(הקדמה) הנבואה הרביעית תחילתה ויהי בשנה השישית בחמשה לחדש וגומר עד ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם בית המרי. ויש בה י״א פרשיות. האחד, ויהי בשנה השישית. הב׳, ויבא אותי אל פתח החצר. הג׳, ויאמר אלי הראית בן אדם עוד תשוב תראה. הד׳, ויאמר ה׳ אלי עבור בתוך העיר. הה׳, ואראה והנה אל הרקיע. הו׳, ויאמר אלי בן אדם אלה האנשים החושבים און. הז׳, לכן הנבא אליהם. הח׳, לכן כה אמר ה׳ אלהים חלליכם. הט׳, ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם אחיך. הי׳, לכן כה אמר ה׳ אלהים כי הרחקתים בגוים. הי״א, לכן כה אמר השם אלהים וקבצתי אתכם. ויש בפסוקי הנבואה הזאת ששת השאלות:
השאלה הראשונה למה זה בהתחלת הנבואה הזאת ראה הנביא כבוד ה׳ ומה ענינו אצל וישלח תבנית יד ויקחני בציצת ראשי ויבא אותי ירושלם, ואם רצה הקב״ה להראות לו את כבודו ואת גדלו גם במקום הזה למה לא הראה לו החיות ולא האופנים ולא הרקיע ולא הכסא ודמות אדם אשר עליו אלא החשמל בלבד שהוא סוף המראות האלהיות כולם והראהו אם כן הסוף ולא ההתחלה ולא האמצעי בה שגם בזה נשתנה הסדר ממה שנזכר במראה הראשונה בהתחלת הספר, כי שם זכר ראשונה ממראה מתניו ולמעלה ואחר כך זכר וממראה מתניו ולמטה וכאן עשה בהפך שזכר ראשונה ממראה מתניו ולמטה ואחריו זכר ממראה מתניו ולמעלה, וראוי לעיין למה נשתנה הסדר בזה כי הנה במראה הזו נאמר שראה שם הכבוד כמראה אשר ראה בבקעה ואותה מראה שראה בבקעה אמר בה שהיתה ככבוד אשר ראה על נהר כבר, הרי שג׳ המראות הם כאחד ויש אם כן לעיין למה באו השנויים מהשנית אל זו השלישית, ולמה נשתנה שם החיות לשם כרובים, ולמה אמר באופנים בשרם ולא אמר כן בחיות:
השאלה השנית במה שצוהו ה׳ שיחתור בקיר ושחתר בו והנה פתח אחד ונכנס בו וראה הצורות חקוקות על הקיר שהיו עובדים, כי הנה יראה שכל זה אין ענין לו לפי שסמל הקנאה אשר ראה במקדש היה אמת ששמו אותו שם בימי מנשה אבל החור והפתח והצורות חקוקות בקיר שהיו עובדים אליהן אין ספק שלא היו בבית ה׳ ולאיזה תכלית נראה לו הדבר הזה, והרד״ק כתב שהראה לו זה להודיעו שתבקע העיר ירושלם ושהכשדיים יחתרו בקיר חומות ירושלם עד שיעשו פתח שיכנסו בה ושהיה כל זה בעון הע״ז אשר עבדו, אבל אינני רואה צורך לענין הצורות החקוקות בקיר והחור יראה שהיה שם מתחילה וכמה פעמים נאמר בביאור שנחרבה ירושל׳ מפני הע״ז שהיו עובדים בתוכה ולמה זה נעשה מראה ומשל עליו מהחור והפתח:
השאלה השלישית מה היו ו׳ האנשים האלה שראה והאיש לבוש הבדים אשר קסת הסופר במתניו שהיה בתוכם, כי הנה נזכר אחר זה סמוך לרקיע שנאמר ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בוא אל בינות לגלגל וגומר, ואם היה האיש ההוא אחד מהכרובים איך היה שלוח אליהם, ויקשה עם זה שהכרובים עומדים מימין לבית כי הפסוק הזה מכחיש כל מה שפירשו בכרובים כיון שיחסם אל הבית שהיו בתוכה ואמר גם כן מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית כי זה א״א לפרשו לא על הגרם השמימיי ולא על השכל הנבדל:
השאלה הרביעית מאשר אחרי שזכר שהראהו כל התועבות שעשו בני יהוד׳ ומה שנגזר עליהם חזר למראה ואמר והנה אל הרקיע ונזכרה המראה הראשונה בדילוגין ושלא כסדר כי הוא זכר בתחילת המראה הזאת החשמל ואחר זכר מראת התועבות ומצות השם להכות אנשי העיר ואחר זה דבר מהרקיע ואחריו זכר ענין האופנים ובאחרונה זכר מראת החיות, והוא כולו בחלוף הסדר שנזכר במראה הראשונה, ויש לתמוה איך לא זכרה כולה יחד וזכרה לשיעורין בדילוגין ולמה הקודם במראה הראשונה זכר כאן באחרונה ומה שהיה אחרון במראה הראשונה זכר כאן בתחילה, וכתב רש״י לפי שנשתנית אחת מן הפנים הוצרך לחזור ולשנות כאן כל מעשה החיות בראשונה שלא תאמר מרכבה אחרת היא עד כאן, והוא טעם חלוש מאד גם שלא נתן טעם אל הבלתי סדור:
השאלה החמישית מהו האש אשר לוקח מבינות הגלגל שהיה תחת הכרוב, כי בין שיהיו הכרובים הם הגרמים השמימיים כדעת הרב המורה או שיהיו הם שכלים נבדלים אין ספק שלא היה אש בתוכם, כל שכן שפעמים אומר הכתוב שהיה האש בינות הגלגל ופעם יאמר שהיה בינות לכרובים ופעם אומר שהיה סביב הכרובים, ובמראה הראשונה אמר שהיו החיות מראיהן כגחלי אש אבל לא שהיה שם אש:
השאלה השישית באומרו בזכרון הפנים פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם ובמראה הראשונה אמר במקום פני הכרוב פני שור, וכפי דעת חכמים ז״ל והוא האמת הכרוב הוא הצעיר לימים מבני אדם ויהיו אם כן מארבעת הפנים שנים מהם פני אדם נער וזקן והאחרים פני אריה ופני נשר, גם כי הנה כאן אחרי שזכר פני הכרובים אמר ודמות פניהם המה הפנים אשר ראיתי על נהר כבר ואם כאן ראה פני כרוב ושם ראה פני שור לא היו אם כן הפנים האלה אותם הפנים עצמם שראה על נהר כבר, ועוד כי במרכבה הראשונה ראה תחילה פני אדם ואחר כן פני אריה ואחר כן פני שור ופני נשר ובמרכבה הזאת ראה ראשונה פני הכרוב ואחר כך פני אדם ופני אריה ופני נשר וזה סותר דעת הרמב״ם ודעת הראב״ע שאומרים שלא נשתנה להם אלא השם בלבד, וגם יקשה לחכמים ז״ל למה הקדים אפי זוטרי לאפי רברבי, והנני מפרש פסוקי הנבואה הזאת באופן יותרו השאלות האלה כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להגיד שזקני יהודה שהיו בבבל מגלות יהויכין באו אל יחזקאל הנביא לשאול ממנו מה יהיה בירושלם האם תשב בשלוה והשקט או אם תחרב, ועל זה באתהו הנבואה והראהו כל התועבות שהיו עושים בירושלם מסמל הקנאה ששמו במקדש ה׳ ומהע״ז שהיה כל אחד עובד בחדרו ומקטר אליה, ומהנשים שהיו מבכות את התמוז ומהאנשים ששמו אחוריהם אל היכל ה׳ ופניהם קדמה משתחוים לשמש, והודיעו השם שמפני המעשים הרעים ההמה תחרב ירושלם ובנבואתו הראהו מיד המשחיתים הבאים עליה ואיש כלי מפצו בידו להשחית, ושראה בתוכם איש לבוש הבדים וקשת הסופר במתניו, ושצוהו השם שיעשה סימן במצחות האנשים הצדיקים אשר בירושלם כדי שינצלו ושאר הפושעים ימקו בעונם ושלא נמצא בירושלם אפי׳ צדיק אחד יציל את נפשו ולכן בערה בם אש ה׳, והראהו שלא היתה חרבנה מפאת המערכה השמימיית כי אם ממשפט ההשגחה האלהית כי הנה מלבד חטאם ופשעם היו אומרים אין ה׳ רואה אותנו עזב ה׳ את הארץ, ושירושלם ניתנה להם למורשה ושהיא הסיר והם הבשר, ועל זה היה משיב יתברך שכן הוא האמת שירושלם היא הסיר לחללים אשר בתוכה שהמה במדריגת הבשר אשר בתוך הסיר ושמפני זה יוציאם מירושלם בגלות אמנם שאר אחיהם שגלו לבבל עם המלך יהויכין אף על פי שהם גולים לא רחקו מעל ה׳ ואף על פי שרחקו מבית המקדש הוא יהיה להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם ולכן יקבצם משם וישיבם אל אדמת ישראל ויתן להם לב אחד ורוח חדשה לעבוד אותו, וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
(א) ויהי בשנה השישית וגו׳ עד והנה שם כבוד אלהי ישרא׳: לפי שהיתה הנבואה חביבה על יחזקאל ונפלא׳ אצלו להיותו יושב חוצה לארץ לכן היה הנביא בהגיע אליו הנבואה זוכר השנה והחודש והיום והמקום שהיה יושב בו בהנבאו, והנה השנה הששית היה לגלות יהויכין כי הוא גלה י״א שנים קודם חרבן הבית ובשנה החמישית לגלותו באה הנבואה הראשונה ליחזקא׳ ולעתה בשנה הששית לגלותו באה לו הנבואה הזאת, ולפי שראה כבוד השם כמו שראה אותו על נהר כבר לכן היה ששתי הפעמים ההם ניבא בחמשה לחדש שאותו יום יוחד למראותיו, והחדש השישי שנזכר כאן הוא חדש אלול, ובסדר עולם כתוב ששנה זו היתה מעוברת כי הנה הוא התחיל להנבא בשנה החמישית בחמש׳ לחדש תמוז ועוד שבעה ימים שהיה משמים בתוכם הרי חצי תמוז ובאותה שעה אמר לו שכב על צדך ת״ל ימים ומחצי תמוז של שנה החמישית עד ה׳ באלול של שנה שישית אפילו לעודף אינם כ״א ארבע מאות ימים והיאך אמר ואני יושב בביתי אלא שאותה שנה מעוברת היתה, וכתב על זה הרד״ק שנראה מדבריהם ז״ל כי שכיבת הצדדים היתה בפועל ובהקיץ כמשמעה, ואין כן הענין לדעתו כי במראה הנבואה היו וצדקו דבריו בדבר הזה.
ואומרו וזקני יהודה יושבים לפני הם הזקנים שגלו עם יכניה המלך, אבל ראוי להתעורר למה זכר זה ומה צורך לידיעתו, והנראה בזה הוא שהזקנים באו אצל יחזקאל לדעת ממנו מה יהיה בירושלם האם תשאר בשלותה ומלכותה ונבוכד נצר לא ילך עליה ולא ישחיתה כמו שהיה חושב צדקיהו ועמו או אם תחרב ירושלם ויגלו בני יהודה כמו שניבא עליהם ירמיהו, והיה הספק הזה אצלם לפי שראו שכבר עברו ששה שנים אחרי גלות יהויכין ונבוכד נצר היה שקט על שמריו בלתי מתעורר לעלות אל ירושלם, ומפני זה בהיות זקני יהודה לפני הנביא היתה עליו יד ה׳, וכתב ה״ר דוד קמחי שרוח הנבואה כשתבא בחזקה נקרא יד ה׳, ובשלש המראות האלה שראה בהם מעשה מרכבה נאמר בהם יד ה׳ ושהיו שלשת המראות ההם כנגד שלשת גליות שגלו גלות יהויקים וגלות יהויכין וגלות צדקיהו, ודבריו בזה אינם נכונים כי לא תקרא יד ה׳ מפאת חזקת הנבואה כי הנה בעצמות הבקעה היתה עליו יד ה׳, אבל יד ה׳ נקראת הנבואה שיהיו בה צורות ולכן במראות האלה נאמר יד ה׳ והמראה הראשונה והשנית שזכר לא היו כנגד גלות יהויקים וגלות יהויכין כי הם כבר עברו קודם להם, והנבואות ההם היו על העתיד לא על העבר. והנה הנבואה הזאת באה אליו כדי להשיב את זקני יהודה על שאלתם ובקשתם כי הנה הראהו בה התועבות שהיו עושים בני יהודה בירושלם והגזרה הנגזרת עליהם מהמשחיתים שיבואו עליה, והראהו הכבוד והשכינה נוסעת מבית המקדש והעיר חרב והבית נשרף, ולפיכך הביא אותו במראות האלהים לירושלם לשיראה השקוצים והגלולים שהיו עושים בעיר ובבית שבעבורם נסע הכבוד ממקומו ובנסעו נחרב הבית.