ויברח דוד מניות ברמה וגו׳. הנה דוד הלך ליהונתן להיותו בוטח באהבתו ובאמונתו ואמר לו מה עוני ומה חטאתי לפני אביך כי מבקש את נפשי?

ויונתן השיבו שלא היה רצון אביו להמיתו, כי אלו עשה אביו דבר קטן או גדול היה מגלה אזנו ולמה יסתיר הדבר הזה ממנו? ומאחר שלא גלה לו היות כוונתו להרגו יורה שלא כוון לזה, והיתה מחשבת יונתן שהטלת החנית ומה ששלח מלאכים לשמור את הבית והלך אחריו לניות לא היה בכוונה רעה כי אם מפאת חוליו השחוריי בעת שהרוח רעה מבעתת אותו:

ודוד השיבו אין טענה מאשר לא הגיד לך אביך כוונתו, שזה היה לפי שידע אביך כי מצאתי חן בעיניך, ולכן אמר להעלימו ממך פן תעצב, ואולם אין ספק חי ה׳ וחי נפשך כי כפשע ביני ובין המות, ר״ל כי כפסיעה קטנה היתה שם ביני ובין המות:

ויהונתן חשש בדבר אולי היה האמת כדברי דוד, ולכן אמר לו מה תאמר נפשך ואעשה לך, ר״ל מה יגזור שכלך שנעשה? לדעת האם כוונתו כמו שאני אומר או כמו שאתה חושב.

ואז בחר דוד הדרך שזכר הנה חדש מחר ואנכי ישוב אשב עם המלך לאכול ואחר האכילה הזאת תשלחני ונסתרתי בשדה עד עת הערב השלישית, רוצה לומר מהיום השלישי שהיה ביום החדש השני שהיא שלישית לאותו יום שהיו מדברים בו. או יאמר אנכי ישוב אשב עם המלך לאכול, שביום החדש תמיד היה מנהגו לישב עם המלך לאכול ובאמרו עם המלך פירוש שהיה מושבו סמוך אליו כמו שאזכור, ועתה תשלחני ולא אלך לאכול שמה, וזה יורה על היות המנהג תמיד ביניהם שדוד ויונתן ביום החדש וביום המועדים היו אוכלים על שלחן המלך.

ולכן תכלה הנסיון והבחינה באמרו שמחר ביום החדש הראשון או היום השני מהחדש אם פקד יפקדני אביך תאמר אתה נשאול נשאל ממני לרוץ בית לחם לשמוח שם עם משפחתו כי זבח לכל המשפחה שם.

ואם כה יאמר טוב אז נדע ששלום לעבדך, ואם חרה יחרה לו דע כי כלתה הרעה מעמו, והיה הנסיון הזה לפי שאם יחרה אפו על הליכתו יורה שהיה דעתו להרגו ונעצב על שברח ונמלט, ואם יאמר טוב יורה שלא יחוש להרגו ונפשו טוב עליו, וגם היה הנסיון והבחינה כי אם היה לבו של שאול רע על דוד, הנה ימצא תואנה באומרו שברח מלפניו ושהיה מפני זה בן מות כדי להרוג ולא יעצור כח להעלימו בלבו אבל יגלה הדבר:

ואמר שבמה שישתדל בזה יונתן ובמה שיגלה לו כוונת אביו יעשה עמו חסד גדול, ושראוי לו לעשותו כי בברית ה׳ ובשבועה בא שניהם, וא״ת שהברית לא יכפר על העונות לזה אמר ואם יש בי עון והמיתני ועד אביך למה זה תביאני? ולפי שהרגיש יהונתן בדברי דוד שהיה מספק באהבתו אם יגיד לו כל האמת אם לא.

השיבו חלילה לך, ר״ל מלחשדני, כי אם ידוע אדע וגומ׳. ואפשר שיפורש הכתוב ולא יחסר בו מלת לחשדני, ויאמר יהונתן אלו היה איש אחר במקומך באמת לא אגלה סוד אבי בעבורו ואכסה עליו, אבל לך אשר אהבת נפשי אהבתיך, חלילה לך שאם אדע כי כלתה הרעה מעם אבי לבוא עליך שאז לא אגלה את אזנך כי מיד אגלה אותו אליך ולא אעלים דבר.

ואז אמר דוד מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה, ופירשו בו המפרשים מי יגיד לי אם שלום יענך או מי יגיד לי מה יענך אביך קשה, ושמסוף הפסוק ידענו חסרון ראשיתו. ואני אחשוב שדוד אמר בזה שני ענינים. האחד דרך שאלה מי יגיד לי רצון אביך וכוונתו הטובה היא אם רעה? והשני דרך צעקה או מה יענך אביך קשה! ר״ל אוי לי על שברי על אשר יענך אביך קשה ואפחד מאד אם יגעור בך בעבורי, כי יתחמץ לבבי אם תשא קלון וגערה עלי, ובזה נבא מה שקרה אחרי כן כמו שיבוא, ואמר מה יענך, לרמוז על רוב הגערה שיגער בו, ע״ד (תהלים ל״א כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כאלו אמר בלשון צעקה אוי ואבוי מה יענך אביך דברים קשים בעבורי!

ויהונתן לפי שרצה להרבות עמו בדברים, וחשש שמא ישמעהו אדם בהיותם בעיר כי יש אזנים לכותל, אמר לכה ונצא השדה ויצאו ושם אמר לדוד ה׳ אלהי ישראל כי אחקור את אבי כעת מחר השלישית, ורצה בזה לומר ראה כמה יקרה בעיני נפשך וכמה חמורה בלבי סכנתך, כי באלהי ישראל נשבעתי כי אף שאחקור את אבי כעת מחר ומחרתים והנה טוב אל דוד לפניו, עדין לא אשלח אליך לגלות את אזניך, כי לא אסמוך על זה עד שארבה לחקור עליו יותר ואבוא עד תכונתו בלי ספק מה שיהיה בהפך כשלא אמצא הטוב לפניו, כי כה יעשה לי אלהים אם לא אגלה את אזנך והלכת לשלום, דחמירא עלי מאד סכנתך. ואפשר לפרש הכתובים באופן אחר, שר״ל אם אחקור את אבי בימים האלה עד כעת מחר השלישית אם ביום הראשון מהחדש או השני ומצאתי שטוב אל דוד, ולא אז אשלח אליך על ידי שליח לגלות את אזנך? ויהיה ולא אז אשלח אליך בתמיהה, וכי לא אשלח אז לגלות את אזנך? באמת מיד אשלח לבשרך טובה. ואחרי שאמר שבענין הטוב ישלח מיד מלאכו לפניו לשישוב בשלוה הודיעו מה יעשה בהיות התשובה רעה

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

וזהו כה יעשה ה׳ וכה יוסיף, כי ייטיב אל אבי את הרעה אליך, ר״ל כה רעה יעשה לי אלהים וכה יוסיף כמו שאבי רוצה לעשות לך אם לא בעצמו ולא על ידי שליח מיד בלי שום ספק אגלה את אזנך ושלחתיך והלכת לשלום, ולא תתעצב אם אצטרך ללכת ולהפרד ממני ולא תפחד מסכנת הדרכים, שעתיד אתה למעלה רבה להיות אלהים עמך כאשר היה עם אבי, ר״ל שתמלוך תחתיו:

ולא אם עודני חי וגו׳. פירשו המפרשים כלם בו ולא אשאל ממך דבר אם אהיה עדין חי כשתמלוך, כי אינני ירא שלא תעשה עמדי חסד ה׳ (והוא החסד הנמשך מהברית אשר היה ביניהם שנקרא ברית ה׳) אם עדין לא אמות ואהיה חי באותו זמן, ועוד אמר ולא תכרית את חסדך מעם ביתי, ר״ל וגם כן ידעתי שלא תכרית את חסדך מעם ביתי, וגם בהכרית ה׳ את אויבי דוד, שהם כל זרע שאול, ידעתי שאתה תחמול עלי ועל זרעי, ולכן כרתו עוד ברית, והוסיף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו, והיתה השבועה שאם לא יעשה דוד כן יבקש ה׳ זה מאתו על ידי אויביו שיפול בידם עליו. ומאשר מצאתי הפירוש הזה למפרשים רחוק מאד כפי מה שיכניסו בפסוקים דברים אשר אינם בכתוב, חשבתי בפירושם דבר אחר, והוא שאחרי שאמר יהונתן ויהי ה׳ עמך כאשר היה אבי, ר״ל שימליכו על ישראל, התפלל יהונתן שלא יהיה זה בחייו, כי יהיה לו באמת לבושת וגם לחרפה במלוך דוד בחייו, ולזה אמר ולא אם עודני חי, ר״ל ולא יהיה אלהים עמך כאשר היה עם אבי בעודנו חי, באופן שלא אגיע לימים שתעשה עמדי חסד ה׳, ר״ל חסד גדול כשלא אמות, כי בהקמת המלך ימית כל זרע המלוכה הקודם אליו לשלא יחזיקו הם במלכות, ולזה אמר כי יבחר שלא יהיה אז חי כדי לשלא יקבל אותו החסד האלהי שלא ימיתהו דוד. הנה אם כן אמר לא אבקש דבר על עצמי, כי לא אבחר בהיות בחיים חיותי באותו זמן.

אבל אבקש על זרעי שלא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם, ולא בזמן שיכרית ה׳ את אויבי דוד איש מעל האדמה, ובזה נכנסה בו רוח הקודש ונבא על מה שיהיה בימי הגבעונים, שמתו כל זרע שאול ונמלט מפיבשת בן יהונתן בחמלת דוד עליו. הנה אם כן בקש על זרעו ולא בקש על עצמו, לפי שהיה בוחר שלא ימלוך דוד בחייו כמו שהיה באמת אחרי כן. ואין להקשות עליו ממה שאמר אח״כ יהונתן לדוד ואנכי אהיה לך למשנה. כי האנשים משתנים מרצון אל רצון ומחפץ אל חפץ כפי הזמנים וכפי העולה על רוחם, וגם כי אם היות רצון יהונתן שימות קודם המלכת דוד, אם האלוה ית׳ לא ירצה בזה ויחפוץ להמליכו בחייו אמר שאז יהיה לו למשנה:

וזכר שכן כרת ברית יהונתן עם כל בית דוד, ר״ל שאחרי לכת דוד וברחו יהונתן יחמול על מיכל אשתו ועל אוהבי דוד ועבדיו אשר ישארו שמה שלא ירע שאול עמהם.

והוסיף עוד יהונתן להשביע את דוד על זרעו, וכל זה מאהבה מסותרת כלומר שלא היה עינו רעה על המלכתו אבל היה בוחר בו וחפץ בטובו מעוצם האהבה אשר אהבו כנפשו. וחכמינו ז״ל (שבת פרק ה׳ נ״ו) פירשו ובקש השם מאויבי דוד, וביקש השם העון מיד דוד על אויביו, כשעבר על הברית ואמר למפיבושת (שמואל ב י״ט ל׳) אתה וציבא תחלקו את השדה, יצתה בת קול ואמרה ירבעם ורחבעם יחלקו את המלכות, הוי מאויבי דוד. ולפי זה יהיה ובקש השם מאויבי דוד מאמר כותב הספר, ואינו דברי אחד מהם. הנה התבארו הפסוקים והותרה השאלה החמשית:

ויאמר לו יהונתן מחר חדש וגו׳. קשור הדברים אצלי הוא, שלפי שדוד אמר מי יגיד לי, הבין יהונתן שהיה מספק אם באהבתו אם ירצה להגיד לו האמת, או אם ימצא תחבולה להגיד לו מבלי שירגיש אדם בדבר, ולכן השיבו יונתן לשני המובנים אשר יסבלו מאמרו, ואמר אם כוונת לומר מי יגיד לי אם אגלה אזנך כפי האמת ולא אונה אותך, אני אעשה שבועת השם אלהי ישראל כי אחקור את אבי וגו׳, כה יעשה השם ליהונתן וגו׳, ואם כוונת במאמרך מי יגיד לי באי זה אופן אגיד לך הענין שלא ידע אדם ממנו, הנה לזה אמר לו יהונתן מחר חדש, ולא היה זה דבור מחודש כי כבר אמר לו זה דוד, אבל יונתן הניח הקדמתו של דוד ועצתו אשר יעץ ועליה סמך עוד עצתו, וזה שאמר מחר חדש, רוצה לומר מחר יום ראשון של החדש ודרך כל אוכלי על שלחן המלך לבוא ביום מועד לשלחן (כמו שאתה אמרת) ותהיה נפקד כאשר יפקד מושבך, רוצה לומר כאשר יחסר מושבך בשלחן המלך או יעלה זכרונך לפני המלך.

ושלשת תרד מאד, רוצה לומר תהיה נסתר שלשה ימים שלמים, והם שני ימי החדש הראשונים ויום השלישי מהחדש, ותרד מאד בעמק מקום ההסתר ובאותו מקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, רוצה לומר אותו היום אשר נשבע שאול ליהונתן שלא ימות דוד שהיה אז גם כן דוד נסתר בשדה. ולפי שיקשה איך ישב דוד שם בסתר שלשת ימים בלי מאכל ובלי משתה? יהיה הנכון בפירוש הכתוב ושלשת שילך שלשת ימים אנה ואנה לאשר ירצה וירד מאותו מקום שלא יראהו אדם שם ובסוף השלשה ימים אמר ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה שאז יבא שמה לדעת התשובה. ואפשר עוד לפרש הפסוק על דרך המתרגם, ושלשת תרד מאד, רוצה לומר כשיעברו שלשה ימים שלא תלך לאכול על שולחן המלך תרד מאד ממעלתך בעיניו ויגלה רצונו בהכרח, כי תהיה פחות בעיניו ויהיה נקל אצלו להמיתך, וימצא העלה הזאת באמרו שאתה בן מות אחרי אשר הלכת שלא במצותו וברחת מלפניו. ופירש ביום המעשה, ביומא דחולא, רוצה לומר ביום החול שעשין בו מלאכה, לפי שההסתר הראשון היה ביומו של חול וההסתר השני הזה יהיה ביום ראש החדש, שלא היו בימים ההם נוהגים לעשות מלאכה ביום הראשון מהחדש, כי מפני קרבן היום היו פנויים ממלאכתם ובאים להשתחוות לפני השם, וכן נראה מנבואת יחזקאל (סימן מ״ו) שיהיה בעתיד, וגם היום הנשים שומרות יום החדש מלעשות בו מלאכה. והאבן האזל היה אבן אחת סימן לעוברי הדרכים, ולזה נקראה אבן האזל. ואחרי שיונתן הניח מה שאמר אליו דוד בזאת העצה, הוסיף עליו להודיעו באיזה אופן יודיעהו מה שידבר אביו

והוא אמרו ואני שלשת החצים צדה אורה, רוצה לומר ואני מוסיף על דבריך שאשליך ואטיל שלשה חצים כנגד השלשה ימים ההם, כלומר אטיל אותם לצד האבן שזכר. ואמרו לשלח לו למטרה, רוצה לומר לצד האבן, שתהיה האבן מטרה לחצים:

והנה אשלח הנער לך מצא את החצים ואם אמור אומר לנער הנה החצים ממך והנה קחנו ובאה, רוצה לומר אז אתה דוד קח אותו סימן והדבור אשר תשמע ובא, או קח הנער ובא, כי שלום לך ואין דבר בלב אבי ממה שחשבת חי השם.

אבל אם כה אומר לעלם הנה החצים ממך והלאה אתה דוד לך כי שלחך השם, רוצה לומר האל יתברך הצילך מיד אבי ושלחך, והיה אם כן הסימן אם יאמר והנה, או יאמר והלאה.

ואמרו והדבר אשר דברנו וגו׳, הוא כאמרו ואם תלך זכור תזכור הדבר אשר דברנו אני ואתה, כי אין בינינו עד כי אם האל יתברך וזהו הנה השם ביני ובינך עד עולם. הנה אם כן ההסתר בשדה היה מעצת דוד, וענין החצים היה מעצת יהונתן להגיד לו בדרך סימן דעת אביו שאול וכוונתו, ועם זה הותרה השאלה הששית:

ויסתר דוד בשדה וגו׳. ספר הכתוב שדוד הלך ליסתר בשדה כמו שהסכים עם יהונתן, ויהי ביום החדש, רוצה לומר הראשון.

והמלך ישב על השלחן אשר שם הלחם לאכול. וי״ת וישב המלך על מושבו, ואסחר מלכא על שווייה, לפי שהיה מנהגם לאכול במסבה על המטה, אבל פשט הכתוב לא יעיד לזה דבר כי אם שישב שאול על מושבו והוא המקום הראוי והמיוחד לו בשלחן כפעם בפעם, אל מושב הקיר, ר״ל שהיו גביו סמוכות לקיר שהוא המקום הנכבד בשלחן ומה שאמר ויקם יהונתן, פירשו שהיה שאול בראש השלחן והיה המנהג שהיה דוד יושב אצלו ויונתן אצל דוד ואבנר אצל יהונתן, וישב עתה המלך במקומו ויונתן במקומו ואבנר אחריו, וכאשר נפקד מקום דוד שלא בא, לפי שלהעדרו נשאר יונתן סמוך לאביו בלי אמצעי, ולא היה ראוי לישב במקומו סמוך עם מקום אביו, כמו שאמרו חכמינו ז״ל (עיין רש״י) אין דרך בן ליסב אצל אביו, ודוד היה בין שאול ויהונתן מזה הטעם בעצמו, ולכן קם עתה יהונתן ממקומו וישב אבנר מאותו צד שהיה שם שאול, באופן שיהיה אבנר בין יהונתן ושאול אמצעי ביניהם, ועם הבלבולים והנסיעות האלה שעשו נפקד מקום דוד והרגישו בחסרון ביאתו, והנה יהונתן הוצרך לישב ולקום ממקומו ולא ישב בתחלה כראוי, כדי שלא יבין אביו כי הוא היה יודע בדבר והוא בעצה שיברח דוד.

ועל כל זה לא דבר שאול מאומה ביום ההוא לפי שאמר מקרה הוא, רוצה לומר מקרה קרה לדוד שלא בא ואותו מקרה הוא בלתי טהור, רוצה לומר שהיה דוד טמא מקרה לילה. או ששמש מטתו ויטמא עד הערב, או מטומאה אחרת ואין ראוי לאכול על שלחן המלך הטמא והטהור יחדו, והוסיף לומר עוד כי לא טהור, ואינו חוזר אל המקרה שזכר, אבל הוא חוזר לדוד, רוצה לומר אינו מהתימה אם קרה לו מקרה שאינו טהור, לפי שדוד אינו טהור בעצמו והוא מחשב ומתמיד בענין ניאוף, ולכן קרהו אותו המקרה הבלתי טהור כי רעיוניו על משכביו סליקו, או שמש מטתו יותר מהראוי:

ואמנם ביום מחרתו, והוא היום השני מהחדש כשישב המלך לאכול נפקד באותו הדרך עצמו מקום דוד, ואז שאל אל יונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם? והנה היה מרוב שנאתו שלא קראו בשמו כי אם בן ישי למעטו ולהקל בכבודו