פרשת נסכים – בה״ג מניין המצוות פרשה ל״ו
(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖הי״י֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
Hashem spoke to Moses, saying,
And the Lord spoke with Moshe, saying:
And the Lord spoke with Mosheh, saying:
כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם – הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים, {א} לְמוּלוֹ, {ב} וְלִפְדּוֹתוֹ, {ג} וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, {ד} וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, {ה} וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. וְהַבֵּן אַף הוּא חַיָּב לְכַבֵּד לְאָבִיו. וּכְתִיב ״כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָל אוֹתָם עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ה׳:ב׳) ״מוֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית״. וּפָדָה אוֹתָם, ״אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם״. וְלִמְּדָם תּוֹרָה, (ישעיהו מ״ח:י״ז) ״אֲנִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל״, (דברים ל״א:י״ט) ״וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְלִמְּדָם אֻמָּנוּת, ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם״. הִשִּׂיאָם אִשָּׁה, (בראשית א׳:כ״ח) ״פְּרוּ וּרְבוּ״. וּמָה עִסְקוֹ שֶׁל בֶּן כְּשֶׁאָבִיו מְחַבְּבוֹ, מְחַשֵּׁב וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ מְסֻיָּם מִכָּל אֶחָיו, כָּךְ (ישעיהו ס״א:ט׳) ״כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה׳ ״. וּמֵהֵיכָן הָאֻמּוֹת יוֹדְעִים שֶׁהֵם בְּנֵי מִשֶּׁיִּירְשׁוּ נַחֲלַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל״ב:ח׳) ״בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם״ וְגוֹ׳, וְאוֹמֵר ״וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה״. וְאוֹמֵר (ירמיהו ג׳:י״ט) ״אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים״, בַּמָּה אֲנִי מוֹדִיעַ שֶׁאַתֶּם בָּנַי, ״וְאֶתֵּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה״. וּמָה עִסְקוֹ שֶׁל אָב בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ, מַעֲלֶה לוֹ דּוֹרוֹן, אַף אַתֶּם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ... וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״. דָּבָר אַחֵר: ״כִּי תָבֹאוּ אֶל (ה)אֶרֶץ״, עַם חָבִיב לְאֶרֶץ חֲבִיבָה, יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ו׳:ט׳) ״אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי״, ״וּבְךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (דברים א׳:י״ב) ״אֶרֶץ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ״. (תהלים שם) ״וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וְגוֹ׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו״. הַתּוֹרָה נִקְרֵאת זֹאת, (דברים ד׳:מ״ד) ״וְזֹאת הַתּוֹרָה״, וּכְתִיב ״זֹאת הָאָרֶץ״ וּכְתִיב (שיר השירים ג׳:ו׳) ״מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר״ וְגוֹ׳.
תַּנְיָא: לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בִּיאָה וּמוֹשָׁב, אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר יְרֻשָּׁה וִישִׁיבָה דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ מוֹשָׁבוֹת וְנוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַר לוֹ, חָדָא דַּאֲנָא בִּיאָה וּמוֹשָׁב קָאַמִינָא, וְעוֹד שַׁבָּת מִקַּל וָחֹמֶר נַפְקָא וּמַה מִצְווֹת קַלּוֹת נוֹהֲגוֹת בֵּין בָּאָרֶץ וּבֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שַׁבָּת חֲמוּרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. בְּמַאי קָמִיפְלְגֵי, אִי קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר קָמִיפְלְגֵי, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר, לֹא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר, קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַפִּיק מֵאִידָךְ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ בִּיאוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפֵרֵט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן לְאַחַר יְרוּשָׁה וִישִׁיבָה, אַף כָּל לְאַחַר יְרוּשָׁה וִישִׁיבָה. וְאִידָךְ, מִשּׁוּם דַּהֲוֵי מֶלֶךְ וּבִּיכּוּרִים שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד וְאֵין מְלַמְּדִין. וְאִידָךְ, צְרִיכֵי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא בִּכּוּרִים וְלֹא כְּתִיב מֶלֶךְ הֲוָה אֲמִינָא מֶלֶךְ [דְּדַרְכּוֹ] לִכְבֹּשׁ לְאַלְתָּר, וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא [מֶלֶךְ וְלֹא] בִּכּוּרִים, הֲוָה אֲמִינָא בִּכּוּרִים דְקָא מִתְהַנִי לְאַלְתָּר. וְאִידָךְ, נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא מֶלֶךְ וְלֹא בָּעִי בִּכּוּרִים, וַאֲנָא אֲמִינָא וּמַה מֶּלֶךְ דְלִכְבוֹשׁ לְאַחַר יְרוּשָׁה וִיְשִׁיבָה, בִּכּוּרִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְאִידָךְ, אִי כְּתִיב הָכִי הֲוָה אֲמִינָא מִידִי דַּהֲוָה אֲחַלָה קָא מַשְׁמָע לָן.
תַּנְיָא אִידָךְ, ״וְכִי תָבֹאוּ״ לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים בְּבָמָה גְּדוֹלָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבָמָה קְטַנָּה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם, בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת לְכֻלְּכֶם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: וְכִי תָבֹאוּ לְהַטְעִינָהּ נְסָכִים בְּבָמָה קְטַנָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְבָּמָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם הֲרֵי בְּבָמָה הַנּוֹהֶגֶת בְּכָל מוֹשָׁבוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר, וּלְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא קָרְבוּ נְסָכִים בַּמִּדְבָּר.
אָמַר אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב הַיָּחִיד בִּנְסָכִים אֶלָּא מִבִּיאָתָן לָאָרֶץ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ עַל הַנְּסָכִים שֶׁהֵם קְרֵבִין בְּבָמָה. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהָיָה בַּדִּין, הוֹאִיל וּמָצִינוּ שֶׁרִבָּה כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים מִכְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, כָּךְ נְרַבֶּה נִסְכֵי בֵּית עוֹלָמִים מִנִּסְכֵי אֹהֶל מוֹעֵד, תַּלְמוּד לוֹמַר וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה כְּלֵי בֵּית עוֹלָמִים מִכְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, לֹא רִבָּה הַכָּתוּב נִסְכֵי בֵּית עוֹלָמִים מִנִּסְכֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – מִשֶּׁל צִבּוּר הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא מִשֶּׁל יְחִידִים, וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים, וְלֹא מִשֶּׁל נָשִׁים, וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים. מִנַּיִן לְרַבּוֹת גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ יִשְׁתַּתְּפוּ, אָמַרְתָּ וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה, לְרַבּוֹת יְחִידִים, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְרַבּוֹת גֵּרִים, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְרַבּוֹת נָשִׁים וַעֲבָדִים. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְעוֹלוֹת נָכְרִים, לְעוֹלוֹת תּוֹשָׁבִים, לְעוֹלוֹת הַנִּמְצָאוֹת, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ עוֹלָתוֹ וּבָרַח. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִין נְסָכִים לְשַׁלְמֵי נָכְרִים, וּלְשַׁלְמֵי תּוֹשָׁבִים, וְלִשְׁלָמִים הַנִּמְצָאִים, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁהֵנִיחַ שְׁלָמָיו וּבָרַח.
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִים שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים מֶלַח שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מוֹלְחִין בּוֹ חַטְּאוֹתֵיהֶם וּמִנְחוֹתֵיהֶם וּמוֹלְחִין בּוֹ אֶת הָעוֹרוֹת. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים עֵצִים שֶׁיְּהוּ הַכֹּהֲנִים מְבַשְּׁלִין בּוֹ אֶת חַטְּאוֹתֵיהֶן וּמִנְחוֹתֵיהֶן, וְעוֹשִׂין בּוֹ מְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד לְהִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ שׁוֹקְלִין שְׁקָלִים וְלוֹקְחִים פָּרַת חַטָּאת, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְעַל יְדֵי כֹּהֵן הַמְּאַבֵּד, וְעַל יְדֵי מִי שֶׁשִּׁנָּה וְעָשָׂה חַטַּאת הָעוֹף לְמַעְלָה, וְחַטַּאת בְּהֵמָה לְמַטָּה, חוֹבָה כִּנְדָבָה וּנְדָבָה כְּחוֹבָה, וּלְבוּשֵׁי כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיּוֹם הַכִּיפּוּרִים, וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת וְלֹא מִנּוּ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו.
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ – קַבֵּל עָלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא תָּבוֹא לָאָרֶץ. יָכוֹל כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לָאָרֶץ יְהוּ חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם חַיָּבִין לְהַקְרִיב נְסָכִים, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם אֵין לִי אֶלָּא בֵּית הַבְּחִירָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת בָּמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ לְרַבּוֹת בָּמָה אֵלּוּ דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל יַעֲשׂוּ בָּמָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְיַקְרִיבוּ עָלֶיהָ נְסָכִים, אָמַרְתָּ, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם אַתֶּם עוֹשִׂין בָּמָה, וְלֹא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
עֹלָה אוֹ זֶבַח – אַחַר שֶׁיִּזָּבְחוּ הָאִשִּׁים יִקְרְבוּ הַנְּסָכִים, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים. יָכוֹל אִם קָדְמוּ נְסָכִים לָאִשִּׁים יְהוּ כְּשֵׁרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ ״, אִם עָשִׂיתָ רֵיחַ נִיחוֹחַ הַנְּסָכִים בָּאִין, וְלֹא בִּזְמַן שֶׁיִּקְדְּמוּ לָאִשִּׁים.
וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה – יָכוֹל כָּל הָעוֹלָה לָאִשִּׁים יְהֵא טָעוּן נְסָכִים, וַאֲפִלּוּ מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. שְׁלָמִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶבַח״. תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״, יָכוֹל שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה אַף בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח חַטָּאת וְאָשָׁם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִּנְדָבָה״, בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאֵין בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה אֵין טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ, (וְלֹא) אוֹצִיא אֶת חוֹבוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת הָרֶגֶל בָּרֶגֶל, וּמַאי נִיהוּ עוֹלַת רְאִיָּה וְשַׁלְמֵי חֲגִיגָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם״, כָּל הַבָּא בְּמֹעֲדֵיכֶם טָעוּן נְסָכִים. מַשְׁמָע לְהָבִיא אֶת אֵלּוּ, אָבִיא שְׂעִירֵי חַטָּאת הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה בָּרֶגֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח״, בֶּן בָּקָר בִּכְלָל הָיָה וְלָמָּה יָצָא, לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מַה בֶּן בָּקָר מְיֻחָד בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף כָּל בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה.
לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״עֹלָה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ עוֹלַת הָעוֹף בְּמַשְׁמָע, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר זֶבַח, וְעוֹף אֵינוֹ זֶבַח. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א׳:ב׳) ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן״, יָכוֹל הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״, רָצָה אֶחָד מֵבִיא רָצָה שְׁנַיִם מֵבִיא. וְרַבִּי יוֹנָתָן, לָמָּה לִי קְרָא, הָא אָמַר עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב יַחְדָּו. אִצְטְרִיךְ סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וּכְתִיב ״[וּ]מִן הַצֹּאן״, כְּמָאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי. וּלְרַבִּי יֹאשִיָּה [דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֹא כְּתִיב יַחְדָּו כְּמַאן דִּכְתִיב יַחְדָּו דָּמִי], לִבָּעֵי קְרָא, הָא כְּתִיב (ויקרא א׳:ג׳) ״וְאִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר״ וְגוֹ׳ ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ״, וְאִידָךְ, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָמָא לֹא, קָא מַשְׁמָע לָן.
תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ זֶבַח״. אַטּוּ תּוֹדָה לָאו זֶבַח הוּא, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְאַיְיתִי לֶחֶם בַּהֲדֵיהּ וְלֹא תִּבָּעֵי נְסָכִים, וּמַאי שְׁנָא מֵאֵיל נָזִיר [דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ לֶחֶם וּבָעֵי נְסָכִים], סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הוֹאִיל וְהָתָם שְׁנֵי מִינִין, וְהָכָא אַרְבַּעַת מִינִין, קָא מַשְׁמָע לָן. וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה וְלֹא בָּעֵי עוֹלָה, אִי לֹא כְּתִיב עוֹלָה הֲוָה אֲמִינָא, וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ כְּלָל, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה פְּרָט, לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא, אוֹצִיא חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֵן בָּאִין עַל חֵטְא, אָבִיא בְּכוֹר מַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁאֵין בָּאִין עַל חֵטְא, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״. הַשְׁתָּא דְּכָתַב רַחֲמָנָא עֹלָה כְּלָל וּפְרָט מַאי מְרַבִּית בֵּיהּ, מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, אַף כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב וְעוֹמֵד, לְהָבִיא וְלָדוֹת קָדָשִׁים, וּתְּמוּרָתָן, וְעוֹלָה הַבָּאָה מִן הַתְּמוּרוֹת, וְאָשָׁם שֶׁנִּתָּק לְרַעְיָה, וְכָל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַרְתָּ אוֹ לִדְרָשָׁא, לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה לָמָּה לִי, לְחַלֵּק אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא עַד דְּמַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה לֹא מַיְיתִי נְסָכִים, קָא מַשְׁמָע לָן דְּאִי אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, וְאִי אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ בָּעֵי נְסָכִים, הַנִיחָא לְרַבִּי יַאשְׁיָּה אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא אַיְיתִי נֵדֶר לְחוּדֵיהּ אַיְיתִי נְדָבָה לְחוּדֵיהּ לִבָּעֵי נְסָכִים, אַיְיתִי נֵדֶר וּנְדָבָה תְּסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן.
אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם – לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה בְּנֵדֶר וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי אִפְּכָא, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמֵּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם נֵדֶר אֶחָד וְשֵׁם נְדָבָה אַחַת הִיא וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן.
״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זֶבַח״ (להלן פסוק ח) לָמָּה לִי, אִצְטְרִיךְ, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בְּנֵדֶר, אִי נַמִּי עוֹלָה וּשְׁלָמִים בִּנְדָבָה, אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת אַחַת בְּנֵדֶר וְאַחַת בִּנְדָבָה שֵׁם עוֹלָה אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד קָא מַשְׁמַע לָן. (להלן פסוק ח) ״לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ שְׁלָמִים״ לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה [אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים חָדָא בְּנֵדֶר וְחָדָא בִּנְדָבָה], אֲבָל הֵיכָא דְּקָא מַיְיתִי שְׁתֵּי עוֹלוֹת בְּנֵדֶר וּשְׁתֵּי עוֹלוֹת בִּנְדָבָה, אִי נַמִּי שְׁנֵי שְׁלָמִים בְּנֵדֶר וּשְׁנֵי שְׁלָמִים בִּנְדָבָה, שֵׁם עוֹלָה וְשֵׁם נֵדֶר אַחַת הִיא, וּתְסַגִּי לֵיהּ בִּנְסָכִים דְּחַד, קָא מַשְׁמָע לָן. וְרַבִּי יַאשְיָּה הַאי מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן לָמָּה לִי, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי בִּתְרֵי מִינֵי אֲבָל בְּחָד יָבִיא שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד.
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא א׳:י׳) ״וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה עוֹלָה חֲמוּרָה כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, פֶּסַח הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁכָּשֵׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ״, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אִסִּי בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר: לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן, מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אוֹ יָבִיא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר, וּמַה כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁהֵן נִזְקָקִין לָבוֹא שְׁנַיִם כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, עוֹלָה שֶׁאֵין זְקוּקָה לָבוֹא שְׁנַיִם, אֵינָה דִּין שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחוּ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן, וְכָשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהֵם יוֹכִיחוּ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ תִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בִּשְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָן וְאֵינָן בָּאִים בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ כָּשְׁרוּ לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם. הֲרֵי חַטָּאת תּוֹכִיחַ, שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּכְשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, וְהִיא תּוֹכִיחַ לְעוֹלָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁתִּכְשַׁר לָבוֹא מִין אֶחָד, לֹא אִם אָמַרְתָּ בְּחַטָּאת שֶׁמִּעֵט הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ שֶׁאֵינָהּ בָּאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ כְּשֵׁרָה לָבוֹא מִין אֶחָד, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁרִבָּה הַכָּתוּב אֶת הֲבָאָתָהּ וּבָאָה בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, לְפִיכָךְ לֹא תִּכְשַׁר לָבוֹא אֶלָּא מִין שְׁנַיִם, הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן״ מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
יָכוֹל כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן יִטְעֹן נְסָכִים, אָמַרְתָּ ״זֶבַח״ פְּרָט לְעוֹפוֹת אוֹ ״זֶבַח״ פְּרָט לִמְנָחוֹת, ״לְפַלֵּא״ אֶת שֶׁהוּא לְפַלֵּא טָעוּן נְסָכִים, אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּא לְפַלֵּא אֵינוֹ טָעוּן נְסָכִים, ״נֶדֶר״ פְּרָט לְפֶסַח, ״נֶדֶר״ פְּרָט לְמַעֲשֵׂר. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר ״שְׁלָמִים״ פְּרָט לְחַטָּאת, ״שְׁלָמִים״ פְּרָט לְאָשָׁם. הוֹאִיל וְאֵין הַתְּמִידִים בָּאִים ״לְפַלֵּא״ יָכוֹל לֹא יִטְעֲנוּ נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֹעֲדֵיכֶם״, רִבָּה כָּל תָּמִיד וְתָמִיד. ״מִן הַבָּקָר״, פְּרָט לְכִלְאַיִם. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: ״מִן הַבָּקָר״, פְּרָט לְשׁוֹר שֶׁנָּגַח וְהֵמִית (וְיֵשׁ) [וְאֵין] לוֹ עֵדִים. ״מִן הַצֹּאן״, פְּרָט לְרוֹבֵעַ וְנִרְבָּע. וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר: ״מִן הַצֹּאן״ פְּרָט לְמֻקְצֶה, וּלְנֶעֱבָד, וְלַעֲבוֹדָה זָרָה. ״מִן הָעִזִּים״ לַחֲלֹק אֶת הַגָּנוּב וְאֶת הַגָּזֵל שֶׁיָּדְעוּ בּוֹ הָרַבִּים, וְהַשָּׂעִיר שֶׁנָּתַן רֵיחַ וְהַחוֹלֶה, ״מִן הָעִזִּים וּמִן הָעִזִּים״ לְרַבּוֹת שְׁאָר הַפְּסוּלִין.
פס׳: ויאמר ה׳ אל משה לאמר – כי תבואו אל ארץ מושבותיכם בכל מקום נאמר ארץ כנען וכאן נאמר ארץ מושבותיכם
הבטיחם שמושבותם כו׳. דהוקשה לו היאך שייך מושבותיכם דמשמע שישבו כבר ע״כ מתרץ כו׳:
הבטיחם שמושבותיכם היא ירושה מאבותיהם שנאמר (בראשית י״ג:י״ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. א״ר ישמעאל בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים כו׳. וצ״ע מאין היו להם נסכים להקריב אפילו היו מחויבים. ומצאתי בתרגום שיר השירים בפסוק צרור המור וכו׳ בכרמי עין גדי שכותב שבמדבר היו הולכין לכרמי עין גדי ולקחו משם אשכולות ענבים ועצרו מנהון חמרא ומנטפין יתיה על מדבחא ע״ש באריכות:
ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכין אלא מביאתן לארץ ואילך.
ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם – לאחר ישיבה וירושה הכתוב מדבר. ומה ענין פרשה נסכים לענין של מעלה לפי שהוא אומר וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה והבאתי אותם וידעו את הארץ אשר מאסתם בה. ובמשנה תורה מבאר זה הפסוק. (דברים א׳:ל״ט) וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה. וכיון שקבע זמן לביאתן לארץ מיד נתן להם מצות הנהוגות בארץ והמצוה הזאת תלויה לאחר ירושה וישיבה לכך נסמכה פרשת נסכין לענין של מעלה:
התועלת הששי הוא במצוות, והוא להודיע שכבר יתחייב שתבוא עם העולה והשלמים — מנחה ונסכים. וכבר זכרנו התועלת המגיע מזה בספר ויקרא.
ואחר שעשו הרשעה הזאת, ביקש הקב״ה – כי אל חנון ה׳ – לתקן כפי האפשר, ותיקן מכאן ולהבא אל באי הארץ שבקרבן יחיד נדר או נדבה יביאו הנסכים. שעד השתא לא היו באין נסכים אלא על קרבן ציבור על ׳עולת תמיד העשויה בהר סיני – ונסכו׳
להלן (כח ו-ז) ׳עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחח אשה לה׳, ונסכו רביעת ההין׳.
. והנסכים ההם היו מועילים לפי שאי אפשר שבציבור אחד לא יהיו אנשים מעטים רשעים יוצאים מן הכלל, ולכן תיקנו הנסכים בתמיד, לפי שבזכות הרבים דעדיפא היה מכפר הרשע ההוא או שנים. אבל עתה, כדי לזַכות את ישראל שהיו צריכים יותר אל כפרה, תיקן הנסכים על קרבן יחיד:
(ב) דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֣י תָבֹ֗אוּ אֶל־אֶ֙רֶץ֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃
"Speak to the Children of Israel, and tell them, 'When you have come into the land of your habitations, which I give to you,
וידבר דבר אל בני ישראל – משל צבור הנסכים באין אינן באין משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים מניין לרבות יחידים וגרים נשים ועבדים שישקלו או שישתתפו אמרת וידבר ה׳ אל משה לאמר לרבות יחידים. דבר אל בני ישראל – לרבות גרים. ואמרת אליהם – לרבות נשים ועבדים. ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר את הגדולים על ידי הקטנים להנהיגן במצות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות גוים לעולות התושבים לעולות הנמצאות ועל ידי מי שהניח עולתו וברח. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לשלמי גוים ולשלמי תושבים ולשלמים הנמצאים ועל ידי מי שהניח שלמיו וברח. דבר אל בני ישראל שיהיו שוקלין שקלים ולוקחים מלח שיהו הכהנים מולחים בו חטאותיהם ומנחותיהם ומולחין בו את העורות. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים שיהו הכהנים מבשלין בו את חטאתיהן ומנחותיהן ועושין בו מדורות בית המוקד להתחמם כנגדן. דבר אל בני ישראל שיהו שוקלין שקלים ולוקחין פרת חטאת ושעיר משתלח ועל ידי כהן המאבד ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה חובה כנדבה ונדבה כחובה ולבושי כהן גדול ביום ועשירית האיפה של כהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו.
כי תבאו אל הארץ – קבל עליך עד שלא תבא לארץ [משתבא לארץ להקריב נסכים שבזכות שתקבל עליך תבא לארץ] יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים ולא בחוצה לארץ או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה מניין לרבות במה ת״ל בכל מושבותיכם לרבות במה אלו דברי ר׳ ישמעאל. ר״ע אומר יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים אמרת לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה ולא בחוצה לארץ.
מַלֵּיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵיעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן דַּאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן.
Speak with the children of Israel, and say to them: When you shall (at last) have come into the land which I will give you,
מנחת נסכים
א. פרשה זו מדברת בדיני מנחה ונסכיה היינו ביין, בסולת ובשמן – הקרבים עם הקרבן. וכך סיכם הרמב״ם הלכות אלו על פי המפורש כאן (הלכות מעשה הקרבנות פרק ב א-ג):
היין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים.
על לשון זה תמה רדב״ז שם: ״בשלמא יין נקרא נסכים סולת למה נקראת נסכים? וי״ל דקרא הכי קרי ליה דכתיב בפ׳ פנחס וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה ... וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין וכתיב וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ, הרי לך בהדיא דיין וסולת קרי ונסכו״. והוסיף להקשות על לשון ״והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים״ – ״כיון שאין עמה יין למה נקראת נסכים? ובודאי שיש טעות סופר והגירסא הנכונה – והסולת לבדה נקראת מנחה״. אך עיין בתוספות יום טוב (שקלים ה א) שיישב וגם הוסיף: ״וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ״ש בלול בשמן״.
..
אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן צבור או קרבן יחיד ... אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאין עמהם נסכים...
ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם? שנאמר ״לפלא נדר או נדבה״ דבר הבא בנדר ונדבה – יצאו חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח הואיל ואינן באין בנדר ונדבה אין טעונין נסכים, ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראייה לנסכים? שנאמר ״או במועדיכם״.
מכיוון שהפרשה נפתחת במלים ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ תרגם אונקלוס ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ בפועל עוֹל המציין כניסה. וכן הטעים רש״י:
כי תבאו – בישר להם שיכנסו לארץ.
והנה גם להלן במצוות חלה תרגם: ״בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ״ (פס׳ יח) ״בְּמֵיעַלְכוֹן לְאַרְעָא״ בלשון כניסה [ולא: בְּמֵיתֵיכוֹן לשון הַגָּעָה וּקְרִיבָה], לשון המתיישבת עם דרשת חז״ל: ״בְּבֹאֲכֶם ללמדך שכיון שנכנסוישראל לארץ מיד נתחייבו בחלה״ (ספרי במדבר, קי). ואף שכאן לא דרשו כך, מכל מקום הואיל ומטבע הלשון ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ״ מטעים בדרך כלל את הכניסה לארץ ולא רק את הקְרִיבָה אליה, כגון ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל״ (ויקרא יט כג) – תרגומו הקבוע הוא ״וַאֲרֵי תֵיעֲלוּן לְאַרְעָא״, כשתכנסו. ומכאן גם ״עוּלוּ אושפיזין״, הכנסו.
דוק: תֵיעֲלוּן אינו לשון עליה משורש ״עלה״ העברי, אלא מגזרון ״עול״ או ״עלל״ הארמי. ההבחנה בין בָּא במשמע הִגִּיעַ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי, קָרַב שתרגומו ״אֲתָא״ לבין בָּא בהוראת נכנס המתורגם ״עָל״, נתבארה בפסוק ״בֹּא...אל התבה״ (בראשית ז א) ״עוֹל... לְתֵיבוֹתָא״.
לכן בפשטות לכאורה אין מכאן ראיה האם קרבו נסכים במדבר. אך ראה גם בהערה הבאה ״אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״.
האם הוקרבו נסכים במדבר?
ב. בספרי ובכמה מקומות בש״ס קיימת מחלוקת תנאים בפירוש ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״. רבי ישמעאל סבור שלא נתחייבו בנסכים במדבר אלא רק בארץ ורק לאחר ירושה וישיבה משבאו לשילה, וגם אז בבמת ציבור בלבד.
היינו במה גדולה ולא בבמת יחיד (במה קטנה). כיון שרבי ישמעאל דורש מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כמו ״וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ״ (דברים יז יד) כבקידושין לז ע״א: ״דתניא: ללמדך, שכל מקום שנאמר בו מושב – אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל״. וכידוע משבאו לשילה נאסרו הבמות הקטנות.
ואולם ר׳ עקיבא דורש ״בְּמוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ בכל מקום שאתם יושבים משמע, והוקרבו נסכים במדבר, וגם אחר כך בבמה קטנה שהיתה מותרת עד להקמת המזבח בשילה.זבחים קיא ע״א: ״דתניא כי תבאו – להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר, אתה אומר: בבמה גדולה, או אינו אפי׳ בבמה קטנה? כשהוא אומר: אל ארץ מושבותיכם וגו׳ אשר אני נותן לכם, הרי בבמה הנוהגת לכולכם הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל; ר״ע אומר: כי תבאו – להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר, אתה אומר: לבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה? כשהוא אומר: אל ארץ מושבותיכם, הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר; כשתמצא לומר, לדברי רבי ישמעאל – לא קרבו נסכים במדבר, ולדברי ר״ע – קרבו נסכים במדבר״.
וראוי לציין שמחלוקת זו היא רק בקרבן יחיד ורק בנדר או נדבה כמפורש בפסוק הבא ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה״ וברש״י: ״ועשיתם אשה – אין זה צווי אלא כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לה׳ ״. אבל בתמידין ומוספין פירט לך הכתוב שחייבים בנסכים גם במדבר, וכן כתב רמב״ן כאן:
כי תבאו אל ארץ מושבתיכם – אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ.על המצוות בפרשה זו אומר המדרש רבה: ״פתח ר׳ חנינא: ׳לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה הא-לוקים את מעשיך׳ (קהלת ט, ז). אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה, ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מה הוא כי כבר רצה הא-לקים את מעשיך? זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו׳.״ (פרשה יז). וביוב״ע לפסוק בקהלת: ״אמר שלמה ברוח נבואה מן קדם ה׳, עתיד מרי עלמא למימר לכל צדיקא וצדיקא באנפי נפשיה, אזיל טעום בחדוא לחמך דאתיהב לך, על לחמך דיהבת לעניא ולחשיכא דהוה כפין, ושתי בלב טב חמרך דאצנע לך בגן עדן, חלף חמרך דמזגתא לעניא ולחשיכא דהוה צהי, ארום הא כבר אתרעי קדם ה׳ עובדך טבא״.
[אמר שלמה ברוח נבואה מלפני ה׳, עתיד ריבון העולם לומר לכל צדיק וצדיק בפני עצמו, לֵך אכול בשמחה לחמך שניתן לך תמורת הלחם שנתת לעני ולמסכן שהיה רעב, ושתה בלב טוב את היין שמוצנע לך בגן עדן, תמורת היין שמזגת לעני ולמסכן שהיה צמא, ועל כן כבר נרצו לפני ה׳ מעשיך הטובים.״] התרגום מתקשה – מדוע לחם זה שייך לך? מהו לחמך ויינך, ומשיב: מה שנתת לעני, למסכן, לרעב ולצמא – שלך הוא.
ובספר ״רח״ש לבי״ לידידי ר׳ שמואל סרלואי הי״ו הטעים שעפ״י המדרש, הוא הדין גם בנחלת הארץ – ׳רצה האלקים את מעשיך, זו הכניסה לארץ ישראל׳ – ארץ ישראל נקנית בעשיה ובכניסה. ובשם הרב י.ל. מימון ז״ל נמסר שאמר שארץ ישראל נקנית כמו אשה, ״בכסף בשטר ובביאה״. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש ברוך הוא לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה.
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים, כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו ״וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״ (שמות כט מ) כי שם נאמר ״עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם״ (שמות כט מב). וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים
כך שיטת רמב״ן אבל לדעת רש״י ותוס׳ (קידושין לז ע״ב, זבחים קיא ע״א), הנשיאים הקריבו גם נסכי יין כמבואר לעיל ״ומנחתם״ (ז פז). לביאור דעת רמב״ן ראה דברי הנצי״ב ב״העמק דבר״ (נשא ז טו) וב״עמק הנציב״ לספרי (פ׳ נשא עמ׳ קפב טור א).
ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בספרי (שלח קז), בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו׳, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך.
ואולם כשם שאין להכריע מת״א ״כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – ״אֲרֵי תֵיעֲלוּן״ שהנסכים קרבו רק משעה שנכנסו לארץ (כמבואר בהערה הקודמת), אף מתרגומו ״אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ – ״לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ אין להכריע אם כוונתו ״מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ לאחר ירושה וישיבה כר׳ ישמעאל ולא קרבו נסכים במדבר, או כר׳ עקיבא ״מוֹשְׁבֹתֵיכֶם״ בכל מקום שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר. כיון ש״לַאֲרַע מוֹתְבָנֵיכוֹן״ הוא תרגום מילולי קבוע – כמו ״וַיְהִי מוֹשָׁבָם מִמֵּשָׁא״ (בראשית י ל) ״וַהֲוָה מוֹתַבְהוֹן מִמֵּישָׁא״, ״הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ״ (בראשית כז לט) ״יְהֵי מוֹתְבָךְ״, ״וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם״ (שמות י כג) ״הֲוָה נְהוֹרָא בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן״ – אין בו כדי ללמד.
כהערת ״לחם ושמלה״ על ת״א ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״ (שמות יב מ) ״וּמוֹתַב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ [ולא ״וְתוֹתָבוּת״ מוסב לפעולת הישיבה או ״וְיוֹמַיָּא דִּיתִיבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם״ מוסב למשך הישיבה], כי אונקלוס הבין את ״וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ כשם מופשט שניתן לבארו על המקום, על הזמן או על הפעולה. ״וזה טעם הפלוגתא אם מושב – כל מקום שאתם יושבים משמע, או מושב – לאחר ירושה וישיבה משמע״ (קידושין לז ע״א). כלומר לראשון מוֹשַׁב הוראתו מקום, ולשני – פעולה.
מליל עם בני ישראל ותימר להון ארום תיעלון בארעא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״בארעא״) גם נוסח חילופי: ״לארע׳ ״.
בית מידוריכוןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מידוריכון״) גם נוסח חילופי: ״משירויכון״.
ד[י]אנה יהב לכון.
Speak with the sons of Israel, and say to them: When you have entered into the land of your habitation which I will give you,
[יד] וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ – יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הָאָב חַיָּב לַעֲשׂוֹת לַבֵּן, לָמוּל אוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, וְלִפְדּוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה. הָאָב, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהַבֵּן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁהָאָב חַיָּב לָמוּל אֶת בְּנוֹ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָל אֶת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ לוֹ וְגוֹ׳ (יהושע ה׳:ג׳). מָה הָאָב לִפְדּוֹת אֶת בְּנוֹ, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּדָה אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם (דברי הימים א י״ז:כ״א). לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם (דברים י״א:י״ט). אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: אֲנִי י״י אֱלֹהֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ (ישעיהו מ״ח:י״ז). לְלַמְּדוֹ מִצְוֹת. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַמִּצְוֹת לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה י״י (ויקרא כ״ז:ל״ד). לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, שֶׁכֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לִבְנֵי נֹחַ, פְּרוּ וּרְבוּ. וּמָה הָאָב זָקוּק לִבְנוֹ לְהַאֲכִילוֹ וּלְהַשְׁקוֹתוֹ, לְרַחְצוֹ וּלְסוּכוֹ וּלְהַלְבִּישׁוֹ, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳). לְהַאֲכִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ וְגוֹ׳ (יחזקאל ט״ז:י״ט). לְהַשְׁקוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ (במדבר כ״א:י״ז). מָה הָאָב נוֹתֵן לִבְנוֹ נְכָסָיו, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה כָּךְ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ חֶמְדָה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם (ירמיהו ג׳:י״ט). וּכְשֵׁם שֶׁהָאָב כּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ וְאַף בְּנוֹ חַיָּב לְהַעֲלוֹת לוֹ דּוֹרוֹן, וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל, כִּי תָּבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם וַעֲשִׂיתֶם עוֹלָה לַי״י. כָּךְ פָּתַח בּוֹ רַבִּי תַּנְחוּם בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, אָבִיו שֶׁל רַבִּי אַחָא, הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ, שֶׁל נְסָכִים הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹ לָאַיִל תֵּעָשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת, וְיַיִן לְנֶסֶךְ חֲצִי הַהִין, הֲרֵי הִיא שֶׁל נְסָכִים. וּמִכָּאן וָאֵילָךְ הַחַלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ רֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְּרוּמָה, הֲרֵי חַלָּה לְמַטָּה, וּנְסָכִים לְמַעְלָה. לְפִיכָךְ פָּתַח רַבִּי חֲנִינָא, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וְגוֹ׳ (קהלת ט׳:ז׳). מַהוּ כִּי כְּבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (שם). כֵּיצַד הַפָּסוּק מְדַבֵּר. כְּנֶגֶד אַבְרָהָם. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ (בראשית כ״ב:ב׳), הִשְׁכִּים אַבְרָהָם, נְטָלוֹ בִּזְרִיזוּת וְהוֹלִיכוֹ וְהֶעֱלָהוּ לְהַר הַמּוֹרִיָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶל תִּשְׁלַח יָדְךָ אַל הַנַּעַר (שם פסוק יב). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְחִנָּם אָמַרְתָּ לִי, קַח נָא אֶת בִּנְךָ. אָמַר לוֹ: לָאו, אֶלָּא לְהוֹדִיעַ טִבְעֲךָ בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן וְגוֹ׳ (שם י״ח:י״ט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה עָלֶיךָ, שֶׁאִם אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁתִּשְׁחֹט אֶת נַפְשְׁךָ לְפָנַי, שֶׁלֹּא הָיִיתָ מְעַכֵּב עַל שְׁמִי וְשׁוֹמֵעַ הָיִיתָ לִי לְהִשָּׁחֵט עַל שְׁמִי. מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ (שם כ״ב:י״ב), הֲרֵי כְּבָר פֵּרֵשׁ, יִצְחָק. מַאי אֶת יְחִידְךָ. אֶלָּא זוֹ נַפְשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. שֶׁהַנְּשָׁמָה קְרוּיָה יְחִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי וְגוֹ׳ (תהלים כ״ב:כ״א). אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִי לֵירֵד מִכָּאן בְּלֹא קָרְבָּן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי קָרְבָּנְךָ מְתֻקָּן מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, מִיָּד, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל (בראשית כ״ב:י״ג). שֶׁכָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נִבְרָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נְטָלוֹ אַבְרָהָם וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה (שם), חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ (שם). אָמַר אַבְרָהָם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הָאַיִל, כָּךְ תִּהְיֶה רוֹאֶה כְּאִלּוּ בְּנִי שָׁחוּט לְפָנֶיךָ. נָטַל דָּמוֹ, אָמַר, כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ דַּם יִצְחָק זָרוּק לְפָנֶיךָ. נָטַל אֶת הָאַיִל וְהִפְשִׁיטוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ עוֹר יִצְחָק הֻפְשַׁט לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שְׂרָפוֹ, אָמַר לוֹ: כָּךְ תְּהֵא רוֹאֶה כְּאִלּוּ אֶפְרוֹ צָבוּר לְפָנֶיךָ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּעֲלֵהוּ לְעוֹלָה. חָסֵר הַמִּקְרָא כְּלוּם. מַהוּ תַּחַת בְּנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, בִּנְךָ הוּא שֶׁנִּתְקָרֵב רִאשׁוֹן, אֶלָּא הָאַיִל הַזֶּה תַּחְתָּיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתִּשָּׁבַע לִי, שֶׁאֵין אַתָּה מְנַסֶּה אוֹתִי עוֹד לְעוֹלָם. שֶׁאִם חָס וְשָׁלוֹם לֹא הָיִיתִי שׁוֹמֵעַ לְךָ, אִבַּדְתִּי אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּגַעְתִּי מִיָּמַי. אָמַר רַבִּי חַנִּין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, כָּךְ הוּא. שֶׁאִלּוּ לֹא שָׁמַעְתָּ לִי, לֹא הָיָה בְּיָדְךָ כְּלוּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁלֹּא יְנַסֵּהוּ עוֹד לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם י״י (שם פסוק טז). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, יִסּוּרִין קָשִׁין וְנִסְיוֹנִים אֲחֵרִים הָיוּ רְאוּיִים לָבֹא עָלֶיךָ, וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין. וְאֵלּוּ הֵן הַיִּסּוּרִין, אוֹתָן שֶׁבָּאוּ עַל אִיּוֹב, הָיוּ רְאוּיִם לָבֹא עָלֶיךָ. וְעַכְשָׁו אֵינָן בָּאִין, שֶׁכֵּן הוּא נִסְמָךְ לַפָּרָשָׁה, וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם וְגוֹ׳, אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ (בראשית כ״ב:כ׳-כ״א), וְהוּא אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ (איוב א׳:א׳). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט׳:ז׳).
[Siman 14]
(Numb. 15:1-2:) “Now the Lord spoke unto Moses, saying, ‘Speak unto the Children of Israel ….’” Let our master instruct us: How many things is a father obligated to do for a son?
Numb. R. 17:1.
Thus have our masters taught: A father is obligated to do five things for a son: to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him (according to the redemption of the first-born), to teach him a trade, and to take a wife for him.See TQid. 1:11; yQid. 1:7 (61a); Qid. 29a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha, 18 (on Exod. 13:13); Eccl. R. 9:9:1.
The father is the Holy One, blessed be He, and the son is Israel. Just as a [human] father is obligated to his son, so does the Holy One, blessed be He, do for Israel. The [human] father is obligated to circumcise his son. Similarly the Holy One, blessed be He, circumcised Israel at the hands of Joshua (according to Josh. 5:2), “And he made for himself….” The father is obligated to redeem his son. Similarly the Holy One, blessed be He, did so for Israel. He redeemed them, as stated (in I Chron. 17:21), “And who is like Your people Israel, a unique nation on earth, whom God went to redeem as a people for Himself.” [The father is obligated] to teach him Torah, as stated (in Deut. 11:19), “And you shall teach them to your children by talking about them.” And the Holy One, blessed be He, also taught Torah to Israel, as stated] (in Is. 48:17), “I am the Lord your God, teaching you for your own good.” [The father is obligated] to teach him commandments. The Holy One, blessed be He, taught the commandments to Israel (in Lev. 27:34), “These are the commandments which the Lord commanded.” [Regarding marriage,] the Holy One, blessed be He, said to the Children of Noah (in Gen. 1:28), “Be fruitful and multiply.” [Moreover,] just as a father has a responsibility to his son to feed him, to give him drink, to wash him, to anoint him and to dress him, so does the Holy One, blessed be He, do for Israel, as stated (in Ezek. 16:9-10), “I bathed you in water, and washed the blood off you […]. I clothed you with embroidered garments, and gave you sandals of dolphin leather (tahash) to wear.” To feed him, as stated (Ezek. 16:19), “And My bread that I had given to you.” To give him to drink, as stated (in Numb. 21:17), “Spring up O well, answer it.” Just as a father bequeaths his properties to his son, so did the Holy One, blessed be He, do for Israel, as stated (in Jer. 3:19), “and I gave you a desirable land, the fairest heritage of all the nations.” Just as the father wills his property to his son, and [as] his son also is obligated to offer him a giftGk.: doron.
; so also did the Holy One, blessed be He, say to Israel (in Numb. 15:2-3), “When you come unto the land of your habitations [….] You shall make a burnt offering to the Lord […].” R. Tanhuma bar Abba opened [his discourse] in the name of R. Hanina the father of R. Aha bar Hanina [as follows]:Numb. R. 17:2.
This parashah concerns libations. Thus it is stated (in Numb. 15:6–7), “Or for a ram you shall make a meal offering […]. And for the oblation [you shall offer] a third of a hin of wine.” See it is about libations. From here on, it is in regard to the hallah, as stated (in vss. 19-20), “And it shall be that, when you eat from the bread of the land, [you shall set aside an offering for the Lord]. Of the first of your dough you shall set aside a loaf (hallah) as an offering….” Thus hallah [is mentioned] last, and libations first. For this reason R. Hanina opened (with Eccl. 9:7), “Go, eat your bread with gladness, [and drink your wine with a joyful heart].”Cf. below, Numb. 4a:17.
What is the meaning of (Eccl 9:7, cont.), “God has already approved your works?” It is with reference to Abraham. When the Holy One, blessed be He, said to him (in Gen. 22:2), “Please take your son,” Abraham rose early, took him promptly, led him on, and brought him up to Mount Moriah. The Holy One, blessed be He, said to him (in Gen. 22:12), “Do not raise your hand against the lad.” Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, did you tell me (in vs. 2), ‘Please take your son,’ for no reason?” He said to him, “No! Rather [it was] to make your character known in the world.” Thus it is stated (in Gen. 18:19), “For I have made him known,This sense is required by the midrash. A more traditional translation would begin the verse: FOR I HAVE KNOWN HIM, or FOR I HAVE CHOSEN HIM.
so that he may charge [his children and his household after him to keep the way of the Lord].” R. Simeon ben Johay said, “The Holy One, blessed be He, said to him, ‘By your life, I ascribe [your obedience] to you [as proof] that, if I had told you to take your own life, you would not have refrained [from doing so] for the sake of My name, and would have obeyed [the command] to be killed for the sake of My name.’” Where is it shown? R. Simeon ben Johay said, “As so is it written (in Gen. 22:16), ‘and you have not withheld your son, your only one.’ See, [‘your son’] has already specified Isaac. [So] what is the meaning of ‘your only one?’ It is to imply Abraham's life. Thus the soul is called only one, where it is stated (in Ps. 22:21) ‘Deliver my life from the sword, [my only one from the power of the dog].’” Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Is it possible for me to go from here with no sacrifice?” The Holy One, blessed be He, said to Abraham, “Here is your sacrifice. [It has been] prepared for you from the six days of creation.” (According to Gen. 22:13), “Then Abraham lifted his eyes to look, and there was a ram […].” As so did our masters teach, “The ram of Abraham was created from the six days of creation on the Sabbath eve at twilight.” So at that time, Abraham took it and (according to Gen 22:13, cont.) “he offered it up as a burnt offering in place of his son.” Once it said, “he offered it up as a burnt offering,” was the verse missing anything? [So] what is the meaning of “in place of his son?” At that time Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, see that I am slaughtering the ram; You should so see it as if my son is slaughtered in front of You.” When he took its blood, he said, “You should so see it as if the blood of Isaac is sprinkled before You.” When he took the ram and flayed it, he said to Him, “You should so see it as if Isaac is flayed in front of You on the altar.” When he burnt it, he said to Him, “You should so see it as if his ashes were gathered in front of You on the altar.” [Once it said,] “he offered it up as a burnt offering,” was the verse missing anything? [So] what is the meaning of “in place of his son?” The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, it is your son that is sacrificed first, but it is simply that this ram is after him.” At that time Abraham said to the Holy One, blessed be He, “Master of the world, I am not moving from here until You swear to me that You will never test me again; for if, heaven forbid, I had not obeyed you, I should have destroyed everything I had accomplished during my lifetime.” R. Hanin said, “The Holy One, blessed be He, said to him, ‘By your life, so it is; for if you had not obeyed Me, you would have possessed nothing.’” At that time the Holy One, blessed be He, swore to him that He would never test him again. Thus it is stated (in Gen. 22:16), “And he said, ‘I by Myself have sworn,’ says the Lord.” The Holy One, blessed be He, said to him, “By your life, severe afflictions and other trials had been designated to come upon you, but now they shall not come.” These were the same afflictions which came upon Job.ySot. 5:8 (or 5) (20c); Gen. R. 57:4.
They had been designated to come upon Abraham, for the following has been joined to the parashah (in Gen. 22:20–21), “And it came to pass after these things, that it was told to Abraham [saying, ‘Behold Milcah, she also has borne sons to your brother Nahor,] Uz his first-born….’” And this is Job, according to what is stated (in Job 1:1), “There was a man in the land (belonging to) Uz.”So the midrash interprets LAND OF UZ. See BB 15a.
At that time, The Holy One, blessed be He, said to Abraham (in Eccl. 9:7), “Go, eat your bread with gladness, [… for God has already approved your works].”
[כו] וידבר ה׳ וגו׳. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט״ו:א׳-ב׳), ילמדנו רבינו כמה דברים האב חייב לעשות לבן, [כך שנו רבותינו חמשה דברים האב חייב לעשות לבן, למולו, וללמדו תורה, ולפדותו מפדיון הבן, וללמדו מצות, ולהשיאו אשה, האב זה הקב״ה, כשם שהאב חייב לבנו, כך הקב״ה עושה לישראל, האב חייב למול את בנו, כך עשה הקב״ה מל את ישראל על ידי יהושע, ושוב מול את [בני] ישראל שנית (יהושע ה׳:ב׳), האב חייב לפדות את בנו, כך הקב״ה עשה להם לישראל, פדה אותם, שנאמר (ו)מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ [אשר הלך האלהים לפדות לו עם] (דברי הימים א י״ז:כ״א), ללמדו תורה, (הקב״ה למד תורה לישראל), שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם (דברים י״א:י״ט). [והקב״ה למד תורה לישראל שנאמר] אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל (ישעיהו מ״ח:י״ז), ללמדו מצות, הקב״ה לימד את המצות לישראל, אלה המצות אשר צוה ה׳ (ויקרא כ״ז:ל״ד), הקב״ה אמר לישראל פרו ורבו (בראשית א׳:כ״ח), וכשם שהאב כותב נכסיו לבנו, ואף בנו חייב להעלות לו דורון, אף כך הקב״ה אמר לישראל כי תבואו אל ארץ מושבותיכם [וגו׳] ועשיתם (עולה) [אשה] לה׳ [וגו׳] ריח ניחוח וגו׳ (במדבר ט״ו:ב׳).
[כז] כך פתח ר׳ תנחומא בר אבא בשם ר׳ חנינא אביו של ר׳ אחא בר חנינא, הפרשה הזו של נסכים היא, שנאמר או לאיל תעשה מנחה [וגו׳] ויין לנסך (חצי) [שלישית] ההין (במדבר ט״ו:ו׳-ז׳), ומכאן ואילך בחלה, והיה באכלכם מלחם הארץ [וגו׳] ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וגו׳ (במדבר ט״ו:י״ט-כ׳), הרי חלה למטה, ונסכים למעלה, לפיכך פתח ר׳ חנינא לך אכול בשמחה לחמך וגו׳ (קהלת ט׳:ז׳), כיצד הפסוק מדבר כנגד אברהם, שאמר לו הקב״ה קח נא את בנך (בראשית כ״ב:ב׳), השכים אברהם נטלו בזריזות, והוליכו והעלהו להר המוריה, [א״ל הקב״ה אל תשלח ידך אל הנער] (במדבר ט״ו:י״ב), אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע על חנם אמרת לי קח נא, א״ל לאו, אלא להודיעך בעולם, שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו׳ (שם י״ח:י״ט), אמר ר׳ שמעון בן יוחי אמר לו הקב״ה חייך מעלה אני עליך, שאם אמרתי לך שתשחוט את נפשך, שלא היית מעכב על שמי, והית שומע להשחט על שמי, מנין אמר ר׳ שמעון בן יוחי, א״ל הקב״ה ולא חשכת את בנך את יחידך (שם כ״ב:ט״ז), הרי כבר פירש את יצחק, מהו את יחידך, אלא נפשו של אברהם, שהנשמה קרויה יחידה, שנאמר [הצילה מחרב נפשי] מיד כלב יחידתי (תהלים כ״ב:כ״א), אמר אברהם לפני הקב״ה אפשר לי לילך מכאן בלא קרבן, א״ל הקב״ה לאברהם, הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו׳ ויעלהו לעולה תחת בנו (בראשית כ״ב:י״ג), באותה שעה אמר אברהם לפני הקב״ה רבש״ע איני זז מכאן עד שתשבע לי שלא תנסני עוד לעולם, שאם ח״ו לא שמעתי לך, הייתי מאבד כל מה שיגעתי מימי, אמר ר׳ חנן א״ל הקב״ה חייך כך הוא, שאילו לא שמעת לי, לא היה בידך כלום, באותה שעה שנשבע לו הקב״ה שלא ינסהו עוד לעולם, שנאמר ויאמר בי נשבעתי נאם ה׳ (בראשית כ״ב:ט״ז), אמר לו הקב״ה חייך יסורין קשין ונסיונין אחרים היו ראויין לבא עליך, ועכשיו אינן באין, אלו הן אותן יסורין שבאו על איוב היו ראויין לבא על אברהם, שכן הוא נסמך לפרשה ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם וגו׳ את עוץ בכורו וגו׳ (בראשית כ״ב:כ׳-כ״א), והוא איוב, שנאמר איש היה בארץ עוץ [איוב שמו] (איוב א׳:א׳), א״ל הקב״ה לאברהם לך אכול בשמחה לחמך [וגו׳] כי כבר רצה אלהים את מעשיך (קהלת ט׳:ז׳).
[26] (Numb. 15:1–2:) NOW THE LORD SPOKE <UNTO MOSES, SAYING>: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. Let our master instruct us: How many things is a father obligated to do for a son?
Tanh., Numb. 4:14; Numb. R. 17:1.
[Thus have our masters taught:] A father is obligated to do five things for a son: to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him according to the redemption of the first-born, to teach him commandments, and to take a wife for him.See TQid. 1:11; yQid. 1:7 (61a); Qid. 29a; Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha, 18 (on Exod. 13:13); Eccl. R. 9:9:1.
The father is the Holy One. Just as a <human> father is obligated to his son, so does the Holy One do for Israel. The <human> father is obligated to circumcise his son. Similarly the Holy One circumcised Israel at the hands of Joshua (according to Josh. 5:2): AND AGAIN CIRCUMCISE [THE CHILDREN OF] ISRAEL A SECOND TIME. The father is obligated to redeem his son. Similarly the Holy One did so for Israel. He redeemed them, as stated (in I Chron. 17:21): {AND} WHO IS LIKE YOUR PEOPLE ISRAEL, A UNIQUE NATION ON EARTH, [WHOM GOD WENT TO REDEEM AS A PEOPLE FOR HIMSELF]. <The father is obligated> to teach him Torah, {The Holy One taught Torah to Israel.} as stated (in Deut. 11:19): AND YOU SHALL TEACH THEM TO YOUR CHILDREN BY TALKING ABOUT THEM. [And the Holy One taught Torah to Israel, as stated] (in Is. 48:17): I AM THE LORD YOUR GOD, TEACHING YOU FOR YOUR OWN GOOD. <The father is obligated> to teach him commandments. The Holy One taught the commandments to Israel (in Lev. 27:34): THESE ARE THE COMMANDMENTS WHICH THE LORD COMMANDED <MOSES>. <Regarding marriage,> the Holy One said to Israel (in Gen. 1:28): BE FRUITFUL AND MULTIPLY. Moreover, just as the father wills his property to his son, and <as> his son also is obligated to offer him a giftGk.: doron.
; so also did the Holy One say to Israel (in Numb. 15:2–3): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS [….] YOU SHALL MAKEInstead of YOU SHALL MAKE most translations render these words: AND WOULD MAKE, or the equivalent. The passage is understood somewhat differently here to fit the context of the midrash.
{A WHOLE BURNT OFFERING} [A BURNT OFFERING] TO THE LORD […,] <TO MAKE> A PLEASING ODOR <TO THE LORD>…. The text at the end of this section is greatly expanded in the parallels of Tanh., Numb. 4:14; Numb. R. 17:1; and in Buber’s “Spanish” manuscript (described on p. 150 of his “Mavo”).
[27] R. Tanhuma bar Abba opened <his discourse> in the name of R. Hanina the father of R. Aha bar Hanina <as follows>:
Tanh., Numb. 4:14, cont.; Numb. R. 17:2.
This parashah concerns libations. Thus it is stated (in Numb. 15:6–7): OR FOR A RAM YOU SHALL MAKE A MEAL OFFERING […;] AND FOR THE OBLATION <YOU SHALL OFFER> a {HALF} [THIRD] OF A HIN OF WINE. From here on, in regard to the hallah (according to vss 19–20): AND IT SHALL BE THAT, WHEN YOU EAT FROM THE BREAD OF THE LAND, <YOU SHALL SET ASIDE AN OFFERING FOR THE LORD>. OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING…. Thus hallah <is mentioned> last, and libations first. For this reason R. Hanina opened (with Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, <AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART>.Cf. below, Numb. 4a:17.
In reference to what does the verse speak? With reference to Abraham, when the Holy One said to him (in Gen. 22:2): PLEASE TAKE YOUR SON. Abraham rose early, took him promptly, led him on, and brought him up to Mount Moriah. [The Holy One said to him (in Gen. 22:12): DO NOT RAISE YOUR HAND AGAINST THE LAD.] Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World, did you tell me (in vs. 2): PLEASE TAKE, for no reason? He said to him: No! Rather <it was> to make you known in the world. Thus it is stated (in Gen. 18:19): FOR I HAVE MADE HIM KNOWN,This sense is required by the midrash. A more traditional translation would begin the verse: FOR I HAVE KNOWN HIM, or FOR I HAVE CHOSEN HIM.
SO THAT HE MAY CHARGE <HIS CHILDREN AND HIS HOUSEHOLD AFTER HIM TO KEEP THE WAY OF THE LORD>…. R. Simeon ben Johay said: The Holy One said to him: By your life, I ascribe <your obedience> to you <as proof> that, if I had told you to take your own life, you would not have refrained <from doing so> for the sake of my name and would have obeyed <the command> to kill for the sake of my name. Where is it shown? R. Simeon ben Johay said: The Holy One said to him (in Gen. 22:16): AND YOU HAVE NOT WITHHELD YOUR SON, YOUR ONLY ONE. See, <YOUR SON> has already specified Isaac. <So> what is the meaning of YOUR ONLY ONE? Simply Abraham's life. Thus the soul is called ONLY ONE, where it is stated (in Ps. 22:21 [20]): DELIVER MY LIFE FROM THE SWORD, MY ONLY ONE FROM THE POWER OF THE DOG. Abraham said to the Holy One: Is it possible for me to go from here with no sacrifice? The Holy One said to Abraham: Here is your sacrifice. <It has been> prepared for you from the six days of creation. (According to Gen. 22:13): THEN ABRAHAM LIFTED HIS EYES TO LOOK, AND THERE WAS A RAM…. SO HE OFFERED IT UP AS A BURNT OFFERING IN PLACE OF HIS SON. At that time Abraham said to the Holy One: Sovereign of the World: I am not moving from here until you swear to me that you will never test me again; for if, heaven forbid, I had not obeyed you, I should have destroyed whatever I had accomplished during my lifetime. R. Hanan said: The Holy One said to him: By your life, so it shall be; for if you had not obeyed me, you would have possessed nothing. At that time the Holy One swore to him that he would never test him again. Thus it is stated (in Gen. 22:16): AND HE SAID: I BY MYSELF HAVE SWORN, SAYS THE LORD. The Holy One said to him: By your life severe afflictions and other trials had been designated to come upon you, but now they shall not come. These were the same afflictions which came upon Job.ySot. 5:8 (or 5) (20c); Gen. R. 57:4.
They had been designated to come upon Abraham, for the following has been joined to the parashah (in Gen. 22:20–21): AND IT CAME TO PASS AFTER THESE THINGS, THAT IT WAS TOLD TO ABRAHAM: <BEHOLD MILCAH, SHE ALSO HAS BORNE SONS TO YOUR BROTHER NAHOR:> UZ HIS FIRST-BORN…. And this is Job, according to what is stated (in Job 1:1): THERE WAS A MAN IN THE LAND BELONGING TO UZ.So the midrash interprets LAND OF UZ. See BB 15a.
[HIS (i.e., Uz's) NAME WAS JOB. The Holy One said to Abraham (in Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, <AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART, > FOR GOD HAS ALREADY APPROVED YOUR WORKS.
[28] (Numb. 15:37–38:) THEN THE LORD SPOKE UNTO MOSES, SAYING: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND TELL THEM TO MAKE TASSELS FOR THEMSELVES. This text is related (to Ps. 97:11): LIGHT IS SOWN FOR THE RIGHTEOUS, AND GLADNESS FOR THOSE WITH AN UPRIGHT HEART.
Tanh., Numb. 4:15, cont.; Numb. R. 17:5.
It also says (in Is. 42:21): THE LORD WAS DELIGHTED BECAUSE OF HIS RIGHTEOUSNESS, TO MAGNIFY AND GLORIFY TORAH. The Holy One sowed the Torah and the commandments for Israel, in order to bequeath them life in the world to come. He did not put a thing in the world concerning which he did not give Israel a commandment. Did <an Israelite> go out to plow? <There is> (Deut. 22:10): YOU SHALL NOT PLOW WITH AN OX AND AN ASS TOGETHER. To sow? <There is> (Deut. 22:9): YOU SHALL NOT SOW YOUR VINEYARD WITH TWO KINDS OF SEED. To reap? <There is> (Deut. 24:19): WHEN YOU REAP YOUR HARVEST IN YOUR FIELD <AND HAVE FORGOTTEN A SHEAF IN THE FIELD, YOU SHALL NOT RETURN TO TAKE IT;> [….] Did <an Israelite> knead? <There is> (Numb. 15:20): OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING. Did <an Israelite> butcher? <There is> (Deut. 18:3): THAT ONE SHALL GIVE THE PRIEST THE SHOULDER, THE TWO CHEEKS, AND THE STOMACH. With respect to a bird's nest, the driving away of the mother bird, <there is Deut. 22:6–7>. Concerning animals and fowl, <there is> (Lev. 17:13): HE SHALL POUR OUT ITS BLOOD AND COVER IT WITH DUST. Did he plant? (Lev. 19:23:) <MOREOVER, WHEN YOU COME INTO THE LAND> [AND PLANT ANY TREE FOR FOOD,] YOU SHALL COUNT <ITS FRUIT> AS FORBIDDEN <….> Did he bury the dead? (Deut. 14:1:) YOU SHALL NOT CUT YOURSELVES. Did one shave hair? (Lev. 19:27:) YOU SHALL NOT ROUND OFF THE SIDEBURNS ON YOUR HEAD. Did he build a house? (Deut. 22:8:) <WHEN YOU BUILD A NEW HOUSE,> YOU SHALL MAKE A PARAPET <FOR YOUR ROOF>. (Also Deut. 6:9:) AND YOU SHALL WRITE THEM UPON THE DOORPOSTS (mezuzot) OF YOUR HOUSE <AND ON YOUR GATES. Did he wrap himself in a cloak (tallit)? (Numb. 15:38:) THAT THEY MAKE TASSELS FOR THEMSELVES.
[29] [(Numb. 15:38:) THAT THEY MAKE <TASSELS> FOR THEMSELVES.] When you make them, they shall not be from <something already> made. Thus one must not extract threads
Nimin, sing.: nima. Cf. Gk.: nema.
from the cloak <itself> and make <tassels> from them. Rather <it is> a command to get <fresh> white and blue threads to make them.Cf. Men. 41b.
When <did this rule apply>? When there was <a real> blue, but now we only have white, because the blue has been hidden. (Ibid., cont.:) ON THE CORNERS OF <THEIR GARMENTS>: Not in the middle, but on the corner. (Ibid., cont.:) A TWISTED THREAD (petil). Thus it is necessary to twist (petol) them. R. Meir said: Why does blue differ from all <other> kinds of colors? Because blue resembles [the sea, the sea resembles] the firmament, and the firmament resembles the throne of glory. Thus it is stated (in Exod. 24:10): AND THEY SAW THE GOD OF ISRAEL, AND UNDER HIS FEET THERE WAS SOMETHING LIKE BRICKWORK OF SAPPHIRE, LIKE THE HEAVENS THEMSELVES FOR BRIGHTNESS.
[30] (Numb. 15:39:) SO IT SHALL BE A TASSEL FOR YOU THAT YOU MAY SEE IT <AND REMEMBER ALL THE COMMANDMENTS OF THE LORD….> Thus it should be visible. And what is its size? Bet Shammay says four fingers, while Bet Hillel says three.
Men. 41b.
(Ibid.:) THAT YOU MAY SEE IT. <There is> exception for a garment <worn> at night.Sifre to Numb. 15:39 (115); Men. 43a.
Are you saying: For a garment <worn> at night? Or is <the exception> only for a garment of a blind person? Hence, it says again (in vs. 40): SO THAT YOU MAY REMEMBER <AND PERFORM ALL MY COMMANDMENTS….> Hence, it ordains seeing, and it ordains remembering: remembering for the one who does not see and seeing for the one who does see. (vs. 39:) THAT YOU MAY SEE IT. IT (here) is masculine and not feminine.Even though the antecedent, tassel, is feminine in Hebrew.
When Israel looks at that <feminine> tassel of blue, it will seem to them as though the Divine Presence is dwelling among them.Since Divine Presence is also feminine, the gender argument becomes ineffective. Cf. the parallels in Tanh., Numb. R. 15, in Numb. 17:5, and in Buber’s “Spanish” manuscript (described on p. 150 of his “Mavo”), all of which speak here of Israel seeing the masculine “throne of glory, which is blue in appearance.” Cf. also Sifre to Numb. 15:39 (115), where the argument is that the pronoun is IT (in the singular) and not THEM (in the plural) with reference to tassels.
(Vss. 39–40:) THAT YOU MAY SEE…. SO THAT YOU MAY REMEMBER. The seeing leads to remembering <the commandments>, and remembering leads to performing <them>. Thus it is stated (in vs. 40): SO THAT YOU MAY REMEMBER AND PERFORM <ALL MY COMMANDMENTS…. > Why? (Deut. 32:47): BECAUSE IT IS NOT A TRIFLING THING FOR YOU.
[31] (Numb. 15:39:) AND YOU SHALL NOT GO ABOUT FOLLOWING YOUR OWN HEART [AND YOUR OWN EYES THROUGH WHICH YOU LUST (rt.: ZNH)]. The heart and the eyes are procurers for the body, in that they prostitute (rt.: ZNH) the body.
Tanh., Numb. 4:15, cont.; Numb. R. 17:6.
[(vs. 40:) SO THAT YOU MAY REMEMBER AND PERFORM ALL MY COMMANDMENTS: <The situation> is comparable to a certain person who was thrown into the midst of the water. The helmsmanGk.: kybernetes.
extended a rope to him. He said to him: Grab this rope with your hand, and do not let go of it; for if you do let go of it, you will lose your life. So also did the Holy One say to Israel. As long as you adhere to the commandments, <the following holds true> (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY. And so it says (in Prov. 4:13): HOLD ONTO DISCIPLINE; DO NOT SLACK OFF. KEEP IT FOR, IT IS YOUR LIFE.
(Numb. 15:40, cont.:) AND THAT YOU MAY BE HOLY. When you perform the commandments, you are made holy, and fear of you <comes> over the nations. <If> you withdraw from the Torah, you become profaned. The Holy One said to Israel: In this world because of the evil drive, you withdraw from the commandments; in the age to come I am rooting it out of you. Thus it is stated (in Ezek. 36:26–27): THEN I WILL REMOVE THE HEART OF STONE FROM YOUR FLESH AND GIVE YOU A HEART OF FLESH, AND I WILL PUT MY SPIRIT WITHIN YOU. THEN I WILL MAKE YOU WALK IN MY STATUTES; AND YOU WILL OBSERVE MY ORDINANCES BY PERFORMING THEM.
The End of Parashah Shelah
Appendix to Shelach
[1] (Numb. 14:11:)
This supplement comes from Codex Vaticanus, Ebr. 34. It is found neither in Buber’s primary Oxford manuscript nor in the traditional version of the Tanhuma.
THEN THE LORD SAID UNTO MOSES: HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME, AND HOW LONG WILL THEY HAVE NO FAITH IN ME …? This text is related (to Prov. 1:25, 30): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN AND WOULD NOT ACCEPT MY REBUKE [….] THEY HAVE DESPISED ALL MY REBUKE. What is the implication of BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN? Simply that all the good which I planned for you, you have spoiled and spurned.Numb. R. 16:24.
Thus it is stated (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED (rt.: PR') ALL MY PLAN? At the beginning I said to Moses (in Exod. 3:8): I HAVE COME DOWN TO DELIVER THEM OUT OF THE HAND OF THE EGYPTIANS AND TO BRING THEM UP <OUT OF THAT LAND UNTO A GOOD AND SPACIOUS LAND>…. But you did not act in the way <I intended>. Instead you came to the sea and immediately spoiled my plan, as stated (in Ps. 106:7): THEY REBELLED AT THE SEA, AT THE REED SEA. When you came to Mount Sinai, I descended and spoke with you. I brought down on your behalf thousands upon thousands and myriads upon myriads of angels, and I passed on two angels to each and every person in Israel. R. Johanan said: One to gird him with his weaponsGk.: zone (“girdle”).
and one to put a crown on his head.Above, Exod. 2:9 and 8:7 (with the notes in those sections); also Lam. R. 2:13 (17); Cant. R. 4:4:1 PRK 16:3; PR 21:7; 33:10; M. Ps. 103:8.
R. Huna of Sepphoris said: He bound their weapons to them, while R. Simoy said: He clothed them in purple, as stated (in Ezek. 16:10): I CLOTHED YOU WITH EMBROIDERED GARMENTS. R. Simeon b. Johay says: He clothed them with an instrument of weaponry with the Ineffable Name written upon it. Moreover, as long as it was in their hand, nothing evil had power against them, neither the angel of death nor anything else.See above, Exod. 9:12; Exod. R. 32:1; 41:7; 51:8; Lev. R. 18:3; cf. ‘AZ 5a.
But when they sinned, Moses had said to them (in Exod. 33:5): NOW THEN, REMOVE YOUR ORNAMENTS (i.e., your weapons) FROM YOURSELVES, THAT I MAY KNOW WHAT TO DO TO YOU. At that time (according to vs. 4): WHEN THE PEOPLE HEARD THIS BAD NEWS, THEY WENT INTO MOURNING, <AND NO ONE PUT HIS ORNAMENTS ON HIMSELF>. And what is written (in vs. 6)? SO [THE CHILDREN OF] ISRAEL STRIPPED THEMSELVES OF ORNAMENTS…. What had the Holy One done (at the giving of Torah)?See Exod. R. 32:1.
He had brought the angel of death and said to him: All the world is under your authority, except this people whom I have chosen for myself. R. Eleazar the Son of R. Jose the Galilean said: The angel of death said to the Holy One: Have I been created in the world for nothing?Exod. R. 27.
The Holy One said to him: I created you so that you would destroy <all> the peoples of the world except this people, over whom you have no authority to take a single one of them. Look at the plan which the Holy One had devised concerning them for them to live and endure! Thus it is stated (in Deut. 4:4): BUT YOU WHO CLUNG TO THE LORD YOUR GOD ARE ALL ALIVE TODAY. So also it says (in Exod. 32:16): AND THE WRITING WAS THE WRITING OF GOD INSCRIBED (harut) ON THE TABLETS. What is the meaning of harut? R. Judah says: FREEDOM (herut) from the empires; but R. Nehemiah says: FREEDOM (herut) from the angel of death; and our masters say: FREEDOM from afflictions. Look at the plan which the Holy One had devised for them! Then they immediately spoiled this plan after <only> forty days. It is therefore stated (in Prov. 1:25): BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN.
[2] [Another interpretation (of Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: The Holy One said to them: I had said that you would not sin. Instead you would live and endure like me, just as I live and endure forever and forevermore. (According to Ps. 82:6:) I SAID: YOU ARE GODS; EVEN ALL OF YOU ARE CHILDREN OF THE MOST HIGH. <You are> like the ministering angels who never taste death. Yet after this greatness you wanted to die (according to vs. 7): INDEED YOU SHALL DIE LIKE A HUMAN (Adam), <i.e.,> like the first Adam, to whom I decreed one commandment which he was to do, that he might live and endure forever, as stated (in Gen. 3:22): BEHOLD, THE HUMAN (adam) HAS BECOME LIKE ONE OF US. Similarly also (in Gen. 1:27): AND GOD CREATED THE HUMAN (adam) IN HIS OWN IMAGE, so that he would live and endure like himself. Yet he corrupted his works and nullified his decree, for he ate of the tree. Then I said to him (in Gen. 3:19): FOR DUST YOU ARE AND UNTO DUST YOU SHALL RETURN. So also in your case (in Ps. 82:6), I SAID: YOU ARE GODS, but you corrupted your works as <did> Adam. Surely you shall die like Adam! And who made this happen to them? <You, for> (according to Prov. 1:25) BUT YOU HAVE SPURNED ALL MY PLAN. (According to vs. 30:) THEY HAVE DESPISED ALL MY REBUKE. It is therefore stated (in Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME …?
[3] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: This text is related (to Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR IT? WHEN I HOPED FOR IT TO PRODUCE GRAPES, WHY DID IT PRODUCE SOUR GRAPES?
The beginning of this section is not found in Numb. R.
The Holy One said: <Consider> what good things I have created within my world! Did I not make them for you? Yet with the very good that I made for you, you provoked me. I brought you out of Egypt. Then when I came to the sea, I made it as if it were full of clay.Exod. R. 24:1; cf. Tanh., Numb. 4:13.
Thus it is stated (in Hab. 3:15): YOU TROD THE SEA WITH YOUR HORSES, THE MORTAR OF MANY WATERS. They walked in it and talked to each other. A certain Reubenite said: Where are we? Do you not know that he has brought us away from clay and bricks and returned us to clay? Thus it is stated (in Exod. 1:14): AND THEY MADE THEIR LIVES BITTER WITH HARD LABOR AT MORTAR AND BRICKS. So similarly (in Hab. 3:15): YOU TROD THE SEA WITH YOUR HORSES, THE MORTAR OF MANY WATERS. The Holy One said to them: Yet with the good that I brought upon you, you provoked me. When they came to the desert, I brought the manna down to you for forty years.With this sentence, the text again parallels Numb. R. 16:24.
Moreover, none of them had to ease nature for those forty years. Rather when they ate the manna, it <simply> became flesh for them, as stated (in Ps. 78:25, 27) EACH ONE ATE THE BREAD OF THE MIGHTY (rt.: 'BR); [….AND HE RAINED DOWN MEAT UPON THEM LIKE DUST….] When <the manna> became body members (rt.: 'BR) and flesh,Numb. R. 7:4; Mekhilta deRabbi Ishmael, Wayassa‘ 4 (on Exod. 16:15); Sifre to Numb. 11:4 (88); Yoma 74b.
they provoked him with it. Seeing for themselves that they did not have to go out <to ease nature> like <other> humans, they began saying to each other: Do you not know that we have had twenty days, even thirty [days], without easing nature? What is this? When a person does not ease nature for four or five days, does he not die or burst open? Now as for us, (according to Numb. 21:5), OUR SOUL LOATHES THIS MISERABLE FOOD. Why was it said to be MISERABLE (rt.: QLL)? Because it was light (rt.: QLL) within their bowels.
The Holy One said: In whatever <way> I did well for them, in <that way> they provoked me. It is so stated (in Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR <IT?>…. The spies went and looked at the land. Now you find that wherever Israel goes they are recognized. It is so stated (in Is. 61:9): ALL WHO SEE THEM SHALL RECOGNIZE THEM…. However (in the case of the spies), the Holy One said: If they see them they will kill them. So what shall I do? In the case of each and every province into which the spies entered, the head of a province was afflicted with plague, or its king [was smitten with plague], in order that they would be occupied with bringing out their dead and not pay attention to the spies.
Above, Numb. 4:13; below, Numb. 4a:10.
Thus they would not kill them. When they entered and looked at the land, they explored it <and found> that it was beautiful. Look at how well I treated them! Yet by this <very land> they provoked me. When they came to Moses and to Israel, What did they say (in Numb. 13:32)? THE LAND THROUGH WHICH WE PASSED, IN ORDER TO EXPLORE IT, IS A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS…. The Holy One began to cry out (in Is. 5:4): WHAT ELSE IS THERE TO DO FOR MY VINEYARD THAT I HAVE NOT DONE FOR IT?….
[4] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?: The Holy One said: I thought and hoped that you would become like the ancestors, of whom it is written (in Hos. 9:10): I FOUND ISRAEL LIKE GRAPES IN THE DESERT; I SAW YOUR ANCESTORS AS THE FIRST FRUIT ON A FIG TREE IN ITS FIRST SEASON. I did not think that you would become like <the inhabitants of> Sodom, who were burned with fire. Thus it is stated (in Deut. 32:32): FOR THEIR VINE IS FROM THE VINE OF SODOM, EVEN FROM THE FIELDS OF GOMORRAH. [THEIR GRAPES ARE GRAPES OF POISON….] (Is. 5:4:) WHEN I HOPED FOR IT TO PRODUCE GRAPES, WHY DID IT PRODUCE SOUR GRAPES? <You have become> like <the inhabitants of> Sodom, who were burned with fire. It is therefore stated (in Numb. 14:11): HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?
[5] [(Numb. 14:11:) HOW LONG WILL THIS PEOPLE SCORN ME?] Moses said to the Holy One: So what do you want? He said to him (in vs. 12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM. THEN I WILL MAKE YOU INTO A NATION THAT IS GREATER AND MORE NUMEROUS THAN THEY. Moses said to him (in vss. 13–14, 16): WHEN THE EGYPTIANS HEAR <WHAT HAPPENED>, FOR YOU DID BRING THIS PEOPLE UP THROUGH YOUR POWER FROM THEIR MIDST, THEY WILL SAY UNTO THE INHABITANTS OF <THIS> LAND…. BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING THIS PEOPLE <INTO THE LAND>…. So would not the nations of the world say: The gods of Canaan are stronger than the gods of Egypt?
Numb. R. 16:25; cf. above, Numb. 4:24 and the note there; below, Numb. 4a:19.
Why? The gods of Egypt are of irrigated land, but those of Canaan are of <land> watered by rain (i.e., of Ba'al). (Numb. 14:14, 16:) THEY WILL SAY UNTO THE INHABITANTS OF THIS LAND….. BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING <THIS PEOPLE INTO THE LAND>…. (Numb. 14:16:) BECAUSE HE WAS NOT ABLE (yekholet), <i.e.,> because he did not have the means to supply enough food, he brought them out to have them die in the desert. Now the word, yekholet can only refer to food, since it is stated (in I Kings 5:25 [11]): AND SOLOMON GAVE HIRAM TWENTY THOUSAND MEASURES OF WHEAT AS FOOD (makkolet) FOR HIS HOUSEHOLD.
[6] Another interpretation: Lest the nations of the world say: He behaves like a brute with you. That is to say: When the generation of the flood came, he destroyed them with water, as stated (in Gen. 7:6): WHEN THE FLOODWATERS CAME UPON THE EARTH. And similarly, when the generation of the dispersion came, he destroyed them. And similarly, when the Egyptians came, he drowned them in water. And also in the case of these whom he has called (in Exod. 4:22) ISRAEL, MY FIRST-BORN SON, here he is destroying (mekhalleh) them! <He is> like that Lilith (keLilit). When she does not find anything else, she turns on children. So (in Numb. 14:16): BECAUSE THE LORD WAS NOT ABLE TO BRING THIS PEOPLE INTO THE LAND WHICH HE HAS SWORN <TO GIVE> THEM, HE HAS SLAUGHTERED THEM IN THE DESERT. Moses said: Sovereign of the World, (according to vs. 14) THAT YOU, O LORD, ARE SEEN FACE TO FACE (literally: EYE TO EYE). What is the meaning of THAT <YOU> … ARE SEEN EYE TO EYE ('YN B'YN)?
Similarly Deut. R. 5:13.
R. Simeon ben Laqish said: See, the scales are balanced (rt.: 'YN). You say (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM; but I am saying (in vs. 19): PLEASE PARDON. We shall see whose <utterance> will stand. The Holy One said to him: By your life, Moses, yours shall stand, while mine is null <and void>. Thus it is stated (in Numb. 14:20): THEN THE LORD SAID: I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED. But nevertheless, the decree of the Holy One which he had uttered to Moses (in Numb. 14:12): THEN I WILL MAKE YOU INTO A NATION THAT IS GREATER AND MORE NUMEROUS THAN THEY, <that decree> was not repealed. He raised up from him sixty myriads, and in the world to come the Holy One shall gather them. Thus it is stated (in Is. 49:12): LOOK! THESE ARE COMING FROM AFAR. AND LOOK! THESE ARE FROM THE NORTH AND FROM THE SEA (i.e., FROM THE WEST), AND THESE FROM THE LAND OF SINIM. Moreover, the exiles shall come with them, also the tribes who are located beyond <the River> SambatyonGk.: Sabbatikos (“Sabbatical”). See Targum Pseudo-Jonathan, Exod. 34:10; ySanh. 10:6 or 5 (29c); Gen. R. 73:6; Lam. R. 2:5 (9); PR 31:10; above, Gen. 10:17, it was beyond, or on an island in, this legendary river that at least some of the ten tribes were exiled. See also Tanh., Exod. 9:33; Gen. R. 11:5, PR 23:8; according to which the river carried stones in its current during the whole week but rested on the Sabbath. See also Pliny, HN 31:18 (24); Sanh. 65b. Cf. Josephus, BJ 7:5:1 (96–99), according to whom the Sabbath was the only day on which the river flowed.
and beyond the darkness.Cf. Ezek. 34:12.
They shall be gathered and come to Jerusalem. It is concerning them that Isaiah has said (in Is. 49:9): SAYING TO THE PRISONERS: GO FORTH, <i.e.,> to those who are located beyond the Sambatyon. (Ibid., cont.:) TO THOSE WHO ARE IN DARKNESS: SHOW YOURSELVES.Higgalu. The verb can also mean “be exiled.
These are those who are located beyond the cloud of darkness. (Ibid., cont.:) THEY SHALL PASTURE ALONG THE ROADS, AND {UPON} [IN ALL] THE HEIGHTS SHALL BE THEIR PASTURE. These are those who are located in Daphne near Antioch.According to ySanh. 10:6 or 5 (29c) the exiles were divided into three parts: one beyond the Sambatyon River, one to Daphne at Antioch, and one into a cloud cover.
At that time they shall be redeemed and come to Zion with gladness. Isaiah has said (in Is. 51:11): SO LET THOSE RANSOMED BY THE LORD RETURN AND COME TO ZION WITH EXALTATION, WITH JOY EVERLASTING UPON THEIR HEADS. LET THEM ATTAIN JOY AND GLADNESS; MAY SORROW AND SIGHING FLEE.
[7] (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION BE MURMURING AGAINST ME? <I HAVE HEARD THE MURMURINGS OF THE CHILDREN OF ISRAEL>….. Let our master instruct us: When a baby has a stone in his hand on the Sabbath, is it permissible to pick him up on the Sabbath?
Numb. R. 16:26.
Thus have our masters taught (in Shab. 21:1): A PERSON MAY PICK UP ONE'S CHILD, EVEN WITH A STONE IN HIS HAND, OR A BASKET (of fruit), EVEN WITH A STONE INSIDE IT. You have learned from the generation of the wilderness that the Holy One, as it were, carried them up in the wilderness. (Deut. 1:31:) AND IN THE WILDERNESS, WHERE YOU SAW HOW THE LORD YOUR GOD CARRIED YOU AS {THE PERSON} [ONE] CARRIES HIS CHILD. Yet there was an object of idolatry in their hand.Corresponding to the stone in the hand of the child.
Thus it is stated (in Neh. 9:18): EVEN THOUGH THEY HAD MADE THEMSELVES A MOLTEN CALF…. And so you find that, when they crossed in the sea, Micah's image (of Jud. 17:3–4) crossed with them, as stated (in Zech. 10:11): AND A RIVAL WIFETsarah. The Midrash understands the word in this sense, although most translations follow the other meaning of tsarah, i.e., “affliction,” “distress,” or the like. So also below, Deut. 4:14.
SHALL CROSS IN THE SEA.Mekhilta deRabbi Ishmael, Pisha 14 on Exod. 12:41; Sanh. 103b; M. Pss. 101:2; Exod. R. 41:1; also Mekhilta deRabbi Ishmael, Wayassa‘ 1 on Exod. 15:22; ySuk. 4:3 (54c); see ARN, A, 34.
Still with all this, the Holy One did not forsake them. He said to Moses: I have done a lot of good things with them; yet they are provoking me a lot. I parted the sea for them; they provoked me, as stated (in Pss. 106:7): THEY REBELLED AT THE SEA, [AT THE] REED [SEA]. I led them in the desert, but they provoked me there. And so it says (in Numb. 14:22): THEY HAVE TRIED ME THESE TEN TIMES AND NOT HEARKENED TO MY VOICE. Here also I told you to send them to explore the land, but they provoked me and brought a bad name upon it (i.e., upon the land). I am not able to endure. How long shall I endure them? Where is it shown? From what they read on the matter (in Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[8] [Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG ('ad matay) …?] This text is related (to Zech. 7:13): AND IT CAME TO PASS THAT, AS {I} [HE CALLED, AND THEY DID NOT HEED; SO LET THEM CALL, AND I WILL NOT HEED, SAYS THE LORD OF HOSTS. <It will be> measure for measure, said the Holy One. Because I have spoken four times, so you are going to say something similar four times. Four times did I say: <HOW LONG?>
(Exod. 16:28): HOW LONG ('ad-'anah) WILL YOU REFUSE?
(Numb. 14:11): HOW LONG ('ad-'anah) WILL <THIS PEOPLE> SCORN ME?
(Ibid., cont.:) AND HOW LONG ('ad-'anah) WILL THEY HAVE NO FAITH IN ME?
(Numb. 14:27) HOW LONG ('ad matay) SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
So also shall I deliver them into the hand of four empires, where they are going to cry out four times and say: <HOW LONG?>
(Ps. 13:2–3[1–2]:) HOW LONG ('ad-'anah), O LORD? WILL YOU FORGET ME FOREVER? concerns Babylon.
(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) WILL YOU HIDE YOUR FACE FROM ME? concerns Media.
(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) SHALL I TAKE COUNSEL IN MY SOUL <WITH GRIEF IN MY HEART ALL DAY>? concerns Greece.
(Ibid., cont.): HOW LONG ('ad-'anah) WILL MY ENEMY BE EXALTED OVER ME? concerns Edom (i.e., Rome).
is> to fulfill what was said (in Zech. 7:13): AND IT CAME TO PASS THAT, AS {I} [HE] CALLED, AND THEY DID NOT HEED; SO LET THEM CALL, AND I WILL NOT HEED,…. It is therefore stated (in Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?.
[9] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>? This text is related (to Mal. 1:11): FOR FROM THE RISING OF THE SUN [EVEN] TO WHERE IT SETS MY NAME SHALL BE GREAT AMONG THE GENTILES. The Holy One said: The nations of the world honor me; but as for you, how many miracles have I performed for you?.
Numb. R. 16:27.
Still you provoke me. Do you want to know <the facts>? Eglon, king of Moab, was uncircumcised. Then Ehud ben Gera entered where he was; and as soon as he mentioned my name to him, he showed me honor and rose from his seat, as stated (in Jud. 3:20): NOW WHEN EHUD CAME UNTO HIM, HE WAS SITTING BY HIMSELF IN HIS COOL UPPER ROOM. THEN EHUD SAID: I HAVE A WORD FROM GOD FOR YOU; SO HE AROSE FROM HIS SEAT. <This was> to fulfill what was said (in Mal. 1:11): FOR FROM THE RISING OF THE SUN [EVEN] TO WHERE IT SETS MY NAME SHALL BE GREAT AMONG THE GENTILES. The Holy One said: The nations of the world honor me; and they show me respect. Yet when you provoke me, I plead with you. How long do I tolerate <you>? (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[10] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …? The Holy One said: Come and see the good things that I did for them when they went to explore the land. Wherever they entered, I made the head of that city die.
Above, Numb. 4:13; 4a:3; Numb. R. 16:13, 24; see Numb. R. 9:18; Cant. R. 1:5:1.
So when they did enter they found all the people of that city attending to the head of the city. So they did not pay attention to them. However, through the very good which I did for them they spread slander. What did they say to Moses (in Numb. 13:32): <THE LAND … IS> A LAND THAT EATS UP ITS INHABITANTS…. After all this good which I did for them, lest they be recognized by those on whom they were spying, with the result that they would catch them, when after all these things they spoke slander, I was tolerated them. (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …?
[11] Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION …? The Holy One said, as it were: Someone buys himself a servant, so that the servant may take the lantern
Gk.: phanos.
and give light to the one who bought him; but I did not do so. Rather, though you are my servants, as stated (in Lev. 25:55): FOR TO ME THE CHILDREN OF ISRAEL ARE SERVANTS, I have taken the lantern and given light to them, as stated (in Exod. 13:21): AND THE LORD WENT BEFORE THEM BY DAY IN A PILLAR OF CLOUD TO GUIDE THEM ON THE WAY AND BY NIGHT IN A PILLAR OF FIRE TO GIVE THEM LIGHT.
[12] Another interpretation (of Numb. 14:27). By universal custom one buys himself a servant so that, if he sets out on the road, his slave will go ahead and prepare for him safe and well supplied quarters;
Gk.: etoimasia (“preparation”).
but I have not done so. Rather, though you are my servants, I prepared quarters <for you>, as stated (in Numb. 10:33): AND THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD TRAVELED AHEAD OF THEM THREE DAYS' JOURNEY TO SEEK OUT A RESTING PLACE FOR THEM.
[13] Another interpretation (of Numb. 14:27). By universal custom one buys himself a servant so that his servant will bake bread for him and so that his buyer may eat, but I did not do so. Rather, though you are my servants, I baked for you so that you might eat. It is so stated (in Exod. 16:4): BEHOLD, I WILL RAIN DOWN BREAD FROM THE HEAVENS FOR YOU. And so it says (in Ps. 78:25): EACH ONE ATE THE BREAD OF THE MIGHTY. After all these good things that I did for you, you provoke me. How long shall I endure <you>? (Numb. 14:27:) HOW LONG SHALL THIS EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?
[14] [Another interpretation (of Numb. 14:27): HOW LONG SHALL <THIS> EVIL CONGREGATION <BE MURMURING AGAINST ME>?] The Holy One said to Moses: I am exterminating them from before me, for so it says (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM.
See above, Numb. 4:24.
Immediately Moses stood up to him by asking for mercy from the Holy One. How? When Israel made the calf, Moses stood up to him. At that time he made a plea on their behalf. He said to him: Please, make known to me by what principle you run your world. Thus it says this (in Exod. 33:13): PLEASE MAKE YOUR WAYS KNOWN TO ME THAT I MAY KNOW YOU…. The Holy One said to him: It is by the principle of mercy that I run my world, as stated (in Exod. 34:6): AND THE LORD PASSED BY BEFORE HIM, AND PROCLAIMED: THE LORD, THE LORD IS A MERCIFUL AND GRACIOUS GOD, SLOW TO ANGER AND ABOUNDING IN KINDNESS AND TRUTH. When Moses saw that the Holy One had said to him; SLOW TO ANGER, he began saying to the Holy One: Sovereign of the Universe, this is what you have said: SLOW TO ANGER. Is this <the way> you are slowing your passion? The Holy One said to him: Even so, I am going to punish them. <Moses> did nothing, but when the Holy One wanted to destroy them here, where it is stated (in Numb. 14:12): I WILL SMITE THEM WITH PESTILENCE AND DISPLACE THEM, Moses stood up and asked for mercy before the Holy One, as he said to him: Please, are these the stipulations which you prescribed when you said: SLOW TO ANGER? Fulfill your word here (in Numb. 14:17): AND NOW, PLEASE LET THE POWER OF THE LORD INCREASE, EVEN AS YOU HAVE SPOKEN, SAYING. Then what did <the Holy One> say (in vs. 18)? THE LORD IS SLOW TO ANGER AND OF GREAT KINDNESS…. Moses said to the Holy One: Sovereign of the Universe, in the case of a servant, if his deeds are good so that his master looks at him with a friendly face, one does not give his master any credit.Numb. R. 16:28.
So when would they give him credit? When the servant's conduct is evil with his deeds being evil, and then his master looks at him with a friendly face. So also in your case, O Sovereign of the Universe, pay no attention to their stiff neck. Thus it is stated (in Deut. 9:27): PAY NO ATTENTION TO THE STUBBORNNESS OF THIS PEOPLE NOR ITS WICKEDNESS NOR ITS SIN. So the Holy One said to him: See, because of you I am forgiving them. It is so stated (in Numb. 14:20): I HAVE PARDONED THEM AS YOU ASKED.
[15] (Numb. 15:1–3:) NOW THE LORD SPOKE <UNTO MOSES, SAYING>: SPEAK UNTO THE CHILDREN OF ISRAEL AND SAY UNTO THEM: WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS WHICH I AM GIVING YOU AND WOULD MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING OR A SACRIFICE TO FULFILL A VOW…. This text is related (to Jer. 3:19): <THEN I SAID:> HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN AND GIVE YOU A DESIRABLE LAND, THE MOST BEAUTIFUL HERITAGE OF ALL THE NATIONS! AND I SAID: YOU SHALL CALL ME FATHER AND NOT TURN FROM FOLLOWING ME. What is the meaning of HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN? How should I compare you with love of children? R. Jose bar Hanina said: What is the meaning of HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN? There was great love between me and you. How did you introduce enmity between me and you?
Above, Exod. 6:10; Lev. 7:12; Tanh., Exod. 6:17; Lev. 7:12; Exod. R. 32:2.
HOW I WOULD PUT (ashit) YOU AMONG THE CHILDREN! Now this language can only be the language of enmity, since it is stated (in Gen. 3:15): AND I WILL PUT (ashit) ENMITY BETWEEN YOU AND THE WOMAN.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Joshua the Levite said: The Holy One said: I argued in your defense
Gk.: synegoria.
, but you made me one who argues your prosecution.Gk.: kategoria.
HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN? This language can only be the language of guilt, since it is stated (concerning one found guilty of negligence in Exod. 21:30): IF A RANSOM IS PUT (rt.: ShYT) UPON HIM, <HE SHALL GIVE WHATEVER IS PUT (rt.: SHYT) UPON HIM TO REDEEM HIS LIFE>.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD I PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Hiyya said: The Holy One said: For which people did I do what I did for you? For which people did I part the sea? To which people did I give the Torah? Which people did I set apart, just as I have set you apart. HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN! This language can only be the language of setting apart, since it is stated (in Gen. 30:40): AND HE PUT (rt.: ShYT) HIS OWN FLOCKS APART….
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN! R. Eliezer said: the Holy One said: For what people did I do what I have done for you? Have I not made you a special people in the world and separated you from all the <other> peoples? Thus it is stated (in Deut. 7:3): YOU SHALL NOT INTERMARRY WITH THEM…. (Jer. 3:19:) HOW I WOULD PUT (rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN … ! This language can only be the language of separation, since it is stated (in Gen. 4:25): FOR GOD HAS APPOINTED (rt.: ShYT) ANOTHER SEED FOR ME.
Another interpretation (of Jer. 3:19): HOW I WOULD PUT (ashit, rt.: ShYT) YOU AMONG THE CHILDREN? R. Berekhyah the Priest [Berabbi] said: You were dear to me. <The Holy One was> like a person who had a single vineyard.
In allegory the vineyard normally represents Israel. See. e.g., Is. 5:3–7; Cant. 8:11. Cf. Mark 12:1–12 // Matthew 21:33–46 // Luke 20:9–19, where a failure to understand the vineyard as representing Israel usually leads to a ministerpretation that condemns Judaism. So Philip L. Culbertson, A Word Fitly Spoken (Albany: State Univ. of NY Press, 1995), pp. 219–255.
So he hoed it, weeded it, and did everything necessary for it. How did you get me to make you unclaimed property? This language can only be the language of unclaimed property, since it is stated (of the Holy One's vineyard in Is. 5:6): AND I WILL MAKE (ashit, rt.: ShYT) IT A WASTE LAND. IT SHALL NEITHER BE PRUNED NOR HOED; AND THERE SHALL ARISE BRIERS AND THORNS (ShYT).
[16] Jer. 3:19): <HOW I WOULD PUT YOU AMONG THE CHILDREN> AND GIVE YOU A DESIRABLE LAND, a land that the ancestors of the world
Literally: “fathers of the world.” According to Ber. 16b and Rashi, ad loc., the title father should be limited to Abraham, Isaac, and Jacob. Similarly the title mother should apply only to Sarah, Rebekah, Leah, and Rachael.
found desirable. <The first of these ancestors was> Abraham, of whom it is stated (in Gen. 12:9): THEN ABRAM JOURNEYED AS HE WENT ON AND TRAVELED TOWARDS THE NEGEB. And so it says (in Gen. 23:4): I AM AN ALIEN AND TRANSIENT AMONG YOU; GIVE ME A BURIAL PLACE AMONG YOU. <The second was> Isaac. {He also found it desirable when he was departing from <this> world. What did he say to his children (in Gen. 49:29)? BURY ME WITH MY ANCESTORS IN THE FIELD OF EPHRON BEN ZOHAR THE HITTITE.}Note that Gen. 49:1, 28 attributes these words to Jacob.
[The Holy One also endeared it to Isaac (in Gen. 26:3): RESIDE IN THIS LAND, <AND I WILL BE WITH YOU AND BLESS YOU>…. ] <The third was> Jacob. This <is what> he commanded (in Gen. 50:5): IN MY GRAVE WHICH I DUG FOR MYSELF IN THE LAND OF <CANAAN, THERE YOU SHALL BURY ME>…. Ergo (in Jer. 3:19): A DESIRABLE LAND, THE MOST BEAUTIFUL (rts: TsBH TsB') HERITAGE OF THE NATIONS, in that it is a land of delights (rt.: TsBH) for the peoples of the world.
Another interpretation (of Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL (tsevi) HERITAGE. <It is> a land like a deer (tsevi), in that it hastens to bring forth its fruit.
Sifre to Deut. 7:12 (37).
Another interpretation (of Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL (TsBY) HERITAGE OF THE NATIONS. <It is> a land in which all the peoples of the world delight (rt.: TsBY).
It is written (in Josh. 12:9): THE KING OF JERICHO, ONE; THE KING OF AI WHICH IS BESIDE BETHEL, ONE. Now there are not <even> three miles
Lat.: mille.
between the one <city> and the other; yet it says: THE KING OF JERICHO …; THE KING OF AI.I.e., why should two kings rule fortified cities so close to each other?
R. Parnakh said: R. Johanan said: Every king who was outside the land and did not procure for himself one city within the land of Israel was not called a king. What is written (in Josh. 7:21)? I SAW AMONG THE SPOILS A FINE SHINAR MANTLE. What is a SHINAR MANTLE?Gen. R. 85:14.
A BabylonianGk.: Babylonikon; Lat.: Babylonicum.
robe of royal purple.Gk.: porphura; Lat.: purpura.
It is simply that <its owner was> the one who was the king of Babylon, and he was encamped in the land of Israel. Ergo (in Jer. 3:19): THE MOST BEAUTIFUL HERITAGE OF THE NATIONS. (Ibid., cont.:) AND I SAID: YOU SHALL CALL ME FATHER. What is a father's concern? To love the son? What is a son's concern? He is responsible for his father's comfort, for giving him food and drink? Ergo, you also are responsible for your father who is in the heavens.
[17] (Numb. 15:2:) WHEN YOU COME…. What is written below on the matter (in vs. 20)? OF THE FIRST OF YOUR DOUGH YOU SHALL SET ASIDE A LOAF (hallah) AS AN OFFERING. Here is the food, but where is the drink? (Vss. 2, 5:) WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS, [ … ] AND <A QUARTER HIN OF> WINE FOR A LIBATION. This text is related (to Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS, AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART, FOR GOD HAS ALREADY ACCEPTED YOUR WORKS. <These words are> speaking of Solomon.
Numb. R. 17:2; see above Numb. 4:27.
When he had built the Temple and completed it, what did he do? He celebrated a seven-day dedication. Then he returned and celebrated an additional seven days for the festival (of Tabernacles). But because they had forgotten to keep the Day of Atonement, they were distressed.See Gen. R. 35:3; see MQ 30a.
R. Isaac said: A heavenly voice (bat qol) came forth and said to him (in Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS….
Another interpretation (of Eccl. 9:7): GO, EAT YOUR BREAD WITH GLADNESS…. <These words are> speaking of Israel with reference to the sacrifices that they offered. (Ibid., cont.:) AND DRINK YOUR WINE WITH A JOYFUL HEART. <These words> concern libations. He said to them: Whereas the Holy One is pleased with your sacrifices, it is stated (in Numb. 15:3): AND YOU SHALL MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING, OR A SACRIFICE….
[18] Another interpretation (of Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS…. R. Zakkay of Sha'av (in Galilee) said: Israel said: Sovereign of the World, in every <other> place you call this [the Land of Canaan, but here (in Numb. 15:2)] <it is> THE LAND OF YOUR HABITATIONS.
Numb. R. 17:3.
The Holy One said to them: By your life, I gave it to your ancestors, to Abraham, to Isaac, and to Jacob: To Abraham I said (in Gen. 24:7): TO YOUR SEED I SHALL GIVE THIS LAND.Cf. Galatians 3:16.
To Isaac I said (in Gen. 26:3): RESIDE IN THIS LAND, AND I WILL BE WITH YOU AND BLESS YOU, FOR TO YOU AND TO YOUR SEED I WILL GIVE ALL THESE LANDS…. To Jacob I said (in Gen. 28:13): THE LAND ON WHICH YOU ARE LYING I WILL GIVE TO YOU AND TO YOUR SEED. Since the son inherits from the father, he therefore said unto them (in Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS.
[19] [Another interpretation (of Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS.] What is written above on the matter in the section on the spies (in Numb. 14:44)? BUT THEY PRESUMED TO GO UP UNTO THE TOP OF THE MOUNTAIN. What is the meaning of BUT THEY PRESUMED (rt.: 'PL)? They brought darkness (rt.: 'PL), they made it dark (rt.: 'PL), <and> they all remained in darkness (rt.: 'PL). Why? (Ibid., cont.:) BUT THE ARK OF THE COVENANT OF THE LORD AND MOSES DID NOT DEPART FROM THE CAMP. Thus they did not go up with them, since it is stated <that> they DID NOT DEPART FROM THE CAMP. Moses said: Thus did the Holy One say (in Deut. 1:42): YOU SHALL NEITHER GO UP NOR FIGHT, FOR I AM NOT IN YOUR MIDST. Moses had said to them: Now you have said (in Deut. 1:28) WHERE ARE WE GOING UP TO? OUR BROTHERS HAVE CAUSED OUR HEARTS TO MELT (with fear)…. What is the meaning of MELT (hemassu)? He made our hearts sink (himsiv).
As Buber notes, p. 84, n. 91, the meaning or this word of uncertain.
Another interpretation of MELT (hemassu): R. Judah b. R. Simon <said>: They partitioned the heart. <Hemassu is> a Greek
Ilyonosti. The word comes from the Greek, Hellenisti, an adverb meaning “in Greek.
word, hemisu (which means "half").
Another interpretation of MELT (rt.: MSS): Our masters have said: From here <one deduces how> they tithed the pomegranates.
yMa‘as. 1:2 (48d).
Thus have our masters taught (in Ma'as. 1:2): <They tithe> POMEGRANATES, WHEN THEY BECOME SOFT (rt.: MSS).
(Deut. 1:28, cont.:) THEY ARE A PEOPLE LARGER AND MORE NUMEROUS THAN WE. He said to them: From the beginning you have been of two minds on the matter. <On the positive side> (according to Deut. 1:22): THEN YOU ALL DREW NEAR UNTO ME AND SAID: LET US SEND MEN AHEAD OF US <TO EXPLORE THE LAND FOR US>; but it is written <on the negative side> (in vs. 27): YOU MURMURED IN YOUR TENTS AND SAID: IT IS BECAUSE THE LORD HATED US THAT HE BROUGHT US OUT <FROM THE LAND OF EGYPT>. The Holy One says to them (in Mal. 1:2): I HAVE LOVED YOU! But they say (in Deut. 1:27): IT IS BECAUSE THE LORD HATED US THAT HE BROUGHT US OUT. Jose b. R. Hanina said, while teaching in the name of R. Ishmael: There is a common
Gk.: idiotes (“commoner”).
proverb that says: What lies in your heart concerning your companion is what lies in my heart concerning me. (Deut. 1:27:) IT IS BECAUSE THE LORD HATED US <THAT HE BROUGHT US OUT>. They interpreted <the verse> and said: You yourself know that he hates us. <Take the case of> a king of flesh and blood who has two sons. Now he also has two fields, one with irrigation and one watered by rain. <The field> with irrigation will be given to whichever one the king loves, while the one watered by rain will be given to that one whom he hates. The land of Egypt has irrigation, and we were in its midst, while the land of Canaan has rain.Cf. above, Numb. 4a:5.
So he brought us out from Egypt [to give us the land of Canaan]. Nevertheless (according to Deut. 1:41–42): AND EACH OF YOU GIRDED ON HIS WEAPONS OF WAR, AND YOU VENTURED TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY. BUT THE LORD SAID UNTO ME: SAY TO THEM: DO NOT GO UP AND DO NOT FIGHT. I had intended to go up with you, but now: DO NOT GO UP. For you it will be a downfall; going up is not for you. Nevertheless (according to vs. 41), [EACH OF] YOU GIRDED ON <HIS WEAPONS>, and you all had become a single unit. (Ibid., cont.:) AND YOU VENTURED TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY. What is the meaning of AND YOU VENTURED (rt.: HYN)) TO GO UP INTO THE HILL COUNTRY? That they were saying: Drop by drop the hinA liquid measure equal to about a gallon and a half.
will be filled.I.e., they had accumulated almost enough sin to overflow their allotted measure.
One text (Deut. 1:43) says: AND YOU ACTED PRESUMPTUOUSLY; while another text (Deut. 1:41) says: AND YOU VENTURED (rt.: HYN). What is the meaning of AND YOU ACTED PRESUMPTUOUSLY? That they acted presumptuously against the pleasures (hanayot, rt.: HNH)The initial letter here is a he. Cf. the parallel in Numb. R. 17:3, where the initial letter is a het. With such an emendation the text would read: “They acted presumptuously against the encampments of the Holy One.” I.e., they ignored the fact that the ark of the covenant had not departed out of the camp (Numb. 14:44).
of the Holy One.
[20] (Deut. 1:44): THEN THE AMORITES THAT DWELT IN THAT HILL COUNTRY CAME OUT TO MEET YOU, AND THEY PURSUED YOU AS DO THE BEES. Just as the bee immediately dies when it strikes someone, so also it was with you. When one of them touched you, his soul immediately departed.
(Deut. 1:44:) AS DO THE BEES: As the bee flies, so did they fly about you. In the past, when they <merely> heard a report of you, they died. It is so stated (in Exod. 15:14): WHEN THE PEOPLES HEAR, THEY TREMBLE…. now (in Deut. 1:44:) AND THEY PURSUED YOU AS DO THE BEES….
(Deut. 1:45:) SO YOU RETURNED TO WEEP BEFORE THE LORD, BUT THE LORD WOULD NOT HEED YOUR CRY OR GIVE EAR TO YOU. You, as it were, made strict justice as though it were brutal; BUT THE LORD WOULD NOT HEED YOUR CRY….
(Deut. 10:11): AND THE LORD SAID UNTO ME: ARISE, CONTINUE THE JOURNEY AT THE HEAD OF THE PEOPLE, THAT THEY MAY COME AND POSSESS THE LAND…. Now if I had come to execute justice with them, they would not be entering the land. Instead, ARISE, CONTINUE THE JOURNEY AT THE HEAD OF THE PEOPLE…. Ergo (in Numb. 15:2): WHEN YOU COME UNTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS….
[21] (Numb. 15:3:) AND YOU SHALL MAKE AN OFFERING TO THE LORD, A BURNT OFFERING, OR A SACRIFICE…. The Holy One said to them: Whoever offers me a sacrifice in this world, does not offer it in vain.
Numb. R. 17:4; see Sifra to Lev. 9:24 (99: Parashat Shemini Mekhilta deMiluim); Lam. R. 5:1 (1); Lev. R. 7:96; also Deut. R. 4:11.
Rather [if] he offers it, it is pleasing to me. Also in the world to come, he shall have the right to make an offering. Then I will accept it, and it shall be pleasing to me. It is so stated (in Mal. 3:4): THEN SHALL THE OFFERING OF JUDAH AND JERUSALEM BE PLEASING TO THE LORD, AS IN THE DAYS OF OLD AND AS IN THE FORMER YEARS.
The End of the Supplement to Parashah Shelah
מֻר בַּנִי יִסרַאאִיל וַקֻל לַהֻם אִדַ׳א דַכַ׳לתֻם אִלַי׳ בַּלַדִ סֻכּנִכֻּם אַלַּדִ׳י אַנַא מֻעטִיכֻּם
בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 ובמקצת דפוסים מאוחרים מופיע כאן: ״כי תבאו – בישר להם שיכנסו הבנים לארץ.״ הביאור חסר בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, המבורג 13, ליידן 1, לונדון 26917, בהרבה כ״י אחרים, ובדפוסים ראשונים. בכ״י מינכן 5, אוקספורד אופ׳ 34 מופיע לאחריו גם קטע מורחב יותר: ״אל ארץ מושבותיכם... נשתלם הגמול ונסלח״.
כי תבאו WHEN YOU ARE COME [INTO THE LAND] – He brought them the good tidings that they would enter the land.
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – נסמכה זאת הפרשה על שנחלשו ויתאבלו, לנחם הבנים להודיעם כי יבאו אל הארץ.
והנכון, בעבור שנשאו קול כל העדה (במדבר י״ד:א׳) וחטאו, ונסלח להם בעבור תפלת משה (במדבר י״ד:כ׳), אמר: וכי תשגו ולא תעשו (במדבר ט״ו:כ״ב), והעד: ונסלח להם (במדבר ט״ו:כ״ה). והוצרך להזכיר משפט מנחות
כן בכ״י פריס 176. מלת ״מנחות״ חסרה בכ״י פריס 177.
כל עולה וזבח, ובסוף: והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר ט״ו:ל׳) רמז למעשיהם. והזכיר דבר המקושש (במדבר ט״ו:ל״ב-ל״ו), כי עשה ביד רמה.״רמז... רמה״ הושמט ע״י הדומות בכ״י פריס 177, ברסלאו 53 והושלם מכ״י פרנקפורט 150, וטיקן ניאופיטי 2 וגיליון כ״י פריס 176.
ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר (במדבר ט״ו:ל״ט-מ׳) שלא יעשה אדם ביד רמה, או שלא ישכח.
WHEN YE ARE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. This chapter follows [the one dealing with the spies] in order to console the children by informing them that they would enter the land, for the Israelites grew weak and mourned.
See Num. 14:39. This interpretation is found in Rashi.
However, the real reason that this chapter follows the one dealing with the spies, is because all the congregation shouted and sinned.Num. 14:1-4.
God forgave their sin because of the prayer of Moses.See Num. 14:13-21.
Scripture says, And when ye shall err (15:22).Which is precisely what Israel had just done.
And they shall be forgiven (15:25) is proof of this.The theme connecting the chapters is atonement for sin.
Scripture found it necessary to mention the law of the meal offering and of all burnt offerings and sacrifices.Since Scripture mentioned the sin offering and its accompanying meal and drink offering, it felt compelled to mention the same regarding the burnt and other offerings.
At the end,After mentioning the various offerings.
it states, But the soul that doeth aught with a high hand (v. 30). The latter alludes to Israel's deeds.The incident of the spies.
Scripture mentions the gatherer of wood (verses 32-34)After the sin offering.
because he acted with a high hand. God designated the fringes as a signOf the commandments.
because of His great pity on Israel, so that a person will not act with a high hand orDeliberately violate God's commandments.
forget.Any of God's commands.
While Ibn Ezra maintains an independent position regarding Biblical interpretations, he always defers to the sages of the Talmud on halakhic issues. Thus in regard to the law concerning fringes, Ibn Ezra notes it is possible that Biblical rules require that the corners of garments be left unwoven so that their threads hang down to form fringes. He further notes that the law of fringes applies to pants. However, he then goes on to say that this interpretation is of no consequence, for the rabbis say that the fringes are specially prepared threads which are placed on the corner of any garment having four corners. Therefore pants are not included in the law of fringes.
דבר אל בני ישראל – אחר שראה הקב״ה שחזרו בתשובה ונתחרטו על מה שעשו, אמר להם: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – שיתיישבו בה בניכם, ואני אתנינה לכם, ודבר עמהם על עסקי הקרבנות: אקבל קרבנכם ברצון, ותביאו לפניי סולת, ושמן, ויין, שהוא עניין ניחוח ושמחה ונדבה. וכל זאת הפרשה נאמרה אחר הגזירה, שידעו שלא געל בהם הקב״ה, אך יתרצה להם. ולפי הנראה: לא הקריבו נסכים במדבר, שהרי תלה בביאת הארץ ובפירות הארץ.
דבר אל בני ישראל – SPEAK TO THE CHILDREN OF ISRAEL – After the Blessed Holy One saw that they repented and regretted what they had done, He said to them: כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – WHEN YOU HAVE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS – [comforting them] that your children will settle there, and I will give it to you. And He spoke with them on matters relating to the offerings, [saying] I will accept your offerings willingly, and you shall bring before Me fine flour, and oil, and wine, for it is a matter of pleasantness, joy, and generosity. And this entire section was said after the decree, that they should know that the Blessed Holy One did not despise them, but rather was reconciled with them. And it appears: they did not offer libations in the wilderness, for behold [Hashem] made it dependent on entering the land and with the fruit of the land.
דבר אל בני ישראל – כשראה שחזרו בתשובה ונתאבלו על מה שעשו הודיעם שיתישבו בה בניהם ודבר עמהם על עסק הקרבנות שיקבלם ברצון מהם.
שאוב מר״י בכור שור.
אל ארץ מושבתיכם – אבל במדבר לא תקריבו כי אתם במזיד ואין קרבן כפרה למזיד.
דבר אל בני ישראל, "speak to the Children of Israel!" When God saw that finally they had acknowledged their wrongdoing and had repented, and had mourned appropriately, He spoke to them on the subject of sacrificial offerings to be offered once they had settled in the land of Israel....
אל ארץ מושבותיכם, "to the land wherein you will settle;" but while in the desert, these sacrifices are not welcome. These sacrifices are effective only for sins committed inadvertently; you however, have committed the sins fully aware of what you had done.
כי תבאו אל הארץ
כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 137, פולדה 2, דפוס רומא, דפוס ליסבון. בפסוק: ״ארץ מושבתיכם״.
– אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים. ולכן ראה הקב״ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטחה שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה.
והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד, שנאמר בו: ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד (שמות כ״ט:מ׳), כי שם נאמר: פתח אהל מועד לפני י״י אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם (שמות כ״ט:מ״ב). וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים. ורבותינו נחלקו בזה, מהם שאמרו בסיפרי (ספרי במדבר ט״ו:ב׳): בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך וכו׳, ומהם שאמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ ואילך.
והשלים עוד תורת הכהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר, כי התרומה והמעשר בידוע שלא ינהגו שם כי הם מירוח הגוי ובחוצה לארץ. ויש עוד שנוי בחלה על דעת רבותינו (בבלי כתובות כ״ה.) שנתחייבו בחלה כשנכנסו לארץ מיד, ולא נתחייבו במעשרות ובתרומה אלא לאחר ירושה וישיבה.
WHEN YE ARE COME INTO THE LAND OF YOUR HABITATIONS. After He had assured the children [of those who had left Egypt] that they would come into the Land,
Now He commanded them concerning the drink-offerings [that they were to bring] in the Land when making burnt-offerings and peace-offerings, since in the wilderness they had no duty to bring drink-offerings except with the continual [daily] burnt-offering, concerning which it is said, and the fourth part of a hin of wine for a drink-offering for the one sheep;
Now our Rabbis differed on this matter. Some of them said in the Sifre
He also completed [here] the laws relating to the priests by commanding the [duty of the] dough-offering,
Above, 14:31.
He completed [telling] them the laws of the offerings, and that they should bring the drink-offerings when they enter the Land. Perhaps this [section] was [told to them] now in order to console them and give them an assurance [that they would indeed take possession of the Land], for they began to give up hope, saying: "Who knows what will happen in such a long time — after forty years — for may be the children will also sin?" Therefore the Holy One, blessed be He, saw fit to comfort them, for by commanding them precepts which are applicable [only] in the Land, He thereby was assuring them that it is clearly destined by Him that they will come into and inherit the Land.
Now He commanded them concerning the drink-offerings [that they were to bring] in the Land when making burnt-offerings and peace-offerings, since in the wilderness they had no duty to bring drink-offerings except with the continual [daily] burnt-offering, concerning which it is said, and the fourth part of a hin of wine for a drink-offering for the one sheep;
Exodus 29:40.
for there it is said [that it be brought continually every day] at the door of the Tent of Meeting before the Eternal, where I will meet with you, to speak there unto thee.Ibid., (42).
Similarly the princes when bringing their dedication-offeringsAbove, 7:12-83.
did not include amongst them drink-offerings.
Now our Rabbis differed on this matter. Some of them said in the Sifre
Sifre, Shelach 107.
that Scripture here teaches us that they only became obliged to bring drink-offerings from the time that they came into the Land onwards etc.; but some of them said that it is [only] the individual who was not obliged to bring drink-offerings [together with his offering] until they entered the Land [but public offerings were always accompanied by drink-offerings].
He also completed [here] the laws relating to the priests by commanding the [duty of the] dough-offering,
Further, Verses 17;21.
which was not applicable in the wilderness, for it was already known that the heave-offering and the tithes do not apply there, since such produce was winnowed by non-Jews and [grown] outside the Land of Israel. There is also a difference in the opinion of the RabbisSifre, Shelach 110.
concerning the [law of the] dough-offering [which is different from that of tithes etc.], namely that they became subject to the law of the dough-offering as soon as they entered the Land, but were not liable to [separate] tithes and the heave-offering until after [the fourteen years of] the conquest and settlement [of the Land].
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ ועשיתם אשה לה׳ – נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים כדי לחזק לב הבנים המתאבלים ולנחם אותם ולהודיעם שיבאו אל הארץ ויקריבו שם קרבנות.
ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב״ה לישראל. מל אותם ע״י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב״ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב ז׳) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב״ה למדם תורה, שנאמר (דברים י״א) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיהו מ״ח) אני ה׳ מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב״ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז) אלה המצות אשר צוה ה׳. להשיאו אשה אף הקב״ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב״ה לישראל, שנאמר (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו׳, (שם) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כ״א) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב״ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.
'כי תבואו אל ארץ מושבותיכם....ועשיתם אשה לה', "when you arrive in the land of your permanent residence....and you prepare a fire-offering for the Lord, etc." This paragraph was attached to that of the failure of the mission of the spies in order to reinforce the confidence of the children who were already mourning the upcoming premature deaths of their parents that they would indeed come to the land and offer sacrifices there.
A Midrashic approach (based on Tanchuma Shelach 14): just as a father is obligated to train his son in five aspects of successful living, i.e. to circumcise him, to teach him Torah, to redeem him from a priest if he is a firstborn, to teach him an honest trade, and to arrange for him to marry a suitable woman, so God provided similarly for the Jewish people (His firstborn son). He circumcised them employing Joshua as the Mohel performing the ritual as recorded in Joshua 5,2. God "redeemed" Israel as we know from Samuel II 7,23: "and who is like Your people Israel, a unique nation on earth whom God went and redeemed as His people, etc." He taught the Israelites the Torah as He said: "you shall teach them (the words of the Torah) to your children," [employing the fathers as the teachers. Ed.]. It is also written that God personally taught the Torah, as stated in Isaiah 48,17: "I the Lord am your God, instructing you for your own benefit." God taught the people a useful trade by teaching them the commandments, as we know from Leviticus 27,34 "These are the commandments which God instructed, etc." Finally, He arranged for the people to have suitable marriage partners when he blessed them saying: "Be fruitful and multiply."
Just like a father feeds his family, anoints them with oil and washes them (arranges for all this) so God does the same for Israel as we know from Ezekiel 16,9-10: "I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. (verse 19) and the food which I had given you, the choice flour, the oil and the honey, which I had provided for you to eat, etc." In Numbers 21,11 we find the Israelites addressing the well of water provided for them by God with the words: "spring up O well-sing to it," Just as when the father gives properties to his children the children offer gifts to the father as symbols of their gratitude, so God here told the Israelites to offer certain libations to express their gratitude when they would arrive in the land of Israel.
Just like a father feeds his family, anoints them with oil and washes them (arranges for all this) so God does the same for Israel as we know from Ezekiel 16,9-10: "I bathed you in water, and washed the blood off you, and anointed you with oil. (verse 19) and the food which I had given you, the choice flour, the oil and the honey, which I had provided for you to eat, etc." In Numbers 21,11 we find the Israelites addressing the well of water provided for them by God with the words: "spring up O well-sing to it," Just as when the father gives properties to his children the children offer gifts to the father as symbols of their gratitude, so God here told the Israelites to offer certain libations to express their gratitude when they would arrive in the land of Israel.
כי תבאו אל ארץ מושבותיכם – למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים. לפי שכששמעו ישראל גזירה של הקב״ה אמרו אוי לשונאיהם של ישראל לעולם לא יכנסו לארץ. לסוף מ׳ שנה יחטאו ויגזור עוד הבורא שלא יכנסו. לכך הבטיחם הקב״ה שלסוף מ׳ שנה יכנסו.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – למה נסמכה פרשה זו לפרשת מרגלים לפי כששמעו ישראל גזרתו של הקב״ה אמרו אוי לנו לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף ארבעים שנה נמי אם אנו חוטאין יגזור גזרה אחרת וא״כ אין לדבר סוף אמר להם הקב״ה בודאי לאחר מ׳ שנה תבואו אל הארץ.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם,"when you come to the land of your permanent settlement, etc.;" what is the reason that this paragraph has been inserted at this point in the Torah? If anything, the legislation added here would not be applicable for at least another forty years! The people at this stage were so frustrated that they did not believe they would ever get to the Land of Canaan and settle there, as they might become guilty of so many more sins, looking back at the less than two years they had been out of Egypt, and what had befallen them during that short period. The wording of the paragraph, i.e. G–d's promise to Moses at this point, was meant to reassure them that unless the settlement of the people in their ancestral homeland would become a fact, what would be the point in introducing legislation that is capable of being applied only after they were settled in that land? Moses relayed this legislation to the present generation in order to convince them that their children would definitely become residents of the Holy Land.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – למה זכה כנען שנקראת א״י על שמו אלא לפי שכששמעו שישראל באין פינה הארץ א״ל הקב״ה אתה פנית הארץ תקרא על שמך ואתן לך ארץ יפה כמעט כמותה ואי זו אפריקה ולכך נסמכה פ׳ זו לפ׳ מרגלים לפי שכששמעו ישראל גזרתו של הקב״ה אמרו אוי לנו כי לעולם לא נכנס לארץ כי לסוף מ׳ שנה אם הם חוטאים יגזור גזירה אחרת עליהם וא״כ אין לדבר סוף א״ל הקב״ה בודאי לאחר מ׳ שנה תבואו אל הארץ אמר ר״י בר חנינא למה נסמכה פ׳ זו של חלה לפ׳ נסכים שנא׳ ויין לנסך וכתיב בתריה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה׳ פ׳ חלה למטה ופ׳ נסכים למעלה וז״שה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך שהקרבת נסכים ופסוק זה נאמ׳ לשלמה כשבנה הבית ועשה ז׳ ימי חנוכה ואח״כ ז׳ ימי הסוכות ואכלו ביוה״ך והיו מצירין ועצבים יצתה בת קול ואמר לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך.
כי תבואו אל ארץ – כ׳ הרמב״ן אחר שהבטיח הבני׳ בביאת הארץ השלים תורת הקרבנות והשלים עוד תורת הכהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר. ור׳ אברהם כתב נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ונתאבלו לנחם הבנים ולהודיעם כי יבואו אל הארץ. והנכון בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו ונסלח להם בעבור תפלת משה אמר כי תשגו וגו׳ ואמר ונסלח להם והוצרך להזכיר משפט מנחת כל עולה וזבח ובסוף והנפש אשר תעשה ביד רמה רמז למעשיהם והזכי׳ דבר המקושש שעש׳ ביד רמה ומרוב חמלת השם על ישראל שם הציצית לזכר שלא יעשה אדם ביד רמה ולא ישכח:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, "When you will come to the Land of your dwelling, etc." Nachmanides writes that after Hashem had reassured the children of the generation who had experienced the Exodus that they, at any rate would inherit the Promised Land, the Torah completes the legislation about both the public and private offerings. The Torah specifically introduces the subject of חלה, the setting aside of a small portion of any dough for the priest, Hashem's representative on earth, as symbolic recognition that even basic foodstuffs such as bread that man toiled to produce are, in the final analysis, a gift from the Creator. [I elaborated on the theme with my own words. Ed.]
Ibn Ezra writes that the reason why these paragraphs were appended at this juncture was to cheer up the younger generation who had to face the premature death of their parents as a result of the debacle with the spies. The Torah reassured them that they, at any rate, would come to the Holy Land, and legislation at this time applicable only in the Holy Land, would lift their spirits.
I believe (Ibn Ezra continuing) that more is involved here. On the one hand, this sin -as opposed to the golden calf where only a small percentage of Jews actually took active part, -had involved the entire people, and they had been saved from immediate death only by Moses prayer.
It was appropriate therefore to write legislation dealing with both inadvertent sin, (compare verse 22) and to provide a mechanism for obtaining forgiveness. ((25)) At the same time, the Torah added technical details about offering gift-offerings, מנחות which henceforth were to be added to all burnt offerings and meat-offerings. In addition the Torah spelled out what would happen if the sin were to be committed deliberately. Furthermore, the legislation about ציצית, fringes, was introduced as an act of God's mercy, as these fringes were to remind the wearer when he looked at them that he must not commit sins against his Creator. Finally, we have a report about an Israelite who deliberately violated the Sabbath legislation and who was executed as a result after the method of execution had been spelled out by God. ((32)-36)
ועתה ראו נפלאות מתורתו במה שנסמכה בכאן פרשת נסכים לשני טעמים גדולים. האחד מה שזכרו חז״ל (במ״ר פ׳ י״ז) לבשר הבנים ולהכניסם בכניסת הארץ וזה במה שיראה להם כי הוא יתעל׳ מקוה לקבל עליהם שם עבודות גדולות קבועות ובלתי קבועות ומעתה כביכול לכבודו וצרכו הוא עושה כמו שאמר כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר ומן הצאן והקריב המקריב קרבנו וגו׳ והוא ענין נכבד.
אמנם הענין השני הוא המיוחד לכוונותינו וזה שכבר כתבנו בשער נ״ב כי היות התמידין נקרבין מאלו השלשה מינים רצוני הקרבן עצמו ומנחתו סלת ונסכו יין הם רומזים על הקרבת האדם בכל חלקיו כי הב״ח רומז אל סוגו שהוא חי והמנחה הבאה מהקמח תרמוז אל הבדלו הכולל רצוני במה שהוא אדם והוא הכח הדברי כמו שהמאכל ההוא הוא מיוחד אל מין האדם.
וסמך לכאן דבר אל בני ישראל כי תבואו אל ארץ כנען – להורות על רחמי השם הגדולים ואיך הוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. כי לפי שאלו האנשים חטאו בהוצאת דבה על הארץ בענין האשכול. עד שכמעט היו מאויבים למות בעוה״ז ובעוה״ב. רצה השם לבשר להם בביאת הארץ ובכפרת האשכול. וזה בתת להם מצוה מיוחדת לכפרת האשכול. כמאמרם ז״ל שנסמכה לכאן פרשת ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה. בענין שיכפר ניסוך היין על אשכול היין. בענין שבניסוך היין ובעולה ובזבח יתכפר על ההרהור ועל המעשה. וכנגד מה שאמר למעלה וכל פקודיכם לכל מספרכם. אמר בכאן כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. ולפי שכל זה הרע בא להם מצד יצר הרע שנקרא שאור שבעיסה. והוא בלבל בכאן עיסתם והחמיצה. סמך מיד באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. כדי שתזכרו מה שעשה לכם זה הצר הצורר שאור שבעיסה. הוא שטן הוא יצר הרע הנקרא ראשון ואדמוני. ותשובו אל ה׳ ולא תשתו מיין תנואות גאונו ולא תאכלו לחם העצבים. ולכן מראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה לדורותיכם. ולא יהיה דור סורר ומורה כאבותם:
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו׳ – לצד שראה ה׳ מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם.
עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז״ל (סנהדרין צ:) מנין לתחית המתים מן התורה דכתיב אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו׳ עד כאן. כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם.
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, "when you will come to the land of your habitations, etc." When God saw the despondency of the Jewish people over the decree that He had issued against them to wander aimlessly in the desert for forty years, He provided some encouragement for their hearts by instructing them in commandments which would apply only once they lived in the land of Canaan. God wanted to keep this prospect before their eyes in order to make their lives more meaningful. If one knows that at the end of a certain period of time one will experience fulfillment of one's hopes then the time lag until then becomes less onerous. God made sure to write אשר אני נותן לכם, "which I am about to give to you," although the generation He addressed had already been described as carcasses. He taught the people that the accomplishments of the children reflect credit also on their parents seeing the children are meant to be the extension of their parents.
Another reason why the Torah wrote here נותן לכם, "am about to give you," may be based on Sanhedrin 90 where the Talmud raises the question "where it is written in the Torah that there will be a resurrection?" The Talmud quotes Exodus 6,4: "and I will also keep My covenant with them (the patriarchs) to give the land of Canaan to them." The fact that the Torah did not write "to you," seeing the living Israelites were being addressed, proves that the patriarchs will be resurrected. In our verse the Torah addresses "carcasses." The verse makes sense only if it presumes that these "carcasses" will be resurrected and will take possession of their land.
כי תבאו אל ארץ מושבתיכם – אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחם את הבנים ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים, ולכן ראה הקדוש ב״ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ, הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו וירשו אותה:
דבר וגו׳ כי תבאו וגו׳ – כבר נאמר בספר שמות (כט, מ–מא) שיש להביא נסכים עם קרבן התמיד, וכן נאמר להלן (בפרקים כח–כט) שנסכים יוקרבו עם המוספים. לפי הגמרא בקידושין (לז.–:, עיין רש״י שם ותוספות ד״ה לא קרבו), פרקנו עוסק בעיקר בקרבנות יחיד, והובאו שם שתי דעות בעניין זה.
לדעת ר׳ ישמעאל, לא קירבו נסכים במדבר אלא עם קרבנות ציבור (תמידים ומוספים – עיין מנחות [מה:]: ״מה שאמור בחומש הפקודים קרב במדבר״). כאן נאמר שיש להקריב נסכים גם עם כל קרבן יחיד שיכול לבוא בנדר ונדבה – הווי אומר, עם עולה ושלמים; אולם חובה זו נוהגת רק בארץ ורק לאחר ירושה וישיבה. תנאי זה נלמד מהפסוק ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״, אשר אנו למדים ממנו שהמצווה האמורה כאן תלויה בביאת הארץ וישיבתה. במשך ארבע עשרה שנות כיבוש וחילוק הארץ – ״שבע שכבשו ושבע שחלקו״ – היה הדין שונה. באותה תקופה, היה למשכן רק מקום עראי, בגלגל, והבמות היו עדיין מותרות (עיין פירוש, דברים יב, ח–ט). באותה העת, עדיין לא הקריבו נסכים עם קרבנות יחיד. חובה זו נהגה אפוא רק משעת איסור במות, משהגיע המשכן למקומו הקבוע בשילה. כללו של דבר, לדעת ר׳ ישמעאל, לא קירבו נסכים (של יחיד) במדבר ולא בבמות יחיד.
אולם לדעת ר׳ עקיבא, קירבו נסכים במדבר; החובה האמורה כאן, להקריב נסכים עם קרבנות יחיד, נהגה מיד במדבר, כמו החובה להקריב נסכים עם קרבנות ציבור. הפסוק ״כי תבאו אל ארץ מושבתיכם״ בא רק ״להטעינה נסכים בבמה קטנה״ (זבחים קיא.). הווי אומר, שאפילו ״כי תבאו״, בשעה שתיכנסו לארץ – בשבע שכבשו ושבע שחילקו, כאשר המשכן עמד במקום עראי, בגלגל, והבמות היו מותרות ״בכל מושבתיכם״ – גם אז יש מצווה להביא נסכים. והמצווה נוהגת בכל מקום, אפילו בבמת יחיד. (במת יחיד קרויה גם ״במה קטנה״ – בניגוד למזבח במשכן, ששימש כ״במת ציבור״ בשעת היתר במות, והקרוי גם ״במה גדולה״ [עיין תוספות שם ד״ה במה].)
כי תבואו אל ארץ מושבותיכם – דברי הספרי מבוארים בקדושין (דף ל״ז) ובזבחים (דף קי״א), שר׳ ישמעאל ס״ל שמ״ש אל ארץ מושבותיכם היינו אחר ירושה וישיבה כי לא קרבו נסכים במדבר ולא נתחייבו בנסכים עד אחר ירושה וישיבה, שמ״ש מושבותיכם הוא דוגמת מ״ש וירשתה וישבת בה, ובזבחים מוסיף שרק בבמה גדולה, או אינו אלא אפילו בבמה קטנה, ת״ל אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם הרי בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, וזה לא נזכר בספרי, וי״ל שזה נשמע מן מושבותיכם שהוא לאחר ירושה וישיבה ומאז נאסרו הבמות, ולא היה עוד במה קטנה, שאף שאמר במשנה (פי״ד דזבחים) באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות, י״ל ר׳ ישמעאל לשטתו דס״ל בזבחים (דף קי״ט) זו וזו שילה ולשטתי׳ פירשו התוס׳ (זבחים דף ס״א) שמזמן שילה ואילך לא הותרו הבמות, ורש״י שפי׳ שהלמוד למעט במה קטנה הוא ממ״ש אשר אני נותן לכם הוא לשטתו שמפ׳ שם שגם לר׳ ישמעאל יש היתר במות, [ומ״ש הואיל ונאמרו ביאות סתם וכו׳ יש לדחוק וטוב למחקו כי זה משמע כאידך דר״י בקדושין שם] ור״ע ס״ל דמושבות בכ״מ שאתם יושבים משמע וקרבו נסכים במדבר ואח״כ בבמה קטנה עי׳ בגמ׳ שם, וכבר פרש״י ותוס׳ בקדושין דאף לר׳ ישמעאל קרבו במדבר בקרבן צבור, דכתיב במלואים וזה אשר תעשה על המזבח וכתב שם נסכים בעולת תמיד רק שלא קרב בקרבן יחיד אלא מביאתן לארץ, וזה כונת א׳ מתלמידי ר׳ ישמעאל וכמ״ש התוס׳ (זבחים דף קי״א) ד״ה לדברי, ורשב״י יסבור כר״ע דמושבותיכם בכ״מ שאתם יושבים משמע, או שהגם שיסבור דמושבותיכם לאחר ירושה וישיבה משמע הולך לשטתו בזבחים (דף קי״ט) שזו וזו ירושלים, ועד שנבנה הבית לא נאסרו הבמות, וס״ל שאחר ירושה וישיבה היו נסכים נוהגים גם בבמה למ״ש שאין הלמוד ממ״ש אשר אני נותן לכם רק ממה שאחר ירושה וישיבה לא הותרו הבמות כנ״ל, וא״כ לרשב״י שהיו שם במות היו נסכים קרבים בבמה, ואבא חנן משום ר״א ס״ל ג״כ שהיו נסכים נוהגים גם באוהל מועד [ובשגם למ״ש בקדושין שר״א חולק על ר׳ ישמעאל ומ״ש אל ארץ מושבותיכם ללמד שנסכי בית עולמים שוים עם נסכי אוהל מועד:
כי תבואו אל הארץ כו׳ אשר אני נותן לכם – פלוגתא דר״י ורע״ק בסוף פ״ק דקדושין ובזבחים קי״א רע״ק אומר להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר ומה ת״ל אשר אני נותן לכם יכול יעשה במה בחו״ל ויקריבו עליה נסכים ת״ל אשר אני נותן לכם ולא במה בחו״ל. ספרי זוטא. ואיברא דהא מילתא ידענא מקרא דאל ארץ מושבותיכם, דכוון דוקא בארץ, וכאן דכתיב ביאה ומושב ודאי לא נהגה רק בארץ, לא בחו״ל, וכמו חדש לרבנן דפליגי על ר״א, והא דצריך קרא דאשר אני נותן לכם הוא למעט עבר הירדן, שאם בנה שם במה בעת היתר הבמות אין נסכים קרבין, דפרט לעבר הירדן שנטלו מעצמן, וכמו דאמר בירושלמי בכורים ובספרי יעוין שם סוף פ״ק ודו״ק.
כי תבאו וגו׳ – תניא, ר׳ עקיבא אומר, כי תבאו אל ארץ מושבותיכם וגו׳, בא הכתוב להטעין נסכים בבמה קטנה, או אינו אלא לבמה גדולה, כשהוא אומר אל ארץ מושבותיכם, הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר.
עיקר פרשה זו איירי בדיני נסכים, ופירש״י במה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ותוס׳ פירשו דבמה גדולה נקראת שעת איסור הבמות ובמה קטנה שעת היתר הבמות, ובאות הסמוך נבאר ענין זה.
(זבחים קי״א.)
כי תבאו וגו׳ – כאן בא הכתוב ללמדך שלא נתחייבו ישראל בנסכים אלא מביאתם לארץהנה באמת מצינו שגם במדבר קרבו נסכים כדכתיב בפ׳ מלואים (פ׳ תצוה) וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב שם נסכים, אלא שאותם הנסכים היו בקרבנות צבור וכאן איירי בקרבנות יחיד, דבהו לא נתחייבו בנסכים רק מביאתם לארץ, וזו היא כונת ר׳ ישמעאל בקדושין ל״ז ב׳ דס״ל לא קרבו נסכים במדבר, אשר לכאורה הוא פלא דמפורש להיפך בפ׳ מלואים כמש״כ, אלא כונתו שבקרבנות יחיד לא קרבו, וראיה לפי׳ זה ממ״ש בספרי, אמר אחד מתלמידי ר׳ ישמעאל, בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ, וזה כמש״כ.
ועיין בזבחים קי״א א׳ ס״ל לר׳ ישמעאל דפסוק זה בא להורות צורך נסכים בבמה גדולה, ור״ל שבא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת צבור ולא בבמת יחיד, ור״ע ס״ל שבא להורות צורך נסכים בבמה קטנה, דס״ל דאגדולה לא אצטריך דהא במדבר נמי קרבו, והבאנו דעתו בדרשה הקודמת, וכבר בארנו ענין זה. ופירסו התוס׳ דבמה גדולה קרי שעת איסור הבמות ובמה קטנה – שעת היתר הבמות, ורש״י פירש דבמה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ולפי מש״כ מבואר דעיקר כפי׳ התוס׳, יען כי בבמת צבור גם ר׳ ישמעאל מודה שקרבו במדבר, וא״כ לא בא פסוק זה לחדש דבר זה, ויש עוד לפלפל בזה. (ספרי).
ועיין בזבחים קי״א א׳ ס״ל לר׳ ישמעאל דפסוק זה בא להורות צורך נסכים בבמה גדולה, ור״ל שבא ללמדך שלא קרבו נסכים במדבר, ומשבאו לארץ נתחייבו בהן ובבמת צבור ולא בבמת יחיד, ור״ע ס״ל שבא להורות צורך נסכים בבמה קטנה, דס״ל דאגדולה לא אצטריך דהא במדבר נמי קרבו, והבאנו דעתו בדרשה הקודמת, וכבר בארנו ענין זה. ופירסו התוס׳ דבמה גדולה קרי שעת איסור הבמות ובמה קטנה – שעת היתר הבמות, ורש״י פירש דבמה גדולה היא במת צבור ובמה קטנה היא במת יחיד, ולפי מש״כ מבואר דעיקר כפי׳ התוס׳, יען כי בבמת צבור גם ר׳ ישמעאל מודה שקרבו במדבר, וא״כ לא בא פסוק זה לחדש דבר זה, ויש עוד לפלפל בזה.
(ג) וַעֲשִׂיתֶ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽיהֹוָה֙י״י֙ עֹלָ֣ה אוֹ־זֶ֔בַח לְפַלֵּא־נֶ֙דֶר֙ א֣וֹ בִנְדָבָ֔ה א֖וֹ בְּמֹעֲדֵיכֶ֑ם לַעֲשׂ֞וֹת רֵ֤יחַ נִיחֹ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ מִן־הַבָּקָ֖ר א֥וֹ מִן־הַצֹּֽאן׃
and will make an offering by fire to Hashem, a burnt offering, or a sacrifice, to accomplish a vow, or as a freewill offering, or in your set feasts, to make a pleasant aroma to Hashem, of the herd, or of the flock;
ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח – אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים. יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים ת״ל לעשות ריח ניחוח לה׳ אם עשית ריח ניחוח הנסכים באין ולא בזמן שיקדמו לאישים. יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים אמרת זבח פרט לעופות או זבח פרט למנחות.
לפלא נדר או בנדבה – את שהוא בא לפלא טעון נסכים את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים. שנדר פרט לפסח נדר פרט למעשר ומניין אתה אומר שלמים פרט לחטאת שלמים פרט לאשם הואיל ואין התמידין באין לפלא יכול לא יטענו נסכים תלמוד לומר מועדיכם ריבה כל תמיד ותמיד.
מן הבקר – פרט לכלאים ובצד השני אתה אומר מן הבקר פרט לשור שנגח והמית ויש לו עדים.
מן הצאן – פרט לרובע ולנרבע ובצד השני אתה אומר מן הצאן פרט למוקצה לעבודה זרה ולנעבד.
מן העזים – לחלוק את הגנוב ואת הגזול שידעו בו הרבים והשעיר שנתן ריח והחולה. מן העזים – ומן העזים לרבות שאר כל הפסולין.
וְתַעְבְּדוּן קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ בִנְדַבְתָּא אוֹ בְמוֹעֲדֵיכוֹן לְמֶעֱבַד לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ מִן תּוֹרֵי אוֹ מִן עָנָא.
and you will make an oblation before the Lord, a burnt offering, or a consecrated sacrifice for the release of a vow, or in a free will offering, or in your solemnities to render an acceptable service before the Lord, from the herd or from the flock;
א. לביאור התרגום ״אִשֶּׁה״ – ״קוּרְבָּנָא״ כקרבן ולא כאש, ובהסבר הרחקת ההגשמה בביטוי ״רֵיחַ נִיחֹחַ״, ״לְאִתְקַבָּלָא בְּרַעֲוָא קֳדָם ה׳ ״ – ראה באריכות בביאורנו לויקרא א, ט.
מהי הפלאה
ב. ›בכתבי היד המדויקים ״לְפַלֵּא״ מתורגם ״לְפָרָשָׁא״ כדברי ראב״ע כאן:
לפלא – לפרש, וכן והפלה ה׳ (שמות ט, ד), ואם הוא בה״א, כי אותיות אהו״י מתחלפות.
אמנם הפסוק ״וְהִפְלָא ה׳ את מַכֹּתְךָ״ (דברים כח, נט) מתורגם ״וְיַפְרֵישׁ ה׳ יָת מָחָתָךְ״ לשון הפרשה, ואף ראב״ע שם כתב: ״טעם והפלא – להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו״, לשון הפרשה, וכן לעיל ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר״ (ו, ב) כתב: ״יפלִא – יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם״.
בעוד שהַפְרשת קרבן שייכת יותר בנדבה, דיבור והתחייבות שייכים בנדר
״אי זה הוא נדר ואי זו היא נדבה, האומר הרי עלי עולה... זהו הנדר, אבל האומר הרי בהמה זו ... הרי זו נדבה״ (רמב״ם, מעשה הקרבנות יד, ד).
ואם כן הביטוי ״לפלא נדר״ מתבאר כדיבור ופירוש ולא כהפרשה. אך עיין לעיל ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר״ (ו, ב) ״אֲרֵי יְפָרֵישׁ (ח״נ: יַפְרֵישׁ) לְמִידַּר נְדַר״ שם נראה מרש״י שגרס לשון הפרשה. על תרגומי הפלאה עיין ״וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא״ (שמות ח, יח) ״וְאַפְרֵישׁ בְּיוֹמָא הַהוּא״.
מועד – חג או זמן
ג. ״בְּמֹעֲדֵיכֶם״ – ״בזמניכון״ אוֹ ״בְּמוֹעֲדֵיכוֹן״. במקצת דפוסים מצינו מתורגם ״או בזמניכון״ והוא שיבוש שכן בתרגומי ״מועד״ מבחין המתרגם: ״מועד״ במשמע זמן קבוע מתורגם כ-״זמן״ כגון ״לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת״ (בראשית יז כא) ״לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אוּחְרָנְתָא״, ״למועד אשוב אליך״ (בראשית יח יד) ״לִזְמַן אֵיתוּב לְוָתָךְ״ וכן ״מקץ שבע שנים בְּמֹעֵד שנת השמטה״ (דברים לא י) ״בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִיטְתָא״. גם ״בְּמֹעֵד שנת השמטה בחג הסכות״ (דברים לא יג) ״מועד״ מתייחס לשנת השמיטה ולא לחג הסוכות, לכן תרגם ״בִּזְמָן שַׁתָּא דִּשְׁמִיטְתָא״.
אבל ״מועד״ בהוראת חג מחגי ה׳ מתורגם כלשונו גם באונקלוס כגון ״אלה הם מוֹעֲדָי״ (ויקרא כג ב) ״אִלֵּין אִינּוּן מוֹעֲדָי״; ״וידבר משה את מֹעֲדֵי ה׳ ״ (ויקרא כג מג) ״יָת סְדַר מוֹעֲדַיָּא״. ולכן בפסוקנו ״אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם״ המציין גם הוא יום טוב, תרגומו הוא ״במועדיכון״. השינוי מיוסד על שני עקרונות שבת״א: הראשון, שלא לתרגם במילים שוות מונחים מגדרי החולין ומגדרי עבודת ה׳; השני, שימוש במטבעות חז״ל למונחים הלכיים.הואיל ובלשון חז״ל נתייחד ״מועד״ לחג מחגי ה׳ דוגמת ״חול המועד״, ״לא בדק בי״ד יבדוק לאחר המועד״ (משנה פסחים א ג) ״אף על פי שאינם לצורך המועד״ (משנה פסחים ד ז) – גם ״מועד״ שבת״א מכוון לחג ה׳ בלבד. אמנם במטבע הברכות אנו מברכים על החג ״והגיענו לזמן הזה״ – כך העיר הרה״ג אביגדר נבנצל שליט״א.
לעיקרון הראשון ראה ״מנחה״ (בראשית ד ג), לשני – בביאורנו לפסוק ״לא תבערו אש״ (שמות לה ג). ראה לכך עוד בבר׳ יז כא.
ותקרבון קרבן קדם י״י
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עלה ... בזמני״) נוסח אחר: ״עלוון או נכיסון פירוש דנדר או לנסיבה או בזמן דסדרי״.
עלה או נ(ס)כ{ס}ה לפירוש נדרה או בנסיבה או בזמני מועדיכון למקרבה לריח דרעוה קדם י״י מן תוריה או מן ענה.
ותעבדון על מדבחא קרבנא קדם י״י עלתא או ניכסת קודשיא לפרשא נדרא או בניסבתא או בזמן מועדיכון למעבד רעותא דמרי עלמא לאתקבלא ברעוא קדם י״י מן תורי או מן ענא.
and you may make an oblation upon the altar before the Lord, burnt offering or consecrated sacrifice for release of a vow, or by free-will offering; or at the time of your feasts you offer what is acceptable to the Lord of the world, to be received with approval before the Lord from the herd or from the flock:
פַקַרַּבּתֻם קֻרבַּאנַא לִלָּהִ צַעִדַתַּ אַוְ דַ׳בּחַא תַּסויגַ׳ נִד׳רֵ אַוְ תַּבַּרֻּעֵ אַוְ פִי אַעיַאדִכִּם וַאַרַדתֻם אַן יַכֻּוןַ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ מִןַ אלבַּקַרִ אַוְ מִןַ אלגַ׳נַםִ
ותיכף תקרבו קרבן אל ה׳ עולה או זבח, לפרוע חוב של נדר, או נדבה, או במועדיכם, ורציתם שיהיה מקובל ומרצה אל ה׳ מן הבקר או מן הצאן.
ועשיתם אשה וגו׳ – אין זה ציווי, אלא כי תבאו שם ותעלה בלבבכם לעשות אשה לי״י.
לריח
כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, ליידן 1, אוקספורד 34. בכ״י מינכן 5, המבורג 13 נוסף: ״ניחוח״.
– נחת רוח.
כן בכ״י אוקספורד 165, לונדון 26917, דפוס רומא. המלה חסרה בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34.
[לפלא –] לפרש נדר או נדבה – או שתעשו האשה בשביל חובות מועדיכם שחייבתי אתכם לעשותןכן בכ״י לייפציג 1 (או אולי ״לעשותו״). בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917, דפוס רומא: ״לעשות״.
במועד.
ועשיתם אשה – This is not a command: when you come into the land you shall make a fire-offering – but the meaning is: When you will come there and it enters your mind to make a fire-offering unto Hashem.
ריח ניחח [TO MAKE] A PLEASING ODOR – i.e. to cause satisfaction to Me.
לפלא נדר או בנדבה וגו' TO DISTINGUISH YOURSELVES BY A VOW OR A FREE-WILL OFFERING [OR ON YOUR FESTIVALS] – i.e. or that you would make the fire-offering on account of the obligatory festival sacrifice which I have obligated you to offer on a festival. ...
פס׳: ועשיתם אשה לה׳ – שומע אני כל הקרב לאשים יטען נסכים. ת״ל עולה. אין לי אלא עולה מנין לרבות את השלמים
ת״ל או זבח. משמע מביא אלו ומרבה אני חטאות ואשמות ת״ל (סיפא דהאי קרא) לפלא נדר או נדבה לא אמרתי וכו׳ אלא קדשים הבאים בנדר ונדבה כצ״ל:
ת״ל או זבח. (ולהלן הוא אומר ואם זבח שלמים קרבנו) לפלא נדר או לנדבה. לא אמרתי אלא קדשים הבאים בנדר ובנדבה יצאו חטאת ואשם.
או במועדיכם – להביא עולת חובה הבאה ברגלים. לעשות ריח ניחוח לה׳ מן הבקר או מן הצאן. יצאת עולת העוף שלא תטען נסכים. דברי ר׳ יאשיה.
מן הבקר או מן הצאן –
מלמד שמביא. חסר כאן וכצ״ל רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח (כי עוף למזבח אין טעון שחיטה רק מליקה) א״כ מה ת״ל מן הבקר או מן הצאן לפי שנאמר אדם כי יקריב קרבן לה׳ מן הבקר מן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת״ל כאן מן הבקר או מן הצאן רצה מביא אחד רצה מביא שנים:
מלמד שמביא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:
לפלא – לפרש, וכן: והפלה
בכ״י פריס 177: והפלא.
י״י (שמות ט׳:ד׳), ואם הוא בה״א, כי אותיות יהו״א מתחלפין.
CLEARLY UTTERED. Le-fale (clearly uttered) means to separate.
According to Ibn Ezra, le-fale neder (in fulfillment of a vow clearly uttered) is to be rendered, in fulfillment of a vow set aside.
Similarly the word ve-hiflah (shall make a division) in And the Lord shall make a division (Ex. 9:4). This is so even though ve-hiflah is spelled with a heh,And le-fale is spelled with an alef.
for the letters alef, heh, vav, yod interchange..The printed texts have verse 9. However, the reference appears to be to verse 4, for verse 8 speaks of the herd while verse 3 speaks of the herd and the flock. Furthermore, verse 4 speaks of a tenth of an ephah and verse 9 does not.
ועשיתם אשה לה׳ – סמך פרשת נסכים למלחמה וכן בפנחס אשר יצא לפניהם סמך מיד פרשת קרבנות שבזכות הקרבנות היו נוצחים במלחמה.
ועשיתם אשה לה׳ עֹלה או זבח וגו׳ – רוצה לומר עולת בהמה או זבח שלמים. למדנו מזה שחטאת ואשם אינן טעונים נסכים, שהרי אינם באים בנדר ונדבה, והכתוב אומר: ׳לפלא נדר או בנדבה׳. והנה אמרנו שהכתוב מדבר בעולת בהמה, לפי שכבר ביאר זה ואמר: ׳מן הבקר או מן הצאן׳, ללמד על עולת העוף שאינה טעונה נסכים. והנה לפי הוראת הגדר, הרצון ב׳נדבה׳ - שיתנדב האדם הבהמה ההיא, ויאמר: הרי זו עולה; והרצון ב׳נדר׳ הוא שיאמר הנודר: הרי עלי עולה. ולזה אמר בפרשת אמור אל הכהנים על הבעל־מום: ׳נדבה תעשה אֹתו ולנדר לא יֵרצה׳ (ויקרא כב, כג). והנה הוצרך לומר ׳או בנדבה׳, כי מפני שהבעל־מום יתכן שיהיה נדבה, ולא יתחייב הנודר בזולת הבהמה ההיא, רוצה לומר שלא יתחייב נסכים, היה אפשר שיחשב שלא יתחייב המתנדב בזולת מה שהתנדב, ולא יתחייב בנסכים.
או במֹעדיכם – הוצרך להזכיר ׳במֹעדיכם׳, שלא יחשוב חושב כי מפני שלא הותר לעשות בהם אלא מה שהוא לצורך אוכל נפש לא ידחה שבת ויום טוב אלא לַקרבנות בעצמם, שהוגבל בהם זמן, ולא יהיו בהם מנחות; לזה בא ללמדנו שהמנחות גם כן נעשות אז. ומכל מקום למדנו שהמנחות אינן מעכבות, ממה שנזכר ממעשה העולה והשלמים בפרשת ויקרא, ולזה אמרו שאם לא קרבו המנחות היום יקרבו למחר.
ריח ניחח נחת רוח. פירוש נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני לא שהש״י מקבל נחת רוח מהקרבן כי כתוב אם ארעב לא אומ׳ לך שבעשיית הקרבן יש לו נחת רוח מפני שצוה בו ונתקיים רצונו וכן כתב בהדיא בפרשת תצוה גבי ריח ניחח אשה לי״י נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וגבי לריח ניחח לפני י״י כתב לנחת רוח למי שאמר ונעשה רצונו:
לפלא נדר או בנדבה או שתעשו האשה בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשות במועד. הוצרך לומר כל זה מפני שמאמר או במועדיכם לפי הנחתו מורה שהוא פירו׳ לפלא כאילו אמר לפלא נדר או או לפלא בנדבה או לפלא במועדיכם ואין הדבר כן כי מלת לפלא אינה נופלת אלא בנדר או בנדבה לא על מועדיכ׳ כי קרבנות המועדים אינם תלוים ביד המפליא רק פירושו שתעשו האשה לי״י או בשביל חובת מועדיכ׳ שקרבנות המועדי׳ קרבנות חובה הן ולא קרבנו׳ נדר ונדבה ומה שכתב עוד שחייבתי אתכם לעשות במועד הוא להודיע שמה שלא הוצרך הכתוב לפרש כאן חובת קרבנות המועדות הוא מפני שכבר חייב במקום אחר לעשותן במועדים וכאילו אמ׳ או בשביל חובת מועדיכם שחייבתי אתכם לעשותן ומה שפירש מלת ריח ניחח קודם או במועדיכם הוא אגב גררא דאגב שפירש ועשיתם אשה שאיננו צווי רק פירושו כשתבואו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לי״י בעבור ריח ניחח:
(3-4) לעשות ריח ניחח... והקריב המקריב – הנה עד העגל היה הקרבן ״ריח ניחח״ בזולת מנחה ונסכים, כענין בהבל ובנח ובאברהם, וכענין ״וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים״ (שמות כ״ד:ה׳), לא זולת זה. ובחטאם בעגל הצריך מנחה ונסכים לעולת התמיד שהיא קרבן צבור. ומאז שחטאו במרגלים הצריך מנחה ונסכים להכשיר גם קרבן יחיד.
(3) לעשות ריח ניחוח.....והקריב המקריב, until the advent of the sin of the golden calf, the expression ריח ניחוח had not surfaced as no libations plus gift offerings had been needed in order to make the offerings truly pleasing in the eyes of the Lord. This is why we do not find such an expression in connection with the offering of Hevel (Genesis 4,4, of Noach Genesis 8,21, and of Avraham in Genesis 12,7) Neither do we find it in Exodus 24,5 where the burnt offerings and meat offerings offered by the firstborns (before they had been exchanged for the tribe of Levi) were described. As of the sin of the golden calf gift offerings and libations were required to make public offerings pleasing to the Lord, i.e. לריח ניחוח. After the sin of the spies even offerings by private individuals had to be accompanied by such libations and gift offerings, מנחה ונסכים, in order to qualify for the expression ריח ניחוח as proving that the offering had pleased the Lord.
נחת רוח לפני. לא שיהיה הקדוש ברוך הוא נהנה מן הריח, שהרי ״אם ארעב לא אומר לך״ (תהלים נ, יב) :
או שתעשו האשה חובה במועדיכם. פירוש, אין רצה לומר ״ועשיתם אשה עולה או זבח״, והעולה או זבח תעשו בנדר או בנדבה, או במועדיכם תעשו עולה או זבח, דלא מצאנו זבח במועדיכם חובת היום, דאי שלמי שמחה או חגיגה, אין זה נקרא ״במועדיכם״, דמשמע חובת היום, שלא היו שלמים של ציבור – רק שתי כבשי עצרת היו שלמי צבור (ויקרא כג, יט), ולא שייך בזה ״במועדיכם״ לשון רבים. גם לא היה להם המנחה והנסכים הכתובים כאן. אלא על כרחך ״במועדיכם״ מחובר אל ״ועשיתם אשה״, כאילו אמר או תעשו אשה במועדיכם, והוא קרבן עולה. ומה שאמר ׳חובה במועדיכם׳, ליתן הפרש בין ״מועדיכם״ ובין ״נדר ונדבה״. ומפני שהוקשה לו, והיכן משמע בלשון ״או במועדיכם״ שרצה לומר קרבן חובה, על זה אמר ׳שחייבתי אתכם וכו׳ ׳, רצה לומר שחייב הכתוב במקום אחר (להלן פרקים כח, כט):
בְמֹעֲדֵיכֶם: בהעתק הללי במעדיכם, ירוש׳ במועדיכם, ע״כ. ובספרי׳ חס׳ וא״ו, וכן במסורת סוף פ׳ פינחס, ב׳ מל׳ בליש׳, וא׳ חס׳, וזהו החסר, כמ״ש בפ׳ בהעלתך. [במעדיכם].
נִיחֹח֙: בפשט האחרון לבד בס״ס. [נִיחֹחַ֙].
אין זה ציווי כו׳. פי׳ דאם זה ציווי הוא אין נופל עליו לומר לפלא נדר או בנדבה דנדבה אינו ציווי. ולכך פי׳ ותעלה על לבבכם וכו׳:
נחת רוח. לא שהוא ית׳ מקבל נחת רוח מהקרבן, שהרי כתיב אם ארעב לא אומר לך וגומר כדלעיל פרשת תצוה. והא דפי׳ ריח ניחוח קודם או במועדיכם, מפני שפי׳ ועשיתם אשה שאינו ציווי רק כשתעלה על לבבכם לעשות אשה בעבור ריח ניחוח, אגב זה פי׳ ג״כ ריח ניחוח קודם במועדיכם:
בשביל חובת מועדיכם. הוצרך לפרש או שתעשו וכו׳, שלא תפרש לפלא נדר או לפלא נדבה או לפלא במועדיכם, וזה אינו כי קרבן המועדות חובה הם ואינן תלויין ביד המפלא:
This does not denote a command. Meaning that if this were a command, it would not be correct to say "by verbalizing as a pledge or as a donation" because donations are not commanded. Thus Rashi explains that "when it occurs to you…"
Satisfying. Not that Hashem receives satisfaction from the offering, for it is written (Tehillim 50:12) "Even if I were hungry I would not tell you…" as explained above in Parshas Tetzaveh (Shemos 29:18, 25). The reason for Rashi commenting on "a pleasing fragrance" before "or on your festivals" is that he first explains that "when you make the fire-offering" does not refer to a command, rather when it occurs to you to make a fire-offering to provide a pleasing fragrance. Linked to this he also explained "a pleasing fragrance" before explaining "on you festivals."
In order to fulfill the holiday obligation. Rashi was forced to explain "or that you make…" so that one would not understand this as "by verbalizing a pledge, or by verbalizing a donation or by verbalizing [an offering] on your festivals." For this is not so, given that the offerings on the festivals are obligatory and thus not dependant upon verbalization.
ועשיתם אשה – אין זה צווי, אלא כשתעלו על לבבכם לעשות אשה לה׳ בארץ מושבותיכם:
או זבח – שלמים:
לפלא נדר – פירשנוהו (ויקרא כ״ב כ״א):
או במעדיכם – או כשתעשו האשה לחובת מועדיכם שצויתי אתכם לעשות במועד:
מן הבקר או מן הצאן – למדנו שקרבן העוף אינו טעון נסכים:
ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ הוא המשכו של מאמר הפתיחה שבפסוק הקודם המתחיל בתיבת ״כי״.
עלה או זבח – ״זבח״ כולל שלמים ותודה. אף על פי שתודה באה תמיד בלוויית לחמי תודה, היא טעונה – בנוסף לכך – גם מנחה ונסך האמורים כאן.
לפלא נדר – ״פלא נדר״ הוא אמירת ״הרי עלי״, ואילו ההקרבה אינה אלא קיום הנדר. לפיכך הלמ״ד של ״לפלא״ יכולה להתפרש רק במשמעות: ״בקשר אל״ הנדר, עבורו ולמען קיומו. לעומת זאת, בנדבה הוא אומר ״הרי זו״, וכאן, המעשה הראשון – הקדשת הבהמה לעולה או לשלמים – כבר נחשב למעשה קרבן, והוא קרוי ״הקרבה״ (עיין פירוש, ויקרא א, ג). לפיכך נאמר כאן ״בנדבה״, היינו: ״בהקדשה״ או ״על ידי הקדשה״; שכן עשיית האִשֶּׁה מתחילה בשעה שהאדם מקדיש בהמה לעולה או לזבח.
״לפלא נדר או בנדבה״ מלמד שהמצווה האמורה כאן נוהגת רק באותם קרבנות שניתן להביאם גם בנדר ונדבה, והיא נוהגת בקרבנות אלה גם כשהם באים כחובה. דבר זה נלמד מהתוספת ״או במעדיכם״, המתייחסת לחובות הבאות מחמת הרגל: עולות ראייה ושלמי חגיגה. נמצא שהבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם – קרבנות הבאים רק חובה – פטורים ממנחת נסכים. קרבן החובה היחיד הטעון מנחה ונסך הוא חטאתו של מצורע ואשמו (עיין ויקרא יד, י; מנחות צ: והלאה).
מן הבקר או מן הצאן למעט עולת עוף (מנחות שם).
ועשיתם אשה לה׳ עולה או זבח וכו׳ – אם יאמר רק ועשיתם אשה כולל כל הקרב לאשים אף המנחה לכן אמר עולה או זבח, וזבח הוא שלמים, אולם שם זבח כולל גם חטאת ואשם (כמ״ש בספרא ויקרא סי׳ קנ״ו צו סי׳ קט״ו וסי׳ קמ״ו ובכ״מ) לכן אמר לפלא נדר שרק דברים הבאים בנו״נ ומיעט חטאת ואשם וה״ה בכור ומעשר ופסח. והנה בקרבנות ר״ח ורגלים הגם שהם חובה מבואר בגופייהו שעולה ושלמים שלהם טעונים נסכים, רק נסתפק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה, לכן הוסיף או במועדיכם, ועדיין י״ל שבמ״ש או במועדיכם כולל גם שעירי חטאת של מועדות, לכן אמר שנית וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים, שמ״ש שנית לפלא נדר מיותר שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר שאם היו צריכים נסכים הי״ל לומר ושעיר חטאת אחד ונסכו, וכל דברים אלה מובאים במנחות (דף צ׳ ע״ב):
לעשות אשה וכו׳ בבקר או בצאן – מ״ש בבקר או בצאן מיותר ופי׳ ר׳ יאשיה שבא למעט עולת העוף שהיא בכלל מ״ש לעשות עולה, ור׳ יונתן ס״ל שא״צ למעט זה שכמו שזבח שהוא שלמים אינו בעוף כן עולה היא עולת בהמה, ומפ׳ שאמר זה להוציא שלא נטעה במ״ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו היינו שהנודר עולה יביא משניהם יחדו, ובגמ׳ (מנחות צ״א) פי׳ שאע״ג שר׳ יונתן ס״ל עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, סד״א הואיל וכתיב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי, ופרשתי זה בהתו״ה קדושים (סי׳ ק״א) משום שלא פליג ר׳ יונתן רק במאמר תנאי אבל בצווי פשוט ס״ל דצריך או לחלק, והיל״ל מן הבקר או מן הצאן, וא״כ יש לטעות שצריך להביא בקר וצאן יחדו לכן אמר פה מן הבקר או מן הצאן לחלק. והנה גם בפסח כתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו ושם הוא צווי פשוט והיל״ל או מן העזים, ויש לטעות שצריך שניהם, ומשיב שיש ק״ו מעולה, ודבר זה מובא במכלתא פ׳ בא (סי׳ כ״ו) עיי״ש. ואיסי בן עקביא הראה שא״א ללמוד בדרכי הלמודים, לא מכבשי עצרת שלא נמצא שלמי צבור זולתם, ולא משעירי יוהכ״פ שהגם שנמצא זולתם שעירי ר״ח ושל מועדות אינם נוהגים בכל ימות השנה, ולא מסתם חטאת שאינה באה בנדר ונדבה, ולכן צריך קרא מן הבקר או מלת הצאן לחלק:
או זבח: היינו שלמים ביחוד. דאי אפשר לפרש כל קרבנות שבזביחה לאפוקי עוף, דאם כן ״עולה״ למה לי. ותו, הא חטאת ואשם שבזביחה ואינו בא בנדר ובנדבה. אלא מיירי רק בשלמים דכתיב בפירוש (ויקרא ג,א) ״זבח שלמים״.
לפלא נדר או בנדבה: ביארנו בספר ויקרא (כב,כא) לפי הפשט – בין שעשה ב׳הפלאה׳ היינו שלא כדין ש״נדר״ שלא בעת צרה ואסור לנדור, בין ״בנדבה״ שהוא מן המובחר. ומשניהם למדנו נדר שהוא כדין היינו שנדר בעת צרה.
או במועדיכם: בגמרא (מנחות צ,ב) מפרש – אלו חובת המועד ראיה וחגיגה. דמוספין וכבשי עצרת מפורשים במקומם, ותו, הרי כאן מדבר בקרבנות יחיד. אלא עולת ראיה ושלמי חגיגה והוא הדין כל חובה. וכבר מבוארים עולת נזיר ומצורע במקומם, ועולת יולדת מרבינן מדכתיב (להלן פסוק ה׳) ״לכבש האחד״.
{לעשות ריח ניחוח: ״לעשות״ מיותר שהרי כתיב ״ועשיתם אשה וגו׳ ״. אלא פירושו, מי שמקריב ורוצה ״לעשות״ איזה דבר שיהיה הקרבן לריח ניחוח, אזי יקריב נסכים. ומזה הטעם גוי אינו מביא בעצמו נסכים, משום שאין לרצון לו, כדאיתא בזבחים (מה,ב) ״לרצון להם״ (שמות כח,לח) – ולא לאומות העולם. והכי מבואר בהושע (ט,ד) ״לא יסכו לה׳ יין, ולא יערבו לו זבחיהם, כלחם אונים וגו׳ ״, הרי אמר דאחר שאין הקרבן לרצון א״כ ״לא יסכו״}.
ועשיתם אשה לה׳ כו׳ או במועדיכם – בספרי הובא במנחות צ׳ אוציא את חובות הבאות כו׳ ברגל ומאי נינהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת״ל או במועדיכם. יפלא על הגמ׳ דפירשה עולת ראיה ושלמי חגיגה, הלא גם בכבשי עצרת לא הוזכר מנחות ונסכים, וצריך גם אותם לרבות. והך ומאי נינהו עולת ראיה וש״ח הוא הוספה מהגמ׳. ועיין תוספות. ובאמת הוא כוונה מופלאה מהגמ׳ בדיוק, דכבשי עצרת ידעינין מנחות ונסכים מקרא אחר דכתיב בבהעלותך וביום שמחתכם ובמועדיכם כו׳ ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, דבשלמי צבור מיירי, וכמו דאמרו בערכין י״א מה עולה קדש קדשים אף זבחי שלמי צבור, וזה כבשי עצרת דטעון חצוצרות, ואין אומרין שירה אלא על היין, כמפורש בערכין י״א שם, וע״כ טעונין כבשי עצרת נסכים. ודו״ק. ובספרי זוטא יליף לכבשי עצרת מהקהל חקה אחת כו׳ יעו״ש.
ועשיתם אשה לה׳ – ת״ר, יכול כל העולה לאשים יהא טעון נסכים אפילו מנחה, ת״ל עולה, שלמים מניין, ת״ל זבח, תודה מניין, ת״ל או זבח.
וקיי״ל בעלמא או רבויא הוא, משום דאפשר להשמיט מלה זו, משום דקיי״ל דגם שני דברים הכתובים בחבור משמעם גם בפני עצמן, כמש״כ בפ׳ משפטים בפסוק ומקלל אביו ואמו. והנה אע״פ דגם תודה בכלל זבח, וזבח כבר כתיב, בכ״ז אצטריך רבוי מיוחד לתודה, דהו״א כיון דיש יתרון לתודה שבא עמה לחם, יהא הלחם במקום נסכים, קמ״ל, ומה שאמר למעלה יכול אכילו מנחה, הכונה אפילו מנחה הבאה בפני עצמה, דאלו מנחה שעם זבח בודאי חייבת בנסכים משום זבח.
(מנחות צ׳:)
ועשיתם אשה לה׳ וגו׳ – ת״ר, ועשיתם אשה לה׳ – כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש שאינו מחויב ועומד אף כל שאינו מחויב ועומד, להביא ולדות קדשים ותמורתן ועולה הבאה מן המותרות ואשם שניתק לרעיה וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן.
עולה ממותרות הוא דקיי״ל כשהפריש מעות לחטאת ולאשם ונתותרו מהם ילקח באותן המותר עולות, כמבואר לפנינו ס״פ ויקרא, ואשם שניתק לרעי׳ הוא כגון אשם שמתו בעליו או שנאבד ונתכפרו הבעלים באחר ואח״כ נמצא זה, דינו שירעה עד שיכול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבת צבור.
(שם צ״א.)
אשה לה׳ עולה – ולכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה,
ולא לכתוב לא עולה ולא זבח, דכל שבא בנדר ובנדבה היינו עולה ותודה ושלמים, ואי משום דמעולה ממעטינן מנחה מנסכים, כמשכ״ל, אך זה היה אפשר למעט ממן הבקר ומן הצאן.
אי לא כתב עולה הו״א ועשיתם אשה לה׳, כלל, לפלא נדר או בנדבה – פרט, לריח ניחח – חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא אף כל דבר שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא ואביא בכור ומעשר ופסח שאין באין על חטא, ת״ל עולה.ובאמת הענין רק בדבר שהוא חובה כמש״כ בדרשות הקודמות והסמוכות, ודרשת הכלל ופרט וכלל שבענין זה באה להמבואר בדרשה הקודמת.
(שם שם)
לפלא נדר או בנדבה – מלמד שכל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים, וכל שאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים, להוציא בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם.
אבל קרבנות ר״ח ורגלים אע״פ דחובה הם בכ״ז טעונים נסכים כמבואר בדרשה הבאה או במועדיכם.
(מנחות צ׳:)
או בנדבה – למה לי דכתב רחמנא או בנדבה, ס״ד אמינא אינו חייב בנסכים עד דמייתי נדר ונדבה, קמ״ל דהאי לחודיה והאי לחודיה נמי בעי נסכים.
דרשה זו והבאות אחריה מעין ענין זה מבואר בגמרא דנדרשות אליבא דר׳ יאשיה דס״ל בכ״מ בש״ס דהיכי דכתיבי שני שמות בחבור אות ו׳ הוי פירושם ביחד, ואע״פ דלא כתיב יחדיו, ומוקי לפי״ז לשונות הכתובים כאן דכתיבי השמות או או, משום דאם היה כותבם בחבור ו׳ כמו לפלא נדר ונדבה וכן בסמוך ובמועדיכם, וכן בפסוק ח׳ עולה וזבח, וכן לפלא נדר ושלמים היה משמע דחיוב נסכים בא רק כשהמינים האלה באים ביחד אבל לא כשהם מיוחדות, כדמפרש. וע״ד זה יתפרשו כל הדרשות הבאות בענין וסגנון דרשה זו.
(שם צ״א.)
או במועדיכם – כל הבא במועדיכם טעון נסכים, להביא עולת ראיה ושלמי חגיגה.
הנה בשאר קרבנות חובה שביו״ט, כגון מוספין וחובות היום אע״פ שהם חובה בכ״ז חייבים העולה ושלמים שלהם בנסכים, כי כן מבואר בגופייהו בפ׳ פינחס, והספק הוא רק בעולת ראיה ושלמי חגיגה שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה הוא חובה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספים, ולכן מרבה מהלשון או במועדיכם שמיותר הוא, כיון דבענינא דמועדים כתיב נסכים, ודריש כל הבא במועדיכם טעון נסכים, ואפילו עולות ראיה ושלמי חגיגה.
(שם צ׳:)
או במועדיכם – למה לי דכתב רחמנא או במועדיכם, ס״ד אמינא היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה כיון דשם אחד הוא תסגי לי׳ בנסכים דחד, קמ״ל.
ואו רבויא הוא, ונראה דהוא הדין דהיה יכול לדון זה מהא דכיון דחזינן דקרבנות מועדים חייבים בנסכים, והם אינם באים לא נדר ולא נדבה, אלמא דחיוב נסכים תלוי בגוף הקרבן ואינו תלוי בשמו הכללי, וא״כ גם אם הביא עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה חייבים בנסכים כ״א בפני עצמן, כיון דבפרט שני קרבנות הן.
(שם צ״א.)
מן הבקר וגו׳ – והא מכיון שנאמר זבח מה ת״ל מן הבקר, לפי שנאמר עולה שומע אני אפילו עולת העוף במשמע, ת״ל מן הבקר או מן הצאן.
ר״ל דעולת העוף א״צ נסכים. ודעת חד מ״ד בגמרא דא״צ לזה אחרי דכתיב זבח, ועוף אינו בכלל שם זבח, וס״ל דאצטריך מן הבקר או מן הצאן להורות דעולה באה או מן הבקר או מן הצאן, דהו״א כיון דכתיב (ר״פ ויקרא) אדם כי יקריב מכם קרבן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דצריך שניהם יחדיו, קמ״ל. ועיין לפנינו בפ׳ ויקרא שם דרשה אחרת לזה.
(שם צ׳:)
או מן הצאן – למה לי דכתב רחמנא או מן הצאן, ס״ד אמינא הני מילי בתרי מיני, אבל בחד מינא דבבת אחת תסגי ליה בנסכים דחד קמ״ל.
עיין מש״כ לעיל אות ח׳ וצרף לכאן.
(שם צ״א.)
(ד) וְהִקְרִ֛יב הַמַּקְרִ֥יב קׇרְבָּנ֖וֹ לַֽיהֹוָ֑הי״י֑ מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן׃
then he who offers his offering shall offer to Hashem a meal offering of a tenth part of an ephah of fine flour mixed with the fourth part of a hin of oil.
והקריב המקריב קרבנו לה׳ – הרי מי שאמר הרי מנחה ולא פירש מניין שיביאנה בלולה אמרת ונפש כי תקריב קרבן מנחה לי״י סלת יהיה קרבנו (ויקרא ב׳:א׳). פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול.
וִיקָרֵיב דִּמְקָרֵיב קוּרְבְּנֵיהּ קֳדָם יְיָ מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶשְׂרוֹנָא דְּפִיל בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא.
let him who offers his oblation before the Lord bring for a mincha a tenth of flour sprinkled with the fourth of a hina of oil.
בלול – העשרון או המנחה
›בד״כ תרגום בלול הוא בלשון זכר, ״דפיל״, כמו ״וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית״ (שמות כט, מ) ״וְעֶסְרוֹנָא סוּלְתָּא דְּפִיל בִּמְשַׁח כָּתִישָׁא״ וכן בפסוקנו עפ״י רוב כתבי היד. לעומת זאת תרגום ״בלולה״ בלשון נקבה – ״דפילא״. השווה ״בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן שְׁלִשִׁית הַהִין״ (במדבר טו ז) ״דְּפִילָא בִּמְשַׁח תַּלְתוּת הִינָא״. לכן ביכר ״מרפא לשון״ את גירסת ״מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא דְּפִיל״.בדומה לדבריו הבחין הנצי״ב בין פסוקנו ופס׳ ט׳ העוסקים בכבש ובבן בקר ונזכר בהם ״בלול״ בלשון זכר לבין פס׳ ו׳ המדבר באיל ושם נאמר ״בלולה בשמן״ – לשון נקבה: ״בלולה בשמן. ולא כתיב בלול כמו בכבש ובן בקר, והיינו משום דכתיב כאן תעשה, דמי שקונה מן הגזבר והיא נעשית ביד הכהן, אין הבעלים יודעים מאומה כי אם שקונה עשרון סולת בלול בשמן, מה שאין כן בעת שהוא עושה, הרי צריך לדעת לעשות לשם מנחה, והיא כתובה בלשון נקבה בכל מקום, וכן בפרשת פינחס אצל תעשו כתיב בלולה״ (״העמק דבר״ לפס׳ ו).
כלומר כאשר הבלילה מתייחסת לעשיה היא נאמרת בלשון נקבה. אך דבריו צ״ע כי בפרשת פנחס מרובים הפסוקים בהם נאמר בלולה בלשון נקבה, גם ללא הזכרת עשיה בפסוק, כמו למשל: ״וַעֲשִׂירִית הָאֵיפָה סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית רְבִיעִת הַהִין״ (במדבר כח, ב). וכן להלן ״מִנְחָה סֹלֶת שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן חֲצִי הַהִין״ (פס׳ ט) ״דְּפִילָא בִּמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא״. אולם פיסוק הטעמים מוכיח לכאורה כמרפא לשון כמבואר בהערה.
מרפא לשון: ״ואין לתרגמו דפילא, שלא יהיו התנועות ב׳ כנגד ב׳ וא׳ יוצאת זנב״. מליצתו מכוונת ללשון המשנה בכלאים: ״הנוטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, הרי זה כרם״ (פ״ד, ו) – כלומר צורת כרם היא כאשר ארבעה עצים נטועים כריבוע, והחמישי יוצא לשוליים. בחלק השני של פסוקנו יש שלוש צלעות הבאות לידי ביטוי בטעמים מפסיקים על המילים ׳עשרון׳, ׳בלול׳, ׳שמן׳: מִנְחָה֙ סֹ֣לֶת עִשָּׂר֔וֹן בָּל֕וּל בִּרְבִעִ֥ית הַהִ֖ין שָֽׁמֶן. בהתאם לטעמים גם בתאג׳ מסומנת הפסקה אחר המילים: מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא, דְּפִיל, בְּרַבְעוּת הִינָא מִשְׁחָא. והנה, הצלע הראשונה מורכבת כולה ממילים המסתיימות בתנועה גדולה – קמ״ץ. ״מִנְחָתָא סוּלְתָּא עֶסְרוֹנָא״. כך גם הצלע השלישית ״הִינָא מִשְׁחָא״. אילו התרגום למילה ״בלול״ היה גם הוא בתנועה גדולה ״דְּפִילָא״ – הרי שהיה לנו כאן פסוק הבנוי ככרם, שכל הצלעות בו שוות בתנועתן – ״התנועות ב׳ כנגד ב׳ וא׳ יוצאת זנב״. אך התרגום הנכון הוא ״דְּפִיל״, כדי שלא יהיו התנועות כך. (״ואחד יוצא זנב״ – המילה ״דפילא״ שהיא צלע בעלת מילה אחת בלבד). האיר עיני בהערה זו ידידי הרב יצחק ביסמוט הי״ו.
אבל יא״ר כתב שנוסח התרגום ״דְּפִילָא״ בלשון נקבה, כי ״בלול״ מוסב על המנחה ולא על סולת עשרון, וממילא נכון לתרגמה בלשון נקבה,על המשמעויות השונות של שורש בל״ל עיין בפס׳ ״כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ״ (בראשית יא, ט) ״אֲרֵי תַמָּן בַּלְבֵּל ה׳ לִישָׁן כָּל אַרְעָא״.
ויקרב מן דמקרב קרבניה קדם י״י מנחה עשרון מכלתה סלת פילה ברביעית הינה משח
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עשרון מכלתה סלת פילה ברביעית הינה משח״) גם נוסח חילופי: ״עשרון פילה במשח כתש רבעית הינה״.
.
let the man who offers his oblation before the Lord bring a mincha of a tenth of flour mingled with the fourth of a hina of olive oil;
רמז תשמו
וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב – אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסִי, שָׁמַעְתִּי שֶׁהַבְּעָלִים מְפַגְּלִין, אָמַר רָבָא מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסִי, דִּכְתִיב ״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב״.
וְהִקְרִיב – אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב״ מִכָּל מָקוֹם. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה בִּנְיַן אָב כָּל הַמִּתְנַדֵּב בִּמְנָחוֹת שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵעִשָּׂרוֹן, וְלוֹג שֶׁמֶן.
וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב – הֲרֵי מִי שֶׁאָמַר הֲרֵי עָלַי מִנְחָה וְלֹא פֵּרֵשׁ, מִנַּיִן שֶׁיְּבִיאֶנָּה בְּלוּלָה, אָמַרְתָּ (ויקרא ב׳:א׳) ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״ וְגוֹ׳. רַבִּי פַּפְּיָיס אִישׁ אוֹנֵן הָיָה מְקַיְּמָהּ מִכָּאן, וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב.
וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין – שֶׁמֶן לְבִילָה, וְיַיִן לַנֶּסֶךְ.
אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמִּתְנַדֵּב יַיִן, מְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״, וְהָא קָא מְכַבֶּה, כִּבּוּי בְּמִקְּצָת לֹא שְׁמֵיהּ כִּבּוּי. וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רָבָּה בַּר אַבוּהָ, הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וּמְכַבֶּה חַיָּב, בְּשֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא הִיא. וְאִי בָּעִית אֵימָא כִּבּוּי דְּמִצְוָה שָׁאנִי. וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה רְשׁוּת לִתְרֹם יָכוֹל יְכַבֶּה וְיִתְרֹם, אָמַרְתָּ ״לֹא תִכְבֶּה״ שָׁאנִי הָתָם אֶפְשָׁר דְיָתִיב וְנָטַר. תָּא שְׁמַע יַיִן לְרַבִּי עֲקִיבָא לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן לְדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן לָאִשִּׁים. וְעוֹד תַּנְיָא: וְיַיִן לַנֶּסֶךְ לַסְּפָלִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָאִשִּׁים, אָמַרְתָּ ״לֹא תִכְבֶּה״, לֹא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, לְמֵימַר דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ, וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל מְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת, אֲבָל לֹא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁלֹּא (הֻזְקְקוּ) [יִזוֹקוּ] בָּהּ רַבִּים, הָא גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ אָסוּר (וְאִי בָּעִית אֵימָא) [וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ] כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ אֲפִלּוּ גַּחֶלֶת שֶׁל עֵץ נַמִּי, בְּדָבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר (לעיל פסוק ג) ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ עֹלָה אוֹ זֶבַח״, שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֶסֶךְ אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, מַגִּיד שֶׁמֵּבִיא לְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָבַח, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמַה אִם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה, לֹא שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, מָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ שְׁלָמִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ שְׁלָמִים, שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים.
כְּתִיב (ויקרא י״ד:י׳) ״וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנִים סֹלֶת מִנְחָה״, בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּמִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה״, הֱוֵי אוֹמֵר בְּמִנְחָה הַבָּאָה עִם הַזֶּבַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וַעֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם טְעוּנָה נְסָכִים אִם לָאו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח״, עֹלָה, זוֹ עוֹלַת מְצֹרָע, זָבַח זֶה חַטַּאת מְצֹרָע. אוֹ לַזָּבַח זֶה אָשָׁם מְצֹרָע. וְתֵיפוּק לֵיהּ תַּרְוַיְיהוּ מִזֶּבַח, דְּאָמַר מַר חַטָּאת וְאָשָׁם מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (לעיל ו׳:י״ח) ״זֶבַח״, הַנֵּי מִלֵּי הֵיכָא דְתַּרְוַיְיהוּ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאָשָׁם לְהַכְשִׁיר, וְחַטָּאת לְכַפֵּר בָּעֵי תְּרֵי קְרָאֵי. זָבַח זֶה חַטַּאת מְצֹרָע, וְאֵימָא זֶה חַטָּאת וְאָשָׁם דְּנָזִיר, לֹא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא, (לעיל ו׳:ט״ו) ״וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם״ בְּעוֹלָתוֹ וּשְׁלָמָיו הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִלּוּ חַטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם, יז) ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״, אַיִל בַּכְּלָל הָיָה, וְלָמָּה יָצָא לְהַקִּישׁ אֵלָיו, מָה אַיִל מְיֻחָד בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה, אַף כָּל בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה. עֹלָה זֶה עוֹלַת מְצֹרָע, וְאֵימָא זוֹ עוֹלַת יוֹלֶדֶת, אָמַר אַבַּיֵּי, עוֹלַת יוֹלֶדֶת מִסֵּיפָא דִּקְרָא נַפְקָא, דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לַכֶּבֶשׂ, זֶה עוֹלַת יוֹלֶדֶת. הָאֶחָד, זֶה אֶחָד עָשָׂר שֶׁל מַעֲשֵׂר, שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁיִּהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר. רָבָא אָמַר: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁלֹשָׁה רִבּוּיִים, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה מְצֹרָע.
פַיֻקַרִּבֻּ צַאחִבֻּ דַ׳לִךַּ אַלּקֻרבַּאןִ לִלָּהִ מַעַהֻ מִןַ אלבִּרִּ עֻשׁרֻ סַמִידֵ מַלתֻותַּא בִּרִבּעִ קִסטִ דֻהןֵ
והקריב המקריב וגו׳ – תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה, המנחה כליל, והשמן נבלל בתוכה, והיין לספלים, כמות ששנינו במסכת סוכה (בבלי סוכה מ״ח.).
[מחלוקת ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אם קרבו נסכים במדבר אם לא קרבו. מר דריש: מושבותיכם (במדבר ט״ו:ב׳), מר דריש: נותן לכם (במדבר ט״ו:ב׳), ומפורשת במסכת זבחים.
בכ״י לייפציג 1: ״ בזבחים מסכת״.
]ביאור זה (שנמשך בפסוק ה׳) מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ר׳ש׳.״ ).
והקריב המקריב THEN SHALL HE THAT OFFERS [HIS OFFERING BRING A MEAL OFFERING etc.] – i.e. you shall offer a drink-offering and a meal-offering for each and every animal: the meal-offering to be entirely burnt, and the oil be mingled with it, and the wine to be put into the basins from which it was poured upon the altar (but see Tosafot on Sukkah 48a), as we have learned in Treatise Sukkah 48a.
{See Hebrew text.}
פס׳: והקריב המקריב – אין לי אלא איש אשה מנין ת״ל המקריב מכל מקום. קרבנו לה׳ מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן. רבי נתן אומר בנין אב
לכל המתנדב מנחה בלא קרבן שלא יפחות מעשרון ולוג שמן כצ״ל:
לכל המתנדב מנחה שלא יפחות מעשרון:
A MEAL-OFFERING OF…FINE FLOUR. A tenth of an ephah for each one of the flock.
Mentioned in the previous verse.
the he-lambs, or the kids.
This comment as it stands appears very difficult. First of all, what is Ibn Ezra adding to the Scriptural text, which reads: for each of the he-lambs, or of the kids? Furthermore, Ibn Ezra goes on to say, "Scripture similarly states at the end, for each lamb." We do not find the phrase for each lamb in any of the following verses. Filwarg suggests that the heading verse 11 is an error and should be eliminated and that our note is a continuation of the previous one. It should read as follows: [(4).] A MEAL-OFFERING OF…FINE FLOUR. A tenth of an ephah for each one of the flock, (that is) he-lambs or kids. Scripture similarly states at the end (of the verse), for each lamb (v. 5). See note 15.
Scripture similarly states later, for each lamb.We thus see that the term flock refers to lambs (and by extension also to kids).
והקריב המקריב, "the one presenting the offering shall present it;" Rabbi Natan understands this verse as an introductory formula applicable to all such situations, something known in Talmudic parlance as binyan av. It teaches that no one offering a gift offering may use less than the quantities and ingredients listed in this verse. (Sifri)
והקריב את קרבנו מנחה לה׳ – תימא מה ראה הכתוב לתלות נסכים בביאת הארץ והלא מ׳ שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנעו מלהקריב זבחים ועולות ונסכי תמידין ושלמי צבור שבאים חובה ליום שאין קרבן בלא ניסוך. וא״ת לא היה להם יין במדבר הרי שנינו בספרי שתגרי אומות העולם מוכרין להם צדה ויין כי עדיין לא נאסר להם יין עד שגזר פנחס ואפי׳ תאמ׳ נהגו בו איסור א״א שלא הוציאו יין לנסכים. מה זה תימא הלא מחלוקת הוא בשחיטת קדשים בין רי״ש ור״ע. מר סבר קרבי נסכים במדבר. ומר סבר לא קרבי. וביחיד קא מיפלגי. אבל קרבנות צבור דברי הכל נסכים כתיב בהו ותלה הכתוב נסכים בביאת הארץ למר לבמה גדולה ולמר לבמה קטנה שלא נהגה במדבר.
סולת עשרון בלול ברביעית ההין – תימא למה אין הפסוק משוה כאן לשיעור השמן שלפי מה שצריך לעשרון סולת רביעי׳ ההין שמן הטעם עשרון סולת צריך רביעית ההין להבלל בו א״כ לפי זה צריך לנסכי איל שהם שני עשרוני׳ חצי ההין שמן ולנסכי פר שהן ג׳ עשרונים הין פחות רביע ולא הי׳ כן אלא לאיל שלישית ההין ולפר חצי ההין ואפשר שאע״פ שעשרון צריך רביעית אין צריך בהרבה הקמח לעולה (אלא?) שמן לפי החשבון:
סולת עשרון בלול ברביעית ההין, "a tenth eyfah fine flour mixed with a quarter hin of oil." It is peculiar that our verse gives us a relationship between the amount of oil needed to mix with the amount of flour that does not correspond to standard relationships we find elsewhere. If the example described here were a standard example, why would we find that in the case of the libations accompanying offerings consisting of varying sizes of four-legged animals the libations brought with an offering consisting of a ram where two tenths of an eyfah of flour are used instead of half a hin of oil only a third of a hin is required; similarly when the libation of an offering consisting of a bull is described the Torah decrees three tenths of an eyfah of flour to be mixed with only half a hin of oil? Perhaps, although in order to mix the flour thoroughly with oil, in the example mentioned in our verse a quarter of a hin of oil is required, when the quantity of flour is greater, the need to increase the proportionate amount of oil decreases gradually.
סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן – הקשה הרא״ש למה אין הפסוק משוה מדותיו לשיעור השמן, שלפי מה שצוה לעשרן סלת רביעית ההין שמן והוא הטעם עשרון סלת צריך רביעית ההין להכלל בו, א״כ לפי זה היה ראוי לנסכי איל שהם שני עשרונים, חצי ההין שמן, ולנסכי פר שהוא ג׳ עשרונים הין פחות רביע, ואינו כך אלא לאיל שלישית ההין ולפיר חצי ההין. ואפשר אע״פ שעשרון צריך רביעית ההין, אין צריך בהרבות הקמח לעולם שמן לפי החשבון.
והקריב המקריב קרבנו וגו׳ – לימד שלכבש האחד, היה שיהיה עולה או זבח, תהיה המנחה עשרון אחד סולת שיהיה בלול ברביעית ההין שמן שהן שלושה לוגין, ויהיה שם יין לנסך רביעית ההין גם כן. ויתבאר במה שיבוא איך יהיה ענין הניסוך הזה. וכן אם היו הקרבים כבשים רבים, תהיה מנחת כל אחד מהם ככה, כמו שאמר אחר זה: ׳כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם׳ (פסוק יב).
והקריב המקריב תקריבו נסכי׳ ומנחה לכל בהמה וכו׳. פי׳ אין והקריב המקריב דומיא דועשיתם אשה לי״י שיהיה פירושו כשיעלה בלבבכם להקריב מנחה סלת וגומ׳ רק הוא צווי ופירושו כשתבאו שם ותעלה על לבבכם לעשות אשה לי״י לריח ניחח לפלא בנדר או בנדבה או לעשות חובת מועדיכ׳ תקריבו באותן הקרבנו׳ מנחת ונסכי׳ לכל בהמה כפי מה שהוא סלת למנחה עשרון אחד לכבש ושני עשרוני׳ לאיל וג׳ עשרונים לפר בלולה בשמן רביעית ההין לכבש ושלישי׳ ההין לאיל וחצי ההין לפר ויין לנסך רביעי׳ ההין לכבש ושלישית ההין לאיל וחצי ההין לפר ופירש הלכותיהן ואמר שתהיה המנחה כליל שאין הכהני׳ אוכלין ממנה כשאר המנחות הכתובות בויקרא אלא כולה כליל לגבוה בין מנחת העולה בין מנחת השלמים והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו והיין ניתן לספלים כמו ששנינו במסכ׳ סוכה בפ׳ לולב וערבה ושני ספלים של כסף היו שם ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהיה שניהם כלים בבת אחת מערבי של מים ומזרחי של יין ופרש״י ז״ל כמין שני חוטמין דקי׳ חוטם אחד בכל ספל ונקב אחד בחוטמו והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין דרך חוטמן על גג המזבח ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאד אחד מעובה וא׳ מידק פי׳ אחד מן הנקבים מעובה והוא אותו של יין ואחד דק והוא אותו של מים כדי שיהיו שניה׳ כלים בבת אחת שהמים ממהרין לצאת ולפיכך צריך שיהא הנקב שלו דק וחזר ואומ׳ תקריבו נסכים ומנחה לשון רבים מפני שפתח תחלה ועשיתם אשה לי״י לשון רבי׳ וצריך לסיים תקריבו לשון רבים:
תקריבו מנחה ונסכים. פירוש, שאין ״והקריב המקריב״ ענין בפני עצמו, ורצה לומר כשירצה המקריב להקריב מנחה, כמו ״ועשיתם אשה״ הכתוב לפניו (פסוק ג), זה אינו, רק אדלעיל קאי, שאם יעשו עולה או זבח או במועדיכם – תקריבו לכל בהמה מנחה ונסכים, ולקבוע חובה אתא לכל המקריב זבח. ומפני שהכתוב קאי למעלה אקרא של ״ועשיתם עולה״, שהוא נזכר בלשון רבים, כתב נמי בלשון רבים ׳תקריבו מנחה ונסכים׳, ולא כתב בלשון יחיד ׳יקריב מנחה ונסכים׳ (כ״ה ברא״ם):
והיין לספלים. ספל היה בראש המזבח שבו היה מנסך היין (סוכה מח ע״ב), ונקב היה בספל, ויורד היין דרך נקב המזבח אל תחת המזבח, לנקבים שהם לתחת המזבח עמוקים מאד. ולא היה מנסך היין על האש (רש״י פסוק י):
הַמַּקְרִיב: המ״ם דגושה. [הַמַּקְרִיב].
בלול בִרְבִעִית: בהעתק הללי ובירושלמי יש חילוף במלה זו במל׳ וחס׳, וכן במלת רביעית שבסמוך. ובספרי׳ שלנו הראשון כתוב בִרְבִעִית, וכן מסו׳ עליו ל׳ חס׳ יו״ד קדמ׳ ומל׳ יו״ד תניינא. והשני כתיב רְבִיעִית מל׳ דמל׳, ומסו׳ עליו ל׳ מל׳ בתורה. וכל שאר אורית׳ כתי׳ רביעת מל׳ יו״ד קדמא׳ וחס׳ יו״ד תניינא, וכ״כ הרמ״ה ז״ל. והכי מוכח ממסרה דסוף יחזקאל, ע״ש. [ברבעית].
תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה. ר״ל אע״פ שאמרתי לעיל ועשיתם אשה וגו׳ וזה אינו חובה כדפרישית לעיל, מ״מ אם תקריבו נדר או נדבה או חובת מועדיכם חובה עליכם שתקריבו עליהם נסכים ומנחה:
והשמן נבלל. פירוש שאין הכהנים אוכלין ממנה כשאר מנחות הכתובות בויקרא, אלא כולה כליל, והשמן נבלל בתוכה ואינו בא בפני עצמו:
והיין לספלים. פי׳ שני ספלים של כסף היו שם על המזבח ומנוקבים, והכהן היה מערה היין והמים בפי הספלים והנסכים מקלחין ויורדין על גב המזבח, ובמזבח היה נקב שבו המים והיין יורדין לשיתין של מזבח שהיו חלולין ועמוקין מאוד:
You should present libations and a meal-offering for each animal. Meaning that even though I said above that the verse "when you make a fire-offering…" was not referring to an obligation; nonetheless if you offer a pledge or a donation or an obligatory-offering on your holidays, you are obliged to offer libations and a meal-offerings with them.
With the oil absorbed. Meaning that the kohanim do not eat from it like the other meal-offerings mentioned in Vayikra. Rather it is completely consumed and the oil is absorbed in it, instead of being brought separately.
And the wine [is poured] into the bowls. There were two perforated silver bowls on the altar. The kohein would pour the wine and the water in the mouths of these bowls and the libations would flow down onto the top of the altar. On the altar there was a hole through which the water and wine would go down to the foundations of the altar which were hollow and extremely deep.
והקריב וגו׳ – טעם שהגביל ה׳ בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון שהם ג׳ לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב׳ עשרונים יצו ה׳ שלישית ההין שמן ושלישית ההין יין שהם ד׳ לוגין ובג׳ עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב׳ לוגין לעשרון בין במנחת ב׳ עשרונים בין במנחת ג׳ עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה׳ ג׳ לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.) וכתבו רמב״ם בפרק י״ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב׳ לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן. והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב׳ לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד׳ לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב׳ לוגין.
ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין אבל השמן שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה שאמר ר׳ טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג׳ לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג מטעם דון מינה ואוקי באתרה אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג׳ לוגין הוא הטעם שהצריך ה׳ ג׳ לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון, יש לומר שהשוה ה׳ מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב׳ וג׳ עשרונים.
והקריב המקריב קרבנו, When the person offering his sacrifice is about to do so, etc. An examination of the relative amounts of oil which are to be part of the meal-offerings appears at first glance to be proportional to the amounts of solids used in those offerings, i.e. the amount of flour. Similarly, the amount of wine which accompanies an animal sacrifice as a drink-offering is also proportional to the size of the animal being offered as a sacrifice. Why does the Torah make an exception to these proportions (compare verse 6) in our verse when the amount of flour used in the meal-offering is one tenth of an eyphah, i.e. a quarter hin which is equivalent to three lugin? [this is a proportionally much larger amount of oil than with other sacrifices. Ed.] Please refer to the Mishnah in Menachot 107. Maimonides writes in chapter 17 of his treatise on Maaseh Hakorbanot that "someone may voluntarily donate, or promise by means of a vow, a drink-offering to consist only out of wine, provided the minimum quantity is two lugin. He is not allowed to donate an offering consisting entirely out of oil even if the quantity is 2 lugin oil, as we do not find meal-offerings containing such a small amount of oil. One may also not donate one log or two lugin wine, however, as the drink-offerings accompanying animal offerings require larger amounts of wine than that." Thus far Maimonides on the subject. This may be the reason why in our verse the Torah is not satisfied with the person offering the meal-offering donating two lugin oil to be mixed with the tenth of the eyphah of flour although when the amount of flour in the meal-offering consists of two tenths eyphah of flour, the Torah had stated that 4 lugin oil are required. This is to teach you that a drink-offering of wine must not consist of less than two lugin of wine.
One may be tempted to argue that this reasoning is only correct concerning the amount of wine in the respective drink-offerings, seeing that according to Rabbi Tarfon (Zevachim 91) an offering consisting of oil only is acceptable even in a relatively small amount. We find a difference of opinion in the Talmud Menachot we have quoted, one sage holding that one may donate as little as one log of oil as a separate offering. According to the reasoning presented in the Talmud for this latter opinion, why did the Torah not remain consistent in its presentation of the relative amounts of oil and flour? We may have to conclude that the Torah was anxious to equalise the respective amounts of oil and wine to be used in these drink or meal-offerings respectively which accompany the animal offerings.
והקריב – אז תקריבו נסכים ומנחה לכל בהמה כמ״ש בסמוך. והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד שנאמר בו ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד, כי שם נאמר פתח אהל מועד לפני ה׳ אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם, וכן הנשיאים בחנוכה שלהם לא הביאו נסכים, וחז״ל נחלקו בזה, מהם אומרים בא הכתוב ללמד שלא נתחייבו בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך וכו׳, ומהם אמרו שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתם לארץ ואילך:
סלת עשרון בלול – השמן נבלל עם הסולת, וכלו כליל על המזבח:
והקריב המקריב וגו׳ מנחה וגו׳ – גם כאשר הקרבן עצמו הוא קרבן נדבה, המנחה הבאה עמו היא חובה. המנחה היא השלמה הכרחית של הקרבן. היא מוקטרת כליל על המזבח, כעולתו או כאימורי שלמיו.
והקריב המקריב קרבנו – מפני שאומר דבר אל בני ישראל וכל מקום שאומר בני ישראל צריך ריבוי על נשים כמ״ש ויקרא (סי׳ ח׳) לכן הוסיף מלת המקריב כל מקריב שהוא, וכבר בארתי (ויקרא סי׳ י״ג) שכ״מ שבא שם הפעולה נוסף על הפעל כמו הקריב קרבנו יש בו דרוש, ולמד ר׳ נתן שמלמדנו שזה שעור הראוי להיות קרבן והקדש ופחות מכאן לא יתנדב [ועי׳ במנחות (דף פ״ט) לרבנן למד זה מן למנחה ולוג שמן, וי״ל שר״נ יסבור כר׳ נחמיה ור״א שם, ולא ס״ל דתרתי שמעת מינה] ודייק בכולם שכתב בלולה אצל שמן ונסך אצל יין ללמד שלא ינסך השמן ולא יבלול היין:
והקריב המקריב וגו׳: הוא משלו, ולא כשאר צרכי קרבן כמו עצים ומלח שבאין משל צבור, אבל מנחות ונסכים באים משל המקריב. ועוד יבואר בזה לפנינו.
{בלול ברביעית ההין שמן: דייק הכתוב להקדים ״רביעית״ ל״שמן״, ולא כמו אינך דכתיב ״שמן״ קודם למדה. ללמדנו שאסור להוסיף, ודוקא רביעית ולא תהא בלילתו רכה יותר. ועיין מה שכתבתי לעיל (ו,יד) דהכתוב קודם בא ללמד שהוא דיקא}.
והקריב המקריב – בספרי ר׳ נתן אומר זה בנה אב לכל המתנדב במנחה שלא יפחות מעשרון ולוג שמן. הוא פלא, דמנחת נסכים כאן, ואין אדם מתנדב פחות משיעור נסכים. ובמנחות יליף ממצורע עני יעו״ש. והנראה, דדייק דכתיב המקריב יתירא, ועוד דלא כתיב והקריב לכבש, וכמו דכתב בבן בקר, לכן כוונתו עמוקה, דבמנחות דף צ״א אמר, דאם מביא פלגס, דהוא ספק איל ספק כבש מייתי ומתני, ופירשו רש״י ותוס׳ מביא נסכי איל ואומר אם איל הוא הרי נסכיו עמו, ואם כבש הוא יהיו נסכים כשיעור כבש באין חובה לו והשאר יהיו נסכי נדבה, שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח, אע״ג דאין אדם מתנדב לוג אחד לנסכים, בכ״ז כי האי גונא בהדי אחריני קרבו, עכ״ד, וזה גלי לן קרא, דאע״ג דספק לו איזה מקריב, בכ״ז מביא נסכי כבש ודחין, והיינו, שנסכים שיעור עשרון ושלשה לוגין הם ודאי נסכי קרבן, ודלא כמו שכתבו, דצריך להביא נסכי איל בפני עצמן ונסכי כבש בפני עצמן ומתני, דנמצא דהנסכים אינם באים ודאי לכבש או לאיל, רק כל אחד הוי ספק, ע״ז גילה הכתוב שהוא מקריב ואינו יודע מה מקריב צריך להביא נסכים על קרבנו נסכי איל ועל המותר מתני, דנמצא שיעור נסכי כבש המה ודאי על קרבנו, רק לאיל המה בספק, היינו המותר על נסכי כבש, וזה או לאיל תעשה, או לרבות הפלגס, שאם הוא איל הוא בספק [שכל לשונות התורה המה ודאי לא ספק, וכמו דאמרו סוטה כ״ט כל טהור ודאי טהור כו׳, בכל טמא ודאי טמא], ולא כתיב ולאיל תעשה, שמדבר באופן שספק הוא אם איל. והנה הגם דאינו מתנדב אדם נסכים, בכ״ז אגב אחריני קרבו גם הנך, וזה דוקא, משום דהמותר מנסכי כבש לנסכי איל הוא עשרון סלת, שבכבש אחד ובאיל שתים, ולוג שמן, שכבש הוא שלש לוגין, ובאיל הוא ארבעה, וכיון דהמותר הוא שיעור מנחת נדבה, אע״ג דהכא לקרבן אתי לנסכים, בכ״ז קרב אגב נסכי כבש, וקרבנו אולי דריש על עשרוך ולוג הבא על תנאי, ויליף מזה, דונפש כי תקריב קרבן מנחה כוונתו על עשרון ולוג שמן. כנ״ל לפי חומר הנושא. ודו״ק.
והקריב המקריב קרבנו כו׳ – פירושו, שיכין הבעלים הסלת והשמן, אבל העובד הוא הכהן (לבד בבמה קטנה כשר בזר). ומה דכתוב בלול הוא על ההקרבה, שיקריב מנחה סלת ויקריב בלול בשמן, אבל לא הקפיד על הבלילה, שאם לא בלל גם כן כשרה, רק הסלת הנתנה בשמן היא נקראת בלולה, והוא תואר למנחה שבאה עם שמן, כמו שכתוב מנחה חרבה ובלולה, והוא מנחה הראוי׳ לבלילה, דראוי׳ לבילה בעי שתהא. ולכן באיל דכתיב תעשה מנחת סלת אם הוי כתוב שני עשרונים בלול בשמן כו׳ היה פירושו, שתעשה מנחת סלת ותעשה בלול בשמן הוי כאילו כתוב צווי שתעשה את המנחה בלולה, והוי צווי על הבלילה, והיה מעכב, ובאמת לא מעכבא, לכן כתוב מנחה כו׳ בלולה, שזה רק תואר על המנחה הבאה עם השמן הראוי׳ לבילה. וזה דיוק אמתי בפסוק. ומזה אמרו אם לא בלל כשר. והעירוני לזה רבנן בתוספות מנחות דף י״ח ע״ב ד״ה ואמר ר״ז, יעו״ש היטב.
בלול ברביעית ההין שמן – גבי איל ופר כתוב בשמן חצי ההין, וכן בכל התורה. ויתכן, דלר׳ ישמעאל, זבחים קי״א, דאינה טעונה נסכים רק בבמת צבור, ואין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר, לכן אמר בפרק שתי מדות, דז׳ מדות של לח היו במקדש, לכן כשקרב קרבן במזבח של צבור ודאי היה שם מדה של נסכי תמיד, וזה רביעית ההין שלכבש התמיד, ולזה אמר ברביעית ההין הידוע לך ויש לך מהתמיד, אבל פר ואיל הלא יתכן דאין להם עדיין מדות אלו, לכן אמר בשמן חצי ההין, עפ״י איזה מדה שיהיה או עפ״י שנתות. ולמ״ד לא בא הכתוב אלא לבמה קטנה יתכן דאמרו בגמ׳ צריד מנחות, ופרש״י קורטין יבשין, שלא הגיע שם השמן, ולכן אמרו במנחות מ״ז מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה שלא ישאר יבש, לכן כאן בכבש שהשמן מרובה שלשה לוג לעשרון, אינו צריך לבלול רק בשמן, לא במים לגבל, ועיין תוס׳ שם וברש״י ד״ה לא נצרכה אלא ליבש שבה (שם דף ז׳), וזה שאמר ברביעית ההין שמן לא לגבל במים, רק בפר ואיל כתוב בשמן חצי ההין, הא של מים אין מדה. ודו״ק בכ״ז.
ספרי פס׳ ק״ז: לכבש האחד להביא עולת יולדת כו׳ או אינו מדבר אלא באיל כשהוא אומר או לאיל תעשה מנחה הרי איל אמור כו׳. לענ״ד דצ״ל (או כוונתו) על פלגס, דסד״א לרבותו לנסכי כבש, לכן אמר הרי או לאיל אמור, והך או מרבה פלגס, כדאמר בגמ׳ מנחות דף צ״א עיי״ש, הרי דמביא עליו נסכי איל, וע״כ לרבות כבש של יולדת. ודו״ק.
(ה) וְיַ֤יִן לַנֶּ֙סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּעֲשֶׂ֥ה עַל־הָעֹלָ֖ה א֣וֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָאֶחָֽד׃
And you shall prepare wine for the drink offering, the fourth part of a hin, with the burnt offering or for the sacrifice, for each lamb.
ויין תקריב לנסך רביעית ההין – כמדות היין מדות השמן שלשת לוגין של עשרון.
תעשה על העולה – לפי שאמרת לפלא את שהוא בא לפלא טעון נסכים ת״ל תעשה על העולה לרבות עולת יולדת ועולת מצורע.
או לזבח זבח – פרט לפסח זבח פרט לבכור ולמעשר.
לכבש – לרבות פסח שעבר זמנו.
האחד – לרבות אחד עשר במעשר.
וְחַמְרָא לְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא תַּעֲבֵיד עַל עֲלָתָא אוֹ לְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְאִמְּרָא חַד.
And wine for a libation the fourth of a hina shall he make upon the burnt offering, or hallowed sacrifice, for one lamb:
וחמר לניסוך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״לנסוכין״.
רביעות הינא משח וחמר לנסוך רביעות הינא תקרבון על עלתה או לנכסת קודש[י]הבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לנכסת קודש[י]ה״) גם נוסח חילופי: ״לנכיסת קודשין״.
לאמרה חדתהבכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדה״. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חתתה״.
.
and wine of grapes for a libation, the fourth of a hina, to be made upon the burnt offering or hallowed sacrifice for one lamb.
וַכַ׳מרֹ לִלמַזַאגִ רֻבּעֻ קִסט תַּצנַעֻהֻ מַעַ אַלצַּעִידַתִ אַוְ מַעַ אַלדַ׳בּחִ לִלחַמַלִ אלּוַאחִדִ
[ויין לנסך – לשֶפך, וכן: הסך – נסך, שפוך – שֶפך, ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן (בראשית ל״ה:י״ד) – שניהם שוין אלא יציקה בשמן נסיכה ביין. והיינו דמתרגמינן לצקת: לאתכא, שהצורף שופך, וכן: לא נתך ארצה (שמות ט׳:ל״ג), נתכו
כן בכ״י לייפציג 1. בפסוק: ״ויתכו״.
כמים (איוב ג׳:כ״ד), ומסכה יינה (משלי ט׳:ב׳), ויין מסכתוכן בכ״י לייפציג 1. בפסוק: ״מסכתי״.
(משלי ט׳:ה׳), מזיגה היא שפיכה.]ביאור זה מופיע בכ״י לייפציג 1 כתוספת של ר׳ שמעיה מפי רש״י (״ר׳ כ׳כ׳ר׳ש׳.״ ).
לכבש האחד – על כל האמור למעלה הוא מוסב: על המנחה, ועל השמן, ועל היין.
{See Hebrew text.}
לכבש האחד FOR EACH LAMB – It (this phrase) refers to all that is mentioned above – to the meal-offering, and the oil and the wine (not only to the wine last mentioned; the prescribed measures of flour, oil, and wine are to accompany each lamb).
פס׳: ויין לנסך רביעית ההין – שמן לבילה ויין לניסוך.
תעשה על העולה או לזבח –
מלמד שמביא לזה בפ״ע. חסר כאן גם בספרי משובש קצת וכצ״ל ועשיתם אשה לה׳ שמענו אם אמר הרי עלי עולה הרי עלי שלמים יביא נסך א׳ לשניהם ת״ל עולה או זבח שמביא לזה בפ״ע ולזה בפ״ע. יכול אם אמר ה׳ כבשים לעולה ה׳ כבשים לשלמים יביא נסך א׳ לכולן ת״ל על העולה או לזבח לכבש האחד שמביא על כבש בפ״ע. וכן הגיה הגר״א זלה״ה:
מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
לכבש האחד – ר׳ נתן אומר
להביא עולת יולדת וכו׳ שלא שמענו בכל התורה כולה. כגירסא זו הוא ג״כ בת״כ. אבל לולא דמסתפינא הייתי אומר כי ט״ס בכאן ובספרי. וצ״ל כגירסת הבבלי (מנחות צ״א:) ר׳ נתן אומר לכבש זו עולת יולדת האחד זו אחד עשר של מעשר שקרב שלמים שלא שמענו בכל התורה כולה שלא יהיה טפל חמור מן העיקר וע״ש בפירש״י ותוס׳ שפי׳ אף שמעשר גופא אינו צריך נסכים אבל האחד עשר הבא מכחו קרב שלמים וטעון נסכים וזהו שהשמענו בדברו שלא מצאנו בכל התורה טפל חמור מן העיקר אלא זה בלבד:
להביא את עולת יולדת שתטען נסכים שלא שמענו בכל התורה כולה:
[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 4]
תעשה על העלה – עם העולה, דוגמא: על שדה הארץ יחשב (ויקרא כ״ה:ל״א).
על העלה או לזבח – למה נאמר לפי שנאמר למעלה ועשיתם אשה עולה או זבח (במדבר ט״ו:ג׳) שומע אני שאם אמר הרי עלי עולה הרי עלי מנחה הרי עלי שלמים יביא נסך אחד לשניים תלמוד לומר: על העלה או לזבח – מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
על העולה או לזבח, "on either a burnt offering or an offering part of the meat of which could be consumed;" why did this have to be spelled out here? We had read in verse 3: ועשיתם אשה עולה או זבח, "you are to make a fire offering or a burnt offering for the Lord;" from that line we heard that if someone declares: "I undertake to present a burnt offering, I am going to present a meat offering," he declares: "I am going to present a gift offering, and "I am going to present a peace offering," [in other words, all these types of offerings. Ed] that he did not have to add more that a single libation offering with all of these offerings; this is why the Torah here had to spell out that these libation offerings must accompany each of the above mentions animal or meal offerings. (Sifri)
והיין לנסך הוא רומז אל השלמות הנקנה אל האדם המיוחד הישראלי אשר עליו אמר המשורר ברוח הקדש שלו הביאני אל בית היין (שיר השירים ב׳:ד׳) וראיות מוכיחות עליו יש שם עיין עליו. והנה עכשיו סמך לכאן הגבלת אלו השלשה ענינים והשערתם כי משומרת ובאה היא פרשה זו וראויה להיות בכאן ללמד על הגבלת חלקי האדם והשערת פעולותיהם. והנה אמר ששיעור בלילת השמן שיהי׳ לכל עשרון של סלת רביעית ההין שמן.
על כל האמור למעלה מוסב. ואינו מוסב על הנסכים בלבד כמו משמעות הכתוב, דאנסכים קאי, אבל המנחה הנזכר בכתוב משמע לכולם בשוה, רצה לומר לפר ולאיל ולכבש, דזה אינו, שהרי אין מנחת האיל והפר שוה; שמנחת איל שני עשרונים (פסוק ו), והפר שלשה עשרונים (פסוק ט), אלא ״לכבש האחד״ קאי גם כן אמנחה:
ויין לנסך – היין איננו נתון על האש, כי יהיה מכבה האש והתורה הזהירה לא תכבה, אלא שני נקבים היו במזבח יורדים עד הקרקע וגם בקרקע עצמה בעומק, קראום חז״ל שיתין, ולשם היו שופכים את היין דרך ספלים שהיו קבועים על המזבח:
על העלה – בשביל העולה:
או לזבח – או בשביל זבח השלמים:
לכבש האחד – אם הקרבן הוא כבש, וחוזר על כל האמור בפסוק שלפניו על המנחה ועל השמן ועל היין:
ויין לנסך – ״נסך״ לעולם אין פירושו ״לשפוך החוצה לאיבוד״; אלא כוונת ה״מנסך״ היא תמיד להביא את המשקה למקום מסוים. מכאן המשמעות: לצקת מתכת נוזלית לתוך תבנית (ראה ישעיה מ, יט), או: ליצוק שמן משחה על הראש, שמכאן מתקבל ״נסיך״, משיח, בן משפחת המלוכה.
הנסכים קרבים באופן זה: יוצקים את היין לתוך קערה המחוברת לראש המזבח בקרן דרומית מערבית, ומשם הוא מקלח ויורד דרך נקב אל מעמקי יסוד המזבח (״שיתין״ – סוכה מח:, עיין לחם משנה הלכות מעשה הקרבנות ב, א).
ויין לנסך וגו׳ – יין אינו מושא נוסף של ״והקריב״ שבפסוק הקודם, אלא הוא המושא של ״תעשה״ (בהמשך הפסוק), המהווה מצווה נפרדת. מכאן, שהיין אינו מצטרף לרעיון אחד עם הסולת והשמן, אלא מייצג רעיון בפני עצמו. כך גם ההלכה: ״הסולת והשמן אין מעכבין את היין ולא היין מעכבן״ (מנחות מד:).
על העלה או לזבח – הרעיון המיוצג ביין מצטרף לעולה (״על העולה״), אך הוא מתוסף לזבח (״לזבח״) (עיין פירוש לקמן פסוק טז).
תעשה על העולה או לזבח – זה מיותר לגמרי, ופי׳ חז״ל שיש לטעות שמ״ש ועשיתם אשה עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה הוא מאמר מקביל, אם העולה בנדר והזבח בנדבה אז צריך נסך מיוחד לכ״א אבל אם שניהם בנדר או שניהם בנדבה די בנסך אחד דשם נדר חד הוא, לכן חזר ואמר על העולה או לזבח שפה לא הזכיר נדר ונדבה ללמד שכ״א צריך נסך מיוחד אף ששניהם בנדר, והגמ׳ מנחות (דף צ״א) למד זה במלת או, והספרי לא דריש מלת או שכתוב בפרשה זו ולמד ממ״ש שנית על העולה או לזבח. ואבא חנן אומר שבא ללמד לבל נטעה להבדיל בין עולה ובין שלמים בשעור הנסכים כמו שיש הבדל בין שור ואיל וכבש אף שמעשיהם שוה:
תעשה על העולה או לזבח – כבר כתבנו שזה מיותר, וגם למה אמר על העולה בשמוש מלת על, או לזבח בשמוש הלמ״ד, וכבר הנחנו יסוד מוסד (ויקרא סי׳ שצ״א) שיש הבדל בין שמוש מלת על ובין שמוש הלמ״ד, שהלמ״ד מורה החלוקה ומלת על מורה הצירוף, שאם ירצה לאמר לכל אחד ואחד יאמר בלמ״ד וארבעה פנים לאחד שני העומר לאחד פי׳ לכל אחד, אבל מלת על מציין הכל ביחד, והקרבתם על הלחם והקריב על בן הבקר, וכמ״ש עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד, וכן במ״ש על העולה או לזבח שפי׳ על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א׳ שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכלם אינם נדר או נדבה רק חובה, וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם, וז״ש לזבח להביא חטאת מצורע או לזבח להביא אשמו, ר״ל שהלמ״ד מורה החלוקה, וכן מלת או בא על ענינים נבדלים, ומבואר אצלי (תזריע סי׳ כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר ומוסיף אף לכל זבח, וכבר הבאתי כן בהתו״ה מצורע (סי׳ מ״א) שיש דרוש זה גם בספרא שם ושם פרשתי מה שפלפלו ע״ז במנחות (דף צ״א):
על העולה או לזבח לכבש האחד – מספר האחד מיותר ונדרש תמיד כשבא על שם היחיד, בשגם שאח״כ אמר או לאיל, ואינו אומר לאיל האחד, ופי׳ חז״ל שמפני שדריש מ״ש על העולה או לזבח על קרבנות מצורע שהם שלשה כבשים, אמר שכן תעשה לעולה או לזבח לכבש האחד, ר״ל במקום שנמצא רק כבש אחד. והנה במ״ש על העולה לכבש האחד מציין עולת יולדת שאינה מביאה רק כבש אחד לעולה, ומ״ש או לזבח לכבש האחד מציין אחד עשר שבמעשר שדינו שיקרב שלמים והוא ג״כ כבש אחד שקרא לאחד עשר עשירי, ובזה מיושב ג״כ מ״ש לכבש האחד בפת״ח תחת הלמ״ד שמורה על הידוע, ובה׳ האחד ולא אמר לכבש אחד, ולכן דריש על כבש הא׳ הידוע גבי יולדת ואחד עשר שבמעשר. ומ״ש בספרים או אינו מדבר אלא באיל מחק הגר״א וגריס כגי׳ הגמרא ולפי גי׳ הספרים דרש גם מלת כבש, שגם אם לא יכתוב כבש נדע שמדבר בכבש לא באיל דהא אמר שלאיל יעשה שני עשרונים, ומ״ש שלא שמענו בכל התורה גריס זה בגמ׳ על אחד עשר שבמעשר ופרש״י שלא שמענו שיהיה הטפל חמור מן העקר כי מעשר א״צ נסכים:
לכבש האחד: ולהלן (בפסוק י״א) פירש הכתוב ״או לשה בכבשים או בעזים״, ולפי סדר הפרשה היה ראוי לכתוב בזה המקרא ׳לשה בכבשים או בעזים׳ ולהלן (פסוק י״א) גבי ״ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד״ (הול״ל) ׳או לשה האחד׳. ומכאן יצא דרשת חז״ל בספרי ובמנחות שם (צא,ב) ׳לרבות עולת יולדת וי״א שבמעשר׳, יעו״ש.
ולפי הפשט, נראה על פי שנתבאר בספר ויקרא פרק א׳ הבדל בין ״כשב״ ל״כבש״, ד״כשב״ הוא כל המין גדולים וקטנים, ו״כבש״ הוא קטן. וגם זה בשני אופנים, דיש ״כבשים״ בני שנה וגדולים הרבה בקומתן, כדאיתא בירושלמי (פאה פ״ז ה״ו, ובמדרש איכה) שהיו כבשי תמידים מונחים על הגמלים ורגליהם נגררים לארץ, ואין קטנותם אלא בשנים. ויש ״כבש״ דמשמעו קטנות ממש, כמו רוב כבשים בתוך שנתן. ומשום הכי כתיב בזה המקרא ״לכבש האחד״ – המיוחד, וכמו דכתיב לשון זה בתמיד (שמות כט,לט) ״את הכבש האחד״. ולהלן (פסוק י״א) פירש הכתוב דהוא הדין סתם ״כבשים״ בני שנה, ששוו במעלתן לעזים, ולענין נסכים הכל דין אחד להם.
על העולה וגו׳ – על העולה זו עולת מצורע, לזבח זה חטאת מצורע, או לזבח זה אשם מצורע, מכאן לחטאת ואשם של מצורע שטעונים נסכים.
הנה עיקר טעם הדבר שחטאת ואשם אינם טעונים נסכים מבואר בסוטה ט״ו א׳ דמפני שהבעלים חוטאים הם [יען שחטאת ואשם על חטא הם באים] אין מן הראוי שיהא קרבנם מהודר, והוא הטעם שמנחת חוטא באה בלא שמן ובלא לבונה. ומהאי טעמא גם חטאת נזיר אינה צריכה נסכים מפני דקיי״ל נזיר חוטא הוא שנדר בנזיר כמבואר לפנינו בפ׳ נשא בענין נזיר בפסוק וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (ו׳ י״א), ואמר על זה כאן, דחטאת ואשם של מצורע צריכים נסכים יען שאינם באים על חטא [ואע״פ שנגעים באים על לשה״ר, אך מעון זה כבר נפטר במה שנצטרע], ולסימן ואסמכתא לדבר זה רמז פסוק זה שבו כלולים כל הקרבנות שמצורע חייב בהם, עולה חטאת ואשם.
(מנחות צ״א.)
לכבש האחד – תניא, רבי נתן אומר, לכבש זו עולת יולדת, האחד זה אחד עשר של מעשר שקרב שלמים. שלא מצינו בכל התורה שיהא טפל חמור מן העיקר.
מדייק ודריש למה כתיב לכבש האחד ובפסוק הסמוך או לאיל לא כתיב איל האחד, ולכן דריש דהאי לכבש האחד נסמך אדלעיל על העולה או לזבח, ומרמז שגם עולה כזו שלא באה רק כבש אחד ג״כ טעונה נסכים, ואיזו היא עולה שלא באה רק כבש אחד זו עולת יולדת, ושוב מה שאמר או לזבח לכבש האחד בא ג״כ לרמז אחד עשר שבמעשר דטעון נסכים כדתנן בבכורות ס׳ א׳ קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי״א עשירי שלשתן מקודשין, התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים, ועליו ירומז ג״כ בלשון האחד על שם שלא מצינו בכל התורה שיהיה טפל חמור מן העיקר לבד מדבר זה, כי מעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים.
(מנחות צ״א:)
(ו) א֤וֹ לָאַ֙יִל֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין׃
Or for a ram, you shall prepare for a meal offering two tenth parts of an ephah of fine flour mixed with the third part of a hin of oil.
או לאיל תעשה – לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל [אימתי הוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי איל] מבן שנים עשר חדש ויום אחד עד בן שלשה עשר חדש. ר׳ טרפון קורהו פלגס, בן עזאי קורהו נוקד, ר׳ ישמעאל קורהו פרוגדוס.
אוֹ לְדִכְרָא תַּעֲבֵיד מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּרֵין עֶשְׂרוֹנִין דְּפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתוּת הִינָא.
or for a ram he shall make a mincha of two tenths of flour sprinkled with the third of a hina of oil;
או לאיל – מילת תנאי או מקור לריבוי?
›הפרשה נוקבת במידתה של מנחת הנסכים המובאת בהקרבת הבהמות השונות וממילא לשון הפסוק ״או לאיל״ קשה, שהרי אין כאן בחירה בין אפשרויות אלא מקרים שונים והיה מתבקש לכתוב ״ואם לאיל״,
העמק דבר: ״או לאיל. הלשון משונה, ואם לאיל מיבעי״.
או כפסוק הבא ״וְכִי תַעֲשֶׂה בֶן בָּקָר עֹלָה אוֹ זָבַח״. שינוי הלשון הביא את חכמים לרבות דיני פלגס ממילת ״או״, כרש״י:
או לאיל – ואם איל הוא. ורבותינו דרשו: ׳או׳ לרבות את הפלגֶס
רש״ר הירש: ״בשנה הראשונה הוא קרוי ״כבש״, משעבר החודש הראשון של השנה השניה הוא קרוי ״איל״, ואילו בחודש הראשון של השנה השניה הוא קרוי ״פלגס״ בגמרא (חולין כג) למדו מלשון ״או״ שמיד אחרי שיצא מכלל כבש – אף על פי שעדיין לא הגיע לכלל איל אלא עודנו פלגס – כבר הוא טעון נסכי איל: ״או לאיל לרבות את הפלגס״.
לנסכי איל.
בכל התורה מתורגמת המילה או כצורתה כבפסוקנו ״אוֹ לָאַיִל – אוֹ לְדִכְרָא״, וגם מילת התנאי אם מתורגמת בדרך כלל כצורתה, כגון ״אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת״ (בראשית ד ה) ״אִם תּוֹטֵיב עוּבָדָךְ״.
בביאור החריגות עיין ״וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי״ (בראשית כא, כג) ״וּכְעַן קַיֵּים לִי בְּמֵימְרָא דַּה׳ הָכָא דְּלָא תְשַׁקַּר בִּי״.
פעם יחידה מצינו שאונקלוס החליף ותרגם ״אם״ ב״או״ – ״הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ״ (בראשית לז, ח) ״הֲמַלְכוּ אַתְּ מְדַמֵּי לְמִמְלַךְ עֲלַנָא אוֹ שׁוּלְטַנוּ אַתְּ סְבִיר לְמִשְׁלַט בַּנָא״ עיי״ש, אך לא מצינו במקום כלשהו שמתרגם את המילה ״או״ במילה ״אם״.ראה רש״י לפס׳ ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ״ (ויקרא ד כג): ״או הודע – כמו אם הודע. הרבה או יש שמשמשין בלשון אם, ואם במקום או, וכן או נודע כי שור נגח הוא״. עיין גם במלבי״ם שם (אות רסב). לעומתו רמב״ן (שמות כא לא) פירש: ״או בן יגח או בת יגח – ...ויש אומרים שיבא במקום אם (הרד״ק בספר השרשים שרש או). וכן או בנבלת חיה טמאה (ויקרא ה ב), או עשיתי בנפשי שקר (ש״ב יח יג), או נודע כי שור נגח הוא (שמות כא לו), וכן רבים לדעתם. וכלם עדי שקר, תשכיל בהם במקומם״.
אולי ניתן לומר שתרגום המילה כצורתה, למרות שמתבקש היה לתרגם ״אוֹ לָאַיִל״ ״אִם לְדִכְרָא״ כפירושו הראשון של רש״י – מהווה מקור לדרשת חז״ל ׳או׳ – לרבות את הפלגס.
או עם דכרה
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דכרה״) גם נוסח חילופי: ״לדכ׳ ״.
תקרבון מנחה סלת תרין עשרנין פילה במשח תלתות הינא.
Or for a ram, let him perform a mincha of two tenths of flour mingled with the third of a hin of olive oil,
לָאַיִל – לָמָּה לִי, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לְרַבּוֹת אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן. אֵילוֹ שֶׁל אַהֲרֹן מִ״בְּמֹעֲדֵיכֶם״ נַפְקָא, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי דְּצִבּוּר, אֲבָל דְיָחִיד לֹא, וּמַאי שְׁנָא מֵעוֹלַת יוֹלֶדֶת, סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא הַנֵּי מִלֵּי דָּבָר שֶׁאֵין קָבוּעַ לוֹ זְמַן, אֲבָל דָּבָר שֶׁקָּבוּעַ לוֹ זְמַן אֵימָא לֹא, קָא מַשְׁמָע לָן. אוֹ לָאַיִל לְרַבּוֹת אֶת הַפִּלְגָס, הַנִיחָא לְרַבִּי יוֹחָנָן [דְּאָמַר בְּרִיָה הוּא], דְּתַנְיָא (וְ)הִקְרִיבוּ מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵי אַיִל, וְאֵין עוֹלֶה לוֹ מִזִּבְחוֹ, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אוֹ לָאַיִל לְרַבּוֹת אֶת הַפִּלְגָס, אֶלָּא לְבַר פָּדָא דְּאָמַר מַיְיתִי וּמַתְנִי, סְפֵקָא הוּא, אִצְטְרִיךְ קְרָא לְאָתוּיֵי סְפֵקָא לְבַר פָּדָא, קַשְׁיָא.
אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה – בָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, שֶׁהָיָה בַּדִּין בֶּן בָּקָר טָעוּן נְסָכִים, בֶּן צֹאן טָעוּן נְסָכִים, אִם לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, כָּךְ לֹא תְּחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״, בָּא הַכָּתוּב לְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים לֹא רִבָּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר, מָקוֹם שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נְרַבֶּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים רִבָּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, תַּעֲשֶׂה מִנְחָה סֹלֶת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וְכֶבֶשׂ הָעֹמֶר טָעוּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, וְאֵיל הָעוֹלָה טָעוּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, אִם לָמַדְתָּ לְכֶבֶשׂ הָעֹמֶר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹת לֹא כָּפַל נְסָכָיו. אַף אֵיל הָעוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹת לֹא יִכְפֹּל נְסָכָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל תַּעֲשֶׂה מִנְחָה״ וְגוֹ׳ וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּפַל עֶשְׂרוֹנוֹתָיו כָּךְ כָּפַל נְסָכָיו. [בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְגוֹ׳] וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין, שֶׁמֶן לְבִילָה, וְיַיִן לְנִסּוּךְ. תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.
אוֹ לָאַיִל – לְרַבּוֹת אֶת שֶׁהוּא לֹא אַיִל וְלֹא כֶּבֶשׂ וְטָעוּן נִסְכֵי (כֶּבֶשׂ) [אַיִל], מִבֶּן שְׁנֵים עָשָׂר וְיוֹם אֶחָד עַד בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוֹ פִּלְגָס, בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוֹ נוֹקֵד, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוֹ פְּרוּגְדוּס. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב, כְּמִדַּת הַיַּיִן מִדַּת הַשֶּׁמֶן שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין.
או לאיל – ואם איל הוא.
ורבותינו דרשו (בבלי חולין כ״ג., מנחות צ״א:): או
כן בכ״י אוקספורד 165, מינכן 5, המבורג 13, ליידן 1, אוקספורד 34, לונדון 26917. בכ״י לייפציג 1 חסר: ״או״.
לרבות את הפלגס לנסכי איל.
או לאיל OR FOR A RAM [YOU SHALL PREPARE etc.] – This means: and if it be a ram [you shall prepare, etc.]".
Our Rabbis, however, have interpreted the word "או," "or", as being intended to bring also the פלגס (a lamb beyond the age of a כבש and below that of an איל) under the law of the drink-offerings prescribed for a ram (i.e. that the animal in its intermediate age is regarded as full grown as regards the נסכים) (Chulin 23a; Menachot 91b).
פס׳: או לאיל תעשה מנחה – בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל שיהו נסכי איל שלישית ההין ונסכי כבש רביעית ההין.
If the celebrant offers a ram, then his meal offering is doubled,
(6).
for a lamb is a small animal.
או לאיל תעשה מנחה וגו׳ – לפי שכבר הקדימה התורה זכירת מנחת הכבש, למדנו שתכלית מה שיהיה מזה המין שיספיק לו זה השיעור המעט מהמנחה הוא הכבש. ולזה יתבאר שמה שהוא למעלה מן הכבש יתחייב בנסכי איל; וזכר האיל, והוא הדין לפלגס. ואילו היה מתחיל תחילה להזכיר נסכי האיל, היה מתבאר שמה שהוא קטן מאיל יִפָּטֵר בנסכי כבש. והתבונן זה המקום, כי הוא נפלא; עם שכבר יִדמה שכבר ישולח על הפלגס שֵׁם איל.
וכן במדת המנחות שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש ומהיין חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש והוא רמז נפלא להשערת הכחות והלמודים והמעשים אשר יגיעו מכל אחד מהם שלא יצאו כאשר נזדמן או כענינים בלתי שומרים הגבלתם כמו שיצאו אלו המרגלים אם בדעותיהם ואם במעשיהם. אמנם רמז הבקר והאיל והכבש וחלקי האדם נתבאר יפה בדבור אצל הקרבנות שער נ״ז גם במראה בין הבתרים שער י״ז והוא ענין נכבד מאד וסמיכות נפלא בעיני.
או לאיל ואם איל הוא. אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהי׳ לכבש עשרון א׳ ושמן שלישי׳ ההין במקום שהיה לכבש רביעי׳ ההין ויין לנסך שלישית ההין במקום שהי׳ לכבש רביעית ההין ומפני שמלת או מורה שמנחת האיל ונסכו כמנחת הכבש ונסכו פי׳ מלת או פה כמו אם ופרושו אם הי׳ איל אז תעשה מנחתו ונסכו יותר ממנחת הכבש ונסכו:
ורז״ל דרשו לרבות את הפלגס לנסכי איל. דאו רבויא הוא כדתניא בת״כ והשיב את הגזלה מת״ל אשר גזל יכול ישלם חומש ואשם על מה שגזל אביו ת״ל אשר גזל על מה שגזל הוא משלם ולא על מה שגזל אביו יכול לא ישיבנו כל עיקר פירוש אפי׳ הקרן ת״ל או לרבות אפי׳ גזל אביו דמשלם את הקרן ופי׳ פלגס הוא בתוך חדש ראשון של שנה שניה שיצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא כדתנן בפ״ק דמס׳ פרה כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכלם מיום אל יום בני שלשה עשר חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ופרש״י ז״ל בתוך חדש של שנה שניה ור״ט קוראהו פלגס ופי׳ הרמב״ם ז״ל מלת מורכבת מל׳ ארמי ופירוש העדר הגדר שיצא מגדר הכבש ולא הגיע לגדר האיל אבל נשאר בין ב׳ הגדרים וקתני עלה הקריבו מביא עליו נסכי איל ואיל עולה לו מזבחו ופ״ק דחולין מייתי לה ופרש״י ז״ל אינו עולה לו מזבחו אם הי׳ מחוייב איל לבדו או כבש לבדו וא״ר יוחנן או לאיל לרבות את הפלגס ופרש״י ז״ל מנא לן דמבי׳ עליו נסכי איל של שני עשרונים סלת ושלישית ההין שמן ושלישית ההין יין דכתיב בפ׳ נסכים בפרשת שלח לך או לאיל או לרבות את הפלגס בנסכי׳ הללו ומדאצטריך קרא לרבויי׳ ש״מ קסב׳ ר״י דהא דקתני אין עולה לו מזבחו משו׳ דבריה הוא ולענין נסכי׳ רחמנא רבייה דאי ספק׳ הוא לא מרביי׳ קרא דכיון דשמא איל הוא פשיטא דבעי איתויי נסכי איל ואתנויי דאי איל הוא להוי דידיה ואי כבש הוא יהא הית׳ נדבה שהרי מתנדבין נסכי׳ בלא קרבן כדאמרינן במנחות:
ואם לאיל. דהא איל אינו כמו כבש עד שיאמר ״או לאיל״, ואינם שוים לא במנחה ולא בנסכים, אלא ״או״ הוא במקום ׳אם׳:
לרבות הפלגס. פירוש, ׳כבש׳ נקרא כל שנתו, דהיינו שנים עשר חדש, ומי״ב חדש עד שלשה עשר חדשים ויום אחד נקרא ׳פלגס׳, ומכאן ואילך ׳איל׳ (משנה פרה א׳:ג׳). ו׳פלגס׳ כתב הרמב״ן שהוא מלה מורכבת יווני, ופירוש אין לה גדר. כלומר, אין לזה לא גדר האיל ולא גדר הכבש. ובכל מקום שהצריכה התורה להביא איל לקרבן, אם הביא פלגס לא יצא (שם). וכן במקום שצריך להביא כבש, אם הביא פלגס לא יצא (שם). אפילו הכי אם הביא פלגס בנדבה, וצריך להביא נסכים, רבתה תורה בלשון ״או לאיל״ שיביא לו נסכי איל. והשתא אתי שפיר (כ)שמרבינן פלגס בלשון ״או לאיל״, וכאילו כתב לפני זה שפלגס יביא למנחה שני עשרונים ושני שלישית ההין לנסכים, וקאמר ״או לאיל תעשה״ גם כן כך, כמו לפלגס:
בשמן שְלִשִית ההין: בהעתק הללי שלשית וחברו, ירוש׳ שלישת וחברו, ע״כ. ובספרי׳ שלנו שניהם חס׳ יו״ד קדמא׳, וכן במסורת כל אורית׳ כתי׳ כן, בר מן ב׳ וכו׳, ע״ש. וכ״כ הרמ״ה ז״ל. [שלשית].
ואם איל הוא. פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד, ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין, שתעשה לאיל יותר מלכבש, ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים:
את הפלגס. ר״ל עד י״ב חדשים נקרא כבש, ומשבא לי״ג חדשים ואילך נקרא איל, אם כן מי״ב חדשים ועד י״ג חדשים ויום א׳ איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים, כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רז״ל מאו לרבות שצריך כנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס, כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. [נחלת יעקב] כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות דף כ״ח, וכמדומה לי שמהרא״ם ז״ל נעלם מקומה:
If it is a ram. Meaning that if it is a ram, you should make its meal-offering of two-tenths instead of the one-tenth for a sheep, also one-third of a hin of wine and oil instead of the quarter for a sheep. Thus one makes more for the ram than for the sheep. Here the meaning of או (lit. or) is אם (if), not the literal understanding of "or" which would imply that the sheep and the ram were the same.
The palgas. Meaning that until twelve months it is called a sheep, while from thirteen months onward it is called a ram. Thus from twelve months until thirteen months and one day I would not know whether it was considered a ram or a sheep regarding libations — whether it required the libations of a sheep or the libations of a ram. At this stage it is called a palgas. Therefore the Rabbis expound the word או to teach that it requires the libations of a ram. The name "palgas" is derived from two words "plag" (divided) "gas" (large) meaning that it is removed from being fully-grown and being referred to as a ram. (Nachalas Yaakov) The entire passage is explained in chapter Shtei Middos (Menachos 91b) but it appears to me that Re'm overlooked this.
או לאיל – בשנתו הראשונה הוא קרוי ״כבש״. משעבר החודש הראשון של שנתו השנייה הוא קרוי ״איל״, ואילו בחודש הראשון של שנתו השנייה הוא קרוי ״פלגס״ (עיין פירוש, שמות כט, טו). במסכת חולין (כג.) לומדים חז״ל מתיבת ״או״, שברגע שכבר אינו בגדר ״כבש״ – אף על פי שעדיין אינו בכלל ״איל״, אלא עודנו ״פלגס״ – כבר הוא טעון נסכי איל: ״ ׳או לאיל׳ לרבות את הפלגס״.
(השם המדויק של המנחה הבאה עם העולה והשלמים הוא ״מנחת נסכים״, ואילו היין הבא עם המנחה קרוי ״נסכים״. אולם לפעמים שניהם יחד קרויים ״נסכים״ [עיין תוספות יום טוב, שקלים ה, א].)
או לאיל תעשה – דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א׳ או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים, כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל עשרון לכבש, ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש, וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם, כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה אל המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, וא״כ פה היל״ל מנחה סלת שני עשרונים וכו׳ לאיל, כמ״ש במנחה סלת עשרון לכבש, והקדים או לאיל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ״ש בכללי הלשון באילת השחר פרק כ״ב) ופי׳ חז״ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור וה״ה שאין לחלק בנסכי איל, ואבא חנן מוסיף שמדין ק״ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש, ומ״ש ד״א או לאיל – מחקו הגר״א, ולדעתי מלת כו׳ הוא ר״ת של כפורים, ר״ל אילו של אהרן ביוהכ״פ, וכמ״ש במנחות (דף צ״א ע״ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא ליה מן במועדיכם שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבוע לו זמן, והלמוד הוא ממ״ש לאיל בקמ״ץ תחת הלמ״ד שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמו שדריש בסי׳ הקודם מ״ש לכבש בפת״ח כנ״ל:
תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין – הנה בסדר המוספים דפ׳ פינחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ״ש בכל אחד מדת היין, ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שני עשרונים ומדת היין שהיה שלישית ההין, ומשיב שא״א לדעת מדת השמן ממדת העשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאעפ״י שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו כמו שהתבאר בספרא אמור (סי׳ קנ״ט) ומנחות (דף פ״ט), וכן א״א לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן הוא לבילה והיין הוא לנסוך ואין ענינם דומה, לכן הוצרך לפרט מדת השמן, ומכאן למדנו לכ״מ שמדת השמן כמדת היין וע״כ סתם בפ׳ המוספים:
או לאיל: הלשון משונה, ׳ואם לאיל׳ מיבעי. מזה דרשו חז״ל (חולין כג,א) ׳לרבות את הפלגס לנסכי איל׳, והוי כמו דכתיב ׳ואם פלגס או לאיל׳. והיינו דתנן במסכת פרה (א,ג) ׳הקריבו מביא עליו נסכי איל, ולא עלה לו מזבחו׳.
אלא נראה, דוודאי לכולי עלמא מביא עליו נסכי איל בלי תנאי, ומדרשה דהאי קרא, ולא פליגי אלא בהא דתנן ׳ואינו עולה לו מזבחו וצריך להביא אחר׳, על זה סבירא ליה לבר פדא דמייתי ומתני ׳אם הראשון חובה זו נדבה׳. וזה הלשון מצוי במסכת נזיר (ס,ב) ובכמה מקומות על גוף הקרבן. והיינו דמקשה הגמרא ׳אי ספק איל ספק כבש הוא איצטריך קרא׳ וכו׳, והרי קמי שמיא גליא [לפי מה שכתבו התוספות קידושין (נה,ב) בד״ה אשם הוא, דלרבי טרפון דסבירא ליה דנסכי נדבה על גבי אישים דוקא, ולא מהני פירש, ע״כ פירש כאן כמו שכתבתי].]
תעשה מנחה: בכבש כתיב – במנחה (פסוק ד׳) ׳הקרבה׳ וביין (פסוק ה׳) ׳עשיה׳, ובאיל להיפך, ובבן בקר בשניהם הקרבה. וענין ׳עשיה׳ הוא כל עשיות שעד הקרבה, כמו בילה וכדומה, גם ביין (ענין ׳עשיה׳) עד הניסוך שכשר גם בזר. וכבר נתפרש הכי לעיל (ו,יז) מקרא ״ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו״, עיי״ש. והנה שנינו בשקלים (פרק ו׳) דדרך מביאין קרבנות היה לקנות מן הגזבר מנחת נסכים, ולא כמו מביא מנחה שמטריח עצמו להביא מביתו בכלי כסף או זהב, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות מעשה הקרבנות (יג,יב), וכמו מביא בהמה שטורח להביא מביתו, אבל לא כן במנחת נסכים, הוא לא עשה מאומה רק שילם דמיהם והכהן הקריב עליו. וכל זה מרומז בלשון (פסוק ד׳) ״והקריב וגו׳ ״. ומ״מ כתיב בפעם אחרת ״תעשה״ – דאם הביא מביתו והבעלים עשו כל עשיותיו עד הקרבה גם כן טוב. ומשום הכי כתיב בזה ׳הקרבה׳ ובזה ׳עשיה׳ ופעם להיפך, דבכל אופן טוב וכשר.
בלולה בשמן: ולא כתיב ׳בלול׳ כמו בכבש ובן בקר. והיינו משום דכתיב כאן ״תעשה״. דמי שקונה מן הגזבר והיא נעשית ביד הכהן, אין הבעלים יודעים מאומה כי אם שקונה עשרון סולת בלול בשמן. משא״כ בעת שהוא ׳עושה׳, הרי צריך לדעת לעשות לשם מנחה, והיא כתובה בלשון נקבה בכל מקום. וכן בפרשת פינחס אצל ״תעשו״ כתיב ״בלולה״.
או לאיל – לאיל למה לי, אמר רב ששת, לרבות אילו של אהרן.
מ״ש לאיל למה לי, כתב בס׳ התוה״מ שהכונה למה כתיב לאיל בקמץ תחת הלמ״ד שמורה האיל הידוע, ועיין בפירש״י, ואמר שבא לרבות אילו של אהרן ביוהכ״פ דצריך נסכים, ולא נפקא ליה מן במועדיכם, דהו״א רק של צבור טעון נסכים ולא קרבן יחיד, ולא דמי לעולת יולדת שהיא ג״כ קרבן יחיד וצריך נסכים כמש״כ בפסוק הקודם, יען כי י״ל דהו״א דרק דבר שלא קבוע לו זמן צריך נסכים משא״כ דבר שקבוע לו זמן.
(שם שם)
או לאיל – רבי יוחנן אומר, או לאיל, לרבות את הפלגס לנסכים ואע״פ שאינו עולה לו מזבחו.
כבש בן שנה בתוך שנתו קרוי כבש, ואיל משעברו י״ג חדשים שנכנס חודש שלם בתוך שנה שניה קרוי איל עד עולם, ובתוך חודש ראשון של שנה שניה נקרא פלגס, שהוראתו בלשון יוני נער היוצא מימי הילדות ולא בא עדיין לימי הבחרות, ונשתמשו במלה זאת לכאן מפני שיש לו הוראה כעין זו בעברית, פלג גס, כלומר, חצי שיעור גדלות, ור״ל לענין נסכים רביי׳ קרא, כמו דקיי״ל בעלמא או רבוייא הוא, אבל לענין לצאת בו חובת זבח איל או כבש אינו יוצא, משום דפלגס בריה בפני עצמו הוא.
(חולין כ״ג.)
(ז) וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And for the drink offering you shall offer the third part of a hin of wine, of a pleasant aroma to Hashem.
and wine for the libation you shalt bring the third of a hina, to be received with acceptance before the Lord.
וחמר לניסוך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״לניסוכין״.
תלתות הינה תקרבון לריחבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״לריח״) גם נוסח חילופי: ״ריח״.
דרעוה קדם י״י.
and wine of grapes let him offer in a vase for the libation, the third of a hin, to be received with acceptance before the Lord.
ויין לנסך רביעית ההין –
שמן לבילה כו׳. קאי על הקרא שני עשרונים סולת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וע״ז קאי שמן לבילה ויין לנסך:
שמן לבילה ויין לניסוך.
תקריב ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני ה׳ שאמר ונעשה רצונו:
תקריב ריח ניחח לה׳ – כדרך שלעיל בפסוק ה ״לכבש האחד״ מוסב למעלה על כל האמור לפניו, כך גם כאן המושא של ״תקריב״ הוא כל הבא עם האיל.
נאמר כאן שגם נסך קרב כ״ריח ניחח״, זאת למרות שלשון ״ריח ניחח״ נוהגת בדרך כלל רק בדברים העולים על אש המזבח. בדרך זו רומז לנו הכתוב על חשיבותם הגדולה של הנסכים לקרבן: יש צורך גם בנסכים כדי שהקרבן יהיה לריח ניחוח.
(ח) {חמישי} וְכִֽי־תַעֲשֶׂ֥ה בֶן־בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ־זָ֑בַח לְפַלֵּא־נֶ֥דֶר אֽוֹ־שְׁלָמִ֖ים לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
When you prepare a bull for a burnt offering, or for a sacrifice, to accomplish a vow, or for peace offerings to Hashem;
וַאֲרֵי תַעֲבֵיד בַּר תּוֹרֵי עֲלָתָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא לְפָרָשָׁא נִדְרָא אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קֳדָם יְיָ.
And when you makest a bull a burnt offering, or a hallowed sacrifice for the release of a vow, or hallowed sacrifices before the Lord,
כפל מלים בת״א
״אוֹ זָבַח ... אוֹ שְׁלָמִים״ – ״אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא ... אוֹ נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא״. אונקלוס נמנע בדרך כלל מכפל לשון ואפילו כשהמקרא כופל לשונו. השווה לביאורנו בפס׳ ״נְתוּנִם נְתוּנִם״ (במדבר ג ט) ״מְסִירִין יְהִיבִין״. אבל כאן הוצרך לכך
›״ביאורי אונקלוס״ ציין לת״נ המתרגם בפסוקנו ״אוֹ זָבַח״ – ״אוֹ נִכְסַתָא״ כדי להמנע מכפל הלשון, וכן לעיל בפס׳ ג ובפס׳ ה, אך בשאר כתבי היד ובתאג׳ לא חשו לכך.
כי נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא (שחיטת קדשים) הוא התרגום הקבוע למונח זֶבַח וגם לשְׁלָמִים כמבואר בפסוק ״וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא ג א) ״וְאִם נִכְסַת קוּדְשַׁיָּא קוּרְבָּנֵיהּ״.״והטעם שבכל הפרשה הוא קרוי זבח שלמים ואין כן עולה וחטאת ואשם שלא נסמך להן מלת זבח, לפי שבשר השלמים נאכל לבעלים וקורא לבני ביתו ולאוהביו ומיודעיו שיאכלו מזבחו ובמושב רעים יהלל את ה׳ ויספר להם חסדיו. גם להרבות אוכלים שלא יבא בשר קדש לידי נותר, לכן נקראו זבח שלמים. כי זֶבַח הוא סעודה של שמחה כמו וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו), כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה (שמואל א ט יב), כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר (שמואל א כ כט), משא״כ שאר הקרבנות שאינן לסעודת הבעלים אינן קרוים זבח״ (״הכתב והקבלה״ שם).
וארום תקרבון בר תורין עלה או נכסה
בכ״י ניאופיטי 1 מופיע בין השיטין: ״נסכה״.
בפירוש נדרבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלה או נכסה בפירוש נדר״) גם נוסח חילופי: ״עלוון או ניסוכין פירוש דנדר״.
או לנכסת קודשיןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קודשין״) גם נוסח חילופי: ״{קוד}שיה״.
לשמה די״י.
But when he maketh a bullock a burnt offering, or a sacrifice for release from a vow, or a hallowed sacrifice before the Lord,
וְכִי תַעֲשֶׂה בֶּן בָּקָר – בֶּן בָּקָר הָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל, מַה בֶּן בָּקָר שֶׁהוּא בָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, אַף כָּל הַבָּא בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה טָעוּן נְסָכִים, יָצְאוּ חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁאֵינָן בָּאִין בְּנֵדֶר וּבִנְדָבָה שֶׁלֹּא יִטְעֲנוּ נְסָכִים.
עֹלָה אוֹ זֶבַח – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (לעיל פסוק ג) ״וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה׳ ״ שֶׁאִם אָמַר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֵסֶךְ אֶחָד לִשְׁנֵיהֶם, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמֵּבִיא לְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אוֹ אֲפִלּוּ אָמַר הֲרֵי עָלַי חֲמִשָּׁה שְׁוָרִים לְעוֹלָה חֲמִשָּׁה שְׁוָרִים לִשְׁלָמִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי יָבִיא נֶסֶךְ אֶחָד לְכֻלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״ מַגִּיד שֶׁמֵּבִיא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁשָּׁוֶה מַעֲשֵׂה כֶּבֶשׂ עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לֹא שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, מָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר שְׁלָמִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִשְׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה אוֹ זֶבַח״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִי שֶׁלֹּא שָׁוֶה מַעֲשֵׂה שׁוֹר עוֹלָה לְמַעֲשֵׂה שׁוֹר שְׁלָמִים, שָׁוֶה לוֹ בִּנְסָכִים.
וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ – שֶׁמֶן לְבִילָה וְיַיִן לְנִסּוּךְ. אִשֵּׁה רֵיחַ עַל גַּבֵּי סְפָלִים, אַתָּה אוֹמֵר עַל גַּבֵּי סְפָלִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״ עַל גַּבֵּי סְפָלִים וְכוּ׳ (לְעֵיל). אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, נַחַת רוּחַ לְפָנַי שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי.
וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר – מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא הַיּוֹם יָבִיא לְמָחָר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּשַׁבָּת, יָבִיא בִּשְׁאָר כָּל יְמוֹת הַשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״, וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, יָבִיא בִּשְׁאָר יְמֵי הַחֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה״. וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא הֵבִיא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, יָבִיא בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּקְרִיב״. וְכֵן עַד שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, יָבִיא מִּשֶּׁבָּשְׁלוּ עֲנָבִים בַּגֶּפֶן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״תַּעֲשֶׂה תַּקְרִיב״ תַּקְרִיב.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״נֶסֶךְ אִשֵּׁה״ יָכוֹל עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים יְהוּ כְּשֵׁרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נֶסֶךְ״ יְהֵא לְעַצְמוֹ. נֶסֶךְ, אַל יְהֵא שׁוֹתֵת. נֶסֶךְ. אַל יְהֵא מֵטִיף. נֶסֶךְ, אַל יְהֵא מְעֹרָב קִמְעָא.
פס׳: וכי תעשה בן בקר – בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו. מה בן בקר שהוא בא בנדר ונדבה וטעון נסכים אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים. יצאו חטאת ואשם שאין באין בנדר ונדבה. שלא יטענו נסכים. רבותינו ז״ל אמרו עולה או זבח מלמד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו:
Scripture does not mention the free-will offering
Hebrew, nedavah.
along with the bullock.In verse 8. It does so in verse 3. Hence Ibn Ezra's comment.
It mentions the peace offeringHebrew, shelamim.
[with the bullock] because it did not mention it above.In verse 3.
They all have one law.The neder (vow) mentioned in verses 3 and 8 and the nedavah (free-will offering) mentioned in verse 3 all have one law. They are considered as shelamim (peace offerings). See Lev. 7:16-20 (Weiser).
וכי תעשה בן בקר עֹלה או זבח וגו׳ – לימד שלא חילק הכתוב בבקר בין קטנים לגדולים בענין הנסכים והמנחה. והנה היתה מנחתו שלושה עשרונים סולת בלול בשמן חצי ההין שהוא ששת לוגין.
ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחֹח לה׳ – למדנו שהיין בכללו היה אשה ריח ניחוח לה׳; והנה אם כן איננו לבלילת הסולת, אבל היה שופך אותו על המזבח שהיו מקריבין שם הקרבנות. ולפי שאי אפשר לשופכו על האש אשר על המזבח, כי התורה הזהירה מלכבותו, כמו שנתבאר בפרשת צו, הנה הוא מבואר שהיו במזבח כמין חוטמין שמשם ירד היין למטה במקום שלא יתלכלך המקדש, לכבוד ה׳ יתעלה. וכן ראוי שנבין מהדמים הנשפכים אל יסוד המזבח, שכבר היה מחוייב שיהיה שם מקום יכנסו בו, כדי שלא יתלכלך המקדש ולא יהיה שם עיפוש.
וכי תעשה וגו׳ – האיל והכבש ביחד הם קרבנות מן הצאן (השווה פסוק ג). לפיכך קרבן האיל (פסוקים ו–ז) מתוסף בפשטות (״או לאיל תעשה״ וגו׳) לעולה ולזבח של הכבש (פסוקים ד–ה). שניהם יחד מייצגים את רעיונות העולה והשלמים מנקודת מבטו של מי שהוא בבחינת ״צאן״: מי שגורלו מופקד בידי השגחת ה׳. לעומת זאת, ״בן בקר״ מייצג רעיונות אלה מנקודת המבט של השתתפות במלאכת ה׳ עלי אדמות (עיין פירוש, בראשית יב, טז ד״ה צאן; ויקרא א, ב ד״ה פירשנו ש״צאן״). לפיכך פרשת הנסכים של ״בן בקר״ (פסוקים ח–י) מתחילה בפתיחה חדשה (״וכי תעשה״ וגו׳).
לפלא נדר או שלמים – צירוף זה – ״נדר או שלמים״ קשה מאוד להבנה. אין כל ניגוד בין שלמים לנדר, שכן שלמים עצמם יכולים לבוא בנדר או בנדבה. מלבד זאת, שלמים כבר כלולים בשם ״זבח״, שהוא השם המשותף לשלמים ותודה. הניגוד לנדר הוא נדבה, כפי שאכן שניהם נזכרים ביחד בדין המקביל שבפסוק ג.
ואולי הקושי יכול להתיישב לאור משמעותו של קרבן בן הבקר. הזכרת שלמים כניגוד לנדר נובעת מההנחה, שכאן ״נדר״ סתם הוא עולה, בעוד ששלמים באים בדרך כלל בנדבה. וייתכן שזהו הרמז שנרמז לנו בכך: ככלל, לא ניתן להניח שאדם יביא שלמי נדר מן הבקר, אך הוא עשוי להביא מן הבקר שלמי נדבה; לפיכך, ניתן לכנות כאן נדבה בשם ״שלמים״. יש לזכור ששלמי בקר מייצגים את רעיון השלמים מנקודת המבט של ״בקר״; הווי אומר שהם מייצגים את שמחת החיים הבאה מתוך ההכרה של השתתפות במלאכת ה׳. שמחה זו של קיום תכלית החיים איננה יכולה להיות רגש קבוע וקיים; אלא אדם זוכה בה לרגע, כתוצאה מדבר מהנה במיוחד שאירע לו. שמחה כזו מבקשת ביטוי מידי באמצעות שלמי נדבה, ושלמי הבקר המוקדשים על אתר ישמשו לאחר מכן כביטוי לאותו רגע של אושר. שונה הדבר בנדר. הנודר להביא בן בקר כשלמים מתכונן לרגע עתידי, הוא צופה מראש שיהיה מאושר ומרוצה במלאכתו. זוהי תחושת שביעות רצון עצמית שאננה, אשר בעיני התורה מוטב היה לדכאה ולהמעיטה, ואין לה כל סיבה לעודדה. משום כך משתמשת כאן התורה בשם ״שלמים״ [מ״בן בקר״] לרמז לנדבה, להורותנו שמוטב להביא שלמים כנדבה ולא כנדר.
וכי תעשה בן בקר עולה או זבח לפלא נדר או שלמים – מ״ש לפלא נדר שכבר אמר לפלא נדר או בנדבה בא למעט שעירי חטאת של רגלים, ומ״ש יצאו חטאת שאין באים בנדר פי׳ חטאת חובה הבאים ברגלים והוא הדרוש שהתבאר למעלה סוף (סי׳ ב׳) ובז״א גריס פה יצאו חטאת חובה הבאה ברגלים, והגר״א מחק מ״ש יצאו חטאת ואשם שאין טעון נסכים. ומ״ש שנית עולה או זבח, מפני שממ״ש על העולה או לזבח מרבה שמביא נסכים על עולה בפ״ע ועל שלמים בפ״ע והוא הדרוש שנתבאר בסי׳ ה״א, והוסיף פה שנית עולה או זבח שאף אם מביא ממין אחד כולם עולה או שלמים יביא על כ״א נסך בפ״ע, ואבא חנן ס״ל שאם לא יכתוב עולה או זבח רק לפלא נדר או שלמים נאמר ששעור זה של ג׳ עשרונים הוא רק בשלמים אבל בעולה יש שעור אחר, לכן מלמדני שעולה ושלמים שעור נסכיהם שוה:
לפלא נדר או שלמים: הלשון מוקשה מאד, וכי נדר אינו שלמים, ׳או נדבה׳ מיבעי. אלא נראה לפי דברינו (בפסוק ג׳) בפירוש ״לפלא נדר״ שעשה שלא כדין שנדר שלא בעת צרה, אבל בעת צרה אפילו נודר לא מיקרי ״לפלא נדר״, שהרי עושה כדין, משום הכי אע״ג דלא הוי נדבה ממש, מ״מ לא מיקרי ׳נדר׳ שהוא לשון מגונה, כדתנן בנדרים פ״א (ט,א) ׳כנדרי רשעים׳ וכו׳, אלא מיקרי סתם ״שלמים״. וזהו הפירוש: ״לפלא נדר״ – היינו שלא בעת צרה, ״או שלמים״ היינו שנדר בעת צרה, והיינו תודה. {וכך יש לפרש בספר יהושע (כב,כז) ״כי עד הוא... לעבוד את עבודת ה׳ לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו״, היינו, ׳זבחים׳ הוא שלמים לבקשה, ו׳שלמים׳ הוא תודה על העבר שנדרו בעת צרה והשיגו ישועה}. ומשום הכי כתיב ביחוד זה הלשון בבן בקר, ללמדנו שדרך להביא תודה פר, משום שמרובה באכילה כדי שיסופר הנס ברבים, כמו שכתבתי בספר ויקרא פרשת צו (ז,יב). והיינו דאיתא בתענית (כג,א) ׳הביאו לי פר הודאה׳, משמע שהיה מנהג ידוע להביא על הודאה פר.
וכי תעשה בן בקר כו׳ לפלא נדר או שלמים – יתכן עפ״י מה שאמרו להטעין נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר (זבחים קי״א), וא״כ שלמים יתכן דעושה כן לא מנדבת לבו או שרוצה לידור להשם יתברך, רק כשישחוט אותה חולין יצטרך ליתן זרוע ולחיים וקיבה לכהן, ולכן שוחט לשלמים, כדי שיופטר מליתן לכהן, דחזה ושוק אינה בבמת יחיד (שם קי״ט), רק בצאן, וכבש הלא מקריב האליה לגבוה, דבחולין נאכלת, והוי נדר, אבל בבן בקר אין כאן אלי׳, ולא הוי נדר להשי״ת, רק שפוטר עצמו מכהן, ודו״ק.
ספרי: בן בקר היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כו׳. פירוש, דכתיב גבי בן בקר עולה או זבח, והלא היו בכלל עולה או זבח דכתיבא ברישא דקרא גבי מן הבקר או מן הצאן. וצ״ע על רש״י שלא פירש כן. ועיין תוס׳ שם ודו״ק.
וכי תעשה בן בקר – תניא, בן בקר בכלל היה ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה, אף כל שבא בנדר ונדבה צריך נסכים, יצאו שעירי חטאת שאינם באים בנדר ונדבה אין צריכים נסכים.
כי מ״ש שנית לפלא נדר מיותר, אחרי שכבר אמר ועשיתם אשה לפלא נדר והו״ל לכתוב והקריב על בן הבקר, רק שכפל זאת בבן בקר ללמד על הכלל כאלו נכפל גם בבן צאן, וכל דבר הנכפל בא לדייק שרק נדר לא שעירי רגלים שאין באים בנדר.
(מנחות צ׳:)
עולה או זבח – למה לי דכתב רחמנא או זבח, ס״ד אמינא הני מילי היכי דמייתי עולה ושלמים בנדר או עולה ושלמים בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אימא שם שלמים אחד הוא, שם עולה אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ״ל.
עיין מש״כ לעיל בפסוק ג׳ אות ח׳ וצרף לכאן.
(מנחות צ״א:)
או שלמים – ל״ל דכתב רחמנא או שלמים, ס״ד אמינא הני מילי היכי דמייתי שתי עולות או שני שלמים, חדא בנדר וחדא בנדבה, אבל היכי דמייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה, אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה, הו״א שם עולה אחד הוא ושם נדר אחד הוא ותסגי ליה בנסכים דחד – קמ״ל.
כמש״כ באות הקודם.
(שם שם)
(ט) וְהִקְרִ֤יב עַל־בֶּן־הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין׃
then shall he offer with the bull a meal offering of three tenth parts of an ephah of fine flour mixed with half a hin of oil.
והקריב על בן הבקר מנחה – שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר ת״ל תעשה. מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש ת״ל תעשה ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר כל ימות השנה ת״ל תקריב ומניין אתה אומר שאם לא הביא עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא משבשלו ענבים בגפן ת״ל תעשה תקריב תעשה תקריב.
וִיקָרֵיב עַל בַּר תּוֹרֵי מִנְחָתָא סוּלְתָּא תְּלָתָא עֶשְׂרוֹנִין דְּפִיל בִּמְשַׁח פַּלְגוּת הִינָא.
let him bring with the bull a mincha of three tenths of flour sprinkled with a half hina of oil;
תרגום כמדרש ההלכה
›פשט הציווי הוא להקריב מנחה עם הקרבן. מצינו על במשמעות עִם, כבפסוק ה לעיל ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה״, פירש חזקוני: ״עם העולה, דוגמא: ׳על שדה הארץ יחשב׳ (ויקרא כה לא)״. חז״ל בספרי למדו מלשון ׳על׳ שבפסוק שחובת הקרבת הנסכים אינה תלויה דווקא בזמן הקרבת הקרבן עצמו, וניתן להביא את הנסכים גם זמן מרובה לאחר הקרבתו:
״שומע אני שאם לא הביא עמו יביא אחריו, ומניין אתה אומר שאם לא הביא היום יביא למחר? ת״ל תעשה. מניין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת? ת״ל תקריב. ומניין אתה אומר שאם לא הביא בראש החדש יביא בשאר כל ימות החדש? ת״ל תעשה...״
בת״נ תרגם כאן עפ״י כוונת פשטי המקראות ״וְהִקְרִיב עַל בֶּן הַבָּקָר״ – ״וִיקָרֵיב עִם בַּר תּוֹרֵי״, אבל אונקלוס הותיר את התרגום כצורתו – כמדרש ההלכה.
ראה תורה שלמה, כרך ל״ה עמ׳ שכ״ב.
ויקרב עם
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם״) גם נוסח חילופי: ״על״.
בר תוריה מנחה סלת תלתה עשרונין פיל במשח פלגות הינה.
let him bring for the bullock a mincha of three tenths of flour mixed with half of a hin of olive oil,
פס׳: והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלולה בשמן הצי ההין – רבותינו אמרו
שנתות כו׳ פי׳ סמנים:
שנתות היו בהין עד כאן לפר עד כאן לאיל עד כאן לכבש:
והקריב על בן הבקר, "he will present it with the bullock;" the word על means "with," in this instance.
(י) וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
And you shall offer for the drink offering half a hin of wine, for an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem.
לפי שנאמר נסך אשה – יכול על גבי האישים יהו כשרים ת״ל נסך יהא לעצמו. נסך – אל יהא שותת. נסך – אל יהא מטיף. נסך – אל יהא מערב קימאה.
and wine shalt you bring for the libation the half of a hina, an oblation to be received with acceptance before the Lord.
ניסוך היין לספלים או לאישים
›רש״י מפרש את המילה ׳אִשֵּׁה׳ מלשון אש המזבח,
רש״י (ויקרא ט, א) אשה לה׳: ״אשה – כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש. וכל אשה לשון אש פויאד״א בלע״ז [אש]״. עיי״ש בביאורנו.
ולכן פירש:
אשה ריח – אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה, שאינו ניתן על האש.
רש״י נזקק לפרש שהביטוי ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ ״ בפסוקנו אינו מוסב על היין אלא על הפסוק הקודם, בשל דברי הספרי לפסוקנו הלומד שניסוך היין נעשה על גבי ספלים המצויים בקרן המזבח ולא ישירות על אש המערכה.
ויין תקריב לנסך – שמן לבילה ויין לניסוך.
אשה ריח ניחוח לה׳, על גבי ספלים. אתה אומר על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האשים? אם אמרת כן, נמצאת מכבה את המדורה והתורה אמרה ׳אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה׳ (ויקרא ו ו) הא מה ת״ל ׳לנסך׳ – על גבי ספלים.
אשה ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. (ספרי שלח, קז)
לדעת הספרי אם כן, פירוש הביטוי אשה אינו כפשוטו – זילוף על האש. דעה שונה מובאת בגמרא (זבחים צא ע״ב) ולפיה שמואל לומד מפסוקנו כפשוטו, שמזלפין יין על גבי האש:
אמר שמואל: המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים; מ״ט? אמר קרא: ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחוח לה׳. והא קא מכבי? כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי... איבעית אימא: כיבוי דמצוה שאני... ועוד תניא: יין נסך לספלים, או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה. (ואיך סובר שמואל שמזלפין יין על האישים?) לא קשיא: הא רבי יהודה, הא רבי שמעון.
כלומר שמואל סובר שניתן לזלף על גבי האש ואין איסור של ״לא תכבה״, כדעת ר״ש שדבר שאינו מתכוין מותר. ר״י חולק וסובר כשיטתו לאסור בדבר שאינו מתכוין. ופירש״י שם:
הא רבי יהודה – הוי לא תכבה אפילו בלא מתכוין הלכך עקר ליה למשמעותיה דאשה למדרשיה נחת רוח הוא לפני כאישים, והכי מסיק לה לברייתא בספרי.
הא רבי שמעון – שמואל כרבי שמעון דכיון דאין מתכוין לכבות, אין ׳לא תכבה׳ ראייה עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה.
אונקלוס תרגם בפסוקנו ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ״ – ״קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא״, כדרך שמתרגם בכל הקרבנות המוקטרים לשם ה׳, באופן הנראה כפירושו של שמואל בשיטת ר׳ שמעון ושלא כספרי. אך יש שרצו להעמיס בכוונת אונקלוס את פירוש הספרי: ״אשה ריח ניחוח – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני״, כי כל קירבה לה׳ מתורגמת כקרבן, אף אם אינה מוקטרת על האש.
ואונקלוס תרגם אשה בכל המקומות בשם קורבן, אף באימורים העולים לאשים. ונ״ל דדעתו דבמלת אשה עצמו המכוון בו קרבן, כי שם קרבן הוא על שתי בחינות, אם שיש בו קריבה למזבח, אם שיש בו גם ענין אהבה וחבה וקירוב עיוני, שמתקרב בדעתו אל השם ית׳, ע״ד כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום, וכמ״ש אשר לו אלהים קרובים אליו, כי בעל הקרבן בהתיצבו אל קרבנו בהתבוננו על פרטי עבודותיו יעשו רושם גדול בנפשו, עד שתהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה׳ בעיונו ובמעשיו להתדבק בו ית׳ בנפש אהבה, ודבקות אהבת נפש כינה בשיר הקדש בשם אש, רשפי׳ רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות, ושפיר תרגם אשה בשם קרבן, כי שניהם עניינם קרבת הנפש ודבקותה באהבת ה׳. לפי״ז גם על נסוך היין היורד לשיתין שפיר נופל לשון אשה וקורבן.
״הכתב והקבלה״. הצעתו לפרש כספרי שניסוך היין היה לספלים, ומכונה אשה מלשון יסוד המזבח: ״ויסוד המזבח קרא כאן בשם אשה, והוא מלשון נפלו אשיותי׳ (ירמיה נ׳) שפירושו יסודותיה״, נראית רחוקה מהפשט. ואף ראייתו מהמיוחס ליונתן: ״והנה יב״ע אמר בתרגומו וחמר עינבא תלתות הינא בספלי לניסוכא מטול לאתקבלא ברעוא קדם ה׳, השמיט לתרגם מלת אשה״ בשגגה יסודה, שכן זהו התרגום לפס׳ ז ״וְיַיִן לַנֶּסֶךְ שְׁלִשִׁית הַהִין תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ ״ ובפס׳ עצמו לא מופיעה המילה אשה, בעוד שבפסוקנו גם המיוחס ליונתן תרגם: ״וַחֲמַר עִינְבָא לְנִיסוּכָא פַּלְגוּת הִינָא קוּרְבַּן דְמִתְקַבֵּל״.
וחמר תקרב לניסוך
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״תקרב לניסוך״) גם נוסח חילופי: ״תקרבון לניסוכין״.
פלגות הינה קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״יבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י״.
.
and wine of grapes half a hin, for a libation to be received with acceptance before the Lord.
אשה ריח FOR A FIRE OFFERING OF [PLEASING] ODOR – This refers only to the meal-offering and the oil mentioned in v. 9, but the wine is not a fire-offering, since it is not put on the fire.
פס׳: ויין תקריב לנסך חצי ההין – שמן לבילה ויין לניסוך. אשה ריח ניחוח לה׳
על גבי ספלים. עי׳ (סוכה פ״ד) במשנה ב׳ ב׳ ספלין של כסף:
על גבי ספלים אתה אומר. או אינו אלא על גבי האישים ת״ל (ויקרא ו׳:ו׳) אש תמיד תוקד על המזבח. ואם כן אתה מכבה את האש [א]. אלא אשה ריח ניחוח לה׳ על גבי ספלים.
אשה ריח ניחוח לה׳ – נחת רוח למי שאמר והיה העולם. שאמר ונעשה רצונו.
ככה יעשה לשור האחד – מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור ואע״פ שחלקה תורה בין כבש לאיל לשלישית ההין לרביעית ההין. לגבי בן בקר ושור לא חלקה.
או לאיל האחד – מלמד שאע״פ שחלק בין בן שתים לבין בן שלש לפי שמיכן ואילך נקרא איל.
או לשה בכשבים – או שה קטן לשה גדול.
או בעזים – מקיש גדול שבעזים לקטן שבכשבים מה זה שלשה לוגין אף זה שלשה לוגין למדנו שאין חלוק בין נסכי גדול לנסכי קטן. למדנו שנסכין אין [א] עי׳ יומא כ״א ע״ב אוכלת לחין כיבשין דמערכה ובספרי גי׳ אחרת ועי׳ במפרשיו. פוחתין משלשה לוגין שהיא רביעית ההין. לפי שהיו י״ב לוגין ומפורש במסכת מנחות:
אשה ריח ניחוח – פר״ש אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו שה שאינו נתן על האש. בפרק כל התדיר (זבחים צ״א ב׳) פליגי תנאי בהא מילתא, ומ״ד לספלים דריש הא דכתיב הכי אשה דנחת רוח כאשה הוא. וכן פר״ש בזבחים (שם ד״ה הא רבי יהודה), וכן מסיק בזבחים ובסיפרי, ומה שפי׳ כאן לא כוון.
כבש ושה קרויים תוך שנתן. פירוש, אל יקשה לך דלעיל אמר (ראו פסוק ה) ״ויין לנסך רביעית ההין לכבש האחד״, וכאן אמר ״לשה בכבשים או בעזים״, פתח בכבש (שם) וסיים בשה (כאן), ומתרץ דשניהם שוים, דתוך שנתם קרוים ׳שה׳:
אשה ריח – אינו מוסב אלא על המנחה והשמן, אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש (רש״י), ובזבחים (צ״א ב׳) כתב רש״י בשם ברייתא דספרי, דעקרינן למשמעותיה דאשה למדרשי׳ נחת רוח הוא לפני כאישים. ולולי דברי רבותינו הייתי אומר, כיון שהיציקה היא על יסוד המזבח בקרן מערבית דרומית ומשם יורד לשיתין (ערמב״ם פ״ב ממעה״ק ובלח״מ שם. ובתוס׳ סוכה מ״ח ב׳ ד״ה כמין חוטמין) ויסוד המזבח קרא כאן בשם אשה, והוא מלשון נפלו אשיותי׳ (ירמיהו נ׳) שפירושו יסודותיה, ויש דומים לזה במקרא ובמשנה כמ״ש רש״י שם. והנה יב״ע, אמר בתרגומו וחמר עינבא תלתות הינא בספלי לניסוכא מטול לאתקבלא ברעוא קדם ה׳, השמיט לתרגם מלת אשה, ואונקלס תרגם אשה בכל המקומות בשם קורבן, אף באימורים העולים לאשים. ונ״ל דדעתו דבמלת אשה עצמו המכוון בו קרבן, כי שם קרבן הוא על שתי בחינות, אם שיש בו קריבה למזבח, אם שיש בו גם ענין אהבה וחבה וקירוב עיוני, שמתקרב בדעתו אל השם ית׳, ע״ד כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום, וכמ״ש אשר לו אלהים קרובים אליו, כי בעל הקרבן בהתיצבו אל קרבנו בהתבוננו על פרטי עבודותיו יעשו רושם גדול בנפשו, עד שתהיינה כל פעולותיו מן אז והלאה מכוונות רק לרצון לפני ה׳ בעיונו ובמעשיו להתדבק בו ית׳ בנפש אהבה, ודבקות אהבת נפש כינה בשיר הקדש בשם אש, רשפי׳ רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות, ושפיר תרגם אשה בשם קרבן, כי שניהם ענינם קרבת הנפש ודבקותה באהבת ה׳. לפי״ז גם על נסוך היין היורד לשיתין שפיר נופל לשון אשה וקורבן.
ויין תקריב לנסך וגו׳ אשה ריח – אין הפי׳ לנסך אשה שינסכנו על האש שא״כ מכבה את המדורה [ואתיא ברייתא זו דלא כר״ש עי׳ זבחים דף צ״א] רק פי׳ לנסך אל הספלים ועי״ז אשה ריח ר״ל כל הקרבן הנתון על האש עולה לריח ניחוח שנעשה רצונו של מקום:
חצי ההין – הסולת ששיוריו נאכלים לכהנים היה נכפל באיל ומשולש בשור, והיין הנשפך על המזבח ואין ממנו לכהנים כלום היה עולה מרביעית ומשלישית ההין למחציתו.
אשה ריח נחוח – יעוין רש״י דעל המנחה קאי, ומשום דכתיב גבי יין דריש שמואל בזבחים, דמתנדב יין מזלפו ע״ג האשים. ולא קיי״ל כותי׳. ולפי זה נראה מה דכתבה תורה אחר יין, משום דמלמד לנו, דשתין יהי׳ בגוף המזבח, ושתי׳ כאכילה, דיהיו נבלעין במזבח, וכדאמר זבחים דף נ״א ע״ב שבני גולה הוסיפו מקום שתין מטעם זה. ובפרט לר״א ב״צ בסוף לולב והערבה, דאחת לשבעים שנה כו׳ והיו שורפין אותו מרמז קרא דאשה, שהיה נשרף לאישים לבסוף. ודו״ק. ולכן אמר ויין תקריב לנסך ולא כתב ויין לנסך חצי ההין תקריב, משום דאין בנסך אשה.
(יא) כָּ֣כָה יֵעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָאֶחָ֑ד אֽוֹ־לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָעִזִּֽים׃
Thus shall it be done for each bull, or for each ram, or for each of the male lambs, or of the young goats.
ככה יעשה לשור האחד – כנסכי בן הבקר לשור.
או לשה בכבשים או בעזים – כנסכי כבש כן נסכי העזים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות.
So shalt you do for one bull, or one ram, or one lamb from the lambs, or from the kids.
כהדן סידרה תקרבון
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״עם תורה חדתה ... בעזיה״) נוסח אחר: ״לתורא חדא או לדיכרא חדא או לאימר באימריה או לגדי עזייה״.
עם תורה חדתהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״חדתה״) גם נוסח חילופי: ״חדא״.
או עם דכרה חדתה או עם אמרה באמריה או בגדיה או בעזיה.
So let him do with each bullock, with each ram, and each lamb, whether it be from the lambs or the kids:
כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד – מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי אַיִל לְנִסְכֵי כֶּבֶשׂ, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי פַּר לְנִסְכֵי עֵגֶל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לַשּׁוֹר הָאֶחָד״. ״אוֹ לָאַיִל״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי בֶּן שָׁנָה לְנִסְכֵי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי בֶּן שְׁתַּיִם לְנִסְכֵי בֶּן שָׁלֹשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לָאַיִל הָאֶחָד״. אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי גְּדִי לְנִסְכֵי רְחֵלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ לַשֶּׂה בַכְּבָשִׂים״. ״אוֹ בָעִזִּים״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, יָכוֹל נְחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי גְּדִי לְנִסְכֵי שָׂעִיר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ בָעִזִּים״.
הַיַּיִן מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ, דִּכְתִיב ״כָּכָה״.
כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד – מַגִּיד שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, שֶׁהָיָה בַּדִּין, בֶּן צֹאן טָעוּן נְסָכִים וּבֶן הַבָּקָר טָעוּן נְסָכִים, אִם לָמַדְתָּ שֶׁחִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי כֶּבֶשׂ לְנִסְכֵי אַיִל, כָּךְ תְּחַלֵּק בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד״, מַגִּיד שֶׁלֹּא חִלְּקָה תּוֹרָה בֵּין נִסְכֵי עֵגֶל לְנִסְכֵי שׁוֹר. אַבָּא חָנָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁמִּעֵט בִּנְסָכִים רִבָּה בֵּין כֶּבֶשׂ לְאַיִל, מָקוֹם שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּרַבֶּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה יֵּעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד״, מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁרִבָּה בִּנְסָכִים לֹא רִבָּה בֵּין עֵגֶל לְשׁוֹר.
כַּדַ׳אךַּ יֻצנַעֻ מַעַ כֻּלִּ תַּ׳ורֵ וַמַעַ כֻּלִּ כַּבּשֵׁ וַמַעַ כֻּלִּ רַאסֵ מִןַ אלצַ׳אןִ אַוְ מִןַ אלמַאעִזִ
או לשה גו' [THUS SHALL IT BE DONE FOR ONE OX …] OR FOR A YOUNG SHEEP שה בכבשים או בעזים – i.e. whether it (the שה) be of the lambs or whether it be of the goats. כֶּבֶשׂ and שֶׂה are the names given to sheep or goats within their first year., אַיִל is [the name given] from the age of thirteen months and one day (Mishnah Parah 1:3).
ככה יעשה לשור האחד – מצינו שלא חלקה התורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
או לאיל האחד – למה נאמר סלקא דעתך אמינא כיון שמצינו שחלקה התורה בין נסכי בני שנה לנסכי בני שתים כן תחלוק בין נסכי כשבה לנסכי רחל תלמוד לומר: או לאיל, או לשה – ללמדך שלא תחלוק בין נסכי כשבה לנסכי רחל.
בכבשים או בעזים – למה נאמר הואיל ומצינו שחלקה התורה בין נסכי כבשים לנסכי איל כן תחלוק בין נסכי גדי לנסכי תיש תלמוד לומר: בכבשים או בעזים – מקיש גדול שבעזים לקטן שבכבשים מה זה ג׳ לוגין אף זה ג׳ לוגין.
ככה יעשה לשור האחד, "so it shall be done for each bullock;" we learn from here that the Torah did not distinguish between the amounts used for libation offerings of young animals such as a calf, and the amounts used to accompany animals that had fully matured. (Sifri)
או לאיל האחד, "or for each ram." Why did this detail have to be spelled out? I might have thought that seeing that the Torah had distinguished between the size of libations for one year old animals and two year old animals, and the size of the libations for three year old animals, it would similarly distinguish between the sizes of the libations for three year old animals of one type and another type, and between the males of the species or the females, therefore it equates sheep and goats i.e. the biggest of the categories known as בהמה דקה, the smaller categories of domestic beasts acceptable as sacrifices and the larger ones, known as בהמה גסה. The amounts of fine flour used in the libation offerings accompanying either animal, are identical in volume, i.e. three logs of fine flour.
ככה יֵעשה לשור האחד – למדנו שלא הבדיל הכתוב בשור בין קטן לגדול; והנה שור בן יומו קרוי שור, שנאמר: ׳שור או כשב או עז כי יולד׳ (ויקרא כב, כז).
או לשה בכבשים או בעזים – לפי שלא זכר עזים כי אם אצל שה, למדנו שלא הבדיל הכתוב בעזים בין קטן לגדול.
לשה בכבשים או בעזים – בין שהוא בכבשים בין שהוא בעזים. כבש ושה קרויים בתוך שנתם, איל בן שלשה עשר חדש ויום אחד:
ככה יעשה – ״ ׳ככה׳: מיעוטו מעכב את רובו״ (מנחות כז.). יש לשמור בדייקנות על השיעורים שנקבעו כאן; ואם חיסר או ייתר אפילו משהו, פסל את הכל: ״ריבה שמנה חיסר שמנה פסולה״ (שם יא.).
לשור האחד – בשור אין הבדל מבחינת הנסכים בין עגל לפר. משמעותו טמונה באופיו של סוג הבהמה.
או לשה וגו׳ – חוץ מהאיל (עיין פירוש פסוק ו), שיעור הנסכים בבהמות הצאן – כבשים ועזים – אינו לפי שנות הבהמה, או לפי מינה (זכר או נקבה).
ככה יעשה לשור האחד – זה מיותר שכבר אמר והקריב על בן הבקר, ולמה למעלה קוראהו בשם בן הבקר וכאן בשם שור, ואמרו חז״ל משום דבן הבקר מציין הגדלות כשהוא בן שתים או שלש, כמ״ש בארך ויקרא (סי׳ ר״ח) ונאמר שנסכי עגל הם חצי מג׳ עשרונים כמו שנסכי כבש הם חצי מנסכי איל, לכן קוראהו פה בשם שור, ששור בן יומו קרוי שור, ללמדך שגם העגל נסכיו הם ג׳ עשרונים ועז״א השור האחד לבל נטעה ששעור ג׳ עשרונים יספיקו לשני שוורים דהיינו עגלים, כמו שנסכי איל אחד יספיקו לשני כבשים, וזה מובא במנחות (דף צ״א ע״ב):
או לאיל האחד – מלמדני ששעור שני עשרונים שוה בכל איל אף באיל בן
כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״בין״.
ארבע שנים, ולא תחשוב שיש לענין נסכים שני מיני אילים וכ״ה בגמ׳ שם. והנה בנקבות שבצאן לא הבדילה התורה בנסכיהן בין גדול לקטן, וכן בעזים לא הבדילה בין גדי לתיש, ומן הסברא הייתי דן ללמוד מן מה שהבדיל בין כבש לאיל, שה״ה בין כבשה לרחלה שהיא נקבה שבצאן שהיא יותר מבת שנתה, וכן בין גדי ותיש, ולכן אמר או לשה בכבשים כי שה כולל זכר ונקבה וגדול וקטן, ללמד שאין הבדל בנקבות שבצאן, ושה בעזים כולל כל מין עז גדי ותיש, כמ״ש הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ויסר את התישים ואת כל העזים, ללמדך שבהם אין חילוק ונסכיהם רק ג׳ לוגין:
ככה יעשה: אפילו אם הגוי מקריב והוא אינו מביא נסכים משלו, מ״מ ״ככה יעשה״ מקופת הצבור. והדברים עתיקים בסוגיית הגמרא (זבחים מה,א).
לשור האחד – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל, ת״ל ככה יעשה לשור האחד.
כונת השאלה מה ת״ל הוא משום דכבר נאמר בפסוק ט׳ והקריב על בן הבקר מנחה סולת וגו׳, ופירש״י ת״ל לשור האחד, דבין גדול ובין קטן נסכיו שוים, עכ״ל. ונראה דמכוין למ״ש בב״ק ס״ה ב׳ אפילו שור בן יומו קרוי שור, וא״כ כיון דכתיב לשור האחד מבואר דאפילו קטן [היינו עגל] שוין נסכיו לגדול [היינו פר].
(שם שם)
או לאיל האחד – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש שנים, ת״ל או לאיל האחד.
למדנו דכיון שהוא איל הוי שיעור אחד בכל שנות גדוליו בין שהוא זקן בין שהוא בן י״ג חודש.
(שם שם)
או לשה בכבשים – מה ת״ל בכבשים, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי כבשה לנסכי רחלה, ת״ל או לשה בכבשים.
ר״ל יכול כמו שחילוק נסכים בין איל לכבש הוא מפני דכבש נקרא בן שנה ואיל נקרא בן שתי שנים, כך יהיה חילוק בין כבשה שהיא בת שנתה לרחלה שהיא יותר משנה ת״ל או לשה בכבשים כולל זכר ונקבה גדול וקטן, ובא ללמד שאין חילוק בנקבות שבצאן לענין נסכים.
(שם שם)
או בעזים – מה ת״ל, לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר, ת״ל או בעזים.
ולשון זה קאי על שה דקדים וכמו שכתוב או לשה בעזים, ושה בעזים כולל כל מין, עז וגדי ותיש, וכמש״כ (פ׳ ויצא) הסר משם כל שה נקוד וטלוא בעזים, ולמדנו שאין חילוק בנסכיהם. ובירושלמי שקלים פ״ה ה״ג הובאה דרשה זו, ומסיים ת״ל או בעזים, הקיש קטן שבעזים לגדול שבתיישים, מה זה [נסכיו] בג׳ לוגין אף זה בג׳ לוגין, והבאור מבואר ע״פ מה שכתבנו.
(שם שם)
(יב) כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּעֲשׂ֥וּ לָאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם׃
According to the number that you shall prepare, so you shall do to everyone according to their number.
כמספר אשר תעשו – מביא את נסכיהם ומערב יכול שלא בא לומר שאת מערב נסכים בנסכים אלא נסכי אילים בנסכי אילים ונסכי כבשים בנסכי כבשים ת״ל כמספרם מערב את נסכים בנסכים נסכי פרים בנסכי אילים בנסכי כבשים אבל לא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים.
ככה תעשו לאחד – הרי שהקריב עשר עולות או עשרה זבחים יכול יביא מנחה אחת לכולן ת״ל ככה תעשו לאחד כמספרם כשיעור הזה לכל אחד ואחד.
According to the number that you perform so shall you do with each, according to their number.
›בת״נ תרגם ״כַּמִּסְפָּר״ – ״כמניינה״, מיודע – כמשפט. ולכאורה התרגום היה צ״ל ״כּמִנְיָנָא״ עם אל״ף הידיעה בסוף המילה, אך לא מצאנו שום נוסח כזה, וצ״ע.
הערת הרה״ג מאיר מאזוז שליט״א, בחומש ״איש מצליח״.
כמניינה די תעבדון כהדין סדרא תקרבון עם כל
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עם כל״) גם נוסח חילופי: ״לכל״.
חד כמניינהוןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כמניינהון״) גם נוסח חילופי: ״במ׳ ״.
.
according to the number of the bullocks or lambs or goats with which the oblation is made so shall you do, each according to their number.
כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ – אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ תְּמוּרוֹתֵיהֶן מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ״. שֶׁלֹּא יַמְעִיט, אוֹ אִם רָצָה לְרַבּוֹת יַרְבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם״, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִיָּה, רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יְמַעֵט, אוֹ אִם רָצָה לְרַבּוֹת יְרַבֶּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ״. אוֹ אִם רָצָה לִכְפֹּל יִכְפֹּל, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם״. מִכָּאן אָמְרוּ מְעָרְבִין נִסְכֵי פָּרִים בְּנִסְכֵי פָּרִים, נִסְכֵי אֵילִים בְּנִסְכֵי אֵילִים, נִסְכֵי כֶּבֶשׂ בְּנִסְכֵי כֶּבֶשׂ, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר, שֶׁל הַיּוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ, אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְּבָשִׂים בְּשֶׁל פַּר וְאַיִל.
מִכָּאן אָמְרוּ, [הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי] לוֹג לֹא יָבִיא, שְׁנַיִם לֹא יָבִיא, שְׁלֹשָׁה יָבִיא, אַרְבָּעָה יָבִיא, חֲמִשָּׁה לֹא יָבִיא, שִׁשָּׁה יָבִיא, מִכָּאן וָאֵילָךְ כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מֵבִיא חוֹבָה, כָּךְ יָחִיד מִתְנַדֵּב נְדָבָה. דָּבָר אַחֵר: ״כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד״, לְהָבִיא אֶת אֶחָד עָשָׂר שֶׁבְּמַעֲשֵׂר.
כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה – לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת וְגוֹ׳ וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַּקְרִיבוּ״ וְגוֹ׳, אֵלּוּ אִי אַתָּה מְקַבֵּל מֵהֶן, אֲבָל מְקַבֵּל אַתָּה מֵהֶן עוֹלָה. אַחַר שֶׁלָּמַדְנוּ שֶׁהַנָּכְרִי מֵבִיא עוֹלָה, זָכִיתִי לָדוּן כְּבַתְּחִלָּה, יִשְׂרָאֵל מֵבִיא עוֹלָה וְהַנָּכְרִי מֵבִיא עוֹלָה, אִי מַה יִּשְׂרָאֵל מֵבִיא נְסָכִים, אַף הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה״, יִשְׂרָאֵל מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, [יָכוֹל אַף עוֹלָתוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״], מִכָּאן אָמְרוּ נָכְרִי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם [וְשָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים קְרֵבִים מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם] לֹא שָׁלַח עִמָּהּ נְסָכִים יִקְרְבוּ נְסָכִים מִשֶּׁל צִבּוּר.
רמז תשמז
כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה – אַף הוּא לֹא יָבִיא אֶלָּא עֶשְׂרוֹנִים שְׁלָמִים, אִי מַה אֵלֶּה שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, אַף הוּא לֹא יָבִיא אֶלָּא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְהַקְרִיב״, אֶת שֶׁהוּא רוֹצֶה לְהַקְרִיב יַקְרִיב, יָכוֹל שֶׁהוּא מֵבִיא כְּצִבּוּר, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֶת אֵלֶּה״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת אֵלֶּה שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר לְהַקְרִיב, וְאִי אֶפָשָׁר לוֹמַר לְהַקְרִיב שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר אֶת אֵלֶּה, הָא כֵּיצַד, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר הַצִּבּוּר מֵבִיא שִׁשִּׁים [וְאֶחָד], וְהַיָּחִיד שִׁשִּׁים.
תָּנוּ רַבָּנָן, ״אֶזְרָח״ מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, רוֹאֶה אֲנִי בְּכֻלָּן לְהַחֲמִיר, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כ״ב:י״ח) ״לַה׳ ״, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהֶן, מַאי טַעְמָא, קְסָבַר כִּי גָּמַר מְעִילָה חֵטְא חֵטְא מִתְּרוּמָה, דּוּמְיָא דִּתְרוּמָה דְקָדְשָׁה קְדֻשַּׁת הַגּוּף, אֲבָל קְדֻשַּׁת דָּמִים לֹא. (כָּתוּב בְּרֶמֶז תע״ו).
אָמַר רַב הוּנָא, שַׁלְמֵי נָכְרִי עוֹלָה, אִבָּעִית אֵימָא סְבָרָא, נָכְרִי לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, וְאִבָּעִית אֵימָא קְרָא, (ויקרא כ״ב:י״ח) ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״, כָּל דִּמְקָרְבֵי עוֹלָה תְּהֵא. מָתִיב רַב שֵׁיזְבִי, אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת נָכְרִים, אָמַר (רָבָא) [רַבִּי יוֹחָנָן], לֹא קַשְׁיָא, הָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, הָא רַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא, ״אִישׁ״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״, לְרַבּוֹת הַנָּכְרִים שֶׁנּוֹדְרִין נְדָרִים וּנְדָבוֹת כְּיִשְׂרָאֵל, (שם) ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״ אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה, שְׁלָמִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם״, תּוֹדָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְבוֹתָם״, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הָעוֹפוֹת וְהַיַּיִן וְהַלְּבוֹנָה וְהָעֵצִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נִדְרֵיהֶם לְכָל נִדְרֵיהֶם נִדְבוֹתָם לְכָל נִדְבוֹתָם״. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עֹלָה״, עֹלָה פְּרָט לִנְזִירוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ״אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ לְעֹלָה״, אֵין לִי אֶלָּא עוֹלָה בִּלְבַד כוּ׳. כְּמָאן אָזְלָא הָא דִּתְנַן אָמַר רַבִּי, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין וְזֶה אֶחָד מֵהֶן נָכְרִי שֶׁשָּׁלַח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשָׁלַח נְסָכִים עִמָּהּ קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ, וְאִם לָאו קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר, לֵימָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי וְלֹא רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִלּוּ תֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל אֲבִיזְרָהָא. מָאן תָּנָא לְהָא דְּתָּנוּ רַבָּנָן, אֶזְרָח מֵבִיא נְסָכִים, וְאֵין הַנָּכְרִי מֵבִיא נְסָכִים, יָכוֹל לֹא תְּהֵא עוֹלָתוֹ טְעוּנָה נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״ וְכוּ׳, אִבָּעִית אֵימָא רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי סַמִי מֵהַהִיא יַיִן, וְאִבָּעִית אֵימָא, רַבִּי עֲקִיבָא, עוֹלָה וְכָל אֲבִיזְרָהָא.
אֶזְרָח – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין נְסָכִים, וְכַמָּה שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין, וּמִנַּיִן שֶׁאִם רָצָה לְהוֹסִיף יוֹסִיף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״, יָכוֹל יִפְחוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכָה״ מַאי מוֹסִיף, אִלֵימֶא אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, מַאי שְׁנָא שְׁלֹשָׁה דְחָזוּ לְכֶבֶשׂ, אַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה נַמִּי דְחָזוּ לְאַיִל וּפַר, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ אֵין קֶבַע לִנְסָכִים.
בִּחַסבִּ אִחצַאאִ מַא תֻקַרִּבּוּןַ מִנהַא כַּדַ׳אךַּ תַּצנַעֻוןַ מַעַ כֻּלִּ וַאחִדֵ מִןַ אלמֻחצַיִּיןַ
כַמספר אשר תעשו – כְמספר בהמות אשר תקריבו לקרבן, ככה תעשו – נסכים לכל אחד מהם. כמספרם של בהמות מספרם של נסכים.
כמספר אשר תעשו ACCORDING TO THE NUMBER THAT YOU SHALL PREPARE – This means: according to the number of animals that you will offer as sacrifices, ככה תעשו SO SHALL YOU OFFER drink-offerings for each of them, כמספרם ACCORDING TO THEIR NUMBER – i.e. as is the number of animals so shall be the number of drink-offerings.
פס׳: כמספר אשר תעשו – שלא ימעט. ומנין שאם רצה לרבות שלא ירבה תלמוד לומר ככה תעשו לאחד
כמספרם. היינו כמספר שצותה התורה:
כמספרם דברי רבי יאשיה. רבי נתן אומר כל האזרח יעשה ככה. שלא ימעט ושלא ירבה מכאן אמרו. (מנחות פ״ט.) מערבין נסכי פרים בנסכי אילים וכו׳. הטעם ששניהם בלילתן שוה ע״ש בפירש״י אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים כצ״ל:
מכאן אמרו במסכת מנחות מערבין נסכי פרים עם נסכי (פרים) וכו׳ אבל אין מערבין נסכי פרים עם כבשים נסכי כבשים עם אילים. מכאן אמרו האומר הרי עלי לוג וכו׳. נוסחא זו קצת מוטעה. עיין בספרי עם באור ז״א הרבה נוסחאות בזה וכולן מוטעות. והגר״א בהגהותיו מחק הכל. עי׳ (מנחות ק״ד.) אין מתנדבין לוג ב׳ ה׳. אבל מתנדבין ג׳ ד׳ ו׳ ומוא״ו ולמעלה וע״ש בפירש״י שלא מצאנו מנחת נסכים של לוג ב׳ וה׳. אבל ג׳ חזי לכבש וד׳ לאיל ח׳ חזי לשני אילים וכו׳ ועפי״ז יבואר לך המאמר הזה אף שנשתבש קצת:
מיכן אמרו האומר הרי עלי לוג לא יביא שנים שנים יביא שלשה שלשה שכן נסכי רביעית ההין שהוא ג׳ לוגין יביא ד׳ שכן נסכי איל שלישית ההין. חמשה לא יביא שאינו לא נסכי כבש ולא נסכי איל. ששה יביא שכן נסכי בן בקר חצי ההין. מכאן ואילך יביא שכשם שהצבור מביא חובה כך היחיד מתנדב נדבה:
[ACCORDING TO THE NUMBER.] The reference is to the meal offering, the oil, and the wine.
ככה תעשו לאחד – SO YOU SHALL DO TO ONE – To each and every one.
לאחד כמספרם, "for everyone according to their number." The letter ל in the word לאחד, has the vowel kametz under it.
כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם – לפי שהמספר לא יהיה אלא באחדים המסכימים, למדנו מזה שאין מערבין נסכי כבש בנסכי איל, רוצה לומר נסכי מין אחד בנסכי מין אחר. ואולם אשר ממין אחד - יתערבו, כי התורה לא דקדקה אלא שיהיו כמספרם. ולפי שהמנחה היותר קטנה היא עשרון, למדנו שהמתנדב מנחה אינו פוחת מעשרון. ולפי שהמעט שמצאנו בנסכים הוא לוג, כמו שנתבאר בפרשת מצורע, הוא מבואר שאין ראוי שיתנדב אדם פחות מלוג שמן.
כמספר אשר תעשו כמספר הבהמות אשר תקריבו לקרבן ככה תעשו נסכי׳ לכל א׳ מהם כמספר׳ של בהמו׳ מספר׳ של נסכי׳. מפני שהמקר׳ הזה סתום כי כתוב כמספר ולא פי׳ אם הוא מספר בהמות או מספר נסכים ואמר ככה תעשו לא׳ אשר תעשו ולא פי׳ מה היא העשיה הראשונה ומה היא העשיה השניה ואמר לא׳ ונראה מזה שפירושו לא׳ לבדו ואמר אח״ז כמספר׳ ונראה שהוא מקרא יתר שכבר כתב בתחלה כמספר אשר תעשו לפיכך פי׳ כמספר הראשון כמספר הבהמות ופי׳ הראשונה על ההקרבה והעשי׳ השניה על עשיית הנסכים הבאים עמם ופי לא׳ לכל א׳ וא׳ ופירוש כמספר׳ השני על שווי מספר הבהמות עם מספר הנסכי׳ ומקרא קצר הוא:
כמספר אשר תעשו כמספר הבהמות כו׳. רצה לומר, שאין פירוש הכתוב ׳כמספר הנסכים אשר תעשו׳, ויהיה פירוש הכתוב שאם רצו להביא עשר מנחות לכבש או לאיל או לפר ככה תעשו, שיהיו כל הנסכים של כבש רביעית ההין, ושל איל שלישית הין, ושל פר חצי הין. והיה משמע שמותר להוסיף על הנסכים לעשות לכבש ג׳ נסכים או יותר, וכן לשאר, וזה אינו, שהכתוב אומר ״ככה תעשו״, ולא יותר ולא פחות (סיפרי כאן). אלא פירוש ״כמספר אשר תעשו״, שאם הרבה קרבנות – צריך להביא לכל אחד ואחד מנחה ונסך. ושלא תפרש שאם מביא הרבה קרבנות מביא מנחה ונסך לאחד מהם בלבד, וזה פירוש ״תעשה לאחד״, רוצה לומר לאחד מהם בלבד, ולא לשאר קרבנות, הוצרך לפרש לכל אחד ואחד, שהרי כתיב אחריו ״כמספרם״, שפירושו כמספר כולם תעשו, ולא לאחד מהם:
כמספר הבהמות. מפני שהמקרא הזה סתום שכתוב כמספר ולא פירש באיזה מספר של בהמות או נסכים, ועוד שכפל וכתב שני פעמים תעשו לכן פירש כמספר קאי אבהמות, ותעשו ראשון קאי על ההקרבה ותעשה שני קאי על הנסכים, ופירש לאחד לכל אחד ואחד. ופירש כמספרם השני, על שווי מספר הבהמות לנסכים:
According to the number of animals. The verse is ambiguous, writing "according to the number" but not explaining which number, whether the animals or the libations. Furthermore, it repeats itself and writes תעשו (you offer/make) twice. Thus Rashi explains that "according to the number" refers to the animals. The first תעשו ([which] you offer) refers to the offerings while the second תעשו ([so shall] you make) refers to the libations. He also explains לאחד "for one" as meaning for each and every one and the second "according to their numbers" as meaning that the number of animals and libations should be equal.
כמספר אשר תעשו – כמספר הבהמות אשר תקריבו, ככה תעשו לכל אחד מהם נסכים:
כמספרם – אילו היה אומר ככה תעשו לאחד לבד, היה במשמע שלכל אחד מהבהמות יעשה נסכים כמספר כל הבהמות כלם, לכן הוסיף לומר כמספרם כלומר כמספרם של בהמות מספרם של נסכים, להודיע שתמיד יהיה מספר הבהמות ומספר הנסכים שוה, ומעתה אין עוד מקום לטעות:
כמספרם – יהיה מספר הזבחים מה שיהיה, אפי׳ הם רבים מאד, תמיד יהיו הנסכים והמנחות כמספר הזבחים, ודברי המבאר בנתיבות השלום הבל הבלים.
whatever their number may be (ke-misparam, lit. “according to their number”). Whatever the number of the sacrifices may be, even if they are very many, the libations and flour offerings will correspond to the number of sacrifices. The words of the commentator to Netivot ha-Shalom are utter nonsense.
{Translator's note: The commentator (Jaroslav) says that the word ke-misparam might appear to be superfluous, but it serves to indicate that the number of libations is equal only to the number of sacrificed animals (i.e., a one-to-one ratio). If the word had not been added, he asserts, it might have seemed that for each individual animal, one would have had to make multiple libations equal to the total number of the animals sacrificed.}
כמספר וגו׳ – יש להוסיף לכל בהמה את המנחה והנסך שנקבעו. אפילו אם אדם הביא שני קרבנות הדומים זה לזה מכל בחינה – כגון שתי עולות פר בנדר או שתיים בנדבה, או שני שלמי כבש בנדר או שניים בנדבה – אין די להביא מנחה אחת ונסך אחד לשניהם (שם צא.). שכן הנסכים אינם חובה אישית המוטלת על המקריב, שהוא יכול לקיימה על ידי הקרבה אחת, אלא הם חובה שמתוספת לכל עולה ולכל שלמים, ואין אדם יוצא ידי חובתו בקרבנות אלה כל עוד אינו מוסיף לכל קרבן וקרבן את מנחתו ונסכו. ואם אינו מוסיף אותם ביום הקרבת הקרבן, הוא חייב למלא את החסר ביום אחר (זבחים מד.). חובה זו מחייבת כל כך עד שנסכים שאינם באים תיכף ומיד עם הקרבן – ״נסכים הבאים בפני עצמן״ – קרבים אף בלילה: ״מנחתם ונסכיהם בלילה, מנחתם ונסכיהם למחר״ (תמורה יד.–:).
כמספר אשר תעשו – ר״ל שלפי מספר הקרבנות יהיו הנסכים, וכפל הלשון שבמ״ש כמספר אשר תעשו נדע שלא ימעיט בנסכים ובמה שהוסיף ככה תעשו לאחד מדייק שגם אין לו להרבות הגם שאם מתנדב נסכים בפ״ע יכול להרבות, זה דעת ר׳ יאשיה, ור׳ יונתן ס״ל שזה שלא ירבה מלמד במ״ש כל האזרח יעשה ככה את אלה שככה מציין עכובא, ומה שכפל פה ככה תעשו כמספרם הוא שלא יכפול וס״ל לר׳ יונתן שמ״ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמביאים עם הקרבן, ור׳ יאשיה ס״ל שמ״ש כל האזרח יעשה ככה קאי על נסכים שמתנדבים בפ״ע כמ״ש בסימן שאח״ז ולא מוכח מזה שלא ירבה בנסכים הבאים עם הקרבן, ומ״ש תמורותיהם מנין בגמ׳ (דף צ״א) למד תמורות מלמוד אחר, ונראה שר״ל שאם המיר איל בכבש לא נאמר שיביא נסכי קרבן הקודם רק יבוא נסכי התמורה שנאמר אשר תעשו והוא עושה ומקריב את התמורה:
כל האזרח יעשה ככה – הגהתי דברי הספרי עפ״י הגהת הגר״א ומ״ש האזרח מלמד שמתנדבים נסכים כ״ה במנחות (דף ק״ד) ופי׳ שכל אזרח יוכל להתנדב כנסכים אלה להקטירם על האש, וזה כר׳ יאשיה בסי׳ הקודם, וכן במ״ש דמשמע לוג א׳ שא״ל שום באור הגהתי כפי גי׳ הגר״א וז״א, והוא עפ״י דברי המשנה במנחות שם, ומ״ש להביא אחד עשר שבמעשר מחקו הגר״א, וכבר למד אחד עשר שבמעשר למעלה (סי׳ ז׳) ממ״ש לכבש האחד, וי״ל דאתיא כר׳ יהודה שס״ל בבכורות (דף ס״א) דאחד עשר שבמעשר משום תמורה היא. ולמד שלא יקריב בנסכים כמו העשירי רק כמו האחד עשר שהוא תמורתו וכנ״ל בסי׳ י״ג:
כמספר אשר תעשו: היינו ציבור המקריבין קיץ המזבח.
תעשו לאחד: האי ״לאחד״ מיותר. ובא ללמדנו שאם אין לציבור נסכים בשביל כל המספר, יכולין להביא עתה ״לאחד״, ומחר כשישיגו יביאו עוד, עד שיהיה ״כמספרם״.
ככה תעשה לאחד – בספרי שאין לי אלא אלו תמורותיהם מנין ת״ל ככה תעשו לאחד. כן גרסת הגר״א. והוא נכון, דסתם ספרי ר׳ שמעון, ואיהו סובר במשנה פ״ק דתמורה שאין ממירין אלא אחד באחד כו׳ ואין ממירין וחוזרין וממירין, וזה לאחד, שאין ממירין אלא אחד באחד, והוא לאחד, תמורה שאינה אלא אחת. ופשוט. ובמנחות דריש בגונא אחרינא, משום דתמורות נפק״ל מכלל ופרט דלפלא נדר או לנדבה תמורות ומותרות כו׳, ולר׳ שמעון איצטריך, דקאמר במנחות דף י׳ בדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים כו׳ שלא יהא קרבנו מהודר, וחטאתו ואשמו של מצורע הואיל ואינן באין על חטא הן טעונין נסכים, ועיין סוטה ט״ו, ולכן סד״א הואיל ותמורה הויא דבר הבא בעבירה, ועיין תמורה דף כ׳ ע״ב, וסד״א שלא יהא מהודר, לכן בעי קרא לרבות. ודו״ק.
שם ד״א ככה תעשו לאחד כמספרם להביא את י״א שבמעשר. נראה דמאן דיליף הא סבר כר׳ יהודה, דאחד עשר שבמעשר קדוש משום תמורת מעשר, והך קרא מרבה תמורות, הי נו כדקאמר לעיל אין לי אלא אלו תמורותיהן מנין ת״ל ככה תעשו. עיי״ש. והך קרא דלעיל, דדריש מלכבש האחד, היינו שסובר כר׳ מאיר דלא הוי תמורה. ודו״ק.
(יג) כׇּל־הָאֶזְרָ֥ח יַעֲשֶׂה־כָּ֖כָה אֶת־אֵ֑לֶּה לְהַקְרִ֛יב אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַֽיהֹוָֽהי״יֽ׃
All who are native-born shall do these things in this way, in offering an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem.
כל האזרח יעשה ככה – את אלה עשרונות שלמים אף הוא לא יביא אלא עשרונות שלמים או מה אלה ששים עשרון אף הוא לא יביא אלא ששים עשרון ת״ל להקריב את שהוא רוצה להקריב יקריב. יכול שהוא מביא כצבור ת״ל את אלה אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר להקריב ואי אפשר לומר להקריב שכבר נאמר את אלה [הא מה הדבר מביא הוא כצבור חסר עשרון אחד] הא כיצד רבי אליעזר בן יעקב אומר הצבור מביא ששים ואחד והיחיד מביא ששים.
כָּל יַצִּיבָא יַעֲבֵיד כְּדֵין יָת אִלֵּין לְקָרָבָא קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ.
All native born (Hebrews) shall do these things to offer an oblation to be received with favour before the Lord.
הָאֶזְרָח – יַצִּיבָא או יַצִּיבַיָּא?
כאשר השם גֵּר מופיע בסמיכות לשם אֶזְרָח שניהם מתורגמים ברבים כמבואר בפסוק ״בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ״ (שמות יב ט) ״בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא״,
ועיין שם לטעם תרגום אֶזְרָח – יַצִּיבָא על פי ראב״ע.
וכמו להלן ״מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר״ (פס׳ ל) ״מִן יַצִּיבַיָּא וּמִן גִּיּוֹרַיָּא״. ואולם בפסוקנו לא נזכר גֵּר על כן תרגמו ברוב הנוסחים ״כָּל הָאֶזְרָח״ – ״כָּל יַצִּיבָא״ ביחיד. וכמוהו עוד פעם אחת בתורה: ״כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל״ (ויקרא כג מב) ״כָּל יַצִּיבָא״. אבל בת״נ תרגם גם אצלנו ״כָּל יַצִּיבַיָּה״, לשון רבים.
כל יציבייה יעבד כדן
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כל יציבייה יעבד כדן״) גם נוסח חילופי: ״וכל יציבייה יעבדון כהדן סידרא״.
ית אלין למקרבה קרבן מתקבל לריח דרעוה קדם י״יבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י״.
.
All who are native born in Israel, and not of the sons of the Gentiles, shall so make these libations in offering an oblation to be received with acceptance before the Lord.
פס׳: כל האזרח יעשה ככה את אלה –
מלמד שישראל מביא נסכים ואין כנעני מביא נסכים. פי׳ ישראל יכול להתנדב נסכים בלא קרבן אבל לא כנעני:
מלמד שישראל מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים. שנא׳ ומעוך וכתות. צ׳ ״ לפי שנאמר ומעוך וכתות וסיפא דקרא ומיד בן נכר לא תקריבו וכו׳ מכל אלה אבל אתה מקבל מהם שלמים פי׳ דוקא שלמים בלא מום אבל לא בעלי מומין (ועיין בספרי הלשון אבל אתה מקבל מהן תמימין כן הגיה הגר״א ז״ל) ולא תמידין הנכתב שם בטעות אשר מבארי הספרי נתחבטו בפירושו בחנם. (וכן נראה ג״כ דעת הפסיקתא כי על הלשון תמימין הנאמר בספרי כתב הוא שלמים) והכוונה אף שהא״י מביא קרבן אבל נסכים בפ״ע לא יכול להתנדב ועיין (תמורה ג׳.) בפירש״י:
שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״ה) ומעוך וכתות [וגו׳] ומיד בן נכר לא תקריבו את להם אלהיכם מכל אלה אבל אתה מקבל מהם שלמים. יכול שהכנעני וכו׳. בכאן ט״ס וכצ׳ ״ ל לפי גירסת הגר״א יכול אף עולתו (היינו עולת הא״י) לא יטעון נסכים ת״ל ככה לעכובא מכאן אמרו כנעני ששלח עולתו ולא שלח נסכיה וכו׳ ופי׳ דמי נסכיה כן פירש״י בתמורה שם וכן (זבחים מ״ה) פירש״י דמי נסכיה ועיין (מנחות ע״ג:) פלוגתא דר״י ור״ע בזה שסובר שא״י יכול להתנדב אף יין בפ״ע לנסכים:
יכול שכשם שהעובד כוכבים מביא עולה כך יביא נסכים תלמוד לומר כל האזרח יעשה ככה את אלה ולא העובד כוכבים. מיכן אמרו במסכת שקלים עובד כוכבים ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח נסכיה עמה יקריבו נסכיה משיל צבור:
כל האזרח
בכ״י מינכן 52 נוסף כאן: מכם.
יעשה ככה – ככה – עיכובא. מיהו אם הביא קרבנו היום, יכול להביא הנסכים למחר, כדאמרינן (בבלי זבחים ח׳.): ומנחתם ונסכיהם – בלילה, ומנחתם ונסכיהם – אפילו למחר.
כל האזרח יעשה ככה – ALL CITIZENS SHALL DO THIS WAY – This way – [the emphatic expression teaches] that they [the libations] are indispensable. However if he brings his offering today, he can bring the libations tomorrow, as we say (Bavli Zevachim 8a:11): Their meal offering and their libations – at night. Their meal offering and their libations – even on the following day.
כל האזרח יעשה ככה – למה נאמר לפי שהוא אומר ומעוך וכתות וגו׳ (ויקרא כ״ב:כ״ד) אלו אי אתה מקבל אבל אתה מקבל מהן תמימים אחרי שזכיתי שהאינו יהודי מביא עולה יכול מה ישראל מביא נסכים אף כנעני מביא נסכים תלמוד לומר כל האזרח יעשה ככה וגו׳ ישראל מביא נסכים ואין הכנעני מביא נסכים מכאן אמרו גוי ששלח עולותיו ממדינת הים ולא שלח נסכים עמהם יקרבו משל צבור.
כל האזרח יעשה ככה, "every homeborn Israelite shall do so." Why did this have to be stated? Seeing that the Torah had written in Leviticus 22,24 that every priest suffering from crushed testicles, etc., is forbidden from offering sacrifices in the Temple, [as this is a blemish, though not visible. Ed.], whereas all unblemished priests are fit to perform Temple service, a gentile from whom the Torah is prepared to accept burnt offerings, would also accompany such a burnt offering with the appropriate libation or meal offerings, the Torah here restricts the latter offerings to natural born Jews, excluding even converts. This resulted in the rabbis ruling that a gentile who sent the animal he wished to have presented as an offering on his behalf from the country he resided in and he did not send the appropriate meal offerings and libations with that animal, will have the appropriate meal offerings and libation offerings paid for from the public purse so that these sacrifices are not without their appropriate meal offerings and libations. (Sifri)
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח ניחֹח לה׳ – רוצה לומר על הקרבת אשה יעשו אלו המנחות והנסכים. ולמדנו מזה שהאזרח הוא אשר יתחייב בנסכים, לא הגוי, ואף על פי שהוא מקריב עולות לפי מה שנתבאר בפרשת אמור אל הכהנים. ולזה נצטרך לבאר אחר זה שהגר שנתגייר חייב במנחות ונסכים.
כל האזרח יעשה – פירושו כל האזרח אשר יקריב אשה ריח ניחח לה׳ יעשה ככה את אלה. והנה זכר כאן האזרח שהוא האיש הישראלי ואח״כ הזכיר הגר שנתגייר, ללמדנו שאין מקבלים נסכים מיד איש נכרי אשר לא מעמנו הוא, כי הנה בפרשת אמור כתוב ומיד בן נכר לא תקריבו וכו׳, ושמענו משם שמותר לקבל מידם קרבן עולה, אמנם בהקריבו את עולתו לא היה מקריב נסכים כי האזרח בלבד היה חייב בהן עם קרבנותיו:
wishing to offer (lehakriv, lit. “to offer,” with the word “wishing” supplied in translation). When one wishes to offer.
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב וגו׳ – לפי הגמרא במנחות (קד.), פסוק זה מתפרש כך: אזרח רשאי להביא את הנסכים האלה, לא רק כשהם באים עם עולה ושלמים, אלא גם כקרבנות עצמאיים, ומותר לו להביא גם שמן או יין בפני עצמם. אולם הוא חייב להקפיד על השיעורים שנקבעו כאן. כשהוא מביא יין, הוא יכול להביא רק שלושה, ארבעה או שישה לוגים (רביעית, שלישית, וחצי הין); אך לא אחד, שניים או חמישה לוגים. אולם כשהוא מביא שמן, הוא יכול להביא גם לוג אחד, שכן זהו השיעור שנקבע למנחת נדבה (ויקרא ב, א ואילך; מנחות קד. וקז.). לדעת רבי, גם שמן ניתן להביא רק בשיעור האמור לנסכים – הווי אומר, לפחות שלושה לוגים שנקבעו לנסכי כבש.
מחלוקת זו תלויה במחלוקת אחרת הנוגעת למידות שהתורה נדרשת בהן: האם ״דון מינה ומינה״ או ״דון מינה ואוקי באתרה״. הווי אומר: כשלומדים הלכה כללית מדין מסוים אחר [כדי להנהיגה בדין הנידון לפנינו], האם עלינו ללמוד מאותו דין אחר גם את כל פרטי ההלכה: ״דון מינה ומינה״; או שפרטי ההלכות נקבעים לפי אופיו המיוחד של הדין הנידון לפנינו: ״דון מינה ואוקי באתרה״. ההלכה שהשמן – כמו יין הנסכים – יכול לבוא בפני עצמו, נלמדת ממנחת נדבה. מי שסובר ״דון מינה ומינה״ ילמד גם את שיעור השמן ממנחת נדבה. לעומת זאת, הסובר ״דון מינה ואוקי באתרה״ יקבע את שיעור השמן לפי השיעור האמור בנסכים, שכן שמן הבא בפני עצמו דומה ליין נסכים.
ההיתר להביא נסכים כקרבן נדבה עצמאי, נתון אך ורק ל״אזרח״ של עם ישראל: ״אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים״ (תמורה ג.). אף על פי שמותר לנכרים להביא קרבן מנדבת לבם על מזבח המקדש היהודי – ״נכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל״ (עיין פירוש, ויקרא א, ב) – הם אינם רשאים להביא נסכים. אולם חז״ל אומרים: ״יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, תלמוד לומר ׳ככה׳ ״ (תמורה ג.). הווי אומר, אף על פי שאינם יכולים להביא נסכים בפני עצמם, קרבנותיהם טעונים נסכים, ונסכים אלה מובאים על ידי כלל ישראל. לדעה אחת (עיין רש״י שם, ולחם משנה להלכות מעשה הקרבנות ג, ה) מותר לנכרים עצמם להביא את הנסכים הבאים עם קרבנותיהם, ו״האזרח״ האמור בכאן ממעט אותם רק מהבאת נסכים בפני עצמם.
כל האזרח – בא למעט עכו״ם שלא יביא נסכים בפ״ע אף למ״ד בספרא אמור (סי׳ ק״ה) ובמנחות (דף ע״ג) ובכ״מ שהנכרי אינו מביא רק עולה וא״כ ל״ל למעט שלא יביא נסכים בפ״ע, י״ל כיון שעם העולה שמביא מביא גם נסכים לכ״ע, שכן משמע ממ״ש סתמא ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה היינו בע״מ אבל עולות תמימים תקריבו וממילא צריכים להקריב גם הנסכים כמ״ש והקריב המקריב קרבנו לה׳ מנחה סלת הרי חל החיוב על המקריב, וא״כ גם העכו״ם מביא נסכים עם העולה ה״א שה״ה שיביא נסכים גם בפ״ע לכן אמר שנסכים בפ״ע לא יביא רק האזרח לא עכו״ם מכאן אמרו נכרי ששלח עולותיו, והוא במנחות (שם דף נא ושקלים פ״ו):
כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה ריח נחוח לה׳ – וכי יגור אתכם גר כו׳ ועשה אשה ריח נחוח לה׳ כאשר תעשו כן יעשה. פשטא דקרא מיירי בנסכים, שאם יתגייר ויקריב קרבנות יעשה נסכיהם כישראל. ורבותינו ז״ל הוציאו זה לפרש על הא שצריך שיביא קרבן עולת העוף, וכאשר נכנסו לישראל לברית ע״י מילה וטבילה והרצאות דמים, וזה כאשר תעשו כן יעשה. וזה אינו נרמז בפסוק לפי הפשט. וכן הקהל חקה אחת לכם כו׳ ככם כגר יהיה לפני ה׳, תיבת הקהל אין מכוון לפי משפטי הלשון. והראב״ע הביא שי״מ שהוא סימן הקריאה, והוא כתב כי סימן הקריאה אינו במשפטי לשון הקדש. והנה בכריתות, דראב״י חשיב גר למחוסר כפרה, שמעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו, אמר ות״ק מ״ט לא חשיב גר כי קתני מדעם דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי לאכשורי נשפיה למיעל בקהל קא מייתי, וזה פלא, דא״כ גר יהא אסור לבוא בקהל בזה״ז דלא מייתי קרבן, והגמ׳ פריך אי הכי בזמן הזה לא נקבל גרים, ומשני דכתיב לדורותיכם, אלמא דקרבן אינו מעכבו מלבוא בקהל, ואטו שניא בזמן המקדש מזה״ז. ורבינו משה בריש הלכות מחוסרי כפרה כתב אינו ממחוסרי כפרה, שקרבנו עכבו להיות גר גמור ולהיות ככל כשרי ישראל, ומפני זה אינו אוכל בקדשים, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל, אין אנו יודעים לענין מה הוא ככשרי ישראל. ובהלכות איסו״ב פי״ג וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס בברית ולהסתופף תחת השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה וקרבן. הרבה רבינו מלים, ולא זכינו להבין שורש דבריו.
ועתה שמע נא הנראה לדעתי בזה. דברים, שקרבנות גוי אם מביאם במקדש לית בהו, דברים אלו צריך לרבותם בגר, שאם נתגייר קרבנו כן הוא כישראל. והמה שני דברים, דמכל האזרח יעשה ככה דריש בספרי ומייתי במנחות דף ע״ג אזרח מביא נסכים ואין העו״ג מביא נסכים, ועיין תמורה דף ג׳ ברש״י וברמב״ם פ״ג ממעה״ק עולות העו״ג אין מביאין עמהן נסכים כו׳ ונסכיהן קרבין משל צבור, למדנו, דקרבן עו״ג הבא במקדש אין העו״ג מביא עמו נסכים, וזה מוכח מעומק הפשט שכתיב וכי יגור גר כו׳ כן יעשה לענין נסכים מוכח, דעו״ג אינו מביא על קרבנו נסכים, והא דכתיב ככם כגר יהיה לפני ה׳ דמאי ענינו לכאן, טפי הו״ל למכתב גבי ואהבתם את הגר לא תונו אותו, ובאמת פרשו רז״ל בספרי עומק הפשט, שמדבר על רצוי ציץ, וזה דכתיב והיה על מצחו תמיד להם לרצון לפני ה׳ לגרים מנין ת״ל ככם כגר יהיה לפני ה׳, וזה ג״כ דבקרבנות עו״ג הקרבין במקדש אין בהם רצוי ציץ, וכמו דאמרו בזבחים פרק ב״ש מ״ה ובעו״ג בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לרצון להם ועו״ג לאו בני הרצאה נינהו, לכן מרבה קרא דגבי גרים הציץ מרצה, דכישראל הוא לפני ה׳ ועל טומאת קרבנו הציץ מרצה. וז״ב.
והנה כאן בפ׳ נסכים מיחס הקרבנות עולה או זבח בתואר ריח נחוח לה׳ מפני, ששלמים אינם כולם לאשים, והמנחת נסכים בשם אשה ריח נחוח כו׳, מפני שכולו לאשים, וערש״י שם, חוץ היין ריח נחוח קרי ליה, מפני שאינו עולה לאשים, ועיין זבחים סוף פרק כל התדיר מה דדריש שמואל, אכמ״ל, ואם כה כוונת הפסוק, שכי יגור גר יעשה קרבן כאשר תעשו לקרבנותיכם כן יעשה הגר לקרבנו הו״ל למכתב וכי יגור כו׳ ועשה ריח נחוח לה׳, זה קרבנות, כאשר תעשו במנחות ונסכים כן יעשה, ולמה כתב אשה ריח נחוח לה׳ אם לא להורות, דעל מנחה לחודא וזה נסכים בפ״ע, אע״ג דקיי״ל דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום, בכ״ז הקרא לא מדבר ממנחות ונסכים הבאין בפ״ע, לכן פרשו רז״ל עומק הפשט עפ״י הקבלה הנאמנה, שגר צריך להקריב קרבן לאכול בקדשים, וזה עולת העוף. והוא שאמר וכי יגור אתכם גר כו׳ ועשה אשה ריח נחוח לה׳ שכבר עשה הקרבן שחייב להביא [וזה עולת העוף שכולו למזבח, שבעולת בהמה יצא עורה], אז כיון שכבר הביא הקרבן ג״כ ונכנס לברית במילה וטבילה, שע״ז אמר וכי יגור, והביא קרבן, שזה ועשה אשה ריח נחוח לה׳, כאשר תעשו כן יעשה, פירוש שאתם עושים שאתם חייבין להביא קרבנותיכם עם נסכים, כן כל קרבנות שמביא הגר צריך להביא עליהן מנחות ונסכים, אבל קודם שעשה אשה ריח נחוח לה׳, שעדיין לא הביא קרבנו, דינו לענין נסכים כקרבנות עו״ג, ואם מביא קרבן שלמים צריך להביא נסכים משל צבור, והוא אינו מביא. ומה שכתוב ועשה אשה ריח נחוח הוא מאמר תנאיי אל הלכות נסכיו. וכן ישראל בקרבנות שהקריבו בסיני, עדיין לא היו נסכים לדברי ריה״ג בספרי פנחס, משום שצריכין היו להזאות דמים, והיה דינם כגר קודם הקרבת הקרבן. וז״ב.
ודע, כי בקרבנות יחיד הציץ מרצה על טומאת הדם והחלב, וכבר ביארתי במק״א פלפול ארוך, להוכיח דלכתחילה אסור לזרוק מן התורה, רק בדיעבד הציץ מרצה, אבל בצבור טומאה דחויה בצבור, ובעי ציץ לרצוי (פרק כיצד צולין ע״ז ע״ח), וזורקין דם טמא לכתחילה, וטמאי מתים מקריבין קרבנותיהם של צבור, ופסח, דעיקרו לאכילה אוכלין בטומאה בצבור, וכתב רבינו פ״ד מביאת מקדש, דאע״ג דאין ציץ מרצה על טומאת גוף, דונשא את עון הקדשים לא המקדישים, וכמבואר פ״ב דזבחים בסוגיא דזקני דרום, זהו בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור ציץ מרצה ובלא ציץ ליכא שום דחוי בטומאה, כן בטומאת הנקרבין, כן בטומאת המקריבין [ודלא כרבנן בתוס׳, ששיטתם שטומאה דחויה בצבור בטוה״ג בלא רצוי ציץ, ונדחקו ותמהו מהא דפסיקא לגמרא, דטומאת הנקרבין בעי רצוי ציץ]. וזה דאמר הקהל פירוש דינים שלקהל, והמה הלכות טומאה שהציץ מרצה בצבור, חקה אחת לכם ולגר הגר כו׳ ככם כגר יהיה לפני ה׳, שהציץ לרצון לפני ה׳ לישראל ולגרים, אע״ג שבקרבנות גוים הקרבים במקדש אין הציץ מרצה, לגרים הציץ מרצה, שהוא חשוב עם הצבור ונותן מעותיו ללשכה, ומביא קרבן פסח בטומאה ואוכלו בטומאה. ונכון.
ונראה, דקאי ג״כ על ועשה אשה ריח וכו׳, שאם כבר עשה אשה ריח נחוח, זהו קרבן שחייב להביא ומתירו בקדשים, אז הוא מכלל צבור לרצוי ציץ, אבל כ״ז שלא הקריב קרבנו אינו בכלל רצוי ציץ, והוי קרבנותיו כקרבנות עו״ג, שאין הציץ מרצה עליהן. וע״ז אמר בכריתות ות״ק מ״ט לא תני גר, גר כי מייתי קרבן לאכשורי נפשיה למיעל בקהל קא מייתי, פירוש בקהל לענין רצוי ציץ, שאמר הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, וכ״ז שאינו מביא קרבן, קרבנותיו כקרבנות עו״ג לענין צבור לטומאה לרצוי ציץ. וזה מכוון הגמ׳. ואם לזה כוון רבינו באמרו, שעדיין לא נעשה ככשרי ישראל נכון, ואם לא כוון לזה הוא נכון מצד עצמו כמוש״ב.
ויתכן שמפני טעם זה אסרה תורה ליקח חלק בקרבנות צבור מן הגוים, כמו שדריש בספרא פ׳ אמור על קרא דומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, שאין מקבלין שקלים מן העו״ג יעו״ש, משום דטומאת התהום הציץ מרצה, ובע״ג אין הציץ מרצה, ובל״ז שדין צבור אין לעו״ג, שכל גוי בפני עצמו, והחיבור אצל ישראל הוא תולדותם ואחדותם להאמין באלהים אחד, וערבותם והתקשרותם זל״ז בתורה ומצות, שכל אחד נשתלם מחבירו ע״י התורה, וכ״ז שאין הגר מביא קרבנו אינו נכנס לקהל, היינו להשתתף עם הצבור בהלכות הקרבנות, אשר המה במקדש משכן ה׳ בתוך בנ״י, וקרבנותיו כקרבנות גוים. ודו״ק בכ״ז, כי הוא ענין אמיתי בס״ד.
ולפ״ז יתכן, דישראל שחטאו בעגל שבר משה הלוחות, שידונו כפנויה, ואחר זה אצל מי שנתחייב בעגל היה אצלו כקדושין חדשים, ולכך היו צריכים מילה, כמוש״א זה הדבר אשר צוה ה׳, ואין זה אלא מילה, כמו שאמר וזה הדבר אשר מל יהושע כו׳, ונכנסו בקרבנות כמו בסיני בעולה ושלמים, לכן לא היו צריכים לזה נסכים, ולא היה נסכים לעולה ושלמים אלו. ויעוין מנחות דף ח׳ בשמ״ק שם ודו״ק.
בספרי: אי מה האזרח מביא נסכים כו׳ יכול אף עולתו לא תהא טעונה נסכים ת״ל ככה. פירוש דכתיב ככה יעשה לשור האחד, היינו, לחייב כל קרבן בנסכים, ולכן כתיבא יעשה בלשון נסתר ולא בלשון נוכח דכתיב תעשו או תעשה, וכתיב יעשה היינו דעל קרבן נכרי קאי, ולהנכרי לא צותה התורה דלישראל דברה תורה ולא לעכו״ם, ודו״ק.
כל האזרח יעשה ככה – ת״ר, כל האזרח – אזרח מביא נסכים ואין העובד כוכבים מביא נסכים, יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים, ת״ל ככה.
החידוש בזה שאין העובדי כוכבים מביאין נסכים הוא משום דקיי״ל דגם העובדי כוכבים מביאין קרבנות כמבואר לפנינו בפ׳ אמור בפסוק איש איש מבית ישראל (כ״ב י״ח), וקיי״ל בישראל דמנדבים נסכים בפני עצמן כמבואר בדרשה הסמוכה, והו״א דגם העובדי כוכבים מביאין קרבן נסכים בפ״ע, קמ״ל. ואמנם יש לדון בזה לפי מה דקיי״ל בפ׳ אמור שם דעובדי כוכבים מביאים רק עולות ולא קרבן אחר א״כ ממילא גם קרבן נסכים בפ״ע אין מביאים, וי״ל ע״פ המבואר במנחות ע״ג ב׳ דכל קרבן שמביאים עובדי כוכבים מקריבין אותו עולה [מטעם שעובד כוכבים כונתו שיהיה כולו כליל לה׳] הו״א דגם קרבן נסכים שמביא עובד כוכבים מקריבין אותו עולה היינו כולו כליל, קמ״ל. ומ״ש ת״ל ככה כונתו למ״ש בעלמא כל מקום שנאמר ככה בקדשים הוא לעכובא, וכאן קאי העכוב על חיוב נסכים לעולה, ר״ל שאין להקריב עולה בלא נסכים, ולפי״ז אחרי דעובד כוכבים צריך להביא עולה כדין, א״כ צריך להביא לה נסכים.
(זבחים מ״ה.)
כל האזרח יעשה ככה – תניא, אזרח – מלמד שמתנדבין יין,
ר״ל יין לבד בלא קרבן להקטירם על האש, ואינו מבואר איפה מרומז דרשה זו במלת האזרח, ונראה דנקט רק רישא דקרא, אבל באמת הלימוד הוא מלשון כל הפסוק אשר האריכות שבו מיותר לכאורה, ולכן דריש שכל אזרח יכול להתנדב את אלה, ר״ל נסכים, להקריב אשה ואפילו זה שאינו מקריב קרבן.
וכמה שלשת לוגין, ומניין שאם רצה להוסיף יוסיף, ת״ל יהיה, יכול יהא רשאי לפחות, ת״ל ככה.וכל מקום שנאמר בקדשים ככה הוי עכובא.
(מנחות ק״ז.)
(יד) וְכִֽי־יָגוּר֩ אִתְּכֶ֨ם גֵּ֜ר א֤וֹ אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙אֲשֶׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ =ב ובן־אשר בספר החילופים (געיה באות תי"ו) כך הכריעו ברויאר (במהדורותיו האחרונות) ומג"ה, וכמו כן בדפוסים וקורן. לפי ההערה בספר החילופים (עמ' יח), [בן] אשר="או אשֶר בתככם" (אין געיה כבדה בשי"ן), [בן] נפלתי="או אשֶֽר בתככם" (געיה כבדה בשי"ן). אם אין געיה כבדה בשי"ן אז תיתכן געיה קלה בתי"ו (המצויה בכתי"ל).
• ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב"ספיקות שאין להם הכרע", הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל-מ=אֲשֶׁר־בְּתוֹכְכֶם֙ (אין געיה)
• ש,ש1,ק3[תיקון],ו=אֲשֶֽׁר־בְּתוֹכְכֶם֙ (געיה כבדה בתיבה המוקפת לפי הכללים) בהתאם לשיטת בן־נפתלי לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעָשָׂ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהֹוָ֑הי״י֑ כַּאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשׂ֖וּ כֵּ֥ן יַעֲשֶֽׂה׃
• ל=אֲשֶֽׁר־בְּתֽוֹכְכֶם֙ (שתי געיות בתיבות המוקפות), וכך במהדורתו הראשונה של ברויאר; וראו רשימת ברויאר ב"ספיקות שאין להם הכרע", הערה 8 ובספר טעמי המקרא פרק ח.
• ל-מ=אֲשֶׁר־בְּתוֹכְכֶם֙ (אין געיה)
• ש,ש1,ק3[תיקון],ו=אֲשֶֽׁר־בְּתוֹכְכֶם֙ (געיה כבדה בתיבה המוקפת לפי הכללים) בהתאם לשיטת בן־נפתלי
If a stranger lives as a foreigner with you, or whoever may be among you throughout your generations, and will offer an offering made by fire, of a pleasant aroma to Hashem; as you do, so he shall do.
וכי יגור גר – יכול זה גר שנתגייר אצל גוים במדינת הים אמרת לא אמרתי אלא אתכם. אין לי אלא שעלה עמכם ממצרים מניין אפילו עמכם באותה השעה אמרת או אשר בתוככם לדורותיכם.
ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ – מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן. יכול אף מנחות ת״ל כאשר תעשו בבהמה מניין אף בעופות ת״ל כן יעשה הא מה הדבר דמים לא מנחות.
וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא אוֹ דְּבֵינֵיכוֹן לְדָרֵיכוֹן וְיַעֲבֵיד קוּרְבַּן דְּמִתְקַבַּל בְּרַעֲוָא קֳדָם יְיָ כְּמָא דְּתַעְבְּדוּן כֵּן יַעֲבֵיד.
And if a sojourner who sojourns with you, or whoever among you in your generations will make an oblation to be received with favour before the Lord, as you do, so shall he do.
לשונות גור בפסוק
גָּר (פָּעל משורש גו״ר) אינו לשון גיור והוא בא במקרא בשלוש הוראות: [א] שָׁכַן; [ב] יָרֵא; [ג] הִתְגָּרָה, זָמַם לְהַתְקִיף. בפסוקנו ״וְכִי יָגוּר״ משמעו וכי ישכון, לשון מגורים – כבהוראה הראשונה, ואעפ״כ תרגמו אונקלוס בלשון גיור
וכן דרשו בספרי (במדבר קח) שהמדובר בגר צדק: ״וכי יגור – אין לי אלא המתגייר (עכשיו). שנתגייר (בעבר) מנין? ת״ל או אשר בתוככם – לדורותיכם״.
״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּר״ כשיטתו להקפיד על צימוד השם והפועל בנאמנות לסגנון הכתוב, כפי שהתבאר לעיל בפרק ט פס׳ יד, וביתר אריכות על הפס׳ ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ״ (ויקרא יט, לג) ״וַאֲרֵי יִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן גִּיּוֹרָא בַּאֲרַעְכוֹן״.
וארום יתותב
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״יתותב״) גם נוסח חילופי: ״יתגייר״, ובין השיטין מופיע גם נוסח חילופי: ״אי׳ ״.
עמכון גיור או מן מה דיבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״די״) גם נוסח חילופי: ״דאית״.
ביניכון לדריכון ויקרב קרבן מתקבלבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״מתקבל״) גם נוסח חילופי: ״דמ׳ ״.
בלריח דרעוה קדם י״י היך מה די תעבדוןבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״קדם י״י היך מה די תעבדון״) גם נוסח חילופי: ״לשמה די״י תעבדון״.
כדן יעבדבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״כדן יעבד״) גם נוסח חילופי: ״כן יתעבד״.
.
וארום יתגייר עימכון גייורא או מן דהוא כדון ביניכון לדריכון ויעבד קרבן דמתקבל ברעוא קדם י״י היכמא דתעבדון הכדין יעבד.
And when a sojourner who sojourneth with you, or whoever is among you now, or in your generations, will bring an oblation to be received with favor before the Lord, as you do so shall he.
וְכִי יָגוּר – אֵין לִי אֶלָּא הַמִּתְגַּיֵּר, שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה״, מִין דָּמִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִין מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם״, מָה אַתֶּם מִין דָּמִים, אַף גֵּרִים מִין דָּמִים, אִי מַה יִּשְׂרָאֵל מִין בְּהֵמָה, אַף הַגֵּרִים מִין בְּהֵמָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״לָכֶם״ לָכֶם הִקַּשְׁתִּים, וְלֹא הִקַּשְׁתִּים לְדַם בְּהֵמָה. רַבִּי אוֹמֵר: מַה יִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא בָּאוּ לִבְרִית אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, בְּמִּילָה וּבִטְבִילָה, וּבְהַרְצָאַת קָרְבָּן, אַף הַגֵּרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. אִי מַה יִּשְׂרָאֵל בְּדַם עוֹלָה וּבְזִבְחֵי שְׁלָמִים, אַף הַגֵּרִים בְּדַם עוֹלָה וּבְזִבְחֵי שְׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ ״, אָמַרְתָּ צֵא וּרְאֵה אֵיזֶהוּ מִין דָּמִים שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֶה לָאִשִּׁים, וְאֵין לְךָ הֵימֶנּוּ הֶתֵּר, אִי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא עוֹלַת הָעוֹף, לְהָבִיא פְּרֵדָה אַחַת אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁלֹּא מָצִינוּ פְּרֵדָה אַחַת קְרֵבָה בְּכָל הַתּוֹרָה. מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַקִּנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה חֶצְיָן עוֹלָה [חֶצְיָן חַטָּאת], חוּץ מִשֶּׁל גֵּר מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר – יָכוֹל שֶׁנִּתְגַּיֵּר אֵצֶל נָכְרִים בִּמְדִינַת הַיָּם, אָמַרְתָּ לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא אִתְּכֶם, אֵין לִי אֶלָּא עִמָּהֶם מִמִּצְרַיִם, מִנַּיִן אֲפִלּוּ עִמָּהֶן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַרְתָּ אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֶאֱכֹל בִּזְבָחִים עַד שֶׁיָּבִיא לָאִשִּׁים קָרְבָּן.
תָּנוּ רַבָּנָן, גֵּר מְעֻכָּב לֶאֱכֹל בַּקָּדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא קָרְבָּן, הֵבִיא פְּרֵדָה אַחַת שַׁחֲרִית אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים לָעֶרֶב, כָּל הַקִּנִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה, וְכָאן שְׁתֵּיהֶן עוֹלוֹת, הֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַבְּהֵמָה יָצָא, [עוֹלָה וּשְׁלָמִים יָצָא], מִנְחָה וּשְׁלָמִים לֹא יָצָא. לֹא אָמְרוּ קֵן אֶלָּא לְהָקֵל. מַאי שְׁנָא מִנְחָה וּשְׁלָמִים דְּלֹא יָצָא, דִּכְתִיב ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף גֵּר עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אִם כֵּן חוֹבָתוֹ אַחַת מִן הַבְּהֵמָה לֹא תְּסַגִּי לֵיהּ בְּגַוֵיה, דְּהָא כְּתִיב כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה. אָמַר רַב פַּפָּא, יֵשׁ לוֹמַר לְעוֹלַת הָעוֹף מִתְרַבִּי, לְעוֹלַת בְּהֵמָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן, אִי הָכִי אֲפִלּוּ מִנְחָה נַמִּי, מִעֵט רַחֲמָנָא כֵּן. וְעוֹף הֵיכָא אִיתְרַבִּי, דְּתַנְיָא כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף הוּא עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹף, תַּלְמוּד לוֹמַר ״יַעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ ״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁכֻּלּוֹ לַה׳ הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ עוֹלַת הָעוֹף. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֲפִלּוּ מִנְחַת נְסָכִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כֵּן״. תַּנְיָא אִידָךְ יַעֲשֶׂה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳, שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל שֶׁעוֹלֶה לָאִשִּׁים, אֲפִלּוּ מִנְחָה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם מִינֵי דָּמִים, אַף הֵם מִינֵי דָּמִים, אִי מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף הֵם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם״ לָכֶם הִקַּשְׁתִּים וְלֹא לְקָרְבְּנוֹתֵיכֶם. רַבִּי אוֹמֵר כוּ׳ (כְּדִלְעֵיל) לְהָבִיא פְּרֵדָה אַחַת אִי אֶפְשָׁר וְכוּ׳, וְלֹא וְהָתַנְיָא (ויקרא א׳:י״ד-ט״ו) ״וְהִקְרִיבוֹ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) ״וְהִקְרִיב״ שׁוֹמֵעַ אֲנִי הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלַת הָעוֹף לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי פְּרֵידִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהִקְרִיבוֹ״, אֲפִלּוּ פְּרֵדָה אַחַת. חוֹבָה מִיהָא לֹא אַשְׁכְּחָן, וְהָא אִיכָּא יוֹלֶדֶת דְּאַתְיָא בֶן יוֹנָה אוֹ תוֹר לְחַטָּאת, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כֶּבֶשׂ בַּהֲדָהּ.
אֲמַר מַר, מָה אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִכְנְסוּ וְכוּ׳ בִּשְׁלָמָא מִילָה, דִּכְתִיב ״כִּי מוּלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיּוֹצְאִים״. אִי נַמִּי מֵהַכָא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ״וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ״. הַרְצָאַת דָּמִים״ דִּכְתִיב ״וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת״. אֶלָּא טְבִילוֹת מִנָלָן, דִּכְתִיב (שם כ״ד:ח׳) ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה (חֲצִי) [אֶת] הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם״, וְאֵין הַזָּאָה בְּלֹא טְבִילָה. אֶלָּא מֵעַתָּה הָאִידְנָא דְּלֵיכָּא קָרְבָּן לֹא נְקַבֵּל גֵּרִים, אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כְּתִיב.
כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה – לָמָּה נֶאֱמַר, שֶׁהָיָה בַּדִּין הוֹאִיל וּמָצִינוּ שֶׁחִלְּקָה תּוֹרָה אֶת קָרְבָּנוֹ, כֵּן תְּחַלֵּק אֶת נִסְכֵיהֶן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם שִׁשָּׁה לְפַר, וְאַרְבָּעָה לְאַיִל, וּשְׁלֹשָׁה לְכֶבֶשׂ, אַף הַגֵּרִים כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
וַאִי דַאכִ׳לֵ דַכַ׳לַ מַעַכֻּם אַוְ סַכַּןַ פִימַא בַּיְנַכֻּם עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם פַעַמִלַ קֻרבַּאנַא וַאַרַאדַ אַן יַכֻּוןַ מַקבּוּלַא מֻרַצִּ׳יַא לִלָּהִ פַכַּמַא תַּצנַעֻוןַ כַּדַ׳אךַּ יַצנַעֻ
ואיזה שהוא מסתנן שנכנס אתכם או התיישב בתוככם עם חלוף דורותכם, ולכן עשה קרבן, ורצה שיהיה מקובל ומרצה אל ה׳ וכך כמו שתעשו ככה הוא יעשה.
פס׳: וכי יגור אתכם גר –
אין לי אלא המתגייר שנתגייר כבר מנין. החכם הספרדי פי׳ שנתגייר כבר היינו לפני הדבור אותם גרים שיצאו ממצרים גם הם חייבין בקרבן. אולם הגר״א הגיה אין לי אלא שנתגייר המתגייר מנין פי׳ כי גם גר שנתגייר צריך להביא קרבן להתירו לאכול בקדשים עי׳ (כריתות ח׳ ט׳) גר מחוסר כפרה עד שיזרק עליו את הדם. וע״ש כל הדרשות האלו כמו שהם בספרי והכא:
אין לי אלא המתגייר. שנתגייר כבר מנין ת״ל או אשר בתוככם לדורותיכם. והיינו כל המתגייר צריך להביא קרבן:
תלמוד לומר או אשר בתוככם לדורותיכם.
ועשה אשה ריח ניחוח לה׳ כאשר תעשון כן יעשה –
רבי אומר מה ישראל וכו׳. (כריתות ט׳):
ר׳ אומר מה ישראל לא באו לברית אלא בשלש דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן אף הגרים כיוצא בהם. אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים. ת״ל יעשה אשה לה׳ שאין מביא אלא עולת העוף. פי׳ שאין צריך להביא שלמים. אבל אם הביא בהמה לשלמים מצוה מן המובחר:
שאין מביא אלא עולת עוף ד״א כאשר תעשון כן יעשה הגר את נסכיו. מה אתם ששה לפר וארבעה לאיל ושלש לכבש אף הגרים כיוצא בהם:
OR WHOSOEVER MAY BE AMONG YOU. Today.
According to Ibn Ezra, or whosoever may be among you, throughout your generations should be interpreted as: or whosoever be among you today or throughout your generations.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם – IF A STRANGER LIVES AS A FOREIGNER WITH YOU OR WHOEVER IS AMONG YOU THROUGHOUT YOUR GENERATIONS – The words are transposed, and “throughout your generations” is referring to “if a stranger lives among you.”
וכי יגור אתכם וגומ׳ – סרסהו:
בדומה בר״י בכור שור.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם – עכשיו,בדומה באבן עזרא.
או כי יגור – למחר. לדרתיכם – מכאן ולהבא.
פרשה זו נאמרה בתורה ונשנית בשביל שני דברים שנתחדשו בה מכנענים ומגרים.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם, "and if amongst you there sojourns a stranger, or whoever there may be amongst you throughout your generations, etc," this verse appears in a truncated form; it should be understood as if the Torah had written it as follows: "if a stranger who lives amongst you at the present, or at some time in the future, etc.;" from this verse we learn that this paragraph has been written in the Torah twice, and been repeated in order to add to it two details that had not previously been revealed to the people. (B'chor shor)
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדֹרֹתיכם ועשה אשה וגו׳ – הרצון בזה שהגר שיתגייר, או הגר שכבר נתגייר, יחוייבו במנחות ונסכים כמו הענין בישראל. והנה מזה המקום למדנו כי הגר בעת שיתגייר יקריב קרבן . ולפי שכבר מצאנו בישראל בעת שנכנסו תחת כנפי השכינה שהקריבו עולות ושלמים, כמו שנתבאר בפרשת ואלה המשפטים, למדנו מזה שהגר גם כן יחוייב בקרבן בעת הכנסו תחת כנפי השכינה. ולפי שכבר נאמר בכאן ׳ועשה אשה ריח ניחֹח לה׳ ׳, ואין שם קרבן שיהיה כולו אשה ריח ניחוח לה׳ זולת העולה, למדנו מזה שהגר מתחייב בעולה. ולפי שהעולה כבר תהיה מן העוף, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא, הנה יספיק לגר שיביא עולת העוף. וכבר יתבאר גם כן כי הגר יחוייב להביא קרבן ממה שראינו ממנהג התורה כאשר תרצה להעתיק האדם מלא־קדושה לקדושה, שתעשה זה בזה האופן; כמו שמצאנו בישראל כשקיבלו את התורה ונתקדשו בה שהקריבו; וכמו שמצאנו באהרן ובניו כשנכנסו לקדושת הכהונה; וכמו שמצאנו בלויים כשנכנסו לקדושת הלוייה. ולפי שכבר מצאנו בלויים שהקריבו חטאת ועולה, ובכהנים שהקריבו חטאת ועולה ושלמים, ובישראל שהקריבו עולות ושלמים, למדנו מזה שלא יחוייב בכמו זה הענין כי אם עולה, כי מה שנשתתפו בו אלו כולם הוא העולה, ולזה הוא מבואר שראוי שנדע שלא יתחייב הגר כי אם בעולה. ונלמד שהוא מחוייב בטבילה ממה שראינו גם כן בישראל בעת מתן תורה ובכהנים ובלויים. ונלמד שהוא מחוייב במילה ממה שנזכר בסוף פרשת לך לך; אלא שהמילה אינה מעכבת הגרות, כי כבר מצאנו שאפילו ישראל יתכן שיִמָּנעו מהמילה כאשר היתה שם סיבה, כמו שנזכר בספר יהושע שלא מלו העם היוצאים ממצרים. ועוד, שכבר מצאנו מה שהוא משותף באלו הדברים שזכרנו, הוא הטבילה והקרבן; ולזה הוא מבואר שהטבילה היא מעכבת, לא המילה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]
(14-15) התועלת השביעי הוא להודיע שהגר בהתגיירו ראוי שיקריב לה׳ עולה, כמו שביארנו. וכבר נתבאר במה שקדם התועלת המגיע מזה, והוא כי לא יעלה בדמיון האדם שיתהפך ענינו מִלא־קדושה לקדושה מזולת דבר גדול נרשם בנפש; ולזה הוצרך לגר ענין הטבילה והרצאת קרבן.
וכי יגור אתכם גר – בין שהוא אתכם היום:
או אשר בתוככם לדרתיכם – או כשיהיה בתוככם לדורות הבאים, והוא הגר צדק:
ועשה אשה – וירצה לעשות בנדבה או יעשה כמו שצויתי אתכם:
כאשר תעשו כן יעשה – אל תאמר שיהיה פטור מהנסכים כאשר היה קודם שנתגייר, לא יהיה כן, אלא כאשר תעשו הקרבנות עם הנסכים כן יעשה הגר מבלי חלוף כלל:
וכי יגור וגו׳ – ״האזרח״ שבפסוק הקודם ממעט את הנכרי לפחות מהבאת נסכים בפני עצמם. כאן נאמר שה״גר״, שהוא גר צדק (עיין שמות יב, מח ופירוש שם), לא נתמעט; שכן ה״גר״ נעשה שווה ל״אזרח״ – מי שנולד יהודי – לגבי החובה והרשות להביא נסכים.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם – כבר בארתי בהתו״ה אחרי (סי׳ ע״ה) שהיה לחז״ל הבדל בין הגר אתכם ובין הגר בתוככם, שהגר אתכם מציין שנתגייר מקרוב והגר בתוככם מציין שנתגייר מימים רבים, וז״ש שנתגייר מנין ר״ל שנתגייר כבר כי אתכם משמע שנתגייר מקרוב, ובא לומר שגם הגרים שנכנסו לברית בעת מ״ת היו צריכים להביא עולת העוף:
ועשה אשה וגו׳ לה׳ – פי׳ חז״ל שמלמד שגר הבא להתגייר אינו כשר לאכול בקדשים עד שיעשה אשה לה׳, אמנם לא פירש איזה אשה יעשה כי גם מנחה נקראת אשה שניתנה ע״ג האשה, לכן פי׳ כאשר תעשו כן יעשה, וישראל נכנסו לברית במילה וטבילה ובהרצאת דמים, וכן אשה של הגר צריך להיות מין הדמים, וז״ש ת״ל כן יעשה (כ״ג בגמ׳ כריתות ט׳ וכן הגיה הגר״א) אולם הלא הרצאת דמים של אבותינו היו עולה ושלמים ושניהם בהמה, כמ״ש ויעלו עולות ויזבחו זבחים (שמות כ״ד:ה׳) וכן נאמר שהגר ירצה בדם בהמה, ולמד ממ״ש הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו׳ ככם כגר יהיה, כי כניסת אבותינו בהרצאת דמים היה רק בדור המדבר אבל הדורות שאחריהם א״צ לזה כי כניסת האבות לברית חל על בניהם, ודעת חז״ל שכן גם בדורות הבאים יש זכר לזה מה שהיולדת צריכה טבילה והרצאת דמים ואז תכשר לקדשים, והרצאה זו תכניס גם הנולד כמו שבדור המדבר זרקו את הדם על האנשים והנשים ועי״כ נכנסו גם הטף בברית, ובזה ישוה הגר שאינו נכנס לברית ע״י אבותיו רק ע״י עצמו צריך להביא קן ודי בדם עופות ועז״א ככם כגר יהיה שאינו מציין שישוה במעשה שעשיתם בשעת מ״ת רק שישוה לכם במה שיש הרצאת דמים של עוף, שתביא היולדת ומועיל אל הנולד, וז״ש לכם הקשתיו במה שגם לדורות יש הרצאת דמים של עוף ורבי למד שהוא של עוף ממ״ש יעשה אשה לה׳ היינו דבר שכולו עולה לאשים ואין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה עורה לכהנים:
כאשר תעשו כן יעשה – כבר התבאר שאינו עושה ממש כפי שעשו שהם הביאו עולה ושלמים של בהמה, רק ר״ל שהגם שהגר יכול להביא עופות בכ״ז יוכל להביא גם עולת בהמה כמ״ש בכריתות (דף ח׳ ע״ב) וה״א אחר שאינו מביא רק החצי של קרבן אבותינו שהיה עולה ושלמים, כן כשמביא עולה לא יביא רק חצי הנסכים שלה, עז״א שכן יעשה, ובזה חוזר לדיני הנסכים שמהם מדבר בפ׳ זו, ומלמד שכמספר אשר תעשו כן יעשה ומוסיף כל האזרח יעשה ככה שאם מקריב נסכים נדבה לא יפחות מן השעור ומוסיף שגם הגר המתגייר ומביא עולת בהמה לא יפחות בנסכים מן השעור האמור:
או אשר בתוככם: שכבר נתגייר והוא ״בתוככם״ ועדיין לא הביא קרבן, יביא עתה קרבן.
לדורותיכם: אם יהיה כן. ולכאורה אינו מובן היאך אפשר שיהיה כבר ״בתוככם לדורותיכם״, והרי זה אינו אפשר אלא בזה הדור. אלא היינו דאיתא בכריתות (ט,א) דגר אע״ג שצריך להרצאת דמים, מ״מ אפשר לקבל גר בזמן הזה אע״ג דליכא קרבן, ולמדו בגמרא מדכתיב ״או אשר בתוככם לדורותיכם״. ולא מדכתיב ״לדורותיכם״ לחוד נפקא להו הא, שהרי מצינו כמה פעמים דכתיב ״לדורותיכם״ במצוה שאינה נוהגת אלא בזמן שבית המקדש קיים. אלא מדכתיב ׳לדורות׳ גבי ״אשר בתוככם״, וזה אי אפשר אלא באופן שקיבלו גרים בזמן שאין בהמ״ק קיים ואחר כך נבנה בהמ״ק. על זה כתיב ״לדורותיכם״ – שצריך הרצאת דמים, ממילא למדנו שמקבלין גרים בזמן הזה.
ועשה אשה וגו׳: מחויב לעשות, כמו שביארנו.
כאשר תעשו: בנסכים. כן יעשה: אע״ג שהוא קרבן חובה. עיין לעיל פסוק ג׳.
כאשר תעשו כן יעשה – תניא, יכול מדכתיב אשה ריח ניתח, כל שעולה לאישים אפילו מנחה, ת״ל כאשר תעשו כן יעשה, מה אתם מיני דמים אף הוא מיני דמים, אי מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים ת״ל ככם כגר, לכם הקשתיו ולא לקרבנותיכם, ומניין לרבות את העוף ת״ל אשה ריח ניחח לה׳, איזהו דבר שכולו לה׳ – הוי אומר זו עולת העוף.
ואף שגם עולת בהמה כולה כליל, אך הן עורה לכהנים. והנה באור דרשה זו ושבפסוק הבא [ככם כגר] כך הוא, כי ידוע שבשלשה דברים נכנסו אבותינו לברית עם הקב״ה, במילה וטבילה והרצאת דמים [ר״ל בזריקת דם קרבנות על המזבח], כי מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו [בפסח] ומל אותם משה, שמקודם בטלו כולם מילה במצרים [חוץ משבט לוי ועליהם נאמר ובריתך ינצורו] כנודע באגדות, וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם, וקרבן – שנאמר (ס״פ משפטים) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, וע״י כל ישראל הקריבו, ובאו פסוקים אלה להורות לנו דכל דינים אלו נוהגים לדורות לענין כשירצה עובד כוכבים להכנס לברית [במקומות שהותר ע״פ המלכות] ולהסתופף תחת השכינה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ומסמיך זה על הלשון שבפסוק הבא ככם כגר, מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן, ומהו קרבן הגר, עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה, ובזה״ז שאין קרבן צריך מילה וטבילה, וכשיבנה ביהמ״ק יביא קרבן.
(כריתות ט׳.)
(טו) הַקָּהָ֕ל חֻקָּ֥ה אַחַ֛ת לָכֶ֖ם וְלַגֵּ֣ר הַגָּ֑ר חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם כָּכֶ֛ם כַּגֵּ֥ר יִהְיֶ֖ה לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
For the assembly, there shall be one statute for you and for the stranger who lives as a foreigner, a statute forever throughout your generations: as you are, so shall the foreigner be before Hashem.
הקהל חוקה אחת לכם – לרבות שני כבשי עצרת לנסכים.
ולגר הגר – מכאן היה ר׳ אליעזר אומר גר שנתגייר צריך רבעת הקן ר׳ יהושע אומר אינו צריך שהיא תקלה לו.
גר – אלו הגרים, הגר – לרבות נשי הגרים.
חקה אחת לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני י״י – לרבות גר כאזרח לרצייה.
קְהָלָא קְיָמָא חַד לְכוֹן וּלְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן קְיָם עָלַם לְדָרֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן גִּיּוֹרָא יְהֵי קֳדָם יְיָ.
One congregation and one rite shall be for you and for the sojourners who sojourn; it is an everlasting statute; as you are, so shall the sojourner be before the Lord:
כפל כ״ף הדמיון
״כָּכֶם כַּגֵּר״. רש״י פירש: ״ככם כגר – כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית: כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית יג י) – כן ארץ מצרים״. לפי זה עדיפים נוסחי ״כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה״ – ״כְּוָתְכוֹן גִּיּוֹרָא יְהֵא״ [ולא: כְּוָתְכוֹן כְּגִיּוֹרָא יְהֵא], ולדעת ״באורי אונקלוס״ כך נכון כי ״על פי טהרת לשון ארמית נכון שתבוא כ״ף הדמיון רק באחד ולא בשניים״. וכן לדעתו, ״כַּגֵּר כָּאֶזְרָח״ (ויקרא כד טז) ״גִּיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא״ [ולא: כְּגִיּוֹרָא כְּיַצִּיבָא]. אבל יש טעם רב לנוסח ״כְּוָתְכוֹן כְּגִיּוֹרָא יְהֵא״ שכן באמצעותו נשמר שוויון הכפי״ן ״כָּכֶם כַּגֵּר״ שבכתוב. ודוגמתו ״כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה״ (בראשית מד יח) המתורגם ״אֲרֵי כְּפַרְעֹה כֵּין אַתְּ״, בהיפוך סדר התיבות כדי לשמור על כפל הכפי״ן, ואילו תרגם ״אֲרֵי אַתְּ כְּפַרְעֹה״ לא היה השוויון נשמר.
על כפל כ״ף הדמיון עמד רש״י בפירושו לפסוק ״כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה״ (קהלת יא ה) וכתב: ״כאשר אינך יודע, כעצמים בבטן המלאה – דברים הנסגרים והנעצמים בבטן שהיא מלאה ואף על פי שבולטת לחוץ. כאשר אינך יודע, הרי זה מקרא מסורס נדרש מסופו לראשו: כאשר אינך יודע דרך הרוח, כלומר ידיעו׳ שתי אלו שוות לא זו גלויה לך ולא זו גלויה לך. פעמים אתה סבור להכיר בעבים שיבא הרוח ואינו בא כאן כי עובר והולך לו אל ארץ אחרת. והרי לשון זה כמו כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (ישעיהו כד), כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר (ישעיהו כד ב). ופעמים שהוא משוה מוקדם למאוחר ופעמים שהוא משוה מאוחר למוקדם אף כאן למד ידיעת הרוח מידיעת הבטן כלומר אין לך לשמור את הרוח לראות בעבים״.
קהלא גזרת דאור[י]תיא
בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״דאור[י]תיא״) גם נוסח חילופי: ״אחוייה ח׳ ״.
לכון ולגיוריה דמתגיירין קיים עלםבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלם״) גם נוסח חילופי: ״דע׳ ״.
לדריכון כוותכון גיורהבגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״גיורה״) גם נוסח חילופי: ״כגייורייה״.
יהוי קדם י״י.
For the whole congregation there is one statute, for you and the sojourner who sojourneth; it is an everlasting statute for your generations; as with you, so shall it be with the sojourner before the Lord.
ככם כגר יהיה –
כשם שלא באו ישראל. עיין כריתות ט׳ ע״א.
כשם שלא באו ישראל לחסות בצל כנפי השכינה עד שהיו מולים ובטבילה ובקרבן, כן אין הגר נכנס תחת כנפי השכינה אלא במילה ובטבילה ובקרבן, וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב. צ״ל צריך שיפריש רובע לקינו, והוא שם בגמ׳ ת״ר גר בזמן הזה צריך שיפרוש רובע לקינו, וע״ש בפירש״י אבל אין זה לשון המשנה, וכן נשנה בר״ה ל״א ע״ב וע״ש בפירש״י.
וזו היא ששנינו במשנה גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפרוש מרוב, ומנין אנו למדים גמ׳ כריתות שם וע״ש.
ומנין אנו למדים שלא נכנסו ישראל תחת כנפי השכינה כי אם במילה ובטבילה ובקרבן. מילה דכתיב כי מולים היו וגו׳ (יהושע ה׳:ה׳), קרבן דכתיב ויבן מזבח תחת ההר וגו׳ (שמות כ״ד:ד׳), וכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו׳ (שמות כ״ד:ה׳). טבילה דכתיב ויקח משה את הדם וגו׳ (שמות כ״ד:ח׳), וגמירי דאין הזאה בלא טבילה, שנאמר והזה הטהור על הטמא וגו׳ (במדבר י״ט:י״ט).
הַקָּהָל – אֵין לִי אֶלָּא אֲנָשִׁים, נָשִׁים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם. וְלַגֵּר הַגָּר״, לְפִי שֶׁמַּעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים.
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם – שֶׁיִּנְהֹג הַדָּבָר לְדוֹרוֹת. כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳, לָמָּה נֶאֱמַר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ח:ל״ח) ״וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה׳ ״ אֵין לִי הַצִּיץ מְרַצֶּה אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, לַגֵּרִים מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה׳ ״. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר, בָּא הַכָּתוּב וְהִשְׁוָה הַגֵּר לָאֶזְרָח בְּכָל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם – לְרַבּוֹת שְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת. לַגֵּר הַגָּר מִכָּאן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר צָרִיךְ (רְבִיעִית הַקֵּן) [לְהַפְרִישׁ רֹבַע לְקִנּוֹ]. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהִיא תַּקָּלָה לוֹ. גֵּר אֵלּוּ הַגֵּרִים, הַגֵּר לְרַבּוֹת נְשֵׁי הַגֵּרִים.
יַא אִיהַא אַלגַוְקֻ רַסםֹ וַאחִדֹ לַכֻּם וַלִלגַ׳רִיבִּ אלדַּאכִ׳לִ רַסם אַלדַּהרִ עַלַי׳ מַרִּ אַגיַאלִכֻּם כַּמַא אַןַ אלגַ׳רִיבַּ מִת׳לֻכֻּם בַּיְןַ יַדַיִ אַללָּהִ
הוי כל אחד מן הקהל! חק אחד, לכם ולמי שהו לא מבני המקום שהסתנן, חק לעולמי עד עם חלוף דורותכם, ועוד כי האיש שלא מבני המקום הוא כמוכם, לפני ה׳.
הקהל חקה אחת – הה״א הזאת לקריאה והיא נדירת המציאות במובן זה, כמו ״הדור אתם ראו דבר ה׳ ״ (ירמיהו ב׳:ל״א); ״האמור בית יעקב״ (מיכה ב׳:ז׳); ״האשה המנאפת״ (יחזקאל ט״ז:ל״ב); ״היושבת בגנים״ (שיר השירים ח׳:י״ג). ומי שלא יאבה להיות זה לקריאה, אינו יודע מובן דברי הראשונים בסדור קריאת התורה: ״הכל יתגדל״. ואמרו אנשים כי הם רוצים לומר ״על כל יתגדל״ וכדומה בפנים שאינם נכונים; ורק הה״א לקריאה, והמובן שהוא קורא לקהל ואומר להם כי שם ה׳ יתגדל; הלא תראה לאמרם: ״הכל תנו עוז לאלהים״ וזה ברור למי שרואה.
ולה״א מובנים רבים, אזכיר לך כמה מהם בדרך הקיצור: והה״א תהיה רבה לשאלה, ויבואו אחריה מהאותיות הרפות והדגושות, כפי שהוא ידוע. וממנה שהוא מיוחס לה׳ ללא שאלה, כי לא יתכן בו יתברך כמו אמרו ״המן העץ״ (בראשית ג׳:י״א). ובאה בזולתה, וגם היא ללא שאלה, כמו דברי משה ע״ה: ״המן הסלע הזה״ (במדבר כ׳:י׳). והיא נופלת, ויוכיח מקומה עליה, ככתוב ״הובישו כי תועבה עשו״ (ירמיהו ו׳:ט״ו). ותהיה לידיעה והיא רבה במובן זה; ותהיה במובן ׳אשר׳ כמו ״העיר ההוללה״ (יחזקאל כ״ו:י״ז); ״ההקדיש שמואל הרואה״ (דברי הימים א כ״ו:כ״ח); ותהיה להערה כמו ״הקבר איש האלהים״ (מלכים ב כ״ג:י״ז), ״האם אין עזרתי בי״ (איוב ו׳:י״ג), ועוד ממה שהוא כתוב בספרי הדקדוק.
ואני יודע כי ה״א ״המסוכן תרומה״ (ישעיהו מ׳:כ׳) והא ״הפסל״ (ישעיהו מ׳:י״ט) לפי דעת אבן ג׳קטילה לשאלה. אמר כי זה מיוחס לכתוב ״ואל מי תדמיון״ (ישעיהו מ׳:י״ח). ואלה דברי הבל, כי לא יתאים בו מלבד החיווי, ותהיינה הה״אים לידיעה, כי כאשר שלל את הדמיון, חזר לתיאור הפסילים והאלילים זולת ה׳ ותאר אותם, ואמר כי אין בהם מה שידמה לו, כי הנעבד זולתו מוכרח להיות מאחד הצלמים המותכים ככתוב ״ורתוקות כסף צורף״ (ישעיהו מ׳:י״ט). וחזר אל שלילת הדמיון ותאר אח״כ את הגרמים העיונים ואמר ״שאו מרום עיניכם וראו (ישעיהו מ׳:כ״ו) כאלו {אמר} אם היו אלה ברואים ערוכים ע״י כל יכל יודע אז לו מגיעה העבודה, וככתוב במקום אחר ״כי מי בשחק יערך לה׳ ״ (תהלים פ״ט:ז׳). והוסיף כאן את המלאכים שלא ילך ההולך להגדלתם ויעבוד אותם. זהו פירוש הפרשה, לא מה שהלך אליו מהפגור הנתעב.
ככם כגר – כמותכם כן גר, וכן דרך לשון עברית: כגן י״י כארץ מצרים (בראשית י״ג:י׳) – כן ארץ מצרים, כמוני כמוך כעמי כעמך (מלכים א כ״ב:ד׳).
ככם כגר – means, AS YOU ARE SO IS THE STRANGER ("you and the stranger shall be alike"). Thus (the use of the prefix כ with each of two things or persons stated to be exactly alike) is the Hebrew idiom to express complete similarity. Examples are: "As (כ) the garden of Hashem so (כ) is the land of Egypt" (Bereshit 13:10); "As (כ) I am so (כ) are you; as (כ) my people is so (כ) is your people" (Melakhim I 22:4).
פס׳: הקהל חוקה אחת – אין לי אלא אנשים. נשים מנין
ת״ל הקהל חוקה אחת לכם. ממלת הקהל מרבה נשים כמו דכתיב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ודרשינן שלא ישא ממזר בת ישראל הרי הקהל הוא ג״כ נשים (ז״א):
תלמוד לומר הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר בכל מקום שמעשה בישראל. עיין לעיל בפ׳ נשא בפיסקא כה תברכו:
בכל מקום שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.
חקת עולם לדורותיכם – שינהוג הדבר לדורות.
ככם כגר יהיה לפני ה׳ –
להביא הציץ שמרצה על ישראל שנאמר והיה על מצחו לזכרון לפני ה׳ כצ״ל ודורש בציץ כתיב לפני ה׳ וכן הכא כתיב כגר יהיה לפני ה׳ שהציץ מרצה על הגרים והוא כעין ג״ש:
להביא הציץ שמרצה על ישראל שנאמר (והיה לכם לזכרון). כך מרצה על הגרים:
הקהל – יש אומרים: כי זה הה״א הוא לקריאה.
ולפי דעתי: שאין סימן קריאה בלשון הקדש, והעד: הארבעה,
כלומר: ארבעת הפסוקים שיש בהם כפילות קריאת השם, שאחד מהם מובא כאן. שלושת האחרים הם: בראשית כ״ב:י״א, בראשית מ״ו:ב׳, שמואל א ג׳:י׳.
והאחד מהן, משה משה (שמות ג׳:ד׳). רק זה הה״א ה״א הדעת, וסימן הקריאה איננו [בכל המקרא, כי לא ימצא בלשון הקדש, כי אם בלשון חכמים,בכ״י פריס 177 נוסף כאן: ״אי על פי״, וצ״ע בפירושו. בכ״י לוצקי 827: ״אע״ג״. המלים חסרות בכ״י פרנקפורט 150.
״אי שמים״כן בבבלי ר״ה ובכ״י פרנקפורט 150. בכ״י פריס 177 וכ״י לוצקי 827: אי שתים.
בראש השנה (בבלי ר״ה י״ט.).]
ככם כגר – כבר ביארתי משפט הכפי״ן בהתחברם.
AS FOR THE CONGREGATION. Some say that the heh prefixed to the word kahal (congregation) is the sign of the vocative.
According to this interpretation our verse reads: O congregation (ha-kahal), there shall be one statute both for you, and for the stranger.
However, I believe that there is no vocative letter in the holy tongue. The four instancesWhere a common noun is repeated. They are: Moses, Moses (Ex. 3:4); Abraham, Abraham (Gen. 22:11); Jacob, Jacob (Gen. 46:2); Samuel, Samuel (I Sam. 3:1).
are proof of this.That there is no vocative heh, otherwise why repeat the common noun.
One of them is Moses, Moses.Ex. 3:4. Ibn Ezra probably quotes Moses, Moses as an example because he is expounding the Book of Numbers, and Moses is the central human character.
On the contrary, this hehThe heh prefixed to kahal.
is the sign of the definite object.Thus the meaning of ha-kahal is, the congregation.
It is not a sign of the vocative.
AS YE ARE, SO SHALL THE STRANGER BE. I have already explained the rule governing two kafs joined together.
According to Ibn Ezra when two kafs are affixed to two words following each other it indicates an abridged clause. Thus our verse, which states ka-khem ka-ger (as you are, so shall the stranger be) is to be interpreted: as you are, so shall the stranger be; as the stranger is, so shall you be. See Ibn Ezra on Gen. 44:18 (Vol. 1, p. 396).
ככם כגר – פרש״י כמותכם כן גר וכן דרך לשו׳ עברי׳ כגון כגן ה׳ כארץ מצרים כעמי כעמך עכ״ל כבר פי׳ הענין בסוף פר׳ לך לך.
הקהל חֻקָּה אחת לכם ולגר הגר וגו׳ – למדנו מזה שהגר לא יתכן שיתגייר לקיים קצת מצוות התורה לבד, אבל ראוי שיקיימם כולם כשיתגייר. וזה, כי התורה הוא נימוס אחד שלם מכוון לתכלית אחד, אי אפשר בו התוספת והגרעון, ולזה לא יתכן שיקובל קצת הנימוס ההוא לבד. ולפי שאמר: לכם ולגר הגר, למדנו שהוא מדבר בגר בעת היותו מתגייר, כי זה הלשון מסכים אל מה שאמר תחילה: ׳וכי יגור אתכם גר׳ (פסוק יד). ואמר: ככם כגר יהיה לפני ה׳ – רוצה לומר במה שהוא מהקרבנות לפני ה׳, והוא העולה, כי השלמים אינם לפני ה׳ כי אם מה שהוא מהם כליל לאישים.
כמוני כמוך. [נחלת יעקב] הוצרך להאריך להביא ראיות ולפרש הראיי׳ לפי שעל הרוב השני כפי״ן הן באין להשוואת שני הדברים יחד ולא להשוואת דבר אחד לחבירו בלבד משא״כ כאן שפירושו כמותכם אבל אי אפשר לפרש איפכא כגר כן אתם לכן הביא ראי׳ מפסוק כגן ה׳ כארץ מצרים שפי׳ כן ארץ מצרים, והתם נמי אי אפשר לפרש איפכא כארץ מצרים כן גן ה׳ דהא ודאי גן ה׳ מעולה מארץ מצרים, וכן נמי כמוני כמוך דיהושפט ויהורם אין לפרש איפכא ואפ״ה כתיב שני כפי״ן:
Like me, like you. (Nachalas Yaakov) Rashi had to expand upon and bring proofs to his explanation because normally the two kafs would come to equate the two things together, not merely to equate one to the other. This is not so here where Rashi explains that they will be like you, but it is not possible to explain the other way, that you shall be like the proselyte. Thus he brings a proof from the verse "Like Hashem's garden, like the land of Egypt" which means that so is the land of Egypt. There too, it is impossible to explain the other way — "like the land of Egypt so too is the land of the garden of Hashem" because the garden of Hashem is certainly greater than the land of Egypt. Similarly with "like me, like you" regarding Yehoshafat and Yehoram one cannot explain the other way around and nonetheless Scripture writes it with two kafs.
הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חוקת עולם לדורותיכם ככם כגר יהיה לפני ה׳ – ידוע כי גר הנספח על בית יעקב בשכבר הימים באים הכל נשכח ויגיעו הימים אשר יתחברו לאחדים ויתקרבו הבנים זרעם עד שיאבד בהם שם גר. לא כן אם מתחלה כאשר בא לדתנו נתיחד עמו באיזה הפרש והיכר כי אז בהפך יחלק לבם ותמיד יתחלקו ביעקב ויפוצו בישראל והם וזרעם אחריהם כל רואיהם יכירום בשם גרים. וזאת תורת החטאת בימינו אלה בקרב ישראל {יג} בבוא קהל המגורש ממלכות כאחינו הבאים מארץ שפנייאה לאיטליאה יקראום בשם פרטי והתושבים בשם פרטי בתפילות משונות ומנהגים נפרדים עד כי זה נסבה לשנאת חנם ביניהם וזאת תורת הקנאות עד עלות חמת המציק לאין מרפא כאלו קהל אחד אינו מזרע קדש שארית ישראל כדמותם בצלמם. ואלו בראשית נתערבו בשם אחד ותורה אחת ושפה אחת לכלם היו שבים לעת עתה קהל אחד והיינו לעם אחד. לכן בא הכתוב הזה והזהירנו לאמר הקהל עשו חקה אחת לכם ולגר הגר. ואם תאבו שזה יהיה חקת עולם לדורותיכם ושזרעכם אחריכם יתערבו וקרב אותם אחד אל אחד צריך שככם כגר יהיה לפני ה׳ ולא תתפללו תפילות שונות אל מול פני ה׳. הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:
ראיתי בני עליה ואינם מועטים כל אוכל תתאב נפשם לחשוב מחשבות ונפשם בדעה תתמוגג יחוגו ויניעו במהות נפש האדם העולה היא למעלה תעו במדבר החקירות רעבים גם צמאים ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם צללו במים האדירים האלה ירדו במצולות מים עמוקים עצה בלב איש והעלו חרס בידם. עד כי רבים שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם להניח הדרוש לנסתרות לה׳ אלהינו.
{יד} אמנם המחנה הנשאר לפליטה כזאת וכל מברחיו בכל אגפיו לא יועילו ולא יצילו שגגת הדמיון ודעת האדם רבה עליו לחקור ולהתבונן במה שבתוכו ובקרבו. ואם נפליגהו בדברים לא תתיישב בשכלו האמונה שיש עצור בעצמותיו דבר בלתי נפסד יתקיים אחר הפסד הגוף בלתי הודיענו אליו מה תארו ואיככה הקיום ההוא יעמוד ואופן הדרכתו ולא ישיגוהו החושים? וכשנאמר שהנפש רוחנית וחלק אלוה ממעל כלם דברים טובים דברים ניחומים אולם לא יספיקו לרוות הצמא ותאות לב הדורש והחוקר אלא יפרשו הדבר העמוק בעמוק ממנו וזה יהיה סיבה שרבים מעמי הארץ מתייחדים לקצץ בנטיעות האמונה ויגזרו אומר שאין לנפש העמדה אחרי הפרדה ממנו ותמות ותכלה במות הגוף. והטעם {טו} שלא ידע ולא ישכיל האדם דבר שאינו תחת החוש. וכשלא ניישבנו בדבר הראוי לו כפי מדת שכל האנושי לא יאמין בדבר ויסתער ויתעוות אל דבר שאינו ראוי וישר. ואם נרצה לטנף וללכלך דעתנו {טז} במאמרי הפילוסופים המגונים ובלתי ראויים אל האמת כאשר נגענו קצת בספר בראשית אי אפשר שנקבל אחריהם אופן השארות הנפש. הם אמרו בתוך קהל עדת הנחותיהם דברים אם נאמינם לאמיתים ישרישו בלבבנו דעות רעות וחטאות לא בנקל נסירם בהפכיהם. וזהו הרוע וההפסד אשר אמר קרטיזיאו״ס ישתרש בשכל הלומד בתחילת למודו יהיה קשה להכניס בו דבר יתנגד אליהם. כיוצא בדבר קיימו וקבלו אריסט״ו והנמשכים אחריו גם מפילוסופי בני עמנו שהגשמים כלם מחוברים מחומר וצורה ונשתקע הדבר במוחם עד שגזרו שהמאמין בהפך כאלו לא יאמין בנצחיות הנפש. והסתכל אתה המעיין נקי כפים ובר לבב אוהב החקירה האמיתית ולא החוקר. איך נכשלו ונכסלו השלמים האלה בזמניהם ואיך יצוייר בשכל איש מבין מדעתו {יז} שהנפש כי תהיה צורת הגוף והצורה אינו אלא הכנה אל החומר כידוע בדבריהם תוכל דרך טבע ואף נגד הטבע להתקיים לבדה בלי החומר לפי סברותיהם אם ימצא שמה דבר מתנגד לעצמו? ומן הדברים שהאמינו הפילוסופים בעקשותם שלא יופעלו אף על ידי הסבה הראשונה. שהצורה תהיה בזמן אחד הכנה ונשוא דברים הפכיים זה לזה לא יסבלם השכל. ומה שיאמרו לאמר {יח} שהדבר הרוחני אינו מתפשט כי המתפשט מקבל חלוקה והמקבל חלוקה נפסד ולכן נפש האדם היא כלה בכל וכלה בכל חלק מהגוף מאמרים סותרים! וידוע שמי שאין לו התפשטות לא יסגר במקום אשר ציירוהו שטת פנימי של גוף הסובב הניצב בריוח אם כן הנפש לא תתייצב בו? ומאליהם נוקשו ונלכדו בתשובתם לשואל לאן תלך הנשמה הנתונה ביד או ברגל כשיחתכוה שיאמינו בעת ההיא חזרתה לאחור והתקצרותה בפנים אל כלל הגוף ואם כן כבר יודו שיש לה התפשטות אל היד ואל הרגל וכיוצא מן האיברי׳ ושתשב במקו׳? ובאלו יבלבלו דעת ושכל השומעי׳ ומכח המבוכות וסתירת החקירות שכל אנוש ובינת נבוניו תסתתר וישוב לכפור בהשארת הרוח אחר המות. לכן שעפי ישיבוני אגזור אומר ויקם לי לנתוץ ולהאביד דברי החוקרים האלה בנפשותם. הנה מקום אתי אחשבה לדעת עמל והדברים אשר דברו והנה הכל הבל ורעות רוח. ואמלטה אני לבדי להגיד לך הרשום בכתב אמת כדברי מאמרי המחקר החדש הצענו קצתם בפרשת בראשית ונח. על פי התורה אשר יורוך תפתה וגם תוכל לפחות להשקיט מורשי רעיוניך וינוחו סרעפי מחשבותיך בסדר מדריגת אמונת אלהים חיים ונפשך בטוב תלין. צאו וחשבו לכו בנים שמעו לי כאשר הודענו שיהיו כל הגופים מחוברים מן העצמים הדקים הנזכרים {יט} ושבכל גשם וגשם שם הי״ת נפש מיוחדת כאיכות הגשם אשר נופחה באפיו וזאת תהיה ג״כ רותספיריי דקה מן הדקה ומתנועעת במעלות הראויות ותהיה לה התפשטות וצורה מן הצורות כתמונת הגוף אשר תכנס בו וכולנה במעלות זו למעלה מזו ונפש האדם יותר נכבדת דקה ומתנועעת מכולנה תהיה יצירתה משנים קדמוניות ונכנסת בגוף הנולד בעת החיבור כדברי החכמה הנעלמת או תהיה ניצוץ נשמת אביו ואמו כדברי קצת כאשר נתרחק מדברי החוקרים שהעצם הנצחי ראוי להיות בלתי מתפשט וכו׳. ותגזור אומר {כ} שהדבר להיות רוחני די לו שלא יהי׳ לדקותו דבר בגשמים הנפסדים תחת השמש שיתנגד אליו ושיוכל להתפעל ממנו יתברר לך הכל כצאת השמש בגבורתו אשים לך משל בדברים שתחת החוש ואם לא כדמיון הדבר בהחלט. הנה תראה היבשה לא תוכל לפעול במים היטב לדקותם ותנועתם יותר ממנה ולא המים באויר אלא בהפך האויר יפעול במים והמים בארץ והטעם כי לא יוכל להתפעל הדק מן העב ממנו. ככה עצמות הנפשות נברא באופן יותר נפלא בדקות האפשרי לא יזיזון אותו כל גשמי הדברים שתחת השמש אם לא דבר הדק ממנו. ובהפרדם מן הגופים ככה יעמדו בתמונתם בצלמם ולא יעכבום מונעים. ויכנסו בחורי כל גשם ויעברו בין בתריו ללכת אל אשר יהיה עליהם רוח ה׳ ורצונו לקבל שכר ועונש על מעשיהם ויתאמת בזה אצלך שקר וכזב המאמרים במחקר הישן ושיוכל דבר רוחני להיות מתפשט ושיהיה לו חלקים ועם כל זה לא יפסד בהפסד הגוף. ושכלך יהי׳ שקט ושאנן כאשר תוכל לצייר הדבר ולא יבהילוך הפכיים ודברים לא יקבלום הדעת המחשבה והדמיון. ועל ככה לא יפלא ממך ולא יתעלם {כא} איך יוכל הי״ת לדון נפש אנוש באש או בדבר כיוצא בו שאין המנע מה׳ דבר שיוכל לברוא עצם דק עוד יותר מהנפש ראוי לפעול בה להחריבה לשורפה ולהתר אגודתה. וזהו אמרם ז״ל גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן. ולא יתרחק שבריאה יברא ה׳ להכות ולייסר הנשמה ותהי׳ דבר יותר זך ודק ואלו הם מלאכי אף וחימה שניתן להם יכולת ליגע בעצמותה לדקותם להשחית ולכלה. ונרחיב הביאור בעניינם בפ׳ האזינו בס״ד. וזהו רצון הכרת הנאמר בתורה וכאשר נכפל הכרת תכרת הנפש ההיא פירשו בו תכרת לעולם הבא. שכבר אפשר {כב} שעונותיו ילכדונו את הרשע ויוכלו להגשים ולהעבה נפשו באופן שרבים יפגעו בה. ובהפך איש הישר צדקותיו יצללו רוחו הדק היטב יותר ממה שהיה בלא יוכלו יגעו בו גם הרוחות הדקים עד שובו לדמות מלאכי עליון בענין שנפשות הישרים והתמימים יקנו תנועה על תנועתם. וזה מאמר חז״ל במליצה נוראה ונשגבה ת״ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. והחטאים בנפשותם יגשימוה יותר. וזה רצון הכתוב (משלי ו׳) משחית נפשו הוא יעשנה. על כן אמר תכרת הנפש ההיא והטעם כי עונה בה והפשע מלכלך ומעבה עצמות וחומר הנשמה. אלה הדברים יישירו הלבבות ישקיטו ויניחו מחשבות האנשים יעירו ויעוררו המזימות להבין ולהשכיל כל הנאמר בדברי הנפש. ונדע גם כן אם כל הנפשות דומות ושוות תהיינה מדוע ילד יולד לפעמים גבן או דק חיגר או פסח וכדומה? {כג} אם לא שנפשו כך היא בעלת מום בדמות הגוף אשר תסגר בו. וכל זה בדין ומשפט כאשר תוכל בנקל לצייר בשכלך. ואמנם אחריש אתאפק מלהעלות על ספר ובדיו דברים רבים כהמה שלא אהיה גרמא בנזיקין למשאילים בדמיונם. כי ישרים דרכי ה׳ ופושעים יכשלו בם. ומה שכתבתי למבינים די וכבוד אלהים הסתר דבר:
הקהל – הה״א היא לקריאה, כמו הדור אתם ראו (ירמיה ב׳ ל״א), כלומר לכם, הקהל. יהיה חקה אחת, ולא שתי חקות, ומאחר שהגר גם הוא בכלל הקהל שהרי נתגייר, תהיה חקה אחת לו ולכם:
לפני ה׳ – בעיני ה׳:
לפני ה׳ – איננו כמו בעיני ה׳ (כדעת רמבמ״ן), וכאן אינו מוסיף זכות או קולא לגר או גדולה, אלא אומר שהוא חייב לפני ה׳ בכל מה שאתם חייבים בו, וזה אמנם כדי שהגרים לא יביאו לא״י מנהגיהם בעבודת אלהיהם. יש לתמוה על רש״י ז״ל שהביא כאן פסוק כגן ה׳ כארץ מצרים {בראשית י״ג:י׳} והוא איננו דומה כלל לעניננו, כי שם יש נושא שלישי והוא ככר הירדן שהיה דומה לגן ה׳ ולארץ מצרים, וכאן הנושאים אינם רק שנים....
כך בדפוס ראשון. בדפוס שני נוסף כאן: ככם כגר.
ואולי אחרים הוסיפו הפסוק ההוא ברש״י.
before the Lord. This is not equivalent to “in the eyes of the Lord” (as was Mendelssohn’s view). Here, no extra merit, leniency, or status is conferred on the foreigner; rather, it says that the foreigner is obligated “before the Lord” in all the ways in which you are obligated. This, indeed, is intended to avoid having foreigners introduce into the land of Israel their customs regarding the worship of their gods.
It is surprising that Rashi, of blessed memory, cited here the phrase ke-gan YHVH ke-erets Mitsrayim (“like the Garden of the Lord, like the land of Egypt,” Gen. 13:10) [as a parallel usage to the phrase in this verse, kakhem ka-ger (“both you and the foreigner”)], for that phrase does not at all resemble the phrase at issue here. In the case of the former phrase, it is preceded by a third subject, kikkar ha-Yarden (“the plain of the Jordan”), which the verse compares both to the gan YHVH and to erets Mitsrayim [and thus the phrase should not be construed to mean “both the garden of the Lord and the land of Egypt alike”], while here there are only two subjects [that are compared with each other, and so the phrase is to be construed as “both you and the foreigner alike”]. Perhaps others [mistakenly] added a reference to that verse into Rashi’s comment.
הקהל – כמו ״מעיני הקהל״ (ויקרא ד, יג; עיין פירוש שם) – מתייחס אולי לסנהדרין הגדולה, שבידיה מופקדת הנהגת כלל האומה. אולם מהגמרא בקידושין (עג.) נראה שהכוונה לכלל עם ישראל, כדוגמת ״בקהל ה׳ ״ (דברים כג, ג).
חקה אחת וגו׳ – אותן הזכויות; למה שאתם זכאים גם הוא זכאי, ומה שמגיע לכם בדין מגיע גם לו (עיין פירוש, בראשית מז, כב).
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – כדרך שהושוו כאן לגבי הקרבנות, כך הושוו מכל הבחינות לפני ה׳ – הווי אומר, בכל יחסי האדם אל ה׳, ויחסי ה׳ אל האדם.
ולבסוף:
הקהל חקה אחת לכם ולגר – הנה למעלה ריבה נשים לענין נסכים ממ״ש והקריב המקריב. אולם עדיין י״ל שנשים גיורות דינם משונה כי הם אין מילה נוהג בם, והגר הוא שם זכר ומנין שכן הדין גבי גיורת, ולמד ממ״ש חקה אחת יהיה לכם ולגר ובישראל אין הבדל בין אנשים ונשים וה״ה גבי גרים, וכבר בארתי בהתו״ה ויקרא (סי׳ קצא), שבהרבה מצות התורה פרטה בפירוש שנוהג גם בגרים ובהרבה מצות לא פרטה זאת, ובארתי שם באורך שכ״מ דכתיב בני ישראל צריך רבוי מיוחד לרבות גרים, וז״ש לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים ושם בארתי בפרטות עיי״ש, ומ״ש לדורותיכם מלמד שינהיג הדבר לדורות ובארו זה בגמ׳ כריתות (דף ט) משום דיש לטעות דהאידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, ובארתי זה באורך בפ׳ קדושים (סי׳ קא) עיי״ש:
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – זה מיותר לגמרי, ופי׳ חז״ל משום דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וכ״מ דכתיב בני ישראל מוציא גרים וה״א שעל קדשי גרים אין הציץ מרצה, לכן למד ככם כגר יהיה לפני ה׳ ר״ל בענין מ״ש לרצון להם לפני ה׳ שהציץ שעליו שם הויה מרצה בזה דומה הגר לאזרח וכמ״ש ג״כ בספרא (ויקרא סי׳ לב). ומ״ש תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר בא ללמד שבכל המקומות שאין כתוב בני ישראל שוה הגר לאזרח, והתבאר זה באורך ויקרא (סי׳ קצא) עיי״ש:
ולגר הגר – גר תושב (עיין מה שכתבתי על זה בפרשת אחרי מות); וכן דעת שד״ל שנוסיף בתרגומו שכל דקדוקי חוקות אלה בענין הקרבנות היו להרחיק ממשכן ה׳ כל תועבות הגוים השורפים בניהם באש והמפקירים בנותם לכבוד אליליהם וקרוב לזה כתב גם כן במשתדל.
ככם כגר יהיה לפני ה׳ – פירוש לפני ה׳ שוה הגר אל הישראל לגמרי, משא״כ לכם אינו שוה גר לישראל, כי אין ממנין שום דיין וממונה אלא מקרב אחיך, ורק תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כי התורה ומשפט אחד. ודו״ק.
הקהל חקה אחת – ת״ר, גר נושא ממזרת, דברי ר׳ יוסי, מאי טעמא, אע״פ דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, חקה אחת הפסיק הענין.
באור הענין, כי באיסור ממזר כתיב (פ׳ תצא) לא יבא בקהל, ולפי״ז אם קהל גרים איקרי קהל אסור גם לגר לישא ממזרת ואם לא איקרי קהל מותר, ולכן מבואר בגמרא דר׳ יהודה ס״ל דאסור בממזרת מדכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר, ומשמע ליה דהקהל קאי על ולגר הגר, ומבואר דגם קיבוץ גרים אקרי קהל, אבל ר׳ יוסי ס״ל דהקהל קאי רק על ישראל, משום דחקה אחת הפסיק הענין, ונראה באור דבריו, דאי ס״ד דגם קהל גרים איקרי קהל הו״ל למכתב חקה אחת לכם הקהל והגר, ומדכתיב להיפך ש״מ דרק קהל ישראל איקרי קהל. והנה קיי״ל כר׳ יוסי ולכן קבענו בפנים כדעתו, וכתבו הפוסקים דרק מצד ממזרת אין איסור, אבל מ״מ אסור להרבות ממזרים, משום דבניו הם ממזרים, ויתבאר לפנינו אי״ה זה לפנינו בפ׳ תצא.
(קדושין ע״ג:)
ככם כגר – תניא, רבי אומר, ככם כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא באלה, אלא מעתה, האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים, אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא וכי יגור אתכם אשר בתוככם לדורותיכם.
כבר בארנו ענין דרשה זו לעיל בפסוק הקודם אות כ״ח, יעו״ש.
(כריתות ט׳.)