×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
בראשית ד׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת⁠־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת⁠־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת⁠־יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת⁠־אָחִ֖יו אֶת⁠־הָ֑בֶל וַֽיְהִי⁠־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃ (ג) וַֽיְהִ֖יא מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛הב מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽהי⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יאג גַם⁠־ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶל⁠־הֶ֖בֶל וְאֶל⁠־מִנְחָתֽוֹ׃ (ה) וְאֶל⁠־קַ֥יִן וְאֶל⁠־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו׃ (ו) וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶל⁠־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ׃ (ז) הֲל֤וֹא אִם⁠־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשׇׁל⁠־בּֽוֹ׃ (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל⁠־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קׇם קַ֛יִן אֶל⁠־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי׃ (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן⁠־הָֽאֲדָמָֽה׃ (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן⁠־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת⁠־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת⁠־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ׃ (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא⁠־תֹסֵ֥ף תֵּת⁠־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ׃ (יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה גָּד֥וֹל עֲוֺנִ֖י מִנְּשֹֽׂאד׃ (יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔הה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כׇל⁠־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי׃ (טו) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה לָכֵן֙ כׇּל⁠־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת⁠־אֹת֖וֹ כׇּל⁠־מֹצְאֽוֹ׃ (טז) וַיֵּ֥צֵאו קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ⁠־נ֖וֹד קִדְמַת⁠־עֵֽדֶן׃ (יז) וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת⁠־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת⁠־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ׃ (יח) וַיִּוָּלֵ֤ד לַֽחֲנוֹךְ֙ אֶת⁠־עִירָ֔ד וְעִירָ֕ד יָלַ֖ד אֶת⁠־מְחֽוּיָאֵ֑ל וּמְחִיָּיאֵ֗לז יָלַד֙ אֶת⁠־מְת֣וּשָׁאֵ֔ל וּמְתוּשָׁאֵ֖ל יָלַ֥ד אֶת⁠־לָֽמֶךְ׃ (יט) {חמישי} וַיִּֽקַּֽח⁠־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃ (כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת⁠־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃ (כא) וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל⁠־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃ (כב) וְצִלָּ֣ה גַם⁠־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת⁠־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל⁠־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל⁠־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּהח אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃ (כד) כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם⁠־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה׃ (כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת⁠־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת⁠־לִ֤יט אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃ (כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם⁠־הוּא֙ יֻלַּד⁠־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת⁠־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וַֽיְהִ֖י ל=וַֽיְהִ֖י בגעיה ימנית
ב הָֽאֲדָמָ֛ה ל=הָֽאֲדָמָ֛ה בגעיה ימנית
ג הֵבִ֥יא =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מרכא? כן>
ד מִנְּשֹֽׂא =א⁠(ס,ק,ר),ל,ל1,ק3,ו,ל9 (כתיב חסר וי״ו) וכך בספרי תימן <א⁠(ס)=מלא ויו? אינו כן אלא חסר>
• רמ״ה,ה,ש2=מִנְּשֽׂוֹא (כתיב מלא וי״ו) וכך הוא בספרי ספרד ואשכנז
ה הָֽאֲדָמָ֔ה ל=הָֽאֲדָמָ֔ה בגעיה ימנית
ו וַיֵּ֥צֵא =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=מלעיל וצרויין? כן>
ז וּמְחִיָּיאֵ֗ל =ל1,ק3,ו וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים ובדפוסים
• ל!=וּמְחִיּיָאֵ֗ל (מקום הקמץ)
• הערות ברויאר (במהדורתו האחרונה) ודותן
ח הַאְזֵ֖נָּה =א⁠(ס),ל,ל1,ו (אין געיה) <א⁠(ס)=מלעיל? כן אבל בלי מתג וה״א בשוא לבד> וכמו כן בתיגאן ובכתבי⁠־יד ספרדים (בתנ״ך ליסבון לאחר תיקון)
• ק3=הַאֲזֵ֖נָּה (בחטף פתח)
• דפוסים=הַֽאְזֵ֖נָּה (בגעיה)
ט שָֽׁת⁠־לִ֤י =א⁠(ס),ל <א⁠(ס)=השי״ן במתג>
E/ע
הערותNotes
(כ) ואחר כך התחיל להודיענו {תולדות} זרע האדם עד שהגיע לדיבור הזה, והכניס בכללו הרבה דברים מועילים שאתאר אותם. ונכתב בו שהוא אבי יושב אהל ומקנה – בהוראת ראש וראשון ומייסד וממציא של המלאכות האלה. ולו אמר קונה מקנה לא היה יכול לאמר אבי, כי כבר היה הכל לפניו איש מקנה, והוא היה אבי אנשי מקנה. אבל קדם ואמר יושב אהל והיסב את הסמיכות אליו וצירף מקנה. ואין אנו יודעים במקרא אנשים המתוארים בישיבת אהל אלא חכמים ומורים. וכמו שאמר ביעקב: ויעקב איש תם יושב אהלים, ואמר במשה: ומשה יקח את האהל ונטה לו. והדבר הראשון שמבקשי דעת צריכים ללמוד הוא: בחינת כל דבר לפי טיבו וקביעת כל ענין לפי מדרגתו. וזוהי מגמת מלאכת ההגיון ביסודה. (כא) ואשר ליובל, הזכיר שהיה אבי כל תפש כנור ועוגב – והיא המוסיקה {בערבית} – תאליף אללחון – חיבור כתבי הנגינה. והיות ומה שהגיע אלי {מתורת התלחין} הוא רק מקצת, וידיעתי בה מועטת ראיתי להביא בזה רק את עיקריה. והם: א. הנעימות העליונות ההולכות ומרקיעות כלפי מעלה, מעין טבע האש, והן מקבילות לטבע המרה; ב. והנעימות המתרוממות במידת מה, עד שהן ניצבות ברוחב, כדרך תנועת האויר, והן דומות {לתנועת} הדם; ג. והנעימות היורדות למטה ואינן פוסקות מלרדת עד שהן שוקעות בקרקע, נעות לפי טבע הבלג׳ם, והן על פי תכונתו, כי כך דרך המים לרדת למטה כל עוד אינם נתקלים במעצור. ד. וכל קול היורד במדרון כלפי מטה, וכשהוא מגיע למדרגה מסוימת הוא מתעכב שם, תנועתו היא לפי תכונת המרה השחורה, כי כך הוא טבע העפר להיות שוקע וצולל. ולא אמנה את הנולדות מהרכבם של ארבעת הסוגים האלה. (כב) ואת תובל קין מציג הכתוב כלוטש חרש נחשת וברזל. ופירושו עושה ולוטש כל כלים של נחושת וברזל. והוא מה שקדמתי שזאת היא אמנות הכוללת את כל האמנויות החשובות: • כי אי אפשר לעשות סדן ופטיש וקרסים עד שידע את שמושם ככלים מכשירי עבודה. • ואי אפשר לעשות מסור ומקדח וקרדום עד שידע מלאכת נגרות. • ואי אפשר להכין מעדר ושקלים (?) עד שידע מלאכת הבניה וכן כל המלאכות שעושים להן כלים. • והברזל או הנחושת, ואפילו למקח וממכר, שגם הם המאזנים והמשקולות וכדומה לזה, וכמו שאמר כל קבל די פרזלא מהדקות כלא, וחמש אומניות אלה, מתוארות בראש התורה כי אין אומנות מבלעדיהן. (ג) ואחר כך הודיענו שיש מצוות שמעיות שציוה אותם לאדם כשיצא מגן עדן, באמרו: ויהי. {כאן מופיע תרגום הפסוקים ד-ח.} הדבר הראשון שאנו צריכים לבאר הוא: מה גרם לזמן שעליו אמר ויהי מקץ ימים? ונאמר: לולא הסיבה השניה שאנו עומדים להזכיר כי אז היתה הסיבה הראשונה. ולולא הסיבה השלישית {שנזכיר} כי אז היתה השניה. ומאחר שאי אפשר בלי השלישית, היא כוללת גם את השתים האחרות. • והסיבה הראשונה, {צריך היה להמתין} זמן שיש בו כדי הצמחת פירות, ככתוב: מפרי האדמה. • והשניה שהיא יותר רחבה מן הראשונה {המתינו} עד שהתרבו וולדות בעלי החיים בארץ באופן שהם יאכלו ויקריבו, ולא יביאו {את בעלי החיים} לידי כליון, וכמו שביארנו בקשר ״ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה״ שמנע את בעלי החיים מלאכול זה את זה כדי שלא יאבד שום מין מהם כליל. כי לא ברא מכל מין אלא אישים מועטים. וכאשר נשלם אותו הזמן התיר להם לאכול ולהקריב {מבעלי החיים}, וקץ ימים {שהמתינו} הוא איפוא בגלל מבכורות צאנו. • והגורם השלישי יותר רחב משניהם, כדי שיגדלו קין והבל ויגיעו למיטב בגרותם ויהיו ראויים להקריב. והפחות שבפרק זמן זה הוא שלוש עשרה שנים לקטן שבשניהם. ואם ציוה שלא להקריב בפחות מבן עשרים שנה או כ״ה או ל׳, הרי זה פרק זמן יותר ארוך. ואכן אמרתי: ״אם ציוה עליהם״, כי אין אני רואה את עצמי מחוייב לקבל את אחת מהדעות שנאמרו בענין המצוות שניתנו בעשרים וששת הדורות שמאדם ועד משה: כי יש אומרים: שכל תרי״ג המצוות נתנו להם. ויש אומרים: שלא נתנו להם אלא ז׳ בלבד. ויש אומרים: שלושים בלבד. אבל אני קובע בהם שלוש מדרגות ואומר: • המצוות שמצאתי במפורש שניתנו להם, כגון קרבן, ומעשר ויבמה אומר שהיו בידם. • והמצוות שמצאתי בהן במפורש שלא היו בידם, כגון פסח מצה וסוכה, אומר שלא היו להם. • והמצוות שלא מצאתי בהן לא זה ולא זה כגון טומאת קרי וזרע כלאיים אומר: אפשר שהיו בידם ואפשר שלא היו ולא אחליט בהן שום דבר, וזאת היא הדעה הנכונה. ומשום כך אמרתי כאן: אם היתה להם {המצווה להקריב} מבן עשרים שנה או מבן כ״ה או מבן ל׳, ולא אמרתי דבר מוחלט. ולפי היסוד הזה אני הולך בכל מצוות של הדורות הראשונים, וראשית מה שמצאתי מזה {מן המצוות שנתנו לראשונים} הוא: קרבן, בהמה, וקידוש בכורות כמסופר על הבל. ושלוש מצוות אלה אי אפשר שקין והבל עשו אותם מדעתם אלא על פי מצות מצוה. וחוקת מחוקק. כי דבר זה {הקרבנות} אין השכל מחייבו במושכל ראשון, אדרבא, הוא זקוק לאילוף ושכנוע עד שיסכימו לקבלו. כי הכופרים, יצילנו אלוהים מידם, טענו בשלוש אלה ואמרו: מי שאין לו צורך בדבר, לא יצווה שיקריבו לו פירות ודגן ושמן וכדומה. ואנו אומרים: אמנם הוא יתברך אינו צריך לבריותיו, אבל הם זקוקים לו, והם תלויים בטובו וחסדו. ולפיכך נתן להם מצוה זאת כדי שישיגו את צרכיהם בתור גמול על קיומם את המצוות: ככתוב: כבד את י״י מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שובע ותירוש יקביך יפרצו. וכן הדבר בענין קרבנות ונדרים שאלוהים עשאם עילה להצלת {האדם} מן הצרות והפורענות, ככתוב: זבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. ונאמר: אבוא ביתיך בעלות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לו. {ובשאלת} הכאב הנגרם לבעלי החיים על ידי כך, יש להשיב שתי תשובות: א. השחיטה להם במקום המיתה הטבעית שנגזרה על כל בעלי החיים, ב. אין צערם גדול מהצער שאלוהים מביא לפעמים על בני אדם בלא חטא כדי לגמול להם טובה על כך וכמו שאמרנו בספר ההוכחה, {ואלוהים} העדיף את הבכורות מכל דבר אחר, מפני שהם חשובים אצלנו {כחשיבותו של כל דבר חדש} וציוונו לעבדו בלבב שלם, כנאמר: האתן בכורי פשעי, ונאמר והמר עליו כהמר על הבכור. ובתמרים המתבכרים תחילה אמר שהם חביבים ככתוב: כבכורה בטרם קיץ, אשר יראה הראה אתה בכפו יבלענה, וכמו שאני עומד לבאר. ומפני שערכם {של הבכורות והבכורים} גדול והם יקרים ללב בני אדם, ציווה להפרישם לו, כי רצה שיעבדוהו ביקר להם ביותר. (ד) ותרגמתי וישע: קבול – קבלה. כי שתי אותיות אלה כשהן סמוכות זו לזו יש להם שבע הוראות: א. ישועה ועזרה, כאמרך: על אלוהים ישעי, אראנו בישע אלהים, ב. קבלה, וישע ה׳ אל הבל, ג. הנחה ועזיבה, שעה מעליו ויחדל, ד. כיוון ופניה, ישעה האדם על עושהו, ה. התעסקות, ואל ישעו בדברי שקר, ו. זריקה והשלכה – מקרקר קיר ושוע אל ההר, ז. נדיבות – ולכילי לא יאמר שוע. ואת כל אחד מאלה יש לחבר אל מה שהוא מעניינו, אבל פקוד ושוע וקוע, הם שמות מקומות בבבל כטרניה וגדם וסורא. ובענין הזה יש לברר שלושה דברים: א. האפשר שנדע מפני מה נתקבל קרבן הבל ולא קרבן קין? נאמר: הכתוב עצמו כבר רמז לכך, וכאילו אמרו בפירוש, כי כאשר תאר את קרבן הבל כדבר הבא מן המיטב, כך אמר על קרבן קין שהיה נקלה ונבזה והתורה עתידה לצוות ולהקריב ולהפריש מן המיטב, ככתוב: וכל מבחר נדריכם. ובתרומה אמר: מכל חלבו את מקדשו ממנו. ובצדקה – ויחי ויתן לו מזהב שבא, שהוא מן המבחר. ובכתבי הנביאים מפורש שהמקריב מהפחות שבידו אינו מקובל, ככתוב: והבאתי גזול ואת הפסח ואת החולה, והבאתם את המנחה הארצה אותם מידכם אמר י״י. ולא עוד אלא שמעשה כזה מביא קללה ולא ברכה, ככתוב: וארור נוכל ויש בעדרו זכר וזובח משחת לאדונו. ומילת נוכל בפסוק הזה משמשת בהוראת רמאות גזל וזיוף, ככתוב: בנכליהם אשר נכלו להם, על דבר פעור. ב. השאלה הב׳: אם הסיבה שגרמה לקבלת קרבן האחד ודחית קרבן השני מובנה, מה הוא שגרם לקבלת תפילתו של האחד ולדחית תפילתו של השני, שהרי אמר ואל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו? ואומר, דבר זה השכל מחייבו והפסוק מסייעו, הבל היה ירא אלוהים ובר לבב וקין היה ההיפך מזה. והתפילה מלב טהור מתקבלת, ככתוב: אם אתה הכינות לבך ופרשת אליו כפיך. ותפילה מלב תוך ומרמה אינה מתקבלת ככתוב: וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם. ג. והשאלה השלישית, מאין ידע הבל שתפילתו וקרבנו נתקבלו, וקין שתפילתו וקרבנו לא נתקבלו? ואומר באשר לקרבן {ידע שנתקבל} כאשר שלטה בו האש ושרפתו כליל והפכתו לאפר, כענין שנאמר יזכר כל מנחתך ועולתך ידשנה סלה. ומלת יזכור כאן מענין הזכרתה, שמשמעותה נתינת ריח, ומלת וידשנה נגזרת מן והרים את הדשן, והוא אפר. ושני דברים אלה הם אות לקבלת {הקרבן}. ובאשר {לקבלת} התפילה, אם כל אחד מהם התפלל על דבר מסויים, הרי ראו, זה שבקשתו נתמלאה וזה שבקשתו לא נתמלאה, ואם היו הבקשות בענין כפרת העוונות וכדומה מן הדברים שאינם נראים בחוש ברור שהיה צורך בנביא שיודיע להם זאת, כמו שהודיע להם בשני הענינים או שהראה להם בחלום, שאין בו מאומה מסיבות טבעיות, כאמור: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו׳, אז יגלה אוזן אנשים וגומר. (ה) ויחר לקין – בלבבו פנימה. ויפלו פניו – בחיצוניות גופו, וזה נאמר לשבחו ולא לגנותו, כי מי שלא מילא חובתו ובאו עליו תוצאות מדאיגות ולבו נוקפו על כך והוא מתחרט על מעשיו, הוא יותר משובח ממי שאין הנזיפה מעוררת אותו ולא מעציבתו. וקרוב לפרש ויחר לקין – שנוח היה לו לו היה חולה או לקוי ביסורים, ולא נדחה קרבנו. ולו הוסיף ואמר ויחר לקין היטב, היינו אומרים ששאל את נפשו למות ובלבד שלא יגיע לו מה שהגיע לו, כדרך שאמר ביונה: היטב חרה לי עד מות. ומלת מאד קרובה אולי {במשמעותה} למלת היטב. וענין ויפלו פניו כאילו התבייש להרים פניו לשמיים כמו שאמר עזרא: אלוהי, בשתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. וגם כשראה אותו אדם או חוה הכירו בפניו סימני עצבות, וכדרך שנאמר לנחמיה מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה, אין זה כי אם רע לב. (ו) וראוי שנבאר את המשמעות שבתוכחת אלהים לקין למה חרה לך ולמה נפלו פניך, ובפרט מאחר שאמרנו, שזעף פניו ובושתו הם לשבחו. ונאמר שטעמו של דבר הוא שלמרות הבושה שהרגיש קין ממה שקרה לו בגלל מה שלא הביא את מנחתו מן המיטב, וזה לשבחו, היה יותר טוב ויותר הגון לו הקריב מן המיטב ומכל חלקו ולא היה צריך להתבייש. ולפיכך אמר לו למה חרה לך – לו היטבת כי אז היית מקובל, הלוא אם תיטיב שאת. וההטבה השלמה {בהקרבת קרבנות} היא בשישה דברים: א. במין הפירות, ב. בטיב גופם, ג. בכלים שנושאים אותם בהם ד. במקום, ה. ובזמן, ו. ובכוונת לבו של המקריב. וייתכן שמשום כך הוסיף ואו במלת הלוא. וכדרך שאמר לקין כך אמר לנו שטוב יותר לעזוב את החטא מלכפר עליו בקרבן. והוא שאמר: החפץ לי״י בעולות וזבחים, כי שמע בקול ה׳, הנה שמע מזבח טוב. רצונו לאמר: הנה שמע טוב מזבח. ואמר ששניהם יש בהם משום העבודה לה׳ אלא שהראשון עדיף. וכמו שיש בעבירות זו חמורה מזו, שכן נאמר אחר כך: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – והקסם והעינון הם חטאות עוון, אבל עבודת אלילים חטא חמור וקשה מהם, ומילת הפצר מורה על חיזוק והתמדה. וכמו שיש עוון קשה מעוון, כך יש מצווה גדולה ממצווה. ושני פסוקים אלה: למה חרה לך, הלא אם תיטיב שאת, אפשר שנאמרו לאדם, שיאמרם לקין ואפשר שנאמרו לקין עצמו, ובכל זאת אין קין נביא, שכן אנו מוצאים באבימלך ולבן שה׳ דיבר אליהם ואינם מן הנביאים, כי רק להוכיח אותם ולאיים עליהם {דיבר אליהם}. (ז) ואמר חטאת רבץ, ולא אמר רבצת, כי זה אחד משבעה פסוקים שבמקרא שהם גם זכר וגם נקבה: חטאת רבץ (בראשית ד׳:ז׳), ב. מיתריו ויתדותיה (שמות ל״ט:מ׳), נס ונמלטה (ירמיהו מ״ח:י״ט), ודליותיו שלחה (יחזקאל י״ז:ז׳), יסודו ונפלה (יחזקאל י״ג:י״ד), תמס יהלך (תהלים נ״ח:ט׳), בלא יומו תמלא (איוב ט״ו:ל״ב). ויש שהראשון נמשך אחרי השני, ויש והשני נמשך אחרי הראשון, הכל לפי הענין, והיותר נכון בפסוק הזה להתאים את הראשון אל השני ולאמור עוון רובץ או חטא רובץ כי סוף הפסוק בלשון זכר, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו. וקשר השי״ת בתוכחת קין שלושה ענינים גדולים, שיש בידיעתם תועלת לעובדי ה׳: א. {רמז} ליום שבו יעמוד האדם על גמולו, כי אמר חטאת רובץ, ולעולם הזה שני פתחים: לכניסה וליציאה. ולזה רמז במלת שם {שהיא נאמרת} במקומות שונים, כגון: מה שאמר איוב: וערום אשוב שמה. ואליהו אמר: שם יצעקו ולא יענה. ודוד אמר: שם פחדו פחד. ושלמה אמר: כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם. וכמו שאנו עומדים לבאר בפרשת אם בחקותי. ב. והענין השני ענין הבחירה והרשות {הניתנת לאדם}. והוא שאמר: ואליך תשוקתו, דוגמת מה שאמר לחוה: ואל אישך תשוקתך. כמו שנתן לאיש את היכולת להטות את האשה, לרצונו, כך נתן לבני אדם את הכח להטות את מחשבתם לטובה או לרעה, כרצונם. ולפיכך אמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳ ובחרת בחיים. ואם ידמה אדם שיש גם פסוקים שהם קרובים לשיטת הכפיה, אני אזכיר את זה בפרשת כי אני הכבדתי ואדבר בפסוקים האלה כפי היכולת. ג. והענין השלישי התשובה, כי רמז עליה באמרו: ואתה תמשול בו. ואליך תשוקתו – קודם החטא, ואתה תמשול בו – בדרך תיקון {שלאחר החטא} וזה על ידי התשובה, ויש בה ארבעה חלקים: העזיבה, החרטה, הוידוי, והקבלה להבא. ונבאר את זה היטב במקומות שונים בפירוש התורה ובספרי הנביאים ואזכיר את עיקריה בפרשה שאחרי הפרשה הזאת, {המדברת על חטא קין, שאחרי הספור הזה}. ד. ומפני מה נתייסר הבל על אף צדקתו, ובמה נענש קין על פשעיו, ה. ואיזה ממעשה התשובה עשה קין, ומה היא התועלת שהביאו לו מעשיו, הרי חמשה ענינים אלה כלולים בפרשה הסמוכה שבה אמר: {כאן מופיע תרגום הפסוקים ב׳-ט״ז.} (ח) תרגמתי ויאמר קין אל הבל אחיו: מקאולה – דברו זה עם זה. כי לו היה כאן דיבור סתם היה צריך לפרש {מה אמר} וזה לא נמצא. אבל האמירה ההדדית – הויכוח, אינה צריכה פירוש כזה. וכיוצא בזה: והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר דבר המלך מגיע וגו׳, כלומר נשי השרים יתווכחו עם השרים. וכדומה לזה: ונשפטתי כאשר נשפטתי את אבותיכם. וההתווכחות היא בין שני אנשים, כמו שאמר בדרך משל: שפטו נא ביני ובין כרמי. ועוד: אשר נשברתי את לבם הזונה, פירושו {בערבית} כאסרת, כי הפעלים מכאסרה ומחאמלה פירושם התנצחות בין שני אנשים, ככתוב: דבר מי יקום ממני ומהם. א. וההודעה הראשונה {שבפרשה זאת}: הריגת הבל על ידי קין, שהרי אמר: ויהרגהו. ונאמר בתחילתה: ויהי בהיותם בשדה, כי עשה כך: כשהסתתר מפני אדם, כדי שלא יצילוהו, או מפני ששם לו קבר באדמה, במקום שאדם לא ימצאנו, או כדי שישליכנו לחיות ולעופות. והוסיף ויקם ללמד שהרגו בצדיה, כמו שנאמר וארב לו, וקם עליו, והכהו נפש. ואפשר שהוסיף מלת אחיו לרמז שהבל הפציר בו והתרפס לפניו והתחנן לו ולא השגיח בו, מעין מה שאמר: על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו. וכבר שאלו בענין זה: כיצד ידע קין איך להרוג? ונאמר שלמד זאת מאדם {שהרג בעלי חיים} לצורך מצוה או לצורך רפואה, או באקראי. ושאלו עוד, ומפני מה לא מנע החכם, הכל יכול, את קין מהרוג את הבל והיה עושה בזה חסד עם זה בהצלת חייו ועם זה בהצלתו מן החטא? והוסיפו עוד: הלוא מה שקיבל את קרבן הבל ולא שעה אל קין גרם לכך כי בזה עורר את השנאה והביא לידי רציחה ולא הציל? ונשיב על הכל ונאמר: מותו של הבל ומותם של כל הנרדפים, וביחוד של הנביאים, לא היה מובן, לו ברא הבורא רק את העולם הזה בלבד, ולוא לא היה לו הכח להחיות את המתים. כי כל מת היה אובד וישותו חולפת לעולם, וכל רשע היה מבצע את מעשה רשעו ומת, ונחלץ מעונש על מעשהו. אבל מאחר שבורא העולם ראה בחכמה לברוא גם עולם אחר שהוא מיועד לגמול הנעשקים ולעונש הרשעים, נעשו שני עולמות כשני ימים סמוכים זה לזה והשני משלים את מה שחיסר הראשון, ואל ישמח הרשע ביום הראשון, כי עתיד הוא שיפרעו ממנו ביום השני, לפי מה שנתחייב. ואל יתעצב הנעשק ביום הראשון, כי עתיד הוא לבוא על גמולו ביום המחרת, כפי מה שיזכה, ואין ביניהם אלא מוקדם ומאוחר בלבד, ובגלל זה אל יכביד העושק את ידו על הנעשק ביום הראשון, כי יש יום שני שבו יבואו שניהם על גמולם. ואם ימותו יחזיר את שניהם {כדי לענוש את זה ולגמול טובה לזה} כמו שאנו עומדים לבאר את ענין השכר והעונש אשר בעולם הבא בפרשת אם בחוקותי ובפרשת ראו עתה כי אני אני הוא וכמו שביררנו את ענין יום הייעוד ויום התחיה בספר האמונות הרי, שאין בני האדם מתיאשים על ידי הרשע שהרשעים עושים לצדיקים בעולם הזה אלא מפני רפיון אמונתם בעולם הבא. (ט) ב. וההודעה השניה: התוכחה, והוא מה שאמר לו: אי הבל אחיך. וזה נאמר על ידי אלוהים כדי לעורר את קין להודאה, וכמו שהזכרנו בקשר לשבע עשרה השאלות הדומות לזו, ומשום כך הוספתי בתרגום הפסוק: מקררא, ולו הודה היה מוחל לו, אבל הוא כיחש ואמר: לא ידעתי, וגם גמר בלבו לרמות את המלאך שנשלח אליו כדי לעורר אותו להודאה ואמר: השומר אחי אנכי. וכאילו רצה לרמז בערמה: אולי חיה רעה אכלתו, או אולי טבע במים או נשרף או מקרה דומה לזה קרה אותו, ובזה הוסיף חטא על פשעו. ובאדם האומר כך: לא ידעתי, אלוהים אומר: הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, ובכגון... (י) ... [ולוא] היו האנשים מתעמקים בו היה הענין מתברר להם, והפליגו בזה ואמרו לו אפשר היה לחקור את הבהמות ואת העופות, ושהם יגידו דבר, היו אומרים כזאת. וכך אמר כאן: קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – בדרך המליצה השגורה בלשון – מאחר שרציחת הבל היא עוול גלוי וברור, בדין הוא שיהא דמו צורח וצווח וקורא לעזרה. וכדרך שאמר עוד בדרך מליצה: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון. וכמו שאמר בדרך משל שהחטא מעיד בפניו ככתוב: ויקם בי כחשי בפני יענה אם עווננו ענו בנו וחטאתנו ענתה בנו״. ומלת דמי היא: כמו דם, כנהוג בלשון, כגון: אלהי במקום אלה, אדני במקום אדון, בני במקום בן, פני במספר יחיד, כן דמי – יחיד, כמו דם. ויש שאמרו שמלת דמי מרמזת לאיבוד הזרע שהיה יכול לצאת ממנו! והוסיף: אלי – כלומר, אין זה נסתר מפני כי כל הנסתרות גלויים לפני: ככתוב: המכעיסים אותי על פני תמיד, ונאמר: חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד. והוסיף: מן האדמה – בגלל מה שיאמר אחרי זה ששלושת מיני עונש יחולו עליו בקשר לאדמה ולפיכך הקדים מן האדמה – מן הענשים הקשורים בה. (יא) ג. וההודעה השלישית – הענשים. הראשון שבהם – הקללה, ועתה ארור אתה. ועתה, כל עוד שהוא עומד במצב הזה. תחילת הקללה צחיחות האדמה, כמו שפירשנו את מה שנאמר באדם: ארורה האדמה בעבורך. וכשם שראשית ברכה – שפע האדם ככתוב: מבורכת י״י ארצו, ואחרי כן הברכה לאדם, שמחה, והקללה – עצב, הברכה כבוד וגדולה והקללה – בוז, הברכה חיים בשני העולמות, והקללה – כרת, ככתוב: כי מבורכיו ירשו ארץ ומקלליו יכרתו. ואפשר גם כן לפרש ארור אתה מן האדמה – יותר מן האדמה, כי קללת האדמה בדבר אחד, וקללת האדם בדברים רבים. כמו שביארנו. ומה שהוסיף: אשר פצתה אין זה מייחס את הפעולה לאדמה, ובפרט מאחר שספיגת הדם אינה נחשבת לה לחטא, כי מטבעה לספוג, ואין היא בעלת בחירה. אלא הפעולה המכוונת מיוחסת לקין, וכאילו אמר: צחיחה תהיה לך האדמה, אשר הרוית אותה בדם אחיך. והכוונה האמיתית: אשר הפצית את פיה. ומהנאמר בסוף הפסוק לקחת את דמי אחיך נראה שהרגו בסיף או בדבר אחר השופך דם. וכי תעבוד את האדמה, פירש ארור וגו׳ – יעבדנה ולא תוציא לו דבר. הלא הראה {שבעונש} כמו זה דן את דין המתרשלים בשמירת בני אדם שגרמו לשפיכת דם נקי, ככתוב: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ואם היה הנחל ההוא נטול פריון מטיבו, {מוטב}, ואם לאו, התורה הזהירה על כך. ומפני מה ענש את זקני העיר הקרובה אל החלל? נפרשהו במקומו בעזרת האל. (יב) וענשו של קין: נע ונד. והוראת שניהם יחד היא שלא ישב ישיבת קבע במקום אחד ולא ימצא שלווה, וההוראה המיוחדת של נע היא, שינוע קמעא קמעא, ככתוב: וינע לבבו ולבב⁠־עמו וגומ׳, ובדברי דניאל: ותניעני על ברכי וכפות ידי. וההוראה המיוחדת של נד היא עקירה ממקום למקום ככתוב: ולא אסיף להניד רגל ישראל מן האדמה. והמועקה של שניהם יחד יגרמו לו פחד מפני החום והקור והרעב והצמאון וסכנת החיות והנחשים וכדומה. כי כשאדם מתיישב במקום אחד הוא בונה לו בנינים למחסה מפני החום והצינה, ומתבצר במקומות המגינים עליו מפני החיות ומפני כל דבר המטיל עליו פחד, והוא זורע ונוטע ומזרים מים ומתקן לעצמו כל דבר נחוץ. אבל כשהוא נד ממקום למקום אי אפשר לו להתקין לעצמו את צרכי כל יום, וכך נעדרים צרכיו, ותלאה וצרה באות במקומם. הלא תראה איך באו דברים כאלה על אבותינו כנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא. (יג-יד) ד. וההודעה הרביעית – התשובה. ובה אמר אחרי זה: ויאמר קין אל י״י גדול עווני מנשוא. שלוש מילים אלה מרמזות לשלושה מארבעת היסודות שבתשובה, שהם ארבעה: א. גדול – מרמז שהתחרט בחרטה גדולה. ב. עווני – רמז שלא ישוב לחטא עוד, וכאילו אמר: לא יהיה לי עוד עוון כמותו. ג. מנשוא – רמז לבקשת סליחה כי נשא היא מהמלות המורות על סליחה. ד. ואשר לקבלה שלא ישנה בחטאו זה {ממש} לא הוצרך לרמז אליה שהרי אי אפשר להרוג אדם אחד יותר מפעם אחת. והרחיב ואמר: אם גירשת אותי היום – כדי לעורר רחמים וחנינה, וכאילו כך אמר לפני אלוהים: אמנם חטאתי, ואם גזרת להרגני, כי לא יחיה החוטא לפניך, הרי ידוע לפניך שלא אברח מפניך, ולוא גם התפוררו אברי בעפר, כי אין עתה מכלה את בני האדם, לא את הצדיקים ולא את הרשעים, אלא אתה מפורר את חלקי גופם בעפר, ומחזירם אחר כך {לקיומם}. ואיך שלא יהיה, מפניך לא אלך, רחמני איפוא, ושוב אלי. אכן מצאנו באנשים שונים, שכל אחד השתדל לרצות {את קונו}, ולבקש רחמים מאת השם. האחד אמר: חלילה לך מעשות וגו׳, ואחר אמר: ושמעו מצרים כי העלית בכוחך וגו׳, ועוד אחר: ומה תעשה לשמך הגדול. ועוד אחר: הננו לפניך באשמתינו כי אין לעמוד לפניך על זאת וגו׳. ואחר: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת. ומה הוא דרך החכמה בזה שדברי הבריות יש להם פעולה אצל הבורא והם משיבים את חמתו ומבטלים את גזירתו? נאמר, אין זה מפני שיש למקרים פעולה על ה׳, כי לא כעס ולא ריצוי יש להם שלטון עליו, אבל הנרצה בתחנוני בני אדם, היא כוונת לבם השלמה, כי אפשר שיאמר אדם: רחמני וסלח לי, בהרגל ושיגרה, בלא כוונת הלב. אבל כשהוא מקבל על עצמו לבוא בדברי ריצוי ופיוט {כנים}, הוא מרכז את מחשבתו ומכוון את לבו כדי למצוא להם הבעה. וכך נעשה המענה הרך והפייטני גורם להשבת חימה בגלל שלמות הכוונה. וכל מי שהתאמץ ביותר בכוון לבו לשם יתברך, חידש דבר {בתפילתו}. אברהם חידש: אל נא יאמרו שהוא הורג צדיק עם רשע, וביקש בו רחמים על אחרים, ומשה חידש בתפילתו: אל נא יאמרו הגויים מבלתי יכולת י״י לקיים את הבטחתו להם בא עליהם בעלילות עד שאבדם. ודוד פתח: אם תאבדני בעווני, אין תועלת בכך, אבל אם תמחה פשעי, יהיה בזה משום תועלת וחכמה. ועזרא פתח ואמר: הננו לפניך ועשה בנו כרצונך, וכמו שאמרנו קודם. וכן עוד מהראשונים עמדו לפני רבונם והמציאו דברי פיוס ותחנונים לא מפני שהם פועלים עליו, אלא מפני פעולתם עליהם. וכל המרבה בחידוש דברים והתעוררות ותחנונים הרי זה משובח. ומשום כך המציא קין את דברי הפיוס האלה ואמר: אם תקטלני לא אכחד, לא בקבר ולא במקום אחר סתר לי מפני, החייני איפוא וקיימני. ואחר כך התחיל קין לעורר רחמים על עצמו בדרך אחרת ואמר: והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני. וכוונתו, כמו שאמרנו קודם, שהנודד ממקום למקום פחד החיות הטורפות ושאר בעלי החיים עליו, יותר משהם על מי שעומד במקום אחד. כי המתיישב במקום אחד מסדר לעצמו מקומות מחסה מפני המזיקים. (טו) ה. וההודעה החמישית, התועלת שהפיק קין מהתשובה שעשה ומדברי תחנוניו. והוא מה שאמר לו אלהים: כל הורג קין. והיות ואדם נהרג באחד משני הדרכים: • או על ידי בני אדם, • או על ידי בעלי חיים שטורפים אותו, הוצרך קין לחסות כפולה, ואת שתיהן נתן לו האלוהים: • החסות מפני רעת בני האדם, באיום ובאזהרה שכל הורג קין שבעתיים יוקם. ופירוש שבעתיים – הרבה, כמו שרגיל אני לפרש בהתאם לחוק הלשון. • וכחסות מפני חיות מזיקות, שם בו אות שיהיה כמחיצה בינו לבינם. ואמר: וישם י״י לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו. וזה בנוגע לבעלי החיים שאלוהים יכול למנוע אותם ממעשים, כמו שמנע את האריות מדניאל ואת הנחשים מאבותינו, ובנוגע לבני אדם, שאין לאלוהים שלטון במעשיהם, מנע אותם מהרוג את קין על ידי האזהרה {והטלת עונש}, ואמר שבעתיים יקם, במיוחד לבני אדם, וכל מצאו על הבהמות. ובדומה לשני הסוגים האלה אפרש בפרשת ״ואך את דמכם״. וכשאנו מתבוננים בדברי קין אנו מוצאים שהתאונן רק בכל מוצאי וגו׳ ואלוהים השיב לו כל הורג קין וגומר, קודם שהשיב לו על כל מוצאי. והקרוב יותר הוא שקין ביקש שמירה מפני החיות, שהתקיימו כבר אז, ואלוהים השיב לו, על {שמירה מפני} החיות, שכבר היו אז, ומפני האנשים, שהיו עתידים להוולד, ואפשר שיקומו עליו ויהרגוהו. וסיבת האות שנתן לו היא התשובה, ולפיכך פתח בראש הענין ואמר: לכן, [כל הורג קין שבעתים יקם]. וכבר שאלו אנשים: מה הוא האות ששם [לו ונשיב, יתכן ששם] בגופו סימן שהיה... [ואפשר שקבע לו תחום שממנו לא יצא כנאמר]: ואם יצא יצא הרוצח את הגבול וגו, ואם לא יצא מן הגבול, לא ייהרג. ואנו [כבר אמרנו שביקש מחסה נגד רעת החיות הטורפות] ונעיין האם נמצא עוד... דבר בלתי מפורש. ונאמר זה כמו שאמרה... התורה... (טז) ואחר כך אמר: ויצא קין. {כאן מופיע תרגום הפסוקים ט״ז עד כ״ה.} בכל פסוק מן הפסוקים האלה הוראות ולקחי מוסר מסוגים שונים, וכולם לצרכנו: ויצא קין מלפני י״י – מלמד שהיה להם מקום שבו שרה אור השכינה. ושם הגיע הדיבור למי שהיה נביא או למי שהיה צריך לקבל תוכחה או התעוררות לתשובה. וכל שנכנס למקום ההוא נאמר בו: בא לפני י״י. ולהיפך, מי שיצא משם [נאמר בו ויצא מלפני י״י], כמו שנאמר במשכן. ומוכרח שאות הבטחון שנתן לקין במאמר כל הורג קין שבעתים יקם, נתפרסם בין האנשים שנולדו אחרי כן, וידעוהו ונמנעו מלהרגו. ולו היה קין בעצמו מודיע את הדבר הזה, לא היה מספיק, שהרי הוא בעל הדין, {ואינו נאמן}. וארץ נוד במזרחו של הגן, והנראה ביותר הוא שמקום הדיבור {אל קין} היה בקרבת הגן, וכשיצא משם ישב במקום היותר קרוב. (יז) וייתכן שמפני שאשתו של קין שהיה הראשון שנשא אשה, היתה אחותו, ונאמר בה: וידע קין את אשתו, והיא אחותו, אדם קורא לאשתו בדרך מליצה: אחותי. ודבר זה הותר לא רק לאברהם ויצחק וכדומה להם, שהיו בסכנה, אלא אפילו שלא בשעת הסכנה. ומצאנו בדברי הימים שאמר אחותי במקום אשתי: ומכיר לקח אשה לחופים ולשפים, ושם אחותו מעכה, ושם השני צלפחד, ותהיינה לצלפחד בנות. ואחות המלכת ילדה את איש הוד ואת אביעזר ואת מחלה. פרשה זאת היא מהסתומות והמופלאות שבספר דברי הימים, אבל, נניח שיש בה חמישה מביטויי ההשאלה המקובלים בלשוננו, כי אז תהיה מבוארת ומבוררת. א. ומכיר לקח אשה, כמו ומכיר לקח נשים, וכעין מה שנאמר: כי נשמדה מבנימין אשה, ועניינו: נשים. ב. ולחפים ולשפים, הכוונה: מן חפים ומן שפים, כמו שאמרנו קודם: שהל׳ עומדת {לפעמים} במקום מים. ככתוב: הבאים למלחמה, ונאמר: לבמה אשר בגבעון. ג. ״שם אחותו״, הכוונה: שם אשתו, או שם שהמציאו בהוראת אחת הקרובות. ד. ״ושם השני״, כמו ושם השניה, דוגמת מה שאמר: לחצר הפנימי במקום הפנימית. ה. השם צלפחד ניתן לאשה כמו שניתן לאיש, וכמו שאנו מוצאים בין אנשים אשה ששמה אביה: כמו בין האנשים. וכאשר יתקבצו חמישה אלה, יחובר הפירוש שמכיר נשא שתי נשים מחפים ומשפים בני בנימין, שם האחת מעכה ושם השניה צלפחד, ותלד לו צלפחד בנות, ואשתו המלכת ילדה את איש הוד ואת אביעזר ומחלה. ובספר דברי הימים הרבה מלים קשות וסתומות, כיוצא באלה, אבל במקום זה אי אפשר להביא יותר ממה שהבאנו. ואחר כך התחיל להזכיר את השמות שהם משותפים לאנשים ומקומות ופעלים. והביא את השם חנוך, שחל על שישה דברים: ארבעה הם שמות של אנשים: א. חנוך בן קין, ב. חנוך בן ירב, ג. חנוך בן מדין, ד. בן ראובן. ה. והחמישי שם עיר, ו. והשישי שם פועל – חנוך לנער על פי דרכו. ואחרי זה הזכיר את שם האיש שבנה עיר בארץ, והתכלית בזה לכל האנשים, וכמו שאני עומד לבאר בפרשת המגדל את התועלת שיש בקיבוץ אנשים רבים בעיר ובכפר. ואומר: אם קין הוא אשר בנה את העיר, מפני מה נקראה על שם חנוך בנו, ולא על שם עצמו? ונשיב, מפני שקין היה נע ונד ולא התיישב בעיר, ומפני שלא היה מן הראוי שיקראנה על שם עצמו העבירה על שם בנו. (יח-יט) ואיזה תועלת יש במה שהזכיר את תולדות קין עד שבעה דורות: הוא חנוך, עירם, מחויאל, מתושאל, למך ובניו יבל ויובל ותובל? אנו מוצאים לזה ארבעה טעמים: א. הראשון, והוא החשוב ביותר, עד שהגיע אל התהוות האמנויות היסודיות, כמו שכבר הקדמנו לבאר בפרק הראשון מענין זה. ב. הודיענו שבני קין היו יראים שיתפשו בעוון אבי זקנם, עד הדור השביעי, כמו ששמענו מדברי למך. ג. {מנה את השמות} עד שהגיע למי שנשא שתי נשים, ככתוב, ויקח לו למך שתי נשים. וכבר ביארנו קודם בפרשת מעשה אדם שהשכל מתנגד לנשואי אשה אחת לשני אנשים, אבל אינו מתנגד לנשואי שתי נשים לאיש אחד. (כ-כא) ד. {המשיך} עד שהודיענו את השיעור של פריה ורביה, כפי שהיה בזמן הראשון, וקבע שהוא שנים או בן ובת. ואם היה כך לאיש או לאישה, קיימו מצות פריה ורביה, כי לעדה היו שני בנים: יבל ויובל, ולצילה בן ובת: תובל ונעמה. (כב) ומטעם זה הוסיף ואמר: ואחות תובל קין נעמה. וכך שנינו במשנה: שני זכרים או זכר ונקבה. וזה רק בזמן ההוא שחיי בני אדם היו ארוכים, אבל בזמננו, או זכר או נקבה, ואם מת {הבן} חייב להוליד אחר במקומו. ואם הוליד אדם כשהוא גוי והתגייר, אינו חייב להוליד בן אחר, וכל שכן אם נולדו לאדם בנים בהיותו יהודי, והשתמדו, אינו חייב להוליד אחרים. ומה שהוסיף בסיפור על צילה, גם היא, יש לפרשו באחד משני הטעמים: א. בתחילה לא ילדה, ועברו ימים עד שילדה. ב. כדי להשוות שני זכרים לזכר ולנקבה, בענין פריה ורביה. (כג-כד) והמובן במה שאמר: ויאמר למך לנשיו וגו׳ כי שבע וגו׳: היא באחד משני האופנים ושניהם חשובים: אפשר שאמר כך מצער על חטא שבא לידו, ואפשר שהתנצל ואמר שלא בא שום חטא לידו. ובשני האופנים {תועלת} ביראת אלוהים... ... לפי הפירוש הראשון הודה שאמנם הרג איש, והוא צפוי לעונש. והוסיף: וילד לחבורתי שהרי הגדול אפשר שחטא, הודיע שהנהרג הוא ילד, שהוא בודאי חף מפשע. ולפירוש זה מתאים מה שאמר כי שבעתיים – אם מי שהרג קין יענש, אף על פי שקין הרג את אחיו, למך – שהרג איש וילד, על אחת כמה וכמה. ואם נפרש בדרך השניה יהיה כי איש הרגתי בדרך שלילה, בהסתרת אות הא, כאמרך: הכי אמרתי הבו לי, הכי יש עוד אשר נותר לבית שאול, [אף כאן] (כי) בדרך שלילה ובהסתרת ההא. ויהיה כי איש הרגתי – לא הרגתי לא איש ולא ילד, שערכו בגוף ובנפש... יותר קרוב... [ויהיה] מה שאמר כי שבעתיים יקם קין לפי הפירוש הזה: אם קין שהרג את אחיו נתן לו השם אות שלא יהרגוהו, למך שלא הרג אינו דין שיתנקמו מהורגו?... ה. אלה שהיו צפויים לעונש חמור אמר להם משה: ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. ומי שהובטח לו שלא ייענש אמר לו: כי אז תשא פניך ממום והיית מוצק ולא תירא. ובהתקבץ שני הענינים יחד אמר: מגורת רשעים היא תבואנו, ותאות צדיקים יתן... אחריו ב... הדבר הוא על דרך השלמות... כי הנאמר לאנשי מעלה יותר מתוקן מהנאמר להמוניים... לדיבור מאשתו, ככתוב: והיא חברתך ואשת בריתך... הדבר הזה אל נשיו, כי הדיבור... ההמונית ואינה מיוחדת באיש מאשתו לבד... ופתח ואמר: שמענה קולי, כדי להשקיטן... עליו דיבורו קודם שהוא משלימו כמו... שיקרה אמנם אצלם שלא ישימו לב... שלא תאבד מהן ראשית דבריו. שלא ישימו לב...וחזר על שמותיהן, כדי לעורר אותן וכדי שלא יאבדו דבריו הראשונים מהן. והוסיף לאמר נשי למך, אחרי מה שאמר עדה וצלה וגם האזינה אמרתי [אחרי אמרו] שמען קולי – כדי לרכך את לבן עוד יותר, ולעורר את הקשבתן. ולימדנו בזה שראוי לדובר שיקרא למדובר, כדי שהדיבור לא יבוא אליו פתאום, בעוד הוא אינו מוכן לו, ואז יפסיד {השומע} את ראשית הדיבור. ויחד עם זה טוב שישקיט {את השומע} עד שימצה את הענין ועד שיקשיב לו בסבלנות עד תומו. וגם ראוי שידבר אליו רכות, כדי שיכנסו הדברים אל לבו ויעשו עליו רושם, כמו שעומד אני לבאר, למשל, בפרשת האזינו השמים – יערף כמטר לקחי וגו׳ וב״האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי״, וב״שמעו דבר ה׳ בית יעקב וכל משפחות בית ישראל״ וכדומה להן. (כד) תרגמתי שבעתיים כת׳ירא {הרבה} ושבעים ושבעה אכת׳רא ואכת׳רא {יותר ויותר} בהתאם למנהג העברי שהם מרבים את הכמות הרבה במספרים: שבעה, מאה, ואלף, היות והמספרים האלה הם בני ערך חזק {אלג׳בראי}. את המספר שבעה השוותה התורה למצב המספרים האלגבריים וקבעה אותו בענין חג הסוכות ופסח ובענין אבלות ומשתה והסגר {טמא}, הכל ז׳ ימים. ולפיכך נאמר: מזוקק שבעתים, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת, כי שבעתים יקם קין, כי שבע יפול צדיק וקם. {ובעשרה}: הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים, ואפו עשר נשים לחמכם, והיה אם יותרו עשרה אנשים. {ובמאה}: אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה, מהכות כסיל מאה. {באלף}: אלף גפן באלף כסף, כי טוב יום בחצריך מאלף. ובכולם אין הכוונה שבעה או עשרה או אלף, דווקא, לא יותר ולא פחות, אלא הנרצה בכולם הוא: הרבה או רבים. ומפני חשיבותם התוריית {או הטבעית} של המספרים האלה החשיבו גם את המספר הקרוב להם, לפניהם או לאחריהם. ואמר: בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. ואמרו גם כן: תן חלק לשבעה וגם לשמונה, אף על פי שיש שם גם רמז לשנים. והפליגו בדבר עד שייחסו חשיבות גם לשבע כפל עשר, שהם שבעים, כגון אמרם בדרך סיפור: שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקצצים. וכן נתנו חשיבות גם למספרים הקרובים למספרי הכפל שלהם, מלפניהם ומאחריהם, כאמרם: ששים המה מלכות ושמונים פילגשים. וזהו הנכון בשבעתים ובשבעים ושבעה {פירוש כולם – הרבה}. (כה) ואחר כך אמר {כאן מופיע תרגום הפסוקים כ״ה-כ״ו}. הקרוב ביותר בפירוש וידע אדם עוד הוא שמלת עוד מוסבה על הלידה. ואפשר שבא אליה פעמים רבות ולא ילדה עד הזמן ההוא. והקרוב ביותר במה שקראה את בנה על שם כי שת לי אלוהים זרע אחר וגו׳ מפני שקין הרג את הבל בשנת ק״ל {לחיי אדם, בערך}. וקשרה את שמו [במקרה הקרוב]. (כו) אז הוחל לקרוא בשם י״י – המאמר הזה מתפרש בד׳ אופנים: א. והוא הקרוב ביותר ללשון הכתוב, שבימי אנוש התחילו האנשים לצרף את שם אלוהים לשמותיהם, כגון השמות מחויאל ומתושאל, כי שת ואנוש הם כנגד חנוך ועירד, וקין קדם להם בדור אחד. ואחרי שנולד אנוש נתנו השמות מחויאל ומהללאל והרחיבו עוד לימואל ויחלאל, ועמי⁠־שדי, וצורישדי, ושריה ואמציה וכדומה. ב. התחילו לקרוא בשם י״י בציבור ועשו לעצמם מקומות מסגד וכנסיות, ככתוב: לקרוא כולם בשם י״י. ג. התחילו לקרוא בשם י״י למי שאינו אלוהים, לצורות ולתמונות ולפסילים ככתוב: ויאמרו אלה אלוהיך. ד. חיללו את הקריאה בשם י״י וזלזלו בתפילה. לפי הפירוש הרביעי המלה הוחל היא מגזרת חלל שתרגומה בערבית: בד׳ל ככתוב: ואחל בתוכם. וכמה מן הקדמונים מעדיפים את הפירוש האחרון מן הראשונים, וכח המסורת במקומו עומד, בלי ספק.מהדורת פרופ' משה צוקר (ניו יורק – ירושלים, תדש"ם) (כל הזכויות שמורות לבית המדרש ללימודי יהדות)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144