¹ כמבואר בהרחבה בפסוק ״בֹּא ...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל ... לְתֵיבוֹתָא״.

² אבל בפסוק המקביל ״הבאים מצרימה״ (בראשית מו ח) וברש״י שם: ״הבאים מצרימה – על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו״, צריך לתרגם ״דְּעָאלוּ״ בבינוני, עיין שם. ועיין להלן בפסוק יב על דיוק המתרגם בזמני הפועל.

³ ראה הערת המסורה לבר׳ ד א.

⁴ כראב״ע (הפירוש הארוך): ״איש וביתו – יוצא חלציו, ואין בית בכל המקרא אשה. והנה העד, איש וביתו באו, כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז ו), כי פשוטו בית אביו״. ואכן גם שם ת״א ״וִיכַפַּר עֲלוֹהִי וְעַל אֲנַשׁ בֵּיתֵיהּ״.

⁵ אבל ״נפש תחת נפש״ (שמות כא כג) ״נַפְשָׁא חֲלָף נַפְשָׁא״.

⁶ ברלינר, מסורה, עמ׳ 32.

⁷ כמבואר בפסוק ״את השמים״ (בראשית א א).

⁸ ״לחם ושמלה״, וראה גם ״אבני שוהם״ כאן.

⁹ וכן כתב ראב״ע: ״ויוסף שהיה במצרים במספר, הוא ושני בניו״. וראה ״נתינה לגר״ ו״לחם ושמלה״.

¹⁰ ספר הרקמה עמ׳ סג. וכן תרגם רס״ג. וראה התפעלותו של הרה״ג מאיר מאזוז מתרגום זה כדבריו במבוא לחומש ״איש מצליח״ (בראשית עמ׳ ז): ״פנינים רבים ונפלאים יש בת״א, ולפעמים בתוספת אות אחת מסלק קושיות רבות, כגון בריש פרשת שמות: וְיוֹסֵף דַּהֲוָה בְּמִצְרָיִם, הוסיף דל״ת ליישב שתי קושיות רש״י: ״והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים, ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים?⁠״. ורש״י ז״ל תירץ בדרך דרש, ואולם אונקלוס מפרש... הוא ובניו משלימים למניין השבעים״.

¹¹ קליין, מסורה, עמ׳ 95.

¹² כמבואר בפסוק ״פרו ורבו״ (בראשית א כב) ״פּוּשׁוּ וּסְגוֹ״.

¹³ וראה גם ראב״ע, רשב״ם ורלב״ג שהבחינו בין הפעלים.

¹⁴ וראה הערת המסורה להלן ״לֹחֲצִים אֹתָם״ (שמות ג ט) ״דָּחֲקִין לְהוֹן״.

¹⁵ בשו״ת ״משיב דבר״ חלק ב סימן קט הביא הנצי״ב דברי חכם אחד ״מופלג ומדקדק שהשיג מכמה קראי שלא נכתב בשמוש כלל [כלומר ״מלא״ אינו מצריך אות שימוש או מלת יחס] כמו וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן (ישעיהו ו ד) ועוד הרבה. ע״כ הכתוב אוֹתָם הוא כדין וכדת. ומת״א אין ראי׳ כי לשון ארמי לחוד ולה״ק לחוד״. אבל הנצי״ב השיבו: ״והנני לבאר דבכ״מ שפירש הכתוב אצל הפעל מלא הדבר אשר בו נתמלא, לא כתיב שום שמוש. וכן כאן: אלו פי׳ הכתוב ותמלא הארץ בנ״י לא היה כתוב שום אות השמוש (זולת כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם (ישעיהו ב ו) והוא משום שמשמעות מקדם ממה שיש בקדם היינו כישוף). אבל במקום שלא פי׳ אצל הפעל מלא אלא סמך על הכתוב מקודם, כתוב באות השמוש. אבל לא בשמוש ״את״ ולא בשמוש מ״ם אלא בשמוש בי״ת כמו אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם (קהלת ח יא), פירוש ברעה דכתיב מקודם. וכן היה ראוי לכתוב כאן ותמלא הארץ בהם. אבל שמוש אותם משמעו בדבר אחר עמם. ומת״א באמת אין ראיה כ״כ. ורק כעין ראיה״.

¹⁶ ״אוהב גר״, נתיב יג.

¹⁷ לשון רש״י על פי עירובין נג ע״א: ״ויקם מלך חדש על מצרים רב ושמואל; חד אמר: חדש ממש, וחד אמר: שנתחדשו גזירותיו. מאן דאמר חדש ממש – דכתיב חדש. ומאן דאמר שנתחדשו גזירותיו – מדלא כתיב וימת וימלוך. ולמאן דאמר שנתחדשו גזירותיו, הא כתיב אשר לא ידע את יוסף! מאי אשר לא ידע את יוסף – דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל״. ואף על פי שת״א הוא כדעת ״עשה עצמו כאלו לא ידעו״ ולשיטה זו ״מלך חדש – שנתחדשו גזירותיו״, אונקלוס תרגם ״מלך חדש״ – ״מַלְכָּא חֲדַתָּא״ כי אינו כולל מדרשים בתרגומו. אבל המיוחס ליונתן שתרגם ״וְקָם מִלִיךְ חָדַת כְּמִין שֵׁירוּיָא״ [ויקם מלך חדש כעין התחלה] רמז לדעה ״שנתחדשו גזירותיו״. ואולם המשכו ״דְלָא חֲכִּים יַת יוֹסֵף וְלָא הֲלִיךְ בְּנִימוּסוֹי״ הוא כדעת ת״א (על פי ״תרגומנא״ ו״נפש הגר״).

¹⁸ על ״שינוי העניין״ לכבוד אבות ראה בהרחבה ״ותגנב רחל״ (בראשית ל כ) ״ונסיבת רחל״.

¹⁹ אבל הרה״ג אביגדר נבנצל פקפק בדבריו כי גם לאחר דברי יוסף השיבו המצרים ״וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה״ (בראשית מז כה).

²⁰ ודודי הרה״ג יעקב ק׳ רייניץ הביא ראיה לפירוש זה מדברי הגמרא ״⁠ ⁠׳ותאמר מילדי העברים זה׳ (שמות ב ו) מנא ידעה? שראתה אותו מהול״ (סוטה יב ע״ב). כלומר, מאחר שהמצרים פסקו למול, ידעה שהוא מילדי העברים.

²¹ כתב יד ספר הרמזים לרבינו יואל על התרגום, מובא ב״תורה שלמה״ אות פו. ומקורו בפדר״א פרק כט: ״מכאן אתה למד שבני יעקב נמולין היו, בני יעקב מלו את בניהם ואת בני בניהם והנחילם לחק עולם עד שעמד פרעה הרשע וגזר גזירות קשות ומנע להם ברית מילה״.

²² אבל בפסוק יד נאמר ״וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם... אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם״ ברבים, כי הוא מוסב לפסוק שלפניו ״וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ [ולא: אֶת עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל].

²³ אבל אין הוא עקיב בשיטה זאת: ״וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם... וַיָּלֶן הָעָם״ (שמות יז ג) ״וּצְהִי ... וְאִתְרָעַם״ שניהם ביחיד. ועיין בפסוק ״וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ״ (שמות טז ד) כללים נוספים לתרגומי פעלים המצטרפים לעַם.

²⁴ על חילוף קרא/קרה בת״א ראה בפסוק ״אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים״ (בראשית מט א).

²⁵ סוטה יא ע״א: ״ונלחם בנו ועלה מן הארץ – ועלינו מיבעי ליה! א״ר אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו בחבירו״. ובדומה לו תרגם בשולי ת״נ ״וניסוק מן ארעא״, ראה מאורי, פשיטתא, עמ׳ 137.

²⁶ לדעת ״נתינה לגר״ הוצרך לשינוי כי אין במקרא מַס ברבים. אבל יא״ר ו״מרפא לשון״ פירשו: לא מצינו שגבה מהם מיסים. ועוד, הכתוב מעיד ״שָׂרֵי מִסִּים למען ענותו״, הרי שבאו להרע [וב״שדה ארם״ פירש מִסִּים מן מְעַסִּים על דרך ״וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים״ (מלאכי ג כא), ורחוק]. על דרכו לתרגם בדמיון צלילים עיין ״לרוח היום״ (בראשית ג ט). על פשיטתא שתרגם ״שליטא בישא״ ראה מאורי, פשיטתא, עמ׳ 309.

²⁷ ״נפש הגר״. על ״שלטון״ שנתייחד לגויים ראה רש״י על ״הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן (זכריה יג ז) – תרגם יונתן המקרא הזה בעכו״ם: וְיִתְבַּדְרוּן שִׁלְטוֹנַיָא. ואין לשון התרגום הזה נופל על ישראל שלא מצינו בתרגום ובמקרא שִׁלְטוֹנִין בישראל, אלא מלך ושרים ותרגום שלהן רַבְרְבִין״. וראה לכך עוד בפסוק ״וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ״ (בראשית יז ו).

²⁸ דוק: בת״א ״שָׂרֵי מִסִּים״ – ״שִׁלְטוֹנִין מַבְאֲשִׁין״ הסומך נהפך לשם תואר. על דרכו זו ראה להלן ״לֵיל שִׁמֻּרִים״ (שמות יב מב) ״לֵילֵי נְטִיר״.

²⁹ כהערת דב רפל (ת״א, עמ׳ 189): השורש סכ״ן מופיע במקרא בצורות שונות ובמשמעויות שונות. הוא קיים גם בארמית ונושא אתו יותר משמעויות מאשר בעברית המקראית, ואולם אין משמעויות אלה הולמות את פסוקנו. רק בפסוקי דבה״י נמצאת מִסְכְּנוֹת בהוראת אוֹצָרוֹת על כן נראה שת״א הוא הנכון. כנגד זאת תרגומים אחרים לא שמו לב לכתוב בדבה״י ותרגמו לפי השערה: ת״נ ות״י – ״תלילן״, גבוהות, וכך בקירוב גם בתה״ש. המיוחס ליונתן צירף את שני התרגומים וכתב ״קוּרְיַין תְלִילִין לְשׁוּם בֵּית אוֹצְרוֹי״. ואילו באחד מנוסחי הולגטה הרומי תרגמו בנוסח מתמיה כאילו כתוב ״משכנות״ במקום מִסְכְּנוֹת. ו״נפש הגר״ שיער שערי האוצרות נצרכו לשמירת הכסף שנאגר במצרים בשנות הרעב.

³⁰ לטעם התוספת ״בֵּית אוֹצְרֵי״ עיין ״ולמקוה המים״ (בראשית א י) ״ולבית כנישת מיא״. ולא כמקצת נוסחים שהשמיט ״בית״ ותרגמו קִרְוֵי אוֹצְרָא, או קִרְוֵי אוֹצְרִין.

³¹ לזיהויים פִּתֹם=טָאנִיס, רַעַמְסֵס=פִּילוּסִין ראה ״דעת מקרא״. אבל רש״י והמיוחס ליונתן זיהו את פיתום עם פִּי הַחִירֹת (שמות יד ב) כמבואר שם.

³² כמבואר בפסוק ״וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי״ (בראשית ח כא). וראה גם להלן ״חֹנִים עַל הַיָּם״ (שמות יד ט).

³³ וכן הדרשות הבאות: ״אז שר משה אינו אומר כן אלא אז ישיר (שמות טו א). נמצאנו למדים לתחיית המתים מן התורה״ (מכילתא; סנהדרין צא ע״ב); ״תרעץ אויב (שמות טו ו). רעצת אויב אינו אומר כן אלא תרעץ אויב לעתיד לבוא״ (מכילתא); ״הרסת... שלחת... אכלמו אין כתיב כאן אלא: תהרס... תשלח... יאכלמו (שמות טו ז) לעולם הבא... לעתיד לבוא״ (מכילתא); ״אם כה יאמר (בראשית לא ח) צפה הקב״ה מה לבן עתיד לעשות עם אבינו יעקב... אם כה אמר אין כתיב כאן אלא אם כה יאמר״ (ב״ר עד).
אבל אונקלוס מספק בכל אלה את הזמן המדויק ומתרגם על פי הפשט: ״אז ישיר משה״ – ״בכן שבח משה״ בעבר, וכן בבאים: ״תרעץ״ – ״תברת״, ״תהרס... תשלח... יאכלמו״ – ״תברתנון... שלחת... שיצינון״, ״אם כה יאמר״ – ״אם כדין הוה אמר״. מסוג זה גם ״הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ״ (שמות יב כט) ״דַּעֲתִיד לְמִתַּב עַל כּוּרְסֵי״. בהרחבת הדברים ראה א׳ בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים, ב, תל אביב תשל״א, עמ׳ 527 ואילך.

³⁴ כגון רש״י ״וגללו (בראשית כט ג) – וגוללין ותרגומו וּמְגַנְדְּרִין״; ״ושב אל המחנה (שמות לג יא) – תרגומו וְתָב לְמַשְׁרִיתָא לפי שהוא לשון הווה. וכן כל הענין: וראה כל העם (שמות לג י) וְחָזַן, ונצבו (שמות לג י) וְקָיְמִין, והביטו (ח) וּמִסְתַּכְּלִין, והשתחוו (י) וְסָגְדִין״ ועיין שם בביאורנו. רמב״ן כגון, ״ומולדתך אשר הולדת אחריהם״ (בראשית מח טו) – אבל הוליד אחרי כן בנים כדעת אונקלוס שאמר ובנין דתוליד בתריהון, ויהיה אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ עבר במקום עתיד״.

³⁵ היות ש״וַיָּקֻצוּ מפני בני ישראל״ הוא מקרא קצר (לא נאמר במה קצו), השלים רש״י את המושא ופירש ״קצו בחייהם״ על דרך ״קַצְתִּי בחיי״ (בראשית כז מו). [ובביאור שני כתב: ״ורבותינו דרשו, כקוצים היו בעיניהם״ כלומר המצרים היו כקוצים בעיני עצמם ואין צורך למושא (רא״ם ו״באר יצחק״)]. אבל מכיוון שאונקלוס שינה את מבנה המשפט הוצרך לתוספת תיבה: ״וְעַקַת לְמִצְרָאֵי״. ומה שתרגם וְעַקַת בנקבה פירש יא״ר שהוא מוסב ל״נפש״ לשון נקבה על דרך ״וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל״ (במדבר כא ה). אבל הרב יעקב לויפר העיר שאין צורך לדבריו, כי הפועל ״ועקת״ מוסב על כינוי נסתר שהוא על פי רוב ״זאת״ שהיא צורת נקבה.

³⁶ ולהשוואת הלשון תרגם גם ״קַצְתִּי בְחַיַּי״ – ״עַקִית בְּחַיַּי״

³⁷ אבל ר׳ אברהם בן הגר״א בעל ״תרגם אברהם״ גזר טִינָא מן טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם (בראשית מה יז) ״כי מפני כובדו צריך טעינה״.

³⁸ על פי ״נפש הגר״.

³⁹ סוטה יא ע״ב: ״ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וגו׳ – רב ושמואל, חד אמר: אשה ובתה, וחד אמר: כלה וחמותה. מ״ד אשה ובתה, יוכבד ומרים; ומ״ד כלה וחמותה, יוכבד ואלישבע״.

⁴⁰ ״מדרש תדשא״ (אוצר המדרשים מהדורת אייזנשטיין, עמוד 486): ״ועוד יש נשים חסידות גיורות כשרות מן הגוים ואלו הן: אסנת, צפורה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות ויעל״. ילקוט שמעוני יהושע רמז ט : ״יש נשים חסידות גיורות: הגר, אסנת, צפרה, שפרה, פועה, בת פרעה, רחב, רות, ויעל אשת חבר הקיני״.

⁴¹ כך תרגמו השבעים, הירונימוס וכן כתבו פילון האלכסנדוני ויוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 203 [9 ב]). וכן פירש אברבנאל, ״לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת״ למילדות את העבריות, אבל המילדות עצמן היו מצריות: ״כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן? אבל היו מצריות מילדות את העבריות רוצה לומר, עוזרות אותן ללדת, כמו שכתוב בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת״. וכן כתב ר׳ חיים פלטיאל: ״מצאתי בשם רי״ח [=ר׳ יהודה החסיד] ששפרה ופועה מצריות היו בתחילה ונתגיירו דאל״כ היאך ציוה הוא להרוג את היהודים וגם הם היאך הודו לדבריו והלא אמ׳ בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע״ז וג״ע וש״ד״. וראה ״נתינה לגר״.

⁴² הפשיטתא והשומרוני מתרגמים גם בחומש שמות ״עבריתא״. כנגדם תרגום השבעים נוקט בדרך כלל ״יהודים״ גם בספר בראשית. המיוחס ליונתן מושפע מת״א אבל אינו עקבי כמוהו ולמשל ״לֶאֱכֹל את הָעִבְרִים לחם״ (בראשית מג לב) תרגם ״לְמֵיכַל עִם יְהוּדָאֵי״.

⁴³ ב״ר, צח ו: ״יהודה אתה יודוך אחיך – אמר ר׳ שמעון בר יוחאי: יהיו כל אחיך נקראים על שמך. אין אדם אומר: ראובני אֲנָא (=אני), שמעוני אנא, אלא יהודי אנא״.

⁴⁴ ראה ״תורה שלמה״ כאן אות קנו.

⁴⁵ ראה לכך במבוא ל״פרשגן״, עמ׳ 31.

⁴⁶ קרוב לכך ב״באורי אונקלוס״. וראה גם ״אמת ליעקב״ (שמות כא ב): ״עברי״ בפי הגויים הוא תמיד לגנאי.

⁴⁷ וכאן מקום לשתי הערות: [א] שימוש אנכרוניסטי (שאינו מתאים לזמן) מצוי הרבה בחז״ל כדי לבאר כוונתם לבני דורם. ולדוגמה, לסתירה בין שם אשת עשו ״יהודית״ (בראשית כו לג) ו״אהליבמה״ (בראשית לו ב) הביא רש״י שם את דרשת חז״ל: ״אהליבמה – היא יהודית, והוא כינה שמה יהודית לומר שהיא כופרת בעבודה זרה כדי להטעות את אביו״ ואף על פי ש״יהודי״ אינו מובן כלל בזמנו של עשו (יהודה טרם נולד!), לא נמנעו חז״ל מלפרש את צביעותו של עשו כמי שמתחזה ליהודי, היות שכוונתם היא נגד המינים (ראשוני הנוצרים), ודרשתם מבארת זאת היטב. ואולם שלא כדרשות אנכרוניסטיות שאצל חז״ל מצוית לרוב, אונקלוס נוקט בתרגום אנכרוניסטי רק במקרים בודדים ותמיד לטעם מיוחד, כתרגומו כאן. וכן תרגומיו ״בֵּית מִשְׁכְּבֵי אֲבוּהִי״ (בראשית ב כד), ״וְיִצְלוֹב יָתָךְ עַל צְלִיבָא״ (בראשית מ יט), ״בְּנִיסָן״ (שמות יב יח), שנתבארו במקומם. על תרגומי שמות גאוגרפיים שמיעוטם אנכרוניסטיים, ראה בפסוק ״בין קָדֵשׁ ובין בָּרֶד״ (בראשית טז יד) ״בֵּין רְקַם וּבֵין חַגְרָא״. ולתרגומי מידות ומשקלות ראה ״וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא (שמות טז לו) ״עַסְרָה בִּתְלַת סְאִין״.
[ב] עקב תיבות שאינם מזמן התורה הבאים בת״א כגון ״יהודי״, דנו האחרונים בלשון רש״י ״ואונקלוס כשהוסיף לא מדעתו הוסיף שהרי בסיני ניתן״ (קידושין מט ע״א, ד״ה הרי זה מחרף). איך יאמר רש״י על לשון ״יהודי״ ש״בסיני ניתן״? האריך בכך ר׳ צבי הירש חיות ומסקנתו: אין לשון התרגום עצמו מסיני, וכוונת רש״י לקבוע שעיקרי אמונה וביאורי תושבע״פ הבאים בת״א יסודם מסיני, אבל ״אין לשון הארמי מסיני״ (מהר״ץ חיות, ״אגרת בקורת״, בתוך: כל כתבי מהר״ץ חיות, ב, ירושלים תשי״ח, עמ׳ תצה-תקמח, וראה שם עמ׳ תקטו). ושוב כתב באופן אחר: התרגום הוא משל עזרא הסופר, אלא שבהיותו נביא (״מלאכי זה עזרא״) מהימנים דבריו כאילו נאמרו בסיני (״אמרי בינה״ סימן ד, שם עמ׳ תתקא-תתקכח). וכן, שלשון התרגום אינו מסיני, הוכיח גם רמ״מ כשר בראיות רבות. ראה ״תורה שלמה״, מילואים לכרך יז, עמ׳ 317. לסיכום הדעות בראשונים ובאחרונים ולמחלוקתם של רמ״א ור״ש מפדוואה אם לשון התרגום מסיני, ראה במאמרי ״תרגום מסיני״, סידרא, טו (תשנ״ט), עמ׳ 110-95.

⁴⁸ קליין, מסורה, עמ׳ 52.

⁴⁹ ״אבני ציון – חוות יאיר״.

⁵⁰ ראה לכך עוד להלן ו יג; במ׳ א א.

⁵¹ וממנו למד רש״י לפרש ״ותחיין את הילדים – מספקות להם מים ומזון״, להתמדת קיומם.

⁵² רש״י: ״תרגום הראשון – וְקַיִּימָא והשני – וְקַיֵימְתִּין. לפי שלשון עברית לנקבות רבות, תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פָּעֲלוּ ולשון פְּעַלְתֶּן. כגון ״וַתֹּאמַרְנָה איש מצרי״ (שמות ב יט) – לשון עבר, כמו וַיֹּאמְרוּ לזכרים. ״וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם״ (ירמיהו מד כה) – לשון דִּבַּרְתֶּן, כמו וַתְּדַבְּרוּ לזכרים״.

⁵³ דוגמאות נוספות לדרכו זו של רש״י ראה בפסוק ״וישמעו אחיו״ (בראשית לז כז) וגם ״אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״ (ויקרא כב כח).

⁵⁴ וראה כעין זה בפסוק ״וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים״ (בראשית לג א) ״וּפַלֵּיג יָת בְּנַיָא״, עיין שם. אך אולי תרגם ״בנים״ מהעדר מקבילה ארמית ל״ילדים״, כמבואר להלן ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ״ (שמות כא ד) ״אִיתְּתָא וּבְנַהָא״ (האשה ובניה).

⁵⁵ וכן ברשב״ם: ״בריאות ופקחות וממהרות לילד״.

⁵⁶ ראה י׳ קוטשר, לשוננו, תשי״ז (כא) עמ׳ 251 שהוכיח על סמך הערבית וגם על סמך שפות ארופאיות שלמלה ״חי״ יש גם משמעות של ״מהיר, זריז״.

⁵⁷ ״כי חיות הנה, בקיאות כמילדות. תרגום מְיַלְּדֹת – חָיָתָא״, עיין בהערה הבאה. וראה גם בפסוק ״כָּעֵת חַיָּה״ (בראשית יח י).

⁵⁸ מלואים ל״תורה שלמה״, כרך ח עמ׳ 243. ואכן בלשון משנה חַיָּה היא יולדת וגם מיילדת: ״החיה תנעול את הסנדל״ (משנה יומא ח א) – יולדת, אבל ״נאמנת חיה לומר זה יצא ראשון״ (תוספתא בבא בתרא ז ב) – מיילדת. והטעם שרש״י הסתמך על התרגום (״תרגום מְיַלְּדֹת – חָיָתָא״) ולא על התוספתא, כי התרגום היה מצוי יותר בידי הציבור.

⁵⁹ או בצורת יחיד ״עַד לָא עַלַת לְוַתְהוֹן חַיְתָא וְיָלְדָן״, בטרם שבאה המילדת הן יולדות.

⁶⁰ ודוגמתו: ״בטרם תבוא ואברכהו״ (בראשית כז לג) ״עַד לָא תֵיעוֹל״ בעתיד, להטעמת כניסת יעקב המהירה כדי להקדים את עשו, וראה שם דוגמאות נוספות.

⁶¹ על פי ״באורי אונקלוס״.

⁶² ראה הערת המסורה בפסוק ״נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם״ (במדבר כז ז).

⁶³ כעין שכתב האדמור החב״די רמ״מ שניאורסון ב״ליקוטי שיחות״ שמות, א (תשס״ד): ״היאורה תשליכוהו״ נאמר על המתת גוף הבנים. ״וכל הבת תחיון״ – המתת נפש הבנות, שיגדלו אותן כמצריות. השווה ״והרגו אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ״ (בראשית יב יב) ״וְיָתִיךְ יְקַיְּימוּן״ כדברי רש״ר הירש: ״אילו הרגו גם אותך, לא היה זה תכלית הרע. אך הם יְחַיּוּ אותך, לחיים של קלון!⁠״.

⁶⁴ ״לחם ושמלה״ (וכן בחיבורו ״עוטה אור״, עמ׳ 16) שאל״כ איך ידעה? אכן חז״ל פירשו שראתה אותו מהול (סוטה יב ע״א).

⁶⁵ ״מרפא לשון״.

⁶⁶ ״באורי אונקלוס״ כשיטתו שנתבארה בפסוק ״אז הוּחַל לִקְרֹא בשם ה׳⁠ ⁠״ בר׳ ד כו).

⁶⁷ ״מיני תרגומא״, ״נתינה לגר״ וכן בחידושי מהרי״ל דיסקין על התורה, ירושלים תשמ״ה. וסרה שאלת ״שדה ארם״ עמ׳ 19, איך חלקו בש״ס על ת״א.

⁶⁸ ״פני דוד״ (מהדורת ירושלים תשי״ט עמ׳ 148): ״בשם נימוקי רבינו ישעיה הראשון זלה״ה: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. מה שתרגם אנקלוס כל ברא דיתיליד ליאודאי קשה, דהאמרינן בסוטה שאף על עמו גזר. ויש אומרים דהכי פירושו: כל ברא דיתיליד למצרים כדת יאודים יהיה לו. ורבנו צדקיה בר אברהם [בעל ״שבולי הלקט״] תירץ שיפה תרגם אנקלוס: דקודם לא גזר אלא על ישראל אבל באותו יום שנולד משה א״ל אצטגניניו שבו ביום יולד מי שעתיד להושיע ישראל ובאותו יום לבד גזר אף על עמו. וכן פירש המורה ז״ל שבאותו יום לבד גזר על עמו ואנקלוס לא דחק עבור יום אחד ״כל ברא דיתיליד״ סתם, שיהיה משמע שאף עמו על עמו גזר״. אבל לאחר שהביא דבריהם הוסיף החיד״א: ״אח״י [=אמר חיים יוסף]: שני הדרכים דחוקים. ואפשר דאמרו בשמ״ר דהגוים לא קבלו ממנו ונשארה הגזרה ליהודים, לכך פירש אנקלוס ליהודאי דזה היה המסקנא״. וראה על כך ב״תורה שלמה״ אות רב.