×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
דברים ל״אתנ״ך
א֣
אָ
(א) {פרשת וילך} וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת⁠־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל⁠־כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן⁠־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא⁠־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙י⁠־⁠הֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃ (ג) יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא⁠־יַשְׁמִ֞יד אֶת⁠־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִירִשְׁתָּ֑םא יְהוֹשֻׁ֗עַ ה֚וּא עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (ד) {שני} וְעָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לָהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֗ה לְסִיח֥וֹן וּלְע֛וֹג מַלְכֵ֥י הָאֱמֹרִ֖י וּלְאַרְצָ֑ם אֲשֶׁ֥ר הִשְׁמִ֖יד אֹתָֽם׃ (ה) וּנְתָנָ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לִפְנֵיכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֣ם לָהֶ֔ם כְּכׇ֨ל⁠־הַמִּצְוָ֔הב אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶֽם׃ (ו) חִזְק֣וּ וְאִמְצ֔וּ אַל⁠־תִּֽירְא֥וּ וְאַל⁠־תַּעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּ֣י׀ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַעַזְבֶֽךָּ׃ (ז) {שלישי / חמישי במחוברות} גוַיִּקְרָ֨א מֹשֶׁ֜ה לִיהוֹשֻׁ֗עַד וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו לְעֵינֵ֣י כׇל⁠־יִשְׂרָאֵל֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבוֹא֙ אֶת⁠־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶל⁠־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לַאֲבֹתָ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם וְאַתָּ֖ה תַּנְחִילֶ֥נָּה אוֹתָֽם׃ (ח) וַיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞הה ה֣וּא׀ הַהֹלֵ֣ךְ לְפָנֶ֗יךָ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַעַזְבֶ֑ךָּו לֹ֥א תִירָ֖א וְלֹ֥א תֵחָֽת׃ (ט) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת⁠־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל⁠־הַכֹּֽהֲנִים֙ז בְּנֵ֣י לֵוִ֔י הַנֹּ֣שְׂאִ֔ים אֶת⁠־אֲר֖וֹן בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה וְאֶל⁠־כׇּל⁠־זִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) {רביעי} וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ (יא) בְּב֣וֹא כׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ח אֶת⁠־פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת⁠־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כׇּל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאׇזְנֵיהֶֽם׃ (יב) הַקְהֵ֣ל אֶת⁠־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ףט וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙י אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔םיא וְשָׁמְר֣וּיב לַעֲשׂ֔וֹת אֶת⁠־כׇּל⁠־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (יג) וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹא⁠־יָדְע֗וּיג יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת⁠־יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כׇּל⁠־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת⁠־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (יד) {חמישי / שישי במחוברות} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜היְ⁠־⁠הֹוָ֜ה אֶל⁠־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן קָרְב֣וּ יָמֶ֘יךָ֮ לָמוּת֒ קְרָ֣א אֶת⁠־יְהוֹשֻׁ֗עַ וְהִֽתְיַצְּב֛וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וַאֲצַוֶּ֑נּוּ וַיֵּ֤לֶךְ מֹשֶׁה֙ וִיהוֹשֻׁ֔עַיד וַיִּֽתְיַצְּב֖וּ בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (טו) וַיֵּרָ֧א יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה בָּאֹ֖הֶל בְּעַמּ֣וּד עָנָ֑ן וַֽיַּעֲמֹ֛דטו עַמּ֥וּד הֶעָנָ֖ן עַל⁠־פֶּ֥תַח הָאֹֽהֶל׃ (טז) טזוַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם⁠־אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה׀ אַחֲרֵ֣י׀ אֱלֹהֵ֣י נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץיז אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא⁠־שָׁ֙מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת⁠־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ׃ (יז) וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם⁠־הַ֠ה֠וּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶאֱכֹ֔ליח וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּי⁠־אֵ֤יןיט אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃ (יח) וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כׇּל⁠־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל⁠־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים׃ (יט) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת⁠־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖לכ שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה⁠־לִּ֜יכא הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כ) {ששי / שביעי במחוברות} כִּֽי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּכב אֶֽל⁠־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל⁠־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת⁠־בְּרִיתִֽי׃ (כא) וְ֠הָיָ֠ה כִּי⁠־תִמְצֶ֨אןָכג אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֮ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת⁠־יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּֽעְתִּיכד׃ (כב) וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת⁠־הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כג) וַיְצַ֞ו אֶת⁠־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן⁠־נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֮ חֲזַ֣ק וֶאֱמָץ֒כה כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל⁠־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר⁠־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָנֹכִ֖י אֶהְיֶ֥הכו עִמָּֽךְ׃ (כד) וַיְהִ֣י׀ כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה⁠־הַזֹּ֖את עַל⁠־סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם׃ (כה) {שביעי} וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת⁠־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛יכז אֲר֥וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ (כו) לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָיָה⁠־שָׁ֥םכח בְּךָ֖ לְעֵֽד׃ (כז) כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת⁠־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת⁠־עׇרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶ֩נִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וְאַ֖ף כִּי⁠־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי׃ (כח) {מפטיר} הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת⁠־כׇּל⁠־זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹׁטְרֵיכֶ֑ם וַאֲדַבְּרָ֣ה בְאׇזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת⁠־הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת⁠־הָאָֽרֶץ׃ (כט) כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי⁠־הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן⁠־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָרָעָה֙כט בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּֽי⁠־תַעֲשׂ֤וּ אֶת⁠־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם׃ (ל) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאׇזְנֵי֙ כׇּל⁠־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑אתל עַ֖ד תֻּמָּֽם׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א וִירִשְׁתָּ֑ם =א (אין געיה)
• ל=וִֽירִשְׁתָּ֑ם (געיה)
ב כְּכׇ֨ל⁠־הַמִּצְוָ֔ה =א,ש1,ק3
• ל,ש,ל3,ל9=כְּכָל⁠־הַמִּצְוָ֔ה (אין מתיגה)
• ל1=כְּכָל⁠־הַ֨מִּצְוָ֔ה (מקום המתיגה)
• הערת ברויאר
ג ‹סס› ל=פרשה פתוחה
ד לִיהוֹשֻׁ֗עַ =א (אין געיה)
• ל=לִֽיהוֹשֻׁ֗עַ (געיה)
ה וַיהֹוָ֞הי⁠־⁠הֹוָ֞ה =א (אין געיה)
• ל=וַֽיהוָ֞הי⁠־⁠הוָ֞ה (געיה)
ו יַעַזְבֶ֑ךָּ =א (אין געיה)
• ל=יַֽעַזְבֶ֑ךָּ (געיה)
ז אֶל⁠־הַכֹּֽהֲנִים֙ =א (געיה)
• ל=אֶל⁠־הַכֹּהֲנִים֙ (אין געיה)
ח לֵֽרָאוֹת֙ =א (געיה)
• ל=לֵרָאוֹת֙ (אין געיה)
ט וְהַטַּ֔ף =א,ל (פתח באות טי״ת) וכמו כן בדפוסים וקורן
• ברויאר ציין ספק קמ״ץ <וְהַטָּ֔ף> בכתר, אבל הנקודה מתחת לקו נראית יותר כמו כתם או מחיקה.
י וְיָֽרְאוּ֙ =א,ל (געיה באות יו״ד); רואים את הגעיה היטב בכתי״ל למרות הטשטוש, אבל דותן השמיט אותה.
יא אֱלֹהֵיכֶ֔ם =א (אין געיה)
• ל=אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם (געיה)
יב וְשָׁמְר֣וּ =א (אין געיה)
• ל=וְשָֽׁמְר֣וּ (געיה באות שי״ן); רואים את הגעיה היטב בכתי״ל למרות הטשטוש, אמנם לפי דותן וברויאר ל=<וְשָׁמְר֣וּ> (בלי געיה).
יג לֹא⁠־יָדְע֗וּ =א (אין געיה)
• ל=לֹֽא⁠־יָדְע֗וּ (געיה)
יד וִיהוֹשֻׁ֔עַ =א (אין געיה)
• ל=וִֽיהוֹשֻׁ֔עַ (געיה)
טו וַֽיַּעֲמֹ֛ד =א (געיה)
• ל=וַיַּעֲמֹ֛ד (אין געיה)
טז ‹רווח› ל=פרשה סתומה
יז נֵכַר⁠־הָאָ֗רֶץ =א (אין געיה)
• ל=נֵֽכַר⁠־הָאָ֗רֶץ (געיה)
יח לֶאֱכֹ֔ל =א (אין געיה)
• ל=לֶֽאֱכֹ֔ל (געיה)
יט כִּי⁠־אֵ֤ין =א (אין געיה)
• ל=כִּֽי⁠־אֵ֤ין (געיה), אבל ברויאר לא סימן במהדורתו שהכ״ף ראויה לגעיה.
כ אֶת⁠־בְּנֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל =א (געיה)
• ל=אֶת⁠־בְּנֵי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל (אין געיה)
כא תִּֽהְיֶה⁠־לִּ֜י =א (געיה)
• ל=תִּהְיֶה⁠־לִּ֜י (אין געיה)
כב כִּֽי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּ =א (געיה)
• ל?=כִּי⁠־אֲבִיאֶ֜נּוּ (דותן לא סימן געיה, ובכתי״ל נראה שדותן צודק למרות שהמקום מטושטש).
כג כִּי⁠־תִמְצֶ֨אןָ =א (אין געיה)
• ל=כִּֽי⁠־תִמְצֶ֨אןָ (געיה); דותן העיר על ספק לגבי ״כִּֽי⁠־״, אבל לא ברור מה כוונתו (בגעיה ברורה למרות הטשטוש במקום).
כד נִשְׁבַּֽעְתִּי =א,ש,ק3[צוין פָּתַח],ל9 ובן⁠־אשר בספר החילופים (פתח באות ב)
• ל,ל1[וצוין חילוף],ש1,ל3=נִשְׁבָּֽעְתִּי (בקמץ) ובן⁠־נפתלי בחילופים, ומ״ג דפוס ונציה וכמו כן בדפוסים וקורן. בכתי״א יש כתם שנראה אולי כמחיקה של נקודת הקמ״ץ.
• הערת ברויאר ע״פ ייבין, כתר, א.4.
כה וֶאֱמָץ֒ =א (אין געיה)
• ל=וֶֽאֱמָץ֒ (געיה)
כו אֶהְיֶ֥ה =א (אין געיה)
• ל=אֶֽהְיֶ֥ה (געיה)
כז נֹ֥שְׂאֵ֛י =א,ל (מרכא בתיבת תביר)
• דפוסים וקורן=נֹֽשְׂאֵ֛י (געיה).
• דותן ציין מרכא וכך נראה בכתי״ל.
כח וְהָיָה⁠־שָׁ֥ם =א (אין געיה)
• ל=וְהָֽיָה⁠־שָׁ֥ם (געיה)
כט הָרָעָה֙ =א (אין געיה)
• ל=הָֽרָעָה֙ (בגעיה ימנית)
ל אֶת⁠־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את =א,ל,ל1,ש,ש1,ק3,ל3,ל9 (מרכא וטפחא ואתנחתא)
• דפוסים וקורן=אֶת⁠־דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את (טפחא ומונח ואתנחתא)
E/ע
הערותNotes
(א-ג) פרשת וילך וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל עד יהושע הוא עובר לפניך – איך אפשר שידבר משה דבריו אל כל ישראל? ומה יודיענו עוד במאמר וילך משה אם עד הנה אל ישראל ידבר בפרשה של מעלה? ויקשה גם אמרו ויאמר אליהם אם כבר כתב וידבר את הדברים האלה? ומדוע נתן טעם יהושע הוא עובר לפניך לאשר לא יכול לעבור? ולומר שאינו רשאי לעבור כדברי רש״י לא שאינו יכול כי כבר נכנסה ממלכת יהושע זה אינו מספיק לפשט הכתוב שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שאם פירושו שאינו רשאי על פי ה׳ היה לו לכתוב לא אוכל לעבור כי כן צוותי או יאמר לא אוכל ליכנס לארץ ואולם לצאת ולבוא יהיה פירושו שאינו יכול עוד לילך ברגליו הנה והנה כגבור לרוץ אורח? ועוד מה זה שאמר בן מאה ועשרים שנה אנכי היום כי אם יכול הוא לנסוע בנסוע המחנה אלא שאינו רשאי מה טעם היותו בן ק״כ שנה? והנכון כאשר פירשנו בפרשת ואתחנן שבאמת לא יהיה יכול לעבור כי תשש כחו. ושם ראינו מה שאמר לו ה׳ וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה כלומר ראה שאינך יכול לעבור גם הירדן לבדו כי כשל כח הסבל וכן אמר עתה שהוא זקן בא בימים ואינו ככחו אז עד שאמר לו ה׳ לא תעבור את הירדן הזה שלא יוכל לעבור גם הירדן. ולפי שמשה מלך ונגיד ואין מכבודו שילך לדבר דבריו אל כל ישראל אלא לאהרן ולזקנים כידוע. אם לא מפני מחלוקתו של קרח שהלך לדתן ולאבירם ומ״מ (במדבר ט״ז) וילכו אחריו זקני ישראל לכבדו ולנשאו ברוב עם. אמנם כאן הוא לבדו ואין איש אתו, כי רצה להודיע לבני ישראל שבטלה ממנו המלכות וניתנה ליהושע ואין לו להתנהג עוד בתכשיטיה הואיל וניטלה השררה ממנו. על כן הלך הוא בכבודו ובעצמו סביב למחנה ישראל לבדו כאחד העם לדבר את כל הדברים האמורים בפרשה שלמעלה ולא כמנהגו נהג לישב באהלו כמלך בגדוד וילכו לשמוע דבריו אהרן והזקנים והמה ילכו ללמד את בני יהודה קשט דברי אמת כי כן יאות למלך כמוהו. אכן עתה שמלך תחתיו יהושע כיון משה בזה להראותו לבני ישראל בהלכו סביב לדבר דבריו אליהם וכדי שלא יתמהו איש אל רעהו איך מלך שר וקצין יתבזה בעיני המון עבדיו! אמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום מלאו ימי ושנותי ואינני עוד מלך עליכם לא אוכל עוד לצאת ולבוא יהושע הוא עובר לפניך ולו אך המלוכה לימוד אל קציני עם ועם שאל יתפשו ברבנות וירע בעיניהם לעזוב השררה {א} אבל ידעו להתנהג בה בעת גדולתם וידעו לעבוד כאשר ספו תמו ימי הפרנסות כאלו לא נתלבשו מעולם ממעיל הגאוה והרבנות: (ו) כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך – מה שחזר בדבר הזה וכבר אמר ה׳ אלהיך היא עובר לפניך? טעמו של דבר כי הקב״ה בעון העגל הבטיחם לשלוח לפניהם מלאך (שמות ל״ג) כי לא אעלה בקרבך. והוא ילך לפניהם כמו שנאמר (שם) פני ילכו והניחותי לך רצונו יסכימו פני וילכו קודם נסיעתכם לתור לכם מנוחה אבל לא אשב בתוך המחנה, והועילה תפילת משה שתלך שכינתו לפניהם וגם בתוכם כמו שאמר (שם) אם אין פניך הולכים כלומר בתוכנו ויעתר לו ה׳ ואמר גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה שמתנה עובה אינה חוזרת וגם את זה לעומת זה עשה האלהים בא בתוכם והוא עובר לפניהם וגם את המלאך שלח. זהו אמרו ה׳ אלהיך הוא עובר לפניך יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ ירצה אע״פ שהי״ת יעבור לפניך מ״מ לא איש אל ויכזב ותאות ה׳ גם שניהם גם הבטחתו ראשונה שיבוא גם המלאך בתוכם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה׳ ושלחתי לפניך מלאך ולא מיבעיא הי״ת ילך לפני כם ושישלח המלאך אלא עוד בה שלישיה שגם שכינת הי״ת תבוא בתוכם כאשר בקש משה. לכן חזר ואמר כי ה׳ אלהיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך: (ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו׳ ואתה תנחילנה אותם – מה שנראה מן השינוי וההפרש בין דברי משה ליהושע ובין דברי ה׳ אליו בפרשה למטה בעל כלי יקר השתדל לתקן. ואמנם יש בדבריו גמגומים כלם נכוחים למבין על כן אחוה דעי אף אני, כי באמת ספר דברים כלו דברי תוכחות לישראל ויותר וביותר בפרשה הזאת באשר הוא סוף דברי משה להפטר מן העולם וידענו כי מלת עם תורה על הפחותים שבישראל עם נבל ולא חכם גוי שאינו מקבל מרדות שופטים את שופטיהם ורוצים להיות חבירים לראשיהם. ועד היום הזה כל ישראל יש להם חלק זה ואינם מכירים עבד שלטן על ראשם באמרם גם הוא עברי כמונו. וזאת תורת הצרעת ביניהם תהיה סבה לבל ישמעו איש לרעהו ואוי לבית שכלם ראשים. ועם כזה קשה להשתרר עליו ולמשול בו. וצריך למנהיג שיתחזק ויתאמץ למלוך על ישראל בחימה שפוכה ליטול מקל ולהכות על קדקדם כדי שישמעו וישימו על לב ומורא יעלה על ראשם. והנה משה רצה להוכיחם בדבר הזה כמו שאמר למטה כי אנכי ידעתי את מריך וגו׳ שיבושו ויכלמו מכל אשר עשו ויקבלו את יהושע עליהם. ואגב חדא תרתי בקש משה להודיע ליהושע שעבדות הוא נותן לו לא שררות והמכשלה הזאת תחת ידו. על כן אמר אליו לעיני כל ישראל חזק וגו׳ כי זהו חיזוק היה צריך לעשותו בינו לבין עצמו אלא שרצה גם כן להוכיח את ישראל ובפעולה אחת יפעול שתי הכוונות. בצוותו ליהושע בפניהם חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה וגו׳ כלומר השמר והסכת חזק והתחזק עד מאד על העם הזה עם קשה עורף למלוך עליהם ביד חזקה כי אתה תבוא את העם הזה כתרגומו ארי תעול עם עמא הדין רצונו אתה נחשב בעיניהם לחבר עד שידמה בדמיונם אתה תבוא עמם אל הארץ ולא תביא אותם כשוטר ומושל ושר צבאם ויאמינו שזכותם וזכות אבותם יגרום ולא בזכותך ובכחך זה לכן אמר אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם. ואמנם אתה תנחילנה להם וגם תריב אתם להנחילם את הארץ כי הם לריב ולמצה יקומו הלכך זרוק מרה בהם ועשה שינהגו בך כבוד. אבל הי״ת דבר עם יהושע בינו לבין עצמו ולכן אמר הדבר לאמיתו שלא בא להוכיח את ישראל כאשר עשה משה: ד״א: לעיני כל ישראל חזק ואמץ – פירוש אף אם אתה באולי ירא ורך הלבב מ״מ חזק ואמץ לעיני כל ישראל ולא ימס לבב העם כלבבך. {ב} הואיל וביותר פועל משל השלטון והקצין בדלת העם וכאשר יברח הראש יברחו כלם כידוע: (טז-יח) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו׳. עד כי פנה אל אלהים אחרים – יש לדקדק בדברים האלה: א׳ על אמרו וזנה אחרי אלהי נכר הארץ מהו הזנות הזה ומה בקשתו להבין אמרי בינה האם לא יתכן אם אמר בפירוש ויעבוד אלהי נכר הארץ כמשמעו ולא יבקש לפתרו בלשון זנות? ב׳ בלשון אלהי נכר הארץ מדוע ייחד העבירה באלהי נכר הארץ ההיא ואם לא יהיה אלהי הארץ האם יהיה מותר לזנות אחריו? ומה יכריחם אל הזנות לפי שהוא אלוה הארץ יותר מאם היה אל נכר מארץ אחרת? ג׳ אשר הוא בא שמה בקרבו שאלו רצונו בארץ אשר ישראל בא שמה לשבת בה מדוע בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר ולא כתב אשר אני נותן להם? ד׳ בהתודות ישראל חטאתם לאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי וגו׳ יראה מזה שמודים על פשעם וחטאתם הגידו לא כחדו ואם כן יקשה היאך הי״ת עוד יסתיר פניו מהם אחר שחזרו בתשובה ומודה ועוזב ירוחם? ה׳ על אשר כינה שם הי״ת עליו ואמר על כי אין אלהי בקרבי ולא על כי אין ה׳ בקרבי או על כי אין אלהים בקרבי מבלתי שיפרט אלהי ובכפל הנראה בדברים כי הנה כתב בפסוקים האלה ביום ההוא שלשה פעמים לאין צורך וחרה אפי ביום ההוא ואמר ביום ההוא אסתיר פני ביום ההוא? גם ואנכי הסתר אסתיר סתירות שתים? וכן על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים כל אלו כפל ודברי מותר? ז׳ בטעם הסתר פנים שאמר על כל הרעה אשר עשה וגו׳ וכבר נזכר למעלה מה היה עון יעקב שנאמר וקם העם הזה וזנה? ח׳ כי פנה אל אלהים אחרים ולא אמר כי עבד אלהים אחרים הנה בזה ראינו שלא יפרש חטאם עבודת אלילים בפירוש אלא יתפוש בלשון זנות ופנייה אליהם? צריך לשום לב על הדבר. תשובתן כאשר נשגיח בדברי חז״ל [על] (שופטים ח׳) וישימו להם [בעל] ברית (לאלהיהם) [לאלהים] זה [בעל] זבוב (בעל) [אלהי] עקרון. מלמד שכל אחד עשה דמות יראתו ומניחה בתוך כיסו ובפרק רבי עקיבא דייקו התוספות מדכתיב ברית דמשמע שכרתו לה ברית להיות כל שעה אצלם. זה דרך ונימוס כל האומות מימי קדם הביאו אלוה בידם עשוהו כתבנית איש כתפארת אדם וכמו כן ברומי ובכל הארצות בזמן שהיו ישראל בשלוה על ארצם כל אחד ואחד היה לו אלוה לעצמו בענין שכל איש ואיש ישים מגמתו ומאוויו אל אלוה פרטי מהמון האלילים יניחנו בביתו ובחדר משכיתו לשמרו מכל צרה קראום אלילים פֵינָאטִי ובסורם מעליו יאמינו שיסור מהם כל טוב. לכן רבה שנאת לבן וירב ביעקב (בראשית ל״א) למה גנבת את אלהי בחשבו סימן רע לביתו ולמשפחתו. אולם הי״ת להזהיר ישראל ולהבדילם מן העמים צוה שלא ישתמשו בשום תמונה וצורה ולכן אמר למשה עבדו עתה בדברו הנה ידעתי כי בשכון ישראל בארץ כנען ויראו מעשה הגוים ההם כל איש יראתו בחיקו ובקרבו הוא יושב יזנו גם המה אחריהם. ולא שיעבדום לאלילים אלא שיהיה לבם נוטה למנהגם כי כן דרך הזונים באמרם גם אנו רצוננו לראות את מלכנו ירצה שייטב בעיניהם נימוס והרגל הגוים להציב להם ציון. ולהעמיד שכינת דמות האלוה בתוכם זהו שאמר וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ הרצון שילכו אחריהם ויתאוו תאוה למנהגם אשר הוא בא שמה בקרבו כלומר שאלהי נכר הארץ ההיא הוא מונח בתוך כיסם ותמיד בקרב הארץ הוא יושב לא כאלהינו אלהים חיים ומלך עולם אש אוכלה קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. ובזה מעלה אני עליהם כאלו עזבוני והפרו את בריתי שכרתי אתם שלא להסתכל בתמונה וצורה לכרות ברית לצורות להיות כל שעה אצלם כבעל זבוב. ולפי שהרהור עבודה זרה הקב״ה מצרפה למעשה דכתיב (יחזקאל י״ד) למען תפוש את ישראל בלבם כדאמרי בקדושין על כן מיד ביום ההוא וחרה אפי והסתרתי פני מהם והיה לאכול אע״פ שביום ההוא באשר הם שם לא חטאו אלא במחשבה. והנה ישראל לא ישימו על לב לומר מדוע אירע לי כך אין זה כ״א מרוע מחשבותי מחשבות און שאמרתי איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם מונח בתוכם מי יתן ואעשה כן גם אני על כן באה אלינו את הצרה הזאת. הנה הוא לא כן ידמה אלא עוד טומאתו בו לחשוב שבאו הרעות על כי אין אלהיו בקרבו פי׳ על כי אין דמות האלוה לו בתוך ביתו כדרך הגוים להצילו מרעתו. הלא על כי אין אלהי בקרבי בביתי ובחומותי מצאוני הרעות האלה. ואמר ביום ההוא גם בזה להודיענו רוע לבבו כי אף ברגע הצרות לא ישוב ממחשבתו הרעה באופן שאף ביום ההוא ירשע ויפשע באמונתו הנפסדת ככלב שב על קיאו. הלכך ראוי שהי״ת יכפל צרותיו וענשו והסתר יסתיר פניו ממנו שתי פעמים. כי שתים רעות עשה ישראל אחת לחשוב תועה על ה׳ ולבקש התמונות לחברתו והשנית כי פנה אל אלהים אחרים וכאשר באו הצרות עליו לא פנה אל עונו אלא אל אלהים אחרים ירצה שחשב שבאו לו על חסרון תמונת האלוה שלא היה בחיקו ובקרבו. גם הי״ת ילך עמו בקרי ותחת כי אהב הצורות ואיוה אותם למושב לו בתוך ביתו הוא הסתר יסתיר פניו ממנו מכל וכל באופן כי ישכח מפיו ולא יראנו גם בשכל ובמאמר העיון: (יז) וחרה אפי בו ביום ההיא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול – יקשה השינוי מלשון יחיד ללשון רבים וחרה אפי בו ועזבתים וגו׳ והיה לאכול? אלא לפי שאמרו חז״ל שאין השכינה שורה אלא על רבבות אלפי ישראל ובזמן שהיחיד חוטא הכריע את כל העולם כלו לכף חובה וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואלו הקב״ה לא הסיר שכינתו מן הרבים לא היה היחיד נענש בחטאו כי עדיין שכינת ה׳ על הקהל ההוא אשר היחיד שוכן לשבטיו על כן איש אחד יחטא וגורם לשכינה שתסתלק מישראל הרבים להענישו בעונו. הנה עתה ידבר ביחיד הפושע וחרה אפי בו ביום ההוא ואצטרך לסלק שכינתי מן הרבים כדי להענישו ועזבתים והסתרתי פני מן הרבים עד שהיחיד יקבל ענשו והיה לאכול וגו׳: (כא-כט) כי ידעתי וגו׳ וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה׳ – כי אין הפורענות ממהרת לבוא ואין נעשה פתגם הרעה מהרה על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע. והטעם שלא יתבטל רשות האדם כאשר אמרנו פעמים ובפרט בפרשה הקודמת. לכן אמר משה ידעתי שאם תשחיתו דרכיכם יקרא לכם הרעה לא תכף אלא לאחר זמן באחרית הימים וזה יסבב שתאמינו שאין שכר ועונש ועוד תוסיפו סרה ותעשו הרע בעיני ה׳ וגו׳: ד״א להבין אמרי בינה למה כפל באמרו כי תעשו את הרע אחרי שכבר אמר השחת תשחיתון וגו׳? ואיך ידע משה שישחיתו ויפרו דרכם? נכון ומקובל להודיע כוונת הפסוק המורה לנו {ג} ידיעת ה׳ העתידות אשר לא תכריח האדם כמו שאמרנו בפסוק (ריש נח) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. וכדברי קהלת (ג׳) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע והאלהים עשה שייראו מלפניו הנה הוא כמתמיה ושואל אם כל אשר יעשה ה׳ יהיה לעולם ואין להוסיף או לגרוע ממנו הנה האדם מוכרח במעשיו ואם כן למה האלהים עשה שייראו מלפניו ויצוה לירא ממנו ולעשות מצותיו וה׳ שואל מעמנו ליראה אותו? אם אנו מוכרחים בפעולותינו! ואמנם אין הדבר כן אלא הכל יעשה האלהים בלתי הדבר התלוי בבחירת האדם ובה לא יעשה ה׳ האלהים דבר כי אם לידע ולראות כאלו הוא לפניו. לדמיון האיש גבוה מעל גבוה השומר ורואה מה יעשו בשפלה וידע כל פועל הולך ושב יבין שהעור ההולך שפי לבדו יפול בשוחה עמוקה היא לפניו על אם הדרך ועם כל זה לא יחייבנו הרואה לילך בדרכו ונפל שמה. ק״ו לידיעת הבורא ביתר שאת ויתר עז לידיעתנו יראה שהאיש יפעול בבחירתו כך כאילו היא תמונה לנגד עיני ה׳ ולא יחטיא מבלי שיכריח הפעולה. וכאשר הלוך ילך סוס ופרד אין הבין לבדו ביער מלא אריות ודובים ידע המסתכל בבירור שטרוף יטרף ולא יחייבנו בראייתו זאת לילך שמה בשיני האריות. כן הדבר הזה לא יקרא מחוייב הפועל שיפעול מה שידע ה׳ שיעשה. כי אמנם ידיעת ה׳ אחת היא בין בעבר בין לעתיד וכאשר הארכנו בפרשת שלח [וכאשר] ידיעת האדם בפעולה שכבר עברה לא תכריח להיות הפעולה כך וכך הואיל וכבר נעשית טרם ידיעתו וגם להיותה כבר נפעלת לא תחייב ידיעת האדם. ככה בהי״ת לא יכריח בידיעתו העתידות להיות הפעולה כאשר הוא. וזה בעיני דבר מבואר כצאת השמש בגבורתו. ונפלאתי למאד על רוב החכמים המתפלספים שלמים וכן רבים מבני העברים ישוטטו לבקש תשובה ולמצוא דברי חפץ על דבר אין בו נפתל ועקש עד שקצתם הניחו הדבר בצריך עיון ואמרו שאין ידיעתו כידיעתנו. ובשגם זה הוא מענה נכבד אל מול פני ה׳. הוא חסרון בחוק האומר ועושה עצמו כאילו לא ידע לצייר בנפשו הקל שבקלים מדרכי ה׳. {ד} והנה מה טוב ומה נעים לעזוב החקירה בדבר מלחקור ולדקדק ולחפש באמתחות שערי בינה להודות אח״כ ולומר אני שמעתי ולא אבין ונלאיתי להשיג. וקצתם עוד יוסיפו לדאבה בדבר אסור לשומעו ושמאילו באמונה כוזבת לאמר שהי״ת אינו יוד מה שעתיד האדם לפעול ברשותו. והשתוממתי אחזתני השבץ על מהרי״א אשכנזי אשר רוב דבריו אמת וצדק בתכלית האמונה. איך בזה קצץ בנטיעות המושכלות והעלה בידו חרס נשבר וציץ נובל ובחלק מעשה אבות (פרק כ״א) לא ראיתי כהנה בכל דבריו לרוע. ולהמלט משחיתות המינות ראה והתקין ויקו למשפט והנה משפח בחשבו חסרון בהי״ת שיפנה אל מחשבות האדם כי המה הבל מלבד אל השלם לבדו כאשר יראה הרואה בספרו. {ה} ואולם מבואר הביטול בדבריו אלה גם באזני מי שלא נצנצה בו אלא קצת רוח שכל. כי מלבד כל הנאמר בתורה ובדברי חז״ל מראשית עד אחרית יורו וילמדו ההפך בפירוש ויגיד לנו שעיני הי״ת פקוחות על כל דרכי בני אדם צופה ומביט עד סוף כל הדורות. יהיו א״כ מלעיבים במלאכי אלהים ובכל הנביאים שנתנבאו על העתיד על הגוים ועל הממלכות גם אשר בשמו לא קראו וגם על פרטי אם כן לאפם נחשבו בעיניו לא יהיה הדבר ולא יקום באשר לא ידעו ה׳ ולא יוכל להודיעו אל עבדיו הנביאים. ואשר ידבר הנביא בשם ה׳ גם בקריאת השמות הלא המה מקרה בהחלט ברשות בני אדם אין מעשה בהם אם לצדק ואם לרשע. ככתוב (ישעיהו ז׳) הנה העלמה הרה (מלכים א י״ג) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך וגו׳ ועדיין לא נולד מנשה והיה אפשר שחזקיהו לא ירצה ברשותו להוליד ושדברי ישעיהו לא יכריחוהו לישא אשה בחליו. גם ברשות איש יהיה צדיק או רשע וחוטא כתוב (בראשית י״ו) והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו וכתוב (שמואל ב י״ב) הנני מקים עליך רעה מביתך וגו׳ (בראשית י״ז) ואת בריתי אקים את יצחק (שמואל ב ז׳) והקימותי את זרעך אחריך וגו׳ (שם) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן. וחלומות יוסף ואחיו שמכרוהו למצרים ברשותם ואין מכריחם סבבו שירד מצרימה למלוך והיה אפשר שלא ימכרוהו בהיות בידם הרשות למכרו או להרגו הכה מחוייב שהי״ת ידע שימכרוהו. וככה בדוד נאמר (שמואל א כ״ג) היסגירוני בעלי קעילה [וגו׳] ויאמר ה׳ יסגירו ורבו כאלה במקרא. ואיככה יברח מן הכתוב מבשר ואומר (בראשית ט״ו) ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והנה האמורי היה לו רשות שלא לחטוא עד שלא יהיה שלם עונו באותו דור. וכבר גם הרב עצמו פירש שם שלא נתמלאה סאתו כדברי רש״י. וכשאמר (לעיל ל׳) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳ ושבת עד ה׳ אלהיך וגו׳ ושב ה׳ אלהיך את שבותך הודיעם שישובו בתשובה ושיגאלם וכל זה דבר הרשות וכל התורה והנבואות בסגנון זה ומה שיעד בענין התולדה וזאת מסובבת מיצר לב האדם ואין מכריחו כאשר בישר לאברהם (בראשית י״ז) ולאשת מנוח (שופטים י״ג) (ולבן הצרפית) [ולשונמית] (מלכים ב ד׳) וכל אלו ודומיהם אם לא נזדווגו לנשותיהם או נשותיהם להם כי כל אלו פעולות הבחירה לא יתקיים מאמר ה׳! וראוי בהכרח לומר שהי״ת ידע מה שיעשו ברשותם ושיזדקקו לנשותיהם עד שתהרינה. וכן כל כיוצא בזה מן הדברים והיעודים שבתורה. עוד אשאל איככה נוכל להאמין שהי״ת יוכל לידע אבל אינו רוצה לידע {ו} כי אם הידיעה בדבר חסרון שלמות בהי״ת תהיה חסרון אף אם תוכל להיות בו! כאשר אמרו במחקר שאם הי״ת ירצה לברוא אלוה אחר כמוהו או למות וכיוצא מן הדברים שא״א לאומרם ולא יהיה גנאי ודופי לרוממותו מבואר שלא יוכל לעשותם לא בלבד שאינו רוצה עד שנאמר שלא יאבה למות או לברוא אלוה אבל אם יחפוץ יוכל. כי מה שהוא מתנגד לחוקו וחסרון בכבודו בפועל יהיה כזה והותר גם בכח. כאשר אין התנגדות לדבר שהוא בכח שיוכל להיות בפועל. אע״פ שלא ידענו מה נחשוב היות חסרון בו ית׳. כי המדות הפחותות לערכנו אינם דופי לערכו. והקנאה והגאות ודומיהם הנה מדות מגונות לבשר ודם מ״מ הי״ת מתואר גאה ורם אל קנא קנוא ונוקם. כי לא ידענו דרכי ה׳. ולכן אין לשלול ממנו דבר מן הדברים בפשיטות וסייג לחכמה שתיקה בדבר הזה. ובשגם חשב הרב גנות בהי״ת שיפנה אל ידיעת העתידות יהיה אליו לעג וקלס שיוכל לידעם. ולא עוד אלא שתהיה זה סכלות גמורה להאמין גם באדם עצמו. הואיל ומאמר הזה לא יפול אלא בגדר הפעולה שהיא חוץ לאדם שיוכל לפעול ולהוציא אל הפועל מה שמקדם היה בו בכח. אמנם בידיעה שהיא בשכל כאשר יוכל איש לידע הדבר היא היא הידיעה עצמה ק״ו למלך הקב״ה {ז} שידיעתו היא עצמותו ואינה בשכלו אלא בו איך יאמר אומר שיש בו יתברך ידיעה אבל אינו יודע או אינו רוצה לידע כי הכל אחד אם לא תתן מום ותפלה בידיעתו ותאמר שאין ידיעתו כוללת כאשר יחסר ממנה איזה פרטי! וכשתעיין עיון היטב בדבריו תבין שלא לבד גזר אומר שהקב״ה לא ירצה לידע אלא שאינו כדאי להביט כלל בעתידות ושאינו צופה אלא מתוך חקירת המעשים שעברו ושעוברים בהווה. ותהיה אם כן חקירה כזאת ידיעה מן המאוחרות כידיעת האדם שאינה שלימה. כי איך יוכל ה׳ לדין על דרכי איש לעתיד ממה שעשה לשעבר הלא יתנחם צדיק מצדקו ועשה עול וישוב הרשע מרשעתו? ועל חלומותיו ועל דבריו היה מן הראוי שמעולם הרשע לא ישוב מדרכו הרעה והצדיק לא יוכל להרשיע. דבר שהשכל והמציאות יכחישנו! {ח} וגם אם תהיה ידיעת העתיד חסרון בכבוד ה׳ וביקרו לידע ולהסתכל בפרטים מה שיעשו לעתיד לבוא יהיה יותר חסרון שלימות בו להסתכל בפרטים שעברו ושעוברים הואיל ולפחות ידיעת העתיד נכבדת מידיעת העבר כי זו מן המאוחר וזו מן הקודם כידוע. ואם יוכל לדעת העתידות של איש השלם מי ימנענו לדעת קורות הרשע והבינוני? אם לא מבלתי יכולת ולהג הרבה יגיעת רוח שיעמול להתפשט בכל! אולם מה שאמר (בראשית כ״ב) והאלהים נסה את אברהם ומאמרים אחרים אשר ליישבם הוכרח לברוח אל הדעת. המשובשת הלזו. לדעתי הדברים מבוארים. כאשר נדע שלא נאמרה בתורה מלת נסה להורות נסיון לבד אלא גם כן יסורין למרק חטאים כמו שנאמר (שמות כ׳) לבעבור נסות אתכם בא האלהים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם שפירושו להפחידם בקולות וברקים. ויותר מפורש באיוב (ט׳) אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג שאין שייך בי לשון נסיון אלא שילעג לצרת הנקיים ולעינויים ולחצם. וכן כתוב בזה הלשון (לעיל ז׳) המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה רצונו למכות מצרים וכן אמר (שם ח׳) למאן ענותך ולמען נסותך כפל הענין במלות שונות וכן כל וינסו אותי (במדבר י״ד), לא תנסו את ה׳ אלהיכם (לעיל ו׳), שהוא לשון צער וענוי כביכול כלפי מעלה כאלו מצערים אותו בחטאם. {ט} גם הנסיון עצמו אף אם נפרשנו כמאמרם יעשנו הי״ת לא לדעת אם יעמוד הצדיק בו כי כבר הכל גלוי וידוע לפניו אלא להוסיף זכות המנוסה ולהראות העמים כי ישרים דרכי ה׳ ושבחר באברהם ובזרעו במשפט ולא במשוא פנים כדברי לוטיר״ו. כי אלו לא נסה אותו כבר יהיה להם פתחון פה לומר שאברהם אמנם דבק בה׳ על כי השפיע עליו טוב חן וחסד. אך אם באו עליו רעות רבות וצרות הלא יתנחם ושב מצדקתו ועשה עול ויטיח דברים כלפי מעלה. על כן ציוהו בזביחת בנו היחיד בשתי ידיו שהוא הפועל היותר אכזרי והמאביל ברוח האב החומל והרחמן. ועמד בנסיון כי כן ידע ה׳ שיעשה. ממנו ראו וכן תמהו כל יושבי תבל והצדיקו אהבת ה׳ עליו שבחר בזרעו מכל האומות. ותדע זה בפירוש באיוב אשר אמת משל היה ללמדנו הדבר הזה. באמור ה׳ אל השטן (איוב ב׳) הנו בידך כאשר ידע ה׳ שיתקיים עם כל הרעה בצדקו וזהו אמרו (שם) אך את נפשו שמור כלומר עם כל זה שמור וראה את רוחו וכליותיו כי עדיין יעמדו בצדק וביושר לפני. כי אם לא יהיה גלוי אליו ית׳ שצדיקים אתו מכח הצרות והיסורין לא יהיו תוהים על הראשונות יהיה הנסיון עיוות הדין גמור ושופט כל הארץ לא יעשה משפט! כאשר מן הדין אין אדם נתפש על צערו ויהיה אם כן הנסיון להמעיט צדקת המנוסה וזכיותיו! אולם כאשר ידע שעדיין יעמוד ולא יחזור מאמונתו קיים במאמרו ובצדקתו אינם אלא רחמים. כי יתגדל ויתרומם זכות הצדיק ואורו יופיע תמונה לדורות כמו שאמרנו בריש פרשת שלח לך. הלא תראה מה שאמרו חז״ל [על] (יחזקאל ט׳) וממקדשי תחלו גלוי לפני שאם מיחו לא היו מקבלים והשיבה מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי? זהו מאמר המלמד לאדם דעת שהקב״ה צופה ומביט ראה שלא היו שומעים הדור הרע ההוא אלו היה ביניהם מוכיח. ועל זה לא ציוה להוכיחם שלא יכבד עונם. וגם ברחמיו בקש להציל המקודשים משחת מהטעם שאמרנו אלא שהדין דין אמת שהיה להם להוכיח בלי צווי כי כן מוטל עליהם. אם בנסיון דור המדבר הוכרח הי״ת כדי שיראו כל באי עולם שאמת משפטו לבחור באומה אשר ברוב ענוויה ואנחתה בדרך לא סלולה ולא זרועה אין לחם ואין מים ברעב וצמא ובחוסר כל לא נטתה מאחרי ה׳ שנאמר (ירמיהו ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ועוד טעם אחר {י} א״א לאדם להשיג הטוב טרם יעברו עליו יגונים ואנחות כאשר הבאנו בפרשת יתרו. ושעבוד מצרים וגלות החל הזה יוכיחו. כדי שיהיה הדור הגון מצודק וזכאי לקבל הטוב. כאשר קודם עלות השחר יבוא חשך ויחשיך ממה שהיה. וטרם בוא הקיץ יתקרר האויר. גם כן בדור המדבר הוצרכו להתברר ולהתלבן ארבעים שנה בצרות צרורות על שכמם על שכיוונו לבם למקום וזכו לירש את הארץ. ועל זה נאמר (לעיל ח׳) למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ומה שנא׳ בשופטים (ב׳) גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם מן הגוים אשר עזב יהושע וימת למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה׳ וגו׳ הפירוש בעיני מבואר כאשר כתבתי בפרשת מסעי. שיהושע בהסכמת ה׳ עזב הגוים ההם לבלתי הורישם כדי שגם דור אחרון יזכה במצות ה׳ אשר צוה להוריש את העמים ואלו הוריש כלם יהושע לא ישאר אל האחרונים מקום לקיים מצוה זו. וכן הכתובים שמה (ג׳) קורים והולכים לתומם ויהיו לנסות בם את ישראל וגו׳ ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני וגו׳ כלומר והם לא עשו כן אלא נתחתנו בהם וישבו בקרבם. ועוד יש לפרש למען נסות בם את ישראל שיהיה להם מורא מן הגוים אשר סביבותיהם ולא יבעטו בה׳ ואם יפשעו יהיו לשבט אפו וימסרם בידם עד כי ישובו אליו. כי כן קרה להם בימי השופטים. וגם זה מרחמי ה׳ שלא לכלותם במגפה. כאשר בחר דוד (שמואל ב כ״ד, דברי הימים א כ״א) שלא רצה לימסר ביד אויב והיה לרעתו. ולא יעזרו הרב מה שהביא מתפלת דוד המלך ע״ה (תהלים קל״ט) חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע סרעפי. באמרו שזאת היתה תפלת שוא ובלתי צריכה אם היתה ידיעת ה׳ מקפת בכל קורותיו העתידות למה יגרע מכל האדם אשר על פני האדמה? אלא שהתפלל שיעשה לו לפנים משורת הדין כאשר לכל צדיק גמור שיפנה לדעת מעשיו ואין אלו אלא דברי רוח כי נצטרך לומר שדוד חשב עצמו צדיק גמור ולא כסתה כלימה פניו לאמרו פנים בפנים לפני ה׳! והערתו אינה קושיא כי כן המנהג בכתובים לבקש מעת ה׳ מה שכבר עשה ועושה בכל יום (שמואל ב י״ו) אולי יראה ה׳ בעיני (מלכים ב י״ט, ישעי׳ ל״ז) אולי ישמע ה׳ אלהיך ואין ספק שכבר ראה ושמע. ואין צורך להאריך בזה גם אשר הביא למשען לו מן הפרשה הזאת שאמר כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי. ובחר להוציא מזה שהי״ת לא ידע שהיה להם לחטוא אלא מכח הקושיא כי ידעתי את יצרו. גם זה הבל. כי אם כן יכחיש שהי״ת ידע עתידות הרבים ושל כל האומה וזה מתנגד לכל הכתוב בתורה ודבר שאין הדעת סובלתו. ועוד שאם כי ידעתי את יצרו הוא טעם למה שאמר וקם העם הזה וזנה למה לא כתבו אחריו מיד והפסיק בנתים בפסוקים עד שאמר כתבו לכם את השירה וגו׳ וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו וגו׳? ותשוב ותדע שלא אמר כי ידעתי את יצרו ואת רוע לבבו גם מה שאמר אשר הוא עושה והיה לו לומר לפי דבריו כי ידעתי את יצרו הרע אשר היום בלבבו? אולם באמרו אשר הוא עושה ולא הגיד כדת מה לעשות אין פירוש הדברים כאשר חשב. אלא לדעתי אין זה טעם למה ידע שיחטאו אלא למה נכתבה השירה לעד. והטעם {יא} כי איש יזכור תמיד מה שיצטוה בסבר פנים יפות בזמן אשר יצפה איזה תשלום גמול או שכר על הדבר המצווה. לא כן ביום רעה ועונש כי לא יזכור בימי החושך המאמר והציווי וישכחהו וכחלום יעוף מזכירתו. על כן עתה ראוי להשים בפי העם השירה ביום שידובר בו לתת להם את ארץ כנען והנם על אם הדרך לבוא שמה לרשתה עתה יקבלו צווי הדברים בלב שמח ובנפש חפצה ולא תשכח מפי זרעו הואיל ואני ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום לקבלם באהבה על כי עתה הוא בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי ושכרם לפניהם ואלו אחר שהבאתים לא היו מקבלים ולא זוכרים אותה בודאי. לפיכך שימה בפיהם מיד ולא תאחר לאחר שינחלו את הארץ. {יב} ומה שהובא בתורה כמנגד אל דברינו באמרו (בראשית ו׳) וינחם ה׳ כי עשה את האדם (שמואל א ט״ו) נחמתי כי המלכתי ודומיהם אין הכונה בהם חדוש הרצון אחר התחדש בו ידיעה ממה שלא ידע קודם. כי נאמין א״כ בפעולותיו הטעות והשגגה ולא תהיה פתיות גדולה מזו בשכלנו! אלא יהיה מאמר פעולת ה׳ כפי השתנות פעולות האדם. ולא יקרא שנוי בהשגת הפועל כאשר המשפט להשנות הפעולה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והנה לך משל בזה למלך ייטיב לעבדיו לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ומשכורתם שלימה לזה מרכבות סוסים ולזה נחלת שדה וכרם כפי אשר ישרתוהו בכחם לחת להם תגמול מעשי ידיהם. והנה לימים חטאו לו קצתם במרד ובמעל ויצטרך לאסוף אותם אל משמר יצוה ויתלו קצתם על העץ ויסקלו קצתם באבנים. אין ספק שאיש נכרי אורח מידי עברו שמה ולא ידע המאורעות יחשוב המלך מקלי הדעת והפכפך בראותו שאתמול הגדיל איש ממשרתיו והיום ימיתנו היום ירוממנו ומחר ייסרנו. וכאשר יספרו לו כי זה שהרים אתמול עבדו בלב שלם ואח״כ המיתו כי קשר עליו קשר. באמת יאמר כי הדין דין אמת והמלך שפט בצדק ואין העול מצדו אלא מצד המקבלים כפי הראוי למעשיהם. כן הקב״ה יתהלך במשפט בדין האדם באשר הוא שם וייטיב לתשלום צדקתו. וכאשר יחטא לו ראוי להנחם מלתת לו עוד מן הטוב ולהענישו על פשעו. ולא יצטרך מפני זה שהי״ת לא ידע מה שיקרה לאיש ההוא ושלימים יפשע נגדו. אמנם אין ראוי שהי״ת ימנע הטוב להולכים בתמים על כי למחר יחטאו: הנה סרו בזה כל תלונות מהרי״א אשכנזי. ואשר כתבתי לא להסתער עליו ולקנתרו בדברים ויהיה כבוד תורתו במקומו מונח. לולי כי קנאת ה׳ צבאות תעשה זאת. וראה ראיתי חובה לעצמי להגיד כי אין אדם צדיק בארץ אשר יאמר טוב ולא יחטיא את לשונו וברוח שפתיו לא יפרוץ פרץ. {יג} כי לא תצא שגגה אלא מלפני הכותב ואויל מחריש לא יטעה בלשונו. אבל אשמים אנחנו אם לא נשתדל להזהיר כי יאשם לאחת מאלה ורבים לא נשיב מעון ואם ככה, מה טוב הואיל משה באר את התורה הזאת באמרו כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וגו׳. ואמנם ידיעתו זאת לא תכריח מעשיכם אלא צופה ומשגיח כאלו תעשו את הרע בעיני ה׳ עתה בעיניו ובפניו והוא לא יפעול דבר אע״פ שיראנו קודם הפעולה:מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית של דיקטה (CC BY-NC 4.0)
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144