×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
מלכים א ג׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת⁠־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת⁠־בַּת⁠־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל⁠־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת⁠־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת⁠־בֵּ֣ית יְהֹוָ֔הי״י֔ וְאֶת⁠־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם סָבִֽיב׃ (ב) רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹֽא⁠־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔הי״י֔ עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃ (ג) וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃ (ד) וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּי⁠־הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃ (ה) בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶל⁠־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן⁠־לָֽךְ׃ (ו) וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם⁠־עַבְדְּךָ֨ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמׇר⁠־ל֗וֹ אֶת⁠־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן⁠־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל⁠־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ז) וְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת⁠־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃ (ח) וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם⁠־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא⁠־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃ (ט) וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת⁠־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין⁠־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת⁠־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃ (י) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת⁠־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (יא) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹא⁠־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא⁠־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃ (יב) הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה׀ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא⁠־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא⁠־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃ (יג) וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם⁠־עֹ֖שֶׁר גַּם⁠־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹא⁠־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָֽ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כׇּל⁠־יָמֶֽיךָ׃ (יד) וְאִ֣ם׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאֲרַכְתִּ֖י אֶת⁠־יָמֶֽיךָ׃ (טו) וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלַ֜͏ִם וַֽיַּעֲמֹ֣ד׀ לִפְנֵ֣י׀ אֲר֣וֹן בְּרִית⁠־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכׇל⁠־עֲבָדָֽיו׃ (טז) אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃ (יז) וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃ (יח) וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם⁠־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין⁠־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם⁠־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃ (יט) וַיָּ֛מׇת בֶּן⁠־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃ (כ) וַתָּ֩קׇם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת⁠־בְּנִ֣י מֵאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔הא וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת⁠־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃ (כא) וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת⁠־בְּנִ֖י וְהִנֵּה⁠־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹא⁠־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃ (כב) וַתֹּ֩אמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה⁠־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃ (כד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי⁠־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (כה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת⁠־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת⁠־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת⁠־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃ (כו) וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר⁠־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי⁠־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶ֘יהָ֮ עַל⁠־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ⁠־לָהּ֙ אֶת⁠־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל⁠־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם⁠־לִ֥י גַם⁠־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃ (כז) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ⁠־לָהּ֙ אֶת⁠־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃ (כח) וַיִּשְׁמְע֣וּ כׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת⁠־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי⁠־חׇכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃ נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א יְשֵׁנָ֔ה =א,ל,ק,ש1 ובדפוסים (כתיב חסר יו״ד) וכן שיטת מדנחאי במסורת-ל (וכך הכריעו ברויאר ומג״ה)
• שיטת מערבי במסורת-ל=יְשֵׁינָ֔ה (כתיב מלא יו״ד), וייתכן שנמחקה האות יו״ד בכתר.
E/ע
הערותNotes
(א) ויתחתן שלמה – אחרי שזכר ששלמה הסיר את המונעים שהיו לו במלכותו מפאת אויביו אשר בארץ זכר שעשה עוד עזר שני להתמיד ולהכין מלכותו בהשלימו ובהתחתנו עם פרעה מלך מצרים שהיה מלך גדול והיה קרוב אליו ועשה זה כדי שיהיה עמו בשלום ואהבה רבה. ולזה אמר ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים כי מפאת מעלתו וגדלתו להיותו מלך מצרים התחתן עמו לא לאהבת בתו ויפיה.
ואמנם אם חטא שלמה בזה אם לא, והיא השאלה הרביעית אשר שאלתי בפרשה, אם הייתי נמשך בזה כפי הסברא הישרה בפשט הכתובים, הייתי אומר ששלמה לא חטא כלל בזה ושלא היה אותו החתון אסור, והייתי משיב לחמשת הספקות אשר העירותי על הדעת הזה בזה הדרך אשר אומר, אם לראשון הוא ממה שאמר הכתוב (דברים ד׳:ג׳) ולא תתחתן בם, הייתי אומר שהפסוק ההוא לא נאמר על המצריים ולא על הגוים בכלל כי אם על שבעת העממים לבד, ראה הכתוב מפורש בפרשת ואתחנן בסופה (דברים ז׳:א׳) כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך ונתנם השם אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וגומר, הרי לך שלא תתחתן בם בשבעת העממים לבדו נזכר ולא במצריים שאינם מהם ולפי זה לא נצטרך לדרשו במצריים בגיותן או בכי מתגיירי כדבריהם ז״ל, (יבמות ע״ו.) ולא עבר שלמה אם כן על הלאו הזה בלקחו את בת פרעה. ולספק השני שהוא מפסוק (דברים כ״ג ח׳) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳, שיורה שקודם זה לא יבאו בקהל שהוא כולל החתון, כבר דרשו בו מחכמים ז״ל בנים ולא בנות, (יבמות ע״ז:) על דרך מה שדרשו בלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ עמוני ולא עמונית, ואע״פ שלא נקבעה ההלכה כזה הדעת. הנה החכם הזה העיד שהיה זה קבלה בידו ולא היה אם כן לשלמה בזה צד עון. גם היה מכלל החכמים ז״ל מי שפירש שהדור השלישי שאמרה תורה היה מימות משה, ויש אמתלאה לדבריו, לפי שההרחקה מהמצריים לא צוה הקב״ה עליה מהטעם שצוה בשבעת העממים שהוא (שמות כ״ג ל״ג) פן יחטיאו אותך לי, כי אם מפני שהרעו עם ישראל בהיותם בתוכם, ולפי זה היה ראוי שיענש עליו אותו דור, ויהיה השם פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, ומהדור השלישי והלאה ירצו לקרבן להשם. ולזה אמר (דברים כ״ג ח׳) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ר״ל שלא היו המצרים בעון עמון ומואב שהרעו אותנו ולא עשו עמנו טובה כלל, ולכן לא נדרוש שלומם וטובתם כל ימינו עד עולם ועד דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳, אבל המצריים עם כל רשעתם קבלנו מהם טובות, וכאמרם ז״ל שהיו לנו אכסניא בעת הדחק. (עיין רש״י שם פרשת כי תצא) וכתב הרמב״ן בפירוש התורה, שאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו להגיד שעם היות שהמצריים הרשיעו עמנו לעשות הנה הם גם כן חומה היו עלינו ונמלטנו עמהם מפני זלעפות רעב, וכבוד עשו ליעקב אבינו הזקן והמליכו עליהם מזרעינו קצין ומושל, ולכן היה מצוה שלא נתעב אותו והגביל עונשו שהוא כפי הדעת הזה עד הדור השלישי ליוצאי מצרים, הנה הדעת הזה כבר נפלו עליו אנשים, אבל חכמינו ז״ל הרחיקו זה ואמרו שהדור השלישי הוא לכל מתגייר. (יבמות שם) ומלבד כל זה שהתעוררו כבר עליו, הנה אני הייתי אומר עוד כפי מה שיורה פשט הכתוב, שהתורה לא אסרה למצרי ולאדומי הביאה בקהל ה׳ בהכניסם תחת כנפי השכינה ולא אמר בהם לא יבא אדומי ומצרי בקהל השם בנים אשר יולדו להם וגומר, כמו שאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ולא אסר דרישת שלומם וטובתם אבל צוה שלא נתעב לבניהם אחר שישבנו גרים בארצות אבותם, ועם היות שאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל השם, לא יתחייב מזה שהדור הראשון והשני לא יבואו בקהל, כי אם שהדור ההוא השלישי יבא בקהל בחיוב ומדרך מצוה. והדורות הקודמים יהיה הדבר רשות ולא מצוה ולא אסור, ואם על כל פנים יורה שההקדמה הזאת נמשכת בחיוב הדור השלישי יבוא והדורות הקודמים לא יבאו בקהל ה׳, מי הגיד לנו שהחתון הוא הביאה בקהל? ואומר אני שאינו כי אם שלא יהיה כישראל לכל דבר כבוד ומעלה, והוא: שלא יהיו מהם שרי אלפים ושרי מאות סנהדרין ובתי דינין, ובהתאסף ראשי עם לא יבאו עמהם לעניני צבור שהוא באמת המכוון באמרו יבא להם בקהל ה׳, ואמר זה לפי שהיה הרצון האלהי שהדור השלישי לא יקרא עוד גר כי אם אזרח בישראל לכל דבר. ואיך לא נאמר כן? והנה מצינו רבים מאדום ומצרים שנתגיירו ונשאו נשים בישראל ולא עברו על דת, כי לא נמנעו עם זה מהקרא גרים, כמה מצרים יצאו ממצרים עם ישראל והתגיירו ונשאו בנות ישראל, וכן ראוי שנחשב שעשו בני ישראל שלקחו נשים מצריות. והנביא עובדיהו מאדום היה, ודוד המלך קדוש ה׳ נשא את מעכה בת מלך גשור, והתורה התירה בכלל במלחמה אשת יפת תואר ולא התנה היות זה במלחמה כי אם להתיר הבעילה הראשונה בגיותה. כי אחרי היותה מתגיירת, עת מלחמה ועת שלום שוים בהתרה. הנה מכל זה אלו הייתי נמשך אחרי פשט הכתובים, הייתי מכריע שלא חטא שלמה המלך כלל בלקחו את בת פרעה לאשה.
אמנם לספק השלישי אשר העירותי ממה שאמר אחרי זה והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגומר, לא האשימו הכתוב שמה על התחתנו בהם כי אם על אשר אהב אותן בחשק נמרץ, לא כאדם לאשתו כי עם באהבה מופלגת כדרך הנערים לבתולות, וזהו אמרו אהב נשים נכריות ואת בת פרעה מואביות עמוניות וגומר, ומה שאמר מן הגוים אשר אמר ה׳ לא תבאו בהם לא אמרו על המצריות, אבל הוא חוזר אל העמים אשר סמך בסמוך עמוניות מואביות חתיות מן הגוים אשר אמר ה׳, ולא נכללה אם כן בזה בת פרעה, ולכן אמר עוד בהם דבק שלמה לאהבה רוצה לומר שלא היה הפשע והחטא כי אם בדבקות האהבה הנמרצת שאהבן, כי זה הוא מה שהביאו להטות לבבו ומעשות הרע בעיני השם, מה שלא היה עושה אלו לא היה הדבקות והאהבה בהפלגה רבה. ויורה עוד על שבזה היה החטא ולא בחתון, ממה שאמר שם עוד ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל וגומר, וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים וגומר, ולא אמר כי התחתן את בת פרעה שלא היה בו חטא על פי התורה.
ואמנם לספק הרביעי אשר העירותי מדברי הנביא מלאכי (מלאכי ב׳ א) שאמר על הבועל בת אל נכר, אין התרו ממה שיקשה כי שם הנביא מוכיח את ישראל שלא יבעלו נשים נכריות בגיותן, ובעבור עלבון נשותיהן שהיו עוזבות אותן ועם הזונות הגויות יפרדו, וכמו שאמר שם זאת שנית תעשו כסות דמעה וגומר, ואמרתם על מה על כי ה׳ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגומר, וכל הפרשה על עלבון הנשים הישראליות תדבר עם אסור העבודה זרה שהיו עובדות הנכריות ולא היו מתגירות, ולזה התחילה הפרשה הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אלהינו.
ואמנם לספק החמישי אשר העירותי מדברי עזרא הסופר (עזרא ט׳) כבר אמרו בו חכמינו ז״ל שהיו ישראל בימי עזרא נושאים נשים נכריות ולא היו מתגירות אבל היו תמיד עובדות אלהיהן, וכבר יורה הכתוב עליו באמרו שמה (שם ט׳ א) וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני וגומר הנה באמרו בתועבותיהם העיד על העבודה זרה שהיו עובדים תמיד, ראה דברי עזרא בסוף ספרו (נחמיה י״ג כ״ג כ״ה, כ״ו) גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות וגומר, ואריב עמהם ואקללם וגומר, הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל גם אותו החטיאו הנשים הנכריות וגומר, הנך רואה שלא זכר שם מצריות לפי שלא היה חטא שלמה בנשאו את בת פרעה כי אם בנשי שאר העמים, ולא היה צועק עזרא מהנשים האלה להיותו הנושא אותן עובר בלאו כי אם ליראתו שיטו בעליהן אחריהן לעבוד אלהים אחרים, ומזה הצד הביא ענין שלמה. והיה סוף הדברים גם אותו החטיאו הנשים הנכריות כי זה היה תכלית המאמר וכוונתו. הנה התבאר מכל זה כפי פשט הכתובים ששלמה לא עבר על דת ולא חטא כלל בלקחו את בת פרעה, לפי שגיירה וטבלה והכניסה תחת כנפי השכינה, כל שכן שלקחה כדי להשלים עם פרעה אביה, ולהיות כשלקחה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים אמר אחרי זה ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו, כי עם היות שאחרי כן נשיו הטו את לבבו וחטא, הנה בזמן ההוא לא יחס אליו חטא כלל, והוא מה שיורה ויוכיח השכל הישר בפשט הכתובים מבלי התבוננות לדבר אחר.
אבל חכמינו ז״ל קבלו אמתת המצות התוריות אשר זכרתי באופן אחר, אמרו ישראל שבא על הגויה דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות לוקין מן התורה, שנאמר (דברים ז׳ ג׳) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל שאר האומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא (נחמיה י׳:ל״א) ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו, כמו שבא זה מפורש בגמרא (ע״ז ל״ו) והביאו הרמב״ם ז״ל בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פרק שנים עשר, ולפי זה קבלו לא תתחתן בם בכל האומות והמצריים בכללם, והבינו שהחתון הוא הנשואין והתיחדות איש ואשתו, ולכן אמרו שהבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים (מיימוני שם) גזרה שמא יבא להתחתן כי אין הזנות בכלל חתון. ועוד נאמר שם (שם מ״ה) ישראל הבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעין בו אלא מכין אותו מכת מרדות, לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו, הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר (מלאכי ב׳ י״א) כי חלל יהודה את קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה. ועוד אמרו שם הגוים כלם כשיתגיירו והעבדים כשישתחררו ויקבלו עליהם כל המצות והתורה הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר (במדבר ט״ו ט״ו) הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר וגומר, ומותרין ליכנס בקהל מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל ושישא הישראל גיורת או משוחררת, חוץ מארבעה עממים בלבד, והם עמון ומואב ומצרים ואדום, שאומות האלו כשיתגייר מהם איש או אשה אינם כישראל לכל דבר לעניין ביאה בקהל. וכיצד דינם? עמון ומואב אסורין אסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר (דברים כ״ג ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, והלכה למשה מסיני (יבמות ע״ו) שהעמוני הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל ואפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות, מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות הדור הראשון והדור השני אסורים לבא בקהל ודור שלישי מותר, שנאמר (דברים כ״ג ט׳) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳ ע״כ. הנה אם כן קבלו ז״ל שהדור הראשון והשני מהמצרים אסורים לבא בקהל, ושהביאה בקהל היתה על הנשואין והחתון. ושהדור השלישי נמנה לכל מתגייר לא ליוצאי מצרים, ושבמצרים נאמר בנים אשר יולדו להם כולל לזכרים ולנקבות. ועוד כתב הרמב״ם ז״ל בפרק שלשה עשר מן אותו ספר והלכות אשר זכרתי, אל יעלה בדעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן וכו׳, אלא הם גיירו אותן ונשאו אותן, ולפי שלא נתגיירו אלא בשביל דבר (להנשא אליהם) ולא על פי בית דין גירום, חשבן הכתוב כאלו הן עומדות גויות ובאיסורן עומדות, ועוד שסופן הוכיח על תחילתן שהיו עובדות ע״ז שלהן ובנה להם במות והעלה עליו הכתוב כאלו בנאן הוא שנאמר (בסימן י״א ז׳) אז יבנה שלמה במה ע״כ. הנה הראיתיך דרך חכמינו ז״ל בענין הזה והוא המקובל והאמתי, ולכן ראוי שנבחר דרך תשובות הספקות אשר העירותי מסכים לקבלתם. כי הם לא העירו על הספקות ולא השתדלו בהתרם.
ואומר ששלמה במה שהתחתן את פרעה מלך מצרים חטא, כי עם היות שגייר את אשתו קודם שלקחה, הנה להיותה מצרית קודם הדור השלישי היתה אסורה לבא בקהל ולהתחתן עמה, וכבר אמרו חכמים ז״ל (ברכות ח׳.) שלכך נסמך ספור שמעי לחיתון בת פרעה, ללמד שכל זמן שהיה שמעי קיים לא התחתן שלמה את בת פרעה, וא״כ לדעתם חוטא היה, אבל לדעתי בחטאו זה שוגג היה בדבר הלכה, שחשב שאחרי שגיירה לא היה עליו אשם והיתה מותרת לו, מצורף לזה שלא נתחתן עמה כ״א להשלים מלכותו בעבור פרעה מלך מצרים שהיה קרוב אליו כמו שאמרתי לא מאהבת בתו, ולהיות כוונתו רצויה כאשר לקחה אמר הכתוב ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו, ולא נסמך אותו פסוק אחרי ספור החתון כי אם להודיע שמחשבת שלמה היתה זכה וברורה ושעשה זה בתום לבבו, כי הוא אוהב היה את ה׳ וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ולא נתכוון בזה לחטא חלילה ולזה אמר רק בבמות הוא מזבח, כי בזה לבד היה יודע שהיה עושה שלא כהוגן ולא בלקיחת בת פרעה שלא היה חוטא בעיניו, ולכן לא הוכיחו השם עליו לפי שכבר לקחה והיה בזה ישר ובריא אולם, ועם היות שבדומה לזה אמרו שגגת תלמוד עולה זדון, (משנה אבות ד׳:י״ג) הנה להיות שלמה נער ורך והיה עושה זה בנקיון כפיו לא נענש עליו, ומפני זה אמר הכתוב אחר זה ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ וגומר, ר״ל שעם היות תחלתו בנשוא בת פרעה בלבב שלם ונקי, הנה אחרי כן נטה לבבו מעם השם, ולכן התאנף השם עליו בזקנתו ולא התאנף בנעוריו כאשר נשאה, יען וביען היה עצם החטא ומהותו כפי הכונה והמחשבה בעשייתו, ומפני שהיה הדבר נקרא כפי מחשבת הפועל אותו היה שלמה חוטא בסוף ימיו ולא בתחלתה, ויורה עוד היות כוונת שלמה טובה בלקחו את בת פרעה, מה שכתוב כאן שהביאה אל עיר דוד עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומות ירושלם סביב, ובדברי הימים נאמר על זה (דברי הימים א ח׳:י״א) כי אמר לא תשב לי אשה בבית דוד מלך ישראל כי קדש המה אשר בא אליהם ארון ה׳, והדברים האלה מורים שכאשר לקח שלמה את בת פרעה היה לבו שלם עם ה׳ ולא נתכוון לחטא, ולכן זכה למעלת הנבואה באותו זמן.
ודע כי עם היות שאמר כאן ראשונה לבנות את ביתו ואחריו אמר ואת בית ה׳, הנה לא היה במעשה כן, כי בית ה׳ נבנה ראשונה בשבע שנים ואחר כך בנה את ביתו וכמו שיבא. וזכר הכתוב שלשה בנינים גדולים שעשה שלמה, האחד בית האלהים המקודש, והשני בית המלך אשר כמוהו לא היה, והשלישי חומת ירושלם שעשה, לפי שהיה כפי התורה מחוייב שיהיה חומה סביב ירושלם לקדש מה שבתוכה, כי הרבה מן הקדשים לא היו נאכלין כי אם לפנים מן החומה אחר שנבנה בית ה׳ כמעשר שני ובכורים ופסח ובכורות ודומיהם, ולזה סמך בנין החומה לבית ה׳, ועם היות שהכתוב קראו חומה בלשון יחיד, הנני מודיעך דבר כתבו יוסף בן גוריון בספרו, (ספר ששי פרק ע״ט) והוא שהיו שלשה חומות בירושלם: בתיכונה מהם היה בית ה׳ ובית המלך הנקרא הר הבית, ובאמצעית היו בתי הנביאים ואנשי המעלה והכבוד, ובחיצונה היו דרים כל העם ובעלי מלאכות. וכשתדע זה תבין מה שנאמר בחולדה הנביאה אשת שלום (מלכים ב׳ כ״ב) והיא יושבת במשנה, רוצה לומר שהיה דירתה וביתה בחומה האמצעית שהיא השנית מהן, וכמו שאפרש שם בע״ה. הנה אם כן חומת ירושלם בנין גדול ומעולה היה, ועם מה שזכרתי בזה הותרה השאלה הרביעית:
(ב) רק העם מזבחים וגומר. לא התעוררו המפרשים לתת טעם על מה שאמר רק העם, שיראה שאין לו קשור עם חתון שלמה אשר זכר. והנראה בזה היא, כי בעבור שאמר למעלה עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומת ירושלם, ראה כותב הספר להודיע כאן שבעבור שעדין לא היה נבנה בית השם ולא חומת ירושלם הצריכה לענין הקדשים כמו שאמרתי, הנה העם כלם היו מזבחים בבמות, ולזה אמר עד הימים ההם, ר״ל בין זמן המנוחה והנחלה בין משכן שילה ובית עולמים שהותרו הבמות, והיה כל אחד מישראל עושה מזבח בראש גגו או בחצרו כרצונו וזובח שם לשם שמים, וכחוזר על מה שאמר למעלה שלא נבנה עדיין בית ה׳ אמר רק העם וגומר, כי אחרי בנין הבית נאסרו הבמות. (ג) וספר גם כן זה ההקדמה למה שאמר שאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח כשאר העם. והאהבה לשם כבר כתבו החכמים שהיא תכלול שלשה דברים, אמונת אמתית בו יתברך, ובטחון שלם בחסדיו, ואהבת בריותיו להטיב עמהם וכל זה הוא בלב, ועליו נאמר הנה ויאהב שלמה את ה׳ שהוא בדברים אשר בלב. עוד אמר ללכת בחקות דוד אביו וזהו בפעולות התוריות הישרות שהיה עושה כראוי.
והנה אמר רק בבמות הוא מזבח, להגיד שהיה עושה כשאר העם המזבחים בבמות ולא נתייחד לזבוח תמיד בבמה אשר לפני ארון האלהים בירושלם או בבמה אשר בגבעון כדוד אביו שלא היה זובח כל ימיו בבמה אחרת. ונראה מזה כי נשתבח דוד בו, לפי שהיה הרבות הבמות מביא האדם לחטוא להיותו כמשפט הגוים שבונים במה בכל עיר ועיר ותחת כל עץ רענן, ולפי שהיה שלמה בזה יוצא מדרכי דוד אמר רק בבמות הוא מזבח ומקטיר.
(ד) וגם הודיע הכתוב זה בשלמה בעבור מה שיאמר אחריו שהלך גבעונה לזבוח שם כי היא היתה הבמה הגדולה, וקראה גדולה למעלת קדושתה, והיא היתה מזבח הנחשת אשר עשה משה במדבר, ועליו היתה תמיד האש האלהי שירד מן השמים ביום השמיני למלואים, ולהיותה מקודשת לגבוה היתה גדולה בעיני כל ישראל ויותר מקודשת משאר הבמות הנעשות על יד הדיוט איש כל הישר בעיניו יעשה, ואולי עם זה היתה יותר גדולה מהן בכמותה, כי היו שאר הבמות קטנות ממנה, והמזבח הזה שעשה בצלאל במדבר במצות משה הוקבע בשילה, וכשנחרב שילה בימי עלי הובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול קבעוהו בגבעון, ושם הלך שלמה והעלה על אותה במה אלף עולות, והיה זה בפעם אחת כדברי חכמים ז״ל (זבחים מ״ו ע״ב), או בימים אשר ישב שם קודם החזרתו לירושלם, כדי להתבודד ולהכין לבו למעלת הנבואה, כי היו הזבחים מכין גדול לזה, כמו שהתבאר מהזבחים אשר עשה נח (בראשית ח׳ כ׳) בצאתו מן התיבה ומן העולות אשר צוה בלעם (במדבר כ״ג:א׳) להעלות כדי שתגיע לו הנבואה. ולפי ששלמה נתיחד אז לזבוח באותה במה הגדולה אשר בגבעון כדוד אביו להיותה מקודשת מאד, אחרי שהכין לבו וקרא אל ה׳ בעולותיו ושלמיו נראה לו שמה האלהים, והוא ממה שיורה שהיה יותר טוב לזבוח בבמה הגדולה אשר בגבעון, אחרי ששמה נראה השם אל שלמה, ולא נראה אליו בהיותו זובח בשאר הבמות שלא היו באותה קדושה, ולא היה דוד אביו זובח בהם. (ה) בגבעון נראה ה׳ וגומר – הנה הרב המורה בפרק מ״ה חלק שני אמר, ששלמה לא הגיע למעלת הנבואה הגמורה כי אם למעלת רוח הקדש, ושאמרו הנה בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה אינה נבואה גמורה, לא כמו (בראשית ט״ו א׳) היה דבר ה׳ אל אברם במחזה, ולא כמו ויאמר אלהים אל ישראל במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳), ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו. כי כל אחד מהם אעפ״י שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאה לו הנבואה, ובזה העניין של שלמה אמר בסופו וייקץ שלמה והנה חלום, וכן בעניין השני אומר כי וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, אשר התבאר שהוא חלום, וזו מעלה למטה מהמעלה הנאמר עליה (במדבר יב) בחלום אדבר בו, כי כאשר ינבאו בחלום לא יקראהו חלום בשום פנים, אחרי שהגיע אליו הנבואה בחלום, אלא יפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה, שלא אמר שהיה חלום, אבל פסק ואמר (בראשית כ״ח ט״ז) אכן יש ה׳ במקום הזה, ואמר (שם מ״ח ד׳) אל שדי נראה אלי בלוז ופסק שהיא נבואה. אמנם בשלמה אמר וייקץ שלמה והנה חלום וגומר, ואמר עוד שכן היה ענין דניאל ודוד, ובסוף דבריו אמר זה לשונו: ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא בדניאל ושלמה, אע״פ שראו המלאך בחלום לא מצאו בעצמם שהיה נבואה גמורה אבל חלום יודעו בו אמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש וזאת היא המדרגה השנית. וכן בכתבי הקדש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהילים ומגלת רות או מגלת אסתר הכל ברוח הקדש נכתבו, ואלו גם כן יקראו נביאים בכלל. ע״כ לשונו.
ואני בעיני בדברי הרב אלה ראיתי בהם חולשה רבה, לפי שפשט הפסוקים ואמתתם מוכיח ששלמה הגיע אל מעלת הנבואה ארבעה פעמים: האחד במקום הזה שאמר בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה, והלשון הזה מורה היות מדרגתו נבואה בחלום ממין מה שאמרה תורה (במדבר י״ב ו׳) אם יהיה נביאכם ה׳ וגומר בחלום אדבר בו, ומצינו בזה דבור השם לו ויאמר אלהים שאל מה אתן לך, ותשובת שלמה אל האלהים, ותשובת השם לו יען אשר שאלת את הדבר הזה, וזה עצמו סגנון נבואת הנביאים ודברי השם אליהם ודבריהם אל האלהים, הנבואה השנית שבאה לשלמה היא על ענין הבית, והוא אמרו ויהי דבר ה׳ אל שלמה לאמר הבית הזה אשר אתה בונה וגומר, ובה לא נאמר חלום ולא נאמר בה כאשר נראה אליו האלהים בגבעון, לשנאמר שהשווהו בהיותו חלום, אבל אמר ויהי דבר ה׳ אל שלמה, והוא הלשון הנהוג הנאמר בנבואת הנביאים, והרב עצמו אמר באותו פרק אשר זכרתי המדרגה השלישית והיא תחלת מדרגות במי שיאמר בו ויהי דבר ה׳ אלי וגו׳. הנה מנה הלשון הזה ממדרגות הנבואה הגמורה, והתימה מהרב איך לא זכר הפסוק הזה בענין שלמה כדי להשיב עליו שאינה נבואה כמו שעשה לשאר הפסוקים שהביאם, ונראה שהסתיר פנים ממנו להיות קשה ההתר.
הנבואה השלישית היא אחרי תפלת שלמה, אמרו וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון ויאמר אליו שמעתי את תפלתך וגו׳, והמאמר הזה יורה היותו נבואה גמורה, אחרי שאמר וירא ה׳ אל שלמה, על דרך (בראשית י״ח א) וירא ה׳ אל אברם וגו׳. ודומיהם. והנה קרא הנבואה הזאת שנית בהיותה נבואה שלישית כפי סדר הספור, למה שהיתה בחלום, ולכן היתה שנית בערך הראשונה שהיתה גם כן בחלום ולזה אמר בה גם כן כאשר נראה אליו בגבעון להעיד על היותה במין החלום ולא במין המראה.
אמנם ויהי דבר ה׳ אל שלמה, שהיא הנבואה שבאה באמצע אלו, יראה שהיא במראה ולא בחלום. הנבואה הרביעית שהגיע אליו היא בסוף הספור, אמר (מלכים א י״א:ט׳-י׳) ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל הנראה אליו פעמים וצוה אליו על הדבר הזה וגו׳, ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך וגו׳, והמאמר הזה מוכיח שהדבורים הראשונים היו נבואה גמורה, אחרי שאמר עליהם הנראה אליו פעמים, ר״ל שפעמים נראה אליו האלהים בנבואה גמורה. והוא גם כן המוכיח שאמרו הנה ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך היא נבואה הגיעה לשלמה גם כן, ושלא נאמר לו זה על ידי נביא אחיה השילוני או זולתו כמו שחשב הרב המורה ונמשכו המפרשים אחריו, והביא ראיה ממה שנאמר ברבקה (בראשית כ״ה) ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך, שאמרו חכמים ז״ל (בב״ר ריש פ׳ תולדות) על ידי נביא, ואין הנדון דומה לראיה, כי עם היות שמצינו בה ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך ואמרו חכמים ז״ל שנאמר לה זה על ידי נביא, לא יתחייב שיפורש כן מה שנאמר בשלמה, לפי שרבקה לא מצינו בה דבור אחר, ולא זכר הכתוב אם בא הדבור הזה בחלום או במראה, ולא שהתעוררה היא לדבר מה מפני התבהלותה למה שראה, ולכן ראו חכמים ז״ל לפרשו על ידי נביא, אבל שלמה שנאמר בו ארבעה פעמים דבור אלהי ומאמר השם אליו ומאמרו אל האלהים, ונאמר בו ויאמר ה׳ אל שלמה, ויאמר ה׳ אל שלמה נראה ה׳ אל שלמה, וספר שאחרי הנבואה בא אל אהל האלהים ויעמוד לפני ארון ה׳ ויעל עולות והיה כל זה לאל הנראה אליו, אין ראוי שנאמר כי אם שהיתה נבואה גמורה. ואף שנאמר כי מה שנאמר לו הבית הזה אשר אתה בונה היה על ידי נביא.
וכך הדבור הרביעי ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך, ששניהם נאמרו לו על ידי אחיה השלוני כדברי המפרשים, הנה לא ימלטו משבאו לשלמה שתי נבואות הראשונה והשלישי אשר זכרתי פה, ולזה אמר בכל אחת מהם וירא ה׳ אל שלמה ובאחרונה אמר שנית, ואמר על שניהם הנראה אליו פעמים, והוא המורה על היות שלמה נביא בשתי הנבואות ההם. ואיך לא נאמר כן? והנה חז״ל במסכת מגלה (י״ד ע״א ועיין סדר עולם רבה כ׳) זכרו דוד ושלמה מכלל הנביאים עם ישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, ולא היה מאמרם זה על צד ההעברה והכללות כמו שחשב הרב, כי אם על צד האמות והדיוק והסברא הישרה תורה שהוא האמת, לפי שהחלום הנאמר בשלמה ובדניאל אי אפשר שיפורש כ״א באחד משני פנים, אם על החלום הפשוט הנהוג שאין בו נבואה כלל ולא רוח אלהי, ואם על הנבואה הגמורה הבאה בחלום, ושקר שיהיה חלום פשוט צודק, לפי שהכתוב יחס הדברים כלם לשם ית׳ ואמר שנראה אליהם ושדבר עמהם על הדרך עצמו ובאותם הדברים שבאו בנבואות הנביאים הגמורים, ולא יתיחסו הדברים האלה לו ית׳ אם היו כלם הרכבות מהכח המדמה בחלום הלילה מבלי שפע אלהי מגיע בכח הדברי כמו שיבא בנבואות, ואם היה בידנו לומר זה בשלמה, היינו אומרים כן בשאר הנביאים שבאו בהם זכרון הנבואה באלה המלות בעצמם, נשאר אם כן בהכרח שנאמר שהיה החלום הזה נבואה גמורה, ושהוא ממין מה שבא ליעקב אבינו במראות הלילה והוא הפך מה שאמר הרב המורה.
והנה החכם הנרבוני בפירושו לספר המורה באותו פרק חמשה וארבעים חלק שני אשר זכרתי, נראה שהרגיש בספק הזה אשר הערותי בדברי הרב, והשתדל להתירו באמרו שיש למדרגת רוח הקדש מרחב, כי יש ממנו בהקיץ שישים האדם לדבר בחכמות ותושבחות ובדברי אזהרה, וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים, וממנה שהיא בשינה בחלום כממוצע בין החלום הפשוט והנבואיי, ונסתייע החכם בזה ממה שאמר הרב שם זה לשונו. ואין ספק שזאת מדרגה למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, ואמר עוד שאינה נבואה גמורה אבל חלום יודיע אמתת הענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקדש וכו׳, ולדעתו זה לא יהיה חלום שלמה פשוט ואינו גם כן נבואה גמורה, אבל הוא ממדרגת רוח הקדש הממוצע ביניהם. אבל זה באמת הוא אצלי מחשבה כוזבת כדברי הרב המורה, לפי שהוא באותו פרק הביא ענין רוח הקדש ורשמו בדברים המיוחדים אליו ואמר ז״ל המדרגה השנית והיא מדרגת רוח הקדש, הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש עליו וישימהו לדבר וידבר בחכמות או בתושבחות או בדברי אזהרה מועילים או בענינים הנהגיים אלהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם וכו׳. הנך רואה בעיניך שענין רוח הקדש במדרגה השנית אינו לראות בחלום משלים ומלאך כדניאל, ולא לשמוע דברי השם ית׳ כשלמה, כי אם לבד לדבר דברי חכמה ותושבחות ואזהרה כמו שזכר, ומפני זה נראה שבמדרג הראשונה אשר זכר הרב מההתעוררות לפעל משובח אמר, וכיוצא (ברוח ה׳) הזאת לא הביאה אחד מאלה לדבר, אבל תכלית זה הכח להעיר זה המאמץ (נ״א המחוזק) לפעל אחר עד כאן לשונו.
יורה בדבריו אלה שהמדרגה השנית אין ענינה כי אם לדבר לבד לא לחלום ולא לראות מראה כלל ולא לשמוע דברים. גם תראה ששם הרב הבדל עצמיי ברוח הקדש, באמרו וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים על מנהגיהם ואם כן החלום אינו מין ממיני רוח הקדש, אחרי שמתנאיו העצמיים הוא שיהיה תמיד בהקיץ לא בשינה והשכל יורה על זה, כי אם היה החלום הזה בשפע אלהי מהשכל הפועל על הכח הדברי תחלה ואחר כן על הכח המדמה, כמו שגדר הרב הנבואה, היה זה בהכרח נבואה גמורה, אחרי שיצדק עליו גדרה, ואם הוא שפע לבד על המדמה הנה הוא חלום פשוט, וכמו שכתב הרב בפרק שמנה ושלשים חלק שני, שכאשר יחול השפע על המדמה לבד מבלי הדבר הוא מכת מנהיגי המדינות מניחי הנמוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקים, וכאשר יחול השפע על הדברי ועל המדמה אז תהיה נבואה גמורה. הנה אם כן הרב לא עלה על לבו לעשות חלום ממוצע, ואינו אפשר כפי שרשיו שיהיה חלום רוח הקדש נבדל מחלום הנבואה הגמורה ומהחלום הפשוט, ומה שזכר הרב בכלל בדרגת רוח הקדש אי אפשר שיפורש לבד על אחד ממיניה כמו שחשב הנרבוני, ועוד אומר אני שאם אמרנו שהיה חלום שלמה מסוג רוח הקדש, היה ראוי שיהיה יחסו אל הרוח אשר בהקיץ כיחס החלום הנבואיי למראה הנבואיית, ר״ל שיהיה הרוח ההוא הקדוש בחלום למטה מאשר יהיה בהקיץ, ויקשה אם כן למה בדבור אשר ידבר האדם ברוח הקדש בהקיץ ובהשתמשות החושים יהיה מדבר בעדו ולא יהיה מיחס הדברים לו ית׳, ומה שיהיה בחלום רוח הקדש ייחסהו אל השם ית׳ ויאמר שדבר השם אליו ושאמר לו ושהוא השיבו.
והיה ראוי שאחרי היות החלום ברוח הקדש מהמדרגה עצמה אשר היא בהקיץ שיהיה הדבור בשניהם ממין אחד מתדמה, ולא יהיו הדברים בחלום מיוחסים לו ית׳ אם לא שנאמר שההתיחסות ההיא הוא דמיון טוב והחלומות שוא ידברו, והדבר הזה אסור לשמעו כל שכן להאמין בו, וכל זה ממה שיוכיח שלא כוון הרב מעולם שיהיה חלום שלמה ממוצע בין הנבואי והפשוט. ואמנם מה שנסתייע בו החכם הנרבוני ממה שאמר הרב שאינה נבואה גמורה ושהיא למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, אינו לעשות אמצעי בין הדברים, שאין אמצעי ביניהם, כי אם למה שכתב הרב עצמו בפרק ששה ושלשים מאותו חלק שני, שהיה הסבה בחלומות הצודקים הוא עצמה הסבה בנבואה וששניהם ממין אחד, ולא יתחלפו כי אם בפחות ויתר, וכמו שהביאו מדברי חכמים ז״ל שאמרו (ברכות נ״ז ע״ב) חלום אחד מששים בנבואה, ואמר שלא יפול השעור בין שני דברים מתחלפים, ואמרם גם כן ז״ל נובלת הנבואה חלום, לפי שהנובלת הוא הפרי עצמו ואישו אלא שנפל קודם שלמות וקודם שיתבשל, וכן פעל הכח המדמה בעת השינה היא פעולתה בעת הנבואה אלא שיש בו קצור ולא הגיע אל תכליתו וכו׳. וכל זה יורה שהרב קורא החלום הפשוט נבואה קצרה, ובעבור זה אמר כאן שחלום שלמה לא היה נבואה גמורה, לפי שהיה חלום פשוט שהוא נבואה מה ולזה היה למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, כמו שהחלום הפשוט הוא למטה מהחלום הנבואיי, ואם היו שניהם ממין אחד ויתחלפו בפחות ויתר, זו היא כוונת הרב באמת, לפי שהיה נמשך במהות הנבואה ועניניה לדעת הפילוסוף, כמו שאמר בפרק ל״ב מאותו חלק הנזכר, ואחרי שהפילוסוף יעשה החלום והקסם והנבואה ממין אחד חוייב אצל הרב שיהיה כן, ואם תבין זה תדע למה אמר הרב ברוח הקדש כאלו עניין אחר חל עליו וכו׳. ואיני רוצה להאריך דברים עוד בזה כי אינו ממה שיאות לזה המקום, ואני הנה הרחבתי הדבור בו בשרשיו העצמיים בספר מחזה שדי אשר אני עושה.
ואמנם מה שאמר הרב עוד שהיה חלום שלמה מודיע אמתת ענינים והם מכת מי שידבר ברוח הקדש. אין פירושו שהיה החלום ההוא ממיני רוח הקדש כמו שחשב הנרבוני, אבל רצה לומר בזה שהמדבר ברוח הקדש פעמים יחלו חלום פשוט וידבר בו ממין הדברים אשר הוא ידבר בהם בהקיץ ברוח הקדש, ויהיה ההדמות הזה בדברים אשר ידבר המדבר ברוח הקדש בהקיץ ובחלום לא במה שישמע ובמה שיראה, לפי שרעיוניו על משכביו סליקו וידבר בחלום ממין מה שידבר בהקיץ, אבל החלום ההוא על כל פנים הוא פשוט:
ואחרי אשר הראיתיך אמתת דעת הרב בשחלום שלמה היה פשוט לא נבואי כלל, והוכחתי מהכתובים שאינו כן, אבל הוא נבואה גמורה זכה שלמה אליה, נשאר עלי להשיב לטענות אשר טען הרב המורה בדבריו להוכיח שלא היה שלמה נביא. ואומר שמה שטען הרב מפסוק וייקץ שלמה והנה חלום היא ראיה חלושה, כי לא יתחייב לפי שקראה חלום שאינה נבואה אחרי שהחלום הוא מין ממיניה, כמו שאמר (במדבר י״ב ד) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, והנה ביעקב נאמר (בראשית כ״ח ט״ו) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגומר, ואמר ויקץ יעקב משנתו, וכפי דרך הרב יחויב שנאמר שלא היה זה נבואה גמורה, אחר שיקרא חלום ויקיצה משנתו כמו שנאמר בשלמה, ואם ביעקב אחרי היקיצה אמר אכן יש ה׳ במקום הזה שפסק הדין היותה נבואה גמורה, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו׳, הנה נאמר בשלמה גם כן אחרי היקיצה ויבא ירושלם ויעמוד לפני ארון ברית ה׳ והעלה עולות, וכל זה ליחס אליו ית׳ הנבואה ההיא, וכמו שאמר הנראה אליו פעמים, והיה זה על דרך מה שיאמר באברהם (בראשית י״ב ז׳) ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו, הנה אם כן לא בא הכתוב לשלול היות הענין נבואה גמורה, אבל פירוש הפסוק לדעתי כך הוא, ששלמה ראה ושמע בחלומו הדברים ההם כל כך ברורים וזכים שהיה נדמה לו היותו בהקיץ, כאלו היה הש״י מדבר עמו ואזניו שומעות, וכאלו היה הוא משיבו בפעל ושפתיו נעות וקולו מוחש, והיה כל זה לזכות חלומו הנבואי ומעלתו, באופן ששלמה לא ידע ולא הבין היותו חלום כי אם אחרי היקיצה כי אז הכיר וידע שהיה כל מה שראה ושמע ודבר חלום. ר״ל נבואיי, ולפי שאחרי שהקיץ הרגיש באמתת נבואתו בא אל ירושלם ויעמוד לפני הארון להודות ליי׳ על אשר נגלה אליו ועל כל מה שאמר לו בה, ואין להפלא מהיותו בלתי מרגיש בנבואתו וחושב שהיה בהקיץ, כי עם היות שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה כמו שזכר הרב, הנה בתחלת הנבואות פעמים לא יהיה הדבר כן, הלא תראה מה שקרה לשמואל הנביא בתחלת נבואתו, והרב המורה עצמו הודה בדבר הזה בפרק מ״ד חלק שני הנזכר באמרו שם זה לשונו: ופעמים ישמע הנביא הדבר ההוא אשר ישמעהו במראה הנבואה בדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר, וידע לך זה מענין שמואל הנביא כאשר קראו השם בענין הנבואה חשב עלי הכהן קראו פעם אחרי פעם שלשה פעמים והלך אליו, אח״כ ביאר הכתוב עלת זה ואמר שכאשר חוייבה לו זה והיותו חושב שעלי קראו, הוא היות הדבר בתחלת נבואתו שלא היה יודע עדיין שדבר השם לנביאים היה בזאת הצורה ולא נגלה לו זה היסוד עדיין והוא אמרו (שמו׳ א׳ ג׳ ז׳) ושמואל טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה אליו דבר ה׳ וגומר, ואם הרב סובל זה בשמואל הנביא, מי המונע שנאמר זה כן בשלמה שהיה גם כן נער ורך בנבואה, שלהיותו עדיין בלתי ידוע אופן ההראות היה חושב שהיה בהקיץ כל מה שהיה שומע ומדבר, וכאשר הקיץ אז הרגיש והכיר באמת שכל הענין היה באותו חלום הנבואיי. והמורה על זה הוא שבשאר הפעמים לא אמר ויקץ שלמה והנה חלום כ״א בראשונה, לפי שהיה עדיין נער בנבואה, וכמו שהיה בשמואל, ואחר שהבין ענינה לא אמר זה עוד. ובפירוש הפסוק אזכור עוד מה שכתב הרמב״ן (בראשית מ״א ז׳) בויקץ פרעה והנה חלום, שממנו נקח גם כן פירוש אחר בפסוק צודק ומסכים לדעת האמתי הזה אשר זכרתי מהיות שלמה נביא בעצם ואמת.
ואמנם מה שטען הרב עוד ממה שבאו ספרי שלמה בתוך הכתובים ולא סרום חכמים ז״ל עם ספרי הנביאים, אין זו טענה מתחייבת, כי עם היות הספרים ההם חברם שלמה ברוח הקדש ולא חוברו בנבואה כספרי הנביאים, ולכן היה שסדרם חכמים ז״ל מכלל הכתובים ולא מכלל הנביאים, לא יתחייב מזה ששלמה לא זכה למעלת הנבואה הגמורה פעם או פעמים, לא שנאמרו לו בנבואה אותם הספרים כי אם דברים אחרים ששמע מפי הגבורה, כי הנה מגלת רות חברה שמואל ומגלת קינות חברה ירמיהו והושמו המגלות ההם בתוך הכתובים, לפי שקבלו חכמים ז״ל שנכתבו ברוח הקדש ולא בנבואה כמו שזכרתי בהקדמת ספר יהושע, ולא נאמר מפני זה ששמואל וירמיהו לא הגיעו למעלת הנבואה הגמורה. ולא נכחיש הכתובים המעידים שדבר השם עמהם, וכן ראוי שנאמר בשלמה שחוברו ספריו ברוח הקדש, ומאשר חכמים ז״ל השיגו אמתת מעלתם סדרום מכלל הכתובים, ועכ״ז הנה שלמה באותם החלומות והמראות אשר ראה הגיע להנבא באמת ודבר השם עמו כמו שדבר לשאר הנביאים ולכן הושמו ונכתבו המראות ההם כאן בזה הספר שהוא מכלל ספרי הנביאים והיה שלמה מכללם כמו שקבלו חכמים ז״ל, כי הם אמרו והם הם עצמם אשר סדרו ספריו בתוך הכתובים המה שמוהו מכלל הנביאים. וכבר כתב הרב המורה בתחלת אותו פרק מ״ה חלק ב׳ הנזכר זה לשונו. ואל יטעך באלו המדרגות היותך מוצא בספרי הנבואה נביא באתהו הנבואה בצורה אחת מהמדרגות האלה ויתבאר בנביא ההוא בעצמו שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחרת, וזה שאלו המדרגות אשר אזכרם, אפשר שיבא קצת נבואת הנביא ההוא אליו לפי צורה אחת מהם ותבואהו נבואה אחרת בעת אחרת לפי מדרגה למטה ממנה, כי כמו שהנביא לא יתנבא כל ימיו בהדבקות אבל יתנבא עת ותפרד ממנו הנבואה עתים, כן ינבא פעם אחת בצורת מדרגה עליונה ואחר כן ינבא עת אחרת בצורת מדרגה למטה ממנה, או אולי לא יגיע למדרגה העליונה ההיא אלא פעם אחת בכל ימיו ואחר כך תשולל ממנו, ואולי ישאר על מדרגה למטה ממנה עד כאן לשונו, והוא מסכים למה שאמר בהקדמת ספרו מענין הבריקות, (עיין בפתיחה דף ד׳ ע״ב) וכן נאמר שיקרה בין הנבואה ורוח הקדש בכלל, ומזה נלמוד שעם היות שלמה המלך נביא במדרגה עליונה הארבעה פעמים או שתי הפעמים שנזכרו בזה הספר כפי כל אחת מהדעות, הנה לא עלה אליה עוד וכל שאר ימיו היה מדבר ברוח הקדש שהיה מדרגה שפלה ובו חבר ספריו אשר הושמו בתוך הכתובים. ואמנם ענין דניאל אינו מזה המקום, ולזה לא אזכרהו כאן והתבאר במחזה שדי אשר עשיתי. והנה הארכתי בזה להיותו דרוש יקר מאד ולמה שראיתי מעדו בו רגלי הרב המורה ונמשכו אחריו אנשים צדיקים וטובים מחכמי אומתנו.
(ו) ויאמר שלמה וגומר, ספר הכתוב שנעזר עוד שלמה להכנת מלכותו ולקיומה עם ההשגחה האלהית וההשפעה העליונה הנבואית ועם שלמות החכמה אשר נשפעה עליו, וזה כי בהיות שלמה אוהב את ה׳ וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ובהכינו עצמו עם הקרבנות אשר העלה אל האלהים זכה למעלת הנבואה שבאה אליו בחלום הלילה להיותו אז בלתי טרוד המחשבות ולהיות מין הנבואה בחלום מין פחות מהמראה. והיתה נבואתו בדרך שאלה ששאלו הבורא יתברך מה אתן לך. כאלו אמר אחרי אשר הרבית בזבחים ועולות ואהבת השלמות והדבקות וקיום המצות מה השכר אשר תבקש עליו. ולא שאלו זה הקב״ה מפני שלא היה יודע מצפוני לבבו, כי אם לעוררו על התשובה כדי להרבות שכרו עליה. ושלמה השיב אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך וגומר ותשמור לו את החסר הגדול וגומר, ובפסוק הזה יראה כפל מלות וכפל דברים, אם כפל מלות שהיה די באמרו כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, ומה שאמר עוד עמך הוא כפל, גם אמרו ותשמור לו את החסד הוא כפל דברים, כי זהו עצמו הנרצה במה שאמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול, וזה החסד כלו היה כפי הנראה בתתו לו בן יושב על כסאו, ובאו א״כ ג׳ דברים בענין אחד, והם אתה עשית עם עבדך דוד אבי וגומר, והשני ותשמור לו את החסד הזה, והשלישי ותתן לו בן יושב על כסאו, והנראה אלי בפירושו הוא, ששלמה אמר שהאל יתברך עשה עם דוד אביו שלשה חסדים גדולים. האחד בשהמליכו על ישראל בהיותו רועה צאן, ועל זה אמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול והיא המלוכה שנתנה אליו בעצם.
ואמר שהיה אביו ראוי אליה, אם מפני שהלך לפניו באמת ובצדקה, וזה אמר על מה שבינו לבין העם, שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו ודובר שלום לכל זרעו, וגם להיותו שלם בשלמות שני, והוא במה שבין אדם למקום, ועליו אמר ובישרת לבב עמך, ר״ל עם היות שהוא נתאות יצרו הנה לבו היה שלם עמך: ולזה אמר בזה עמך, שירות הלב הוא הגלוי לפניו יתברך, ועל עניני העם שהם גלוים לכל אמר לפניך. וזכר עוד החסד השני אשר הפליא הקב״ה לעשות לדוד והוא אמרו ותשמור לו את החסד הגדול הזה, ר״ל ששמרת לו החסד הגדול ההוא, כי מלבד שהמלכת אותו הנה עוד בקום עליו בנו אבשלום ושבע בן בכרי ובשאר צרותיו שהיה אפשר קרוב שתפסד מלכותו שמרת אותו במה שהצלת אותו מכל אויביו, ולא מעדו קרסוליו מהממלכה, והוא על דרך אמרו (במדבר ו כד) יברכך השם ישמרך, שאחרי הברכה והחסד המושפע צריכה סבה שומרת ומתמדת אותו. וזכר עוד חסד שלישי והוא אמרו ותתן לו בן יושב על כסאו כיום הזה, שהוא ירושת המלכות לבניו.
(ז-ח) ואחרי שהקדים לבאר שלשת החסדים האלה אשר עשה להפליא עם דוד אביו הוליד מהם שאלתו ואמר ועתה ה׳ אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובוא, ועבדך בתוך עמך, ר״ל הנה במה שזכרתי נגלו ויודעו שלשה מניעיות אשר ראיתי בהמלכתי. האחד בבחינת אבי שהמלכת אותי תחתיו, והוא היה חכם חרשים ונבון לחש ובערכו יבזוני בני אדם ולא יחשבוני לכלום. השני בבחינת עצמי שאני נער קטן לא אדע צא ובוא, ולא אמר זה לענין המלחמות בלבד כי אם גם כן לדבר המשפט, שלא אדע לבא עד תכונתו ולצאת מהוראת דבר הבעלי ריבות. והמניעה השלישית בבחינת ישראל שהוא עם חכם ונבון, ועליו אמר ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה וגומר, הנה באמרו אשר בחרת רמז על איכות שלמותם ובאמרו אשר לא ימנה רמז על כמותם הרב. (ט) ומכל זה הוליד שאלתו ובקשתו שהיא ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ר״ל שיתן לו חן ושכל טוב לדעת דבר המשפט לשפוט את העם. ואפשר לפרש ששאל שלמה במאמר הזה שני דברים האחד לענין המשפט והנהגת העם, וזהו לב שומע לשפוט את עמך, והשני להשלמת עצמו במדות והנהגתו בדברים המדיניים, ועליו אמר להבין בין טוב לרע, שזה נאמר על המפורסמות המגיעות לשלמות המתנהג כפי השכל המעשי, ולפי שהטוב הכללי הוא יותר נבחר מהפרטי, לכן רצה להכריחו עוד ואמר כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. רוצה לומר הרב והגדול בכמותו והכבד באיכותו. וחכמים ז״ל דרשו משפטן כבד (ספרי דברים) אם יבא דין שני גוים לפני ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין לא נתחייבתי, אבל ישראל עונש נפשות נענשתי עליו שנאמר (משלי כב כג) וקבע את קובעיהם נפש.
והנה כפי דעת המפרשים אמר שלמה על עצמו שהיה נער קטן, לפי שהיה אז בן שתים עשרה שנה, והוכיחו זה מאשר באותו פרק שנולד שלמה ספר הכתוב ענין אמנון ותמר, ומשם עד שתי שנים נהרג אמנון, שנאמר (שמואל ב י״ג כ״ג) ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום וגומר, ואבשלום כשהרג את אמנון ברח אל גשור וישב שם שלש שנים, הרי לך כששב אבשלום אל ירושלם היה שלמה בן חמש שנים, והוא ישב בירושלם שתי שנים קודם מרדו הרי שבע, ומרד באביו ונהרג. ואחריו ויהי רעב בימי דוד ג׳ שנים הרי עשר, ובשנה שאחריו מנה דוד את ישראל וכתיב (שם כד ח) וישוטו בארץ תשעה חדשים, הרי אחת עשרה. ובשנת מותו היה שנת הארבעים למלכות דוד ובו תקן את המשמרות, הרי לך שהיה שלמה בן י״ב שנה באותו פרק, זהו חשבונם.
והוא אצלי בלתי מדויק, לפי שעם היות שסמך הכתוב ענין אמנון ותמר ללידת שלמה, לא יתחייב מזה שהיו שניהם בזמן אחד, ואולי נולד שלמה קודם לכן שנה או שנתיים או יותר, ולא ראה כותב הספר לכתוב ביניהם דבר לפי שלא נעשה דבר רשום באותם השנים שעברו ביניהם יצטרך לכתבו. וגם כן אינו מחוייב שיהיה הרעב בימי דוד מיד אחרי שנהרג אבשלום ואולי עברו ביניהם שנים, והכתוב שאמר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, יורה שלא נסמכו הדברים ההם, כי איך יאמר אם כן בימי דוד? והיה ראוי שיאמר בימים ההם. ובפרקי רבי אליעזר (פרק יז) אמר רבי פנחס לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד וגומר, ולפי דעתו קדם הרעב למיתת אבשלום, והוא המורה שאין הדבר מחוייב לדעת אחד ולא לדעת אחר, וגם כן אינו מחויב ולא אמתי שסמך לשני הרעב בשנה האחרת מנה דוד את ישראל, כי הנה מצאנו ביניהם מלחמות אשר עשה עם בני הרפה, ואין ספק שעבר זמן מה ביניהם. ועוד שכאשר נראה השם לשלמה וקרא עצמו נער קטן, כבר עברו לפחות שלשה שנים או ארבעה למלכותו שישב שמעי בירושלם במצותו קודם שנהרג, ואולי עברו יותר בזמן שנתחתן עם בת פרעה והביאה לירושלם, ואיך לא נכנסו אליה בחשבון הזה? אלא אם נאמר שהיה שלמה בן שתים עשרה שנה בעת החלום הזה, והיה אם כן כשמלך בן תשעה שנים או בן שמונה שנים, ואם היה כן לא היה הוא מתחזק להרוג את אדוניה ואת יואב שר הצבא, ולא היו ישראל עושים כל המעשים הגדולים האלה במצות נער קטן ולא היה מצוה אותו אביו כל מה שצוה, ולא יאמר לו כי איש חכם אתה ועשית כחכמתך וגם אתה ידעת וגומר, אם היה בן שמונה או תשע שנים. וספק אחד גדול מכלם שאתה תמצא ששלמה מלך ארבעים שנה כמו שהעיד עליו הכתוב אחרי זה, והיה אם כן לדעתם ימי שני חייו חמשים ושתים שנה, והנה רחבעם בנו היה בן ארבעים ואחת שנה במלכו, ואין ספק שתשעה חדשים היתה אמו מעוברת, ויתחייב מזה שהוליד שלמה את רחבעם בהיותו בן י׳ שנה והוא זר מאד בחק המנהג הטבעי, וגם ימשך מזה שאמר הכתוב ויהי לעת זקנת שלמה בהיותו בן חמש וארבעים או שש וארבעים שנה, כי מה שספר מנטיית לבבו אחרי הנשים אין ספק שהיה שש או שבע שנים קודם מותו, ואיך יקראהו הכתוב זקן ויאמר שנשיו מפני הזוקן הטו את לבבו בהיותו בן שש וארבעים שנה? וכל זה ממה שיורה שלא היה שלמה בעת המלכתו בן שתים עשרה שנה כדברי המפרשים, ושלא היה פחות מבן עשרים שנה, ואומץ לבבו וידיעתו בדברים הצריכים להתמדת מלכותו מורה עליו. והנה קרא עצמו נער קטן בערך משא המלכות וטורח המשפט ולהקטין עצמו, הלא תראה שבני יעקב קראו את בנימן (בראשית מ״ד כ) ילד זקונים קטן, ומשה ע״ה קרא את יהושע (שמות ל״ג י׳) נער, בהיות כל אחד מהם גדול משלשים שנה, ובדברי הימים כתוב הדברים אשר דבר המלך אביה לעם ישראל בהלחמו עם ירבעם ואמר על אביו (ד״ה ב י״ג ז׳) ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם, והכתוב אומר שהיה רחבעם בן ארבעים ואחת שנה במלכו. ואם אביה קראו נער בהיותו בן ארבעים ואחת שנה, איך יספק אדם במה ששלמה קרא את עצמו נער בהיותו בן עשרים שנה? הנה התבאר מזה שאין ראוי שנאמר שהיה שלמה במלכו פחות מבן עשרים שנה, ובמותו היה אם כן בן ששים שנה והוא המעט מהשנים שהיה ראוי שיכונה בשם הזקנה.
(י) וספר הכתוב עוד שהטיב שלמה לשאול בעיני אלהים. (יא) ויען וביען היתה כונתו רצויה, השיבו השם יען אשר שאלת את הדבר הזה, ר״ל ידיעה והשכל, ולא שאלת חיים ועושר ונפש אויביך, שהם הדברים הנאהבים לכל אדם וכל שכן לנערים. (יב) הנה בשכר זה עשיתי כדברך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך. וכבר הערותי בשאלה החמשית משאלות הפרשה מה שיש במאמר הזה מן הספק מפאת החכמים ומפאת הנביאים, אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר ויוצא מן המושכל שלא ימצא בעת מן העתים חכם כשלמה ע״ה, בהיות שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר והש״י לא ימנע טוב מבעליו, רצוני תוספת החכמה בהיותה אפשרית בטבע. ואם מהנביאים, לפי שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, כמו שנאמר (תהלים צ׳:י״ב) ונביא לבב חכמה, ואמרו חז״ל (נדרים ל״ח ע״א) שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגו׳, ואם כן בהיות שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים יתחייב גם כן שיהיה גדול בנבואה מהם וגם ממרע״ה, והוא הפך מה שהעידה התורה עליו (דברים ל״ד י׳) וכבר זכרתי בשאלה חולשת דברי המפרשים בהתר הספק הזה.
ומה שנראה לי באמתת זה הדרוש ובעניין מעלת חכמת שלמה, ראיתי לבארו בשלשה שערים: השער הראשון: בביאור מעלת חכמת שלמה על כל החכמים מפאת הבדל אופן השגתו ודרך ידיעתו מאופן השגתם ודרך חקירתם: השער השני: בביאור מעלת חכמתו עליהם מפאת הדברים הידועים והמושגים אצלו, שלא הגיעו אליהם החכמים בחקירותיהם ועיונם: השער השלישי: בהבדל חכמתו מחכמת הנביאים ובהתר הספק הנופל בעניינם.
השער הראשון: אין ספק, שאופן השגת שלמה ודרך ידיעתו נבדל מאופן השגת חכמי המחקר ודרך ידיעתם, בשהשגתם היא בטבע כפי העיון וחקירה האנושית, והשגת שלמה היתה על דרך הפלא, כיד אלהיו הטובה עליו. ולביאור זה, ראוי שתדע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה בדברים המדעיים הם שנים: הדרך האחת הוא מן המאוחר אל הקודם ומהמסובב אל סבתו, והדרך השני הוא מהסבה אל המסובב ומהקודם אל המאוחר. והנה הדרך הראשון הוא דרך המחקר האנושי.
..........
(יג) ואשוב אל פירוש הפסוקים, ואמר וגם אשר לא שאלת נתתי לך, ובאו בפסוק הזה שלשה פעמים מלת גם: גם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר גם כבוד, כנגד שלשת המתנות שנתן הש״י לשלמה מלבד מה ששאל, האחת היא החכמה כי לפי שהוא שאל בלבד לב נבון לשמוע את דבר המשפט, השיבו השם ית׳ עליו הנה עשיתי כדבריך, והוסיף לאמר לו הנה נתתי לך לב נבון וחכם אשר כמוך וגו׳ ולפי שהחכמה הזאת המופלגת שנתן לו היתה נכללת, לכן אמר לו על זה גם אשר לא שאלת נתתי לך, והוא במה שאמר נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך וגו׳. והמתנה השנית הוא העושר לפי שברוב הפעמים החכמה לא תתחבר עם העושר לפי שהרודף אחר הממון לא יוכל להתחכם כאמרם במשנה (משנה אבות ב׳:ה׳) ולא כל המרבה בסחורה מחכים ולכן היה מהחסד האלהי שנתן לו עם החכמה רוב עושר. והמתנה השלישית הוא הכבוד, לפי שכמו שזכר המדיני העושר על המעט יתמיד עם הכבוד, כי אוהב הכבוד ומבקש אותו יבזבז את העושר בעבורו, וכמאמר קהלת (קהלת ה׳, ט׳) ומי אוהב בהמון לא תבואה, ולזה הודיעו ית׳ שעם גדולת כבודו יתמיד הפלגת עשרו. ושלשתם, ר״ל החכמה העושר והכבוד, שלשה דברים קשי החבור וההמצא יחד, ובחמלת ה׳ על שלמה זכהו לכלם.
ובדברי הימים כתב עזרא במקום הדברים האלה (דברי הימים ב א׳:י״ב) החכמה והמדע נתון לך ועושר וכבוד אתן לך אשר לא היה כן למלכים אשר היו לפניך ואחריך לא יהיה כן, וראוי שנפרש שנתן לו החכמה והמדע בהחלט ושאר הדברים על כל המלכים, או אמר דברים שיהיו על כל המלכים וכ״ש על כל שאר האנשים. והנה לא זכר נפש אויביו לפי ששלום והשקט יהיה בימיו, וגם רמז לו בזה שאם יחטא יקים ה׳ שטן לשלמה, כמו שעשה באחרית ימיו. והנה בעושר ובכבוד לא אמר אשר לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמו שאמר בחכמה, אבל אמר אשר לא היה איש במלכים כל ימיך, להגיד שעם היות שבחכמה לא היה לפניו ולאחריו כמוהו, הנה בעשר לא היה לפניו כמוהו, וגם לא היה בימיו אבל אחריו כבר יהיה אפשר זה, ולזה אמר אשר לא היה מורה על העבר, ובאמרו כל ימיך מורה על ההווה בזמנו.
(יד) והנה אמר לו ית׳ עוד ואם תלך בדרכי לשמור חקי ומצותי כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך, לפי שלמעלה אמר יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים וגו׳, וכיון שאמר לו עתה שהעושר והכבוד יתן לו ולא זכר אריכות הימים, אולי יחשוב שלמה מתוך זה שקרוב יום אידו, אחרי שלא יעדו האל יתברך על החיים, מפני זה הודיעו שאריכות ימיו הוא דבר תנאי תלוי בקיום המצות, וכן אמרו בספרי (ספרי שופטים) על מה שלא התניתי בתורה נתתי לך בין שומר בין לא שומר בין זכאי בין חייב, אבל על מה שהתניתי בתורה לא אשנה, שנאמר (דברים י״ז:כ׳) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳, ולא זכר בשכר הזה שירשו בניו את כסאו לפי שכבר הובטח עליו דוד אביו. וחכמינו ז״ל דרשו והארכתי את ימיך, במלכות דורות אחרים. (טו) וייקץ שלמה וגו׳. כבר כתבתי שהיה שלמה בחלומו כל כך עסוק שהיה נדמה לו כאלו כל הדברים ההם היו בהקיץ ולא ידע ולא הכיר היותם בחלום כי אם בהקיצו. והרמב״ן פי׳ (בראשית מ״א ז׳) בויקץ פרעה והנה חלום; שעמד על מטתו מקיץ מחשב במה שראה ולא חלם עוד, ואמר זה להעיד על מה שנכתב בספר השינה, כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מעניין אחר בתוך שנתו אינו מתקיים, ולכן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום ועמד עד הבקר משתאה מחריש על מה שראה, לפי שלא היה עדיין יודע אופן הנבואה, כמו שנזכר בשמואל הנביא, או שהגיד הכתוב שלא שכח דבר מכל מה שראה, אבל כאשר הקיץ היה החלום הנבואיי לפניו בשלמותו ותמותו, ואז בדעתו שהוא חלום נבואיי בא אל אהל ה׳ ויעמוד לפני ארון הברית ויעל עולות ויעש שלמים להודות ולשבח למהולל בתושבחות על אשר הגדיל לעשות עמו מהחסד בהשפיעו עליו רוח נבואתו והשלימו בכל מיני הידיעות והחכמות, ועשה משתה לכל עבדיו בשמחה ובטוב לבב מה שלא עשה בעת המלכתו, לפי שהיתה מעלת החכמה אשר קנה בעיניו דבר גדול מהמלכות אשר ירש מאביו. (טז) ולהעיד על שפע חכמתו, ספר הכתוב שמיד באותו היום קרה שבאו שתי נשים זונות אל המלך, לפי שהקרה השם לפניו הנסיון הזה להורות על חכמתו, כי הן היו נשים זונות אשר אין בהם בושה וכלימה ומצח אשה זונה היה לכל אחת מהן, והיו מעיזות פניהן באמור כל אחת מהן בני החי ובנך המת, ועכ״ז ירד המלך לתוכן העניין והכיר אמיתת הדבר מתוך דבריהן ולאמת הוציא משפט, וספר הכתוב שהמה באו אל המלך ותעמודנה לפניו, ר״ל שעם היות שהיה ראוי אליהן שתלכנה לפני בתי דין שרי האלף אשר להן, והם אחר החקירה יביאו הדבר הקשה לפני המלך או לפני בית דין הגדול, כמו שצותה התורה (דברים י״ז) הנה הנשים האלה לא עשו כן, אבל מיד בתחלה באו לפני המלך ותעמודנה לפניו ולא בפני בית דין אחר, שבעבור זה היה יותר נקל למלך להכשל בדבר המשפט לפי שלא נעשה עדיין עליו חקירה ודרישה, ואעפ״כ הכיר תעלומות לבהן. (יז) והנה האשה אם הילד החי תבעה ראשונה ואמרה לפני המלך בי אדני אני והאשה וגומר, ואין פירוש בי אדני מלשון תחנה כמו שפירשו המפרשים, אבל ענינו בי ראוי שתשים לב לשמוע טענותי אדוני, כי נפשי מרה לי על בני שזאת רוצה ללקחו בערמה. והנה אמרה שהיו שתיהן בבית אחד ושילדה היא ראשונה בבית שלשה ימים. (יח) ואז ילדה האשה האחרת לא היו שם עדים כי אין זר עמהן בבית, לפי שחשבה שאולי המלך בחכמתו יכיר בפני הילדים מי הוא אשר נולד ראשונה שלשה ימים ובזה יתגלה האמת, אחר שלא היו שם עדים להגידו. (יט) גם אמרה שמת בן האשה האחרת לילה, לומר שאמו מכובד שנתה שכבה עליו והמיתתו בלילה פתאום לא קדמו חולי, כי אלו קדמהו חולי מה יהיו באות הנשים לבקרו והיו מכירות אותו, וזהו שאמרה אשר שכבה עליו, ר״ל מפני שהאשה ההיא מכובד השינה השקועה אשר היה בה שכבה על הילד בנה והעמיסה עליו והמיתתו. (כ) וכאשר הרגישה במיתת ילדה קמה בעוד לילה אם הילד המת ולקחה את הילד החי מאצל אמו בהיותה ישנה ולא הרגישה בדבר והשכיבה הבן המת בחיקה. (כא) וכאשר התעוררה להניק את בנה מצאתו מת, וכאשר התבוננה בצורתו הכירה שלא היה בנה ולכן היתה שאלתה ובקשתה מאת המלך שיתן לה את הבן החי שהוא בנה. (כב) וספר הכתוב שהאשה הנתבעת לא רצתה להרבות בדברים פן תכשל בדבריה ויהיו מחתה לה, ואמרה בלבד לא כי בני החי ובנך המת, ולא חששה לספר ספורים אחרים כמו שעשתה האחרת כי אם לטעון בעצם הדין בלבד, ובזה דברו שתיהן לפני המלך ושנו ושלשו טענותיהן כמנהג הבעלי דינין. (כג) והמלך אמר: זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי, ובזה לא חדש דבר עליהן, ואחז״ל: מכאן שצריך לדיין שישנה טענות הבעלי דינין כדי שיראו אם הבין טענותיהם ועליהם ישפוט. ולפי זה שנה המלך הדברים לא לחדש דבר כי אם כדי שיראו שהבין דבריהן. ואפשר לומר שלפי שהאשה אשר דברה ראשונה ספר דברים הרבה, באמרה שהאשה האחרת שכבה על הילד ותמיתהו ותקם בעוד לילה ותקח החי, והספורים האלה לא היו עדים לאמתתם לכן אמר המלך לאשה מה לנו בכל הדברים אשר ספרת אחרי שלא תביא עליהם עדים, לא נשאר בזה אם כן כי אם שאת תאמר שבנך החי ולא המת, והאשה האחרת אומרת שבנה החי ובנך המת וכל שאר הדברים יפלו, כי אין ראיה ולא הכרח לזאת על זאת כלל ושתיהן שוות בדינן. (כד) ואז צוה קחו לי חרב, וכתבו המפרשים שעשה זה לראות מי משתיהן תחמול על הילד, כי בזה יודע באמת שהיא אמו כאשר יכמרו רחמיה עליו כפי האהבה הטבעית אשר לנקבה עם ולדה, וכן היה שאם הילד החי נכמרו רחמיה על הילד ואמרה בי אדני תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו והאחרת אמרה באכזריות גזורו, ושמזה הכיר שלמה למי היה הילד החי, ואם היה כדבריהם היה הדבר מבואר ולא היה לשלמה בזה חכמה רבה, ולא לישראל שיראו ממנו מפני זה כמו שיזכיר הכתוב אחר זה. ואחרים אמרו ששלמה כאשר שמע שהאשה האחת שכבה על בנה והמיתתו, חשב שתהיה האשה ההיא מטבע מאדים אשר יעשה מכת חרב והרג ואבדן, ולכן אמר קחו לי חרב. (כה) ואמר גזרו את הילד החי, ובראותו שהאשה החשודה אמרה גם לי גם לך לא יהיה גזורו התאמת אצלו שהיא היתה מטבע מאדים, ולכן תחפוץ בחרב ובגזרת הילד והוא המורה שהיא המיתה את הנער בשכבה עליו, כי הדברים כלם ממין אחד מורים זה על זה, ומכאן התבאר אצלו מי היתה אם הילד החי וצוה לתתו לה.
וכבר כתבתי למעלה בשער השני אמתת הענין הזה לדעתי, והוא ששלמה השיג אמתת הדבר הזה קודם הנסיון והבחינה הזאת, כי מהכרת פני הנשים הזונות ומפרצופיהן כשעיין בהן ואופן דבריהם כששמע אותן השיג מצפוני לבותן וירד לאמת הענין, וגלה ליושבים לפניו הענין ואמותו כפי מה שהשיג בחכמתו מפרצופי הנשים ואותות דבריהן ותנועותיהן, האמנם עשה הבחינה ההיא בהם שהרואים היושבים ראשונה במלכות לפניו יכירו חכמתו ויתאמתו אליהם דבריו וגזרתו וידעו שהוא עושה משפט וצדקה בזה.
(כו) והנה אמרה אם הילד החי בי אדוני תנו לה הילוד החי וגומר כלומר אדוני בי העון והכזב או בי יהיה העונש ותנו לה את הילוד החי, אמנם האשה האחרת אמרה באכזריות גדול כנגדה גם לי גם לך לא יהיה, ואמרה כנגד שליח בית דין האוחז בילד גזורו, ר״ל גזרו אותו כמצות המלך. והנה לא רצתה עוד שיתנו לה הילד החי, אחרי אשר אמו היתה חפצה בשיתנו אותו אליה ואמרה שיגזרו אותו, לפי שחשבה שהמלך לא יתן אותו אליה, וגם הילד אחרי כן תמיד יספק בהיותו בנה מפני זה המחלוקת אשר התפרסם, ולא היתה חפצה לגדלו ואחרי כן ילך לו ותהיה (ירמיהו י״ז:י״א) קורא דגר ולא ילד בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. וגם אין ספק שלא היתה לה אהבה עמו כי לא היה בנה, ומפני זה לא רצתה בו ותחפוץ יותר שימות להנקם מחברתה.
וחז״ל (מכות כג ע״ב) אמרו שיצאת בת קול ואמרה היא אמו, והסכים הבית דין העליון עם משפט שלמה. והנה לא יהיו ישראל כלם תמהים כל כך מהמשפט הזה, אם היה כפי פשוטו שמתוך הבחינה השיג שלמה אמתת הדבר, ולא יאמרו על זה כי חכמת אלהים בקרבו, אבל הוא כמו שזכרתי ששלמה מיד כשראה הנשים השאננות ועיין בפניהן ושמע דבריהן השיג והכיר אמתת הענין, ואמר ליושבים לפניו תוכן הענין, וכדי לאמתו להם עשה הבחינה והנסיון ההוא עד שהם כלם הסכימו עליו.
(כח) ועל זה אמר וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו רוצה לומר שחכמת האלהים המיוחדת אליו יתברך והיא לבחון לבות לחקור כליות היתה בקרב שלמה, ולזה היו יראים ממנו בחשבם שלא יוכל אדם לחשוב מחשבה בלבו שיסתר מן המלך. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×