רמז תרסב

למנצח לדוד אמר נבל בלבו – אמר הקב״ה לרשעים אתם בלבכם ואני בלבי, אתם אומרים אמרו בלבם נינם יחד ואני בלבי יום נקם בלבי, ורבנן אמרי אמר הקב״ה לרשעים אתם בלב אף אני בלב, אני פורע מכם חרבם תבא בלבם (כתוב ברמז ע״ח ובפסוק וחנה היא מדברת על לבה ברמז קצ״ח). ד״א אמר נבל בלבו זה עשו שנאמר ויאמר עשו בלבו, מה חשב אמר אין דרך שאהרוג את אבא אלא אני אומר לישמעאל אחיו והוא הורגו ואני אהרוג את ישמעאל ואחר כך אהרוג את אחי שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואירש את העולם לבדי. הוא אמר בלבו והקב״ה פרסמו שנאמר כי אני חשפתי את עשו גליתי את מסתריו, א״ל הקב״ה חייך שאני יודע את מחשבותיך שנאמר יען אמרך שני הגוים האלה לי תהיינה, ומי הודיע וה׳ שם היה, ולמה נקרא שמו נבל ר׳ יהודה אמר על שם שמלא כל העולם נבלות העמיד בתי קוצים ובתי קיקולים ובתי קרקסיאות וטרטיאות, רב הונא אמר על שם שמלא מגבלתן של ישראל כל ארץ ישראל שנאמר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. ר׳ יעקב אמר שעתיד הקב״ה להשירו כנובלת הנושרת מן האילן שנאמר בני נכר יבולו. א״ר סימון נבל זה לבן אתוי דדין אינון אתוי דדין מה לבן רמאי אף עשו רמאי, ועליהם אמר שלמה מרמה בלב חורשי און, אבל הצדיקים וליועצי שלום שמחה, ולמי נתן השלום לישראל שנאמר ה׳ יברך את עמו בשלום.

אוכלי עמי אכלו לחם – אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן כל האוכל מלחמן של ישראל טועם טעם לחם, ומי שאינו אוכל מלחמן של ישראל אנו טעם לחם. ה׳ לא קראו, רב אמר אלו הדיינין, ושמואל אמר אלו מלמדי תינוקות. ר׳ יוחנן פותרה בשלחן אוכלי עמי פת לישה פת עריכה (פת קלא באטין). ר׳ שמואל פתר קריא בעו״א שהחריבו את בית המקדש, את מוצא שבשעה שנכנסו אויבים למקדש. מצאו טלאים בלשכת תמידין ושחטום ואכלום ומצאו לחם הפנים מסודר על השלחן ואכלו אותו. ה׳ לא קראו א״ר יצחק שלא קראו קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה, א״ר סימון מי גרם לאוכליהם של עמי שאכלו לחם על ידי שישראל ה׳ לא קראו.

רמז תרסג

שם פחדו פחד – ולהלן כתיב שם פחדו פחד לא היה פחד, שם פחדו פחד – בעשרת שבטים שגלו, לא היה פחד – בשבט יהודה ובנימין.

ד״א שם פחדו פחד – אלו ישראל שהיו מתפחדין בעולם הזה מן הקב״ה ועושין רצונו לפיכך לא היה פחד שאינן מתפחדין מן הדין בעולם הבא.

ד״א שם פחדו פחד – אלו הרשעים שמתפחדין בעולם הבא שנאמר פחדו בציון חטאים, מי גרם להם לפי שלא היה להם פחד מן הקב״ה שנאמר תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחך, מי גרם לך ולא פחדתי אליך.

מי יתן מציון ישועת ישראל – (כתוב ברמז שצ״ב).

א״ר יוחנן הקב״ה עומד ואומר מי יתן והיה לבבם זה להם, אמר הקב״ה אני אמרתי מי יתן אף אתם סופכם להיות מתאוים ואומרים מי יתן מציון, אתה מוצא ב׳ פעמים כתוב בספר תהלים מי יתן מציון אחד בספר ראשון ואחד בספר שני, ולמה, אמר ר׳ לוי הרב אומר כתוב אחד והתלמיד אומר כתוב אחד, הרב אומר מי יתן והיה לבבם זה להם והתלמיד אומר מי יתן כל עם ה׳ נביאים, ולא דברי הרב ולא דברי התלמיד מתקיים בעולם הזה, אבל בעולם הבא מתקיימין שניהם, דברי הרב מנין ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד מנין אשפוך רוחי על כל בשר. ד״א למה כתוב שני פעמים, ר׳ יודן בשם ר׳ יהושע בן לוי לפי שהתנוקות אומרים בכלל יום שני פעמים אחד שחרית ואחד ערבית הושיענו אלהי ישענו לפיכך כתיב שני פעמים מי יתן. א״ר תנחום אמרית יתיה לפני ר׳ נחוניא ואמר לי לא מן השם הוא זה אלא מפני שכתוב שני פעמים הושיענו אלהי ישענו אחד בספר תהלים ואחד בדברי הימים, לפיכך כתיב שני פעמים מי יתן. א״ר תנחום אמרית יתיה לפני ר׳ נחוניא ואמר לי לא מן השם הוא זה אלא מפני שכתוב שני פעמים הושיענו אלהי ישענו אחד בספר תהלים ואחד בדברי הימים, לפיכך כתוב שתי פעמים מי יתן, משל לבן מלך שאירס בת מלך וקבעו פרוזדגמא ביום פלוני. בנו של מלך מצפה לשמחתו ובתו של מלך מצפה לשמחתה, מי מעכב פרוזדגמא מעכבת, כך הקב״ה מחכה לישועתן של ישראל וישראל מחכין לישועתו מי מעכב פרוזדגמא שנאמר כי יום נקם בלבי.

יגל יעקב ישמח ישראל – יגל אברהם ישמח יצחק אין כתיב כאן אלא יגל יעקב וגו׳, למה יעקב שמח מכל האבות, אמר ריש לקיש כשישראל חוטאין יעקב מרגיש במערת המכפלה שנאמר כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל במערת המכפלה, וכן כשתבא השמחה יעקב שמח בה מכל האבות. ד״א לפי שהוא מזומן לסעודה שנאמר שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, מהו מקורי מזומני, כמה דאת אמר ויתן לו מקום בראש הקרואים. ורב אמר משל למשיא בתו מי שמח (ל ד) לא אביה של כלה שנאמר כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, הוי כשתבא הגאולה והישועה לישראל יעקב ישמח יותר מכל האבות, לכך נאמר יגל יעקב ישמח ישראל.