השומרוני משנה את הפסוקים האלה על פי
במדבר ל״ג:ל״א והלאה. נראה שזאת היא הגהה שרירותית, כדי לסלק את הסתירה בין מה שנאמר כאן לבין מה שנאמר שם, דבר אשר כל המפרשים כבר התקשו בו. רש״י כבר הקשה כאן שלש קושיות:
1) איך שייכים הפסוקים האלה כאן להמשך?
3) כאן נאמר שבני ישראל נסעו מבארות בני יעקן למוסרה, ואילו ב
במדבר ל״ג:ל׳ כתוב להיפך, שנסעו ממוסרה לבני יעקן. עיין התירוצים של רש״י והראב״ע, שהם דחוקים מאד.
מה שנוגע לשאלה הראשונה, הדבר ברור, שהפסוקים ו׳-ז׳ מפסיקים את המשך הנאום, ורק בשעת כתיבת התורה הוכנסו כאן על ידי משה רבינו. השאלה היא רק, לאיזו מטרה הוכנסו הפסוקים האלה כאן? יתכן שהטעם הוא זה: משה רבינו סיפר ״ואשים את הלוחות בארון וגו׳ ויהיו שם כאשר צוני ה׳. בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה״. כאן לא הזכיר משה רבינו את הכהנים שגם הם נבחרו בזמן ההוא, אלא את שבט לוי בכלל. אבל מן הראוי היה להוסיף כאן הזכרת הכהנים, עוד לפני בני לוי.
אילו היה משה רבינו מזכיר בנאומו את הכהנים בפני עצמם, היה אומר במקום הפסוקים ו׳-ז׳ כלשון הזה: ״בעת ההיא בחר ה׳ באחי אהרן לכהן, וכאשר מת במוסרה כהן בנו אלעזר תחתיו״. אבל בנאום הזה לא רצה משה רבינו להזכיר בפירוש את כהונתו של אהרן, שהרי כמה פסוקים לפני זה
(דברים ט׳:כ׳) הזכיר ״ובאהרן התאנף ה׳ מאד להשמידו״. ניגוד מסויים יש כאן בין אהרן ובין שבט הלוי. שבט לוי לא חטא בעגל, בעוד שאהרן מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כאן עבירה. שבט לוי נבחר בגלל נאמנותו. אהרן נבחר להיות כהן, על אף חטאו. זכויות אחרות גרמו לכך. האם היה על משה להזכיר ששבט לוי נבחר בשביל נאמנותו לה׳, ויחד עם זאת להזכיר שאהרן נבחר להיות כהן גדול, אחרי שרק ברגע הזה הזכיר משה רבינו שה׳ התאנף באהרן? מאחר שהכהנים לא נזכרו בשעת הנאום, צירף משה רבינו את הסיפור הזה כאן, כי ממנו משתמע ממילא, שאהרן ואחריו אלעזר בנו נבחרו על פי ה׳ להיות כהנים.
עכשיו מוטל עלינו רק לפתור את הסתירות שבפסוקים בבמדבר ובדברים. הנגסטנברג צודק באמרו, שגם מבקרי המקרא צריכים למצוא כאן פתרון שהרי אין להעלות על הדעת שבנוגע לעובדה כזאת כמו מיתת אהרן תהא סתירה ממש בתורה. כן צודקים הנגסטנברג (עמוד 429), קייל (לבמדבר) ושולץ (לדברים) כשהם סבורים, שבספר דברים אין הכוונה לאותו המסע שבספר במדבר. קודם כל יש להעיר שמוסרה הוא זהה עם הר ההר. בני ישראל לא חנו על הר ההר ממש כאשר מת אהרן, שהרי מבואר ב
במדבר כ ושם לג שאהרן עלה אל הר ההר מן המחנה. יתכן שמקום חניית בני ישראל היה נקרא מוסרה. אבל בבמדבר, שעיקר כוונת הסיפור היא לספר מיתת אהרן, נקרא מקום החנייה הר ההר, על שם מקום מיתת אהרן שהוא העיקר (כעין מה שמצינו בסיפור מתן תורה, שהררי חורב נקראים על שם סיני שעליו ניתנה התורה).
יש להוכיח שמוסרה היתה קרובה להר ההר, שהרי בני יעקן, שהוא מקום החנייה הסמוך למוסרה (לפי שני הסיפורים), היה בכל אופן בקרבת הר ההר, שהרי ב
בראשית ל״ו:כ״ז כתוב שעקן (הנקרא ב
דברי הימים א א׳:מ״ב יעקן) הוא מזרע שעיר החורי, ובוודאי המקום הנקרא בני יעקן נמצא בארץ שעיר; גם הר ההר נמצא בגבול ארץ אדום
(במדבר ל״ג:ל״ז), דהיינו בקרבת בני יעקן.
מעכשו זכינו להווכח, כי אין כל סתירה בין שתי הידיעות שנמסרו לנו על מקום מיתת אהרן, אולם עדיין נשארת השאלה, מפני מה נזכרו ב
במדבר ל״ג:ל״א-ל״ח התחנות מוסרות, בני יעקן, חור הגדגד ויטבתה, מבלי להזכיר שם מיתת אהרן, ואחרי ארבעה מסעות נוספים נזכר הר ההר, בציון העובדה ששם מת אהרן. כלום אין מכאן ראיה שמוסרות והר ההר אינם זהים?
כדי לענות על שאלה זאת, נעיין קצת בפרשת המסעות ב
במדבר לג. הנה כתוב בפסוקים לו־לז: ״ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש. ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום״. מקום תחנות אלה ידוע לנו בערך. עציון־גבר היא עיר־מסחר ידועה במפרץ הים האילתי, אשר משם שלח שלמה המלך את אניותיו לאופיר
(מלכים א ט׳:כ״ו). לעומת זאת נמצאת קדש בגבול הדרומי של ארץ ישראל (
במדבר ל״ד:ד׳,
יהושע ט״ו:ג׳). מכאן נשתלחו המרגלים
(במדבר י״ג:כ״ו). אבל הרי קשה להניח, שבני ישראל נסעו בבת אחת מעציון גבר שעל יד ים סוף עד קדש.
ב
דברים א׳:ב׳ כתוב, שמחורב עד קדש הוא מהלך אחד עשר יום, וכן הוא עוד בזמננו, כעדות הנוסעים החדשים. עציון־גבר נמצאת בערך בחצי הדרך בין הקצה הדרומי של חצי האי סיני והגבול הדרומי של ארץ ישראל. אם כן מעציון־גבר עד קדש הוא מהלך של חמשה או ששה ימים לפחות. כמו כן יש לעמוד על כך, שהמסעות מעציון גבר לקדש ומקדש להר ההר אינם באותו הכוון. המסע הראשון הוא מדרום לצפון, בעוד שהמסע מקדש להר ההר הוא בכוון דרומי, שהרי כאשר היו בני ישראל בקדש הוצרכו לפנות דרומה כדי לסוב את הר שעיר. נמצינו לפי זה למדים שני דברים מן הפסוקים לו־לז:
1) שהמסעות ב
במדבר לג לא היו כולם באותו הכוון,
2) שלפעמים מדלג הכתוב על תחנות ביניים.
ודאי ישנן תחנות רבות בין עציון־גבר לקדש. יש לפרש בפשטות כדעתם של הנגסטנברג ושולץ, שתחנות ביניים אלה לא נזכרו, מכיון שכל התחנות הללו, מקדש עד עציון־גבר, כבר נזכרו למעלה, והמסע מעציון גבר עד קדש עבר על יד אותם המקומות שכבר עברו בהם תחילה בשעת נסיעתם מצפון לדרום. כי אם נעיין במסעי המדבר של ישראל, נמצא שהיו פעמיים בקדש: בפעם הראשונה מיד בשנה השניה לצאתם ממצרים, כאשר נשלחו מכאן המרגלים. כיון שנגזר עליהם בחטאיהם שלא יכנסו לארץ הקדש, צוה אותם ה׳ לחזור לים סוף
(במדבר י״ד:כ״ה), וכאשר הוכו המעפילים, חזרו באמת לים סוף, כמצוות ה׳
(דברים ב׳:א׳). כמובן באו במסעם זה חזרה עד עציון־גבר.
בשנה האחרונה של מסע־המדבר מצינו שוב שכל העדה היתה בקדש
(במדבר כ׳:א׳). לדעת רוב החוקרים היו בני ישראל פעמיים בקדש. כל ההשערות האחרות אינן מתקבלות על הדעת כלל, כמו שהוכיח כבר קורץ (געש. 2 67) בהוכחות חותכות. בשעה שחנו בני ישראל בקדש בפעם השניה, שלחו מלאכים אל מלך אדום וביקשו ממנו מעבר, וכאשר סירב, הוכרחו לחזור עוד הפעם דרומה. אבל בפעם הזאת לא נסעו עד למפרץ הים האילתי, אלא רק עד קצה הר שעיר, כדי להקיף את ההר הזה ולהתקדם בכוון צפוני לארץ ישראל, כשהם נוסעים ממזרח לאדום. בשעת חזרה שניה זאת דרומה, הוכרחו בני ישראל לעבור תחנות רבות אשר כבר חנו בהן בשעת החזרה הראשונה, אבל תחנות אלה אינן מוזכרות פעם שניה בפרשת מסעות ב
במדבר לג; רק המסע להר ההר — הזהה עם מוסרה — נזכר עוד הפעם, מפני ששם אירע מאורע חשוב בשעת חזרה שניה זאת, דהיינו מיתתו של אהרן.
מעתה הכל ברור לנו ב
במדבר ל״ג עד פסוק ל״ה המסיים ״ויחנו בעציון גבר״ נזכרים המסעות: 1) ממצרים עד סיני, 2) מסיני עד קדש, 3) מקדש בחזרה דרומה לעציון־גבר על יד ים סוף. אחרי כן נזכרת בפסוק אחד (פסוק ל״ו) ההתקדמות המחודשת צפונה מעציון־גבר עד קדש (ויסעו מעציון גבר). אחרי כן מתאר הכתוב את החזרה השניה דרומה (פסוק ל״ז והלאה), שהיו מוכרחים לעשותה מחמת סירובה של אדום לתת להם מעבר; כמו כן ההתקדמות מן הצד השני של ארץ אדום. בשעת חזרה שניה זאת מת אהרן בהר ההר, אותה התחנה הנזכרת כבר אצל החזרה הראשונה בשם מוסרות כיון שהר ההר לא היה אז עדיין חשוב כל כך. ורק עם מיתת אהרן נקראה התחנה על שמו.
לפי המבואר עד הנה, אין לתמוה, שבספר דברים נזכרות אצל מוסרה (דהיינו הר ההר) התחנות בני יעקן, גדגד ויטבת. הן היו נזכרות גם בבמדבר אחרי הר ההר לולא היו נזכרות כבר בחזרה הראשונה.
נשאר לנו לענות עוד לשאלה, מפני מה כתוב בבמדבר שבני ישראל נסעו ממוסרות לבני יעקן, ובדברים כתוב שנסעו מבארות בני יעקן למוסרה. תשובות שונות ניתנו לשאלה זאת. הרשב״ם מפרש בפשטות, ש״בארות בני יעקן מוסרה״ הנזכר בדברים הוא שם אחד, כלומר בארות בני יעקן שהוא על יד מוסרה. לפי זה נמצא, ש״בארות בני יעקן זהה עם ״הר ההר״, דבר המתאים מאד לדברינו הנ״ל. אבל בכל זאת יש לנו טענות כבדות משקל נגד פירוש זה:
1) הלא ״בארות בני יעקן הוא כבר שם עם פירוש (כלומר בארות שעל יד בני יעקן) אם כן למה לנו עוד פירוש נוסף ״מוסרה״?
2) נצטרך לפרש בדוחק, שב
דברים י׳:ו׳, הפסוק ״שם מת אהרן וגו׳ ״ הוא מאמר מוסגר, ואחרי מאמר מוסגר קצר זה מתחיל המשפט מחדש ״משם נסעו״.
הנגסטנברג ושולץ סבורים, שבני יעקן, ב
במדבר ל״ג:ל״א, זהה עם קדש, שנקרא רק אחרי כן בשם זה. לפי זה בני יעקן היא התחנה אשר משם מתחיל המסע אחורנית. לדבריהם מוסרה היא דרומית לבני יעקן. בבמדבר נזכר תחילת המסע מדרום לצפון, דהיינו ממוסרה לבני יעקן. מכאן חזרו דרומה ובמוסרה עברו שוב על יד חור הגדגד ומשם הגיעו ליטבת. אבל בדברים מסופר רק בקיצור על החזרה השניה מצפון לדרום; אז באו רק מבני יעקן למוסרה, משם הגדגדה ומשם יטבתה. אולם קורץ
(שם) כבר הוכיח, כי סברתו של הנגסטנברג שבני יעקן היא קדש, יש בה קשיים רבים, ואין אפשרות להחזיק בדעה זאת. על כן טוען קורץ בפשטות, כי אין לקבוע בבירור את מקום המצאן של התחנות הנזכרות ב
במדבר ל״ג, כי במשך יותר משלשים שנה נדדו ישראל במדבר הנה והנה ולא נסעו תמיד בדרך ישרה, לפעמים פנו הצדה ולפעמים גם אחורנית, כפי שגזרה חכמתו ית׳.
אבל בשעת החזרה השניה נסעו בדרך הקצרה ביותר דרומה. לפי זה יתכן שמוסרה היא דרומית מבני יעקן; ובכל זאת נסעו בני ישראל בשעת החזרה הראשונה ממוסרות לבני יעקן, כיון שפנו כאן אחורנית.
עוד מוצא מן הסבך בוחר לו קורץ על ידי ההשערה, ״שאי אלה מן השמות הנזכרים שימשו בתור שמות של איזה ואדי (נחל) לכל אורכו, על כן יתכן שבפעם הראשונה הגיעו לואדי הזה במקום אחד, ובפעם השניה במקום אחר״. לדעתי הפירוש הפשוט הוא, ש״בארות בני יעקן״ שבספר דברים, אינו זהה לגמרי עם ״בני יעק״; אלא ש״בארות בני יעקן״, מציינת את העיר ״בארות״ בשטח בני יעקן (השוה רבת בני עמון), ואילו ״בני יעקן סתם מציין את כל ארץ בני יעקן. נניח שהעיר בארות היתה בצפונה של ארץ בני יעקן, מוסרה גבלה עם אמצע השטח שלהם ואילו התחנה ״בני יעקן״ הנזכרת בבמדבר היתה בדרומה של ארץ בני יעקן. אם כן יש לפרש בפשטות, שבשעת החזרה הראשונה באו בני ישראל ממוסרות לבני יעקן ובשעת החזרה השניה מבארות למוסרה. לפי זה עברו בני ישראל פעמיים בארץ בני יעקן, בפעם הראשונה בחלק הדרומי, ובפעם השניה בחלק הצפוני.
ארץ נחלי מים – נראה שזה הוא נימוק לקריאת שם יטבת. אולי חנו בני ישראל שם זמן מסויים ושהו שם שלשים ימי אבלו של אהרן
(במדבר כ׳:כ״ט).