×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיְהִ֗י בְּהַעֲל֤וֹת יְהֹוָה֙י״י֙ אֶת⁠־אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖הא הַשָּׁמָ֑יִם וַיֵּ֧לֶךְ אֵלִיָּ֛הוּ וֶאֱלִישָׁ֖ע מִן⁠־הַגִּלְגָּֽל׃
And it came to pass, when Hashem was to take Elijah up by a whirlwind into heaven, that Elijah went with Elisha from Gilgal.
א. בַּֽסְעָרָ֖ה א=בַּֽסֳעָרָ֖ה (חטף קמץ)
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה בְּאַסָקוּת יְיָ יַת אֵלִיָהוּ בְּעַלְעוֹלָא לְצֵית שְׁמַיָא וַאֲזַל אֵלִיָהוּ וֶאֱלִישָׁע מִן גִלְגָלָא.
בסערה – ברוח סערה.
In a mighty wind. In a stormy wind.⁠1
1. See Yechezkel 1:4, where a "רוּחַ סְעָרָה" is part of the vision of the מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה that is described by Yechezkel.
בסערה – בקמץ חטף הסמ״ך. אמר: בסערה, ולא אמר כן למטה, אלא: רכב אש וסוסי אש (מלכים ב ב׳:י״א). רוח סערה היה עמהם, כמו שאמר: ויעל אליהו בסערה (מלכים ב ב׳:י״א), אלא הנראה לאלישע אמר: רכב אש וסוסי אש (מלכים ב ב׳:י״א), אבל הרוח אינה נראית.
ורוח הסערה העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים, כן העלתה אותו ברצון האל על גלגל האש ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת, וכלה בשרו ועצמו, והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה (קהלת י״ב:ז׳). ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע – להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע: אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב).
ודעת המונינו גם חכמינו כי הכניסו האל בגן עדן עם גופו, כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא, וכן הכניס חנוך שם.
ובדרש: כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן.
וילך אליהו – ואליהו נאמר לו ברוח הנבואה כי באותו היום ילקח, ולא גלה הדבר לאלישע, אבל אלישע נאמר לו גם כן ברוח נבואה, שהרי אמר: גם אני ידעתי החשו (מלכים ב ב׳:ג׳,ה׳), ושאר הנביאים נאמרה להם, כל שכן הוא. ומה שהיו הולכים מעבר הירדן נראה כי כן נאמרה לו לאליהו בנבואה כי מעבר לירדן ילקח, אולי היה הלקחו במקום אשר נאסף משה רבינו לכבודו, כי מעלתו היתה קרובה למעלת משה רבינו, וכן הראה לו הכבוד בהר חורב כמו שהראה לו למשה רבינו, וצם מ׳ יום ומ׳ לילה כמו שצם משה רבינו.
ויהי בעלות י״י את אליהו – כבר פרשתיו, אבל אומר בכאן דבר אחד שאמונתי כך היא, והוא שמשה רבינו היה אדון השלמים והנביאים ואחריו לא קם כמוהו, כמו שהעידה תורתנו. ואין קושיא מן הפליאות הנוראות שעשה אליהו שיראה שהם יותר מופלגים ממופתי מרע״ה, ובפרט כי החיה את המת וגם עלה השמימה במותו ומשה נקבר בארץ מול בית פעור, כי לכל זה יש סתרים וסודות, והתירם אוצר י״י יבוא. אבל אומר כי אליהו ואלישע החיו את המתים כל אחד החיה אחד, ואמנם המית חמש מאות איש, ואלישע החיה ילד אחד והמית ארבעים ושנים ילדים (מלכים ב ב׳:כ״ח), והכל במצות השם. ע״כ נאמר כמ״ש ארוסטו׳, וגם הוא משל מפורסם גם היום אצלינו, שהבטול קל מהקיום. ואולם מה שאמרו החכמים השלמים גדולי רבותינו ע״ה והם ר׳ אליעזר ור׳ יהושע באלה שני הילדים שהחיו אליהו ואלישע, הנה הוא צ״ע והבן זה אם תוכל והכל אוצר י״י יבוא.
בהעלות י״י את אליהו בסערה השמים – אי אפשר שיובן שהעלהו השמים כי לא יעלו שם אלו הגופות אבל הכוונה בו בגובה האויר כאמרו ערים גדולות בצורות בשמים ומגדל וראשו בשמים והנה נשאהו רוח י״י במלאכות י״י אל מקום לא נודע עדיין והוא חי שם כמו שבארנו.
הה׳ הוא להודיע עוצם מעלת אליהו והפלא שהיה בענינו והוא שכבר העלה אותו הש״י בסערה גבוה מאד שנעלם מכל אדם והסתירהו הש״י מבני אדם עד עת קץ כי לו נגזר ארך חיים נפלא על דרך המופת והראיה שלא מת בהעלותו הסערה השמים אחר זה בא מכתב אליהו ליורם בן יהושפט אשר הורה בלי ספק היותו אז חי כמו שבארנו במה שקדם.
ויהי בהעלות וגומר. ספר הכתוב שכאשר העלה השם יתברך את אליהו לשמים בסערה היה ענינו בזה האופן, והוא כי ראשונה הלכו אליהו ואלישע מן הגלגל.
את אליהו בסערה – רבו החילופים שנפלו בספרים על מלה זו וחברתה שבענין כי במקצתם הבי״ת במאריך והסמ״ך רפה ובשוא לבד. ובמקצתם בלא מאריך בבי״ת והסמ״ך דגושה ובשוא לבדו ורד״ק בפי׳ ובמכלול דף רי״ז ושרשים כתב שהסמ״ך בחט״ף קמץ והבי״ת מעמדת בגעיא ואל דבר מאומה מדגשות או רפיות הסמ״ך. אמנם ממה שכתב במכלול שף נ״א משמע בהדיא שהסמ״ך רפה יען נמנה זה עם מלין אחרין שנפל מהן הדגש ואות השמוש בגעיא.
בהעלות – בעת בא הזמן שהעלה ה׳ את אליהו על ידי רוח סערה אל השמים, הלך אז אליהו עם אלישע מן הגלגל.
ויהי בהעלות וגו׳ – החכם פֿיליפפזאן כהקדמה לביאורו לסימן זה מביא שתי קושיות:
א) איך היה שבני הנביאים ידעו בעלית אליהו השמימה ועכ״ז מבקשים מאלישע שישלח לבקשו;
ב) איפה נשארת גוית אליהו אחר עליתו השמימה, ומוסיף שיש כמה וכמה קושיות בדבר שהמפרשים הואילו לתרץ ולא הצליחו, ואני לא ידעתי אם הייתי מצליח להשיב הקושיות הבלתי מועתקות בפירוש החכם הנ״ל, אך אלה השתים לפ״ד קלות להשיב.
לפי הפשט רצה האל שגם מיתת אליהו תהי נפלאת כחייו, ולהראות כי נפשו תתענג בין מלאכי אלהים לקחה ממנו באש ע״י מראה סוסי אש ורכב אש שהעלוהו השמים, וגויתו נשרפת ונעשית אפר שנתפזר לד׳ רוחות, ובני הנביאים ידעו דרך נבואה כי ביום ההוא תוקח נפש אליהו השמימה, רק יראו פן נפלה גויתו מן רכב האש באחד ההרים או באחת הגיאיות והיו רוצים לבקשה לקברה בכבוד, ולענ״ד אם נניח זאת סרו שתי הקושיות; וכאשר גדלו תועבות בני ישראל בטעותם אחר גלוליהם כן היה מן הצורך שחיי נביאיהם ומותם יהיו נפלאים ממנהג בני אדם לעשות רושם בלב העם השקוע בתאוות הבהמיות; ומה שמוסיף החכם הנ״ל מקבלת בני ישראל שאליהו נראה בבתי מדרשות ולחסידי עליון, וגם יתראה (כדברי מלאכי) קודם ביאת המשיח, מורה שאמונת קדמונינו היתה שנשמת האדם, חלק אלוה ממעל, בצדקתה תוסיף על טהרתה עד היותה במערכת מלאכי עליון, וגם במושב עדניה בשמים תתעסק בטוב בני אדם על האדמה ותהי בעזרם, או בהסתר פנים או במראה, ומי יוכל להכחיש זה בראיות מוכיחות? והבטחת מלאכי, שהוא אחרון לנביאי ה׳, היא שבסוף הימים בהתחדש מצב בני ישראל כימי קדם, ישלח ה׳ שנית להם נביאיו בהראותו לבחיריו כמו שנראה לאליהו, שמפני נפלאותיו שעשה נשאר זכרו בפי המון העם, ואליהו לאו דוקא, לא שיבא הוא בעצמו רק שיקומו נביאים אחרים כמוהו, ע״ד ודוד עבדי מלך עליהם (יחזקאל ל״ז:כ״ד) שר״ל מלך גדול ומצליח כדוד. ומה שהביא עוד החכם הנ״ל באחרונה מהספר שבא ליהורם מאת אליהו (דברי הימים ב׳ כ״א:י״ב) שעליה מר אפרים מצחק באומרו שמן השמים לא תקובלנה אגרות, ורלב״ג ״זה יורה שלא לקחו אלהים במוחלט אבל לקחו מעם אלישע״ קושיא זעירא היא, ולפי כותב דברי הימים עלית אליהו היתה מאוחרת בזמן אחר מות יהושפט בסוף ימי יהורם, ומצאנו כזה שני סיפורים מתנגדים זה לזה בספר אחד (עיין מ״ש בשמואל א׳ י״ז:י״ב) כ״ש בשני ספרים שהשני הוסיף ותקן על הכתוב בראשון.
בסערה – ענן גלול ואש מתלקחת (יחזקאל א׳:ד׳).
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת – בעת שהעלה1 יְהוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה – ברוח סערה2 אל הַשָּׁמָיִם – גובה האוויר3, וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ שניבא כי באותו יום יִלָּקַח4 וֶאֱלִישָׁע איתו מִן הַגִּלְגָּל:
1. מצודת דוד.
2. רש״י.
3. כי לא יתכן שעלה לשמים, שאין גוף עולה לשמים, אלא הרוח נשאתו באויר אל מקום לא נודע והוא עדיין חי שם, רלב״ג. והרד״ק מפרש כפשוטו שנכנס עם גופו לגן עדן.
4. רד״ק.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) וַיֹּ֩אמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ אֶל⁠־אֱלִישָׁ֜ע שֵֽׁב⁠־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ שְׁלָחַ֣נִי עַד⁠־בֵּֽית⁠־אֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע חַי⁠־יְהֹוָ֥הי״י֥ וְחֵֽי⁠־נַפְשְׁךָ֖ אִם⁠־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיֵּרְד֖וּ בֵּֽית⁠־אֵֽל׃
And Elijah said to Elisha, "Please stay here, for Hashem has sent me as far as Beth-el.⁠" And Elisha said, "As Hashem lives, and as your soul lives, I will not leave you.⁠" So they went down to Beth-el.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר אֵלִיָהוּ לֶאֱלִישָׁע תּוּב כְּעַן הָכָא אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי עַד בֵּית אֵל וַאֲמַר אֱלִישָׁע קַיָם הוּא יְיָ וְחַי נַפְשָׁךְ אִם אֶשְׁבְּקִינָךְ וּנְחָתוּ לְבֵית אֵל.
שב נא פה – חפץ היה לדחותו מחמת ענוה, שלא יראה בהלקחו.
Please remain here. He [Eliyahu] wished to drive him away because of his humility, so that he [Elisha] would not see him being taken away.⁠1
1. Alternatively, he did not want Elisha to be frightened by seeing the manner by which he was being taken away (Ralbag).
שב נא פה – חפץ היה לדחותו מחמת ענווה שלא יראה בהלקחו.
חי י״י וחי נפשך – מה שאמר: וחי נפשך אחר שאמר: חי י״י, לא אמר כן להגדיל, כי השבועה הראשונה גדלה, אלא נשבע בנפשו להראות כי גדלה נפשו בעיניו, והקדים חי י״י לכבוד.
חי י״י וחי נפשך – בזה מבואר פרושי בשם אלהים, ורבים כזה בנביאים.
שב נא פה כי י״י שלחני עד בית אל – ראוי שתדע שלא עשה זה אליהו לתכלית שלא יאציל עליו מן הרוח אשר עליו על אלישע שהרי צוהו הש״י שימשח אלישע בן שפט לנביא תחתיו ואמנם אמר זה לו כדי שלא יחרד אלישע בהפרד אליהו ממנו אם יראה שינשא בסער׳ השמי׳.
ואמר אליהו אל אלישע שישאר שמה בגלגל כי השם שלחו עד בית אל, והשיבו אלישע בשבועה שלא יעזבהו, והלך עמו עד בית אל.
שב נא פה – מגודל הענוה חפץ לדחותו, לבל יראה בהלקחו השמים.
(ב-יט) השאלות:
למה השתדל אליהו שישאר אלישע בבית אל או ביריחו ולא ימצא עמו בעת הלקחו, והלא ידע שישתלם בהלקחו, ולמה רצה למנוע הטוב ממנו, מאין ידעו בני הנביאים כולם שאליהו ילקח ביום ההוא, ואם בא להם על זה נבואה מאת ה׳, מלבד מה שיפלא למה הודיע להם זאת, יפלא איך הסתפקו אם אלישע יודע מזה, איזה הדרך עבר רוח ה׳ מאתו לדבר אותם, ולמה השיב להם אלישע גם אני ידעתי החשו, מהו החשו, למה יחשו, והלא נגלה הסוד לכולם איש לא נעדר, למה הלך אליהו לבית אל וליריחו ביום ההוא, ומשמע שלבית אל לא נכנס תוך העיר כמ״ש ה׳ שלחני עד בית אל, וכתיב ויצאו בני הנביאים אשר בית אל, ולמה, איך בקש אלישע מאליהו שיתן לו פי שנים מאשר יש בכחו וזה דבר שאי אפשר, ומה היתה התשובה אם תראה אותי לוקח מאתך הלא היה אתו ובודאי יראהו בעת שילקח, ועל מה רמזו האש והסערה אשר הפרידו בין שניהם, ועל מה היה מורה אדרתו שנפלה, ולמה נפלה ולמה אמר איה אלהי אליהו אף הוא, מלת אף הוא אין לו מובן כלל, ולמה הלכו בני הנביאים לבקשו והם ידעו תחלה שילקח מאתם ואיך עתה נסתפקו בדבר.
ויאמר דרך השלמים ותשוקתם להשפיע משלמותם לזולתם באופן היותר שלם, והנה בעוד שהיה אלישע אצל אליהו לא היו בני הנביאים שהם התלמידים יכולים לקבל מאליהו רק באמצעות אלישע, כי דרך האור האלהי להתפלש דרך המאורות הגדולים על הקטנים, וכל שימצא מאור יותר גדול יתפלש האור עליו, עד שהוא יעשה צינור ואמצעי להריק על ידו על הככבים הקטנים, כמו שתקבל הארץ אור השמש בלילה באמצעות הירח, ואליהו רצה שישאר לא אלישע לבד מקבל האור ורוחו של אליהו רק כל בני הנביאים, וכמו שאמר רבו מי יתן כל עם ה׳ נביאים כי יתן ה׳ את רוחו עליהם, שבעוד משה חי לא היה אפשר שיקבלו הנביאים השפע הנבואית מאת ה׳ אם לא באמצעות משה ואחר שהאציל מרוחו על שבעים איש הזקנים קבלו באמצעות הזקנים הקרובים אל משה והיו הם הצינור להגרת השפע אל העם כמ״ש כיצד סדר משנה, משה שנה לאהרן ואחר כך אהרן לזקנים ואחר כך הזקנים לישראל, וכשנתרעם יהושע על שאלדד ומידד מקבלים השפע בפ״ע, ורצה שמשה יכלא את השפע מהם כמ״ש אדוני משה כלאם, רצה לומר מנעם מקבלת השפע, אמר מי יתן שכל עם ה׳ יהיו נביאים לא על ידי, רק כי יתן ה׳ את רוחו עליהם בלי אמצעי, ולכונה זו רצה אליהו ללכת לבדו לבית אל וליריחו שבשני מקומות אלה היו נמצאים בני הנביאים (ואולי היו בני הנביאים שהחביא עובדיה חמשים חמשים במערה, כמ״ש אחר כך הנה יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל), ולכן א״ל שב פה כי ה׳ שלחני עד בית אל – (ואמר עד בית אל, כי לא רצה לכנוס לעיר שהיה מקום העגל, רק עד המקום, ולכן כתיב ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע מה שאין כן ליריחו נכנס ולכן אמר ה׳ שלחני יריחו – וכתיב ויגשו בני הנביאים וכו׳ לא ויצאו), ואלישע שהרגיש מה בדעתו לא רצה לעזבו כי חשב מחשבות להשיג פי שנים ברוח אליהו, שלא ישיג אם יעזבהו בעת ההיא המוכשר לכך.
שב נא פה וגו׳ – שלא יראה בפטירתו ויצטער.
ומחמת הענווה רצה אליהו לדחות את אלישע שלא יראה אותו נלקח השמימה1, וגם כדי שלא יֶחְרַד אלישע2, וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב – המתן נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל3, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע לאליהו חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ4 אִם – שלא אֶעֶזְבֶךָּ ואלך איתך5, וַיֵּרְדוּ שניהם לְבֵּית אֵל:
1. רש״י, מצודת דוד.
2. רלב״ג.
3. לא אמר ׳לבית אל׳ אלא ׳עד בית אל׳ כי לא רצה להיכנס למקום בו היה העגל שירבעם שָׂם, מלבי״ם.
4. לשון שבועה, רד״ק.
5. כי גם לאלישע נאמר בנבואה שאליהו ילקח, רד״ק.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַיֵּצְא֨וּ בְנֵי⁠־הַנְּבִיאִ֥ים אֲשֶׁר⁠־בֵּֽית⁠־אֵל֮ אֶל⁠־אֱלִישָׁע֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הֲיָדַ֕עְתָּ כִּ֣י הַיּ֗וֹם יְהֹוָ֛הי״י֛ לֹקֵ֥חַ אֶת⁠־אֲדֹנֶ֖יךָ מֵעַ֣ל רֹאשֶׁ֑ךָ וַיֹּ֛אמֶר גַּם⁠־אֲנִ֥י יָדַ֖עְתִּי הֶחֱשֽׁוּ׃
And the sons of the prophets that were at Beth-el came forth to Elisha and said to him, "Do you know that Hashem will take away your master from your head today?⁠" And he said, "Yes, I know it; be still.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַקוּ תַּלְמִידֵי נְבִיַיָא דִי בְּבֵית אֵל לְוַת אֱלִישָׁע וַאֲמַרוּ לֵיהּ הַיְדַעְתָּא אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְיָ דְבַר יַת רִבּוֹנָךְ מֵעַל רֵישָׁךְ וַאֲמַר אַף אֲנָא יָדַעְנָא שְׁתוּקוּ.
ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע – עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקדש מרובה בישראל שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום י״י לוקח את אדניך מעל ראשך (הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן). יכול (מפני) שהם מועטין, ת״ל וחמשים איש מבני הנביאים וגו׳ (מלכים ב ב׳:ז׳). יכול הדיוטים, תלמוד לומר אדניך אדנינו לא נאמר אלא אדניך מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוה״ק שנאמר ויאמרו אליו הנה נא יש את עבדיך חמשים (איש) [אנשים] בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדניך (מלכים ב ב׳:ט״ז), אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש ומה תלמוד לומר עד בוש מלמד שנתבייש [אלישע] מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו.
את אדוניך – ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו (תוספתא סוטה י״ב:ה׳).
Your master. But [Scripture does] not [state,] "our master.⁠" This teaches [us] that they were equal to Eliyahu.⁠1
1. I.e., their level of prophecy was equal to Eliyahu's. Tosefta Maseches Sotah 12:5.
בני הנביאים – כתרגומו: תלמידי נבייא.
אשר בית אל – כמו: בבית אל. ומה שהיו בני הנביאים בבית אל וביריחו, כן היו בערים אחרות, אלא זכר אלה לפי שהיה דרכם עליהם. ומה שהיו ברוב ערי ישראל כדי להוכיח את ישראל בכל עיר ועיר, ונבואתם היתה לשעה לפיכך לא נכתבה נבואתם.
החשו – פירשו בו צווי כמו בפתח הה״א. וכן תרגום יונתן: שתיקו.
ואדוני אבי ז״ל פירש כמשמעו. כשאמר הוא להם: גם אני ידעתי, החשו הם, ולא דברו לו עוד.
גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ – מובנו: ׳שִתקוּ׳.⁠1 והיה צריך להיות פתח תחת הה״א וגם [תחת] החי״ת, כמו: ״הַעֲלוּ סוּס״ (יר׳ נא, כז), מכיוון שהוא ציווי, אך בא כביטוי של [משפט] חיווי בעבר, בסגול.⁠2
1. השווה מנחם, ׳חש׳, עמ׳ *191; חיוג׳, אלנתף, בביאורו ליר׳ מט, ל (עמ׳ 210); ריב״ג, אלאצול, ׳חשה׳, עמ׳ 254, שו׳ 2 (השורשים, עמ׳ 173), בהזכירו את חיוג׳ (ל״מ, עמ׳ 79). בשונה מפרחון, ׳חשה׳: ״פ׳ תרפו או הניחו״.
2. השווה ת״י: ״שתוקו״. רד״ק מצטט את התרגום בפירושו לפסוק אך חולק עליו, וכך הוא כותב, השורשים, ׳חשה׳, עמ׳ רמב: ״יש אומרים כי הוא צווי והיה ראוי להפתח. והנכון שהוא עבר כמשפטו ופירוש כשאמר להם גם אני ידעתי, הם החשו שלא דברו אליו עוד״ (בפירושו הוא מציין כי כך ביאר אביו, הרי״ק). אם כן, רת״י סבר כי מדובר בצורת ציווי למרות היותה חריגה מבחינת ניקודה, לעומת רד״ק אשר תפש מילה זו כמשמעה על פי צורתה, הגם שמבחינה תחבירית מתבצע מעבר חריג מציטוט דברי אלישע לשתיקת בני הנביאים כביכול (הצורה הצפויה במקרה זה: ״ויחשו״).
[211ב] גם אני ידעתי החשו מענאה אסכתו וחקה פתח תחת אלהא ואלחא איצ׳א מתל העלו סוס לאנה אמר פג׳א עלי לפט׳ אלאכבאר באלמאצ׳י בסגול
גם אני ידעתי החשו – אבן עזרא החשו פועל עבר, כאשר אמר להם ״ידעתי״, הם החשו, כי אם היה ציווי מן הפעיל, היה הה״א מתנועע בפת״ח.
היום י״י לוקח את אדוניך מעל ראשך – הנה בארו בזה שלא נלקח אלא מעל ראשו וכן אמר אליהו לאלישע בטרם אלקח מאתך וזה יורה שלא לקחו אלהים במוחלט אבל לקחו מעם אלישע.
החשו – שתקו.
(ג-ה) הו׳ הוא להודיע כי לא יעשה י״י דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ולזה תמצא שהדברים העתידים יודעו לנביאים קודם חדושם ואע״פ שיהיה חדושם על דרך המופת הלא תראה כי הלקח אליהו מעל ראש אלישע ביום ההוא היה ידוע לבני הנביאים אשר בבית אל וביריחו ואלישע אע״פ שהיה חדושו על דרך המופת וכן גם כן תמצא שהודיע הש״י לאברהם את דבר המופתי׳ אשר יעשה בהוציאו זרעו מעבודת׳ ולזה אמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כי אלו המופתי׳ היו כלי אל שיאמין אברהם בירוש׳ הארץ כמו שבארנו שם.
ושם יצאו בני הנביאים, שהם התלמידים שהיו מכינים עצמם להתנבא, והיו פרושים ונזירים מיוחדים לעבודת הגבוה, ואמרו בסוד אל אלישע הידעת כי היום הזה ה׳ לוקח את אדונך מעל ראשך? רצה לומר שיקח את אדוניו שהיה עטרת ראשו, והוא השיבם גם אני ידעתי החשו, רוצה לומר גם כן ידעתי אני זה שתוקו ואל תדברו עוד בדבר הזה, כי היה מחריש לראות מה יעשה אליהו בלקיחתו, ויהיה לפי זה החשו צווי, או יהיה פירוש החשו שהם שתקו והחשו ולא דברו לו עוד:
אשר בית אל – ד׳ בלישנא סבירין בבית מסורת כאן ובפרשת וארא.
החשו – שתקו, כמו: ואנחנו מחשים (מלכים א כ״ב:ג׳).
אשר בית אל – אשר בבית אל.
הידעת – בלשון שאלה אמרו, האם ידעת וכו׳.
מעל ראשך – כאילו אמרו, הנה היה לך לעטרה, ויוסר העטרה מעל ראשך.
החשו – שתקו, ולא תדברו מזה, על כי ראה באליהו, שאין חפצו לגלות הדבר לגודל הענוה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ג) הידעת כבר בארו חכמי האמת כי האיש האלהים הוא בין תלמידיו כלב המחיה את הגויה וכל האבר הקרוב יותר אל הלב מקבל יותר חיות ושפע, ובעת ההסתלקות ירגישו האיברים הרחוקים סילוק הנפש והחיות תחלה טרם ירגישו האיברים הקרובים אליו, ולכן בני הנביאים הרגישו תחלה כי יסתלק הלב והנפש מהם, ושאלו אם גם הוא כבר מרגיש בזה שזה סימן שהדבר קרוב מאד, והשיב גם אני ידעתי, ויש עוד לאלוה מלים, כי האסף איש הרוח מתוך העם יהיה לפעמים מחטא הדור כשאינו ראוי שעליהם יזרח שמש האלהית ורוצה להאפיל עליהם ולהשקיע אור בל יהל, ואז יעלים הדבר מבני הנביאים ומהמקבלים מאתו כדי שלא יוכנו לקבל האור מאתו בעת מותו, ויקחהו פתאום למען יתנגפו רגליהם על הרי נשף, ולפעמים יהיה זה מפני שלמות הנביא שכבר הגיע זמנו להפטר ולעלות למעונו, ושיירשו תלמידיו את כתרו, ואז יודיע הדבר לתלמידו הממלא מקומו למען יסמוך את ידיו עליו, וזה היה הספק של בני הנביאים אם הלקח אליהו הוא מפני שרצון ה׳ לאסוף השפע ולהאפיל האור, ובזה בודאי העלים הדבר מאלישע לבל יכינהו למלא מקומו כמו שהיה באמת שהאציל את רוחו עליו, ובזה הצד צריך שיתפללו ויבקשו על זאת, למען ישוב מחרון אפו עליהם, וזה שכתוב הידעת וכו׳ והשיב גם אני ידעתי – וזה הסימן שהוא לשלמות אליהו לא למען תאבד עצה מתלמידיו, ולכן החשו ולא תתפללו, כי אינו מפני קצף וחרון אף, ובהפך סילוק זה נקרא הלולא שמחה כי ישיג שלמותו.
החשו – לשון צווי והראוי הַחֲשו על משקל הַעֲלו, והֶעֱלו הֶחֱשו הוא לשון עבר.
וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר היו1 בְּבֵּית אֵל2 אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הנביאים הֲיָדַעְתָּ – האם ידעת3 כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ4 שהיה לך כָּעֲטָרָה5 מֵעַל רֹאשֶׁךָ ועכשיו עטרה זו תוסר ממך6? וַיֹּאמֶר להם אלישע גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי זאת, אולם מרוב ענווה אליהו אינו חפץ לגלות זאת ולכן הֶחֱשׁוּ – שִׁתְּקוּ7 וגם אל תתפללו שלא יִלָּקַח, כי הוא לא נלקח מפני קצף וחרון אף, אלא מתוך שמחה8:
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. וכן היה בערים אחרות שעברו בהם, אך לא הזכירם כי נבואתם היתה לשעה, רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. ולא אדונינו, מלמד שהיו שקולים כאליהו, רש״י.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. תרגום יונתן, רלב״ג, מצודת ציון.
8. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֵלִיָּ֜הוּ אֱלִישָׁ֣ע׀ שֵֽׁב⁠־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ שְׁלָחַ֣נִי יְרִיח֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר חַי⁠־יְהֹוָ֥הי״י֥ וְחֵֽי⁠־נַפְשְׁךָ֖ אִם⁠־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיָּבֹ֖אוּ יְרִיחֽוֹ׃
And Elijah said to him, "Elisha, please stay here, for Hashem has sent me to Jericho.⁠" And he said, "As Hashem lives, and as your soul lives, I will not leave you.⁠" So they came to Jericho.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר לֵיהּ אֵלִיָהוּ אֱלִישָׁע תּוּב כְּעַן הָכָא אֲרֵי יְיָ שַׁלְחַנִי לִירִיחוֹ וַאֲמַר קַיָם הוּא יְיָ וְחֵי נַפְשָׁךְ אִם אֶשְׁבְּקִינָךְ וַאֲתוֹ לִירִיחוֹ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובהיותם בבית אל אמר אליהו אל אלישע שהשם שלחו אל יריחו ושישאר הוא שם בבית אל, ואלישע השיבו כבראשונה שלא יפרד ממנו והלכו אל יריחו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ, אֱלִישָׁע! שֵׁב – המתן נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי לְיְרִיחוֹ, וַיֹּאמֶר לו אלישע בשבועה חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם – שלא אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ שניהם יחדיו לְיְרִיחוֹ:
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵי⁠־הַנְּבִיאִ֥ים אֲשֶׁר⁠־בִּֽירִיחוֹ֮ אֶל⁠־אֱלִישָׁע֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו הֲיָדַ֕עְתָּ כִּ֣י הַיּ֗וֹם יְהֹוָ֛הי״י֛ לֹקֵ֥חַ אֶת⁠־אֲדֹנֶ֖יךָ מֵעַ֣ל רֹאשֶׁ֑ךָ וַיֹּ֛אמֶר גַּם⁠־אֲנִ֥י יָדַ֖עְתִּי הֶחֱשֽׁוּ׃
And the sons of the prophets that were at Jericho came near to Elisha and said to him, "Do you know that Hashem will take away your master from your head today?⁠" And he answered, "Yes, I know it; be still.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּקְרִיבוּ תַלְמִידֵי נְבִיַיָא דִי בִירִיחוֹ לְוַת אֱלִישָׁע וַאֲמַרוּ לֵיהּ הַיְדַעְתָּא אֲרֵי יוֹמָא דֵין יְיָ דְבַר יַת רִבּוֹנָךְ מִנָךְ וַאֲמַר אַף אֲנָא יְדַעְנָא שְׁתוּקוּ.
ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו – וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים. וכה״א ושננתם לבניך אלו תלמידיך. וכה״א ויצאו בני הנביאים אשר בית אל (מלכים ב ב׳:ג׳). וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב שנאמר ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב). וכן ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו וגו׳ ויאמר אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב י״ג:י״ד).
ויגשו בני הנביאים – ללמדך שאין לך עיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים, ומפני מה לא נתפרסמה נבואתן אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

ובני הנביאים אשר שם אמרו גם כן אל אלישע מלקיחת אליהו, והוא השיבם כאשר לראשונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים1 אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ – האם ידעת2 כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ שהיה לך כָּעֲטָרָה3 מֵעַל רֹאשֶׁךָ ועכשיו עטרה זו תוסר ממך4? וַיֹּאמֶר להם אלישע גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי זאת, אולם מרוב ענווה אליהו אינו חפץ לגלות זאת5 לכן הֶחֱשׁוּ – שִׁתְּקוּ6:
1. ובמדרש, עד שלא נגנז אליהו היתה רוח הקודש מרובה בישראל שנאמר ״ויצאו בני הנביאים״ וכו׳... וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקודש. ועוד דרשו, וכי בני נביאים היו והלא תלמידים היו?! אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים, ילקוט שמעוני.
2. ראה מצודת דוד בפס׳ ג׳ לעיל.
3. ראה מצודת דוד בפס׳ ג׳ לעיל.
4. ראה מצודת דוד בפס׳ ג׳ לעיל. ובמדרש, מכאן שאין לך עיר בארץ ישראל שלא היו בה נביאים, ומפני מה לא נתפרסמה נבואתן? אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא נצרכה לדורות לא נכתבה, ילקוט שמעוני.
5. ראה מצודת דוד בפס׳ ג׳ לעיל.
6. ראה לעיל בפס׳ ג׳ תרגום יונתן, רלב״ג, מצודת ציון.
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיֹּ֩אמֶר֩ ל֨וֹ אֵלִיָּ֜הוּ שֵֽׁב⁠־נָ֣א פֹ֗ה כִּ֤י יְהֹוָה֙י״י֙ שְׁלָחַ֣נִי הַיַּרְדֵּ֔נָה וַיֹּ֕אמֶר חַי⁠־יְהֹוָ֥הי״י֥ וְחֵֽי⁠־נַפְשְׁךָ֖ אִם⁠־אֶעֶזְבֶ֑ךָּ וַיֵּלְכ֖וּ שְׁנֵיהֶֽם׃
And Elijah said to him, "Please, stay here, for Hashem has sent me to the Jordan.⁠" And he said, "As Hashem lives, and as your soul lives, I will not leave you.⁠" And the two of them went on.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר לֵיהּ אֵלִיָהוּ תּוּב כְּעַן הָכָא אֲרֵי יְיָ שַׁלְחֵנִי עַד יַרְדְנָא וַאֲמַר קַיָם הוּא יְיָ וְחַי נַפְשָׁךְ אִם אֶשְׁבְּקִינָךְ וַאֲזַלוּ תַּרְוֵיהוֹן.
הח׳ הוא במדות והוא להודיע שראוי לאדם שיחשק מאד בחברת הטובי׳ הלא תראה המעלה שזכה בה אלישע מפני חשקו בחברת אליהו זה החשק הנפלא עד שלא רצה להפרד ממנו כלל עד שלקחו י״י מאתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ו) ויאמר אחר שראה כי לא רצה לעזבו רצה על כל פנים שלא ימצא אתו לבדו בעת הפרדו כדי שיאציל מרוחו על אלישע במעמד בני הנביאים שאז יקבלו גם הם חלק מרוח אליהו, לא כן בהתרחקו מאתם והתבודדו עם אלישע לבדו, (ולא היה באפשר לקחת בני הנביאים עמו כי הם לא היו ראוים להיות במעמד הגדול הזה) ואלישע לא רצה גם בזה.
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ, שֵׁב – המתן נָא פֹה כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה – אל הירדן, וַיֹּאמֶר לו אלישע בשבועה חַי יְהוָה וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם – שלא אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יחדיו:
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַחֲמִשִּׁ֨ים אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֤י הַנְּבִיאִים֙ הָֽלְכ֔וּ וַיַּעַמְד֥וּ מִנֶּ֖גֶד מֵרָח֑וֹק וּשְׁנֵיהֶ֖ם עָמְד֥וּ עַל⁠־הַיַּרְדֵּֽן׃
And fifty men of the sons of the prophets went and stood opposite them, at a distance, and the two of them stood by the Jordan.
תרגום יונתןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְחַמְשִׁין גַבְרָא מִתַּלְמִידֵי נְבִיַיָא אֲזָלוּ וְקָמוּ מִקֳבֵיל מֵרָחִיק וְתַרְוֵיהוֹן קָמוּ עַל יַרְדְנָא.
מנגד מרחוק – כפל המלה לתוספות ביאור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ – ועמדו מִנֶּגֶד – מול1 אליהו ואלישע מֵרָחוֹק, וּשְׁנֵיהֶם אליהו ואלישע עָמְדוּ עַל שפת נהר הַיַּרְדֵּן:
1. תרגום יונתן.
תרגום יונתןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ח) וַיִּקַּח֩ אֵלִיָּ֨הוּ אֶת⁠־אַדַּרְתּ֤וֹ וַיִּגְלֹם֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת⁠־הַמַּ֔יִם וַיֵּחָצ֖וּ הֵ֣נָּה וָהֵ֑נָּה וַיַּעַבְר֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בֶּחָרָבָֽה׃
And Elijah took his mantle, and wrapped it together, and smote the waters, and they were divided here and there, so that they two went over on dry ground.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּנְסִיב אֵלִיָהוּ יַת שׁוֹשִׁיפֵיהּ וְאַחְזַר וּמְחָא יַת מַיָא וְאִתְפְּלִיגוּ לְכָא וּלְכָא וַעֲבָרוּ תַרְוֵיהוֹן בְּיַבֶּשְׁתָּא.
ויגלום – כרכה כדי שתהא נוחה להכות בה.
ויגלום – ולא כריכה ממש, אלא קולט, שקורין פייגדו בלעז.
And [he] rolled it up. He rolled it up in order that it would be easy to strike with it.
And [he] rolled it up. Not exactly rolling, but gathering together,⁠1 which is called cueilir, in Old French.
1. I.e., he did not fold it neatly on its creases, but he bunched it up together.
ויגלם – כרכה כדי שתהא נוחה להכות בה.
ויגלום – לא כריכה ממש אלא קולט שקורין קוייליר בלעז.
הקשית לשאול – אי אפשר לי לתת לך יותר ממה שיש בידי.
אם תראה אותי לוקח מעמךא – אז אוכל לעשות יותר ויותר.
יהי לך כן ואם אין לא יהיה – שאין היכולת בידי.
א. כן בפסוק. במהדורת עפנשטיין: ״מעמדי״.
ויגלם – כרכה והכה בה את המים. וכן: בגלומי תכלת (יחזקאל כ״ז:כ״ד) – פירוש: כרכי בגדים.
וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם – לקח את מעילו וקיפלו, מן ״בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת (וְאַרְגָּמָן) [וְרִקְמָה]״ (יח׳ כז, כד).⁠1 כלומר: כרכים וקשרים של בגדים.⁠2 וכך נאמר לגבי ״גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ״ (תה׳ קלט, טז): סיום ימיי ואבדן חיי.⁠3 ויש אומרים לגביו: גופי,⁠4 מן ״גולם״ (אבות ה, ז), כפי שנבאר במקומו.
וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ – חבט במים באדרת המקופלת ההיא, ו⁠[הם] התפלגו מימינו ומשמאלו. ושימוש הלשון5 ״חצה״ יכול להיות [במשמעות] חלוקה למספר כלשהו, כמו זה [שבפסוקנו] וכמו: ״וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים״ (בר׳ לג, א), ״וְתֵחָץ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם״ (דנ׳ יא, ד), ״אֲשֶׁר חָצָה מֹשֶׁה״ (במ׳ לא, מב). ועשוי להיות [גם במשמעות] חצי ממש, כמו: ״חֲצִי הַיְרִיעָה״ (שמ׳ כו, יב), ״כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה״ (שמ׳ יא, ד), ״מִמַּחֲצִיתָם תִּקָּחוּ״ (במ׳ לא, כט), ״אַל תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי״ (תה׳ קב, כה) – אל תמיתני בחצי חיי, כפי שנבאר במקומו.⁠6
1. השווה אלפאסי, ׳גלם׳, א, עמ׳ 327, שו׳ 146; ריב״ג, אלאצול, ׳גלם׳, עמ׳ 137, שו׳ 16 (השורשים, עמ׳ 94): ושדّה וטואה (= ״קשרו וקיפלו״); אבן בלעם, יחזקאל, עמ׳ 103: אלמטוי מן אלת׳יאב (= ״הבגדים המקופלים״); פרחון, ׳גלם׳: ״לשון תכריך״; רד״ק על אתר ובשורשים, ׳גלם׳, עמ׳ קכב.
2. עד כאן השווה ריב״ג, אלאצול, ׳גלם׳, עמ׳ 137, שו׳ 17 (השורשים, עמ׳ 94; כך תרגם ר׳ יהודה בן תיבון).
3. ראה אלפאסי, ׳גלם׳, א, עמ׳ 327: אנדראג׳י ואנטואי (= היכנסי והתקפלותי); ריב״ג, שם, שו׳ 22 (בשם ״יש מפרשים״): וקד פסר פיה אנטואי ואנדראג׳י פי אלסן (= ״וכבר פרשו בו: ׳הכפלי והכנסי בימים׳⁠ ⁠⁠״).
4. כך ת״י: ״גשמי״; רס״ג, תהלים, עמ׳ רעה: עמר ג׳סמי; רס״ג, סבעין, ערך 64, עמ׳ 60; האגרון, ׳גלם׳, עמ׳ 209-208; ריב״ג, אלאצול, ׳גלם׳, עמ׳ 137, שו׳ 18 (בשם ״יש אומרים״); ראב״ע על תה׳ קלט, טז: ״הוא הגוף הראשון [...] והוא מגזרת ׳ויגלום׳ וכמוהו וחילופיהן בגולם שאין לו לב״; רד״ק, השורשים, ׳גלם׳, עמ׳ קכב-קכג.
5. ״ושימוש הלשון״ = ולגה. תרגמתי כהצעתו של בסל (חיוג׳, אלנתף, עמ׳ 60, הע׳ 201).
6. השווה ריב״ג, אלאצול, ׳חצה׳, עמ׳ 243, שו׳ 17 (השורשים, עמ׳ 166); פרחון, ׳חצה׳; רד״ק, השורשים, ׳חצה׳, עמ׳ רכח-רכט.
ויקח אליהו את אדרתו ויגלום אכד שמלתה וטואהא מן בגלומי תכלת וארגמןא אי שדאדאתב אמתעה הדה צפתהא וכדלך קילג פי גָלְמִי ראו עיניך אנטוי איאמי ודהאב עמרי וקיל פיה ג׳סמי מן גולם עלי מא נבין פי מוצ׳עה
ויכה את המים ויחצו ט׳רבד אלמא בתלך אלשמלה אלמטויה פאנקסה ימנה ויסרה ולגה חצה קד תכוןו קסמה עלי אי ג׳זז (אן)⁠ח כאן מתל הדא ומתל ויחץ את הילדים ותחץ לארבע רוחות השמים אשר חצה משה וקד תכון נצף מחקק מתל חצי היריעה בחצותט הלילה ממחציתם תקחו אל תעלני בחצי ימי לא תתופני פי נצף עמרי עלי מא נבין פי מוצ׳עה
א. בגלומי תכלת וארגמן ] צירוף זה נזכר אצל ריב״ג, אלאצול, ׳גלם׳, עמ׳ 137, שו׳ 17: ״בגלומי תכלת וארגמן ורקמה״. לעומת נוסח המקרא: ״בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת וְרִקְמָה״ (יח׳ כז, כד). באכר (ריב״ג, השורשים, עמ׳ 94) מצביע על הסיבה להוספה: הצמד ״אַרְגָּמָן וְרִקְמָה״ שבפסוק קודם (יח׳ כז, טז).
ב. שדאדאת ] אצל ריב״ג, שם: שאדאת, ובגלוסה של כ״י רואין (שם, הע׳ 44): תשדאדאת.
ג. קיל ] ב: ליתא.
ד. ט׳רב ] ב: צ׳רב. על כתיבת ט׳ כמייצגת ض, ראה בלאו, עמ׳ 39, §23.
ה. פאנקס ] צ״ל פאנקסם כפי שגורס כ״י ב.
ו. על הצירוף קד תכון במובן ״ייתכן״, ״לפעמים״, ראה בלאו, עמ׳ 185, §284.
ז. על השמטת המזה׳ אחרי עיצור שוואי, ראה בלאו, עמ׳ 31, §11גa.
ח. (אן) ] מחוק על ידי נקודה מעל כל אות.
ט. בחצות הלילה ] נוסח המקרא: ״כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה״ (שמ׳ יא, ד). אפשר שעירב את ״בַּחֲצִי הַלַּיְלָה״ (שם יב, כט), ואפשר שהושפע ממדרש חז״ל הידוע הדן בדיוק הלשון ״כחצֹת״ לעומת ״בחצֹת״. ראה למשל בבלי ברכות ד ע״א ורש״י לשמ׳ יא, ד.
אדרתו ויגלום – פי׳ אבן ג׳אנח ויעטוף, ור׳ דוד קמחי פי׳ כפל אותה וברכה ובה הכה את המים.
ויגלם – רוצה לומר: שכבר כרך אדרתו והכה בה במי׳.
(ח-כד) התשיעי הוא להודיע ענין הנפלאות העצומות שבאו בזה הספור כי באמונת הנפלאות יתקיימו הפנות התוריות ולזה ספר שכבר הכה אליהו באדרתו מי הירדן ונחצו הנה והנה ושכבר עשה זה גם כן אלישע ולזה גם כן ספר שכבר רפא אלישע מי יריחו שהיו רעים וממיתים בששם במקום המוצא מעט מלח אשר לא היה בטבע המלח שיתקן המים אבל הוא מקלקל אותם ולזה ג״כ ספר שתכף שקלל אלישע הנערי׳ הקטני׳ שחרפו אותו יצאו שנים דובים מן היער ובקעו מהנערי׳ ההם ארבעי׳ ושני׳ וזה עשאו אלישע לתועלת שיכירו ישראל זה וישובו אל י״י כי רובם היו עובדי׳ ע״ג בזמנו ולזאת הסבה גם כן ספר המופת שעשה אלישע כשלא היה מים לשלשת המלכי׳ ויהיו יראי׳ שימותו בצמא ובאו להם המים על דרך המופ׳ שעשה אלישע שבאו מים נמלא מהם הנחל ההוא מזולת שיראו רוח ידחם שם ולא גשם יתחדשו ממנו כמו שיעד להם והיה מעצם המופ׳ בזה שהיה כלי להפיל מלך מואב ביד המלכי׳ ההם בזה האופן הנפלא שזכר וזה שהם ראו מנגד את המי׳ אדומי׳ כדם וחשבו שהחרב נחרבו המלכי׳ ויצאו כדמות אנשי׳ הולכי׳ לקחת שלל והיה זה סבה אל שנעשה למואב כל הרע הנפלא שיעד אלישע ולזה ג״כ זכר מופת השמן שלא היה שם אלישע אבל כל עוד שהיתה האשה מוצקת היה מתחדש על דרך מופת שמן באסוך ההוא עד שמלאת כל הכלים שיכלה לקבץ אליה ולזה ג״כ זכר המופת שעשה לשונמית שלא היה לה בן והיה אישה זקן והיה מפני זה יותר רחוק שתתעבר והנה אלישע כשידע יעד אותה בזה הטוב שבעת חיה היא חובקת בן על צד השב׳ הגמול לה על הטוב שהטיבה לו והיה לה בן ולזה ספר שהוא החיה בנה אחר שמת ולזה גם כן ספר שהסיר שהיה בו מות מפני פקועות השד׳ ששמו בו הנה עשה אלישע על דרך המופת שהסיר הרע ממנו בהשליכו קמח אל הסיר אשר אין לו רושם בהסרת זה הרוע ולזה ספר שהלחם שהיה מעט מאד לתת לפני מאה איש אכלו ושבעו ממנו והותירו כמו שייעד אלישע להם ולזה ספר מה שרפא צרעת נעמן בשאמר לו שירחץ במי הירדן שבע פעמי׳ ותשוב בשרו אליו וטהר והיה לו כן ולזאת הסבה גם כן ספר שדבקה צרעת נעמן בגחזי ובבניו תכף שקללהו הנביא בזאת הקללה ולזה גם כן ספר שהברזל שנפל מן העץ תוך הירדן הנה חתך אלישע עץ בצורת יד הגרזן במקום שנכנס שם ותכף שהשליך אלישע העץ אל המים נכנס על דרך המופת בנקב הברזל והציף הברזל על המים ולזה ג״כ ספר מה שהראה אלישע לנערו סוסי אש ורכב אש ומה שהכה בסנורים על דרך המופת הגוי כלו הבא אליו עד שהוליכם תוך שומרון והם לא הרגישו ולזה ג״כ ספר מה שהשמיע הש״י את מחנ׳ ארם על דרך המופת קול רכב קול סוס קול חיל כבד בדרך שנסו כלם ברגליהם ועזבו כל המחנה כאשר הוא היה זה סבה שיהיה סאה סלת בשקל וסאתי׳ שעורים בשקל בשער שומרון בעת שייעד להם אלישע ונתקיים גם כן מה שאמר לשליש אשר המלך נשען על ידו שכבר יראה בעיניו ומשם לא יאכל.
והלכו אליהו ואלישע אל הירדן ויקח אליהו את אדרתו ויגלום, רצה לומר שכרך אדרתו והכה בה את המים ויחצו המים ויעברו שניהם בחרבה.
אדרתו – מלבוש יקר המיוחד לנביאים, וכן: וישלך אדרתו (מלכים א י״ט:י״ט).
ויגלום – כרכו כאחת, וכן: בגלומי תכלת (יחזקאל כ״ז:כ״ד), ופירושו בכריכת בגדי תכלת.
בחרבה – ביבשה.
ויגלום – כרך אדרתו, שתהא נוחה להכות בה את המים.
ויחצו הנה והנה – נבקעו המים, ומזה הלכו להם, ומזה נשארו במקומם ולא ירדו למטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ח) ויקח על דרך הרמז, הנה כבר בארו החכמים כי אליהו נזדכך גופו ונפרדו ממנו שני יסודות הכבדים מים ועפר, ונשאר גוף מורכב מאש ורוח שיכול לעלות למעלה, כמ״ש והנה רכב אש, ויעל בסערה, ונשאר גופו בעליונים, וכבר כתבתי כי בעת שהאכילו המלאך עוגות רצפים וצפחת מים נפרד יסוד העפר מגופו, ועתה רצה להפריד גם יסוד המים היורד הוא למטה ומבואר אצלי, כי הנס אשר יעשה האדם בעולמו הקטן, יגדל עוז לעשותו גם בעולם הגדול, שאם יכניע את טבע גופו לענינים אלהיים נגד טבעו, כן גם הטבע הכוללת תמשך אחריו, וברצות אליהו לבטל יסוד המים מעולמו הקטן שהוא גופו,
לקח אדרתו שהוא משל אל לבושו החומרי ויגלום עשהו גולם, כמ״ש גלמי ראו עיניך, שהוא החומר המוכן להשתנות ולהעשות כלי כאשר יושר בעיני היוצר לעשות, ובזה הכה את המים ובטל יסוד המים שבגופו, וכן גם הטבע הכוללת נמשכה אחריו,
ויחצו הנה והנה – שביטול הטבע בעולמו הקטן יחייב ביטול הטבע בעולם הגדול כשני כלי זמר הנערכים זה מול זה כנודע.
ויגלם – לשון גלמי יראו עיניך (תהלים קל״ט) גוף בלי חיתוך איברים, ובתלמוד בבלי מסכת שבת (ע״ז:) גלימא שנעשה בו כגולם.
וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ – מלבושו היקר המיוחד לנביאים1, וַיִּגְלֹם2 – וְכָּרַךְ אותה שתהא נוחה להכות בה את המים3, וַיַּכֶּה בה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ – ונבקעו4 מי הירדן הֵנָּה כאשר מצד הנמוך הלכו המים5 וָהֵנָּה והמים שמהצד הגבוה נעצרו ולא ירדו למטה6, וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם אליהו ואלישע את נהר הירדן בֶּחָרָבָה – ביבשה7:
1. מצודת ציון.
2. ראה את פירושו של המלבי״ם המבאר מלשון גולם, שהוא חומר המוכן להשתנות לפי רצון היוצר.
3. רש״י, רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וַיְהִ֣י כְעׇבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל⁠־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶעֱשֶׂה⁠־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִ֥יהִי נָ֛א פִּֽי⁠־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃
And it came to pass when they had gone over, that Elijah said to Elisha, "Ask what I shall do for you before I am taken from you.⁠" And Elisha said, "Please, let a double portion of your spirit be upon me.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה כְמֶעְבַּרְהוֹן וְאֵלִיָהוּ אֲמַר לֶאֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אַעְבֵּיד לָךְ עַד דְלָא אִידַבַּר מִלְוָתָךְ וַאֲמַר אֱלִישָׁע וִיהֵי כְעַן עַל חַד תְּרֵין בְּרוּחַ נְבוּאֲתָךְ עִמִי.
ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – א״ר יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. בנו משלמה דכתיב ייטב אלהיך את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך (מלכים א א׳:מ״ז). תלמידו מאלישע דכתיב ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – ואי בעית אימא מהכא ויסמוך את ידיו עליו.
פי שנים ברוחך אלי – פירשו רז״ל: כפלים ממה שהיה באליהו, והוא שהחיה שני מתים, אחד בחייו ואחד במותו. ולמי שאמר: על רגליו עמד ולביתו לא הלך, שרפא צרעת נעמן, שהמצורע חשוב כמת, שנאמר: אל נא תהי כמת (במדבר י״ב:י״ב).
ואדוני אבי ז״ל פירש: פי שנים – שני חלקים שאל שיהיה לו מרוח אליהו. וכן הוא אומר: פי שנים בכל אשר ימצא לו (דברים כ״א:י״ז) – שני חלקי נכסיו, כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים, והפשוט נוטל החלק השלישי.
וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי – רבים סבורים כי [משמע] ״פִּי שְׁנַיִם״ – כפליים מהכוח שיש לו.⁠1 ואין זה הגיוני, שמישהו יעניק לזולתו שלמות שהוא עצמו אינו יכול להשיגה. כמו כן, ״פִּי שְׁנַיִם״ בלשון אינה כפליים, אלא שני שלישים מכיוון שדברי הכתוב ״לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ (דב׳ כא, יז) – אין כוונתם כפליים ממה שיש לו, אלא שני שלישים מרכושו. מפני שציווה את הדבר לגבי שני בנים, ואמר: ״לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר [כִּי אֶת הַבְּכֹר] בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ (שם שם, טז-יז). כלומר, אם היו שני בנים, יחלק את רכושו לשלושה חלקים; ייתן לבכור שני שלישים, ולצעיר – שליש. זוהי כוונת הכתוב.
והבי״ת ב״בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ״ במקום מ״ם, כפי שביארנו כמותו הרבה, דהיינו ״מכל אשר ימצא לו״.⁠2 ואם היו יותר משני ילדים, [תיעשה] החלוקה על פי היחס הזה בדעת ובחשבון. ואשר לכתוב – הוא לא ציווה את הדבר, אלא לגבי שני בנים, ועליהם דיבר. וכן ״פִּי שְׁנַיִם [בָּהּ] יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ״ (זכ׳ יג, ח). אחר כך אמר: ״וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ״ (שם, ט). התברר אפוא כי ״פִּי שְׁנַיִם״ הוא שני השלישים.⁠3
ותכלית בקשת אלישע – להשיג שלמות וכוח רוחני בשיעור של שני שלישים מכוח אליהו. וזה [שיעור] עצום ביותר, אם הגיע אל חלק ממה שהגיע אליו אליהו, מכיוון שאליהו הגיע בדברים רבים קרוב למה שהגיע אליו משה ע״ה. אם תבחן בעיון את סיפורו, כאשר ברח מאיזבל לחורב, ותתבונן במדרגתו שם, ותעריך את ההשראה שחווה ו⁠[את] ההשגה שאליה הגיע, אולי תבחין בחלק מקווי הדמיון וההקבלה בעניינים מסוימים אף על פי שאין דרגות שניהם בעניין ההשגה שוות. מכיוון שדרגת משה והשגתו אינן דומות לדרגת נביא כלשהו מבחינת האישיות, כמוכח מדבריו [של ה׳] יתעלה: ״לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי״ וגו׳ (במ׳ יב, ז). והעיד על כך בסוף [התורה]: ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״ (דב׳ לד, י).⁠4 אולם דרגת אליהו ע״ה גבוהה ביותר אחרי דרגת משה ע״ה, ודייך בכוחו הרוחני בנשיאת גופו והעלאתו באוויר – דבר שלא ראינו כמותו אצל שאר הנביאים. וכן לא מצאנו כתוב המעיד על מותו כמות שאר האנשים, לא בעבר ולא בעתיד, אף על פי שאין מנוס מכך שכל גוף מתפרק ומתפורר למרכיביו.
ופרשנים רבים מכחישים את עלייתו באוויר,⁠5 בפרט מי [שעורך] היקש מן העיון הטבעי המקובל, כשהוא אינו יודע כי הנפש היא הנושאת את בעל-החיים [ו]⁠מעבירה אותו ממקום למקום. ולולא סיפקה לו הנפש את הכוח המניע הזה, היה כדומם, כפי שנראהו (= את גוף בעל-החיים) כאשר היא (= הנפש) עוזבת אותו. ועבור חלק מבעלי-החיים נקבעה תנועה בתעופה, אבל באמצעי שהומצא לשם כך, והוא הכנפיים. אולם הנפש האנושית – כבר ביארנו מקודם – יש לה סגולות רבות ונובעות ממנה פעולות רבות שונות בהתאם לשינוי מוכנויות,⁠6 ואין זה מן הנמנע [שבזכות] כל סגולותיה ופעולותיה המופלאות, כאשר הן מתחזקות ומתלכדות במקורה [השמימי של הנפש], היא (= הנפש) נושאת את גופה באוויר.⁠7 זאת, אפילו לא נזכר [הדבר במפורש בכתוב]. על אחת כמה וכמה כאשר הכתובים כבר הזכירוהו ומסרוהו בשם הנביאים – אין הבדל אם אותן המסורות הובאו בשם אדם אחד או בשם קבוצה של מוסרים.⁠8 משום שמאז אירע הדבר לאחד, ויצא מגדר הבלתי אפשרי, [הוא] הפך להיות בגדר אפשרי. לא כל שכן אם הסיפור חזר ונשנה מפי רבים מן ה׳מגיעים׳ [לכדי דבקות באל מאהבה],⁠9 אשר נפשותיהם התקשרו למקורותיהן, ויצאו סגולותיהן וזרחו אורותיהן10 מהכוח אל הפועל, ואפילו בזמנים האלה.
ותכליתנו העיקרית בעניין סיפורים אלה והדומים להם, שאנו חושבים כרחוקים ודוחים אותם, היא שהסיפורים ייחשבו אפשריים ותסור מהם הנמנעות. שכן אם המסורות האלה אפשריות, התאמֵת אצלנו הסיפור הנבואי באמצעותן, ולא נזדקק [לפירוש] תאויל11 בדרכים רחוקות, ולא [נצטרך] להוציאן מפשוטן. ואחרי ההקדמות האלה הוכח שדברי הכתוב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״ – אין כוונתם זו לכפליים ממנו, אלא לכשני שלישים מכוחו. וזה יבואר לך גם בדברי הכתוב בעניין אלישע: ״וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים״ (מל״ב ד, לה), [בעוד ש]⁠על אליהו אמר בעניין זה: ״וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים״ (מל״א יז, כא), כפי שנבאר שם [בפרק ד].
1. כך אלפאסי, ׳פה׳, ב, עמ׳ 450, בביאורו הראשון; רד״ק בהזכירו את חז״ל: ״פרשו רבותינו ז״ל (בבלי, סנהדרין מז ע״א): כפלים ממה שהיה באליהו, והוא החיה שני מתים: אחד בחייו (מל״ב ד, יח-לז), ואחד במותו (מל״ב יג, כא)׳⁠ ⁠⁠״.
2. ראה למשל אלכליאת, כרך א, עמ׳ 41, 373ב; כרך ב, עמ׳ 288א, בעקבות ריב״ג, אללמע, עמ׳ 67 (הרקמה, עמ׳ פד): ״ויוסיפו הבי״ת גם כן במעמד ׳מן׳⁠ ⁠⁠״; הרון, אלמשתמל: ואלצ׳רב אלג׳ אן תכון במנזלה חרף פמן דלך מא ינוב מנאב אלבא נחו ממחרת הפסח [...] תקדירה במחרת הפסח (= ״והסוג השלישי הוא מי״ם במעמד של אות, ומזה מי״ם הבאה במקום בי״ת כגון ׳ממחרת הפסח׳ [יהו׳ יג, ב] [...] שיעורו במחרת הפסח״ [תרגום ממן, האל״ף, עמ׳ 101]).
3. השווה ריב״ג, אלאצול, ׳פה׳, עמ׳ 563, שו׳ 18 (השורשים, עמ׳ 395); פרחון, ׳פה׳: ״פ׳ שני חלקים״; רד״ק בשם אביו: ״ואדני אבי ז״ל פירש: שני חלקים מאשר היה אתו מן הרוח; וכן הוא פירוש ׳פי שנים בכל אשר ימצא לו׳ (דב׳ כא, יז): שני חלקי נכסיו; כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים, והפשוט נוטל החלק השלישי״; השורשים, ׳פה׳, עמ׳ תקעה.
4. השווה רמב״ם, מורה, ח״ב, פרק לה, עמ׳ 382; רמב״ם, פירוש המשנה, מסכת סנהדרין, עמ׳ ריב-ריד; רמב״ם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ז׳, הלכה ו, עמ׳ קנט-קס, בעניין נבואת משה, ייחודה ויתרונה על פני נבואות אישים אחרים. עוד על עניין זה ראה שוורץ, משמעות, עמ׳ 583-581.
5. כך בבלי, סוכה ה ע״א: ״ר׳ יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום״; רס״ג המצוטט מפי אברהם בן שלמה (כהן, ציטוטים, עמ׳ 103), אשר שלל את עלייתו השמימה, אך סבר כי הוא נישא על ידי הרוח אל מקום גבוה (והכתוב ״בְּהַעֲלוֹת ה׳ אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם״ בגדר הפלגה): פליס נעתקד פיה אנה צעד אלי אלסמא [...] קלנא אנה תנאהי פי אלעלו כקולה ערים גדולות ובצורת בשמים (= ״אין אנו מאמינים שהוא עלה השמימה [...] נאמר שהוא הגיע אל מקום גבוה ביותר כמו שנאמר ׳ערים גדלת ובצורת בשמים׳ [דב׳ א, כח]״ – תרגום כהן, עמ׳ 130). ובניגוד לכך ראב״ע למלאכי ג, כד: ״וזה לאות כי כבר עלה בסערה השמימה״; רד״ק לפסוקנו: ״ורוח הסער׳ העלתה אותו מן הארץ אל האויר כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלת׳ אותו ברצון האל על גלגל האש״.
6. ״מוכנויות״ = אסתעדאדאת. הכוונה למצבים או נטיות המכינים מישהו לפעולה כלשהי (מבחינה נפשית-רגשית), ראה: אלתהאנוי, אנציקלופדיה, ׳אסתעדאד׳, 4, עמ׳ 952; רמב״ם, מורה, ח״א, פרק נב, עמ׳ 120, הע׳ 19; אפרת, מונחים, עמ׳ 60; קלצקין, אוצר, ׳הכנה׳, כרך א, חלק א, עמ׳ 172. רת״י נוקט רציונליזציה של הנס, בפרשו תופעה על-טבעית המתקבלת על הדעת מבחינה ״מדעית״, בהתבססו על רעיון אריסטוטלי, לפיו הנפש אשר בזכותה בעל-חיים חי ונע ממקום למקום בכוחות עצמו, היא המבדילה את בעל החיים מן הדומם ומן הצומח. ראה רמב״ם, מורה, ח״א, פרק מא, עמ׳ 94, הע׳ 1.
7. במילים אחרות, רת״י מתאר כאן מעין תהליך סִינֶרְגֵטִי (אִגְבור, התעצמות המתקבלת בעקבות פעולת גומלין של מספר גורמים הפועלים בתאום, שהיא לעולם גדולה יותר מסך כל העָצמות של אותם גורמים כשהם פועלים בנפרד) הפוקד את הנפש. זאת בהתבססו על מוטיב ״עליית הנפש״ הנאופלטוני, לפיו יש לנפש ״מוצא שמימי-רוחני״ שאליו היא שואפת להגיע (מבדא), ראה סיראט, הגות, עמ׳ 65, 73, 80, 84; ישפה, פילוסופיה, א, עמ׳ 328; קלצקין, אוצר, מקור, כרך א, חלק ב, עמ׳ 267.
8. ברקע דברים אלה עומד עקרון ה״מסורת של היחידים״ (בהגות המוסלמית: כ׳בר אלאחאד. על כך ראה עמ׳ 150, הע׳ 19).
9. ״ה׳מגיעים׳ [לכדי דבקות באל מאהבה]״ = אלואצלין, דהיינו, בעלי הוַצְל (וכן וִצַאל, וֻצְלַה׳, וֻצוּל), מונח המציין יחסי אהבה, היקשרות והתאחדות בין המאמין לאלוהיו, המצוי, למשל, בספרות הצופית. ראה גריל, וצאל, עמ׳ 211-210.
10. על ה״אורות״ בתורת הנפש, ראה קלצקין, אוצר, ׳אור׳, ׳אורות׳, כרך א, חלק א, עמ׳ 29-28.
11. תאויל = מתודה פרשנית שמקורה במעתזִלה השכלתנית (ראה גולדציהר, הרצאות, עמ׳ 82-79) והגדרתה: פירוש המוציא דבר מפשוטו, כלומר, ממשמעו הנפוץ או המקובל. מתקבל רושם מדברי רת״י לעיל (״ולא נצטרך לפרשן [פירוש תאויל]״), כי הוא השתדל להמעיט בשיטת התאויל, ובכך הלך בעקבות ראב״ע, אשר נטה לצמצם ככל שניתן את הפקעת הכתוב ממשמעו (זאת לאחר שרס״ג [אמו״ד, מאמר ז, עמ׳ ריט] קבע ארבעה קריטריונים שעל פיהם ניתן לנקוט תאויל, כל עוד נשמרים כללי הדקדוק והתחביר: כאשר הדבר סותר את התבונה או את הידיעה המוחשית; כאשר קיים מקרא אחר; כאשר מצוי פירוש חז״ל מקובל ומוסמך, וראה: סימון, ארבע, עמ׳ 161; שלוסברג, רס״ג, עמ׳ 83). על התאויל ראה פונוואלה, תאויל, עמ׳ 390.
ויהי נא פי שנים ברוחך אלי יט׳נוא כתירין אן פי שנים צ׳עפין ממא לה מן אלקוה ולא יג׳וז ללעקלב אן אחד יוצל לגירה כמאל לא יקדר הו עליה לנפסה ואיצ׳א אן אלפיג שנים פי אללגה ליס צ׳עפין בל תלתין לאן קול אלנץ לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו לא יריד צ׳עפין ממא ענדה בל תלתי מאלה לאנה אפרץ׳ אלאמר עלי ולדין פקאל לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור בן השנואהד יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לוה אי אדא כאן ולדין פיקסם מאלה תלתה אקסאם יעטי אלבכר אלתלתין ואלגירו בכר אלתלת הדא הו גרץ׳ אלנץ
ואלבא פי בכל אשר ימצא לו בדל מים כמא בינא מתלה כתיר אי מכל אשר ימצא לו ואן כאנתז אלאולאד אכתרח מן אתנין פאלקסמהט עלי הדה אלנסבה באלתפקה ואלחסאב ואמא אלנץ פלם יפרץ׳ אלא ולדין ועליהמא תכלם וכדלך פי שניםי יכרתו ויגועויא והשלישית יותר בה תם קאל והבאתי את השלישית באש פצח אן פי שנים הו אלתלתין
פגאיה טלב אלישע אן יחצל לה מן אלכמאל ואלקוה אלנפסאניה בקדר תלתי קו⁠[ה אליהו]⁠יב ודלך עט׳ים ג׳דא אדא וצל אלי בעץ׳ מא וצל אליה אליהו לאן אליהו וצל פי אמור כתירה אלי קריב ממא וצל אליה משה ע׳אלס׳יג אדא תצפחת קצתה ענד הרובה מן איזבל אלי חורב [212ב] ונט׳רת מקאמה תם ואעתברת צורה מא אתאה מן אלוחי ומא חצל לה מן אלאדראך פרבמא תתנבה עלי בעץ׳ אלמנאסבה ואלמשאבהה פי אמור מא ואן כוןיד ליסטו אלמרתבתין פי אלאדראך סוא לאן מרתבה משהטז ואדראכה ליס מאתלהאיז מרתבה׳ אחד מן אלאנביאיח באלשכציה בדליל קו׳ תע׳ לא כן עבדי משה בכל ביתייט וג׳ ושהד לה אכירא ולא קם נביא עוד בישראל כמשהכ לכן מרתבה אליהו ע׳אלס׳ עט׳ימה ג׳דא בעד מרתבה משה ע׳אלס׳כא וחסבך קוה נפסה פי חמל ג׳סמה ורפעה פי אלהוי מא לם נריכב מתל דלך פי סאיר אלאנביאכג ואיצ׳א לם נג׳ד נץ ישהד במותה כמות באקי אלנאס לא פי אלמאצ׳י ולא פי אלאתי מע כון לא בד לכל ג׳סם מן אלתחלל ואלאצ׳מחלאל אלי מא תרכב מנה
וכתיר מן אלשארחין ינכר צעודה פי אלהוי וכאצה מןכד אלקיאסאת מן אלנט׳ר אלטביעי אלמעתאד והו לם יעלם אן אלנפס הי אלחאמלה ללחיואן מנקלה לה מן מכאן אלי מכאן ולולא אלנפס תוג׳ד לה הדה אלקוה אלמחרכה לכאן כאלג׳מאד כמא נראה ענד מפארקתהא לה ובעץ׳ אלחיואן ג׳עלת לה חרכה אלטיראן לכן באלה אוג׳דתהא לדלך והי אלג׳נאחין לכן אלנפס אלאנסאניה קד בינא פי מא תקדם אן להא כואץ כתירה ויצדר ענהא אפעאל גזירה מכתלפה בחסב אכתלאף אסתעדאדאת פלא באס אן יכון מן ג׳מלה כואצהא וגראיב אפעאלהא אדא קוית ואתחדת במבדאהא אן תחמל ג׳סמהא פי אלהוי הדא ולו לם ידכר פכיף וקד דכרתה אלנצוץ ואכברת בה ען אלאנביא לא פרק אן יכון אלאכבאר ען ואחדכה או ען ג׳מאעה לאנה מנד ג׳רי לואחד פכרג׳ ען באב אלממתנע וצארכו פי באב אלממכן פכיף וקד תכררת בדלך אלאכבאר ען כתיר מן אלואצלין אלדין אתצלת אנפסהם במבדאהא וכרג׳ת פצ׳אילהא ואשרקת אנוארהא מן אלקוה אלי אלפעל ולו פי הדה אלאזמנה
פאעט׳ם קצדנא פי הדא ושבהה מן אלאכבאר אלתי נסתבעדהא וננכרהא אן תציר ממכנה ויזול ענהא אלאמתנאע פאדא כאנת ממכנה פצח ענדנאכז אלאכבאר אלנבוי בהא ולא נחתאג׳ לתאוילהא בטרק בעידה ולא אכראג׳הא ען ט׳אהרהא פתבת בעד הדה אלמקדמאת אן קו׳ ויהי נא פי שנים ברוחך אלי לא יריד בה כרّתין מתלה בל מתל תלתי קותה וסיביןכח לך דלך איצ׳א ענד קו׳ פי אלישע ויזורר הנער עד שבע פעמים ופי אליהו קאל ען הדא אלמעני ויתמודד על הילד שלש פעמים כמא נבין תם
א. על נשוא פועלי ברבים הבא לפני נושא ברבים המציין בני אדם, ראה בלאו, עמ׳ 129, §182א.
ב. ללעקל ] ב: אלעקל. שתי הגרסאות מתיישבות על פי ההקשר, ותרגמתי: ״ואין זה הגיוני״.
ג. אלפי ] ב: אן פי. ייתכן שאלפי הוא פי עם תווית היידוע. גרסת כ״י ב נראית מכל מקום יותר: ואיצ׳א אן פי שנים פי אללגה (= זאת ועוד, ״פי שנים״ בלשון).
ד. בן השנואה הבכור בן השנואה יכיר ] דילג על ״כי את הבכֹר״ שבראש דב׳ כא, יז בגלל הדומות (״הבכֹר״). ב מדייק: ״בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר״.
ה. אי אדא כאן ולדין פיקסם מאלה תלתה אקסאם יעטי אלבכר אלתלתין ואלגיר בכר אלתלת הדא הו גרץ׳ אלנץ ואלבא פי בכל אשר ימצא לו ] ב: ליתא.
ו. על התרכבות גיר עם סומכו למלה אחת ויידועו בתווית, ראה בלאו, עמ׳ 157, §226א.
ז. על אן כאן כמילת תנאי, ראה בלאו, עמ׳ 251-250, §395א.
ח. אכתר ] ב: ליתא.
ט. פאלקסמה ] ב: ליתא.
י. פי שנים יכרתו ויגועו והשלישית יותר בה ] בנוסח המקובל: ״פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ״ (זכ׳ יג, יח).
יא. ויגועו ] ב: יגועו.
יב. קו⁠[ה אליהו] ] נראה כקרע והושלם על פי כ״י ב.
יג. ע׳אלס׳ ] ב: עה׳ (כך לאורך כתב-היד כולו).
יד. כון ] ב: כאן. על כון זו ודומותיה, ראה בלאו, עמ׳ 228, §348ב.
טו. על ליס במשפט שמני ועל התאבנותה, ראה בלאו, עמ׳ 143, §206א.
טז. משה ] ב: משה עה׳.
יז. מאתלהא ] ב: ימאתלהא (על ליס + פועל בעבר, ראה בלאו, עמ׳ 144, §206ד).
יח. על כתיב האל״ף ממדודה׳ בסוף מילה, ראה בלאו, עמ׳ 28, §11אa.
יט. בכל ביתי ] ב: ליתא.
כ. ושהד [...] כמשה ] ב: ליתא.
כא. ע׳אלס׳ (או מקבילתה עה) ] ב: ליתא.
כב. על הארכת התנועה הסופית הקצרה בפעלי לו״י ביוסיב, ראה בלאו, עמ׳ 91, §111א.
כג. סאיר אלאנביא ] ב: סאיר אלמאצ׳י [!]. כנראה עקב דילוג עין היות שמצויה המילה אלמאצ׳י שורה אחר כך.
כד. מן אלקיאסאת ] ב: מן יאכד אלקיאסאת.
כה. על ואחד הדוחה את אחד, ראה בלאו, עמ 165, §236.
כו. וצאר ] ב: צאר.
כז. ענדנא ] ב: ענהא, ותרגום פאדא כאנת ממכנה פצח ענהא: ״שכן אם המסורות האלה אפשריות, הרי הסיפור הנבואי אודותיהן מעיד על אמיתותן״.
כח. וסיבין ] ב: וסנבין (= ואנו נבאר), ושתי הגרסאות סבירות.
ויהי נא פי שנים – פי׳ אבן עזרא שני חלקים, כמו ״יכיר לתת לו פי שנים״ (דברים כ״א:י״ז) או שני שלישים, כמו ״פי שנים בה יכרתו ויגועו״ (זכריה י״ג:ח׳), שפי׳ שני שלישים כאמרו אחריו, והשלישית יותר בה.
ויהי נא פי שנים – כמה נבהלו ונבעתו המפרשים ע״ז כי לא שמו לבם להבין ספרינו הקדושים ע״ד ההגיון ולא יובן ספר בלעדיו ע״ד היושר, כי זה הוא סגלת המלאכה הזאת כמו שיש לפולים סגלה לערבב השכל, ובאור זה בכאן שידוע כי המלות, מהם שהן מחוברות חבור הגדה, ומהם שחבורם חבור הרכבת באור ותנאי, ואולם המחליף מין במין הנה הוא מחליף חי במת, וכן ידוע לחכמים כי השם המצורף לפעמים יהיה בצדו המצורף לו ופעם לא, וכאלה רבות מחלוקות מישרות האדם, כי ישרים דרכי י״י וצדיקים ילכו בו.⁠1 לכן דע שאמרו בכאן ברוחך הוא מחובר הרכבת באור ותנאי כאלו אמר שברוחך, ואמרו בכאן פי שנים שטעמו כפל המצורף לחצי אין בצדו המצורף לו, וגם לא בכל הכתוב בזה. אבל אמת שברוח אליהו היה כפול בערך כל נביאי דורו, וגם זה הכפל אין הכרח שיהיה מדוקדק בשעורו או במשקל במאזנים, אבל הטעם יתרון מופלג כמ״ש בצהרים וערבים ועצלתים.
ולכן היה הענין בזה כאלו אמר אלישע אני כוסף ושואל שיהיה אלי זה היתרון הגדול שיש ברוחך על כל רוח נביא. ובטוב אמר לו אליהו הקשית לשאול, כי זה כאלו שאל שיהיה שוה לו. אבל אמר לו אם תראה אותי לקח מאתך (מלכים ב ב׳:י׳) יהיה לך כן. ולֻקח שם נגזר על משקל והסנה איננו אֻכל (שמות ג׳:ב׳), והטעם בזה אם בעת שאהיה לקוח תוכל לראותו מענינו כמו שיהיה הנה יהיה לך זה היתרון ששאלת ותהיה שוה לי וזה הפך והאנשים אשר היו עמי לא ראו (דניאל י׳:ז׳). ואולם נתקיים באלישע כל המכוון כמו שיעיד הכתוב אח״כ ואלישע רואה וגו׳.
1. השוו ללשון הפסוק בהושע י״ד:י׳.
ויהי נא פי שנים ברוחך אלי – רוצה לומר: במה שהאצלת מרוחך על כל בני הנביאים יהיה הנאצל לי מרוחך פי שנים על כל אחד מהם והוא מענין מה שאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו.
(ט-י) הז׳ הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי להקדים לאדם הידיעה בדבר מצער טרם הגיעו כי די לו בצער שיקרה לו ממנו בהגעתו לא שיקדי׳ להצטער קודם זה אלא אם יגיע מההודעה תועלת מה ולזה תמצא כי מפני שלא היה משער אליהו שיגיע תועלת לאלישע מהודעתו אותו כי י״י לוקח אותו מעמו היה מעלים ממנו זה לשערו שכבר יצטער מאד אלישע מזה וכאשר ראה שהגיע העת שלא יוכל להעלים הענין ממנו מפני עוצם דבקות אלישע בחברתו עד שלא רצה להפרד ממנו כלל רצה לתת לו מה שישאל כדי שיסור צערו בהפרדו ממנו לפי ממה שאפשר והנה נתן לו הנביא שאלתו על דרך המופת בשבקש מהש״י שיהיה לאלישע כן והוא שיהיה לו ברוחו פי שנים על כל בני הנביאי׳ אשר למדו לפניו והנה מה שנתן לו האות בזה שאם יראה אותו לוקח מאתו יהי לו כן אינו שיהיה זה הענין סבה אל היות נאצל מן הרוח אשר עליו לאלישע זה השיעור הנפלא אבל היה זה אות לו בהגיעו שכבר נתנה לו המתנה ששאל מאליהו וזה ממה שראוי שישמח בו אחר הפרד אליהו ממנו ואחשוב כי אליהו היה יודע שלא יעזוב אלישע חברתו אבל עשה זה לנסות לבבו אם רב חשקו כל כך בהשגת השלמות שלא יתרצה בשום ענין להניח אליהו וכזה תמצא שעשה אליהו לאלישע בתחלה כשהשליך אדרתו עליו והיה אלישע רוצה לידבק בו תכף הנה אמר לו אליהו לבחון ענינו לך שוב כי מה עשיתי לך ומפני ראותו רב חשקו בחברת אליהו נודע לו שכבר השיג מחכמתו יותר הרבה ממה שהשיגו ממנה שאר תלמידיו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ובעברם אמר אליהו אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ושאל אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.
ויהי כעברם ואליהו – יש מי שנסתפק אם כתוב כעברם בכ״ף או בבי״ת ולדידן פשיטא לן דכתוב בכ״ף ע״פ המדוייקים והמסורת דהוא חד מן מלין דנסבין כ״ף ברישיה ולית דכוותא וסימנהון במסרא רבתא אות כ״ף.
פי – ענין חלק, וכן: פי שנים בכל אשר ימצא לו (דברים כ״א:י״ז).
שאל וכו׳ – רצה לומר, שאל בטרם אלקח, מה טובה אעשה לך.
פי שנים – שתשרה עלי רוח הנבואה, במעלה כפולה על מה ששרתה עליך.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ט) ויהי כעברם ואז ראה אליהו כי קרוב זמן הסתלקותו,
ויהי נא פי שנים בקש (לפי הפשט) שרוח אליהו תנוח עליו כמ״ש נחה רוח אליהו על אלישע, ושבכ״ז תשאר לו גם ההשגה הקודמת שהיה לו עד עתה, ובזה יהיה לו פי שנים, רוח עצמו, ורוח אליהו המצטרפת עמו, וזה שכתוב ויהי נא פי שנים על ידי שרוחך נצטרף אלי וגם יל״פ שאמר פי שנים הנמצא ברוחך יהיה אלי – כי אליהו היה ברוחו פי שנים מיתר הנביאים, ובקש שיגיע הוא עתה למדרגה זו, וגם המקובלים כן דרכם באמרם שאליהו זה פנחס שהושתלו בו נשמת נדב ואביהוא, ומליצתם כי פנחס נתכהן תחת נדב ואביהוא ולקח את מדרגתם, ומזה ניתן לו ברית השלום והחיים ובזה היה פי שנים ברוחו, ובקש שתעבור מדריגה זו אליו, אולם דעת חכמינו זכרונם לברכה שבקש פי שנים ממש כי הגם שאי אפשר שיאציל הנביא יותר מאשר בכחו, חשב כי בעת יעלה השמימה ויפשיט שמלת החומר מעליו אז תהיה מדרגת אליהו גדולה מאד מאשר הוא עתה, ואם יאציל עליו אז את אורו ושפעו יספיק מה שיושפע ממנו עד שמדרגת אלישע תהיה גדולה כפי שנים ממדרגת אליהו עתה בעודו בחומר, ולכן אמר לו תנאי שרק אם יראה אותו בעת הלקחו שיהיה במדרגה הזאת, ואם יראהו יוכל להאציל רוחו עליו ברגע ההוא ואם לאו לא יהיה.
פי שנים – תלמידי הנביאים היו להם כבנים ויורשים מהם הנבואה, ואלישע שאל להחשב כבכור ושיהיה לו פי שנים בירושת נחלת אליהו ולשאר בני הנביאים חלק אחד בה, ופי שנים בכל אשר ימצא לו (פרשת תצא) ראיה על פירוש זה.
וַיְהִי כְעָבְרָם את הירדן וְאֵלִיָּהוּ שראה כי קרב זמן הסתלקותו1 אָמַר אֶל אֱלִישָׁע, שְׁאַל – בַּקֵּשׁ מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ ואעלה השמימה, וַיֹּאמֶר לו אֱלִישָׁע וִיהִי נָא רוח נבואה במעלה כפולה2 פִּי שְׁנַיִם3 ממה ששרתה רוח הנבואה בְּרוּחֲךָ4, ושתשרה רוח זו אֵלָי – עָלַי5:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. שאליהו החיה מת אחד ואלישע החייה שני מתים, את בן השונמית וריפא את נעמן שהיה מצורע, ומצורע חשוב כמת.
4. רד״ק. ורלב״ג מבאר שתשרה רוחך פי שנים ממה שהאצלת על בני הנביאים (וכך משמע גם מאביו של הרד״ק ר׳ יוסף קמחי). ומלבי״ם מבאר שביקש כי רוח אליהו שתשרה עליו תתווסף לרוח אלישע ובכך יהיה לו פי שנים ממה שהיה לאליהו. ובמדרש, כל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו, אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה ליטול פי שנים ברוחו... היה לו לילך אצל אביו ואמו להחיותם כמו שהחיה בן אכסניא שלו, וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו בן הצרפית אלא שמסר נפשו על אכסניא שלו, מדרש רבה שמות פ״ד.
5. מצודת דוד. ובמדרש, א״ר יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, בנו משלמה דכתיב ״ייטב אלהיך את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך״, תלמידו מאלישע דכתיב ״ויהי נא פי שנים ברוחך אלי״, ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם⁠־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִי⁠־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם⁠־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה׃
And he said, "You have asked a hard thing; nevertheless, if you see me when I am taken from you, it shall be so for you; but if not, it shall not be so.⁠"
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר אַקְשֵׁיתָא לְמִשְׁאַל אִם תֶּחְזֵי יָתִי דַאֲנָא מִידַבֵּר מִלְוָתָךְ יְהֵי לָךְ כֵּן וְאִם לָא לָא יְהֵי.
הקשית לשאול – אי אפשר לתת לך יותר ממה שיש לי בידי.
אם תראה אותי לוקח מאתך – אז אוכל לעשות לך יותר ויותר.
יהי לך כן ואם אין לא יהיה – שאין היכולת בידי.
You have made a difficult request. It is impossible [for me] to give you more than I possess.⁠1
If you will witness my departure from you. Then I will be able to do more and more.⁠2
It will be so for you, and if not, it will not be. That I am unable [to do so].
1. According to Rashi, Elisha apparently asked for a double portion of Eliyahu's spirit. Alternatively, Elisha requested to attain two thirds of Eliyahu's spirit and for all other prophets together to attain one third (Radak). Or, Elisha requested double the spirit of any other prophet (Ralbag).
2. I.e., if you are spiritually elevated enough to observe my ascent, it would be an indication that your request would be granted.
הקשית לשאול – די היה לך בחלק אחד מרוחי, או בחצי רוחי, אבל פי שנים דבר קשה שאלת. ואעפ״כ אם יהיה בך כח רוח אלהים שתוכל לראותי כשאלקח מאתך, ידעתי כי מאת האל יהיה שיהיה לך כמו ששאלת.
לקח – פעל עומד מבנין שלא נזכר פעלו, לפיכך הוא קמוץ.
אם תראה אותי לוקח מאתך – אמר לו זה על דרך המופתים המתחדשי׳ כאילו יאמ׳ שאם יראה אותו בעת הלקחו מעמו בהעלותו בסערה השמים אז יתחדש לו על צד המופת שיאצל מן הרוח אשר על אליהו מה שישלם בו מה שבקש אלישע ואז עזב אליהו אדרתו כדי שיחזיק בה אלישע ותהיה כלי מה להשלמת זה המופת הלא תראה כי אלישע היה מצוה גחזי שיקח משענת אלישע בידו להחיו׳ בו בן השונמית וכן תמצא שעל צד המופת נתחדש באדר׳ אליהו מה שעזר אלישע בעשיי׳ המופתי׳ וכבר בארו זולתנו באמרו אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן באורי׳ אחרים ואשר נחשב אנחנו הוא מה שזכרנו והוא נאות ללשון ולענין וזה כי קצתם אמרו אם תראה אותי לוקח מאתך שתשכיל מציאו׳ השכל הנפרד והוא שכל אליהו אחרי הפרדו מהחמר ואלו הסכימו בהכרח שיהיה זה הענין מות לאליהו וכבר בארנו שזה בלתי אפשר וקצתם אמרו אם תראה אותי לוקח מאתך ר״ל שתחקור עמי בכל הסודות אשר אתה נבוך בהם מפני ראותך שאני לוקח מאתך ולא ימצא זה לך ממני זולתי בזה העת והנה יקשה לזה שאנחנו לא מצאנו שעמדו יחד אחר כל זה מה שיתכן בו זה הענין גם לא היה מספיק זמן קצר כמו זה לזה הענין לפי מה שאחשב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(י-יא) והוא השיבו הקשית לשאול וגומר, ובהיותם הולכים מדברים בזה, ראה רכב אש וסוסי אשר שהפרידו בין שניהם ועלה אליהו בסער׳ השמימ׳.
הקשית – מלשון קשה.
ואם אין – ואם לא.
הקשית לשאול – כי איך אוכל להשפיע עליך דבר שאין בי.
אם תראה – אך אם תראה אותי בעת אשר אהיה נלקח ממך, יהיה לך כן, כי אז נתכפלה מעלת אליהו ממה שהיתה מקודם, ויוכל להשפיע לזולתו כל הדבר שיש בו אז.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(י) ויאמר למה שפרשתי שבקשת אלישע היה שרוח אליהו תנוח עליו, באופן שיתעלה מאשר הוא עתה במדרגת מקבל מאליהו וכדמיון אור הירח, יהיה עתה כאור השמש שאורו עצמי, השיב שזה לא יהיה רק אם יסתלק מן העולם לגמרי, לא כן אם יהיה לו גם אחר כך איזה חיבור אל העולם הזה, כמ״ש אחים בהספדאי דהתם קאימנא, שאז לא יהיה, וזה שכתוב אם תראה אותי לקח מאתך – רצה לומר אם אתפרד לגמרי אז לא תהיה עוד במדרגת מקבל, כי כן גם אחרי מות משה אמרו זקנים שבדור פני יהושע כפני לבנה יען שעדן קבל מציורו של משה שלא נפסק ולא נסתלק גם אחרי מותו כידוע.
הקשית לשאול – גם הם היו חוזים בחזיוני לילה, ואלישע שאל לחזות בהקיץ כאליהו (מלכים א׳ י״ט:י״א) ע״כ השיב לו אליהו הקשית לשאול שדבר זה משומר רק לבחירי הנביאים, מ״מ אם תזכה ותראה בהקיץ מחזה עליתי תראה עוד בהקיץ חזיונות אחרות, ואם לא לא תראה.
וַיֹּאמֶר לו אליהו, היה לך מספיק בחלק אחד מרוחי או בחצי רוחי1, ואתה הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל – ביקשת בקשה קשה, שכן אינני יכול לתת לך יותר ממה שיש לי2, אולם אדע כי מאת האל תתמלא בקשתך3 אִם תִּרְאֶה אֹתִי בדרך מופת4 לֻקָּח – נלקח מֵאִתָּךְ בסערה השמימה, וכיוון שיהיה לך עדיין קשר עימי אף בהעלותי השמימה5 שם תוכפל המעלה שיש לי כעת6 ואוכל לתת לך את מה שביקשת וְיְהִי לְךָ כֵן – כבקשתך רוח כפולה ממה שיש לי עכשיו, וְאולם אִם אַיִן – לא7 תראה אותי עולה השמימה, לֹא יִהְיֶה לך את הרוח הכפולה אשר ביקשת:
1. רד״ק.
2. רש״י, מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רלב״ג.
5. מלבי״ם.
6. מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
תרגום יונתןרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יא) וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב⁠־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖הא הַשָּׁמָֽיִם׃
And it came to pass, as they were going and talking, that, behold, there appeared a chariot of fire and horses of fire, which separated the two of them; and Elijah went up by a whirlwind into heaven.
א. בַּֽסְעָרָ֖ה א=בַּֽסֳעָרָ֖ה (חטף קמץ)
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה עַד דְאִינוּן אָזְלִין מֵיזַל וּמִמַלְלִין וְהָא רְתִיכִין דְאֶשְׁתָּא וְסוּסְוָן דְאֶשְׁתָּא וְאַפְרִישׁוּ בֵּין תַּרְוֵיהוֹן וּסְלִיק אֵלִיָהוּ בְּעִלְעוֹלָא לְצֵית שְׁמַיָא.
ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש – אמר רבי אילא ברבי ברכיה שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף שנאמר הלך ודבר טעמא דאיכא דבור הא ליכא דבור ראויין לישרף. איני והא כתיב אל תרגזו בדרך (בראשית מ״ה:כ״ד) וא״ר אלעזר א״ל יוסף לאחיו אל תעסקו בדבר הלכה שמא ירגז עליכם הדרך, לא קשיא הא במגרס הא בעיוני. מפני מה זכה אליהו ז״ל שהחיה את המת, לפי שעשה רצונו של מקום והיה מתאנח על כבודן של ישראל וכשהיה רואה בני אדם צדיקים היה מגפפן ומחבקן ומנשקן. ותדע לך שהוא כן כשאמר לו רוה״ק את אלישע בן שפט תמשח וגו׳, וילך (וימשח) [וימצא] את אלישע וישלך אדרתו אליו (מלכים א י״ט:י״ט). מיד הניח כל אשר לו ורץ אחריו שנאמר ויעזוב את הבקר (מלכים א י״ט:כ׳), מיד הפקיר כל אשר לו וזרע כל השדה מלח שנאמר וישב מאחריו כו׳ (מלכים א י״ט:כ״א). וילמדהו לא נאמר אלא וישרתהו מכאן אמרו גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה.
ואל יפטר אדם מחברו אלא בדבר הלכה כדי שיאמר יזכר איש פלוני לטובה שהלכה זו קבע בידי, שנאמר ויהי הם הולכים הלוך ודבר ואין דבור אלא תורה שנאמר הלא כה דברי כאש (ירמיהו כ״ג:כ״ט). וכשנשתלח מלאך על אליהו ועל אלישע בא ומצאן עסוקים בד״ת ולא היה יכול לשלוט בהם שנאמר והנה רכב אש אלו ד״ת נביאים וכתובים. וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות, ומה תלמוד לומר ויפרידו בין שניהם מלמד שחזר לפני הקב״ה ואמר רבש״ע עשיתי לך קורת רוח בעולם די בזיון שבזיתי אותם ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן שנאמר ויפרידו בין שניהם, מכאן אמרו שני בני אדם שמהלכים בדרך ועוסקים בתורה אין דבר רע שולט בהם שנאמר ויהי הם הולכים הלוך ודבר.

רמז רכה

ויעל אליהו בסערה השמים – תנא ר׳ יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לי״י והארץ נתן לבני אדם (תהלים קט״ו:ט״ז). והכתיב וירד י״י על הר סיני (שמות י״ט:כ׳), למעלה מעשרה. והכתיב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה י״ד:ד׳), למעלה מעשרה. והכתיב ומשה עלה אל האלהים (שמות י״ט:ג׳), למטה מעשרה. והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים, למטה מעשרה. והכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו (איוב כ״ו:ט׳) וא״ר תנחום מלמד שפירש שדי מזיז שכינתו ועננו עליו, דאשתרבב ליה לכתא עד עשרה ונקיט ביה.
ויעל אליהו בסערה – כמו שפירשנו (רד״ק מלכים ב ב׳:א׳).
ופירוש השמים – לענין הגוף האוירי – כמו: אשר תעוף בשמים (דברים ד׳:י״ז), ולענין הרוח – השמים העליונים עם המלאכים, שיכנו להם השמים, כמו: הללו את י״י מן השמים (תהלים קמ״ח:א׳). ואליהו נעשה רוחני, והגוף כלה באש העליוני, ושב כל יסוד אל יסודו.
ואלישע ראה העלותו מן הארץ, ובהיותו לאויר, ראה דמיון רכב אש וסוסי אש שהפריד בין שניהם, כלומר בראותו כי נפרד ממנו מעת אשר הועלה, וכן בגדיו כלו באש, זולתי האדרת שנפלה מעליו כדי שיקחנו אלישע להכות בה המים. ואם כדברי רז״ל שהיה לו כפלים ברוח ממה שהיה לאליהו, תימה הוא מה צורך היה לו אדרת לחצות בה המים, והנה אפילו עם האדרת לא נחצת המים עד שאמר: איה י״י אלהי אליהו (מלכים ב ב׳:י״ד). ואם תאמר לא נפלה האדרת לצורך אלישע, אלא כיון שנעשה רוחני נפלה האדרת מעליו, אם כן שאר בגדיו למה לא נפלו גם כן.
רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם – זה במובן תפישתו העל-חושית, ועם זאת: ״וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה״ (שם, יב) באמצעות הכוח שהיה בקרבו, ובאמצעות כוח התפישה ששפע עליו מאליהו, במובן: ״וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ״ (במ׳ יא, יז), ״וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים״ וגו׳ (שם, כה).⁠1
1. על ה״שפע״ (= פיץ׳) ששפע עליו כרעיון הלקוח מתורת האצילות הנאופלטונית, שנועד לתאר סיבתיות רוחנית וקיום רוחני של מציאות נחותה על ידי מציאות עליונה, ראה ישפה, פילוסופיה, עמ׳ 133; קלצקין, אוצר, ׳שפע׳, כרך ב, חלק ד, עמ׳ 151. כמו כן, נראה כי רת״י יישם בפסוקנו את דברי הרמב״ם בהקדמה למסכת אבות (״שמונה פרקים״), מהד׳ שילת, פרק א׳, עמ׳ רל (המקור בערבית בעמ׳ שעז): ״החלק המדמה הוא הכוח השומר את רשמי המוחשות אחרי העלמם ממגע ישיר עם החושים אשר השיגו אותם. הוא מרכיב (רשמים אלה) זה עם זה ומפרידם זה מזה. לכן מרכיב כוח זה מן הדברים שהוא משיג דברים שלא השיג אותם כלל ואי-אפשר להשיגם״. וראה רמב״ם, מורה, ח״ב, פרק לו, עמ׳ 384, הע׳ 4.
רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם הדא הו במעניא אכראג׳ה ען אלחס ומע דלך ואלישע רואה במא כאן ענדה מן אלקוה ובמא פאץ׳ עליה מן אליהו מן קוה אלאדראך עלי מעני ואצלתי מן הרוח ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים וג׳
א. במעני ] ב: מעני.
הלוך ודבר – אין ספק אצלי שאלה הדברים היו דברי הלכות וחכמות יקרות.
והנה רכב אש וג׳ – גם זה אוצר י״י יבוא.
והנה רכב אש וסוסי אש ויפרידו בין שניהם – הנה נתחדש זה על דרך המופת לשאת אליהו אל אשר יהיה שמה רצון הש״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יא) הי׳ הוא להודיע שאין תלמידי חכמים הולכים בלא דברי תורה וחכמה ולזה אמר ויהי הם הולכים הלוך ודבר כי בודאי לא היו דבריהם דברי הבאי אבל מרוב תשוקת אלישע ללמוד מאליהו היו מדברי׳ בסודות התורה והחכמה והנבואה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והנה רכב אש – והנה בא רכב אש וכו׳.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יא) והנה רכב אש – זה מליצה על שהתפשט מן החומריות ולא נשארו רק שני יסודות הקלים אש ורוח, שנגד האש נדמה לו רכב אש ונגד הרוח ראה שעלה בסערה, ששני יסודותיו הקלים נשאו גופו לשמים, הנה כל עוד שהגוף מורכב מארבע יסודות יש להנפש חיבור עם הגוף ולא יוכל לפשוט את השמלה רק על ידי המות, אבל אחר שהאש לחכה שני יסודות הכבדים עפר ומים, כמו שאש השמים לחכה את העפר והמים בהר הכרמל (למעלה א׳ י״ח) אז הפרידו גם שניהם רצוני שני המתדבקים שהוא הנפש והגוף, כי אז נעשה פירוד ביניהם עד שגופו נהיה כבגד אשר ברצונו ילבשנו וברצונו יפשיטנו, ואז עלה בסערה השמים, והנה כמו שבמרכבה העליונה סערה ואש מתלקחת מקיפות את הנוגה, כן טרם עלה לנוגה העליון הקיפוהו אש וסערה והענן הגדול כבר סר מעליו כי כבר חצה את המים בעודו בירדן.
וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים שניהם הָלוֹךְ – כאשר בהליכתם וְדַבֵּר – דיברו בדברי תורה1, וְהִנֵּה בא2 רֶכֶב – מרכבה עשויה אֵשׁ וְרתומים לה סוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ הסוסים והמרכבה בֵּין שְׁנֵיהֶם3, וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ אשר נעשה רוחני4, במרכבת האש5 בַּסְּעָרָה כאשר גופו עלה לאויר הַשָּׁמָיִם ורוחו עלתה עם המלאכים6:
1. ירושלמי ברכות פרק ה׳ הלכה א׳, מעם לועז. ובמדרש, אמר רבי אילא ברבי ברכיה, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר ״הלך ודבר״, טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור ראויין לישרף, ילקוט שמעוני.
2. מצודת דוד.
3. ובמדרש, אל יפטר אדם מחברו אלא בדבר הלכה כדי שיאמר יזכר איש פלוני לטובה, שנאמר ״ויהי הם הולכים הלוך ודבר״ ואין דיבור אלא תורה, וכשנשתלח מלאך על אליהו ועל אלישע בא ומצאן עסוקים בדברי תורה ולא היה יכול לשלוט בהם שנאמר ״והנה רכב אש״, אלו ד״ת נביאים וכתובים, ״וסוסי אש״ אלו משנה הלכות ואגדות, ומה תלמוד לומר ״ויפרידו בין שניהם״, מלמד שחזר לפני הקב״ה ואמר רבש״ע, עשיתי לך קורת רוח בעולם די בזיון שבזיתי אותם ודחפתי אותם אחד לכאן ואחד לכאן שנאמר ״ויפרידו בין שניהם״, מכאן אמרו שני בני אדם שמהלכים בדרך ועוסקים בתורה אין דבר רע שולט בהם, ילקוט שמעוני.
4. רד״ק. וראה בפירוש זה הרחבה בעניין וכן במלבי״ם.
5. רלב״ג ומלבי״ם בפס׳ יב׳.
6. רד״ק. ובמדרש, תנא ר׳ יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם, והכתיב וירד ה׳ על הר סיני? למעלה מעשרה... והכתיב ומשה עלה אל האלהים? למטה מעשרה, והכתיב ויעל אליהו בסערה השמים? למטה מעשרה ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יב) וֶאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו וְלֹ֥א רָאָ֖הוּ ע֑וֹד וַֽיַּחֲזֵק֙ בִּבְגָדָ֔יו וַיִּקְרָעֵ֖ם לִשְׁנַ֥יִם קְרָעִֽים׃
And Elisha saw it, and he cried, "My father, my father, the chariots of Israel and its horsemen!⁠" And he saw him no more; and he took hold of his clothes and tore them in two pieces.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וֶאֱלִישָׁע חָזִי וְהוּא מְצַוַח רַבִּי רַבִּי דְטַב לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בִּצְלוּתֵיהּ מֵרְתִיכִין וּפָרָשִׁין וְלָא חֲזָהִי עוֹד וְאַתְקֵיף בִּלְבוּשֵׁיהּ וְסַדְקִינוּן לִתְרֵין סְדִיקִין.
ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו – אבי אבי זה אביו ואמו, רכב ישראל זה רבו שלמדו חכמה, מאי משמע, כדמתרגם ר׳ יוסף רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתכין ופרשין.
ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים – ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהם שנים, אלא מלמד שקרועין ועומדין לשנים לעולם. ואלו קרעים שאין מתאחין על רבו שלמדו חכמה.
אבי אבי רכב ישראל – רבי רבי דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
My father, my father! Chariot of Yisroel. My endeared teacher1 who is better for Yisroel with his prayers than chariots and horsemen.⁠2
1. He referred to Eliyahu as "father,⁠" because one's disciples are considered like one's own children, and conversely, the teacher is considered a father (Ralbag). See Rashi in Devarim 6:7.
2. I.e., his prayers are more effective for Yisroel than chariots and horsemen (Targum).
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו – תרג׳: רבי רבי דטב להון ישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
ואלישע ראה – ראה העלותו מן הארץ, ולא ראהו עוד, כי רכב אש וסוסי אש הפרידו בין שניהם (מלכים ב ב׳:י״א).
אבי אבי – כתרגומו: רבי רבי. וכן תלמידי הנביאים נקראו בני הנביאים.
רכב ישראל ופרשיו – כתרגומו: דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
ויקרעם לשנים קרעים – מכאן סמכו רז״ל שחייב אדם לקרוע על רבו שלמדו חכמה, ואותו הקרע אינו מתאחה לעולם לפי שנאמר: לשנים. ממשמע שנאמר: ויקרעם, איני יודע שהוא לשנים? אם כן, מה ת״ל: לשנים? שיראה בהן הקרע לעולם.
אבי אבי רכב ישראל ופרשיו – הנה כמו שהתלמידים נקראים בני׳ כמו בני הנביאים כן הרב יקרא אב כי הוא המוליד שכל התלמיד וקראו רכב ישראל ופרשיו כאילו יאמר שהוא התוקף והחוזק של ישראל במלחמ׳ ולזה הו׳ רכב והפרשי׳ אשר בהם יגברו במלחמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(יב) הי״א הוא להודיע כי חייב אדם לקרוע על רבו כשמת הלא תראה כי אלישע קרע בגדיו בהלקח אליהו מאתו ואע״פ שלא מת כי היה ענינו לו כאילו מת שלא יכול להשיג ממנו אחר זה שום דבר חכמה.
הי״ב הוא להודיע שהקורע בגדיו על אבל רבו אינו מאחה לעולם שנ׳ ויחזק בבגדיו ויקרעם לשני׳ קרעים ולא היה צריך לומר לשני׳ קרעים אחר שאמר ויקרעם כי לכל הפחות יהיו שנים קרעים אך הרצון בו שתמיד הם נראי׳ שנים קרעים.
ואלישע היה מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ונפלה אדרת אליהו מעליו ולקח אות׳ אלישע, וזה פשט הספו׳ ומובנו הראשון:
וראיתי אני לדרוש ולחקור בענין הזה שנים עשר דברים, מהם העירותי עליהם בשאלות הפרשה ומהם אעיר עתה. האחד מי הגיד אל בני הנביאים כלם אשר בבית אל ואשר ביריחו שיהי׳ נלקח אליהו ביום ההוא? ואם בא אליהם זה בנבואה איך השיגוה כלם? ואין סגנון אחד עולה לשני נביאים, כל שכן אל מאה בבת אחת, ומה היה התועלת והצורך בהתודעות ההוא אליהם? השני אם הם היו יודעים לקיחת אליהו ועלותו בסערה השמימה כמו שיראה מדבריהם, איך אחרי כן היו חושבים שרוח השם נשאו במקרה ושישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות ושלחו אנשים לבקשו? והנה היה זה אם כן סותר למה שאמרו בראשונה. השלישי מה ראה אליהו קודם לקיחתו ללכת אל הגלגל ואל בית אל ואל יריחו? ואם אמרנו שצוהו השם על זה, אשאלך ומה היה הצורך בצווי ההוא ובהליכתו שמה? ואם עשאו ללא תכלית, מה ראה כותב הספר להודיע זה? ולא הגיד אם כן משאר המקומות שהלך שם בדרכו ללא הכרח. הרביעי למה השתדל אליהו לשישאר אלישע בגלגל או בבית אל או ביריחו ולא יראה בעת הלקחו? והנה הוא היה משרתו ותלמידו והיה ידוע שישתלם בראייתו, ויהיה אם כן מונע טוב מבעליו. החמשי למה נלקח אליהו בתוך הירדן ולא נלקח בהלכו בדרך או באחד מאותם המקומות אשר הלך שמה? ומה היה ההכרח שבהיותו נכנס בירדן בנוח כפות רגליו במים נלקח? הששי למה נלקח אליהו בסוסי אש ורכב אש על המים? והיה די שילקח בסערה וברוח חזק שישאהו על אברתו ויוליכהו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, והנה הכתוב אומר שעלה אליהו בסערה השמימה, ולא אמר שעלה ברכב אש וסוסי אש ומה להם אם כן שמה? השביעי במה שאמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, והיה ראוי שישאלהו שאל מה אתן לך, וגם לא מצינו שעשה עמו דבר אחרי הדברים האלה. השמיני בשאלת אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, והנה השאלה הזאת קשה ומגונה מאד, אם מפאת אליהו שלא יהיה בידו לתת פי שנים ממה שהיה לו, ואם מפאת אלישע שהיה עזות וזדון גדול שיבקש מרבו שיהיה גדול ומעולה ממנו, ועם היות שאחז״ל (סנהדרין ק״ה ע״ב) שאין אדם מקנא לא בבנו ולא בתלמידו, הנה היה זר שישאלהו אלישע לא די להיות כאליהו רבו כי אם שיהיה פי שנים ממנו. התשיעי במה שהשיבו אליהו הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה, כי הנה זה מפאת עצמו היה קשה שיתן אליהו יותר ממה שהיה לו, ועוד שהנה אלישע כבר היה עם אליהו באותו עת שנלקח, ואם היה הדבר תלוי בראיית לקיחתו הנה לא הקשה אם כן לשאול, כי בידוע היה שיהיה רואה אותו, וגם לא היה ראוי לאליהו שישים הדבר בתנאי אם תראה אותי לוקח מאתך, אחרי שכבר היה רואה אותו בשלמות. העשירי אם אדרת אליהו נפלה מעליו במקרה או בכוונה? ואם היה בכונה לאיזה צורך נפלה? ואם במקרה איך לא נפל ממנו מלבוש אחר? הי״א אם מת אליהו או אם הוא חי? ר״ל אם מת שנשרף גופו ובגדיו ביסוד האויר או ביסוד האש והרוח שב אל האלהים אשר נתנה כדברי המפרשים, או אם הוא חי בגוף ונפש, עדיין כמו שנלקח? הי״ב אם אמרנו שאליהו חי בגוף ונפש, באיזה מקום נתישב ועומד? אם בקרב הגרמים השמימיים או בתוך אחד מהם או למעלה מהם או בארץ למטה מהם? וראוי שנשתדל מדרך הסברא להשיב דברים נכוחים בדרושים האלה, אחרי שבהם לא נמצאו לחכמים חדשים גם ישנים דבר מספיק. ואומר שכבר כתבתי בפירושי לספר שמואל, שבימי עלי היה דבר ה׳ יקר בימים ההם אין חזון נפרץ, וכאשר בא שמואל ונתעלה בנבואה מאד, לא לבד הרבה להנבא הוא עצמו אבל גם היו מנבאים רבים מישראל באמצעותו, ולזה אמר שם (שמואל א כ״א ג׳) ויוסף ה׳ להראות בשילה כי נגלה ה׳ אל שמואל בשילה, רוצה לומר שמפני רוב השפע שהיה נשפע על שמואל בשילה היה מגיע גם כן לאנשים אחרים שהיו מוכנים אליו והיו מתנבאים באמצעותו שמה. וכבר יודע שכמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת, יתהפך הניצוץ על מקום חשוך ויאיר המקום ההוא על ידי אותו התהפכות מה שלא היה מאיר קודם לזה, כן השפע האלהי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי שיהיה בחברתו, ויהיה זה סבה לשיחול הרוח הנבואיי גם על הבלתי מוכן ויתנבא, וכפי הכנת האנשים כך יקבלו אותו התהפכות ויזהירו וינבאו בו, ולזאת הסבה היתה הנבואה באומת ישראל מזולתה מהאומות ובארץ הנבחרת מזולתה מהארצות וזה מצד הארון והלחות שהיתה השכינה שורה עליו, והיה מתהפך משם הרוח האלהי כדמות התהפכות ניצוץ השמש, ובאמצעות זה היה חל השפע על האיש המוכן אליו, שהיה כדמות הארון, והוא האדם שימצאו בו דעות התורה האלהית אשר היו על הלחות בשלמותם ובמעלתם, ולכן אחרי שנגנז הארון נעדרה הנבואה ואין עוד נביא, ובזה האופן הגיעו שבעים הזקנים למעלת הנבואה באמצעות משה רבינו ע״ה, וכמ״ש (במדבר י״א י״ז) ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, והגיעו ישראל למדרגה נבואיית במעמד הר סיני להיות משה בתוכם, ומהתפכות אורו ושמשו זרחה על האומה בכללה ועל אנשיה, ויהושע מאותו התהפכות נבא גם כן, ולכן אחז״ל (עיין ילקוט חדש ערך משה סי׳ ש״ו) בביאור הענין הזה, פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לאותה בושה אוי לאותה כלמה, כלומר שיהושע מצד עצמו לא היה ראוי לחול בו השפע הנבואיי, אבל באמצעות משה השיג כל מה שהשיג, ולכן היה משה במדרגת החמה שחולקת אור אל הירח, ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת האור ממנו ואין לה אור מעצמה, ולזה אמרו אוי לאותה בושה או לאותה כלמה, שלא היה יהושע ראוי לנבואה מעצמו כי אם מהארת משה רבינו ע״ה, וכן היה בכאן ענין אליהו שהיה כל כך מושפע בנבואתו שרבים מבני הנביאים היו מתנבאים באמצעותו. אמרו חז״ל בתוספתא דמסכת סוטה (עיין ילקוט ח״ב סי׳ רכ״ד) עד שנגנז אליהו היתה רוח הקדש בישראל, שנאמר ויצאו בני הנביאים אשר בבית אל אל אלישע ויאמרו אליו הידעת כי היום ה׳ לוקח את אדונך מעל ראשך, הלכו ועמדו מרחוק ועברו את הירדן, יכול מפני שהיו מועטין? ת״ל וחמשים איש מבני הנביאים, יכול הדיוטים? ת״ל אדונך, אדוננו לא נאמר אל אדוניך, מלמד שהיו חכמים כאליהו, וכשנגנז אליהו נסתלקה מהם רוח הקדש, שנאמר ויאמרו הנה נא יש את עבדיך חמשים אנשים בני חיל ילכו נא ויבקשו את אדונך? אלא שנסתלקה מהם רוח הקדש, ומה ת״ל עד בוש? מלמד שנתבייש מהם שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו ע״כ: הנה התעוררו חז״ל בדבריהם להשיב לשתי השאלות הראשונות אשר שאלתי, באמרם שבני הנביאים ידעו לקיחת אליהו, לפי שמרוב השפע שהיה נשפע עליו בחייו היו גם הם יודעים העתידות בדרך נבואה, ושאחרי שנגנז נסתלקה מהם הנבואה, ולכן חשבו שהשליכתו הרוח באחד ההרים או הגאיות. ואני אחשוב בהתרם דבר אחר, והוא שכמו שהמעינות אשר יבאו אליהן המים ממקור אחד, כאשר יחסרו המים ולא יבאו יודע שהמקור מושחת ושיש בו פגע מה, אחרי שלא יבואו ממנו המים למעינות בתדירות כבראשונה, ככה היה ענין הנביאים בזמן אליהו, שהם היו יודעים שמהתהפכות השפע והאור הנשפע עליו היו גם הם נשפעים ובאורו יראו אור, וכאשר רצה השם יתברך להעלות את אליהו השמימה נסתלק השפע מהנביאים כלם, וגם מאלישע נסתלק באותו עת, שלא היו מושפעים כמו שהיו קודם לזה, ולכן נמנו וגמרו כלם שאליהו שהיה המקור באמת היה מת או קרוב למות, ושלכן לא היה מגיע באמצעותו השפע והאור כימי׳ הראשוני׳, ומפני זה כאשר בא אליהו ואלישע לבית אל וליריחו יצאו בני הנביאים לקראתם, והנה לא דברו אל אליהו מיראתם אותו ובל ישיבם במופלא מכם אל תדרושו, אבל לאלישע שהיה תלמיד כמותם אמרו, אחרי אשר אנחנו רואים את אליהו שאינו מת אנחנו גוזרים בהכרח שימות היום הזה, לפי שראו זה מפני שנעדר מהם השפע המגיע באמצעותו כמו שאמרתי, ולכן חשבוהו כמת או קרוב למות, ואלישע בזה האופן בעצמו השיבם גם אני ידעתי החשו, ר״ל הרגשתי אני בעצמי כמו שהרגשתם אתם וידעתי שזה סבתו, האמנם אחרי שנלקח אליהו חשבו הנביאים ההם שנשאהו רוח אלהים ושהשליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות, לפי שהם היו חושבים שימות מפני הפסק נבואתם וכאשר ראו שנשאהו רוח אלהים בסערה, אמרו אולי שהיה זה כפעם בפעם שרגיל היה בזה, ולפי שגם המה היו מפסידים מאד במיתתו אמרו אל אלישע שילכו לבקשו, ואלו ידעו בנבואה ענין לקיחתו לא היו מסתפקים בזה, אבל לפי שנפלו עליו מפאת העדר השפע שהיה נשפע עליהם בראשונה ולא ידעו ענין לקיחתו אם היה טבעית או השגחיית או מקריית, אמרו מה שאמרו לראות אמתת הענין להיותו מסופק אצלם, כי הם לא היו יודעים כי אם שילקח מהם אבל לא מה יהיה ממנו אם ישאר בארץ או יעלה לשמים, אמנם אלישע שדבר אליהו עמו וגלה לו ענין לקיחתו, אמר שלא ילכו לבקשו כי לא ימצאוהו בשדה כי התהלך אל האלהים, ומפני שהפצירו בו אמר שלחו, לא שחשב שימצאוהו כמחשבתם כי אם כדי שלא תשאר בלבם אותה המחשבה הכוזבת, וכמו שאמר אליהם אחרי שובם הלא אמרתי אליכם אל תלכו. ולפי שהיה אליהו ראש לנביאים ומקור מים חיים כמו שאמרתי, כאשר ראו שאלישע קרע את הירדן ועשה הנס ההוא כאליהו, אמרו נחה רוח אליהו על אלישע ויבאו לקראתו וישתחוו לו ארצה, לפי שחשבו שיהיה להם ראש אחד ומקור הנבואה ובאורו יראו אור כמו שהיה באליהו, הנה התבארה ממה שאמרתי תשובת שתי השאלות הראשונות: והנה הלך אליהו קודם לקיחתו השמימה לגלגל ולבית אל וליריחו והשתדל שישאר אלישע כאחד מהם, אם לפי שלא היה יודע באי זה מקום ואופן ילקח, והלך לבקש המקומו׳ הקדושי׳ ההם בחשבו שילקח שמה, והיה ראשונה הגלגל לקדושתו כמו שאבאר, ואחריו בית אל אשר בו נגלה השם ליעקב פעמים, ואחריו ליריחו אשר נלקח בנס, וכן ילקח אליהו בנס, ואחר כך הירדן ששם נעשה נס בהעברת ארון האלהים, הנה אם כן בחר אליהו להלוך אל שלשת המקומות האלה לצורך לקיחתו מפאת עצמו שהיה מבקש שילקח במקום קדוש. ואם שנאמר שהלך אל המקומות האלה בעבור אלישע, וזה לפי שהגלגל היה מקום מקודש. ששם עשו ישראל החניה הראשונה כשנכנסו לארץ אחרי עברם את הירדן, ושם הקים יהושע שתים עשרה האבנים אשר לקחו ישראל מהירדן לזכרון אותו הנס האלהי שנעשה להם מההעברה, ושם מל יהושע את כל העם, ושם עשו הפסח, ושם הושיבו ראשונה משכן העדות וארון ברית, והיה אם כן אותו המקום יסוד התורה והמצות והחזקה שלקחו בכניסתם לארץ. ואמנם בית אל היה מקדם מקום הנבואה והשפעת האלוהות, כמו שזכרה התורה ממראת הסולם שראה שם יעקב אבינו ואמר (בראשית כ״ח י״ז) מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, ולזה קראו בית אל, וכאשר שב יעקב מבית לבן צוהו יתברך (שם ל״ה א׳, ג׳) קום עלה בית אל, והוא אמר לנשיו ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, ושם באהו הנבואה הנפלאה אשר זכר. ואמנם יריחו היה מקום הנפלאות, כי הנה משה ע״ה כשהרא׳ לו הש״י במראה הנבואה את כל הארץ בעת מותו (דברים ל״ד) היה ראש הפסגה אשר על פני יריחו, הנה אם כן כשהיה על פני יריחו מת. עוד מצאנו ביריחו ששם נגלה המלאך אל יהושע (יהושע ה׳ ט״ו) ואמר שהיה אותו המקום קדש, ונלכד העיר ההיא בנס מופלג (שם ו׳) בארון אלהים אשר הלך סביבו ששת ימים וביום השביעי שבת וינפש לב העם ותפול החומה תחתיה ויעל העם העירה, ולהיות המקום ההוא קדש לא נדבק בידם מאומה מכל השלל, וגם היה המקום ההוא מקום הנסים כפי מה שנעשה לחיאל בית האלי בבנינו (מלכים א ט״ז) כמו שנזכר, ומפני כל זה כאשר ידע אליהו שקרבה עתו אל הלקחו השמים הלך לגלל ואלישע עמו, כדי שאליהו יפטר שם משבטי ישראל שהיו האבנים על שמם, וכדי שישתקע אלישע בקדושת המקום ההוא ויתקיים במצות, וכאלו מנהו על כל שבטי ישראל לנביא בהיות שמה שנים עשר האבנים שהקימו על שמם, ואמר אל אלישע שישאר שמה לנסות אם יסתפק בהיותו חסיד קדוש ה׳ במצותיו חפץ מאד שהיה רומז אליו הגלגל, והנה אלישע השיבו חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך, כלומר איני מסתפק עם המעלה הזאת, כי חי ה׳ והוא היכול להשלימי יותר ויותר מזה וגם חי נפשך אדני שתוכל להשלימי יותר מזה ולכן לא אעזבך, ר״ל כי לא אעזבך עד שאגיע למעלתך. ואחרי כן בא לבית אל כדי לעשות כמו שעשה יעקב, ר״ל לתת הודאה לאל העונה את אליהו בעת צרתו והיה עמו בדרך אשר הלך, וגם כן לפי שבית אל היה מקום הנבואה ואמר אל אלישע שב נא פה, ר״ל הסתפק שמלבד החסידו׳ תזכה עוד למעלת הנבואה ותשב בבית אל המורה עליה, והוא השיבו שגם בזה לא יבחר כי אם להיות במעלתו ובמדרגתו, וזהו חי ה׳ אם אעזבך. ואחר כן הלך אל יריחו, לפי שכמו שמשה בהיות פניו אל פני יריחו מת, כך אליהו בהיות ביריחו היה המקום האחרון אשר הלך אליו בעולם הזה, ולפי שהוא היה מקום הנסים אמר לו שישב שמה, ר״ל שיהיה חסיד ונביא ויעשה נסים ונפלאות, והוא השיבו גם כן שלא יעזבהו, כלומר כי גם בזה לא יתפתה עד הגיעו למדרגתו. ואז הלכו שניהם הירדנה וחמשים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק, ר״ל שלא נתקרבו לא אל מעלת אליהו ולא אל מעלת אלישע, כי מרחוק נשארו ולא נתקרבו אל אליהו ולא הגיעו אל מדרגתו כי אם אלישע בלבד, וזהו ושניהם עמדו על הירדן. הנה ביארתי בזה תשובת השאלות שלישית ורביעית, מצורך הליכת אליהו עם אלישע לגלגל ולבית אל ויריחו ומה היה הנרמז באותם המקומות, והוא להוראתם על המצות והנבואה ועל הנסים, ושאמר לו שישב שם כדי לנסותו אם יסתפק בשלמו׳ הנרמז בכל אחד מהמקומות ההם או בכלם אם לא. וה״ר לוי בן גרשם כת׳ שאמר זה כדי שלא יפחד אלישע בהפרדו אליהו ממנו אם יראה שינשא בסערה השמימה, והיא סבה חלושה, והנה נלקח אליהו בתוך הירדן ונראו שמה רכב אש וסוסי אש. וכת׳ ה״ר דוד קמחי שהוצרך ללכת מעבר לירדן לאותו מקום אשר מת שם אדון הנביאים, כדי להשתטח באותו כבר׳ ארץ. אבל מה שאחשבהו אני בדבר הזה הוא על פנים שונים, אם שרצה שיתקבצו שמה ארבעה היסודות, הארץ אשר למטה מן המים שהיו רגליו עליה, והמים שנצבו כמו נד, ורוח הסערה והאש יחד כדי להשלים ביניהם בגופו בנצחיות גדול, ויהיו אותם היסודות בגופו בברית שלום, כמו שיעד יתברך לפנחס (במדבר כ״ה י״ב) שיתן עם בריתו שלום, וביאר הנביא (מלאכי ב׳ ה׳) שבריתו היתה אתו החיים והשלום, וגם להורות שיהיה גופו בלתי נפסד אשר לא כמנהג הטבעי, כמו שאותם היסודות היו שמה באופן ניסיי לא טבעיי, וכדומה אל זה אמר המשור׳ (תהלים ס״ו י״ב) באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. והנראה יותר אמתי בדבר הזה הוא, כי אתה תמצא שמשמונה נסים שהעיד הכתוב שעשה אליהו חמשה מהם לא היו מפורסמים, והם כלכלת העורבים אם היו עורבים ממש, וכד הקמח לא תכלה וצפחת השמן, ותחיית בן הצרפית, ועוגת רצפים וצפחת המים שניתן לו במדבר, ומה שהלך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, כי היו כלם מיוחדים אליו לבדו ונעשו אליו בלי פרסום, ושלשה מהם היו מפורסמים לכל אדם, והם מה שנשבע אם יהיה טל ומטר השנים האלה כי אם לפי דברו, ושלח מלך ישראל לבקשו בכל הממלכות בעבור עצירת הגשמים אשר עשה בארץ, והורדת האש על המזבח בהר הכרמל, ושרפת שרי החמשים וחמישיהם שבאו להורידו מההר כדבר המלך אחזיהו, ולפרסום שלשת הנסים האלה התקדש מאד שמו של הקב״ה, ועם היות שלא עשאם במצות השם אין ספק שעשאם מפני כבוד שמו, ולהעיר ולרמוז שהיה שכרו אתו על המעשי׳ המשובחים האלה אשר עשה ופעולתו לפניו, היה שכאש׳ נלקח אליהו בא בירדן והכה המים ונחרבו, רומז לעצירת הגשמים אשר עשה בימי אחאב, ובא לקבלו רכב אש, לרמוז על האש אשר הוריד בהר הכרמל, וסוסי אש, לרמוז על האש אשר הוריד על שרי החמשים וחמישיהם, ולזה אמר סוסי אש בלשון רבים, והיה כל זה להורות שביום הלקחו נזכרו לו זכויותיו ומעשיו הנפלאים והם באו לקבל פניו, מצורף לזה שראה יתברך לעשות אותו נס במים שיעמדו למעלה בקריעת הירדן ובאש שירד למטה, כדי לרמוז שלקיחת אליהו בגופו היה בהפך הטבע, כענין ירידת האש ההיא למטה ובקיעת הירדן והיות המים כמו נד בלתי נגרים למעלה כפי טבעם כמו שזכרתי. ואולי שבהר חורב ראה אליהו הרוח והרעש והאש וקול דממה דקה ג״כ להעיר על זה, אמר לו שלא יחרד ולא יפחד מאיזבל ואנשיה, כי לא יהרגו אותו ולא יגעו בו, כי הוא יבא אל אבותיו בשלום וילקח במצות השם מאלה החיים, וילכו לפניו אם הרוח והרעש, שכל זה הוא נכלל בסערה, ואם האש, והם הרכב אש וסוסי אש שירא׳ בכאן, ואחרי זה לא יחיה בכאן עוד והוא הרמוז בקול דממה דקה. והנה נלקח בסערה, להעיר גם כן שכל ימיו היו בצער ועמל מכאיב, ואשר בסערה ישופנו השם יתברך בעניניו, ולפי שבצרותיו ענהו השם מתוך הסערה היה שנלקח בסערה. הנה התבאר מזה למה היתה לקיחתו בירדן, ולמה ראה רכב אש וסוסי אש ולמה בסערה, והותרו השאלות חמשית וששית: ואמנם במה שאמר אליהו לאלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ושאלתו ותשובת אליהו, כבר כתבו חז״ל ששאל אלישע על הנסים שיעש׳ הכפל ממה שעש׳ אליהו, שאליהו עשה שמונ׳ נסי׳ ואלישע עשה ששה עשר נסים, ולדבריהם לא ידעתי למה ישיבהו אליהו הקשית לשאול? האם היה אפשר רחוק שיעשה אלישע נסים רבים מאליהו? וה״ר לוי בן גרשם פירש בו פי שנים מהרוח אשר אצלת על כל אחד משאר הנביאים, שאהיה אני בתוכם במקום בכור שיורש פי שנים בכל אשר ימצא לו. וגם אליו יקשה אמרו הקשית לשאול, כי אין בשאלתו קושי כלל, והשלמות הנבואיי יתוסף למה שיתוסף תמיד. וה״ר נסים פיר׳ בפי שנים ברוחך, שיהיה לו השפע הנבואיי כפול ופי שנים ממה שהיה באליהו בחייו, ושעל כן השיבו הקשית לשאול, ר״ל כי אחרי שאתה עלול ומושפע ממני ובאמצעותי, אי אפשר שתעלה למדרגה יותר ממדרגתי, כי העלול לא יתחזק יותר מן העלה, אבל אם תראה אותי לוקח מאתך שתהיה שם בעת שימשך השפע העצום ההוא עלי יותר ויותר לאין שיעור ממה שהוא עתה, (שאין ספק שבעת ההיא נתעלה אליהו כמה וכמה ממה שהיה בתחלה עד ששב כמלאכי השרת), אם תראה אותי באותו עת יהי לך כן, ר״ל שאשפיע עליך כל כך שתהיה פי שנים ממה שאני עתה עומד היום, כי באמצעות המעלה שאתעלה בעת ההיא יגיע אליך פני שנים ממה שיש לי עתה, ואם אין לא יהיה, כי אי אפשר שתתעלה באמצעותי יותר ממה שיש לי. אבל יקשה לדעת הזה איך יאמר זה אליהו לאלישע בהיותו כבר בעת הלקחו, והיה יודע שיהיה רואה אותו נלקח מעמו בהכרח אחרי היותו עמו שמה? וגם איני רואה בדברי חז״ל ולא באחד מהמפרשים אם יאמרו שאלישע ראה את אליהו נלקח מעמו באופן שנאמר שזכה לפי שנים מהנבואה שהיה לאליהו אם לא.
ולכן נראה לי שאלישע לא שאל מאליהו כפלים מרוחו, לא בנסים ולא בנבואה לא ממנו ולא משאר הנביאים, כי היה זה ביד הש״י והוא יהב חכמתא לחכימין, ולא היה ביד אליהו לשיבקש עליו אלישע ממנו, וגם כי היה זה אליו עזות גדול ומצח אשה זונה היה לו בהיותו מבקש מרבו מעלה עליו, אבל ענין המאמרים ובקשת הנביא הי׳ בדבר אחר, והוא שאין ספק שאלישע עזב את אביו ואת עשרו והלך אחרי אליהו וישרתהו, כי היה בעיניו דברי אליהו נחמדים מזהב ומפז רב, וכאשר אליהו הודיעו שהשם יתב׳ לוקח אותו מעליו ולא יראהו עוד, נגע לו לאלישע עד נפש והיה נפשו מרה לו על אבדת חברת אליהו ועל העדר שמיעת דבריו האלהיים, ולזה אמר לו אליהו כדי לנחמו שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ר״ל האם תרצה שאשים פי על פיך ועיני על עיניך או מה אעשה לך להתנחם על פרידת אהבתך, ואלישע אמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ר״ל עד עתה היינו אני ואתה יחידים והיינו מדברים תמיד בדברי תורה ובדברי אלהות וחכמה רבה ואיש אין אתנו כי אם שנינו אנחנו בשם השם, והיה זה אלי נחמה גדולה ומעלה נפלאה, ועתה איכה אעשה לעצמי בהפרדתך? יהי נא חסדך שאותו פי שנים שהיה בינינו במה שהיינו מדברים עד עתה אני ואתה יהיה מכאן והלאה ברוחך אלי, שרוחך טובה בחלום חזיון לילה או בהקיץ ידבר עמי ונדבר שנינו אנחנו כאשר בתחלה, וזהו ויהי נא, ר״ל עתה אחרי לקיחתך יהי נא פי שנים, ר״ל השנים שהיינו עד עתה מדברים מפה אל פה יהיה מכאן והלאה ברוחך אלי, שיבא רוחך לדבר עמי פעמים כאשר היית אתה מדבר עד כה, ואליהו השיבו הקשית לשאול, כי איך יבא הרוח הנפרד מן הגוף לדבר עם האיש הגשמי, האמנם אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם אין לא יהיה, ואין פירושו לוקח מאתך בעת שאלקח, כמו שחשבו החכמים האלה שזכרתי דבריהם, כי לדבריהם היה ראוי שיאמר אם תראה אותי כשאלקח מאתך, וגם כבר היה עת הלקיחה ומה לו לשום הענין בתנאי? אבל אמתת הענין הזה, שאמר אליהו אל אלישע אם אתה אחרי זה בימים הבאים תהיה מזכה הנפש באופן שתראה אותי בנבואתך בהיותי כבר לוקח מאתך יהיה לך כן, רוצה לומר שרוחי ידבר עמך כאשר היינו בחיים אם תוכל לראות אותי כאשר אתראה אליך, אבל אם אתה תהיה גשמיי מאד ולא תזכך שכלך באופן שתגיע לראות אותי בהיותי כבר לוקח לא יהיה זה, כי לא תשמע דברי רוחי, הנה אם כן היה התנאי שיהיה אלישע זך וישר ורוחני בנבואתו באופן שיוכל להתראות אליו אליהו, ואז ידבר עמו דברי אלהים, ולזה אמר אם תראה שאלישע שאל הדבור ואליהו התנה בראות. וכבר זכרו חז״ל (בתלמוד בכמ׳ דוכתי) שאליהו פעמים היו רואים אותו בבית המדרש החכמים הקדושים זכי הנפש, ואין ספק שזה נשאר ונמשך משאלת אלישע ובקשתו, שהיה בא אליו אליהו כל ימיו ונשאר זה לחכמים, ולזה העיד הכתוב ואלישע רואה, שהיה רואה אותו בסערה בתוך אותם סוסי אש ורכב אש שבאו לקבל פניו ויצאו לקראתו, והיה צועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, כי לפי שהוא עזב את אביו ללכת אחריו והוא היה לו במקום האב ובמקום הרב, היה אומר שני פעמים אבי אבי, ואמר רכב ישראל ופרשיו, להגיד שהוא היה העומד על בני עמו ומצילם מהאויבים יותר מהרכב ומהפרשים. ואולי אמר רכב ישראל ופרשיו, על רכב האש וסוסי אש אשר ראה, כלומר הלא אלה הבאים לקבל פניך הם רכב אש ישראל, שבאמצעות האש אמרו בהר הכרמל ה׳ הוא האלהים, וסוסי אש הם הפרשי׳ שרי החמשים אשר נשרפו במצותך, ולא ראהו עוד באותה מראה כשנלקח אבל הרים את אדרת אליהו, ואין ספק שלא נפלה במקרה כי אם בכונה השליכה על אלישע, לפי שיהיה כלי לחול בו השפע והנבואה אשר היתה חלה באליהו, ושאלישע יתלבש באדרתו ובנבואתו וישאר במקומו, וכבר נרמז לו זה בעת שאליהו מצא אותו חורש בשנים עשר צמדים וישלך אדרתו אליו, שרמז לו שכאשר ילקח מהעולם הזה ישליך עליו אדרתו ויתלבש בנבואתו ויעמוד תחתיו. ומה טוב מעשה אלישע אשר עשה וכמה מהחכמה העיד הכתוב במה שאמר ויחזק בבגדיו ויקרעם וגומר וירם את אדרת אליהו, ר״ל שאלישע קרע את בגדיו אשר היו לו קודם לזה ולבש בגדים אחרים את אדרת אליהו, לפי שנעתק מהמדרגה אשר היה בה מקודם לכן ונשאר במדרגת אליהו ומעלתו. ואפש׳ עוד לפר׳ והוא מצעק אבי אבי רכב ישרא׳ ופרשיו באופן אחר, והוא שכאשר ראה אלישע רכב אש וסוסי אש אמר בלבו באמת זה מחנה אלהים אשר ראה יעקב אבינו שנקרא שמו ישראל, כי במחנה ימצאו הרכב והפרשים, ולכן צעק אל אליהו הביטה וראה אבי אל הרכב והפרשי׳ האלה שהם רכב ישראל, רוצה לומר יעקב אבינו ופרשיו שראה במחנה האלהי שנראה לו, וכפל מלת אבי על שניהם, רוצה לומר על יעקב ועל אליהו, הנה הותרו בזה השאלות שביעית ושמינית ותשיעית ועשירית: ואמנם אם מת אליהו או לא ובאיזה מקום הוא, אין לנו בזה מקום לעמוד עליו מדרך הסברא ושקול הדעת, כי אם מקבלת אבותינו החכמים ז״ל, עם מה שיראה מהערות הפסוקים והוראתם, והנה לא מצאנו בכתוב שיאמר באליהו לשון מיתה כמו שנאמר במשה ובשאר הנביאים כלם, והוא המורה שלא נפרד גופו מנפשו כדרך כלל האנשים המתים כפי המנהג הטבעי, ועם היות שהמפרשים אמרו שלא יתכן שישבו הגופות האנושיים בתוך הגרמים השמימיים ולא עליהם, ושמה שנאמר כאן בסערה השמימה הוא על דרך (דברים א׳ כ״ח) ערים גדולות ובצורות בשמים, (שם כ״ח י״ב) יפתח השם לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך ורבים כהם, שנאמר שמים על החלק העליון מהאויר, הנה אין ראוי שנאמין לדבריהם שנשרף גופו ובגדיו בחלק האויר ההוא החם או ביסוד האש אשר עליו, ושנפש הנביא צרורה בצרור החיים את השם כיתר שאר נפשות הנביאים והצדיקים אנשי השם, כי אם היה זה כן לא היה הכתוב מגזם ענינו כשלוקח אליהו ושלוקח בסערה, ולמה לא יחליט בו שם המות? האם יאמר שהאנשים הנשרפים אינם מתים כמו הנקברים בארץ? ומפני זה האמנתי אני דברי חכמינו ז״ל שאליהו נלקח בסערה לשמים, רוצה לומר באויר, ושהוליכתו הסערה ותשאהו רוח לגן עדן אשר בארץ, וששם הוא יושב בגוף ובנפש, ולכן אמרו שאליהו לא מת, ואמרו גם כן שלא עלה לרקיע, ואמרו שהיו רואים אותו בבית המדרש, (מלאכי ד׳ ה׳) ושיבוא לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא להיותו באותו אופן אשר זכרתי. ואמנם למה נלקח אליהו בזה האופן המתמיה ונשאר חי בגוף ונפש בגן עדן, ולמה לא מת כמשה רבינו וישוב עפר אל הארץ כשהיה, ומדוע לא נקבר בעפר כיתר הנביאים, הנה לא מצאתי לחכמינו ז״ל הראשונים וגם לא לאחרונים דבר קטן או גדול בדרוש הזה, וכפי המחשבה הגוברת מבלתי שנזוז מקבלתם ז״ל, אומר אני שהיה זה לשלשה סבות. האחת לפי שהאבות והנביאים כלם היתה מיתתם טבעית, ולזה נזכר בהם זקנה או חולי או זולתו מהלשונות המורים על חולשת הכחות ואפיסתם, ולבד זה מצאנו במשה עבד השם (דברים ל״ד ז׳) שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ר״ל שלא נרגש בו החולשה לא בדברי׳ המאוחרי׳ בחוש הראות ולא בדברים הקודמים בהתכת הלחות השרשי אחר שהוא נושא החיים ועמידתם, ומפני זה ידענו שמיתת משה היתה על פי השם, כלומר ברצונו ומצותו לא מדרך המנהג הטבעי, וכן היה באליהו שלא נלקח מפני זקנה ולא חולי או חולשה, ולכן לא נזכר בו לשון זקנה ולא לשון מחלה וגם לא לשון מות, אבל היה ענינו שרצה השם יתברך שילקח מתוך בני האדם ויחיה ויתמיד במקום אחר על דרך נס, ולזה אמר לאלישע בטרם אלקח מעמך, כי לא היתה הלקיחה בהחלט כדרך המתים, אבל היה נלקח ונפקד ממנו ונעתק אל מקום אחר. הנה בדבר הזה נבדלו והתחלפו משה ואליהו משאר הנביאים, בשהיה מיתתם בדרך נס ומיתת שאר בני אדם כלם וגם הנביאים בדרך טבע, האמנם היה ההבדל בין שניהם, ר״ל בין משה לאליהו מאופן לקיחתם, וזה כי משה רבינו בחייו נדבק בעליונים דבוק נמרץ, לא לבד כהדבק שכל אנושי עם הנבדל, כי אם כהדבק העלול הראשון בסבה הראשונה יתברך, לפי שלא היה דבוקו באמצעי אחר מהנבדלים כי אם בשם העליון המיוחד יתברך, אשר זה נרמז באמרו (שמות ל״ג י׳) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ואמר (דברים ל״ד י׳) אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים, ואם היה דבוקו באלה החיים עצום ונמרץ, כל שכן שיתחייב בהכרח שאחרי מותו תדבק נפשו במלך העליון כגבורים אשר מעולם היושבים ראשונה במלכות, ומפני זה היה הפרדו מהעולם הזה מתוך ההתבודדות והדבוק העליון, כמו שהעידה התורה באמרה (שם שם ה׳) וימת שם משה עבד השם בארץ מואב על פי ה׳ וגומר, ואין מלת שם מורה על המקום הגשמי אשר היה יושב בו כשמת, כי כבר אמר שהיתה זה בארץ מואב ובגאי מול בית פעור, אבל מלת שם תרמוז על אותה המדרגה ומעלה מההתבודדות והדבוק אשר היה בו כשמת, כי לפי שאמר למעלה שהיה מדבר השם עמו ושהראהו בנבואה את כל הארץ, זכר שבאותו ההתבודדות המופלא מת, כי בהיותו מתנבא ומתדבק פנים אל פנים הוסר חמרו וגופו ממנו ונשארה נשמתו קשורה ודבקה בו יתברך, והיה זה כמו שעינינו הרואות איש אחד יפליג בעיונו מתבודד ויסירו המצנפת מעל ראשו והוא לא ירגיש בהסרתו אבל תמיד ישב בהתבודדותו, וככה אדון הנביאים מת שם באותו דבוק ודבור נבואיי שהיה בו, ולזה כוונו חז״ל (ב״ב י״ז ע״א) באמרם שמת בנשיקה, וסמכו זה למה שאמר (שם שם) על פי ה׳, וכמו שהביאו הרב המורה בפרק נ״ג חלק ג׳. ולפי שמעלת אדוננו משה תחייב אחרי ההפרד מהחיים האנושיים דבוק עצום ונמרץ עמו יתברך ולהכנס לפני לפנים במקו׳ קדש הקדשי׳ בעול׳ השכלים הנבדלים, חייב זה שיפרד ממנו חומרו וגופו ולא ישאר עמו הקשר, לא הקשר ערוב ולא הקשר מציאות, אמנם אליהו לא היתה נפשו באותה מעלה ורוממות ולא היה עתיד לבוא בדבקות העצום ההוא, ולכן לא חייב׳ מעלת נפשו ההפרדה מהגוף לגמרי ונשאר בגוף ונפש, לפי שמעלתו תסבול זה מה שהיה בלתי אפשר במשה כפי מדרגתו כמו שאמרתי: והסבה השנית היא, שמשה אדוננו נכספה וגם כלתה נפשו להוריש את ישראל את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותם לתת להם, והיה חשקו ותאותו לראותה, וכמו שיראה מתפלתו ותחנוניו באמרו (דברים ג׳, כ״ה) אעברה נא ואראה את הארץ וגומר, ולהיות זה חשקו וכספו, הראהו השם את הארץ מרחוק בפרטיותה כאלו היה עובר עליה, ולא היתה תאוותו זאת לאכול מפירותיה כמו שאחז״ל, (סוטה סוף פרק א׳) כי אם לתת גמר ותכלית משובח לכל עמלו אשר עמל עליה ולכתו ארבעים שנה במדבר להורישה לבני ישראל, ולהיות זה חשקו, ראה יתברך שהיה משורת הדין שגופו וחומרו יקבר שמה באותו מקום אשר נחו בו כפות רגליו ושיראה את הארץ משם, כי היה זה אליו לכבוד ולתפארת, והוא על דרך ומנהג המלכים שיקברו אותם בעיר אשר קנו בחרבם ובקשתם, כמו שנקבר דוד בעירו ציון, לפי שלכדה מידי האויבים, וכדומה לזה אמר בנחלת בני גד (דברים ל״ג כ״א) כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה׳ עשה ומשפטיו עם ישראל. הנה אם כן לפי שמשה אהב את הארץ הנבחרת וגדל חשקו אליה נקבר בתוכ׳, אמנם אליהו שלא היה לו עמה אותה האהבה והחשק, אבל היה בהפך שהיה שונא אותה ואת אנשיה ומתפלל על צערה, והיה כל מאודו עם האש ולכן הורידו בהר הכרמל ונראה לו בחורב והורידו על שרי החמשים, היה מזכותו שלא נקבר בארץ ולא קובל בתוכה וקובל בתוך האש שבא לקבל פניו. הנה אם כן היתה הסבה הראשונה מפאת הנפש, והשנית מפאת הגוף ותאוותיו: והסבה השלישית היא לקוחה מפאת התכלית, והוא שתכלית אדוננו משה היה להדבק בעולם העליון ולהתקשר עם השכלים הנבדלים רואי פני המלך, ולכן לא נראה לו דבר אחרי מותו, כי לא נתעסק עוד בדבר מהעולם הגשמי הזה, ומפני זה עזב את גופו כי לא היה לו ממנו צורך ולא הכרח כלל, אמנם אליהו היה עתיד להראות פעמים רבות, אם לנביאים ואם לחסידים אנשי שם ולחכמי ישראל בבתי מדרשיהם, ואם בזמן משיחנו מהרה יגלה כמו שאמר (מלאכי ד׳ ה׳) הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים, ומפני שהיה עתיד לבא בין בני אדם ולהראות פעמים רבות, נלקח בגוף ונפש ונשאר חי תמיד בהרכבתו, לרמוז שעדיין היה צרכו לעולם הזה, כי להיות פניית משה כלפי הרוחניים עזב הגשמות, ולהיות פניית אליהו כלפי בני אדם לא עזבו ולוקח כמות שהוא, ולכך לוקח בסערה שהוא הרוח החזק, ועם סוסי אש ורכב אש, כדי להתיך וליבש לחיותיו ולהתיכם כלם, ונעשה אם כן גופו בחסד השם יתברך על דרך פלא נצחיי וקיים כאחד מן הגרמים השמימיים, ולכן היה קל להראות בכל מקום ולא היה מגביל מקום ולא מצטרך למאכל ולמשקה ולשאר הדברים הצריכים וההכרחיים לחי, לפי שנעשה גשמו מתכונת רוחניי׳ על דרך נס. ולפי שאליהו נפרד כל ימיו מאשה בהפך מה שעשה אדם שנטה אחרי אשתו, אליהו קיים דבר השם ומצותיו ולא שב מאחרי ה׳ בהפך מה שעשה אדם שאכל מן העץ אשר צוהו לא תאכל ממנו, לכן היה משורת הדין שכל מה שאבד אדם ושולל ממנו יזכה אליהו אליו, כי הנה אדם היה נצחי ונעשה נפסד, ואליהו נולד נפסד ונעשה נצחי, אדם היה בגן עדן וגורש משם, ואליהו היה חוץ ממנו ונשכן שם, ולפי שבא במקום אדם ומעלתו היה עור אזור במתניו באלה החיים, דומה למה שנאמר באדם (בראשית ג׳ כ״א) ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם:
ואלישע רואה – בעת שנלקח.
אבי אבי – רבי רבי, שהיה לישראל לעזור מול האויב כמו רכב ופרשים, כן תרגם יונתן.
לשנים קרעים – רצה לומר, לשני חתיכות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יב) ואלישע – התנאי שהתנה אם תראה אותי בעת הלקיחה נתקיים כי אלישע היה רואה בעת שנשאו הרוח, והתחיל לצעוק אבי אבי רכב ישראל – כאומר הנה ברכב אש ופרשי אש האלה רוכבים כל ישראל כי אליהו שקול נגד כולם, גם כי השיג שהרכב והסוסים האלה היה רכב ישראל מן המרכבה האלהית, שבו מנהיג ומשגיח על ישראל,
ולא ראהו כי אז נעלם מעיניו,
וקרע בגדיו כפי הדין כדברי חכמינו זכרונם לברכה במ״ק.
רכב ישראל ופרשיו – שבעודך בחיים מגן אתה להם מפחד אויב ולא יצטרכו לרכב ופרשים.
ויקרעם – להתאבל על פטירתו.
וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה את אליהו רבו נלקח1 וְהוּא מְצַעֵק – צועק אָבִי אָבִי – רַבִּי2! רַבִּי! שבזכות תפילותיו3 היה משול לְרֶכֶב יִשְׂרָאֵל התוקף את האויב במלחמות4 וּמשול לְפָרָשָׁיו של רכב ישראל, אשר בהם יגברו במלחמה5, וְלֹא רָאָהוּ אלישע את אליהו עוֹד וַיַּחֲזֵק אלישע בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לאות אבל על רבו לִשְׁנַיִם – לשני6 קְרָעִים – חתיכות7:
1. מצודת דוד.
2. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, רלב״ג, מצודת דוד. ובמדרש, כשם שהתלמידים קרויים ״בנים״ כך הרב קרוי ״אב״, ילקוט שמעוני. ואמרו רבותינו בתלמוד (מו״ק כו.), ״אבי אבי״ זה אביו ואמו, ״רכב ישראל ופרשיו״ זה רבו שלימדו תורה.
3. תרגום יונתן, רש״י.
4. רלב״ג.
5. רלב״ג.
6. שבגד שנקרע לשני חלקים לא יִתְאַחֶה וְיֵרָאֶה לעולם, רד״ק. ואמרו רבותינו בתלמוד (מו״ק כב:), ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהן לשנים?! אלא שנראין קרועים כשנים. ועוד דרשו (שם כו.), ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים?! אלא, מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם.
7. מצודת דוד.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַיָּ֙רֶם֙ אֶת⁠־אַדֶּ֣רֶת אֵלִיָּ֔הוּ אֲשֶׁ֥ר נָפְלָ֖ה מֵעָלָ֑יו וַיָּ֥שׇׁב וַֽיַּעֲמֹ֖ד עַל⁠־שְׂפַ֥ת הַיַּרְדֵּֽן׃
He took up also the mantle of Elijah that fell from him, and he went back and stood by the bank of the Jordan.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲרֵים יַת שׁוֹשִׁיפָא דְאֵלִיָהוּ דִי נְפָלַת מִנֵיהּ וְתַב וְקָם עַל כֵּיף יַרְדְנָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וירם את אדרת וגומר. ספר הכתוב שאלישע אחר שקרע את בגדיו וצעק על רבו, ואז״ל (מ״ק כ״ו ע״א) מכאן שחייב אדם לקרוע על רבו, הרים את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו לסבה אשר זכרתי, וישב ויעמד על שפת הירדן, ועשה בחינה ונסיון אם נשאר לו כח על מעשה האותות בעברו שנית. וראוי שתדע שכל זמן שהיה אליהו חי היה אלישע משרת אותו ולא חל עליו כל אותו זמן רוח נבואיי ולא התנבא כלל, גם לא תמצא שעשה נס ופלא כל אותו זמן, אבל אחרי שנלקח אליהו מיד נחה רוח אלהים על אלישע ועשה נסים דוגמת הנסים שהיה עושה אליהו, ומכאן נלמוד שאין ראוי לאדם שיהיה מורה הוראה בפני רבו, כמו שאלישע לא ניבא ולא עשה נס כלל בפני אליהו רבו, אבל אחרי מותו מיד עשה נסים מופלאים, להודיע שמהשלמות שקנה אצלו היה פועל אותם.
וירם – מלשון הרמה והגבהה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יג) וירם האדרת הזאת בו לט פניו במערה והיה ציור אל המסך שבינו ובין הרוחניות, ובו עשה נס הירדן ועתה נפלה מעליו כי התפשט מן המסכים והלבושים, ולבש קדש.
ויעמד על שפת הירדן – בפסוק ט׳ כתיב ויהי כעברם בכ״ף, שלפני המקור יש לה הוראת זמן עבר, כאשר עברו כבר את הירדן ומהלכים בערבות מואב נגד יריחו באו לקראתם סוסי האש ורכב האש; ומדוע בחר האל להוליך שם את אליהו ולהעלותו משם השמימה לא ידעתי, עכשו שעלה אליהו שב לו אלישע על שפת הירדן מזרחה וע״י נס עבר בו בחרבה שנית.
וַיָּרֶם – והרים1 אלישע אֶת אַדֶּרֶת – גלימת אֵלִיָּהוּ אשר בה כיסה פניו במערה2 וַאֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו בעלותו בסערה השמימה, וַיָּשָׁב אלישע וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת נהר הַיַּרְדֵּן:
1. מצודת ציון.
2. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַיִּקַּח֩ אֶת⁠־אַדֶּ֨רֶת אֵלִיָּ֜הוּ אֲשֶׁר⁠־נָפְלָ֤ה מֵֽעָלָיו֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת⁠־הַמַּ֔יִם וַיֹּאמַ֕ר אַיֵּ֕ה יְהֹוָ֖הי״י֖ אֱלֹהֵ֣י אֵלִיָּ֑הוּ אַף⁠־ה֣וּא׀ וַיַּכֶּ֣ה אֶת⁠־הַמַּ֗יִם וַיֵּֽחָצוּ֙ הֵ֣נָּה וָהֵ֔נָּה וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֱלִישָֽׁע׃
And he took the mantle of Elijah that fell from him, and smote the waters, and said, "Where is Hashem, the God of Elijah?⁠" And when he also had smitten the waters, they were divided here and there; and Elisha went over.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּנְסִיב יַת שׁוֹשִׁיפָא דְאֵלִיָהוּ דִנְפָלַת מִנֵיהּ וּמְחָא יַת מַיָא וַאֲמַר קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ אֱלָהֵיהּ דְאֵלִיָהוּ אַף הוּא וּמְחָא יַת מַיָא וְאִתְפְּלִיגוּ לְכָא וּלְכָא וַעֲבַר אֱלִישָׁע.
איה י״י אלהי אליהו – שהובטחתי שתשרה בי פי שנים ברוחו אלי.
אף הוא ויכה את המים – בפרקי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: גדולה חציית אלישע כפלים כשל אליהו, שבתחלה זכות שניהם, ועכשיו זכותו יחידי.
Where is Adonoy, the God of Eliyahu? That I was promised that a double portion of his spirit would rest upon me.⁠1
Then he also struck the water. He too. In the Chapters of Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yose Haglili, [it states that] Elisha's splitting [the Yardein] was twice as great as Eliyahu's, for in the beginning there was the merit of them both, and now there was his merit alone.⁠2
1. Alternatively, where is God who does not show me His sign as He showed Eliyahu is the splitting of the water?⁠" (Ralbag).
2. See Rashi 3:1 below. Thus, Elisha's request for twice Eliyahu's spirit had been fulfilled.
אשר נפלה מעליו ויכה את המים – כלו׳ ואשר הכה את המים ממנו תחלה.
איה י״י אלהי אליהו – שהבטיחני שתשרה פי שנים ברוחו אלי.
איה י״י אלהי אליהו – תרגום יונתן כן: ואמר קבל בעותי י״י אלהיה דאליהו.
ולפי פשוטו: איה הוא שאינו מראה כח האות לי כמו שעשה לאליהו בחצות המים.
אף הוא ויכה את המים – אף הוא נעשה לו נס, והכה המים פעם שנית, אחר שאמר: איה י״י אלהי, ונחצו הנה והנה.
וי״מ: אף הוא – על אליהו שבא כמו שהיה רוחני, והכה את המים ויחצו, ויעבר אלישע.
ובדרש: אף הוא – מלמד שנעשו נסים לאלישע בקריעת הירדן יותר מאליהו. שבפעם ראשונה היתה זכות שניהם עומדת, ופעם שנייה של אלישע היתה זכות צדיק אחד עומדת. וכן הוא אומר: ויהי נא פי שנים ברוחך אלי (מלכים ב ב׳:ט׳) – מכאן אתה דורש שמנה מופתים באליהו שש עשרה באלישע.
אף הוא ויכה – נכון כאלו אמ׳ אף הוא הכה.
אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה – רוצה לומר: אף הוא כאשר הכה את המים הנה נחצו תכף הנה והנה, ואחשב כי לא הכה אותם אלא פעם אחת ובפע׳ ההיא אמר איה אלהי אליהו וספר הכתוב שגם אלישע הגיע לזאת המעלה שהגיע אליהו והוא שכאשר הכה את המים נחצו הנה והנה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

ולכן מיד הכה במי הירדן עם אדרת אליהו ואמר בהכאתו איה ה׳ אלהי אליהו אף הוא, רצה לומר עם היות שנעדר אליהו מאתנו הנה לא נעדרה השגחת השם יתברך מעלינו, וזהו איה ה׳ אלהי אליהו, כי עם היות שנעדר העבד לא נעדר האדון, ואף הוא יתברך במקומו ומעלתו כמו שהיה קודם לזה, ובזה המאמר שקרא בשם אלהיו נקרע הירדן ויחצו המים הנה והנה ויעבור אלישע. ויש מפרשים אף הוא סמוך עם ויכה את המים, רוצה לומר שאף הוא אליהו הכה המים ויחצו כמו שעשאו אליהו רבו. ובדרש (עיין רד״ק) אמרו שבקריעת הירדן נעשו לאלישע נסים גדולים מאליהו, לפי שבפעם הראשונה היה שם זכות שניהם ובפעם השנייה היתה זכותו של אלישע בלבד, וזהו ויעבור אלישע, שהוא לבדו עשה הנס הזה והספיק השם יתברך בידו.
איה ה׳ – כאומר, עם שנלקח אליהו, הנה איה ה׳, הלא השגחתו ויכלתו לא כלה.
אף הוא – רצה לומר אף הוא בהוייתו בכל עת, ולא נשתנה. ודוגמתו (יחזקאל כ״ג:מ״ג): עתה יזנו תזנותיה והיא. ורצה לומר, עדיין היא בהוייתה כשהיתה מאז או, מוסב הוא על ויכה וכו׳, ורוצה לומר, אף אלישע עשה כמעשה אליהו, וכשהכה המים נבקעו הנה והנה וכו׳ [ומעתה הולך ומונה יחד כל הנפלאות שעשה אלישע].
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יד) ויקח ויכה שיעור הכתוב כי אליהו היה לו כח להכניע את יסוד המים ולהבקיעו בעברו בירדן, אולם אז הלא היה אליהו ואלישע וזכות השנים מרובה מן האחד, אך הלא בארנו שהבטיח לו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, שישאר לו רוח אלישע הקודמת ותתחבר עמו רוח אליהו, וזה שכתוב איה ה׳ אלהי אליהו אף הוא – שהלא ראוי שאף הוא יבא אלי, מלבד האלהות השוכן עלי כבר וספר שכן היה כי אף הוא היה אליהו ויכה את המים.
אף הוא ויכה – ויכה אף הוא.
וַיִּקַּח אלישע אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה בה אֶת הַמַּיִם, וַיֹּאמַר אלישע, עכשיו שנלקח אליהו1 אַיֵּה – היכן יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ שכוחו והשגחתו אינם כַּלִּים2, מדוע אינו מראה לי כוח האות כמו שהראה לאליהו בחצותו את המים3, הרי הובטחתי כי אם אֶרְאֶה את עלייתו של אליהו השמימה תשרה בי שכינה פי שניים ברוחו אֵלַי?⁠4 ואכן אַף הוּא5 (אלישע) וַיַּכֶּה – כאשר היכה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ – נחצו מיד6 מי הירדן הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע את נהר הירדן ביבשה7:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רש״י.
5. מלבי״ם מדייק מהלשון ״אף הוא״ ומבאר כי אף רוח אליהו הצטרפה לרוחו של אלישע כמובטח.
6. רלב״ג.
7. ואכן גדל כוחו של אלישע פי שנים משל אליהו, שכן אצל אליהו המים נחצו בזכות אליהו ואלישע, וכעת נחצו רק בזכותו של אלישע, מכאן שכוחו גדל פי שנים, רש״י.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיִּרְאֻ֨הוּ בְנֵי⁠־הַנְּבִיאִ֤ים אֲשֶׁר⁠־בִּֽירִיחוֹ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֣אמְר֔וּ נָ֛חָה ר֥וּחַ אֵלִיָּ֖הוּ עַל⁠־אֱלִישָׁ֑ע וַיָּבֹ֙אוּ֙ לִקְרָאת֔וֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ⁠־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃
And when the sons of the prophets that were at Jericho some way off saw him, they said, "The spirit of Elijah rests on Elisha.⁠" And they came to meet him and bowed down to the ground before him.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַחֲזוֹהִי תַלְמִידֵי נְבִיַיָא דְבִירִיחוֹ מִקָבֵיל וַאֲמַרוּ נְחַת רוּחֵיהּ דְאֵלִיָהוּ עַל אֱלִישָׁע וַאֲתוֹ לִקֳדָמוּתֵיהּ וּסְגִידוּ לֵיהּ עַל אַרְעָא.
נחה רוח אליהו – כיון שראוהו שחצה המים ועבר הירדן, ידעו כי נחה עליו רוח אליהו.
נחה רוח אליהו – א״כ לא שאל אלישע שיהיה לו כפל רוח אליהו כמו שחשבו רבים, כי זה היה רב, ולא שתי הידות כמו שחשב א״ע ז״ל, כי זה היה מעט, אבל שאל שיהיה כמוהו שוה לו, וזה ענין יקר, ואולם אין ענין כמו זה הלשון בתורה ובנביאים, הנה מצאנו כתיב בתורה לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו (דברים כ״א:י״ז), ואמת כי אמרו בכל אשר ימצא לו מחובר הרכבת הגדה, אבל פי שנים, שטעמו בכל מקום כפל המצורף לחצי, הנה אין כל אשר ימצא לו הוא החצי ולא כתיב שם בכל הספר החצי המצורף לו רק בכח, שזה החצי הוא חלק אחד מותר הבנים יהי כמו שיהיו.
ולכן טעם זה לתת לו בכל אשר ימצא לו פי שנים, וכן כתיב כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה וגו׳ (ישעיהו מ׳:ב׳), וחלילה שיהיה אמרו בכאן כפלים מוקש ומצורף אל בכל חטאתיה, שזה יהיה עול. אבל כאלו אמר כי לקחה מיד י״י בכל חטאתיה כפלים, כלומר כפל רעות או רעות כפולות, וכן טעם ויסרתי אתכם... שבע וגו׳ (ויקרא כ״ו:כ״ח), עם היות כ״ז לאו דוקא, וזה כטעם ומשנה שברון (ירמיהו י״ז:י״ח), כלומר שברון כפול, וכן ומשנה כסף (בראשית מ״ג:ט״ו). ואמנם אמרו פי שנים בה יכרתו (זכריה י״ג:ח׳), הנה היה אמרו בה מחובר חבור באור ותנאי שטעמו שבה, כמו שהענין בכאן שברוחך, אבל שם נזכר בכתוב המצורף והמצורף אליו, מה שאינו כן בכאן. ואולם באור זה הכלל אוצר י״י יבוא.
נחה רוח אליהו על אלישע – רוצה לומר: שכבר האצילו מרוחו מה שימשך ממנו שיעשה אלישע בדמיון המופתים שעשה אליהו ולזה חלקו לו כבוד רב והשתחוו לו ארצה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

וכאשר ראו זה הנביאים הכירו שהיתה מעלתו כמעלת אליהו, ולכן השתחוו לו אפים כמו שהיו משתחוים אל אליהו, שהיה רבן של הנביאים בחייו.
נחה – ענין חניה.
הגאיות – מלשון גיא ועמק.
ויראהו – כשהוא בוקע מי הירדן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(טו) ובזה הכירו בני הנביאים כי נחה רוח אליהו עליו.
וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ מִנֶּגֶד – מרחוק כשהוא בוקע את מי הירדן1, והכירו בזה כי נחה רוח אליהו על אלישע2, וַיֹּאמְרוּ ביניהם נָחָה – חנתה3 רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע, וכדי לחלוק לו כבוד גדול4 וַיָּבֹאוּ בני הנביאים לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק, מלבי״ם.
3. מצודת ציון.
4. רלב״ג.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(טז) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֡יו הִנֵּה⁠־נָ֣א יֵֽשׁ⁠־אֶת⁠־עֲבָדֶ֩יךָ֩ חֲמִשִּׁ֨ים אֲנָשִׁ֜ים בְּנֵי⁠־חַ֗יִל יֵ֣לְכוּ נָא֮ וִיבַקְשׁ֣וּ אֶת⁠־אֲדֹנֶ֒יךָ֒ פֶּן⁠־נְשָׂאוֹ֙ ר֣וּחַ יְהֹוָ֔הי״י֔ וַיַּשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הֶהָרִ֔ים א֖וֹ בְּאַחַ֣ת [הַגֵּיאָי֑וֹת] (הגיאות)א וַיֹּ֖אמֶר לֹ֥א תִשְׁלָֽחוּ׃
And they said to him, "Behold now, there are with your servants fifty strong men. Let them go, please, and seek your master; lest the spirit of Hashem has taken him up and cast him upon some mountain or into some valley.⁠" And he said, "You shall not send.⁠"
א. [הַגֵּיאָי֑וֹת] (הגיאות) א-כתיב=הַגֵּיאָוֺ֑ת
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרוּ לֵיהּ הָא כְעַן אִית עִם עַבְדָךְ חַמְשִׁין גַבְרִין בְּנֵי חֵילָא יֵיזְלוּן כְּעַן וְיִבְעוּן יַת רִבּוֹנָךְ דִלְמָא נַטְלֵיהּ רוּחַ מִן קֳדָם יְיָ וּרְמָהִי בְּחַד מִן טוּרַיָא אוֹ בְּחַד מִן חֵילַיָא וַאֲמַר לָא תִשְׁלְחוּן.
פן נשאו רוח י״י – אפשר אמש אמרו לו: הידעת כי היום י״י לוקח את אדוניך (מלכים ב ב׳:ג׳), ועכשיו נעלם מהם היכן הוא? מלמד: מיום שנגנז אליהו, הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל (תוספתא סוטה י״ב:ה׳).
Perhaps the wind of Adonoy carried him up. Is it possible that yesterday they said to him, "Do you know that today Adonoy is taking your master?⁠"1 and now they did not know where he was?⁠2 This teaches [us] that since the day when Eliyahu was hidden,⁠3 the Holy Spirit departed from the prophets, and the Holy Spirit was no longer widespread throughout Yisroel.⁠4
1. Above, v. 5.
2. They thought Eliyahu's spirit returned to God, but his body was cast to the ground, and they sought to find it and bury it (Metzudat David).
3. Some say that Eliyahu's body remained whole and unharmed. He was carried to גַּן עֵדֶן where he remains hidden from mankind except when he is sent on special missions or to appear to the righteous. Radak Alternatively, they did not know that he would be removed from the world. Rather, they thought that God would take Eliyahu away to some remote location for a period of time. This was not an unusual occurrence. See I Melakhim 18:12.
4. See Tosefta Maseches Sotah 12:5.
פן נשאו רוח י״י – איפשר אתמול אמרו לו הידעת כי היום י״י לוקח את אדוניך (מלכים ב ב׳:ג׳) ועכשיו נעלם מהם היכן הוא? אלא מלמד מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל.
פן נשאו הרוח – דבר זה וודאי הוא בידינו שנשאו רוח י״י, אבל ספק בידינו אם נשאו כדי לשלחו בשליחותו לדרך רחוקה והניחו לאחר מכן באחד ההרים או באחת הגיאיות כדי שילך וישוב למקומו אשר לוקח משם כדרך שנ׳ ביחזקאל: ורוח נשאתני ותקחני וגו׳ ואבוא אל הגולה תל אביב וגו׳ (יחזקאל ג׳:י״ד-ט״ו), או שמא העלהו בסערה השמימה על מנת שלא להורידו עוד.
חמשים אנשים בני חיל – למה היו צריכים בני חיל, וכי היה להם לעשות מלחמה? אלא פירוש בני חיל – בני כח, שהיה להם כח ללכת הנה והנה במעט זמן. ואיך אמרו לו שיבקשוהו, והלא הם אמרו לו: כי היום י״י לוקח אדוניך מעל ראשיך (מלכים ב ב׳:ג׳,ה׳), אלא חשבו שמא לא עלה השמים, אלא נשאו רוח י״י והפרידו מבני אדם, כמו שראו שנפרד מבני אדם מ׳ יום ומ׳ לילה, ואולי פעמים רבות היה לו זה, שהיה נפרד מבני אדם ולא היו מוצאים אותו, שהרי עובדיה אמר לו: ורוח י״י ישאך על אשר לא אדע (מלכים א י״ח:י״ב).
פן נשאו – ואע״פ שכבר ידעו לקיחתו טרם זה, אולי לא היו סוברים שילקח לעד, רק זמן ידוע, ואלישע ידע האמת, על כן לא רצה.
פן נשאו רוח י״י – אין ספק שאלה בני הנביאים היו חכמים גדולים אבל לא כאלישע כמו שקדם וישתחוו לו ארצה (מלכים ב ב׳:ט״ו), ולכן ראוי לעיין מה חשבו אלה ומה דמה הוא, ומה דמו שהיה. וגם זה אוצר י״י יבוא.
וישליכהו באחד ההרים או באחת הגאיות – רוצה לומר: להתחבא שם כי היה רגיל אליהו בכך כמו שאמר עובדיה ורוח י״י ישאך אל אשר לא אדע.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(טז-יח) הי״ג הוא להודיע שהוא ראוי שלא לומר את שאינו נשמע ולזה תמצא כי בני הנביאי׳ כאשר שאלו את אלישע אם ישלחו חמשי׳ איש בני חיל לבקש את אליהו איפה נשאו רוח י״י היה המענה ממנו שלא ישלחו וכאשר הפצירו בו מאד והכיר שאין דעתם להמנע מזה לא רצה לחלוק על כונת׳ ואמ׳ להם שישלחו בצור׳ שהיו יכולי׳ להכיר ממנה שאין דעתו שישלחו והיה להם בה התנצלות גם כן שלא עשו כנגד מצות הנביא ולזה אמר להם בסוף הלא אמרתי לכם אל תלכו.
הגיאות – הגאיות ק׳ והספרים מתחלפים במילוי או חיסור יו״ד בתר גימ״ל.
בני חיל – אנשי חיל ובני כח, ללכת הנה והנה במעט זמן.
וישליכהו – חשבו שהרוח שבה אל האלהים, וגופו הושלך מת, ורצו לבקשו ולקברו.
לא תשלחו – כי ראה שעלה עם הגוף, ומגודל הענוה לא אמר להם מה שראה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(טז) הנה – חשבו שגופו גם כן נפל מעליו כמו שנפלה אדרתו והרוח נשאו לאיזה מקום ורצו לקברו, כי לא ציירו לעצמם שגם הגוף יעלה השמים.
את עבדיך – למשמעת עבדיך.
רוח ה׳ – רוח הסערה אולי נשאה גויתו.
ומיום שעלה אליהו השמימה נסתלקה רוח הקודש מן הנביאים1, ולא ידעו כי גופו2 של אליהו עלה השמימה, אלא חשבו כי נלקח ע״י רוח למקום המופרד מבני אדם3, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בני הנביאים הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת – בתוך עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל אשר בכוחם ללכת למקומות רבים במעט זמן4, יֵלְכוּ נָא אנשים אלו וִיבַקְשׁוּ – ויחפשו אֶת אֲדֹנֶיךָ אליהו פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יְהוָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ להתחבא5 בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הַגֵּאָיוֹת (הגיאות כתיב) – הָעֲמָקִים, ומגודל ענוותנותו לא גילה להם אלישע כי הוא כן ראה את גופו של אליהו עולה השמימה6, אלא רק וַיֹּאמֶר – אמר להם לֹא תִשְׁלָחוּ את האנשים לחפש אחר גופו של אליהו:
1. רש״י.
2. מצודת דוד, מלבי״ם.
3. רד״ק.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. רלב״ג.
6. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַיִּפְצְרוּ⁠־ב֥וֹ עַד⁠־בֹּ֖שׁ וַיֹּ֣אמֶר שְׁלָ֑חוּ וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ חֲמִשִּׁ֣ים אִ֔ישׁ וַיְבַקְשׁ֥וּ שְׁלֹשָֽׁה⁠־יָמִ֖ים וְלֹ֥א מְצָאֻֽהוּ׃
And when they urged him until he was ashamed, he said, "Send.⁠" They sent fifty men; and they sought three days, but they did not find him.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתרלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאַתְקִיפוּ בֵּיהּ עַד סַגְיָא וַאֲמַר שְׁלָחוּ וּשְׁלַחוּ חַמְשִׁין גַבְרָא וּבְעוֹ תְלָתָא יוֹמִין וְלָא אַשְׁכְּחוֹהִי.
עד בוש – נתבייש מהם, שלא יאמרו: אינו רוצה להקביל פני רבו, לפי שנטל גדולתו אינו רוצה שישוב. כל זה ראיתי בתוספתא דסוטה (תוספתא סוטה י״ב:ה׳).
Until he was ashamed. He was ashamed1 [on account] of them, lest they say that he does not want to go to meet his teacher.⁠2 Because he took over his high position, he does not want him to return. All this I saw in Tosefta of [Maseches] Sotah.⁠3
1. I.e., "to the point of embarrassment.⁠" The root of בש is בוש [=shame].
2. I.e., he was afraid that they would think that he wanted Eliyahu to stay away so that he could keep his newly acquired position of leadership. Alternatively, the root of בש is בשש [=delay], i.e., "he delayed them considerably" from sending out people to search for Eliyahu (Metzudat David). Also, see below 8:11 and Shemot 32:1.
3. 12:5.
עד בש ויאמר שלחו – שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו, לפי שנטל גדולתו אינו רוצה שישוב. בתוספתא דסוטה.
ויפצרו בו – הרבו לו דברים עד ששמע אליהם.
עד בוש – עד אשר בושש הרבה מלומר להם שישלחו. ותרגומו: עד סגיא.
וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ – לחצו עליו ארוכות ועיכבו אותו בכך, כלומר בהליכה לדרכו, ממשמע ״כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה״ (שמ׳ לב, א).⁠1 ויש אומרים, כי זהו פועל בעבר מן ״בושה״, דהיינו עד שהתבייש מהם ונכלם מכך שהפצירו בו בעניין זה.⁠2
1. השווה תרגום רס״ג ל״וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט״ (בר׳ יט, ט): פאלחו עלי לוט, וכן לשמ׳ לב, א: קד אבטא (= התעכב), והשווה: אלפאסי, ׳בש׳, א, עמ׳ 279; ריב״ג, אלאצול, ׳בוש׳, עמ׳ 87, הע׳ 16: אלאבטא (= העיכוב); רד״ק על אתר והשורשים, ׳בוש׳, עמ׳ עד: ״ענין איחור״; פרחון, ׳בוש׳: ״פי׳ לשון עכבה״.
2. כך בתוספתא סוטה, פי״ב, עמ׳ 732: ״מה תלמוד לומר ׳עד בוש׳ מלמד שנתבייש מהן, שלא יאמרו אינו רוצה להקביל פני רבו״. גם ריב״ג, אלאצול, ׳בוש׳, עמ׳ 87, שו׳ 34 (השורשים, ׳בוש׳, עמ׳ 60, בהזכירו את חיוג׳ [ל״מ, עמ׳ 43]) מצטט את הכתוב ״כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה״ (שמ׳ לב, א), כעניין בושה וכלימה. כמו כן, באללמע, עמ׳ 143, שו׳ 23 (רקמה, עמ׳ קסז, ש׳ 14), הוא מסביר כי מדובר בפועל מנחי ע״ו (העלולים), שלה״פ שלו הוכפלה: ״אבל המוסף מן הפעלים אשר עיניהם מאותיות העלה יהיה על שני דרכים: אחד מהם בכפל הלמד, כמו: [...] כי בושש משה״.
ויפצרו בו עד בוש אלחّו עליה טוילא ואבטו פי דלך אעני פי קצדה מן מעני כי בושש משה וקיל אנה פעל מאץ׳ מן בושה אי אלי אן אסתחי מנהם וכג׳ל ממא אלחו עליה פי אלאמר
ויפצרו בו עד בוש – רוצה לומר: הרבו כל כך דברים עד שהיה לו בשת מלחלוק תמיד על דבריהם ולזה אמר להם שלחו מצד המוסר להניחם לעשות רצונם אך דבריו היו באופן שכשאמרו שלחו היה ראוי שיובן ממנו שלא ישלחו מצד דבורו כי פעמים יש הן שהוא כלאו ולזה אמר הלא אמרתי אליכם אל תלכו כי ידע אלישע שלא יראה לאדם אליהו בזה העת כי הסתירו י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

עד בש – ברוב הספרים חסר וא״ו.
ויפצרו – ענין רבוי הדברים, להעביר האדם מרצונו, כמו: ויפצר בו ויקח (בראשית ל״ג:י״א).
בוש – ענין איחור, כמו: ויחילו עד בוש (שופטים ג׳:כ״ה).
עד בוש – עד אשר נתאחר זמן רב, שהפצירו בו לתת להם רשות לשלוח.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

שלחו – מובטח היה שגוית הנביא לא הושלכה בקלון באחד ההרים או באחת הגאיות, רק פצירת שאר בני הנביאים הכניסה ספק גם בנפשו ואמר שלחו.
והרבו לו בני הנביאים דברים1 וַיִּפְצְרוּ – והפצירו בוֹ שישנה דעתו2 ויתן להם רשות לחפש3 עַד בֹּשׁ – שהתבייש אלישע לסרב להם4, וַיֹּאמֶר להם אלישע שְׁלָחוּ – תשלחו כדבריכם לחפש5, וַיִּשְׁלְחוּ בני הנביאים את חֲמִשִּׁים אִישׁ – אנשי החיל וַיְבַקְשׁוּ – וחיפשו את אליהו שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ:
1. רד״ק.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. שלא יאמרו אלישע אינו רוצה להקביל פני רבו, שכן נטל גדולתו ואינו רוצה שישוב, רש״י בשם תוספתא דסוטה פרק יב הלכה ב.
5. אולם מדבריו היה ראוי לבני הנביאים להבין כי למעשה רק מהבושה אמר להם עשו כרצונכם ולא שביקש באמת כי יחפשו, (הרי הוא ראה שאליהו עלה השמימה) לכן אח״כ אמר להם הלא אמרתי אליכם אל תלכו, רלב״ג.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתרלב״גרלב״ג תועלותמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַיָּשֻׁ֣בוּ אֵלָ֔יו וְה֖וּא יֹשֵׁ֣ב בִּירִיח֑וֹ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם הֲלֹֽא⁠־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם אַל⁠־תֵּלֵֽכוּ׃
And they came back to him, while he stayed at Jericho; and he said to them, "Did I not say to you not to go?⁠"
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְתָבוּ לְוָתֵיהּ וְהוּא יָתֵיב בִּירִיחוֹ וַאֲמַר לְהוֹן הֲלָא אֲמַרִית לְכוֹן לָא תֵיזְלוּן.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

הלוא אמרתי אליכם – באיזה ספרים חסר וא״ו אבל ברובן מלא וכן הוא במסורת במנין י״ז מלאים בסיפרא וסי׳ נמסר לעיל סימן כ״ב במ״ג.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו בני הנביאים וְהוּא היה יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אלישע הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם – לכם אַל תֵּלֵכוּ לחפש אחר אליהו1:
1. ראה דברי הרלב״ג בפס׳ יז׳ לעיל.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמנחת שימלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ אֶל⁠־אֱלִישָׁ֔ע הִנֵּה⁠־נָ֞א מוֹשַׁ֤ב הָעִיר֙ ט֔וֹב כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י רֹאֶ֑ה וְהַמַּ֥יִם רָעִ֖ים וְהָאָ֥רֶץ מְשַׁכָּֽלֶת׃
And the men of the city said to Elisha, "Behold, please, the setting of this city is good, as my lord sees; but the water is bad, and the land miscarries.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרוּ אֱנָשֵׁי קַרְתָּא לֶאֱלִישָׁע הָא כְעַן מוֹשַׁב קַרְתָּא שַׁפִּיר כְּמָא דְרִבּוֹנִי חֲזֵי וּמַיָא בִּישִׁין וְאַרְעָא מְתַכְּלָא.
ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב וגו׳ והמים רעים והארץ משכלת – מאי טיבותיה, א״ר חנן חן המקום על יושביו. א״ר יוחנן שלש חנות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו.
והמים רעים – ומחמת המים הארץ משכלת את יושביה לקברם. אם כן, מהו: ומושב העיר טוב? מכאן אמרו: חן מקום על יושביו (בבלי סוטה מ״ז.).
But the water is bad. And because of the water, the land causes people to die, and send them to their graves. If so, what is the meaning of, "the city is a good place to live"?⁠1 From here [we learn] that a place's charm is perceived by its inhabitants.⁠2
1. Above, at the beginning of this verse.
2. Maseches Sotah 47a. Rabbi Yochonon said that there are three types of charm. 1. The charm a place that is perceived by its inhabitants. 2. The charm a woman holds for her husband. 3. The charm of a newly purchased item for its buyer.
והמים רעים – ומחמת המים הארץ משכלת יושביה לקוברם.
הנה נא מושב העיר טוב – עד עתה לא ראינו כי יריחו היו בה מים רעים, ולא שהיתה העיר משכלת, שאם כן לא היו חומדים אותה, ולא היו עוברים על החרם לבנות אותה. ואליהו ג״כ היאך לא רפא אותה? ואם היתה משכלת מכמה שנים שישבו בה, היו מניחים אותה ולא היו יושבין בה. אלא נראה שמקרוב היה זה הרע למים מרעת יושבי בה,⁠1 ומפני רוע המים היתה גם כן הארץ משכלת, שהיו האנשים שותים המים והיו מתים ברוב.
ובדרש אמר: יריחו היתה משכלת ומקוללת על שם שאררה יהושע, ובא אליהו והוסיף לקללה ע״י מעשה של חיאל כשמתו בניו, והלכו שניהם הוא ואחאב ובקרוהו וכל הענין נזכר למעלה.
ובדברי רז״ל: מושב העיר טוב והמים רעים והארץ משכלת – מאי טיבותיה? אמר רבי יוחנן חן מקום על יושביו.
1. השוו ללשון הפסוק בירמיהו י״ב:ד׳, תהלים ק״ז:ל״ד.
וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת – כלומר, מימיה גרועים, ולכן העיר המיטה אסון בגלל המים המזיקים, והמוות והשכול גברו בקרב תושביה. והוא (= מְשַׁכָּלֶת) [פועל] יוצא. ואילו ״מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה״ (שמ׳ כג, כו) – [פועל] עומד,⁠1 ושניהם תארים. אשר ל״לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת״ (מל״ב ב, כא) – זהו שם, לא תואר, כלומר מוות ושכול.⁠2
1. עד כאן השווה ריב״ג, אלאצול, ׳שכל׳, עמ׳ 720, שו׳ 24, 26 (השורשים, עמ׳ 512); פרחון, ׳שכל׳. זאת בניגוד לרד״ק, השורשים, ׳שכל׳, עמ׳ תשע: ״ואפשר שיהיה והארץ משכלת יוצא לשני לבד כמו משכלה ועקרה״.
2. השווה רד״ק, השורשים, ׳שכל׳, עמ׳ תשסט: ״או יהיה משכלת שם״.
והמים רעים והארץ משכלת אי אן מאה רדי פלדלך תוכם אלבלד לפסאד אלמא פיכתר פי אהלה אלמות ואלת׳כל והו מתעדי ואמא משכלה ועקרה פדאתי והמא צפתאן ואמא לא יהיה משם עוד מות ומשכלת פהו אסם לא צפה אי מות ותכל
והמים רעים והארץ משכלת – מפני שאמר אחר זה רפאתי למים האלה ולא יהיה משם עוד מות ומשכלת ידענו כי הארץ משכלת מצד המים שהיו רעים, והנה אע״פ שקלל יהושע מי שיבנה הנה לא מנע האנשים משבת בה אחר שתבנה שאם היה כן לא היו הנביאים יושבים שם והנה הרצון בזה הנה מושב העיר טוב כאשר אדני רואה ולזה אין אויר העיר סבה אל שתהיה הארץ משכלת אך באמת מים הרעים ומזה הצד קרה לארץ שתהיה משכלת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והנה זכר עוד פלא אחר שעשה אחרי זה ביריחו, והוא שאנשי העיר אמרו אל אלישע שהיה מושב העיר ההיא טוב, ובפרק עגלה ערופה (סוטה מ״ז ע״א) אחז״ל מאי טיבותיה? א״ר יוחנן חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה. וכפי הפשט רצו לומר שהיה מושב הארץ יפה ומשובח, ושדות וכרמים וזתים וכל עץ טוב היו שם, וגם היה אויר העיר ההיא טוב, והוא ממה שיורה שלא היתה ארץ משכלת מהפסד אוירה, אבל היו המים רעים והארץ מפני זה היתה משכלת, וידמה כי מעת שקללה יהושע נתקלקלה האדמה ההיא:
מושב – מלשון ישיבה.
משכלת – הורגת אנשיה, כמו: ומשכלת גוייך (יחזקאל ל״ו:י״ג).
טוב – בשדות וכרמים וכו׳.
והארץ משכלת – בסיבת המים משכלת יושביה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(יט-כב) והמים רעים המים הרעים הם שמתערבים בתוכם חלקים זרים מלחיים עד שבלתי ראוים לשתיה כמי הים ורפואתן היא אם יזדככו ויסור המלח, ואלישע לקח צלוחית מלח והשליך והראה כי המלח הזה עצמו שהוא סבת רוע המים נהפך לרפואתם, כמו שהשליך משה רבינו ע״ה עץ הרדופני והמתיק את המים, וישעיה מרח דבלת על השחין, כי הנס הוא הפך הטבע, המלח הטבעי ממרר המים והנסיי ממתיקו, וע״ד הרמז המים רומזים ללמודים זרים שהיה שם מינות ודעות זרות, כמ״ש פן תגלו למקום מים הרעים וישתו התלמידים וימותו שהוא מיתת הנפש, ומצד זה בא גם חולי המים ומיתת הגוף על ידה מדה במדה, ואלישע השליך מלח, שמרמז על דבר השכלי הקיים שהוא למודי התורה אשר ברית מלח שם לה וישלך אל מוצא הלמודים האלה שתהיה יסודתם בהררי קדש על התורה ואמונה ונרפאו המים.
משכלת – מבניה, היושבים עליה.
לאחר מכן פנו תושבי יריחו לאלישע שיעזור להם, וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר יריחו אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה הבט נָא איך מוֹשַׁב – יישוב1 הָעִיר טוֹב בשדות וכרמים2 וחן המקום על יושביו3 כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה, וְאולם לאחרונה4 הַמַּיִם בעיר נהיו מלוחים מאוד5 ורָעִים לשתיה, וְבשל כך6 הָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת – הורגת את יושיבה ששותים מן המים7:
1. מצודת ציון.
2. מצודת דוד.
3. סוטה מז., רש״י, רד״ק.
4. ראה את ביאורו של רד״ק.
5. מלבי״ם.
6. רש״י, רלב״ג, מצודת דוד.
7. מצודת ציון.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַיֹּ֗אמֶר קְחוּ⁠־לִי֙ צְלֹחִ֣ית חֲדָשָׁ֔ה וְשִׂ֥ימוּ שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיִּקְח֖וּ אֵלָֽיו׃
And he said, "Bring me a new cruse and put salt in it.⁠" And they brought it to him.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר אַיְתוֹ לִי צְלוּחִיתָא חַדְתָּא וְשַׁווּ תַמָן מִלְחָא וְאַיְתִיאוּ לְוָתֵיהּ.
מלח – נס בתוך נס היה, כי המלח עושה המים רעים. וכן: ויורהו י״י עץ (שמות ט״ו:כ״ה) – אמרו: עץ מר היה, ונס בתוך נס היה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(כ-כא) והנביא תקן אז את המים עם מלח שהשליך אל מוצא המים מהמלח אשר שם בצלוחית החדשה, כדי שלא יחשבו שנתבשל דבר או הושם בצלוחית שסבב זה, ולפי שרוע הארץ היה נמשך מהמים כיון שתקן המים נתקן כלה. ואמר כה אמר השם רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת, להודיע שלא היה רוע הארץ וקלקולה טבעי, אבל היה השגחיי ממנו יתברך מפני קללת יהושע, ולכן הוא היה המרפא אותה, וברפאתה למים היה גוזר שלא יתחייב משם עוד מות, כי משם היתה נמשכת. והנה היה ענין המלח נס בתוך נס, כמו שזכרו חז״ל במכילתא, (בפרשת בשלח דף י״ח ע״ג) כי המלח מדרכו יעשה המים רעים, והיה זה על דרך מה שעשה אדון הנביאים בהמתקת מי מרה (שמות ט״ו כ״ה) שהורהו ה׳ עץ וישלך אל המים, וקבלו שעץ מר היה. ואין ספק שאעפ״י שקלל יהושע את יריחו ואת אשר יבנה אותה, הנה לא מנע האנשים משבת בה אחרי שתבנה, שאם היה כן לא היו הנביאים יושבים שם:
צלוחית – תרגום של צנצנת (שמות ט״ז:ל״ג), היא צלוחית.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וַיֹּאמֶר להם אלישע קְחוּ – הביאו לִי צְלֹחִית – צנצנת1 חֲדָשָׁה2 וְשִׂימוּ שָׁם – בה מֶלַח3, וַיִּקְחוּ ויביאו אֵלָיו את הצנצנת כדבריו:
1. מצודת ציון.
2. שלא יחשדו ששם בה דבר שמוציא את המלח, רלב״ג בפס׳ כב.
3. והנס היה כפול (נס בתוך נס) בכך שהמים ״התרפאו״ ע״י המלח אשר היה הגורם לקלקול המים, מכילתא בשלח טו, רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם לעיל בפס׳ יט. ובמדרש, אמר רשב״ג, בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל מי שאמר והיה העולם לא כן אלא במר מתקן את המר, והלא מים מתוקים ויפים כשאדם נותן בהם מלח מיד הם מסריחין, הא כיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל כדי לעשות בו נס בתוך נס, ילקוט שמעוני.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כא) וַיֵּצֵא֙ אֶל⁠־מוֹצָ֣א הַמַּ֔יִם וַיַּשְׁלֶךְ⁠־שָׁ֖ם מֶ֑לַח וַיֹּ֜אמֶר כֹּה⁠־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗הי״י֗ רִפִּ֙אתִי֙ לַמַּ֣יִם הָאֵ֔לֶּה לֹא⁠־יִהְיֶ֥ה מִשָּׁ֛ם ע֖וֹד מָ֥וֶת וּמְשַׁכָּֽלֶת׃
And he went forth to the spring of the waters and cast salt there, and he said, "Thus says Hashem, 'I have healed these waters; there shall be no more death or miscarrying from there.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַק לְמַפְקָנָא דְמַיָא וּרְמָא תַּמָן מִלְחָא וַאֲמַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אַסֵיתִי לְמַיָא הָאִלֵין וְלָא יְהֵי מִתַּמָן עוֹד מוֹתָא וּמְתַכְּלָא.

רמז רכו

ויצא אל מוצא המים וישלח שם מלח – ארשב״ג בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל מי שאמר והיה העולם לא כן אלא במר מתקן את המר, הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל כדי לעשות בו נס בתוך נס, והוא שנאמר ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח, והלא מים מתוקים ויפים כשאדם נותן בהם מלח מיד הם מסריחין הא כיצד נותן דבר המחבל וכו׳. כיוצא בו ויורהו י״י עץ וגו׳ (שמות ט״ו:כ״ה) ר׳ יהושע אומר זה עץ של ערבה. ר׳ אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית שאין לך מר יותר מזית. ר׳ יהושע בן קרחה אומר זה עץ של הרדופני, אלא הא כיצד נותן דבר המחבל כו׳. כיוצא בו ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו׳ (ישעיהו ל״ח:כ״א) והלא בשר חי כשאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד הוא נסרח הא כיצד נותן דבר המחבל וכו׳.
אל מוצא המים – שהיו נובעים משם.
וישלך שם מלח – והלא מלח דבר המקלקל את המים הוא? אלא נס בתוך נס.
To the source of the water. From where the water flowed.
And threw salt there. Now is not salt a thing that spoils water? This was a miracle within a miracle.⁠1
1. This miracle was similar to the one performed by Moshe in Marah. After traveling through the wilderness for three days without water, the Bnei Yisroel finally came to a spring only to find the water undrinkably bitter. Moshe threw a tree whose wood was bitter into the water and the water became sweet and drinkable. See Shemot 15:22-26 (Radak).
אל מוצא המים – שהיו נובעים משם.
אל מוצא המים – אל מקור המים. המקום שהיו המים יוצאים ממנו.
רפאתי – בחיר״ק הפ״א כבעלי הה״א.
ומשכלת – ולא תהיה הארץ משכלת, כי מן המים היה בה השכול.
ושימו שם מלח – כטעם ויורהו י״י עץ (שמות ט״ו:כ״ה), ולא פרש הכתוב אי זה מלח ואי זה עץ כי אין ראוי, אבל מה שידענו מזה הוא שרובם מן הענינים יעשה הנביא בדברים סגוליים ידועים אצל הבורא לא אצלנו בעוננו, ואין הכרח שיכתוב זה בכל מקום והכל אוצר י״י יבוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כ]

רפאתי – בחירק הפ״א.
מוצא – מקום הנביעה.
מות ומשכלת – היא היא, וכפל הדבר במלות שונות.
אל מוצא המים – אל המקום שהמים נובעים משם.
רפאתי למים – אמרו רבותינו ז״ל (מכילתא בשלח טו), שהיה הנס כפול, כי דרך המלח לקלקל המים.
לא יהיה משם – לא יבוא עוד משכלת מסיבת המים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

ומשכלת – בפסוק י״ט הוא פעל בינוני וכאן הוא שם מופשט.
וַיֵּצֵא אלישע אֶל מוֹצָא – המקור1 ממנו הַמַּיִם נובעים 2 וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם אלישע מֶלַח, וַיֹּאמֶר אלישע כֹּה אָמַר יְהוָה רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם – מחמת המים3 עוֹד מָוֶת, וּבשל כך לא תהיה עוד הארץ4 מְשַׁכָּלֶת את יושביה:
1. רד״ק.
2. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַיֵּרָפ֣וּ הַמַּ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּדְבַ֥ר אֱלִישָׁ֖ע אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃
So the waters were healed to this day, according to the word of Elisha which he spoke.
תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאִתַּסִיאוּ מַיָא עַד יוֹמָא הָדֵין כְּפִתְגָמָא דֶאֱלִישָׁע דְמַלֵיל.
וירפו המים – נעלמה האל״ף והיה כבעלי הה״א.
והנה רפא אלישע המים ההם על דרך המופת בהשליכו אל מוצא המים מלח מהמלח ששמו בצלוחית חדש׳ ואחשוב שכבר בחר אלישע שתהי׳ הצלוחית חדש׳ כדי שלא יחשבו שיהיה מבושל בה דבר ימשך המלח כחו ויהי׳ לו רושם על דרך הרפוא׳ בתקון המים אך בחר לתקנם במה שאין בו רושם לתקונם כי אנחנו רואי׳ שהמי׳ המלוחים הם רעים לשתיה עם שאי אפשר במעט מלח שיתן רושם במוצא מים אשר לא יכזבו מימיו אם לא היה זה על דרך המופת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

והנה אמר הכתוב וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר, לפי שהוא אמר רפואת המים בשם ה׳ כה אמר ה׳ רפאתי למים האלה, וזכר הכתוב שעם היות שהנביא עשה זה הנס בשם ה׳ ובכחו, הנה הוא מעצמו בלי צווי אלהי גזר על המים הרפואה, והתפעל הטבע מדברי הנביא וגזרתו מפני כח קדושתו, ולזה אמר כדבר אלישע אשר דבר. והנה ראה אלישע לעשות הנס הזה ביריחו אחרי מה שעשה בירדן, לפי שבירדן עשאו לבחינתו לדעת אם השפע האלהי שהיה על אליהו נשאר עליו, אמנם ביריחו עשאו מפני בני הנביאים אשר היו שם כדי שידעו שיד השם אתו, וכן בביתאל עשה נס הנערים מפני בני הנביאים אשר היו שם גם כן, כדי שידעו נבואתו גם הם, וכפי אותם המסעות שהלך אלישע עם אליהו, ושאמר לו שב נא עם אלישע עשה הנסים אחרי לקיחתו, אם בירדן שהיה המסע האחרון, ואם ביריחו שהיה המסע הקודם אליו, ואם בביתאל שהיה המסע הקודם אליו, ואחרי זה יזכור שבא גם כן לגלגל ועשה שם נסים:
וירפו – מלשון רפואה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

וירפו – הראוי וירפאו, והרפואה והרופא מרפים ומתישים כח החולי.
וַיֵּרָפוּ – ובדרך מופתית1 התרפאו2 הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר בשם ה׳3: פ
1. רלב״ג.
2. מצודת ציון.
3. לעיל בפס׳ כא׳.
תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וַיַּ֥עַל מִשָּׁ֖ם בֵּֽית⁠־אֵ֑ל וְה֣וּא׀ עֹלֶ֣ה בַדֶּ֗רֶךְ וּנְעָרִ֤ים קְטַנִּים֙ יָצְא֣וּ מִן⁠־הָעִ֔יר וַיִּתְקַלְּסוּ⁠־בוֹ֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ עֲלֵ֥ה קֵרֵ֖חַ עֲלֵ֥ה קֵרֵֽחַ׃
And he went up from there to Beth-el; and as he was going up by the way, young children came forth out of the city and mocked him, and they said to him, "Go up, you baldhead; go up, you baldhead.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּסְלִיק מִתַּמָן לְבֵית אֵל וְהוּא סְלִיק בְּאוֹרְחָא וְיַנְקִין זְעֵירִין נְפַקוּ מִן קַרְתָּא וְאִתְלַעֲבוּ בֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ סַק קַרְחָא סַק קַרְחָא.
ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך – א״ר יוחנן משום ר׳ מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים שאלמלי לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים ואריות בתינוקות שנאמר ויעל משם {בית אל}⁠א וגו׳ והוא עולה בדרך ונערים קטנים שמנוערין מן המצות, קטנים שהיו מקטני אמנה. תנא נערים ובזבזו עצמם כקטנים. מתקיף לה רב יוסף ודילמא על שם מקומם, מי לא כתיב וארם יצוא גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה (מלכים ב ה׳:ב׳) וקשיא לן קרי לה נערה וקרי לה קטנה ואמר רבי פדת קטנה דמן נעורן, התם לא מפרש מקומן הכא מפרש מקומן.
א. כן כנראה צ״ל, וכן בבבלי סוטה מ״ו:. בכ״י פרמא 2401: ״ויעל משם באר שבע״.
ונערים קטנים – המנוערין מן המצות.
עלה קרח – עלה מכאן, שהקרחת עלינו את המקום, שעד עכשיו היינו משתכרין להביא מים מתוקים מרחוק, ומתפרנסין בכך, ומשהמתיקו אבדו פרנסתן. כך מפורש בסוטה (בבלי סוטה מ״ו:).
Little boys. Void of mitzvos.⁠1
"Go away, baldy!⁠" "Go away from here, for you have made the place bald for us, [i.e.,] for until now we would be hired to bring sweet water from a distance, and we would earn our livelihood thereby.⁠" But when [the water] became sweet, they lost their livelihood. Thus it is explained in [Maseches] Sotah.⁠2
1. The literal meaning of נְעָרִים קְטַנִּים is "small children,⁠" but obviously this is not the true meaning, because Elisha would never have cursed small children. The word נְעָרִים can also be interpreted as נְעוּרִים [=shaken out or empty] from good deeds. The word קטנים [=little] alludes to how small their faith was. Nonetheless, Elisha was punished for treating them so harshly. See Maseches Sotah 47a. Radak Alternatively, the boys came from a town called נַעֲרָן, which is mentioned in I Divrei HaYamim 7:28 and in Yehoshua 16:7. See below, 5:2.
2. 46b, and see Rashi there.
ונערים קטנים – כי יש גדולים ויקראו נערים, ואמר כי אלה הנערים היו קטנים, וכן: ונער קטן עמו (שמואל א כ׳:ל״ה).
ורז״ל דרשו: נערים – שהיו מנוערים מן המצות. קטנים – שהיו מקטני אמנה.
ויתקלסו בו – לעגו בו, ובזוהו בדבריהם, שהיו אומרים לו בעלותו בדרך: עלה קרח עלה קרח, וקרח היה אלישע.
ובדרש: קרח אתה, שהקרחת עלינו את המקום.
יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ – לעגו ובזו לו. וכמותו: ״וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת״ (יח׳ כב, ד), ״לַעַג וָקֶלֶס״ (תה׳ מד, יד), ״וְהוּא בַּמְּלָכִים יִתְקַלָּס״ (חב׳ א, י) – לועג ומזלזל. ובשימוש הלשון הזה [יש] מובן הפוך והוא במשמעות שבח והלל, שנאמר: ״וְלֹא הָיִית כַּזּוֹנָה לְקַלֵּס אֶתְנָן״ (יח׳ טז, לא), כלומר את מתפארת ומתגאה באתנן. וכך אמר התרגום: ״דמתהניא באגרא״.⁠1 ו⁠[המילה לְקַלֵּס] היא אפוא מן האַצְ׳דַאד.⁠2
ו⁠[יש] מילים רבות כאלה, כגון ״מזור״ – ריפוי והחלמה: ״אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר״ (יר׳ ל, יג). ואילו ״וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ״ (הו׳ ה, יג), ״וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר״ (שם), ״לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ״ (עובדיה א, ז) – הריהם במובן דווי וחולי, [במשמע] הפוך מ⁠[״מזור״] הראשון.⁠3 והמ״ם יתֵרה, מכיוון שהוא (= ״מָזוֹר״) מן ״וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא״ (במ׳ יא, כ).
1. השווה ריב״ק, רסאלה, עמ׳ 212, ערך 61 (בציינו את הדמיון למילה היוונית ״קלוס״, וזהו ככל הנראה המקור למשמעות השבח אצל חז״ל שהושפעו מן היוונית). והשווה עד כאן ריב״ג, אלאצול, ׳קלס׳, עמ׳ 636, שו׳ 5-3 (השורשים, עמ׳ 448); פרחון, ׳קלס׳. לעומתם, היו שפרשו את ״לקלס אתנן״ במובן ההפוך, כלומר מעניין בוז ולעג, כגון: אלפאסי, ׳קלס׳, ב, עמ׳ 553, שו׳ 36; מנחם, ׳קלס׳, עמ׳ *335, שו׳ 23. רד״ק (השורשים, ׳קלס׳, עמ׳ תרנו) מזכיר את רב עמרם גאון אשר אסר לומר בקדיש ״ויתקלס״, משום שסבר כי עניינה לעג ובוז ובכלל זה גם ״לקלס אתנן״.
2. אַצְ׳דַאד = מונח המציין מילים בעלות משמעויות הפוכות. בביאורו לצירוף ״לְקַלֵּס אֶתְנָן״ (יח׳ טז, לא) שנידון לעיל הביא רת״י את המילה סֻדְפַה (= חושך וגם אור) כדוגמא למילה ערבית בעלת שני מובנים מנוגדים (על ההשוואה לערבית בפירושי רת״י ראה פרק 1.4.3). לעומת זאת, היו שדחו את האצ׳דאד כתופעה לשונית, כגון ראב״ע בפירושו הארוך לשמ׳ יד, כ: ״והמפרש כזה השים חשך לאור, ואור לחשך, כי לא יתכן בכל לשון שיהי׳ פי׳ מלה אחת דבר והפכו״, ולפיכך פירש את ״יִתְקַלָּס״ (חב׳ א, י): ״מגזרת ׳לעג וקלס׳ וכמוהו ׳לקלס אתנן׳⁠ ⁠⁠״ בניגוד לרת״י.
3. השווה ריב״ג, אלאצול, ׳זור׳, עמ׳ 190, שו׳ 25 (השורשים, עמ׳ 129); פרחון, ׳זור׳; רד״ק, ׳זור׳, עמ׳ קעא.
יצאו מן העיר ויתקלסו בו תהזו בה ואזדרוהא ומתלה וקלסה לכל הארצות לעג וקלס והוא במלכים יתקלס יזדרי ויחתקר ופי הדאב אללגה מעני צ׳ד הדא והו פי מעני אלמדח ואלאפתכאר והו קו׳ לא היית
כזונה לקלס אתנן אי תפתכ׳ריג ותמתדחי באלג׳על וכדלך קאל אלתרג׳ום דמתהניא באגרא פהיד אדאً מן אלאצ׳דאד
וכתיר מן אלאלפאט׳ כדלך מתל מזור דוא ושפא אין דן (נ)⁠ה דינך למזור ואמאו וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו ולא יגהה מכם מזור לחמך ישימו מזור תחתך פהי במעני אלדא ואלמרץ׳ צ׳ד אלאולז ואלמים מזידה לאנה מן והיה לכם לזרא
א. ואזדרוה ] ב: ואזרוה.
ב. הדא ] ב: הדה. על הד׳א העשוי לבוא ככינוי רומז נקבה הד׳ה, ראה בלאו, עמ׳ 61, §51א.
ג. על נשילת הנו״ן בפועל בגוף הנוכחת של צורת העתיד לאחר היעלם ההבדלים בין שלוש דרכי העתיד, ראה בלאו, עמ׳ 125, §175.
ד. פהי ] ב: פהו.
ה. (נ) ] מחוק על ידי נקודה מעל ומתחת.
ו. ואמא ] ב: ליתא.
ז. אלאול ] ב: אלאולי (חוזרת אל לפט׳ה).
עלה קרח – פי׳ ר׳ דוד קמחי עניינו הלעג והבוז, ולפי שתמיד הלעג עליהם, הנה הוא מתפעל בלעג בהם.
ויתקלסו – זה השרש בכל מקום הוא מטעם שבח, והמלעיג על זולתו הוא כמשבח עצמו.
עלה קרח – נראה שכן היה.
ויתקלסו בו – רוצה לומר: לעגו בו ובזוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(כג-כד) הי״ד הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי לבזות החכמי׳ והשלמי׳ הלא תראה מה שקרה להנערים שבזו את אלישע שמתו מהם ארבעי׳ ושני׳.
וזכר שהיה נס ביתאל בזה האופן, שבהיותו עולה למעלה העיר יצאו נערים קטנים ויתקלסו בו, ר״ל הלעיגו בו באמרם עלה קרח עלה קרח, וחז״ל אמרו בפרק עגלה ערופה (סוטה שם דף מ״ו ע״ב) ויראם ויקללם, מה ראה בהם? ראה שהיו נערים מנוערים מהמצות, וקטנים שהיו קטני אמנה. ומהם אמרו ראה שנתעברו אמותיהם מהם ביום הכפורים, ר״ל שהיתה התחלת׳ בעבירה והיו ראויים למיתה, ולכך הפקירו עצמם לבזותו, ולכן קללם מפני תכליתם אבל לא מפני שבזוהו בדבריהם. ומהם אמרו בלורית ראה להם כגוים, רוצה לומר שהיו מלומדים בע״ז ונמשכים אחרי העגלים שעשה ירבעם. ומהם אמרו שלא היתה בהם לחלוחית של מצוה, ולא עתידה להיות בהם ולא בזרעם ושקללם בעבור זה, ר״ל לפי שירד בנבואתו לסוף מעשיהם, ועכ״ז כבר גנוהו על מה שעשה בזה, ואמרו (שם) שלשה חלאים חלה אלישע, אחד על שגרה דובים בתינוקות, ואחד על שדחה את גחזי בשתי ידיו, ואחד אשר מת בו. והנראה אלי מפשט הכתוב שלהיות ביתאל מקום מוכן לנבואה כמו שאמרתי, ויריחו מקום הפלאות, בא אלישע אליהם לקחת חזקה בשם ה׳ מהנבואה וממעשה הנסים, והנה בביתאל היו בני הנביאים כמו שנזכר, אבל היו גם כן מקודם לזה כהני הבעל והעגל אשר הניח שם ירבעם בן נבט, ואין ספק שהתפרסם עלות אליהו בסערה השמי׳. כי היו בני הנביאים יודעים זה כמו שנזכר, ושהיה בא אלישע תלמידו לעמוד במקומו, ולפי שאליהו עלה לשמים והיה איש בעל שער, לכן כהני הבעל אשר היו בביתאל שלחו צעיריהם להלעיג לאלישע, ולרמוז על עלית אליהו השמימה אמרו עלה קרח, ר״ל אתה אינך בעל שער כאליהו רבך כי קרח אתה, עלה אתה עתה לשמים כמו שעלה הוא, והיה זה להלעיג על לקיחת אליהו ועל אלישע.
ויתקלסו – וילעגו, כמו: לחרפה ולקלס (ירמיהו כ׳:ח׳).
קרח – כן יקרא מי שאין בו שער הראש, כמו: קרח הוא (ויקרא י״ג:מ׳).
עלה קרח – לפי שאליהו רבו, היה בעל שער, ואלישע היה קרח, אמרו בלעג והתול, עלה קרח השמימה, כאליהו רבך, וכאילו אמרו, אינך במעלה כמוהו, כי הוא היה בעל שער, ואתה קרח.
ויתקלסו בו הם ידעו כי המשח תחת אליהו, ומבזותם את הנבואה והנביאים חרפו אותו לאמר איך תהיה במקום רבך והוא בעל שער ואתה קרח, וזה שכתוב עלה קרח, רצה לומר איך תעלה למדרגתו וטבעך הפוכה מטבעו, כי טבע הקרח הפוכה מטבע בעל שער, ויפה אמרו חכמינו זכרונם לברכה שהיו מנוערים מן המצות וקטני אמנה, שלכן בזוהו, וגם י״ל שאמרו בלעג עלה לשמים אתה קרח כמו שעלה רבך בעל שער לשמים, ומפני שבית אל היה מקום העגלים למדו אבותם אותם להתלוצץ על נביאי ה׳, ולכן קללם למחות שורש פורה ראש ולענה מכרם ה׳ צבאות.
ויתקלסו בו – כל קלס שבמקרא לשון לעג, גם לקלס אתנן שביחזקאל (ט״ז:ל״א) והוא מפורש שם בפ׳ ל״ג, ול׳ קילוס בדברי רבותינו שעניינו שבח (לעלה ולקלס) הוא מלשון יון.
וַיַּעַל אלישע מִשָּׁם – מיריחו לְבֵּית אֵל, וְהוּא עֹלֶה1 – לבדו בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים המנוערים מן המצוות2 קְטַנִּים – מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה3 יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ – לעגו לו4 בבוז5 כפי שלימדו אותם אבותם להתלוצץ על נביאי ה׳6, וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה גם אתה לשמיים כמו רַבְּךָ אליהו7, למרות שאינך ברמה שלו ולא תוכל להגיע למעלתו כי טבעך הפוך מטבעו8, שהוא היה בעל שיער9 ואתה קֵרֵחַ! ועוד, שהקרחת עלינו את המקום, שעד עכשיו היינו מתפרנסים ממכירת מים מתוקים ליריחו וכעת מנעת מאיתנו פרנסתנו10, עֲלֵה מכאן11 קֵרֵחַ!:
1. ובמדרש, א״ר יוחנן משום ר׳ מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים, שאלמלי לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים ואריות בתינוקות, ילקוט שמעוני.
2. רש״י, רד״ק.
3. רד״ק.
4. מצודת ציון.
5. רלב״ג.
6. מפני שבית אל היה מקום העגלים שירבעם עשה, לימדו אותם אבותם ללעוג על נביאי ה׳, מלבי״ם.
7. מלבי״ם.
8. מלבי״ם.
9. מצודת דוד.
10. סוטה מו:, רש״י.
11. רש״י.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר׳ תנחום הירושלמי ערביתר׳ בנימין ב״ר יהודהר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַיִּ֤פֶן אַֽחֲרָיו֙ וַיִּרְאֵ֔ם וַֽיְקַלְלֵ֖םא בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֑הי״י֑ וַתֵּצֶ֜אנָה שְׁתַּ֤יִם דֻּבִּים֙ מִן⁠־הַיַּ֔עַר וַתְּבַקַּ֣עְנָה מֵהֶ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁנֵ֖י יְלָדִֽים׃
And he looked behind him and saw them, and he cursed them in the name of Hashem. And two she-bears came forth out of the wood and ripped up forty-two of the children.
א. וַֽיְקַלְלֵ֖ם א=וַֽיְקַלֲלֵ֖ם (חטף)
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְפְּנֵי לַאֲחוֹרוֹהִי וַחֲזִינוּן וְלַטִינוּן בִּשְׁמָא דַייָ וּנְפַקוּ תַּרְתֵּין דוּבִין מִן חוּרְשָׁא וּבְזָעָא מִנְהוֹן אַרְבְּעִין וּתְרֵין יַנְקִין.
ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם י״י – מה ראה, אמר רב ראה ממש כדתניא רשב״ג אומר כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ושמואל אמר ראה שכלן נתעברה מהם אמן ביום הכפורים. ורבי יצחק נפחא אמר ראה להם בלורית כנכרים. ורבי יוחנן אמר ראה שלא היתה בהם לחלותית של מצוה, ודילמא בזרעייהו מיהו הוי אר״א לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.
ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים – רב ושמואל חד אמר נס, וחד אמר נס בתוך נס. מאן דאמר נס יער הוה דובים לא הוו. ומאן דאמר נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוו דובים ולא ליהוי יער, משום דבעיתי. א״ר חנינא בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב לקלל את ישראל הובקעו מהם ארבעים ושנים ילדים. איני והאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה שבשכר שהקריב בלק מלך מואב ארבעים ושנים קרבנות זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולת יעלה שלמה (מלכים א ג׳:ד׳) וא״ר חנינא רות בתו של עגלון מלך מואב בן בנו של בלק היתה, תאותו מיהא לקללה היתה.
ויראם – ראה שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של טובה (בבלי סוטה מ״ו:).
And saw them. He saw that neither in them nor in their descendants would there be any sap of good deed.⁠12
1. See Shemot 2:12 and Rashi there.
2. Some say that Elisha saw that their hair was cut in the style of the heathens. He believed that they were degenerate and depraved and foresaw that they would never return to the ways of the Torah. See Maseches Sotah 46b.
ויראם ויקללם – ונחלקו רז״ל בזה, כי קשה אליהם, היאך גרם מיתה עליהם על דבר זה? מהם אמרו: על שם שבזוהו נתן עיניו בהם ונענשו, כמו שאמרו: כל מקום שנתנו עיניהם חכמים או מיתה או עוני. ומהם אמרו: ראה שכלם נתעברו אמותיהם ביום הכפורים, כלומר ראה כי מעבירה באו, וראוין היו למיתה ולכך הפקירו עצמם לבזותו, ולכך קללם, ולא מפני שבזוהו. ומהם אמרו: בלורית ראה בהם כעבודה זרה. ומהם אמרו: שלא ראה בהם לחלוחית מצוה, ולא עתידה להיות לא בהם ולא בזרעם, לפיכך אררם לסלקם מן העולם.
ואמר כי נענש על דבר זה שגרם מיתה לאלה הנערים. ואמרו שלשה חלאים חלה אלישע: אחד על שגרה דובים בתינוקות, ואחת על שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ואחת אשר מת בו, וסמכו זה לפסוק שאמר: ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו (מלכים ב י״ג:י״ד), חלה, הנה אחד, חליו שנים, אשר ימות בו, ג׳.
שתים דובים – נקבות היו, ואומר הריבוי במ״ם, כמו: גמלים מניקות (בראשית ל״ב:ט״ז).
ובדברי חז״ל: מהם אמרו: כי מעשה נס היה כי באותו יער לא היו רגילים חיות רעות. ומהם אמרו: נס בתוך נס היה כי לא היה שם לא יער ולא דובים, ואמרו בשביל ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
ויפן אחריו וגו׳ – גם זה אוצר י״י יבוא.
ויפן אחריו ויראם – הנה לא קללם עד שרא׳ אותם וידע וראה על דרך נבוא׳ שהם ראויים לקללה מצד רוע מעשיהם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כג]

ולזה אמר ויפן אחריו, ר״ל שפנה וראה שהנערים לא היו עושים הלעג הזה ממנו לבד כי אם גם מאליהו רבו שנשאר אחריו, ושהיה זה במצות אבותיהם, ועם זה היה גם כן שראה אותם, ר״ל שראה בנבואה מה שעתידים להיות, ולכן קללם בשם ה׳, כי ראה בהם שהיו זרע מרעים בנים משחיתים, ולכן מתחלתם עזבו את ה׳ נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור. ולפי שהם לעגו מאליהו ואלישע לכן היה מענשם שיצאו שנים דובים מהיער והמיתו ארבעים ושתים מהם, כי היו שנים דובים אחד לכבוד אליהו ואחד לכבוד אלישע, והרגו ארבעים ושנים נערים שהיו ב״ם עור ופסח במולדתם וטבעם, ולעגו על הנביאים שיי׳ ב״ם סיני בקדש, ונראה שמתו אותם שהיו רשעים בתולדתם ותכונותיהם. וכבר זכרו חז״ל (סוטה שם) שהיה בזה העונש נס גדול, כי מעולם לא היו דובים באותו יער וזמנם הקדוש ברוך הוא לאותה שעה, ומהם אמרו שגם יער לא היה שם:
ויקללם – אין דגש בלמ״ד.
ותבקענה – מלשון בקיעה.
ויראם – אמרו רבותינו ז״ל שראה ברוח הקודש שאין בהם לחלוחית טובה, ולכן קללם.
וַיִּפֶן אלישע את מבטו אַחֲרָיו – לאחור וַיִּרְאֵם – וראה ברוח קודשו שאין בהם ולא בזרעם לחלוחית של טובה1, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה שהיו ראויים מצד מעשיהם לקללה2, וַתֵּצֶאנָה בדרך נס3 שְׁתַּיִם דֻּבִּים נקבות4 מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה – והרגו מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים5:
1. סוטה מו:, רש״י, מצודת דוד. ואמרו רבותינו בתלמוד (סוטה מו:) מה ראה? אמר רב ראה ממש, כדתניא, רשב״ג אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ושמואל אמר ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים, ורבי יצחק נפחא אמר בלורית ראה להן כאמוריים, ורבי יוחנן אמר ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה.
2. רלב״ג. וראה את ביאורו של הרד״ק המתאר סיבות נוספות המובאות במדרש על קללת הנערים.
3. יש מרבותינו שאמרו שהנס היה שביער לא היה דובים ויצאו דרך נס, ויש שאמרו שהיה נס כפול שלא היו לא דובים ולא יער, סוטה מז., רד״ק.
4. רד״ק.
5. ואמרו רבותינו בשביל ארבעים ושתיים קורבנות שהקריב בלק מלך מואב נהרגו ארבעים ושנים ילדים מישראל, סוטה מז., רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(כה) וַיֵּ֥לֶךְ מִשָּׁ֖ם אֶל⁠־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וּמִשָּׁ֖ם שָׁ֥ב שֹׁמְרֽוֹן׃
And he went from there to Mount Carmel, and from there he returned to Samaria.
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וַאֲזַל מִתַּמָן לְטוּר כַּרְמְלָא וּמִתַּמָן תַּב לְשֹׁמְרוֹן.
וזכר הכתוב שהלך משם אלישע אל הר הכרמל, לפי שהיה ג״כ מקום הנסים שנעשו לאליהו שם, והלך לבקר כל המקומות אשר עשה בהם רבו נסים בשם ה׳, משם שב אל שמרון שהיה בית המלכות. והתבאר מכל זה מעשה ה׳ כי נורא הוא אשר הגדיל לעשות עם נביאיו אליהו ואלישע תלמידו, וכמאמר המשורר (תהלים ס״ו ה׳, ו׳) לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו:
וַיֵּלֶךְ אלישע מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב – חזר לְשֹׁמְרוֹן: פ
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144