×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
שמות ט׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל⁠־פַּרְעֹ֑ה וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (ב) כִּ֛י אִם⁠־מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֑חַ וְעוֹדְךָ֖ מַחֲזִ֥יק בָּֽם׃ (ג) הִנֵּ֨ה יַד⁠־יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה הוֹיָ֗ה בְּמִקְנְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה בַּסּוּסִ֤ים בַּֽחֲמֹרִים֙ בַּגְּמַלִּ֔ים בַּבָּקָ֖ר וּבַצֹּ֑אן דֶּ֖בֶר כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ (ד) וְהִפְלָ֣ה יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בֵּ֚ין מִקְנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וּבֵ֖ין מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וְלֹ֥א יָמ֛וּת מִכׇּל⁠־לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל דָּבָֽר׃ (ה) וַיָּ֥שֶׂם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה מוֹעֵ֣ד לֵאמֹ֑ר מָחָ֗ר יַעֲשֶׂ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה בָּאָֽרֶץ׃ (ו) וַיַּ֨עַשׂ יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶת⁠־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ מִֽמׇּחֳרָ֔ת וַיָּ֕מׇת כֹּ֖ל מִקְנֵ֣ה מִצְרָ֑יִם וּמִמִּקְנֵ֥ה בְנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹא⁠־מֵ֥ת אֶחָֽד׃ (ז) וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא⁠־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד⁠־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־הָעָֽם׃ (ח)  וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֮יְ⁠־⁠הֹוָה֮ אֶל⁠־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל⁠־אַהֲרֹן֒ קְח֤וּ לָכֶם֙ מְלֹ֣א חׇפְנֵיכֶ֔ם פִּ֖יחַ כִּבְשָׁ֑ן וּזְרָק֥וֹ מֹשֶׁ֛ה הַשָּׁמַ֖יְמָה לְעֵינֵ֥י פַרְעֹֽה׃ (ט) וְהָיָ֣ה לְאָבָ֔ק עַ֖ל כׇּל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְהָיָ֨ה עַל⁠־הָאָדָ֜ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה לִשְׁחִ֥ין פֹּרֵ֛חַ אֲבַעְבֻּעֹ֖ת בְּכׇל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (י) וַיִּקְח֞וּ אֶת⁠־פִּ֣יחַ הַכִּבְשָׁ֗ן וַיַּֽעַמְדוּ֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיִּזְרֹ֥ק אֹת֛וֹ מֹשֶׁ֖ה הַשָּׁמָ֑יְמָה וַיְהִ֗י שְׁחִין֙ אֲבַעְבֻּעֹ֔ת פֹּרֵ֕חַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ (יא) וְלֹֽא⁠־יָכְל֣וּ הַֽחַרְטֻמִּ֗ים לַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֖ה מִפְּנֵ֣י הַשְּׁחִ֑ין כִּֽי⁠־הָיָ֣ה הַשְּׁחִ֔ין בַּֽחַרְטֻמִּ֖םא וּבְכׇל⁠־מִצְרָֽיִם׃ (יב) וַיְחַזֵּ֤ק יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־מֹשֶֽׁה׃ (יג)  וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְהִתְיַצֵּ֖ב לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּֽה⁠־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים שַׁלַּ֥ח אֶת⁠־עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי׃ (יד) כִּ֣י׀ בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֗את אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת⁠־כׇּל⁠־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל⁠־לִבְּךָ֔ וּבַעֲבָדֶ֖יךָ וּבְעַמֶּ֑ךָ בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (טו) כִּ֤י עַתָּה֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֶת⁠־יָדִ֔י וָאַ֥ךְ אוֹתְךָ֛ וְאֶֽת⁠־עַמְּךָ֖ בַּדָּ֑בֶר וַתִּכָּחֵ֖ד מִן⁠־הָאָֽרֶץ׃ (טז) וְאוּלָ֗ם בַּעֲב֥וּר זֹאת֙ הֶעֱמַדְתִּ֔יךָ בַּעֲב֖וּר הַרְאֹתְךָ֣ אֶת⁠־כֹּחִ֑י וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל⁠־הָאָֽרֶץ׃ (יז) {שביעי} עוֹדְךָ֖ מִסְתּוֹלֵ֣ל בְּעַמִּ֑י לְבִלְתִּ֖י שַׁלְּחָֽם׃ (יח) הִנְנִ֤י מַמְטִיר֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בָּרָ֖ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֨ר לֹא⁠־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְמִן⁠־הַיּ֥וֹם הִוָּסְדָ֖הֿ וְעַד⁠־עָֽתָּה׃ (יט) וְעַתָּ֗ה שְׁלַ֤ח הָעֵז֙ אֶֽת⁠־מִקְנְךָ֔ וְאֵ֛ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֥ר לְךָ֖ בַּשָּׂדֶ֑ה כׇּל⁠־הָאָדָ֨ם וְהַבְּהֵמָ֜ה אֲשֶֽׁר⁠־יִמָּצֵ֣א בַשָּׂדֶ֗ה וְלֹ֤א יֵֽאָסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וְיָרַ֧ד עֲלֵהֶ֛ם הַבָּרָ֖ד וָמֵֽתוּ׃ (כ) הַיָּרֵא֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת⁠־עֲבָדָ֥יו וְאֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ אֶל⁠־הַבָּתִּֽים׃ (כא) וַאֲשֶׁ֥ר לֹא⁠־שָׂ֛ם לִבּ֖וֹ אֶל⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַֽיַּעֲזֹ֛ב אֶת⁠־עֲבָדָ֥יו וְאֶת⁠־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (כב)  וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗הב נְטֵ֤ה אֶת⁠־יָֽדְךָ֙ עַל⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל⁠־הָאָדָ֣ם וְעַל⁠־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כׇּל⁠־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כג) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת⁠־מַטֵּ֘הוּ֮ עַל⁠־הַשָּׁמַ֒יִם֒ וַֽיהֹוָ֗הי⁠־⁠הֹוָ֗ה נָתַ֤ן קֹלֹת֙ וּבָרָ֔ד וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁג אָ֑רְצָה וַיַּמְטֵ֧ר יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בָּרָ֖ד עַל⁠־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כד) וַיְהִ֣י בָרָ֔ד וְאֵ֕שׁ מִתְלַקַּ֖חַת בְּת֣וֹךְ הַבָּרָ֑ד כָּבֵ֣ד מְאֹ֔ד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹֽא⁠־הָיָ֤ה כָמֹ֙הוּ֙ בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָ֖ז הָיְתָ֥ה לְגֽוֹי׃ (כה) וַיַּ֨ךְ הַבָּרָ֜ד בְּכׇל⁠־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם אֵ֚ת כׇּל⁠־אֲשֶׁ֣ר בַּשָּׂדֶ֔ה מֵאָדָ֖ם וְעַד⁠־בְּהֵמָ֑ה וְאֵ֨ת כׇּל⁠־עֵ֤שֶׂב הַשָּׂדֶה֙ הִכָּ֣ה הַבָּרָ֔ד וְאֶת⁠־כׇּל⁠־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה שִׁבֵּֽר׃ (כו) רַ֚ק בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א הָיָ֖ה בָּרָֽד׃ (כז) וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֗ה וַיִּקְרָא֙ לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים׃ (כח) הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱלֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תֹסִפ֖וּן לַעֲמֹֽד׃ (כט) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מֹשֶׁ֔ה כְּצֵאתִי֙ אֶת⁠־הָעִ֔יר אֶפְרֹ֥שׂ אֶת⁠־כַּפַּ֖י אֶל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה הַקֹּל֣וֹת יֶחְדָּל֗וּן וְהַבָּרָד֙ לֹ֣א יִֽהְיֶה⁠־ע֔וֹד לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֥י לַיהֹוָ֖הי⁠־⁠הֹוָ֖ה הָאָֽרֶץ׃ (ל) וְאַתָּ֖ה וַעֲבָדֶ֑יךָ יָדַ֕עְתִּי כִּ֚י טֶ֣רֶם תִּֽירְא֔וּן מִפְּנֵ֖י יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהִֽים׃ (לא) וְהַפִּשְׁתָּ֥ה וְהַשְּׂעֹרָ֖ה נֻכָּ֑תָה כִּ֤י הַשְּׂעֹרָה֙ אָבִ֔יב וְהַפִּשְׁתָּ֖ה גִּבְעֹֽל׃ (לב) וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה׃ (לג) {מפטיר} וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה מֵעִ֤ם פַּרְעֹה֙ אֶת⁠־הָעִ֔יר וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַֽיַּחְדְּל֤וּ הַקֹּלוֹת֙ וְהַבָּרָ֔ד וּמָטָ֖ר לֹא⁠־נִתַּ֥ךְ אָֽרְצָה׃ (לד) וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי⁠־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו׃ (לה) וַיֶּֽחֱזַק֙ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה בְּיַד⁠־מֹשֶֽׁה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א בַּֽחַרְטֻמִּ֖ם =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=בַּֽחֲרְטֻמִּ֖ם (בגעיה ימנית ובנקודות של חטף באות חי"ת)
• הערות ברויאר ודותן
ב אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה =ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו ובדפוסים (בטעם רביע)
• ל!=אֶל⁠־מֹשֶׁה (חסרה נקודת הרביע)
• הערת דותן
ג וַתִּ֥הֲלַךְ אֵ֖שׁ =ל,ל1,ב,ש,ש1,ק3,ו (""ותהלך" בטעם מרכא)
• דפוסים=<וַתִּֽהֲלַךְ⁠־אֵ֖שׁ> ("ותהלך" מוקפת ובגעיה)
ד וַיֶּֽחֱזַק֙ =ב,ק3,ו; אין געיה כבדה באות וי"ו כשיטת ב"א, געיה קלה באות יו"ד. וראו בהרחבה בערת הנוסח לעיל ז,יג.
• ל1=וַיֶּחֱזַק֙ (אין געיה)
• ל,ש,ל3=וַֽיֶּחֱזַק֙ (געיה כבדה באות וי"ו כשיטת ב"נ) וכך אצל ברויאר ומג"ה (!).
E/ע
הערותNotes
(א) ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה – לפלטין שלו: ודברת אליו כה אמר ה׳ אלהי העבריים – כיון שהוחזק כפרן ומהתל חזר ואמר לו אלהי העבריים כמו שדרשנו: שלח את עמי ויעבדוני – כמשמעו: (ב) כי [אם] מאן אתה לשלח ועודך מחזיק בם – לעבדים, וזו היא ההתראה: (ג) הנה יד ה׳ הויה – כלומר בהוייתה היא עדיין נטויה עליכם: במקנך אשר בשדה בסוסים בחמורים ובגמלים בבקר ובצאן כשמועו: [דבר כבד מאד] – ומה ת״ל דבר כבד מאד, שלא תאמר מהם מתות ומהם נחלות וניצולות, ת״ל כבד מאד, שהיה מלאך המות מכביד ידו וממית את כולן מיד: מאד – יותר ממנהג העולם: (ד) והפלה ה׳ – ה׳ כתיב, ואין לדרשו בלשון פלאות, ולא בלשון העלמה, כגון כי יפלא [ממך] דבר (דברים יז ח), זולתי בלשון חיפוש, ודומה לו בלשון תרגום לא תפאר אחריך (שם כד כ), לא תפלי בתרך, וכן בערתי הקודש (שם כו יג), פליתי מעשר קודשא. ובדברי רבותינו לא יפלה את כליו לאור הנר, דכולהו לשון חיפוש, והכי משמע ויחפש דבר הקדוש בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים להסגיר לדבר מקנה מצרים ולהניח מקנה ישראל: ולא ימות מכל לבני ישראל – אפי׳ בהמה של שותפות ניצולת ע״י ישראל: דבר – אפילו התנה ישראל מאתמול עם המצרי בדבור לקנות את בהמתו היתה ניצולת: (ה) וישם ה׳ מועד – אין מועד אלא זמן קבוע: לאמר – לומר לפרעה ולעבדיו. מחר יעשה ה׳ (את) הדבר הזה בארץ. לא הביא עליהם המכה פתאום, אלא קבע להם זמן, כמנהג בית דין מומחה, שקובעין זמן, ועוד כשנצרכין קובעין זמן אחר זמן, וכה״א קראו שם פרעה שאון העביר המועד: (ו) ויעש ה׳ את הדבר הזה ממחרת – לזמן שקבע: וימת כל מקנה מצרים – אע״ג דכתיב כל, אין למידין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בו חוץ אלא כדדרשינן לעיל: וממקנה בני ישראל לא מת אחד – כשמועו: (ז) וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד – עד כלומר ואפילו חצי אחד, דהיינו בהמות של שותפות: ויכבד לב פרעה – קרוב היה לשמוע לדברי הבורא אלא הלב נכבד מעצמו. ויכבד הוי לשון פועל שהיו״ד נפתחת וצירי תחת הבי״ת ויכבד חירק תחת היו״ד והבי״ת נפתחת הוי מפעל: ולא שלח את העם: ירויחו דורשי הפרשה וישכילו וסמוך לה מכה ששית, בערוב ובדבר שלח והעיד והתרה בהם, ובשחין לא התרה בהם, שהרי הן מותרין ועומדין בשתי מכות וכדדרשינן במכת כינים. ולמה לקו בשחין, לפי שהיו כופין את ישראל לחמם להם מרחצאות, ולזמן להם צונן במרחצאות, אמר דבר הקודש אני אהא בלן שלכם, ואביא עליכם מכת שחין לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואתם גורדין ומתחממים ומתרחצין במורסא שאתם מפיסין, ובטרי ובמיגל שאתם מחטטין, ומוציאין אבבועותיכם. ועקר מלת שחין לישנא דאיחמומא היא, דכתיב ולא יחם לו (מלכים א א א), ותרגם יונתן בן עוזיאל ולא שחין ליה, ודומה לו בדברי רבותינו לגבי תפלת כהן גדול ביום הכפורים שנת טלולה גשומה עם שחונה: (ח) ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם – היינו פיסת הידים עם האצבעות: פיח כבשן – היינו אפר הלבנה שעל הגחלים כשהן עוממות שנוחה לינפח, כענין דכתיב נחר מפוח (ירמי׳ ו כט), ופחי בהרוגים (יחזקאל לז ט), וכל דומיהן: וזרקו משה – לבדו מה שבחפניו ושבחופן אהרן: השמימה – לאויר השמים: לעיני פרעה – שיהא רואה ויודע כי גזרתי היא: (ט) והיה לאבק – יהא עב וכבד יותר מן הפיח, ודומה לו אבקת רוכל (שה״ש ג ו), ואעפ״כ דק הוא, דכתיב והיה כאבק דק המון זריך (ישעי׳ כט ה): לאבק על כל ארץ מצרים – שיהיו כולן מתאבקין בו, ואינו דומה למלת ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), ולא כדאמרי רבנן באבות והוי מתאבק בעפר רגליהם: והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח – הולך וגדול, ודומה לו ואם פרוח תפרח הצרעת (ויקרא יג יב), ומשמע דהוי יבש: אבעבועות – היינו ניפוחין הנובעים מים עכורים, ודומה לדבר נחל נובע (משלי יח ד), ובדברי רבותינו אמרו בתעניות לגבי תהום הבע מימיך, ובלשון רבותינו קורין אותו בועות, וכולהו משמע לשון לחלוח, הא כיצד לח מבפנים ויבש מבחוץ, ואמאי קרו להו אבעבועות, דהיינו מלה כפולה, שהיו נובעות וחוזרות ונובעות, וזה נס מופלא, שהרי דרכו של עולם אדם זורק צרור שהוא כבד והולך למרחוק, אבל כשהוא זורק אפר או קש שהוא קל אינו הולך למרחוק. ומשה זרק את הפיח והלך בכל ארץ מצרים: (י) ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה – זו היא עמידה ממש, ודומה לדבר ויעמדו על רגליהם (יחזקאל לז י), עמוד על רגליך (שם ב א): ויזרוק אותו משה השמימה – דהיינו לאויר כי האויר נקרא שמים: ויהי שחין אבעבועות פרח – פושה והולך באדם ובבהמה: (יא) ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין – שפרח בבשרם, שהרי בשאר מכות היו יכולין לשמט עצמם לפי שעה ממשה ולאמר כי הם אינם לוקים עם שאר בני העם, אבל בשחין לא, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים, בחרטמם כתיב חסר ו׳ וחסר יו״ד, שהרי חסרו מכבודם במכה זו, ולא היה להם פתחון פה: (יב) ויחזק ה׳ את לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה׳ אל משה – בתחלה ויחזק לב פרעה (שמות ז יג), ויכבד לב פרעה (שם ט ז), ויכבד פרעה את לבו (שם ח לב), דהיינו מעצמו, ואחר כך ויחזק ה׳, היינו דאמר ריש לקיש בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעין אותו, וכן יחזקאל אומר ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג כ), וכתיב (אנכי) [אני ד׳] פתיתי את הנביא ההוא (שם יד ט), כיון שאדם רוצה להשתמש ברשעו, הוא נכשל מן השמים, ותנן שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה: ירויחו דורשי הפרשה ויבינו וסמוך לה מכה שביעית, חזר ושלח והעיד והתרה בהם, שבשביל שהיו כופין את עמו להיות בוצרין כרמיהם, ומוסקין זיתיהן, וקוצרין שדותיהן, לפיכך הוא שולח בהם מכת ברד, וכן אמר דוד משיח ה׳ יהרג בברד גפגם ושקמותם בחנמל (תהלים עח מז). ר׳ הונא אמר בשם ריש לקיש כפילקין היה הברד יורד וקוטע כל האילנות. אמר ר׳ יוחנן מן הדא דריש לקיש את שומע תרתי, בחנמל בא חן מל, כלומר בא וחנה על יבול הארץ ועל האילנות ומללם, מלמד שהיה החגב בא בינות אבני הברד ומתערבין אילו באילו, הברד קוטע והחגב אוכל, בחנמל מתרגמינן בכליותא, ואת החגב למינהו (ויקרא יא כב), מתרגמינין בירושלמי וית כרזובא לזניה, אלו דברי רבותינו, ואני מנחם אומר כי הפסוק הזה מגיד על שתי המכות יהרג בברד גפגם, זו מכת ברד, ושקמותם בחנמל, זו מכת ארבה, והכי מסתבר: (יג) ויאמר ה׳ אל משה השכם בבקר וגו׳ – כדדרשינן לאחרן: (יד) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך – מה ת״ל והלא במגפה אחת יכול לאבדם. אלא כך אמר לו כי בפעם הזאת אני שולח הזכרת כל מגפותי ומכות שהלקיתיך אל לבך, שבמכה זו יהיו כולן עלות על לבך וזוכרן. כאילן כולן משולחות עכשיו עליך: ובעבדיך ובעמך – כמו כן: בעבור תדע כי אין (אלהים) כמוני בכל הארץ – כל שכן בכל השמים, זהו שדרשנו שבכל מכה הזכירו חטאו שאמר לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), אפס כי הלשון מתחלף בעבור תדע, למען תדע כי אין כה׳ אלהינו (שמות ח ו), כי אין כמוני, כי לה׳ הארץ (שם ט כט), ודומה לדבר זדון לבך השיאך (עובדי׳ א ג), תפלצתך השיא אותך זדון לבך (ירמי׳ מט טז), וכהנה רבות במקרא, וכן בלשון כל הנביאים מחלפין הלשון והרצון אחד, שהרי סגנון אחד, בלשון לעז דעת סיגנו דהיינו דעת עולה לכמה נביאין ואין שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד, ואפילו נביא אחד משנה הלשון, שכן השירות והשתבחות של דוד אין הלשון הזה כלשון הזה, כגון (הכל) [כלו] סג (תהלים נג ד), (כולו) [הכל] סר (שם יד ג), ויחגרו (שמואל ב כב מו), ויחרגו (תהלים יח מו).: (טו) כי עתה שלחתי את ידי – כלומר קרוב היה בעיני להסכים עם מדת הדין לתת רשות לידי הנטויה עליהם להשתלח בכם: ואך אותך – הפתח שתחת הו׳ משמעת המלה לשון הכאה, כלומר והייתי מכה אותך ואת עמך בדבר כשהכיתי את מקניכם: ותכחד – כלומר והיית נכחד מן הארץ: (טז) ואולם בעבור זאת העמדתיך – בחיים: בעבור הראותי את כחי – כמה הוא חזק ואמיץ: ולמען ספר שמי – כלומר לספר, לישנא קלילא לספר גודל שמי: בכל הארץ – שייראו מלפני: (יז) עודך מסתולל – כלומר עודך מתחכך בעמי, ודומה לדבר בדברי רבותינו נשים המסתוללות זו בזו פסולין לכהונה. אשה המסוללת בבנה קטן, דהיינו המחככת בנה עליה, כלומר כזה המתחכך בכותל כי אתה מתחכך בעמי: טעם אחר עודך משתפך כסוללה בעמי לבלתי שלחם: כתב ר׳ טובי׳ בלקחו הטוב מסתולל כמו משתורר, רי״ש משתמש בלמ״ד, כמו אלמונותיו (ישעי׳ יג כב), פירושו ארמנותיו: ד״א מסתולל המס של עבדות תולל, כמו ותוללינו שמחה (תהלים קלז ג): דבר אחר מסתולל בעמי – בעון שאתה עושה בעמי תהיה משתולל כמו וסר מרע משתולל (ישעי׳ נט טו), לשון שלל: ד״א כמו מסילה, כלומר עודך עושה מסילה בעמי, ודומה לדבר סילה כל אבירי ה׳ (איכה א טו). סלוה כמו ערמים (ירמי׳ נ כו): (יח) הנני ממטיר כעת מחר – כלומר כעת הזו למחר. זבדי בן לוי אמר סרט לו סריטה בכותל, ואמר לו כעת מחר כשתגיע החמה עד כאן, בכל המכות שאמר לו למחר בין להביאן בין להסירן לא היה אומר אלא לענות את דינו, כשם שהיה מענה את ישראל כך היה הקב״ה מענהו: ברד כבד – כמו מחול ימים יכבד (איוב ו ג): מאד – יותר ממה שנהיו עדיין בעולם: אשר (כמוהו לא נהיתה) [לא היה כמוהו] במצרים למן [היום] הוסדה – ה׳ רפויה לפי שלא היה בניינה שלימה וחזקה: ועד עתה – כשמועו: (יט) ועתה שלח העז את מקנך – עיקר מלת העז הוא לשון אסיפה, ודומה לו יושבי הגבים העיזו (ישעי׳ י לא) העיזו בני בנימין מקרב ירושלים (ירמי׳ ו א), וכי יש לך מי שהוא רוצה להצר את שונאו, והוא מודיעו שישמור את עצמו, אלא זש״ה הן אל ישניב בכחו מי כמוהו מורה (איוב לו כב), שהוא מורה דרך לעוברי רצונו שלא יאבדו מן העולם, כך שלח לו הקב״ה לומר לו שלח אסוף את מקנך ואת כל אשר לך בשדה, דהיינו חיות ובהמות ועופות: כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה – אבל לא בערים: ולא יאסוף הביתה וירד עליהם הברד ומתו – כל ומתו ומת, כגון לשחת יורידוך ומתי, שהו׳ נפתחת כולן מיתה אחר גמר דין, וכל שהוא מפיק ו׳ כגון ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט), ומת כל בכור (שמות יא ה), כולם מיתה קודם גמר דין, כלומר ויתחייבו מיתה, אבל כשיש ו׳ מוספת באמצע התיבה כגון ומות בהר (דברים לב ג), ברך אלהים ומות (איוב ב ט), אין בהם שינוי. ויש אומרים שאין שינוי אפילו בכולן, ואותן שהווי״ן שלהן נפתחות אינן אלא מפני שהן באתנחתא וסוף פסוק: (כ) הירא את דבר ה׳ – הורא בו׳ כתיב, ודרשינן ליה אם למסורת, כדר׳ שמעון בן יוחאי הטוב שבנחשים רצוץ את ראשו וכו׳, אפילו הירא את דבר ה׳ הורה הוראה רעה זו על ישראל, דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור (שמות יד ז), מהיכן לקחו, הוי אומר מן הירא את דבר ה׳: הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים: (כא) ואשר לא שם לבו אל דבר ה׳ ויעזוב את עבדיו ואת מקנהו בשדה – כשאמר משה לפרעה שלח העז את מקנך, אמר פרעה עכשיו אנו באין לשמוע דברי בן עמרם אמר רעיא דאתי אתי מאן דהוה שרביט בידיה הוה מיתבר ליה, כיון שבא הברד נעשה ככותל הזה בפני צאנו היה נוחרה ונותן בשרה על כתיפו, והיו עופות הדורסין יורדין על כתיפו וחוטפין אותן, שנאמר ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים (תהלים עח מח), כענין שנאמר רשפיה רשפי אש (שה״ש ח ו): (כב) ויאמר ה׳ אל משה נטה ידך על השמים – ואע״ג דלא כתיב במטך, מיהו במטה נטה ידו על האויר שנקרא שמים: ויהי ברד (על) [בכל] ארץ מצרים – חוץ לערים: על האדם ועל הבהמה – שבשדות: ועל כל עשב השדה בארץ מצרים – לרבות האילנות: (כג) ויט משה את מטהו – דהיינו המטה שהביא ממדין, שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד יז), ובמקצת המכות נתנוהו לאהרן ונטה בו, ולכך נקרא על שם אהרן באותן המכות, ופעמים נקרא על שם משה, דכתיב ומטך אשר הכית בו (שמות יז ה) ופעמים נקרא מטה אלהים (שמות יז ט): על השמים – לאויר: וה׳ – ודבר הקודש המצוי באויר הנכבד: נתן – בגזירת דינו: קולות וברד – קולות היינו רעמים, מאי רעמים אמר שמואל עננין דאתין בגלגלין, דכתיב קול רעמך בגלגל (תהלים עז יט). ורבנן אמרי ענני דשפכי מיא אהדדי, דכתיב לקול תתו המון מים בשמים (ירמי׳ י יג). רב אחא בר יעקב אמר ברקא [תקיפא] דבריק בעננא ומתבר גזיזא (ברדא) [דברזא] אבל כשלקו מצריים במכת ברד היו אבני ברד יורדין שלימות היה הברק מבריק בענן והקולות יוצאין בכח והברק שורף והברד מכה, וכולן בגזירה אחת, שנאמר ירעם מן שמים ה׳ ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש (שמואל ב כב יד), ומסתברא לן כוותיה דרב אחא בר יעקב, דהא כד בריק ברקא אתי מיטרא, וכן נמי גבי מכת ברד שבמצרים איידי דבריק ברקא בברדא אע״ג דלא מיתברינהו לגמרי מיהו משחקי ליה קימעא והוי מיטרא, דכתיב וימטר ה׳ ברד (פסוק כג), וכתיב ומטר לא ניתך ארצה (שמות ט לג): ותהלך – לשון נקבה שהאש בכל מקום לשון נקבה: ותהלך אש ארצה – תחילה, ולבסוף וימטר ה׳ ברד: על ארץ מצרים – ברד עיקר ומטר טפל, א״ר חנינא כגון צלוחית מלא אש וסביבותיה ברד. ור׳ יוחנן אמר שלשה טפחים [התחתונים ברד ושלשה טפחים] העליונים אש, מצרי יושב נכוה בברד, ואם עמד נכוה באש: (כד) ויהי ברד ואש מתלקחת – קופצת ומשתהלבת בתוך הברד, היינו דאמר ר׳ חנינא לעיל בסמוך צלוחית מלאה אש ומאחריה ברד סביב: כבד מאד – שהברד היה הרבה מן האש: אשר לא היה כמוהו – ברד במצרים: מאז היתה לגוי – היינו מיום שנפרדו איי הגוים איש ללשונו: (כה) ויך הברד – מסלסלי התורה ודורשי׳ אומרים כל ענין הכאה כ״ף זולתה עיקר לענין הזאת, יין יו״ד זולתה עיקר לענין, נטויה טי״ת זולתה עיקר: את כל אשר בשדה – ולא אשר בעיר: מאדם ועד בהמה וגו׳: (כו) רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל – הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואתא לריבויא שארי מקומות חוץ לגושן שנמצאו שם בני ישראל לא היה ברד במקומם: (כז) וישלח פרעה – שליח אחד שלח: ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם – כשבאו לפלטין שלו: חטאתי הפעם – הזו יותר מכל הפעמים. כי נמצא בפעם הזו ה׳ הצדיק, ומה היא צדקתו ששלח לנו לומר שלח העז את מקנך, שאפילו כשהוא כועס עלינו הוא מזהירנו כדי שלא נפסיד את נכסינו: ואני ועמי הרשעים – שבמזיד לקינו ביותר שלא נזדהרנו: (כח) העתירו אל ה׳ – כבר פרשתי מלת עתר בויעתר יצחק (בראשית כה כא): ורב מהיות קולות אלהים וברד – ורב שירבה אריכות אפיים ברשעים, כענין שנא׳ ורב חסד ואמת (שמות לד ו), אבל עיקר הענין אינו אלא כאומר לדיין המכה רב לך אל תוסף, ודומה לדבר ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידיך (שמואל ב כד טז), רב לכם סוב (דברים ב ג), וכל דומיהן: קלות הקלות כולהו חסירי ו׳, לפי שכל הקולות של רעמים היו שוין אין אחד מהם גדול מחבירו, והיינו דדרשי רבנן מאי דכתיב יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר (תהלים עח נ), מלמד שכל מכות שהביא הקב״ה על המצרים במדה ובמשקל היו באים עליהם: לא חשך ממות נפשם – א״ר יהושע בן לוי כל מכה שהיתה באה עליהם מכת דבר שפה עליהם. שנאמר וחייתם לדבר הסגיר: ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמוד – להתעכב, ודומה לו ותעמוד מלדת (בראשית כט לה): (כט) ויאמר אליו משה כצאתי את העיר – מלמד שאין העיר כשירה להתפלל בתוכה, מפני שהיא מלאה גלילים ושקוצים, וק״ו לנבואה: את העיר – כלומר מן העיר, ודומה לו הם יצאו את העיר (בראשית מד ד), את אוצרו הטוב את השמים (דברים כח יב), כלומר מן השמים, ולהכי כתיב את דהוי סמוך לעיר, וכן נמי את אוצרו הטוב את השמים דהיינו קובה הסמוכה לרקיע כדרשינן בתחילת שכל טוב: אפרוש את כפי אל ה׳ – בתפלה, דכתיב וכפיו פרושות השמים (מלכים א ח נד): הקלות יחדלון – מיד: והברד לא יהיה עוד – והוא הדין לאש הטפילה לו: למען תדע כי לה׳ הארץ – והוא עושה בך כל חפצו כ״ש השמים שהוא מקום כסאו, והיינו דרמי ר׳ לוי כתיב לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד א), וכתיב והארץ נתן לבני אדם (שם קטו טז), ומתרץ לא קשיא כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה ה״נ כי לה׳ הארץ, כשאין הבריות עושין רצונו אינן ראויין ליהנות ממנה, וכשהן עושין רצונו נתן לבני אדם ליהנות ממנה: (ל) ואתה ועבדיך ידעתי – כלומר יודעני: כי טרם – שתעביר המכה: תיראון – מלא ן׳, כלומר יראה יתירה, תיראון הת׳ נחטרת מוכחת שהיא לשון יראה: מפני ה׳ אלהים – שהוא רחום ודיין ואחר שתעבור המכה תשיבו לאוילכם, דהכי כתיב וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו (שמות ח יא): (לא) והפשתה והשערה נכתה – כל אחת לקתה בעצמה, שהרי נכתה לשון יחידה היא, כענין שנאמר ועברתם כי קשתה (בראשית מט ז), ידי עשתה (ישעי׳ סו ב), ולפי שהן באתנחתא ובזקף קטן הן וכל דומיהן, לפיכך נפתחת האות בעלת הטעם אפס כי כולן לשון יחידה ולמה לקו שתי אלו, כי השעורה אביב לפי שהיתה גדולה נשתברה, ולפי שהיתה ארץ מצרים חמה ביותר לפיכך היא מבשלת מהר פירותיה: שהרי אין השעורה אביב אלא בניסן, ובמצרים היתה אביב בתחלת שבט, שבו היא המכה לדעת רבותינו שדרשו שביו״ד חדשים לקו המצריים יו״ד מכות, אבל לדעת רבותינו שדרשו כי ביו״ד שבועות לקו י׳ מכות וההתחלה היה בר״ח שבט, נמצאת מכת ברד בשבוע שלישי של אדר, ואפילו הכי אין ניסן אביב במצרים לגבי שעורה: כתב ר׳ טוביה והפשתה ו׳ מוסיף על ענין של מעלה של ברד. והשעורה כי השעורה, במלה שפסק בה התחיל, ודומה לו במשנתינו במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש וכו׳: והפשתה גבעול – היינו פקולין שהזרע כנוס בתוכו. ויש כמה בלשון גבעול בדברי רבותינו אפס כי חלוקין דברי רבותינו מן התרגום ירושלמי דמתרגמינן בירושלמי וכיתנא עבד פקולין, ורבותינו קורין פקולין לפשתן נקי: (לב) והחטה והכסמת לא נוכו כי אפילות הנה – שעדיין גרגריהן אפילו בתוך קשן, שהרי עדיין לא עשו גרגרים ועדיין הן דשא, לפיכך לא נשתברו, ואע״ג דדרשינן ליה בלשון אופל, מיהו רבנן קרו להו לפירי דמתאחרי אפלי ולמקדמי חרפי, דתנן בארבעה [פרקים] העולם נידון בפסח על התבואה וכו׳, ובעינא בגמרא האי תבואה מאימת, אלימא הא תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון. פי׳ הפרתקי היינו זמנים, דכתיב קנצי למילין (איוב יח ב), ומתרגמינין הפרתקי למיליא, ואלא תבואה דמזדרעא, למימרא דחד דינא מיתדנא, והתניא תבואה שאירע בה מקרה [או אונס] קודם הפסח נידונה לשעבר, אחר הפסח נידונית להבא, אדם שאירע בו מקרה או אונס קודם יום הכפורים נידון לשעבר, אחר יום הכפורים נידון להבא, (א״ר) [אמר רבא] שמע מינה דתרי דינא מיתדנא, אמר אביי הלכך כי חזי אינש מצלח זרעא אפלא, ליקדם וליזרע חרפי, דעד דמטי למידיינה קדים סליק, וכמה כמותן בתלמוד: (לג) ויצא משה מעם פרעה את העיר – כלומר מן העיר, חוץ מן הכרך בסמוך: ויפרוש כפיו אל ה׳ – בתפלה: ויחדלו הקלות – אלו הרעמים: והברד – כשמועו: ומטר – שהיה יורד משחיקת הברד: לא נתך ארצה – כי מעתה אין מטר יורד במצרים וה״ה לברד שלא נתך ארצה, אלא תלויים ועומדים למלחמות תנופות יד ה׳ צבאות מהם הוריד בימי יהושע בין עזקה ובין מקדה, שנאמר ה׳ השליך עליהם אבנים וגו׳ (יהושע י יא), וכתיב רבים אשר מתו באבני (ברד) [הברד] (שם שם), ורובם תלויין ועומדין עד ימות גוג ומגוג, שנאמר וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו (יחזקאל לח כב). וכה״א הבאת אל אוצרות שלג ואוצרות ברד תראה, אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה (איוב לח כב כג): נתך – לשון יציקה, כדכתיב ויצק לו (שמות לז ג) ומתרגמינן ואתך ליה, ובלשון קדש כהתוך כסף בתוך כור כן תתכו (ונתכתם) [בתוכה] (יחזקאל כב כב), וכל דומיהן, לשון יציקה וצירוף. ועיקר המלה המדובר על אופן שפיכה, ודומה לו ויתכו כמים שאגתי (איוב ג כד), הנה אפי וחמתי (נתכתי) [נתכת] (ירמיה ז כ), וכתיב ובחמה שפוכה (יחזקאל כ לג): (לד) וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות – פעמים מקדים הקולות ופעמים שמקדים המטר אלא שהברד עיקר ואלו טפילין לו: ויוסף לחטא – כנגד הקב״ה: הוא ועבדיו – הוא תחלה ועבדיו אחריו. הוא שאמר משה כי טרם תיראון (פסוק ל): ויוסף לחטוא – שאמר למעלה חטאתי הפעם (פסוק כז), דמשמע לא אוסיף לחטוא, ועכשיו מוסיף לחטוא: (לה) ויחזק לב פרעה – מעצמו: ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה׳ ביד משה – שאמר לו בתחלה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך (שמות ג יט), בימינו יקיים אלהינו מקרא כתוב (בימי) [כימי] צאתך מארץ מצרים (אראך) [אראנו] נפלאות (מיכה ז טו):רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144