תנ״ך
פירוש
(א) {ששי} וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חָמֵשׁ֩ אַמּ֨וֹת אֹ֜רֶךְ וְחָמֵ֧שׁ אַמּ֣וֹת רֹ֗חַב רָב֤וּעַ יִהְיֶה֙ הַמִּזְבֵּ֔חַ וְשָׁלֹ֥שׁ אַמּ֖וֹת קֹמָתֽוֹ׃ (ב) וְעָשִׂ֣יתָ קַרְנֹתָ֗יו עַ֚ל אַרְבַּ֣ע פִּנֹּתָ֔יו מִמֶּ֖נּוּ תִּהְיֶ֣יןָ קַרְנֹתָ֑יו וְצִפִּיתָ֥ אֹת֖וֹ נְחֹֽשֶׁת׃ (ג) וְעָשִׂ֤יתָ סִּֽירֹתָיו֙ לְדַשְּׁנ֔וֹ וְיָעָיו֙ וּמִזְרְקֹתָ֔יו וּמִזְלְגֹתָ֖יו וּמַחְתֹּתָ֑יו לְכׇל־כֵּלָ֖יו תַּעֲשֶׂ֥ה נְחֹֽשֶׁת׃ (ד) וְעָשִׂ֤יתָ לּוֹ֙ מִכְבָּ֔ר מַעֲשֵׂ֖ה רֶ֣שֶׁת נְחֹ֑שֶׁת וְעָשִׂ֣יתָ עַל־הָרֶ֗שֶׁת אַרְבַּע֙ טַבְּעֹ֣ת נְחֹ֔שֶׁת עַ֖ל אַרְבַּ֥ע קְצוֹתָֽיו׃ (ה) וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ תַּ֛חַת כַּרְכֹּ֥בא הַמִּזְבֵּ֖חַ מִלְּמָ֑טָּה וְהָיְתָ֣ה הָרֶ֔שֶׁת עַ֖ד חֲצִ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ו) וְעָשִׂ֤יתָ בַדִּים֙ לַמִּזְבֵּ֔חַ בַּדֵּ֖י עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (ז) וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃ (ח) נְב֥וּב לֻחֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֣ה אֹת֑וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֥ה אֹתְךָ֛ בָּהָ֖ר כֵּ֥ן יַעֲשֽׂוּ׃ (ט) {שביעי} וְעָשִׂ֕יתָ אֵ֖ת חֲצַ֣ר הַמִּשְׁכָּ֑ן לִפְאַ֣ת נֶֽגֶב־תֵּ֠ימָ֠נָה קְלָעִ֨ים לֶחָצֵ֜ר שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֗ר מֵאָ֤ה בָֽאַמָּה֙ אֹ֔רֶךְ לַפֵּאָ֖ה הָאֶחָֽת׃ (י) וְעַמֻּדָ֣יו עֶשְׂרִ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֥ם עֶשְׂרִ֖ים נְחֹ֑שֶׁת וָוֵ֧י הָעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ (יא) וְכֵ֨ן לִפְאַ֤ת צָפוֹן֙ בָּאֹ֔רֶךְ קְלָעִ֖ים מֵ֣אָה אֹ֑רֶךְ וְעַמֻּדָ֣ו עֶשְׂרִ֗ים וְאַדְנֵיהֶ֤ם עֶשְׂרִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וָוֵ֧י הָֽעַמֻּדִ֛ים וַחֲשֻׁקֵיהֶ֖ם כָּֽסֶף׃ (יב) וְרֹ֤חַב הֶֽחָצֵר֙ לִפְאַת־יָ֔ם קְלָעִ֖ים חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּ֑ה עַמֻּדֵיהֶ֣ם עֲשָׂרָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ (יג) וְרֹ֣חַב הֶֽחָצֵ֗ר לִפְאַ֛ת קֵ֥דְמָה מִזְרָ֖חָה חֲמִשִּׁ֥ים אַמָּֽה׃ (יד) וַחֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֥ה אַמָּ֛ה קְלָעִ֖ים לַכָּתֵ֑ף עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ (טו) וְלַכָּתֵף֙ הַשֵּׁנִ֔ית חֲמֵ֥שׁב עֶשְׂרֵ֖ה קְלָעִ֑ים עַמֻּדֵיהֶ֣ם שְׁלֹשָׁ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשָֽׁה׃ (טז) וּלְשַׁ֨עַר הֶֽחָצֵ֜ר מָסָ֣ךְ׀ עֶשְׂרִ֣ים אַמָּ֗ה תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מׇשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑ם עַמֻּֽדֵיהֶם֙ג אַרְבָּעָ֔ה וְאַדְנֵיהֶ֖ם אַרְבָּעָֽה׃ (יז) {מפטיר} כׇּל־עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (יח) אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב׀ חֲמִשִּׁ֣ים בַּחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מׇשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת׃ (יט) לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹדָת֑וֹ וְכׇל־יְתֵדֹתָ֛יו וְכׇל־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת׃ (כ) {פרשת תצוה} וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ (כא) בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑היְ־הֹוָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א כַּרְכֹּ֥ב =ל1,ב*,ש*,ש1*,ק3,ו ובדפוסים (בי״ת רפה); בכתבי־היד ל1,ק3,ו יש גם סימן רפה מעל האות.
• ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ (בי״ת דגושה?); הנקודה בתוך האות בי״ת ברורה, ומתאימה מבחינת מקומה וצורתה, אך בצבעה היא נראית יותר כמו כתם.
• הערות דותן וברויאר
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
• ל?!=כַּרְכֹּ֥בּ (בי״ת דגושה?); הנקודה בתוך האות בי״ת ברורה, ומתאימה מבחינת מקומה וצורתה, אך בצבעה היא נראית יותר כמו כתם.
• הערות דותן וברויאר
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
ב חֲמֵ֥שׁ =ל1,ב,ש,ש1?,ק3,ו ובדפוסים
• ל!=חְמֵ֥שׁ (שווא באות חי״ת)
• הערות דותן וברויאר (ברויאר ציין את השווא בספק אבל הוא ודאי)
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
• ל!=חְמֵ֥שׁ (שווא באות חי״ת)
• הערות דותן וברויאר (ברויאר ציין את השווא בספק אבל הוא ודאי)
• קורן, ברויאר, דותן, סימנים, מכון ממרא
ג עַמֻּֽדֵיהֶם֙ =א(ס),ל,ל1,ש,ש1,ק3,ו (בטעם פשטא) <מונח? לא כן אלא בפשטא>
• דפוסים=עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם (בטעם מונח)
• דפוסים=עַמֻּֽדֵיהֶ֣ם (בטעם מונח)
(א) ועשית את המזבח – נאמר ״המזבח״ ולא ״מזבח״. ניתן לבאר את ה״א הידיעה באחת משתי דרכים: או שהיא מתייחסת אל התבנית שהוראתה למשה בהר (פסוק ח), או שהיא מציינת את המזבח כדבר שעשייתו נדרשת ממילא כפועל יוצא הכרחי מכל מה שקדם לו. רבוע יהיה וגו׳ – ריבועו של המזבח מעכב, אך מידותיו – האורך, הרוחב והגובה – עשויים להשתנות: ״מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אין מעכבין״ (זבחים סב.). אף על פי כן, בפועל גובה המזבח מעולם לא השתנה ולעולם לא ישתנה. המזבחות שהקימו משה ושלמה, והמזבח בבית השני, היו כולם באותו הגובה, ואילו האורך והרוחב הלכו וגדלו מחמש האמות של מזבח משה (חמש על חמש) לשלושים ושתים אמות בבית השני. כך גם המזבח שעתיד להבנות כחזון הנביא יחזקאל יהיה בגובה המזבחות שקדמו. (עיין רמב״ם הלכות בית הבחירה ב, ה). לפי זה ״וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת״ (יחזקאל מג, טו) כולל את הקרנות, לא כפי שפירש רש״י שם. ואולי מטעם זה נאמר כאן: ״חמש אמות ארך וחמש אמות רחב״ (ולא ״ארכו״ ו״רחבו״), תוך שהוא אומר: ״ושלש אמות קמתו״. גובה המזבח לעולם אינו משתנה, שלא כאורך ורוחב. ושלש אמות קמתו – לדעת ר׳ יוסי (זבחים נט:), שלוש אמות אלה הן גובהו של גוף המזבח, שביחזקאל נקרא ״הראל״. זהו חלקו העליון של המזבח, מה״סובב״ (״זיז״. כאן [פסוק ה] הוא מכונה ״כרכב״) ולמעלה. חלק עליון זה ללא הקרנות (פסוק ב) מידתו שלוש אמות, ועם הקרנות שיעורו ארבע אמות (יחזקאל שם). מהסובב ולמטה היו שש אמות, נמצא שגובהו הכולל של המזבח מהקרקע עד לראש הקרנות: עשר אמות. (ב) קרנתיו – הקרנות עלו מארבע הפינות של פני המזבח העליונות. ומידת כל קרן הייתה אמה על אמה בגובה אמה. ממנו תהיין – הקרנות לא יחוברו אל המזבח אלא ייעשו מקשה אחת עימו, או לכל הפחות עם החלק של גג המזבח. (הדבר תלוי בפירוש ״נבוב לחות״ בפסוק ח.) נמצא שהמזבח עצמו הוא השואף השמימה עם הקרנות האלה. (ג) סירתיו – ״סיר״, היינו קדירה או מחבת (כאן, קדירה לאפר), קרוב אולי לשורש ״סגר״, לסגור בתוכו. ויעיו – ״יעים״ הם כלים המשמשים לפינוי דברים, אֵתִים [כלים לגריפה], כמו ״וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב״ (ישעיהו כח, יז). ומזלגתיו – ״מזלג״ נגזר משורש ״זלג״, בארמית: ״להוריד דמעות״; הקרוב ל״שלך״, ״נפילה״ (ומכאן ״השליך״, לזרוק לארץ); ל״שלג״; ול״סלק״ בארמית, ״לקחת מכאן״. המשמעות הבסיסית: נפילה במקום וסילוק מהמקום. ״מזלג״ מציין כלי שבו מסלקים דבר ממקום אחד כדי להניחו במקום אחר; מכאן ה״מזלג״ שלנו המשמש לאכילה. לכל כליו תעשה נחשת – העיבוד הופך את הנחושת ל״כליו״ של המזבח. על ידי המלאכה, נעשה חומר הגלם לכלי. (ד) מכבר – ״כבר״ קרוב ל״גבר״, ומשמעותו הבסיסית: ״להתגבר ולהשתלט״. מכאן מושגי הגדולה והגבורה: ״כַּבִּיר״, ״מַכְבִּיר״. ״כבר״ קרוב גם ל״כור״, תנור היתוך. כדרך ש״כבשן״ [תנור למַשְׂרֵפוֹת לבנים וכדומה] נגזר מ״כבש״ [״לגבור על דבר״], כך ״כור״ – שבו מתיכים מתכות, מפרידים אותן ומזככים אותן – נגזר מאותו המושג. אותו הרעיון מונח ביסוד הוראתה של ״כברה״ – נפה. הדבר מתברר עוד יותר כאשר נתבונן בכך, שכפי המבואר במנחות (עו:), הסולת, הקמח הזך ביותר, מתקבלת על ידי נענוע חוזר ונשנה בנפות רבות. על ידי הנענוע, עובר הקמח הגרוע דרך הנפה בצורת אבק קמח, ומשאיר את הסולת המעולה – ״קרטין״ – בתוך הנפה. מכאן מתבאר גם המשל באבות (ה, יח): ״ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת״; וכן בעמוס (ט, ט): ״וַהֲנִעוֹתִי בְכָל־הַגּוֹיִם אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא־יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ״, שפירושו: נדידת ישראל בין העמים מביאה לידי זיכוכם, והנופל מהם במשך התהליך הזה אינו אלא אבק נבזה. הגרעין האמיתי נשאר ואינו מתבולל בין האומות. ניפוי זה ב״כברה״ מביא באמת לידי שליטה על החומר המזדכך בכך. (מעניין, שמעשה זה – המתואר על ידי רש״י במנחות (שם), והמרומז גם בלשון התוספתא שם, ״קולטת סולת״ – הוא בניגוד לביאורו של רבא [שם סג:]: ״קסבר ר׳ ישמעאל עשרון מובחר בלא טירחא״ כו׳. שכן לפי ביאורו, הסולת המעולה היא הנופלת דרך הנפה כאבק דק. וצריך עיון.) ״רשת״ נגזרת כנראה משורש ״ירש״, ״לקחת לבעלותו״. תפקידה הוא לתפוס ולהחזיק. נמצא שצמוד למזבח היה מִתקן בצורת כברה ורשת. מתקן זה הקיף את ארבעת קירות המזבח, והייתה לו חשיבות מרובה, כפי שיתברר לנו כאשר נעיין במשמעות המזבח. (ה) ונתתה אתה וגו׳ עד חצי המזבח – רשת זו נמשכה למטה מה״כרכב״ עד לחצי גובה המזבח. כרכב – בליטה – נגזר כנראה מ״רכב״, כדרך ש״קרקע״ נגזר מ״רקע״. ״רכב״ פירושו: להיות מונח על בסיס או סומך כל שהוא, ובסיס או סומך זה נקרא ״רֶכֶב״, ״מרכב״ ו״מרכבה״ – כגון עגלה. (האבן העליונה משתי אבני הריחיים גם היא נקראת ״רכב״, על אף שלפי המשל, היינו סבורים אולי שהאבן התחתונה הנשארת במקומה תיקרא בשם ״רכב״, בעוד שהאבן העליונה שמתנועעת וטוחנת תיקרא בשם ״ריחיים״. אולם הדעה המקובלת היא שהאבן העליונה נקראת ״רכב״.) כפי שנראה ביתר דיוק כאשר נעיין במזבח בכללותו, הוא היה מורכב משני חלקים עיקריים ובעצם משלושה חלקים. היו אלה שלושה ריבועים, אחד על גבי השני, וכל אחד ארוך יותר ורחב יותר מזה שעליו. בבית שני, היה היסוד בגובה אמה אחת, ורוחבו שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה; עליו עמד החלק השני, שגובהו חמש ורוחבו שלושים על שלושים אמה; ועליו החלק העליון, גובהו שלוש ורוחבו עשרים ושמונה על עשרים ושמונה. חלק עליון זה, שמעל פניו העליונות עלו הקרנות עוד אמה אחת, הוא גוף המזבח – ״הראל״, והוא היה מונח אפוא על מקום שבלט אמה אחת מכל צד. על בליטה זו שמידתה אמה, יכל אדם ללכת סביב המזבח; לפיכך הוא נקרא ״סובב״. בפסוקנו הוא נקרא ״כרכב״ משום שהחלק העליון של המזבח, גוף המזבח, מונח עליו. (לדעת רבי, הסובב במזבח שעשה משה לא היה בליטה ממש, אלא רק צויין על ידי קישוט [עיין זבחים סב.].) עד חצי המזבח – נמשך למטה עד לגובה חמש אמות מהקרקע. נמצא שרוחב הרשת היה אמה. (ח) נבוב לחת – ״נבוב״ [חלול], נמצא עוד פעם אחת בלבד בכתוב: ״וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב״ (איוב יא, יב), היינו, ״והאיש החלול יקבל לב״. המזבח היה עשוי מלוחות עץ והיה חלול, ולא גוש מוצק. הוא היה מזבח נייד שהעמידו אותו מעל לערימת עפר, כמו שכבר נאמר לעיל (כ, כא). הוא היה ה״מזבח אדמה״ שנדד עם העם ממקום למקום, עד שהמקדש בא אל נחלתו הקבועה, שאז יש להקים ״מזבח אבנים״. בתקופת המעבר, מולאו המזבחות בשילה, נוב וגבעון, באבנים במקום אדמה, לדעת ר׳ נתן (זבחים סא:). המזבח כבר עמדנו בפירושנו לעיל (כ, כא), על הניגוד שבין ״לא תעשון אתי״ וגו׳ לבין ״מזבח אדמה תעשה לי״, ניגוד שהוא ראיה שיש להבין את משמעותו של המזבח כסמל להעלאת הארץ אל ה׳ על ידי מעשי האדם. מושג זה ידריך אותנו גם בהבנת תבנית המזבח. המזבח התרומם – דרגה אחר דרגה, בשלושה שלבים – לגובה של תשע אמות. במקדש, שטח היסוד היה שלושים ושתיים אמה מכל צד, ושטח הגג עשרים ושמונה על עשרים ושמונה. רוחב המזבח התמעט בשני שלבים, באמה אחת; ובכל אחת מארבע הפינות למעלה, התרוממו הקרנות – ״קרני האור״ של המזבח – כקוביות של אמה על אמה בגובה אמה. 
החצר נצייר לנגד עינינו את החצר המקיפה את המשכן. היא נוצרה על ידי קלעים לבנים העשויים ״שש משזר״, היינו פשתן משובח הארוג מחוטים כפולי שש. הקלעים תלויים על עמודים העומדים על אדני נחושת, כאשר וויהם וחשוקיהם כסף. כל זה קשור בקשר הדוק לסמליות החצר והמזבח, שממנו יונקת החצר את חשיבותה. כמו המזבח עצמו, סביבות המזבח מכריזים: אנחנו עומדים בחצר ההיטהרות. הרושם העיקרי שנעשה עלינו הוא הלובן, של פשתן לבן משובח. הדבר מוסר לנו את רעיון הטהרה, בעיקר טהרה בתחום הצמחי של ההווייה האנושית – הווי אומר אכילה ושתייה וחיי אישות. זוהי הדרגה הראשונה שאליה האדם צריך לשאוף. מהותה היא שלילית בלבד: להשמר מכל דבר שאינו קדוש, ומכל דבר הגורע מטהרת הטבע האנושי ועושה את האדם לבלתי־ראוי למילוי ייעודו הקדוש. השגת מדרגה זו היא תנאי מוקדם לכל התפתחות חיובית. ייצוג גשמי זה של הטהרה הנדרשת מאיתנו, נושא, במספר חוטיו, ובשמו של החומר שממנו נעשה, ״שש״, את המספר שש, סמל הבריאה. התפקיד הגדול של שליטה עצמית, שאליו קורא אותנו משכן התורה, אינו דבר על־אנושי; איננו נקראים להתעלות למדרגה נשגבה אשר – לפי טבע בריאתנו – היא מעבר להישג ידינו. הרי סוף כל סוף בוראנו הוא הקורא לנו להתעלות, ואיננו דורש מאיתנו דבר שהוא לא נתן לנו את היכולת לעשות. אדרבה, דווקא למען הטהרה הזאת הוא ברא אותנו, שכן רק דרך טהרה כזאת, בידינו להראות באמת שנבראנו בצלם אלקים. המושג הבסיסי של אנושיות הוא החירות המוסרית, אשר ביטויו הראשון הוא הטהרה. עמודי החצר עומדים על אדני נחושת, אך הם מוקפים בחשוקי כסף ועל ראשיהם ווי כסף. קרשי המשכן עומדים על אדני כסף, אך הם מצופים זהב. מהנחושת אל הכסף ומהכסף אל הזהב: זהו סדר העלייה מהטבע הגס, על ידי היטהרות, אל שלימות אמיתית בלתי משתנה. המדרגה שאליה מתעלה האדם בחצר היא הבסיס שעליו עומד המשכן, ושממנה מוליך המשכן את האדם אל המדרגה האצילית ביותר של השלימות. חלוקה זו של המתכות לדרגות שונות, מרמזת להתקדמות צעד אחר צעד המסומלת על ידי תחומי המשכן. עלינו לדון עדיין ב״מסך פתח האהל״ (לעיל כו, לו–לז) וב״מסך שער החצר״ (לעיל כז, טז). שניהם עשויים תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, כמו היריעות. אך הם לא היו עשויים כרובים מעשה חושב, ומשמעות הכתוב היא שלא היו כלל צורות ארוגות בהם. אף על פי כן מתאר אותם הכתוב כ״מעשה רוקם״, ונראה שאחד מהחמרים, מן הסתם השש, שימש כאריג, שעליו רקמו את שאר חוטי הצמר של התכלת, הארגמן ותולעת השני (עיין פירוש לעיל כו, א). העמודים שעליהם תלוי מסך שער החצר, דומים בכל דבר לעמודי קלעי החצר. אולם העמודים שעליהם תלוי מסך פתח המשכן דומים בכל הדברים לקרשי המשכן – עצי שיטים מצופים זהב – פרט לאדניהם. בעוד שקרשי המשכן עומדים על אדני כסף, הרי שעמודי מסך פתח המשכן עומדים על אדני נחושת, בדומה לאדני עמודי החצר. כבר הערנו על כך, שיריעות הכרובים עשויות מאותם חמרים עצמם שמייצגים את יסודות שלימות האופי האנושי בבגדי הכהן הגדול. לפיכך מסך שער החצר ומסך פתח המשכן, שצורות כרובים אינן ארוגות בהם, אינם מסמלים את השראת שכינת ה׳ – שאותה מסמלים הכרובים – אלא רק את חלקי היסוד באופי האנושי, שיש להביאם לידי שלימות. אם פירשנו נכונה ״מעשה רוקם״, הרי שחוטי הצמר של התכלת, הארגמן ותולעת השני הרקומים על גבי הפשתן הלבן מסמלים את פעילות החיים הבהמיים והאנושיים (ארגמן ותולעת שני), המתנהלים על יסוד הטהרה הצמחית (פשתן – טהרת המזון וחיי האישות) בצירוף היסוד האלקי (תכלת). כאשר נעיין בבגדי הכהונה ניווכח לדעת שלבגדי כהן הדיוט יש את צבע החצר, ואילו לבגדי כהן גדול יש את צבע המשכן. נמצא שהכהן ההדיוט מייצג את השלב המוקדם השלילי של הטהרה, ואילו הכהן הגדול מייצג את השלב החיובי של העלאת כל עניני החיים האנושיים אל תחום הרוחניות. אולם גם הכהן ההדיוט הלבוש לבן נושא באבנטו את הצבעים החיוביים של המקדש, ובכך הוא נראה כמי שאזוּר וחגוּר למען שלימות האדם בקדושה חיובית. קדושה חיובית זו מוצגת אפוא כתכלית שיש לבקש אחריה. כמו כן, אף שצבע החצר לבן, היא מראה בפתחה את הצבעים החיוביים של המקדש. נמצא שמלכתחילה מעמידה החצר לנגד עיני כל הבאים בשעריה את תכלית עלייתם העיקרית: הבאת החיים לשלמותם בקדושה חיובית, על ידי הוצאת רצון ה׳ מהכח אל הפועל בשולחן ובמנורה – הווי אומר, עם כל נכסיהם וכוחותיהם החומריים והרוחניים. זהו הלימוד שהמקדש מלמדנו, אשר לגביו חצר הטהרה מהווה אמנם רק את השלב המוקדם הנדרש. אך בכדי להוציא לימוד זה מהכח אל הפועל, חייב האדם להתאזר בהחלטת־דעת פנימית איתנה, בשעה שהוא נכנס לחצר. משום כך דומה מסך פתח אהל מועד בכל דבר למסך שער החצר, ואדני עמודיו אינם עשויים כסף כאדני שאר קרשי השיטים של המשכן, אלא עשויים נחושת כאדני עמודי החצר – לאמור לנו: מה שמלמדים כאן אינו דבר חדש המיוסד על מקום עמידה חדש. אלא מסך פתח האהל מורה על מימוש אותן המטרות שאליהן חייב האדם לשאוף בעודו עומד בשער החצר. (כ) תצוה כבר הערנו (פירוש לעיל כה, ה–ח) ש״שמן למאור״ מוזכר בין החמרים שנתרמו לצורך בניית המשכן. על אף שהשמן והקטורת (שגם היא מוזכרת שם) אינם בין החמרים המרכיבים של המקדש אלא שייכים לסוג החמרים הנצרכים לעבודה הנעשית במקדש, אף על פי כן, ביחד הם נותנים ביטוי לכל תכלית זיכוך האדם, לשם כך יש להקים את המקדש: הארת הרוח והבאת המעשים לשלימות כדי שיהיו לרצון לפני ה׳. ביטוי זה אכן שייך למה שהמקדש עצמו מייצג. (גם בעבודה, הנרות והקטורת קשורים ושזורים יחד; עיין להלן [ל, ז–ח], ובפירושנו שם.) הכתוב אינו מדבר כאן על הקטורת, משום שהציווי על הקמת מזבח הקטורת בא רק מאוחר יותר. כאן, מיד לאחר הציוויים על הקמת המשכן, נאמרים פרטי עבודת הנרות, והם באים לפני הציווי על בגדי כהונה. כך שמצד אחד הכתוב מייחד את הטבת הנרות כעבודה הקודמת לכל יתר העבודות; שכן הארת־הדעת הנשאבת מהתורה היא המקור לכל הקיום המעשי של המצוות: ״תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה״ (קידושין מ:). ומאידך, הכתוב מרמז שייעודו העיקרי של הכהן הוא לשמור ולחזק את ההארה הזאת הנשאבת מהתורה: ״כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ״ (מלאכי ב, ז). ענין זה נצרך להבנת משמעותם של בגדי הכהונה, שהציווי עליהם בא מיד בפסוקים הסמוכים. ואתה תצוה את בני ישראל – אתה תצוה, שכן אתה קיבלת את התורה בסיני כדי למוסרה לישראל. הטבת הנרות מסמלת לכל הדורות הבאים את לימוד וידיעת התורה כמצוה ראשונה במעלה, על כן ״תצוה״ להם עליה. לשון ״תצוה״ מציינת תמיד זירוז לקיום חובה החלה מיד ולדורות, ו״ביותר כל מקום שיש חסרון כיס״ (תורת כהנים, תחילת פרשת צו). הווי אומר, שיש לתת דגש מיוחד על החיוב לעשיית המצווה, כאשר אותה מצוה כרוכה בהקרבת נכסים חומריים [היינו השמן הזך], למען מטרות רוחניות ורעיוניות שהרווח שבהן אינו נראה מיד. את בני ישראל וכן בפסוק כא ״מאת בני ישראל״: על לימוד התורה להיות ענינה של כלל האומה ולא ענינה המיוחד של כת כהנים. ה״שמן״ של האומה כולה יוקרב למען אור התורה, והמנורה מסמלת את עץ החיים של רוח האומה, ולא של רוח הכהונה. ניתן להביא ראיה לדבר, מכך שרק הטבת הנרות – אספקת צרכי המאור יום יום, והדאגה למצבם התקין של הנרות והפתילים כדי שיוציאו אור בהיר וזך – היא עבודת כהונה; ואילו ההדלקה עצמה ״לאו עבודה היא״, ואם יש צורך בכך ניתן לעשותה אף על ידי זר (יומא כד:, רמב״ם הלכות ביאת המקדש ט, ז). ויקחו אליך – אפילו לאחר שהובא אליך, הוא נשאר שלהם. אתה אינך אלא גזבר עליו, והשימוש בו נעשה בשמם (עיין פירוש לעיל כה, ב). שמן זית זך כתית למאור – ״שמן זית מזיתו״ – הזיתים צריכים להשאר על העץ עד שיבשילו ויתמלאו שמן. ״כתית״ – שמוציאים את השמן על ידי לחץ הקורה ולא באמצעות טחינה בריחיים (עיין מנחות פו. ורש״י שם). ״למאור״ – למאור דרוש השמן המעולה והטהור ביותר, ואילו המנחות אינן צריכות למעלות האלה (שם). להעלת נר – לשון זו להדלקת נרות משמשת רק לענין עבודת המנורה. היא מתארת במדויק את החובה לאחוז את האש המדליקה כנגד הפתילה עד שהפתילה תמשיך לדלוק מעצמה – ״שתהא שלהבת עולה מאליה״ (שבת כא.). הדבר רומז שתפקידו של הרב המלמד את התורה הוא – לעשות עצמו למיותר! תפקידו אינו לשמור את ה״הדיוטות״ במצב שיהיו תלויים בו תלות תמידית. משמע מכאן גם אזהרה הן לרב והן לתלמיד, לנהוג באורך רוח ולהיות נוחים לזה לזה. נר תמיד – על פי תורת כהנים (ויקרא כד, ב), הוא הנר המערבי. עיין פירוש לעיל (סוף פרק כה) ובתוספות (מנחות פו: ד״ה ממנה היה מדליק). (כא) באהל מועד – השם השכיח ביותר למקדש. ״מועד״ נגזר משורש ״יעד״ (הקרוב ל״יחד״), ״לקבוע התוועדות״ (עיין פירוש לעיל כה, כב). ״מועד״ הוא העת או המקום (כפי שהוא כאן) להתוועדות כזו. ״אהל מועד״ הוא: המקום שיועד במיוחד לגילוי שכינת ה׳ בישראל, על ידי קבלתם את התורה והתמסרותם המוחלטת אליה, תחת השפעת המקדש; או: המקום שיועד על ידי ה׳ להתגלותו אל משה למען ישראל (עיין שם), וכן המקום שבו ישראל יחדשו בכל יום את בריתם את ה׳, מקום התוועדות להיוועד בו עם ה׳. כ״דביר״, המקדש הוא מקום דבר ה׳ ומקור האור; וכ״אהל מועד״ הוא אוהל ההתוועדות עם ה׳, והגידול התמידי של האור בעץ החיים של הצמיחה הרוחנית של האומה. מחוץ לפרכת אשר על העדת – דבר זה חוזר ונשנה בויקרא (כד, ג): ״מחוץ לפרכת העדת״. אדם שמכוון את דעתו אל התורה ושואב ממנה הארה רוחנית, צריך לשים לב כל הזמן שהוא עומד מחוץ לתורה, ושהתורה ניתנה לבני אדם; היא אינה פרי השכל האנושי. על האדם לשאוב את הארתו הרוחנית ולהרבות אותה מתוך התורה ועל ידי התורה, אך לעולם אסור לו להכניס את אורו שלו אל תחום התורה כדי לתקנה או לשנותה. עליו להיות תמיד מודע לכרובים הפורשים את כנפיהם על התורה לסככה ולשומרה. אם יהיה צורך בכך, כרובים אלה ישמרו על התורה מכל מגמה הכופרת בכך שהתורה בלתי ניתנת לפגיעה וחילול. ההולכים במגמה הזאת, במקום לשבת כתלמידים לרגלי תורת ה׳, מתנשאים בגאווה לנהוג כבעליה. יערך אתו אהרן ובניו – ״יערך״, לא ״יעלה״. ״עריכה״ היא מן הסתם ״הטבה״ – הווי אומר, לסדר את הנרות, לנקותם, לשים את השמן והפתילים. ההדלקה אינה צריכה להיות בדווקא על ידי כהן, על אף שבדרך כלל הכהן הוא העושה את ההדלקה (עיין פירוש לעיל פסוק כ). מערב עד בקר – כמות השמן בכל אחד משבעת הנרות הספיקה כדי לדלוק רק מהערב עד הבוקר. שעות היום מיועדות למלאכת העם ולעשייה, ואילו שעות המנוחה של הלילה מיועדות ללימוד ולעבודה שכלית. אף על פי כן, עד ימי שמעון הצדיק, הנר המערבי – שהייתה בו אותה כמות שמן – היה דולק והולך מערב עד ערב. ומאותו זמן והלאה, אם מצאו בבוקר שהנר כבה, היו חוזרים ומדליקים אותו מהאש שעל המזבח (עיין יומא לט.; פירוש לעיל פרק כה בסוף; ופירוש לויקרא ו, ו; כד, ג).מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
הערות
Tanakh
Peirush