל אות י׳ מה שהביא בשם ירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד.

⁹⁵ כי י״ב מזלות הם. עיין פדר״א פ״ו וכולם משרתים לי״ב מזלות ואלו הן כו׳. ועי׳ פסיקתא רבתי פ״כ פסקא מתן תורה אות ב׳. מפני מה ברא הקדוש ברוך הוא כו׳. דרש סדורם לשמותיהם. והובא גם בתנחומא האזינו. והיא הוספה מאוחרת בתנחומא. והסופר הזה רשם על המאמר אדם. נמשל לי״ב מזלות ״דאיתא בפסיקתא״ והלשון משובש שם. והובא לנכון בס׳ רזיאל (דף י״א ע״א). ועי׳ ציוני תצא דף נ״ו ע״ד. ועי׳ ילקוט ראובני בראשית פ׳ וחשך על פני תהום בשם סודי רזי והוא ס׳ רזיאל.

⁹⁶ וכל אחד יש לו שלשים מעלות. עי׳ פדר״א פ״ו כל המזלות משרתים את ימות החמה וימות החמה ל׳ יום.

⁹⁷ ועד שהחמה מגעת לסוף המזל. בפדר״א פ״ז כל שהחמה מהלכת כל ימות השנה. הלבנה מהלכת לשלשים יום. עי׳ מ״ש הרד״ל בכמה נוסחאות נמחק זה. וכן בהגהות המיוחסות להגר״א. ועיין בס׳ הישר לר״ת סי׳ תקס״ח. ואולי היה כתוב כאן כלשון הירושלמי ר״ה פ״ב ה״ד מה שהחמה מהלכת לשלשים יום הלבנה מהלכת לה׳ ימים מה שהחמה מהלכת לג׳ חדשים לבנה מהלכת לז׳ ימים ומחצה. מה שהחמה מהלכת לו׳ חדשים לבנה מהלכת לט״ו יום.

⁹⁸ ד״א מנין שנה ורביעי. צ״ל ושליש יום. עיין פדר״א פ״ז חשבון ימות שנות הלבנה ג׳ מאות ונ״ד ימים ושליש ותתע״ו חלקים כו׳. וכתב שם הר״דל כמנין שם שנ״ה ושליש היום נחשב ג״כ ליום דמקצת היום ככולו. ובפדר״א פ״ו איתא חשבון ימות החמה הוא שס״ה ימים ורביעי יום. ומזה נחלף להמחבר וכתב ורביע.

⁹⁹ כי שנת החמה יתירה על שנת הלבנה ״יכא רד״. בתחלה מביא הסימן ואח״כ חוזר ומפרש י׳ ימים כ״א שעות ור״ד חלקים. והוא מפדר״א פ״ז. ועיין מה שהעיר ע״ז הגאון הרד״ל באות י״ב ובאות ל״ה שהוא הוספת ותיקון המעתיקים בפדר״א. ועי׳ ב״ר סוף פל״ג. י״א יום יתירה ימות החמה על ימות הלבנה.

¹⁰⁰ ד״א והיו לאותות אלו שבתות. ב״ר פ״ו. ילקוט רמז ח׳. פסיקתא פ׳ החודש דף מ״ב ע״ב.

¹⁰¹ ולמועדים אלו רגלים. ב״ר וילקוט ופסיקתא שם. וע״ש מה שהעירותי בהערה י״ב והבאתי שבילקוט שם סיים בשם ב״ר שנאמר אלה מועדי ה׳.

¹⁰² ולימים ראשי חדשים. עיין בהערה שם שבארתי כוונת הדורש אלו ראשי חדשים ע״פ מאמרם מגלה ה׳ ע״א.

¹⁰³ זה קידוש שנים. כ״ה בב״ר שם. והכוונה עיבור שנים. ולזה המאמר כוון יונתן בן עוזיאל בתרגומו שם. ובפסיקתא שם וכן בילקוט רמז ח׳ הגי׳ ולשנים אלו ראשי השנים.

¹⁰⁴ א״ר נחמן והוא סימן טוב. בב״ר פ״ו. ובפסיקתא החודש דף נ״ד ע״ד. ורבתי פט״ו ובילקוט בא רמז קצ״א מתחיל ר׳ לוי בשם ר׳ יוסי בר אלעאי אמר דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול. והקטן מונה לקטן. עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה. וע״ז מובא שם מאמר דר׳ נחמן והוא מוסב על הכתוב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה.

¹⁰⁵ והוא סימן טוב. עיין בפסיקתא בהערה שהבאתי מכאן נהגו לומר בקידוש לבנה סימן טוב.

¹⁰⁶ והוא מושל בעוה״ז מעט. עי׳ ב״ר שם. ובפסיקתא שם כך יעקב יש לו חלק בעוה״ז ובעוה״ב. ועי׳ בהערה ר״ד בפסיקתא שם.

¹⁰⁷ כי שכינה במערב. ב״ב כ״ה ע״ב. פדר״א פ״ו.

¹⁰⁸ והרקיע מתחלק לז׳ חלקים כנגד ז׳ כוכבים. עיין פדר״א פ״ו ובבאור הרד״ל שם. ובס׳ יצירה פ״ד מ״ד. ועי׳ רש״י ברכות נ״ט ע״ב. שבת קכ״ט ע״ב. וערובין נ״ו ע״א ״עיין בס׳ רזיאל.

¹⁰⁹ סידור כוכבי המזלות. מובא ברזיאל דף ט״ו ע״ב. גם בילקוט ראובני בפ׳ ויעש אלהים את שני המאורות בשם סודי רזי (הוא ס׳ רזיאל) ושם מתחיל: סדר שבעה הכוכבים כך הם חכמי הגוים אומרים כו׳. ואין ספק שהמחבר רבינו טוביה וגם בעל הרזיאל לקחו זה מפי ר׳ שבתי דונולו לס׳ יצירה. או בפי׳ לברייתא דשמואל. ועיין מה שהביא בשמו ר׳ יוסף קרא בפי׳ לאיוב (כ״ח ח״ז צד ס״א - ס״ז) ותראה כי הדברים האלו נובעים ממנו. ועיין לעיל הערה ע״א העירותי כי בעל הרזיאל משתמש בספרו של ר׳ שבתי דונולו. ומביא את שמו בפירוש. וכן מובאים מאמרים רבים בס׳ רזיאל בהעלמת שמו.

¹¹⁰ כל חבל יש לו ק״נ חבלים. בס׳ רזיאל הגי׳ קנ״ו חבלים והיא נוסחא נכונה. כמו שחושב שם תש״ל חבלים וכל חבל יש לו קנ״ו חבלים. נמצא כולם י״א רבוא ג׳ אלפים ותת״פ בחבל הארץ. מזה תראה שצ״ל קנ״ו חבלים. ועי״ז יעלה לנכון המספר הכולל. צא וחשוב. ובילקוט ראובני שם בטעות י״ש חבלים. צ״ל תש״ל חבלים. וכן מ״ש שם יש בו קכ״א צ״ל קנ״ו. וכן ג׳ אלפים תשל״ג. צ״ל תת״פ.

¹¹¹ מעלה שניה גבוה מן התחתונה ג׳ חבלים. צ״ל שנ״ג חבלים כמו שהוא בס׳ רזיאל וחושב שם גם מספר הכולל. ובילקוט ראובני בטעות ש״ץ צ״ל שנ״ג.

¹¹² מעלה הרביעית. חסר לפני זה מעלה השלישית שהשמיט המעתיק ונמצא לנכון בס׳ רזיאל שם וז״ל מעלה שלישית הוא מעון נוגה ובה סובבת כל הרקיע גובה נ״ח כחבל השמים כל חבל פ״ד חבלים כחבל הארץ נמצא כולם ד״א תקנ״ב ע״כ. גם הגי׳ הזאת נשתבשה ולא עולה לנכון סכום הכולל ואולי צ״ל ד״א תתצ״ב. ומלקוט ראובני ג״כ הגי׳ מוטעת ע״ש.

¹¹³ והוא גבוה ממעלה השלישית. שני חבלים בחבל השמים כל חבל יש לו ק״כ חבלים בחבל הארץ. הלשון משובש ובס׳ רזיאל מובא והוא גבוה ממעלה שלישית (ממעון נוגה) פ׳ חבלים בחבל השמים כל חבל וחבל תקי״ה חבל. בחבל הארץ. נמצא כולן ארבע רבוא ואלף ש״מ. וגם בזה אינו עולה הסכום הכולל. ואולי צ״ל ארבע רבוא ואלף ומ׳. ובפרטם צ״ל תקי״ג. ובילקוט ראובני הלשון משובש ע״ש.

¹¹⁴ מעלה חמישית כו׳ והוא גבוה מן הרביעית ת״ל חבלים. צ״ל ל׳ חבלים. וכ״ה לנכון בס׳ רזיאל ובילקוט ראובני. וכן עולה לנכון התשבון הכולל ל׳ פעמים קי״ט עולה ג״א תק״ע חבלים.

¹¹⁵ מעלה ששית כו׳ תרי״ב תבל. המספר ״תרי״ב״ הוספתי בפנים וכמו שהוא בספר רזיאל ובילקוט ראובני בטעות תרי״ג.

¹¹⁶ וכל חבל יש לו קי״ט חבלים. צ״ל קי״ב. ובס׳ רזיאל שם סיים נמצא כולן ששה רבוא ה׳ אלף [צ״ל ח׳ אלף] ותקמ״ד. כי תרי״ב פעמים קי״ב עולה כן מספר הכולל. אבל בילקוט ראובני בטעות שבעה רבוא צ״ל ששה רבוא ות״ק אלפים צ״ל וח׳ אלפים.

¹¹⁷ מעלה שביעית. עי׳ בס׳ רזיאל. ובילקוט ראובני ותמצא מספרים שונים זו מזו.

¹¹⁸ טלה. פרס ומדי כו׳. המחבר ייחס י״ב מקומות לי״ב מזלות ולא מצאתי מאמר כזה במדרשים רק באותיות דר״ע (בית המדרש ח״ג צד כ״ד) שתים עשרה אותיות הן כנגד שתים עשרה שעות היום כו׳. ושתים עשרה ארצות ע״כ.

¹¹⁹ ד״א הגדולים שוים היו בגודל הוא ע״פ מאמרם (חולין ס׳ ע״ב) ר׳ שמעון בן פזי רמי כו׳. ולזה המאמר כוון רש״י בראשית א׳ ט״ו. ועי׳ ב״ר פ״ו מאחר שהוא קורא אותן גדולים כו׳ שמיעטתי את הירת. ועי׳ פדר״א פ״ו:

¹²⁰ ואת הככבים ה׳ ככבים וחמה ולבנה הרי ז׳. עי׳ פדר״א פ״ו ובביאר הרד״ל שם.

¹²¹ שאל קונטריקוס. חולין כ״ז ע״ב ועי׳ רש״י שם שכתב וז״ל קונטריקוס ההגמון שאל את ר׳ גמליאל שאלות הרבה. והן בבכורות ה׳ ע״ב וגם זאת שאלו עכ״ל. וצ״ל ר׳ יוחנן בן זכאי במקום ר׳ גמליאל. וע״ש בתוס׳ ד״ה ועוד שאלו.

¹²² אמר שמואל קפוטקאה. בגמרא שם אמר רב שמואל קפוטקא. ושם הוא על המאמר דרש עובר גלילאה ע״ש.

¹²³ זה לויתן. ב״ב ע״ד מ״ב. ב״ר פ״ז. ויב״ע בראשית שם ורש״י עה״ת בשם מדרש אגדה.

¹²⁴ לפי שתנינם כתיב חסר יו״ד. במדרש ב״ר שם תנינם כתיב זה לויתן שאין לו בן זוג. וכצ״ל לפנינו. ועי׳ ב״ב ע״ד ע״ב סירס הזכר והרג הנקבה. ועי׳ פדר״א פ״ט בחמישי השריץ מן המים לויתן נחש בריח. וע״ש בבאור הרד״ל אות ל״א.

¹²⁵ אבל יש אם למקרא. ונדרש התנינים על שאר דגים גדולים שבים. וכן רש״י עה״ת כתב תנינים דגים גדולים שבים.

¹²⁶ ולמה נקראו תנינים. עי׳ רמב״ן עה״ת.

¹²⁷ רמש מתפרש. עיין ברמב״ן.

¹²⁸ העופות מן הרקק נבראו. עי׳ חולין כ״ז ע״ב.

¹²⁹ וכדי שלא יפקרו המינין לומר ששתי רשיות הן. עי׳ סנהדרין ל״ח ע״ב כ״מ שפקרו הצדוקים תשובתן בצדן כו׳. ועי׳ ב״ר פ״ח א״ר שמלאי בכ״מ שאתה מוצא פתחון פה למינין אתה מוצא תשובתם בצדו כו׳.

¹³⁰ לפי שאין הקדוש ברוך הוא עושה דבר כו׳. סנהדרין ל״ח ע״ב.

¹³¹ וגם זה היפכו לו חכמי ישראל. עי׳ לעיל הערה כ״ג שציינתי כל המקומות שבמדרשים אשר הביאו השנוים ששנו לתלמי המלך.

¹³² כי אותיות אית״ן מתחלפות. ועמ״ש ע״ז לקמן בת״ב פ׳ בלק על פ׳ אולי אוכל נכה וגו׳ ועמ״ש שם החזקוני ע״ז הכתוב:

¹³³ ד״א לשעבר. ב״ר פ״ח.

¹³⁴ כך השיב ר׳ שמלאי. מבואר בב״ר שם.

¹³⁵ וי״א כי רב סעדיה פי׳. עי׳ הראב״ע. שהביא ויאמר הגאון כו׳ ע״ש. כוון ג״כ לפי׳ רבינו סעדיה גאון ז״ל. כי מלבד תרגומו על התורה בלשון ערבי. חבר ג״כ פירוש על התורה. עיין תולדות רס״ג בהערה ל״ד. ובהערה ל״ח.

¹³⁶ אלא שהצלם הוא על תואר מראית הדבר. הכוונה כי צלם הוא המראה והגוון של הדבר (דאס אויסזעהען). והדמות הוא תקון והתבנית (פארם. בילדונג). ומפרש סר צלם מעליהם מלשון צלם. כלומר נשתנה מראיתם מחמת אימה. ודמות פניהם הכוונה תיקון ותואר פניהם (דיא בילדונג איהרעס אנגעזיכטעס)

¹³⁷ זש״ה שירו כו׳ מלך שבחיות. חגיגה י״ג ע״ב.

¹³⁸ אמרו רז״ל. ברכות ס״א ע״א. ערובין י״ח ע״ב.

¹³⁹ אר״י אמר רב. סנהדרין נ״ט ע״ב. ועי׳ שם נ״ו ע״ב בתוס׳ ד״ה אכל תאכל.

¹⁴⁰ מאד אד״ם למפרע. ב״ר ספ״ט.

¹⁴¹ ד״א כו׳ טוב מאד להרבות המות. עי׳ ב״ר פ״ט בתורתו של ר״מ מצאו כתוב והנה טוב מאד והנה טוב מות. והרד״ק בפי׳ עה״ת הביא וז״ל ואני מצאתי כתוב. דהוה כתוב באורייתא דאשתביאת לרומי והיא היתה גנוזה וסתומה בכנישתא דאסוירוס והנה טוב מות עכ״ל.

¹⁴² מפני מה נתוספה ה׳ בששי. שבת פ״ח ע״א. וע״ז ג׳ ע״א.

¹⁴³ יום שהיתה בו גמירת מלאכת העולם. עי׳ ב״ר סוף פ״ט. ובה נגמרה מלאכת העולם ע״כ כתיב הששי.

¹⁴⁴ ת״ר אדם יחידי נברא. סנהדרין ל״ז ע״א.

¹⁴⁵ שלא יהיו המינין אומרים. בגמרא שלא יהיו צדוקים אומרים.

¹⁴⁶ אנו בני צדיקים. עי׳ רש״י שם.

¹⁴⁷ מתניתין. ר״ל ועוד תנינו שם בסנהדרין וכ״ה בתוספתא פ״ח.

¹⁴⁸ תניא היה ר״מ אומר. סנהדרין שם.

¹⁴⁹ ת״ר אדם בע״ש נברא. סנהדרין שם. וכן נשנה בתוספתא שם.

¹⁵⁰ שלא יהו המינין אומרים. בגמרא שם השמיטו מלת מינין והציגו במקומה צדוקים.

¹⁵¹ ד״א שאם תזוח. בגמרא שם.

¹⁵² ד״א. גם זה שם.

¹⁵³ משל למלך. בגמרא שם.

¹⁵⁴ רבא רמי. כ״ה בע״ז י״ט ע״א. אולם בסנהדרין שם הגי׳ רבה בר בר חנה רמי.

¹⁵⁵ בתחלה על גפי כו׳. עי׳ רש״י שם. ובתוס׳ סנהדרין שם ד״ה בתחלה: