×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים י׳תנ״ך
א֣
אָ
(א) {רביעי} בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֵלַ֗י פְּסׇל⁠־לְךָ֞ שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤תא אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃ (ב) וְאֶכְתֹּב֙ עַל⁠־הַלֻּחֹ֔ת אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔יםב אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל⁠־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃ (ג) וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי⁠־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי׃ (ד) וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל⁠־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֵלָֽי׃ (ה) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן⁠־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת⁠־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ו) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָ֥סְע֛וּג מִבְּאֵרֹ֥ת בְּנֵי⁠־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּבֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ (ז) מִשָּׁ֥ם נָסְע֖וּ הַגֻּדְגֹּ֑דָה וּמִן⁠־הַגֻּדְגֹּ֣דָה יׇטְבָ֔תָהד אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם׃ (ח) בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת⁠־אֲר֣וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) עַל⁠־כֵּ֞ן לֹֽא⁠־הָיָ֧ה לְלֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם⁠־אֶחָ֑יו יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לֽוֹ׃ (י) וְאָנֹכִ֞י עָמַ֣דְתִּי בָהָ֗ר כַּיָּמִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֵלַ֗י גַּ֚ם בַּפַּ֣עַם הַהִ֔וא לֹא⁠־אָבָ֥ה יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה הַשְׁחִיתֶֽךָ׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֵלַ֔י ק֛וּם לֵ֥ךְ לְמַסַּ֖ע לִפְנֵ֣י הָעָ֑ם וְיָבֹ֙אוּ֙ וְיִֽירְשׁ֣וּה אֶת⁠־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃ (יב) {חמישי} וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם⁠־לְ֠יִרְאָ֠ה אֶת⁠־יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכׇל⁠־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבְךָ֖ וּבְכׇל⁠־נַפְשֶֽׁךָ׃ (יג) לִשְׁמֹ֞ר אֶת⁠־מִצְוֺ֤ת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וְאֶת⁠־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ׃ (יד) הֵ֚ן לַיהֹוָ֣הי⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַשָּׁמַ֖יִם וּשְׁמֵ֣י הַשָּׁמָ֑יִם הָאָ֖רֶץ וְכׇל⁠־אֲשֶׁר⁠־בָּֽהּ׃ (טו) רַ֧ק בַּאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לְאַהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם וַיִּבְחַ֞ר בְּזַרְעָ֣ם אַחֲרֵיהֶ֗ם בָּכֶ֛ם מִכׇּל⁠־הָעַמִּ֖ים כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽהו׃ (טז) וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עׇרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעׇ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד׃ (יז) כִּ֚י יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא⁠־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד׃ (יח) עֹשֶׂ֛ה מִשְׁפַּ֥ט יָת֖וֹם וְאַלְמָנָ֑ה וְאֹהֵ֣ב גֵּ֔ר לָ֥תֶת ל֖וֹ לֶ֥חֶם וְשִׂמְלָֽה׃ (יט) וַאֲהַבְתֶּ֖ם אֶת⁠־הַגֵּ֑ר כִּֽי⁠־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כ) אֶת⁠־יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃ (כא) ה֥וּא תְהִלָּתְךָ֖ וְה֣וּא אֱלֹהֶ֑יךָ אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֣ה אִתְּךָ֗ אֶת⁠־הַגְּדֹלֹ֤ת וְאֶת⁠־הַנּֽוֹרָאֹת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר רָא֖וּ עֵינֶֽיךָ׃ (כב) בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָהז וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤ת =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=שְׁנֵֽי⁠־לֻוחֹ֤ת (בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי״ו) ובאופן ברור לגמרי; אבל דותן הדפיס לוּחֹ֤ת בלי להעיר, וגם ברויאר לא העיר.
ב אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים =ק3,ו ושיטת-א ומ״ש
• ל,ש,ש1,ל3,ל9=אֶת⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• ל1=אֶת⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)
ג נָ֥סְע֛וּ =ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל=נָֽסְע֛וּ (געיה ותביר), וכמו כן בדפוסים וקורן
ד יׇטְבָ֔תָה לגבי הקמץ ראו בהערה על במדבר לג,לג.
ה וְיִֽירְשׁ֣וּ =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 ומסורת-ל וטברנית ורמ״ה (כתיב יו״ד מלא דמלא)
• ל!=וְיִֽרְשׁ֣וּ (כתיב באות יו״ד אחת)
ו הַזֶּֽה =ל1,ש,ש1,ק3,ו?,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=הַזֶּה (חסר סילוק)
• הערת דותן
ז מִצְרָ֑יְמָה =ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=מִצְרָ֑יְמָהּ (נקודת מפיק באות ה״א)
E/ע
הערותNotes
(א) בעת ההִוא – בסוף ארבעים היום האמצעיים, שבמהלכם התחנן משה על החזרת וחידוש היחס המיוחד של השגחת ה׳ לישראל (עיין שמות לג, יב ואילך; לד, א ואילך). ועשית לך וגו׳ – [משה נצטווה לעשות ארון עבור הלוחות.] בכך נרמז מראש שהם לא יישברו שוב; וכלולה בכך ההבטחה האלוקית, שלמרות חוסר השלמות של העם לעת עתה, יישאר ייעודו של ישראל בתוקפו, ובסופו של דבר יהיו ישראל נושאי תורת ה׳ ושומרי משמרתה. (ב) ואכתב וגו׳ – ה׳ לא ישנה את תורתו כדי להתאימה לכשלונות האדם. תמיד ישנה בחירה רק בין שתי אפשרויות: לנטוש את התורה או לשוב אליה בנאמנות. לא תיקון של התורה אלא תיקון של עצמנו כדי שנעמוד בדרישותיה – זהו התפקיד היחיד המוטל עלינו בכל זמן ובכל עת. ה׳ יכתוב על הלוחות החדשים בדיוק את מה שהיה כתוב על הראשונים. התורה היא היסוד הנתון והקבוע; בדור שנוטש את התורה, מצפה התורה לצאצאיו של דור זה שיהיו נאמנים לחובתם. אשר שברת – עיין פירוש, שמות לד, א. ושמתם בארון – לפי האמור בבבא בתרא (יד:) ״לוחות ושברי לוחות מונחים בארון״. יש בכך זיכרון כפול לכל הדורות. שכן מכאן אנו למדים שלוחות הברית כבר נשתברו פעם אחת בגלל חטא בגידתנו. ועוד אנו למדים מכאן שדור יכול לעמוד איתן רק אם נתכפר לו והוחזרה העטרה ליושנה, ומשמעותה של כפרה כזאת איננה יכולה להיות אלא חזרה אל התורה הישנה. (ה) ויהיו שם כאשר צוני ה׳ – הם נשארו שם כערבון וכעדות לברית ה׳ המחודשת. (ו-ז) ובני ישראל וגו׳ – מות אהרן לא יעכב את גורל ישראל ואת ייעוד ישראל בדרכו אל עתידו. אהרן נפרד מהם, בנו משמש תחתיו, והעם ממשיך במסעו אל ייעודו (עיין פירוש לעיל בפתיחה לפרק ט, ז). על פי האמור בספר במדבר (לג, לא והלאה), סדר החניות של המסע היה כך: מסרות, בני יעקן, חר הגדגד, יטבה, עברן, עציון גבר, קדש, הר ההר; ושם בהר ההר מת אהרן. הרמב״ן מציע פירוש ש״הֹר״ הוא רכס הרים המשתרע ממוסרה ועד קדש, והמקומות הנזכרים היו לאורך המעבר או העמק שלרגלי ההר, במרחק לא גדול זה מזה. אהרן טיפס ועלה לרכס בקדש ומת בפסגת ההר, מול מוסרה, והעם חזר אז למוסרה כדי להיות קרוב לקברו של אהרן במשך שלושים ימי האבל. על חזרה זו נאמר כאן: ״ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מסרה״. לאחר שלושים ימי האבל, הם חזרו לגדגד וליטבה. לפי זה [שהם נסעו מבארות בני יעקן למוסרה ואחר כך חזרו ליטבה] ייתכן שבארות אלה היו בסביבת יטבה, המתוארת כאן כ״ארץ נחלי מים״. (ח-ט) בעת ההִוא וגו׳ – בחירתו של שבט לוי אף היא הייתה ״בעת ההיא״ של חידוש ברית ה׳. זהו השבט אשר בכוח נאמנותו ומסירותו שהוכחו בעת החטא [של ישראל] והכפרה על החטא, נמצא ראוי להיות המטפח והמייצג של תורת ה׳ בקרב העם. שבט לוי נדרש לוותר על חלקו בארץ, והיה עליו להפוך את עבודת התורה והמקדש לעיסוקו היחיד. הבדלת שבט זה הייתה נצרכת להבטחת אותו עתיד אשר התקיימותו היא התנאי לחידוש ברית התורה. הלויים נצטוו להיות נושאי הארון והמקדש, והכהנים הלויים נצטוו לעשות את העבודה הסמלית של ההתמסרות לאש התורה, ולברך את האומה בשם ה׳. השבט כולו נדרש להקדיש את חייו לעבודה למען התורה. היה על בני שבט לוי ללמד את התורה, לשמור את משמרתה, ולעורר את הלבבות ואת המחשבות להתמסרות מוחלטת לתורת ה׳. היה עליהם לוודא שהאומה כולה תהיה ראויה לשם ה׳ אשר נקרא עליה, כדי שתזכה בברכה הטמונה בשם ה׳. כללו של דבר, ביטוים הסמלי של התנאים והמטרות של ברית ה׳ המחודשת הופקד בידי הלויים, וייעוד חייהם היה לפעול למען קיומם הממשי של תנאים ומטרות אלה. הבדיל ה׳ – שבט לוי נבחר לשאת ולשמור את המקדש הסמלי של התורה, ואילו כל יתר בני העם לא נכללו בתפקיד זה. נמצא שהבדלה זו של שבט לוי תזכיר לעם תדיר שהכלל הלאומי טרם הגיע לרמתו האידיאלית. (י) ואנכי וגו׳ – פסוק זה עוסק בארבעים היום האחרונים שקדמו לנתינת הלוחות השניים. ימים אלה נתנו גם הם ביטוי לכך שהעם עדיין רחוק מפסגת ייעודו, ושרק העתיד יסייע בידו לגשר על מרחק זה. ימים אלו גם ייצגו את התפקיד המוטל על כל אחד ואחד מבני האומה להתעלות לפסגות אלה. בנוסף, במהלך ימים אלה היה על העם לעמוד באותו ניסיון שהוצב בפניו לפני נתינת הלוחות הראשונים. שכן העם יקבל – ביחד עם לוחות הברית – את תפקיד ייצוג התורה ושמירת משמרתה. נמצא ששוב ניתנה לעם הזדמנות להוכיח את נאמנותו לה׳ ולתורתו, בעת שהוא נעזב לעצמו ללא מנהיגו. וישמע וגו׳ – שמיעה זו מתייחסת לגילוי שניתן לו על דרכי הנהגת ה׳ את בני האדם (שמות לד), הגילוי אשר על יסודו ביקש משה את הבקשה המקיפה את כל המשך ההיסטוריה וההתפתחות של עמו: ״אם נא מצאתי חן בעיניך אדנ-י ילך נא אדנ-י בקרבנו כי עם קשה ערף הוא וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו״ (עיין פירוש שם). כאשר נענתה בקשה זו – ״הנה אנכי כרת ברית״ וגו׳ – הגיעה הכפרה על חטא העגל לסיומה. גם בפעם ההִוא – תפילתו נענתה גם בפעם שלישית זו. ההיענות הראשונה הייתה: ״וינחם ה׳ על הרעה״ וגו׳ (שמות לב, יד); השנייה: ״ועתה לך נחה את העם״ וגו׳ (שם לב, לד); השלישית: ״הנה אנכי כרת ברית״ (שם לד, י). לא אבה ה׳ השחיתך – אי אפשר לומר שמאמר זה מתאר את תוכנו של המענה השלישי, שכן ההבטחה שה׳ לא ישמיד את העם כבר ניתנה למשה במענה הראשון והשני. ועוד, לא נאמר כאן: ״ולא אבה השחיתך״; אלא יש כאן משפט עצמאי שאינו פותח בוי״ו החיבור, ושהנושא (״ה׳⁠ ⁠״) חוזר ונשנה בו. נראה אפוא שמשפט זה בא לסכם את כל האמור עד כה. שורת הדין הייתה נותנת שתידון לכליה. אולם כאשר התקבלה תפילתי בפעם השלישית, התגלו לי דרכי הנהגת ה׳, ומשם למדתי שה׳ בחסדו מבקש לחנך את היחיד ואת כל האנושות לעתיד האלוקי שנקבע להם; לפיכך כבר מתחילה לא הייתה כוונתו לנהוג בך כפי מידת הדין (ואכן, משמעותו העיקרית של ״אבה״ היא להיענות לדרישה או לציווי המוצג בפנינו [עיין פירוש, בראשית כד, ה]). אלא גזירת הכליה (שמות לב, י) נועדה רק לעורר במשה ובעם את תודעת אשמתם, להביאם לידי הכרה והחלטה חזקה המאפשרים לה׳ להתעלם מהנדרש על פי דקדוק הדין, ולפתוח פתח להמשך קיומו של העם ולחידוש הברית עם עמו. אך ההכרה שהעם היה ראוי להיות נידון לכליה חייבת להישאר בלב העם ולצעוד עמו אל עתידו החדש. זאת כוונת כל סקירה זו, מפרק ט, ד ועד לכאן, ומשום כך היא מסתיימת ברעיון זה. (יא) ויאמר וגו׳ – ניתן לי הציווי להוליך אתכם אל הארץ המובטחת לכם, שאתם עומדים עתה לרשתה. (יב) ועתה ישראל – הדברים האמורים עד כה הבהירו לך שכל אושרך בעתיד תלוי אך ורק בכך שתקיים בנאמנות את מה שה׳ שואל מעמך. אך מהו הדבר שה׳ שואל מעמך? שאל מעמך – עיין פירוש, שמות ג, כב. מה וגו׳ כי אם – מה זה אם לא. מטעמי המקרא נראה, ש״ליראה״, ״ללכת״ ו״לאהבה״ אינם שלוש דרישות נפרדות, אלא ״ללכת״ ו״לאהבה״ הם תוצאות של ״ליראה״: עלינו לירא את ה׳ באופן שיראת ה׳ שלנו תביאנו להליכה בכל דרכיו, וזו תביאנו לידי אהבת ה׳. שכן ״ירא את ה׳⁠ ⁠״ פירושו לשוות לנגדנו תמיד את ה׳ בכל גדולתו ותפארתו (עיין פירוש, בראשית ב, יט בסוף; פירוש, שמות כה בסוף). ללכת בכל דרכיו – ויראת ה׳ צריכה לעורר אותנו לשאוף לכל המטרות שה׳ הראה לנו את הדרך אליהן. פיתוח כל כוחותינו נוכח פני ה׳, למען השגת המטרות שהוא קבע לנו ובדרכים שהוא לימד אותנו, יעשה אותנו למאושרים. מטרות אלה ודרכים אלה מתאימות לאופיינו האמיתי, שה׳ ברא לצורך אותן מטרות ודרכים: ״דְּרָכֶיָה דַרְכֵי⁠־נֹעַם״ (משלי ג, יז). התחושה של החיים ושל מילוי ייעוד החיים לנגד עיני ה׳ מביאה להתרוממות רוח גדולה כל כך, עד שעצם ההליכה בדרכי ה׳ מביאה לידי אהבת ה׳; והאוהב את ה׳ אין לו שמחה גדולה יותר מאשר ״א הב ה׳⁠ ⁠״ (עיין פירוש לעיל ו, ה): להתמסר אל ה׳ ולחוש קרוב אליו. ולעבד את ה׳ – מכוח אהבה זו נקדיש לעבודת ה׳ את כל מחשבותינו ורגשותינו, ואת כל כוחותינו הגופניים והרוחניים, וכל מגמתנו תהיה לקיים את מטרות ה׳ עלי אדמות. יראת ה׳ היא השורש היחיד לכל חיינו ושאיפותינו לפני ה׳, והיא הדבר היחיד הנתון כליל בידינו שלנו: ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ (ברכות לג:). היא הדבר היחיד שכולו ״עִמך״ ושה׳ שואל ״מעִמך״. היא הדבר האחד שנוכל לגמול בו לה׳ על כל מה שהוא עשה עבורנו: ״אין לו להקב״ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים״ (שם). היא המפתח לכל חכמה, והשגתה בשלמות היא תכליתה של כל חכמה. ״כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל?⁠״; ״חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד״ (שבת לא.–:). (יג) לשמר וגו׳ – ״יראה״ מביאה להליכה בדרכי ה׳, ו״אהבה״ מביאה לעבודת ה׳ בכל הלב ובכל הנפש; ויראה זו ואהבה זו יכולות לצאת אל הפועל רק על ידי שמירת כל המצוות והחוקים שה׳ מסר לנו ביד משה. ״מצות״: התפקידים החיוביים; ״חקתיו״: המגבלות המוסריות שבמסגרתן עלינו לקיים את התפקידים האלה. (יד-טז) הן וגו׳ – ה׳ זיכה אותנו בקשר מיוחד עמו, ועצם המחשבה על כך דיה לעורר בנו את היראה המביאה לידי אהבה. עולם ומלואו, השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה, של ה׳ המה, אך ה׳ לא התקרב אל שום יצור כפי שהתקרב אליכם! הוא בחר באבותיכם מתוך כל משפחות האדמה ומצא אותם ראויים לאהבתו; והוא בחר בכם – ״בזרעם אחריהם״ – מכל העמים, לשרת את מטרותיו המיוחדות למען האנושות; וחובתכם להיות ראויים, כפי שאבותיכם היו ראויים, לברית ה׳ המיוחדת. הכרה זו חייבת להביא אתכם להסיר מעליכם כל דבר המנוגד לקשר זה. לפיכך: ומלתם וגו׳ – דאגו לכך שלבכם יישמע לכם, ושאתם תישמעו לה׳. ״ומלתם את ערלת לבבכם״ (עיין פירוש, בראשית יז, י; פירוש, ויקרא יט, כג) פירושו המילולי: התנגדו למרי ולפריקת העול של לבכם; השיגו שליטה על לבכם, על מחשבותיו ותאוותיו; דאגו לכך שלבכם יהיה נשמע לכם. ״וערפכם לא תקשו עוד״ – הכניעו עצמכם לה׳: נוכח פני ה׳, שחררו עצמכם מכל עקשנות של הרוח והרצון. ובצירוף שני חלקי הפסוק: היכנסו למסגרת עבודת ה׳ בכל דעתכם ורצונכם. אל תסירו את עצמכם מעבודתו על ידי מחשבה או רצון בלתי נשלטים, על ידי עקשנות הרוח והרצון (השווה פירוש, ויקרא ט, ו). עוד – עד כה הייתם פגומים בבחינות אלה; הסירו מעליכם פגמים אלה! שמי השמים – המרחבים העצומים של החלל החיצון, אשר ביחס אליהם, השמים הנראים לעינינו אינם אלא נקודה קטנה, כיחס הארץ אל השמים הסובבים אותה. (יז) כי ה׳ וגו׳ – אלה הן מחשבות היראה. ה׳, אשר כ״אלקיכם״ התקרב אל גורלכם ואל מעשיכם, הוא ״אלקי״ וגו׳: כל כוחות הטבע משועבדים לכוחו, וכל שליטי בני האדם נתונים לשליטתו. הוא ״הא-ל״, שממנו נובעים כל כוח וכל תנועה. ״הגדֹל״: גדולתו מתנשאת מעל כל תפיסה של גדלות; היא בלתי ניתנת להשוואה, היא מוחלטת. ״הגבֹּר״: הגבורה היא שלו, והוא פועל בגבורה בממשלתו על עולמו. ויחד עם זה, ״והנורא״: הוא אינו חסר אכפתיות לגבי איך חיים בני האדם על הארץ, מה הם חושבים, ועושים, ונמנעים מלעשות. בחשיבתם, רצונם ועשייתם של בני האדם, עליהם להתחשב ברצונו ולירא מפניו בכל גודלו וגבורתו; ויותר מהכל עליהם לירא אותו, משום שהוא המקור לכל כוח ותנועה. על הבריות לזכור זאת כאשר הם מעזים להעמיד את רצונם ומעשיהם בניגוד לרצונו ובניגוד למטרות ממשלתו. אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד – הוא מחשיב רק את ה״אנושי״ שבאדם ואינו מכיר תחליף ליושר מוסרי – לא מעמד חברתי וייחוס ולא עליונות ויכולת שכלית. בדרישות חוקי המוסר הוא אינו מתחשב כלל במעמד חברתי, ואי אפשר לשחד אותו על ידי גאונות והישגים שכליים. (יח) עשה משפט וגו׳ – חשיבותו הגדולה של האדם בעיני ה׳, מתגלה בדאגתו ליתום, לאלמנה ולגר; שכן ה׳ עושה משפט יתום ואלמנה העזובים והנעלבים, והוא פונה באהבה אל הגר, אשר עזב את העולם האלילי כדי להצטרף אל ה׳ ואליכם. הגר ויתר על כל קשריו החברתיים והלאומיים הקודמים; אין לו עבר ואין לו זכות אבות. בהתעורר בלבו רגש טהור הראוי לרמתו הגבוהה של האדם, הוא נס אל ה׳ ומשליך את כל יהבו עליו. הוא סמוך ובטוח שה׳ לא יעלים עיניו מן ה״אנושי״ שבו, ושבעת שהוא פונה אל ה׳ בכיסופים ״אנושיים״, ה׳ יקבל אותו אל תחת כנפי בריתו. ה׳ אוהב את הרגש האנושי האמיתי שבאדם שמביא אותו להימלט אל ה׳, והוא נותן לגר ״אמצעי קיום ומעמד אזרחי״, שביטוים הוא ״לחם ושמלה״. וכן יעקב אבינו כולל בתיבות ״לחם״ ו״בגד״ את כל הטובה החומרית שאדם יכול לקוות לקבל מיד ה׳ (בראשית כח, כ; עיין פירוש שם). (יט) ואהבתם וגו׳ – לכו בדרכי ה׳ באהבת הגר הנכנס לקרבכם מבחוץ. בקבלת הגר תַּראו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק, והאהבה שעם ישראל נוהג בה כלפי הגר, קובעים את אופי העם והארץ כעם ה׳ וכארץ ה׳. בחוגים אחרים, מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו. אולם בקרב עם ה׳ ובארץ ה׳, אנושיות טהורה המכירה את ה׳ היא קנה המידה היחיד לקביעת מעמד האדם. כי גרים הייתם וגו׳ – עיין פירוש, שמות כב, כ. (כ) את ה׳ אלקיך וגו׳ – אין ספק שטעמי המקרא מצרפים את תיבות ״את ה׳ אלקיך תירא אתו תעבד״ לרעיון אחד. פסוק זה מסיים את מחשבות היראה שהחלו בפסוק יז. זה עתה נאמר לך שהנהגת ה׳ מחשיבה רק את היסוד האנושי שבאדם. בהתאם לכך, שווה תמיד את אלוקיך לנגד עיניך. בדרך זו תגיע לידי הכרה שרק באישיותך המוסרית תהיה מסוגל לעמוד בדרישות ה׳, והכרה זו תשוב ותעורר אותך להתמסר כליל לעבודתו. ובו תדבק – הקדשת כל כוחותיך לעשיית רצונו הופכת לאמצעי דבקות בינך לבין ״האל הגדל והגבר והנורא״; כאשר תעבוד אותו, תהיה קרוב אליו. ובשמו תשבע – כל חייך צריכים להעיד שבעיניך שם ה׳ הוא הערך המוחלט והעליון. לפיכך העמדת עצמך תחת מרות שמו תערוב לאמיתת דבריך (עיין פירוש, לעיל ו, יג). (כא) הוא תהלתך וגו׳ – עתה מפתח הכתוב את מחשבות האהבה. משמעותו העיקרית של ״התהלל״ היא להקרין החוצה – הווי אומר, להביא לידי כך שמהותו הפנימית תהיה ניכרת על ידי גילויים עוצמתיים (השווה פירוש, שמות טו, יא). ״הוא תהלתך״: ה׳ ויחסך אליו הם היסוד שבו כל עצמיותך מוצאת מימוש עצמי והכרה. ״והוא אלקיך״: יחסו אליך כמנהיג גורלך וכמדריך מעשיך מגלה שהוא אלוקיך. הדדיות זו היא השורש של אהבה עמוקה. אשר עשה אתך וגו׳ הם גילויי ה׳ בדברי ימי ייסוד ישראל. את הגדלת ואת הנוראת – הוא עשה ״גדולות״ בהצלת ישראל, והוא עשה ״נוראות״ בהבאת עונש על מצרים. (כב) בשבעים וגו׳ ועתה שמך וגו׳ – עיין פירוש לעיל א, י. על ידי כוחו הנסי של ה׳ גדלה המשפחה ונעשתה לאומה. לפיכך, צריכה האומה לראות עצמה כאות להשגחה האלוקית; בעצם קיומה כבר קשורה האומה אל ה׳ בעבותות אהבה.מהדורת קרן הרב יוסף ברייער (תשע"ב–תשע"ו), באדיבות הוצאת פלדהיים (כל הזכויות שמורות להוצאת פלדהיים)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144