×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) {רביעי} בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר יְהֹוָ֣הי״י֣ אֵלַ֗י פְּ⁠סׇל⁠־לְ⁠ךָ֞ שְׁ⁠נֵֽי⁠־לוּחֹ֤תא אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְ⁠עָשִׂ֥יתָ לְּ⁠ךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ׃
At that time Hashem said to me, "Cut two tablets of stone like the first, and come up to Me onto the mountain, and make an ark of wood.
א. שְׁנֵֽי⁠־לוּחֹ֤ת =ל1,ש,ש1,ק3[תיקון],ו,ל3,ל9 וכמו כן בדפוסים וקורן
• ל!=שְׁנֵֽי⁠־לֻוחֹ֤ת (בנקודות שורוק למרות הכתיב המלא וי”ו) ובאופן ברור לגמרי; אבל דותן הדפיס לוּחֹ֤ת בלי להעיר, וגם ברויאר לא העיר.
• הערת המקליד
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
(1-3) ארון, כפורת, וכרובים * (קישור לעיון)שמות כ״ה:י׳-כ״ב, שמות ל״ז:א׳-ט׳
(1-5) הלוחות השניים – שמות ל״ד:א׳-ד׳, שמות ל״ד:כ״ז-כ״ט
בְּעִדָּנָא הַהוּא אֲמַר יְיָ לִי פְּסָל לָךְ תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וְסַק לִקְדָמַי לְטוּרָא וְתַעֲבֵיד לָךְ אֲרוֹנָא דְּאָעָא.
At that time the Lord said to me: Hew you two tables of stones like the first, and come up before Me on the mount, and make you an ark of wood;
בשעתה ההיא אמר י״י לי אמר משה חצוב לך תרין לווחין דאבנין כקדמייה וסקא לוותי לטורא ותעביד לך ארון דקיםב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקדמייה וסק״) גם נוסח חילופי: ״כקדמיין וסוק״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דקים״) גם נוסח חילופי: ״דקיים״.
בעידנא ההיא אמר י״י לי פסל לך תרי לוחי מרמירא כצורתהון דקמאי וסוק לקדמי לטוורא ועיבד לך ארונא דקיסא.
At that time did the Lord say to me: Hew thee two tables of marble according to the form of the first; and ascend before Me into the mountain, and make thee an ark of wood.
[יב] בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ – הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מִי צָרִיךְ לִתֵּן שְׂכַר כְּתַב קִדּוּשִׁין, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, וְהֶחָתָן נוֹתֵן שָׂכָר, וּמִמִּי לָמַדְנוּ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ לְיִשְׂרָאֵל בְּסִינַי, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). וּמִי כָּתַב הַשְּׁטַר הַזֶּה, משֶׁה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת הַתּוֹרָה [השירה] הַזֹּאת (דברים ל״א:ט׳). וּמַה שָּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זִיו הַפָּנִים, דִּכְתִיב: וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות ל״ד:כ״ט), אֵימָתַי: בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ (שמות ל״ד:כ״ט).
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁכָּתַב אֶת הַתּוֹרָה נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, כֵּיצַד, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה לְמשֶׁה, עוֹרָהּ שֶׁל אֵשׁ לְבָנָה, וּכְתוּבָה בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה, וַחֲתוּמָה בְּאֵשׁ, וּמְלֻפֶּפֶת בְּאֵשׁ, וְעִם שֶׁכּוֹתֵב קִנַּח אֶת הַקּוּלְמוֹס בִּשְׂעָרוֹ וּמִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר מִן הַלּוּחוֹת נָטַל משֶׁה זִיו הַפָּנִים, עִם שֶׁנִּתְּנוּ לוֹ הַלּוּחוֹת מִכַּפַּיִם לְכַפַּיִם מִשָּׁם נָטַל זִיו הַפָּנִים, כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נְטָלָן וְשִׁבְּרָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁסִּדַּרְתָּ לְיִשְׂרָאֵל נָתַתִּי לְךָ שְׂכָרְךָ זִיו הַפָּנִים, וְעַכְשָׁיו שִׁבַּרְתָּ אֶת הַלּוּחוֹת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית נִשְׁבְּרָה לַסַּרְסוּר, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינִי לְבֵין בָּנַי, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ אַתָּה מַחֲלִיף, מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא (שמות ל״ד:א׳-ג׳).
[יג] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק (קהלת ג׳:ה׳).
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַהוּ עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, עֵת הִיא שֶׁיַּעֲלֶה אַדְרִיָנוֹס שְׁחִיק עֲצָמוֹת וִינַפֵּץ אַבְנֵי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת שֶׁיִּבְנֶה אוֹתוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים הִנְּנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ (ישעיהו כ״ח:ט״ז-י״ז).
דָּבָר אַחֵר: עֵת לְהַשְּׁלִיךְ אֲבָנִים, רַבָּנִין אָמְרֵי מְדַבֵּר בְּמשֶׁה עֵת הָיָה שֶׁיַּשְּׁלִיךְ משֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת, דִּכְתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט). וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה שֶׁיַּחֲזִירָן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[יד] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז׳:ט׳). וּמִי הָיָה זֶה שֶׁכָּעַס, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּחַר אַף משֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת (שמות ל״ב:י״ט), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, אַתָּה מֵפִיג חֲמָתְךָ בְּלוּחוֹת הַבְּרִית, מְבַקֵּשׁ אַתְּ שֶׁאָפִיג אֶת חֲמָתִי וְאַתְּ רוֹאֶה שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת, אָמַר לוֹ וּמַה יֵּשׁ לִי לַעֲשׂוֹת, אָמַר לוֹ לָתֵת עָלֶיךָ קָטָרִיקֵי, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחְלִיף אוֹתָן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
[טו] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – אָמַר רַבִּי יִצְחָק כְּתִיב: וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא (ויקרא ה׳:כ״ג), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלּוּחוֹת לֹא הָיוּ מֻפְקָדִים אֶצְלֶךָ, אַתְּ שִׁבַּרְתָּ אוֹתָן וְאַתְּ מַחֲלִיף אוֹתָן.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִן הַלּוּחוֹת שְׁנִיִּים רִצָּה משֶׁה אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, מֶה עָשָׂה עָלָה לוֹ אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּעוּס אָמַר לוֹ בָּנֶיךָ חוֹטְאִין וְאַתְּ נוֹתֵן עָלַי קָטָרִיקֵי, עָשָׂה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כָּעוּס עַל יִשְׂרָאֵל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות ל״ב:ל״א-ל״ב). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר לוֹ, משֶׁה, שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס, אֲנִי וְאַתְּ כּוֹעֲסִין עֲלֵיהֶן, מִיָּד: וְדִבֶּר ה׳ אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות ל״ג:י״א). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַפָּנִים בְּכַעַס אֶלָּא כְּשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן רוֹתְחִין הֱוֵי נוֹתֵן צוֹנֵן, וּכְשֶׁתִּרְאֶה אוֹתִי נוֹתֵן צוֹנֵן הֱוֵי נוֹתֵן רוֹתְחִין. אָמַר משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ יְהֵא, אָמַר לוֹ הֱוֵי חָל אַתָּה רַחֲמִים, מֶה עָשָׂה מִיָּד: וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָּה ה׳ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ (שמות ל״ב:י״א-י״ב). אָמַר לוֹ וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מָרִים, חַלֵּה אוֹתָן.
דָּבָר אַחֵר: אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אֶת בָּנֶיךָ וְאֵין אַתָּה מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, אָמַר רַבִּי סִימוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ וּבְנוֹ שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּקִיטוֹן, וְהַפַּדְּגוֹג שֶׁל בְּנוֹ נָתוּן בִּטְרַקְלִין, הָיָה הַמֶּלֶךְ צוֹוֵחַ הַנִּיחוּ לִי שֶׁאֶהֱרֹג אֶת בְּנִי, אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עָלָיו סָנֵגוֹרְיָא. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָדוֹל (שמות ל״ב:י׳), אָמַר משֶׁה וְכִי תוֹפֵס אֲנִי בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ אֶלָּא מִי שֶׁיְלַמֵּד עֲלֵיהֶן סָנֵגוֹרְיָא, מִיָּד וַיְחַל משֶׁה.
דָּבָר אַחֵר: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וּלְכַלּוֹתָם אַתָּה מְבַקֵּשׁ, עֲקֹר הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְאַחַר כָּךְ עֲקֹר אוֹתָם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאוּ לַשָּׁמַיִם עֵינֵיכֶם וְהַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ מִתַּחַת כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן וִישׁוּעָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וְצִדְקָתִי לֹא תֵחָת (ישעיהו נ״א:ו׳) – תְּחִלָּה שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן וגו׳ וְאַחַר כָּךְ וְישְׁבֶיהָ כְּמוֹ כֵן יְמוּתוּן, אָמַר לֵיהּ משֶׁה וַאֲפִלּוּ אַתָּה עוֹקֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לְיִשְׂרָאֵל אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲקֹר, שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵיהֶם, וְלֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ אֶלָּא בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ (שמות ל״ב:י״ג), שֶׁמָּא אַתָּה יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת שְׁמֶךָ. אָמַר לְפָנָיו משֶׁה, חֲשֹׁב אוֹתָם כִּסְדוֹם, מָה אָמַרְתָּ לְאַבְרָהָם: וַיֹּאמֶר ה׳ אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם (בראשית י״ח:כ״ו), וּוִתַּרְתָּ לוֹ עַד עֲשָׂרָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל נָא יִחַר לַאֲדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה (בראשית י״ח:ל״ב), וַאֲנִי מַעֲמִיד לְךָ מֵאֵלּוּ שְׁמוֹנִים צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ הַעֲמֵד, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר י״א:ט״ז-י״ז). אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר פִּינְחָס וְכָלֵב, הֲרֵי שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָא משֶׁה, הֵיכָן עוֹד שְׁלשָׁה צַדִּיקִים, וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם הַלָּלוּ בַּחַיִּים וְאֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד לָהֶם בַּפִּרְצָה הַזּוֹ, יַעַמְדוּ הַמֵּתִים, אָמַר לְפָנָיו עֲשֵׂה בִּזְכוּת ג׳ אָבוֹת וַהֲרֵי שְׁמוֹנִים, זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג), כֵּיוָן שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה זְכוּת אָבוֹת, מִיָּד אָמַר לוֹ: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר י״ד:כ׳). כֵּיוָן שֶׁעָמַד שְׁלֹמֹה וְרָאָה שֶׁהִזְכִּיר משֶׁה שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צַדִּיקִים חַיִּים וְלֹא הוֹעִיל כְּלוּם אִלּוּלֵי שֶׁהִזְכִּיר זְכוּת שְׁלשֶׁת הָאָבוֹת שֶׁהָיוּ מֵתִים, הִתְחִיל אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ד׳:ב׳-ג׳), דָּבָר אַחֵר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ (שמות ל״ג:י״ג-י״ד).
אָמַר רַבִּי לֵוִי אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים, אָמַר לוֹ, משֶׁה, אַף אַתָּה טוֹעֶה, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה (דברים ל״ב:ל״ט). אָמַר לוֹ משֶׁה, וְאִם חַיִּין הֵן הַמֵּתִים חֲשֹׁב כְּמוֹ שֶׁהָאָבוֹת עוֹמְדִין וּמְבַקְּשִׁין עַל בְּנֵיהֶן, מָה הָיִיתָ מְשִׁיבָן. כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ משֶׁה הַדָּבָר הַזֶּה מִיָּד וַיִּנָחֶם ה׳ עַל הָרָעָה.
[טז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת – לָמָּה שְׁנַיִם, רַבָּנִין אָמְרֵי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלּוּ מְעִידִין בֵּינִי וּבֵין בָּנַי, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עֵדִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוֹשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא.
[יז] דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִפְּנֵי מָה לוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וְהַשְּׁנִיִּים מַעֲשֵׂה אָדָם. אָמַר לָהֶן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְהֵבִיא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלּוֹ, עִטְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ, וְהִכְנִיסָהּ לְבֵיתוֹ. רָאָה אוֹתָהּ הַמֶּלֶךְ שׂוֹחֶקֶת לְעֶבֶד אֶחָד מִשֶּׁלּוֹ, כָּעַס עָלֶיהָ וְהוֹצִיאָהּ. בָּא שׁוֹשְׁבִינָהּ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ מָרִי אִי אַתְּ יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן נָטַלְתָּ אוֹתָהּ, לֹא בֵּין הָעֲבָדִים גָּדְלָה, וְכֵיוָן שֶׁגָּדְלָה בֵּין הָעֲבָדִים לִבָּהּ גַּס בָּהֶן. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהּ, הָבֵא הַנְּיָר וְהַלַּבְלָר מִשֶּׁלְּךָ וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי. כָּךְ אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ לִידֵי אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אָמַר לוֹ אִי אַתָּה יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוֹצֵאתָ אוֹתָם, מִמִּצְרַיִם, מִמְּקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ שֶׁאֶתְרַצֶּה לָהֶן, הָבֵא אֶת הַלּוּחוֹת מִשֶּׁלְּךָ, וַהֲרֵי כְּתַב יָדִי: וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת (שמות ל״ד:א׳). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה חַיֶּיךָ כְּשֵׁם שֶׁנָתַתָּ אֶת נַפְשְׁךָ עֲלֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁאָבִיא לָהֶם אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שְׁנֵיכֶם בָּאִין כְּאֶחָת. מִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: ה׳ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל כֹּחַ וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה ה׳ בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו. גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכָל הַנְּהָרוֹת הֶחֶרִיב אֻמְלַל בָּשָׁן וְכַרְמֶל וּפָרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל (נחום א׳:ג׳-ד׳), בְּסוּפָה זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב: וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר (שמות ב׳:ג׳). וּבִשְׂעָרָה זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרְעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים (מלכים ב ב׳:י״א-י״ב). אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא בָּא וּמְנַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו׳ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד).
[ח] בָּעת הַהִיא אָמַר י״י אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלְּךָ נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתֶיךָ וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר (ירמיהו ב׳:כ׳). אֵיזֶהוּ עֹל. עֻלּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלּוּחוֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת (שמות ל״ב:ט״ז), חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, חֵרוּת מִן הַגָּלֻיּוֹת. וְרַב אָמַר, חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין, שֶׁהָיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם (תהלים פ״ב:ו׳). וּבְשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, נֶאֱמַר, אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן (שם פסוק ז). וַתֹּאמְרִי לֹא אֶעֱבֹר, אֲפִלּוּ מִשְׁתַּעְבֶּדֶת, עוֹשִׂין מַה שֶּׁאָנוּ מְבַקְּשִׁין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אַתָּה הוּא קָשֶׁה שֶׁבָּהֶם, הִשְׁתַּעְבֵּד תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים.
[ט] בָּעֵת הַהִיא וְגוֹ׳ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לַכֹּל זְמַן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמַיִם (קהלת ג׳:א׳). זְמַן הָיָה לָעוֹלָם לְהִבָּרְאוֹת. זְמַן הָיָה לְדוֹר הַמַּבּוּל שֶׁיֹּאבְדוּ בַּמַּיִם. זְמַן הָיָה לְנֹחַ לְהִכָּנֵס לַתֵּבָה, וּזְמַן הָיָה לוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּבָּרֵא אַבְרָהָם, וְכֵן לְכָל הָאָבוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם, וּזְמַן הָיָה שֶׁיֵּצְאוּ מִשָּׁם. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּעְבְּדוּ. וּזְמַן הָיָה שֶׁיִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת. וּזְמַן הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ אֲחֵרִים אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה. הֱוֵי, פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר שְׁלֹמֹה, עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים (שם פסוק ה). עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים, אֵלּוּ הַלּוּחוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת הָיָה לִפְסֹל לוּחוֹת אֲבָנִים אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁהוּא מְבַעֵר פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – שֶׁתְּהֵא הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ. רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, מֵהֵיכָן פְּסָלָן. אֶחָד אוֹמֵר, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד פְּסָלָן. וְאֶחָד אוֹמֵר, מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ בָּרָא לוֹ מַחְצָב וּמִשָּׁם חָצַב שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים וְנָטַל אֶת הַפְּסֹלֶת וּמִשָּׁם הֶעֱשִׁיר, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אָמַר, יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בְּתַרְשִׁישׁ מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים (שיר השירים ה׳:י״ד). יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, אֵלּוּ לוּחוֹת. וְכַמָּה הָיוּ בְּכָל לוּחַ. חָמֵשׁ דִּבְּרוֹת עַל לוּחַ אַחַת. וְהָיוּ עֲשׂוּיִין כְּמִין גְּלִילִים בֵּין זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב. מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים, שֶׁהָיוּ שֶׁל סְנַפִּרִינוֹן.
דָּבָר אַחֵר: פְּסָל לְךָ – בִּזְכוּתְךָ, וְהוּא שֶׁלְּךָ. אָמַר מֹשֶׁה, נָתַתָּ לִי וְאַתָּה מִתְנַהֵג בָּהֶן בְּעַיִן טוֹבָה, נָתַתָּ אוֹתָהּ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתְךָ מֶלֶךְ, וְאַתָּה פּוֹסֵל לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה, וּמְקָרֵב לְכָל מִי שֶׁתִּרְצֶה.
[י] שְנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים – כְּנֶגֶד חָתָן וְכַלָּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי שׁוּשְׁבִינִין, כְּנֶגֶד שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּנֶגֶד שְׁנֵי סוֹפְרִים, כְּנֶגֶד שְׁתֵּי תּוֹרוֹת, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כְּנֶגֶד שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁנֵי לוּחוֹת. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, לוּחוֹת כְּתִיב: שֶׁלֹּא הָיוּ גְּדוֹלִים זֶה מִזֶּה, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, וְהָיְתָה פְּסֹלֶת שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לְחָיָיו כָּאֶבֶן הַזֶּה, אֵינוֹ זוֹכֶה לְדִבְרֵי תּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – שֶׁרֹב מִיתוֹת שֶׁל תּוֹרָה בִּסְקִילָה.
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: מִשָּׁם רוֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל (בראשית מ״ט:כ״ד).
דָּבָר אַחֵר: לוּחוֹת אֲבָנִים – בִּזְכוּתוֹ שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן (ישעיהו כ״ח:ט״ז). וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, בִּזְכוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן (דניאל ב׳:ל״ד). כָּרִאשׁוֹנִים. מָה הָרִאשׁוֹנִים נִתְּנוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. מָה הָרִאשׁוֹנִים בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף הַשְּׁנִיִּים כֵּן. וַהֲרֵי כְּתִיב: וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ (שמות ל״ד:ג׳). אֶלָּא שֶׁהֶעֱמִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמּשֶׁה רַבֵּינוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּדִבְרֵי הַיָּמִים, וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה (דברי הימים א כ״ג:י״ז). וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, לְמַעְלָה מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא.
וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְךָ אֲרוֹן עֵץ – וּמֹשֶׁה לֹא עָשָׂה כֵן, אֶלָּא עָשָׂה אֲרוֹן עֵץ, וְאַחֲרֵי כֵן עָלָה וְנָטַל הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים וָאַעַל הָהָרָה (דברים י׳:ג׳) וַיִּכְתֹּב עַל הַלּוּחוֹת.
[Siman 8]
At that time, the Lord said to me, "Carve out two tablets of stone like the first ones" (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Jeremiah 2:20), "For long ago you broke your yoke, tore off your yoke-bands, and yousaid, 'I shall not pass.'" Which is the yoke? The yoke of the angel of death, as stated (Exodus 32:16), "The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised (charut) upon the tablets,⁠" [meaning] freedom (cherut) from the angel of death. And Rabbi Nechemiah says, "Freedom (cherut) from the exiles.⁠" And Rav said, "Freedom (cherut) from the afflictions, which were like the ministering angels, as it is stated (Psalms 82:6), 'I said that you were all powers and children of the Most High.'" But at the time that they did that act [of the golden calf], it is stated (Psalms 82:7), "Yet you will die like a mortal.⁠" "And you said, 'I shall not pass.'" Even subjugated, we do what we desire. [So] the Holy One, blessed be He, said to Moshe, "You are the hardest among them. Subjugate yourself first, as it is stated, 'Carve out two tablets of stone.'"
[Siman 9]
At that time, etc. (Deuteronomy 10:1): This is what the verse stated (Ecclesiastes 3:1), "A time and season is set for everything, for every experience under heaven.⁠" There was a time for the world to be created; there was a time for the generation of the flood to be destroyed in water. There was a time to go into the ark, and a time to exit from it. And there was a time for Avraham to be created, and so too with all the forefathers. There was a time that our fathers were to go down to Egypt, and a time for them to exit from there. And there was a time that they were to be subjugated. And there was a time for the tablets to be broken, and there was a time when others would do that act [of the golden calf]. Hence, "Carve out two tablets of stone.⁠" Shlomo said (Ecclesiastes 3:5), "A time for throwing stones and a time for gathering stones.⁠" "A time for throwing stones,⁠" these are the first tablets; "and a time for gathering stones,⁠" the time to carve out other tablets of stone, as it is stated, "Carve out (pesal) two tablets of stone.⁠" Rabbi Yehoshua said, "That he destroy the idols of (pesilei) their gods.⁠" Another interpretation: "Carve out (pesal) for yourself,⁠" that the remnant (pesolet) be for yourself. Rabbi Levi and Rabbi Yochanan say, "From where did he carve them?⁠" One [answered], "From under [God's] throne of glory.⁠" And the other said, "[God] created a quarry in the midst of his tent, and he quarried two tablets of stone from there. And he took the remnants from there and he became wealthy from there, since they were from sapphire.⁠" This is what Shlomo stated (in Song of Songs 5:14), "His hands are rods of gold, studded with beryl [...] adorned with sapphires.⁠""His hands are rods of gold,⁠" these are the tablets. And how many [commandments] were on each tablet? Five commandments were on [each] tablet. And they were made with a type of rods between them, as it is stated, "His hands are rods of gold.⁠" "Adorned with sapphires,⁠" as they were made of sapphire. Another explanation: "Carve out for yourself,⁠" in your merit, and it shall be yours. He said, Moshe, [I have given it to you] (you have given it to Me), and you are behaving generously [by] giving it to them, as it is stated (Deuteronomy 10:1), "Carve out (pesal) for yourself.⁠" By your life will I make you a king. And you shall (pesol) whoever you want, and you shall bring close whoever you want.
[Siman 10]
Two tablets of stone (Deuteronomy 10:1): Corresponding to a groom and bride; corresponding to two ushers/benefactors; corresponding to heaven and earth; corresponding to two scribes; corresponding to two Torahs, the written Torah and the oral Torah; corresponding to two worlds, this world and the world to come, as it is stated, "two tablets". Rabbi Chanina said, "It is written 'tablets,' that neither was bigger than the other, but rather both of them were equal; and the carving of both was as one (at the same time).⁠" Another interpretation: "Tablets (luchot) of stone,⁠" that anyone who does not make his life (lechayav) like this stone, does not merit words of Torah. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" because the majority of the deaths prescribed in the Torah are by stoning. Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of Yaakov, of whom it is stated (Genesis 49:24), "from there, the shepherd, the stone of Israel.⁠" Another interpretation: "Tablets of stone,⁠" in the merit of the Temple, as it is stated (Isaiah 28:16), "Behold, I will found in Zion stone.⁠" And Reish Lakish says, "In the merit of Moshe who was called a stone, as it is stated (Daniel 2:34), 'as a stone was hewed out [...].'" "Like the first ones" (Deuteronomy 10:1). As the first ones were given with a voice of voices, so were the second ones. As the first ones were given with six hundred thousand, so were the second ones. But behold, it is written (Exodus 34:3), "And no one may go up with you.⁠" But rather, the Holy Blessed One brought out six hundred thousand from Moshe our teacher at that time. As so is it written in the Book of Chronicles (I Chronicles 23:17), "The sons of Rechavya were very numerous (literally, above).⁠" And our rabbis expounded, "Above six hundred thousand.⁠" "And come up to Me on the mountain; and make an ark of wood" (Deuteronomy 10:1). But Moshe did not do this, but rather he made an ark of wood, and afterwards went up the mountain and took the tablets, as it is stated (Deuteronomy 10:3-4), "I made an ark of acacia wood [...] and I went up the mountain [...]. And He wrote on the tablets.⁠"
פסל לך1זה היה בכ״ט ימים בחדש אב.
ועשית לך ארון עץ – תחלה שתשים בו הלוחות שאתן לך מיד כדי שתעמידנה בגלוי.
1. זה היה כ״ט אב. עיין רש״י שם.
פְּסָל לְךָ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז שצ״ו).
אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – (כָּתוּב בְּרֶמֶז תש״מ ושס״ז).
אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן – מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ מֵחֲמַת אָנְסוֹ שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ, פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זוֹ הִיא יִסּוּדָהּ, דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ״, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ (דַּאֲמַר מַר לוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִין בָּאָרוֹן).
בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה׳ אֵלַי פְּסָל לְךָ – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים״ בְּשָׁעָה שֶׁשִּׁבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַלּוּחוֹת הָיָה [מֹשֶׁה] (הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא) מִתְרַעֵם עָלָיו, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ חָצַבְתָּ הַלּוּחוֹת וְיָגַעְתָּ בָּהֶן וְנִצְטַעַרְתָּ לֹא הָיִיתָ מְשַׁבְּרָן, אֲנִי חוֹצֵב לֶהָבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כ״ט:ז׳) ״קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ״ וְאַתָּה מְשַׁבְּרָן, עַכְשָׁיו תֵּדַע מַה הִיא כֹחָן, אַתָּה פְּסֹל אוֹתָן, ״עֵת כְּנוֹס אֲבָנִים״. פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, מֵאַיִן אֲנִי מֵבִיא לוּחוֹת אֲבָנִים. אָמַר לוֹ, אֲנִי מַרְאֶה לְךָ אֶת הַמַּחְצָב. אֲמַר רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מִתַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה אֶת הַמַּחְצָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ד:י׳) ״וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר״ וּכְתִיב בֵּיהּ (שם ל״ב:ט״ז) ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים״ וְעָלָיו נֶאֱמַר ״תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ״. אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֲצֹב מִכָּאן שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים, מָה הָרִאשׁוֹנִים אָרְכָּן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שְׁלֹשָׁה אַף אֵלּוּ כֵן, מָה הָרִאשׁוֹנִים שֶׁל סְנַפִּירִינוֹן אַף אֵלּוּ, מָה אֵלּוּ נִתְּנוּ בְּפֻמְבִּי אַף אֵלּוּ נִתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי. אֲמַר לֵיהּ, לָאו אָמַרְתְּ (שמות ל״ד:ג׳) ״וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ״. מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְקִלְקְלָה וְהוֹצִיאָהּ וּבִקְשָׁה הֵימֶנּוּ וְנִתְפַּיֵּס לָהּ, אָמַר לוֹ אוֹהֲבָהּ לֵךָ וְהַכְנֵס אוֹתָהּ בְּפֻמְבִּי כְּשֵׁם שֶׁנָּטַלְתָּ אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ, לָאו, שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אֲחֵרִים וְיֹאמְרוּ לָמָּה הוֹצִיאָהּ וְנִמְצֵאת מִתְחָרֶפֶת.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה חוֹצֵב וַאֲנִי כוֹתֵב שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״פְּסָל לְךָ וְכָתַבְתִּי״, וַאֲנִי מְסַיֵּעַ אוֹתְךָ בְּאֶצְבַּע כְּבוֹדִי כְּמוֹ שֶׁסְּמַכְתִּיךְ בַּיָּם בִּימִינִי שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו סג) ״מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה״. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְזֶהָבִי שֶׁאִבֵּד חֲתָנוֹ קוֹזְמִין שֶׁל בִּתּוֹ, אָמַר לוֹ, אֲנִי נָתַתִּי קוֹזְמִין וְאַתָּה אִבַּדְתָּ אוֹתָהּ, נִהְיֶה אֲנִי וְאַתָּה שֻׁתָּפִין, אַתָּה מֵבִיא אֶת הַמַּרְגָּלִיּוֹת וְדַיְקוֹנִין וַאֲנִי מֵבִיא אֶת הַזָּהָב וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, אֲנִי נָתַתִּי אֶת הַלּוּחוֹת וְשִׁבַּרְתָּ אוֹתָם, אַתָּה חֲצֹב אֶת הַלּוּחוֹת וַאֲנִי כוֹתֵב עֲלֵיהֶן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּשְׁבִיל שֶׁכָּתַבְתִּי אוֹתָהּ כֻּלָּהּ חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר ״עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ״, וְאִם אַתֶּם מְשַׁמְּרִים אוֹתָהּ אַתֶּם חַיִּים, וְאַף לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי כּוֹתֵב אֶתְכֶם בְּסֵפֶר וְאַתֶּם מִתְמַלְּטִים מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י״ב:א׳) ״וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָע⁠(וֹ)⁠מֵד עַל בְּנֵי עַמְּךָ וְגוֹ׳ וּבָעֵת הַהִיא יִמָלֵּט עַמְּךָ כָּל הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר״.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ לְמַטְרוֹנָא בִּשְׁתֵּי מַרְגָּלִיּוֹת. אִבְּדָה אַחַת מֵהֶן, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ, אִבַּדְתְּ אַחַת מֵהֶן שִׁמְּרִי הַשְּׁנִיָּה. כָּךְ קִדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל (שמות כ״ד:ז׳) בְּ״נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״, אִבְּדוּ ״נַעֲשֶׂה״, שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה שִׁמְרוּ ״נִשְׁמַע״.

רמז תתנה

אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן(לעיל ט׳:א׳). אַתֶּם עוֹבְרִים וַאֲנִי אֵינִי עוֹבֵר. וּפָתַח לָהֶם פֶּתַח שֶׁיְּבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים, וְלֹא הָיוּ מְבִינִים. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה מִמַּטְרוֹנָא, [סָרְחָה עָלָיו מַטְרוֹנָא], בִּקֵּשׁ לְהוֹצִיאָהּ, מֶה עָשְׂתָה, כִנְּסָה אֶת בָּנֶיהָ וְאָמְרָה לָהֶן, הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁאֲבִיכֶם מְבַקֵּשׁ לְגָרְשֵׁנִי וְלִשָּׂא אַחֶרֶת, יְכוֹלִין אַתֶּם לְהִשְׁתַּעְבֵּד לָהּ, [אָמְרוּ לָהּ הֵן, אָמְרָה לָהֶן] תֵּדְעוּ מַה הִיא עֲתִידָה לַעֲשׂוֹת בָּכֶם וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת שֶׁמָּא יָבִינוּ וִיבַקְּשׁוּ עָלֶיהָ מֵאֲבִיהֶם וְלֹא הָיוּ מְבִינִין, כֵּיוַן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ אָמְרָה אֲנִי מְצַוָּה אֶתְכֶם שֶׁתִּהְיוּ זְהִירִים בִּכְבוֹד אֲבִיכֶם כָּךְ מֹשֶׁה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֵבִינוּ צִוָּה שֶׁיְּהוּ זְהִירִים בִּכְבוֹד אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם דִּכְתִיב ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״.
פִי דַ׳לִךַּ אַלּוַקתִ קַאלַ אַללָּהֻ לִי אנחַתּ לַוְחַיְ גַוַאהִרַ כַּאלאַוַּליִןִ וַאצעַדבִּהִמַא אִלַי׳ אַלגַבַּלִ וַקַד צַנַעתַּ צֻנדֻוקַא מִן כַ׳שַׁבֵּ
באותו הזמן, אמר ה׳ לי, חצוב שני לחות יהלומים, כמו הראשוניים, ועלה בשניהם אל ההר, אחרי שכבר עשית ארון מן גזירי עץ.
אמרו ועשית לך ארון עץ צריך להיות קודם לפסל לך. הלא תראה בספור המעשה איך סדר אותו כך, ככתוב ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים (דברים י׳:ג׳).
בעת ההיא – לסוף ארבעים יום נתרצה לי.
ואמר אליא פסל לך, ואחר כך: ועשיתב ארון, ואני עשיתי ארון תחילה, שכשאבא והלוחות בידי היכן אתנם.
ולא זהו הארן שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחילה ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה ארון אחר, וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5: ״לי״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים נוסף כאן כלשון הפסוק: ״לך״.
בעת ההוא AT THAT TIME – At the end of forty days He was reconciled with me,
and said to me, פסל לך HEW FOR YOURSELF [TWO TABLETS] and afterwards, ועשית לך ארון עץ MAKE YOU AN ARK OF WOOD. I, however, (see v. 3) made the Ark first (Tanchuma Eikev 1), because when I came with the tablets in my hand where could I place them?
Now this was not the Ark which Bezalel made for the Tabernacle, because with the Tabernacle they did not occupy themselves until after the Day of Atonement, for only when he came down from the mountain on that day did he give them the command regarding the construction of the Tabernacle, and Bezalel made the Tabernacle first and afterwards the Ark and the other articles (Berakhot 55a). It follows, therefore, that this was another Ark; and it was this, that went forth with them to battle, while that which Bezalel made went forth to battle only once, in the days of Eli – and they were punished for this, for it was captured by the Philistines (cf. Jerusalem Talmud Shekalim 6:1).
פס׳: בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך וגו׳ – אתה שברתם אתה פסל לך תחתיהם.
ד״א: פסל לך – בידך היו מסורים לך להשיב אחרים תחתיהם.
שני לוחות – כנגד שמים וארץ.
שני לוחות – כנגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
שני לוחות – כנגד העולם הזה והעולם הבא. 1לוחות שיחו שניהם שוין.
אבנים – שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים את לחייו כאבנים.
2ד״א אבנים – משום (בראשית מ״ט:כ״ד) רועה אבן ישראל.
כראשונים – מה ראשונים בקולי קולות אף אחרונים כך.
(1-4) ועשית לך ארון עץ – ואח״כ ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון מה מכתב הראשון חרות על הלוחות אף מכתב שני חרות:
1. לוחות שהיה שניהם שוים. בתנחומא לחת כתיב חסר שלא היו גדולים זה מזה אלא שניהם שוים והיתה פסולת שניהם שוים:
2. ד״א אבנים. משום שם רועה אבן ישראל כצ״ל. ופי׳ דורש אבנים לשון יסוד (עלעמענט) כמו משם רועה אבן ישראל ג״כ הכוונה יסוד ישראל:
בעת ההיא – בארבעים היום הנזכרים.
ארון עץ – אמרו המעתיקים ז״ל: כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד: ואעש ארון עצי שטים (דברים י׳:ג׳), ואחר כך: ואפסל (דברים י׳:ג׳), ואמר: ואשים את הלחת בארון אשר עשיתי (דברים י׳:ה׳). ודעתם רחבה מדעתנו.
כי היה נראה לנו: וישכון כבוד י״י (שמות כ״ד:ט״ז) דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שמות כ״ד:י׳), ולא נדע מתי עלה משה. כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא התענה רק שמנים יום, כי פירוש ואנכי עמדתי בהרא כימים הראשונים (דברים י׳:י׳) הוא שָנוי, והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום, שמע י״י אלי ואמר: לך למסע (דברים י׳:י״א), וזהו: לך נחה את העם (שמות ל״ב:ל״ד). והנה יהיה ארון עץ בצווי,⁠1 והוא הארון שעשה בצלאל.⁠2
1. כלומר: פירוש ״ועשית לך ארון עץ״ הוא: לצוות את בצלאל לעשות את הארון שבמשכן.
2. השוו ראב״ע שמות פירוש שני כ״ה:ט״ז.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 176, פרנקפורט 150, ס״פ I.24. בכ״י פריס 177 חסרה מלת: בהר.
AT THAT TIME. During the forty days that are mentioned.⁠1
AN ARK OF WOOD. The transmitters of tradition,⁠2 of blessed memory, said that Moses first3 made another ark.⁠4 Proof of the latter is, So I made an ark (v. 3), which is followed by and hewed two tables of stone (v. 3) and put the tables in the ark which I had made (v. 5). Now their minds are superior to our minds, for it appears to us5 that And the glory of the Lord abode (Ex. 24:16) is connected with the glory which the elders saw (Ex. 24:10).⁠6 We do not know when Moses ascended,⁠7 for according to the plain meaning of the text it appears that Moses fasted for only eighty days,⁠8 for the meaning of Now I stayed in the mount (v. 10) repeats what was said earlier.⁠9 It means when I stayed on the mountain during those forty days10 God listened to me and said, Arise, go before the people (v. 11), the reference being to And now go, lead the people (Ex. 32:34). The making of the ark of wood (v. 3) was thus by command.⁠11 It refers to the ark made by Bezalel.⁠12
1. In Deut. 9:5.
2. The Talmudic sages.
3. Before ascending Mount Sinai to receive the second tablets. See Tanchuma, Ex. 1:10, and Rashi.
4. That is, other than the one later made by Bezalel. Thus the ark mentioned in our verse is not to be identified with the ark made by Bezalel which was placed in the Holy of Holies (Ex. 25:1-22; 37:1-9). The sages believed that God gave Moses the second pair of tablets at the end of 80 days and that Moses made an ark to hold them temporarily. See Rashi on our verse.
5. Contrary to their opinion.
6. Ex 24:16-18 reads: And the glory of the Lord abode upon mount Sinai, and the cloud covered it six days; and the seventh day He called unto Moses out of the midst of the cloud…And Moses entered in the midst of the cloud, and went up into the mount; and Moses was in the mount forty days and forty nights. According to the rabbis this verse relates to the giving of Torah (see Rashi on Ex. 24:16). Also, according to the rabbis, the forty days which this verse states Moses spent on the mountain starts with the seventh of Sivan. There are 120 days between that day and Yom Kippur when, according to Rabbinic tradition, Moses descended with the second pair of tablets. Moses thus spent 120 days on Mount Sinai. See Pirke de-Rabbi Eliezer, chapter 46. Ibn Ezra disagrees. He believes that the plain meaning of the text does not allow one to conclude that Moses spent 120 days on Mount Sinai. The text merely says that the elders of Israel ascended Mount Sinai and had a vision of God (Ex. 24:1-12). It does not say which day they descended. Following this vision the cloud covered the mountain for seven days, after which God called Moses to ascend the mountain for 40 days. We thus do no know what day Moses ascended the mountain, and therefore, cannot calculate 120 days between revelation and Yom Kippur. Thus Moses did not necessarily spend 120 days on Mount Sinai.
7. To receive the tablets.
8. According to the rabbis, Now I stayed in the mount, as the first time forty days and forty nights is not a repetition of Deut. 9:25 but speaks of an additional 40 days. Furthermore, as the first time forty days and forty nights indicates that as he fasted the first time, so did he now.
9. In Deut. 9:25.
10. Mentioned in Deut. 9:25.
11. So I made an ark of wood is to be interpreted, I commanded that an ark of wood be made.
12. See Ex. 37:1-9.
בעת ההוא אמר – מחל הקב״ה ואמר להחזיר להם הלוחות במקום הלוחת ששיברת,⁠א שלא יתרעמו ישראל עלי לאמר: הפסדתנו דבר חמוד. ולכך כתוב: פסל לך – אתה צריך לפסול, שלא יתרעמו הם ובניהם ובני בניהם.
א. בספר הג״ן: ששברתי.
בעת ההוא אמר – AT THAT TIME HE SAID – The Blessed Holy One forgave and said to return to them the tablets in place of the tablets that you [i.e. Moshe] broke, so that Israel will not murmur against me saying: we have lost something precious. And therefore it is written: פסל לך –CHISEL FOR YOURSELF – you have to chisel, so that they and their children and their children’s children will not murmur.
בעת ההיא – הוא כ״ט באב הוא שנאמר בפרשת תשא ויאמר י״י אל משה פסל לך וגו׳ (שמות ל״ד:א׳).
ארון עץ – פלוגתא בירושלמי חד אמר ארון אחד וחד אמר שנים היו.
בעת ההיא, "at that time;⁠" on the night of the twenty ninth of Av;⁠" this is a reference to Exodus 34,1, when God said to Moses to that he was to carve out stones for the second set of Tablets.
ארון עץ, "an ark made of wood.⁠" There is disagreement among the sages in the Jerusalem Talmud, tractate shekalim, chapter six halachah 1, if this refers to a single ark or to two. The latter opinion holds that one of these arks was to contain the Torah scroll, and the other was to contain the second set of Tablets.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – פי׳ שמחל וצוה לפסול לוחות אחרות תחת אותן ששברתי.
פסל לך – פי׳ אתה צריך לפסול ובשבילך הוא שלא יתרעמו עליך ישראל לומר דבר גדול הפסדתני.
ועשית לך ארון עץ וגו׳ – הוא ארון עץ שעשה לו משה בעלייתו להר סיני ואיננו ארון זהב שעשה בצלאל במלאכת המשכן ומ״מ גם בזה היו הלוחות מונחים או גם שברי לוחות למר כדאי״ל ולמר כדאי״ל עד שנעשה ארון הזהב וזה הי׳ יוצא עמהם למלחמה, ועליו נאמר וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם, אבל של בצלאל הניח בו אח״כ לוחות אחרונות ולא הורגל לצאת עמם למלחמה כדכתיב בשילה אוי לנו כי לא היתה כזאת אתמול שלשום וגו׳ מי מצילנו מיד האלהים האדירים האלה וכשהוליכהו לקו עליו, ובו אמרו כ״ז שאין ארון ושכינה במקומן אסורים ישראל בתשמיש, ובמלחמת יהושע הי׳ עמהם ע״פ הדיבור, והא דכתיב באוריה הארון וישראל וגו׳ ועבדי אדוני על פני השדה חונים וגו׳ ואני אבא וגו׳ ולשכב עם אשתי, דמשמע שהחמיר ע״ע אבל בדין הי׳ מותר, גם זה הי׳ ארון עץ שעשה משה, ובירושלמי יש פלוגתא בזה, חד סבר ב׳ ארונות היו וחד סבר ארון א׳ הי׳, ג״ן.
פסל לך – ואח״כ ועשית לך ארון עץ, ומשה עשה בהפך כדכתי׳ ואעש וגו׳ ואפסול וגו׳, וקשה למה לא חשיב לי׳ נמי בפ׳ רע״ק בהדי הנך ג׳ שעשה משה מדעתו והסכימה דעת המקום על ידו, מהר״ר משה.
ושמתם בארן – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהיו מצויות לך לשברם, אם תכעוס כאשר עשית בראשונים. רבינו בכור שור.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך – אחר שהתנפלתי לפני י״י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה (דברים ט׳:כ״ה) נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות. אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים (שמות ל״ב:ט״ז), ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים.
וטעם: ועשית לך ארון עץ – שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא, והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, היו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳) – שהיו שם עד שנעשה המשכן שצוני: ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שמות כ״ה:כ״א). וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה.
וכתב רבינו שלמה: ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסק במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן ואחר כך ארון וכלים. נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמהא אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב, ודברי אגדה הם (שמצא בתנחומא בפרק).⁠ב
ויש לשאול: ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם במלחמה. ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן באגדה. [אבל דברי יחיד הם, כך שנינוג במסכת שקלים (ירושלמי שקלים ו׳:א׳): תניא רבי יהודה בר׳ד אלעאי אומר: שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו וכו׳ ורבנין אמרי ארון אחד היה, פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה.]⁠ה
ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (בבלי ברכות ח׳:, בבלי ב״ב י״ד:) (אינו) כן [הוא],⁠ו (אלא) לוחות ושברי לוחות מונחין בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מלכים א ח׳:ו׳-ט׳). אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון עלז דעת רבותינו.
כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה כי מתחלה נצטוה משה על המשכן וכליו והיתה המצוה הראשונה שם: ועשו ארון עצי שטים (שמות כ״ה:י׳), כי היא עיקר הכונה בכל המשכן, להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון, צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, הוא המצווה בו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו כאשר נצטוה מתחלה. ויהיה פירוש: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳) – שהיו שם לעד לעולם כאשר צוהו י״י מתחלה: ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך (שמות כ״ה:כ״א-כ״ב). והנה ברדתו, הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שיבר הלוחות הראשונות, באהל יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי לוחותח על כרחנו שם היו כי לא החזירם עמו להר. וכראיה לזה שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה.
ואל יקשה בעיניךט שאמר: ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות אבנים (דברים י׳:ג׳), כי השלים ענין הארון כאחד, כי הנה צוהו השם: פסל לך, ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – שיעלה תחלה בלוחות, ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר: ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון (דברים י׳:ב׳), לומר שיהיו כראשונות במכתב, וראוי שיהיו בארון המצווהי בראשונות, שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג). ולכך השלים: ואעש ארון (דברים י׳:ג׳) – להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם.
וטעם: ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (דברים י׳:ה׳) – שעשיתיו ברדתי, ויהיו שם – לעד, כאשר צוני י״י – להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל (במדבר ל״ה:ל״ד).
א. כן בכ״י פרמא 3255, וכן בנוסח רש״י שבכ״י פרמא 3115. בכ״י מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח רש״י שבכ״י לייפציג 1: ״למלחמה״.
ב. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ג. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״שנו״.
ד. כן בכ״י פריס 222, רשימת ההוספות בכ״י מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״בן״.
ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ו. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו, והוא מחליף את פירושו במהדורה קמא המופיע בסוגריים העגולים. עיינו הוספות רמב״ן.
ז. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, פריס 222, לונדון 5703, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 בוצע תיקון והמלה הוחלפה להיות: ״אבל״.
ח. כן בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון. בכ״י מינכן 137, פולדה 2: ״הלוחות״.
ט. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״עליך״.
י. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, דפוס ליסבון. בכ״י פולדה 2: ״המצוה״.
AT THAT TIME THE ETERNAL SAID UNTO ME: 'HEW THEE TWO TABLETS OF STONE.' After I cast myself down in prayer before G-d for forty days and forty nights, He was reconciled with me that He would write the second Tablets. However, the first ones were the work of G-d, and the writing was the writing of G-d,⁠1 whereas these [second Tablets] He commanded me that they be hewn by my hands and the writing will be like the writing on the first ones, by the finger of G-d.⁠2
AND MAKE THEE AN ARK OF WOOD. The meaning thereof is that you put the Tablets into this ark when you descend [the mountain]. Now this ark, including its cover, is to be entirely from wood [and not overlaid with gold], like all arks, and the Tablets should remain there until the Tabernacle is made. [Only] then, they made the ark which was covered with gold and the ark-cover upon it of pure gold.⁠3 He did not tell Moses [to make an ark] for the first Tablets because it was manifest before Him that he would break them [immediately upon coming down the mountain]. And the meaning of the verse, and there they were, as the Eternal commanded me4 is that the Tablets were there [in the ark] until the Tabernacle was made concerning which He commanded me, And thou shalt put the ark-cover above upon the ark; and in the ark thou shalt put the Testimony that I shall give thee.⁠5 This is the good and correct [interpretation] of these verses.
And Rashi wrote: "Now, this was not the ark which Bezalel made [for the Tabernacle], because they did not occupy themselves in the making of the Tabernacle until after the Day of Atonement, for it was only when he came down from the mountain that he commanded them concerning the construction of the Tabernacle, and it was Bezalel who made, first the Tabernacle, and afterwards the ark6 and the vessels. Thus it follows that this [ark mentioned here] was a different one, and it was this [ark] that went forth with them to battle, while the one that Bezalel made did not go forth to battle except in the days of Eli7 and they were punished for this and it was captured [by the Philistines].⁠"8 This is the Rabbi's language, quoting words of Agadah which he found written in the Tanchuma.⁠9
Now one may ask: "And after they removed the Tablets from this ark and placed them in the ark which Bezalel made, what happened to this ark? And why did this one go forth with the people to battle [since it was empty, the Tablets having been removed]?⁠" Some say that the broken Tablets lay in that ark, and so in fact it is found in the Agadah, but these are the words of a single Sage, for thus we learned in Tractate Shekalim:⁠10 "We are taught [in a Beraitha]: Rabbi Yehudah the son of Rabbi Ilai says: Israel had two arks in the wilderness, one in which the broken Tablets lay etc. But the Rabbis say: there was only one, and once it went forth [to battle] in the days of Eli and it was captured [by the Philistines].⁠" The opinion of our Rabbis throughout the Talmud is also not so [that there were two arks]; but that [both] the whole Tablets and the broken Tablets lay in the [same] ark. Besides, where was this ark containing the first [broken] Tablets to stay all the years in the wilderness? For in the Tabernacle, in the Holy of Holies beyond the Veil, there were no two arks, and Solomon also brought but one ark into the Holy of Holies [of the Sanctuary]!⁠11 Rather, [we must say] that this ark of Moses was stored away upon the completion of the ark of Bezalel, as is the law of implements of holiness [which must be stored away after having served their purpose].⁠12
This is the correct interpretation in accordance with the opinion of our Rabbis, for, in line with the plain meaning of Scripture, it is possible that the verse here, and make thee an ark of wood, refers to the ark which Bezalel made. This [could be explained as follows]: First Moses was commanded regarding the making of the Tabernacle and its vessels, the first command being And they shall make an ark of acacia-wood,⁠13 for this [to contain the Tablets] was the main purpose of the entire Tabernacle — that the Eternal that sitteth upon the cherubim14 be there. Afterwards they made the calf and when G-d was reconciled with Moses and told him that He would write on these Tablets according to the first writing,⁠15 He commanded him briefly that he should make for these [second] Tablets an ark of wood, this being the same one concerning which he was commanded for the first Tablets. Thus He mentioned to Moses [as narrated by Moses in the verse before us] the primary commandment regarding the Tabernacle, and [the one] upon which everything depended. It was from this [charge to build the ark] that Moses deduced [that he was] to make the Tabernacle and its vessels, as he had been commanded earlier. And in that case the interpretation of the phrase, and there they were, as the Eternal command me16 is that they be there forever as the Eternal commanded me originally: and in the ark thou shalt put the Testimony that I shall give thee. And there I will meet with thee, and I will speak with thee etc.⁠17 Now when Moses came down from the mountain he placed the Tablets in [his personal] tent of meeting18 until he made the ark and the Tabernacle.⁠19 For had he not broken the first Tablets, they would have been in [his] tent of meeting20 until Bezalel had made the ark. And so perforce we must also say that the broken tablets were there [in his tent of meeting], for he did not return them with him when he ascended the mountain. Proof for this [i.e., that the command for making the ark mentioned here is identical with the command mentioned in the Book of Exodus with the instructions to build the Tabernacle] is the fact that Moses did not mention this command in the section of Ki Thisa,⁠21 for there He mentioned the ark of Bezalel expressly.⁠22 Now here he did not mention the Tabernacle and its vessels for the people saw it before them, and therefore he mentioned it only briefly [through the first command concerning the ark].
Now, do not consider it difficult that he said, So I made an ark of acacia-wood, and hewed two Tablets of stone23 [which would seem to indicate that Moses made the ark at once and then hewed the two Tablets of stone, and, if so, this could not be the ark of Bezalel], for he completed the narration of the subject of the ark at one time. For G-d had commanded him, Hew thee two Tablets of stone etc., and come up unto Me into the mount; and make thee an ark of wood, meaning that he should first come up with the Tablets and afterwards he should make an ark of wood; but He prolonged [the subject of the Tablets] in order to say, And I will write on the Tablets the words that were on the first Tablets which thou didst break, and thou shalt put them in the ark,⁠24 that is to say that these second Tablets will be identical to the first ones in writing and, therefore, it is proper that they, like the first ones, be in the [previously] commanded ark, where I will meet with the children of Israel, and it shall be sanctified by My glory.⁠25 Therefore Moses finished the account by stating, So I made an ark,⁠26 in order to briefly complete the commandment and the deed. Afterwards he returned to speak at length on the subject mentioned before.
AND I TURNED AND CAME DOWN FROM THE MOUNT, AND PUT THE TABLETS IN THE ARK WHICH I MADE. The meaning thereof is "which I made at the time I came down from the mountain.⁠" And there they were forever, as the Eternal commanded me, that His Glory dwell among the children of Israel.⁠27
1. Exodus 32:16.
2. Ibid., 31:18.
3. Ibid., 37:1-6. — In order to understand the text, it is necessary to recall that the affairs of the golden calf, the breaking of the first Tablets, and the giving of the second Tablets, all took place in the summer of the first year after the exodus, while the building of the Tabernacle, the making of the ark, etc., were not completed until the spring of the second year after the exodus. Now, since the command about making an ark for the second Tablets was given to Moses immediately upon his receiving them on the tenth day of Tishri — the Day of Atonement — this ark was obviously not the ark made by Bezalel for the Tabernacle during the following winter. Ramban will further on present a different solution to the problem.
4. Further, (5).
5. Exodus 25:21.
6. See Vol. II, p. 558, Note 72.
7. I Samuel 4:4.
8. Ibid., (17).
9. Tanchuma, Eikev 10.
10. Yerushalmi Shekalim VI, 1.
11. I Kings 8:7.
12. Megillah 26b.
13. Exodus 25:10.
14. II Samuel 6:2.
15. (4) here.
16. Further, (5).
17. Exodus 25:21-22.
18. Ibid., 33:7.
19. In the Tur: "the Tabernacle and the ark.⁠"
20. Ibid., 33:7.
21. There, in the chapter after the affair of the golden calf, we are told that Moses was commanded concerning the second Tablets (Exodus 34:1-5), but nothing is said there about the making of an ark for those Tablets, such as is mentioned here. Now, if the ark cited here was a different one than Bezalel's, the question arises why is that command not referred to in the Book of Exodus, where the subject of the second Tablets is mentioned? If, however, we say that the ark here, is the same as that made by Bezalel, then there was no need to discuss it in Exodus, for Moses had already ordered its construction in Exodus 31:7.
22. Ibid., 31:7. — The section begins: See, I have called by name Bezalel ((2)).
23. (3) here.
24. (2).
25. Exodus 29:43.
26. (3) here.
27. Ibid., (45).
בעת ההיא – בסוף ארבעים יום שהזכיר נתרצה לו ואמר פסל לך.
ועשית לך ארון עץ – ואעש ארון תחלה ואח״כ ואפסל שני לוחות אבנים, כדי שיהיה לי מקום מזומן להניח כשארד עם הלוחות, שאם איני עושה ארון תחלה היכן אניחם. וקבלו ז״ל בארון זה שהוא הארון שעשה משה ולא הארון שעשה בצלאל במלאכת המשכן. הארון זה שעשה משה היה לשעה כדי שיהא מזומן לתת הלוחות לתוכו מיד כשירד מן ההר עד שנעשה ארון בצלאל הנעשה לדורות, זה של משה היה יוצא עמהם למלחמה, של בצלאל לא היו מוציאין אותו כלל אלא בימי יהושע בלבד הוא שהוציאוהו על פי הדבור, וכשהוציאוהו מעצמם בימי עלי לקראת פלשתים נענשו עליו ונשבה, ועליו חרדו פלשתים ואמרו (שמואל א ד׳:ח׳) מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, כי לא היתה כזאת תמול שלשום. בארון זה של משה היו מונחין לוחות ושברי לוחות עד שנעשה הארון של בצלאל שנתן בו לוחות אחרונות בלבד, הוא שכתוב (שמות כ״ה:ט״ז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ומה שאמרו בבבא בתרא פרק קמא אין בארון רק שני לוחות וגו׳, אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות שברי לוחות שמונחין בארון, זה היה אחר שנבנה ביהמ״ק, שהרי בביהמ״ק לוחות ושברי לוחות מונחין בארון שעשה בצלאל.
וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ״ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים, האחד לעילוי קדושתו שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע״י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל, לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע״ה (שיר השירים ד׳:ה׳) שני שדיך כשני עפרים וגו׳, וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה׳ שיצא לתוך ההיכל, והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ״ק. וזה שתרגם יונתן (יחזקאל א׳:א׳) ויהי בשלשים שנה, והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז״ל במסכת עירובין פרק הדר, כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה (שמואל ב י״א:ח׳) רד לביתך, אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה משא״כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.
בעת ההיא, "at that time,⁠" at the end of the forty days when God was finally mollified and said: "carve for yourself!⁠"
ועשית לך ארון עץ, "and make a wooden ark for yourself!⁠". Moses reports that he first made the ark (compare verse 3) and only after that did he carve out the Tablets. He followed this sequence in order to have a "home" ready for the Tablets when he would return with them from the mountain. If he had not first made the ark where would he put the Tablets when he arrived among the people with them? Our sages have a tradition that the "ark" mentioned by Moses in verse 5 was the one that he had made immediately after receiving the instructions to carve out the second set of Tablets. In other words, this was not the same Ark which Betzalel was instructed to make for the Tabernacle in Exodus 25,10 (based on Tanchuma Eikev 10).
The ark which Moses made was strictly temporary in order to have a place for the Tablets to be put pending the instructions to build the Tabernacle and to make a permanent home for the Tablets. The wooden ark made by Moses was the ones the people would take with them when they went to war. The Ark made by Betzalel was removed from the Tabernacle (except during the journeys when the Tabernacle itself was dismantled) only at the express command of God when the people marched around Jericho with the priests carrying the Holy Ark in front of them (Joshua 6,12). When, several hundreds of years later, the sons of the High Priest Eli took it upon themselves to take the Holy Ark to war with them against the Philistines, the Ark was captured and the sons of Eli died as a punishment for their high handed action. (Samuel I 4,8 describes that although, initially the Philistines were frightened of the Ark, they fought the Israelites and were victorious, capturing the Ark).
The ark (box) made by Moses contained (initially) both the Tablets and the broken pieces of the original Tablets which Moses had smashed. After Betzalel made the Holy Ark for the Tabernacle the contents of Moses' ark were transferred to it. This is the meaning of Exodus 25,16: "you will place inside the Ark the testimony which I shall give you.⁠" Even though the Talmud in Baba Batra 14 states: "there was nothing inside the Holy Ark except the two Tablets,⁠" this is not to exclude the broken pieces of the first Tablets, as whenever two restrictive clauses are employed consecutively, the meaning is that something additional is meant, in this case the remnants of the first Tablets. This was after the Temple of Solomon had been built. As long as the Tabernacle of Betzalel functioned as the Temple, the Holy Ark contained the second set of Tablets whereas Moses' ark contained the broken pieces of the first set of Tablets. (Compare Tosafot Eyruvin 63. Tosafot base themselves on the verse quoted by the Talmud in Baba Batra which appears in Kings I 8,9.)
I have already mentioned in connection with Exodus 16,32 that the Ark constructed by Betzalel was secreted inside the Temple (of Solomon) together with the bottle of manna and certain other sacred vessels at the instruction of King Yoshiah who hid them under an area of the Sanctuary known as מחילה. There was a special reason why these specific vessels were selected for hiding rather than others. The reason that King Yoshiah hid the Ark rather than most other sacred vessels was twofold; one reason was its superior holy status unmatched by other sacred vessels. Seeing that it was the first of the holy vessels to be constructed, its holiness was greater than the vessels fashioned later. It was perceived as a symbol of the celestial throne. As a result of such considerations it was feared that loss of the Ark would be equivalent to a departure of God's presence from the land of Israel. The king knew that the state of Israel was going to be destroyed by Nevuchadnezzar as the prophets of his time had been threatening this if the people did not return to God wholeheartedly. It was clear to him that the conquerors would capture and take with them the holy vessels of the Temple to Babylon; this is why he was so concerned with the honour of the Holy Ark that he preferred to bury it and hide it.
The second reason was that the Holy Ark symbolized for him the journeys of the Jewish people. He experienced that the staves of the Holy Ark which protruded a long distance beyond either corner to enable it to be carried. [It was very heavy due to the outer and inner layer of solid gold plus the weight of the Stone Tablets. I have seen a calculation of the total weight of the Ark complete with contents in Eliyahu Ki Tov's commentary on Parshat Terumah or Tetzaveh. If my memory does not deceive me the weight approximated 3 tons. (76,000 lbs) Ed.]
During the reign of King Yoshiah these staves became visibly shorter, making transportation by means of them impossible. They reverted to the size they had been in Moses' time. The king viewed this as a bad omen. Originally, the staves could be seen protruding through the dividing curtain of the Sanctuary from the Holy of Holies by causing the curtain to protrude into the airspace of the Sanctuary where it was pushed by these staves. The retraction in the length of these staves meant for King Yoshiah that the Ark was once more destined to travel, just as in the days of Moses. The Israelites, when looking into the open doors of the Sanctuary, could no longer perceive the curtain bulge at the point they were used to see it do so.
The king also saw that when the High Priest Chilkiyah came to perform the service in the Sanctuary (Kings II 22,8) that he found a Torah scroll on the side of the Holy Ark which had rolled into the Sanctuary instead of remaining in its assigned place in the Holy of Holies on top of the Ark (compare Deut. 31,26 and Talmud Baba Batra 14). These occurrences meant for him that the Temple would be destroyed. This is the reason why Targum Yonathan renders Ezekiel 1,1 "it was in the thirtieth year" as a reference to the year that Chilkiyah found the Torah scroll we mentioned. When considering these various omens King Yoshiah decided to hide the Holy Ark so that it would not have to travel into captivity.
We have established that the sanctity associated with the Ark applied to the Ark made by Betzalel, not the box made by Moses to accommodate the Tablets when he would come down from the mountain many months before the Tabernacle had been erected. Moses' "ark" was strictly a temporary housing for the Tablets pending the construction of the Tabernacle. Concerning the Ark constructed by Betzalel, the Talmud in Eiruvin 63 taught that whenever the Ark and therefore the Presence of the Shechinah were not in their assigned abodes the Israelites were forbidden to engage in marital relations with their wives. It is totally impossible to understand this statement of the Talmud as applying to the ark made by Moses, i.e. the ark that went to war with the people. Seeing that the Holy Ark was held in captivity by the Philistines for seven months (Samuel I 6,1), we cannot assume that during all this time the people did not practice the commandment to be fruitful and to multiply. [I do not understand the author here. He had previously accused the sons of Eli of taking Betzalel's Ark to war without God's authorization although normally only Moses' ark would be taken to war. Moreover, note that in Samuel I 4, it is clear that it was not Moses' ark the people took to war on that occasion. Ed.]
David is also reported to tell Uriah (Bat Sheva's first husband) to go home and engage in marital relations, all of this while war was in progress (Samuel II 11,8). Surely the prohibition mentioned in the Talmud could have applied only to the Ark of Betzalel. The lesson the sages taught must have been "When the HOLY ARK was not 'at home,' i.e. God was not at home, how could the people feel "at home,⁠" by indulging in marital relations and carry on "business as usual!⁠"
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר לתת להם לוחות במקום הלוחות ששברתי שלא יתרעמו ישראל עלי לומר הפסדתים דבר חמור ולכך כתיב פסול לך אתה צריך לפסול שלא יתרעמו עליך ובאותו הארון היו מונחים תמיד וגם שברי הלוחות ואותם היו מוליכים במלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם (במדבר י׳:ל״ג) זה שמוציאים עמהם במלחמה והוא היה ארון עץ זה שעשה משה בעלותו לסיני. ותחלה היה נותן בו גם הלוחות אחרונות כדכתיב ואשים בארון את הלוחות אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל ונתנו בו לוחות אחרונות כדכתיב ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך (שמות כ״ה:ט״ז). וכן עשה כדכתי׳ בפ׳ ויקהל. ואותו לא היו רגילים להוליך עמהם במלחמה כדכתיב בשילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה (שמואל א ד׳:ח׳) כי לא היתה כזאת לנו מתמול שלשום (שמואל א ד׳:ז׳) שלא היו רגילים להוליכם. וכשהוליכוהו לקו עליו ועל אותו ארון אמר כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש המטה. ומה שהיה עמהם בימי יהושע ע״פ הדיבור היה. והא דכתיב גבי אוריה החתי הארון וכל ישראל חוני׳ בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי (שמואל ב י״א:י״א). דמשמע שהיה מחמיר על עצמו אבל אחרים היו מותרים היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכים במלחמה. והא דאמרי׳ בפ״ק דבבא בתרא מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. היינו בארון שעשה בצלאל כדמשמע התם זה שהיה בבית עולמים דבשלמה כתיב האי קרא. ואפי׳ למ״ד ודריש מאשר שברת ושמתם בארון (דברים י׳:ב׳) היינו בבנין הבית שהיתה מנוחה עדי עד. ובירושלמי איכא פלוגתא יש אומרים אחד היה וי״א ב׳ היו.
בעת ההיא – אחר שמחל להם הקב״ה אמר לו פסל לך שלא יאמרו ויתרעמו עלי׳ לומר הפסדתי׳ דבר נחמד שזהו הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת לכל חפץ עת היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו אחרים וזהו פסל לך. ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלן פליגי ביה ר׳ לוי ור׳ חנן חד אמר מתחת כסא הכבוד וחד אמר מתחת אהלו היה מחצב משם חצב לו שני לוחות ונטל לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפרינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות וכיצד היו הדברות חמשה על לוח אחד וחמשה על לוח אחד. ד״א פסל לך שאני עושה אותך מלך ואתה פוסל כל מה שתרצה.
עלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ – ומשה לא עשה כן שנ׳ ואעש ארון עץ קודם. ושמתם בארון שבו היו תמיד מונחין שברי לוחות ואותם היו מוליכין למלחמה כדתניא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם במחנות הוא היה ארון עץ שעשה משה בעלייתו לסיני ומתחלה שם בו שברי לוחות גם לוחות אחרונות כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שנעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו בו לוחות אחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך. ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמ׳ כדכתיב במלחמ׳ שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא היו רגילים להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל הארון שעשה בצלאל הוא שאמרו רבו׳ כל זמן שארון ושכינה שלא במקומם אסורין ישראל בתשמיש המטה והא דכתיב גבי אוריה שאמר הארון וישראל חנים בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי משמע דמחמיר על עצמו היה אבל האחרים מותרים בתשמיש המטה היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע שהלך עמהם על פי הדבור היה. והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דבבא בתרא מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו בארון שעשה בצלאל היינו בבנין שהיתה מנוחה עדי עד. ובירוש׳ איכא פלוגתא יש אומרי׳ ארון אחד היה ויש אומרים שתי ארונות.
בעת ההיא, "at that time;⁠" after G–d had pardoned the people's sin and instructed him to hew new Tablets out of material found on earth. He did so to make sure the people could not accuse Moses at a later stage to have smashed the Tablets G–d had given him for the people. After all, they had been the most precious gift the people had ever been meant to receive. This is also what Kohelet had in mind when he said in Kohelet 3,1: there is a time for everything, a time for every imaginable "thing.⁠" There was a time when the Tablets had to be smashed, and there was another time when new Tablets had to be made. Moses refers to the second such time. A different interpretation of the words: פסל לך ההיא. The word: פסל, which is part of the word פסולת, rubbish, chips, is what will be Moses' after he had hewn out the new tablets from stone. It would be his reward for performing that work. It would enrich Moses as the "stone" from which he hewed these tablets were sapphires. There is a disagreement between the sages about where Moses had been able to find those sapphires. According to Rabbi Levi, Moses found this under the throne of G–d; according to the opinion of Rabbi Chanan, he found it beneath his tent. The source of this discussion is found in Song of Songs 5,14: ידיו גלילי זהב, "his arms are rods of gold, are studded with sapphires overlaid with ivory.⁠" i.e. the tablets, i.e. the commandments were arranged five on each tablet. (Compare Talmud tractate Shekalim chapter 6, halachah 1) Yet another interpretation of the words: פסל לך: I appoint you as king and you may disqualify anyone and anything that you desire. (Tanchuma section 9 on our portion)
ועלה אלי ההרה, "and ascend the Mountain to Me;⁠" ועשית לך ארון עץ, "and make for yourself a wooden ark" (after ascending). According to Tanchuma, Moses did not make this ark afterwards but before ascending1.
1. [as where was he to put the Tablets in the interval after returning from the Mountain? Ed.]
בעת ההיא – מחל להם הקב״ה ואמר פסול לך ב׳ לוחות אבנים כראשונים – לפי שלא יאמרו הפסדתנו מן הלוחות אשר שברת וזש״ה לכל זמן ועת. זמן היה שישתברו הלוחות ועת היה שיעשו האחרים וזהו פסול לך ד״א שיהא הפסולת שלך ומהיכן פסלם פליגי בה ר׳ לוי ור׳ סימון ח״א מתחת כסא הכבוד וח״א מתחת אהלו ברא לו הקב״ה מחצב ומשם חצב לו הקב״ה הלוחות ונתן לו הפסולת ומשם העשיר משה שהיו של סנפירינון וזש״ה ידיו גלילי זהב אלו הלוחות ומה הראשונים בששים רבוא אף ב׳ בששים רבוא והרי כתי׳ ואיש לא יעלה עמך אלא העמיד הקב״ה ממשה ס׳ רבוא שכן כתי׳ בדברי הימים ובני רחביה רבו למעלה ראש ודרשי׳ למעלה מששים רבוא.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך – שנתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות אבל הראשונות הוא מעשה אלהים ומכתב אלהים ואלו ציוה אותי שיהו מחצב ידי והמכתב כמכתב הראשון באצבע אלהים:
ועשית לך ארון עץ – פירש״י שאין זה ארון שעשה בצלאל וכו׳ ופי׳ עוד שאותו של בצלאל היו בו לוחות ובשל משה שברי לוחות. וכתב הרמב״ן שאין זה דעת רבותינו אלא דעתם לומר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון וכן נראה כי הנה היה ארון זה שעם שברי לוחות כל ימי היותם במדבר כי לא היה במשכן בבית קדשי קדשים כי אם ארון אחד וכן שלמה לא הכניס בבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד אלא וודאי הארון של משה גנזוהו אחר שנעשה ארונו של בצלאל כדין כל תשמיש קדושה ולפי זה ועשית לך ארון עץ כדי שתשים הלוחו׳ בתוכו בעת שתרד ויהיה כולו עץ הוא וכיסויו והיו הלוחות בתוכו עד שעשו המשכן ואז עשו הארון מצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי וידוע לפניו שישברם ולפי זה ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי עד שנעשה המשכן שציוני ואל הארון תתן את העדות. ועל דרך הפשט יתכן לפרש ועשית לך ארון עץ רומז לארון שעשה בצלאל כי מתחלה נצטווה משה על משכן וכליו והיתה המצוה הראשונ׳ שם ועשו ארון עצי שטים כי הוא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים ואחר כן עשו העגל וכאשר נתרצה השם למשה וציוהו לו בלוחות שניות ציווהו בקצרה שיעשה ללוחות ארון עץ והיא המצוה שבלוחות הראשונות והנה הזכיר לו המצוה הראשונה ושהכל תלוי בה ומזה למד משה לעשות כל המשכן וכליו ויהיה פי׳ ויהיו שם כאשר ציוני י״י אלהי שיהיו שם לעולמי עולמים כאשר ציוהו בתחלה ואל הארון תתן את העדות. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה המשכן וארון כי אלו לא שיבר הראשונות היה מניחם באהל עד שיעשה בצלאל הארון וכן שברי לוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו להר ואל יקשה בעיניך מה שאומר ואעש ארון עצי שטים ואפסול שני לוחות דמשמע שעשאו משה מיד אינו אלא שמשלים ענין הארון כאחד. תדע שהצואה לא כך היתה שציוהו פסל לך ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ אלא האריך לומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות אשר שברת לומר שהיו כמכתב הראשון וראוי שיהיו בארון כמו שצווה בראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. ולכך השלים:
בעת ההיא אמר ה' אלי: "פסל לך שני לוחות אבנים", "At that time Hashem said to me: 'carve for yourself two stone Tablets;'" This was a sign that God looked once more favourably upon me, seeing that He was willing to inscribe these Tablets Himself. However, the second set of Tablets was distinctly different from the first set, seeing that the first set of Tablets was entirely the work of Hashem, He even supplied the raw material, presumably material not even found on earth.
ועשית לך ארון עץ, "you will make for yourself a wooden ark.⁠" Rashi explains that this is not the Holy Ark constructed by Betzalel when he made the Tabernacle about 3-4 months later. The meaning of the instruction in our verse is that the Tablets would be housed in the ark made by Moses until the time when the Tabernacle would be built and inaugurated. [at this point in time God had not even instructed Moses to build a Tabernacle. Ed.] After the Tabernacle was built, the ark constructed by Moses now would house the broken pieces of the first set of Tablets.
Nachmanides comments that our sages do not appear to agree with Rashi's explanation (Baba Batra 14 and Menachot 99) The opinion expressed in the Talmud is that both the second set of Tablets and the broken pieces of the first set reposed in the same ark, i.e. the ark constructed by Betzalel. This appears as the more logical scenario, seeing that the ark constructed by Moses was not inside the innermost and most sacred part of the Tabernacle during the 40 years the people traveled through the desert. According to tradition, the only time the Holy Ark left the Tabernacle/Temple, was when the High Priest Eli's sons took it with them in the war against the Philistines, as a result of which it fell into captivity until it was eventually repatriated by King David to Jerusalem, about 50 years later. According to the sages, the ark Moses constructed was to serve his carrying the second set of Tablets in on his descent from the Mountain, and they would repose there until the consecration of the Tabernacle almost 6 months later. The reason that Moses was not instructed to make an ark prior to receiving the first set of Tablets was that it was foreseen that these would be smashed and did not need an ark to house them. Therefore the words ויהיו שם in verse 5 mean that the Tablets would remain in that ark pending the construction of the Holy Ark surrounded by gold and covered with the golden lid on which were mounted the two cherubs.
Taking a more pragmatic approach to the text, i.e. the peshat, it is possible to understand God's instruction to make a wooden ark as already referring to the ark that would be constructed by Betzalel later, seeing that long before Betzalel was appointed to be the artisan in charge of constructing the Tabernacle, Moses had been charged by Gd with that project in Exodus 25,10 after God had told Moses to collect the requisite donations from the people for that project (Exodus 25,2-9). Execution of that project had been sidelined due to the sin of the golden calf until after God had become reconciled to the atonement for that sin having been adequate, [although it was never totally forgiven Ed. (Sanhedrin 102)] When the time had come, God briefly told Moses to make an ark for the Tablets, this being none other than the ark already mentioned in Exodus It was a way of God indicating to Moses that what had been interrupted due to the episode of the golden calf could now be resumed, including the collection of the donations for that project. This is the meaning of Moses adding after the words ויהיו שם, "they remained there,⁠" the words: כאשר צווני ה', "as Hashem had (previously) commanded me.⁠" He meant that the Tablets were to repose within that ark permanently.
When Moses descended from the Mountain carrying the second set of Tablets he deposited them in the אהל מועד, "the tent of testimony,⁠" [the one Moses had retreated to after the sin of the golden calf, compare Exodus Ed.] in order to remain there until the Tabernacle had been constructed. If Moses had not smashed the first set of Tablets, he would have deposited them in that tent until Betzalel would have completed the Ark that was intended to house the Tablets permanently. It is most likely that what happened to the second Tablets also happened to the remains of the First Tablets.
[By the way, Eliyahu Ki Tov, ז'צ'ל in his booklets on the portions of the Torah' illustrates by a calculation how both the first set of the Tablets in their fragments plus the second set, plus the Torah scroll written by Moses could be fitted within the dimensions given by the Torah for the size of the Holy Ark. He also adds a fascinating calculation as to the combined weight of the Holy Ark when it was being transported. Ed.]
It is impossible to explain this in a different fashion, as Moses most certainly did not take the fragments of the first set of Tablets back up the Mountain with him. [This is true as long as we stay within the parameters of the peshat, without speculating on what happened to the letters of the Tablets, etc., etc., as the Midrash does. Ed.]
We must not ask that according to what Moses relates in verse 3 and 5 respectively, that he must have placed the Tablets in an ark at hand as soon as he descended with these Tablets and that they remained in that same ark. We must not understand all of these steps as having occurred exactly in the sequence Moses portrays them. He was only interested in concluding the subject of the Tablets and the Holy Ark within which they reposed after the Tabernacle had been built. The principal part of Moses' message was verse 4, in which he testifies that what Hashem wrote on the second set of Tablets was exactly what He had written on the first set. This being so, this set of Tablets also qualified for being housed in the original Holy Ark that God had told Moses about in Exodus chapter 25. Hashem's holy name was honoured by His writing reposing in a Holy Ark on earth. With the words
בעת ההיא – לסוף מ׳ יום נתרצה לי ואמר פסל לך ואח״כ ועשית ארון, ואני עשיתי ארון תחלה. וא״ת למה לא צוה השם ית׳ למשה בלוחות הראשונות לעשות ארון תחלה להניח הלוחות בתוכו, וי״ל שכיון שראה השם ית׳ שהיו עתידות לישבר על עון העגל לא רצה לצוות אליו.
ועשית לך ארון עץ – אין לנו הכרח ולא היזק אם שיהיה זה הארון על יד בצלאל, או ארון אחר קטן כדפוס הלוחות ושם בתוך האחר.
בעת ההיא אמר י״י אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳ – כבר התבאר בפרשת כי תשא כי אז עמד גם כן בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתייה. רוצה לומר: כשנתנו לו הלוחות השניות ולא התבאר בזה המקום ששלש פעמים עמד שם משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל פעם בזולת אכילה ושתיה והרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל מזון שאם היה הרצון בו לחם ממש לא היה זה פלא כי גם ישראל היו בלתי אוכלים לחם אך היו אוכלים המן ולזה יחוייב שיהיה הרצון באמרו לחם לא אכלתי שלא אכל שום מזון וזה ממה שאין ספק באמתתו עם שכבר מצאנו באליהו שעמד ארבעים יום מלאכול.
[ה] ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה וגו׳ – כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר וגו׳. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו.
ואמר פסל לך שני לחות וגו׳ ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת – לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם.
5) The proof that all of Moses' prayers had been accepted, is found in the command "carve out yourself, two stone tablets.⁠" Once the original tablets have been replaced, this is proof that the status of the Jewish people had not undergone a change. God suggested that an ark be made to house the tablets. Moses acted like a craftsman and constructed the ark first. (10, 1-6)
6) Aaron's death was delayed till the fortieth year in order to preserve the ananey hakavod, the clouds indicating Gods presence and the pillar of fire at night, all of which were due to his merit.
7) God continued to accept service by the priests and Levites despite the fact that the people had served the golden calf. Since the Levites lost their share in the distribution of the land due to the fact that they had replaced the firstborn as the natural priests, they were entitled to some form of compensation for the services they were rendering for the nation from then on. Restoration of wife number one to the husband mentioned in our parable at the outset, is completed herewith. Therefore, Moses emphasizes at this point that wife number two is not to be treated with disrespect again, nor is she to be deprived of her legitimate rights. Basically, this is the conclusion of Moses' speech, commenced in Parshat Devarim
וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי ונענשו עליו ונשב׳. וכתב הרמב״ן ז״ל שדברי אגדה הן אבל יש לשאול אחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה ולמה הוא יצא עמהם למלחמה ואומרים ששברי לוחות היו שם וכן הוא באגדה אבל דברי יחיד הן שכך שנינו במסכת שקלים תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר אחד שהיו שברי לוחות נתונים בתוכו וכו׳ ורבנן אמרי ארון אחד היה פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה ודעת רבותינו בכל מקום בגמרא אינו כן אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונו׳ כל ימי המדבר כי במשכן בבית קדש הקדשים לפנים מן הפרכת אין שם שני ארונות וכן שלמה לא הכניס במקדש לבית קדש הקדשים אלא ארון אחד אבל הארון הזה של משה כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדוש וזהו הנכון על דעת רבותינו ז״ל:
בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך וגו׳. עד ועתה ישראל וגו׳ זכר הכתוב שבעת ההיא בסוף ארבעים יום והארבעים לילה השניי׳ אשר התנפל משה אדונינו על סליחת עון העגל אמר ה׳ אליו פסל לך שני לוחות אבנים. רוצה לומר שגם אז לא נתרצה אליו לאמר סלחתי כדבריך. אבל אמר אליו שיחזיר העטרה ליושנה ממלאכ׳ הלוחות כראשונה ולפי שהראשונו׳ השם יתברך פסל אותם והוא בעצמו כתב אותם והיו אם כן מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים. הודיעו שהשניות לא יהיו כן אבל המעשה והפיסול שבהם יהיה מידי משה והכתיב׳ ההיא תהיה מהש׳ יתברך כראשונה. וזהו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות כאלו אמר אחרי ששברת אותם התעסק וטרח בפסילתן. ובשרו שיעמדו ולא ישברו עוד וזהו אמרו ועשיתם לך ארון עץ. רוצה לומר שיהיה מוכן לשומם שם שלא ישברו עוד. ועל הלוחות השניות אמרו במדרש שמות רבה מ״ז רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמני אמר הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן ששה. והיה משה מחזיק טפחיים והקדוש ברוך הוא מחזיק טפחיים וטפחיי׳ באמצע ומשם היו קרני ההוד. כוונו במאמר הזה שבלוחות הללו נכללו שלשה עניינים. האחד טבעי מצד שהוא מחצב מה׳ והשני מלאכותיי מצד היותם בעלי תמונה קנויה במעשה. והשלישי אלהי מצד המכתב שהוא מכתב אלהי׳. ואין ספק שבכל אחד מהעניינים השלש׳ האלה ימצאו שני עניני׳. כי הנה במה שהם טבעיות ימצא בהם ההיולי והצורה הגשמי׳. ובמה שהם מלאכותיות. ימצא בהם הזמנת החומר המיוחד וקבלת התמונה ברבוע והשיעור המוגבל. ובמה שהן אלהית. הנה ימצא בהם גם כן חומר הכתיבה וכונתה אם כפי פשוטה ואם כפי הכונה הנסתר׳ המושכלת. והנה אם כן היו בהם ו׳ קנינים קראום החכמי׳ טפחיים על דרך המליצה כמו וימיני טפחה שמים. אשר טפחתי ורביתי כלומר ששה ענינים עשויים או פעולים. והנה שני הטפחי׳ מהם אשר מהמלאכה רוצה לומר מהזמנת החומר וקבלת התמונה והשיעור המלאכותי. החזיק בהם משה רבינו עליו השלום כי הוא עשאם כמו שאמר פסל לך שני לוחות אבנים. ושני הענינים האלהי׳ שבכתיבה החזיק בהם הקדוש ברוך הוא שנאמר וכתבתי על הלוחות. הנה לא נשאר בין מה שהחזיקו שניהם רק שני הטפחים שעשה הטבע בחכמת בוראו כיתר המחצבים ולזה אמר שנשארו שני טפחים באמצע רוצה לומר שלא היו מלאכותיי׳ ולא נסיים אלהי׳ כי אם טבעיים ועם היות כל הדברים מהשם יתברך כי יוצר הכל הוא הנה לאותה שעה לא נעשו אותם הלוחות בעצמם דרך נס כי הטבע המציאם.
והנה אמרו שהיו ארכן כרחבן הוא להשלמת המליצה לומר כי בכל צד שיתפשו בהם ימצא הענין על זה האופן. ואמרו שמכאן קרני ההוד. רוצה לומר כי להיותו שותף להקדוש ברוך הוא במלאכ׳ ההיא עד שיאמרו משה עשה חציה והקדוש ברוך הוא עשה חציה כדבר איש אל רעהו ושותפו. עשה אתה זה ואני אעשה זה. מהמעלה ההיא הוד פניו ישונה וקרן עור פניו. וכן היה מתפאר הוא עליו השלום באמרו על עצמו ואפסול שני לוחות. ואמרו בשם השם יתברך ואכתוב על הלוחות אשרי ילוד אשה שלכך זכה. וזכר משה רבינו ע״ה שעשה כאשר צווה אם בעשיית הארון אם בפסול הלוחות ועלה להר ושני הלוחות בידו. והיה זה להגיד שכמו שירד משה עם שתי לוחות כך חזר עוד שמה עמהם ושכתב השם יתברך עליהן עשרת הדברות והורידם והניחם בארון.
ואמר ועשית לך ארון עץ שיהיה מעץ כלו מבלי זהב כדברי הרמב״ן כי לא היה לדורות כי אם לשבת שם הלוחות עד אשר יעשה בצלאל את ארון האלהים שהיה מצופה זהב. ועם היות שצוהו השם יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואחר כך שיעשה הארון. הנה הוא עליו השלום ראשונה עשה הארון ואחר כך פסל את הלוחות ואין בזה שינוי מצוה כלל. כי הנה השם יתברך במצותו זכר הדברים כפי מעלתם פסול הלוחות ועשיית הארון. ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואחר כך פסול הלוחות וכן תמצא במלאכת המשכן שבצווי נזכר ראשונ׳ הארון ובאחרונה המשכן. ובצלאל עשאו בהפך ראשונה המשכן והארון אחרי כן. כי טבע המלאכה כן חייב:
ולפי שהיו בלא תורה. בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך שני לוחות אבנים ויכתוב ה׳ על הלוחות כמכתב הראשון ואשים את הלוחות בארון. וכל זה להורות על רשעתם. ולכן רצה השם לתת הלוחות במעמד ישראל. וזהו פסל לך ועלה אלי ההרה.
בעת ההוא אמר ה׳ אלי פסל לך – והנה עם כל תפלתי (ט׳:כ״ו-כ״ט) היה התקון בלתי שלם, כי תמורת הלוחות ״מעשה אלהים״ (שמות ל״ב:ט״ז) אמר אלי ״פסל לך״.
בעת ההיא אמר ה' אלי "פסל לך", in spite of all my prayers, the repair, the reconstitution of what had been damaged, proved to be incomplete,for the substitution for the first set of Tablets was not something made by God Himself, and this is why He commanded me: פסל לך, “carve it out by yourself!”
[לוחות הראשונות ולוחות שניות]:
ואז בעת ההיא נתרצה הקב״ה ואמר אלי פסל לך שני לוחות אבנים וגו׳, ואלה הלוחות לא היו ׳מעשה אלהים׳ כראשונים (שמות לב טז), גם כי היו ׳כתובים באצבע אלהים׳ (שם לא יח), ואכתוב על הלוחות וגו׳, ואעש וגו׳, ויכתוב וגו׳:
אמר הגאון, הלוחות הראשונים נאמר חירות ממלאך המוות ומשעבוד מלכויות (שמו״ר לב א), ובשניים לא נשארו חורין ממלאך המוות, רק משעבוד מלכויות, והוא שהיו מביאין הארון עמם שבו היו הלוחות כשהיו יוצאים למלחמה1.
וזאת היתה הוכחת משה רבינו ע״ה לישראל לומר, עניי העם, לא נשאר להם רק אותו הטוב המעט מהלוחות, שהיו מנצחים להם נגד אויביהם, והם לקושי ערפם, לעוותם תמיד המתוקן, נסעו מבארות בני יעקן מוסרה בלי ארון ולוחות, כדכתיב (במדבר יד מד) ׳וארון ברית ה׳ ומשה לא משו מקרב המחנה׳, לכן סיפר בזה המקום ובני ישראל נסעו מבארות וגו׳, להוכיחם שאותו המתוקן המועט שנשאר להם – חזרו ועיוותוהו.
ומשם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה – הוא הדרך הישר לשוב למצרים, ולא היו חונים שם ביטבתה אפילו לו לא היה ארץ נחלי מים2:
1. ראה שיעורים לשמות (לב טז), ובמצויין שם.
2. משמע שמפרש עניין זה על השנה השניה, ולא על אחר מות אהרן, וצ״ע. והשווה נדפס, וראה נוסח המהדו״ק הקרוב יותר לדבריו כאן.
פסל לך ואחר כך ועשית הארון. לפי שראשית המחשבה תכלית המעשה, (והארון) והלוחות הם תכלית המעשה, ואשר היה הכוונה בהם. לפיכך הקדים הכתוב הלוחות, והארון אחריהם. אבל משה שהיה עושה המעשה, היה להיפך עושה, להקדים הארון:
ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳. כלומר אל תאמר ודאי לא נצטוה על מלאכת המשכן אלא אחר יום כיפור, אבל בצלאל עשה ארון בתחלה ואח״כ משכן, ואם כן איכא למימר דזהו הארון שעשה בצלאל. לכן פירש ובצלאל עשה משכן תחלה כו׳:
And Betzalel made the Tabernacle first, etc. I.e., do not say that they certainly were not commanded to make the Tabernacle until after Yom Kippur, but Betzalel made the ark first and afterward the Tabernacle. And if so, this ark (mentioned here) could be the ark that Betzalel made. Therefore, Rashi explains, "And Betzalel made the Tabernacle first, etc.⁠"
בעת ההיא וגו׳ פסל לך – פירוש לפי שלוחות הראשונים מעשה אלהים המה ולא מעשה ידי משה ואחר שנעשה העגל לא היו ראוים ללוחות כזה ואמר ה׳ למשה שיפסול אותם מדברים שהם מתיחסים אליו לשלול המתיחסים לאל עליון שהם הראשונים.
וגמר אומר ועשית לך ארון עץ פירוש לצד שהם מעשה ידי אדם צריכין מקום מוכן להנתן בו מה שלא צוה ה׳ כן לעשות ארון ללוחות הראשונים, והטעם כי הם עומדין בעצמן ולא היו צריכין ארון לבד מארון שעשה בצלאל, ועיין מה שכתבתי בפסוק (ט׳ י״ז) ואתפוש. ודקדק לומר ועשית לך להעיר לדרכינו כי לצד שהם ממש שלך הוא שאנכי מצוך לעשות ארון.
בעת ההיא אמר ה' אלי, "At that time God said to me: 'hew for yourself,' etc.⁠" Seeing that the materials for the first Tablets were God-made as opposed to the raw material being provided by Moses, and that after the episode of the golden calf the Israelites were no longer worthy of such Tablets, God told Moses to hew them out of materials that the Israelites were able to relate to, instead of God providing supernatural materials unfamiliar to the people which they were unable to relate to and to esteem properly.
God continued by telling Moses that he was to make a wooden ark for these tablets. The expression "make for yourself" a wooden ark does not mean that the ark would be Moses' property or would be paid for out of Moses' private funds; but, seeing that the materials the Tablets were made of were man-made, Moses was also to provide a man-made ark to house the Tablets. This is in sharp contrast to the first Tablets when God had not commanded that Moses bring an ark to the Mountain to house the Tablets. Seeing that the original Tablets were of material provided by God they did not need a protective cover such as an ark, other than the ark which God had commanded Betzalel to construct in Exodus 25,10. Compare what I have written on Deut. 9,17 in connection with the words מעל שתי ידי, "above my two hands.⁠" Moses was specific in repeating God's command ועשית לך, to teach us that inasmuch as the Tablets were really his (as opposed to the people's), it was appropriate that he be the one to construct the ark for them.
בעת ההוא – אחר שהתנפלתי לפני ה׳ מ׳ יום ומ׳ לילה, נתרצה אלי שאפסול לוחות שניות:
ועשית לך ארון עץ – פשטות הכתובים יעיד שאין זה הארון שעשה בצלאל, כי זה עשאו משה קודם עלותו אל ההר עם הלחות השניות, ועדיין לא התחיל אז בצלאל לעשות המשכן, אלא ארון אחר היה כלו של עץ, והמכסה אשר עליו מלמעלה גם הוא של עץ היה, כמנהג בכל הארונות, ובו נתן משה הלחות מיד כשירד מן ההר ככתוב לקמן בפירוש (פסוק ה׳), והיו שם הלוחות עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב ונתנו בו הלוחות להיות שם לעולם, ואז נגנז ארונו של משה כדין תשמישי קדושה, ובדרך הזה לא היו לישראל שתי ארונות כאחד, כי משנעשה השני נגנז הראשון, ולא היה להם במדבר כ״א ארון אחד כדעת רז״ל בכל מקום בתלמוד, ומה שלא צוה ה׳ למשה לעשות ארון עץ ללוחות הראשונות, לפי שגלוי היה לפניו שישברם:
פסל לך – עם כל תפלתי היה התיקון בלתי שלם כי תמורת הלוחות מעשה האלהים אמר אלי פסל לך (רע״ס).
ועשית לך ארון עץ – הנכון כדברי הרמב״ן בפירוש ראשון שאיננו ארון של בצלאל, אלא ארון שנעשה לשעה עד שנעשה המשכן, והיה כלו עץ, הוא והמכסה אשר עליו, וכשנעשה המשכן גנזוהו; אך לא צדק באמרו כי בראשונות לא צוה לעשות ארון כי ידע שישברם, ויותר יתכן לומר כי בראשונות מתוך חבָתָן של ישראל אחר מתן תורה היה רצון האל שישים משה את הלוחות לעיני העם עד שיעשו המשכן, ואחר שחטאו לא היו כדאי להסתכל בהם, וצוהו לתתם מיד בתוך ארון העשוי לצורך השעה.
בעת ההִוא – בסוף ארבעים היום האמצעיים, שבמהלכם התחנן משה על החזרת וחידוש היחס המיוחד של השגחת ה׳ לישראל (עיין שמות לג, יב ואילך; לד, א ואילך).
ועשית לך וגו׳ – [משה נצטווה לעשות ארון עבור הלוחות.] בכך נרמז מראש שהם לא יישברו שוב; וכלולה בכך ההבטחה האלוקית, שלמרות חוסר השלמות של העם לעת עתה, יישאר ייעודו של ישראל בתוקפו, ובסופו של דבר יהיו ישראל נושאי תורת ה׳ ושומרי משמרתה.
בעת ההוא – אחר שפי׳ מ״ש בפסוק י״ח ואתנפל לפני ה׳ כראשונה פי׳ מש״ש פסוק י״ט וישמע ה׳ אלי גם בפעם ההיא שהוא מ״ש לו שיפסול שני לוחות ויעל אל ההר, וכבר פי׳ הדבר בפ׳ תשא (סי׳ ל״ד) שאז היה עת רצון ונתרצה לישראל לגמרי כמ״ש ילך נא ה׳ בקרבנו וכו׳ ויאמר הנה אנכי כורת ברית וכו׳ ובכאן ספר מ״ש שיפסול שני לוחות אבנים ועשה לך ארון עץ:
בעת ההיא וגו׳: כל הפרשה עד סוף (פסוק י״א) ״אשר נשבעתי לאבותם לתת להם״ היא פרשה חמורה בהעדר הסדר, מדלג מענין לענין וממקום למקום ומזמן לזמן. ומתחילה יש להתבונן על כל מאמר בפני עצמו בפרשה זו שהוא מוקשה ואחר כך לחברם יחד.
והנה מכאן עד ״כאשר צוני ה׳⁠ ⁠⁠״ (פסוק ה׳), אינו מובן לשון ״ועשית לך ארון עץ״, למאי נצטוה על זה בלוחות אלו יותר מבלוחות הראשונות, והיאך יעלה על הדעת שמשה לא יעשה ארון להניחן. עוד פלא סדר הכתוב, וכך היה לו לומר ׳עשה לך ארון עץ ופסל לך׳ וגו׳, וכמו דכתיב כן במעשה משה ״ואעש ארון עצי שטים ואפסל וגו׳⁠ ⁠⁠״.
מכל זה מבואר דעיקר הציווי ״ועשית לך ארון עץ״ לא בא בשביל ללמד למשה שיעשה מקום להניח הלוחות, אלא להיפך, שיעשה דוקא ארון עץ ולא של כסף וזהב וכדומה.
והסיבה לזה, הוא מה שכבר נתבאר בפרשת כי תשא (שמות לד,א. לד,כז) שלוחות השניות היו ראש הכנה לעמלה של תורת התלמוד, שניתן בכח הלוחות הללו לחדש מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ועל זה דרשו בשמות רבה (מז,ז) ״טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך״ (תהלים קיט,עא), שבמה שנצטער משה הרבה עד השיגו הלוחות השניות זכה לקבל הלכות מדרשות ואגדות. ומשמעות ״אלמד חוקיך״ הוא כמו שכתבתי כמה פעמים – ל׳חקוק׳ ולדייק דברי תורה שבכתב מלה במלה ואות באות, ולבוא מזה להלכות ואגדות. ועל זה אמר ״טוב לי כי עוניתי״, והכי לימד הקב״ה למשה שכל זה בא ביגיעת האדם. ומשום הכי ציוה למשה שיפסול בעצמו הלוחות וגם יכתוב בעצמו כל תורה שבכתב על הלוחות, זולת עשרת הדברות. וכל זה נתבאר שם יפה שבא ללמד על יגיעת האדם בס״ד. ובא בזה הציווי ללמד שדבר זה נדרש עוד לחיי צער, כדתנן (אבות ו,ד) ׳כך היא דרכה של תורה׳ וכו׳. ומשום הכי ציוה הקב״ה לעשות דוקא ארון עץ. וכל זה הודיע משה לישראל כאן כדי ללמדם דרך עמל תורה. ועיין עוד בסמוך פסוק ה׳.
בעת ההיא – יכול להתייחס רק לזמן התפילה (פסוק כ״ו), שהרי אין לחשוב שמיד עם שבירת הלוחות על ידי משה רבינו צוה ה׳ לעשות חדשים. קודם כל היה משה רבינו צריך להשיג מחילה שלימה בשביל ישראל ורק אחרי כן חידש ה׳ את בריתו עמהם. אבל כיון שכאן נאמר ״עלה אלי ההרה״, משמע שתפילתו של משה רבינו הנזכרת למעלה לא נאמרה על ההר, אלא למטה במחנה, כמו שלימדונו רבותינו בפרקי דרבי אליעזר פרק מו ובתנא דבי אליהו זוטא פרק ד. (הגהת הרא״ש בסוף מסכת ראש השנה לפרקי דרבי אליעזר, צריכה עיון גדול). השוה שד״ל ו״הכתב והקבלה״ לפסוק זה.
ועשית לך ארון – צווי זה לעשיית הארון אינו נזכר בשמות ל״ד:א׳. אבל בשמות כ״ה:י׳ כתובה מצות עשיית הארון עוד לפני חטא העגל. למדרש תנחומא ולרש״י נעשו שני ארונות; האחד שנזכר כאן, אשר בתוכו ניתנו הלוחות עד להקמת אוהל מועד, והאחר, שהושם באוהל מועד והלוחות ניתנו לתוכו לעולם. הביטוי ״ויהיו שם״ בפסוק ה, אינו אומר, לפי זה, אלא היו שם עד להקמת אוהל מועד. הדעה שהיו שני ארונות היא גם דעתו של התנא רבי יהודה בן לקיש בירושלמי שקלים ו׳:א׳, סוטה ח׳:ג׳ וכן הוא בספרי במדבר פב (כא ב, וכן הוא בספר זוטא, הוצאת קיניגסברגר מב א, השוה שם הערה ל״ד)
עוד יותר מזה מצינו בספרי זוטא בשם רבי שמעון (לבמדבר י״ח:ד׳): ״הא למדנו שהן שני אוהלות, אהל העבודות ואהל הדברות״, דהיינו, שאהל מועד הנזכר בשמות ל״ג:ז׳ המשיך להתקיים, בתור אהל הדברות, גם אחרי הקמת אהל מועד שהיה אהל העבודות.
הרמב״ן דוחה את הדעה הזאת, שלפיה היו שני ארונות. הוא מפרש, שפסוק זה אינו אלא חזרה על הצווי שנאמר בשמות כ״ה:י׳ והלאה, אלא שכאן אין הכתוב מזכיר רק את המצוה הראשונה של עשיית אוהל מועד, שכל שאר המצוות שבו תלויות בה. אחרי שנשברו הלוחות הראשונים והמצוה לעשיית ארון בשבילם נתבטלה ממילא, היה צורך לחזור על הצווי לעשיית ארון בשביל הלוחות השניים. ממילא הבין משה רבינו, שכל שאר המצוות לעשיית כלי המשכן והאהל גם כן נשארו בתוקפן. למעשה לא נעשה הארון רק אחרי כן, בשעה שכבר ירד משה רבינו מן ההר וצוה לעשות את אהל מועד ואת כליו. כאן (פסוק ג׳) לא נאמר אלא בקיצור, שמשה רבינו קיים גם את מצות עשיית הארון, ומיד חוזר הכתוב לעיקר, שהוא סיפור קבלת הלוחות השניים ושימתם בארון, ומסיים בזה את הסיפור הזה.
ועשית לך ארון – אבא חנן אומר משום ר׳ אלעזר, כתוב אחד אומר ועשית לך ארון וכתוב אחד אומר (פ׳ תרומה) ועשו ארון, הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.⁠1 (יומא ג׳:)
ועשית לך ארון – רבי יוחנן רמי, כתיב ועשית לך ארון וכתיב (פ׳ תרומה) ועשו ארון, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו.⁠2 (שם ע״ב:)
1. ר״ל דכשזוכים ישראל נקראת העשיה על שמם ואם לאו נקראת על שם משה. ומהרש״א הקשה בעיקר קושיית הגמרא, דהא הפסוק דפ׳ עקב לא איירי בההוא ארון שעשה משה במשכן אלא בארון אחר לשמירת הלוחות כמבואר בפרשה כאן, ולפלא שלא העיר ממש״כ התוס׳ בחולין צ״ב א׳ בענין זה וז״ל, ואע״פ דארון אחר הוא מ״מ מסתמא כמו שהיה זה היה זה, וכפי הנראה בכונתם דמסתמא מי שעשה זה עשה זה, וא״כ שפיר קושיית הגמ׳ משנוי הלשונות, ועי׳ רש״י ב״ב י״ד ב׳ ד״ה שברי.
2. ור״ל שבאמת בעיקר המצוה נצטוה משה ועשו כל ישראל עבורו, ואע״פ שרק בצלאל ואהליאב ועוד חכמים עשו אך הם קבלו שכרם מקופת כסף קדשי בדק הבית, כמו שמבואר במס׳ תמורה ל״א ב׳, שכל ישראל השתתפו בה והוי כמו הם עצמם עשו, ועוד כתבנו מענין דרשה זו בפ׳ תרומה בפסוק הנזכר, יעו״ש וצרף לכאן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)דברים רבהמדרש תנחומאמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםמיוחס לרא״שטור הפירוש הארוךמושב זקניםר״י אבן כספירלב״געקדת יצחק פירושמזרחיאברבנאלצרור המורר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהשפתי חכמיםאור החייםר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ב) וְ⁠אֶכְתֹּב֙ עַל⁠־הַלֻּ⁠חֹ֔ת אֶ֨ת⁠־הַדְּ⁠בָרִ֔יםא אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל⁠־הַלֻּ⁠חֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑⁠רְתָּ וְ⁠שַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן׃
I will write on the tablets the words that were on the first tablets which you broke, and you shall put them in the ark.⁠"
א. אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים =ק3,ו ושיטת-א ומ"ש
• ל,ש,ש1,ל3,ל9=אֶת⁠־הַדְּבָרִ֔ים (אין מתיגה)
• ל1=אֶת⁠־הַ֨דְּבָרִ֔ים (מקום המתיגה)
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאֶכְתּוֹב עַל לוּחַיָּא יָת פִּתְגָמַיָּא דַּהֲווֹ עַל לוּחַיָּא קַדְמָאֵי דְּתַבַּרְתָּא וּתְשַׁוֵּינוּן בַּאֲרוֹנָא.
and I will write upon the tables the words that were upon the former tables which you broke, and you shalt put them into the ark.
ואכתבא על לווחייה ית דביריה די הוון על לווחייה קדמייה די תברתב ותשויג יתהון בארונה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ואכתב״) גם נוסח חילופי: ״ותכתוב״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תברת״) גם נוסח חילופי: ״תברית״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ותשוי״) גם נוסח חילופי: ״ושווי״.
ואכתוב על לוחיא ית פיתגמיא דהוו על לוחיא קמאי דייתשר חילך דתברתנון ותשוינון בארונא.
And I will write upon the tables the words which were upon the former ones, which you didst break with thy entire strength; and you shalt put them within the ark.
[יא] אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ – רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. חַד אָמַר, טוֹל מִיָּדִי הֵילָךְ מֹשֶׁה אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וְאֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר, יָפֶה עָשָׂה. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לַמֶּלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה, אָמַר לָהּ: לְאַחַר זְמַן אֲנִי מְשַׁלֵּחַ לָךְ כְּתֻבָּתֵיךְ בְּיַד שׁוֹשְׁבִין. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַר זְמָן. עַד שֶׁהוּא הוֹלֵךְ, מָצָא אוֹתָהּ שֶׁקִּלְקְלָה עִם אַחֵר. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ שׁוֹשְׁבִין. קָרַע אוֹתָהּ כְּתֻבָּה, אָמַר מוּטָב שֶׁיָּדוּן אוֹתָהּ כִּפְנוּיָה, וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות י״ט:י׳). בָּא מֹשֶׁה לִתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה, וּמְצָאָן שֶׁעָשׂוּ אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה. מֶה עָשָׂה. שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם, וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת וָאַשְׁלִיכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדַי וָאֶשְׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נְחֶמְיָה, הַלּוּחוֹת אָרְכָּן הָיָה שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שְׁלֹשָה, וְהָיָה מֹשֶׁה מַחְזִיק בִּשְׁנַיִם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנַיִם, וּשְׁנֵי טְפָחִים רֶוַח בָּאֶמְצַע. וְגָבְרוּ יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה וְאָחַז בַּלּוּחוֹת וְשִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו (שמות ל״ב:י״ט). לְפִיכָךְ אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה שִׁבַּרְתָּ. עַל מָה שִׁבְּרָן. עַל שֶׁפָּרַח הַכְּתָב מֵעֲלֵיהֶם, וּלְפִיכָךְ שִׁבְּרָן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְדֹאַר שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ וּפְרוֹזְדּוֹגיי״א בְּיָדוֹ לְהִכָּנֵס בַּמְּדִינָה, וְעָבַר בְּתוֹךְ הַנָּהָר וְנָפְלוּ הַכְּתָבִים לְתוֹךְ הַמַּיִם וְנִמֹּחוּ הָאוֹתִיּוֹת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ הַדֹּאַר. קְרָעָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַי״י אֱלֹהֵיכֶם. מָה רָאָה, רָאָה הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ. וְאַף הוּא שִׁבְּרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הִכְתַּבְתִּי בְּתוֹרָתִי וְאָמַרְתִּי, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ (ויקרא ה׳:כ״ג). וְאַתָּה הַפִּקָּדוֹן שֶׁהָיָה אֶצְלְךָ הָשֵׁב אוֹתוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים כָּרִאשׁוֹנִים. וְלֹא עוֹד אֶלָּא לְמָחָר הֵן עוֹמְדִין לִהְיוֹת שׁוֹנִים מַה שֶּׁהֵן לְמֵדִין מִמְּךָ. נִשְׁתַּבְּרָה חָבִית, וּשְׁבָרָהּ הַסַּרְסוּר הוּא מִשֶּׁלּוֹ. אַתָּה הָיִיתָ סַרְסוּר בֵּינֵינוּ לְבֵינוֹ, וְשָׁבַרְתָּ לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם. לְכָךְ נֶאֱמַר: פְּסָל לְךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל יְדֵי יֵצֶר הָרַע, הָיוּ לְמֵדִין וּמִשְׁתַּכְּחִין. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹקֵר יֵצֶר הָרַע מִכֶּם וְאֵינְכֶם מִשְׁתַּכְּחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר (יחזקאל ל״ו:כ״ו). וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵינְכֶם צְרִיכִים לְאָדָם שֶׁיְּלַמְּדֵם שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת י״י כִּי כֻלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם (ירמיהו ל״א:ל״ד). וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן.
[Siman 11]
That you smashed (Deuteronomy 10:2): Rabbi Akiva and Rabbi Yishmael [differed on the matter]. One said, "[God was saying,] 'Take this here from Me which you broke, Moshe.'" And one said, "He did well.⁠" There is a [relevant] parable: To what is the matter comparable? To a a king who betrothed a woman. He said to her, "After some time, I will send your marriage contract through a nuptial agent. After some time the king sent [it]. While [the agent] was going, he found that she was sullied with another [man]. What did the agent do? He tore that marriage contract. He said, "It is better that [the king] judge her as a single woman, and not as a married woman.⁠" So [too,] did the Holy One, blessed be He, betroth Israel, as it is stated (Exodus 19:10), "and you shall be sanctified (a word sometimes used to denote marriage) today and tomorrow.⁠" Moshe [then] came to give them the Torah, and found that they did that act [of the golden calf]. What did he do? He broke the talets, as it is stated (Deuteronomy 9:16-17), "I saw how you had sinned against the Lord, your God [...]. Thereupon I gripped the two tablets and flung them away with both my hands, smashing them before your eyes.⁠" Rabbi Beracheya said in the name of Rabbi Helbo in the name of Rabbi Yishmael bar Nechemiah, "The length of the tablets was six handbreadths and their width was three. Moshe held on to two and the Holy One, blessed be He, to two and there were two handbreadths of space in the middle. And Moshe's hands became strong and he grabbed the tablets and broke them, as it is stated (Exodus 32:19), 'and he flung from his hands.' Therefore the Holy One, blessed be He, said, "that you broke.⁠" Why did he break them? Because the writing upon them flew away. And therefore he broke them. There is a [relevant] parable. To what is the matter comparable? To a courier who was going to bring a royal edict in his hand to a province. And he passed through a river and the [documents] fell into the water and the letters were erased. What did that courier do? He tore them. As it is stated (Deuteronomy 9;16), "I saw how you had sinned against the Lord, your God.⁠" What did he see? He saw the letters flying away. And so he also broke [the tablets], as it is stated, "which you broke.⁠" The Holy One, blessed be He, said to him, "I dictated in My Torah and stated (Leviticus 5:23), 'he would restore that which he got through robbery [...], or the deposit that was entrusted to him.' And [so] restore that deposit that was with you. And this is what is stated (Deuteronomy 10:1), 'Carve out for yourself two tablets of stone like the first ones.' And not only that, but tomorrow they will be reviewing that which they will be learning from you, 'If a barrel is broken, and the intermediary breaks it, [the payment] is from him.' You were the intermediary between us, and you broke [them]. Therefore you have to pay.⁠" Therefore it is stated, "Carve out for yourself.⁠" The Holy One, blessed be He, said, "In this world, you learn and forget, because of the evil impulse. But in the future to come, I am uprooting the evil impulse from you and you will not forget, as it is stated (Isaiah 36:26), 'I will remove the heart of stone from your body and give you a heart of flesh.' And not only that, but you will not need [another] person to teach [you the Torah], as it is stated (Jeremiah 31:34), 'No longer will they need to teach one another and say to one another, "Know the Lord"; for all of them, from the least of them to the greatest, shall know Me.'" And so may it be His will; and let us say, "Amen!⁠"
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

חַתַּי׳ אַכּתֻבַּ עַלַיְהִמַא אַלּכַּלִמַאתִ אַלַּתִּי כַּאנַתּ עַלַי׳ אַללַוְחַיְןִ אלּאַוַּליִןִ אללַדַ׳יְןַ כַּסַּרתַּהֻמַא וַצַיִּרהֻמַא פִי אַלצֻּנדֻוקִ
בכדי שאכתב עליהם את הדברות אשר היו על שני הלחות הראשונים אשר אותם שברת, ותשימם בארון.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ושמתם בארון – שלא תוליכם עוד על ידך, שלא יהו מצויות לך לשברם אם תכעוס, כאשר עשית בראשנים.
ושמתם בארון – AND YOU SHALL PUT THEM IN THE ARK – That you will not carry them anymore by your hand, so they will not be available for you to break them if you get angry, like you did with the first ones.
ושמתם בארון – ולא תהיה נושאים עוד על ידיך ולא יהיו עוד על ידיך, ולא יהיו מצויות לך לשברם כמו האחרות.⁠1
1. שאוב מר״י בכור שור.
ושמתם בארון, "you shall put them inside the ark.⁠" You shall not carry them in your hands so that you will not have an opportunity to smash them in a fit of anger, as you did with the last ones. (B'chor shor)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ושמתם בארון – ...
ושמתם בארון, "and place the Tablets in the ark.⁠" The broken Tablets had been lying in that ark all the time, as we know from Sifrey on Behaalotcha, paragraph 82. This was the ark that the Israelites took with them when they went out to war as we know from Numbers 10,33. and which travelled three days march in front of them during the journeys in the desert. It was the ark made by Moses before he ascended Mount Sinai, not the Ark that Bezalel made for a furnishing of the Tabernacle. Originally, he had placed the broken Tablets in that ark as well as the second set of Tablets, as the commandment to construct a Tabernacle, etc. had not yet been given. We have read this in verse five of our chapter. Construction of the Tabernacle had begun only after Moses had descended from the Mountain for the third time and it was not completed or consecrated until the beginning of Nissan of the second year in the desert. At that time the Tablets were transferred to the golden ark covered by the golden lid with the cherubs that we read about in Exodus 25,16. This Ark was not taken out of the Tabernacle even during wars as we know from Samuel I 4,7 and 8: during the war around Shiloh, against the Philistines, when the two sons of Eli the High Priest took the golden ark with them to help them in the war and the Philistines captured it,⁠1 Our sages are on record as ruling that at any time when this ark and G–d's Presence which it symbolised was not in the place assigned to it, the Israelites were not allowed to indulge in marital relations with their wives. During the incident between David and Uriah hachitti, in Samuel II 11,11, when David sent him home on furlough to his wife to engage in marital intercourse, the latter's refusal to do so was considered an unjustifiable hardship he imposed upon himself, while ordinary soldiers when on leave did have marital relations.⁠2 When the Ark accompanied Joshua during the war of conquest of the Holy Land, this was at the direct command of the Lord. In both instances the reference was to the ark Moses had constructed and which contained the broken Tablets. When the Talmud in Baba Batra folio 14 speaks of the broken Tablets and the second set of Tablets that were kept in the Ark, the reference is clearly to the Ark made by Betzalel. But this refers to the Ark in Solomon's Temple, after it had found a permanent resting place. In the Jerusalem Talmud we do find that there is a disagreement about whether during that period there were still two arks.
1. [though it brought only harm to them wherever the placed it so that they sent it back after six months. Ed.]
2. [The soldiers in David's army had given their wives pro forma divorce decrees before going into battle so that their wives would be able to remarry if they died and their remains had not been identified. Ed.]
ושמתם בארון – שבו היו תמיד מונחים שברי הלוחות ואותו היו מוליכים למלחמה כדתנייא בספרי וארון ברית ה׳ נוסע לפניהם זה שיוצא עמהם למלחמה והוא היה ארון עץ שעשה משה בעלותו להר סיני ובתחלה שם בו גם לוחות האחרונו׳ כדכתיב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי עד שעשה ארון של זהב שעשה בצלאל וכשנעשה נתנו הלוחות האחרונות שנא׳ ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך ואותו שעשה בצלאל לא היו רגילין להוליך למלחמה כדכתיב במלחמת שילה מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה כי לא היתה כזאת מתמול שלשום שלא הורגלו להוליכו ושם לקו שנשבה הארון ועל אותו ארון אחז״ל כל זמן שארון ושכי׳ שלא במקומן ישראל אסורים בת״ה והא דכתיב באוריה שאמר הארון וישראל יושבין בסוכות ואני אלך לשכב עם אשתי ומשמע דמחמיר על עצמו היה אבל אחרים מותרים היו בתשמיש היינו בארון של עץ שעשה משה שהיו מוליכין במלחמה ומה שהיה במלחמת יהושע עמהם על פי הדבר היה והא דאמרי׳ בשלהי פ״ק דב״ב מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון ומשמע התם דהיינו הארון שעשה בצלאל היינו בבנין הבית שהיה מנוחה עדי עד ובירושלמי בזה פלוגתא י״א ארון א׳ היה וי״א ב׳ היו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

א֨ת⁠־הדברים: בס״ס הקדמא באל״ף, לא בה״א. [אֶ֨ת⁠־הַדְּבָרִ֔ים].
ואכתב וגו׳ – ה׳ לא ישנה את תורתו כדי להתאימה לכשלונות האדם. תמיד ישנה בחירה רק בין שתי אפשרויות: לנטוש את התורה או לשוב אליה בנאמנות. לא תיקון של התורה אלא תיקון של עצמנו כדי שנעמוד בדרישותיה – זהו התפקיד היחיד המוטל עלינו בכל זמן ובכל עת. ה׳ יכתוב על הלוחות החדשים בדיוק את מה שהיה כתוב על הראשונים. התורה היא היסוד הנתון והקבוע; בדור שנוטש את התורה, מצפה התורה לצאצאיו של דור זה שיהיו נאמנים לחובתם.
אשר שברת – עיין פירוש, שמות לד, א.
ושמתם בארון – לפי האמור בבבא בתרא (יד:) ״לוחות ושברי לוחות מונחים בארון״. יש בכך זיכרון כפול לכל הדורות. שכן מכאן אנו למדים שלוחות הברית כבר נשתברו פעם אחת בגלל חטא בגידתנו. ועוד אנו למדים מכאן שדור יכול לעמוד איתן רק אם נתכפר לו והוחזרה העטרה ליושנה, ומשמעותה של כפרה כזאת איננה יכולה להיות אלא חזרה אל התורה הישנה.
ואכתב – פי׳ מ״ש פסל לך שני לוחות אבנים ועלה ההרה הוא כדי שאכתוב על הלוחות את הדברים וכו׳, ומ״ש ועשית לך ארון עץ הוא כדי ושמתם בארון. והנה בעלותו לקבל לוחות הראשונים לא צוה לו לעשות ארון מזה הוציא משה שגם השברי לוחות ישים בארון כמ״ש בברכות (דף ט׳) וע״כ היה צריך להקדים עשיית הארון, וז״ש:
את הדברים: ידוע הדרש בפרשת כי תשא ״דברים הדברים את הדברים״ ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. והיא פלפולה של תורה. וביארנו שם (לד,א. לד,כז).
אשר היו: ולא כתיב ׳אשר כתבתי׳, ומבואר גם כן שם שבאמת זה הלשון ״שמור״ ועוד שינויים לא נכתבו על הראשונות, אלא היו נכללים בם.
אשר שברת – תנא רבי ישמעאל, הקב״ה אמר לו שישברם, שנאמר אשר שברת, אמר לו, יפה עשית ששברת1. (ירושלמי תענית פ״ד ה״ד)
ושמתם בארון – תנא רב יוסף, אשר שברת ושמתם בארון, מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון,⁠2 מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון.⁠3 (מנחות צ״ט.)
1. ענין דרשה זו איתא גם בבבלי שבת פ״ז א׳, ופירש״י שם אשר – לשון אישור וחיזוק, עכ״ל. ואינו מבואר מה הכריח להדורש להוציא המלה אשר מפשטה, וי״ל משום דע״פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם, כשעושה אדם בהחפזו או בשעת כעסו דבר שלא כהוגן אין ראוי לאחר להזכירו דבר זה, כי זה לו לעגמת נפש והלבנת פנים, כי גם נפשו שלו ירעה לו על זה, ולפי זה אי ס״ד דלא היה ניחא ליה להקב״ה מעשה זו דשבירת הלוחות לא היה מזכיר זה למשה בדברו אתו, אחרי כי אין הדברים מוכרחים לתכלית המאמר, כי די היה לו לומר ואכתוב וגו׳ אשר היו על הלוחות הראשונים ותו לא, ומדסיים אשר שברת, ש״מ דניחא ליה בזה, ודריש שהודה לו על זה.
אכן בזה משונה ענין אגדה זו מהאגדה שבבבלי שם, דבבבלי מבואר שרק אחר המעשה הסכים הקב״ה על ידו בזה, שכן חשיב זה בשלשה דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב״ה על ידו, וכאן מבואר שהקב״ה אמר לו [מתחלה] שישברם, אכן העיקר כמשמעות הבבלי, כמבואר בענין שם, וכן צריך לפרש כונת הירושלמי, וראיה שהרי מסיים שאמר לו יפה עשית ששברת, וזה מורה מפורש שרק לאחר מעשה הסכים לו, וצ״ל דמ״ש שהקב״ה אמר לו שישברם לאו דוקא הוא שמתחלה אמר לו כן, אלא מפני שכך היה סוף הענין לכן תלה זה הרצון בתחלת דבור ה׳.
אבל בילקוט ס״פ בהעלותך (רמז תש״מ) איתא בשם ר׳ מאיר על הפסוק שבסמוך (ה׳) ויהיו שם כאשר צוני, שנצטוה משה ושבר את הלוחות, ולשון זה מורה מפורש שלכתחלה עשה כן משה ע״פ הקב״ה, ולפי״ז צ״ל דר׳ מאיר באמת לא יסבור הדרשה דאשר שברת יישר כחך ששברת, כיון דאינה שייכא כלל, אחרי שנצטוה מקודם על זה.
ובזה יש לכוין בסוגיית הגמרא בב״ב י״ד ב׳ בפלוגתא דר׳ מאיר ור׳ יהודה שם בענין אחד, דפריך לר״מ מנ״ל הא דשברי לוחות מונחות בארון ומשני דיליף מדתנא רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון [היא הדרשה הבאה לפנינו], ופריך לר׳ יהודה מאי עביד ליה לאשר שברת ומשני דמבעי ליה להא דאמר לו הקב״ה יישר כחך ששברת, ע״כ. ולכאורה קשה למה לא פריך מנ״ל לר״מ דרשה זו כנהוג בגמרא, אך לפי המבואר בילקוט שהבאנו דר׳ מאיר ס״ל מפורש שמשה נצטוה על זה מקודם, א״כ לא שייך לדידיה כלל ענין הדרשה הזאת, כמובן, דעל מצוה לא שייך הכרת תודה, ולכן לא פריך מזה לר״מ, ודו״ק, ועי׳ מס׳ אדר״נ פ״ב מענין זה.
2. יתכן דרב יוסף לא ס״ל כדרשה הקודמת דלשון אשר שברת הוא כעין הודאה למשה על שבירת הלוחות אלא ס״ל כר״מ שהבאנו באות הקודם דמתחלה נצטוה משה על זה, יעו״ש. וא״כ הלשון אשר שברת מיותר הוא כלל, ולכן דריש שבא לדרשה ורמז שגם שברי לוחות יהיו מונחים בארון.
3. דייק לומר מחמת אונסו משום דרצונו לומר דאפילו בצנעא אין נוהגין בו בזיון, אבל בפרהסיא אפילו בשכח בפשיעה אין נוהגין בו בזיון משום כבוד התורה כמבואר בסוגיא כאן ובמו״ק י״ז א׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש תנחומאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובר״י בכור שורחזקונירמב״ןדעת זקניםמיוחס לרא״שאברבנאלשיעורי ספורנומנחת שירש״ר הירשמלבי״םנצי״בתורה תמימההכל
 
(ג) וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔⁠ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁ⁠נֵי⁠־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּ⁠חֹ֖ת בְּ⁠יָדִֽי׃
So I made an ark of acacia wood, and cut two tablets of stone like the first, and went up onto the mountain, having the two tablets in my hand.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמהעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וַעֲבַדִית אֲרוֹנָא דְּאָעֵי שִׁטִּין וּפְסַלִית תְּרֵין לוּחֵי אַבְנַיָּא כְּקַדְמָאֵי וּסְלֵיקִית לְטוּרָא וּתְרֵין לוּחַיָּא בִּידִי.
And I made an ark of sittin wood, and hewed two tables of stones like the former, and went up to the mountain, and the two tables were in my hand;
ועבדית ארוןא אעין דשיטין וחצבית תרין לווחין דאבנין כקדמיהב וסליקית לטורא ותרין לווחי בידי.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ועבדית ארון״) גם נוסח חילופי: ״ואעבדית ארונה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כקדמיה״) גם נוסח חילופי: ״כקדמיין״.
ועבדית ארונא דקיסא שיטא ופסלית תרי לוחי מרמירא כצורת קמאי וסלקית לטוורא ותרין לוחיא בידי.
And I made an ark of sitta wood, and hewed two marble tables according to the form of the first, and went up into the mountain, having the two tables in my hand.
ואעש ארון1זה הארון היה לבד הארון שעשה בצלאל.
1. זה הארון היה לבד הארון שעשה בצלאל. מובא גם ברש״י י׳ א׳.
פַצַנַעתֻ צֻנדֻוקַא מִן כַ׳שַׁבִּ אלסִּנטִ וַנַחַתֻּ לַוְחַיְ גַוַאהִרַ כַּאלאַוַּליִןִ וַצַעַדתֻ אִלַי׳ אַלגַבַּלִ וַהֻמַא פִי יַדִי
מיד עשיתי ארון מעץ השטה וחצבתי שני לחות יהלומים, כמו הראשונים, ועליתי אל ההר, והם בידי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואעש ארון – בצווי,⁠1 ויהיה פירוש: ויקהל משה (שמות ל״ה:א׳) – וכבר הקהיל משה,⁠2 כאשר הראיתיך רבים כן (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳). וכלא זה בעבור שאמר: ויהיו שם כאשר צוני י״י (דברים י׳:ה׳), וזהו: ונתת אל הארן את העדת (שמות כ״ה:ט״ז).
גם יתכן להיות על: ועשית לך ארון עץ (דברים י׳:א׳).⁠3 והקבלה תנצח.
1. כלומר: הוא הארון שעשה בצלאל.
2. כלומר: מלאכת המשכן התחילה והארון כבר היה עשוי לפני שעלה משה להר סיני לארבעים יום האחרונים.
3. כפירוש חז״ל שארון זה אינו הארון שעשה בצלאל.
א. כן בכ״י פריס 176, ברסלאו 53. בכ״י פריס 177: ועל.
SO I MADE AN ARK. By command.⁠1 The meaning of And Moses assembled (Ex. 35:1) should be interpreted, and Moses had assembled.⁠2 I have already shown you many such instances.⁠3 All of this is necessitated4 by Scripture's statement, and there they are, as the Lord commanded me (v. 5).⁠5 This6 is what And thou shalt put into the ark the testimony (Ex. 25:16) refers to. It is also possible that it7 refers to and make thee an ark of wood.⁠8 The tradition of the sages shall triumph.
1. By commanding Bezalel to make it.
2. Ex. 35:1 tells us that Moses gathered the people and told them to make the tabernacle and its furniture, the ark included. Ex. 35 follows the account of the giving of the second tablets, which is recorded in Ex. 34. Now, since Ibn Ezra believes that the ark spoken of in our chapter is to be identified with the ark made by Bezalel, he interprets And Moses assembled as And Moses had assembled Israel; that is, Moses gathered Israel and commanded them to make the tabernacle before he ascended Mount Sinai a second time to receive the second tablets.
3. Where a perfect is to be taken as a pluperfect. See Vol. 1, p. XVI.
4. Ibn Ezra's interpretation.
5. This indicates that our verse deals with the ark in which the tablets were placed permanently; the ark in which Moses placed the tablets.
6. As the Lord commanded me.
7. As the Lord commanded me (v. 5).
8. In other words, verse 5 does not refer to the command recorded in Ex. 25:16. It thus does not speak of the ark made by Bezalel. Therefore our verse does not contradict the Rabbinic tradition.
ואעל ההרה – בעלות השחר של יום חמישי כ״ט באב והוא שנאמר בפרשת כי תשא וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני וגו׳ (שמות ל״ד:ד׳).
ואעל ההרה, "I ascended the Mountain.⁠" This was at dawn on Thursday the twenty ninth day of Av. This ascent has been referred to in Exodus 34,4, where the Torah reported Moses ascending early in the morning.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואעש ארון – להשלים המצוה והמעשה בקצרה ואחר כך שב להאריך במוקדם ופי׳:
ואעש ארון, "I constructed an ark,⁠" Moses concludes this interlude and returns to his main theme.
ואעש ארון וגו׳ ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו׳ ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה׳ ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכן לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ב״ב י״ד:).
[ח] אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אליו כיועץ והוא עשה כאומן. 1וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ״ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס״ז פ״ה.
1. וזה כי היועצים להבין דבריו אלה עיין ביאורי בראשית שער כ״ע דף רל״ב ע״א, כי שם כ׳ כי הלקוח בעצה ראשונה וכו׳ ע״ש ר״ל שהתכלית אף שהוא ראשונה במחשבה יוצאת בכל זאת רק באחרונה אל הפועל, והפעולות שהן אמצעיות לה אף שהן מאוחרות במחשבת האומן והפועל הן מוקדמות בכל זאת להעשות תמיד לפני צאת עוד התכלית על ידן אל הפועל, ור״ל פה כי בעבור שתיקון הלוחות אשר עליהם היו כתובים עשרת הדברים שהם עיקרי ויסודות דת ואמונת ישראל האמיתית, הוא התכלית הנרצה מהי״ת, כי על ידם תפקחנה עיני העברים לדעת את ה׳ ללכת בדרכיו, לעשות הפעולות הנרצות לו, ולחדול מעשות כל תועבה אשר שנא, ע״כ הקדים הי״ת לצות את משה תחילה על מעשה הלוחות באמרו ״פסל לך וכו׳⁠ ⁠⁠״ ורק אח״כ על מעשה הארון באמרו ״ועשית לך ארון עץ שהוא רק האמצע לשמור בתוכו את הלוחות, ככל יועץ חכם המצוה תחילה על התכלית ואח״כ רק על האמצעים אשר על ידם יושג התכלית ההוא, אבל משה הקדים תחילה ככל פועל ואומן, הכנת האמצע אל התכלית, וע״כ עשה תחילה הארון, ואח״כ הלוחות למען יוכל להשימם אל הארון מיד כאשר יוגמרו, ולא יצטרכו להשאר אף רגע אחד מבלי שמירה מעולה הראויה לדברים קדושים כאלה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ואעש ארון וכו׳ ואפסל – אעפ״י שצוהו ה׳ יתברך ראשונה שיפסול הלוחות ואח״כ שיעשה הארון, הוא עשה בהפך, ואין זה שנוי מצוה, כי השם זכר הדברים כפי מעלתם, הלוחות תחילה ואח״כ הארון, ומשה עשאם כפי מה שיחייב טבע המלאכה, ראשונה הארון כדי שיונחו בו ואח״כ פיסול הלוחות, וכן תמצא במלאכת המשכן, שבצווי הנזכר הארון תחילה ואח״כ המשכן, ובצלאל עשה בהפך, כי טבע המלאכה יחייב כן:
ואעש ארון עצי שטים וכו׳ ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות שאז הניח לשם גם לוחות השניים, ומ״ש ויהיו שם בארתי בפ׳ תרומה כי זה הארון נשאר לדורות כי עשהו משה כמדה שא״ל ה׳ לעשות במשכן רק אח״כ תקנהו בצלאל במה שהוסיף עליו שני ארונות זהב והכפרת והכרובים עי״ש:
בשמות ל״ז:א׳ נאמר, שהארון לא נעשה אלא אחרי קבלת הלוחות השניים. אנו צריכים לפרש כי כאן הוא מקדים את המאוחר, ויש לתת טעם לדבר, שאין כוונת המקרא כאן לספר את התפתחות המאורעות, אלא להשתמש לשם דברי תוכחה במאורעות שקרו ושתוארו כבר.
עצי שטים – כמו בשמות כ״ה:י׳. צפוי הזהב אינו נזכר כאן, כיון שאין זה שייך לדברי התוכחה.
ושני הלוחות בידי – ולעיל כתוב ואפן כו׳ ושני לוחות על שתי ידי כו׳ ואשליכם מעל שתי ידי כו׳, כמבואר במד״ר שהכבידו על ידיו, ולכן כתיב על ידיו וזה שמתנצל משה למה שברן שהכבידו ע״י. ועיי״ש והבן.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובאבן עזראחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייומלבי״םרד״צ הופמןמשך חכמההכל
 
(ד) וַיִּ⁠כְתֹּ֨ב עַֽל⁠־הַלֻּ⁠חֹ֜ת כַּמִּ⁠כְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּ⁠בָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ⁠ר֩ יְהֹוָ֨הי״י֨ אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥⁠וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּ⁠י֣וֹם הַקָּ⁠הָ֑ל וַיִּתְּ⁠נֵ֥ם יְהֹוָ֖הי״י֖ אֵלָֽי׃
He wrote on the tablets, according to the first writing, the ten statements which Hashem spoke to you on the mountain out of the midst of the fire on the day of the assembly; and Hashem gave them to me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וּכְתַב עַל לוּחַיָּא כִּכְתָבָא קַדְמָאָה יָת עַשְׂרָא פִתְגָמִין דְּמַלֵּיל יְיָ עִמְּכוֹן בְּטוּרָא מִגּוֹ אִישָׁתָא בְּיוֹמָא דִּקְהָלָא וִיהַבִנּוּן יְיָ לִי.
and He wrote upon the tables according to the former writing, the Ten Words which the Lord spoke with you on the mount from the midst of the fire on the day of the assembly; and the Lord gave them to me.
וכתבא על לווחייה ככתבה קדמייה ית עשרתיב דביריה די מלל ממריה די״י עמכון בטורה מן גו להבי אשתה ביום כנשות קהלא ויהב יתהון לי אמר משה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וכתב״) גם נוסח חילופי: ״וכתבית״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרתי״) גם נוסח חילופי: ״עשתרי״.
וכתב על לוחיא הי ככתבא קמא עשרתי דביריא דמליל י״י עימכון בטוורא מיגו אישתא ביומא דאתכנשו קהלא ויהבינון י״י לי.
And He wrote upon the tables according to the former writing, the Ten Words which the Lord spoke with you from the mount in the midst of the fire on the day that the congregation was gathered together, and the Lord gave them to me.
פַכַּתַּבַּ עַלַיְהִמַא כַּאלכִּתַּאבִּ אלּאַוַּלִ וַהִי אַלּעַשַׁרֻ כַּלִמַאתֵ אַלַּתִּי כַּלַמַכֻּם אַללָּהֻ פִי אַלגַבַּלִ מִן וַסַטִ אלנַּארִ פִי יַוְםִ אלגַוְקִ וַדַפַעַהֻמַא אִלַי
אזי כתב עליהם כמכתב הראשון, והוא עשרת הדברות אשר דבר אליכם ה׳ בהר, מן תוך האש, ביום הקהל, והעביר אותם אלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ויתנם י״י אלי – ביום ג׳ בשבת בעשרה בתשרי.
ויתנם ה' אלי, "the Lord handed them to me.⁠" This was on the Tuesday, the tenth day of the month of Tishrey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ויכתוב על הלוחות – בכל הפרשה הזאת משמע, שהב״ה כתבם ובריש כי תשא משמע שמשה כתבם וצ״ע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כמכתב הראשון – דהיינו את עשרת הדברים:
עשרת הדברים אשר דבר – ובלוחות הראשונות אמר (לעיל ט׳ י׳) ככל הדברים אשר דבר, ולרבותינו במדרשותיהם, דבלוחות הראשונות היו בין כל דבור ודבור דקדוקים של תורה, עד שהיה פנימית התורה ג״כ גלוי ומפורש, משא״כ בלוחות שניות, שפיר השמיט כאן מלת ככל עמ״ש בהגהת מאמר התורה בד״ה מתועלת הסדר בלמודים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

כמכתב הראשון: פירוש, שהיה חרות, ולא בכתב ממש – מדרש לקח טוב}.
אשר דבר ה׳ אליכם: ולעיל (ט,י) כתיב ״ככל הדברים אשר דבר ה׳ עמכם״. והוא כמו שכתבתי לעיל (ה,יט) דבלוחות הראשונות היה כתוב דברות הראשונות ששמעו ישראל מפי הגבורה, והיינו ״אשר דבר ה׳ עמכם״. אבל בלוחות שניות היה כתוב דברות השניות שלא שמעו באזניהם, אלא משה שמע ״שמור וזכור״ בדבור אחד, וכן כל השינויים, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל משה שמע ולימד לישראל. משום הכי כתיב ״אשר דבר ה׳ אליכם״, דמשמעו כמו ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן״, דמשמעו משה דיבר עם אהרן, הכי נמי משה דיבר עם ישראל.
עשרת הדבריםשמות ל״ד:כ״ח.
בהר מתוך האש וגו׳ – ט׳:י׳.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובחזקונירמב״ןמושב זקניםעקדת יצחק פירוששיעורי ספורנור׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל
 
(ה) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן⁠־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת⁠־הַלֻּ⁠חֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣⁠הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖⁠נִי יְהֹוָֽהי״יֽ׃
I turned and came down from the mountain, and put the tablets in the ark which I had made; and there they are as Hashem commanded me.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

וְאִתְפְּנִיתִי וּנְחַתִית מִן טוּרָא וְשַׁוִּיתִי יָת לוּחַיָּא בַּאֲרוֹנָא דַּעֲבַדִית וַהֲווֹ תַמָּן כְּמָא דְּפַקְּדַנִי יְיָ.
And I returned and descended from the mount, and put the tables into the ark which I had made, and they are there, as the Lord commanded me.
וכוונית ונחתית מן טורה ושווית ית לווחייה בארונה די עבדית והוון תמן היך מה די פקד יתיה ממרה די״י.
וכוונית ונחתית מן טוורא ושוויית ית לוחיא בארונא דעבדית והוו תמן צניעין היכמא דפקדני י״י.
And I turned and came down from the mountain, and put the tables into the ark which I had made, and there are they laid up (hidden) as the Lord commanded me.
ואפן וארד מן ההר – שמסר לי הקב״ה סדרי מחילה וסליחה, ואותו יום היה יום ארבעים יום שעמד בהר בקבלת לוחות שניות, 1והוא היה יום עשור בתשרי, ולכך קבע אותו יום הקב״ה יום מחילה וסליחה לישראל, כמו שעשה באותו עת, כן יעשה עמנו בכל עת ובכל שעה אמן.
1. והוא היה יום עשור בתשרי. רש״י שמות י״ח י״ג, ורש״י עקב ט׳ י״ח.
תֻ׳םַּ וַלַיְתֻ וַנַזַלתֻ מִןַ אלגַבַּלִ וַצַיַּרתֻ אַללַוְחַיןִ פִי אַלצֻּנדֻוקִ אלּדִ׳י צַנַעתֻהֻ וַבַּקַיַא הֻנַאךַּ כַּמַא אַמַרַנִי אַללָּהֻ
אחרי זאת פניתי וירדתי מן ההר, ושמתי את שני הלחות בארון אשר כבר עשיתי אותו, ונשארו מנחים שמה כפי-שצוה עלי ה׳.
אין אמרו בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי (ח) שב אל משם נסעו הגדגדה (ז) כי מסע זה היה בשנת הארבעים אחרי מות אהרן, אלא שהוא מופנה אל הכתוב ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (ה). וראשית הבחירה ההיא אמרו להם ״ולתת עליכם היום ברכה״ (שמות ל״ב:כ״ט).
פס׳: ואפן וארד מן ההר – ובני ישראל נסעו. הסמיך מיתת אהרן למתן תורה דכתיב ויהיו שם. וכתיב שם מת אהרן. 1זה שאמר הכתוב (תהלים קטז) יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו.
1. זה שאמר הכתוב יקר בעיני ה׳. עיין ילקוט חוקת בשם הילמדנו כי הפסוק הזה נדרש על מיתת בני אהרן:
ואפן וארד מן ההר – באותו יום עצמו ביום ג׳ בשבת עשרה בתשרי והוא שנאמר בפרשת תשא ויהי ברדת משה מן ההר וגו׳. ואף על פי שנתעכב קצת יום עשרה בתשרי שירד מן ההר והביא את הלוחות אינו ממנין המ׳ יום שלישיים שהרי כבר נשלמו הם בעלות השחר של עשרה בתשרי. נמצא תחילת פרישתו ביום שני בשבת שהוא ר״ח סיון של מתן תורה שבו התחיל משה להתענות כדי למרק אכילתו להיות כמלאכי השרת לקבל התורה בטהרה ובעליה אחרונה ביום ה׳ בשבת בכ״ט באב וסוף תעניותיו ביום שני בשבת בי׳ בתשרי לכך נהגו העולם להתענות שני וחמישי ושני סדר זה מר״ח סיון עד י׳ בתשרי. כך מצאתי.
ואפן וארד מן ההר, "I turned around and descended from the Mountain;⁠" on the same day, on Tuesday, the tenth day of Tishrey. This is what is written in Exodus 34,29: ויהי ברדת משה מן ההר, "it happened while Moses was on his descent from the Mountain, etc.;⁠" even though Moses had delayed briefly on the Mountain, he descended on that day and brought the second set of Tablets with him. This day is not included in the three times 40 days that Moses had spent on the Mountain. Those forty days had already been completed at dawn of the day that Moses descended. Moses' absences from the people, and his fasting, therefore commenced on Monday, the first day of Sivan, prior to the revelation on the sixth day of the month, as he had to completely discharge any remnants of food and drink consumed before he ascended the Mountain where he had to be comparable to angels who do not eat or drink. He therefore could remain in a constant state of ritual purity. He completed his fasting on Monday the ninth day of Tishrey. This is why it became a custom among some of our people to observe Mondays and Thursdays commencing with the first day of Sivan and concluding on the tenth day of Tishrey.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 1]

ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי – ברדתי מן ההר:
ויהיו שם – לעד:
כאשר ציוני י״י – להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:
ואפן וארד מן ההר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי, "I turned around and descended from the Mountain and placed the Tablets in the ark that I had constructed.⁠" I did this immediately after descending from the Mountain.
ויהיו שם, "they remained there.⁠" Permanently.
[This is a part of Moses' admonition. The emphasis is not on the fact that these Tablets were received, but on the quasi secrecy with which they were received, and the fact that other than Moses no one had ever seen what was written on these Tablets. Had the first set of Tablets survived intact their presence after having been displayed by Moses would have been an ongoing reminder of the revelation at Mount Sinai. Partly based on Rabbi Avraham Sabba in his Tzror hamor. Ed.]
כאשר צוני ה'. "As Hashem had commanded me.⁠" God had commanded that some of His glory be present on earth in the camp of the Children of Israel.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

והנה בא הצווי הזה בכאן מלבד הסבה אשר זכרתי לומר לישראל. כי הם לא זכרו ממתנתם וחסדם שעשה עמהם השם יתברך כלל. כי הנה הלוחות אשר נשברו חזרו השם יתברך ליושנם ויהיו שם בארון. וזה היה אליה׳ הצלחה רבה שהחסד שחננם השם יתברך ושנאבד מהם לחטאת׳ חזר לידם ולא חסרו ממנו דבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כאשר צוני ה׳ – פירוש כל המשך הזמן אשר צוני, והכוונה הוא לו׳ עד כי יבא זמן שהוציאם מאותו ארון ונתנם בארון שעשה בצלאל.
כאשר צוני השם, "as God commanded me.⁠" Moses meant that all the time it took for him to bring the Tablets to the people and to place them in the ark constructed by Bezalel, the Tablets remained in the ark which he had constructed and taken up to Mount Sinai with him.
ויהיו שם – עד שהוקם המשכן.
ויהיו שם כאשר צוני ה׳ – הם נשארו שם כערבון וכעדות לברית ה׳ המחודשת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ואפן: בספר שמות (לב,טו) ביארנו הא דכתיב ״ויפן״ בירידה ראשונה, משום שמשה חזר אחורנית ופניו כלפי שכינה, ובשעה שהלוחות בידו היה חש שלא יפול ויכשל בדבר ויפלו הלוחות מידו ח״ו, על כן היה נפנה לאחוריו. וכן הפירוש לעיל (ט,טו) בירידה ראשונה.
וכאן כתיב כן בירידה שניה, ללמדנו שבאמת מצד הליכת ההר לחוד לא היה צריך עוד להפנות לאחוריו, שהרי כבר ידע דרך הלוכו מפעם הראשונה, אבל גם ברדתו מן ההר עד שהניח בארון הלך הכל לאחוריו. וזה לא היה בראשונה, כי ברדתו מן ההר וראה העגל שבר הלוחות, משא״כ בשניות הלך יותר לאחוריו עד שהניח בארון. וכך עשה רבא, כד הוי מיפטר מרביה, הוי אזיל לאחוריה עד דמנגפין כרעיה על אסקופתא דבי רב יוסף דמא, כדאיתא ביומא (נג,א). למדנו דלא רק ד׳ אמות צריך לעשות כן, אלא עד שיתכסה מעיניו, וכמו שעשה משה רבינו.
ויהיו שם כאשר צוני ה׳: הוא מיותר, וללמד שלא רק ברגע הראשון היה של עץ, אלא היו מונחים שם זמן רב עד בוא השעה שנגמרה מלאכת המשכן. וכל זה ללמדנו כי יש לתלמיד חכם, שנמשל לארון הקודש כמו שיבואר בסמוך, לסבול הרבה חיי צער ועוני עד בוא דבר ה׳ להגביה קרנו.
{וקרוב לפרש ״כאשר צוני ה׳⁠ ⁠⁠״: כמו כשלמד עמדי הייתי בעינוי – ״לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי״, כך היו הלוחות בארון עץ. ועיין לעיל (ד,ה) מה שכתבתי במשמעות ״כאשר צוני״}.
ואפן וארד – סמך למה שכתבתי {הואיל משה דברים ט׳:י״ח} שמשה לא ישב כי אם פַּעֲמַיִם מ׳ יום בהר, ובשלישית לא נתעכב שם כלל.
ואפן וארד – כמו למעלה ט׳:ט״ו.
ויהיו שם – לכאורה היה שייך לומר כאן ״עד היום הזה״, אבל נראה כי בשעה שהשמיע משה רבינו את נאומו נסמך לפסוק הזה מיד פסוק ח׳ (פסוקים ו׳-ז׳ נתווספו על ידי משה רבינו אחרי כן, ראה להלן) ואם כן, ״עד היום הזה״ הנאמר בסוף פסוק ח, שייך גם כן לפסוק זה.
ויהיו – הטעם נסוג אחור. גזניוס-קאוטש 39.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)מדרש אגדה (בובר)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםלקח טובחזקונירמב״ןטור הפירוש הארוךעקדת יצחק פירושאברבנאלשיעורי ספורנואור החייםשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןהכל
 
(ו) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נָ֥סְ⁠ע֛וּא מִבְּ⁠אֵרֹ֥ת בְּ⁠נֵי⁠־יַעֲקָ֖ן מוֹסֵרָ֑ה שָׁ֣ם מֵ֤ת אַהֲרֹן֙ וַיִּקָּ⁠בֵ֣ר שָׁ֔ם וַיְכַהֵ֛ן אֶלְעָזָ֥ר בְּ⁠נ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃
The Children of Israel traveled from Beeroth Bene Jaakan to Moserah. There Aaron died, and there he was buried; and Eleazar his son served in the priest's office in his place.
א. נָ֥סְע֛וּ =ש,ש1,ק3,ו,ל3,ל9 ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל=נָֽסְע֛וּ (געיה ותביר) וכך בהקלדה, וכמו כן בדפוסים וקורן
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְטַלוּ מִבְּאֵרוֹת בְּנֵי יַעֲקָן לְמוֹסֵרָה תַּמָּן מִית אַהֲרוֹן וְאִתְקְבַר תַּמָּן וְשַׁמֵּישׁ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ תְּחוֹתוֹהִי.
And the children of Israel went forward from Bearith of the Beni Jaakan to Moserah; there Aharon died, and was buried there, and Elazar his son has ministered in his stead.
ובני ישראל נטלו מן ברייהא דיעקן למוסרה תמן אתכנשב אהרן ואתקבר תמן ושמש אלעזר בריה בכהונתה רבתה מן בתריה.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״ברייה״) גם נוסח חילופי: ״באירוותה״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״אתכנש״) גם נוסח חילופי: ״ית׳⁠ ⁠⁠״.
ובני ישראל נטלו מן כופרני בירי בני יעקן למוסרה תמן אגח עימהון עמלק כד מלך בערד דשמע דמית אהרן ואסתלקו ענני יקרא ומדעקת על ישראל על קרבא ההוא בעו למתוב למצרים והדרי שית מטלין רדפו בני לוי בתריהון וקטלו מינהון תמני גניסן והדרו לאחוריהון אף מבני לוי אתקטלו ארבע גניסן אמרו דין לדין מאן גרם לנא קטולא הדא אלא על דאתרשלנא במספדא דאהרן חסידא וקבעו תמן מספדא כל בני ישראל כאילו תמן מית אהרן ואתקבר תמן ובכן שמיש אלעזר בריה באתרוי.
And the children of Israel journeyed from the villages of the wells of the Beni Jahakan to Mosera.⁠a There Amalek, who reigned in Arad, and who had heard that Aharon was dead, and that the Cloud of Glory had gone up, (came and) fought with them. And those of Israel who were distressed by that war sought to go back into Mizraim, and returned (towards it) six journeys; (but) the sons of Levi followed after them, and slew eight families of them, and the remainder returned. Of the sons of Levi also four families were slain. And they said one to another, What hath been the cause of this slaughter? Because we have been remiss in the mourning for Aharon the Saint. Therefore all the children of Israel observed there a mourning for Aharon's death; and there was he buried, and Elazar his son ministered. in his stead.
a. Compare the Samaritan Text.
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה – (כָּתוּב בְּרֶמֶז רנ״ד).
לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ – מַה מְּשָׁרֵת בַעֲמִידָה אַף מְבָרֵךְ בַּעֲמִידָה. וּמְשָׁרֵת גּוּפֵיהּ מִנָּלַן. דִּכְתִיב (להלן י״ח:ה׳) ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״.
מַה כֹּהֵן מְשָׁרֵת מֻתָּר בְּחַרְצָן אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ מֻתָּר בְּחַרְצָן (כָּתוּב בְּבִרְכַּת כֹהַנִים).
וַלַמַּא שַׁפַעַנִי פִי אהַרֻוןַ אַקַאםַ אִלַי׳ אַן רַחַלַ בַּנֻו יִסרַאאִיל מִן בִּאִרֻותּ בַּנִי יַעַקַאןַ אִלַי׳ מֻוסִרַה תַּ׳םַ מַאתַּ אהַרֻוןֻ וַדֻפִןַ תַּ׳ם וַאַםַ אִלעַאזַארֻ אבּנֻהֻ מַכַּאנַהֻ
וכאשר קבל את עתירתי בנוגע לאהרן, אזי הוא התקים עד-שנסעו בני ישראל מן בארות בני יעקן אל מוסרות1, שמה מת אהרן ונטמן שמה2, וכהן אלעזר בנו במקומו.
1. (המסע הזה אינו כלול במסעות בני ישראל, ככתוב במדבר לג, אלא שחזרו אחורה מן הור ההר אשר בקצה ארץ אדום, דרך מדבר צן היא קדש אשר שם מתה מרים הנביאה, ודרך עציון גבר ודרך עברונה, ודרך יטבתה, ודרך חור הגדגד, ודרך בני יעקן עד מוסרה)
2. (בהר ההר)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה עניין זה לכאן? ועוד: וכי מבארות בני יעקן למוסרה נסעו,⁠א והלא ממוסירותב באו לבני יעקן, שנאמר: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן וגו׳ (במדבר ל״ג:ל״א). ועוד: שם מת אהרן – והלא בהר ההר מת? וצאג וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרות להר ההר. אלא אף זה מן התוכיחה: עוד עשיתם את זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם מן מלחמת מלך ערד ונתתם לבד לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכםה שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסירה, שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם.
א. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״נסעו למוסרה״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״ממוסרה״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34. בכ״י ליידן 1, דפוס רומא: ״צא״.
ד. כן בכ״י לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34: ״ראש״.
ה. כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד אופ׳ 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1: ״לאחוריהם״.
ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH OF THE CHILDREN OF JAAKAN TO MOSERA – What has this matter to do with what has been related here? Further: Did they indeed journey from Beeroth of the children of Jaakan to Mosera; did they not come from Mosera to Beeroth of the children of Jaakan, as it is said, "And they journeyed from Moseroth, [and they encamped in Bene Jaakan]" (Bemidbar 33:31)? And further: it states here, "There (at Mosera) did Aharon die". But did he not die at Mount Hor? Go and count and you will find that there are eight stations from Mosera to Mount Hor! – But really this also is part of the reproof offered by Moshe. In effect he said, "This, also, you did: when Aharon died on Mount Hor at the end of forty years and the clouds of Divine Glory departed, you feared war with the king of Arad and you appointed a leader that you might return to Egypt, and you turned backwards eight stages unto Bene Jaakan and hence to Mosera. There the sons of Levi fought with you, and they slew some of you, and you some of them, until they forced you back on the road along which you had retreated.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו) ויקבר שם – והלא בהר ההר מת אהרן אלא מלמד שחזרו לאחוריהן שמנה מסעות. ויש אומרים מסעות הללו היו קרובות זו לזו וכולן תחת ההר היו לפיכך אמר הכתוב שם מת אהרן.
ויכהן אלעזר בנו תחתיו – ממלא מקום אבותיו וכן הוא אומר (שם מה) תחת אבותיך יהיו בניך:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן וגו׳ – וכי תאמרו אלי:⁠א אתה אומר: ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), בתחלת הארבעים, והלא אנו יודעים שאהרן מת, ואם כן מה הועילה תפלתך? אמר להם משה: לא בתחלת הארבעים מת במעשה העגל, אלא בסוף הארבעים מת בהר ההר. באותו זמן כשנסעו מבארת בני יעקן, שבאו שם ממוסרות,⁠ב כדכתיב במסעות: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), והלכו משם עד הר ההר.
שם מת אהרן – ולא במעשה העגל, ויכהן אלעזר בנו תחתיו – שלבש שם בגדי אביו, ודרך גדולה וכבוד מת שם על פי י״י (במדבר ל״ג:ל״ח). זהו דרך פשוטו, שהרי אין כתובג כאן: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ״ויחנו״ במוסרה, כענין שפירשתי אצל מקברות התאוה נסעוד העם חצרות (רשב״ם במדבר י״א:ל״ה) דלאה כתב ויחנו בחצרות. אף כאןו ובני ישראל {נסעו}ז מבארות בני יעקן שאצל מוסרה. או כלך לדרך זו, מבארות בני יעקן כשבאו ממוסרה. ורבותינו דרשו (מכילתא דרבי ישמעאל שמות ט״ו:כ״ב) משינוי המקראות מה שדרשו.
א. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: לי.
ב. כך נוסח א׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח ב׳: במוסרה.
ג. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳ חסרה מלת: כתוב.
ד. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). המלים ״מבארות... נסעו״ הושמטו ע״י הדומות בנוסח א׳.
ה. כך נוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין). בנוסח א׳: ולא.
ו. המלים ״אף כאן״ מופיעות רק בנוסח ב׳ בכ״י ברסלאו (לפי עדות רוזין), ולא בנוסח א׳.
ז. כך השלים רוזין מהפסוק. לפי עדותו, המלה חסרה בשתי הנוסחאות בכ״ ברסלאו.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן THE ISRAELITES TRAVELED FROM BEEROTH-BENE-JAAKAN [MOSERAH]: [Moses is saying here:] “Should you say to me, ‘You [Moses] told us that you (9:20) “prayed also for Aaron at that time,” i.e., at the beginning of the forty years [of wandering in the wilderness, right after the sin of the golden calf]. What good was your prayer? We know that Aaron died despite your prayer.’”
Moses then answered them [by mentioning here the precise chronology of events,⁠1 and saying:] “Aaron did not die [then] in the beginning of the forty years after the incident of the golden calf. Rather he died at the end of those forty years at Mount Hor, at the same time that they traveled from Beeroth-bene-jaakan, which they reached after they left Moseroth.”2 For it is written in the [list of Israelites’] travels [in Numbers 33:31] that “they traveled from Moseroth and encamped at Bene-jaakan.” And they continued from there to Mount Hor (where Aaron actually died).
שם מת אהרן THERE AARON DIED: [The text emphasizes that he died there, in order to make it clear that it was] not after the incident of the golden calf.
ויכהן אלעזר בנו תחתיו HIS SON ELEAZAR BECAME PRIEST IN HIS STEAD: He put on his father’s priestly garments there (Num 20:28). In other words, Aaron died there “at the command of the LORD”3 in an honorable way, the death of a prominent person.⁠4
This is the explanation that follows the plain meaning of Scripture.⁠5 [I offer this explanation, that מבארות בני יעקן מוסרה need not mean from Beeroth-bene-jaakan to Moserah,] because the text is not written [in the standard style] “the Israelites traveled from Beeroth-bene-jaakan and they encamped (ויחנו) at Moserah.” I explained this same principle concerning the verse (Num 11:35), “The people traveled from Kibroth-hattaavah to Hazeroth,” where it does not say “and they encamped at Hazeroth.”
Here also, the phrase מבארות בני יעקן מוסרה means “the Israelites traveled from Beeroth-bene-jaakan, which is near Moserah.” Or, to try a different approach,⁠6 “they traveled from Beeroth-bene-jaakan, after they had arrived from Moseroth.”
Based on the stylistic variation, the rabbis offered the midrashic solution that they offered.⁠7
1. Rashbam’s comment deals with two anomalies related to this verse: (1) It is not common here in Deuteronomy to list the order of the Israelites’ travels. That was already done at length at the end of Numbers. Why then repeat the information about this specific journey? (2) Aaron’s death has been recorded in the Torah twice already (Num 20:26f. and Num 33:38). Why record it again and why specifically here? These chapters are describing events that occurred at the beginning of the period of wandering in the wilderness. Aaron, however, died in the fortieth year. See Rashi’s formulation of the problem: “מה ענין זה לכאן – what is the relevance of this matter here?”
Rashbam’s answer is that Moses wants the Israelites to realize that his prayer (mentioned in 9:20) at the time of the golden calf was efficacious. Although Aaron did die before Moses’ final oration, recorded here, he died many years after and many miles away from the events of the golden calf.
Rashbam is pointedly disagreeing with Rashi. Rashi attempts whenever possible to interpret words of Moses’ final oration as chastisements of the Israelites for, as he writes ad 1:1, he sees that as the theme of Deuteronomy. He finds a way to interpret this verse, too, as chastising the Israelites. In his commentary to vs. 7, Rashi offers a midrashic explanation of our verse, explaining (following VR 20:12) that Aaron’s death is mentioned here in chapter 9 in order to teach us that his death was as calamitous as the smashing of the tablets of the Law. Rashbam explains, though, that Aaron’s death has to be repeated specifically here in order to emphasize that Moses did really pray efficaciously on behalf of Aaron, as implied in chapter 9. Like Rashbam, see also iE. See however, NJPSC (p. 105) which argues (following Abarbanel) that the text mentions Aaron’s death here in order to emphasize that “although he was spared at the time, he did not escape punishment for his role in Israel’s idolatry.”
Moderns generally see this passage (vss. 6-7 or perhaps vss. 6-9) as an interpolation from a different source. See e.g. Weinfeld (Anchor, p. 419) and NJPSC, p. 105. See, however, Luzzatto’s discussion of the difficulty of both traditional and modern critical explanations of our passage:
This verse (6) and the following verse are very difficult; we do not know why they are here. Rashbam and iE say that they teach the Israelites that Aaron did not die right away [after the incident of the golden calf]. This explanation accomplishes nothing (זה לא יועיל ולא יציל). The Israelites [at the time of Moses’ oration certainly] knew that Aaron had died just recently. And if Moses was really trying to remind them of that, why mention the various travels of the Israelites? Why not just say that he lived until the fortieth year?
And as to those who suggest that these verses were added later, what have we gained from that explanation? What purpose could there have been to add them here? And if these verses were transposed here by mistake from somewhere else, we cannot know where they were taken from and where their true place is.
2. One of the side problems that Rashbam and Rashi are both trying to solve in this comment is the apparent contradiction between Num 33:31 (“they traveled from Moseroth and encamped at Bene-jaakan”) and our verse (“they traveled from Beeroth-bene-jaakan to Moserah”). The two verses describe the Israelites as traveling in opposite directions (on the assumption that Moserah and Moseroth are one and the same place and so are Bene-jaakan and Beeroth-bene-jaakan. Cf. the Torah commentaries of iE and of the Tosafists, who attempt to solve the problem by saying that Moserah is not Moseroth and that Beeroth-bene-jaakan is not Bene-jaakan).
Rashi’s solution (following Mekhilta Va-yassa’ 1, PT Yoma’ 1:1 [38b], and Tanh. Ḥuqqat 18) is that the Israelites actually did reverse directions. Moses mentions this turnabout as part of his chastisement of the people.
Rashbam offers two suggestions (one here and one below in the same comment) of the phrase מבארות בני יעקן מוסרה. Here he suggests that the phrase means, “from Beeroth-bene-jaakan, which they reached after leaving Moserah.” Below he will suggest that it means “from Beeroth-bene-jaakan, which is close to Moserah.” In other words, they left Beeroth-bene-jaakan and went to an unnamed destination, where Aaron died. We know from other texts, Rashbam would argue, that their destination must have been Mount Hor, since we know that Aaron died there (Num 20:23f., 33:39 and Deut 32:50). Cf. Andrew of St. Victor (p. 199) who argues that Mount Hor and Moserah might be two names of the same place.
3. The phrase, “at the command of the LORD” (על פי ה') is used to describe both Aaron’s death (in Num 33:38) and Moses’ death (in Deut 34:5). See Rashi who interprets each of those passages as meaning that the death occurred through a kiss of God. In any case, even without that midrashic approach, dying על פי ה'‏ is seen as dying in an honorable manner, not as a result of God’s anger.
4. Rashbam reiterates that Aaron did not die as a punishment for the sin of the golden calf. The ceremonious manner of his passing, where he passes on the mantle to his son, proves that point.
5. As usual, this phrase signals that Rashbam is taking issue with Rashi. See notes 33 and 34.
See also Rashbam’s lengthy comment to Num 11:35 and notes there, especially note 67. There Rashbam explains that when the Israelites travel and the standard biblical style for describing their travels, “They traveled from X and encamped at Y,” is not used, an explanation is called for. He gives a number of examples of midrashic explanations based on this stylistic variation. But both there in Numbers and here in Deuteronomy he offers his own explanation of the variation, an explanation that he considers to be peshaṭ, not midrash.
6. The phrase כלך לדרך זו is not part of Rashbam’s standard vocabulary. In fact, he does not frequently offer interpretive alternatives. The phrase is common talmudic language; see e.g. Pes. 61b.
7. The phrase רבותינו דרשו מה שדרשו is used by Rashi a number of times in his commentary to the Prophets or the Writings. See e.g. ad 1 Sam 1:11 or ad Esth 1:7. (It is difficult to tell whether there is a slight dismissive tone to the comment.) This comment on this verse seems to be the only time that Rashbam uses the phrase. Rashbam is alluding to the explanation cited by Rashi from the midrashic sources listed in note 34 above. See also the discussion in note 37 above.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – נכנס זה הפסוק במקום הזה, בעבור שאמר: ואתפלל גם בעד אהרן (דברים ט׳:כ׳). ואמר כי לא מת אהרן רק בשנת הארבעים (במדבר ל״ג:ל״ח). והעד שכן פירושו,⁠1 שאמר: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). וזה היה בהר סיני, כאשר פירשתי בפרשת וידבר (ראב״ע במדבר ג׳:א׳).
וקדמונינו אמרו: כי נסעו לאחור. ומה נעשה במלת: שם מת אהרן ויקבר שם.
ורב יצחק בן גיאת ז״ל פירש: שם – כמו: אז, וכמוהו: משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד). [וראה ביראתו שיצדק דברי הקדמונים ודבריהם נכונים, רק אין אז כמו שם כלל, וזאת לשון נכריה, לא נשמעה בלשונינו. רק מצאנו בשדה יער, מקום לא ישוב.]⁠א
רק לפי דעתי: כי מבארת בני יעקן – איננו בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), גם מוסרה – איננו מוסרות (במדבר ל״ג:ל״א). רק קדש יקרא בארות בני יעקן. ושם מדבר הר ההר מוסרה,⁠ב ורבים כן. הלא תראה הכתוב אומר: מדבר שור (שמות ט״ו:כ״ב), ופסוק אחר אומר: מדבר איתם (במדבר ל״ג:ח׳).
(6-8) והנה פירשתי לך: כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני (ראב״ע ויקרא ז׳:ל״ח).⁠2 ויתכן, שהקריבום בבואם אל צלמונה ופונון. והיתה תחלת כהנת אלעזר בכהונה גדולה באותם המקומות בראש השנה, ושמש במקום הנקרא באר ביום הכפורים. והנה הפירוש כן: ויכהן אלעזר – כאשר נסעו אל מקום פלוני. ולמה כהן אלעזר – כי השם הבדיל בעת עבודת העגל את שבט הלוי לשאת את הארון לעמוד לפני השם.
1. כלומר: שאין כאן סדר כרונולוגי.
2. השוו גם ראב״ע שמות פירוש השני כ״ט:מ״ב.
א. ״וראה ביראתו... לא ישוב״ מופיע רק בכ״י פריס 177 וכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 176, ברסלאו 53 מופיע במקום זה: ״ואין צורך״.
ב. ״רק קדש... מוסרה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177 והושלם מכ״י פריס 176, ברסלאו 53, פרנקפורט 150.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH-BENEJAAKAN TO MOSERAH; THERE AARON DIED. This verse is placed here1 because Moses said, And I prayed for Aaron also the same time (Deut. 9:20).⁠2 Moses indicated that Aaron did not die until the fortieth year (Num. 33:38).⁠3 Moses' statement, At that time the Lord separated the tribe of Levi (v. 8), which took place at Mount Sinai4 as I explained in the Torah portion which opens with And The Lord Spoke (Num. 1:1),⁠5 is proof that this is its meaning.⁠6 The early authorities7 tell us that Israel backtracked.⁠8 However, what shall we do with the clause, there Aaron died, and there he was buried?⁠9 Rabbi Isaac ibn Giat the Spaniard,⁠10 of blessed memory, says that the meaning of sham (there) is then.⁠11 He says that mi-sham (from thence) in misham ro'eh (from thence, from the shepherd) (Gen. 49:24) is similar. There is no need for this interpretation. On the contrary, I believe that Beeroth-benejaakan is not to be identified with Bene-jaakkan; neither is Moserah the same as Moserot (Num. 33:31).⁠12 In reality Kadesh13 is called the wilderness of Beeroth-benejaakan, and the wilderness of Mount Hor is called Moserah.⁠14 There are many such examples.⁠15 Do you not see that Scripture says the wilderness of Shur (Ex. 15:22)? However, in another place Scripture refers to it as the wilderness of Etam (Num. 33:18).⁠16
(6-8) Now, I have already explained to you that Israel did not offer sacrifices after they journeyed from Mount Sinai.⁠17 It is possible that they offered them when they came to Zalmonah18 and Punon and that the beginning of Eleazar's service as high priest started in those places on Rosh Ha-Shanah.⁠19 He ministered in a place called Beer20 on Yom Kippur.⁠21 The meaning of our verses22 thus is, And Eleazar ministered when they came to such and such a place.⁠23 Why did Eleazar minister? Because when Israel worshipped the calf, God separated the tribe of Levi to carry the ark and to stand before the Lord.⁠24
1. Amidst the account of the golden calf.
2. Saying, And I prayed for Aaron also at that time, Moses indicated that Aaron did not go along with those who worshipped the calf.
3. And not after the incident of the golden calf, for God accepted Moses' prayer.
4. Not after the death of Aaron.
5. See Ibn Ezra on Num. 3:1.
6. That our verse is a parenthetical statement.
7. The rabbis of the Talmud.
8. According to Num. 20:22-29, Aaron died at Mount Hor, not at Moserah. Furthermore, Num. 33:31 tells us that Israel journeyed from Moseroth to Bene-jaakan. The rabbis identify Bene-jaakan with Beeroth-benejaakan and Moserah with Moseroth. Additionally, the rabbis identify Hor-haggidgad (Num. 33:32) with Gudgod (v. 7). Thus according to the rabbis, verses 6 and 7 contradict Num. 33:31,32. The rabbis solve the contradictions by saying that Israel backtracked from Mount Hor to Moserah. See Rashi: "Moses reproved Israel saying that when Aaron died on Mount Hor at the end of 40 years and the clouds of glory departed you feared war with the king of Arad, and you appointed a leader that you might return to Egypt, and you turned backwards 8 stages unto Bene-jaakan and from there to Moserah. There the sons of Levi fought with you, and they slew some of you, and you some of them, until they forced you back on the road along which you had retreated. From Moserah you returned to Gudgod, (Num. 33:33), that is identical with Hor-haggidgad (v. 8).⁠" Also, see Yerushalmi Sotah, chapter 1, Hal. 10; Yoma, Chap 1, Hal. 1; Seder Olam, chapter 9.
9. Which indicates that Aaron died and was buried at Moserah.
10. An eleventh-twelfth century scholar. He was a student of Rabbi Samuel Ha-Nagid and the teacher of Rabbi Moses ibn Ezra.
11. At that time.
12. Thus our verse does not contradict Num. 33:31.
13. Not Bene-jaakan, for Num. 33:37 relates that Israel journeyed from Kadesh to Mount Hor.
14. Hence our verse does not contradict Num. 20:22-29.
15. Where a place has two names and Scripture refers to it in one place by one name and in another place by another name.
16. See Ibn Ezra on Ex. 15:22 (Vol. 1, p. 309).
17. See Ibn Ezra on Ex. 29:42 (Vol. 2, p. 621).
18. According to Ibn Ezra on verse 7, Gudgod is a general name for Zalmonah and Punon. Now, since From thence they journeyed unto Gudgod is connected to and Eleazar… it follows that Eleazar started to serve as high priest there.
19. Aaron died on the first day of the fifth month (Num. 33:39). Moses waited until the new year began, on the first day of the seventh month, for Eleazar to begin serving as kohen gadol (high priest).
20. Or Jotbah.
21. Hence Gudgod and Jotbah are mentioned after and Eleazar…ministered. In other words, verses 6 and 7 are to be interpreted, and Eleazar ministered in Gudgod and in Jotbah.
22. (6) and 7.
23. Namely, in Gudgod and in Jotbah.
24. At that time the Lord separated the tribe of Levi does not refer to when Israel came to Jotbah but rather to what happened at Sinai (v. 8).
ובניא ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה – משמע שמבאירות בני יעקן באו למוסירה ושם מת אהרן. ובאלה מסעי אומר: {ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן, ואומר}⁠ב שבהר ההר מת אהרון (במדבר ל״ג:ל״ח) שמונה מסעות אחר בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א). ואמרו רבותינו (מכילתא דר׳ ישמעאל שמות ט״ו:כ״ב): שחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ובמוסרות נתאבלו על אהרון כאילו מת שם.
ויש לומר:⁠ג שמוסירה אינו מוסירות, ובאירות בני יעקן ובני יעקן אינן דבר אחד. אלא מוסירה – מוסיר שמו, ומוסירה כמו ירושלמה, מצרימה – למוסיר.⁠ד ובאירות בני יעקן לחוד, ובני יעקן לחוד. ובין בארות ומוסיר – הר ההר, שמת שם אהרן, ולכך אמר: ובני ישראל נסעו מבאירות בני יעקן לילך למוסירה, ופגעו בהר ההר שביניהם, ומת שם אהרן. גימגום.
אי נמי: הכי קאמר: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, וממוסירה שהיה קודם, ובאותו מחוז מת אהרן, שמשם באו הגודגודה ומן הגודגודה באו יטבתה – עד שבאו להר ההר שמת שם אהרן, אלא שקיצר דבריו כאן, לפי שהם מפורשים באלה מסעי.
א. כן בפסוק ובספר הג״ן. בכ״י מינכן 52: בני.
ב. ההשלמה מספר הג״ן והושמט ע״י הדומות בכ״י מינכן 52.
ג. בספר הג״ן נוסף כאן: לפי הפשט.
ד. בכ״י מינכן 52: למוסירה.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסירה – THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM BEEROT BNEI YAAKAN TO MOSERAH – It seems that from Beerot Bnei Yaakan they came to Moserah and THERE AHARON DIED. And in Eleh Masei it says: {"they traveled from Maserot and camped in Bnei Yaakan", and it says} that in Mount Hor Aharon died (Bemidbar 33:38), eight stations after Bnei Yaakan (Bemidbar 33:31). And our Rabbis said (Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:22): that they went backwards eight stations, and in Moserot they mourned for Aharon as if he had died there.
And it is possible to say that Moserah is not Moserot, and Beerot (the wells of) Bnei Yaakan and Bnei Yaakan are not the same thing. But that Moserah – its name is “Moser,” and “Moserah” is like “Yerushalaima” [to Jerusalem], Mitzraima [to Egypt] – to Moser. And Beerot Bnei Yaakan is its own place, and Bnei Yaakan is its own place. And between Beerot and Moser – [is] Mount Hor, where Aharon died, and therefore it said: THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELED FROM BEEROT BNEI YAAKAN to go to Moserah, and encountered Mount Hor that was between them, and Aharon died there. This [explanation] is garbled.
Or else: it says thus: THE CHILDREN OF ISRAEL TRAVELLED FROM BEEROT BNEI YAAKAN, and from Moserah which was earlier, and in that region Aharon died, that FROM THERE they came TO GUDGODAH AND FROM GUDGODAH they came to YATVATA – until they came to Mount Hor where Aharon died, but that here he made his words brief, since they are detailed in Eleh Masei.
ובני ישראל נסעו מבארת – כלומר אל תאמרו בתחילת הארבעים שנה במעשה העגל מת אהרן ולא הועילה לו תפלתי שהרי בסוף הארבעים מת הוא בהר ההר באותו זמן כשנסעו בנ״י מבארות בני יעקן שבאו שם ממוסרה כדכתיב בפרשת מסעי ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א) והלכו משם עד הר ההר שם מת אהרן ולא במעשה העגל. שם מת אהרן – אז מת אהרן כמו משם רועה אבן ישראל (בראשית מ״ט:כ״ד) שפי׳ מאז.⁠1
דבר אחר: נמצא במדרש מתוך שהיה קברו בראש ההר היו רואים את קברו כל השמונה מסעות שחזרו עד שבאו למוסרה שנעלם מהם, וחדשו שם צער גדול לאבלו ונדמה להם שמת שם היינו דכתיב שם מת אהרן – וגם דבר זה גרם להם לחזור.
1. שאוב מרשב״ם. השוו אבן עזרא.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, "after Aaron had died at the beginning of the fortieth year the Children of Israel and journeyed from Bney Yaakon, etc;⁠" you should not assume that Aaron died at the beginning of the fortieth year and that Moses prayer therefore did not help him at all. The fact is that he died nearer the end of that year at Hor hahar, at the time when the Israelites had come from Bney Yaakon, to which they had come from Mosserah, as we find in Numbers 33,30. From there the people proceeded to Hor Hahar. This is where Aaron died, and not at the time in the first year when the people had worshipped the golden calf. [The assumption that he died then is contradicted by the Torah so many times, that it is not even worth denying. Ed.]
נסעו מבארות וגו׳ שם מת אהרן – פי׳ שם מת דהיינו בסוף מ׳ שנה ומעשה העגל הי׳ בתחלת מ׳ באופן שלא מת בעון זה שלא תאמר הלא כתיב ואתפלל גם בעד אהרן וגו׳ ומה הועילה תפלתו, לכן אמר שם מת.
נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת וגו׳ – פי׳ הג״ן בדרך שפי׳ הראב״ע, ותמוה הוא מכמה טעמים וכבר השיגו הרמב״ן ז״ל ועיין עליו.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – מה ענין זה לכאן? ועוד, וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר: ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א)? ועוד, שם מת אהרן – והלא בהר ההר מת, צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרהא להר ההר. אלא אף זו מן התוכחת: עוד זאת עשיתם כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה, ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם עד שהחזירו אתכם לדרך, ומשם חזרתם הגודגודה – הוא חר הגׅדגָד, ומן הגודגד למוסרה, ובמוסרה עשיתם אבל גדול על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו הוא מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבורב הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כיום שנשתברו הלוחות, ולהודיעך שקשה לו מה שאמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר י״ד:ד׳), לפרוש ממנו כיום שעשו את העגל. בעת ההיאג הבדיל י״י את שבט הלוי – מוסב לענין הראשון. בעת ההיא – בשנה הראשונה שיצאתם ממצרים ותעיתםד בעגל ובני לוי לא תעו,⁠ה הבדילם המקום מכם. וסמך זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי, אלא עמדו באמונתם. כל זה לשון רבינו שלמה מדברי אגדה (ירושלמי יומא א׳:א׳).
והוצרך ר׳ אברהם לומר בדרך הפשט כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן, ומוסרה איננו מוסרות, אבל קדש נקרא בארות בני יעקן, ושם במדבר הר ההר מוסרה. ומשם נסעו הגדגדה – איננו חר הגדגד, רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות. ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה (במדבר כ״א:ט״ז), וזה טעם: ארץ נחלי מים. וידבק ומן הגודגדה יטבתה עם ויכהן אלעזר, כי שם ביטבתה כהן אלעזר בכהונה גדולה והקריב קרבנות.
וכל אלה דברי רוח, כי איך יתכן שכל המקומות האלה הרבים, שיהיו כולם מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות. ועוד, שמנהג הכתוב בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים, בין בשם מקום בין בשם אדם, וכל שכן בכאן שהם שוים, כי מוסרה ומוסרות איננו שנוי והפרש, וכן חר הגדגד והגדגדה שם אחד, ויטבתה שוה לגמרי. ועוד, כי בהר ההר כהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים, כי מיד היה מרובה בבגדים, וזה משפט הכהנים הגדולים אפילו לדורות.
והנראה בעיני: כי הר ההר גדול ההרים וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא הר, ויאמרו לו: ההר, לגדלו וארכו. וכך אמרו רבותינו (במדבר רבה י״ט:ט״ז) שהיה הר על גבי הר, והיה סוף ההר על גבול ארץ אדום (במדבר כ׳:כ״ג) וראשו קרוב לחשמונה. והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות, ובני יעקן, וחור הגדגד, ויטבתה, ועברונה, ועציון גבר, וקדש, ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב, כי המחנה הגדול ההוא מהלכם ביום אחד כמו פרסה או פחות מיכאן. ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר (במדבר ל״ג:ל״ז), שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר, ואז צוה השם למשה: והעל אותם הר ההר (במדבר כ׳:כ״ה) – שיעלה למעלה אל ראשו, הוא תחלת ההר, והנה עלו עד ראשו של הר, והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם, והוא שנאמר שם: וימת אהרן שם בראש ההר (במדבר כ׳:כ״ח), והנה מיתתו במוסרה. ואיפשר שהיו המקומות האלו בשמם נחשבים בהר עצמו, ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות, ושם כל אחד מוסרה, שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה.
והיו במקום הנקרא חשמונה בארות בשדה, ויקראו אותם בארות בני יעקן, כי אנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, והם עשאום כי שם מצאו מים חיים, ומשם נסעו למוסרה, ומשם נסעו למוסרות, ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א), שהמקום ההוא זה שמו. וסיפר הכתוב: משם נסעו הגדגדה, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים – להודיע שעמדו שם ימים בעבור הנחלים, וקצר במסעים שכבר ביאר אותם, אבל אמר כי משם ממוסרה נסעו אל הגדגדו ואל יטבתה שהיא כולה ארץ נחלי מים, כי מן גדגד ועד יטבתה כולה משקה.
ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן אל ראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסרות או במוסרה עצמה, ויקבר שם, חזרו ישראל אל מוסרות לבכות ולספוד עלז קבר איש האלהים, והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים אל ראש ההר וסופדים לקדוש י״י, וישובו אל המחנה במוסרה. ואחר השלשים יום נסעו ממוסרה אל חר הגדגד, ומן הגדגדה יטבתה, כי עתה בשובם הלכו מהרה. וזה דבר נכון מאד ביישוב המקראות על אפנן.
והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהיה מקום טוב כי שם נחלי מים, ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון אשר אין מים (דברים ח׳:ט״ו). וטעם הזכירו מיתת אהרן עתה במקום הזה, כי אמר: ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא (דברים ט׳:כ׳), ולא הגיעו עונש השמד לא בגופו ולא בזרעו, כי לא מת עד שנת הארבעים שהיה זקן ושבע ימים וכהן בנו תחתיו. ואמר: ובני ישראל נסעו, ולא אמר: ואתם, כדרך כל הפרשה, כי בתוכחות ידבר עמהם להוכיח אותם, אבל בזה יספר במסעי בני ישראל.
א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״ממוסרות״.
ב. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2. בדומה בנוסח פירוש רש״י בכ״י פריס 73, לייפציג 1: ״לשיבור״. בדפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י שבכ״י פרמא 3115: ״לשבירת״.
ג. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255 חסר: ״ההיא״.
ד. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73.
ה. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י פרמא 3115, פריס 73. בדפוס ליסבון, וכן בנוסח פירוש רש״י בכ״י לייפציג 1: ״טעו״.
ו. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2. בכ״י פרמא 3255, דפוס ליסבון: ״הגדגדה״.
ז. כן בכ״י מינכן 137, פולדה 2, דפוס ליסבון. בכ״י פרמא 3255: ״אל״.
AND THE CHILDREN OF ISRAEL JOURNEYED FROM BEEROTH-BENE-YAAKAN TO MOSERAH. "Why does this matter belong here? Furthermore, did they indeed journey from Beeroth-bene-yaakan to Moserah; did they not come from Moserah to Bene-yaakan, as it is said, And they journeyed from Moseroth, and pitched in Bene-yaakan?⁠1 And further, here it is said, there [in Moserah] Aaron died; but did he not die in Mount Hor?⁠2 Go and count and you will find that there are eight journeys from Moseroth to Mount Hor!⁠3 But really this is also part of the reproof [spoken by Moses, saying in effect]: 'This also you did; When Aaron died in Mount Hor at the end of forty years [after the exodus] and the clouds of Divine Glory departed, you feared war with the king of Arad4 and you appointed a leader to return to Egypt and you turned backwards eight journeys until Bene-yaakan and from there [you continued] to Moserah [as stated here]. There the children of Levi fought you and slew some of you, and you [slew] some of them, until they forced you back the road [along which you had retreated]. From there [Moserah] you returned to Gudgod5 which is identical with Hor-hagidgad,⁠6 and from Gudgod to Moserah.⁠7 And at Moserah you made a great lamentation on account of the death of Aaron which brought this [retreat and subsequent battle with the Levites] upon you, and it [the sadness] was as if Aaron had died there [thus accounting for the verse which states: there — at Moserah — Aaron died]!' Now Moses placed this reproof next to the [narrative about the] breaking of the Tablets in order to intimate that the death of the righteous is as grievous before the Holy One, blessed be He, as was the day on which the Tablets were broken, and to inform you that it was displeasing to Him what they said Let us make a captain [and return to Egypt]⁠8 in order to break away from Him, as was the day when they made the calf. At that time the Eternal separated the tribe of Levi9 — this refers back to the first subject [of this chapter]. At that time, in the first year of your departure from Egypt when you sinned by worshipping the calf, but the sons of Levi did not sin, G-d separated them from you. This event is placed next to the retreat to Bene-yaakan [where, as explained earlier, the Levites showed faith and heroism] in order to intimate that in this matter, also, the sons of Levi did not sin but stood steadfast in their faith.⁠" All this is the language of our Rabbi Shlomo [Rashi] from the words of Agadah.⁠10
Now, Rabbi Abraham ibn Ezra, [in order not to deviate from the literal meaning of the text by saying that they retreated backwards eight stages] found it necessary to say by way of the plain meaning of Scripture that "Beeroth-bene-yaakan [mentioned in the verse before us: and the children of Israel journeyed from Beeroth-bene-yaakan to Moserah] is not identical with Bene-yaakan [mentioned in Numbers 33:31] and Moserah [mentioned here] is not Moseroth [mentioned in Numbers 33:30], but Kadesh11 is called Beeroth-bene-yaakan,⁠12 and the name of the wilderness where Aaron died is Mount Hor-moserah [so that there is no need to say that they retreated back toward Egypt]. From thence they journeyed unto Gudgod13 is not identical with Hor-hagidgad14 but instead is a general name for Zalmonah, Punon, and Oboth,⁠15 while Jotbah16 is the place called B'eir,⁠17 this being the purport of the expression [here in (7) describing Jotbah as] a land of brooks of water [and in B'eir was the well, whereof the Eternal said unto Moses: 'Gather the people together, and I will give them water'].⁠18 And the expression, and from Gudgod to Jotbah19 is connected with the phrase [in (6) before us], and Eleazar his son ministered in the priest's office in his [Aaron's] stead, for it was there in Jotbah that Eleazar began ministering as the High Priest and performed the offerings.⁠" [Thus far is Ibn Ezra's language.]
But all these are windy words20 [i.e., words devoid of substance]. For how is it possible for all these many places to be new locations that have not been referred to in the section [enumerating all] of the journeys [of Israel from Egypt to the promised Land].⁠21 Moreover, it is the custom of Scripture everywhere to make slight changes when mentioning names a second time, whether it is the name of a place or the name of a person [so that even slightly different names would refer to the same place or person] and surely here, when the names are alike, for between Moserah and Moseroth there is no [significant] change or difference; similarly, Hor-hagidgad and Gudgod are one name, and Jotbah [mentioned here and in Numbers 33:34] are surely alike. Furthermore, it was in Mount Hor that Eleazar ministered upon the death of his father [Aaron] when Moses clothed him in the garments [of the High Priest],⁠22 for he was immediately distinguished [as a High Priest simply] by virtue of [being clothed in] the larger number of official garments [of the High Priest], this being the law of the High Priests even during succeeding generations! [Hence there is no justification for Ibn Ezra to say that Eleazar ministered as a High Priest in Jotbah for the first time.]
The correct interpretation appears to me to be that Mount Hor is the largest of the mountains and is many parasangs long.⁠23 Its name [Hor Hahar — literally: "the mount of the mount"] so indicates, for it is called "mount" and people called it "the mountain" because of its height and length. And so our Rabbis said that this was a mount on top of a mount.⁠24 The end of the mountain extended as far as the border of the land of Edom25 and the beginning of it was near Hashmonah26 [eight stages away from Mount Hor proper].⁠27 Now in the plain before Mount Hor there were cities or places called Moseroth, Bene-yaakan, Hor-hagidgad, Jotbah, Abronah, Ezion-geber, and Kadesh.⁠28 There was no great distance between these places, for that large camp [of the Israelites] walked in one day about a parasang29 or less. From Kadesh they journeyed, and pitched in Mount Hor,⁠30 entering a low place at the foot of the mount. Then G-d commanded Moses, Take Aaron and Eleazar his son, and bring them up unto Mount Hor,⁠31 meaning that he is to climb upward to the top of it [the lower part of the mountain] which is the beginning of the [upper part of the] mountain. Thus they ascended to the top of the mountain, arriving [at the part] opposite Moseroth, and Aaron died there, this being the intent of the verse, and Aaron died there 'in the top of the mount,'32 and thus his death [is also described in the verse before us as having] occurred in Moserah. It is possible that all these places as named were considered as if they were [also] on the mountain itself, so that the summit of the mountain and its opposite site in the plain were called "Moseroth" [in the plural] and the name of each place separately was "Moserah" [in the singular] so that people spoke of "Moserah in the mount" and "Moserah in the plain.⁠" And in the place called Hashmonah there were wells in the field, which people referred to as Beeroth ("The wells of) bene-yaakan" because the inhabitants of Bene-yaakan came there to water their flocks and they made these wells, for there they found running water. And from there [from Beeroth-bene-yaakan] they journeyed to Moserah [as is mentioned in (6) before us], and from there they journeyed to Moseroth,⁠33 and they journeyed from Moseroth, and pitched in Bene-yaakan,⁠34 for that [i.e., Bene-yaakan] was the name of that place.⁠35 And Scripture continues to tell [here in (7)], From thence they journeyed unto Gudgod; and from Gudgod to Jotbah, a land of brooks of water in order to inform us that they stayed there [many] days on account of the brooks. It abbreviates [in listing] the journeys because it has already explained them [in the section on the journeys],⁠36 but it states that from thence — from Moserah — they journeyed unto Gudgod and unto Jotbah which was all a land of brooks of water, for from Gudgod to Jotbah was well watered everywhere.⁠37
It is further possible that we say that when Aaron went up to the top of the mountain and died there opposite Moseroth or in Moserah itself [as explained above that the top of the mountain was also called Moserah] and he was buried there, the Israelites went back to Moseroth [i.e., to "Moserah" at the foot of the mountain, mentioned here in (6) before us] to weep and to mourn at the grave of the man of G-d,⁠38 and, for the entire thirty days [of mourning]⁠39 their prominent men would go up to the top of the mountain and mourn for the holy one of the Eternal,⁠40 and then they would return to the camp which was pitched in Moserah. After the thirty days [of mourning] they journeyed from Moserah to Hor-hagidgad, and from Gudgod to Jotbah [as stated here in (7)], for now, as they returned from Moserah, they travelled quickly [and did not stop in Bene-yaakan which was between Moseroth and Hor-hagidgad;⁠41 hence it is not mentioned here]. This is a very proper interpretation of explaining the verses in a manner that fits the text. Scripture mentions that the name of the place was Yotbathah ["Jotbah,⁠" from the root tovah — good] because it was a "good" place for there were brooks of water, while the rest of the wilderness was a land of drought,⁠42 thirsty ground where there was no water.⁠43 The reason for Moses' mentioning the death of Aaron now while discussing these subjects is because he had said, and I prayed for Aaron also at the same time44 [and so he indicated here] that the punishment of "destruction"45 did not touch him [Aaron] neither himself personally nor his seed — for Aaron did not die until the fortieth year [after the exodus], being old and full of days, and his son ministered in his stead. He said, And the children of Israel journeyed, and not "and you journeyed,⁠" for in the sections of reproof he speaks directly to the people to chastise them, but in this [verse] he narrates the journeys of the children of Israel.
1. Numbers 33:31.
2. Ibid., (39).
3. Ibid., Verses 31-37: Moseroth, Bene-yaakan, Hor-hagidgad, Jotbah, Abronah, Etzion-geber, Kadesh, Mount Hor.
4. Ibid., 21:1.
5. (7) here: From thence [Moserah] they journeyed unto Gudgod, and from Gudgod etc.
6. Numbers 33:32: And they journeyed from Hor-hagidgad, and pitched in Jotbah. Hence Gudgod is identical with Hor-hagidgad.
7. "To Moserah.⁠" This is not found in our texts of Rashi. Instead our text reads, "And from Gudgod 'etc'" ((7)). Ramban's text of Rashi is to be understood as follows: "And from Gudgod you ultimately came back to Moserah" since the exact order in the process of their return was from Gudgod to Bene-yaakan, and thence to Moserah. See above, Note 190.
8. Numbers 14:4.
9. (8) here.
10. Tanchuma, Chukath 18.
11. And they journeyed from Kadesh, and pitched in Mount Hor (Numbers 33:37).
12. For, since it states here that from Beeroth-bene-yaakan they journeyed to Moserah and that there in Moserah Aaron died, it follows that Kadesh [mentioned in Numbers 33:37] is Beeroth-bene-yaakan, seeing that there in (39) it is stated that Aaron died in Mount Hor.
13. (7) here.
14. Numbers 33:32: And they journeyed from Hor-hagidgad, and pitched in Jotbah. Hence Gudgod is identical with Hor-hagidgad.
15. Numbers 33:41-43.
16. (7) here.
17. Ibid., 21:16.
18. Ibid., 21:16.
19. (7) here.
20. Job 16:3.
21. Numbers 33:1-49.
22. Ibid., 20:28.
23. An ancient Persian measure of length, equal to about three and two-fifths English miles.
24. Tanchuma, Chukath 14, and mentioned by Rashi (Numbers 20:22): "Like a small apple on top of a large apple.⁠"
25. Ibid., (23).
26. Ibid., 33:30.
27. Ibid., Verses 30-37.
28. Ibid., Verses 30-37.
29. An ancient Persian measure of length, equal to about three and two-fifths English miles.
30. Ibid., (37).
31. Ibid., 20:25.
32. Ibid., (28).
33. Ibid., 33:30.
34. Ibid., 33:31.
35. Bene-yaakan is thus not to be confused with Beeroth ("The Wells of") bene-yaakan which, as explained above, was a spot in Hashmonah, where the people of Bene-yaakan dug wells to water their flocks.
36. Numbers 33:1-49.
37. Genesis 13:10.
38. II Kings 23:17.
39. Numbers 20:29.
40. Psalms 106:16: And of Aaron the holy one of the Eternal.
41. Numbers 33:31-32.
42. Jeremiah 2:6.
43. Above, 8:15.
44. Ibid., 9:20.
45. Ibid.: Moreover the Eternal was angry with Aaron to have 'destroyed' him, and I prayed for Aaron
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – דרשו רז״ל וכי מבארות בני יעקב נסעו למוסרה, והלא ממוסרה באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר ל״ג) ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן, ועוד מה שאמר עוד שם מת אהרן ויקבר שם, וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, ומצינו שמונה מסעות ממוסרה להר ההר, אבל באור הכתוב שם מת אהרן ויקבר שם, במוסרה עשו ישראל אבל גדול כאלו שם מת אהרן ונקבר שם, וגם זה מן התוכחת, אמר להם לסוף ארבעים שנה כשמת אהרן בהר ההר ונסתלקו ענני כבוד יראתם ממלחמת הכנעני ואמרתם נתנה ראש וגו׳, וחזרו כלפי מצרים שמונה מסעות, ודרשו רז״ל כי בני לוי נלחמו בהם באותה שעה שאמרו כן והרגו מהן הרבה, ומזה עשו במוסרה אבל גדול.
ומה שנסמכה תוכחה זו לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות. וכן דרשו רז״ל (ישעיהו כ״ט) הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו׳, קשה סילוקן של חכמי ישראל כפלים מחרבן ביהמ״ק, שבכל הקללות שבמשנה תורה לא נאמר בהן אלא הפלאה אחת, שנאמר (דברים כ״ח) והפלא ה׳ את מכותך, ובכאן שתי הפלאות, שנאמר (ישעיהו כ״ט) הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו׳.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה, "and the Children of Israel journeyed from the wells of Beney Yakon to Mosserah.⁠" Our sages in Jerusalem Talmud Sotah query this as the order of the journeys indicated that the people traveled in the reverse order, i.e. from Mosserah to Beney Yakon (Numbers 33,31). Another difficulty in this verse is the reference to Aaron having died there when we know that Aaron had died at Har Hahor. We find that there are 8 stations between Har Hahor and Mosserah. The correct interpretation of our verse is that although Aaron had died at Har Hahor and had been buried there, the eulogy and mourning for Aaron occurred at Mosserah, so that anyone watching this would have concluded that this was the place where Aaron died and was buried. This is also one of the rebukes of Moses versus the people. He reminded the people that at the end of 40 years when Aaron had died and as a result the protective cloud-cover they had enjoyed during all these years disappeared, they became afraid of the Canaanites, so much so that they had actually retraced their steps through the desert as far back as Mosserah. They had wanted to appoint for themselves a new leader who would lead them back to Egypt. Our sages in the Jerusalem Talmud Sotah explain that the Levites fought against the people who wanted to return to Egypt at that time and killed many of them.
The reason that this paragraph appears next to that of the smashing of the Tablets is to teach us that the loss of Torah scholars is as great a loss for the Jewish people as the smashing of the Tablets was at the time. Our sages in Eychah Rabbati 1,39 interpreted Isaiah 29,14: "truly, I shall further baffle this people with bafflement upon bafflement; and the wisdom of its wise shall fail, and the prudence of its prudent shall vanish,⁠" as describing the loss of its Torah scholars as twice as painful for the Jewish people as the destruction of The Temple. The word הפלאה (bafflement) occurs in the curses of Deuteronomy only in a single form. Only in Isaiah, when referring to the Torah scholars is the word repeated, i.e. is the absence of such Torah scholars described as the greatest possible affliction for the people.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – משמע שמבני יעקן באו מוסרה ושם מת אהרן. ובפ׳ מסעי כתי׳ ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א). ואמרי׳ כי בהר ההר מת אהרן ח׳ מסעות אחר בני יעקן ואמרו רבותינו שחזרו לאחוריהם ח׳ מסעות ובמוסרות נתאבלו על אהרן כאלו מת שם. ולפי הפשט י״ל מוסרה ומוסרות שתים הוו. וכן בארות בני יעקן ובני יעקן אינו דבר אחד. והר ההר היה בין בארות ומוסרה ושם מת אהרן ולכך הוא אומר ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן.
ובני ישראל נסעו מבארות – לפי הפשט מוסרה אינו מוסרות דמסעי ובארות יעקן אינו יעקן ובין בארות ומוסרה היה הר ההר ושם מת אהרן וה״פ דקרא ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ופגעו בהר ההר ושם מת אהרן.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, and the Children of Israel had journeyed from Beer Yaakon;⁠" according to the plain meaning of the text Mossera is not the same place as Mosserot in Numbers 33,3, and bney yaakon is not the same as yaakon in that chapter. Between these two locations was hor hahar where Aaron had died. The correct meaning of the text here is: the Children of Israel journeyed from beerot bney yaakon on the way to Mossera, and they encountered hor hahar on their journey, the place where Aaron died.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן – פרש״י מה ענין זה בכאן ועוד וכי מבארות בני יעקן באו למוסרה וכו׳ מדברי אגדה. ור׳ אברהם שרודף לעולם אחר הפשט נדחק לפרש כי בארות בני יעקן איננו בני יעקן ומוסרה איננו מוסרות אלא קדש נקרא בארות בני יעקן ושם במדבר הר ההר מוסר׳ ומשם נסעו הגודגודה איננו הר הגודגוד רק הוא שם כלל לצלמונה ופונון ואובות ויטבתה הוא המקום הנקרא בארה והנה טעם ארץ נחלי מים כי במשענותם כרו הנדיבי׳ ויצאו המים ופסוק משם נסעו הגודגודה דבק עם ויכהן אלעזר כי ישראל לא הקריבו זבחים אחר נסעם מהר סיני. ויתכן שהקריבו בבואם אל צלמונה ופונון ושם היתה תחלת כהונת אלעזר בכהונה גדולה ובאותם המקומו׳ שמש בראש השנה ושימש במקום הנקרא באר ביו׳ הכיפורים והנה פי׳ הפסוק ויכהן אלעזר כאשר נסעו אל מקום פלוני ולמה כיהן אלעזר כי השם הבדיל בעת עשיית העגל את שבט הלוי לשאת את הארון ולעמוד לפני י״י ולשרתו בני לוי עם בני אהרן ולברך בשמו עד היום הזה כי אלעזר היה נושא את כפיו. וכתב הרמב״ן וכל אלה דברי רוח כי איך יתכן בכל אלה מקומות חדשים שלא נזכרו במסעות ועוד שמנהג הפסוק בכל מקום לשנות מעט בהזכירו השמות פעמים בין בשם מקום בין בשם אדם וכ״ש בכאן שהם שוים כי מוסרה למוסרות איננו שינוי וכן חרה גדגד והגדגדה שם אחד הוא ויטבתה שוה לגמרי וטעם ויכהן אלעזר כי בהר ההר כיהן אלעזר כשמת אביו כאשר הלבישו הבגדים כי מיד היה מרובה בגדים. ונראה בעיני כי הם ההר גדול בהרים ארוך כמה פרסאות ושמו מוכיח עליו כי הוא נקרא הר וקראו לו ההר לגודלו והיה סוף ההר על גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות הנקראים מוסרות ובני יעקן וחר הגדגד ויטבתה ועברונה ועציון גבר וקדש ואלו המקומות אין ביניהם מרחק רב כי המחנה הגדול לא היו הולכים ביום אלא פרסה או פחות ונסעו מקדש וחנו בהר ההר במקום שפל אשר היה ברגלי ההר ואז ציוה השם למשה והעל אותם הר ההר שיעלה למעלה לראשו הוא תחלת ההר והנה עלו על ראשו של ההר והגיעו כנגד מוסרות ומת אהרן שם והוא שנאמר וימת שם אהרן בראש ההר והוא כנגד מוסר׳ ואיפשר שהיו מקומות האלה בשמותם נחשבים כהר עצמו ויקרא ראש ההר וכנגדו במישור מוסרות ושם כל אחד מוסרה שיאמרו מוסר׳ אשר בהר ומוסר׳ אשר בשפלה. והי׳ במקום שנקרא חשמונה בארות בשדה נקראים בארות בני יעקן כי הם חפרום ובאים להשקות צאנם ועברו עליהם ובאו למוסר׳ וזהו שאמר כאן נסעו מבארות בני יעקן מוסר׳ ומה שאומר במסעו׳ ויסעו ממוסר׳ ויחנו בבני יעקן זהו במקום שנקרא בני יעקן ואמר משם גוגדודה ויטבתה ארץ נחלי מים ולא הזכיר שאר המסעות שאינו בא עתה להזכיר המסעות ולא הזכיר אלא אלו לומר שכול׳ משקה ועמדו שם ימים בעבור הנחלים. ויתכן עוד שנאמר כי כאשר עלה אהרן בראש ההר וימת בראש ההר כנגד מוסר׳ ויקבר שם חזרו בני ישראל אל מוסר׳ לספוד ולבכות על קבר איש האלהים וזהו שנאמר כאן שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה והיו גדוליהם בכל השלשים יום עולים לראש ההר וסופדים לקדוש י״י וישובו אל המחנ׳ במוסרה ואחר השלשים יום נסעו במסע אחד ממוסר׳ עד גודגדה כי עתה בשובם הלכו במהר׳ ולא חנו בבני יעקן שהי׳ באמצע הדרך ומשם יטבת׳ והזכיר כי היה שם המקום יטבתה בעבור שהי׳ שם נחלי מים ושאר המדבר ארץ ציה וצמאון. והזכיר כאן מיתת אהרן בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא הגיעו עונש לא בגופו ולא בזרעו כי לא מת עד שנת הארבעים שהי׳ זקן ושבע ימים ויכהן אלעזר בנו תחתיו. ואמר ובני ישראל נסעו ולא אמר ואתם כדרך כל הפרשה כי בתוכחות מדבר אליהם להוכיח אותם אבל בזה מספר מסעי בני ישראל:
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, "The Children of Israel journeyed from Be-eroth-bney Yaakon.⁠" Rashi, feeling the need to explain how this apparently unrelated verse fits in here, and posing the rhetorical question if these wells came to the place called Mosserah, explains the verse by following aggadic interpretations, saying that seeing this is where Aaron was mourned in style, it appeared to the people as if this was where he had died.
Ibn Ezra, forever attempting to find a straightforward interpretation clearly suggested by the text, [author's words, not mine. Ed.] is hard pressed saying the words בארות בני יעקן (of the descendants of Se-ir, Edom) were not places by the same name mentioned in Numbers [The name of this individual appears in the Bible three more times, in Chronicles I 1,42, in Numbers 33,31, and 32. Ed.] He claims that the place is the one we know as Kadesh. Similarly, according to Ibn Ezra, מוסרה mentioned here is not identical with the מוסרות mentioned in Numbers Only the "Kadesh" mentioned in Numbers 33,37 is identical with בארות בני יעקן. The name of the desert surrounding הר ההר is מוסרה. From that location the Israelites moved on to Gudgoda. Gudgoda is not the name of a mountain. It is a term for a region comprising Tzalmona, Punon, and Ovot. (Numbers 33, 31-42) Yotvata, is the place referred to as באר, as we know from Numbers This is also why it is described as ארץ נחלי מים, a land with brooks and rivulets providing water. The region responded favourably to water diviners. The verse (7) משם נסעו הגוגודה belongs with ויכהן אלעזר תחתחו "and Eleazar, his son, performed the priestly duties in his stead.⁠" (6) I have already explained that after departing from Mount Sinai the (individual) Israelites no longer offered offerings on the Altar. [Ibn Ezra on Exodus]
It is possible that when arriving at Tzalmona they began to offer these sacrifices again and that is when Eleazar began his duties in practice. Perhaps on New Year's Day, as well as on the Day of Atonement, these rites were performed. [In his commentary on Exodus 29,42 Ibn Ezra justifies the non-performance on most days with the non-availability of the requisite amounts of wine and olive oil, etc. Ed.] The justification for referring to Eleazar as performing his duties as his father's successor at this point is that as a result of the golden calf episode the firstborn who up until that time had performed the priestly duties were exchanged for the Levites who had remained loyal, and among their various duties was the one to carry the Holy Ark on their shoulders during the journeys of the Israelites. Already in Numbers 6,23 Eleazar had blessed the people together with his father, i.e. had performed some priestly functions.
Nachmanides refuses to accept any part of Ibn Ezra's commentary on this subject (locations) declaring that the sudden emergence of locations that had not been mentioned in Parshat Massey is totally inadmissible. Furthermore, he sees nothing strange in locations appearing as having slightly different names on different occasions. He quotes numerous examples of this being the case. The Torah does so not only when referring to place names, but also when referring to the same people by different names. In this case where there is hardly any different between מוסרה and מוסרות, there is even less reason to "make a federal case" out of such nuances. He also sees nothing special about the variation from חור הגדגוד in Numbers 33,32, and הגדגודה in our verse here to justify looking for Ibn Ezra's far-fetched stretching of the meaning of the text on these two occasions. He feels that the various locations mentioned here are so close to one another that they did not warrant separate mention in Numbers chapter 33. By allowing for the fact that the camp of the Israelites was about 12-15 kilometers in length, the front section had reached another location before the rearguard had even left it. He assumes that the people hardly moved more than 3 or 4 kilometers in an average day's journey. When the Israelites journeyed sometimes for only a single day, they could easily have straddled both locations while encamped. He also argues that quite possibly, seeing mountains are named, the top of the mountain was named by a different name from the base of the same mountain, although both names fitted the same location. In a location known as חשמונה (Numbers 33,29) there were numerous wells in the field, collectively known as the wells of the sons of Yaakon, בארות בני יעקן, in order to water their flocks. The Israelites passed that region in their journeys and moved on to a place known as מוסרה. They encamped around the wells known as בארות בני יעקן, and remained there for some time. Moses singled out two places, Gudgoda and Yotvata as areas that were also well watered, skipping others which did not have much to commend them, seeing they had all been mentioned already in Parshat Massey. It is also possible that when Aaron ascended the mountain הר ההר to die there, a mountain that was facing the place known as מוסרה, that the people then moved back to Mosserah to mourn and eulogise Aaron in a manner befitting such a beloved leader. This is what is reported here when Moses writes that they journeyed from בארות יעקן to מוסרה, and that the notables of the people used these 30 days to each pay their respects to Aaron at his grave, ascending the mountain where he had died in order to do so. The Torah had not actually written that the people made camp in בארות בני יעקן. Once the thirty days of mourning were over, they moved on at greater speed all the way to Gudgodah. From there they moved to Yatvata The location was known as Yatvata on account of the abundant supply of drinking water in that region. This was by way of contrast with the desert of Tzin, which qualified for the description ציה וצמאון, completely devoid of water, a region in which one could only perish from thirst. The reason why Moses inserted reference to the death of Aaron at this juncture, may have been that he had already mentioned praying on behalf of Aaron who might have died many years earlier if not for Moses' prayer. He wanted the people to know and to remember that if Aaron did not die until the fortieth year this was proof that that he had not been guilty of sin but died of old age. He did not die until his son Eleazar was sufficiently mature to become his successor.
As to the formulation (verse 6) ובני ישראל נסעו, "the Children of Israel journeyed" (in the third person), as opposed to Moses speaking in these portions in direct speech i.e. "you have done,⁠" "I have done, etc.,⁠" Moses spoke to them in direct speech when he admonished them. Here he was merely relating some historical facts, without implying criticism of the people.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן – סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות לומר לך קשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות וגם ת״ח שמת הכל נעשין קרוביו שצריכין לקרוע עליו כמו על ספר תורה שנשרף ועוד סמך ואשים הלוחות בארון אצל מיתת אהרן לומר ספר תורה שבלה קוברין אותה אצל תלמיד חכם לומר קיים זה מה שכתוב בזה.
ויקבר, ויכהן – מיתת צדיקים מכפרת כבגדי כהונה.
ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה – ידוע כי ענין הלוחות ראשונות ושניות היה בהר סיני. והנה בתחלת השנה השנית נסעו משם, כי אז אמר לו השם לך עלה מזה (שמות ל״ג:א׳), וכן קום לך למסע {לפני} העם (דברים י׳:י״א), והבדלת הלוים היתה אז, כי אל זה רמז: בעת ההיא הבדיל י״י (דברים י׳:ח׳), וכן אמרו עוד: ואנכי עמדתי בהר וכו׳ (דברים י׳:י׳) – סיפור למה שהיה בעמידתו בלוחות השניות. אם כן פלא גדול בהכניסו בזה סיפור ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן, כל שכן על אמרו שם מת אהרן, ולא מת רק בהר ההר. לכן אומר אני כי כיון משה בזה לקצר ולדלג כל הענינים שקרו מנסעם ממדבר סיני עד מיתת אהרן שהיתה בשנת הארבעים, כי מעתה יחל להוכיחם, כאמרו: ועתה ישראל. וזה כאומר הנה כמה חטאים עשו אבותיכם במדבר סיני, ומשם נסענו ובאנו עד פה, ולא נשאר לכם מנהיג זולתי, כי אהרן מת, וכן אעשה גם אני בזאת השנה. ואמנם במה שאמר אבן עזרא כי שמות המקומות הנזכרים בזה אינם כשמות הנזכרים באלה מסעי, כן הוא האמת לפי דעתי כי גדגדה ויטבתה שם כלל למסעות האחרונות, כי נכון מאד ששם גדול או מקום אחד יאמר בכלל וייחוד, וכל שכן מצד שיש ארך גדול לגבול ההוא.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה – רוצה לומר מבארות בני יעקן וממוסרה כמו שנזכר בפרשת מסעי שנאמר ויסעו ממוסרה ויחנו בבני יעקן.
שם מת אהרן – ידוע שלא מת אהרן במוסרה ולא בבני יעקן ואולם מת בהר ההר ונקבר שם וזה היה אחר מסעות רבות מעת היותם בבני יעקן כמו שנזכר בפרשת מסעי ולזה היה הרצון בזה כי שם באלו המסעות שנמשכו זה לזה מת אהרן ונקבר שם על דבר מי מריבה וכאלו היה זה הספור לספר מרי ישראל ולזה הזכיר בארות בני יעקן כאלו באר בזה כי בכל המקומות שעברו אז עד היותם בקדש היה להם מים לשתות ולזה נתרעמו ישראל על מי מריבה בזולת סבה גדולה תביאם אל זה ולזה ספר כי משם נסעו הגדגודה יטבתה כמו שנזכר בפרשת מסעי והנה זכר ביטבתה שהוא ארץ נחלי מים להעיר עוד כי בסבת מי מריבה מת אהרן כמו שנזכר בפרשת פרה ולהעיר שבכל המקומות שבאו באלו המסעות היה להם מים עד בואם בקדש כמו שקדם.
התועלת החמש עשרה הוא מה שהודיע לנו בזה הספור כי בכל מקום שבאו מעת נסעם ממוסרה עד קדש היה שם מים ולזה אמר מבארות בני יעקן ארץ נחלי מים כדי להודיע רוע תכונת ישראל שנתרעמו עמו תכף שהיו במקום שלא היה שם מים.
התועלת השש עשרה הוא להודיע שאין ראוי למוכיח שיספר דבר יהיה אפשרי להיות סבה אל שלא תקובל תוכחתו ולזה לא רצה משה לבאר בזה המקום שיהיה מוכיח בו ישראל שעל דבר מי מריבה מת אהרן ונגזר מות על משה בעצמו כי החטא ההוא היה נעלם ויוכלו לומר כי לא יועיל ההשמר מהחטא כי אלו מתו בלא חטא עם גודל מעלתם ולזאת הסבה לא רצה לספר דבר קרח מפני שהיה גדול המעלה אצלם כדי שלא יהיה מקום לנטות מתוכחתו.
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם – [ו] ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם בספור מיתתו.
[ו] ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ׳ עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי׳ כדאי למלאת מקומו כדרך העולם.
ואמנם אמרו אחרי זה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה. כבר ראיתי דברי הרמב״ן. ומה שאחשוב אני בו שבא להגיד שהועילה תפלתו לכפר׳ העם ולהשיב השם יתברך שכינתו ולוחותיו כתובים ולא הועילה לאהרן הכהן. שנענש על כל פנים בעבור שנתעסק בדבר הרע הזה. כי הנה בני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכבר כתב הרמב״ן שהיה הר ההר גדול בפרסאות רבות ובשפולי ההר היו אותם המקומות שזכר כאן. ועם היות שאהרן מת בהר ההר. הנה ישראל היו כנגדו ובשפולי ההר באות׳ המקומו׳ שזכר. והנה רמז והעיד בזה משה רבינו עליו השלום לומר שעם היות שנזכר בכתוב שהיתה מיתתו בעון מי מריבה. הנה לא היתה זאת הסבה העצמי׳ במיתתו כי אם עון העגל כמו שזכרתי. והנה היה ענין המים תואנה לכסות דבר מיתתו ומיתת משה. והראיה לזה שכל הארץ ההיא היתה ארץ נחלי מים ואיך חסרו שם המים שתהיה המריבה כל כך שיתחייב וימשך ממנו מה שנמשך. אם לא שהקדוש ברוך הוא רצה לעשותו בעבור היותו ענין שהיה כמוס עמו חתום באוצרותיו. ומפני כבוד אהרן לבלתי יחשבו בני האדם שהיה גם הוא מעובדי העגל לכך הוצרך לתת סבה אחרת בדבר וזהו אמרו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה רוצה לומר הנה הארץ ההיא היו שם בארו׳ הרבה כי לכן נקרא׳ בארות ולא היה אם כן הסבה ענין המים אבל היה מוסרה שנמסר אהרן לקבל ענשו וזהו שם מת אהרן. יחזור אל ענין העגל שמת שם בעבורו. או יחזור אל הר ההר אשר על ראש המקומות ההם שזכר.
ובני ישראל נסעו – אף על פי שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו, ושראוי להתאונן על מיתתו, הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה, למצוא מים ומרעה לצאן. ובעודם שם, מת אהרן ויקבר... ויכהן אלעזר – ולא באו להתאונן על המיתה ולא להתאבל על הקבורה, ולא חששו לכבד אלעזר שכהן תחתיו. אבל,
ובני ישראל נסעו, even though they had seen that the prayer of a righteous person may prove a protection for the members of his generation so that it is most appropriate to mourn his death, in this instance we find that the Israelites in their search for water journeyed on without delay, not a word being said about their taking time out to mourn the passing of Aaron. This is the meaning of the construction: “there Aaron died, was buried…and Eleazar became High Priest in his stead.” They neither took time out to mourn Aaron nor did they celebrate the appointment of a new High Priest, a position which made that person the interlocutor on their behalf. Rather, משם נסעו הגדגודה, to graze their sheep;
ומן הגדגודה יטבת, ארץ נחלי מים, for all the locations mentioned had water which was adequate for the needs of their livestock. Still, they paid no heed to the damage they had incurred by the death of a righteous man such as Aaron, neither to his honour, nor to the dishonour they had caused themselves by allowing the passing of a man of such caliber to go by unnoticed.⁠a
a. Numbers 20,28-29 reports Aaron’s death as well as the fact that the entire community of Israel bewailed his death for thirty days.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

ח׳ מסעות ממוסרה וכו׳. ובפרשת חקת (רש״י במדבר כא, ד) קאמר ׳ז׳ מסעות׳, דהכא מקומות שהיו נוסעים ממקום למקום חשיב, כי יש ח׳ מקומות ממוסרה עד הר ההר, אבל לענין מסע שלהם שהיו נוסעים – אין כאן כי אם שבעה מסעות, כי ח׳ מסעות גורמים שבעה מסעות ממקום למקום. ולפיכך כתב בפרשת חקת ׳שחזרו לאחוריהם ז׳ מסעות׳. אבל מה שאמר כאן ׳ח׳ מסעות׳, פירוש מקומות שחנו שם מן המסע נקרא ׳מסעות׳. וראיה, בפרשת חקת פירש ש׳נסעו לאחריהם שבעה מסעות׳, לשון זה שייך על הנסיעה, שהיו נוסעים לאחוריהם שבעה מסעות. וכאן אמר שיש ׳ח׳ מסעות מן מוסירה׳, ורצה לומר המקומות. שאף מקום החניה נקרא מסעות, כדמוכח מסוף פרשת פקודי (שמות מ, לו), ובתחלת פרשת מסעי (במדבר לג, א):
ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן – פירש״י והלא בהר ההר מת כו׳, יש בענין זה כמה ספקות א׳ הוא, אם הכוונה להודיענו שחזרו לאחוריהם מהר ההר למוסרה הל״ל שנסעו מהר ההר לקדש כו׳ עד מוסרה ולמה משמיט כל המסעות ולא זכר כ״א זה שנסעו מבארות בני יעקן מוסרה. ב׳, למה נאמר כאן בארות בני יעקן ובפר׳ מסעי לא הזכיר לשון בארות. ג׳, כאן מסיק שחזרו לאחוריהם ח׳ מסעות ובפר׳ חקת פירש רש״י חזרו ז׳ מסעות. ד׳, שם מת אהרן פירש״י שעשו שם הספד למה דווקא שם במוסרה ולא קודם לכן. ה׳, מה ת״ל ויכהן אלעזר בנו תחתיו כי זה אינו מענין התוכחה. ו׳, משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים למה פרט חנייה זו שביטבתה יותר מכל שאר חניות ולמה הזכיר כאן נחלי מים ולא הזכיר זה בפר׳ מסעי. ז׳, מ״ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הבדלה זו היתה בתחילת מ׳ ומה ענינה לכאן. ח׳, מ״ש ולברך בשמו עד היום הזה. על איזו יום הוא מראה באצבע לומר כי הוא זה אשר עליו אמר עד היום הזה וכי מכאן והלאה לא הובדלו. ט׳, מה שפירש״י בני לוי החזירום מנ״ל לרש״י לומר כן ואם קבלה נקבל. י׳, מה שפירש״י ללמדך שקשה מיתת הצדיקים כשבירת הלוחות והלא כל פרשה זו מדברת מלוחות שניות ומ״ש אשר שברת, לא לפסוק זה נסמכה מיתת אהרן. י״א, מה שפירש״י שקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל, עגל מאן דכר שמיה כי לא הוזכר בכל הפרשה.
ועתה הט אזנך ושמע, והנני מבאר כל זה בהצעה קטנה אשר כבר זכרנו בפר׳ חקת (כב) שבמיתת מרים חסרו המים כי כל צדיק דומה למעין המתגבר כדאיתא באבות (ו׳:א׳) ומי שאינו מספידו כראוי אינו מרגיש בהעדר מקור מים חיים ע״כ דין הוא שיכזבו מימיו וכך קרה להם במיתת מרים שנאמר (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם ותקבר שם. כי שם תהא קבורתה מיד ונשכחה תיכף כמת מלב ולא נאמר בה ויבכו אותה זה ראיה שלא הספידוה על כן חסרו המים, כמו כן עתה בפטירת אהרן היו יראים מחסרון המים שלא יקרה להם כאשר קרה בפטירת מרים, ועוד יעלה על ראשם מורה של מלך ערד, ומיראה הוצרכו לחזור אחוריהם ובתוך חזרה זו היה ג״כ מורא מים עליהם פן יחסר מהם הבאר ע״כ עשו חניה בכ״מ שמצאו שם מים, אע״פ שבהליכה לא עשו חניה במקומות המים לפי שהיה המסע קצר מ״מ בחזרה עשו חניה שם כי החזרה היתה אחרי מות אהרן.
והנה בין מוסרה ובין בני יעקן, היה מקום אחד שנקרא בארות לפי שהיו שם בארות הרבה, ולא היה רחוק מן בני יעקן עד שהיו אנשי בני יעקן שותים מן אותם הבארות וע״כ נקרא המקום בארות בני יעקן ר״ל בארות של בני יעקן וזה ראיה שהיה בארות סמוך לבני יעקן, והיה המסע קצר לעשות שם חניה לפיכך כשהלכו לפנים ולא לאחור הלכו בפעם אחת ממוסרה לבני יעקן ולא עשו חניה בבארות כי היה המסע קצר מלעשות שם חניה ואז לא היה מורא מים לנגד עיניהם אבל כשחזרו לאחוריהם אחרי מות אהרן מיראת מלך ערד עשו חניה גם בבארות כי היו יראים אולי פתאום יפסק הבאר כדרך שפסק במיתת מרים, ע״כ מנה ח׳ מסעות בחזרה אבל בהליכה לא היו כי אם ז׳, וע״כ לא מנה בחזרה לאחור כ״א ויסעו מבארות בני יעקן מוסרה כי לא בא להודיע כ״א דבר חידוש זה שעשו חניה בבארות מה שלא עשו בהליכה, וכאשר באו למוסרה מקום שלא היה בו מים כל צרכם והיו יראים מן חסרון הבאר הלכו והספידו את אהרן כאילו שם מת כי אמרו שבזכות ההספד ינצלו מן חסרון הבאר, ובזה חטאו שלא נתנו אל לבם להספידו קודם לכן לפי שבטחו במקום בארות ויטבתה ארץ נחלי מים שהיה לפניהם, והכתוב אומר ויכהן אלעזר בנו תחתיו שלא היה להם לירא מן חסרון המים בעבור פטירת הצדיק כי כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת (ב״ב קטז.) ואע״פ שמת אהרן מכל מקום זכות בנו קיים להצילם מן חסרון המים, ומכלל תוכחותיו שעדיין עמדו במרדם והיו מחוסרי אמנה ועשו גם אחר זה חניה ביטבתה לפי שהיתה ארץ נחלי מים משמע שלולא זה לא היו עושים שם חנייה.
ומ״ש שהלוים החזירום כו׳, ראייתו ממ״ש בעת ההוא הבדיל את שבט הלוי ודאי זה נאמר על זמן עשיית העגל ומהו שאמר עד היום הזה, אלא כך פירושו אע״פ שבמעשה העגל נבחרו הלוים וזכותם שמור לדורי דורות מ״מ לא היה צורך באותו זכות כ״א עד היום הזה ולא עד בכלל, לפי שביום זה עשו מעשה טוב שאף אם לא היו נבחרים לעבודת ה׳ מאז ומקדם היה מן הראוי שיבחרו מן יום זה והלאה והיינו מה שהחזירום לאחור מן אותו דרך עקלתון שהלכו בו, ומדאנו רואין שהשוה השכר של הלוים על מה שעשו עכשיו אל מה שעשו בזמן העגל, ש״מ שהוקשה יום זה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו העגל.
וכן מה שפירש שקשה מיתתן של צדיקים כשבירת הלוחות, מבואר ע״ז האופן, כי מדקאמר ויכהן אלעזר בנו תחתיו וסמך זה לפרשה זו המדברת מלוחות שניות ש״מ שקם אלעזר בנו תחתיו כמו הלוחות שניות שקמו תחת הראשונים שנשברו, וממילא נשמע שפטירת אהרן דומה לשבירת הלוחות כי ידיעת ההפכים אחד, ובא להאשימם בתוכחותיו על שחזרו לאחוריהם מיראה מפני מלך ערד והיה להם לבטוח שזכותו של אהרן ילחם להם גם במותו, כדרך שמצינו שהארון שבו היו שברי לוחות היה יוצא ובא עמהם למלחמה כך הצדיק הנפטר הדומה לשברי לוחות זכותו יעמוד להם גם במותו, שכן משה לא נענה עד שאמר זכור לעבדיך לאברהם וגו׳. ולהצעה זו כל סיפור זה הוא תוכחות עלי עון וכל הענין מקושר מראשו לסופו.
ותמצא שמנה מסעות כו׳. ומה שפירש רש״י בפרשת חקת (במדבר כ״א:ד׳) ז׳ מסעות ממוסרה להר ההר, מפורש בריש פרשת אלה מסעי (שם ל״ג:א׳):
You will discover that there were eight journeys, etc. Yet Rashi comments in Parshas Chukas (Bamidbar 21:4) that there were seven journeys from Moseiroh to Mount Hor. This [seeming contradiction] is clarified in the beginning of Parshas Masei (ibid. 33:1). [Here, as in Parshas Masei, Rashi is counting the number of places and in Parshas Chukas Rashi is counting the journeys from one place to another].
ובני ישראל וגו׳ – אמרתי ששמתי הלוחות בארון ויהיו שם וגו׳ (דברים י׳:ה׳), ועתה הקדש והמקדש על מכונו. ותאמרו אבל כשנסע בני ישראל למוסרה מת אהרן שם, שהיה פקיד ונגיד על כל דבר המקדש, ומי יעמד לנו תחתיו, הנה לכם אלעזר בנו אשר כהן תחתיו וממלא מקומו.
מבארות בני יעקן – מזכיר מסע זה בייחוד מתוך יתר שבעת המסעות שמן הר ההר למוסרה, כדי להזכיר לישראל על פי דרכו, חסדי המקום בכל לכתם במדבר, שלא צמאו בחרבות הוליכם,⁠1 כי בבני יעקן מצאו בארות מים. לכך קוראם כאן בארות בני יעקן, ובאלה מסעי בני יעקן (במדבר ל״ג:ל״א-ל״ב) סתם.
מוסרה – מבואר בפרשת חקת.
1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו מ״ח:כ״א.
ובני ישראל נסעו – מה ענין זה לכאן, אלא בעבור שאמר ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, שמא יאמרו אם מת מה הועילה תפילתו, לכן אמר כי לא מת רק בשנת הארבעים זקן ושבע ימים, גם לא הכרית השם את זרעו אחריו כמו שאמר להשמידו, שהרי כהן אלעזר בנו תחתיו:
מבארת בני יעקן מוסרה – והלא ממוסרות באו לבני יעקן שנאמר ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן (במדבר ל״ג ל״א), ועוד שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, אלא צריך לידע כי הר ההר גדול שבהרים הוא, וארוך פרסאות רבות, ושמו מוכיח כי הוא יקרא הר ויקראו לו ההר לגדלו וארכו, וכך אמרו רבותינו שהיה הר ע״ג הר, והיה סוף ההר עד גבול ארץ אדום וראשו קרוב לחשמונה והיו במישור אשר לפני הר ההר ערים או מקומות רבים, ואלה שמותן, מוסרות, ובני יעקן, וחר הגדגד, ויטבתה, ועברונה, ועציון גבר, ואלה המקומות אין ביניהם מרחק רב, כי המחנה הגדול ההוא ביום אחד מהלכים כמו פרסה או פחות מכאן, ונסעו מקדש ויחנו בהר ההר, כלומר שנכנסו בו במקום שפל אשר היה ברגלי ההר ואז צוה ה׳ למשה והעל אותם הר ההר, שיעלה למעלה על ראשו הוא תחלת ההר. והנה עלו על ראשו של הר והגיע כנגד מוסרות, ומת אהרן שם, והוא שנאמר וימת שם אהרן בראש ההר, והנה מיתתו במוסרה, ואפשר שהיו מקומות האלה בשמם נחשבים כהר עצמו, ויקרא ראש ההר, וכנגדו במישור שני מוסרות, ושם כל אחת מוסרה, שיאמרו מוסרה אשר בהר ומוסרה אשר בשפלה, והיו במקום אשר נקרא חשמונה בארות הרבה, נקראו בארות בני יעקן שאנשי בני יעקן באים שם להשקות צאנם, ואין זה מקום בני יעקן, ולפיכך נכון לומר שנסעו מבארות בני יעקן למוסרה ומשם למוסרות, ומשם אל מקום בני יעקן:
ובני ישראל נסעו וגו׳ – דעת המפרשים חלוקה בביאור מקום ספור ענין זה כאן, והרע״ס כתב אעפ״י שראוי שתפלת הצדיק מגינה על הדור ושראוי להתאונן על מיתתו, הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא להם מים ומרעה לצאנם, ובעודם שם מת אהרן ויקבר ויכהן אלעזר, ולא באו להתאונן על המיתה ולהתאבל על הקבורה, ולא חששו לכבוד אלעזר המכהן תחתיו, אבל משם נסעו הגדגדה לרעות הצאן, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים, שכל אותן המקומות הנזכרים עתה היה ארץ נחלי מים נכונים למרעה הצאן, ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבוד בנו.
ובני ישראל נסעו וגו׳ – פסוק זה ושלאחריו קשים מאד, כי לא ידענו מה ענינם במקום הזה. ורשב״ם וראב״ע אמרו שהם להודיע כי אהרן לא מת מיד, וזה לא יועיל ולא יציל, כי יודעים היו ישראל כי אהרן לא מת רק זה זמן מועט, ואם היה משה רוצה להזכירם זאת, למה לו להזכיר המסעות, ולא אמר כי חי עד שנת הארבעים? ולדברי האומרים כי נוספו אחר זמן, לא הרוחנו מאומה, כי לא יובן מה ראה המוסיף להוסיפם. ואם בטעות לוקחו ממקום אחר, לא נודע מהיכן נלקחו, ואיה מקומם. והשומרונים הוסיפו: ובני ישראל נסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן. משם נסעו ויחנו ביטבתה ארץ נחלי מים. משם נסעו ויחנו בעברונה. משם נסעו ויחנו בעציון גבר, משם נסעו ויחנו במדבר סין היא קדש. משם נסעו ויחנו בהר ההר. וימת שם אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו, כל זה להשוות הענין למה שכתוב בפרשת מסעי, אבל מה ענין כל זה לכאן?
ובני ישראל וגו׳ – מות אהרן לא יעכב את גורל ישראל ואת ייעוד ישראל בדרכו אל עתידו. אהרן נפרד מהם, בנו משמש תחתיו, והעם ממשיך במסעו אל ייעודו (עיין פירוש לעיל בפתיחה לפרק ט, ז).
על פי האמור בספר במדבר (לג, לא והלאה), סדר החניות של המסע היה כך: מסרות, בני יעקן, חר הגדגד, יטבה, עברן, עציון גבר, קדש, הר ההר; ושם בהר ההר מת אהרן. הרמב״ן מציע פירוש ש״הֹר״ הוא רכס הרים המשתרע ממוסרה ועד קדש, והמקומות הנזכרים היו לאורך המעבר או העמק שלרגלי ההר, במרחק לא גדול זה מזה. אהרן טיפס ועלה לרכס בקדש ומת בפסגת ההר, מול מוסרה, והעם חזר אז למוסרה כדי להיות קרוב לקברו של אהרן במשך שלושים ימי האבל. על חזרה זו נאמר כאן: ״ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מסרה״. לאחר שלושים ימי האבל, הם חזרו לגדגד וליטבה.
לפי זה [שהם נסעו מבארות בני יעקן למוסרה ואחר כך חזרו ליטבה] ייתכן שבארות אלה היו בסביבת יטבה, המתוארת כאן כ״ארץ נחלי מים״.
(6-11) השאלות (ו-יא):
מ״ש ובני ישראל נסעו וכו׳ אין לו שום קשר לכאן שזה היה בסוף הארבעים. ומ״ש משם נסעו הגדגדה וכו׳ אין מובן פירושו. ומ״ש בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי הוא פלאי. ומה שחוזר ואנכי עמדתי בהר נלאו בו המפרשים:
(ו) ובני ישראל – אחר שפי׳ מ״ש וישמע ה׳ אלי פי׳ מ״ש ואתפלל גם בעד אהרן ולא נאמר וישמע ה׳ אלי כמ״ש בספרא (פ׳ צו) שתפלתו בעד אהרן לא נתקבלה לגמרי, כי כבר התבאר אצלי בפ׳ שלח ובפ׳ חוקת, שמה שנגזר על משה ואהרן בחטא מי מריבה שלא יכנסו לארץ, לא היה בעבור חטא מי מריבה לבד, כי מה שמשה לא נכנס לארץ התפרש שהיה בעבור ענין המרגלים כמ״ש (דברים ה) גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכן הוכפל בפרשת ואתחנן ויתעבר ה׳ בי למענכם, וכמש״פ שם במקומו, אולם מה שלא נכנס אהרן לא״י והוא לא שלח את המרגלים, ג״כ לא היה בעבור חטא מי מריבה רק שהיה שמור לו עונש זה בעבור חטא העגל וכמ״ש הרי״א והמפרשים, רק מפני כבוד מצוקי ארץ הצדיקים האלה שלא יאמרו כי בחטאם מתו, תלו הדבר במי מריבה, ופה גלה הטעם האמתי מה שהזכיר מיתת אהרן אצל התוכחה שהוכיחם על העגל, כאומר הגם ששמע ה׳ אל תפלתי בעד ישראל לא שמע אלי במה שהתפללתי בעד אהרן, כי בעבור זה לא נכנס לארץ ובעת שנסעו ישראל מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם [וכבר בארתי בפ׳ חוקת ליישב הכתוב דפה עם הכתוב שם שאהרן מת בהר ההר ע״ש]:
ובני ישראל נסעו וגו׳: כבר מבואר במפרשים ראשונים ז״ל חומר מקרא זה לפי הפשט. ופירש רש״י על פי הדרש, והוא במכילתא בשלח פרשת ויסע, שחזרו לאחור עד מוסרה והספידו את אהרן. והרמב״ן כתב שנתפשט מסע ישראל עד מוסרה ושם נתקבצו להספידו. אבל מה זה ענין לכאן , ולא ביארו לנו דבר המתקבל.
אבל כבר ביארנו בספר במדבר (טו,לג) שהיו במדבר משה ואהרן שני ראשי סנהדראות. משה רבינו היה דרכו בבוא לפניו מעשה שלא היה מקובל מפי ה׳, להעלות הלכה למעשה על-פי דרך החקירה והפלפול, ואהרן היה כוחו רב בסברא שהיא דרך ההוראה בישראל, ולו ניתן זה הכח ביחוד שאמר לו ה׳ (ויקרא י,יא) ״ולהורות את בני ישראל״, וכמו שכתבתי באורך ריש פרשת תצוה (שמות כז,כ). ובהיותם במוסרה והספידו את אהרן, שם התבוננו כי לא הניח כמותו מכוין ההוראה לשעה לאמתה של תורה בלי שום פלפול וחקירה, ומתה חכמתו עמו. ועיין בספר במדבר (לג,לט) מה שכתבתי בס״ד. ואפילו אלעזר בנו היה מתלמידי משה דומה ליהושע, כדאיתא בסנהדרין (יט,ב): כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר (במדבר ג,א) ״ואלה תולדות אהרן ומשה״ (עכ״ל), ועל כרחך הכוונה על דרך הפלפול שקבל אלעזר כתלמיד מובהק יותר מכל ישראל. ושוב לא היו שני סנהדראות, ונמסר באותו מקום זו הדרך להורות ע״פ החקירה דוקא כל שאפשר. ומשום הכי נקרא זה המקום ״מוסרה״ עפ״י שנמסר זה הכח לחוק בישראל, וכלשון המשנה ׳משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע׳.
ויש לפרש עוד שם ״מוסרה״ מלשון ׳מוסר׳, וכמו דנקראת התורה ״מוסר ה׳⁠ ⁠⁠״ בספר משלי (ג,יא). והיינו משום דעמלה של תורה הוא יסורין, וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מדרש תהילים) על הפסוק (תהילים צד,יב) ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ – אין לך אדם בלי יסורין, יש אדם ששינו כואבת ואינו יכול לישן, יש אדם שבטנו כואבת ואינו יכול לישן, ויש אדם שיגע בתורה ואינו יכול לישן, זה יסורים וזה יסורים, ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״. וישעיה הנביא (כח,ז) הרבה להוכיח את תלמידי החכמים שבאותו הדור שביקשו תענוגי עולם הזה. משום הכי נקרא אותו המקום שנמסר חלק תורה בזה האופן – ״מוסרה״. ותדע, דבפרשת מסעי (במדבר לג,ל) על ״מוסרות״ תרגם יונתן ״מרדותא״. והכי תרגם יונתן בספר משלי (ג,יא) על ״מוסר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״מרדותא״, הרי דזה השם מוצאו מלשון ׳מוסר׳. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (טז,ד).
ובני ישראל נסעו וגו׳ – עיין מה שכתבתי על מסעות אלה ריש פרשת מסעי {הואיל משה במדבר ל״ג:ל״א}, ובא כאן סיפור מיתת אהרן שאירעה ל״ט שנים אח״כ, לפי שכתב למעלה (ט׳:כ׳) ובאהרן התאנף וגו׳, מזכיר להם שאהרן לא מת בעון העגל גם כי חרה אף ה׳ בו על כי לא התנגד לחפץ העם השואלים מאתו מסכה (עיין מה שכתבתי על זה פרשת תשא), אבל מת בשנת המ׳ בהיות ישראל בשפולי הר ההר, ואין עונו כעון עובדי העגל, כי מבכוריהם ניטלה כהונה, ומאהרן לא בלבד שלא ניטלה רק גם בנו כִּהֵן תחתיו וגם בני שבטו נבחרו למשרתים לפני ה׳; וכל זה תוכחה לישראל, כאומר ראו כמה פעמים אתם מכשילים את מנהיגיכם, בעגל הכשלתם את אהרן וכמעט שלא גרמתם מיתתו, ובמי מריבה הכשלתם אותו ואותי וגרמתם לנו גזרה לבלתי הכנס לארץ, ובכן הזהרו ביהושע פן יכוה גם הוא בגחלתכם; ואולי פסוקים אלה שהם מאמר מוסגר לא נכנסו תוך דברי משה לבני דורו רק כתבם בספר לדורות הבאים לבלתי יטעו בסיבת מיתת אהרן, ולכן הוסיף ג״כ פרטים משם נסעו וגו׳.
השומרוני משנה את הפסוקים האלה על פי במדבר ל״ג:ל״א והלאה. נראה שזאת היא הגהה שרירותית, כדי לסלק את הסתירה בין מה שנאמר כאן לבין מה שנאמר שם, דבר אשר כל המפרשים כבר התקשו בו. רש״י כבר הקשה כאן שלש קושיות:
1) איך שייכים הפסוקים האלה כאן להמשך?
2) כאן כתוב שאהרן מת במוסרה, ואילו בבמדבר ל״ג:ל״ח כתוב שמת בהר ההר, שהוא שמונה מסעות אחרי מוסרה (במדבר ל״ג:ל״א-ל״ז);
3) כאן נאמר שבני ישראל נסעו מבארות בני יעקן למוסרה, ואילו בבמדבר ל״ג:ל׳ כתוב להיפך, שנסעו ממוסרה לבני יעקן. עיין התירוצים של רש״י והראב״ע, שהם דחוקים מאד.
מה שנוגע לשאלה הראשונה, הדבר ברור, שהפסוקים ו׳-ז׳ מפסיקים את המשך הנאום, ורק בשעת כתיבת התורה הוכנסו כאן על ידי משה רבינו. השאלה היא רק, לאיזו מטרה הוכנסו הפסוקים האלה כאן? יתכן שהטעם הוא זה: משה רבינו סיפר ״ואשים את הלוחות בארון וגו׳ ויהיו שם כאשר צוני ה׳. בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה״. כאן לא הזכיר משה רבינו את הכהנים שגם הם נבחרו בזמן ההוא, אלא את שבט לוי בכלל. אבל מן הראוי היה להוסיף כאן הזכרת הכהנים, עוד לפני בני לוי.
אילו היה משה רבינו מזכיר בנאומו את הכהנים בפני עצמם, היה אומר במקום הפסוקים ו׳-ז׳ כלשון הזה: ״בעת ההיא בחר ה׳ באחי אהרן לכהן, וכאשר מת במוסרה כהן בנו אלעזר תחתיו״. אבל בנאום הזה לא רצה משה רבינו להזכיר בפירוש את כהונתו של אהרן, שהרי כמה פסוקים לפני זה (דברים ט׳:כ׳) הזכיר ״ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו״. ניגוד מסויים יש כאן בין אהרן ובין שבט הלוי. שבט לוי לא חטא בעגל, בעוד שאהרן מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כאן עבירה. שבט לוי נבחר בגלל נאמנותו. אהרן נבחר להיות כהן, על אף חטאו. זכויות אחרות גרמו לכך. האם היה על משה להזכיר ששבט לוי נבחר בשביל נאמנותו לה׳, ויחד עם זאת להזכיר שאהרן נבחר להיות כהן גדול, אחרי שרק ברגע הזה הזכיר משה רבינו שה׳ התאנף באהרן? מאחר שהכהנים לא נזכרו בשעת הנאום, צירף משה רבינו את הסיפור הזה כאן, כי ממנו משתמע ממילא, שאהרן ואחריו אלעזר בנו נבחרו על פי ה׳ להיות כהנים.
עכשיו מוטל עלינו רק לפתור את הסתירות שבפסוקים בבמדבר ובדברים. הנגסטנברג צודק באמרו, שגם מבקרי המקרא צריכים למצוא כאן פתרון שהרי אין להעלות על הדעת שבנוגע לעובדה כזאת כמו מיתת אהרן תהא סתירה ממש בתורה. כן צודקים הנגסטנברג (עמוד 429), קייל (לבמדבר) ושולץ (לדברים) כשהם סבורים, שבספר דברים אין הכוונה לאותו המסע שבספר במדבר. קודם כל יש להעיר שמוסרה הוא זהה עם הר ההר. בני ישראל לא חנו על הר ההר ממש כאשר מת אהרן, שהרי מבואר בבמדבר כ ושם לג שאהרן עלה אל הר ההר מן המחנה. יתכן שמקום חניית בני ישראל היה נקרא מוסרה. אבל בבמדבר, שעיקר כוונת הסיפור היא לספר מיתת אהרן, נקרא מקום החנייה הר ההר, על שם מקום מיתת אהרן שהוא העיקר (כעין מה שמצינו בסיפור מתן תורה, שהררי חורב נקראים על שם סיני שעליו ניתנה התורה).
יש להוכיח שמוסרה היתה קרובה להר ההר, שהרי בני יעקן, שהוא מקום החנייה הסמוך למוסרה (לפי שני הסיפורים), היה בכל אופן בקרבת הר ההר, שהרי בבראשית ל״ו:כ״ז כתוב שעקן (הנקרא בדברי הימים א א׳:מ״ב יעקן) הוא מזרע שעיר החורי, ובוודאי המקום הנקרא בני יעקן נמצא בארץ שעיר; גם הר ההר נמצא בגבול ארץ אדום (במדבר ל״ג:ל״ז), דהיינו בקרבת בני יעקן.
מעכשו זכינו להווכח, כי אין כל סתירה בין שתי הידיעות שנמסרו לנו על מקום מיתת אהרן, אולם עדיין נשארת השאלה, מפני מה נזכרו בבמדבר ל״ג:ל״א-ל״ח התחנות מוסרות, בני יעקן, חור הגדגד ויטבתה, מבלי להזכיר שם מיתת אהרן, ואחרי ארבעה מסעות נוספים נזכר הר ההר, בציון העובדה ששם מת אהרן. כלום אין מכאן ראיה שמוסרות והר ההר אינם זהים?
כדי לענות על שאלה זאת, נעיין קצת בפרשת המסעות בבמדבר לג. הנה כתוב בפסוקים לו⁠־לז: ״ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש. ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום״. מקום תחנות אלה ידוע לנו בערך. עציון⁠־גבר היא עיר⁠־מסחר ידועה במפרץ הים האילתי, אשר משם שלח שלמה המלך את אניותיו לאופיר (מלכים א ט׳:כ״ו). לעומת זאת נמצאת קדש בגבול הדרומי של ארץ ישראל (במדבר ל״ד:ד׳, יהושע ט״ו:ג׳). מכאן נשתלחו המרגלים (במדבר י״ג:כ״ו). אבל הרי קשה להניח, שבני ישראל נסעו בבת אחת מעציון גבר שעל יד ים סוף עד קדש.
בדברים א׳:ב׳ כתוב, שמחורב עד קדש הוא מהלך אחד עשר יום, וכן הוא עוד בזמננו, כעדות הנוסעים החדשים. עציון⁠־גבר נמצאת בערך בחצי הדרך בין הקצה הדרומי של חצי האי סיני והגבול הדרומי של ארץ ישראל. אם כן מעציון⁠־גבר עד קדש הוא מהלך של חמשה או ששה ימים לפחות. כמו כן יש לעמוד על כך, שהמסעות מעציון גבר לקדש ומקדש להר ההר אינם באותו הכוון. המסע הראשון הוא מדרום לצפון, בעוד שהמסע מקדש להר ההר הוא בכוון דרומי, שהרי כאשר היו בני ישראל בקדש הוצרכו לפנות דרומה כדי לסוב את הר שעיר. נמצינו לפי זה למדים שני דברים מן הפסוקים לו⁠־לז:
1) שהמסעות בבמדבר לג לא היו כולם באותו הכוון,
2) שלפעמים מדלג הכתוב על תחנות ביניים.
ודאי ישנן תחנות רבות בין עציון⁠־גבר לקדש. יש לפרש בפשטות כדעתם של הנגסטנברג ושולץ, שתחנות ביניים אלה לא נזכרו, מכיון שכל התחנות הללו, מקדש עד עציון⁠־גבר, כבר נזכרו למעלה, והמסע מעציון גבר עד קדש עבר על יד אותם המקומות שכבר עברו בהם תחילה בשעת נסיעתם מצפון לדרום. כי אם נעיין במסעי המדבר של ישראל, נמצא שהיו פעמיים בקדש: בפעם הראשונה מיד בשנה השניה לצאתם ממצרים, כאשר נשלחו מכאן המרגלים. כיון שנגזר עליהם בחטאיהם שלא יכנסו לארץ הקדש, צוה אותם ה׳ לחזור לים סוף (במדבר י״ד:כ״ה), וכאשר הוכו המעפילים, חזרו באמת לים סוף, כמצוות ה׳ (דברים ב׳:א׳). כמובן באו במסעם זה חזרה עד עציון⁠־גבר.
בשנה האחרונה של מסע⁠־המדבר מצינו שוב שכל העדה היתה בקדש (במדבר כ׳:א׳). לדעת רוב החוקרים היו בני ישראל פעמיים בקדש. כל ההשערות האחרות אינן מתקבלות על הדעת כלל, כמו שהוכיח כבר קורץ (געש. 2 67) בהוכחות חותכות. בשעה שחנו בני ישראל בקדש בפעם השניה, שלחו מלאכים אל מלך אדום וביקשו ממנו מעבר, וכאשר סירב, הוכרחו לחזור עוד הפעם דרומה. אבל בפעם הזאת לא נסעו עד למפרץ הים האילתי, אלא רק עד קצה הר שעיר, כדי להקיף את ההר הזה ולהתקדם בכוון צפוני לארץ ישראל, כשהם נוסעים ממזרח לאדום. בשעת חזרה שניה זאת דרומה, הוכרחו בני ישראל לעבור תחנות רבות אשר כבר חנו בהן בשעת החזרה הראשונה, אבל תחנות אלה אינן מוזכרות פעם שניה בפרשת מסעות בבמדבר לג; רק המסע להר ההר — הזהה עם מוסרה — נזכר עוד הפעם, מפני ששם אירע מאורע חשוב בשעת חזרה שניה זאת, דהיינו מיתתו של אהרן.
מעתה הכל ברור לנו בבמדבר ל״ג עד פסוק ל״ה המסיים ״ויחנו בעציון גבר״ נזכרים המסעות: 1) ממצרים עד סיני, 2) מסיני עד קדש, 3) מקדש בחזרה דרומה לעציון⁠־גבר על יד ים סוף. אחרי כן נזכרת בפסוק אחד (פסוק ל״ו) ההתקדמות המחודשת צפונה מעציון⁠־גבר עד קדש (ויסעו מעציון גבר). אחרי כן מתאר הכתוב את החזרה השניה דרומה (פסוק ל״ז והלאה), שהיו מוכרחים לעשותה מחמת סירובה של אדום לתת להם מעבר; כמו כן ההתקדמות מן הצד השני של ארץ אדום. בשעת חזרה שניה זאת מת אהרן בהר ההר, אותה התחנה הנזכרת כבר אצל החזרה הראשונה בשם מוסרות כיון שהר ההר לא היה אז עדיין חשוב כל כך. ורק עם מיתת אהרן נקראה התחנה על שמו.
לפי המבואר עד הנה, אין לתמוה, שבספר דברים נזכרות אצל מוסרה (דהיינו הר ההר) התחנות בני יעקן, גדגד ויטבת. הן היו נזכרות גם בבמדבר אחרי הר ההר לולא היו נזכרות כבר בחזרה הראשונה.
נשאר לנו לענות עוד לשאלה, מפני מה כתוב בבמדבר שבני ישראל נסעו ממוסרות לבני יעקן, ובדברים כתוב שנסעו מבארות בני יעקן למוסרה. תשובות שונות ניתנו לשאלה זאת. הרשב״ם מפרש בפשטות, ש״בארות בני יעקן מוסרה״ הנזכר בדברים הוא שם אחד, כלומר בארות בני יעקן שהוא על יד מוסרה. לפי זה נמצא, ש״בארות בני יעקן זהה עם ״הר ההר״, דבר המתאים מאד לדברינו הנ״ל. אבל בכל זאת יש לנו טענות כבדות משקל נגד פירוש זה:
1) הלא ״בארות בני יעקן הוא כבר שם עם פירוש (כלומר בארות שעל יד בני יעקן) אם כן למה לנו עוד פירוש נוסף ״מוסרה״?
2) נצטרך לפרש בדוחק, שבדברים י׳:ו׳, הפסוק ״שם מת אהרן וגו׳⁠ ⁠⁠״ הוא מאמר מוסגר, ואחרי מאמר מוסגר קצר זה מתחיל המשפט מחדש ״משם נסעו״.
הנגסטנברג ושולץ סבורים, שבני יעקן, בבמדבר ל״ג:ל״א, זהה עם קדש, שנקרא רק אחרי כן בשם זה. לפי זה בני יעקן היא התחנה אשר משם מתחיל המסע אחורנית. לדבריהם מוסרה היא דרומית לבני יעקן. בבמדבר נזכר תחילת המסע מדרום לצפון, דהיינו ממוסרה לבני יעקן. מכאן חזרו דרומה ובמוסרה עברו שוב על יד חור הגדגד ומשם הגיעו ליטבת. אבל בדברים מסופר רק בקיצור על החזרה השניה מצפון לדרום; אז באו רק מבני יעקן למוסרה, משם הגדגדה ומשם יטבתה. אולם קורץ (שם) כבר הוכיח, כי סברתו של הנגסטנברג שבני יעקן היא קדש, יש בה קשיים רבים, ואין אפשרות להחזיק בדעה זאת. על כן טוען קורץ בפשטות, כי אין לקבוע בבירור את מקום המצאן של התחנות הנזכרות בבמדבר ל״ג, כי במשך יותר משלשים שנה נדדו ישראל במדבר הנה והנה ולא נסעו תמיד בדרך ישרה, לפעמים פנו הצדה ולפעמים גם אחורנית, כפי שגזרה חכמתו ית׳.
אבל בשעת החזרה השניה נסעו בדרך הקצרה ביותר דרומה. לפי זה יתכן שמוסרה היא דרומית מבני יעקן; ובכל זאת נסעו בני ישראל בשעת החזרה הראשונה ממוסרות לבני יעקן, כיון שפנו כאן אחורנית.
עוד מוצא מן הסבך בוחר לו קורץ על ידי ההשערה, ״שאי אלה מן השמות הנזכרים שימשו בתור שמות של איזה ואדי (נחל) לכל אורכו, על כן יתכן שבפעם הראשונה הגיעו לואדי הזה במקום אחד, ובפעם השניה במקום אחר״. לדעתי הפירוש הפשוט הוא, ש״בארות בני יעקן״ שבספר דברים, אינו זהה לגמרי עם ״בני יעק״; אלא ש״בארות בני יעקן״, מציינת את העיר ״בארות״ בשטח בני יעקן (השוה רבת בני עמון), ואילו ״בני יעקן סתם מציין את כל ארץ בני יעקן. נניח שהעיר בארות היתה בצפונה של ארץ בני יעקן, מוסרה גבלה עם אמצע השטח שלהם ואילו התחנה ״בני יעקן״ הנזכרת בבמדבר היתה בדרומה של ארץ בני יעקן. אם כן יש לפרש בפשטות, שבשעת החזרה הראשונה באו בני ישראל ממוסרות לבני יעקן ובשעת החזרה השניה מבארות למוסרה. לפי זה עברו בני ישראל פעמיים בארץ בני יעקן, בפעם הראשונה בחלק הדרומי, ובפעם השניה בחלק הצפוני.
ארץ נחלי מים – נראה שזה הוא נימוק לקריאת שם יטבת. אולי חנו בני ישראל שם זמן מסויים ושהו שם שלשים ימי אבלו של אהרן (במדבר כ׳:כ״ט).
מוסרה שם מת אהרן – וכי במוסרה מת והלא בהר ההר מת (פ׳ מסעי), אלא מכיון שמת נסתלקו ענני כבוד ובקשו הכנענים להתגרות בישראל ובקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחוריהן שמונה פסעות1 ורץ אחריהן שבט לוי והרג שמונה משפחות ואף הן הרגו ממנו ארבע משפחות, אמרו, מי גרם לנו לדמים הללו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, ישבו והספידוהו וגמלו לו חסד והעלה עליהם המקום כאלו מת ונקבר שם2. (ירושלמי יומא פ״א ה״א)
שם מת אהרן – א״ר יודן ב״ר שלום, למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשבירת הלוחות, ללמדך שקשה מיתת צדיקים לפני הקב״ה כשבירת הלוחות.⁠3 (שם שם)
1. כמש״כ בפ׳ מסעי ויסעו ממסרות ויחנו בבני יעקן ויחנו בחר הגדגד ויחנו ביטבתה ויחנו בעברונה ויחנו בעציון גבר ויחנו במדבר צין ויחנו בהר ההר, הרי שבע מסעות לאחור, מהר ההר למדבר צין, לעציון גבר, לעברונה, ליטבתה, לחר הגדגד, לבני יעקן, למוסרה, ועם הר ההר הרי שמונה, הרי שבתחלה היתה נסיעתם ממוסרה לבני יעקן ואח״כ חזרו מבני יעקן למוסרה דרך שבעה תחנות, ובמ״ר איתא שחזרו שבעה מסעות, וצ״ל דהירושלמי חשיב שמונה עם זו האחרונה שהיו בה אבל האמצעים שבהליכה היו רק שבעה, ודו״ק. והמפרשים לא בארו בזה מאומה.
2. ועיין מש״כ השייך לאגדה זו בפ׳ חקת בפסוק וישמע הכנעני וגו׳ כי מת אהרן.
אמנם כל זה הוא ע״ד הדרש, ולפי פשוטו י״ל דמסרות דכתיב בפ׳ מסעי אינה מוסרה שבכאן וכן בני יעקן שבשם אינה בארות בני יעקן שבכאן, וראיה משנוי השמות, מוסרה – מוסרות, בארות בני יעקן – בני יעקן, ולפי״ז בין בארות ומוסרה היה הר ההר, וכשהלכו מבארות בני יעקן ללכת למוסרה ובאו באמצע הדרך להר ההר שם מת אהרן. ובכ״ז נראה דניחא להו לחז״ל לפרש דמוסרות היינו מוסרה ובארות בני יעקן היינו בני יעקן משום דאל״ה לא הוי משתמיט התורה לזכור שניהם בסדר המסעות בפ׳ מסעי.
3. נראה דדייק ענין הסמיכות משום דאי לא לדרשה באה אין שייכות כלל מיתת אהרן לענין פרשה זו. וטעם הדמיון זל״ז דכמו בשבירת הלוחות ח״ו אפסה תורה כך במיתת ת״ח, וכמ״ש בקדושין ס״ו א׳ בינאי המלך שרשע אחד יעץ אותו להרוג את חכמי ישראל, אמר לו, תורה. מה תהא עליה, יעו״ש. והארכנו בזה באחד מקונטרסי אגדה שלנו באגרתא דהספדא, וכאן אין המקום גורם להאריך.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טוברשב״םאבן עזראר״י בכור שורחזקוניקיצור פענח רזארמב״ןר׳ בחייהדר זקניםדעת זקניםטור הפירוש הארוךטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריהכלי יקרשפתי חכמיםהרכסים לבקעהר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״בהואיל משהרד״צ הופמןתורה תמימההכל
 
(ז) מִשָּׁ֥⁠ם נָסְ⁠ע֖וּ הַגֻּ⁠דְגֹּ֑דָה וּמִן⁠־הַגֻּ⁠דְגֹּ֣דָה יׇטְבָ֔תָהא אֶ֖רֶץ נַ֥חֲלֵי מָֽיִם׃
From there they traveled to Gudgodah; and from Gudgodah to Jotbathah, a land of brooks of water.
א. יׇטְבָ֔תָה לגבי הקמץ ראו בהערה על במדבר לג,לג.
מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריההרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מִתַּמָּן נְטַלוּ לְגֻדְגּוֹד וּמִן גֻּדְגּוֹד לְיָטְבָת אֲרַע נָגְדָא נַחְלִין דְּמַיִין.
From there they journeyed to Gudgod, and from Gudgod to Jatbath, a land flowing with streams of water.
מן תמן נטלו לגדגדה ומן גדגדה ליטבתה אארע בית נחלין דמייהב.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״ארע ... דמייה״) נוסח אחר: ״ארעא נחלין דמיין״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דמייה״) גם נוסח חילופי: ״דמיין״.
מתמן נטלו לגודגוד ומן גודגוד ליטבת ארע נגדא נחלין דמיין.
Thence they journeyed to Gudgod, and from Gudgod to Jotbath, a land flowing with streams of water.
וַרַחַלֻוא מִן תַּ׳םַ אִלַי׳ גֻ׳דג׳וּדַ וַמִן גֻ׳דג׳וּדַ אִלַי׳ יֻטבַּאתַּ אַרץֵ׳ דַ׳אתִ אַוְדִיתִ מַאאֵ
ונסעו משם1 אל הגדגד ומן-הגדגד אל יטבתה שהיא ארץ בעלת נחלי מים.
1. (מוסרה)
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ומשם חזרתם הגדגדה – הוא חר הגדגד (במדבר ל״ג:ל״ב).
ומן הגדגדה יטבתה וגומ׳ – ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאילו מת שם.
וסמך משה תוכיחה זו לשיבור הלוחות, לומר: שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב״ה כיום שנשתברו הלוחות. ולהודיעך: שהוקשה לו מה שנתנוא ראש לפרוש הימנו, כיום שעשו בו את העגל.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, אוקספורד 34, דפוסי רומא, שונצינו, סביונטה. בדפוסים מאוחרים: ״מה שאמרו נתנה״.
From there (Mosera) you returned to Gudgodah, – that is identical with Hor Hagidgod (Bemidbar 33:32).
ומן הגדגדה וגו'‏ AND FROM GUDGODAH [TO JOTBATH etc.] – And at Mosera you made a great mourning on account of the death of Aharon which was the cause of this your retreat, and it seemed to you as though he had died there" (Yerushalmi Sotah 1:10 at end; Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 15:22; cf. Tanchuma Chukkat and Pirkei DeRabbi Eliezer 17; see Rashi on Bemidbar 21:4).
Moshe placed this reproof immediately after the mention of the breaking of the tablets to indicate that the death of the righteous is as grievous before the Holy One, blessed be He, as the day on which the tablets were broken, and to tell you that is was displeasing to Him when they said,⁠"Let us set up a head (another god; see Rashi on that verse)" (Bemidbar 14:4) in order to part from Him, as was the day on which they made the golden calf (Vayikra Rabbah 20:12).
פס׳: משם נסעו הגדגדה – בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי.
משם נסעו הגדגדה – איננו חור הגדגד (במדבר ל״ג:ל״ב), רק הוא שם כלל: צלמונה גם פונון ואובות (במדבר ל״ג:מ״ב-מ״ג).
ויטבתה – הוא המקום הנקרא באר, כי כן כתוב: ומשם בארה (במדבר כ״א:ט״ז).
וזה טעם ארץ נחלי מים – כי במשענותם כרו הנדיבים (במדבר כ״א:י״ח) ויצאו המים.
וזה הפסוק משם נסעו הגדגדה – דבק עם: ויכהן אלעזר (דברים י׳:ו׳).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

FROM THENCE THEY JOURNEYED UNTO GUDGOD. The latter is not to be identified with Hor-haggidgad (Num. 33:32).⁠1 On the contrary, it is a general term for Zalmonah and also for Punon and Oboth (Num. 33:43,44).⁠2
[TO JOTBAH.] Jotbah is the place that is also called Beer,⁠3 for Scripture reads, And from thence to Beer (Num. 21:16). This is what a land of brooks of water (v. 7) refers to, for the nobles of the people dug it with their staves and water came forth (Num. 21:18). This verse, namely, From thence they journeyed unto Gudgod is connected to and Eleazar…ministered (v. 6).⁠4
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

1. To which Israel journeyed from Bene-jaakkan.
2. Numbers tells us that Israel journeyed from Mount Hor to Zalmonah, Punon and Oboth (Num. 33:43,44).
3. Hebrew, be'er (well). It is not to be identified with Jotbah in Num. 33:33 to which Israel journeyed from Hor-haggidgad.
4. In other words, Israel did not backtrack after Aaron's death, for the journey to Gudgod, took place after Aaron died. See note 28.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

משם נסעו הגדגדה – הפסוק מתחיל במ׳ ומסיים במ׳ לומר שכל מ׳ שנה היתה הבאר עמהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח.
וכן אמרו משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה שהוא ארץ נחלי מים כלה. והוא המורה שהיה ענין מי מריבה לאהרן תואנה לא סבה עצמית. הנה בזה זכר העונש אשר קבל אהרן על מה שנגעו ידיו במעשה העגל.
משם נסעו הגדגדה – לרעות צאן.
ומן-הגדגדה יטבתה ארץ נחלי-מים – שכל אותם המקומות הנזכרים עתה היו ארץ נחלים, נכונים למרעה הצאן, ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק ולא לכבודו ולכבוד בנו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

קשה מיתתן של צדיקים וכו׳. פירוש, כמו הלוחות שהם מעשה אלקים (שמות לב, טז), לא היו מדברים גשמים שהם בעולם הזה, רק מדברים שהם אלקים, כן נפש הצדיק, נשמתו אלקית בלתי גשמית, והדברים אלקיים אין ראוי שיהיה הפסד להם:
שאמרו נתנה ראש כיום שעשו את העגל. והיינו טעמא, שרצו לעשות עבודה זרה, כמו שפירש רש״י בפרשת שלח (במדבר יד, ד):
משם – מבארות בני יעקן נסעו בראשונה בלכתם לקדש, הגדגודה – הוא חור הגדגוד.
ומשם יטבתה, שגם היא ארץ נחלי מים, כן גבר חסדו ית׳ עליכם לכל צרכיכם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) משם נסעו – ומביא ראיה שלא בעבור חטא מי מריבה מת אהרן כי עיקר הענין של מי מריבה היה רק עלילה כי הארץ ההיא עד יטבתה שהיה סמוך לקדש היה ארץ נחלי מים ולא היה צריך כלל להוציא מים מן הסלע כי היו קרובים לנחלי מים, וא״כ כל ענין הכאת הסלע היה רק עלילה כדי לתלות מיתת משה ואהרן בענין קל לכבודם, שלא לאמר שמתו בעבור חטאים קודמים:
משם נסעו הגודגדה: היינו ״חור הגדגד״. ולאותו מקום שבו בשובם שנית ממוסרות מקום הספדו של אהרן וקבורתו של כוח הגדול בהוראה. ולא שבו עתה דרך בני יעקן אלא ממוסרה לחור הגדגד. ונקרא עתה ״הגודגדה״ מלשון ׳גדוד׳, ללמד שמעתה שמת אהרן הרי לצורך קיום ההוראה בישראל ההכרח להרבות גדודי תלמידים וישיבות בדיבוק חברים ופלפול תלמידים.
ומן הגודגדה יטבתה ארץ נחלי מים: אחר שמצליחים בלימוד ישיבות גדוד תלמידים, סר ׳מוסר׳ העוני, ומגיעים לעושר וכבוד. ומשום הכי נקרא זה המקום השלישי שקבלו עמל תורה ״יטבתה״. והראו מן השמים סימן לדבר שנמצאו שם ״נחלי מים״, וכמו שהיה כן בתחילת בואם למדבר, שמתחילה באו למרה, ואחר כך לאילים בשביל זה האות, כמו שכתבתי בספר שמות (טו,כז) בשם המכילתא, עיי״ש. כן הזמין ה׳ לפני ישראל שמות המקומות והנמצא שם להיות לאות. {מעתה מבואר סמיכת הדברים לענין הקודם, לבאר דרכה של תורה בעינוי ויסורים עד הגיעו לכבוד}.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

מקבילות במקראתרגום אונקלוסתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)רס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתר׳ יהודה אבן בלעםרש״ילקח טובאבן עזראר״י בכור שוררמב״ןטור הפירוש הקצרר״י אבן כספירלב״ג תועלותעקדת יצחק פירושאברבנאלר״ע ספורנושיעורי ספורנוגור אריההרכסים לבקעהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144