ומטעם זה תרגמו השבעים ״בהעלותך״ – ״בשימך״, כשתשים את הנרות, והכוונה לכלי השמן.
לתופעה זו המכונה מֶטוֹנִימְיָה [שימוש במילה בהוראה מושאלת] ולדרכו של ת״א בתרגומיה, ראה בהרחבה בפסוק ״וישמע בית פרעה״
(בראשית מה ב) המתורגם ״וּשְׁמַע
אֱנָשׁ בֵּית פַּרְעֹה״.
ספרי זוטא פרק ח ד״ה בהעלותך.
אמנם ״מרפא לשון״ הציע שתרגום ״
בְּאַדְלָקוּתָךְ״ הוא מילולי, כיון שבמקרא שריפה והדלקה נקראים העלאה, כמו ״וְאַף אֱלֹקִים עָלָה בָהֶם״
(תהלים עח לא), וכן שם ״וְגַם אַף עָלָה בְיִשְֹרָאֵל״
(תהלים עח כא) – ובשניהם הכוונה לחרון אף, וחרון הוא לשון דליקה ככתוב ״כִּי אֵשׁ אֲכָלַתְהוּ וַיֵּחָר״
(יחזקאל טו ה). ופירושו דחוק.
רש״י: ״אל מול פני המנורה – אל מול נר אמצעי שאינו בקנים, אלא בגוף של מנורה. יאירו שבעת הנרות – ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי״.
רא״ם בשם ריב״ש: ״לנגד פי הנר האמצעי יביטו פיות הנותרות משבעת הנרות שהן השש נרות״. ספורנו: ״כשתדליק את שש הנרות אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי... אז יאירו שבעת הנרות״.
רשב״ם לשמ׳ כה לז: ״והאיר על עבר פניה – ידליק הפתילות אל עבר מול [פני] המנורה שזהו לצד השולחן שכנגדו, כדכתיב ״ואת המנורה נוכח השולחן״, וכן כתוב ״אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, שכל שבעתן מאירין לצד השולחן שכנגדו לפניה״.
אמנם מהמיוחס ליונתן נראה שתרגם כשיטת רש״י: ״בִּזְמַן אַדְלָקוּתָךְ יָת בּוֹצִינַיָּא כָּל קֳבֵיל אַפֵּי מְנַרְתָּא יְהוֹן מְנַהֲרִין שִׁבְעָתֵי בּוֹצִינַיָּא תְּלָת לָקֳבֵיל רוּחַ מַעַרְבָא וּתְלָת לָקֳבֵל רוּחַ מַדִּינְחָא וּשְׁבִיעָא בִּמְצִיעָאָה״. וב״העמק דבר״ פירש ש״פני המנורה״ הוא הצד ממנו מדליקים, ובנוסף יהיו ששה נרות פונים לאמצעי.
בפירושו לשמות כה, לא.
הל׳ בית הבחירה (פ״ג הל׳ ד). וראה גם ״תרגומנא״ המציע שמאחר שבפסוקנו, בשונה מהציווי בספר שמות, לא הוזכרו כפתוריה, גביעיה ופרחיה – אולי בא ללמד שלדורות החיוב ב״מקשה״ שלא תהיה חלולה הוא רק עד ירכה עד פרחה. וראה גם ב״אבן האזל״ על אתר.
ושם פירש רש״י ״שדה ושדות – מרכבות נוי עגלות צב. ובלשון גמרא יש שדה תיבה ומגדל״. וכשם שמרכבה היא דבר חלול כך גם שידה. מת״א עולה ש״ירכה וקנה״ הם שני דברים שונים: ירכה היא התיבה שלמטה וקנה הוא גוף המנורה היוצא מן הירך וכן פירש רש״י. וזה שלא כברייתא דמלאכת המשכן פרק י ש״ירכה״ הוא הקנה האמצעי עד מקום שהקנים מתפרדים. וכן העיר שם הגר״ח קניבסקי על לשון הברייתא: ״כיצד עשה בצלאל את המנורה עשאה כמין קורה ועשאה (מרובה) [מיריכה] למטה גביעיה כפתוריה ופרחיה ומשך ממנה שני קנים״. אכן בחילופי נוסחים ברש״י כאן נכתב ״ירכה היא השדרה שעל הרגלים״ ואפשר שבגירסה זו בא להציע פירוש אחר בת״א: ״שִׁידַּהּ״, זוהי שִׁדְרָתָהּ של המנורה וזהו ״אבר גדול״ וראה ב״תוספות ערוך השלם״ ערך שד.
יש שרצו לפרש בדברי רש״י שמדרש האגדה בא לבאר את הפירוש הראשון: מי שעשאה, דהיינו הקב״ה כפי שאומר המדרש. עיין רא״ם שדוחה פירוש זה.
אבל הרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א העיר שכוונת רש״י ״מי שעשאה״ פירושו: מי שלא יהיה, או בצלאל או אחד משאר חכמי לב. וכן מצינו בפרשת ויחי ״ויגד ליעקב״ שפירושו לפי הפשט – הגיד מי שהגיד.
רא״ם: לא קיחה ממש שפירושו מלשון קנין וכניסת הדבר תחת רשותו, כי הלויים לא נקנו לו ולא נכנסו תחת רשותו. וכן במדרש תנחומא ישן: ״והיו הלויים עומדין על הדוכן ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם, ראה חיבה שחיבב הקב״ה את הלויים. ומתחילה בחר בהם הקב״ה שיהו משמשין אותו, לפיכך אמר הקב״ה למשה הרבה הלויים חביבין לפני, קח אותם לשמי לשררה. מנין, ממה שקראו בענין קח את הלויים״. אין כאן לקיחה חדשה כראב״ע, אלא קירבה לשימוש לפניו.
והרה״ג דוד צבי הילמן זצ״ל הקשה: דברי הנצי״ב ש״וְהִטֶּהָרוּ״ כאן ו״וּטְהַרְתֶּם״ שבמלחמת מדין משמעותם ציווי לטבול צע״ג. כי בכל מקום שמסיים הכתוב בתיבות וְטָהֵר או וּטְהַרְתֶּם וכיו״ב אינו ציווי לטהר או להטהר ואינו אלא לשון הודעת העתיד: אחר שיקויים הציווי של ״וכבס בגדיו״ או של ״ורחץ במים״ וכיו״ב – אז יהיה טהור.
דברי ״הכתב והקבלה״ נתמכים אף מהמיוחס ליונתן ״וְהִטֶּהָרוּ״ – ״וְיִדְכּוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְּמַיָּא״.
וש״ב הרב משה אליעזר פוזן הביא בשם הרה״ג דוד צבי הילמן זצ״ל טעם שונה לשלושת התרגומים המוקשים: מכיוון ששלושתם היו בהוראת שעה, ואלו כיבוסים שאינם נוהגים לדורות [כבספר שמות שהוא קודם מתן תורה, וכן בפסוקנו ובמלחמת מדין] – לא חש אונקלוס לתרגם על פי ההלכה והעדיף לתרגם ״ויחורון״ כבכל מקום. (חומש ע״פ המסורה עם תרגום אונקלוס מדוייק, לונדון תשע״ב, עמ׳ 271). ולבי מהסס בדבר.
עיין רמב״ם הל׳ טומאת מת (ה ד), ובמשל״מ שם.
כך הנוסח אצל ברלינר, מסורה, עמ׳ 42.
כמבואר בנספח ״תרגומי הגשמה״ עמ׳ 916 ובפסוק ״וְיִקְחוּ
לִי תְּרוּמָה״
(שמות כה ב) ״וְיַפְרְשׁוּן
קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא״.
רפל, ת״א, עמ׳ 31.
וכן עוד ״
וְהֵבֵאתָ... אֶת הַדְּבָרִים
אֶל הָאֱלֹהִים״
(שמות יח יט), ״וּמֹשֶׁה
עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים״
(שמות יט ה) – ״
לִקְדָם ה׳ ״ [ולא: קֳדָם ה׳], לשלילת ההתקרבות.
ויתכן שנסמך על פסוק כא – ״וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ וַיְכַפֵּר עֲלֵיהֶם אַהֲרֹן לְטַהֲרָם״.
צרף לכאן בירור חילופי הנוסחים שבפסוק ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי״
(שמות ל לא) ״יְהֵי דֵין
קֳדָמַי״ או ״יְהֵי דֵין
לִי״, עיין שם.
ה״כתב והקבלה״ פירש נתונים מלשון נתינים, נכנעים לה׳ – שלא כתרגום. על כפל הלשון ״נְתֻנִים נְתֻנִים״ כתב: ״וכפל כאן נתונים נתונים להגדיל את כניעותם, שבלב שלם התפרדו מעדת החוטאים בעגל להשאר תחת כנפי השכינה״.
ועיין בהערה (לפרק ג) שם הובאה גירסת רבנו בחיי לתרגום פסוקנו ״מְסִירִין יְהִיבִין״.
דוגמא נוספת לשינוי מסביל לפעיל ״
וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״
(ויקרא כב ב) ״
וְיִפְרְשׁוּן״ (= יפרישו את עצמם) עיין שם.
ספרי וזאת הברכה ט.
״באורי אונקלוס״. אכן לפי חלק מנוסחאות התאג׳ אונקלוס נשאר נאמן לכתוב ותרגם בפועל עומד ״אַפְרָשָׁא מֻפְרָשִׁין״.
כפי שמשמע בספורנו שהנתינה כאן אינה קניינית אלא רק כמסירה: ״ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי, נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו״. ולעומתו באור החיים: ״כפל לומר תיבת נתונים, יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים״.
״עוטה אור״ (עמ׳ 41).
לשון וַיִּתְחַטְּאוּ קשה, שהרי הלויים לכאורה היו סבילים כשמשה היזה עליהם מי חטאת ומדוע נכתב בלשון התפעל? ואכן ראב״ע פירש כאן: ״וטעם ויתחטאו, כי גם הם עשו״ – שטיהרו את עצמם. נראה שכוונתו שהלויים סייעו בהזאת עצמם.
ולכן לא נמנע בפסוקנו מתרגום שני פעלים במונח אחד, כי עניינם שווה: ״וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם... לְטַהֲרָם״ – ״וְאִדַּכִּיאוּ לֵיוָאֵי... לְדַכּוֹאֵיהוֹן״.
רש״ר הירש: ״ויתחטאו הלויים – זו הזייה במי חטאת; השוה לקמן יט, יב: ויכבדו בגדיהם – זו טבילה; וראה פסוק ז״.
›אמנם הרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א העיר שעבודת הלויים אינה כוללת כניסה לאוהל מועד למעט כשנושאים את הכלים במסע ממקום למקום, ולדעתו הם באו (״אָתוּ״) להתייצב לפני משה או אלעזר, אבל נכנסו (״עָלוּ״) מהחוץ פנימה לקִרבת אוהל מועד. אך אולי אפשר לבאר עפ״י דברי רש״י למשנה
(ערכין י״ג ע״ב) שכתב: ״אין לוי קטן נכנס לעזרה –
לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן״, וא״כ גם כאן ניתן לכנות את כניסתם כעבודה.
יא״ר.
״תורה תמימה״ פרק ד, הערה א.
ובמלבי״ם: ״יש הבדל בין עבודה לשרות שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה׳ מיוחד בפ״ע קרוי עבודה, וע״כ ממ״ש ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפני עצמה
רק מסייע את אחיו, לאפוקי מלאכת השיר הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עבודה חשובה בפני עצמה ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד״. על דברי רש״י שחוזר גם לעבודת השיר ולא רק לטעינת עגלות עיין רמב״ן כאן. אמנם בספר ראש יוסף (לבעל הפמ״ג) על מס׳ חולין
(כד ע״ב) כתב שלוי שהגיע לגיל חמישים ולא יכול לעבוד עוד חוזר לנעילת שערים ולשיר כמסייע, דהיינו שאינו יכול לא להגיף דלתות בעצמו ולא לשיר בעצמו, אלא רק עם אחיו כסיוע – והן הן דברי התרגום ושרת את אחיו – עם אחוהי.
״לוית חן״, בתוך ספר ״אבני ציון״ לר׳ ב״צ ברקוביץ. ועיין עוד בביאורנו לפסוק בדברים המובא בהמשך.
