×
Mikraot Gedolot Tutorial
תנ״ך
פירוש
הערותNotes
E/ע
מלכים א ח׳תנ״ך
א֣
אָ
(א)  אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת⁠־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל אֶת⁠־כׇּל⁠־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּוֹת֩ נְשִׂיאֵ֨י הָאָב֜וֹת לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל⁠־הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה יְרוּשָׁלָ֑͏ִם לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת⁠־אֲר֧וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד הִ֥יא צִיּֽוֹן׃ (ב) וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל⁠־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כׇּל⁠־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃ (ג) וַיָּבֹ֕אוּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת⁠־הָאָרֽוֹן׃ (ד) וַֽיַּעֲל֞וּ אֶת⁠־אֲר֤וֹן יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וְאֶת⁠־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת⁠־כׇּל⁠־כְּלֵ֥י הַקֹּ֖דֶשׁ אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֑הֶל וַיַּעֲל֣וּ אֹתָ֔ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּֽם׃ (ה) וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה וְכׇל⁠־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ הַנּוֹעָדִ֣ים עָלָ֔יו אִתּ֖וֹ לִפְנֵ֣י הָאָר֑וֹן מְזַבְּחִים֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר אֲשֶׁ֧ר לֹֽא⁠־יִסָּפְר֛וּ וְלֹ֥א יִמָּנ֖וּ מֵרֹֽב׃ (ו) וַיָּבִ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִ֠ים אֶת⁠־אֲר֨וֹן בְּרִית⁠־יְהֹוָ֧היְ⁠־⁠הֹוָ֧ה אֶל⁠־מְקוֹמ֛וֹ אֶל⁠־דְּבִ֥יר הַבַּ֖יִת אֶל⁠־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אֶל⁠־תַּ֖חַת כַּנְפֵ֥י הַכְּרוּבִֽים׃ (ז) כִּ֤י הַכְּרוּבִים֙ פֹּרְשִׂ֣ים כְּנָפַ֔יִם אֶל⁠־מְק֖וֹם הָאָר֑וֹן וַיָּסֹ֧כּוּ הַכְּרֻבִ֛ים עַל⁠־הָאָר֥וֹן וְעַל⁠־בַּדָּ֖יו מִלְמָֽעְלָהא׃ (ח) וַֽיַּאֲרִ֘כוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן⁠־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל⁠־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֗ק שְׁנֵי֙ לֻח֣וֹת הָאֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֨ר הִנִּ֥חַ שָׁ֛ם מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ עִם⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (י) וַיְהִ֕י בְּצֵ֥את הַכֹּהֲנִ֖ים מִן⁠־הַקֹּ֑דֶשׁ וְהֶעָנָ֥ן מָלֵ֖א אֶת⁠־בֵּ֥ית יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יא) וְלֹא⁠־יָכְל֧וּ הַכֹּהֲנִ֛ים לַעֲמֹ֥ד לְשָׁרֵ֖ת מִפְּנֵ֣יב הֶעָנָ֑ן כִּי⁠־מָלֵ֥א כְבוֹד⁠־יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֶת⁠־בֵּ֥ית יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (יב)  אָ֖ז אָמַ֣ר שְׁלֹמֹ֑ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אָמַ֔ר לִשְׁכֹּ֖ן בָּעֲרָפֶֽל׃ (יג) בָּנֹ֥ה בָנִ֛יתִי בֵּ֥ית זְבֻ֖ל לָ֑ךְ מָכ֥וֹן לְשִׁבְתְּךָ֖ עוֹלָמִֽים׃ (יד) וַיַּסֵּ֤ב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת⁠־פָּנָ֔יו וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כׇּל⁠־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וְכׇל⁠־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵ֖ל עֹמֵֽד׃ (טו) וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר בְּפִ֔יו אֵ֖ת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וּבְיָד֥וֹ מִלֵּ֖א לֵאמֹֽר׃ (טז) מִן⁠־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֜אתִי אֶת⁠־עַמִּ֣י אֶת⁠־יִשְׂרָאֵל֮ מִמִּצְרַ֒יִם֒ לֹֽא⁠־בָחַ֣רְתִּֽי בְעִ֗יר מִכֹּל֙ שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לִהְי֥וֹת שְׁמִ֖י שָׁ֑ם וָאֶבְחַ֣ר בְּדָוִ֔ד לִהְי֖וֹת עַל⁠־עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יז) וַיְהִ֕י עִם⁠־לְבַ֖ב דָּוִ֣ד אָבִ֑י לִבְנ֣וֹת בַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (יח) וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶל⁠־דָּוִ֣ד אָבִ֔י יַ֗עַן אֲשֶׁ֤ר הָיָה֙ עִם⁠־לְבָ֣בְךָ֔ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י הֱֽטִיבֹ֔תָ כִּ֥י הָיָ֖ה עִם⁠־לְבָבֶֽךָ׃ (יט) רַ֣ק אַתָּ֔ה לֹ֥א תִבְנֶ֖ה הַבָּ֑יִת כִּ֤י אִם⁠־בִּנְךָ֙ הַיֹּצֵ֣א מֵחֲלָצֶ֔יךָ הֽוּא⁠־יִבְנֶ֥ה הַבַּ֖יִת לִשְׁמִֽי׃ (כ) וַיָּ֣קֶם יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֶת⁠־דְּבָר֖וֹ אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וָאָקֻ֡ם תַּ֩חַת֩ דָּוִ֨ד אָבִ֜י וָאֵשֵׁ֣ב׀ עַל⁠־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֗ל כַּֽאֲשֶׁר֙ דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה וָאֶבְנֶ֣ה הַבַּ֔יִת לְשֵׁ֥ם יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (כא) וָאָשִׂ֨ם שָׁ֤ם מָקוֹם֙ לָאָר֔וֹן אֲשֶׁר⁠־שָׁ֖ם בְּרִ֣ית יְהֹוָ֑היְ⁠־⁠הֹוָ֑ה אֲשֶׁ֤ר כָּרַת֙ עִם⁠־אֲבֹתֵ֔ינוּ בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (כב)  וַיַּעֲמֹ֣ד שְׁלֹמֹ֗ה לִפְנֵי֙ מִזְבַּ֣ח יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה נֶ֖גֶד כׇּל⁠־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּפְרֹ֥שׂ כַּפָּ֖יו הַשָּׁמָֽיִם׃ (כג) וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞היְ⁠־⁠הֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֵין⁠־כָּמ֣וֹךָ אֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל⁠־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת שֹׁמֵ֤ר הַבְּרִית֙ וְֽהַחֶ֔סֶד לַעֲבָדֶ֕יךָ הַהֹלְכִ֥ים לְפָנֶ֖יךָ בְּכׇל⁠־לִבָּֽם׃ (כד) אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֗רְתָּ לְעַבְדְּךָ֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔י אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־דִּבַּ֖רְתָּ ל֑וֹ וַתְּדַבֵּ֥ר בְּפִ֛יךָ וּבְיָדְךָ֥ מִלֵּ֖אתָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (כה) וְעַתָּ֞ה יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁ֠מֹ֠ר לְעַבְדְּךָ֨ דָוִ֤ד אָבִי֙ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֤רְתָּ לּוֹ֙ לֵאמֹ֔ר לֹא⁠־יִכָּרֵ֨ת לְךָ֥ אִישׁ֙ מִלְּפָנַ֔י יֹשֵׁ֖ב עַל⁠־כִּסֵּ֣א יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֠ק אִם⁠־יִשְׁמְר֨וּ בָנֶ֤יךָ אֶת⁠־דַּרְכָּם֙ לָלֶ֣כֶת לְפָנַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖כְתָּ לְפָנָֽי׃ (כו) וְעַתָּ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל יֵאָ֤מֶן נָא֙ [דְּבָ֣רְךָ֔] (דבריך) אֲשֶׁ֣ר דִּבַּ֔רְתָּ לְעַבְדְּךָ֖ דָּוִ֥ד אָבִֽי׃ (כז) כִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹהִ֖ים עַל⁠־הָאָ֑רֶץ הִ֠נֵּ֠ה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ אַ֕ף כִּֽי⁠־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃ (כח) וּפָנִ֜יתָ אֶל⁠־תְּפִלַּ֧ת עַבְדְּךָ֛ וְאֶל⁠־תְּחִנָּת֖וֹ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לִשְׁמֹ֤עַ אֶל⁠־הָֽרִנָּה֙ וְאֶל⁠־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֧ר עַבְדְּךָ֛ מִתְפַּלֵּ֥ל לְפָנֶ֖יךָ הַיּֽוֹם׃ (כט) לִהְיוֹת֩ עֵינֶ֨ךָ פְתֻחֹ֜ת אֶל⁠־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֙ לַ֣יְלָה וָי֔וֹם אֶ֨ל⁠־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתָּ יִהְיֶ֥ה שְׁמִ֖י שָׁ֑ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ אֶל⁠־הַתְּפִלָּ֔ה אֲשֶׁ֣ר יִתְפַּלֵּ֣ל עַבְדְּךָ֔ אֶל⁠־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (ל) וְשָׁ֨מַעְתָּ֜ אֶל⁠־תְּחִנַּ֤ת עַבְדְּךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יִֽתְפַּלְל֖וּ אֶל⁠־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְ֠אַתָּ֠ה תִּשְׁמַ֞ע אֶל⁠־מְק֤וֹם שִׁבְתְּךָ֙ אֶל⁠־הַשָּׁמַ֔יִם וְשָׁמַעְתָּ֖ וְסָלָֽחְתָּ׃ (לא) אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יֶחֱטָ֥א אִישׁ֙ לְרֵעֵ֔הוּ וְנָשָׁא⁠־ב֥וֹ אָלָ֖ה לְהַאֲלֹת֑וֹ וּבָ֗א אָלָ֛ה לִפְנֵ֥י מִֽזְבַּחֲךָ֖ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ (לב) וְאַתָּ֣ה׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְעָשִׂ֙יתָ֙ וְשָׁפַטְתָּ֣ אֶת⁠־עֲבָדֶ֔יךָ לְהַרְשִׁ֣יעַ רָשָׁ֔ע לָתֵ֥ת דַּרְכּ֖וֹ בְּרֹאשׁ֑וֹ וּלְהַצְדִּ֣יק צַדִּ֔יק לָ֥תֶת ל֖וֹ כְּצִדְקָתֽוֹ׃ (לג) בְּֽהִנָּגֵ֞ף עַמְּךָ֧ יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י אוֹיֵ֖ב אֲשֶׁ֣ר יֶחֶטְאוּ⁠־לָ֑ךְ וְשָׁ֤בוּ אֵלֶ֙יךָ֙ וְהוֹד֣וּ אֶת⁠־שְׁמֶ֔ךָ וְהִתְפַּלְל֧וּג וְהִֽתְחַנְּנ֛וּ אֵלֶ֖יךָ בַּבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ (לד) וְאַתָּה֙ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֔יִם וְסָ֣לַחְתָּ֔ לְחַטַּ֖את עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וַהֲשֵֽׁבֹתָם֙ אֶל⁠־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּ לַאֲבוֹתָֽם׃ (לה)  בְּהֵעָצֵ֥ר שָׁמַ֛יִם וְלֹֽא⁠־יִֽהְיֶ֥ה מָטָ֖ר כִּ֣י יֶחֶטְאוּ⁠־לָ֑ךְ וְהִֽתְפַּלְל֞וּד אֶל⁠־הַמָּק֤וֹם הַזֶּה֙ וְהוֹד֣וּ אֶת⁠־שְׁמֶ֔ךָ וּמֵחַטָּאתָ֥ם יְשׁוּב֖וּן כִּ֥י תַעֲנֵֽם׃ (לו) וְאַתָּ֣ה׀ תִּשְׁמַ֣ע הַשָּׁמַ֗יִם וְסָ֨לַחְתָּ֜ לְחַטַּ֤את עֲבָדֶ֙יךָ֙ וְעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֥י תוֹרֵ֛ם אֶת⁠־הַדֶּ֥רֶךְ הַטּוֹבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר יֵֽלְכוּ⁠־בָ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה מָטָר֙ עַֽל⁠־אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר⁠־נָתַ֥תָּה לְעַמְּךָ֖ לְנַחֲלָֽה׃ (לז)  רָעָ֞ב כִּֽי⁠־יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֗רֶץ דֶּ֣בֶר כִּֽי⁠־יִֽ֠הְיֶ֠ה שִׁדָּפ֨וֹן יֵרָק֜וֹן אַרְבֶּ֤ה חָסִיל֙ כִּ֣י יִֽהְיֶ֔ה כִּ֧י יָֽצַר⁠־ל֛וֹ אֹיְב֖וֹ בְּאֶ֣רֶץ שְׁעָרָ֑יו כׇּל⁠־נֶ֖גַע כׇּֽל⁠־מַחֲלָֽה׃ (לח) כׇּל⁠־תְּפִלָּ֣ה כׇל⁠־תְּחִנָּ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּֽהְיֶה֙ לְכׇל⁠־הָ֣אָדָ֔ם לְכֹ֖ל עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֣ר יֵדְע֗וּן אִ֚ישׁ נֶ֣גַע לְבָב֔וֹ וּפָרַ֥שׂ כַּפָּ֖יו אֶל⁠־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ (לט) וְ֠אַתָּ֠ה תִּשְׁמַ֨ע הַשָּׁמַ֜יִם מְכ֤וֹן שִׁבְתֶּ֙ךָ֙ וְסָלַחְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ וְנָתַתָּ֤ לָאִישׁ֙ כְּכׇל⁠־דְּרָכָ֔יו אֲשֶׁ֥ר תֵּדַ֖ע אֶת⁠־לְבָב֑וֹ כִּֽי⁠־אַתָּ֤ה יָדַ֙עְתָּ֙ לְבַדְּךָ֔ אֶת⁠־לְבַ֖ב כׇּל⁠־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם׃ (מ) לְמַ֙עַן֙ יִרָא֔וּךָ כׇּ֨ל⁠־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר⁠־הֵ֥ם חַיִּ֖ים עַל⁠־פְּנֵ֣י הָאֲדָמָ֑ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תָּה לַאֲבֹתֵֽינוּ׃ (מא) וְגַם֙ אֶל⁠־הַנׇּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא⁠־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא וּבָ֛א מֵאֶ֥רֶץ רְחוֹקָ֖ה לְמַ֥עַן שְׁמֶֽךָ׃ (מב) כִּ֤י יִשְׁמְעוּן֙ אֶת⁠־שִׁמְךָ֣ הַגָּד֔וֹל וְאֶת⁠־יָֽדְךָ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָ֑ה וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל⁠־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה׃ (מג) אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר⁠־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנׇּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כׇּל⁠־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת⁠־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל וְלָדַ֕עַת כִּֽי⁠־שִׁמְךָ֣ נִקְרָ֔א עַל⁠־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי׃ (מד) כִּֽי⁠־יֵצֵ֨א עַמְּךָ֤ לַמִּלְחָמָה֙ עַל⁠־אֹ֣יְב֔וֹ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁלָחֵ֑ם וְהִתְפַּלְל֣וּה אֶל⁠־יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה דֶּ֤רֶךְ הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֣רְתָּ בָּ֔הּ וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁר⁠־בָּנִ֥תִי לִשְׁמֶֽךָ׃ (מה) וְשָֽׁמַעְתָּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם אֶת⁠־תְּפִלָּתָ֖ם וְאֶת⁠־תְּחִנָּתָ֑ם וְעָשִׂ֖יתָ מִשְׁפָּטָֽם׃ (מו) כִּ֣י יֶחֶטְאוּ⁠־לָ֗ךְ כִּ֣י אֵ֤ין אָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא⁠־יֶחֱטָ֔א וְאָנַפְתָּ֣ בָ֔ם וּנְתַתָּ֖ם לִפְנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וְשָׁב֤וּם שֹֽׁבֵיהֶם֙ אֶל⁠־אֶ֣רֶץ הָאוֹיֵ֔ב רְחוֹקָ֖ה א֥וֹ קְרוֹבָֽה׃ (מז) וְהֵשִׁ֙יבוּ֙ אֶל⁠־לִבָּ֔ם בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבּוּ⁠־שָׁ֑ם וְשָׁ֣בוּ׀ וְהִֽתְחַנְּנ֣וּ אֵלֶ֗יךָ בְּאֶ֤רֶץ שֹֽׁבֵיהֶם֙ לֵאמֹ֔ר חָטָ֥אנוּ וְהֶעֱוִ֖ינוּ רָשָֽׁעְנוּ׃ (מח) וְשָׁ֣בוּ אֵלֶ֗יךָ בְּכׇל⁠־לְבָבָם֙ וּבְכׇל⁠־נַפְשָׁ֔ם בְּאֶ֥רֶץ אֹיְבֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר⁠־שָׁב֣וּ אֹתָ֑ם וְהִתְפַּלְל֣וּו אֵלֶ֗יךָ דֶּ֤רֶךְ אַרְצָם֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה לַאֲבוֹתָ֔ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֔רְתָּ וְהַבַּ֖יִת אֲשֶׁר⁠־[בָּנִ֥יתִי] (בנית) לִשְׁמֶֽךָ׃ (מט) וְשָׁמַעְתָּ֤ הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתְּךָ֔ אֶת⁠־תְּפִלָּתָ֖ם וְאֶת⁠־תְּחִנָּתָ֑ם וְעָשִׂ֖יתָ מִשְׁפָּטָֽם׃ (נ) וְסָלַחְתָּ֤ לְעַמְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר חָטְאוּ⁠־לָ֔ךְ וּלְכׇל⁠־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר פָּשְׁעוּ⁠־בָ֑ךְ וּנְתַתָּ֧ם לְרַחֲמִ֛ים לִפְנֵ֥י שֹׁבֵיהֶ֖ם וְרִחֲמֽוּם׃ (נא) כִּֽי⁠־עַמְּךָ֥ וְנַחֲלָתְךָ֖ הֵ֑ם אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מִמִּצְרַ֔יִם מִתּ֖וֹךְ כּ֥וּר הַבַּרְזֶֽל׃ (נב) לִהְי֨וֹת עֵינֶ֤יךָ פְתֻחֹת֙ אֶל⁠־תְּחִנַּ֣ת עַבְדְּךָ֔ וְאֶל⁠־תְּחִנַּ֖ת עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל לִשְׁמֹ֣עַ אֲלֵיהֶ֔ם בְּכֹ֖ל קׇרְאָ֥ם אֵלֶֽיךָ׃ (נג) כִּֽי⁠־אַתָּ֞ה הִבְדַּלְתָּ֤ם לְךָ֙ לְֽנַחֲלָ֔ה מִכֹּ֖ל עַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבַּ֜רְתָּ בְּיַ֣ד׀ מֹשֶׁ֣ה עַבְדֶּ֗ךָ בְּהוֹצִיאֲךָ֧ אֶת⁠־אֲבֹתֵ֛ינוּ מִמִּצְרַ֖יִם אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִֽהיֱ⁠־⁠הֹוִֽה׃ (נד)  וַיְהִ֣י׀ כְּכַלּ֣וֹת שְׁלֹמֹ֗ה לְהִתְפַּלֵּל֙ אֶל⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה אֵ֛ת כׇּל⁠־הַתְּפִלָּ֥ה וְהַתְּחִנָּ֖ה הַזֹּ֑את קָ֞ם מִלִּפְנֵ֨י מִזְבַּ֤ח יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ מִכְּרֹ֣עַ עַל⁠־בִּרְכָּ֔יו וְכַפָּ֖יו פְּרֻשׂ֥וֹת הַשָּׁמָֽיִם׃ (נה) וַיַּעֲמֹ֕ד וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כׇּל⁠־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל לֵאמֹֽר׃ (נו) בָּר֣וּךְ יְהֹוָ֗היְ⁠־⁠הֹוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן מְנוּחָה֙ לְעַמּ֣וֹ יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר לֹֽא⁠־נָפַ֞ל דָּבָ֣ר אֶחָ֗ד מִכֹּל֙ דְּבָר֣וֹ הַטּ֔וֹב אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֔ר בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֥ה עַבְדּֽוֹ׃ (נז) יְהִ֨י יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ עִמָּ֔נוּ כַּאֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה עִם⁠־אֲבֹתֵ֑ינוּ אַל⁠־יַעַזְבֵ֖נוּ וְאַֽל⁠־יִטְּשֵֽׁנוּ׃ (נח) לְהַטּ֥וֹת לְבָבֵ֖נוּ אֵלָ֑יו לָלֶ֣כֶת בְּכׇל⁠־דְּרָכָ֗יו וְלִשְׁמֹ֨ר מִצְוֺתָ֤יו וְחֻקָּיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֔יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה אֶת⁠־אֲבֹתֵֽינוּ׃ (נט) וְיִֽהְי֨וּ דְבָרַ֜י אֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר הִתְחַנַּ֙נְתִּי֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה קְרֹבִ֛ים אֶל⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יוֹמָ֣ם וָלָ֑יְלָה לַעֲשׂ֣וֹת׀ מִשְׁפַּ֣ט עַבְדּ֗וֹ וּמִשְׁפַּ֛ט עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵ֖ל דְּבַר⁠־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ׃ (ס) לְמַ֗עַן דַּ֚עַת כׇּל⁠־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֖ין עֽוֹד׃ (סא) וְהָיָ֤ה לְבַבְכֶם֙ שָׁלֵ֔ם עִ֖ם יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לָלֶ֧כֶת בְּחֻקָּ֛יו וְלִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתָ֖יו כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ (סב) וְֽהַמֶּ֔לֶךְ וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל עִמּ֑וֹ זֹבְחִ֥ים זֶ֖בַח לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽהיְ⁠־⁠הֹוָֽה׃ (סג) וַיִּזְבַּ֣ח שְׁלֹמֹ֗ה אֵ֣ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אֲשֶׁ֣ר זָבַ֣ח לַיהֹוָה֒י⁠־⁠הֹוָה֒ בָּקָ֗ר עֶשְׂרִ֤ים וּשְׁנַ֙יִם֙ אֶ֔לֶף וְצֹ֕אן מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָ֑לֶף וַֽיַּחְנְכוּ֙ אֶת⁠־בֵּ֣ית יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה הַמֶּ֖לֶךְ וְכׇל⁠־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (סד) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא קִדַּ֨שׁ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת⁠־תּ֣וֹךְ הֶחָצֵ֗ר אֲשֶׁר֙ לִפְנֵ֣י בֵית⁠־יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה כִּי⁠־עָ֣שָׂה שָׁ֗ם אֶת⁠־הָֽעֹלָה֙ וְאֶת⁠־הַמִּנְחָ֔ה וְאֵ֖ת חֶלְבֵ֣י הַשְּׁלָמִ֑ים כִּֽי⁠־מִזְבַּ֤ח הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁ֣ר לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה קָטֹ֗ן מֵֽהָכִיל֙ אֶת⁠־הָעֹלָ֣ה וְאֶת⁠־הַמִּנְחָ֔ה וְאֵ֖ת חֶלְבֵ֥י הַשְּׁלָמִֽים׃ (סה) וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֣ה בָעֵת⁠־הַהִ֣יא ׀ אֶת⁠־הֶחָ֡ג וְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּוֹ֩ קָהָ֨ל גָּד֜וֹל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֣ת׀ עַד⁠־נַ֣חַל מִצְרַ֗יִם לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣היְ⁠־⁠הֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְשִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר יֽוֹם׃ (סו) בַּיּ֤וֹם הַשְּׁמִינִי֙ שִׁלַּ֣ח אֶת⁠־הָעָ֔ם וַֽיְבָרְכ֖וּז אֶת⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּלְכ֣וּ לְאׇהֳלֵיהֶ֗ם שְׂמֵחִים֙ וְט֣וֹבֵי לֵ֔ב עַ֣ל כׇּל⁠־הַטּוֹבָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ לְדָוִ֣ד עַבְדּ֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּֽוֹ׃נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על־התורה
הערות
א מִלְמָֽעְלָה =ל,ק ובדפוסים (אין דגש בלמ״ד), וכן הכריעו ברויאר ומג״ה
• א=מִלְּמָֽעְלָה (למ״ד דגושה)
ב מִפְּנֵ֣י =א,ל (טעם מנוח)
• מִפְּנֵ֥י (טעם מרכא) = BHS; טעות זו נעתקה גם במכון ממרא ובסימנים.
ג וְהִתְפַּלְל֧וּ =ל,ק ובדפוסים לגבי הדגש (וכן הכריע ברויאר), והשוו להלן בפסוקים לה, מד, מח.
• א=וְהִתְפַּלְּל֧וּ (למ״ד דגושה, ואין געיה כשיטת בן אשר); וכן הכריעו במג״ה.
• ק=וְהִתְפַּלֲל֧וּ
• ל=וְהִֽתְפַּלְל֧וּ (הגעיה מתאימה לשיטת בן נפתלי)
• קורן=וְהִֽתְפַּֽלְל֧וּ
ד וְהִֽתְפַּלְל֞וּ א=וְהִֽתְפַּלֲל֞וּ (חטף)
ה וְהִתְפַּלְל֣וּ א=וְהִתְפַּלֲל֣וּ (חטף)
ו וְהִתְפַּלְל֣וּ א=וְהִתְפַּלֲל֣וּ (חטף)
ז וַֽיְבָרְכ֖וּ א=וַֽיְבָרֲכ֖וּ (חטף)
E/ע
הערותNotes
(א) אז יקהל שלמה וגומר. ספר הכתוב שאחר תשלום המלאכה ראה שלמה לתת בה התכלית הנכסף שהוא להביא ארון ברית ה׳ לקדש הקדשים כדי שישרה שם שכינה. ושם מגמתו ראשונה בהבאת הארון, כי זה הוא מה שהתלונן עליו דוד (שמואל ב ז׳ ב׳) וארון ברית ה׳ בתוך היריעה, ומפני כבודו צוה שיקהלו כל זקני ישראל והם השופטים והחכמים וכל ראשי המטות שהם הנשיאים, להעלו׳ את ארון ברית ה׳ מעיר דוד ולהביאו בכבוד גדול: (ב) וזכר הכתוב שעם היות ששלמה לא קרא ולא הקהיל כי אם לזקנים וראשי האבות הנה כל איש ישראל הם מעצמם נקהלו אל המלך, כי כאשר ידעו מהקהל הזקנים והאבות קמו כל העם והלכו אחריהם, לא לכבוד הזקנים בלבד כי אם לכבוד השם, וז״ש ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל. וזכר שהיה זה בירח האיתנים, שהוא חדש תשרי שבו אוספים הפירות. וידמה שנקרא החדש השביעי ירח האיתנים, לפי שבו המועדים היותר חזקים ומישרים אל השלמות, כי בו יום תרועה ויום הכפורים וחג הסוכות, ולפי שכל ישראל היו מחוייבים לבא לחוג לירושלם בחג הסכות, לזה התקבצו כלם ובאו שמה לראות בחנוכת הבית ולחוג את חג הסכות, וז״ש בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי, רוצה לומר שהיה הקבוץ בעבור החג שהיה באותו חדש השביעי, והיו שתי תכליו׳ בביאתם, אם חנוכת הבית ואם חובת הרגל בחג. וחז״ל (ראש השנה י״א ע״א) אמרו שבאותו החדש נולדו האבות, ולכן נקרא חדש האיתנים: (ג) וכמו שבאו כל העם מפני הסבה אשר זכר כן באו כל הזקנים אשר הקהיל שלמה. וכבר הרגישו חז״ל (עיין ילקוט ח״ב סוף רמז קפ״ד) בפסיקתא רבתי, אם היה שבחדש בול שהוא מרחשון נשלמה מלאכת הבית, למה לא הובא הארון מיד כי אם עד ירח האיתנים שהוא חדש תשרי? והנה לא ספר מה היה בי״א חדשים שעברו ביניהם, ולכן אמרו שהיה הבית נשלם י״א חדש והיו כל ישראל מגמגמים האיך בנה של בת שבע יבנה בית שישרה הקב״ה שכינתו עליו? והקב״ה חשב לעכב שמחת בית המקדש עד חודש שנולד בו אברהם שהוא ירח האיתנים, וכן אמרו שמלאכת המשכן נגמרה בכ״ה בכסלו ולא הוקם עד אחד בניסן, לפי שהקב״ה עכב שמחת הקמת המשכן עד החדש אשר נולד בו יצחק, זהו כלו כפי הדרש. וכפי הפשט הוצרכו אותם הי״א חדשים להקהיל שלמה את כל ישראל, ושיהיה אחרי אסיפת התבואות מפני שמחתם, ולתקן הענינים הצריכים לאותה שמחה וצהלה כפי העם הרב שיקהל שמה. וספר הכתוב שהכהנים נשאו את הארון, ואעפ״י שהיתה נשיאת הארון מעבודת בית המקדש המוטלת על הלויים, הנה בזה המקום לא הסכימו שישאו אותו הלויים, לפי שהיה הכוונה להביאו בבית קדש הקדשים, והוא הדביר אשר לא הותר להכנס שמה כי אם הכהן הגדול ביום הכפורים, וכאשר לא היה אפשר שהכהן הגדול לבדו ישא הארון, היה יותר ראוי שיכנסו שם הכהנים משיכנסו שם הלויים. ואולם בדברי הימים (דברי הימים א ה׳ ד׳) כתוב שהלויים נשאו אותו, אבל שם קרא הכהנים לויים לפי שכל כהן לוי ולא יתהפך, ומצינו שנקראו הכהנים לויים במקומות מה. ומזה המקום למדנו כי כשיביא ההכרח לתקן בית קדש הקדשים, שראוי שיתוקן על ידי כהן גדול אם ידע לתקנו, ואם לא נתיר זה תחלה לכהנים ההדיוטים, ואם אין אחד מהם יודע לתקנו נתיר זה ללויים, וכן ממדרגה אל מדרגה שפלה ממנה, וכמו שהביא כל זה הרמב״ם בספר עבודה הלכות בית הבחירה (סוף פ״ז). וחז״ל (סוטה ל״ג ע״ב) אמרו שבשלשה מקומות נשאו הכהנים את הארון, כשעברו ישראל את הירדן וכשסבבו את יריחו וכשהחזירוהו למקומו, והיה זה כשברח דוד מפני אבשלום שיצא הארון עמו עד מעלה הזיתים ושאל באורים ותומים והחזירוהו למקומו, כמו שמפורש בסדר עולם (פרק י״ד), כך הבינו זה המפרשים. ואני כבר כתבתי בפירושי לספר שמואל, שארון העדות לא הוליך דוד עמו כשברח מאבשלום, ולא נאמר עליו ששאל באורים ובתומים, כי לא היו האורים והתומים מונחים בארון ברית השם, אבל היה אותו ארון שהוליך עמו ארון אחר, שהיה בו האפוד עם האורים והתומים, ותהיה הכוונה אם כן באמרם ז״ל וכשהחזירוהו למקומו, על ההבאה הזאת שהזכיר כאן שהחזירו את ארון העדות לקדש הקדשים שהוא היה מקומו שהניחו משה שמה. (ד) וזכר כאן עוד שכאשר העלו את ארון ברית השם מציון היא עיר דוד, אז העלו גם כן את אהל מועד ואת כל כלי הקדש אשר באהל שהיה בגבעון, והיו הכהנים נושאים הארון והלויים נושאים אהל מועד, והכלים אשר עשה משה במדבר ואהל מועד גנזו באוצרות בית האלהים, והם העליות שהיו ממעל לדביר ולהיכל, והארון הכניסו לדביר למקומו, וכבר זכרתי שגם כן נתנו המנורה והשלחן וכיור וכנו שעשה משה במקומם הראוי: (ה) וספר שהמלך שלמה וכל העם אשר אתו, רוצה לומר הזקנים וראשי האבות היו מזבחים צאן ובקר לרוב לפני הארון בהיות הכהנים צועדים בהעלאת הארון למקומו. (ו-ז) ושהכהנים הביאו הארון אל דביר הבית שהוא קדש הקדשים תחת כנפי הכרובים הגדולים אשר עשה שם שלמה שהיו נוגעים בכנפיהם בכותלי הדביר ונוגעים כנפיהם זה בזה, באופן שתחת כנפיהם היה מקום הארון, בדרך שסככו אותם הכרובים הגדולים על הארון ועל בדיו מלמעלה, והכרובים אשר עשה משה היו בשני קצות הכפורת על הארון, והיו אם כן למטה מכנפות הכרובים הגדולים אשר עשה שלמה, וכן היו הבדים אשר עשה משה תמיד בארון כמו שאמרה תורה (שמות כ״ה ט״ו) לא יסורו ממנו: (ח) ואמנם אמרו ויאריכו הבדים מן הקדש על פני הדביר, פירושו שהאריכו ומשכו אותם כלפי חוץ, לפי שלא היה צריך עוד לשאת הארון בכתף, עד שנראו ראשי הבדים מפני המשכתם על פני הדביר, וכדי שיהיה שם נכנס כהן גדול ביום הכפורים להקטיר בין הבדים ולא יהיה פונה ומתרחק הנה והנה. ואם תאמר והלא אורך הבדים לא היה כי אם עשר אמות ולא נאמר בתורה שהיו נראים חוץ לפרוכת, והדביר היה רחבו עשרים אמה אם כן אעפ״י שמשכו אותם האיך נראו עד על פני הדביר? נאמר כי לא נתנו הארון סמוך לכותל מערבי, אלא הרחיקו אותו מן הכותל כדי שיראו הבדים על פני הדביר בהמשכו אותם כלפי חוץ, ויהיו שם עד היום הזה, ר״ל באותה הנחה ומצב, לפי שלא הסירו אותם הבדים מן הארון גם לא החזירו אותם לאחוריהם, אלא היו משוכים לפני הדביר לעולם ועד, ומפני זה לא היו נסגרות דלתות הדביר והוצרך לעשות פרוכת להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, זהו דעת המפרשים ז״ל. והרלב״ג כתב שהבדים האלה שזכר הכתוב לא היו הבדים אשר עשה משה לארון, אבל שלמה עשה בדים אחרים להוליכו בהם והיו יותר ארוכים כדי שישאו אותם כהנים רבים, ולזה אמר עליהם ויאריכו הבדים שעשו אותם ארוכים יותר ממה שהיו, והיה אורכם כל כך עד שנראו ראשי הבדים מן הקדש אצל פני הדביר והוא פתח קדש הקדשים, ולא היו נראים החוצה בהיכל אך היו מגיעים עד פני הדביר בעובי הכותל ושם היה הפרוכת להבדיל, כי אעפ״י שהיו שם דלתות לא היו נסגרות, לפי שהבדים היו מונעים מלסגרם והוא יותר נכון אצלי. וחז״ל (יומא נ״ג ע״ב) דרשו ויהיו שם עד היום, מלמד שכשגלו ישראל לא גלה הארון עמהם אלא הארון במקומו נגנז, שנאמר ויהיו שם עד היום הזה, והיו נגנזים עמו הבדים: (ט) והודיענו הכתוב שלא היו בארון כי אם שתי לחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב אשר כרת השם עם בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים, וכתבו המפרשים שלא אמר הכתוב בזה לשלול שלא היה בו צנצנת המן ומטה אהרן, כמו שבא בקבלתם (שקלים ט׳ ע״א) ז״ל, כי דברים האלה ר״ל צנצנת המן ומטה אהרן היו בארון משמרת לבני ישראל, ואמנם שלל בזה שלא היו בארון שברי הלחות ולא ספר התורה אשר כתב משה, לפי שזה כלו נתן באוצרות בית ה׳ עם אהל מועד והכלים, וכן נראה מדברי חלקיהו הכהן שאמר (מלכים ב כ״ב ח׳) ספר התורה מצאתי בבית ה׳, כי מצאו אותו באותם האוצרות אשר נתנוהו שמה עם שאר הדברים המקודשים. ואפלא מאד מדעתם זה, לפי שחז״ל קבלו שהארון היו בו לחות ושברי לחות ומשה צוה את הלויים נושאי ארון ברית השם (דברים ל״א כ״ו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה׳ והיה שם בך לעד, ומי האיש הירא את דבר ה׳ יסירהו משם? ונחלקו חז״ל במסכ׳ בתרא (בבא בתרא י״ד:), יש מהם אומרים דף היה בולט מן הארון מבחוץ ושם היה מונח ספר התורה, ויש שאמרו בתוך הארון היה מונח והוא היותר מתישב, כי היו הלחות וספר התורה דברים ממין אחד ומה שכתו׳ בזה כתוב בזה, ולכן היה ראוי שישבו יחד. ובאותה מסכתא פרק ראשון (שם ע״א) אמרו, אין בארון רק שני לחות האבנים, מאי אין בארון רק? הוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות ספר תורה שהיה בארון, ר׳ יהודה אומר לרבות שברי לחות שהיו מונחות גם כן בארון. א״ר יוחנן מאי דכתיב (שמואל ב ו׳ ב׳) אשר נקרא שם שם ה׳ צבאות? מלמד שהשם וכל כנויו מונחי׳ בארון וכו׳. הנה אם כן מה שאמרו המפרשים ששלל הכתוב באמרו אין בארון רק שני לחות האבנים, שלא היו בו לא שברי לחות ולא ספר תורה הוא הפך האמת, גם במה שאמרו שהיה בארון צנצנת המן ומקלו של אהרן לא צדקו דבריהם כבודם במקומם מונח, לפי שלא צוה הש״י שישימו בתוך הארון עם הלחות הצנצנת והמטה, כי לא היה ראוי לחברם עם כל קדושתם עם הלחות מעשה אלהים ועם התורה האלהית, וגם לא היה ענינם שוה ומתדמה באופן שיהיו כלם במקום אחד, אבל אמר בפרשת בשלח (שמות ט״ז ל״ג) קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני השם למשמרת לדורותיכם, ונאמר (שם ל״ד) ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת, ובפרשת קרח נאמר (במדבר י״ז כ״ה) ויאמר ה׳ אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וגומר, והפסוקים האלה מורים שהיה צנצנת המן ומטה אהרן באהל העדות לפני ארון העדות למשמרת לא בתוכו. וכן כתב הרמב״ם בספר עבודה הלכות בית הבחירה פרק רביעי, אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן עד כאן. הנה ביאר שהצנצנת והמטה לא היו בתוך הארון עם הלחות, אבל היו מונחים בדביר לפני הארון. ואמנם ענין ספר התורה אשר מצא חלקיהו הכהן, אני אפרש אותו במקומו. וכאשר הסתכלתי מי הביא האנשים האלה שלמים הם אתנו בדעת הזר הזה חשבתי (והוא האמת) שה״ר דוד קמחי מצא במסכת שקלים (ירושלמי שקלים ו׳:א׳:ה׳) מחלוקת בין החכמים אם היו בישראל שני ארונות או היה ארון אחד בלבד? והיה דעת ר׳ יהודה בר אלעאי שהיו בישראל שני ארונות, באחד מהם היו הלחות השלמות בלבד ובאחד היו שברי לחות וספר התורה אשר הניח משה, ולדעת הזה נמשך רש״י בפירוש התורה, והיה דעת רבנן כי לא היה בישראל אלא ארון אחד בלבד, ובו היו לחות ושברי לחות וספר התורה שכתב משה, ולדעת הזה נטה הרמב״ן בפרושי התורה בפרשת והיה עקב, ונראה שה״ר דוד קמחי נמשך אחרי רש״י ז״ל לדעת ר׳ יהודה בר אלעאי, וה״ר לוי בן גרשום נמשך אחריו גם כן, ולכן אמרו שלא היו בארון כי אם הלחות השלמות ולא שברי הלחות וספר התורה, כי חשבו שהיה כל זה בארון אחד. והתימה לדעתם אם שם ארון שני איך לא נזכר שהביאו אותו הכהנים ולא שעשו לו כבוד כלל בספור הזה? ואני בפירושי לספר שמואל בפרשה השלישית דרשתי בשלמות גדול בדרוש הזה, ועשיתי ששה טענות לכל אחד ואחד מהדעות, ושם הוכחתי שהיה האמת כדעת רבנן אשר נמשך אחריו הרמב״ן, ושדעת רבי יהודה בר אלעאי אינו אמתי ולא הכרחי בטענותיו יעויין שם, ולכן אסתפק עתה במה שכתבתי שם, שלא היה בישראל כי אם ארון אחד ושבו היו הלחות ושברי הלחות וספר תורת האלהים שכתב משה, כי היה כל זה תורה אחת, וכאלו אותו הארון היה מקום התורה ובית גנזיה, אם הכתובה באבנים ואם הכתובה בגוילים, ואותו הארון נשבה בימי עלי והשיבו אותו הפלשתים ובא וישב בקרית יערים ימים רבים, ומשם הוליכו דוד לבית עובד אדום הגתי ואחר כך הוליכו משם לציון, עם היות שאהל מועד כלו מזבח ומנורה ושאר הכלים היו בגבעון ולא יצא משם עוד עד עתה שהביאו שלמה לקדש הקדשים, וכפי קבלת חז״ל (שקלים ט׳ ע״א) הוא אשר גנזו המלך יאשיהו בחרבן בית קדשנו ותפארתנו, והוא העתיד להגלות בביאת משיחנו. ואחר הדברים והאמת האלה יהיה פירוש הכתוב כן, אין בארון רק שני לחות אבנים, ר״ל אין בארון דבר אחר לא צנצנת המן ולא מטה אהרן ולא דבר קדושה אחרת כי אם התורה האלהית, וזה אם הלחות השניים, ר״ל השלמות והנשברות, כי על כלם נאמר שני הלחות כפי מכתבם, ואם התורה והמצות אשר כרת השם עם בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים שהיו שם בספר התורה אשר כתב משה, ולזה כוון באמרו אשר כרת כי הלחות לא כרת עם ישראל כי אם התורה והמצות, ויחסר בכתוב הזה וי״ו אחד, כאלו אמר אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הניח משה בחרב ואשר כרת עם בני ישראל שהוא ספר התורה, והיה אם כן מה ששלל הכתוב הוא מה שחשבו המפרשים שהיה בארון, והוא צנצנת המן ומטה אהרן, כי אלה היו שם לצד הארון לא בתוכו כמו שזכרתי: (י-יא) וספר הכתוב שהתכלית הנכסף במלאכת הבנין, והוא השרות הקב״ה שכינתו בבית הזה, חל עליו פתאום אחרי הניח הארון במקומו, כי אחרי שהכניסו הכהנים אותו בקדש הקדשי׳ מיד בצאתם מהדביר ירד עמוד הענן ומלא את בית ה׳, באופן שלא יכלו הכהנים לעמוד לשרת בהיכל במנורה ובשלחן ובמזבח הקטורת מפני תוקף הענן האלהי אשר בא לדביר. ואמנם ענין הענן הנזכר כאן ומהו כבוד ה׳ אשר אמר שמלא את בית ה׳, הנה אחקור עליו בהתר השאלה הששית מהפרשה הרביעית. הנה התבאר מכל זה הספור הפועלים אשר היו בבנין הבית, וחמר הבנין שהיה האבנים והארזים והזהב והנחשת, וצורת המלאכה כלה, ר״ל תבנית הבית ותמונת הכלים, ותכליתם והוא שרות השכינה שמה באמצעות הענן, ונשלמה עם זה פרישת פסוקי הפרשה וישובם. וראוי אחרי זה שנאמר בהתר הששה שאלות אשר העירותי בתחלת הפרשה: תשובת השאלה הראשונה אשר שאלתי למה בא ספור הנבואה אשר נאמר לשלמה הבית הזה אשר אתה בונה וגומר באמצע ספור הבנין, כבר כתבתי בפירוש הפסוקים שהיה זה לפי ששלמה נתעצם מאד לעשות בנין הבית חזק ואמיץ בקיום מופלא כדי שתתמיד המלאכה ההיא אלפים שנה או יותר, במה שעשה יסודי הבנין רחבים וחזקים ומאבנים גדולות אבנים יקרות, שכל זה עשה לחזק הבנין, וכאלו התרה בו הקב״ה קודם שיעשה עוד דבר בחזוק הבית וקיומו וקודם שיעשה אותה ההוצאה העצומה שהיה דעתו לעשות בבית, ואמר לו אל תחשוב שלמה שהבית הזה ישב במקומו כימי השמים על הארץ, כי הנה התמדתו היא תנאיית כפי זכות העם והמלך אשר ימלוך בהם, ולזה אמר לו הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי וגומר, לא אמר אשר בנית בלשון עבר, לפי שעדיין לא נשלמה מלאכתו, ולא אשר תבנה בלשון עתיד, כי כבר התחיל בבנין, כי אם אשר אתה בונה בלשון הווה, שהוא יתמיד אם תלך בחקותי, רוצה לומר ואם לא (תלך בחקותי) יחרב, ובזה היה אליו הערה רבה שעתיד היה הבית ליחרב, והוא על דרך מה שאמר למשה בהיותו בשלוה (דברים ל״א ט״ז) הנך שוכב עם אבותיך וגומר, ולהיות זה כוונת הנבואה ההיא אמר הכתוב אחריה ויבן שלמה את הבית ויכלהו, רוצה לומר שלא נמנע מהבנין מפני הערת הנבואה הנזכרת, כי הוא כלה המלאכה על כל פנים בשלמותה, ואולי מפני זה עשה מיד מתחת לדביר המקום אשר זכרו חכמינו זכרונם לברכה לגנוז שם הארון ושאר הכלים בשעת החרבן לידיעתו שעתיד היה ליחרב הבית, וידע זה מכח אותה הנבואה, ולזה נזכרה אחרי בנין יסודות הבית והכותלים לרחבם ולחזקם: תשובת השאלה השנית אשר שאלתי למה נזכר בית שלמה והבית אשר בנה ביער הלבנון והבית אשר עשה לבת פרעה בתוך ספור בנין הבית המקודש וכליו, והיה זה לארבעה סבות. מהם להודיע יחד ספור האבנים והעצים המופלא אשר הכין שלמה, אם לבית ה׳ ואם לבתים אשר בנה לעצמו, ולפי שהיה מלאכת האבנים והעצים אחת לכל הבתים האלה, לכן אחרי שזכר מה שעשה מהאבנים והעצים לבית המקדש זכר מיד מה שעשה מהם גם כן לביתיו, לפי שהיתה המלאכה בכלם שוה ומתדמה, והתמידה ולא נפסקה מהתחלת בנין בית השם עד תשלום בנין ביתו, ולזה זכרה יחד, וכמו שאחרי ספורם אמר כל אלה אבנים יקרות כמדת גזית וגומר, שאמר גם כן על הבתים כלם להיות המלאכה אשר עשה מהאבנים והעצים ההם אחת. ומהם להודיע גודל לבב שלמה, שהתמיד עשרים שנה בבנין הבתים האלה ולא רפו ידיו בכל אותה מלאכה ולא קץ לבו בה כל כך מהזמן, ולכן כאשר זכר שבנה בית השם בשבע שנים ראה לזכור מיד שבנה ביתיו בשלש עשרה שנה שהם כלם עשרים שנה שהתמיד בבנין מבלי הפסק. ומהם להודיע שהיה נועם ה׳ אלהינו עלינו ועל מעשה ידינו בבנין בית המקדש, שנעשה כל המלאכה הרבה והגדולה ההיא בשבע שנים שהיה זמן מועט בהיות׳ מלאכ׳ עצומ׳ ורבה מאד מאד, וכמו שאזכור אחרי זה, ולא היה כן בבתים אשר עשה לעצמו, שעם היות שלא עשה בהם מלאכה רבה כל כך ולא מחציתה ממלאכת בית האלהים, הנה התמיד בבנינם שלש עשרה שנה. ומהם לרמוז שיהיה בית מלכותו נצחיי כבית השם, ולכן באותו זמן שהיה עת לעשות ליי׳ ושעה רצויה לבנין בית האלהים ראה גם כן לבנות ביתו, כדי שיהיה חוט החסד הנמשך על הבית המקודש ימשך גם כן על בית המלך, ולכן היה שכל עוד שהתמיד הבית התמיד מלכות בית דוד וכן נאבדו ונחרבו שניהם כמות זה כן מות זה, ולהדמות׳ בזה זכר בנינם יחד. הנה אם כן נכנס כאן בתוך ספור בנין הבית המקודש ספור בית המלך ושאר הבתים שזכר לארבעת הסבות האלה: תשובת השאלה השלישית אשר שאלתי למה לא עשה שלמה כלי הבית ומלאכתו כתבנית אשר נתן לו דוד אביו בהיותו ע״י נביא, כמו שאמר בד״ה (דברי הימים א כ״א י״ט) הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל כל מלאכת התבנית, והוא צוה לעשות מנורות כסף וכפורי כסף ושלחנות כסף ולא עשאם שלמה, הלא הוא ממין מה ששאלתי בהקדמתי לספר שמואל, למה שלמה עשה בנין הבית משלו, ר״ל מממונו ועשרו, ולא עשאו מאשר הכין והתנדב לזה דוד אביו? וזכר הכתוב ששלמה נתן את קדשי דוד אביו באוצרות בית ה׳ ולא עשה מהם הבנין. וחז״ל אמרו בפסיקתא שיש דורשים זה לשבח ויש דורשים זה לגנאי. והדורשים אותו לשבח, אמרו שראה שלמה שהיה עתיד הבית ליחרב, וכדי שלא יאמרו אומות העולם מפני שנבנה מן החמס והגזל שגזל אביו במלחמות נחרב הבית, לא רצה שלמה לבנותו כי אם משלו. והודרשים אותו לגנאי, אמרו רעב היה בימי דוד שלש שנים זה אחר זה והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהם עניי ישראל ולא בזבזן, אמר הקב״ה בני מתים ברעב ואתה צובר ממון לבנות בית, חייך אין שלמה מצטרך אליהם כלום. ולי נראה בזה טעם אחר יותר נכון ומספיק והוא, ששלמה ראה שהיתה הכוונה האלהית שדוד לא יבנה את הבית כי אם בנו היושב על כסאו, וידוע היה שדוד ושלמה לא יהיו בונים הבית בידיהם, אבל ייוחס הבנין לאחד מהם, אם מפני שעשה אותו בציורו וצוה לעשותו באותו תבנית אשר צייר, ואם מפני שנתן הממון הצריך להוצאת אותו הבנין והדברים הצריכים אליו, כי מהבחינות האלה יוחסו הבנינים לבעליהן, והנה דוד ברצותו בבית ה׳ נתן לשלמה תבנית הבית בכלל ובפרט ונתן לו הזהב והכסף והנחושת העצים והאבנים וכל שאר הדברים הצריכים לאותה המלאכה, ואף האומנים והפועלים הכין לפעול אותה ושלמה ראה שאם יעשה הבית בתבנית אשר נתן לו אביו בלי הפרש וחלוף כלל ומאותם הדברים אשר הכין לו, יתחייב שיוחס הבית אליו ויהיה דוד הבונה לא שלמה, ויהיה זה אם כן הפך הכוונה האלהית, ומפני זה החליף דברים רבים בבנין, אם מאותם שצוה דוד לעשות מכסף והוא עשה אותם מזהב, ואם בתבנית הבתים שעשה אותם באופן אחר ממה שצוהו, ואם בעשותו הכרובים והעמודים והים והכיורות ומכונות ושאר הדברים אשר לא צוה עליהם, עם היות ששמר תבניתו בשעורים לפי שהיה זה על ידי נביא, כמ״ש הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל, שזה על השעורים בלבד נאמר, וזהו שאמר בדברי הימים (דברי הימים ב ג׳ ג׳) ואלה הוסד שלמה לבנות את בית האלהים האורך אמות במדה הראשונה אמות ששים וגומר והנה אמרו במדה הראשונה רמז למדת דוד אביו, כי עשה הבית כמדתו עם היות שבשאר הדברים שנה הרבה, ועשה גם כן כל הוצאת הבנין משלו ולא מאשר הכין דוד אביו, כדי שיתייחס הבנין אליו כרצון הש״י ולא יתייחס לדוד אביו, ולכן נתעכב מלבנות הבית עד ארבע שנים למלכותו, כדי לאסוף ולכנוס הון עתק להוצאה ושאר הדברים הצריכים לבנין, ומה שהתנדב דוד נתן באוצרות בית ה׳, ובזה היה שכרו אתו ופעולתו לפניו לפני האלהים: תשובת השאלה הרביעית אשר שאלתי למה לא עשה שלמה בנין הבית כתבנית מלאכת המשכן לארכו ולרחבו ולמשקל הכלים, ואם היה הגובה שלשים אמות למה לא שמר בו היחס אשר שמר באורך וברוחב וזו היא בזה האופן, ראוי שתדע שהמשכן אשר עשה משה היה לצורך שעה, וכמו שאמר (דברים י״ב ט׳) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ולפי שהיה מטלטל וזז ממקומו ונוסע ממקום למקום על כתפות הלויים הוצרך להיות קטן והשעור שזכרה בו התורה ושעורי חלקיו לא היה כי אם לאותו משכן שנעשה במדבר, ומה שאמר יתברך (שמות כ״ה ט׳) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, היא אזהרה לדורות שיעשו בית עולמים באותו תבנית אבל לא באותו שעור, וכן מה שזכר שם שנעשה מעצי שטים היה לאותה שעה, שלא היו יכולים לעשותו מאבנים מפני הטלטול, ולכן שלמה כשבנה בית המקדש עשה אותו כתבנית המשכן, כי הנה עשה בו הדביר שהוא קדש הקדשים וההיכל שהוא קדש, ועשה שלחן ומנורה ומזבח הזהב ומזבח העולה וכיור וכנו והחצר ושאר הדברים והכלים שהיו במשכן לא חסר מהם אחד, וכתבנית המשכן וכליו היו כלם, אבל לא היו כאותם השעורים כי אם גדולים מהם, להיותו בית קבוע לעולמים, והנה ראה שלמה לעשות אורך הבית כלו, ר״ל הדביר וההיכל ששים אמה ורחבו עשרים אמה, שהיה זה הכפל מאורך המשכן ורחבו, ובגובה היה שלשים אמה שהוא שלשה כפלים מהמשכן שהיה עשר אמה קומתו, לפי שהמשכן לא כוון משה לעשותו בגובה גדול ורב ורם, כי היה מיריעות ולא היו עליו עליות, אמנם בבית שעשה שלמה היו עליות זו למעלה מזו והיה הבית כלו כמו מגדל עוז, ומפני גובהו הוצרך לעשות התקרה הראשונה שלשים אמות, וכמו שזכרתי בפירוש הפסוקים. ורז״ל אמרו שאין עושין שיעור המקדש ושיעור חלקיו כי אם על פי נביא ומלך וכהן גדול וסנהדרין, כמו שהיו במעשה המשכן, כי משה מלך היה בישראל ונביא, וכהן גדול היה עד היום השמיני שכהן אהרן אחיו, והיה ראש הסנהדרין, ואין ספק ששלמה ג״כ על פי נביא עשה תבנית הבית, ודוד אביו אמר מיד ה׳ עלי השכיל כי היו התבניות אשר נתן לשלמה על פי נביא וכהן וסנהדרין, ובבית שני עשו הבית לפי השעורים שהיו בבית שלמה וכמו שנזכר כל זה פ״ב ממסכת שבועות (דף י״ד ע״א משנה א׳ ודף ט״ז ע״ב) ובראשון ממסכת סנהדרין: תשובת השאלה החמשית אשר שאלתי למה מכלי בית השם עשה שלמה קצתם מחדש, כשלחן והמנורה ומזבח הזהב והכיורות, ולא עשה קצתם, כי הנה לא עשה הארון אבל עשה כרובים, ולא מצינו כאן שעשה מזבח העולה ולא פרוכת ומסך ובגדי הכהנים וקטורת ושמן המשחה, ונראה שנסתפק עם אותם שהיו באהל מועד אשר עשה משה במדבר היו בזה האופן, הנה שלמה לא ראה לעשות ארון העדות כי לא היה יכול לגעת בו, ואותו שעשה משה היה לעולם ולעולמי עולמים נצחי כנצחיות התורה אשר בתוכו, ומי ישלח ידו בארון האלהים להוציא משם הלחות ולתתם בארון אחר ונקה? הנה עוזה לפי ששלח ידו בארון כי שמטו הבקר מת, כמו שבא בספר שמואל (שמואל ב ו׳ ו׳), אף כי לפתוח הארון ולהוציא מה שבתוכו חלילה חלילה, זה לבד מכל כלי בית ה׳ נשאר שלא עשה שלמה דוגמתו, אבל עשה בבית כרובים גדולי׳ מלבד אותם הכרובים שהיו בכפורת הארון, והיה זה לתפארת ולכבוד הבית המקודש, ולזה היו פניהם אל הבית והכרובים אשר עשה משה היו פניהם איש אל אחיו, וכל שאר כלי בית ה׳ עשה שלמה דוגמתם, אם המנורה ואם השלחן ומזבח הזהב הדבר מבואר בהם וכן הכיורות ומכונותיהם, ואמנם מזבח העולה כתוב בד״ה שעשאו שלמה, אמר שם (דברי הימים ב ד׳ א׳) ויעש מזבח נחשת עשרים אמה ארכו וגומר, וכן נאמר שמה שעשה הפרוכת שנאמר (שם ג׳ י״ד) ויעש את הפרוכת תכלת וארגמן וגומר, ואין ספק שכן עשה בגדי הכהנים ושאר הדברים כלם נכללו במה שאמר הנה ויכל חירם לעשות את כל המלאכה וגומר, ואמר עוד ואת כל הכלים האהל, ואחז״ל שפירושו כל הכלים שהיו באהל משה (עיין רד״ק), ואמר עוד ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה׳ וגומר. ואמנם למה כאן בספר מלכים לא זכר הנביא מזבח העולה והפרוכת ובגדי הכהנים בפרט בהיותם כלים הכרחיים ועצמיים בבית ה׳, כבר התבאר הסבה הזה ממה שזכרתי בפירוש הפסוקים, שלא בא הנביא כאן כי אם לספר הדברים הגדולים והמתמיהים והחדשים אשר עשה המלך שלמה לא הדברים הנהוגים אשר לא היה בהם גדולה והוצאה רבה ולא חדוש, ולזה זכר ענין הפועלים ומספרם וענין האבנים וגדולתם ויקרתם גם אשר היו ביסוד הבית, וענין הארזים ופתוחים שעשה סביב כותלי הבית ועל הקרקע, וענין היציעים וצפוי הזהב אשר בבית ושאר הדברים לחדושם להיותם גדולי ההוצאה המורים על גודל לבבו וחכמתו ונבואתו ועשרו, וקצר בבנין החצר וגדלו ומספר העזרות והלשכות אשר בבית, ומהמנורה והשלחנות והכיורות לא ספר שם כי אם מספרם, שאם עשה משה וכל ישראל עם כל תרומתם אשר הרימו בני ישראל מנורה אחת ושלחן אחד וכיור וכנו אחד, עשה שלמה משלו ומבלי נדבת אדם (ואפילו משל אביו לא לקח) עשרה שלחנות ועשרה מנורות ועשרה כיורות ועשה הים והעמודים שהיה דבר חדש וגדול אעפ״י שהיה מנחשת, אמנם מזבח העולה שהיתה אחד ומנחשת וכתבניתה אשר עשה משה, לא ראה לזכרו בפרט כי אין בה חדוש ולא גדולה ותפארת. ואמנם הפרוכת ובגדי הכהנים לא ראה לכתבם בפרט, לפי שבכל שנה ושנה היו עושים אותם ופרוכות הרבה היו לדביר ולהיכל ולשערים כלם, וזכרו חז״ל (יומא נ״ד ע״א) שהיו י״ג פרוכות, ומהם היה אחד במקום המסך אשר עשה משה, ומחמשה עשר ממונים שהיו בבית המקדש אחד מהם היה על מעשה הפרוכות שהיה ממונה על כל האורגים והרוקמים אותם, באופן שיהיו תמיד מוכנים להיכל ולשערים, וממונה אחר היה על מעשה בגדי כהונה שהיה עוסק באריגת בגדי הכהנים ההדיוטים והכהן הגדול ובאריגתן ולשכה היתה לו במקדש לזה, ומצות בגדי הכהנים היה שיהיו חדשים ונאים, ואף בהיות אהל העדות בגבעון היו שם אורגי פרוכות ואורגי בגדי הכהנים, ולזה לא חשש הנביא לזכרם בבנין שלמה כי לא היה דבר חדש בזה מיוחד אליו בלבד, ואמנם הקטורת היו עושים אותו בכל שנה ושנה, ומה היתה הגדולה לשלמה שיעשה ההכרחי והתמידי? ואמנם שמן המשחה הנה זה לא עשאו שלמה ולא אדם אחר אלא משה אדוננו בלבד עשאו במדבר, והוא היה עצמו השמן אשר נמצא בבית אשר בנה שלמה, וזכרו חז״ל (שקלים ט׳ ע״א) שנגנז עם הארון ויגלה עמו במהרה בימינו, כמו שתראה כל זה בביאור רחב בדברי הרב רבינו משה בר מימון ז״ל בספר עבודה בהלכות כלי המקדש: תשובת השאלה הששית אשר שאלתי למה בכלים אשר עשה שלמה לבית השם בקצתם לא הוסיף ולא גרע ממה שצוה הש״י למשה במלאכת המשכן, ובמנורות ובשלחנות ובכיורות וכניהם הוסיף, שעשה עשרה במקום אחד, והוסיף גם כן שני העמודים והים אשר עשה מדעתו ולא צוה עליו יתברך ולא עשאם משה ולא צוה עליהם דוד אביו, הנה התשובה הזאת תבנה ותכונן אחרי החקירה אם מלאכת המשכן האלהי ובנין הבית המקודש הזה שנעשה בתבניתו אם הם רמז ומשל והערה על ענינים אחרים מדעיים אלהיים, או לא היה נרמז בהם דבר והיו הדברים ההם נעשים בלבד מכוונים לעצמם או לכבוד ולתפארת? ורחוק הוא שנאמר שלא היה בזה רמז ולא משל והערה לדבר אחר, לפי שהיות על ארון העדות שני כרובים שהם צורות ילדים קטנים והיות להם כנפים בהיות שאינם בעלי חיים מעופפים ידמה פעל בטל, והיות בהיכל מנורת זהב כלה ושבעה נרותיה עליה היה פעל ריק הדלקתם ביום שלא היו צריכים אורה, גם היות שלחן אחד ועליו לחם ולבונה זכה שמונה ימים ואין שם מי שיאכל ממנו מה היה הצורך לכל הדברים האלה? הנה המדע השכלי מורה ומתחייב שיש בזה הוראה והערה ומשל לדברים אחרים, ושאלה הם דברים אינם מכוונים לעצמם כי אם להורות על דבר אחר חוץ מהם. והנה חז״ל (שמות רבה פר׳ תרומה) השתדלו לתת טעמים והערות בדרכים שונים בכלים האלה, אמרו מה למעלה שרפים עומדים, אף כאן עצי שטים עומדים, מה למעלה כוכבים, אף במשכן כוכבים, דא״ר חייא בר אבא מלמד שהיו קרסי זהב במשכן ככוכבים הנראים ברקיע. וגם כן אמרו שם מה התורה קדמה לעולם במעשה בראשית, כך הארון במעשה המשכן קדם לכל הכלים, מה האור קודם לכל במעשה בראשית, כך התורה שנקראת אור וכו׳, עד שאמרו (ב״ב כ״ה) הרוצה להתחכם ידרים, להתעשר יצפין, וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. ואמרו (שם פרשת תצוה) גם כן שהיה המנורה רמז לנפש האדם לזכך את עצמו בדעות התורה, אמרו ויקחו אליך שמן זית זך, אמר הקב״ה למשה לא שאני צריך לנר, אלא אליך בשביל שתהא רואה להיכן אתה נכנס ויוצא. ובמדרש (מדרש תדשא עיין ילקוט ח״ב רמז קפ״ה) ויעש את מנורת הזהב עשר, כנגד עשרת הדברות, וכל מנורה היו בה שבעה נרות הרי שבעים, כנגד שבעים אומות, שכל זמן שהנרות דולקו׳ אומות העולם מתכבשי׳, ומיום שכבו הנרות נתגברו האומות. ואמרו כרובים שנים, כנגד שני לחות, ואורך כנפיהם עשרים אמות הרי שנים ועשרים, כנגד שנים ועשרים אותיות, והיו מגיעות בקירות הבית, לפי שהכרובים מגיעים מסוף העולם ועד סופו. ואמרו יכין ובועז, כנגד שמש וירח, יכין היה רמז לירח, שנאמר (תהלים פ״ט ל״ח) כירח יכון עולם, ובועז לשמש שהוא יוצא בגבורה, שנאמר (שם י״ט ה׳) ישיש כגבור לרוץ אורח. כיורות עשרה, כנגד עשרת הדברות, ארבעים בת יכיל, כנגד ארבעים יום שבהם נתנה תורה. עשר מכונות, כנגד עשרה מאמרות, ועל כל מכונה אמירה ועל כל כיור דבור. ויעש את הים מוצק, הים זה העולם שהוא מוצק, שנאמר (איוב ל״ח ל״ח) בצקת עפר למוצק. ודרשו עגולו וארכו ורחבו ושפתו ופקעיו ובקריו כמו שתראה מדבריהם ז״ל. ואף בזמן בית שני היו החכמים שבישראל עושים רמזים במשכן וכליו, הלא תראה יוסף בן גוריון בספרו בקדמוניות שעשה לרומיים בפרק ה׳ מ״ג ממנו כתב ז״ל. הנה המחפש ימצא כי כל אשר נעשה במשכן היה על דמיון הדברים הטבעיים, כי אם ישקיף אל זה השקפת דעת מופרשת מהקנאה והתאוה, כי המשכן שהיה ארכו שלשים אמות היה נחלק לשלשה חלקים, והשני חלקים הראשונים החצוניים נתנה רשות לכהנים ללכת בו, רומז אל הים והיבשה שהם מקומות מיוחדים אל האנשים ללכת בהם, והחלק השני מן המשכן שהיה קדש הקדשים רומז אל השמים אשר לא תעבור בו רגל אדם, כי השמים שמים ליי׳, ושנים עשר לחמי הפנים הנתונים על השלחן, רומזים אל התחלק השנה לשנים עשר חדשים, והמנורה הכלולה משבעים חלקים והיותם נכללים בשבעה קנים, רומז אל שבע פעלות או כחות שופעות מכל אחד משבעת כוכבי לכת, ומשבעת הכוכבים האלה תתבאר תנועת הגלגלים. ואמנם היות הקלעים כלם בעלי ארבעה גוונים, ירמוז אל טבע ארבעת היסודות, כי שש רומז אל הארץ, למה שהפשתן צומח בה, ומראה הארגמן רומז לים, למה שהוא עשוי מדם דג מיוחד, והתכלת רומז אל יסוד האויר, כי הוא כמראה השעוה, ותולעת שני רומז אל יסוד האש, ומלבוש הכהן שהיה של שש, רומז אל כללות הארץ, והמלבוש של תכלת רומז אל השמים, והרמונים רומזים אל הברקים והלפידים השמימיים, והקול הנשמע מן הפעמוני׳ רומז אל הרעמי׳, ומעיל האפוד גם כן רומז אל כל הדברים הטבעיים, ולזה רצה האל שתהיה אריגתו מארבעה צבעים מעורבים עם זהב, להאיר אל הבריות המפוזרות בעולם. ואמנם הושם החשן באמצע האפוד לדמיון הארץ אשר היא מרכז השמים, והיא במקום האמצעי מכל הצדדים, וחשב האפוד אמנם ירמוז אל הים הגדול או ים אוקינוס אשר הוא סובב הכל, והנה השמש והירח נרמזים בשתי אבני השהם, ושתים עשרה אבנים הקבועות בחשן, אם שתהיינה רומזות אל שנים עשר חדשי הלבנה, או אל חגורת שנים עשר מזלות הנקראות אצל היונים עגול צודי״אקו, והמגבעת או הכובע ירמוז אל השמים בכלל לפי דעתי, כי באופן אחר לא יצדק היות מחוקה אצלו שמו יתברך, רוצה לומר על הנזר, וזה בסבת האור אשר הוא באמת אצל האל יתברך, וזה מספיק בביאור אלה הדברים, כי אין הכוונה רק להורות מעלת נותן תורתנו יתברך עכ״ל. הנך רואה בעיניך שחכמינו הקדושים האמינו שהיה רמז ומשל בכלי המשכן ובית האלהים. והרב המורה בפרק מ״ה חלק ג׳ מספרו, השתדל לתת רמז והערה בכלי המשכן, ואמר שעשה הכרובים להעיר על מציאות השכלים הנבדלים מחומר, לפי שהקדמונים עובדי ע״ז לא היה עובר עיונם מהמורגש, והיו חושבים שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו ההעדר הוא הגלגל וכוכביו, וכאלו בזה השריש ההמון להאמין במציאות הנמצא הנבדל מהחמר השכלי שהוא הדעת האמתי, ושצוה שיהיה שנים להורות על רבויים, כי אם היה אחד ידמו הרואים שהיה זה צורת האלוה יתברך, ושהושמה המנורה לכבוד ולתפארת הבית, כי הבית בהדלקת המנורה בה תמיד יש לה בנפש הרואה מעלה גדולה, ושמזבח הקטורת היה להסיר הריח המתילד מהבשר השחוט לקרבנות עם אותו קטורת המוקטר שמה, ואמנם השלחן והיות עליו לחם הפנים אמר הרב שלא ידע לו סבה עד היום ההוא, ושהיה הכיור לרחוץ הכהנים ומזבח העולה להקריב קרבן לגבוה, מפני שהיה זה מנהג עובדי ע״ז הקדומים. ואתה רואה כמה מהחולשה יש בדבריו, אם במה ששם תכלית הכרובים להשריש העם במציאות המלאכים, וזה ממה שאין להם הכרח רב בלתי ליי׳ לבדו, ואם שלא היה המנורה מורה על רמז כלל כי אם לכבוד ולתפארת, וידוע שהנרות הדלוקות ביום אינם כבוד ולא תפארת במקום שיש שם אור החמה, ואם במה שלא מצא טעם נרמז לשלחן ונאלם דומיה, ואם במה שאמר שלא היה תכלית הקטורת כי אם להסיר הריח רע שיתילד משחיטת הבשר, ולדבריו לא היה הקטורת אם כן עוצר המגפה, ולא היה צריך לתתו בקדש הקדשים ביום הכפורים אחרי שאין שם ריח בשר, והיה צרכו לעזרה אשר נעשו שמה הקרבנות לא בהיכל ובדביר, ולמה לא הושם בעזרה? כל שכן במה שאמר שהיה טעם הקרבנות להרחיקם מדרכי הע״ז ואינם מכוונות לעצמם. וכבר כתב על זה הרמב״ן. ואמנם הרלב״ג הרחיב המאמר בביאור הרמוז והנמשל במשכן וכליו ובבית שבנה שלמה, ואמר שהיו שני הכרובים מעידים על השכל ההיולאני ועל השכל הפועל, ושלזה היו פניהם איש אל אחיו להדבקם יחד, ושהיו פורשי כנפים למעלה, לפי שמגמתם להשיג ולעלות מזה המציאות אל מציאות יותר גבוה, ושהיו על ארון העדות, להעיר שהנבואה תבא באמצעותם. ושהיה פרוכת אחרי הארון, להורות ההבדל אשר בין הצורות האלו המשכילו׳ ובין שאר הצורות ההיולניות שרומזים אליהם השלחן והמנורה, ר״ל שהשלחן מעיר על הנפש ההזנה, והמנורה היתה מורה על הנפש המרגשת, ולהיותה יותר נכבדת מההזנה היה מקום המנורה בדרום שהוא הימין, והשלחן בשמאל שהוא הצפון. ואמר שמזבח הקטורת ומזבח העול׳ היו מורים על ההפסד, אם לא שמזבח הזהב היה מורה על הפסד האדם, ומזבח העולה היו מורים על הפסד שאר המורכבים. ואמנם למה היו בשלחן שנים עשר חלות לחם, התעצם החכם לתת בו הסבה כפי התקופות באמצעות הגלגלים הנוטים והמזלות באופנים רחוקים והרבה עליו דברים. וכן אמר ששבעת הנרות אשר במנורה יורו על שבעת כוכבי לכת שומרים כח הנפש המרגשת, והשתדל הרב לבאר המשל ההוא בגביעיה כפתוריה ופרחיה, שהיו מעירים על הכחות והחושים פנימיים וחצוניים. וכן זכר ביריעות המשכן שהיו מארבעה מינים, להורות על ארבעת הצורות דומם וצומח וחי ומדבר, ושהיו עשרה להורות על מספר השכלים הנבדלים שהם עשרה. וכאשר מצא שהיו במשכן חמשים קרשים, אמר שהיו כן לפי שהיו בכאן ארבעים ושמונה גלגלים עם גלגלי ההקפה ויוצאי מרכז ולהם היו מניעים ועם השכל הפועל והשם יתברך היו חמשים, וכמו שהאריך בזה הרבה מאד בפירושו לתורה. ואמנם בפירושו לזה המקום מספר מלכים, הוסיף ואמר שעשה שלמה חלוני שקופים אטומים, להעיר על שמקום ההשקפה הוא בתחלה אטום, עד שידריך האדם עצמו בלקיחת ההקדמות הצריכות לפתיחת החלונות לראות האור הבהיר אור השכל. ושהיו היציעים שלשה זה על זה, לרמוז על שלשת ההשגות מהעולם השפל והאמצעי והעליון, ולזה היה העליון יותר רחב והיו עולים מהשפלה לאמצעית וממנה אל העליונה, ושצייר כרובים ותמורות שהם כדמות כפתורי המנורה, לפי שהכרובים הם משל לשכל ההיולאני, והתמורות ופטורי צצים היו השושנים אשר הכרוב רועה בהם כמו שהמשיל בשיר השירים, ושהיה זה בקדש ובקדש הקדשים, לפי שקדש מורה על ההכנה, וקדש הקדשים על היציאה מהכח אל הפעל, ושהיה קומת הכרוב אשר בדביר עשר אמות, להורות על עשר מדרגות בנבדלים שהעשירי הוא קדש ליי׳. ושהיו דלתות ההיכל עצי שמן, להעיר ששם אור השכל, ושצייר בדלתות כרובים ותמורות, לפי שהם הפתחים לאלו ההשגות. ושהיו בחצר ארבעה טורים, להעיר על היסודות הארבעה, ושעשה עשר שלחנות ועשר מנורות, לפי שמספר העשרה מורה על השם יתברך שהוא העשירי לשכלים הנבדלים, ושקרא לפתח הדביר חמשית, לפי שחצר הכהנים היה מעיר על שלש צורות דוממית וצומחת וחיונית, ופתח ההיכל על הרביעית שהיא המדברת, ופתח הדביר על צורה חמשית, והוא השכל הנקנה. וששני העמודים יכין ובועז היו מעירים על שתי הצורות צומחת וחיונית, האחת מכינה לקבול הצורה האחרת והאחרת היא המושלת ולה העוז והתוקף, והיה עובי העמודים ארבע אצבעות, להורות על קרבתם מטבע הארבע יסודות, ולזה היה גם כן מעשה השושן ארבע אמות. והיו הרמונים שני טורים, לפי שיש שני מינים מהצומחת, האחד בצמחים והשני בבעלי חיים, וכן המרגשת בב״ח ובאדם, והנה היו מאה, להורות רבוי הצמחים והב״ח. והיה הים עשר אמות קוטרו, להורות על מספר השכלים, וכמו שהאריך בזה יעויין משם: ואתה עתה ברוך השם, המעיין בדברי אלה ראה מה שיש בדבריו מההכפל ומהדחק, והנה לא ראיתי להשיב על חלומותיו ועל דבריו פן תכבד המלאכה הזאת ויהיו דברי אלה עליך למשא כבד, והדברים בעצמם מורים שהבל המה מעשה תעתועים. ואמנם חכמי הנוצרים נמשכו בזה אחרי דעת האחרונים מחכמי עמינו, כי הם אמרו שהיה המשכן והבית המקודש מורה על המציאות בכללו, ולהיותו נחלק כפי מהות הנמצאים אל שלשה חלקים, היה שיתחלק הבית האלהי אליהם. והיה קדש הקדשים מורה על עולם המלאכים, ולזה היו שמה הכרובים, והיה שנים להורות על רבוים, והיו פורשי כנפים למעלה, להורות שאין להם קיום וחיוב המציאות והשפע מפאת עצמם כי אם מפאת עלתם יתעלה. והיה ההיכל והוא הקדש מעיר על עולם הגלגלים, ולזה היו שמה השלחן והמנורה, המנורה אשר בה שבעה כוכבי לכת, והשלחן אשר עליו שתים עשרה חלות רומז אל גלגל המזלות, והמזבח מעיר על הגלגל העליון, ולזה היו כל כלי הדביר וההיכל זהב להיותו עומד ובלתי נפסד, להורות על נצחיות השכלים הנבדלים והשמים. ושהיה החצר רמז לעולם השפל הזה, ולכן היה בו מזבח העולה המורה על ההויה וההפסד, וכיור וכנו המורה על טהרת מעשי האדם בעולם הזה, ושלזה לא היו בחצר זהב כלל כ״א נחשת, לפי שלא היה מורה על נצחיות כלל כי אם על ההפסד. ואמרו ששאר הדברים היו מהכרח המלאכה ומפאת הנוי, ובאמת רואה אני דבריהם בזה יותר מתיישבים מכל דברי שאר החכמים אשר זכרתי מבני עמנו: ואשר אאמינהו אני בזה הוא, שאין ראוי שנבקש רמז ונמשל בכל אחד מהדברים הפרטיים שנזכרו במעשה המשכן ובבנין בית שלמה, לא בשעורים ולא בפרחים ובגביעים ובשאר הדברים הפרטיים, כי מהם באו רבים לצורך המלאכה והכרח הבנין, וכל שכן שאין ראוי לבקש נמשל בדברים שהיו מחוץ לבית כיציעים והעליות והלשכות והעזרות והרצפה, שאלה היו לשמוש הבית ועובדיה, ולא באו לרמוז לדבר נעלם, ולזה לא זכרם הנביא בכתובים כי אם הדברים המורים ורומזים על הדברים הנעלמים וכבר זכר הרב המורה בהקדמת ספרו, שפעמים יבאו במשל דברים ליפות המשל שאין לבקש בהם דבר בנמשל, ואם כן היה הנמשל והרמז בבית המקודש בדביר ובהיכל ואולם וכליו ולא בדבר אחר. ואמנם הדבר אשר יעיר עליו הבנין הזה, רחוק אצלי שיהיה דבר מן החכמות והדברים המושגים מתוך החקירה והעיון, כי לא היה צריך יתברך לעשות לו רמז והערה בבית משכנו ובבית מקדשו בדבר שהוא ידוע ומושג לחכמים, ויותר ראוי שנאמר שהיתה ההערה והרמז בו לדבר ראוי שנאמינהו בחוק התורה ולמה שנעשה במצותיה, באופן שיהיה המשל והרמז ההוא מדריך האדם למה שיעשה. וכבר גלה אמתת זה הנביא יחזקאל באמרו (יחזקאל מ״ג י״ח) אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תבנית ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, ואמר זה לפי שבזמנו היו טועים בעבודת השמש והירח, ואמר שיתבודדו ויתבוננו בענין הבית וימדדו את תבניתו שהוא המשליי, יורה להם טעותם כי ליי׳ המלוכה והוא המושל והמשגיח לא אחד מהמשרתים ולו חכמו בזה יכלמו מעונותיהם, בראותם כי לא מעבר לים הוא אבל בביתם ימצאו מה שילמדם להועיל אם יתבוננו בו. ואמר שמות רבים צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו, ואמר פעם שנית וכל צורותיו, ואמר בו לשון חקים ותורות, לפי שהדברים מושגים אצלנו באחד מארבעה אופנים, אם בחוש ואם במושכל ראשון ואם במופת ואם בקבלה, ואמר צורת הבית על הנראית בחוש, ותכונתו על התכונה הנרשמת בנפש שהיא ידיעת המושכלות הראשונות, ואמר מוצאיו על המופתים הנעשים מהם שהם היוצאים מהקדמות החושים ומהמושכלות הראשונות, ומובאיו הם המקובלות הבאות לאדם מהאבות בדרך קבלה, ולזה צוה יתברך לנביא וכל צורותיו וכל חקותיו וכל תורותיו הודע אותם, ואמר בזה צורותיו על המוחשות והמושכלות הראשונות, כי כלם צורות מושגות לאדם בלי עיון, וכל חקותיו הם המקובלות שאין להם טעם, וכל תורותיו הם המופתים הנודעים בהוראה ולמוד, ואמר שמתכונת הבית וסדורו וחלקיו יודיע להם כל זה כדי שישתלמו בכל מה שיבוקש באמונה, אם הדברים המתבארים על דרך הקש, ואם הנודעים מצד הקבלה לבד, ולהיות זאת כוונת הכתובים באמת אמר הגד לבני ישראל את הבית ואמר הודע אותם, ולא אמר הראה, להגיד שאין הדבר אליו בראיית העין כי אם בהבנת הנרמז והמכוון בבנינו. והנה הנרמז בבית האלהים וכליו והנלמד ממנו לדעתי הוא כפי מה שאומר. הנה היו כותלי בית המקדש מאבנים ועצים וזהב זה על גב זה, והיו האבנים גדולות ויקרות ואבני גזית ולא היה בהם פתוח כלל ולא זהב מונח על האבנים, ואמנם העצים היו בהם הפתוחים והיה הזהב מדובק בהם, וכל זה היה להעיד ולהיות זכרון לבני ישראל שהמלכים אשר מלכו בהם עד זמן הבנין ההוא (שהם המכונים בכותלי בית ה׳) היו שלשה, שאול ודוד ושלמה. והאבנים היו רומזים לשאול, ולכן היו גדולות ויקרות כי כן היה שאול גדול וגבוה מכל העם, ולא היו עליהם פתוחים שהם רמז לידיעות ולחכמות, לפי שלא היו בשאול ידיעות וחכמות אלהיות, ולא היה זהב על האבנים, לפי שהזהב מורה על תפארת המלכות ורוממותו ועל נצחיותו בזרעו, ושאול היה משולל מכל זה, והיו אבני גזית, לפי שנכרת ממלכותו ולא נשאר לו בן יושב על כסאו, ואולי שעל זה נאמר (תהלים קי״ח כ״ג) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, סוף דבר שלפי ששאול לא הוליד כדומה במלכותו ונעדר ממנו כח הצמיחה נמשל באבן. ואמנם עצי ארזים הם רמז לדוד, להיות הארז הנכבד שבעצים והיותר קיים ובלתי נפסד, וכמו שאמר עליו (שם צ״ב י״ד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה׳ וגומר, ונמשל בצומח ובארז, לפי שהיה בו כח הצמח והוליד כדומה בן יושב על כסאו, והיה דוד עץ עושה פרי עושה פרי למינו, והיו עליו הפתוחים, לרמוז אל ידיעותיו וחכמתו. ואמנם הזהב היה רמז לשלמה, שנתעש׳ מכל המלכים והיה עליו תפארת המלכות במעלה עליונה מכל מלכי ישראל והנצחיות בכסא ממלכתו, ולא היו העצים נאחזים באבני הבית אבל היה הזהב מדובק ואחוז בארזים עד שהיו נראים בזהב כל הפתוחים שהיו בארזים, כך דוד לא נדבק בשאול כי לא היה מזרעו, אבל נדבק שלמה בדוד אביו והיו נראים עליו פתוחי ידיעות דוד אביו וחכמתו, כמו שאמר (משלי א׳ א׳) משלי שלמה בן דוד, (קהלת א׳ א׳) דברי קהלת בן דוד, כי היה מיוחס אליו להיותו דומה לו, ולפי שירש החכמה ממנו עם המלכות. הנה ביארתי הרמז בכותלי בית המקדש על מלכי בית ישראל שהיו עד זמן הבנין, וכבר המשילו חז״ל האנשים הגדולים בכותלים, כמו שאמרו (ב״מ נ״ט ע״ב) כותלי בית המדרש יוכיחו, שאמרו זה על חכמי הדור אשר היו עקר המדרש. ואפשר לומר עוד שהיה הרמז בכותלי הבית על העולמות השלשה, והיו האבנים רמז לעולם השפל הארציי, והיו העצים הצומחים למעלה כנגד עולם הגלגלים, ולזה היו עליהם הפתוחים לרמוז על הכוכבים, והיה הזהב רמז לעולם העליון שהוא היותר נכבד מכלם, ולמה שהיה הזהב יורד על הפתוחים ומדובק בהם כמו שידבק המתנועע השמימיי עם מניעו הנבדל בכוונה ובכוסף, וזה הרמז הוא כדי להודיע ששלשת עולמות הם מאת ה׳, והוא המשגיח בכלם וזהו הרמז בכללות הבית. ואמנם דביר הבית שהיה קדש הקדשים, היה לרמוז שתכלית האדם וטובו הוא העיון בתורת האלהים ושמירת מצותיו, וכמו שאמר (סוף קהלת) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, ולזה הושמו בארון העדות לוחות הברית וספר התורה אצלם, לפי שזה היה התכלית האדם, והושם זה בדביר לפני ולפנים, כי הוא התכלית האחרון, והונחו על הארון שני הכרובים, לרמוז שהתורה היא אלהית נתנה באמצעות השכלים הנבדלים מהשם יתברך אשר עליהם, ולזה היו פורשי כנפים למעלה, כי מהגבוה על גבוה היה השפע התוריי המגיע באמצעותם, וכמו שאמר (דברים ל״ג ב׳) ה׳ מסיני בא וגומר ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, והיו פניהם איש אל אחיו, לרמוז על הסכמתם, כמו שאמרו מסדר התפלות (של שחרית), כלם אהובים כלם ברורים כלם עושים באימה וביראה רצון קוניהם. והנה עשה שלמה בדביר כרובים אחרים גדולים, והיו פניהם לבית, להעיר שבזכות התורה אשר שם יחנו מלאכי ה׳ וההשפעה העליונה על הבית ההוא ישרה בו השכינה האלהית, וזהו היות פניהם אל הבית. הנה אם כן הכרובים שעשה משה עליו השלום דבקים בכפורת היו מעירים על היות התורה אלהית, והכרובים אשר עשה שלמה בדביר שהיו ממלאים את הבית, היו מעירי׳ שהנה מלאכי אלהים באים ויחנו בתוכו. ולא אחדל מלומר בזה עוד רמז אחר כפי הנגלה, והוא שהיו הכרובים ההם על הארון כדמות שני ילדים קטנים, והיה כפי מה שאחז״ל (יומא נ״ד ע״א) אחד בצורת זכר ואחד בצורת נקבה, להעיר שכל איש ואשה אשר מבני ישראל המה מילדותם יתמידו ויכלו ימיהם על תורת אלהים ויהגו בה יומם ולילה, אם בקריאתה ואם בקיום מצותיה ושבזה יזכה נער את ארחו, ובזכות התורה אשר ילמדו מנערותם יהיו פורשי כנפים למעלה וידבקו בעליונים. והנה היה הפרוכת אחר זה וכותל היה בבית שלמה מבדיל המחיצה הזאת, לרמוז שהתורה האלהית ראוי שישמור האדם אותה לשמה ולא לקבל פרס כדברי אנטיגנוס (פרקי אבות פרק א׳), וכאלו העובד האמתי אין ראוי שיביט אל דבר אחר כי אם אל עבודת הבורא יתברך ושמירת תורתו, ולא בתקות השכר הנמשך ממנו, ולזה היה הכותל והפרוכת מבדילים את הדביר מן ההיכל הרומז על השכר והטובות כמו שאבאר. והיה אחרי המחיצה הזאת הנקראת דביר וקדש הקדשים ולפני לפנים מחיצה אחרת שהוא ההיכל הנקרא קדש, והיו בו שלשה כלים אלהיים והם השלחן והמנורה ומזבח הקטורת, והיה הרמז בזה להודיע ששומר התורה והמצות ומקיים אותה לשמה אעפ״י שלא יעבוד על מנת לקבל פרס, הנה ראוי שידע ששלשה מיני השכר מושפעים מהש״י לאוהביו ולשומרי מצותיו. האחד מהם הוא השכר הגופני שנכלל בו העושר והכבוד, כי לא יעזוב את חסידיו, וכמו שאמר (תהלים ל״ז כ״ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם, ואמר שלמה (משלי ג׳ ט״ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. והשכר השני הוא החכמה והמדע, כי שומר מצוה אם בתורת ה׳ חפצו יחכם ויתבונן ויי׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ובשמירת האדם מצותיו חכמתו מתקיימת. והשכר השלישי האחרון הנמשך משמירת התורה הוא ההשארות הנפשיי הנצחיי הבא לאדם אחר המות לראות באור החיים, וכמו שאמרה האשה החכמה (שמואל א כ״ה כ״ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך וגומר, ועל שלשה מיני השכר האלה היה מתפלל הכהן כשהיה נושא כפיו לברך את העם, כי באמרו (במדבר ו׳ כ״ד) יברכך ה׳ וישמרך כוון לשכר הראשון, כי הברכה היא תוספת הטובות הגשמיות, ואמר יאר ה׳ פניו אליך ויחנך כנגד השכר השני, שהוא האור השכלי והמדעיי ולכן אמר ויחנך, כי הוא יתברך החונן לאדם דעת, ואמר ישא ה׳ פניו אליך על השכר השלישי, והוא ההשארות הנפשיי, ולזה אמר וישם לך שלום, כי ההשארות הנפשיי הוא השלום האמתי, כמו שאמר (ישעיה נ״ז ב׳) יבא שלום ינוחו על משכבותם. והנה השלחן אשר היה בהיכל ועליו לחם הפנים היה רמז למין הראשון מהשכר שהוא הגופני, וזה שאמר (שמות כ״ה ל׳) לחם פנים לפני תמיד, להעיר שלא יהיה צדיק נעזב וחסר לחם, וגם לא יהיה עשרו וכבודו במקרה ובטבע כי אם בהשגחה אלהית, וזהו לפני תמיד, והודיע גם כן בזה שאין כילות לפניו ית׳, כי הוא משפיע תמיד אם המקבלים יהיו מוכנים לקבלו, ולכן היה השלחן זהב טהור, ומנקיותיו שהיו מונחות בין החלות להורות על הכבוד, ולזה היו גם כן שם כפות הלבונה לרמוז על השם הטוב. והנה היו החלות שתים עשרה, להעיר כי ברצות ה׳ המזלות הי״ב יעירו בדבר הזה, או ירמוז לי״ב שבטי יה שיזכו לשכר הזה, או לשנים עשר חדשי השנה שיתמיד הטוב ההוא כדברי יוסיפון. והמנורה באה לרמוז המין השני מהשכר המתחייב משמירת התורה מושפע מאתו יתברך שהוא שכר נפשיי, ר״ל החכמה והמדע, והיה מורה על זה המנורה ונרותיה, לפי שנר ה׳ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, והיו שבעת הנרות רומזים אל שבע חכמות, לפי שכלם ימצאו בתורת האלהים, ולכן היו הנרות כלם פונות אל הנר האמצעי, ואותו נר שנקרא נר מערבי היה פונה אל קדש הקדשים, להעיר שהחכמה האמתית היא אשר תסכים עם שרשי התורה אשר שם, והיתה המנורה זהב טהור, להורות על מעלת החכמה וקיומה לעד, ושלא ימצאו בה דעות זרות ובלתי מסכימים אל הדת אבל היה כלה דעת טהור ובריא אולם, ולזה היה מעריך את הנרות אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה׳, לרמוז שילדו החכמות מפי אנשי חיל יראי אלהים כאהרן ובניו, כי הם ילמדו אותם ויערכו אותם לפני ה׳, ר״ל כפי הראוי להסכמת תורתו ואמתת עבודתו, והיו לה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה, לרמוז על הסתעפות החכמות והידיעות כלם, והיתה המנורה מקשה כלה. לפי שהחכמות בצד מה יתאחדו כלם להיותם כפי הנמצא והנמצא כלו כאיש אחד. ואמנם מזבח הקטורת בא לרמוז על המין השלישי מהשכר הנמשך מהתורה ומושפע מאתו יתברך, והוא ההשארות הנפשיי הנצחיי הבא לאדם אחרי המות, ולזה היה ענינו העלאת העשן למעלה רמז לנפש העולה היא למעלה, והיה המזבח הזה מכוון לנגד קדשי הקדשים, לפי שההשארות הנפשיי הוא באמצעות התורה, והוא ההתאחדות האמתי עם הכרובים הקדושים היושבים ראשונה במלכות עילאה, ולהיות זה השכר הוא היותר יקר ועליון ואמתי, היה הכהן הגדול ביום הצום הנבחר בבאו אל קדש הקדשים מוליך שמה הקטורת ומשים אותו לפני הארון והכרובים, כאלו היה אומר שובי נפשי למנוחייכי, והיה הקטורת עוצר המגפה, כי ההשארות נפשיי הנצחיי יבזה המיתה הגופניית ויעצור צערה, ולכן היה הכהן מקטיר בבקר ובערב במזבח הזה, ונאמר בו (שמות ל׳ ח׳ י׳) קטורת תמיד לפני ה׳ קדש קדשים הוא לה׳, כי הבקר והערב רומזים על החיים והמות, והיה ההשארות לפני ה׳ תמיד, ר״ל בנצחיות, ולהיות השכר הזה גדול מהמינים האחרים נאמר בו בלבד קדש קדשים לה׳, מה שלא אמר כן בשלחן ובמנורה, ולטהרתו ונצחיותו היה המזבח הזה זהב, אבל היה מצופה על עץ, לפי שבאמצעות הדברים הנפסדים כעץ יגיע האדם אל ההשארות הנצחיי הנרמז בזהב. וקודם ההיכל שהיא המחיצה השנית הזאת אשר בה הכלים אשר זכרתי, היה האולם והחצר, והיה בחצר מזבח העולה וכיור וכנו והים אשר עשה שלמה, והיה כל זה לרמוז, אם הכיור, שהנה יזכה האדם למעלת החכמה ומעלת העושר והכבוד הנרמזים בשלחן ובמנורה באמצעות השכל המעשי אשר יבואו ממנו המדות המשובחות, לפי שהם סולם ומעלות לתכליות, ובאמצעות המדות הטובות יזכה האדם לכבוד ועושר ולחכמה, ולהיות הכיור מורה על זה היתה הנחתו בין המזבח שהוא רמז לעולם ההויה וההפסד כמו שאבאר, ובין אהל מועד שהוא רמז לידיעת האמתיות, כמו שאמר (שם ל״ג ז׳) והיה כל מבקש ה׳ יצא אל אהל מועד, לפי שהשכל המעשי הוא האמצעי ביניהם, והיו נותנים בכיור מים שהם רמז לתורה, להגיד כי בלמוד התורה תשלם המעשי וירחץ ממנו כל טומאה וכל לכלוך, ולזה נעשה הכיור (שם ל״ח ח׳) במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד בימי משה, שהם הפעולות המשובחות והשלמות אשר צבאו פתח אמתת התורה והחכמה אשר רמז אליה אהל מועד, כי הפעולות השלמות זה דרכם, ר״ל היותם נקשרות בשכל. ואמנם מכונות הכיורות היו לרמוז על התכונות והמזגים שהם מכונות למדות השלמות, ולכן עשה בהם מסגרות שהם הסייגים להדריך החמר ולהשוות המזג באופן הראוי. והאופנים שהיו במכונות היו רומזים למרוצת הימים והזמנים, והיו האופנים והמסגרות ארבעה, להיות החמר מורכב מד׳ יסודות, וכל שאר הדברים שזכר במכונות הולכים על הדרך הזה, הנה אם כן הכיורות מורים על המדות המשובחות, והמכונות על המזגים השוים והממוצעים. ואמנם מזבח העולה היה לרמוז על המות הגופני׳, אשר אפשר שימלט האדם ממנה, ותקדם בהכרח מזבח העולה הזה למזבח הקטורת, לפי שאי אפשר שיזכה האדם אל ההשארות הנפשיי הנצחיי אם לא בהקדים אליו המות הגופיית, לפי שהדבקות הנפש בנבדל בעודה בחיים הגופנים אי אפשר, וכמו שאמר יתברך (שם ל״א כ׳) כי לא יראני האדם וחי, ולזה היה השכר ההוא מיועד אחר המות, ולכן היה מזבח העולה בחצר ומזבח הקטורת אחריו בהיכל, להודיע שאחרי המות תבא הדבקות הנפשיי, והיה מפני זה מזבח העולה מקום מוכן להפסד גופות הב״ח, והיה רבוע לרמוז על הרכבת הארבעה יסודות שהם סבת ההפסד, והיה נחשת ולא זהב לרמוז על ההפסד, והיה לו מכבר מעשה רשת, לפי שהמות היא רשת פרושה על כל החיים, והיה נבוב לחות, לפי שעניני העולם הזה הם כוזבים ויחשוב האדם שיש בהם קיום ואמת כפי הנראה מהם והם נבובים ריקים בוקים ומבולקים מבפנים, והיה לו כבש סמוך אליו, לפי שהמות יכבוש בני אדם כלם, ולא היו עולים במעלות על המזבח, לפי שאין שלטון ולא מעלה ביום המות. והנה עשה שלמה הים ושמו סמוך לכל זה, להעיר על זה העולם ההווה הנפסד, כי העולם הזה הוא ים זועף, וכמו שדרשוהו במדרש, והודיע בזה שענין הכיור והמזבח הוא מיוחס אל זה העולם, והיה הים עשר באמה משפתו אל שפתו, לפי שהנמצאים השפלים נכללים בעשרה, ר״ל החמר הראשון, והצורה הגשמית, והארבע יסודות, והדומם והצומח והחי והמדבר, והיה עגול סביב, לפי שהעולם הזה הוא כלו מתדמה ומה שהיה כבר היה, והנה לא היה רובע והיה מקבל המים מחוץ, לפי שזה העולם מקבל השפע מלמעלה, והיה עומד על י״ב בקר והיו המים באים מהם אל הים, לרמוז שהעולם הזה הוא מושפע מי״ב מזלות העליונים, והיו פונו׳ לארבע רוחות, לרמוז שעניניהם יהיו כפי הארבעה תקופות של כל שנה ושנה, ושאר הדברים היו לצורך המלאכה, ואולי שיש בהם נסתר ורמז ואני לא באתי עד תכונתו. ואמנם שני העמודים דעתי היא שלא עשאם שלמה לרמוז על דבר מסודות המציאות, אבל לפי שהבונים חרבות למו ועושים בנינים גדולים ומגדל וראשו בשמים קראו בשמותם עליהם ושמו את שמותיהם או סימניהם בבניניהם אשר יעשו זכרון ומשמרת לבאים אחריהם, לכן ראה שלמה לעשות סימן וזכרון משני המלכים אשר צוו בבנין הבית האלהי ההוא שהם דוד ושלמה, ולזכרונם עשה העמודים האלה, לפי שהם היו העמודים אשר הבית נכון עליהם, ולכן היו שנים ולא עוד כנגד דוד ושלמה, ולזה היו על ראשי העמודים כותרות, להגיד שהיו מלכים וכתר מלכות על ראשם, ולכן היו עליהם רמונים להעיר על חכמתם שהיו מלאים כרמון, ולזה לא שמו אותם בדביר ולא בהיכל כי אם פתח בית האלהים במקום אשר היו יושבים המלכים, ולזה לא עשאם מזהב כי אם מנחשת להעיר היותם נפסדים כשאר הדברים השפלים, ולזה היו חלולים להעיר שהם כשאר עניני העולם הזה, שאתה תראה שכל הדברים שהיו בעזרה היו מנחשת וכלם היו חלולים, אם המזבח נבוב לחות, ואם הכיורות חלולים, וכן הים, וכן עשה את העמודים, ולזה קרא אחד מהם יכין, לרמוז אל דוד שהכין הדברים לבית ה׳, כמו שאמר (דברי הימים א כ״ב י״ד) והנה בעניי הכינותי לבית וגומר, וקרא האחד בועז לרמוז אל שלמה שבו היה עוז הבנין ועקרו, וגם בחר בשם הזה, לפי שבועז היה אבי עובד, וכמו שנאמר בסוף ספר רות ובועז הוליד את עובד, וכן היה שלמה האב שהוליד כל הפועלים והעובדים במלאכת הבנין. ונקרא גם כן בועז, לפי שהיה שלום בימיו ועוז ותפארת במלכותו ועליו וכתרו נתקיים מה שאמר דוד אביו (תהלים כ״ט י״א) ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום, ולזה היה העמוד אשר קרא יכין לצד הימין, ובועז לצד שמאל, לפי שהיה יכין רומז לדוד אביו, ולכן נתן לו המקום היותר נכבד, ולזה היה אורך כל עמוד שמנה עשרה אמות שהם במספר האותיות ח״י, לרמוז ששניהם דוד ושלמה יהיו חיים עדי עד בזכרון הבאים אחריהם, כמו שדרשו חז״ל (יבמות סוף פ״י) על פסוק (תהלים ס״א ה׳) אגורה באהלך עולמים, והבנין הזה יחיה זכרונם ויתמיד שמם עוד כל ימי הארץ, וגם שהם בזה הפעל והבנין האלהי הודו ושבחו לשמו יתברך, וכאמרו (ישעיה ל״ח י״ט) ח״י ח״י הוא יודך, ולזה אמר וחוט שתים עשרה יסוב את העמוד השני, והוא מאמר ראוי שיובן עתה כפשוטו, שצוה שלמה לעשות בעמוד בועז הרומז עליו חוט אחד שהיו בו שתים עשרה אמה, להעיר שבשנת שתים עשרה שנה למלכותו שרה השכינה על בית ה׳, ואמות זה מבואר שבשנה הרביעית למלכותו יוסד בית ה׳ והתמיד הבנין שבע שנים ושנה אחת שעברה משכלתה המלאכה עד חנכת הבית כמו שנזכר קודם זה, הרי לך שהיו שתים עשרה שנה למלכות שלמה שכשעשו חנכת הבית, ואל זה הרמז המופלא רמז באמרו וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני מה שלא אמר בעמוד הראשון. הנה אם כן רשמתי בענין העמודים עשרה דברים מורים על זה הרמז הנכבד. והנה היה אורך הבית כלו דביר והיכל ואולם שבעים אמות בחלל הבתים כמו שנזכר, לרמוז (תהלים צ׳ י׳) שימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמנם עם עובי כותלי הבתים היו שמונים אמות או יותר מזה, כנגד מה שאמר שם ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, ולכן היה בסוף זה השיעור כלו מזבח העולה המורה על המות שתבא בסוף החיים. ואמנם היה רחבו עשרים אמות, לרמוז על ימי הנערות שהם עשרים שנה, והיה קומתו שלשים אמה, להעיר על שנות העמדה שהיא קומת האדם וטובו ויופיו, כי היו השנים אשר אחרי זה ימי הירידה, אם עם השארות הכח, ואם עם הראות החולשה. זהו כללות הרמז והמשל אשר בא בבית האלהים כפי הנראה לעיני: ואחרי הודיע אלהים אותך המעיין את כל זאת ההערה תוכל להשיב בנקלה לשאלה אשר אנחנו בהתירה, והוא שבארון העדות לא היה יכול שלמה להוסיף ולא לגרוע ממה שהיה, לפי שהיה התורה אחת, וכן במזבח הזהב להיותו מורה על ההשארות האישי והדבקת נפש האדם אחרי המות וזה לא יתרבה באדם אחד כי נפשו נשארת באיש, וגם לא ראה להוסיף ולהרבות במזבח העולה, לפי שהיה מורה על המות אשר היא אחת ושוה בכל האנשים וכמות זה כן מות זה, וגם לא ראה לעשות כי אם ים אחד, להיותו מורה ומעיד על העולם הזה שהוא אחד. הנה אם כן באלה הכלים כלם לא היה אפשר התוספות והרבוי כפי הנרמז בהם, אבל ראה להוסיף ולהרבות במנורות ובשלחנות ובכיורים ובמכונות, לפי שכבר יפול הרבוי והתוספת בדברים אשר ירמזו עליהם, אם במנורות להוראתם על החכמות, ולפי שהוא ע״ה נחכם מכל האדם והשיג חכמות רבות ומתחלפות כמו שנזכר, הרבה במנורות, ואם בשלחנות להוראתם על העושר והכבוד והיה זה באנשים באופנים רבים ומתחלפים ויתוסף למה שיתוסף תמיד, ויען שלמה נתעשר יותר מכל המלכים שהיו בישראל ויגדל כבודו עד למעלה, עד שאחז״ל שמלך בכפה (מגלה י״א ע״א), לזה עשה הרבה שלחנות, לרמוז על רבוי עשרו וכבודו ומעלתו, וגם כן בכיורות שרומזים למדות המשובחות, והמכונות שרומזות על המזגים השוים והנכנעים לתורה ולחכמה הרבה והוסיף שלמה, להיות השלמיות האלה מקבלי׳ התוספת והחסרון, ולפי שהוא ע״ה ניתוסף גם בזה על כל אנשי דורו, וכמו שאמר וידבר שלשת אלפים משל וגומר, שמורה על ידיעתו והשלמות במדות ובתכונות הנפשיות, כמו שיורה על זה ספר משלי אשר עשה בזה. והעמודים היו במספר שנים ולא עוד, להוראתם על שני המלכים דוד ושלמה אשר התעסקו בבנין הבית ושעליהם נבנה בית האלהים, ואמנם למה היה תוספת המנורות עשרה ולא מספר אחר, וכאן תוספת השלחנות והכיורות והמכונות היו כלם בזה המספר עצמו ולא במספר אחר, נוכל לתת הסבה בזה ע״ד חז״ל (במדרש תדשא) שכוון בזה אל עשרת הדברות, וענין זה הוא שהחכמות הנרמזות במנורות, והשלחן הרומז בעושר ובכבוד, והמדות המעשיות הרמוזות בכיורים, והמזגים הטובים והישרים בלבותם הנרמזים במכונות, הכל ראוי שיהיה כפי שרשי הדת ועקרי התורה שהם עשרת הדברות שנתנו בסיני, שהם סוגים כוללים לכל מצות התורה ואזהרותיה, ולהורות על הסכמתם באו במספרם. ונוכל גם כן לומר שעשה הרבוי בזה המספר, להעיר שהשפע המגיע אלינו, אם בחכמות, ואם בעושר והכבוד, ואם במדות המשובחות, ואם במזגים הטובים והישרים, כלו הוא מושפע מדרך השכלים הנבדלים שהם במספר עשרה, אם לדעת הפילוסופים שימנו אותם במנין הגלגלים המתנועעים ההם, ואם כפי דעת התורני שיזכור רבוי גדול מהמלאכים שאין המלט מהיותם נכללים במדרגות עשרה, אם מהמאות או מהאלפי׳ או מהרבבות, כמו שאמר (דנאיל ז׳ י׳) אלף אלפין ישמשוניה וריבו רבבן קדמוהי יקומון, הנה אם כן הותרה בזה השאלה הששית האחרונה: וכבר ראיתי אני אנשים מאומתנו ומאומות העולם משכילי עם יבינו לרבים, חשבו שלא היה בבנין שלמה כ״א אותם הבתים שנזכרו בכתוב, ר״ל הדביר וההיכל והאולם וחצר הכהנים אשר בו היו משרתים בהקרבת הקרבנות, וגזרו אומר מפני זה שהיה הבנין דבר קטן והיו בו בתים מעטים, ושיותר מהמה ימצאו בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מארץ אדום בבית תפלתם, וקרה להם זה להמשכם אחר פשוטי הכתובים, וכאלו לא היה שם במקדש כי אם אותם הבתים שנזכרו בפסוקים, וכדי להסיר מלבות בני אדם המחשבה הכוזבת הזאת ראיתי לזכור בכאן בראשי פקרים על דרך כלל עקר הבנין וחלקיו כפי מה שהעידו חז״ל במסכת מדות והביאו הרב הגדול בסדור מופלא בספר עבודה הלכות בית הבחירה, והוא מסכים בזה עם מה שכתב יוסף בן גוריון בספר שכתב לרומיים. ואומר שבית המקדש לא היה במישור אלא במעלה משופע, והיה במחוז אחד נקרא הר הבית, לפי שהיה בתוכו בית האלהים, ואותו מחוז היה כלו מוקף חומה סביב עולה בשפוע והיה מרובע, ומהלכו היה חמש מאות אמות לכל רוח מארבע רוחותיו, וכבר ידעת שאמת הבנין היא ששה טפחים, כמו שביארו במשנה באותה מסכתא אשר זכרתי, והיה הטפח כפי קבלתם ז״ל ד׳ אצבעות גדולות. והיה אם כן הר הבית כעיר קטנה מוקפת חומה וכיפין על גבי כיפין היו בנויות מתחתיו מפני אהל הטומאה, וחמשה שערים היו לו אחד למערב ואחד למזרח ואחד לצפון ושנים לדרום, והיה רחב כל שער עשר אמות וגבהו עשרים והיו להם דלתות לפנים מן החומה, והיה לו חיל סביב גבהו עשר אמות, ועליו היה מקונן ירמיה הנביא ע״ה (איכה ב׳ ח׳) ויאבל חיל וחומה יחדו אומללו, זו חומת העזרה. לפנים מן החיל היה העזרה הגדולה, והיה ארכה מאה ושמונים ושבעה אמות ורחבה מאה ושלשים וחמשה אמות, ושבעה שערים היו לה, שלשה מן הצפון סמוכים למערב ושלשה מהדרום סמוכים למערב ואחד במזרח מכוון כנגד קדש הקדשים באמצע, וארכם ורחבם כשערי החומה, והיו להם דלתות מצופות זהב חוץ משער מזרחי שהיה מצופה נחשת קלל, והוא הנקרא שער העליון או שער נקנור. ולפני העזרה במזרח היה עזרת הנשים שהיה מאה ושלשים וחמש אמות באורך ומאה ושלשים וחמש ברחב, וארבע לשכות היו במקצועותיה, והם לשכת הנזירים ששם היו מבשלין שלמיהם ומגלחין שעריהן, ולשכת דיר העצים ששם היו הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול, ולשכת המוצרעים, ולשכת שמניה שבה היו נותנין השמן והיין, והיתה עזרת הנשים מוקפת גזוזטרא, כדי שיהיו הנשים רואות ולא יבאו עם האנשים בערבוביא, ובית גדול היה בצד זאת העזרה בצפונה מבחוץ בין העזרה והחיל, והיה בנוי כיפה ומוקף רובדין של אבן והיא הנקראת בית המוקד, והיו לו שני פתחים אחד לעזרה ואחד לחיל, וארבע לשכות היו בו שתים קדש ושתים חול, והם לשכת הטלאים ולשכת עושי לחם הפנים, ולשכת האבנים הנגנזות מפני פסול או שקוץ, ולשכה בה היו יורדין לבית הטבילה, והיה היורד הולך במסבה ההולכת תחת המקדש כלו והנרות דולקות תמיד מכאן ומכאן עד שמגיע לבית הטבילה ומדורה היתה שם, ובית הכסא של כבוד, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם. כשהאדם היה נכנס בשער מזרח של הר הבית היה מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות ומהלך כל עזרת הנשים בשוה ולשכותיה, וממנה עולה לעזרת ישראל בחמש עשרה מעלו׳ והולך כל עזרת ישראל בשוה, ושמונה לשכות היו בעזרת ישראל לשכת המלח שהיו נותנים שם מלח לקרבנות, ולשכת הפרוה ששם היו מגלחין עורות הקדשים, ועל גגה היה בית הטבילה של כהן גדול ביום הכפורים, ולשכת המדיחין ששם מדיחין קרבי קדשים, ומשם מסבה עולה לגג בית הפרוה, ולשכת הגזית שבה יושבות סנהדרי גדולה, וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה שני פתחים, ובחול היו הסנהדרין יושבים ולשכת הגולה שהיה שם בור שממלאין ממנו בגולה, ומשם מספקין מים לכל העזרה, ולשכת העץ הנקראת לשכת פרהדרין, ולשכת פנחס המלביש, ולשכת עושי חביתין. ומעזרת ישראל היו עולין לעזרת הכהנים בחמשה עשר מעלות, ושם היה הדוכן, שעל אותם מעלות היו הלויים משוררים בשעה שאומרים שירה על הקרבן. ואחז״ל (מדות ס״ט ע״א) שכנגדן היו ט״ו שיר המעלות שבספר תהלים, לפי שהיו משוררים כל אחד מהם בכל מעלה מאלו, ומהלך עזרת הכהנים ובין האולם והמזבח היה בשוה ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות, וההיכל והדביר היו בשוה עם האולם, וכל מעלה מאלו שזכרנו היה חצי אמה ושלופה חצי אמה, ולשכות אחרות היו שם תחת עזרת ישראל פתוחות לעזרת הנשים, ששם היו הלויים נותנים הכנורות והנבלים והמצלתים וכל כלי השיר, נמצא גובה קרקע ההיכל על קרקע שאר המזרח של הר הבית שבעה ועשרים אמות. ומלבד כל זה היו הבתים הסמוכות לבית המקדש, אם העליות אשר עליו זו על זו ששם היו אוצרות בית ה׳ וכל דברי קדושה, ואם היציעים המקיפים את הבית סביב שלש צדדיו כמו שביאר הכתוב, וגם כן התאים שהם היו בתים שנעשו במקומות הפנויים שבין הכותלים, שהיו ט״ו בדרום וט״ו בצפון ושמנה במערב, שהם כלם שלשים ושמונה תאים, ובתים אחרים היו בהר הבית ללויים ששם היו אוכלים ושוכבים כאשר לא היו משמשים במשמרות, לפי שכל הלילות היו שומרים המקדש, לא מפחד האויבים והלסטים כי אם מפני הכבוד, והיו עשרים וארבעה משמרות, והיו הכהנים שומרים מהם בשלשה מקומות מבפנים, והלויים בכ״א מקומות מבחוץ, וממונה היה עליהם הנקרא איש הר הבית, שהיה חוזר על כל המשמרות ואבוקות דולקות לפניו, ומי שמצא ישן חובטו במקלו ושורף בגדיו אם ירצה. הנה התבאר מזה שהיה בנין הר הבית ובית האלהים אשר עשה שלמה גדול ורם קריית מלך רב, ושלא נעשה כן לכל הממלכות: (ועיין כל זה במסכת יומא פ״א ובמ׳ מידות פרק א׳ וב׳ ושם איתא דעזרת כהנים לא היתה גבוהה רק שתי אמות ומחצה מעזרת ישראל עוד איתה שם דעל החמש עשרה מעלות שהיו בין עזרת נשים לעזרת ישראל היו הלוים אומרים בשיר כנגד ט״ו שיר המעלו׳ שבתהלים): ואמנם בענין הקדושה אין ראוי שיחשוב אדם שהיתה הקדושה שוה בכל חלקי הבית אינו כן, עשרה קדושות אמרו חכמינו ז״ל שהיו בארץ ישראל זו למעלה מזו (משנה כלים א׳:ו׳). קדושה ראשונה היתה בעיירות המוקפות חומה שהן מקודשות משאר הארץ, שמשלחין מתוכן את המצורעים ואין קוברין מת בתוכן אם לא היה נביא או מלך. קדושה שנית בירושלם על שאר העיירות המוקפות חומה, שאוכלים קדשים קלים ומעשר שני לפנים מחומתה. ואלו דברים שנאמרו בירושלם, אין מלינין בה את המת, אין מעבירין בתוכה עצמות אדם, אין משכירין בה בתים, אין נותנין לתוכה מקום לגר תושב, אין מקיימין בה קבורות חוץ מקברי בית דוד וקברות הנביאים, אין נותנין בה גנות ופרדסים, ואינה נזרעת ואינה נחרשת שמא תסרח, אין מקיימין בה אילנות חוץ מגנת וורדים, אין מקיימין בה אשפות מפני השרצים, אין מוציאין ממנה זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים מפני אהל הטומאה, אין עושין בה כבשונות מפני העשן, אין מגדלין בה תרנגולות מפני הקדשים, וכן לא היו הכהנים מגדלין תרנגולים בכל ארץ ישראל מפני הטהרות, ואין הבית נחלט בה ואינו מטמא בנגעים, ואינה נעשית עיר הנדחת, ואינה מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים. קדושה שלשית היה להר הבית על ירושלם, שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסין שמה, ושלא יכנס אדם להר הבית לא במקלו בידו ולא במנעליו ברגליו או במעות הצרורין לו בסדינו, ולא ירוק בכל הר הבית, ואם יזדמן לו רוק מבליעו בכסותו, ולא יכנס שמה כי אם לדבר מצוה. קדושה רביעית היה בחיל על הר הבית, שאין גוים וטמא מת ובועל נדה נכנסים שמה. קדושה חמשית היתה בעזרת הנשים יותר מן החיל, שאין טבול יום נכנס לשם, וזה אסור מדבריהם, וטמא מת שנכנס שמה אינו חייב חטאת. קדושה ששית היתה בעזרת ישראל יותר מעזרת הנשים שאין מחוייב כפורים נכנס שם, וטמא שנכנס בה חייב כרת. קדושה שביעית היתה בעזרת הכהנים יותר מעזרת ישראל, שאין ישראל נכנסין לשם כי אם בשעת הצורך לשחיטה לסמיכה ולתנופה. קדושה שמינית היתה בין האולם והמזבח יותר מעזרת הכהנים, שאין בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסים לשם. קדושה תשיעית היתה בהיכל, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים. קדושה עשירית היתה בקדש הקדשים על כל שאר המקומות, שלא היה נכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים ארבעה פעמים בשעת עבודה. הנה אם כן התבאר מעלת בית ה׳ מפאת קדושתה ומפאת גדלה ותפארתה ועשרה. ואמנם מפאת משרתיה כבר נזכר בספר דברי הימים (דברי הימים ב כ״ג ג׳ ד׳) שמנה דוד הלויים לעבודת בית המקדש, ושהיה מספרם מבן עשרים שנה ומעלה שלשים ושמונה אלף, ושהיו מאלה עשרים וארבעה אלף לנצח על מלאכת בית ה׳. הביטו וראו אם ימצאו בכל ארצות הגוים ארבעה ועשרים אלף איש משוררים ומנצחים בכל בתי תפלותיהם כאשר היו בבית המקדש? והיו ארבעת אלפים מהם מהללים בכלי שיר, כי היו מנגנים עם המשוררים ומספר כזה למנגנים גם כן עצום ורב הוא בלי ספק, והיו מהם שופטי׳ ושוטרי׳ ששת אלפים, לפי שהם היו מורים המשפט, והיו מהם שוערים לבית השם ארבעת אלפים אחרים. ובחנוכת המזבח אשר עשה שלמה כתוב בדברי הימים (שם ב׳ ה׳ י״ב) שהיו שמה כהנים מחצצרים בחצוצרות מאה ועשרים, מלבד שאר הלויים המשוררים בכלי שיר כי רבו מארבה ואין להם מספר, ואותם החצוצרות היו כלם של כסף, מי שמע כזאת מי ראה כאלה קדושה ותפארת והלול מופלג כזה? עונותינו ועונות אבותינו החריבו נוינו ושממו מקדשנו, וכמו שאמר רומז לדברים והשלמיות האלה כלם (ישעיה ס״ד י׳) בית קדשנו ותפאתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש. והוגלו בבלה בני יהודה ובנימן שבעים שנה, ואחר ששבו באות׳ פקידה חלושה אשר פקדם השם והעיר את רוח כורש מלך פרס לתת להם רשות לעלות ירושלם ולבנות את בית ה׳, באו ראשי העם וזרובבל בן שאלתיאל עמהם והם בנו הבית ומזבח העולה, וכפי מה שקבלו חז״ל היה הבנין כתבנית הבית אשר עשה שלמה (מיימוני הלכות ב״ה פ״א), וחסרו שמה הדברים היותר מקודשים שהיו בבית ראשון, והם ארון העדות וכפורת וכרובים ואש מן השמים ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים, כי אעפ״י שהיו שם לא היו משיבים, ושמן המשחה חסר גם כן לפי שנגנז עם הארון ועם צנצנת המן וכמו שאמרו חכמינו ז״ל בפירקא קמא דמסכת יומא (דף כ״א ע״ב): אחרי כן הורדוס בן אנטיפאט״ר מלך על ישראל, ובחזקתו ועשרו וגובה לבו נדבה רוחו והניעו (כמו שזכר יוסף בן גוריון בספרו, ספר ששי פרק כ״ה) לבנות את היכל ה׳ ואת ביתו כבנין הראשון, באמרו שאבותיהם להיותם עבדים למלכי פרס בנו הבית כמדה שנתנו להם רשות לבנות ולא היה באותו גודל ועושר שהיה ראוי לבית ה׳ ומסכים לבנין אשר עשה המלך שלמה, ואחרי מלך פרס נשתעבדו גם כן למלכי יון עד זמן החשמונים שיצאו לחרות ויקחו את המלכות מיד היונים וישמידום, ועם כל זה לא בנו את הבית מפני המלחמות אשר סבבום, ולכן בהיות הורדוס שלו ושקט ועשיר מאד בנה את הבית, וביום אשר הוסד את הבית עמד המלך הורדוס לעבוד ולשרת כל אותו היום בעצמו כשכיר אחד, וכן עשו כל השרים וכל הנכבדים אשר היו ביהודה ובירושלם, ויסתור הבנין הראשון ויהרוס אותו ויבן את הבית מחדש, ויעש יסודותיו מאבנים גדולות מאד. והבית אשר בנה מאה באמה ארכו ומאה באמה רחבו ומאה ועשרים אמה גבהו, והאבנים אשר בנה בהן המלך את הבית היו לבנות כשלג, וארך האבן האחת חמשה ועשרים באמה ושתים עשרה אמה רחבה ושמונה אמות קומתה, מדה אחת לכל האבנים מיסוד הבית עד קצות הבית וכלם היו אבני שיש טהור, ויגבה הבית מאד בתוך העיר ויראה הבית מרחוק. ויעש את הדלתו׳ מעשה צעצועים, מזוזותיהם ומשקופיהם וחלקי פתחיהם, ולכל דלת מהדלתות עשה פרוכת, והפרוכת מעשיהן מעשה אורג מזהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ומאבנים יקרות בנקודו זהב ותכלת יפה את הפרכת כלן, ויתן על כל פרוכת זר זהב מעשה פרח. ויעש את הקרשים קרש בארכו וברחבו במדה הראשונה. ויעש המלך עמודי זהב ואדניהם כסף ואת וויהם עשה זהב. ויעש גפן זהב טהור ויתן על העמודים מלמעלה את הגפן ואלף ככרים זהב טהור משקלה, והגפן מעשה חרש חכם, שריגיה ועליה ופרחיה זהב נוצץ, ואשכלותיה זהב ירקרק, ועל פיה וחרצניה וזגיה אבני יקר, וכלם מעשה חושב ומעשה נקוד, והיתה הגפן ההיא פליאה לעיני כל רואיה. והעיד יוסף ן׳ גוריון שראה אותה, וכן העידו רבים מסופרי רומי שראוה שמה שהוליכו אותה הרומיים והניחוה בבית אלהיהם. וכבר זכרו רבותינו במסכת מדות פרק ג׳ (דף ע׳ ע״א) ענין הגפן הזאת שהיתה מונחת על פתחו של היכל, וכל שהיה מתנדב דבר לבית ה׳ היה מביא עלה או גרגיר או אשכול של כסף וזהב והיה תולה אותו בה, וכשהיו המתנות רבות היו הכהנים מפרקין אותה ומניחי׳ הזהב והכסף בבית אוצרותיהם, וא״ר יצחק בר צדוק, מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים, רצו בזה שהיתה טעונה כל כך זהב וכסף שפעם אחת הוצרכו שלש מאות כהנים שהיו טעונים ונושאים המתנות שנמצאו עליה באותו פעם. ויסוב את הבית בארבעה אולמים, ויעש אולם מזרחי ויתנהו על פני הבית קדימה, והאולם אחוריו במזרח ופניו אל הבית, ואורך האולם מאתים וחמישים באמה ורחבו מאה באמה כמדת הבית וגבהו מאה ועשרים באמה. ויעש את החצר לפני האולם המזרחי, ויבנהו מעשה רצפה באבני שיש. ויעש מאה וששים עמודים בטורים ארבעה, ארבעים עמודים בכל טור, ואורך העמוד האחד חמשים באמה ושלש אמות עביו ומדה אחת לכלם, ובין עמוד לעמוד חמש עשרה אמה, ואורך החצר המזרחי שבע מאות ועשרים אמה, כי משך את הבנין עד נחל קדרון. ויעש כיפות על הנחל ועל הכפות בנה גשרים ורצפות אבנים, ויבן את הבנין עליהם ויגבה הבנין מאד עד אשר לא נראה הנחל אל מול פני הבית ויעשהו בג׳ גגות, ומרוב הגובה אשר לבנין כל העומד על הגג הנז׳ למעלה לא היה רואה עמק הנחל כי החשך נראה מתחת. ויבן המלך את קיר הכסף בין אולם ובין הבית, ויעש דלת זהב שחוט ויקם על הדלת חרב גדולה זהב טהור ככר משקלה, ויכתוב על החרב בפיתוחים (במדבר א׳ נ״א) והזר הקרב יומת. ויעש את האולם התימני ויתנהו על פני הבית נגבה, והאולם הזה אחוריו תימנה ופניו אל הבית, מאתים וחמשים באמה ארכו ורחבו מאה באמה כמדת הבית ויתן לפניו את החצר. ויעש את האולם במערב מבוא השמש כמדת שאר האולמים עצמם, ויעש בו ארבעה שערים, והאולמים מדה אחת לכלם, וארבעה שערים לכל חצר, ובחצר קדמה מזרחה נתן שנים עשר שערים ונתן בתוכם שער אחד גדול מאד. וכל מעשה הזהב אשר בבית ה׳ היה נראה בהיות שער הבית פתוח עד החצר, ותשלם כל המלאכה מקץ שמנה שנים. ובשמונת השנים אשר בהם נבנה הבית לא המטיר ה׳ ביום על ירושלם רק בלילה, לבלתי מנוע את בנין ההיכל. וכל זה אשר סיפרתי מבנין הורדוס מלך ישראל, העיד בספרו יוסף בן גוריון שקבל אותו מחכמי ישראל ומפי סופרי הגוים הנאמנים, וכתב שמה שספר בזה מבנין הבית ומלאכתו הוא מעט מהרבה, כי מלאכה גדולה היתה ולא ספר בזה חציה ולא שלישיתה, ושכתב ענין המלאכה באריכות בספר אשר כתב לרומיים, ובספר החכמה אשר חבר, כי ספרים רבים חבר בחכמה, והנם בין הרומיים ובין היונים: וכל זה כתבתי פה, להגיד שכל מה שעשו אומת אדום ברומ״ה ראש אמונתם ובשאר מדינות מה עשו בבתי תפלותיהם, כאפס ותוהו נחשבו בערך הבנינים אשר נעשו בבית ה׳ פעמים שלש, אבל זה וזה כטפה מן הים בערך אל מה שעתיד להיות בבנין בית ה׳ העתיד להבנות בביאת משיחנו מהרה יגלה, הלא תראה שהיה הר הבית אשר עשה שלמה מכל אחד מארבע רוחותיו חמש מאות אמה, שהוא דבר גדול מאד, והנביא יחזקאל (יחזקאל מ״ב ט״ז) ראה שבבנין הבית העתיד יהיה הר הבית בכל אחד מארבע הרוחות ה׳ מאות מדה, ושהמד׳ היא שש אמות, והיו אם כן שלש׳ אלפים אמות לכל רוח שהוא כמרחק תחום שבת פעם וחצי, וזה דבר מבהיל מאד, ויתר הדברים אשר זכר בבניה הולכים על זה הדרך מהתוספת והיתרון. ואמנם מענין העשר כבר יעד הנביא ישעיהו (ישעיה ס׳ י״ז) תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף וגומר, ואמר גם כן (שם נ״ד י״א) הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים. ובענין הכבוד אמר הנביא (חגי ב׳ י׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ואמנם בענין הקדושה והשלמות האמתי, אמר (ישעי׳ ב׳ ב׳ וכו׳) והיה באחרית הימים נכון יהיה בית ה׳ בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר ה׳ אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלם: (הקדמה) פרשה רביעית תספר התפלה והתחנה אשר עשה שלמה בחנכת הבית, והברכה אשר ברך את העם, והזבחים אשר עשה בחנכת המזבח, ושעשה אחרי חנוכתה את חג הסכות, והנבואה אשר באה על תפלתו מאת השם יתברך. תחלת הפרשה אז אמר שלמה ה׳ אמר לשכון בערפל, עד ויהי מקץ עשרים שנה, והנה שאלתי בפרשה הזאת ששת השאלות: השאלה הראשונה ביתור הראשון שבאו בפסוקים בבקשת שלמה, כי הנה אמר בתפלתו ועתה ה׳ אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו וגומר, וחזר לומר פעם שנית ועתה ה׳ אלהי ישראל יאמן נא דברך אשר דברת לעבדך דוד אבי, ושני המאמרים ענינם אחד: השאלה השנית ביתור אחר באו בפסוקים במה שבקש שישמע האל תפלתו, כי הנה אמר זה שלשה פעמים זה אחר זה בהכפל עצום, כי הוא אמר ופנית אל תפלת עבדך וגומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום, ואמר עוד שנית להיות עיניך פתוחות וגומר לשמוע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה, ואמר שלישית ושמעת אל תחנת עבדך וגומר, והיה הענין אחד בכל המאמרים האלה: השאלה השלישית ביתור אחר בא בתפלתו, כי בראשונה אמר בהנגף עמך לפני אויב וגומר והשבותם אל האדמה וגומר, ואחרי דברים אחרים אמר וגם אל הנכרי וגומר, וחזר לומר אחריו כי יצא עמך למלחמה, וענין המאמר יראה שהוא עצמו מה שאמר בראשונה בהנגף עמך ישראל, ויקשה אם כן למה נכפל ולמה הכניס תפלת הנכרי בין תפלות ישראל? והיה ראוי לזכרו באחרונה אחרי כל תפלותיהם של ישראל: השאלה הרביעית בענין התפלות האלה שזכר בישראל, כי אם היה הענין תלוי כלו בתשובת המתפלל ומעשיו הטובים, אם כן מה היה קדושת הבית ומעלתו? כי הנה בכל מקום שישב האדם בין בארץ ישראל או בחוצה לארץ כשישוב אל ה׳ ירחמהו, וכמאמר משה בפרשת כי תוליד בנים (דברים ד׳ כ״ט) ובקשתם משם את ה׳ אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, ואם שערי תשובה בכל מקום לא ננעלו, מה היה ענין הבית ומעשהו? השאלה החמשית למה לא בקש שלמה מהשם ית׳ שיעשה נסים ונפלאות בבית המקודש? שהוא הדבר היותר מפורסם ממעלת הבית וקדושתו, וכבר זכרו חכמים זכרונם לברכה במסכת אבות (פר׳ ה׳ מ״ה) עשרה נסים שנעשו בבית המקדש, ויקשה אם כן למה לא התפלל שלמה עליהם? השאלה הששית כי הנה בדברי הימים (דברי הימים ב ז׳ ב׳ ג׳) כתוב שאחרי תפלת שלמה ירד אש מן השמים ותאכל את העולה ואת החלבים, ושראו כל העם האש יורד מן השמים וישתחוו על הרצפה וירונו וישאו קולם הודו ליי׳ כי טוב כי לעולם חסדו, והדבר הזה לא נזכר בכאן, ויקשה אם כן למה לא זכר הנס המופלא הזה הנביא ירמיהו שכתב ספר מלכים? בהיותו הגדול שבנסים והמפורסם שבהם, בהיות שכתב דברים אחרים אינם במעלה כמוהו, וזהו ספק עצום מאד. והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות כלם: (יב) אז אמר שלמה וגומר. ספר הכתוב שכאשר ראה שלמה הענן אשר התחדש בקדש הקדשים בדרך נס מבלי היות שם דבר טבעי יחייבהו, אמר בקול גדול לכל העם ה׳ אמר לשכון בערפל, וכוון בזה לשני דברים. האחד כולל, והוא שיי׳ אמר ורצה לשכון ולהשגיח בעול׳ החומרי העכור הזה, שהוא כלו חשך ענן וערפל, כי הנה התאמת לו זה כאשר ראה אותו דבר המפליא והמתמיה המורה על דבקות ההשגחה בארץ. והשני הוא פרטי, כי השם יתברך רצה וגזר אומר לשכון בבית ההוא, ורצה זה שלמה מפאת הערפל שנתחדש בדביר והוא הענן שבא שמה אחרי בוא הארון, כי היה הענן ההוא רומז לשכינה, וכן מצינו בתורה שאמר (שמות כ״ט מ״ה) ושכנתי בתוך בני ישראל, והיה הענין שירד כבודו בענן במקום המקודש. וחז״ל אמרו במכילתא, כי כשאמר האל יתברך (ויקרא ט״ז ב׳) כי בענן אראה על הכפורת, רמז להם כי בענן אראה בבית עולמים בימי שלמה, וכמסכים לזה תרגם יונתן השם אתרעי לאשראה שכינתיה בירושלם, תרגם ערפל בירושלם, להיותו המקום המיוחד לשכון שם ענן הכבוד. וכפי דרך הפשט הזה שזכרתי יהיה בי״ת בערפל בי״ת הסבה, ויהיה שיעורו אז אמר שלמה בסבת הערפל שראה ה׳ אמר לשכון, ר״ל בבית הזה. (יג) וזהו שהמשיך לומר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמי׳, ר״ל אחרי ששכן כבודו בבתינו הנה אם כן בבוא לבנין התכלית המעולה הזה כבר נוכל לומר באמת ובתמים שבנה בניתי בית זבול לך, כי עד עתה כל עוד שלא נראה הענן לא נודע שהיה הבית זבול ומעון לו ית׳, ועתה כשבא הענן ידענו שבנה בניתי בית זבול לך ר״ל השמים שנקרא זבול קדשך, ואמר זה על דרך משל כאלו השם יתברך הוא כאדם הדר בבית אחד שהוא בית זבולו. ואמר עוד מכון לשבתך עולמים, להגיד שלא יהיה הבית הזה כגלגל וכנוב וכגבעון, שעם היות שהיה שם אהל מועד הנה לא היה אחד מהם בית עולמים ולזה לא נתקיימו זמן רב, כי לא היו הם המקום אשר בחר השם לשום שמו שם כי אם זה המקום שהוא הר המוריה והוא אשר יהיה לעולמים. וכפי קבלתם ז״ל כי בו בנה אברהם מזבח ועקד את יצחק בנו ואמר עליו (בראשית כ״ב) ה׳ יראה, שלדורות יראה שם כבודו, וככה קבלו ז״ל (מיימוני הל׳ ב״ה פ״ב) שאותו מקום בו בנה נח מזבח בצאתו מן התיבה, ובו בנו הבל וקין מזבח לש״י, ובו בנה אדם גם כן מזבח ומשם לוקח חומרו, כמו שאמרו (ב״ר י״ז ע״ג) אדם ממקום כפרתו נברא, ואולי שכוון לכל זה באמרו מכון לשבתך עולמים, ר״ל שזה היה בעולמים ובדורות הראשונים מכון לשבתו, כי בו ירד שכינתו על המזבחות אשר נבנו בו, ולזה אחרי בנין זה הבית נאסרו הבמות כלם ולא יוכל אדם לזבוח בהם כי אם בזה הבית בלבד. ונוכל עוד לפרש זה המאמר בלשון תפלה, אמר יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי שיהיה הבית הזה מכון לשבתך לעולמי עד תמיד. (יד) ואמר ויסב המלך את פניו ויברך את כל קהל ישראל וגומר. והמפרשים אמרו שלא מצינו כאן הברכה שברכם ושהיא כתובה אחר תפלתו, ויראה לי שהברכה בכאן היא התפלה שהתפלל לשם יתברך להיות עיניו פתוחות אל הבית הזה ולשמוע תפלת המתפלל ומתחנן לפניו בזה הבית, כי זו היא ברכה מעליא לעם ישראל. ואולי שכאשר חזר המלך פניו אל העם ברכם ברכה נהוגה, כאלו תאמר ה׳ עמכם, או שלום עליכם, וזהו אמרו ויברך את העם, ואז התחיל בתפלתו. וממה שאמר וכל קהל ישראל עומד, ידענו שאין ראוי לישב בעזרה כי אם מלכי בית דוד, וכמו שאמר (שמואל ב ז׳ י״ח) ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳. (טו) ואחרי זה זכר התפלה אשר עשה, והוא אמרו ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר דבר בפיו וגומר, וענינו שיי׳ אלהי ישראל בחמלתו על עמו ועל נחלתו דבר לדוד מאמר אחד שיזכור. והנה אמר בפיו, לפי שמלבד הנבואה שבאה לדוד על ענין הבית ביד נתן הנביא, הנה עוד באה לדוד עצמו נבואה אלהית על זה עצמו כדי לאמתו בעיניו ולנחמו ולדבר על לבו על זה הענין, כי נביא היה כמו שהוכחתי במה שקדם, וזה מורה באמרו אשר דבר בפיו. ואמר שאותו הדבור הוציאו לפעל וקיימו בשלמות, (תהלים ל״א כ״ד) כי אמונים נוצר ה׳ ומשלם על יתר וגומר, וזהו ובידו מלא לאמר, כי ידו נאמר על היכולת והכח שבו השלים מאמרו. (טז) והנה פירש ראשונה מה שדבר אל דוד בפיו, באמרו מן היום וגומר, רוצה לומר שמיום צאת ישראל ממצרים לא בחר בעיר מכל שבטי ישראל לצוות שיבנו בה בית הקדש, אבל בחר בדוד למלך על ישראל שהוא היה המתחיל והמעורר בבנין הבית, באופן שעל ידו נבחר העיר והמקום אשר בו יבנה בית האלהים. ובדברי הימים נאמר במקום זה (דברי הימים א ו׳ ו׳) ואבחר בירושלם להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי וגומר: (יז) וזכר שהיה דוד סבת הדבר כלו, לפי שהוא התעורר בבנין הבית, וכאלו היה הש״י אושפיזו ושוכן בביתו, אחרי אשר מעצמו ומלבו התעורר לבנות בית לשם ה׳ אלהי ישראל, רוצה לומר שכוון בזה לעבודת השם המיוחד וגם כן לשלמות ישראל ותועלתם, ושהש״י השיבו שכוונתו היתה רצויה ושכרו יהיה הרבה מאוד, לפי שהתעורר לזה מעצמו ולא העירו נביא ולא אדם אחר. (יח-יט) וז״ש יען אשר היה לבבך לבנות בית לשמי הטיבות כי היה עם לבבך, ר״ל מה שהיה בלבך טוב הוא אבל אינו מהראוי שיצא לפועל על ידך כי אם על ידי בנך. ובאמרו לבנות בית לשמי הוא יבנה הבית לשמי, ולא אמר לבנות בית לי ולא הוא יבנה הבית לי, הוא לפי שאין הקב״ה מוגבל במקו׳ ולא נאחז בגדר, ולכן אין ראוי שנאמר שהבית היא לו כי אם שהיא נעשית לכבוד שמו. והנה לא ראה שלמה לזכור בזה עוד ממה שאמר יתברך לדוד כי דמים רבים שפכת מפני כבוד אביו, הנה בכל זה ספר שלמה מה שדבר האל יתברך בפיו לדוד אביו. (כ) ואחר זה ספר איך נתקיים, והוא אמרו: ויקם ה׳ את דברו אשר דבר ואקום תחת דוד אבי, ר״ל במלכות, ואבנה את הבית וגומר ואשים שם מקום לארון וגומר, שהוא התכלית שהיה מכוון אליו כל בנין הבית. ואחר שעשה שלמה המאמר הזה כדמות הקדמה לדבריו, להודיע שהוא בנה הבית במצות השם ושכבר היה מסודר מימי דוד אביו. (כב) ויעמוד לפני מזבח ה׳, ומאשר אמר אחר זה קם מלפני מזבח ה׳, למדנו שהיה כורע על ברכיו כל זמן התפלה. וזכר שפרש כפיו השמימה שהוא שאלת החסד האלהי, וכמאמר דוד (תהלים קמ״ג ו׳) פרשתי ידי אליך נפשי כארץ עייפה לך סלה. ואמרו לפני מזבח ה׳, רצה לומר שבא בחצר הכהנים לפני מזבח הנחשת, כי להיות אותו מקום יותר מקודש מעזרת ישראל הלך שלמה להתפלל שם כדי שתהיה תפלתו יותר נשמעת. ובדברי הימים (דברי הימים ב י׳ י״ג) נאמר שעשה שלמה כיור נחשת וחמש אמות ארכו וחמש אמות רחבו ושלש אמות קומתו ויתנהו בתוך העזרה ויעמוד עליו ושם עשה תפלתו. (כג) ולפי שעקר התפלה ואופנה האמתי הוא, (ברכות ל״ב ע״א) שיזכיר אדם תחלה שבחו של מקום ואח״כ יתפלל, מפני זה התחיל שלמה בשבח המקום באמרו ה׳ אלהי ישראל אין כמוך, רוצה לומר שבכל המלכים ושרי מעלה, לא ממניעי הגרמים השמימיים ולא מהשכלים הממונים על הנהגת האומות בארץ, אין בהם כאלהים המנהיג ומשפיע בישראל, כי היה הנהגת האחרים כלם מוגבלת ומסודרת ואי אפשר להם לשנותה מפאת עצמם, והאל יתברך הוא המנהיג בבחירה ורצון, וזהו אמרו שומר הברית והחסד וגומר, והברית הוא קיום הדבר הנדר, והחסד הוא לפנים מן השורה, וכל זה יאות למנהיג הראשון הבחיריי שאין לו הגבלה וסדור ידוע ולא לשאר השרים. ולפי שאמר שומר הברית זכר מה הוא הברית הזה. (כד) והוא אמרו אשר שמרת לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו, כי הוא הברית והחסד אשר זכר. ואמנם מה שאמר עוד ותדבר בפיך, יראה שאין לו צורך, אחרי שכבר אמר את אשר דברת לו, ולמעלה זכר שהיה הדבור בפיו, אבל זה מורה על מה שזכרתי, שמלבד הנבואה שבאה לדוד על בנין הבית ביד נתן הנביא הנה עוד אמר לו הקב״ה בפיו לדוד כדי לנחמו ולדבר על לבו, ולזה אמר כאן את אשר דברת לו על נבואת נתן, ותדבר בפיך על מה שדבר לדוד עצמו בפיו: (כה-כו) והנה היה תכלית הדברים ועתה השם אלהי ישראל שמור לעבדך דוד וגומר, ואמר אחריו ועתה אלהי ישראל יאמן נא דבריך אשר דברת לעבדך דוד אבי וגומר, ויראה ששני המאמרים האלה ענינים אחד והם מאמרים כפולים, שהיא השאלה הראשונה אשר שאלתי בפרשה, והמפרשים לא התעוררו לישב הפסוקים האלה ולהשיב על היתור הנראה בהם, וענינם אצלי שהש״י בדברים אשר דבר לדוד על ענין הבית יעדו שבניו אחריו ירשו את כסא מלכותו, כמו שאמר בספר שמואל (שמואל א ז׳ ט״ז) ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, ויעדו עוד שהיושב על כסאו יהיה עבד האלהים ואוהבו, וכמו שאמר שם אני אהיה לו לאב והוא היה לי לבן, והנה שלמה בקש עתה על שני החסדים האלה שיקיים הש״י שניהם. ועל הראשון אמר ועתה ה׳ אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר לא יכרת לך איש מלפני יושב על כסא ישראל, ולפי שהיו הייעודים האלהיים כלם על תנאי זכות המקבל, אמר רק אם ישמרו בניך את דרכם וגומר. והחסד השני אשר בקש עליו הוא, שיהיה שלמה אהוב למעלה וישמע האלהים תפלתו ויעשה צרכיו בקראו אליו, ועל זה אמר שנית ועתה אלהי ישראל יאמן נא דברך אשר דברת לעבדך דוד אבי, והוא שישים השגחתו על שלמה ועל הבית. (כז) וזהו אמרו כי האמנם ישב אלהים על הארץ, רוצה לומר שבאמת ובאמונה קיימת אמונת ההשגחה האלהית על הארץ אשר נתן להם, ופירש דבריו שלא אמר הישיבה על הארץ להיותו יתברך מוגבל במקום ונאחז בגדר גשמי, כי אם להדבק השגחתו באנשי הארץ, וזהו אמרו כי הנה השמים ושמי השמים, ר״ל הגלגלים כלם והגלגל העליון המקיף בכל לא יכלכלוך אף כי הבית הזה? (כח) אבל היה כוונת המאמר כי ישב אלהים על הארץ, שתפנה אל תפלת עבדך ה׳ אלהי לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום, ואמר זה על עצמו שישמע האלהים אל תפלתו ויקבל אותה ברצון, וקרא עצמו עבד ה׳ להיותו עובד אותו בכל לבבו ובכל נפשו, ולזה אמר אשר עבדך מתפלל לפניך היום, ר״ל התפלה שהיה רצונו להתפלל היום ההוא באותו מעמד, וכאלו היה זה רשות והקדמה לתפלתו. ומיד זכר התפלה אשר היה מתפלל לפניו יתברך. (כט) והיא אמרו להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום, ר״ל שתדבק שם השגחתו, כי העינים נאמרו בו יתברך על ההשגחה, כמו שאמר (זכרי׳ ד׳ י׳) עיני ה׳ משוטטות בכל הארץ, זהו האופן הראשון בפירוש הפסוקים האלה. ואפשר עוד לפרש באלו הפסוקים ששלמה כוון בדבריו, להודיע ששרות השכינה בבית המקודש היה בזכו׳ דוד אביו, ולכן אמר בתחלת הדברים ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר דבר בפיו וגומר, מן היום אשר הוצאתי את עמי ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל לבנות בית להיות שמי שם, ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל ויהי עם לבב דוד לבנות בית וגומר, ועל כן אמר בבקשתו ועתה ה׳ אלהי ישראל שמור לעבדך דוד אבי את אשר דברת לו לאמר לא יכרת לך איש מלפני יושב על כסא ישראל וגו׳, וכדי שישראל יאמינו ביעוד הזה אשר יעדת את דוד על התמדת כסאו, יהי רצון מלפניך שישב אלהים על הארץ, רוצה לומר שתשרה השכינה בבית הזה אשר בניתי, לא שתהיה נכלל במקום כי אם שתפנה אל תפלת עבדך שלמה שמתפלל לפניך היום הזה, והיא להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה, כי כאשר יראו ישראל שירד הכבוד האלהי ושרה השכינה בבית הזה אשר דברת לדוד, יאמינו ביעוד קיום והתמדת מלכותו, כי כמו שהיות השכינה במשכן האלהי היה אות עצמי על דבקות משה והיותו נאמן ביתו, ככה בשרות השכינה בבית אשר בנה שלמה במצות דוד אביו יאמן היעוד הטוב אשר אמר דוד שדבר אליו האלהים, וזהו אמרו ועתה אלהי ישראל יאמן נא דברך אשר דברת לעבדך דוד אבי, והדבור הזה הוא אשר זכר למעלה לא יכרת לך איש וגומר, אבל בראשונה בקש שלמה מהאל יתברך שישמור לדוד החסד ההוא אשר דבר לו, ועתה יבקש שישכון כבודו בבית, באופן שבזה יאמן בעיני כל בית ישראל שדברו אמת וקיים לעד, ועל כן תמצא שפעמים רבות בזמן המלכים זכר הכתוב שהיה הש״י מוחל לעונותם בעבור דוד עבדו, וכמו שאמר (ישעי׳ ל״ז ל״ה) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, ועל זה יסד דוד שיר המעלות (תהלים קל״ב) זכור ה׳ לדוד אל כל ענותו, באמרו עד אמצא מקום לה׳ נבואה למשכנותיו וגומר, והתפלל על שרות השכינה באמרו קומה ה׳ למנוחתך וגומר ואמר בעבור דוד עבדך וגומר, לפי שבעבורו היה, וכל המזמור ידבר מזה, וזהו אמרו בכאן יאמן נא דברך אשר דברת לעבדך דוד וגו׳, וגזרת המאמר הזה כלו הוא אמרו להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה, ונתן סבות וטענות מכריחות על זה. האחת באמרו אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, ר״ל שהוא יתברך אמר על הבית הזה (בסי׳ הנמשך פסוק ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים, ומפי זה ראוי שידבק שמה השגחתו. והטענה השנית הוא אמרו לשמוע את התפלה אשר התפלל עבדך אל המקום הזה. ר״ל כי מפני זכות המתפללים אם יבא חסיד ועבד האלהים להתפלל במקום ההוא יהיה מהראוי שידבק שם השגחתו, ולפי זה אמרו למעלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום נאמר על עצמו, ואמרו למטה אשר התפלל עבדך אל המקום הזה כוון בו לכל אדם שיהיה עובד אלהים והולך בדרכיו בבואו להתפלל שמה. (ל) והיה גזרת המאמר כלו ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר התפללו אל המקום הזה, ר״ל כי בין שיהיה המתפלל יחיד או רבים ישמע תפלתם. ואמנם אמרו אחר זה ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת, פירושו עם היות שעתה ובכל זמן אתה תשמע אל מקום שבתך ואל השמים מה שהתפלל לפניך כל אדם מבלעדי הבית, הנה יהיה יתרון הבית ומעלתו שתסלח אל עונות המתפללים אליך מפני קדושת הבית, מה שלא היה אלו היה מתפלל מממקום אחר שלא תהיה סולח אל החוטא כי אם על ידי יסורין. הנה אם כן תועיל התפלה אשר יהיה בבית הזה שתסלח אל החוטא המתפלל שמה בעבור קדושת הבית, שהכנת המקום המקודש תדבק שמה ההשגחה, ומפני זה תהיה התפלה יותר מקובלת ממה שתהיה ממקום אחר, והיה עם זה הסליחה והכפרה נתנת לכל אדם, וזהו אמרו ושמעת וסלחת. (לא) ולפי שבקש שלמה שיסלח הש״י אל אשר התפלל אליו בבית ההוא, הוציא מן הכלל אם יחטא איש לרעהו ויתחייב אליו בשבועה ויבא לישבע לפני המזבח, כי אם ישבע לשקר לא יסלח השם יתברך בעד חטאתו, כי אחרי שהוא מעל בקדושת הבית אינו ראוי שהבית יכפר עליו. (לב) וזהו אמרו ואתה תשמע השמים ושפטת את עבדך להרשיע רשע וגומר, ר״ל שיהיה כענין הסוטה שנקה לא ינקה הנשבע לשקר, וכן המשביע בהשביעו חנם ישוב עמלו בראשו, ולכן לא אמר בזה וסלחת, לפי שלא בא המאמר הזה כי אם להוציאו מהכלל, ולכן לא תמצא בו פרשה, והנה לא כוון בזה כי אם על חטא הממון, שנאמר (ויקרא ה׳ כ׳) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה׳ וכחש בעמיתו וגו׳, ובשבועת העדות כתוב (שם שם א׳) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגומר, והותרו בזה השאלות הראשונה ושנית ורביעית: (לג) בהנגף עמך וגומר. אחר שבקש שלמה בדרך כלל על תפלת עבדיו ותחנתם חטאות הצבור והיחיד, זכר אחרי זה הדברים הכוללים שיתפללו עליהם העם, אם במלחמות אשר בהנגף עמך ישראל, ואין ענין זה המאמר כאשר ילכו בשבי ויתפללו בארצות הגוים, כי הכתוב אומר בכאן והתחננו אליך בבית הזה, אבל היתה הכוונה שכאשר ישראל יהיו נגפים לפני אויביהם בעבור חטאתם וישובו לירושלם ויעשו תשובה ווידוי, וזהו ושבו אליך והודו את שמך והתפללו והתחננו בבית הזה. (לד) הנה אז תשמע השמים וסלחת לחטאת עמך ישראל, בענין שכאשר יצאו פעם אחרת להלחם באויביהם לא יהיו עוד נגפים ולא ילכו בשבי אבל ישובו לארצם ולעמם, והוא ע״ד (דברים ל״ג ז׳) שמע ה׳ קול יהודה ואל עמו תביאנו וגו׳, וזהו והשבותם אל האדמה, שישובו מהמלחמה אשר יצאו אליה. והחכם רד״ק פי׳ הנשארים בעיר שלא יצאו למלחמה יתפללו ואתה תשמע וישובו היוצאים למלחמה: (לה) ואמנם כאשר יהיה עצירת גשמים, אמר בהעצר שמים ולא יהיה מטר בעבור חטאתם, וגלה בזה שאין עצירת גשמים בארץ ישראל כי אם לחטאת העם, וכמו שאחז״ל במס׳ ברכות (צ״ל תענית ז׳ ע״ב) אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל, והסבה בזה משה אדוננו גלה אותה באמרו (שם י״א י״ב) ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה, ובקש שלמה שכאשר יתפללו על הצרה הזאת בבית האלהים עם התשובה הראויה, כמו שאמר ומחטאתם ישובון, כדי שתענם בעת הצרה. (לו) הנה אז אתה תשמע השמים ותסלח לחטאתם, ובזה תורם את הדרך הטובה, ר״ל שתודיעם על איזה עון נעצרו השמים וישיגו הדרך הנכונה אשר יכלו בה ותתן המטר על הארץ. והנה אמר ארצך, להגיד שמצד הארץ וזכותה ומצד העם ימטיר השם. (לז) ואחר שזכר הגשמים זכר מיני רעב אחרים שאינם מפני עצירת הגשמים כי אם מפני סבות אחרות שיזכור, וגם מיני חליים ודבר, ועליהם אמר רעב כי יהיה בארץ, כלומר בסבת שטף מטר או ברד או בסבת הרוחות או בסבת חום השמש בשבולים או סבות אחרות, וג״כ זכר שדפון ירקון שהם חלאים רעים כשיהיו בארץ, או ארבה או חסיל כשיבא, או כשיבא האויב לצור על ערי ישראל ובכלל כל נגע וכל מחלה. (לח-לט) הנה כל תפלה וכל תחנה אשר תהיה אם לכל האדם, רוצה לומר לכל איש ואיש בפרט, ואם לכל עמך ישראל אם יהיה להם בכלל נגע או מחלה או צרת אויב, כי כל אחד ידע תוגת לבו וצרכיו, ויפרוש כפיו אל השמים בזה הבית תשמע השמים ותמלא בקשתם כפי זכותם, וזהו אמרו ונתת לאיש וגומר, רוצה לומר כפי זכותו וענינו, כי בזה יבואו כלם ליראה את השם הנכבד כאשר יכירו וידעו שעונותיהם סבבו להם אלו הרעות, ושעם התשובה וקדושת הבית ירפאו נגעיהם ויותרו צרותיהם, על דרך מה שאמר המשורר (תהלים ק״ל ד׳) כי עמך הסליחה למען תורא. ואמנם למה אמר שלמה תמיד ואתה תשמע השמים, והיה די בשיאמר ואתה תשמע, ומה ענין לשמים בזה, אחשוב שלהיות הנהגת העולם התחתון הזה מושפעת מהשמים, היתה תפלת שלמה שהאל יתברך ישמע תפלת הקורא אליו בביתו וישדד המערכות השמימיות, כדי להסיר הרע המסודר מפאת המערכה, ואעפ״י שיהיו שמה סבות מעיקות ומונעות מזה הנה אלהינו ביכלתו המוחלט יסיר המונעים ההם כלם, וזהו ענין הסליחה שאמר תמיד ואתה תשמע השמים וסלחת. וכבר זכרתי שעם היות שאמר בתפלתו וסלחת ועש׳ ונתת לאיש ככל דרכיו, אין הכוונה שלא יעשה חסד כי אם לצדיק, אבל שאחרי שיפרוש כפיו בבית הזה וייטיב את לבו ומחשבותיו לפני ה׳, מיד לא יזכרו הראשונות וכל חטאתיו לא תזכרנה, כי זה היה פעל קדושת הבית שהיתה מביאה הכפרה והסליחה מבלי יסורין, וזהו אמרו ונתת לאיש ככל דרכיו, ר״ל הוא עזב את עונותיו והשליכם מעל פניו, גם אתה בגודל זרועך תשליכם מעל פניך ולא יעלו על לב, וכמו שאמר (ירמיה נ׳ כ׳) יבוקש את עון ישראל ואיננו כי אסלח וגומר. וראוי שתדע ששלמה בתפלתו זכר שלשה שמות, שהם תפלה תחנה ורנה, ושאינם שמות נרדפים, אבל הם כפי שלשה חלקים שראוי שיהיו בכל תפלה שיתפלל האדם אל בוראו. האחד הוא בזכרון שבחי האל יתברך, וכמו שאחז״ל יזכיר אדם שבחו של מקום תחלה ואחר כך יתפלל (ברכות ל״ב ע״א), וזכרון הזבחים וההלולים נקרא רנה. וחלק השני הוא בהיות אדם מצדיק ודן את עצמו כשהוא חוטא והמעטת ענינו וכחו, כאומר מה אני ומה חיי? וזה נקרא תפלה, שהוא משורש פלל, שענינו משפט, כמו (שמואל א ב׳ כ״ה) ופללו אלהים (בראשית מ״ח) ראה פניך לא פללתי. והחלק השלישי הוא בבקשת הצרכים ושאלת השואל ונקראת תחנה, וכמו שאמר (ירמיה ל״ח כ״ו) מפיל אני תחנתי לפני המלך, ומזאת הבחינה והשמוש באו שלשת המלות האלה בדברי שלמה רנה תפלה ותחנה, כמו שאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה, ואמר ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו. ואין ספק שפעמים ישמשו המלות האלה זו בשמושה של זו, להיות ענינם קרוב, אבל המובן והשמוש השרשיי אשר בכל אחד מהם הוא כפי מה שאמרתי. ואחרי שזכר כל מיני התפלות אשר יעשו הפרט והכלל בבית המקודש. (מא) זכר שגם הנכרי שאינו מישראל ובא בארץ רחוקה להתפלל בזה הבית למען שמו ישמע השמים ויעשה ככל אשר יקרא אליו הנכרי, כי ימשכו מזה שתי תועלות, האחד שיאמרו ליראה את השם הנכבד כעם ישראל, והשני שיכירו וידעו כי שם ה׳ נקרא על הבית. והנה לא אמר שלמה בנכרי ונתת לו ככל דרכיו, או אשר תדע את לבבו כמו שאמרו בישראל, לפי שתפלת ישראל תלויה בתשובה ותפלת הנכרי היתה בלי תנאי, כי בידוע הוא שאין לבו שלם ונכון עם השם: (מד) והנה אמר אחרי זה כי יצא עמך למלחמה, ושאלתי למה אמר זה אחרי שכבר נאמר כל זה למעלה? גם למה לא הביא כל עניני ישראל זה אחר זה וענין הנכרי באחרונה? ומה הצורך שהכניס ענין הנכרי בין תפלות ישראל וצרכיו? הנה תשובת כל זה הוא, ששלמה עד עתה זכר כל התפלות אשר יעשו בבית המקודש, אם בדברים שבין אדם לחברו, ואם לעניני הכלל בנצחון המלחמות, ואם בהעצר שמים, ואם בשאר הצרות והחלאים כלם, ואם בענין הנכרי שיבא להתפלל אל הבית הזה, ואחרי שזכר כל זה שהיה ענינו התפלה בבית ובמקום הזה, הביא פרשה אחרת מהתפלות אשר יעשה לא הנכרי כי אם ישראל בהיותם בארץ אויביהם כאשר יתפללו בכוונתם נגד העיר ירושלם ונגד בית המקדש, ובקש מהשם שאעפ״י שאינם מתפללים בבית להיותם שבויים ומאותם הארצות מכוונים לבם אליה ישמע תפלתם, וז״ש כי יצא עמך למלחמה על אויבו בדרך אשר תשלחם, ר״ל שאין ראוי לצאת להלחם כי אם בהיותם נמלכים בשכינה, אם על ידי נביא ואם במשפט האורים והתומים. (מה) הנה אז כאשר יתפללו ההולכים למלחמה דרך העיר והבית הזה, אעפ״י שהם חוץ ממנה ישמע תפלתם ויעשה משפטם, רוצה לומר המשפט הראוי אליהם כפי זכותם. או יהיה ועשית משפטם שינקום נקמתם, והוא כמו (תהלים ט׳ ה׳) כי עשית משפטי ודיני. (מו) ואמנם אם יהיו הם חטאים ולא יהיו ראויים לתשועה, כי אם להיותם גולים, אחרי היותם בארץ אויביהם שבויי חרב. (מז) וישובו אל אל ובקשו משם אל השם באותם הארצות אשר נשבו שם ויעשו תפלות ותחנונים ויאמרו חטאנו העוינו והרשענו. (מח) ותהיה תשובתם אמתית בכל לבבם ובכל נפשם, ועם זה יעשו תפלתם דרך ארצם, רוצה לומר מכוונות נגד העיר אשר בחרת והבית הזה, על דרך מה שנאמר בדניאל (דניאל ו׳ י״א) וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם. (מט) הנה אז תשמע השמים ועשית משפטם. (נ) והוא שתסלח לעמך את חטאיהם וגם לפשעיהם, שהוא המרד, ויתנם לרחמים לפני כל שוביהם, באופן שירחמו עליהם. והתבונן בתפלה אשר יעשו ישראל בארץ האויבים כמו שזכר, הגדיל והפליא שלמה שתהיה דבקו גדולה ועם ודוי כולל ומלב ומנפש, לפי שלהיות המקום ההוא בלתי מוכן יצטרך יותר ויותר להזמנת התפלה ממה שיהיה בתוך הבית המקודש. והנה לא התפלל שלמה כאן שיוציאם מן הגלות, לפי שלא יספיק לזה קדושת הבית אשר התפללו נכחו ויצטרך להשגחה פרטית נפלאה כפי רצונו יתברך. וה״ר דוד קמחי פירש ורחמום, שיניחום לצאת מהגלות ולשוב לארצם כמו שעשה מלך פרס. והנראה אלי בזה הוא, ששלמה לא בקש בכאן כי אם מה שיתיחס לבנין הבית, ושהתנצל בדברים למה לא בקש על גאולתם ועל פדות נפשם. (נא) במה שאמר מיד כי עמך ונחלתך הם אשר הוצאת ממצרים וגו׳, וכאלו אמר וכן תוציא אותם. (נב) לפי שתמיד עיניך פתוחות אל תחנת עבדך, ר״ל האיש התם וישר ירא אלהים וסר מרע, ואל תחנת עמך ישראל לשמוע אליהם בכל קראם אליך, ואף שיהיו בגלות משם תשמע תפלתם, ואל יעכב לפניך צדקת הגוים אשר שבו אותם. (נג) כי אתה הבדלתם, ר״ל ישראל לנחלה מכל עמי הארץ כאש׳ דברת ביד משה עבדך בהוציאך את אבותינו ממצרים, וזה ממה שיחייב להוציאם מגלותם, והוא ע״ד מאמר המשורר (תהלים ד׳ ב׳) בקראי ענני אלהי צדקי בצר הרחבת לי, ומפני זה שעשית במה שעבר חנני ושמע תפלתי בעתיד, ובזה הותרה השאל׳ השלישי׳: (נד) ויהי ככלות שלמה וגומר. ספר הכתוב שכאשר כלה שלמה להתפלל את כל התפלה והתחנה הזאת בכריעה בקידה והשתחואה לגבוה יתברך. (נה) ראה לברך את העם וקם על רגליו, כי לא היה ראוי שיברך את העם באותו האופן מהכריעה שבירך והתפלל לשם יתברך. (נו) והקדים לברכתו ברוך ה׳ אשר נתן מנוחה לעמו ישראל, לומר שעל המנוחה ועל נחלת הארץ הנבחרת יודו שמו ויברכוהו, ואמר זה על מה שאמר משה בפרשת ראה (דברים י״ב י׳) והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגומר. (נז) ולזה יבקש ממנו יתברך שיהיה עמהם כאשר היה עם אבותיהם, כלומר שעם היות שכבר נתקיים מה שיעד לאבות אברהם יצחק ויעקב מירושת הארץ, הנה לא יעזבם ולא יטשם לאמר מה לי עוד לעם הזה? והנה כבר עשיתי עמהם מה שנדרתי, אבל יהיה עמהם תמיד כמו שהיה עם אותם האבות הקדושים קודם שנתן להם את הארץ, ולא יעזוב את עמו ישראל ויטה לבבם וידריכם בדרך ישרה, כדי שילכו בכל דרכיו וישמרו מצותיו. ואם נפרש כאשר היה עם אבותינו על דור המדבר שינהיגם כמו שעשה להם, ראוי לפרש שלא יעזבנו ואל יטשנו להסיר מעלינו השגחתו כשאר עשה לדור המרגלים עד תומם. (נט) ועוד התפלל שיהיו דבריו (והם הבקשות אשר זכר למעלה בענין המתפללים אל הבית הזה) קרובים אל השם יומם ולילה, באופן שיעשה משפט עבדו, והוא המתפלל היחיד, ומשפט עמו ישראל כשהתפללו דרך כלל דבר יום ביומו, ר״ל בכל יום ויום. ואולי שכיון באמרו משפט עבדו על שלמה עצמו שבקש על זה. (ס) ואמר שבזה ימשך תועלת עצום, והוא שידעו כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלהים אין עוד. אבל לפי שקבלת התפלה בבית היתה תלויה בתשובה ומעשים טובים, (סא) הזהירם מיד באמרו והיה לבבכם שלם עם ה׳ אלהינו ללכת בחקיו ולשמור מצותיו כיום הזה, כאלו אמר כי אם לא תעשו כן לא יקבל תפלתכם: (סב) וספר הכתוב שהיה המלך וכל ישראל זובחים: (סג) וזכר זבח שלמה שהיה רב כיד המלך בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, והוא באמת זבח גדול ונורא מסכים עם גדולת הבית ומעלתו ועם מעלת המלך ונדיבותו. וכבר אמרו ז״ל בתנחומא (פר׳ נשא) כשוהקם המשכן הקריבו הנשיאים דורון, א״ל הקב״ה כך הוא כבודי? א״ל רבון העולמים במדבר אנו יושבים וכפי המדבר הקרבנו לפניך, כשתכנס לפלטין שלך אתה רואה כמה קרבנות וכמה פרים נקריב לפניך, הה״ד (תהלים נ״א י״ט) הטיבה ברצונך את ציון וגומר אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, אלו הם קרבנות של שלמה. הורו בזה כי התגדל מעלת שלמה בעניני בית ה׳ ממעלת אנשי המדבר ונשיאיו על אחת כמה וכמה: (סד) וזכר הכתוב שלהיות הקרבנות רבים קדש המלך את תוך החצר, רוצה לומר חצר הכהנים, באופן שהיו מקריבים שם הקרבנות על הרצפה, והיה זה לפי שמזבח הנחשת אשר עשה שלמה שהיה עשרים אמה ארכו ועשרים רחבו כמו שנזכר בדברי הימים, היה קטן מהכיל. ועם היותו מזבח אבנים כמו שצותה התורה, הנה קראו מזבח הנחשת, לפי שהיה מצופה נחשת, כמו שנקרא מזבח הזהב להיותו מצופה זהב. וכבר אחז״ל על זה דעות חלוקות (זבחים נ״ט ע״א), והיותר מתישב כפי פשט הכתובים הוא, שאין ראוי לחשוב שאמר זה על מזבח הנחשת אשר עשה משה במדבר, כי הנה בדברי הימים מפורש שהיה זה המזבח אשר בנה שלמה, ואמנם המזבח אשר בנה משה נגנז עם אהל מועד, ומזבח שלמה שהיה עשרים אמה ארכו ועשרים רחבו לא היה מכיל רוב העולות והחלבים, וכבר אמרו חז״ל על זה (שם), שהרי מזבח הנחשת שעשה משה היה חמש על חמש, ואמר הכתוב אלף עולות יעלה שלמה על המזבח ההוא, והמזבח שעשה שלמה היה עשרים על עשרים, ולפי חשבון העולות וחשבון האמות לא היה מזבח שלמה מכיל אלא ששה עשר אלף, ואיך א״כ יכיל בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף? וא״ת כל אלו לא היו אלא החלבים, כי שלמים היו כל אלו, ובמזבח של משה אמר אלף עולות שהיה כלם כליל, נאמר כי גם הנה היו עולות רבות ומנחות, כי לא מנה רק השלמים, והעולות היו רבים עד כי בין העולות והמנחות וחלבי השלמים לא יכול המזבח שעשה שלמה להכיל את הכל עד שהוצרך שלמה לקדש רצפת החצר: (סה) וספר הכתוב עוד שעשה שלמה את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים, וכבר נזכר בד״ה (דברי הימים ב ז׳ ט׳) כי עשו תחלה חנוכת המזבח שבעת ימים, ואחר כך עשו חג הסכות שבעת ימים אחרים ועשו ביום השמיני עצרת כמשפט, וביום שלאחריו שהוא כ״ג לחדש השביעי שלח את העם, ר״ל כי עם היות ששלח אותם ונטלו ממנו רשות ביום השמיני, הנה הם הלכו ביום הכ״ג, ואחז״ל (מועד קטן ט׳ ע״א) שעם היות שנטלו ממנו רשות ביום השמיני, לפי שלא הלכו באותו היום נטלו רשות פעם שני ביום הכ״ג שהלכו להם. ואעפ״י שעשו ז׳ ימי חנוכה קודם חג הסכות והיה יהכ״פ בכללם, אפשר שאותו היום עשו שלמי חגיגה כשאר הימים אבל באותו יום לא אכלו משלמיהם עד הלילה, ואם היה שאכלו אותו היום כדעת חז״ל יהיה הדבר להוראת שעה וע״פ נביא, כי נביאים היו שמה, וכמו שהביאו כ״ז בפ״ק ממס׳ (משקין) [צ״ל מועד קטן] ויהי׳ לפ״ז פיה״כ ויעש שלמה את החג שהוא חג הסוכות. וספר איך עשאה, באמרו שעשה שבעת ימים ושבעת ימים, ר״ל שבעת ימי חנוכת המזבח, וראשונה שבעת ימי החג, ואחריהם היום השמיני הוא העצרת. זהו מה שכלל הספור במקום הזה. ואמנם בדברי הימים סופר בזה ענין אחר איום ונורא, אמר שם (דברי הימים ב ו׳ א׳ וכו׳) וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד השם מלא את הבית ולא יכלו הכהנים לבא אל בית ה׳ כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳ וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות ליי׳ כי טוב כי לעולם חסדו, והוא מהתימה איך לא זכר הנביא בזה הספור דבר מזה? בהיותו הגדול והמפורסם שבנסים, והוא אשר נעשה למשה ביום המלואים, וכמו שהבאתי בשאלה הששית, ובתשובת הספק הזה ראיתי להרחיב המאמר, מפני שמצאתי חלוף גדול ממה שנזכר כאן למה שנזכר בדברי הימים, כי כאן זכר הכתוב ביאת הענן וכבוד ה׳ אשר מלא את הבית ולא זכר האש, שנאמר והענן מלא את בית ה׳ ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳, ואמנם בדברי הימים זכר האש והכבוד ולא זכר הענן, שנאמר ולא יכלו הכהנים לבא אל בית ה׳ כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳ וכל בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה׳ על הבית וגומר, ומפני זה ראוי שנחקור אם כבוד ה׳ נאמר על הענן לבדו או על האש לבדו, או על המקובץ ומחובר משניהם יחד, או על דבר אחר זולתם? ומהו זה הדבר? ונדע עם זה טבע זה הענן, אם הוא מהעננים המתילדים מהאידים העולים או מטבע אחר? וכן האש אם הוא יסודי פשוט או אם מורכב? רצוני אויר מתלהב שורף, כאשי׳ הנמצאים אצלנו, ובכלל נחקור ממציאותם, אם הוא טבעיי או נסיי? ואם הם דברים נבראו לשעתם או מששת ימי בראשית? ונדע גם כן אם הענן והאש והכבוד שבאו בבית שלמה היו עצמן כעמוד הענן ועמוד האש ההולך לפני מחנה ישראל בצאתם ממצרים? ואם הם אשר ירדו על הר סיני ואשר מלאו את המשכן ביום הקמתו ואשר ירד על המזבח ביום השמיני למלואים ואשר נראה לעיני בני ישראל במדבר פתח אהל מועד פעמים רבות, או אם היו האשים האלה מטבע אחד או מתחלפי הטבעים גם כן? ונדע עם זה תכלית מציאותם בכל מקום שהם בכלל ובפרט. ולפי שלא מצאתי למפרשים בזה הדרוש דבר נאות ומספיק, אמרתי הנה באתי כפי הסברה הישרה והאמונה התוריית לבאר השרשים האלה הארבעה אשר זכרתי, ובתום לבבי ובנקיון כפי הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר. ואומר שכפי מה שיורו עליו הכתובים והסכימו עליו חכמי התורה האחרונים, הנה כבוד ה׳ נאמר בייחוד על האור שהיה נראה בתוך הענן אשר קרא הכתוב בשם אש, כמאמר הכתוב (שמות כ״ד ט״ז) וישכון כבוד ה׳ על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים וגומר ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, הנה גלה שכבוד ה׳ אינו הענן אבל הוא דבר דומה לאש באורו וזוהרו, והענן הוא סביבו ומכסה אותו, כמו שהעשן תמיד סביב האש, וכמו שהלפידים האשיים נראים מתוך העננים, ככה היה כבוד ה׳ הדומה לאש בתוך הענן והערפל, ומזה תדע שאמרו ויכסהו הענן ששת ימים אינו חוזר אל ההר ולא אל משה, כדעות שני החכמים החולקים בזה בגמרא (יומא ד׳ ע״ב) אבל באמת שב אל הכבוד שזכר, שכסהו הענן ששת ימים ולא היה נראה לישראל כל אותם הימים כי אם הענן, וביום השביעי כאשר קרא אל משה נבקע הענן ואז ראו כבוד השם שהיתה בתוכו כאש אוכלת לעיניהם. וכבר הסכים הרב המורה על שכבוד ה׳ הוא האור הנברא, כתב בפרק י״ט ח״א על (שמות מ׳ ל״ד) וכבוד השם מלא את המשכן ז״ל, אלא אם תרצה שתשים כבוד השם האור הנברא אשר יקרא כבוד ה׳ בכל מקום וכו׳. ובפרק י״ח הקודם אליו אמר ז״ל, שמשה התקרב אל המקום מההר אשר שכן עליו האור, כלומר כבוד השם וכו׳, וכן בפרקים מספרו. וכן כתבו הרמב״ן על פסוק (שם שם) ויכס הענן את אהל מועד ז״ל, יאמר כי הענן כסה את האהל מכל צד, וכבוד ה׳ מלא את המשכן, כי תוכו מלא הכבוד והכבוד היה שוכן בתוך הענן תוך המשכן וכו׳. ובפרשת ואתחנן כתב ז״ל (דברים ה׳ כ״ג) מתוך האש הענן והערפל, ביאור למתוך האש, כי האש ענן וערפל סביביו וכו׳. והראב״ע ז״ל כתב בפרשת פקודי על פסוק (שמות מ׳ ל״ח) כי ענן ה׳ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו, בענן או במשכן והראשון נכון. הלא אלה כלם ראשי בני ישראל המה הסכימו שכבוד ה׳ נאמר על האור והאש שהיה בתוך הענן בייחוד, עם היות שכבר יאמר על קבוץ הענן והאש אשר בתוכו ויקרא הכלל בשם החלק, כי להיות כבוד השם בענן יקרא הענן והאש כלו כבוד ה׳, והוא השרש הראשון. ואמנם טבע זה הענן והאש, ראוי שתדע שהענן ההוא לא היה כשאר העננים המתילדים מהאידים, והאש גם כן לא היה מהיסודי ולא מהמורכב המתלהב אשר אתנו, אבל היו בלא ספק דברים נסיים בראם הש״י על דרך הפלא. ודעתי בענין הזה, שהיה הענן הוא החשך אשר על פני תהום שנברא במעשה בראשית ביום הראשון קודם שהיו אידים בעולם, והיה החושך ההוא ענן עב חשוך בראו הקב״ה מלא דבר כשאר הדברים הנבראים בראשונה, והאור הוא הנברא ג״כ מתחלת הבריאה באותו יום הראשון מטבע עליון, וכמו שאמרו חז״ל (חגיגה י״ב ע״א) גנזו הקב״ה לצדיקים, ואותו ענן הוא הנקרא ענן הכבוד ואותו האור הוא הנקרא כבוד ה׳ כמו שזכרתי, ולהיותו בתוך הענן קנה הענן זה השם, ר״ל ענן הכבוד, ומזה דבר הנביא יחזקאל (יחזקאל א׳ ד׳) כשספר שראה בתחלת נבואתו ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. הנה אם כן הענן אינו מטבע העננים השפלים, ולא האש מטבע האש היסודי ולא מהמורכב, ושניהם נבראו, ר״ל אש וענן בתחלת הבריאה על דרך הפלא המוחלט כשאר הדברים שנבראו תחלה בימי בראשית. ואמנם ביאור זה והוכחת אמתתו אינו ממה שיאות לזה המקום, כי הוא דרוש עמוק עמוק מי ימצאנו וסוד מסודות התורה ומסתריה, ואם תרצה לבא עד תכונתו כפי דעתי, לך לך מארצך ומחומריותיך ומבית אביך והפשט ממך המנהגים ועיין בספר מחזה שדי אשר אני עושה, כי שם ביארתי כל זה בשלמות גדול וזהו השרש השני. הענן והאש אשר זכרתי, המה היו עמוד הענן ועמוד האש אשר הוליך הש״י לפני בני ישראל בצאתם ממצרים, כי הנה שלח יתברך לפניהם אורו נברא וענן הכבוד סביבו, ואל יקשה עליך מה שאמר הכתוב (שמות י״ג כ״ב) שהיה הולך עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, לפי שעם היות שניהם מתחברים האש והענן, היה האש נראה בלילה להעדר אור השמש ולא היה נראה ביום מפני הנצוץ השמשיי, כמו שיהיה באור הכוכבים שבהיותם תמיד על הארץ לא יראו ביום ויראו בלילה להסתר השמש, ולזה היה עמוד האש נראה בלילה לזוהרו ועמוד הענן היה נראה ביום לעביו, עם היות שכאשר עמדו על הים נראו שניהם יחד בלילה אחת, כמו שאמר (שם י״ד כ׳) ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, והענן האלהי הזה והאור הדומה לאש שנקרא כבוד ה׳ המה ירדו על הר סיני, כמו שאמר (שם י״ט ט׳) הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ואמר (שם שם י״ח) והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש ויעל עשנו כעשן הכבשן, כי העשן הוא היה הענן הסובב את האש, וכמו שכתב רש״י מתוך הענן, ענן זה כמו עשן, ובפרשת כי תשא נאמר (שם ל״ג ח׳) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה, ובתוך אותו הענן היה האור הנברא, ולכן אמר שם (שם שם ט׳) וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם וישתחוו איש פתח אהלו, לפי שבתוך הענן היה הכבוד האלהי, ולכן היה הדבור למשה מתוך הענן, כמו שאמר (שם ל״ד ה׳) וירד ה׳ בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה׳ וכתיב (ויקרא ט״ז ב׳) כי בענן אראה על הכפורת, והענן והכבוד הזה הוא אשר מלא את המשכן, כמו שאמר (שמות מ׳ ל״ד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן, הנה ביאר שכבוד ה׳ הוא נאמר על הענן אשר בתוכו האש, כי היה שם כבוד ה׳ נאמר בייחוד על האור העליון שהוא כאש אוכלת, ובעבורו יקרא הענן הסובב אותו ענן הכבוד, והמקובץ משניהם ענן ואש יקרא גם כן בכללות כבוד ה׳, כי יקרא הכלל בשם החלק, וביום המלואים נאמר (ויקרא ט׳ כ״ג כ״ד) וירא כבוד ה׳ אל כל העם ותצא אש מלפני ה׳ ותאכל על המזבח וגומר, זכר שנראה הכבוד שהוא הענן ואש בתוכו ושיצא האש מתוכו ותאכל על המזבח, ובענין המן והמרגלים ומחלוקת קרח ומי מריבה נזכר תמיד כבוד ה׳ שנראה אל העדה, והוא עמוד הענן שהיה האש בתוכו, ובספר ואלה הדברים לפי שהואיל משה באר את התורה לא נזכר בשום מקום כבוד ה׳, אבל זכר בפירוש תמיד האש הענן והערפל. הנה התבאר מכל זה שהענן והאש אשר ראו ביציאת מצרים ועל הים ובמעמד הר סיני ובהקמת המשכן וביום השמיני למלואים ובכל ימי המדבר, המה עצמם באו בבית האלהים אשר בנה שלמה אחרי שהכניס הארון אל קדש הקדשים והוא השרש השלישי. ולהיות כבוד ה׳ נאמר ביחוד על האש ובכללות על הענן והאש, אמר כאן בספר מלכים והענן מלא את בית ה׳, והוא ענן הכבוד שהיה בתוכו האש, ואמר ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳, ר״ל שלא יכלו לעמוד לשרת משני סבות, האחת מפני הענן, והשני מפני האש, וזהו כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳ שהוא האש שנקרא בייחוד כבוד ה׳, ויחסר בזה וי״ו התוספת, כאלו אמר וכי מלא כבוד ה׳ שהיא הסבה השנית. ואין להקשות על זה מאשר זכר הכתוב בכאן שהענן והכבוד מלא את בית ה׳ קודם תפלת שלמה, ובדברי הימים כתוב שירד האש ככלות שלמה להתפלל, כי הנה קודם תפלת שלמה כשהונח הארון במקומו ירד הענן והאש בתוכו הנקרא כבוד ה׳ ומלא את הבית, ואמר שלמה עליו ה׳ אמר לשכון בערפל והתפלל תפלותיו כלם, וככלותו להתפלל ירד אותו האש אשר היה בתוך הענן על המזבח כמו שנזכר בדברי הימים. והנה זכר הנביא כאן בספר מלכים ירידת האש על המזבח בקוצר, לפי שכבר היה ידוע ירידת האש בחנוכת המזבח כמו שהיה ביום המלואים (ויקרא ט׳ כ״ד) ובגורן ארונה היבוסי (דברי הימים ב כ״א כ״ו) וכן זכרו חז״ל (עיין רש״י וראב״ע שם) שירד להבל ולמנחתו ולנח ולבניו על עולותם ולאברהם כשבנה המזבח, ולהיות זה דבר נהוג תמיד בחנכת המזבח, לא ראה כותב הספר מזה לספר בו הפרטים שזכר עזרא בספרו. ואמנם לא זכר שם בדברי הימים דבר מהענן כי אם מהאש והכבוד, לפי שהכבוד נאמר שמה על הענן והאש אשר בתוכו, שהוא שם נאמר בכלל כמו שזכרתי, ולזה אמר שם ולא יכלו הכהנים לבא אל בית ה׳ כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳ שזהו עצמו מה שאמר כאן בספר מלכים על הענן. ואמנם מה היה תכלית מציאות הראות כל זה, הנה הוא לפי שהכבוד הנברא הזה, ר״ל הענן והאש הם דגל השכינה האלהית מורים עליה, וביאתם אל הבית היה להודיע ששכינת הש״י והשגחתו תשרה שמה, ולזה נאמר בעמוד הענן ועמוד האש, וה׳ הולך לפניהם יומם (שמות י״ג:כ״א), ויסע מלאך האלהים (שמות י״ד:י״ט), לפי ששני העמודי׳ ההם היו דגלי ההשגח׳. ואולי שלשניהם כוון גם כן שלמה בשני העמודים אשר עשה ושם פתח בית ה׳, והיה יכין כנגד עמוד הענן ובועז כנגד עמוד האש, כמתפלל ומתחנן שהאור האלהי וענן כבודו יבואו שמה, ובאמצעותם תשרה השכינה האלהית וההשגח׳ העליונ׳ בבית ה׳ וזהו השרש הרביעי. ובזה די לבאר בזה המקום מזה הדרוש על דרך הידיעה המקובלת: וכבר נשאר להתיר השאלה החמשית אשר שאלתי בפרשה, והיא איך לא בקש שלמה מאת השם יתברך שיעשה בבית המקודש נסים ונפלאו׳, למען ידעו ויתבוננו כל בני אדם כי שם השם נקרא על הבית ושכינתו בתוכו? והנה מצאנו לחז״ל שאמרו באבות (פרקי אבות פרק ה׳ מ״ה) עשרה נסים נעשו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר קדש, ולא הסריח בשר הקדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים, ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה רוח את עמוד הענן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלם, ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום כשעולין לרגל וכו׳. ואם היו נעשים הנסים האלה בבית המקדש תמיד איך לא בקש עליהם שלמה בתפלתו? כי זה ממה שיעיד יותר על קדושת הבית, אבל תשובת זה מבוארת היא, שכבר התבאר בזולת זה המקום, שהנסים לא יעשה אותם הקדוש ברוך הוא כי אם לצורך השעה והתכלית הכרחי, והנה שלמה ראה שהשם יתברך עשה בבית מקדשו שני נסים מפורסמים גדולים מאד, והם הענן אשר היה תמיד בקדש הקדשים, והאש השממיי היורד על המזבח שהיה רובץ בתוכו כאריה, כמו שזכרו חז״ל (יומא כ״א ע״ב), ואחרי היות שמה שני הנסים הגדולים והמפורסמים האלה, לא היה צריך לבקש על נסים אחרים, אם להיותם בלתי הכרחיים, ואם לפי שלא היתה כוונתו לגסות הרוח כי אם להועיל לעם ישראל, ולכן בקש על ענינם ותפלותיהם וצרכיהם לא על שאר הדברים שלא היה בהם תועלת. והנה הנסים ההם שזכרו חז״ל שהיו נעשים בבית המקדש היו נעשים לכבוד הבית, ולא היו מרגישים בהם כי אם הישראלים מאמינים בני מאמינים שהיו נותנים אליהם לב, ולא היה ראוי שיבקש שלמה שיעשה אותם, אחרי שלא היו על ההכרח עם היותו יתברך עושה אותם כפי רצונו וחסדו. וכבר נרמזו גם הנסים ההם וזולתם במה שאמר בתחלת תפלתו, להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקו׳ אשר אמרת יהיה שמי שם, והמאמר הזה יסבול שתהיה השגחתו שמה בדברים אלהיים תמידים, והם הנסים שיעשה שמה, ועליהם השיבו יתברך הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם, רוצה לומר שתהיה בבית קדושה רבה ונסים גדולים, באופן שיקרא שם ה׳ על הבית ההוא:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Tanakh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144