׳ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים׳. ונפלאים דברי הראב״ע, וז״ל: וטעם ״בנים״ אחר שתדעו שאתם בנים לה׳ והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ו(אף) אם לא תבינהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם. וכך כתב מדעתו גם בעל ה׳תורה תמימה׳, עיי״ש לשונו.
זה לשונו: ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכיר שם
(ויקרא כא,ו) שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה (שם – ״לא יקרחו קרחה בראשם... ובבשרם לא ישרטו שרטת״), אבל כל העדה כולם קדושים וכולם ״בנים לה׳ אלוהיכם״ כמו הכהנים...
אכן הראב״ע והרמב״ן מסבירים זאת כטעם נוסף, אך תמיהת רבינו מובנת מאד.
שריטה.
בבחינת דבר הלמד מענינו – עשיית מעשה בגופו, על מת.
כגון בית דין אחד בעיר אחת, פלגא מורים כבית שמאי ופלגא מורים כבית הלל.
וכן משמע מהמשך לשון הגמרא ׳לימא קרא ״לא תגודו״, מאי ״לא תתגודדו״ שמע מינה תרתי׳, משמע אפוא, ששתי הדרשות הן דאורייתא כדעת רבינו.
הלכה י״ג: גדידה ושריטה – אחת היא. וכשם שהיו עובדי כוכבים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כן היו חובלים בעצמם לעבודת כוכבים, שנאמר ״ויתגודדו כמשפטם״ (מלכים א, יח,כה), גם זה אסרה תורה, שנאמר ״לא תתגודדו״... (הלכה י״ד): ובכלל אזהרה זו – שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת, זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר ״לא תתגודדו״ – לא תעשו אגודות אגודות (עכ״ל).
ואילו הטעם המוזכר בפסוק ב׳ ״כי עם קדוש אתה״ הוא טעם על המשמעות הראשונה של ״לא תתגודדו״ שהיא אזהרה על גדידה בבשר על מת, וכל זה לא כדעת רש״י ראב״ע רמב״ן שהובאו לעיל.
לכן אין בזה משום איסור ״לא תתגודדו״. אך ברמב״ם שהבאנו בהערה 8 כתוב לא כך, וצ״ע.
סברא דנפשיה של רבינו, שהרי ׳מנהג ישראל – דין הוא׳!
שהיא המשמעות הראשונה של ״לא תתגודדו״ בפסוק הקודם, עיי״ש ברבינו. יש לציין שההגדרה של ׳גדידה׳ בכלי מול ׳קריחה׳ ביד מקורה בסוגיא במסכת מכות
(כא,א).
כמשמעות ׳קדושה׳ בכל מקום.
והשוה עם הטעם של האבן עזרא, הבאנו בהערה 1.
הגמרא
(סנהדרין מו,ב) מסתפקת האם ההספד הוא כבוד המתים או כבוד החיים, אך הבכי (וישיבת ׳שבעה׳) הוא בודאי לתת כבוד למת.
עיין שו״ע אורח חיים סימן עא-עב.
אולי כוונת רבינו להספד, ובעניין זה עיין ברמב״ם הלכות אבל, פרק י״ב.
כלומר, כל המעוניין לעבוד את ה׳ חייב להכנס לכלל ישראל ולהיות גר צדק, ואין דרך אחרת.
ע״פ ישעיהו
(יח,ב) ״לכו מלאכים קלים אל גוי ממושך ומורט אל עם נורא״, וכן שם פסוק ז׳ ״יובל שי לה׳ צבאות עם ממושך ומורט ומעם נורא״.
לעומת הכתוב המקביל אצל כהנים
(ויקרא כא, ה) ״לא יקרחו קרחה בראשם״. ואף שחז״ל למדו מזה לעשות כל הראש כבין העינים, כמובא ברש״י על-אתר, אך עדיין שאלת ה׳מדוע׳ קשה, מדוע כאן נאמר ״בין עיניכם״ ובכהנים ב״ראשם״, ולא להיפך... על כך עונה רבינו שבישראל בא לרמוז את ענין כבודם של ישראל וכו׳.
וז״ל בראב״ע: כל דבר שהוא נתעב לנפש הטהורה, כמו שרץ הארץ. וברמב״ן: וענין כל תיעוב – שנאה ומיאוס, כענין... ״כל אוכל תתעב נפשם״
(תהילים קז,יח)...
דוקא ליהודי.
כלומר, ראוי שהיהודי יביא את עצמו לדרגה כזאת שתיעוב הענין מצדו יתברך הופך להרגשת תועבה מצדו הוא.
זהו מעין תהליך מ״לא תוכל״ (אין לך רשות) אל ״לא תוכל״ (אין אתה מסוגל).
לשון הגמרא ׳שהנפש קצה בהם׳, ומבאר רבינו שמדובר רק על ישראל, כי אם נשחטה שלא כדין אין בה כל דבר שיכול להמאיס אותה וכדו׳, באשר נפש הגוי לא קצה בהם.
פיסקא צ״ט: בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר נאמר כאן ״תועבה״ ונאמר להלן
(יז,א) ״לא תזבח לה׳ אלהיך שור ושה... כי תועבת ה׳ אלקיך הוא״, מה ״תועבה״ האמורה להלן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, אף ״תועבה״ האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר (עכ״ל). והובא ברש״י על אתר. דייק רבינו ׳ובספרי הוסיפו׳, כלומר, סוג אחר לגמרי שאינו שייך למושג של ״תועבה״ של אכילה כפי שביאר עד כאן. אלה הם דברים שכביכול הוא יתברך אינו סובל אותם עקב המום שבהם. הרי לפנינו שלושה דינים: תועבה, כל תועבה, תועבת ה׳.
מדוע קבעה התורה את המין ואחר כך (פסוק ג׳) הגדירה את סימני הכשרות וזאת לעומת הנאמר בפרשת שמיני
(פרק י״א) שם קבעה התורה רק את סימני הכשרות (שם פסוק ג׳) ולא את שמות הבהמות הטהורות.
כך שאי אפשר לברר אם מעלה גרה.
ואי אפשר עוד לברר אם היו סדוקות כדין מפרסת פרסה.
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות (א,ח).
אם כבר התפרשו שמות כל הבהמות והחיות הטהורות מה צורך להזכיר את סימני הכשרות.
בסוגית ״כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו״
(שמות כא,לז): ואמר רבא, זה בנה אב, כל מקום שנאמר ״שה״ אינו אלא להוציא את הכלאים.
לרבות את הכלאים של שה ועז שמותר באכילה, הואיל ויש לו את סימני הכשרות.
וחוזרת הבעיה מה הצורך בפסוקנו את ענין סימני הכשרות.
שאי אפשר לברר ע״פ הסימנים.
אם כבר התפרשו שמות כל הבהמות והחיות הטהורות מה צורך להזכיר את סימני הכשרות.
אינו יכול לזהות שבהמה זו היא כבש או עז.
על המשנה: רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב. אמר רב פפא, הכל מודים שצמרו פסול לתכלת... מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה, ודוקא...
אם כבר התפרשו שמות כל הבהמות והחיות הטהורות מה צורך להזכיר את סימני הכשרות.
ר׳ יהודה בן תימא אומר, אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר (רש״י: אלמא הותר לו לאכול בהמות וחיות)... התם בבשר היורד מן השמים... כי הא דר״ש בן חלפתא הוה קאזיל באורחא... נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה... בעי עלה דבר טמא הוא זה או דבר טהור? אמרו ליה, אין דבר טמא יורד מן השמים.
שם: בעי מיניה ר׳ זירא מר׳ אבהו, ירדה לו דמות חמור מהו? אמר ליה... הא אמרי ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. רש״י: ודבר שאינו הוא, ואם ישנו טהור הוא.
הלכות מאכלות אסורות (ב,א): ... איסור אכילתם (של בהמות וחיות שאין בהן סימן כלל) בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל ״אותה תאכלו״ (עכ״ל). ושם הלכה ג׳: האדם... אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה, לפיכך אינו ב׳לא תעשה׳ והאוכל מבשר האדם או מחלבו – בין מן החי בין מן המת – אינו לוקה, אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהם ״זאת החיה אשר תאכלו״
(ויקרא יא,ב), הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה – עשה (עכ״ל).
אותו בשר שירד מן השמים.
רש״י: גדול, כאילו הגיע לשליש שניו וגמרה גדילתו, דהכי שביחי ומעלי למיכל... לישנא אחרינא, שהיה טוב ובעל טעם כאילו הוא שלישי לבטן.
רש״י בעקבות מדרש חז״ל מפרש שכוונת התורה לבריה מיוחדת שיש לה שני גבין ושני שדראות, אך רבינו יפרש ע״ד פשוטו.
משמעות ״השסועה״ היא...
״כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות״...
כפי שפירש רש״י כאן ובפרשת שמיני.
בתחילת הפסוקים המתארים את המבנה של הבהמות שיש להן רק סימן טהרה אחד, שאסורים באכילה. עתה יסביר רבינו מדוע רק בפרשתנו מוזכרת ההגדרה ״השסועה״ ולא בפרשת שמיני.
משני צדדים.
אך כמובן שאין זה עונה על שאלת ה׳מדוע׳, מדוע בפרשת שמיני הגדרת ״השסועה״ נכתבה בפירוט (של החזיר) ואילו כאן נכתבה במשפט הכללי.
הובא ברש״י על אתר.
מלת השלילה ״לא״.
שם כתוב אצל הגמל ״ופרסה איננו מפריס״. וז״ל רבינו שם בהסבר הדבר: היינו משום דלשון ״איננו״ אינה שלילה בהחלט כמו לשון ׳לא׳, והוא משום דגמל אפשר לעשות בידי אדם פרסות ולשסע פרסה שלו, אלא שעתה אינו מפריס. עוד צריך לפרש ״איננו מפריס״ – כהכשר הקודם, דהיינו שתי פרסות, אבל ודאי מפריס הוא אלא שאינו בהכשר. וגם זה נכלל בלשון ״איננו״ – שאינו כל כך כדבעי.
א״כ מדוע בכל זאת מוזכרת כאן אצל הגמל המלה ״לא״.
שהם הארנבת והשפן שבסוף הרשימה.
ד״ה והנה מראה שפל מן הקיר: כבר ביארנו (בפסוק ג׳) כלל בפרשיות הללו דבמקום שכתוב שני אופנים במקרא אחד, בא המקרא שאחריו ביחוד על האופן השני שבמקרא הקודם [וזהו דרך המקרא בכל מקום, כדאיתא בחולין
(כז,ב) דהא דכתיב ״ושפך את דמו״
(להלן יז,יג) קאי רק על עוף דסליק מינה, ולא על חיה גם כן דכתיב ברישא דקרא].
וז״ל החזקוני שם: ״טמא הוא לכם״ – מאוס ונתעב, לשון ״ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא״
(יחזקאל ד,יג). ואין לפרש טומאה ממש שהרי אין טומאה בדגים.
לא ברור מדוע לא הבהיר רבינו נקודה זו כבר בפסוק הקודם על גמל וארנבת וכו׳ שכתוב שם ״טמאים הם לכם״.
שואל רש״י הרי אין איסור נגיעה לישראלים בנבלה, אלא רק לכהנים.
(לשון רבינו ויקרא יא,ח) ואזהרת ״לא תגעו״ כתב הראב״ד בתו״כ שבא להרחקת אכילה, כענין שנאמר בעץ הדעת
(בראשית ג,ג) ״לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו״. והמגע עצמו אפשר לומר כי הוא מגע איסור באוכל של היתר ובבולע, כענין שנאמר
(ויקרא ו,כ) ״כל אשר יגע בבשרה״ ומפרשים לה בבולע, עכ״ל.
רש״י הביא כאן דרשת חז״ל ׳להתיר משולחת שבמצורע׳, ולהלן כתב ׳ולא את הטמא, בא ליתן עשה על לא תעשה׳. ועיין בהמשך דברי רבינו.
בסוגית ׳עוף טמא פטור מלשלח׳ (בדין שילוח הקן): מנא הני מילי? אמר רבי יצחק, דאמר קרא ״כי יקרא קן צפור לפניך״, ״עוף״ משמע בין טהור בין טמא, ״צפור״, טהור אשכחן דאקרי ״צפור״, טמא לא אשכחן דאיקרי ״צפור״.
ומסביר רבינו את דברי חז״ל, שהרי לכאורה גם על ״עוף״ כתוב ״כל עוף טהור תאכלו״, על כך ממשיך רבינו... ועיי״ש ברש״י ד״ה עוף משמע בין טמא וכו׳, וזה לשונו: כדכתיב ״כל עוף טהור תאכלו״, וכתוב (פסוק י״ט) ״כל שרץ העוף טמא הוא לכם״. וכתיב (
ויקרא יא,) ״תשקצו מן העוף״.
כל הרשימה בפסוקים יב-יט.
כלומר, מכלל לאו, עתה בהמשך אנו שומעים את ההן. כלומר, הרשימה בפסוקים יב-יט היא מלאה ואין מוסיפים עליה, באשר התורה נקטה דרך קצרה בזה שהיא כתבה את האסורים, כשהמותרים רבים מהם.
והרי כבר הגדרנו ש״צפור״ היא רק טהורה, ומאי אתא ״טהורה״ לאשמועינן? (אך ניתן היה לומר שכאן הוא המקור לכך).
עיין בהערה 58. אך רש״י על-אתר כתב ׳להתיר משולחת שבמצורע׳.
בא ליתן ׳עשה׳ על ׳לא תעשה׳.
לשון יחיד.
שיש לאו באכילתה (״לא תאכלו״).
עשה מהפסוק הקודם, ולאו מהפסוק הזה, וכנ״ל ברבינו.
לכאורה אם מוסב על שחוטה דמצורע היה צריך לכתוב ׳ממנו׳.
וכפי שפירש הראב״ע כאן ׳כארבה׳, וביאר החזקוני: לפי פשוטו, להביא חגבים טהורים שלא הזכיר כאן. והביא זאת הרמב״ן בפסוק ג׳ מהספרי: רבי שמעון אומר, ״כל עוף טהור תאכלו״ – אלו חגבים טהורים, ועיין המשך דברי הרמב״ן שם.
מה מלמדנו ה״כל״.
שיתכן והבשר נמאס, וממילא בעל נפש עדינה יתרחק ממנה.
כדעת הספורנו, לא כדעת הרמב״ן ש״כי עם קדוש אתה״ מוסב על לאחריו ״לא תבשל גדי וגו׳ ״.
שיתכן והבשר נמאס, וממילא בעל נפש עדינה יתרחק ממנה.
וכעין זה פירש הספורנו.
״ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו״, ושם הקדים הכתוב ״ואנשי קודש תהיון לי״ במקביל ל״עם קדוש״ אצלנו. ועיין שם ברבינו בהרחבה נגד ׳הדעות המשובשות׳.
חיזוק לשיטת רבינו שאין הכוונה לנבילה ש׳מתה ממש׳.
כאשר אז ״ואכלה״ מוסב הן על הגר והן על הנכרי, כאשר ההבדל הוא רק בזה ש׳לגר בנתינה ולנכרי במכירה׳.
חולין (לג,א): אמר רב אחא בר יעקב, שמע מינה מדר׳ שמעון בין לקיש מזמנין ישראל על בני מעיים, ואין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים... עובדי כוכבים דבנחירה סגי להו, ובמיתה תליא מילתא, הני כאבר מן החי דמו.
כמובא ברש״י על-אתר.
משום איסור ״לפני עור״. (אסור להושיט ׳אבר מן החי לבן נח׳).
לכן ״ואכלה״ צמוד לדין ״גר״. (עיין בדומה לזה ׳משך חכמה׳ שמות ז,כב ד״ה בלטיהם).
וחידוש הוא של רבינו. חידוש זה בודאי קשה לדעת ר׳ יהודה שם שהקדמת גר לנכרי נלמדת מסברא שכן אתה מצווה להחיותו (לגר), א״כ לכאורה אין נ״מ בין אכילה לסחורה, ועיין.
כלומר, המקור מציין את הפעולה באשר היא, ללא זיקה אל אדם מסוים או זמן מסוים. השוה רש״י שמות
(כ,ח) ד״ה ״זכור״ (׳תנו לב לזכור
תמיד׳). מעין מקור במקום פועל רגיל
באמצע פסוק מצינו רק בעוד מקום אחד בתורה, והוא
(במדבר ל,ב) ״איש כי ידור נדר לה׳ או
השבע שבועה״ (במקום ׳ישבע שבועה׳).
ומדוע היתה הוה אמינא שיאסר ע״י שליח. ממשיך רבינו...
יו״ד סימן קי״ז סעיף א׳: כל דבר שאסור מן התורה, אף על פי שמותר בהנאה, אך הוא דבר המיוחד למאכל, אסור לעשות בו סחורה... (עכ״ל).
ולא נאמר שהשליח קונה ממך ומוכר לנכרי.
שם ס״ק ב׳, וזה לשונו: ... והך מכירה אין בה חילוק בין מוכר ע״י עצמו למוכר ע״י אחר, דקיי״ל – בכל התורה שלוחו של אדם כמותו. ולישנא דקרא נמי הכי דייקא, דקאמר ״או מכור לנכרי״ ולא אמר ׳תמכור׳, כמו שאמר בתחילה ״לגר... תתננה״, אלא להורות שאף שהמכירה היא שלא על ידך אלא ע״י אחר – שרי...
ומדוע כאן נכתב אחר איסור אכילת נבלה.
ע״י חלב האם שהתבשל עם הגדי. והשוה שיטת המורה, וכן אצל הספורנו לפסוקים הנ״ל (ועיין שם ביאורנו) שבישול גדי בחלב אמו היה פולחן הפוריות של עבודה זרה, ולכן הסמיכות באותו פסוק עם דין ביכורים, אשר מקומו בהרחבה הוא בפרשת כי תבוא. ועיין גם בספרנו ׳קדושת פשוטו של מקרא׳ פרשת ראה ׳בשר בחלב – המצוה המורכבת׳.
כפי שלמדו חז״ל על שלש הפעמים שנכתב האיסור, אחד לאיסור בישול אחד לאכילה ואחד להנאה – (רש״י), והפסוקים בפרשות משפטים וכי תשא עוסקים אחד באיסור בישול ואחד באיסור הנאה.
וזהו פשר הסמיכות שם לביכורים.
כלומר, מהפסוקים במשפטים וכי-תשא.
פסוקנו שהוא המקום השלישי של איסור ״גדי בחלב אמו״.
וזה אנו למדים מהסמיכות אל ״לא תאכלו כל נבלה״.
מלשון ״לא תבשל״.
השרו.
פסחים (מד,ב), ועיין ברמב״ם הלכות מאכלות אסורות
(ט,א).
ראש השנה (יב,א) ד״ה תנא דרבנן.
וזה לשון הרמב״ן אצלנו: ״מעשר דגנך ותירושך ויצהרך״, וכן יזכיר בכל מקום
(לעיל יב,יז) ״לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך״, וכן אמר בפרשת מתנות כהונה
(במדבר יח,יב) ״כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה׳ ״, כי
אלה בלבד החייבים בתרומות ובמעשרות
מן התורה... וכלשון הזה כתב רש״י
(ויקרא כז,ל) ״מזרע הארץ״ – הדגן, ״מפרי העץ״ – תירוש ויצהר (עכ״ל)... ופירוש ״דגן״ בלשון הקודש – חמשת המינים הידועים בתבואה [חטה, שעורה, כוסמת, שיפון, שיבולת שועל], ופירוש ״תירוש״ – היין החדש אשר ישיקנו היקבים, ״ויצהר״ – השמן אשר בהם... ויש ברייתות... והן מוטעות, אבל המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי ופשוטו של מקרא, כן הוא... (עכ״ל – עיין שם בארוכה).
ולא שאר הזרעים והירקות. ותירוש ויצהר אנו למדים מהפסוק הקודם.
ו״זרע״ כולל יותר מחמשת מיני התבואה.
לפנינו בירושלמי מעשרות ישנן שתי דרשות, אחת (ב,א): דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות. והשניה (ג,ב): דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח.
והרי גם קטניות וכדו׳ שאינן מחמשת מיני דגן נזרעים רק פעם בשנה.
והובא כאן ברש״י על-אתר.
רש״י, תוספות ורמב״ן.
הלכות תרומות
(ב,א):
כל אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה... ״ראשית דגנך״... מה דגן תירוש ויצהר
מאכל בני אדם... שנאמר ״דגנך״, אף כל כיוצא בהן חייב בתרומות
וכן במעשרות.
ולפי זה מובנת המלה ״זרעך״.
רמב״ם שם (הלכה ו׳): הירקות, אע״פ שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהן, לפי שנאמר במעשר ״תבואת זרעך״ – תבואה וכיוצא בה, אבל הירקות אינן בכלל ה״תבואה״.
והרי ׳תבואה׳ משמעה רק חמשת המינים.
על הפסוק ״ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו״.
״וממגד תבואות שמש״.
וכן באונקלוס על אתר. (אולי במשמעות ׳מעלה׳ ומכניס לאוצר).
החייבים במעשרות מן התורה כגון קטניות. רבינו מסביר כל זה כאמור אליבא דשיטת הגאונים והרמב״ם.
החייבים מדאורייתא בתרומות ומעשרות.
שלכולי עלמא חייבים רק מדרבנן.
מה שנכנס לגורן הוא הוא היוצא שוב לזריעה בשדה.
״השדה״ (ולא גינה) מלמד אפוא, על זרעים שאינם ירקות.
כלומר, רק את אשר נזרע פעם בשנה בלבד.
ללמד כי רק כאשר חברו יחד כל שלושת המרכיבים האלה, אז חייבים מדאורייתא בתרומות ומעשרות.
נזרעים לפעמים בדרך זריעת זרעים ולפעמים בדרך זריעת ירקות, והדין משתנה בהתאם.
מדאוריתא. חידוש להלכה.
כי יש להם את התכונות של ״יוצא״ ושל ״שנה שנה״.
שכל גידולי קרקע מלבד ירקות חייבים בתרומות ומעשרות מדאוריתא.
כשמשמעות ״דגן״ היא (לכאורה) – תבואה.
כוונת רבינו אינה ברורה, שהרי הסביר היטב מדוע נכתב ״דגן״ – כל דמידגין, ו״תירוש ויצהר״ – שאע״פ שהם משקה חייבים במעשר.
בבחינת מה ענין מאכל כהנים אצל מאכל ישראלים (מעשר שני בירושלים).
והוא המכנה המשותף, ולכן כתב זה אצל זה.
באכילה בירושלים דוקא.
פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר... מלמד שאין מעלין בזמן הזה מעשר שני לאכלן בירושלים (עכ״ל). וכן שם (עמוד ב׳): מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, אף מעשר שני...
ד״ה אלא בזוזי דידה ובמעשר דידיה.
ד״ה כי מציון תצא תורה (עיין בשני המקורות, שינויי לשון קטנים).
״ואכלת לפני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר״.
השפעת תקופת לימוד תורה בירושלים עוד תשפיע לאורך ימים אחרי שיחזור לביתו.
את יתרת המעשר שני שלא הספיק הוא לאכול בימי החג.
כי יראו שיש כדי לפרנס את כולם.
גם אצלו וגם אצל בני ירושלים.
כך הגירסא בילקוט בשם הפיסקתא. ועיין ברמב״ן על-אתר בסוף פסוקנו.
שהרי מדובר על נתינה ל׳עמלי תורה׳ ולא על מצות הבאת המעשר לאכול בירושלים.
רק ׳רמז׳, מכפילות הלשון ״עשר תעשר״.
כפי שביאר רבינו.
לשון המחבר: שעור נתינתה (של צדקה), אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש מנכסיו מצוה מן המובחר, ואחד מעשרה מדה בינונית (זהו למעשה ה-׳מעשר כספים׳), פחות מכאן עין רעה. הג״ה: ואין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, רק יתננו לעניים. אך הש״ך מביא משם המהרש״ל והדרישה בשם תשובת מהר״מ, שכל מצוה שתבוא לידו, אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר.
׳כמראשית כל תבואתך׳, ובלשון רבינו ׳כמו׳ (לא כפירוש ה׳פני משה׳ – ׳כתרומה גדולה בלבד׳).
״ואכלת... כל הימים״.
מכאן ממשיך רבינו לפרש את פסוקנו הן לפי הפשט (מעשר שני – לא כספים – וביכורים), והן לפי התנחומא בדרך המדרש (מעשר כספים).
פסוק ו׳ ״והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם, ונדרכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם״.
את נדרי ונדבות קרבנותיהם
אמר רבא: כיון דעבר עליו רגל אחד עובר בעשה (של ״ובאת שמה... והבאתם שמה״ – לעיל יב, ה-ו).
״עולותיכם וזבחיכם... ונדריכם ונדבותיכם... משא״כ בפסוקנו, וכפי שהעיר רבינו בתחילת הקטע.
אחרי הפירוט ״שמה תביאו... עולותיכם וזבחיכם מעשרותיכם ותרומת ידכם, וכל מבחר נדריכם״.
בסוגית ״כל הבכור אשר יולד לך בבקרך ובצאנך״.
יש לציין כי רבינו חזר בו מקביעה זו, כפי שהובא באריכות במהדורת וולוז׳ין בנדון זה, עיי״ש.
כאן חוזר רבינו לענות על השאלות שהציב בתחילת הפסוק.
כפי שכתב רבינו לעיל שמניח את הנותר ממעשר שני לתלמידים בירושלים.
ושאל רבינו לדעת הגאונים הרמב״ם מדוע פירש הכתוב כאן ״דגן תירוש ויצהר״.
זה לשונו: אין אוצרין פירות דברים שיש בהן חיי נפש, כגון – יינות, שמנים וסלתות. אבל תבלין, כמון ופלפלין – מותר.
שכולם נחוצים ל׳חיי נפש׳, ולא ׳כל דמידגן׳.
שהוזכרו גם הם בפסוקנו, ושאל רבינו מה הקשר בינם למעשר שני.
כלומר, ״ירבה ממך הדרך״ הוא הכלל, ומשמעותו = הדרך רבה עליך – למשא עליך, ואין זה במשמעות של ׳ירחק ממך המקום״ שאחריו. אך בספרי נראה לכאורה דלא כדברי רבינו.
כך מפורש בפסחים
(לו,ב): א״ר אלעזר, מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים, ת״ל ״כי לא תוכל שאתו״ –
ואין ׳שאת׳ אלא אכילה שנאמר
(בראשית מג,לד) ״וישא משאת מאת פניו״.
כך ברש״י על-אתר.
האם הכתוב צריך לתת עצות כיצד להעביר סכום כסף מהכא להתם. (חז״ל דרשו
בב״מ נד,א: ״וצרת״ – לרבות כל דבר שיש עליו
צורה – ולא אסימון).
חידוש רבינו בהלכה מפשוטו של מקרא, שאינו נסתר מחז״ל (ועיין בזה בספרנו ׳פשוטו של מקרא׳, מדור א׳ פרק 1). ועיין בבבא מציעא
(מב,א), וז״ל: המפקיד מעות אצל חבירו (להוליכם בדרך), צררן והפשילן לאחוריו (ונאנסו) – חייב, דאמר קרא ״וצרת הכסף בידך״ – אע״פ שצרורין, יהיו בידך.
נראה שאהבת הממון אינה מניחתו להוציאו מידו.
חז״ל דרשו כאן כלל ופרט וכלל, אך רבינו מבאר ע״פ פשוטו.
וכעין זה ברס״ג ׳תאהבהו נפשך׳.
כפי שביאר רבינו בהרחבה בפסוק כ״ג.
בכל מה שפירטה התורה – ״בבקר ובצאן... ובכל אשר תשאלך נפשך״.
כפי שתרגם אונקלוס ״אינש ביתך״.
לכאורה כבר הזהיר על זה לעיל
(יב,יט).
השמר פן לא תביא אותו ג״כ לירושלים.
רבינו שם ׳בשעה שאתה עולה לירושלים ברגלים לא תעזבנו בביתו בעירו׳...
כלומר, תתייחס אליו כאילו הוא בן ביתך ממש.
לכאורה הלוים מתגוררים בערים שלהם (48 עיר) ולא בתוך בני ישראל.
כך ש״אשר בשעריך״ מגדיר את תפקידם בכלל ישראל, וממילא את הצורך לשתף אותם באכילת מעשר שני.
א״כ הלויים אינם נכללים ב׳תלמידים׳ שיש להשאיר להם את הנותר ממעשר שני, כפי שביאר רבינו בפסוק כ״ג מ״למען תלמד ליראה״, אלא יש לתת להם לכתחילה חלק מכובד מהמעשר שני כחלק מבני הבית.
הרי שהתורה דואגת לא רק ל׳חיי נפש׳ של הלויים, אלא גם שיוכלו לשמוח ולשמח את בני ביתם ברגלים. וזה בשונה מהדאגה ל׳תלמידים׳ שמצטמצמת ל׳חיי נפש׳ בלבד, וכפי שממשיך רבינו.
על הפסוק ״ויאמר ה׳ אל אהרן, בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם, אני חלקך ונחלתך״...
כך מדגיש רבינו במקומות רבים בחומש זה.
וכפי שפירש רש״י כאן על-אתר. יש לציין כי מצות ביעור מעשרות מפורטת להלן
(כו,יב) ״כי תכלה לעשר את כל תבואת זרעך בשנה השלישית שנת המעשר״.
כי ״בשנה ההיא״ מיותר, שהרי כבר נאמר ״מקצה שלש שנים״. ועיין ברמב״ם (מצות עשה ק״ל – ׳הציווי שנצטוינו להפריש מעשר עני בכל שנה שלישית מן השמיטה׳...) ובספר החינוך (מצוה תע״ד – ׳להוציא מעשר עני בשנה השלישית ושישית מן השמיטה... מעשר עני במקום מעשר שני׳...).
שהוזכרה בפסוק הקודם – מצות עשה דביעור.
כך ברש״י על-אתר.
שהוזכרה בפסוק הקודם – מצות נתינת מעשר עני.
מעשר עני.
רש״י מפרש בעקבות הספרי שהפסוק בא ללמדנו את שיעור הנתינה למעשר עני – ׳תן להם כדי שבען׳, אך רבינו מפרש ע״פ פשוטו.
כתוצאה מברכת המזון של העניים.
חידוש גדול של רבינו קא חזינא הכא – ״ברכת״ העני פועלת יותר מברכת קיום מצות ה׳! ועיין בהמשך...
כך מפרש רבינו בכל מקום שמוזכרת ברכה על ׳מעשה ידים׳.
שאינם ניתנים דוקא לעניים.