פסוקים א-ג.
לפנינו בלשון אחרת: אם עשית מצוה אחת, ואין אתה דואג ממנה מאותה מצוה (על טרחתך, או איבוד ממון למצוה, או למלגלג עליך) סוף שהיא גוררת מצוות הרבה... שמצוה גוררת מצוה.
כפי שמביא רבינו בהמשך הדברים – ׳מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה לעולם׳.
כל מראי המקומות דלהלן הביאם רבינו כמה וכמה פעמים לאורך פירושו על התורה (
עיין במדבר כד,ו ד״ה כגנות עלי נהר,
לעיל ה,
י, ובריש פרשת נצבים, ועוד), כשהנושא הזה מהוה ציר חשוב בפרשנותו. ובכמה מן המקומות תמהנו שנעלמו לכאורה מרבינו דברי הרמב״ם המפורסמים בפירוש המשניות סוף מסכת מכות, על דברי רבי חנניא בן עקשיא ׳רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות׳.
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו שבשכר שהאמינו בה׳ זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה...
ואמר, דמר הוה זהיר במצות ציצית, יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסק ליה חוטא (חוט של ציצית), ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה (עד שתיקנה).
פרשה ה׳, ד״ה מלך זה הקב״ה. וכן בויקרא רבה (
כב,
ב).
המשך הפסוק ״ומי אוהב בהמון לא תבואה״.
המשך המדרש: ״ומי אוהב בהמון וגו׳ ״ – שכל מי שהומה ומהמה אחר המצוות, ומצוה קבועה לדורות אין לו – מה הנאה יש לו?
כלומר, מצוה אחת שתעשוה תמיד ובעקביות, ולא משנה איזו היא.
אך לא ברור מדוע אינו מבקש לקיימם כבר מעתה לפני ביאתם לארץ? ועיין בדברי הירושלמי שהובא לעיל – ׳ונוחל את הארץ׳.
שהם דיני ממונות ע״פ דעת רבי יהודה, וכפי שנזכר שם: רבי יהודה אומר, סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה.
כשהכוונה הראשונה היא על ה׳תלמוד׳, כפי שביאר רבינו.
השמיט.
ומדוע השמיט ״משפטיו״.
כלומר, מצוה אחת שתעשוה תמיד ובעקביות, ולא משנה איזו היא.
מן הפורענות.
יש לעיין, כי מסקנת רבא שם: מצוה, בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא.
הרי ׳מצוה גוררת מצוה׳.
אותה מצוה ייחודית שייחדו לעצמם.
שהרי ׳בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו׳.
הובא בפסוק א׳ ד״ה וזאת המצוה.
על הפסוק ״לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך״. וכן ביאר רבינו לאורך כל חציו השני של חומש בראשית.
כאמור, רבינו מבאר את 3 הפסוקים הללו (א-ג) כעוסקים באדם שייחד לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מעולם.
עיסוק בגמילות חסדים יגרום שהקב״ה ״ייטב לך״ – גם בעולם הזה.
פני משה: כיבוד אב ואם – והדומין לה, מאלו שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב.
״אלוהינו״ (וכולל גם את משה רבינו עצמו).
״ואהבת את ה׳ אלוהיך״. וכן
(להלן ט,א) ״שמע ישראל אתם קרבים היום״. והרמב״ן השיב: אבל הזכיר ביחוד ״ה׳ אלהינו״, כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם תפארת. וברבינו בחיי כתב: מפני שרצה משה להכניס עצמו בכלל היחוד.
דאמר ר׳ שמעון בן לקיש, ״ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם״, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, ח״ו יש במטתי פסול... אמרו לו בניו ״שמע ישראל (לאביהם היו אומרים – רש״י) ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד...
הכוונה, שבניו אמרו בזה הלשון.
דאמר ר׳ שמעון בן לקיש, ״ויקרא יעקב אל בניו, ויאמר האספו ואגידה לכם״, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה. אמר, ח״ו יש במטתי פסול... אמרו לו בניו ״שמע ישראל (לאביהם היו אומרים – רש״י) ה׳ אלהינו ה׳ אחד״, אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד...
וז״ל רבינו בפירושו ׳ברכת הנצי״ב׳ למכילתא, ריש פרשת יתרו על דברי המכילתא שכשניתנה תורה וזעו כל מלכי האדמה בהיכלים, באו לבלעם ושאלוהו שמא הקב״ה מביא מבול: אמר להם, שוטים שבעולם, כבר נשבע הקב״ה לנח שאינו מביא מבול לעולם שנאמר
(ישעיהו נד,ט) ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״, וכתב על כך רבינו: אל תתמה דהאי קרא ״אשר נשבעתי וגו׳ ״ ישעיה אמרה? דכיוצא בזה איתא בב״ב
(כא,ב) גבי יואב ׳אמר ליה, כתיב ״ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה״ ׳, וירמיה אמרה (מח,י). וכתב הרמ״ה שם בזה הלשון: ואע״ג דהני קראי ירמיה אמרינהו לבתר כמה דורות, כולהו גמרא גמירי להו וכו׳. וכך כתבו התוספות גיטין
(סח,א) ד״ה וכתיב זנות יין וגו׳ ׳אע״פ שזה הפסוק לא נכתב עדיין, היו יודעין... והנביאים הביאו הפסוקים המקובלים בהמשך דבריהם ע״פ רוח הקודש׳. ויותר מזה איתא במדרש רבה... והכי איתא במדרש תהילים... ומזה באים כמה מדרשי אגדות לדרוש מקראות שאמר דוד וכדומה על עצמו בתפלתו – על דורות קודמים, היינו משום שהיו מקובלים או הבינו בחכמתם... אלא משום שהיה מקובל לדוד וכדומה מכבר... והיה מקובל על פה, ובאו בדורות מאוחרים ואמרו וגם כתבו גם בענין שלפניהם באותו לשון המקובל מכבר. וכן מקרא ״שמע ישראל״... (עכ״ל). ועיין בענין זה באריכות בספר ׳פשוטו של מקרא׳ לאאמו״ר, חלק א׳, מדור ג׳, פרק 3 ׳גלגולו של כתוב בספרי התנ״ך׳.
גם ללא ההוכחה מדברי חז״ל הללו בפסחים, ברור שפרשת ״שמע״ היתה כבר ידועה לפני שנכתבה כאן.
ואלו הם שתים מתוך ארבע פרשיות שבתפילין, והוכחה חזקה היא.
לכאורה, אם שם ״הויה״ (רחמים) איך מתחבר לזה שם ״אלקים״ (דין).
וכ״כ רבינו גם בבראשית (
א,א. ח,טו. ט,טז. ט,
כו), ועוד.
״אלוהינו״.
״ה׳ ״.
מלבד ״ה׳ אלוהינו״ שאיננו דומים לכל אומה שיש לה שר ומנהיג שלה, וכנ״ל בקטע הקודם.
באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״. אמרו רבנן, היכי נעביד, נמריה (בקריאת שמע) לא אמרו משה רבינו (בתורה), לא נמריה – אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.
צער גופא מחמת תאוה – רש״י.
כך שיטת רבינו בכמה מקומות, וכן בהקדמתו לחומש במדבר, וב
במדבר פרק כ׳ בפרשת מי מריבה.
במשמעות של תוספת השפעה למעלה כביכול. וכך יסד מלכו של עולם יתברך דברכת האדם פועלת למעלה – רבינו לבראשית
(כד,כז).
בהרחב דבר.
על הפסוק ״רוכב שמים בעזרך״.
מדת ה׳מלכות׳.
וכנ״ל בד״ה ״ה׳ אלוהינו״, עיי״ש ברבינו.
שהוא אחד מעשרת הפסוקים שאומרים בפסוקי ׳מלכויות׳ בראש השנה.
במדת ההנהגה של למעלה מן הטבע.
כדי שנזכה להנהגה של למעלה מן הטבע.
מדת ׳מלכות׳ – הליכות עולם הטבע.
על כל אשר לו, כולל נפשו.
בעבור הנאהב.
ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול...
האופן השני של האהבה – ׳דביקות במחשבתו ותשוקה עצומה להשתעשע עם הנאהב׳.
כשסרקו בשרו במסרקות של ברזל, והגיע זמן קריאת שמע, וקרא ק״ש ושחק לפני טונוסטרופוס הרשע, ושאל אותו מה פשר השחוק הזה מתוך כאלו יסורין, ואמר לו שעד כה קיימתי שני חיובים מתוך חיובי האהבה ״בכל לבבך ובכל מאדך״, אך ״בכל נפשך״ – ׳לא הוה בדיק לי׳, ועתה כשאני מקיים ״ובכל נפשך״ אני שמח.
בלשון הירושלמי מופיע אהבה בלשון ״רחמתיה״, כי זהו תרגום הארמי ל׳אהבה׳ כמו בפסוקנו באונקלוס ״ואהבת את ה׳ ״ – ״ותרחם״. אך רבינו הבין שר״ע הגדיר את חיוב אהבת ה׳ כדביקות הרעיון באהבתו, ולכן הגדירו ״רחמתיה״.
לא מלשון רחמים, כדעת המפרשים שם, אלא מלשון אהבה בדביקות הרעיון בנאהב, ועיין.
רש״י שם: אאהבך, כדמתרגם ״ואהבת לרעך״ – ״ותרחם״. וכך ברד״ק וכך ביונתן שם ״אחבבינך״.
שביאר ״בכל נפשך״ – אפילו במקום סכנת נפשות (וכך הוא ברש״י כאן על אתר).
ש׳הוא׳ – הגוי, האנס, נוטל את נפשך.
או לאהוב אותו.
ולא ע״י אדם – שונאים, גויים.
אך קצ״ע, כי הציווי נאמר על ״ואהבת״ ולא על ״שמע... אחד״, ובהקשר ל״ואהבת״ המשמעות של ׳אפילו נוטל את נפשך׳ – כשהורגים אותך על יהדותך עדיין תאהוב אותו (ולא תסוג מאמונתך), ואילו לרבינו יותר היה מתאים לצוות על ייחוד ה׳ או ׳והאמנת בה׳ אלוהיך׳ – אפילו הוא נוטל את נפשך. ועיין.
אמר ר׳ יוחנן... כל עבירות שבתורה... יעבור ואל יהרג, חוץ מע״ז, ג״ע ושפיכות דמים... אינהו דאמור כר״א, דתניא, ר״א אומר, ״ואהבת וגו׳ ״, אם נאמר ״בכל נפשך״ למה נאמר ״בכל מאדך״, ואם נאמר... אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר ״בכל נפשך״... וכאן לא הובא הלימוד של ׳אפילו הוא נוטל את נפשך׳, והלא דבר הוא!!
שני אופני אהבת ה׳ שהוזכרו בתחילת הקטע.
כפי מה שהתבאר שם בהרחב דבר, הנהגת הטבע, וההנהגה שלמעלה מהטבע.
וההנהגה עמו היא למעלה מן הטבע.
ולא נאמר ׳ואהבת לה׳ אלוהיך׳. ועיין בזה באחרונים על הרמב״ם שהסיקו מזה ששונה מצות אהבת ה׳ ממצות אהבת הרע, ומצות אהבת הרע שונה ממצות אהבת הגר – ״ואהבתם את הגר״.
לאופן הראשון של אהבת ה׳, כפי שהגדיר רבינו בפסוק הקודם בתחילת ד״ה ״ואהבת את ה׳ וגו׳ ״, שהכוונה למסירות נפש על אהבת ה׳, איך יקיים מצוה זו כשלא הגיע לידי כך. על כן מסביר רבינו... ועיין ברבינו בהמשך דבריו (פסוק ז׳) שהאופן הראשון של אהבת ה׳ מתאים לכלל עם ישראל, והביאור של ״והיו הדברים האלה״ מתבאר כפי שביאר רבינו, אך האופן השני של דביקות בה׳ ותשוקה עצומה לאהבתו, מתאים רק לאנשי מעלה, ובהקשר להם המשמעות של ״והיו הדברים וגו׳ ״ מתפרשת בצורה אחרת, עיי״ש.
וכך איתא בפוסקים שצריך לקבל על עצמו מסירות נפש וכו׳.
לדעת רבינו שתי מילים אלו שייכות עדיין לפסוקים הקודמים העוסקים באהבת ה׳, כשהמשך הפסוק מ״ודברת בם״ עובר לעסוק בעצם הציווי לומר קריאת שמע כל יום. אך ע״פ דרשות חז״ל כל פסוקנו עוסק בענייני תלמוד תורה וכפי שמביא רש״י על אתר.
של אהבת ה׳ ע״פ שני אופניה, כמפורט לעיל ברבינו.
זה המקור לחיוב קריאת פרשת שמע כל יום. ויש לזה מקורות רבים בחז״ל בעיקר בהמשך הפסוק ״בשבתך בביתך וגו׳ ״ וכמובא ב׳תורה תמימה׳, עיי״ש.
לשון רבינו ב׳העמק שאלה׳ שם: שהרי הבה״ג מנה במנין המצות ק״ש, אלא ודאי איזו פרשה לכו״ע דאוריתא.
זו למעשה הגדרת הענין ע״פ בית הלל
(ברכות י,ב), כשהוכיחו (נגד דעת בית שמאי ממילים אלו שכל אדם יכול לקרוא כדרכו, בין עומד בין יושב בין הולך בדרך.
ברכות (יא,א).
כפי שדרשו בית הלל
(ברכות י,ב) – ׳בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים׳. ולאפוקי מבית שמאי. א״כ מילים אלו מגדירות את זמני החיוב, בעוד ש״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ מגדירות את מצבו של האדם.
כשאצל אדם כזה אהבת ה׳ מתפרשת באופן הראשון של מסירות נפש לאמונת ה׳.
אצלם אהבת ה׳ מתבטאת באופן השני של דביקות ותשוקה עצומה, וכנ״ל ברבינו בפסוק ה׳.
והובא ברש״י על אתר.
לשון הספרי: איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב״ה.
באופן השני שלה – הדביקות בה׳.
של הספרי ׳מכיר את הקב״ה ומידבק בדרכיו׳.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו... כמו שאמרו חכמים...
וא״כ אין הפסוק עוסק לכאורה בשקידת התורה? על כך ממשיך רבינו.
לא ברור אם כוונת רבינו לחלוק על הרמב״ם, ועיין בענין זה גם בחובות הלבבות, חשבון הנפש, חשבון כ״ה.
וז״ל הרמב״ם בספר המצוות מצות עשה ג׳: היא שצונו באהבתו יתברך, וזה שנחשב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולתיו, עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי... שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם...
רבינו ממשיך לפרש את הפסוקים לאותם אנשי מעלה שמקיימים את מצות אהבת ה׳ באופן השני, אצלם הדרך לאהבת ה׳ עוברת דרך לימוד התורה ושינונה.
ומקורו בספרי על אתר, עיי״ש.
זה לשונו: ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע״פ שאינן בניו, שנאמר ״ושננתם לבניך״, מפי השמועה למדו ״בניך״ – אלו תלמידיך, שהתלמידים קרויין ׳בנים׳, שנאמר ״ויצאו בני הנביאים״
(מלכים ב ב,ג).
והרי המצוה אינה לכתוב על מזוזות הבית, אלא על קלף ולחברו למזוזת הבית. ולא מצאנו התייחסות לבעיה זו אצל הראשונים.
כלומר, ״וכתבתם״ על מה שכשר לכתוב, ואותו לשים ״על מזוזות ביתך״ – בדרך של קביעה מבחוץ.
ולא כתוב ׳ועל שעריך׳, כמו שכתוב ״על מזוזות ביתך״.
וכנ״ל ״וכתבתם״ – על הכשר לכתיבה, ותשים אותו ׳בשעריך׳ – בתוך השער – לחקוק.
לחקוק במזוזת הבית ולקבוע במסמר על השער.
עד פסוק ט״ו.
זה לשונו: ״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך״ – אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע להם טובה... תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין. וכשהגעתי להשלים כל הלאוין וארא בחלום במראית הלילה הנה שכחת את העיקר ״השמר לך פן תשכח את ה׳ ״, והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם הואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין.
ועיין ברמב״ן שם בפסוק י״ד שכתב: שלא תלכו אחריהם בדבר מכל אלו – שלא תיראו מהם ולא תעבדו אותם ולא תשבעו בשמם.
רש״י שם: הוא הדין לרחוקים... עיי״ש.
ז״ל הגמרא: בעי ר׳ ירמיה, אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו. אימת, אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרו להו דכתיב ״ובתים מלאים כל טוב״ ואמר ר׳ ירמיה בר אבא אמר רב – כתלי דחזירי (חזירים יבשים), בשר נחירה מיבעיא? אלא לאחר מכאן (דהיינו בשבע שחילקו, דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל). ואבע״א, לעולם בשבע שכבשו, כי אישתרי להו שלל של עובדי כוכבים (כדכתיב ״אשר לא מלאת״ וכתיב נמי ״את שלל אויבך״), דידהו לא אישתרי, תיקו.
כלומר, זו דעת האבע״א בגמרא – לישנא בתרא.
כלומר, שלל של עובדי כוכבים.
מאכלות אסורות שהביאו עמם.
כפי שמבאר רבינו בהמשך דבריו בקטע המתחיל ׳ומה שהקשה הרמב״ן עוד׳.
כאן בפסוקנו.
זה לשונו: וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי עבודה זרה היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר
(להלן ז, כו) ״שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא״. ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי תורה הותרו, גזירות של דבריהם יהיו אסורות?
זה לשונו: ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן, התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו, כמו שמפורש בענין.
מאכלות אסורות שהביאו עמם.
פקוח נפש של שעת מלחמה, אך לא פקו״נ הפשוט של מות ברעב וכדו׳, כי כל התורה נדחית מפני פקוח נפש. והשוה לשון הכסף משנה שם: ואין כוונתו במי שהוא מסוכן מחמת רעבון, דהא פשיטא, ואפילו אינו מחלוצי צבא נמי, אלא כשתאב לאכול ולא שכיח ליה היתירא.
על מאכלות אסורים.
לשון הגמרא שם: תנא דבי רבי ישמעאל, עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר ״ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם״, אל תקרי ׳ונטמתם׳ אלא ׳ונטמטם׳. וכתב במסילת ישרים פרק י״א, שאמנם כל עבירה מטמטמת את הלב (כך לשון רבי ישמעאל – ׳עבירה׳), אך הלב מיטמטם במיוחד ע״י אכילת מאכלות אסורים שהופכים לחלק מגופו של האוכלם. ובעיון יעקב הוסיף שמפני כן נכתב פסוק זה ״ולא תיטמאו בהם ונטמתם בם״ בענין איסורי אכילה (אכילת שרצים).
שאינו איסור במהות, אלא חסר תיקון של הפרשת תרו״מ.
ז״ל התוספות: דדוקא במידי דאכילה אין הקב״ה מביא תקלה על ידן, שגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור.
וכעין דברי רבינו כתבו ה׳משך חכמה׳ וה׳תורה תמימה׳, עיין בדבריהם. ועיין גם בספר ׳יבקש תורה׳ (יו״ד עמ׳ י״א), ׳קריאה בקריה׳ עמ׳ רכ״ט. ובקובץ ׳עלים לתרופה׳ (תשס״ו) העירו שהמהר״ל (תפארת ישראל פרק ח׳) חולק על רבינו וסובר שהעבירה היא הגורמת לטמטום הנפש ולא עצם המאכל. ומוכיח כדבריו מ׳כתלי דחזירי׳ שהתירה התורה, ואם עצם המאכל מטמטם היאך התירה התורה לאכלם, אלא על כרחך שהעבירה היא הגורמת, וכשהתירתו התורה אין בזה טמטום.
שהתיר להם אכילת מאכלות אסורים במלחמה זו.
כנגד ההיתר.
פסוק י״ב ״השמר לך פן תשכח... את ה׳ אלהיך תירא וגו׳ ״.
וכפי שביאר רבינו בפסוק הקודם בדעת הרמב״ם, עיי״ש.
לומר לנו שכשהגמרא עסקה ב׳קדלי דחזרי׳, לאו דוקא, אלא כל איסורי מאכלות.
זהו ההיתר של ׳קדלי דחזירי׳ שהוזכר בחולין
(יז,א) ודן בו רבינו באריכות בפסוק הקודם.
לצאת ממצב של סכנת נפשות, שהרי אם כך לא היה צורך להיתר מיוחד בפסוקנו, עיין הערה 95.
של מלחמה.
כפי שהגדיר רבינו לעיל – שכל הקפדה במאכלים (כלומר, מחשבה והתחבטות כמה ומה לאכול) בשעת מלחמה מביאה לסכנת נפשות.
טיעון נוסף שלא הוזכר ברבינו לעיל.
יש צורך להיות נזהר בכמה דברים.
שהתיר להם אכילת מאכלות אסורים במלחמה זו.
פסוק זה מלמדנו לא תעשה של שכחת ה׳, עיין הערה 96 לעיל.
לשכחת ה׳.
תחילת הפסוק ״כי תצא מחנה על אויביך״.
״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלהיך״.
ומשמעות הדבר שרוצה שלא ׳תשכח׳ אותו.
שם מופיעה לשון זהה לפסוקנו מלבד ״ובו תדבק״ שלא מוזכר כאן.
לשון המדרש מופיעה בדברי רבינו להלן
(י,כ), עיי״ש, והביאו הרמב״ן בשלימותו כאן בפסוקנו על אתר.
ביחס למילים ״את ה׳ אלוהיך תירא״.
אברהם איוב ויוסף, ועיי״ש היטב.
של מלחמה.
לא מצאנו מפורש כך, אלא שצריך לנדותו... שכל מקום שהזכרת ה׳ מצויה, שם עניות מצויה, ועניות כמיתה. ועיין מהרש״א נדרים
(ז,א) ד״ה השומע.
שהשטן מקטרג בשעת הסכנה.
שגורם לטמטום הלב, וטמטום הלב יכול להוביל לירידה ביראת שמים.
המשך: ולעסוק במצוות, ואין לך עבודה אחרת.
שמדובר על שעת מלחמה.
ועיין ברמב״ן על-אתר ביאורו ב״ואותו תעבוד״ ע״פ דעת המדרש, ועיקרו של דבר ש׳כל מעשיך יהיו לשם שמים׳, עיי״ש היטב.
״את ה׳ אלוהיך תירא ואותו תעבוד״.
עיין ברש״י על אתר, וכן ברמב״ן.
לשון רבינו להלן
(י,כ): אז ״ובשמו תשבע״ הוא מצות עשה ג״כ, שזהו כבודו יתברך שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך...
׳שתפנה עצמך לתורה ולעסוק במצוות ואין לך עבודה אחרת׳.
וכך גם דרשו חז״ל בכתובות
(קיא,ב) על הפסוק
(להלן יא,כב) ״ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו״.
שמדובר על שעת מלחמה.
שמשמעותו שונה (בשעת מלחמה) מבשעת שלום, וכפי שביאר רבינו בפסוק הקודם שיפנה עצם מלחמתו לשם שמים וכו׳.
בעת מלחמה ׳אין מצב׳ של משיא בתו לת״ח וכדו׳.
ושאל רבינו בתחילת פסוק י׳: מאמר זה כבר נאמר ונשנה, ולמאי דייק המקרא ״מאלהי העמים אשר סביבותיכם״, מה נפקא-מינה איזו עבודה זרה, והלא כל ע״ז אסורה.
נראה לכאורה קושיא אלימתא על רש״י.
״סביבותיכם״ כפשוטו אלו שמסביב לא״י, ומדוע לא הזהיר על אלהי ז׳ אומות שבא״י...
בני ישראל.
של ז׳ אומות.
של ז׳ אומות.
עליה מדובר בכל הפסוקים האלה, כפי שהאריך רבינו מפסוק י׳ עד כאן.
כמוסבר בקטע הסמוך.
מיידי.
עליה מדובר בכל הפסוקים האלה, כפי שהאריך רבינו מפסוק י׳ עד כאן.
עד פסוק כ׳.
כהמשך לכל הפסוקים הקודמים לכאן מפסוק י׳.
וכפי שהביא רש״י כאן על אתר.
ולא נכתב כהמשך לפסוק הקודם העוסק בשעת מלחמה.
כלומר אינה ״בקרבך״ ממש.
יש סימון של סמ״ך (פרשה סגורה) המבדיל בין פסוקנו לפסוק הקודם, על אף ששניהם עוסקים באותו ענין.
לומדים מלשון הכפולה של שמירה.
רבינו לשיטתו לאורך כל הפסוקים מפסוק י׳, שכולם עוסקים בעת מלחמה, ובעת מלחמה יש הדגשים מיוחדים שהתורה מדגישה לעם ישראל.
״עדות וחוקים״ משמעותם = לימוד תורה, כפי שמצאנו אצל רבינו במשמעות ״חוקים״ בכל התורה, ובמשמעות ״עדות״ עיין להלן פסוק כ׳.
רבינו לשיטתו לאורך כל הפסוקים מפסוק י׳, שכולם עוסקים בעת מלחמה, ובעת מלחמה יש הדגשים מיוחדים שהתורה מדגישה לעם ישראל.
עיין בראשית (
יב,יז. יד,יד. יז,ט. כו,
ה) ועוד.
אמר לו, אמש בטלתם תמיד של בין הערביים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה... אמר לו ״עתה באתי״, מיד ״וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק״.
של מלחמה.
זו המשמעות של ״משפטים״ בכל מקום ע״פ רבינו.
בכל מקום בתורה במשמעות ״חוקים״.
בעת מלחמה.
״הישר והטוב״ מוגדר אצל חז״ל כ-לפנים משורת הדין, רבינו מרחיבו לכלל גמילות חסדים, וכן לשון רבינו להלן
(יב,כח) ׳דברים שבין אדם לחבירו כמשמעות ״ישר״ שכתבנו בפתיחה דספר בראשית׳. ועיין היטב בדברי הרמב״ן על אתר.
בעת כיבוש א״י וחילוקה, שהיתה עת מלחמה.
ת״ר, עשרה תנאין התנה יהושע, עיי״ש.
מחוייבים בהם לעולם.
בכל מקום בתורה במשמעות ״חוקים״.
שהוזכרו מפסוק י׳ עד כאן.
לא רק מלחמת כיבוש ארץ ישראל, ועיין ברבינו פסוק י׳.
מלשון ׳פלא׳, כמו
(להלן ל,יא) ״לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא״, רש״י: לא מכוסה היא ממך.
רס״ג: מה סיבת העדות, וכן בראב״ע: הטעם, למה זה העול עלינו בינות בני אדם. ועיין ברמב״ן כיוון אחר.
בהגדה של פסח.
עדות, חוקים ומשפטים.
ז״ל רש״י שם: ׳לזכות את ישראל׳ – כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות, לפיכך ׳הרבה להן׳ – שלא היה צריך לצוות כמה מצוות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות, שאין לך אדם שאינו קץ בהן, אל כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן.
אך מדברי הרמב״ם המפורסמים בפירוש משנה זו נראה שפירש כך על תרי״ג מצוות.
המשך: הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
׳בדם׳ כדוגמא, וכמו כן בעוד איסורים רבים שנשנו כמה פעמים בתורה.
המסביר כל לאו בדם מה מלמדנו – דם התמצית, דם האיברים וכו׳.
וכנראה זו כוונת רש״י בפירושו על המשנה שם, הבאנו בהערה 178.
ז״ל הגמרא: אמר רב ששת, כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג׳ עשה, וכל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה.
בפרשת תצוה, בפרשת אמור ובפרשת בהעלותך.
״דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם״
(במדבר טו,לח).
על הפסוק ״וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה׳ את משה ואהרן כן עשו״.
פרשת בא, פרשה ט״ז.
להלן
(לא,יב) ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״.
לשון המכילתא: אלא ליתן שכר למביאיהם, לרבות שכר עושי רצונו, לקיים מה שנאמר ״ה׳ חפץ למען צדקו וגו׳ ״.
הלאוין והעשין שנכפלו בתורה כמה פעמים על אותה מצוה או עבירה, כמו באיסור של דם שהביא רבינו, ומצות תפילין וציצית וברכת כהנים.
כגון ההכנה לציצית ולסוכה, וכנ״ל.
הביאור של ׳יגדיל׳.
זהו ה״חוקים״ ע״פ דעת רבינו לאורך כל פירושו.
הם ״המשפטים״.
א״כ, אין כאן שאלה על טעמי המצוות כלל, כפי שהבין רבינו בשאלתו בתחילת הפסוק.
וכבר תמהו כל המפרשים על הגדה של פסח מדוע ה״לכם״ של הרשע מזכהו בתואר ׳רשע׳, ומוציא אותו מן הכלל, וגם ׳הקהה את שיניו׳, ואילו ה״אתכם״ של החכם אינו מצביע על חסרון.
עבודת הקרבנות.
ושאל רבינו בתחילת הפסוק הקודם איך סיפור יציאת מצרים עונה על שאלת החכם.
על ״החוקים והמשפטים״ (לא על שאלת ״מה העדות״).
בהגדה של פסח. וכן איתא בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) להלן
(כו, ח) ד״ה ויוציאנו ה׳ ממצרים.
על הפסוק ״והוצאתי אתכם... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים״.
והזכירו רש״י בתחילת פרשת בשלח
(שמות יד,יח) בפסוק ״וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים״.
ואם טבעם עז יש צורך לתת להם חוקים ומשפטים, וכדלעיל.
על הפסוק ״למען תהיה תורת ה׳ בפיך, כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים״.
זה לשונו: היה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, וכן יחזקאל מפרש (כ,ז) ״ואומר אלהם, איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו״.
לא מצאנו. ועיין להלן
(כו,ח) ברבינו.
זה לשון רבינו לשמות
(ז,ט): הכלל הוא כמו שכתב הרמב״ן בספר דברים
(יג,ב) ד״אות״ הוא אפילו אינו דבר פלא, אלא צמצום השעה, ו״מופת״ הוא דבר פלא. וממשיך הרמב״ן: והיו ביציאת מצרים ״אותות״ והם הדברים שיאמרו להם מתחילה... והיו שם ״מופתים״ שיעשו בחידוש, בלי שיקדימו להודיע בו.
זה לשון רבינו לשמות
(ז,ט): הכלל הוא כמו שכתב הרמב״ן בספר דברים
(יג,ב) ד״אות״ הוא אפילו אינו דבר פלא, אלא צמצום השעה, ו״מופת״ הוא דבר פלא. וממשיך הרמב״ן: והיו ביציאת מצרים ״אותות״ והם הדברים שיאמרו להם מתחילה... והיו שם ״מופתים״ שיעשו בחידוש, בלי שיקדימו להודיע בו.
א״כ שיעור הכתוב הוא א-ב, א-ב, ״אותות גדולים ומופתים רעים״.
נגד רצונם של רוב בנ״י שלא רצו להשתעבד להשגחתו יתברך ולמצוותיו, וכנ״ל בסוף דברי רבינו בפסוק כ״א.
בסוף הקטע בפסוק כ״א.
כאן לא הזכיר את ״העדות״ שהוזכרו בשאלת הבן (החכם) בפסוק כ׳. כי בפסוק זה נאמרת התשובה על השאלה השניה בענין ״חוקים ומשפטים״, ובפסוק הבא תיאמר התשובה על ״העדות״.
עיין בין השאר בהקדמתו לחומש זה, ולעיל (
א,ג. ד,א. ד,
ו).
כך מפרש רבינו בכל מקום לאורך כל פירושו עה״ת.
״לעשות חוקים״ משמעותו עסק התלמוד שהוא ״המשפטים״.
וזו התשובה על שאלת הבן בענין ״החוקים והמשפטים״, מדוע ה׳ ציוה לעסוק בהם אפילו בלעדי צורך הוראה, וכנ״ל ברבינו, והתשובה היא כדי להתיש כוחם של ישראל שהם עזים, וכנ״ל ברבינו בעקבות הגמרא בביצה
(כה,ב), ואת אופיים העז של בני ישראל ראינו במצבם במצרים, וכנ״ל.
אחר שקבענו דרך כלל שעם ישראל חייב ללמוד תורה עקב מדת העזות שבו, ממשיך הפסוק להגדיר שלשה אופני לימוד תורה בעם ישראל.
רש״י: ׳עלין׳ – שבגפן סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות, כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין מה שתלמידי חכמים אוכלים.
סדר שלש האופנים מובא כאן ע״פ הסדר שמתפרש בפסוקנו, וכפי שממשיך רבינו, אף שע״פ הסדר הרגיל – מחזיקי התורה היו צריכים להיות או בתחילה (הקדים זבולון ליששכר), או בסוף.
גם על ״העדות״ וגם על ״החוקים והמשפטים״.
מהי ״המצוה״, שאינה ״עדות חוקים ומשפטים״.
״המצוה״ היא ״העדות״.
וכפי שביאר רבינו לעיל באריכות שהכוונה לריבוי עשין ולאוין על איסור או מצוה, וכן תוספת מצוה על ההכנות למצוה בכמה מן המצוות שבתורה.
שהוזכרו בפסוק הקודם (שם ״חוקים״ כללו גם את ״המשפטים״).