ויהי בהעלות וגומר. ספר הכתוב שכאשר העלה השם יתברך את אליהו לשמים בסערה היה ענינו בזה האופן, והוא כי ראשונה הלכו אליהו ואלישע מן הגלגל.

ואמר אליהו אל אלישע שישאר שמה בגלגל כי השם שלחו עד בית אל, והשיבו אלישע בשבועה שלא יעזבהו, והלך עמו עד בית אל.

ושם יצאו בני הנביאים, שהם התלמידים שהיו מכינים עצמם להתנבא, והיו פרושים ונזירים מיוחדים לעבודת הגבוה, ואמרו בסוד אל אלישע הידעת כי היום הזה ה׳ לוקח את אדונך מעל ראשך? רצה לומר שיקח את אדוניו שהיה עטרת ראשו, והוא השיבם גם אני ידעתי החשו, רוצה לומר גם כן ידעתי אני זה שתוקו ואל תדברו עוד בדבר הזה, כי היה מחריש לראות מה יעשה אליהו בלקיחתו, ויהיה לפי זה החשו צווי, או יהיה פירוש החשו שהם שתקו והחשו ולא דברו לו עוד:

ובהיותם בבית אל אמר אליהו אל אלישע שהשם שלחו אל יריחו ושישאר הוא שם בבית אל, ואלישע השיבו כבראשונה שלא יפרד ממנו והלכו אל יריחו.

ובני הנביאים אשר שם אמרו גם כן אל אלישע מלקיחת אליהו, והוא השיבם כאשר לראשונה.

והלכו אליהו ואלישע אל הירדן ויקח אליהו את אדרתו ויגלום, רצה לומר שכרך אדרתו והכה בה את המים ויחצו המים ויעברו שניהם בחרבה.

ובעברם אמר אליהו אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ושאל אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.

(י-יא) והוא השיבו הקשית לשאול וגומר, ובהיותם הולכים מדברים בזה, ראה רכב אש וסוסי אשר שהפרידו בין שניהם ועלה אליהו בסער׳ השמימ׳.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

ואלישע היה מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ונפלה אדרת אליהו מעליו ולקח אות׳ אלישע, וזה פשט הספו׳ ומובנו הראשון:

וראיתי אני לדרוש ולחקור בענין הזה שנים עשר דברים, מהם העירותי עליהם בשאלות הפרשה ומהם אעיר עתה. האחד מי הגיד אל בני הנביאים כלם אשר בבית אל ואשר ביריחו שיהי׳ נלקח אליהו ביום ההוא? ואם בא אליהם זה בנבואה איך השיגוה כלם? ואין סגנון אחד עולה לשני נביאים, כל שכן אל מאה בבת אחת, ומה היה התועלת והצורך בהתודעות ההוא אליהם? השני אם הם היו יודעים לקיחת אליהו ועלותו בסערה השמימה כמו שיראה מדבריהם, איך אחרי כן היו חושבים שרוח השם נשאו במקרה ושישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות ושלחו אנשים לבקשו? והנה היה זה אם כן סותר למה שאמרו בראשונה. השלישי מה ראה אליהו קודם לקיחתו ללכת אל הגלגל ואל בית אל ואל יריחו? ואם אמרנו שצוהו השם על זה, אשאלך ומה היה הצורך בצווי ההוא ובהליכתו שמה? ואם עשאו ללא תכלית, מה ראה כותב הספר להודיע זה? ולא הגיד אם כן משאר המקומות שהלך שם בדרכו ללא הכרח. הרביעי למה השתדל אליהו לשישאר אלישע בגלגל או בבית אל או ביריחו ולא יראה בעת הלקחו? והנה הוא היה משרתו ותלמידו והיה ידוע שישתלם בראייתו, ויהיה אם כן מונע טוב מבעליו. החמשי למה נלקח אליהו בתוך הירדן ולא נלקח בהלכו בדרך או באחד מאותם המקומות אשר הלך שמה? ומה היה ההכרח שבהיותו נכנס בירדן בנוח כפות רגליו במים נלקח? הששי למה נלקח אליהו בסוסי אש ורכב אש על המים? והיה די שילקח בסערה וברוח חזק שישאהו על אברתו ויוליכהו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והנה הכתוב אומר שעלה אליהו בסערה השמימה, ולא אמר שעלה ברכב אש וסוסי אש ומה להם אם כן שמה? השביעי במה שאמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, והיה ראוי שישאלהו שאל מה אתן לך, וגם לא מצינו שעשה עמו דבר אחרי הדברים האלה. השמיני בשאלת אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, והנה השאלה הזאת קשה ומגונה מאד, אם מפאת אליהו שלא יהיה בידו לתת פי שנים ממה שהיה לו, ואם מפאת אלישע שהיה עזות וזדון גדול שיבקש מרבו שיהיה גדול ומעולה ממנו, ועם היות שאחז״ל (סנהדרין ק״ה ע״ב) שאין אדם מקנא לא בבנו ולא בתלמידו, הנה היה זר שישאלהו אלישע לא די להיות כאליהו רבו כי אם שיהיה פי שנים ממנו. התשיעי במה שהשיבו אליהו הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה, כי הנה זה מפאת עצמו היה קשה שיתן אליהו יותר ממה שהיה לו, ועוד שהנה אלישע כבר היה עם אליהו באותו עת שנלקח, ואם היה הדבר תלוי בראיית לקיחתו הנה לא הקשה אם כן לשאול, כי בידוע היה שיהיה רואה אותו, וגם לא היה ראוי לאליהו שישים הדבר בתנאי אם תראה אותי לוקח מאתך, אחרי שכבר היה רואה אותו בשלמות. העשירי אם אדרת אליהו נפלה מעליו במקרה או בכוונה? ואם היה בכונה לאיזה צורך נפלה? ואם במקרה איך לא נפל ממנו מלבוש אחר? הי״א אם מת אליהו או אם הוא חי? ר״ל אם מת שנשרף גופו ובגדיו ביסוד האויר או ביסוד האש והרוח שב אל האלהים אשר נתנה כדברי המפרשים, או אם הוא חי בגוף ונפש, עדיין כמו שנלקח? הי״ב אם אמרנו שאליהו חי בגוף ונפש, באיזה מקום נתישב ועומד? אם בקרב הגרמים השמימיים או בתוך אחד מהם או למעלה מהם או בארץ למטה מהם? וראוי שנשתדל מדרך הסברא להשיב דברים נכוחים בדרושים האלה, אחרי שבהם לא נמצאו לחכמים חדשים גם ישנים דבר מספיק. ואומר שכבר כתבתי בפירושי לספר שמואל, שבימי עלי היה דבר ה׳ יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וכאשר בא שמואל ונתעלה בנבואה מאד, לא לבד הרבה להנבא הוא עצמו אבל גם היו מנבאים רבים מישראל באמצעותו, ולזה אמר שם (שמואל א כ״א ג׳) ויוסף ה׳ להראות בשילה כי נגלה ה׳ אל שמואל בשילה, רוצה לומר שמפני רוב השפע שהיה נשפע על שמואל בשילה היה מגיע גם כן לאנשים אחרים שהיו מוכנים אליו והיו מתנבאים באמצעותו שמה. וכבר יודע שכמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת, יתהפך הניצוץ על מקום חשוך ויאיר המקום ההוא על ידי אותו התהפכות מה שלא היה מאיר קודם לזה, כן השפע האלהי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי שיהיה בחברתו, ויהיה זה סבה לשיחול הרוח הנבואיי גם על הבלתי מוכן ויתנבא, וכפי הכנת האנשים כך יקבלו אותו התהפכות ויזהירו וינבאו בו, ולזאת הסבה היתה הנבואה באומת ישראל מזולתה מהאומות ובארץ הנבחרת מזולתה מהארצות וזה מצד הארון והלחות שהיתה השכינה שורה עליו, והיה מתהפך משם הרוח האלהי כדמות התהפכות ניצוץ השמש, ובאמצעות זה היה חל השפע על האיש המוכן אליו, שהיה כדמות הארון, והוא האדם שימצאו בו דעות התורה האלהית אשר היו על הלחות בשלמותם ובמעלתם, ולכן אחרי שנגנז הארון נעדרה הנבואה ואין עוד נביא, ובזה האופן הגיעו שבעים הזקנים למעלת הנבואה באמצעות משה רבינו ע״ה, וכמ״ש (במדבר י״א י״ז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, והגיעו ישראל למדרגה נבואיית במעמד הר סיני להיות משה בתוכם, ומהתפכות אורו ושמשו זרחה על האומה בכללה ועל אנשיה, ויהושע מאותו התהפכות נבא גם כן, ולכן אחז״ל (עיין ילקוט חדש ערך משה סי׳ ש״ו) בביאור הענין הזה, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה, כלומר שיהושע מצד עצמו לא היה ראוי לחול בו השפע הנבואיי, אבל באמצעות משה השיג כל מה שהשיג, ולכן היה משה במדרגת החמה שחולקת אור אל הירח, ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת האור ממנו ואין לה אור מעצמה, ולזה אמרו אוי לאותה בושה או לאותה כלמה, שלא היה יהושע ראוי לנבואה מעצמו כי אם מהארת משה רבינו ע״ה, וכן היה בכאן ענין אליהו שהיה כל כך מושפע בנבואתו שרבים מבני הנביאים היו מתנבאים באמצעותו. אמרו חז״ל בתוספתא דמסכת סוטה (עיין ילקוט ח״ב סי׳ רכ״ד) עד שנגנז אליהו היתה רוח הקדש בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה׳ לוקח את אדונך מעל ראשך, הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן, יכול מפני שהיו מועטין? ת״ל וחמשים איש מבני הנביאים, יכול הדיוטים? ת״ל אדונך, אדוננו לא נאמר אל אדוניך, מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקדש, שנאמר ויאמרו הנה נא יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדונך? אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש, ומה ת״ל עד בוש? מלמד שנתבייש מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו ע״כ: הנה התעוררו חז״ל בדבריהם להשיב לשתי השאלות הראשונות אשר שאלתי, באמרם שבני הנביאים ידעו לקיחת אליהו, לפי שמרוב השפע שהיה נשפע עליו בחייו היו גם הם יודעים העתידות בדרך נבואה, ושאחרי שנגנז נסתלקה מהם הנבואה, ולכן חשבו שהשליכתו הרוח באחד ההרים או הגאיות. ואני אחשוב בהתרם דבר אחר, והוא שכמו שהמעינות אשר יבאו אליהן המים ממקור אחד, כאשר יחסרו המים ולא יבאו יודע שהמקור מושחת ושיש בו פגע מה, אחרי שלא יבואו ממנו המים למעינות בתדירות כבראשונה, ככה היה ענין הנביאים בזמן אליהו, שהם היו יודעים שמהתהפכות השפע והאור הנשפע עליו היו גם הם נשפעים ובאורו יראו אור, וכאשר רצה השם יתברך להעלות את אליהו השמימה נסתלק השפע מהנביאים כלם, וגם מאלישע נסתלק באותו עת, שלא היו מושפעים כמו שהיו קודם לזה, ולכן נמנו וגמרו כלם שאליהו שהיה המקור באמת היה מת או קרוב למות, ושלכן לא היה מגיע באמצעותו השפע והאור כימי׳ הראשוני׳, ומפני זה כאשר בא אליהו ואלישע לבית אל וליריחו יצאו בני הנביאים לקראתם, והנה לא דברו אל אליהו מיראתם אותו ובל ישיבם במופלא מכם אל תדרושו, אבל לאלישע שהיה תלמיד כמותם אמרו, אחרי אשר אנחנו רואים את אליהו שאינו מת אנחנו גוזרים בהכרח שימות היום הזה, לפי שראו זה מפני שנעדר מהם השפע המגיע באמצעותו כמו שאמרתי, ולכן חשבוהו כמת או קרוב למות, ואלישע בזה האופן בעצמו השיבם גם אני ידעתי החשו, ר״ל הרגשתי אני בעצמי כמו שהרגשתם אתם וידעתי שזה סבתו, האמנם אחרי שנלקח אליהו חשבו הנביאים ההם שנשאהו רוח אלהים ושהשליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות, לפי שהם היו חושבים שימות מפני הפסק נבואתם וכאשר ראו שנשאהו רוח אלהים בסערה, אמרו אולי שהיה זה כפעם בפעם שרגיל היה בזה, ולפי שגם המה היו מפסידים מאד במיתתו אמרו אל אלישע שילכו לבקשו, ואלו ידעו בנבואה ענין לקיחתו לא היו מסתפקים בזה, אבל לפי שנפלו עליו מפאת העדר השפע שהיה נשפע עליהם בראשונה ולא ידעו ענין לקיחתו אם היה טבעית או השגחיית או מקריית, אמרו מה שאמרו לראות אמתת הענין להיותו מסופק אצלם, כי הם לא היו יודעים כי אם שילקח מהם אבל לא מה יהיה ממנו אם ישאר בארץ או יעלה לשמים, אמנם אלישע שדבר אליהו עמו וגלה לו ענין לקיחתו, אמר שלא ילכו לבקשו כי לא ימצאוהו בשדה כי התהלך אל האלהים, ומפני שהפצירו בו אמר שלחו, לא שחשב שימצאוהו כמחשבתם כי אם כדי שלא תשאר בלבם אותה המחשבה הכוזבת, וכמו שאמר אליהם אחרי שובם הלא אמרתי אליכם אל תלכו. ולפי שהיה אליהו ראש לנביאים ומקור מים חיים כמו שאמרתי, כאשר ראו שאלישע קרע את הירדן ועשה הנס ההוא כאליהו, אמרו נחה רוח אליהו על אלישע ויבאו לקראתו וישתחוו לו ארצה, לפי שחשבו שיהיה להם ראש אחד ומקור הנבואה ובאורו יראו אור כמו שהיה באליהו, הנה התבארה ממה שאמרתי תשובת שתי השאלות הראשונות: והנה הלך אליהו קודם לקיחתו השמימה לגלגל ולבית אל וליריחו והשתדל שישאר אלישע כאחד מהם, אם לפי שלא היה יודע באי זה מקום ואופן ילקח, והלך לבקש המקומו׳ הקדושי׳ ההם בחשבו שילקח שמה, והיה ראשונה הגלגל לקדושתו כמו שאבאר, ואחריו בית אל אשר בו נגלה השם ליעקב פעמים, ואחריו ליריחו אשר נלקח בנס, וכן ילקח אליהו בנס, ואחר כך הירדן ששם נעשה נס בהעברת ארון האלהים, הנה אם כן בחר אליהו להלוך אל שלשת המקומות האלה לצורך לקיחתו מפאת עצמו שהיה מבקש שילקח במקום קדוש. ואם שנאמר שהלך אל המקומות האלה בעבור אלישע, וזה לפי שהגלגל היה מקום מקודש. ששם עשו ישראל החניה הראשונה כשנכנסו לארץ אחרי עברם את הירדן, ושם הקים יהושע שתים עשרה האבנים אשר לקחו ישראל מהירדן לזכרון אותו הנס האלהי שנעשה להם מההעברה, ושם מל יהושע את כל העם, ושם עשו הפסח, ושם הושיבו ראשונה משכן העדות וארון ברית, והיה אם כן אותו המקום יסוד התורה והמצות והחזקה שלקחו בכניסתם לארץ. ואמנם בית אל היה מקדם מקום הנבואה והשפעת האלוהות, כמו שזכרה התורה ממראת הסולם שראה שם יעקב אבינו ואמר (בראשית כ״ח י״ז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ולזה קראו בית אל, וכאשר שב יעקב מבית לבן צוהו יתברך (שם ל״ה א׳, ג׳) קום עלה בית אל, והוא אמר לנשיו ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, ושם באהו הנבואה הנפלאה אשר זכר. ואמנם יריחו היה מקום הנפלאות, כי הנה משה ע״ה כשהרא׳ לו הש״י במראה הנבואה את כל הארץ בעת מותו (דברים ל״ד) היה ראש הפסגה אשר על פני יריחו, הנה אם כן כשהיה על פני יריחו מת. עוד מצאנו ביריחו ששם נגלה המלאך אל יהושע (יהושע ה׳ ט״ו) ואמר שהיה אותו המקום קדש, ונלכד העיר ההיא בנס מופלג (שם ו׳) בארון אלהים אשר הלך סביבו ששת ימים וביום השביעי שבת וינפש לב העם ותפול החומה תחתיה ויעל העם העירה, ולהיות המקום ההוא קדש לא נדבק בידם מאומה מכל השלל, וגם היה המקום ההוא מקום הנסים כפי מה שנעשה לחיאל בית האלי בבנינו (מלכים א ט״ז) כמו שנזכר, ומפני כל זה כאשר ידע אליהו שקרבה עתו אל הלקחו השמים הלך לגלל ואלישע עמו, כדי שאליהו יפטר שם משבטי ישראל שהיו האבנים על שמם, וכדי שישתקע אלישע בקדושת המקום ההוא ויתקיים במצות, וכאלו מנהו על כל שבטי ישראל לנביא בהיות שמה שנים עשר האבנים שהקימו על שמם, ואמר אל אלישע שישאר שמה לנסות אם יסתפק בהיותו חסיד קדוש ה׳ במצותיו חפץ מאד שהיה רומז אליו הגלגל, והנה אלישע השיבו חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך, כלומר איני מסתפק עם המעלה הזאת, כי חי ה׳ והוא היכול להשלימי יותר ויותר מזה וגם חי נפשך אדני שתוכל להשלימי יותר מזה ולכן לא אעזבך, ר״ל כי לא אעזבך עד שאגיע למעלתך. ואחרי כן בא לבית אל כדי לעשות כמו שעשה יעקב, ר״ל לתת הודאה לאל העונה את אליהו בעת צרתו והיה עמו בדרך אשר הלך, וגם כן לפי שבית אל היה מקום הנבואה ואמר אל אלישע שב נא פה, ר״ל הסתפק שמלבד החסידו׳ תזכה עוד למעלת הנבואה ותשב בבית אל המורה עליה, והוא השיבו שגם בזה לא יבחר כי אם להיות במעלתו ובמדרגתו, וזהו חי ה׳ אם אעזבך. ואחר כן הלך אל יריחו, לפי שכמו שמשה בהיות פניו אל פני יריחו מת, כך אליהו בהיות ביריחו היה המקום האחרון אשר הלך אליו בעולם הזה, ולפי שהוא היה מקום הנסים אמר לו שישב שמה, ר״ל שיהיה חסיד ונביא ויעשה נסים ונפלאות, והוא השיבו גם כן שלא יעזבהו, כלומר כי גם בזה לא יתפתה עד הגיעו למדרגתו. ואז הלכו שניהם הירדנה וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק, ר״ל שלא נתקרבו לא אל מעלת אליהו ולא אל מעלת אלישע, כי מרחוק נשארו ולא נתקרבו אל אליהו ולא הגיעו אל מדרגתו כי אם אלישע בלבד, וזהו ושניהם עמדו על הירדן. הנה ביארתי בזה תשובת השאלות שלישית ורביעית, מצורך הליכת אליהו עם אלישע לגלגל ולבית אל ויריחו ומה היה הנרמז באותם המקומות, והוא להוראתם על המצות והנבואה ועל הנסים, ושאמר לו שישב שם כדי לנסותו אם יסתפק בשלמו׳ הנרמז בכל אחד מהמקומות ההם או בכלם אם לא. וה״ר לוי בן גרשם כת׳ שאמר זה כדי שלא יפחד אלישע בהפרדו אליהו ממנו אם יראה שינשא בסערה השמימה, והיא סבה חלושה, והנה נלקח אליהו בתוך הירדן ונראו שמה רכב אש וסוסי אש. וכת׳ ה״ר דוד קמחי שהוצרך ללכת מעבר לירדן לאותו מקום אשר מת שם אדון הנביאים, כדי להשתטח באותו כבר׳ ארץ. אבל מה שאחשבהו אני בדבר הזה הוא על פנים שונים, אם שרצה שיתקבצו שמה ארבעה היסודות, הארץ אשר למטה מן המים שהיו רגליו עליה, והמים שנצבו כמו נד, ורוח הסערה והאש יחד כדי להשלים ביניהם בגופו בנצחיות גדול, ויהיו אותם היסודות בגופו בברית שלום, כמו שיעד יתברך לפנחס (במדבר כ״ה י״ב) שיתן עם בריתו שלום, וביאר הנביא (מלאכי ב׳ ה׳) שבריתו היתה אתו החיים והשלום, וגם להורות שיהיה גופו בלתי נפסד אשר לא כמנהג הטבעי, כמו שאותם היסודות היו שמה באופן ניסיי לא טבעיי, וכדומה אל זה אמר המשור׳ (תהלים ס״ו י״ב) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. והנראה יותר אמתי בדבר הזה הוא, כי אתה תמצא שמשמונה נסים שהעיד הכתוב שעשה אליהו חמשה מהם לא היו מפורסמים, והם כלכלת העורבים אם היו עורבים ממש, וכד הקמח לא תכלה וצפחת השמן, ותחיית בן הצרפית, ועוגת רצפים וצפחת המים שניתן לו במדבר, ומה שהלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, כי היו כלם מיוחדים אליו לבדו ונעשו אליו בלי פרסום, ושלשה מהם היו מפורסמים לכל אדם, והם מה שנשבע אם יהיה טל ומטר השנים האלה כי אם לפי דברו, ושלח מלך ישראל לבקשו בכל הממלכות בעבור עצירת הגשמים אשר עשה בארץ, והורדת האש על המזבח בהר הכרמל, ושרפת שרי החמשים וחמישיהם שבאו להורידו מההר כדבר המלך אחזיהו, ולפרסום שלשת הנסים האלה התקדש מאד שמו של הקב״ה, ועם היות שלא עשאם במצות השם אין ספק שעשאם מפני כבוד שמו, ולהעיר ולרמוז שהיה שכרו אתו על המעשי׳ המשובחים האלה אשר עשה ופעולתו לפניו, היה שכאש׳ נלקח אליהו בא בירדן והכה המים ונחרבו, רומז לעצירת הגשמים אשר עשה בימי אחאב, ובא לקבלו רכב אש, לרמוז על האש אשר הוריד בהר הכרמל, וסוסי אש, לרמוז על האש אשר הוריד על שרי החמשים וחמישיהם, ולזה אמר סוסי אש בלשון רבים, והיה כל זה להורות שביום הלקחו נזכרו לו זכויותיו ומעשיו הנפלאים והם באו לקבל פניו, מצורף לזה שראה יתברך לעשות אותו נס במים שיעמדו למעלה בקריעת הירדן ובאש שירד למטה, כדי לרמוז שלקיחת אליהו בגופו היה בהפך הטבע, כענין ירידת האש ההיא למטה ובקיעת הירדן והיות המים כמו נד בלתי נגרים למעלה כפי טבעם כמו שזכרתי. ואולי שבהר חורב ראה אליהו הרוח והרעש והאש וקול דממה דקה ג״כ להעיר על זה, אמר לו שלא יחרד ולא יפחד מאיזבל ואנשיה, כי לא יהרגו אותו ולא יגעו בו, כי הוא יבא אל אבותיו בשלום וילקח במצות השם מאלה החיים, וילכו לפניו אם הרוח והרעש, שכל זה הוא נכלל בסערה, ואם האש, והם הרכב אש וסוסי אש שירא׳ בכאן, ואחרי זה לא יחיה בכאן עוד והוא הרמוז בקול דממה דקה. והנה נלקח בסערה, להעיר גם כן שכל ימיו היו בצער ועמל מכאיב, ואשר בסערה ישופנו השם יתברך בעניניו, ולפי שבצרותיו ענהו השם מתוך הסערה היה שנלקח בסערה. הנה התבאר מזה למה היתה לקיחתו בירדן, ולמה ראה רכב אש וסוסי אש ולמה בסערה, והותרו השאלות חמשית וששית: ואמנם במה שאמר אליהו לאלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ושאלתו ותשובת אליהו, כבר כתבו חז״ל ששאל אלישע על הנסים שיעש׳ הכפל ממה שעש׳ אליהו, שאליהו עשה שמונ׳ נסי׳ ואלישע עשה ששה עשר נסים, ולדבריהם לא ידעתי למה ישיבהו אליהו הקשית לשאול? האם היה אפשר רחוק שיעשה אלישע נסים רבים מאליהו? וה״ר לוי בן גרשם פירש בו פי שנים מהרוח אשר אצלת על כל אחד משאר הנביאים, שאהיה אני בתוכם במקום בכור שיורש פי שנים בכל אשר ימצא לו. וגם אליו יקשה אמרו הקשית לשאול, כי אין בשאלתו קושי כלל, והשלמות הנבואיי יתוסף למה שיתוסף תמיד. וה״ר נסים פיר׳ בפי שנים ברוחך, שיהיה לו השפע הנבואיי כפול ופי שנים ממה שהיה באליהו בחייו, ושעל כן השיבו הקשית לשאול, ר״ל כי אחרי שאתה עלול ומושפע ממני ובאמצעותי, אי אפשר שתעלה למדרגה יותר ממדרגתי, כי העלול לא יתחזק יותר מן העלה, אבל אם תראה אותי לוקח מאתך שתהיה שם בעת שימשך השפע העצום ההוא עלי יותר ויותר לאין שיעור ממה שהוא עתה, (שאין ספק שבעת ההיא נתעלה אליהו כמה וכמה ממה שהיה בתחלה עד ששב כמלאכי השרת), אם תראה אותי באותו עת יהי לך כן, ר״ל שאשפיע עליך כל כך שתהיה פי שנים ממה שאני עתה עומד היום, כי באמצעות המעלה שאתעלה בעת ההיא יגיע אליך פני שנים ממה שיש לי עתה, ואם אין לא יהיה, כי אי אפשר שתתעלה באמצעותי יותר ממה שיש לי. אבל יקשה לדעת הזה איך יאמר זה אליהו לאלישע בהיותו כבר בעת הלקחו, והיה יודע שיהיה רואה אותו נלקח מעמו בהכרח אחרי היותו עמו שמה? וגם איני רואה בדברי חז״ל ולא באחד מהמפרשים אם יאמרו שאלישע ראה את אליהו נלקח מעמו באופן שנאמר שזכה לפי שנים מהנבואה שהיה לאליהו אם לא.

ולכן נראה לי שאלישע לא שאל מאליהו כפלים מרוחו, לא בנסים ולא בנבואה לא ממנו ולא משאר הנביאים, כי היה זה ביד הש״י והוא יהב חכמתא לחכימין, ולא היה ביד אליהו לשיבקש עליו אלישע ממנו, וגם כי היה זה אליו עזות גדול ומצח אשה זונה היה לו בהיותו מבקש מרבו מעלה עליו, אבל ענין המאמרים ובקשת הנביא הי׳ בדבר אחר, והוא שאין ספק שאלישע עזב את אביו ואת עשרו והלך אחרי אליהו וישרתהו, כי היה בעיניו דברי אליהו נחמדים מזהב ומפז רב, וכאשר אליהו הודיעו שהשם יתב׳ לוקח אותו מעליו ולא יראהו עוד, נגע לו לאלישע עד נפש והיה נפשו מרה לו על אבדת חברת אליהו ועל העדר שמיעת דבריו האלהיים, ולזה אמר לו אליהו כדי לנחמו שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ר״ל האם תרצה שאשים פי על פיך ועיני על עיניך או מה אעשה לך להתנחם על פרידת אהבתך, ואלישע אמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ר״ל עד עתה היינו אני ואתה יחידים והיינו מדברים תמיד בדברי תורה ובדברי אלהות וחכמה רבה ואיש אין אתנו כי אם שנינו אנחנו בשם השם, והיה זה אלי נחמה גדולה ומעלה נפלאה, ועתה איכה אעשה לעצמי בהפרדתך? יהי נא חסדך שאותו פי שנים שהיה בינינו במה שהיינו מדברים עד עתה אני ואתה יהיה מכאן והלאה ברוחך אלי, שרוחך טובה בחלום חזיון לילה או בהקיץ ידבר עמי ונדבר שנינו אנחנו כאשר בתחלה, וזהו ויהי נא, ר״ל עתה אחרי לקיחתך יהי נא פי שנים, ר״ל השנים שהיינו עד עתה מדברים מפה אל פה יהיה מכאן והלאה ברוחך אלי, שיבא רוחך לדבר עמי פעמים כאשר היית אתה מדבר עד כה, ואליהו השיבו הקשית לשאול, כי איך יבא הרוח הנפרד מן הגוף לדבר עם האיש הגשמי, האמנם אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה, ואין פירושו לוקח מאתך בעת שאלקח, כמו שחשבו החכמים האלה שזכרתי דבריהם, כי לדבריהם היה ראוי שיאמר אם תראה אותי כשאלקח מאתך, וגם כבר היה עת הלקיחה ומה לו לשום הענין בתנאי? אבל אמתת הענין הזה, שאמר אליהו אל אלישע אם אתה אחרי זה בימים הבאים תהיה מזכה הנפש באופן שתראה אותי בנבואתך בהיותי כבר לוקח מאתך יהיה לך כן, רוצה לומר שרוחי ידבר עמך כאשר היינו בחיים אם תוכל לראות אותי כאשר אתראה אליך, אבל אם אתה תהיה גשמיי מאד ולא תזכך שכלך באופן שתגיע לראות אותי בהיותי כבר לוקח לא יהיה זה, כי לא תשמע דברי רוחי, הנה אם כן היה התנאי שיהיה אלישע זך וישר ורוחני בנבואתו באופן שיוכל להתראות אליו אליהו, ואז ידבר עמו דברי אלהים, ולזה אמר אם תראה שאלישע שאל הדבור ואליהו התנה בראות. וכבר זכרו חז״ל (בתלמוד בכמ׳ דוכתי) שאליהו פעמים היו רואים אותו בבית המדרש החכמים הקדושים זכי הנפש, ואין ספק שזה נשאר ונמשך משאלת אלישע ובקשתו, שהיה בא אליו אליהו כל ימיו ונשאר זה לחכמים, ולזה העיד הכתוב ואלישע רואה, שהיה רואה אותו בסערה בתוך אותם סוסי אש ורכב אש שבאו לקבל פניו ויצאו לקראתו, והיה צועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, כי לפי שהוא עזב את אביו ללכת אחריו והוא היה לו במקום האב ובמקום הרב, היה אומר שני פעמים אבי אבי, ואמר רכב ישראל ופרשיו, להגיד שהוא היה העומד על בני עמו ומצילם מהאויבים יותר מהרכב ומהפרשים. ואולי אמר רכב ישראל ופרשיו, על רכב האש וסוסי אש אשר ראה, כלומר הלא אלה הבאים לקבל פניך הם רכב אש ישראל, שבאמצעות האש אמרו בהר הכרמל ה׳ הוא האלהים, וסוסי אש הם הפרשי׳ שרי החמשים אשר נשרפו במצותך, ולא ראהו עוד באותה מראה כשנלקח אבל הרים את אדרת אליהו, ואין ספק שלא נפלה במקרה כי אם בכונה השליכה על אלישע, לפי שיהיה כלי לחול בו השפע והנבואה אשר היתה חלה באליהו, ושאלישע יתלבש באדרתו ובנבואתו וישאר במקומו, וכבר נרמז לו זה בעת שאליהו מצא אותו חורש בשנים עשר צמדים וישלך אדרתו אליו, שרמז לו שכאשר ילקח מהעולם הזה ישליך עליו אדרתו ויתלבש בנבואתו ויעמוד תחתיו. ומה טוב מעשה אלישע אשר עשה וכמה מהחכמה העיד הכתוב במה שאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם וגומר וירם את אדרת אליהו, ר״ל שאלישע קרע את בגדיו אשר היו לו קודם לזה ולבש בגדים אחרים את אדרת אליהו, לפי שנעתק מהמדרגה אשר היה בה מקודם לכן ונשאר במדרגת אליהו ומעלתו. ואפש׳ עוד לפר׳ והוא מצעק אבי אבי רכב ישרא׳ ופרשיו באופן אחר, והוא שכאשר ראה אלישע רכב אש וסוסי אש אמר בלבו באמת זה מחנה אלהים אשר ראה יעקב אבינו שנקרא שמו ישראל, כי במחנה ימצאו הרכב והפרשים, ולכן צעק אל אליהו הביטה וראה אבי אל הרכב והפרשי׳ האלה שהם רכב ישראל, רוצה לומר יעקב אבינו ופרשיו שראה במחנה האלהי שנראה לו, וכפל מלת אבי על שניהם, רוצה לומר על יעקב ועל אליהו, הנה הותרו בזה השאלות שביעית ושמינית ותשיעית ועשירית: ואמנם אם מת אליהו או לא ובאיזה מקום הוא, אין לנו בזה מקום לעמוד עליו מדרך הסברא ושקול הדעת, כי אם מקבלת אבותינו החכמים ז״ל, עם מה שיראה מהערות הפסוקים והוראתם, והנה לא מצאנו בכתוב שיאמר באליהו לשון מיתה כמו שנאמר במשה ובשאר הנביאים כלם, והוא המורה שלא נפרד גופו מנפשו כדרך כלל האנשים המתים כפי המנהג הטבעי, ועם היות שהמפרשים אמרו שלא יתכן שישבו הגופות האנושיים בתוך הגרמים השמימיים ולא עליהם, ושמה שנאמר כאן בסערה השמימה הוא על דרך (דברים א׳ כ״ח) ערים גדולות ובצורות בשמים, (שם כ״ח י״ב) יפתח השם לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך ורבים כהם, שנאמר שמים על החלק העליון מהאויר, הנה אין ראוי שנאמין לדבריהם שנשרף גופו ובגדיו בחלק האויר ההוא החם או ביסוד האש אשר עליו, ושנפש הנביא צרורה בצרור החיים את השם כיתר שאר נפשות הנביאים והצדיקים אנשי השם, כי אם היה זה כן לא היה הכתוב מגזם ענינו כשלוקח אליהו ושלוקח בסערה, ולמה לא יחליט בו שם המות? האם יאמר שהאנשים הנשרפים אינם מתים כמו הנקברים בארץ? ומפני זה האמנתי אני דברי חכמינו ז״ל שאליהו נלקח בסערה לשמים, רוצה לומר באויר, ושהוליכתו הסערה ותשאהו רוח לגן עדן אשר בארץ, וששם הוא יושב בגוף ובנפש, ולכן אמרו שאליהו לא מת, ואמרו גם כן שלא עלה לרקיע, ואמרו שהיו רואים אותו בבית המדרש, (מלאכי ד׳ ה׳) ושיבוא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא להיותו באותו אופן אשר זכרתי. ואמנם למה נלקח אליהו בזה האופן המתמיה ונשאר חי בגוף ונפש בגן עדן, ולמה לא מת כמשה רבינו וישוב עפר אל הארץ כשהיה, ומדוע לא נקבר בעפר כיתר הנביאים, הנה לא מצאתי לחכמינו ז״ל הראשונים וגם לא לאחרונים דבר קטן או גדול בדרוש הזה, וכפי המחשבה הגוברת מבלתי שנזוז מקבלתם ז״ל, אומר אני שהיה זה לשלשה סבות. האחת לפי שהאבות והנביאים כלם היתה מיתתם טבעית, ולזה נזכר בהם זקנה או חולי או זולתו מהלשונות המורים על חולשת הכחות ואפיסתם, ולבד זה מצאנו במשה עבד השם (דברים ל״ד ז׳) שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ר״ל שלא נרגש בו החולשה לא בדברי׳ המאוחרי׳ בחוש הראות ולא בדברים הקודמים בהתכת הלחות השרשי אחר שהוא נושא החיים ועמידתם, ומפני זה ידענו שמיתת משה היתה על פי השם, כלומר ברצונו ומצותו לא מדרך המנהג הטבעי, וכן היה באליהו שלא נלקח מפני זקנה ולא חולי או חולשה, ולכן לא נזכר בו לשון זקנה ולא לשון מחלה וגם לא לשון מות, אבל היה ענינו שרצה השם יתברך שילקח מתוך בני האדם ויחיה ויתמיד במקום אחר על דרך נס, ולזה אמר לאלישע בטרם אלקח מעמך, כי לא היתה הלקיחה בהחלט כדרך המתים, אבל היה נלקח ונפקד ממנו ונעתק אל מקום אחר. הנה בדבר הזה נבדלו והתחלפו משה ואליהו משאר הנביאים, בשהיה מיתתם בדרך נס ומיתת שאר בני אדם כלם וגם הנביאים בדרך טבע, האמנם היה ההבדל בין שניהם, ר״ל בין משה לאליהו מאופן לקיחתם, וזה כי משה רבינו בחייו נדבק בעליונים דבוק נמרץ, לא לבד כהדבק שכל אנושי עם הנבדל, כי אם כהדבק העלול הראשון בסבה הראשונה יתברך, לפי שלא היה דבוקו באמצעי אחר מהנבדלים כי אם בשם העליון המיוחד יתברך, אשר זה נרמז באמרו (שמות ל״ג י׳) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ואמר (דברים ל״ד י׳) אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, ואם היה דבוקו באלה החיים עצום ונמרץ, כל שכן שיתחייב בהכרח שאחרי מותו תדבק נפשו במלך העליון כגבורים אשר מעולם היושבים ראשונה במלכות, ומפני זה היה הפרדו מהעולם הזה מתוך ההתבודדות והדבוק העליון, כמו שהעידה התורה באמרה (שם שם ה׳) וימת שם משה עבד השם בארץ מואב על פי ה׳ וגומר, ואין מלת שם מורה על המקום הגשמי אשר היה יושב בו כשמת, כי כבר אמר שהיתה זה בארץ מואב ובגאי מול בית פעור, אבל מלת שם תרמוז על אותה המדרגה ומעלה מההתבודדות והדבוק אשר היה בו כשמת, כי לפי שאמר למעלה שהיה מדבר השם עמו ושהראהו בנבואה את כל הארץ, זכר שבאותו ההתבודדות המופלא מת, כי בהיותו מתנבא ומתדבק פנים אל פנים הוסר חמרו וגופו ממנו ונשארה נשמתו קשורה ודבקה בו יתברך, והיה זה כמו שעינינו הרואות איש אחד יפליג בעיונו מתבודד ויסירו המצנפת מעל ראשו והוא לא ירגיש בהסרתו אבל תמיד ישב בהתבודדותו, וככה אדון הנביאים מת שם באותו דבוק ודבור נבואיי שהיה בו, ולזה כוונו חז״ל (ב״ב י״ז ע״א) באמרם שמת בנשיקה, וסמכו זה למה שאמר (שם שם) על פי ה׳, וכמו שהביאו הרב המורה בפרק נ״ג חלק ג׳. ולפי שמעלת אדוננו משה תחייב אחרי ההפרד מהחיים האנושיים דבוק עצום ונמרץ עמו יתברך ולהכנס לפני לפנים במקו׳ קדש הקדשי׳ בעול׳ השכלים הנבדלים, חייב זה שיפרד ממנו חומרו וגופו ולא ישאר עמו הקשר, לא הקשר ערוב ולא הקשר מציאות, אמנם אליהו לא היתה נפשו באותה מעלה ורוממות ולא היה עתיד לבוא בדבקות העצום ההוא, ולכן לא חייב׳ מעלת נפשו ההפרדה מהגוף לגמרי ונשאר בגוף ונפש, לפי שמעלתו תסבול זה מה שהיה בלתי אפשר במשה כפי מדרגתו כמו שאמרתי: והסבה השנית היא, שמשה אדוננו נכספה וגם כלתה נפשו להוריש את ישראל את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם, והיה חשקו ותאותו לראותה, וכמו שיראה מתפלתו ותחנוניו באמרו (דברים ג׳, כ״ה) אעברה נא ואראה את הארץ וגומר, ולהיות זה חשקו וכספו, הראהו השם את הארץ מרחוק בפרטיותה כאלו היה עובר עליה, ולא היתה תאוותו זאת לאכול מפירותיה כמו שאחז״ל, (סוטה סוף פרק א׳) כי אם לתת גמר ותכלית משובח לכל עמלו אשר עמל עליה ולכתו ארבעים שנה במדבר להורישה לבני ישראל, ולהיות זה חשקו, ראה יתברך שהיה משורת הדין שגופו וחומרו יקבר שמה באותו מקום אשר נחו בו כפות רגליו ושיראה את הארץ משם, כי היה זה אליו לכבוד ולתפארת, והוא על דרך ומנהג המלכים שיקברו אותם בעיר אשר קנו בחרבם ובקשתם, כמו שנקבר דוד בעירו ציון, לפי שלכדה מידי האויבים, וכדומה לזה אמר בנחלת בני גד (דברים ל״ג כ״א) כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. הנה אם כן לפי שמשה אהב את הארץ הנבחרת וגדל חשקו אליה נקבר בתוכ׳, אמנם אליהו שלא היה לו עמה אותה האהבה והחשק, אבל היה בהפך שהיה שונא אותה ואת אנשיה ומתפלל על צערה, והיה כל מאודו עם האש ולכן הורידו בהר הכרמל ונראה לו בחורב והורידו על שרי החמשים, היה מזכותו שלא נקבר בארץ ולא קובל בתוכה וקובל בתוך האש שבא לקבל פניו. הנה אם כן היתה הסבה הראשונה מפאת הנפש, והשנית מפאת הגוף ותאוותיו: והסבה השלישית היא לקוחה מפאת התכלית, והוא שתכלית אדוננו משה היה להדבק בעולם העליון ולהתקשר עם השכלים הנבדלים רואי פני המלך, ולכן לא נראה לו דבר אחרי מותו, כי לא נתעסק עוד בדבר מהעולם הגשמי הזה, ומפני זה עזב את גופו כי לא היה לו ממנו צורך ולא הכרח כלל, אמנם אליהו היה עתיד להראות פעמים רבות, אם לנביאים ואם לחסידים אנשי שם ולחכמי ישראל בבתי מדרשיהם, ואם בזמן משיחנו מהרה יגלה כמו שאמר (מלאכי ד׳ ה׳) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים, ומפני שהיה עתיד לבא בין בני אדם ולהראות פעמים רבות, נלקח בגוף ונפש ונשאר חי תמיד בהרכבתו, לרמוז שעדיין היה צרכו לעולם הזה, כי להיות פניית משה כלפי הרוחניים עזב הגשמות, ולהיות פניית אליהו כלפי בני אדם לא עזבו ולוקח כמות שהוא, ולכך לוקח בסערה שהוא הרוח החזק, ועם סוסי אש ורכב אש, כדי להתיך וליבש לחיותיו ולהתיכם כלם, ונעשה אם כן גופו בחסד השם יתברך על דרך פלא נצחיי וקיים כאחד מן הגרמים השמימיים, ולכן היה קל להראות בכל מקום ולא היה מגביל מקום ולא מצטרך למאכל ולמשקה ולשאר הדברים הצריכים וההכרחיים לחי, לפי שנעשה גשמו מתכונת רוחניי׳ על דרך נס. ולפי שאליהו נפרד כל ימיו מאשה בהפך מה שעשה אדם שנטה אחרי אשתו, אליהו קיים דבר השם ומצותיו ולא שב מאחרי ה׳ בהפך מה שעשה אדם שאכל מן העץ אשר צוהו לא תאכל ממנו, לכן היה משורת הדין שכל מה שאבד אדם ושולל ממנו יזכה אליהו אליו, כי הנה אדם היה נצחי ונעשה נפסד, ואליהו נולד נפסד ונעשה נצחי, אדם היה בגן עדן וגורש משם, ואליהו היה חוץ ממנו ונשכן שם, ולפי שבא במקום אדם ומעלתו היה עור אזור במתניו באלה החיים, דומה למה שנאמר באדם (בראשית ג׳ כ״א) ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם:

וירם את אדרת וגומר. ספר הכתוב שאלישע אחר שקרע את בגדיו וצעק על רבו, ואז״ל (מ״ק כ״ו ע״א) מכאן שחייב אדם לקרוע על רבו, הרים את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו לסבה אשר זכרתי, וישב ויעמד על שפת הירדן, ועשה בחינה ונסיון אם נשאר לו כח על מעשה האותות בעברו שנית. וראוי שתדע שכל זמן שהיה אליהו חי היה אלישע משרת אותו ולא חל עליו כל אותו זמן רוח נבואיי ולא התנבא כלל, גם לא תמצא שעשה נס ופלא כל אותו זמן, אבל אחרי שנלקח אליהו מיד נחה רוח אלהים על אלישע ועשה נסים דוגמת הנסים שהיה עושה אליהו, ומכאן נלמוד שאין ראוי לאדם שיהיה מורה הוראה בפני רבו, כמו שאלישע לא ניבא ולא עשה נס כלל בפני אליהו רבו, אבל אחרי מותו מיד עשה נסים מופלאים, להודיע שמהשלמות שקנה אצלו היה פועל אותם.

ולכן מיד הכה במי הירדן עם אדרת אליהו ואמר בהכאתו איה ה׳ אלהי אליהו אף הוא, רצה לומר עם היות שנעדר אליהו מאתנו הנה לא נעדרה השגחת השם יתברך מעלינו, וזהו איה ה׳ אלהי אליהו, כי עם היות שנעדר העבד לא נעדר האדון, ואף הוא יתברך במקומו ומעלתו כמו שהיה קודם לזה, ובזה המאמר שקרא בשם אלהיו נקרע הירדן ויחצו המים הנה והנה ויעבור אלישע. ויש מפרשים אף הוא סמוך עם ויכה את המים, רוצה לומר שאף הוא אליהו הכה המים ויחצו כמו שעשאו אליהו רבו. ובדרש (עיין רד״ק) אמרו שבקריעת הירדן נעשו לאלישע נסים גדולים מאליהו, לפי שבפעם הראשונה היה שם זכות שניהם ובפעם השנייה היתה זכותו של אלישע בלבד, וזהו ויעבור אלישע, שהוא לבדו עשה הנס הזה והספיק השם יתברך בידו.

וכאשר ראו זה הנביאים הכירו שהיתה מעלתו כמעלת אליהו, ולכן השתחוו לו אפים כמו שהיו משתחוים אל אליהו, שהיה רבן של הנביאים בחייו.

והנה זכר עוד פלא אחר שעשה אחרי זה ביריחו, והוא שאנשי העיר אמרו אל אלישע שהיה מושב העיר ההיא טוב, ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ״ז ע״א) אחז״ל מאי טיבותיה? א״ר יוחנן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה. וכפי הפשט רצו לומר שהיה מושב הארץ יפה ומשובח, ושדות וכרמים וזתים וכל עץ טוב היו שם, וגם היה אויר העיר ההיא טוב, והוא ממה שיורה שלא היתה ארץ משכלת מהפסד אוירה, אבל היו המים רעים והארץ מפני זה היתה משכלת, וידמה כי מעת שקללה יהושע נתקלקלה האדמה ההיא:

(כ-כא) והנביא תקן אז את המים עם מלח שהשליך אל מוצא המים מהמלח אשר שם בצלוחית החדשה, כדי שלא יחשבו שנתבשל דבר או הושם בצלוחית שסבב זה, ולפי שרוע הארץ היה נמשך מהמים כיון שתקן המים נתקן כלה. ואמר כה אמר השם רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת, להודיע שלא היה רוע הארץ וקלקולה טבעי, אבל היה השגחיי ממנו יתברך מפני קללת יהושע, ולכן הוא היה המרפא אותה, וברפאתה למים היה גוזר שלא יתחייב משם עוד מות, כי משם היתה נמשכת. והנה היה ענין המלח נס בתוך נס, כמו שזכרו חז״ל במכילתא, (בפרשת בשלח דף י״ח ע״ג) כי המלח מדרכו יעשה המים רעים, והיה זה על דרך מה שעשה אדון הנביאים בהמתקת מי מרה (שמות ט״ו כ״ה) שהורהו ה׳ עץ וישלך אל המים, וקבלו שעץ מר היה. ואין ספק שאעפ״י שקלל יהושע את יריחו ואת אשר יבנה אותה, הנה לא מנע האנשים משבת בה אחרי שתבנה, שאם היה כן לא היו הנביאים יושבים שם:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

והנה אמר הכתוב וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר, לפי שהוא אמר רפואת המים בשם ה׳ כה אמר ה׳ רפאתי למים האלה, וזכר הכתוב שעם היות שהנביא עשה זה הנס בשם ה׳ ובכחו, הנה הוא מעצמו בלי צווי אלהי גזר על המים הרפואה, והתפעל הטבע מדברי הנביא וגזרתו מפני כח קדושתו, ולזה אמר כדבר אלישע אשר דבר. והנה ראה אלישע לעשות הנס הזה ביריחו אחרי מה שעשה בירדן, לפי שבירדן עשאו לבחינתו לדעת אם השפע האלהי שהיה על אליהו נשאר עליו, אמנם ביריחו עשאו מפני בני הנביאים אשר היו שם כדי שידעו שיד השם אתו, וכן בביתאל עשה נס הנערים מפני בני הנביאים אשר היו שם גם כן, כדי שידעו נבואתו גם הם, וכפי אותם המסעות שהלך אלישע עם אליהו, ושאמר לו שב נא עם אלישע עשה הנסים אחרי לקיחתו, אם בירדן שהיה המסע האחרון, ואם ביריחו שהיה המסע הקודם אליו, ואם בביתאל שהיה המסע הקודם אליו, ואחרי זה יזכור שבא גם כן לגלגל ועשה שם נסים:

וזכר שהיה נס ביתאל בזה האופן, שבהיותו עולה למעלה העיר יצאו נערים קטנים ויתקלסו בו, ר״ל הלעיגו בו באמרם עלה קרח עלה קרח, וחז״ל אמרו בפרק עגלה ערופה (סוטה שם דף מ״ו ע״ב) ויראם ויקללם, מה ראה בהם? ראה שהיו נערים מנוערים מהמצות, וקטנים שהיו קטני אמנה. ומהם אמרו ראה שנתעברו אמותיהם מהם ביום הכפורים, ר״ל שהיתה התחלת׳ בעבירה והיו ראויים למיתה, ולכך הפקירו עצמם לבזותו, ולכן קללם מפני תכליתם אבל לא מפני שבזוהו בדבריהם. ומהם אמרו בלורית ראה להם כגוים, רוצה לומר שהיו מלומדים בע״ז ונמשכים אחרי העגלים שעשה ירבעם. ומהם אמרו שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה, ולא עתידה להיות בהם ולא בזרעם ושקללם בעבור זה, ר״ל לפי שירד בנבואתו לסוף מעשיהם, ועכ״ז כבר גנוהו על מה שעשה בזה, ואמרו (שם) שלשה חלאים חלה אלישע, אחד על שגרה דובים בתינוקות, ואחד על שדחה את גחזי בשתי ידיו, ואחד אשר מת בו. והנראה אלי מפשט הכתוב שלהיות ביתאל מקום מוכן לנבואה כמו שאמרתי, ויריחו מקום הפלאות, בא אלישע אליהם לקחת חזקה בשם ה׳ מהנבואה וממעשה הנסים, והנה בביתאל היו בני הנביאים כמו שנזכר, אבל היו גם כן מקודם לזה כהני הבעל והעגל אשר הניח שם ירבעם בן נבט, ואין ספק שהתפרסם עלות אליהו בסערה השמי׳. כי היו בני הנביאים יודעים זה כמו שנזכר, ושהיה בא אלישע תלמידו לעמוד במקומו, ולפי שאליהו עלה לשמים והיה איש בעל שער, לכן כהני הבעל אשר היו בביתאל שלחו צעיריהם להלעיג לאלישע, ולרמוז על עלית אליהו השמימה אמרו עלה קרח, ר״ל אתה אינך בעל שער כאליהו רבך כי קרח אתה, עלה אתה עתה לשמים כמו שעלה הוא, והיה זה להלעיג על לקיחת אליהו ועל אלישע.

ולזה אמר ויפן אחריו, ר״ל שפנה וראה שהנערים לא היו עושים הלעג הזה ממנו לבד כי אם גם מאליהו רבו שנשאר אחריו, ושהיה זה במצות אבותיהם, ועם זה היה גם כן שראה אותם, ר״ל שראה בנבואה מה שעתידים להיות, ולכן קללם בשם ה׳, כי ראה בהם שהיו זרע מרעים בנים משחיתים, ולכן מתחלתם עזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. ולפי שהם לעגו מאליהו ואלישע לכן היה מענשם שיצאו שנים דובים מהיער והמיתו ארבעים ושתים מהם, כי היו שנים דובים אחד לכבוד אליהו ואחד לכבוד אלישע, והרגו ארבעים ושנים נערים שהיו ב״ם עור ופסח במולדתם וטבעם, ולעגו על הנביאים שיי׳ ב״ם סיני בקדש, ונראה שמתו אותם שהיו רשעים בתולדתם ותכונותיהם. וכבר זכרו חז״ל (סוטה שם) שהיה בזה העונש נס גדול, כי מעולם לא היו דובים באותו יער וזמנם הקדוש ברוך הוא לאותה שעה, ומהם אמרו שגם יער לא היה שם:

וזכר הכתוב שהלך משם אלישע אל הר הכרמל, לפי שהיה ג״כ מקום הנסים שנעשו לאליהו שם, והלך לבקר כל המקומות אשר עשה בהם רבו נסים בשם ה׳, משם שב אל שמרון שהיה בית המלכות. והתבאר מכל זה מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר הגדיל לעשות עם נביאיו אליהו ואלישע תלמידו, וכמאמר המשורר (תהלים ס״ו ה׳, ו׳) לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו: