×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיִּתְחַתֵּ֣ן שְׁלֹמֹ֔ה אֶת⁠־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֣ח אֶת⁠־בַּת⁠־פַּרְעֹ֗ה וַיְבִיאֶ֙הָ֙ אֶל⁠־עִ֣יר דָּוִ֔ד עַ֣ד כַּלֹּת֗וֹ לִבְנ֤וֹת אֶת⁠־בֵּיתוֹ֙ וְאֶת⁠־בֵּ֣ית יְהֹוָ֔הי״י֔ וְאֶת⁠־חוֹמַ֥ת יְרוּשָׁלַ֖͏ִם סָבִֽיב׃
And Solomon made a marriage alliance with Pharaoh king of Egypt, and he took Pharaoh's daughter and brought her into the city of David, until he had finished building his house, and the house of Hashem, and the wall surrounding Jerusalem.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה בְּפַרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם וּדְבַר יַת בַּת פַּרְעֹה וְאַיְתָהּ לְקַרְתָּא דְדָוִד עַד דִשֵׁיצֵי לְמִבְנֵי יַת בֵּיתֵיהּ וְיַת בֵּית מַקְדְשָׁא דַייָ וְיַת שׁוּרָא דִירוּשְׁלֵם סְחוֹר סְחוֹר.
ויתחתן שלמה את פרעה וגו׳ – א״ר יהודה אמר רב לעולם ידור אדם במקום רבו שכל ימים שהיה שמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. והתניא אל ידור, לא קשיא הא דכייף ליה הא דלא כייף ליה, ובשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה הים שרטון, ובשעה שעשה ירבעם בן נבט שני עגלים של זהב נבנה עליהם כרך הגדול שברומי. ויתחתן שלמה גיירי גיורה וכו׳ (בפי״א).
ויתחתן שלמה – וכל זמן שהיה שמעי רבו קיים לא נתחתן בו, מכאן אמרו: לעולם ידור אדם במקום רבו (בבלי ברכות ח׳.).
עד כלותו לבנות וגו׳ – ואחר כך בנה לה בית.
Shelomo became the son-in-law. As long as Shim'i, his teacher, was alive, he did not enter into marriage [with Pharaoh's daughter]. From here, [our Sages derived and] declared, that a person should always live in the vicinity of his teacher.⁠12
Until he finished building, etc. And afterwards he built a house for her.⁠3
1. Based on the juxtaposition of Shimi's death and Shelomo's marriage to Pharaoh's daughter. See Bavli Berachos 8a.
2. In order to remain under his teacher's guidance and influence.
3. Alternatively, after he finished building the Beis Hamikdosh, Shelomo moved Pharaoh's daughter out of the City of Dovid which had become sanctified by the presence of the Ark (Radak).
{ויתחתן שלמה את פרעה} – וכל זמן ששמעי רבו קיים שהיה אב לחכמים לא נשא שלמה את בת פרעה, כיון שמת אותה שעה ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח שלמה את בת פרעה וגו׳ ויביאה אל עיר דוד – דע שדבר זה לגנאי מזכירו הכת׳ שמקום שהיה מיוחד לקדושה ששם העלה את ארון ברית י״י עיר דוד היא ציון (מלכים א ח׳:א׳) וזה מעלה שם את בת פרעה.
ויתחתן שלמה – דרשו בו כי לפיכך נסמך ענין זה למיתת שמעי, שכל זמן ששמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה, שהיה ירא ממנו והיה מוכיחו על זה, כי רבו היה, ובשנה הרביעית נשא את בת פרעה, שהרי שמעי ישב בירושלים שלש שנים. ומה שכתוב: לא תתחתן בם (דברים ז׳:ג׳) – יש מרבותינו ז״ל שאומרים כי בגיותן נאמר, אבל אם נתגיירו מותרין. ויש אומרים כי בגיותן לא היו להם חתנות ולא שייכא בהן חתנות, וכן כתוב: לא תתחתן בם, כי מגיירי הוו. ושלמה גייר את בת פרעה, ועבר על: לא תתחתן בם. ולמי שאמר שלא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מתוך אהבה יתירה שאהבה מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן, וקרי ליה בלשון חתון, ואמר: ויתחתן.
אל עיר דוד – ר״ל: אל ציון שהיה שם בית דוד, וציון נקרא עיר דוד.
עד כלותו – אבל אחר שכלה לבנות לה בית, העלה אותה מבית דוד, כמו שאומר הטעם בדברי הימים: כי אמר לא תשב אשה לי בבית דוד כי קדש המה אשר באה אליהם ארון י״י (דברי הימים ב ח׳:י״א).
את ביתו ואת בית י״י – את ביתו אחר בית י״י, כי בית י״י בנה מתחלה בשבע שנים, ואחר כך בנה ביתו בשלש עשרה שנה.
ויביאהא אל עיר דוד עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית י״י – ואחרי כן בנה לה בית והושיבה שם, כדכתיב לפנינו אך בת פרעה עלתה מעיר דוד אל ביתה אשר בנה לה.
א. כן בכ״י פריס 217, פריס 218, לונדון 24896, וכן בפסוק. בכ״י לייפציג 41: ״ויביאיה״.
ויתחתן שלמה את פרעה וגו׳ – עד וימלוך רחבעם בנו תחתיו, ראוי שתדע כי שלמה נתחתן את פרעה אחר שנתגייר׳ בתו ועם זה היה בזה הענין יציאה קצת מדרכי התורה כי לא התירה מהם לבא בקהל כי אם דור שלישי.
ויביאה אל עיר דוד – היא ציון.
ואת בית י״י ואת חומת ירושלם סביב – הנה היה ראוי לבנות חומה סביב ירושלם לקדש מה שבתוכה כי הרבה מן הקדשים לא היו נאכלים כי אם לפנים מן החומה אחר שנבנה בית י״י שם כמו הענין במעשר שני ובבכורי׳ ופסח ובכורות ומה שדומה להם לפי מה שנתבאר בתורה.
ויתחתן שלמה – אחרי שזכר ששלמה הסיר את המונעים שהיו לו במלכותו מפאת אויביו אשר בארץ זכר שעשה עוד עזר שני להתמיד ולהכין מלכותו בהשלימו ובהתחתנו עם פרעה מלך מצרים שהיה מלך גדול והיה קרוב אליו ועשה זה כדי שיהיה עמו בשלום ואהבה רבה. ולזה אמר ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים כי מפאת מעלתו וגדלתו להיותו מלך מצרים התחתן עמו לא לאהבת בתו ויפיה.
ואמנם אם חטא שלמה בזה אם לא, והיא השאלה הרביעית אשר שאלתי בפרשה, אם הייתי נמשך בזה כפי הסברא הישרה בפשט הכתובים, הייתי אומר ששלמה לא חטא כלל בזה ושלא היה אותו החתון אסור, והייתי משיב לחמשת הספקות אשר העירותי על הדעת הזה בזה הדרך אשר אומר, אם לראשון הוא ממה שאמר הכתוב (דברים ד׳:ג׳) ולא תתחתן בם, הייתי אומר שהפסוק ההוא לא נאמר על המצריים ולא על הגוים בכלל כי אם על שבעת העממים לבד, ראה הכתוב מפורש בפרשת ואתחנן בסופה (דברים ז׳:א׳) כי יביאך ה׳ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך ונתנם השם אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וגומר, הרי לך שלא תתחתן בם בשבעת העממים לבדו נזכר ולא במצריים שאינם מהם ולפי זה לא נצטרך לדרשו במצריים בגיותן או בכי מתגיירי כדבריהם ז״ל, (יבמות ע״ו.) ולא עבר שלמה אם כן על הלאו הזה בלקחו את בת פרעה. ולספק השני שהוא מפסוק (דברים כ״ג ח׳) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳, שיורה שקודם זה לא יבאו בקהל שהוא כולל החתון, כבר דרשו בו מחכמים ז״ל בנים ולא בנות, (יבמות ע״ז:) על דרך מה שדרשו בלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ עמוני ולא עמונית, ואע״פ שלא נקבעה ההלכה כזה הדעת. הנה החכם הזה העיד שהיה זה קבלה בידו ולא היה אם כן לשלמה בזה צד עון. גם היה מכלל החכמים ז״ל מי שפירש שהדור השלישי שאמרה תורה היה מימות משה, ויש אמתלאה לדבריו, לפי שההרחקה מהמצריים לא צוה הקב״ה עליה מהטעם שצוה בשבעת העממים שהוא (שמות כ״ג ל״ג) פן יחטיאו אותך לי, כי אם מפני שהרעו עם ישראל בהיותם בתוכם, ולפי זה היה ראוי שיענש עליו אותו דור, ויהיה השם פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, ומהדור השלישי והלאה ירצו לקרבן להשם. ולזה אמר (דברים כ״ג ח׳) לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ר״ל שלא היו המצרים בעון עמון ומואב שהרעו אותנו ולא עשו עמנו טובה כלל, ולכן לא נדרוש שלומם וטובתם כל ימינו עד עולם ועד דור עשירי לא יבא להם בקהל ה׳, אבל המצריים עם כל רשעתם קבלנו מהם טובות, וכאמרם ז״ל שהיו לנו אכסניא בעת הדחק. (עיין רש״י שם פרשת כי תצא) וכתב הרמב״ן בפירוש התורה, שאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו להגיד שעם היות שהמצריים הרשיעו עמנו לעשות הנה הם גם כן חומה היו עלינו ונמלטנו עמהם מפני זלעפות רעב, וכבוד עשו ליעקב אבינו הזקן והמליכו עליהם מזרעינו קצין ומושל, ולכן היה מצוה שלא נתעב אותו והגביל עונשו שהוא כפי הדעת הזה עד הדור השלישי ליוצאי מצרים, הנה הדעת הזה כבר נפלו עליו אנשים, אבל חכמינו ז״ל הרחיקו זה ואמרו שהדור השלישי הוא לכל מתגייר. (יבמות שם) ומלבד כל זה שהתעוררו כבר עליו, הנה אני הייתי אומר עוד כפי מה שיורה פשט הכתוב, שהתורה לא אסרה למצרי ולאדומי הביאה בקהל ה׳ בהכניסם תחת כנפי השכינה ולא אמר בהם לא יבא אדומי ומצרי בקהל השם בנים אשר יולדו להם וגומר, כמו שאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ולא אסר דרישת שלומם וטובתם אבל צוה שלא נתעב לבניהם אחר שישבנו גרים בארצות אבותם, ועם היות שאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל השם, לא יתחייב מזה שהדור הראשון והשני לא יבואו בקהל, כי אם שהדור ההוא השלישי יבא בקהל בחיוב ומדרך מצוה. והדורות הקודמים יהיה הדבר רשות ולא מצוה ולא אסור, ואם על כל פנים יורה שההקדמה הזאת נמשכת בחיוב הדור השלישי יבוא והדורות הקודמים לא יבאו בקהל ה׳, מי הגיד לנו שהחתון הוא הביאה בקהל? ואומר אני שאינו כי אם שלא יהיה כישראל לכל דבר כבוד ומעלה, והוא: שלא יהיו מהם שרי אלפים ושרי מאות סנהדרין ובתי דינין, ובהתאסף ראשי עם לא יבאו עמהם לעניני צבור שהוא באמת המכוון באמרו יבא להם בקהל ה׳, ואמר זה לפי שהיה הרצון האלהי שהדור השלישי לא יקרא עוד גר כי אם אזרח בישראל לכל דבר. ואיך לא נאמר כן? והנה מצינו רבים מאדום ומצרים שנתגיירו ונשאו נשים בישראל ולא עברו על דת, כי לא נמנעו עם זה מהקרא גרים, כמה מצרים יצאו ממצרים עם ישראל והתגיירו ונשאו בנות ישראל, וכן ראוי שנחשב שעשו בני ישראל שלקחו נשים מצריות. והנביא עובדיהו מאדום היה, ודוד המלך קדוש ה׳ נשא את מעכה בת מלך גשור, והתורה התירה בכלל במלחמה אשת יפת תואר ולא התנה היות זה במלחמה כי אם להתיר הבעילה הראשונה בגיותה. כי אחרי היותה מתגיירת, עת מלחמה ועת שלום שוים בהתרה. הנה מכל זה אלו הייתי נמשך אחרי פשט הכתובים, הייתי מכריע שלא חטא שלמה המלך כלל בלקחו את בת פרעה לאשה.
אמנם לספק השלישי אשר העירותי ממה שאמר אחרי זה והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגומר, לא האשימו הכתוב שמה על התחתנו בהם כי אם על אשר אהב אותן בחשק נמרץ, לא כאדם לאשתו כי עם באהבה מופלגת כדרך הנערים לבתולות, וזהו אמרו אהב נשים נכריות ואת בת פרעה מואביות עמוניות וגומר, ומה שאמר מן הגוים אשר אמר ה׳ לא תבאו בהם לא אמרו על המצריות, אבל הוא חוזר אל העמים אשר סמך בסמוך עמוניות מואביות חתיות מן הגוים אשר אמר ה׳, ולא נכללה אם כן בזה בת פרעה, ולכן אמר עוד בהם דבק שלמה לאהבה רוצה לומר שלא היה הפשע והחטא כי אם בדבקות האהבה הנמרצת שאהבן, כי זה הוא מה שהביאו להטות לבבו ומעשות הרע בעיני השם, מה שלא היה עושה אלו לא היה הדבקות והאהבה בהפלגה רבה. ויורה עוד על שבזה היה החטא ולא בחתון, ממה שאמר שם עוד ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל וגומר, וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים וגומר, ולא אמר כי התחתן את בת פרעה שלא היה בו חטא על פי התורה.
ואמנם לספק הרביעי אשר העירותי מדברי הנביא מלאכי (מלאכי ב׳ א) שאמר על הבועל בת אל נכר, אין התרו ממה שיקשה כי שם הנביא מוכיח את ישראל שלא יבעלו נשים נכריות בגיותן, ובעבור עלבון נשותיהן שהיו עוזבות אותן ועם הזונות הגויות יפרדו, וכמו שאמר שם זאת שנית תעשו כסות דמעה וגומר, ואמרתם על מה על כי ה׳ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגומר, וכל הפרשה על עלבון הנשים הישראליות תדבר עם אסור העבודה זרה שהיו עובדות הנכריות ולא היו מתגירות, ולזה התחילה הפרשה הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אלהינו.
ואמנם לספק החמישי אשר העירותי מדברי עזרא הסופר (עזרא ט׳) כבר אמרו בו חכמינו ז״ל שהיו ישראל בימי עזרא נושאים נשים נכריות ולא היו מתגירות אבל היו תמיד עובדות אלהיהן, וכבר יורה הכתוב עליו באמרו שמה (שם ט׳ א) וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני וגומר הנה באמרו בתועבותיהם העיד על העבודה זרה שהיו עובדים תמיד, ראה דברי עזרא בסוף ספרו (נחמיה י״ג כ״ג כ״ה, כ״ו) גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות וגומר, ואריב עמהם ואקללם וגומר, הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל גם אותו החטיאו הנשים הנכריות וגומר, הנך רואה שלא זכר שם מצריות לפי שלא היה חטא שלמה בנשאו את בת פרעה כי אם בנשי שאר העמים, ולא היה צועק עזרא מהנשים האלה להיותו הנושא אותן עובר בלאו כי אם ליראתו שיטו בעליהן אחריהן לעבוד אלהים אחרים, ומזה הצד הביא ענין שלמה. והיה סוף הדברים גם אותו החטיאו הנשים הנכריות כי זה היה תכלית המאמר וכוונתו. הנה התבאר מכל זה כפי פשט הכתובים ששלמה לא עבר על דת ולא חטא כלל בלקחו את בת פרעה, לפי שגיירה וטבלה והכניסה תחת כנפי השכינה, כל שכן שלקחה כדי להשלים עם פרעה אביה, ולהיות כשלקחה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים אמר אחרי זה ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו, כי עם היות שאחרי כן נשיו הטו את לבבו וחטא, הנה בזמן ההוא לא יחס אליו חטא כלל, והוא מה שיורה ויוכיח השכל הישר בפשט הכתובים מבלי התבוננות לדבר אחר.
אבל חכמינו ז״ל קבלו אמתת המצות התוריות אשר זכרתי באופן אחר, אמרו ישראל שבא על הגויה דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות לוקין מן התורה, שנאמר (דברים ז׳ ג׳) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל שאר האומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא (נחמיה י׳:ל״א) ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו, כמו שבא זה מפורש בגמרא (ע״ז ל״ו) והביאו הרמב״ם ז״ל בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פרק שנים עשר, ולפי זה קבלו לא תתחתן בם בכל האומות והמצריים בכללם, והבינו שהחתון הוא הנשואין והתיחדות איש ואשתו, ולכן אמרו שהבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים (מיימוני שם) גזרה שמא יבא להתחתן כי אין הזנות בכלל חתון. ועוד נאמר שם (שם מ״ה) ישראל הבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעין בו אלא מכין אותו מכת מרדות, לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו, הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר (מלאכי ב׳ י״א) כי חלל יהודה את קדש ה׳ אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה׳ לאיש אשר יעשנה ער ועונה. ועוד אמרו שם הגוים כלם כשיתגיירו והעבדים כשישתחררו ויקבלו עליהם כל המצות והתורה הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר (במדבר ט״ו ט״ו) הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר וגומר, ומותרין ליכנס בקהל מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל ושישא הישראל גיורת או משוחררת, חוץ מארבעה עממים בלבד, והם עמון ומואב ומצרים ואדום, שאומות האלו כשיתגייר מהם איש או אשה אינם כישראל לכל דבר לעניין ביאה בקהל. וכיצד דינם? עמון ומואב אסורין אסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר (דברים כ״ג ד) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳, והלכה למשה מסיני (יבמות ע״ו) שהעמוני הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל ואפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות, מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות הדור הראשון והדור השני אסורים לבא בקהל ודור שלישי מותר, שנאמר (דברים כ״ג ט׳) בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה׳ ע״כ. הנה אם כן קבלו ז״ל שהדור הראשון והשני מהמצרים אסורים לבא בקהל, ושהביאה בקהל היתה על הנשואין והחתון. ושהדור השלישי נמנה לכל מתגייר לא ליוצאי מצרים, ושבמצרים נאמר בנים אשר יולדו להם כולל לזכרים ולנקבות. ועוד כתב הרמב״ם ז״ל בפרק שלשה עשר מן אותו ספר והלכות אשר זכרתי, אל יעלה בדעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן וכו׳, אלא הם גיירו אותן ונשאו אותן, ולפי שלא נתגיירו אלא בשביל דבר (להנשא אליהם) ולא על פי בית דין גירום, חשבן הכתוב כאלו הן עומדות גויות ובאיסורן עומדות, ועוד שסופן הוכיח על תחילתן שהיו עובדות ע״ז שלהן ובנה להם במות והעלה עליו הכתוב כאלו בנאן הוא שנאמר (בסימן י״א ז׳) אז יבנה שלמה במה ע״כ. הנה הראיתיך דרך חכמינו ז״ל בענין הזה והוא המקובל והאמתי, ולכן ראוי שנבחר דרך תשובות הספקות אשר העירותי מסכים לקבלתם. כי הם לא העירו על הספקות ולא השתדלו בהתרם.
ואומר ששלמה במה שהתחתן את פרעה מלך מצרים חטא, כי עם היות שגייר את אשתו קודם שלקחה, הנה להיותה מצרית קודם הדור השלישי היתה אסורה לבא בקהל ולהתחתן עמה, וכבר אמרו חכמים ז״ל (ברכות ח׳.) שלכך נסמך ספור שמעי לחיתון בת פרעה, ללמד שכל זמן שהיה שמעי קיים לא התחתן שלמה את בת פרעה, וא״כ לדעתם חוטא היה, אבל לדעתי בחטאו זה שוגג היה בדבר הלכה, שחשב שאחרי שגיירה לא היה עליו אשם והיתה מותרת לו, מצורף לזה שלא נתחתן עמה כ״א להשלים מלכותו בעבור פרעה מלך מצרים שהיה קרוב אליו כמו שאמרתי לא מאהבת בתו, ולהיות כוונתו רצויה כאשר לקחה אמר הכתוב ויאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו, ולא נסמך אותו פסוק אחרי ספור החתון כי אם להודיע שמחשבת שלמה היתה זכה וברורה ושעשה זה בתום לבבו, כי הוא אוהב היה את ה׳ וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ולא נתכוון בזה לחטא חלילה ולזה אמר רק בבמות הוא מזבח, כי בזה לבד היה יודע שהיה עושה שלא כהוגן ולא בלקיחת בת פרעה שלא היה חוטא בעיניו, ולכן לא הוכיחו השם עליו לפי שכבר לקחה והיה בזה ישר ובריא אולם, ועם היות שבדומה לזה אמרו שגגת תלמוד עולה זדון, (משנה אבות ד׳:י״ג) הנה להיות שלמה נער ורך והיה עושה זה בנקיון כפיו לא נענש עליו, ומפני זה אמר הכתוב אחר זה ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ וגומר, ר״ל שעם היות תחלתו בנשוא בת פרעה בלבב שלם ונקי, הנה אחרי כן נטה לבבו מעם השם, ולכן התאנף השם עליו בזקנתו ולא התאנף בנעוריו כאשר נשאה, יען וביען היה עצם החטא ומהותו כפי הכונה והמחשבה בעשייתו, ומפני שהיה הדבר נקרא כפי מחשבת הפועל אותו היה שלמה חוטא בסוף ימיו ולא בתחלתה, ויורה עוד היות כוונת שלמה טובה בלקחו את בת פרעה, מה שכתוב כאן שהביאה אל עיר דוד עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומות ירושלם סביב, ובדברי הימים נאמר על זה (דברי הימים א ח׳:י״א) כי אמר לא תשב לי אשה בבית דוד מלך ישראל כי קדש המה אשר בא אליהם ארון ה׳, והדברים האלה מורים שכאשר לקח שלמה את בת פרעה היה לבו שלם עם ה׳ ולא נתכוון לחטא, ולכן זכה למעלת הנבואה באותו זמן.
ודע כי עם היות שאמר כאן ראשונה לבנות את ביתו ואחריו אמר ואת בית ה׳, הנה לא היה במעשה כן, כי בית ה׳ נבנה ראשונה בשבע שנים ואחר כך בנה את ביתו וכמו שיבא. וזכר הכתוב שלשה בנינים גדולים שעשה שלמה, האחד בית האלהים המקודש, והשני בית המלך אשר כמוהו לא היה, והשלישי חומת ירושלם שעשה, לפי שהיה כפי התורה מחוייב שיהיה חומה סביב ירושלם לקדש מה שבתוכה, כי הרבה מן הקדשים לא היו נאכלין כי אם לפנים מן החומה אחר שנבנה בית ה׳ כמעשר שני ובכורים ופסח ובכורות ודומיהם, ולזה סמך בנין החומה לבית ה׳, ועם היות שהכתוב קראו חומה בלשון יחיד, הנני מודיעך דבר כתבו יוסף בן גוריון בספרו, (ספר ששי פרק ע״ט) והוא שהיו שלשה חומות בירושלם: בתיכונה מהם היה בית ה׳ ובית המלך הנקרא הר הבית, ובאמצעית היו בתי הנביאים ואנשי המעלה והכבוד, ובחיצונה היו דרים כל העם ובעלי מלאכות. וכשתדע זה תבין מה שנאמר בחולדה הנביאה אשת שלום (מלכים ב׳ כ״ב) והיא יושבת במשנה, רוצה לומר שהיה דירתה וביתה בחומה האמצעית שהיא השנית מהן, וכמו שאפרש שם בע״ה. הנה אם כן חומת ירושלם בנין גדול ומעולה היה, ועם מה שזכרתי בזה הותרה השאלה הרביעית:
ויקח וגו׳ – מקודם גיירה, והיו לו בה קידושין (בבלי יבמות ע״ו.).
עד כלותו וגו׳ – אמרו חז״ל (ראה מלכים א ט׳:כ״ד ובדברי הימים ב ח׳:י״א), הוציאה מעיר דוד, אל הבית אשר בנה לה.
ויתחתן שלמה – אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ.
ויתחתן וגו׳ – לא נשא את בת פרעה כי נשאה חן בעיניו וחשק בה רק נשאה להתחתן במלך אדיר.
אל עיר דוד – אל הבית שבנו חרשי חירם לדוד במצודת ציון (שמואל ב ה׳:י״א).
ואת חומת ירושלים סביב – בודאי היתה כבר מוקפת חומה, שכן היה לה מלוא, והוא לפי הנראה תל עפר גבוה סביב סביב, רק שלמה בנה עליו ביתו, אולי מפני יפי מצבו, והיה צריך לבנות חומה אחרת להבטיח העיר משוד אויב, ועד שלא בנה גם החומה השכין בת פרעה במצודה.
לאחר מות שמעי רבו1, בשנה הרביעית למלכותו2 כדי לחזק את מלכותו מאויביו שבחוץ3, וַיִּתְחַתֵּן – נקשר בקשר נישואין שְׁלֹמֹה אֶת – עם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם שנחשב בימים אלו למלך גדול4, וַיִּקַּח – ולקח לאישה אֶת בַּת פַּרְעֹה לאחר שגיירה וקידשה5, וַיְבִיאֶהָ בתחילה אֶל עִיר דָּוִד היא ציון6 ולאחר מכן בנה לה בית7 שתתגורר בו8 עַד כַּלֹּתוֹ – עד שיסיים לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית יְהוָה שבנה קודם ביתו9 וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב:
1. שכל זמן שרבו היה קיים לא התחתן עמה, רש״י, רד״ק, רלב״ג. ובמדרש, מכאן א״ר יהודה אמר רב לעולם ידור אדם במקום רבו, ילקוט שמעוני.
2. רד״ק.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד, (יבמות עו:). ובזה העניין יש יציאה קצת מדרכי התורה כי לא הותרו לבוא בקהל כי אם דור שלישי, רלב״ג. ובמדרש, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה הים שרטון, ובשעה שעשה ירבעם בן נבט שני עגלים של זהב נבנה עליהם כרך הגדול שברומי, ילקוט שמעוני.
6. רד״ק, רלב״ג.
7. רש״י.
8. רד״ק, מצודת דוד, שכן לא רצה שתתגורר דרך קבע בבית דוד הקדוש, רד״ק.
9. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) רַ֣ק הָעָ֔ם מְזַבְּחִ֖ים בַּבָּמ֑וֹת כִּ֠י לֹֽא⁠־נִבְנָ֥ה בַ֙יִת֙ לְשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔הי״י֔ עַ֖ד הַיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃
Only the people sacrificed on the high places, because the house for the name of Hashem was not built until those days.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
לְחוֹד עַמָא מְדַבְּחִין עַל בָּמוֹתָא אֲרֵי לָא אִתְבְּנֵי בֵּיתָא לִשְׁמָא דַייָ עַד יוֹמַיָא הָאִינוּן.
מזבחים בבמות – לשם שמים. כל הרוצה בונה מזבח בראש גגו או בחצרו.
Sacrificed on improvised altars. For the sake of Heaven, each [person] who so desired would build an altar on top of his roof or in his yard.⁠1
1. This was permitted during the period between the destruction of the Mishkan in Shilo and the construction of the Beis Hamikdosh. See Mishna Zevachim 14:7.
רק העם מזבחים בבמות – שכל אחד מהם בונה במה לעצמו ומקריב עליה קרבן יחיד.
כי לא נבנה בית לשם י״י – כלומר בכל זאת אין הכת׳ מעלה עליהם אשמה שאין איסור הבמות תלוי אלא בביניין הבית, דכת׳: השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר וגו׳ (דברים י״ב:י״ג-י״ד) ועד עכשיו לא נבנה בית לשם י״י עד הימים ההם.
מזבחים בבמות – עד שנבנה הבית, כי היתר הבמות היה מחרבן שילה עד שנבנה בית עולמים.
רק העם מזבחים בבמות כי לא נבנה בית לשם י״י עד הימים ההם – זה ממה שיורה כי בין המנוחה והנחלה הותרו הבמות ר״ל בין משכן שילה ובין בית עולמי׳ אך אחר זה נאסרו כיון שנבנה בית לשם י״י.
רק בבמות הוא מזבח ומקטיר – להגיע אליו הנבואה כי יש בהעלאת העולות רושם בהגעת הנבואה כמו שנתבאר בפרשת בלעם וכבר נתננו הסבה בזה במה שבארנו מדברי התורה בפרשת נח ולזה זכר שהעלה שלמה אלף עולות בבמה אשר בגבעון ושם נראה לו הש״י בחלום הלילה ואי אפשר שיצוייר לפי מה שהתבאר מטבע השכל האנושי בהשגת המושכלות.
רק העם מזבחים וגומר. לא התעוררו המפרשים לתת טעם על מה שאמר רק העם, שיראה שאין לו קשור עם חתון שלמה אשר זכר. והנראה בזה היא, כי בעבור שאמר למעלה עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה׳ ואת חומת ירושלם, ראה כותב הספר להודיע כאן שבעבור שעדין לא היה נבנה בית השם ולא חומת ירושלם הצריכה לענין הקדשים כמו שאמרתי, הנה העם כלם היו מזבחים בבמות, ולזה אמר עד הימים ההם, ר״ל בין זמן המנוחה והנחלה בין משכן שילה ובית עולמים שהותרו הבמות, והיה כל אחד מישראל עושה מזבח בראש גגו או בחצרו כרצונו וזובח שם לשם שמים, וכחוזר על מה שאמר למעלה שלא נבנה עדיין בית ה׳ אמר רק העם וגומר, כי אחרי בנין הבית נאסרו הבמות.
רק העם – רוצה לומר: הם לבדם היו מזבחים בבמות הרבה, כל אחד בחצרו, כי עדיין לא נבנה הבית לאסור הבמות, אבל המלך דוד היה זובח אז בבמה הגדולה אשר בגבעון, שעמדה לפני משכן ה׳, או במזבח אשר בירושלים, שעמד לפני ארון האלהים, ולא בזולתה, כי הרבות הבמות, קרובות קצת למשפט העובדי כוכבים.
עד הימים ההם – אשר בנהו שלמה.
(ב-ד) השאלות:
מלת רק אין לו טעם, וצל״ה ההמשך ויתחתן שלמה, רק העם, ואיך נמשך לזה מה שהלך גבעונה.
רק העם – במלת רק יכוין שהממלכה היתה נכונה מבית ומחוץ רק עוד היה חסרון אחד בעניני עבודתם לאלהים, שהיו מזבחים בבמות יען שלא נבנה בית, ומ״ש עד הימים ההם מוסב למעלה שהיו מזבחים בבמות עד הימים ההם.
רק העם – רק לשון מיעוט, וכן בפסוק ג׳ רק בבמות הוא מזבח ומקטיר, א״כ חשבה לעם ולשלמה כדבר לא טוב שלא הלכו כולם למקום אחד תמיד (לגבעון?) לזבוח ולהקטיר.
רַק חיסרון אחד היה בממלכה1 והוא שהָעָם ושלמה2 היו מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת בכל מקום3 בדומה במקצת למשפט עובדי הכוכבים4 והרבות בבמות מביא לעבודת גילולים5, אך עשו זאת לשם שמיים6 כִּי עדיין לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְהוָה וכך עשו עַד הַיָּמִים הָהֵם בתקופת בית המקדש7: פ
1. מלבי״ם.
2. שלא כמו דוד אביו שהיה זובח בבמה שבגבעון או במזבח שבירושלים, מצודת דוד.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. כי כך משפט הגויים לבנות במה על כל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן, רד״ק.
6. רש״י.
7. מלבי״ם.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) וַיֶּאֱהַ֤ב שְׁלֹמֹה֙ אֶת⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ לָלֶ֕כֶת בְּחֻקּ֖וֹת דָּוִ֣ד אָבִ֑יו רַ֚ק בַּבָּמ֔וֹת ה֥וּא מְזַבֵּ֖חַ וּמַקְטִֽיר׃
And Solomon loved Hashem, walking in the statutes of David his father; only he sacrificed and offered on the high places.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּרְחֵים שְׁלֹמֹה יַת פּוּלְחָנָא דַייָ לְמֵיזַל בִּגְזֵרַת דָוִד אָבוּהִי לְחוֹד עַל בָּמוֹתָא הוּא מְדַבַּח וּמַסֵיק בּוּסְמִין.
ויאהב שלמה את י״י – ארבע שנים עד שלא התחיל לבנות את הבית, אבל משהתחיל לבנות את הבית ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד. כשתמצא לומר כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת מן היום אשר בנו אותה. אבל לעת זקנת שלמה סמוך למיתתו שרתה עליו רוח הקדש ואמר שלשה ספרים משלי ושיר השירים וקהלת.
ויאהב שלמה ללכת בחקות דוד אביו – ארבע שנים, עד שלא התחיל לבנות הבית, אבל משהתחיל לבנות: ויתחתן שלמה את בת פרעה (מלכים א ג׳:א׳). נמצאת אומר: כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת, למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה (ירמיהו ל״ב:ל״א). כך שנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה ט״ו), למדנו שאין הפרשיות כתובות כסדר.
בבמות הוא מזבח – בגנותו דבר הכתוב, ששהה את בנין הבית ארבע שנים.
And Shelomo loved Adonoy, he conformed to the decrees of his father Dovid. [During the first] four years, before beginning to build the Beis [Hamikdosh]. But once he began to build and Shelomo married Pharaoh's daughter, consequently it states, "for as a provocation of anger and of fury has this city has been to me from the day that they built it until this day.⁠"1 Thus we learned in Seder Olam. We learn that the passages are not written in chronological order.
Upon improvised altars he brought sacrifices. The text discusses his dishonor, [this occurred] because he delayed the construction of the Beis [Hamikdosh] four years.⁠2
1. Yirmeyahu 32:31.
2. Alternatively, Shelomo desired to attain prophetic revelation by offering sacrifices (Ralbag).
ויאהב שלמה את י״י ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר – כלו׳ בכל אשר ציוהו דוד אביו נזדרז לקיימו מיד אחר מיתת אביו רק בדבר אחד שציוהו דוד אביו למהר לעשותו מיד נתרפה שלא החל לבנותו עד שנה הרביעית למלכותו, וכל זמן שלא נבנה הבית בבמות הוא מזבח ומקטיר.
ויאהב שלמה את י״י – עבדו מאהבה, כלומר אף על פי שלקח בת פרעה לא סר בעבורה מי״י עד לעת זקנתו, שהרבה נשים נכריות ובת פרעה והאחרות הטו את לבבו מאהבת י״י.
ובאמת, נראה שהשיב אותה לדת ישראל, אף על פי כן היתה אסורה לו לפי שהיתה מצרית ראשונה.
ומרבותינו ז״ל שאמרו כי מותרת היתה לו, כי מה שאמר: בנים אשר ילדו להם דור שלישי (דברים כ״ג:ט׳) – בנים ולא בנות, ואף על פי שלא נקבעה ההלכה כדברי זה החכם, אף על פי שאמר כי קבלה היתה בידו, נראין דבריו כי לא ראינו בכתוב שחטא שלמה על שלקח בת פרעה, אלא על שהרבה נשים ודבק בהם באהבה עד שהסירו את לבבו, והניח נשיו הנכריות לעבוד אלהים אחרים. והנה בשנה הרביעית למלכו לקח בת פרעה והכתוב מעיד: ויאהב שלמה את י״י וגו׳ רק בבמות הוא מזבח ומקטיר, ולא אמר רק שלקח בת פרעה ועד עת זקנתו לא הטו את לבבו, ואז זכר בת פרעה לגנאי עם האחרות, לפי שהסירו את לבבו כלם. ואז בהרבות הנשים לא היה שומר להשיבם לדת ישראל, אלא היה לוקחן בגיותן לתאות לבו, ומניחן לעשות כמשפטי הגוים, וע״כ נענש עליהם.
רק בבמות הוא מזבח ומקטיר – קודם שנבנה הבית, כי אחר שנבנה הבית לא ראינו שזבח בבמות. וא״כ למה אמר: רק, והלא מותרות היו הבמות עד שבנה הבית. לפי שאמר בחקות דוד אביו, ודוד לא זבח אלא במזבח אשר לפני הארון בירושלים או בבמה אשר בגבעון, ולא ראינו לו שזבח וקטר בבמות אחרות, כי הרבות הבמות מביא האדם לעבודת גילולים כי הוא משפט הגוים שבונים במה בכל הר וגבעה ותחת כל עץ רענן.
רק בבמות הוא מזבח – נראה שבכאן היתה לו נטיה מה מחקות דוד ועם כ״ז נראה י״י לשלמה שם.
ואולם התועלות המגיעים ממנו הנה:
התועלת הראשון הוא להודיע שאין הכונה בקרבנות ההזבחה וההקטרה אך הכונה בהם הוא מה שיעידו עליו מסודות המציאות אשר יעמדו עליו המיוחדים לזאת העבודה המתבוננים בה באורך הזמן ולזה לא יקובל בזה תועלת אלא כשנעשה על ידי הכהנים אלא שהתורה התירה לעשות כל איש הישר בעיניו לזבח ולקטר בבמות עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה כמו שנזכר בתורה כדי שיתישרו לעבודת הש״י מפני מה שהוטבעו בו מהעבודות הנעשות לאלהים אחרים יחשבו שלא יהיה הש״י אלוה אם לא יעבדוהו בזה האופן ולפי שהעבודה הזאת הנעשית בבמות אינה מכוונת מצד עצמה בצד מן הצדדין תמצא שזכר בזה המקום בשלמה שהיה מזבח ומקטר בבמות בתאר יראה ממנו שלא היתה פעלתו זאת משובחת וכבר יתבאר זה באמרו ויאהב שלמה את י״י ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח ומקטיר כאלו אמר שבזה הענין עשה מה שאיננו ראוי לעשות.
וספר גם כן זה ההקדמה למה שאמר שאהב שלמה את ה׳ ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח כשאר העם. והאהבה לשם כבר כתבו החכמים שהיא תכלול שלשה דברים, אמונת אמתית בו יתברך, ובטחון שלם בחסדיו, ואהבת בריותיו להטיב עמהם וכל זה הוא בלב, ועליו נאמר הנה ויאהב שלמה את ה׳ שהוא בדברים אשר בלב. עוד אמר ללכת בחקות דוד אביו וזהו בפעולות התוריות הישרות שהיה עושה כראוי.
והנה אמר רק בבמות הוא מזבח, להגיד שהיה עושה כשאר העם המזבחים בבמות ולא נתייחד לזבוח תמיד בבמה אשר לפני ארון האלהים בירושלם או בבמה אשר בגבעון כדוד אביו שלא היה זובח כל ימיו בבמה אחרת. ונראה מזה כי נשתבח דוד בו, לפי שהיה הרבות הבמות מביא האדם לחטוא להיותו כמשפט הגוים שבונים במה בכל עיר ועיר ותחת כל עץ רענן, ולפי שהיה שלמה בזה יוצא מדרכי דוד אמר רק בבמות הוא מזבח ומקטיר.
רק בבמות – רק בזה סר מדרך דוד אביו, כי היה מזבח ומקטיר בבמות הרבה, ככל העם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ויאהב – ויען ששלמה אהב את ה׳ ורצה ללכת בחקות דוד אביו – והלך בחקותיו בכל דבר רק בבמות הוא מזבח – שבזה לא הלך בחקות דוד שלא היה זובח רק על הבמה הגדולה, וכדי לתקן דבר זה שבין העם ובין המלך לא יזבחו עוד בבמות.
ללכת – הודיע אהבתו לה׳ בלכתו בחקות דוד אביו.
וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְהוָה והמשיך לָלֶכֶת באהבה1 בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו בכל דבר2 רַק שבטרם שבנה את בית המקדש3 לא הקריב בבמה הגדולה כדוד אביו4 אלא בַּבָּמוֹת רבות ככל העם5 הוּא היה מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר על אף שריבוי הבמות מביא לעבודת גילולים6:
1. רד״ק.
2. מלבי״ם.
3. רד״ק, ובגנותו דיבר הכתוב ששהה בבניית הבית ארבע שנים, רש״י.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
6. רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֤לֶךְ גִּבְעֹ֙נָה֙ לִזְבֹּ֣חַ שָׁ֔ם כִּי⁠־הִ֖יא הַבָּמָ֣ה הַגְּדוֹלָ֑ה אֶ֤לֶף עֹלוֹת֙ יַעֲלֶ֣ה שְׁלֹמֹ֔ה עַ֖ל הַמִּזְבֵּ֥חַ הַהֽוּא׃
And the king went to Gibeon to sacrifice there, for that was the great high place. Solomon offered one thousand burnt-offerings upon that altar.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
הבמה בגבעון * – דברי הימים ב א׳:ג׳-ו׳
וַאֲזַל מַלְכָּא לְגִבְעוֹן לְדַבָּחָא תַמָן אֲרֵי הִיא בָּמָתָא רַבְּתָא אֶלֶף עַלְוָן יַסִיק שְׁלֹמֹה עַל מַדְבְּחָא הַהוּא.
היא הבמה הגדולה – הוא מזבח הנחשת שעשה משה במדבר והוקבעה בשילה, חרבה שילה בימי עלי ובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול ובאו לגבעון.
יעלה שלמה – כמו מעלה שלמה.
על המזבח ההוא – ביום אחד.
For that was the great improvised altar. That was the copper altar which Moshe made in the wilderness,⁠1 and it was instituted in Shilo. Shilo was destroyed in Eli's days, and then it came to Nov. Nov was destroyed in Shaul's days, and they came to Givon.
Shelomo offered. Did Shelomo offer.⁠2
Upon that altar. In one day.
1. I.e., it was "great" because of its holiness.
2. Literally, יעלה means, "will offer.⁠"
כי היא הבמה הגדולה – מזבח הנחשת שעשה משה במדבר והוקבעה בשילה, חרבה שילה ובאו לנוב חרבה נוב ובאו לגבעון.
היא הבמה הגדולה – לא קראה גדולה לגודל מדתה, כי הוא מזבח הנחשת שעשה משה, וכן בדברי הימים: ויעל שלמה שם על מזבח הנחשת אשר לפני י״י אשר לאהל מועד ויעל עליו עולות אלף (דברי הימים ב א׳:ו׳), אלא נקראת גדולה למעלתה על האחרות, כי הוא המזבח שעשה בצלאל במצות משה כמו שצוהו האל, ובו היתה תמיד האש העליונה שירדה ביום השמיני למלואים. והאחרות היו נעשות ע״י הדיוט, איש הישר בעיניו, והן היו במות קטנות במעלה כנגד אותה אשר בגבעון. וכן במשנה: אין בין במה גדולה לבמה קטנה.
יעלה – עתיד במקום עבר, ורבים כמוהו. ואומר כי בפעם ההוא שהלך שלמה לגבעון אלף עולות העלה על המזבח ההוא, לא ביום אחד, אלא טרם שובו משם לירושלים. ומדברי רבותינו ז״ל נראה בפעם אחת.
(ד-ה) השני הוא להודיע שיש בהעלת העולות מבוא להגעת הנבואה וכ״ש כשהפליגו ברבויים ולזה תמצא שספר כי בגבעון שהיתה בו הבמה הגדולה ולזה היה בו מזבח הנחשת שעשה משה היה מעלה שלמה אלף עולות וספר תכף כי בגבעון נראה י״י אל שלמה וכבר נתבאר זה גם כן מענין בלעם כמו שזכרנו שם במה שהשתדל להגיע אליו הנבואה בשבנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל על כל מזבח וכבר בארנו הסבה בזה בפרשת נח ואולי שלמה מפני רוחק מדרגתו מהנבואה כי היה נער בעת ההיא הוצרך אל זה המספר הרב מן העולות.
וגם הודיע הכתוב זה בשלמה בעבור מה שיאמר אחריו שהלך גבעונה לזבוח שם כי היא היתה הבמה הגדולה, וקראה גדולה למעלת קדושתה, והיא היתה מזבח הנחשת אשר עשה משה במדבר, ועליו היתה תמיד האש האלהי שירד מן השמים ביום השמיני למלואים, ולהיותה מקודשת לגבוה היתה גדולה בעיני כל ישראל ויותר מקודשת משאר הבמות הנעשות על יד הדיוט איש כל הישר בעיניו יעשה, ואולי עם זה היתה יותר גדולה מהן בכמותה, כי היו שאר הבמות קטנות ממנה, והמזבח הזה שעשה בצלאל במדבר במצות משה הוקבע בשילה, וכשנחרב שילה בימי עלי הובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול קבעוהו בגבעון, ושם הלך שלמה והעלה על אותה במה אלף עולות, והיה זה בפעם אחת כדברי חכמים ז״ל (זבחים מ״ו ע״ב), או בימים אשר ישב שם קודם החזרתו לירושלם, כדי להתבודד ולהכין לבו למעלת הנבואה, כי היו הזבחים מכין גדול לזה, כמו שהתבאר מהזבחים אשר עשה נח (בראשית ח׳ כ׳) בצאתו מן התיבה ומן העולות אשר צוה בלעם (במדבר כ״ג:א׳) להעלות כדי שתגיע לו הנבואה. ולפי ששלמה נתיחד אז לזבוח באותה במה הגדולה אשר בגבעון כדוד אביו להיותה מקודשת מאד, אחרי שהכין לבו וקרא אל ה׳ בעולותיו ושלמיו נראה לו שמה האלהים, והוא ממה שיורה שהיה יותר טוב לזבוח בבמה הגדולה אשר בגבעון, אחרי ששמה נראה השם אל שלמה, ולא נראה אליו בהיותו זובח בשאר הבמות שלא היו באותה קדושה, ולא היה דוד אביו זובח בהם.
הגדולה – רוצה לומר: גדולה בקדושתה, כי היא מזבח הנחושת שעשה משה.
אלף עולות – ביום אחד, לא בפעם אחת, כי קטן הוא מהכיל.
יעלה – כמו עלה, עתיד במקום עבר, וכמוהו רבים במקרא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וילך המלך גבעונה לזבח שם ובדה״א א׳ מבואר ויאמר שלמה לכל ישראל וכו׳ וילכו שלמה וכל הקהל עמו לבמה אשר בגבעון פי׳ שאמר לכל ישראל שאין ראוי להקטיר בבמות ולכן הלכו כולם לגבעון לזבוח שם כי שם היה אהל מועד ומזבח הנחושת ואש מן השמים, וכמש״ש וידרשהו שלמה והקהל – ושם מסיים (פ׳ י״ג) ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים מלפני אוהל מועד שנראה פירושו שאז לקח עמו מזבח הנחושת וא״מ לירושלים להיות מוכן עד עת יגמר המקדש שגנזו את אהל מועד, ומאז הקריבו בירושלים, ועז״א ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים – שמאז היה בירושלים בא אל הבמה אשר בגבעון, וביום ההוא העלה אלף עולות.
וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לגבעון לִזְבֹּחַ שָׁם כִּי שם הִיא היתה הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה בקדושתה1, שהוא מזבח הנחושת שעשה בצלאל2 במצוות משה במדבר3, ושם אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה – העלה4 שְׁלֹמֹה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא ביום אחד5:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. הוקבעה בשילו משם לנוב ומנוב לגבעון, רש״י.
4. רד״ק, מצודת דוד.
5. רש״י, מצודת דוד, מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(ה) בְּגִבְע֗וֹן נִרְאָ֧ה יְהֹוָ֛הי״י֛ אֶל⁠־שְׁלֹמֹ֖ה בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים שְׁאַ֖ל מָ֥ה אֶתֶּן⁠־לָֽךְ׃
In Gibeon Hashem appeared to Solomon in a dream by night; and God said, "Ask what I shall give you.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
(ה-טו) חלום שלמה * – דברי הימים ב ז׳:א׳-י״ג
בְּגִבְעוֹן אִתְגְלֵי יְיָ לִשְׁלֹמֹה בְּחֶלְמָא דְלֵילְיָא וְאָמַר לֵיהּ יְיָ שְׁאִיל מָה אֶתֵּן לָךְ.

רמז קעג

בגבעון נראה י״י אל שלמה – א״ר יונתן שלשה הם שנאמר להם שאל ואלו הם, שלמה, ואחז, ומלך המשיח. בשלמה כתיב בגבעון נראה י״י אל שלמה בחלום הלילה ויאמר (אליו) [אלהים] שאל מה אתן לך. באחז כתיב שאל לך אות מעם י״י אלהיך, במלך המשיח כתיב שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. ר׳ אחי בשם ר׳ שמואל בר נחמני מוסיף עוד שנים מן ההגדה אברהם ויעקב, באברהם כתיב י״י אלהים מה תתן לי אינו אומר מה תתן אלא שאומר לו שאל. ביעקב וכל אשר תתן לי אינו אומר אשר תתן לי אלא שאומר לו שאל. א״ר יוחנן בשם ר׳ שמעון משל למלך שהיה לו אוהב א״ל שאל לך פרוקופי ואני נותן לך. אותו האוהב היה פקח הרבה אמר אם אשאל שיעשה אותי איפרכוס או דוכוס היא יוצאת בידי, אלא הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו הכסף והזהב טפלים לו, אמר לו מרי הואיל והגסת לבי שאשאל לפניך שואל אני ממך שתשיאני את בתך ואעשה חתנך אמר לו חייך כך אני עושה, כך שלמה א״ל הקב״ה שאל מה אתן לך ושאל החכמה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

בגבעון נראה ה׳ וגומר – הנה הרב המורה בפרק מ״ה חלק שני אמר, ששלמה לא הגיע למעלת הנבואה הגמורה כי אם למעלת רוח הקדש, ושאמרו הנה בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה אינה נבואה גמורה, לא כמו (בראשית ט״ו א׳) היה דבר ה׳ אל אברם במחזה, ולא כמו ויאמר אלהים אל ישראל במראות הלילה (בראשית מ״ו:ב׳), ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו. כי כל אחד מהם אעפ״י שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאה לו הנבואה, ובזה העניין של שלמה אמר בסופו וייקץ שלמה והנה חלום, וכן בעניין השני אומר כי וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, אשר התבאר שהוא חלום, וזו מעלה למטה מהמעלה הנאמר עליה (במדבר יב) בחלום אדבר בו, כי כאשר ינבאו בחלום לא יקראהו חלום בשום פנים, אחרי שהגיע אליו הנבואה בחלום, אלא יפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה, שלא אמר שהיה חלום, אבל פסק ואמר (בראשית כ״ח ט״ז) אכן יש ה׳ במקום הזה, ואמר (שם מ״ח ד׳) אל שדי נראה אלי בלוז ופסק שהיא נבואה. אמנם בשלמה אמר וייקץ שלמה והנה חלום וגומר, ואמר עוד שכן היה ענין דניאל ודוד, ובסוף דבריו אמר זה לשונו: ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא בדניאל ושלמה, אע״פ שראו המלאך בחלום לא מצאו בעצמם שהיה נבואה גמורה אבל חלום יודעו בו אמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש וזאת היא המדרגה השנית. וכן בכתבי הקדש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהילים ומגלת רות או מגלת אסתר הכל ברוח הקדש נכתבו, ואלו גם כן יקראו נביאים בכלל. ע״כ לשונו.
ואני בעיני בדברי הרב אלה ראיתי בהם חולשה רבה, לפי שפשט הפסוקים ואמתתם מוכיח ששלמה הגיע אל מעלת הנבואה ארבעה פעמים: האחד במקום הזה שאמר בגבעון נראה ה׳ אל שלמה בחלום הלילה, והלשון הזה מורה היות מדרגתו נבואה בחלום ממין מה שאמרה תורה (במדבר י״ב ו׳) אם יהיה נביאכם ה׳ וגומר בחלום אדבר בו, ומצינו בזה דבור השם לו ויאמר אלהים שאל מה אתן לך, ותשובת שלמה אל האלהים, ותשובת השם לו יען אשר שאלת את הדבר הזה, וזה עצמו סגנון נבואת הנביאים ודברי השם אליהם ודבריהם אל האלהים, הנבואה השנית שבאה לשלמה היא על ענין הבית, והוא אמרו ויהי דבר ה׳ אל שלמה לאמר הבית הזה אשר אתה בונה וגומר, ובה לא נאמר חלום ולא נאמר בה כאשר נראה אליו האלהים בגבעון, לשנאמר שהשווהו בהיותו חלום, אבל אמר ויהי דבר ה׳ אל שלמה, והוא הלשון הנהוג הנאמר בנבואת הנביאים, והרב עצמו אמר באותו פרק אשר זכרתי המדרגה השלישית והיא תחלת מדרגות במי שיאמר בו ויהי דבר ה׳ אלי וגו׳. הנה מנה הלשון הזה ממדרגות הנבואה הגמורה, והתימה מהרב איך לא זכר הפסוק הזה בענין שלמה כדי להשיב עליו שאינה נבואה כמו שעשה לשאר הפסוקים שהביאם, ונראה שהסתיר פנים ממנו להיות קשה ההתר.
הנבואה השלישית היא אחרי תפלת שלמה, אמרו וירא ה׳ אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון ויאמר אליו שמעתי את תפלתך וגו׳, והמאמר הזה יורה היותו נבואה גמורה, אחרי שאמר וירא ה׳ אל שלמה, על דרך (בראשית י״ח א) וירא ה׳ אל אברם וגו׳. ודומיהם. והנה קרא הנבואה הזאת שנית בהיותה נבואה שלישית כפי סדר הספור, למה שהיתה בחלום, ולכן היתה שנית בערך הראשונה שהיתה גם כן בחלום ולזה אמר בה גם כן כאשר נראה אליו בגבעון להעיד על היותה במין החלום ולא במין המראה.
אמנם ויהי דבר ה׳ אל שלמה, שהיא הנבואה שבאה באמצע אלו, יראה שהיא במראה ולא בחלום. הנבואה הרביעית שהגיע אליו היא בסוף הספור, אמר (מלכים א י״א:ט׳-י׳) ויתאנף ה׳ בשלמה כי נטה לבבו מעם ה׳ אלהי ישראל הנראה אליו פעמים וצוה אליו על הדבר הזה וגו׳, ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך וגו׳, והמאמר הזה מוכיח שהדבורים הראשונים היו נבואה גמורה, אחרי שאמר עליהם הנראה אליו פעמים, ר״ל שפעמים נראה אליו האלהים בנבואה גמורה. והוא גם כן המוכיח שאמרו הנה ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך היא נבואה הגיעה לשלמה גם כן, ושלא נאמר לו זה על ידי נביא אחיה השילוני או זולתו כמו שחשב הרב המורה ונמשכו המפרשים אחריו, והביא ראיה ממה שנאמר ברבקה (בראשית כ״ה) ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך, שאמרו חכמים ז״ל (בב״ר ריש פ׳ תולדות) על ידי נביא, ואין הנדון דומה לראיה, כי עם היות שמצינו בה ויאמר ה׳ לה שני גוים בבטנך ואמרו חכמים ז״ל שנאמר לה זה על ידי נביא, לא יתחייב שיפורש כן מה שנאמר בשלמה, לפי שרבקה לא מצינו בה דבור אחר, ולא זכר הכתוב אם בא הדבור הזה בחלום או במראה, ולא שהתעוררה היא לדבר מה מפני התבהלותה למה שראה, ולכן ראו חכמים ז״ל לפרשו על ידי נביא, אבל שלמה שנאמר בו ארבעה פעמים דבור אלהי ומאמר השם אליו ומאמרו אל האלהים, ונאמר בו ויאמר ה׳ אל שלמה, ויאמר ה׳ אל שלמה נראה ה׳ אל שלמה, וספר שאחרי הנבואה בא אל אהל האלהים ויעמוד לפני ארון ה׳ ויעל עולות והיה כל זה לאל הנראה אליו, אין ראוי שנאמר כי אם שהיתה נבואה גמורה. ואף שנאמר כי מה שנאמר לו הבית הזה אשר אתה בונה היה על ידי נביא.
וכך הדבור הרביעי ויאמר ה׳ לשלמה יען אשר היתה זאת עמך, ששניהם נאמרו לו על ידי אחיה השלוני כדברי המפרשים, הנה לא ימלטו משבאו לשלמה שתי נבואות הראשונה והשלישי אשר זכרתי פה, ולזה אמר בכל אחת מהם וירא ה׳ אל שלמה ובאחרונה אמר שנית, ואמר על שניהם הנראה אליו פעמים, והוא המורה על היות שלמה נביא בשתי הנבואות ההם. ואיך לא נאמר כן? והנה חז״ל במסכת מגלה (י״ד ע״א ועיין סדר עולם רבה כ׳) זכרו דוד ושלמה מכלל הנביאים עם ישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, ולא היה מאמרם זה על צד ההעברה והכללות כמו שחשב הרב, כי אם על צד האמות והדיוק והסברא הישרה תורה שהוא האמת, לפי שהחלום הנאמר בשלמה ובדניאל אי אפשר שיפורש כ״א באחד משני פנים, אם על החלום הפשוט הנהוג שאין בו נבואה כלל ולא רוח אלהי, ואם על הנבואה הגמורה הבאה בחלום, ושקר שיהיה חלום פשוט צודק, לפי שהכתוב יחס הדברים כלם לשם ית׳ ואמר שנראה אליהם ושדבר עמהם על הדרך עצמו ובאותם הדברים שבאו בנבואות הנביאים הגמורים, ולא יתיחסו הדברים האלה לו ית׳ אם היו כלם הרכבות מהכח המדמה בחלום הלילה מבלי שפע אלהי מגיע בכח הדברי כמו שיבא בנבואות, ואם היה בידנו לומר זה בשלמה, היינו אומרים כן בשאר הנביאים שבאו בהם זכרון הנבואה באלה המלות בעצמם, נשאר אם כן בהכרח שנאמר שהיה החלום הזה נבואה גמורה, ושהוא ממין מה שבא ליעקב אבינו במראות הלילה והוא הפך מה שאמר הרב המורה.
והנה החכם הנרבוני בפירושו לספר המורה באותו פרק חמשה וארבעים חלק שני אשר זכרתי, נראה שהרגיש בספק הזה אשר הערותי בדברי הרב, והשתדל להתירו באמרו שיש למדרגת רוח הקדש מרחב, כי יש ממנו בהקיץ שישים האדם לדבר בחכמות ותושבחות ובדברי אזהרה, וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים, וממנה שהיא בשינה בחלום כממוצע בין החלום הפשוט והנבואיי, ונסתייע החכם בזה ממה שאמר הרב שם זה לשונו. ואין ספק שזאת מדרגה למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, ואמר עוד שאינה נבואה גמורה אבל חלום יודיע אמתת הענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקדש וכו׳, ולדעתו זה לא יהיה חלום שלמה פשוט ואינו גם כן נבואה גמורה, אבל הוא ממדרגת רוח הקדש הממוצע ביניהם. אבל זה באמת הוא אצלי מחשבה כוזבת כדברי הרב המורה, לפי שהוא באותו פרק הביא ענין רוח הקדש ורשמו בדברים המיוחדים אליו ואמר ז״ל המדרגה השנית והיא מדרגת רוח הקדש, הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש עליו וישימהו לדבר וידבר בחכמות או בתושבחות או בדברי אזהרה מועילים או בענינים הנהגיים אלהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם וכו׳. הנך רואה בעיניך שענין רוח הקדש במדרגה השנית אינו לראות בחלום משלים ומלאך כדניאל, ולא לשמוע דברי השם ית׳ כשלמה, כי אם לבד לדבר דברי חכמה ותושבחות ואזהרה כמו שזכר, ומפני זה נראה שבמדרג הראשונה אשר זכר הרב מההתעוררות לפעל משובח אמר, וכיוצא (ברוח ה׳) הזאת לא הביאה אחד מאלה לדבר, אבל תכלית זה הכח להעיר זה המאמץ (נ״א המחוזק) לפעל אחר עד כאן לשונו.
יורה בדבריו אלה שהמדרגה השנית אין ענינה כי אם לדבר לבד לא לחלום ולא לראות מראה כלל ולא לשמוע דברים. גם תראה ששם הרב הבדל עצמיי ברוח הקדש, באמרו וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים על מנהגיהם ואם כן החלום אינו מין ממיני רוח הקדש, אחרי שמתנאיו העצמיים הוא שיהיה תמיד בהקיץ לא בשינה והשכל יורה על זה, כי אם היה החלום הזה בשפע אלהי מהשכל הפועל על הכח הדברי תחלה ואחר כן על הכח המדמה, כמו שגדר הרב הנבואה, היה זה בהכרח נבואה גמורה, אחרי שיצדק עליו גדרה, ואם הוא שפע לבד על המדמה הנה הוא חלום פשוט, וכמו שכתב הרב בפרק שמנה ושלשים חלק שני, שכאשר יחול השפע על המדמה לבד מבלי הדבר הוא מכת מנהיגי המדינות מניחי הנמוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקים, וכאשר יחול השפע על הדברי ועל המדמה אז תהיה נבואה גמורה. הנה אם כן הרב לא עלה על לבו לעשות חלום ממוצע, ואינו אפשר כפי שרשיו שיהיה חלום רוח הקדש נבדל מחלום הנבואה הגמורה ומהחלום הפשוט, ומה שזכר הרב בכלל בדרגת רוח הקדש אי אפשר שיפורש לבד על אחד ממיניה כמו שחשב הנרבוני, ועוד אומר אני שאם אמרנו שהיה חלום שלמה מסוג רוח הקדש, היה ראוי שיהיה יחסו אל הרוח אשר בהקיץ כיחס החלום הנבואיי למראה הנבואיית, ר״ל שיהיה הרוח ההוא הקדוש בחלום למטה מאשר יהיה בהקיץ, ויקשה אם כן למה בדבור אשר ידבר האדם ברוח הקדש בהקיץ ובהשתמשות החושים יהיה מדבר בעדו ולא יהיה מיחס הדברים לו ית׳, ומה שיהיה בחלום רוח הקדש ייחסהו אל השם ית׳ ויאמר שדבר השם אליו ושאמר לו ושהוא השיבו.
והיה ראוי שאחרי היות החלום ברוח הקדש מהמדרגה עצמה אשר היא בהקיץ שיהיה הדבור בשניהם ממין אחד מתדמה, ולא יהיו הדברים בחלום מיוחסים לו ית׳ אם לא שנאמר שההתיחסות ההיא הוא דמיון טוב והחלומות שוא ידברו, והדבר הזה אסור לשמעו כל שכן להאמין בו, וכל זה ממה שיוכיח שלא כוון הרב מעולם שיהיה חלום שלמה ממוצע בין הנבואי והפשוט. ואמנם מה שנסתייע בו החכם הנרבוני ממה שאמר הרב שאינה נבואה גמורה ושהיא למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, אינו לעשות אמצעי בין הדברים, שאין אמצעי ביניהם, כי אם למה שכתב הרב עצמו בפרק ששה ושלשים מאותו חלק שני, שהיה הסבה בחלומות הצודקים הוא עצמה הסבה בנבואה וששניהם ממין אחד, ולא יתחלפו כי אם בפחות ויתר, וכמו שהביאו מדברי חכמים ז״ל שאמרו (ברכות נ״ז ע״ב) חלום אחד מששים בנבואה, ואמר שלא יפול השעור בין שני דברים מתחלפים, ואמרם גם כן ז״ל נובלת הנבואה חלום, לפי שהנובלת הוא הפרי עצמו ואישו אלא שנפל קודם שלמות וקודם שיתבשל, וכן פעל הכח המדמה בעת השינה היא פעולתה בעת הנבואה אלא שיש בו קצור ולא הגיע אל תכליתו וכו׳. וכל זה יורה שהרב קורא החלום הפשוט נבואה קצרה, ובעבור זה אמר כאן שחלום שלמה לא היה נבואה גמורה, לפי שהיה חלום פשוט שהוא נבואה מה ולזה היה למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, כמו שהחלום הפשוט הוא למטה מהחלום הנבואיי, ואם היו שניהם ממין אחד ויתחלפו בפחות ויתר, זו היא כוונת הרב באמת, לפי שהיה נמשך במהות הנבואה ועניניה לדעת הפילוסוף, כמו שאמר בפרק ל״ב מאותו חלק הנזכר, ואחרי שהפילוסוף יעשה החלום והקסם והנבואה ממין אחד חוייב אצל הרב שיהיה כן, ואם תבין זה תדע למה אמר הרב ברוח הקדש כאלו עניין אחר חל עליו וכו׳. ואיני רוצה להאריך דברים עוד בזה כי אינו ממה שיאות לזה המקום, ואני הנה הרחבתי הדבור בו בשרשיו העצמיים בספר מחזה שדי אשר אני עושה.
ואמנם מה שאמר הרב עוד שהיה חלום שלמה מודיע אמתת ענינים והם מכת מי שידבר ברוח הקדש. אין פירושו שהיה החלום ההוא ממיני רוח הקדש כמו שחשב הנרבוני, אבל רצה לומר בזה שהמדבר ברוח הקדש פעמים יחלו חלום פשוט וידבר בו ממין הדברים אשר הוא ידבר בהם בהקיץ ברוח הקדש, ויהיה ההדמות הזה בדברים אשר ידבר המדבר ברוח הקדש בהקיץ ובחלום לא במה שישמע ובמה שיראה, לפי שרעיוניו על משכביו סליקו וידבר בחלום ממין מה שידבר בהקיץ, אבל החלום ההוא על כל פנים הוא פשוט:
ואחרי אשר הראיתיך אמתת דעת הרב בשחלום שלמה היה פשוט לא נבואי כלל, והוכחתי מהכתובים שאינו כן, אבל הוא נבואה גמורה זכה שלמה אליה, נשאר עלי להשיב לטענות אשר טען הרב המורה בדבריו להוכיח שלא היה שלמה נביא. ואומר שמה שטען הרב מפסוק וייקץ שלמה והנה חלום היא ראיה חלושה, כי לא יתחייב לפי שקראה חלום שאינה נבואה אחרי שהחלום הוא מין ממיניה, כמו שאמר (במדבר י״ב ד) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, והנה ביעקב נאמר (בראשית כ״ח ט״ו) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגומר, ואמר ויקץ יעקב משנתו, וכפי דרך הרב יחויב שנאמר שלא היה זה נבואה גמורה, אחר שיקרא חלום ויקיצה משנתו כמו שנאמר בשלמה, ואם ביעקב אחרי היקיצה אמר אכן יש ה׳ במקום הזה שפסק הדין היותה נבואה גמורה, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו׳, הנה נאמר בשלמה גם כן אחרי היקיצה ויבא ירושלם ויעמוד לפני ארון ברית ה׳ והעלה עולות, וכל זה ליחס אליו ית׳ הנבואה ההיא, וכמו שאמר הנראה אליו פעמים, והיה זה על דרך מה שיאמר באברהם (בראשית י״ב ז׳) ויבן שם מזבח לה׳ הנראה אליו, הנה אם כן לא בא הכתוב לשלול היות הענין נבואה גמורה, אבל פירוש הפסוק לדעתי כך הוא, ששלמה ראה ושמע בחלומו הדברים ההם כל כך ברורים וזכים שהיה נדמה לו היותו בהקיץ, כאלו היה הש״י מדבר עמו ואזניו שומעות, וכאלו היה הוא משיבו בפעל ושפתיו נעות וקולו מוחש, והיה כל זה לזכות חלומו הנבואי ומעלתו, באופן ששלמה לא ידע ולא הבין היותו חלום כי אם אחרי היקיצה כי אז הכיר וידע שהיה כל מה שראה ושמע ודבר חלום. ר״ל נבואיי, ולפי שאחרי שהקיץ הרגיש באמתת נבואתו בא אל ירושלם ויעמוד לפני הארון להודות ליי׳ על אשר נגלה אליו ועל כל מה שאמר לו בה, ואין להפלא מהיותו בלתי מרגיש בנבואתו וחושב שהיה בהקיץ, כי עם היות שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה כמו שזכר הרב, הנה בתחלת הנבואות פעמים לא יהיה הדבר כן, הלא תראה מה שקרה לשמואל הנביא בתחלת נבואתו, והרב המורה עצמו הודה בדבר הזה בפרק מ״ד חלק שני הנזכר באמרו שם זה לשונו: ופעמים ישמע הנביא הדבר ההוא אשר ישמעהו במראה הנבואה בדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר, וידע לך זה מענין שמואל הנביא כאשר קראו השם בענין הנבואה חשב עלי הכהן קראו פעם אחרי פעם שלשה פעמים והלך אליו, אח״כ ביאר הכתוב עלת זה ואמר שכאשר חוייבה לו זה והיותו חושב שעלי קראו, הוא היות הדבר בתחלת נבואתו שלא היה יודע עדיין שדבר השם לנביאים היה בזאת הצורה ולא נגלה לו זה היסוד עדיין והוא אמרו (שמו׳ א׳ ג׳ ז׳) ושמואל טרם ידע את ה׳ וטרם יגלה אליו דבר ה׳ וגומר, ואם הרב סובל זה בשמואל הנביא, מי המונע שנאמר זה כן בשלמה שהיה גם כן נער ורך בנבואה, שלהיותו עדיין בלתי ידוע אופן ההראות היה חושב שהיה בהקיץ כל מה שהיה שומע ומדבר, וכאשר הקיץ אז הרגיש והכיר באמת שכל הענין היה באותו חלום הנבואיי. והמורה על זה הוא שבשאר הפעמים לא אמר ויקץ שלמה והנה חלום כ״א בראשונה, לפי שהיה עדיין נער בנבואה, וכמו שהיה בשמואל, ואחר שהבין ענינה לא אמר זה עוד. ובפירוש הפסוק אזכור עוד מה שכתב הרמב״ן (בראשית מ״א ז׳) בויקץ פרעה והנה חלום, שממנו נקח גם כן פירוש אחר בפסוק צודק ומסכים לדעת האמתי הזה אשר זכרתי מהיות שלמה נביא בעצם ואמת.
ואמנם מה שטען הרב עוד ממה שבאו ספרי שלמה בתוך הכתובים ולא סרום חכמים ז״ל עם ספרי הנביאים, אין זו טענה מתחייבת, כי עם היות הספרים ההם חברם שלמה ברוח הקדש ולא חוברו בנבואה כספרי הנביאים, ולכן היה שסדרם חכמים ז״ל מכלל הכתובים ולא מכלל הנביאים, לא יתחייב מזה ששלמה לא זכה למעלת הנבואה הגמורה פעם או פעמים, לא שנאמרו לו בנבואה אותם הספרים כי אם דברים אחרים ששמע מפי הגבורה, כי הנה מגלת רות חברה שמואל ומגלת קינות חברה ירמיהו והושמו המגלות ההם בתוך הכתובים, לפי שקבלו חכמים ז״ל שנכתבו ברוח הקדש ולא בנבואה כמו שזכרתי בהקדמת ספר יהושע, ולא נאמר מפני זה ששמואל וירמיהו לא הגיעו למעלת הנבואה הגמורה. ולא נכחיש הכתובים המעידים שדבר השם עמהם, וכן ראוי שנאמר בשלמה שחוברו ספריו ברוח הקדש, ומאשר חכמים ז״ל השיגו אמתת מעלתם סדרום מכלל הכתובים, ועכ״ז הנה שלמה באותם החלומות והמראות אשר ראה הגיע להנבא באמת ודבר השם עמו כמו שדבר לשאר הנביאים ולכן הושמו ונכתבו המראות ההם כאן בזה הספר שהוא מכלל ספרי הנביאים והיה שלמה מכללם כמו שקבלו חכמים ז״ל, כי הם אמרו והם הם עצמם אשר סדרו ספריו בתוך הכתובים המה שמוהו מכלל הנביאים. וכבר כתב הרב המורה בתחלת אותו פרק מ״ה חלק ב׳ הנזכר זה לשונו. ואל יטעך באלו המדרגות היותך מוצא בספרי הנבואה נביא באתהו הנבואה בצורה אחת מהמדרגות האלה ויתבאר בנביא ההוא בעצמו שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחרת, וזה שאלו המדרגות אשר אזכרם, אפשר שיבא קצת נבואת הנביא ההוא אליו לפי צורה אחת מהם ותבואהו נבואה אחרת בעת אחרת לפי מדרגה למטה ממנה, כי כמו שהנביא לא יתנבא כל ימיו בהדבקות אבל יתנבא עת ותפרד ממנו הנבואה עתים, כן ינבא פעם אחת בצורת מדרגה עליונה ואחר כן ינבא עת אחרת בצורת מדרגה למטה ממנה, או אולי לא יגיע למדרגה העליונה ההיא אלא פעם אחת בכל ימיו ואחר כך תשולל ממנו, ואולי ישאר על מדרגה למטה ממנה עד כאן לשונו, והוא מסכים למה שאמר בהקדמת ספרו מענין הבריקות, (עיין בפתיחה דף ד׳ ע״ב) וכן נאמר שיקרה בין הנבואה ורוח הקדש בכלל, ומזה נלמוד שעם היות שלמה המלך נביא במדרגה עליונה הארבעה פעמים או שתי הפעמים שנזכרו בזה הספר כפי כל אחת מהדעות, הנה לא עלה אליה עוד וכל שאר ימיו היה מדבר ברוח הקדש שהיה מדרגה שפלה ובו חבר ספריו אשר הושמו בתוך הכתובים. ואמנם ענין דניאל אינו מזה המקום, ולזה לא אזכרהו כאן והתבאר במחזה שדי אשר עשיתי. והנה הארכתי בזה להיותו דרוש יקר מאד ולמה שראיתי מעדו בו רגלי הרב המורה ונמשכו אחריו אנשים צדיקים וטובים מחכמי אומתנו.
בחלום הלילה – שביום העלה אלף העולות על הבמה, ואין צורך לומר שכל פעם שהיה הולך לזבוח שם היה מעלה אלף עולות (אף על פי שזה הוראת יעלה בעתיד) לפי שזאת היא הפעם הראשונה שהלך שם, ובשאר פעמים היה מזבח ומקטיר בבמות אחרות (פסוק ג׳), ומצאנו העתיד גם להוראת פעם אחת כמו אז ישיר משה, אז יבנה יהושע, ואין להשיבני שאחר מלת אז יבא תמיד העתיד, שכן מצאנו (למטה ח׳:י״ג וט׳:כ״ד) אז אמר שלמה, אז בנה את המלוא, והרוצה לקיים שהלך פעמים הרבה שם (וילך המלך שלמה, כמו ויאהב שלמה שענינו היה אוהב כן וילך היה הולך) ובכל פעם היה מעלה לעצמו אלף עולות לה׳ אין להכחישו, רק כמו שאמרתי אין צורך להניח פירוש זה.
בְּגִבְעוֹן נִרְאָה – התגלה יְהוָֹה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל – בקש מָה אתה רוצה שאֶתֶּן לָךְ1:
1. ובמדרש, א״ר יונתן שלשה הם שנאמר להם ״שאל״ ואלו הם, שלמה, ואחז, ומלך המשיח... א״ר יוחנן בשם ר׳ שמעון משל למלך שהיה לו אוהב א״ל שאל לך פרוקופי ואני נותן לך, אותו האוהב היה פקח הרבה אמר אם אשאל שיעשה אותי איפרכום או דוכוס היא יוצאת בידי, אלא הריני שואל דבר שכל הדברים טפלים לו... אמר לו הואיל והגסת לבי שאשאל לפניך שואל אני ממך שתשיאני את בתך ואעשה חתנך, אמר לו חייך כך אני עושה, כך שלמה א״ל הקב״ה שאל מה אתן לך ושאל החכמה, ילקוט שמעוני.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיֹּ֣אמֶר שְׁלֹמֹ֗ה אַתָּ֨ה עָשִׂ֜יתָ עִם⁠־עַבְדְּךָ֨ דָוִ֣ד אָבִי֮ חֶ֣סֶד גָּדוֹל֒ כַּאֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ לְפָנֶ֜יךָ בֶּאֱמֶ֧ת וּבִצְדָקָ֛ה וּבְיִשְׁרַ֥ת לֵבָ֖ב עִמָּ֑ךְ וַתִּשְׁמׇר⁠־ל֗וֹ אֶת⁠־הַחֶ֤סֶד הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה וַתִּתֶּן⁠־ל֥וֹ בֵ֛ן יֹשֵׁ֥ב עַל⁠־כִּסְא֖וֹ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
And Solomon said, "You have shown to Your servant David my father great kindness, as he walked before You in truth, in righteousness, and in uprightness of heart with You. You have kept for him this great kindness, that You have given him a son to sit on his throne, as it is this day.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַאֲמַר שְׁלֹמֹה אַתְּ עָבַדְתָּ עִם עַבְדָךְ דָוִד אַבָּא חִסְדָא רַבָּא כְּמָא דְהַלִיךְ קֳדָמָךְ בְּקוּשְׁטָא וּבִזְכוּ וּבַחֲרִיצוּת לִבָּא קֳדָמָךְ וּנְטַרְתָּ לֵיהּ יַת חִסְדָא רַבָּא הָדֵין וִיהַבְתָּ לֵיהּ בַּר יָתִיב עַל כּוּרְסֵיהּ כְּיוֹמָא הָדֵין.
ותשמר לו – לשון מאמת את דבריו, כמו: ושמר י״י אלהיך לך וגו׳ (דברים ז׳:י״ב). ואף כאן: ותשמר לו את החסד – האמנת דבריך לקיים לו את החסד אשר הבטחתו על ידי נתן הנביא.
You preserved for him. An expression of authenticating His words as in, "And Adonoy, your God will keep for you, etc.⁠"1 Here too You have preserved for him the kindness, You have authenticated Your words to fulfill to him the kindness which You had promised him through Noson the prophet.
1. Devarim 7:12.
ובישרת לבב – על משקל אמרת.
ויאמר שלמה וגומר, ספר הכתוב שנעזר עוד שלמה להכנת מלכותו ולקיומה עם ההשגחה האלהית וההשפעה העליונה הנבואית ועם שלמות החכמה אשר נשפעה עליו, וזה כי בהיות שלמה אוהב את ה׳ וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ובהכינו עצמו עם הקרבנות אשר העלה אל האלהים זכה למעלת הנבואה שבאה אליו בחלום הלילה להיותו אז בלתי טרוד המחשבות ולהיות מין הנבואה בחלום מין פחות מהמראה. והיתה נבואתו בדרך שאלה ששאלו הבורא יתברך מה אתן לך. כאלו אמר אחרי אשר הרבית בזבחים ועולות ואהבת השלמות והדבקות וקיום המצות מה השכר אשר תבקש עליו. ולא שאלו זה הקב״ה מפני שלא היה יודע מצפוני לבבו, כי אם לעוררו על התשובה כדי להרבות שכרו עליה. ושלמה השיב אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך וגומר ותשמור לו את החסר הגדול וגומר, ובפסוק הזה יראה כפל מלות וכפל דברים, אם כפל מלות שהיה די באמרו כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, ומה שאמר עוד עמך הוא כפל, גם אמרו ותשמור לו את החסד הוא כפל דברים, כי זהו עצמו הנרצה במה שאמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול, וזה החסד כלו היה כפי הנראה בתתו לו בן יושב על כסאו, ובאו א״כ ג׳ דברים בענין אחד, והם אתה עשית עם עבדך דוד אבי וגומר, והשני ותשמור לו את החסד הזה, והשלישי ותתן לו בן יושב על כסאו, והנראה אלי בפירושו הוא, ששלמה אמר שהאל יתברך עשה עם דוד אביו שלשה חסדים גדולים. האחד בשהמליכו על ישראל בהיותו רועה צאן, ועל זה אמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול והיא המלוכה שנתנה אליו בעצם.
ואמר שהיה אביו ראוי אליה, אם מפני שהלך לפניו באמת ובצדקה, וזה אמר על מה שבינו לבין העם, שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו ודובר שלום לכל זרעו, וגם להיותו שלם בשלמות שני, והוא במה שבין אדם למקום, ועליו אמר ובישרת לבב עמך, ר״ל עם היות שהוא נתאות יצרו הנה לבו היה שלם עמך: ולזה אמר בזה עמך, שירות הלב הוא הגלוי לפניו יתברך, ועל עניני העם שהם גלוים לכל אמר לפניך. וזכר עוד החסד השני אשר הפליא הקב״ה לעשות לדוד והוא אמרו ותשמור לו את החסד הגדול הזה, ר״ל ששמרת לו החסד הגדול ההוא, כי מלבד שהמלכת אותו הנה עוד בקום עליו בנו אבשלום ושבע בן בכרי ובשאר צרותיו שהיה אפשר קרוב שתפסד מלכותו שמרת אותו במה שהצלת אותו מכל אויביו, ולא מעדו קרסוליו מהממלכה, והוא על דרך אמרו (במדבר ו כד) יברכך השם ישמרך, שאחרי הברכה והחסד המושפע צריכה סבה שומרת ומתמדת אותו. וזכר עוד חסד שלישי והוא אמרו ותתן לו בן יושב על כסאו כיום הזה, שהוא ירושת המלכות לבניו.
חסד גדול – להמליכו בהיותו רועה צאן.
כאשר הלך – על כי אשר הלך וגו׳.
עמך – רצה לומר: הגלוי לך.
ותשמר לו – שמרת המלוכה בידו, בקום עליו אדם.
כיום הזה – אשר נתקיימה, כי אני בנו ויושב על כסאו.
אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כבר בארנו (שמואל ב ז׳ ובפי׳ תהלות סי׳ פ״ט) כי כסא דוד מכוננת על שני דברים, שהם החסד והאמונה, ויש הבדל ביניהם, כי הדבר שיעשה ה׳ מצד החסד, לא ישקיף בו על זכות ומעשה בני אדם, ובכ״ז אפשר שימצא אח״כ איש אחר ימצא חן וחסד ויסיר החסד אל הראוי אליו ביותר כפי מדת חסדיו, כמו שהיה בשאול ודוד, והדבר שיעשה ה׳ מצד האמונה שהיא ההבטחה כפי הזכות והכשרון של המקבל, זה יש לו יתד קבוע שהוא הזכות, אבל הוא מצומצם רק כפי המעשה, אמנם בדוד התקבצו שני אלה חסד ואמונה, שמה שהרימו ה׳ אל המלכות היה מצד החסד, אבל החסד הזה היתה סבתו זכות וכשרון דוד, שהיה ראוי לגמול, רק כי בכ״ז אם היה צדיק אחר זוכה כדוד לא היה מגיע לו שכר כזה שהוא לבנות לו בית נאמן, רק גמול אחר, וה׳ הגדיל חסדיו עם דוד לבנות לו בית מלוכה שזה מצד החסד, ואחר שהחסד הזה היה לו שורש חזק מצד כשרון דוד וצדקתו, א״א שיסור ממנו לעולם, אחר שאינו חסד חנם רק גמול מעשה, וזה שהקדים אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול – אבל החסד הזה היה צמח צדקה ואמת ויושר לבב, שעז״א כאשר הלך לפניך באמת – שהוא ידיעות אמיתיות ואמנה בדברים עיוניים,
ובצדקה שהוא מע״ט בין אדם למקום ובישרת לבב עמך – היושר לבב כולל טוב המדות ללכת בדרכי ה׳ מה הוא רחום וכו׳ ולקבל הכל באהבה, שזה דייק במלת עמך – וא״כ היה החסד הזה בסבת מע״ט שלכן ותשמר לו את החסד הזה ותתן לו בן יושב על כסאו – כי חסד זה שמור וערוך לעד שא״א שיסור ממנו אחר שהוא פרי מע״ט.
באמת – שכל עבודתו היתה לך ולא לאלוה אחר.
בצדקה – במעשים שבינו ובין בני אדם.
ובישרת לבב – וכל צדקתו היתה מיושר טבע לבו המעיד בו לאמר עשה ואל תעשה, ולא מתקות שכר או מיראת עונש.
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה אַתָּה עָשִׂיתָ עִם עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל להמליכו בהיותו רועה צאן1 כַּאֲשֶׁר – על כי2 הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב – המידות3 עִמָּךְ וַתִּשְׁמָר לוֹ – וקיימת לו4 אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה להמליך זרעו5 כפי שהבטחת לו ע״י נתן הנביא6 וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ כַּיּוֹם – כפי שקורה היום7 הַזֶּה:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. רש״י.
5. מצודת דוד.
6. רש״י.
7. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירי״דאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וְעַתָּה֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהָ֔י אַתָּה֙ הִמְלַ֣כְתָּ אֶֽת⁠־עַבְדְּךָ֔ תַּ֖חַת דָּוִ֣ד אָבִ֑י וְאָֽנֹכִי֙ נַ֣עַר קָטֹ֔ן לֹ֥א אֵדַ֖ע צֵ֥את וָבֹֽא׃
And now, O Lord my God, You have made Your servant king instead of David my father; and I am but a young boy; I do not know how to go out or come in.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וּכְעַן יְיָ אֱלֹהַי אַתְּ אַמְלִיכְתָּא יַת עַבְדָךְ תְּחוֹת דָוִד אַבָּא וַאֲנָא יַנִיק זְעֵיר לֵית אֲנָא יָדַע לְמִפַּק וּלְמֵיעַל.
נער קטן – בן שתים עשרה שנה היה. וזה לך החשבון: ויקרא שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה), בו בפרק ענה אמנון את תמר, שנאמר: ויהי אחרי כן ולאבשלום אחות (שמואל ב י״ג:א׳), מקץ שנתים ימים: ויהיו גוזזים לאבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג) והרג את אמנון, ואבשלום ברח וילך גשורה, ויהי שם שלוש שנים (שמואל ב י״ג:ל״ח) – הרי חמש שנים. ושב אבשלום לירושלים: וישב בירושלים שנתים (שמואל ב י״ד:כ״ח) – הרי שבע לשלמה. ומרד באביו ונהרג, אחר זאת: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳) – הרי עשר. באחת עשרה מנה את ישראל: וישוטו בכל הארץ תשעה חדשים (שמואל ב כ״ד:ח׳), בשנת מותו תיקן משמרות, שנאמר: בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו (דברי הימים א כ״ו:ל״א) – הרי שתים עשרה למלך שלמה.
A small lad. He was twelve years old. And this is how [his age] is calculated: "And he called his name Yedidyah.⁠"1 At the same time Amnon raped Tamar, as it is stated, "And it was after this, and Avsholom [the son of Dovid] had a sister.⁠"2 At the end of, "two years, and Avsholom had sheep shearers,⁠"3 and he killed Amnon. Avsholom fled and went to Geshur, and he remained there three years,⁠4 so we have five years. Avsholom then returned to Yerusholayim, "and [Avsholom] lived in Yerusholayim two years,⁠"5 so we have seven [years in the life] of Shelomo. And he [Avsholom] rebelled against his father and was killed. After this, [it states], "And there was famine in the days of Dovid [for] three years,⁠"6 so we have ten [years]. In the eleventh [year] he counted the [Bnei] Yisroel, "and they scattered in all the land,⁠"7 nine months. In the year of his death he instituted divisions as it is stated, "In the fortieth year of Dovid's reign they were sought,⁠"8 so we have twelve [years in the life] of King Shelomo.⁠9
1. II Shemuel 12:25.
2. Ibid., 13:1.
3. Ibid. v. 23.
4. Ibid. v. 38.
5. Ibid. 14:28.
6. Ibid. 21:1.
7. Ibid 24:8.
8. I Divrei HaYamim 26:31.
9. Other, including Abarbanel, suggest that Shelomo may have been around twenty years old at the time. The fact that he is referred to as a "lad [=נער]" is not necessarily a reflection of his age, for in Bereshit 44:22, Binyomin is described as a "lad [=נער]"at the age of thirty.
ועתה י״י אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן – בן שתים עשרה שנה היה וזה לך החשבון ויקרא שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה), בו בפרק עינה אמנון את תמר שנאמ׳ ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות וגו׳ (שמואל ב י״ג:א׳), מקץ שנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג), והרג את אמנון (שמואל ב י״ג:כ״ט), ואבשלום ברח וילך גשורה ויהי שם שלש שנים (שמואל ב י״ג:ל״ח), הרי ה׳ שנים, ושב לירושלים וישב בירושלים שנתים (שמואל ב י״ד:כ״ח), הרי ז׳ שנים לשלמה. ומרד באביו ונהרג אחרי זאת ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳), הרי עשר, באחת עשרה מנה את ישראל וישוטו בכל הארץ תשעה חדשים (שמואל ב כ״ד:ח׳), בשנת מותו תיקן המשמרות שנאמר בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו (דברי הימים א כ״ו:ל״א), הרי שתים עשרה למלך שלמה, וזהו ואנכי נער קטן ולא אדע צאת ובוא.
נער קטן – אמרו רבותינו ז״ל כי בן שתים עשרה שנה היה כשנמשח למלך, כי באותו פרק שנולד הכתוב מספר ענין אמנון ותמר, ואומר: ויהי לשנתים ימים ויהי גוזזים לאבשלום (שמואל ב י״ג:כ״ג) והרג אמנון וברח לגשור, ויהי שם שלש שנים (שמואל ב י״ג:ל״ח), הרי חמש שנים, ושב אבשלום לירושלם והיה שם שנתים, הרי שבע שנים, ומרד באביו ונהרג. אחרי כן: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳), הרי עשר, ובשנה הבאה אחריה מנה דוד את ישראל וכתיב: וישוטו בארץ תשעה חדשים, הרי אחת עשרה, ובשנת מותו היא שנת ארבעים למלך דוד תקן המשמרות, הרי שתים עשרה.
צאת ובא – לפני העם. כמו: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם (במדבר כ״ז:י״ז).
(ז-ח) ואחרי שהקדים לבאר שלשת החסדים האלה אשר עשה להפליא עם דוד אביו הוליד מהם שאלתו ואמר ועתה ה׳ אלהי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובוא, ועבדך בתוך עמך, ר״ל הנה במה שזכרתי נגלו ויודעו שלשה מניעיות אשר ראיתי בהמלכתי. האחד בבחינת אבי שהמלכת אותי תחתיו, והוא היה חכם חרשים ונבון לחש ובערכו יבזוני בני אדם ולא יחשבוני לכלום. השני בבחינת עצמי שאני נער קטן לא אדע צא ובוא, ולא אמר זה לענין המלחמות בלבד כי אם גם כן לדבר המשפט, שלא אדע לבא עד תכונתו ולצאת מהוראת דבר הבעלי ריבות. והמניעה השלישית בבחינת ישראל שהוא עם חכם ונבון, ועליו אמר ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה וגומר, הנה באמרו אשר בחרת רמז על איכות שלמותם ובאמרו אשר לא ימנה רמז על כמותם הרב.
צאת ובוא – לצאת ולבא מפני העם, להנהיגם כראוי.
ועתה המשיך התולדה מזה, אחר שמלכותו נמשך מחסדי דוד הנאמנים, אינו דומה ככל האדם שא״א לו לבקש מה׳ רק כפי ההכנה, כי ה׳ לא ישפיע אל האדם רק כפי הכנתו, וכמ״ש אין ה׳ נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שזה בדבר התלוי בזכות האדם עצמו, לא כן מלכותי שמכוננת על חסדי דוד. א״צ שתביט על הכנתי, רק שתשפיע עלי חכמה בענין שלא תופר ברית החסד שכרת עם דוד, וז״ש אחר שה׳ אלהי אתה המלכת את עבדך – מלכותי בא מצדך לא מצדי ולפי זכותי רק אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי – שבזה יקוים דברך שיעמוד כסא דוד, ואף אם איני מוכן לזה, בהכרח תשפיע עלי כפי חסדך וכפי הבטחתך אל דוד, כי כפי שאני עתה א״א שאנהג את המלכות,
א. אם מצדי כי עבדך נער קטן ולא למדתי חכמה שזה לא יושג רק בשנים ובשקידה רבה.
נער קטן – רך בשנים היה מהיות למלך כמו שהעירותי כבר רק לא כ״כ עד שיצדק לומר עליו שהוא נער קטן ומענותו דבר כן, וכן דוד אמר (שמואל ב סוף סימן ג׳) ואני רך ומשוח מלך והיה בן יותר משלשים שנה.
צאת ובא – כמו נשא ונתן בלשון משנה, השכיל לעשות מה שמוטל עלי.
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת עַבְדְּךָ בחסד1 תַּחַת דָּוִד אָבִי כהבטחתך, ומשכך בהכרח תעזרני שכן2 וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן בן שתים עשרה שנה3 ועדיין לא למדתי חכמה4 ולֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא בפני העם, להנהיגם כראוי5:
1. מלבי״ם.
2. מלבי״ם.
3. רש״י, רד״ק.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וְעַ֨בְדְּךָ֔ בְּת֥וֹךְ עַמְּךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתָּ עַם⁠־רָ֕ב אֲשֶׁ֧ר לֹֽא⁠־יִמָּנֶ֛ה וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
And Your servant is in the midst of Your people which You have chosen, a great people, that cannot be numbered or counted for multitude.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קראאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וְעַבְדָךְ בְּגוֹ עַמָךְ דְאִתְרְעִיתָא עַם סַגִי דְלָא יִתְחַשְׁבוּן וְלָא יִתְמְנוּן מִסְגֵי.
ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב וגו׳ – וכל עם ועם הממליך מלך עליו בורר לו למלך שיהיו בו שני מדות הללו, ראשונה שיהא לו לב לשפוט את העם, שנייה שיהא בו כח לצאת לפניהם להלחם מלחמותם, כעיניין שנא׳ ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו (שמואל א ח׳:כ׳), וכל מי שאין בו שני מידות הללו אינו ראוי למלכות, ואני נער קטן ולא אדע צאת ובוא (מלכים א ג׳:ז׳), שנייה שאין בי בינת אדם לשפוט את עמך ואפילו היה לי לב מבין לשפוט עדיין היה הדבר קשה ממני לפי שאני בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה ולא יספר מרב, ועם רב אי אפשר שלא יהא לו עסקים רבים ומאחר שאמרת לי שאשאל מה תתן לי הריני שואל ממך דבר שצריך למלך שמנהיג את הדור.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

עבדך וגו׳ – רצה לומר: ועוד שאני מלך על עם אשר בחרת, ואף רבים המה, ומהצורך לחכמה רבה להנהיג עם כזה.
ב. מצד המונהגים, שא״א שאנהיגם במיעוט חכמתי, אם מצד גדולתם באיכות שהם עם אשר בחרת – אם בכמות עם רב אשר לא ימנה.
עם רב – לערך שאר העמים סביבותיו, וארם היה נחלק למלכיות הרבה.
וְעַבְדְּךָ מולך בְּתוֹךְ עַמְּךָ המצריך חכמה רבה להנהיגם, הן מצד שהוא העם האיכותי1 אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ והן מצד שהוא עַם רָב2 אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד, מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קראאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ט) וְנָתַתָּ֨ לְעַבְדְּךָ֜ לֵ֤ב שֹׁמֵ֙עַ֙ לִשְׁפֹּ֣ט אֶֽת⁠־עַמְּךָ֔ לְהָבִ֖ין בֵּֽין⁠־ט֣וֹב לְרָ֑ע כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לִשְׁפֹּ֔ט אֶת⁠־עַמְּךָ֥ הַכָּבֵ֖ד הַזֶּֽה׃
Give Your servant therefore an understanding heart to judge Your people, that I may discern between good and evil; for who is able to judge this great people of Yours?⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וְתִתֵּן לְעַבְדָךְ לֵב סַבַּר לְמֵידַן יַת עַמָךְ לְמִסְבַּר בֵּין טַב לְבִישׁ אֲרֵי מַן יִכּוֹל לְמֵידַן יַת עַמָךְ סַגִיאָה הָדֵין.
ונתת לעבדך לב שומע לשפוט וגו׳ – אפשר שלמה לא היה יכול לדון את ישראל הרי הוא אומר ויתן י״י חכמה לשלמה ויחכם מכל האדם ולא היה יכול לדון את ישראל, אלא כך אמר שלמה איני כשאר כל הדיינים של עובדי אלילים, דיין של עובדי אלילים יושב על בימה שלו דן להריגה ולחניקה ולשרפה ולסקילה אין בכך כלום, אבל אני אם חייבתי ממון נפשות אני נתבע וכה״א אל תגזל דל וגו׳. וכן במשה הוא אומר איכה אשא לבדי, איפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל אדם שהוציאן ממצרים וקרע להם את הים והוריד להם את המן והגיז להם את השלו והעלה להם את הבאר ועשה להם נסים וגבורות ולא היה יכול לדון אותם, אלא כך אמר להם י״י אלהיכם הרבה אתכם על דייניהם.

רמז קעד

ונתת לעבדך לב שומע – (כתוב ברמז ד׳).
ונתת לעבדך לב שומע – מכאן אמרו הלב רואה. הלב שומע. הלב מדבר. הלב יודע. הלב עומד. הלב נופל. הלב מהלך. הלב צועק. הלב שמח. הלב מתנחם. הלב רואה ולבי ראה הרבה. הלב שומע – ונתת לעבדך לב שומע. הלב מדבר – ודברתי אני עם לבי. הלב יודע – לב יודע מרת נפשו. הלב עומד – היעמוד לבך. הלב נופל – אל יפול לב אדם עליו. הלב מהלך – ויאמר לא לבי הלך. הלב שמח – לכן שמח לבי. הלב מתנחם – דברו על לב ירושלים.
את עמך הכבד – מתוך שהם רבים, יש להם עסקים רבים, ובאים לדין ואין לי מתון לעיין בדינם.
דבר אחר: כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה – משפטם כבד מאד, אם יבא דין שני גוים לפני, ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין, איני נענש, אבל ישראל הריני נענש עליו עונש נפשות, שנאמר: וקבע את קובעיהם נפש (משלי כ״ב:כ״ג).
This great people of Yours. Since they are many, they have many dealings, and they come to litigate and I have no time to deliberate over their arguments. Another interpretation of, "for who is able to judge this great people of Yours,⁠" their legal decisions are very difficult [for me to make]. If a lawsuit comes before me between two non-Jews, and I take from one and give to the other unjustly, I will not be punished. But [if a lawsuit comes before me] between Jews [and I take from one and give to the other unjustly], I will be punished for it with capital punishment,⁠1 as it is stated, "And He takes the lives of those that steal from them.⁠"2
1. That is why Shelomo refers to the Bnei Yisroel as a "weighty [=כבד] nation.⁠"
2. Mishlei 22:23.
וזהו הדבר: ונתת לעבדך לב שומע – פתרונו: לב מבין לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה כי אם אדם שיש בו חכמה יתירה, שעם רב יש לו עסקים יתירים ובאין לדין ואין לי מתוןא לעיין בדינן שעוד זה צועק אינו מספיק לדבר דבריו עד שהאחר בא וצועק אף הוא, ועוד מי יוכל לפסוק אלף דינין ביום אחד אם לא אדם חכם ונבון אשר רוח אלהים בו.
א. כך תיקן עפנשטיין. בכ״י (לפי עדותו): ״מתוך״.
לב שומע – מבין. וכתרגום יונתן: לב סבר, כמו שאמר: להבין בין טוב לרע – למסבר.
הכבד – הרב, כתרגום: סגיאה, וכן: מקנה כבד מאד (שמות י״ב:ל״ח).
(ט-יב) השלישי הוא בדעות והוא להודיע כי י״י יתן חכמה על דרך השפע האלהי בזולת סבותיה ולזה תמצא ששלמה בקש מהש״י שיתן לו לב מבין ונתן לו הש״י החכמה והמדע כמו שנזכר בספר דברי הימים ובזה הספר וזה לאות כי הש״י ישפיע החכמה לאדם כשירצה מזולת שישתדל האדם לחקור בדבר דבר ממנה ויקדם לו מהחוש מה שיצטרך לדרוש ההוא ומזה המקום התבאר שאפשר שישפעו לאדם ידיעות עיונות בחלום או בנבואה וכבר הרחיק זה המפרש דברי הפילסוף בספר החוש והמוחש ושם בארנו אמונת זה השרש כי הוא משרשי התורה הגדולים לפי מה שיראה לי.
הרביעי הוא להודיע שהשלם לא יבקש החיים והעושר אם לא מפני השגת השלמות האנושי ולזה לא ידאג על המות אלא מפני הפקד ממנו השגת השלמות אשר יכול להשיגו אם יחיה יותר ולזאת הסבה תמצא שלא שאל שלמה מהש״י כששאל לו מה יתן לו אלא השגת השלמות בעיון ולא שאל אורך חיים ולא עושר לפי שאינם חשוקים כי אם מפני זה התכלית ואחר שיהיה לו זה התכלית לא יחשוק מהם מאוד.
החמישי והוא במדות הוא להודיע כי מי שאדוניו רוצה ליתן לו מה שישאל אין ראוי לו שיכביד לשאול אבל ישאל המעט שיוכל להשיג בו מבוקשו כי בזה יתרצה האדון לתת לו את בקשתו ולזה תמצא שספר כי היה טוב בעיני הש״י כאשר לא שאל שלמה עושר וכבוד וארך חיים ולא נפש אויביו אבל שאל חכמה ובינה להבין משפט.
ומכל זה הוליד שאלתו ובקשתו שהיא ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ר״ל שיתן לו חן ושכל טוב לדעת דבר המשפט לשפוט את העם. ואפשר לפרש ששאל שלמה במאמר הזה שני דברים האחד לענין המשפט והנהגת העם, וזהו לב שומע לשפוט את עמך, והשני להשלמת עצמו במדות והנהגתו בדברים המדיניים, ועליו אמר להבין בין טוב לרע, שזה נאמר על המפורסמות המגיעות לשלמות המתנהג כפי השכל המעשי, ולפי שהטוב הכללי הוא יותר נבחר מהפרטי, לכן רצה להכריחו עוד ואמר כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. רוצה לומר הרב והגדול בכמותו והכבד באיכותו. וחכמים ז״ל דרשו משפטן כבד (ספרי דברים) אם יבא דין שני גוים לפני ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין לא נתחייבתי, אבל ישראל עונש נפשות נענשתי עליו שנאמר (משלי כב כג) וקבע את קובעיהם נפש.
והנה כפי דעת המפרשים אמר שלמה על עצמו שהיה נער קטן, לפי שהיה אז בן שתים עשרה שנה, והוכיחו זה מאשר באותו פרק שנולד שלמה ספר הכתוב ענין אמנון ותמר, ומשם עד שתי שנים נהרג אמנון, שנאמר (שמואל ב י״ג כ״ג) ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום וגומר, ואבשלום כשהרג את אמנון ברח אל גשור וישב שם שלש שנים, הרי לך כששב אבשלום אל ירושלם היה שלמה בן חמש שנים, והוא ישב בירושלם שתי שנים קודם מרדו הרי שבע, ומרד באביו ונהרג. ואחריו ויהי רעב בימי דוד ג׳ שנים הרי עשר, ובשנה שאחריו מנה דוד את ישראל וכתיב (שם כד ח) וישוטו בארץ תשעה חדשים, הרי אחת עשרה. ובשנת מותו היה שנת הארבעים למלכות דוד ובו תקן את המשמרות, הרי לך שהיה שלמה בן י״ב שנה באותו פרק, זהו חשבונם.
והוא אצלי בלתי מדויק, לפי שעם היות שסמך הכתוב ענין אמנון ותמר ללידת שלמה, לא יתחייב מזה שהיו שניהם בזמן אחד, ואולי נולד שלמה קודם לכן שנה או שנתיים או יותר, ולא ראה כותב הספר לכתוב ביניהם דבר לפי שלא נעשה דבר רשום באותם השנים שעברו ביניהם יצטרך לכתבו. וגם כן אינו מחוייב שיהיה הרעב בימי דוד מיד אחרי שנהרג אבשלום ואולי עברו ביניהם שנים, והכתוב שאמר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, יורה שלא נסמכו הדברים ההם, כי איך יאמר אם כן בימי דוד? והיה ראוי שיאמר בימים ההם. ובפרקי רבי אליעזר (פרק יז) אמר רבי פנחס לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד וגומר, ולפי דעתו קדם הרעב למיתת אבשלום, והוא המורה שאין הדבר מחוייב לדעת אחד ולא לדעת אחר, וגם כן אינו מחויב ולא אמתי שסמך לשני הרעב בשנה האחרת מנה דוד את ישראל, כי הנה מצאנו ביניהם מלחמות אשר עשה עם בני הרפה, ואין ספק שעבר זמן מה ביניהם. ועוד שכאשר נראה השם לשלמה וקרא עצמו נער קטן, כבר עברו לפחות שלשה שנים או ארבעה למלכותו שישב שמעי בירושלם במצותו קודם שנהרג, ואולי עברו יותר בזמן שנתחתן עם בת פרעה והביאה לירושלם, ואיך לא נכנסו אליה בחשבון הזה? אלא אם נאמר שהיה שלמה בן שתים עשרה שנה בעת החלום הזה, והיה אם כן כשמלך בן תשעה שנים או בן שמונה שנים, ואם היה כן לא היה הוא מתחזק להרוג את אדוניה ואת יואב שר הצבא, ולא היו ישראל עושים כל המעשים הגדולים האלה במצות נער קטן ולא היה מצוה אותו אביו כל מה שצוה, ולא יאמר לו כי איש חכם אתה ועשית כחכמתך וגם אתה ידעת וגומר, אם היה בן שמונה או תשע שנים. וספק אחד גדול מכלם שאתה תמצא ששלמה מלך ארבעים שנה כמו שהעיד עליו הכתוב אחרי זה, והיה אם כן לדעתם ימי שני חייו חמשים ושתים שנה, והנה רחבעם בנו היה בן ארבעים ואחת שנה במלכו, ואין ספק שתשעה חדשים היתה אמו מעוברת, ויתחייב מזה שהוליד שלמה את רחבעם בהיותו בן י׳ שנה והוא זר מאד בחק המנהג הטבעי, וגם ימשך מזה שאמר הכתוב ויהי לעת זקנת שלמה בהיותו בן חמש וארבעים או שש וארבעים שנה, כי מה שספר מנטיית לבבו אחרי הנשים אין ספק שהיה שש או שבע שנים קודם מותו, ואיך יקראהו הכתוב זקן ויאמר שנשיו מפני הזוקן הטו את לבבו בהיותו בן שש וארבעים שנה? וכל זה ממה שיורה שלא היה שלמה בעת המלכתו בן שתים עשרה שנה כדברי המפרשים, ושלא היה פחות מבן עשרים שנה, ואומץ לבבו וידיעתו בדברים הצריכים להתמדת מלכותו מורה עליו. והנה קרא עצמו נער קטן בערך משא המלכות וטורח המשפט ולהקטין עצמו, הלא תראה שבני יעקב קראו את בנימן (בראשית מ״ד כ) ילד זקונים קטן, ומשה ע״ה קרא את יהושע (שמות ל״ג י׳) נער, בהיות כל אחד מהם גדול משלשים שנה, ובדברי הימים כתוב הדברים אשר דבר המלך אביה לעם ישראל בהלחמו עם ירבעם ואמר על אביו (ד״ה ב י״ג ז׳) ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם, והכתוב אומר שהיה רחבעם בן ארבעים ואחת שנה במלכו. ואם אביה קראו נער בהיותו בן ארבעים ואחת שנה, איך יספק אדם במה ששלמה קרא את עצמו נער בהיותו בן עשרים שנה? הנה התבאר מזה שאין ראוי שנאמר שהיה שלמה במלכו פחות מבן עשרים שנה, ובמותו היה אם כן בן ששים שנה והוא המעט מהשנים שהיה ראוי שיכונה בשם הזקנה.
שומע – רצה לומר: מבין.
הכבד – הרבה, כמו: מקנה כבד מאוד (שמות י״ב:ל״ח).
ונתת – לזאת אשאל לתת לי לב מבין לשפוט וגו׳.
כי מי יוכל – אי אפשר לשפוט עם כאלה מחכמת לבבי, מבלי עזר מן השמים.
לשפט – לנהוג שררה, וכן לשמע משפט (פסוק י״א), ויסוד שררה טובה הוא לעשות משפט צדק ולדון דין לאמתו.
וְנָתַתָּ – ולכן אבקש שתיתן1 לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ – מבין2 כדי שאהיה מסוגל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין – ולהבחין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי ללא עזר מן השמים3 מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד – הרב4 הַזֶּה שאם אטעה במשפטם אף בדיני ממונות אענש עונש נפשות5:
1. מצודת דוד.
2. רד״ק. ובמדרש, מכאן אמרו הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם, הלב רואה... הלב שומע שנאמר (כאן) ״ונתת לעבדך לב שומע״, ילקוט שמעוני.
3. מצודת דוד.
4. רש״י, רד״ק, מצודת ציון.
5. רש״י.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנָ֑י כִּ֚י שָׁאַ֣ל שְׁלֹמֹ֔ה אֶת⁠־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃
And the matter pleased Hashem, that Solomon had asked this thing.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וּשְׁפַר פִּתְגָמָא קֳדָם יְיָ אֲרֵי שְׁאַל שְׁלֹמֹה יַת פִּתְגָמָא הָדֵין.
וייטב הדבר בעיני י״י כי שאל שלמה את הדבר הזה – שאין אדם שואל מידה זו אלא מי שיש בו יראת שמים כעיניין שנאמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים (שמות י״ח:כ״א).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וספר הכתוב עוד שהטיב שלמה לשאול בעיני אלהים.
וייטב הדבר בעיני ה׳ כי שאל שלמה את הדבר הזה – כבר בארתי זה בחבורי ארצות השלום, כי מה שמצא שלמה על תשובתו זאת חן בעיני ה׳ יפלא מאד, שאם אמר יאמר מלך לשר צבאו בחר לך אחת משני דברים אתן לך, מרגלית יקרה אלף דנרי זהב ערכה, או ספר תורה שוה שלשים דינרי זהב ובעמוד שלה קבוע מרגלית שוה ג״כ אלף דנרי זהב ויבחר לקחת הס״ת, היתכן ימצא חן במה שבחר בס״ת ולא במרגלית, אחר שבמה שבחר בס״ת יקח גם ס״ת גם מרגלית, וא״כ אחר אשר עם קנין החכמה ימצא ג״כ עושר וכבוד וארך ימים כמ״ש ארך ימים בימינה וכו׳, ונצחון האויבים כמ״ש טובה חכמה מכלי קרב, ושלמה ידע מכ״ז בעת ההיא כמ״ש במד׳ שאמר הריני שואל בתו של מלך והכל בכלל, ובחר בחכמה שעמה ימצא גם יתר הטובות גם עושר גם כבוד, מדוע מצא חן בעיני ה׳? אמנם שלמה ע״ה מרוב חשקו אל החכמה לא עלה בלבו מאומה מיתר החמודות הרצופות עמה, שהגם שידע שימצא עמה גם טובות זמניות לא פעלו אלה בלבו שום התפעלות, כי רק את החכמה בקש ורק בעבור החכמה בעצמה אפי׳ יצוייר בלבו שימשך לו ממנה עוני וקוצר ימים, כמ״ש בבקשתו ונתת לעבדך לב מבין לשמוע משפט – ובאר שאינו מבקש זה בעבור טובות זמניות רק אל התכלית להבין בין טוב לרע ורק מסבה כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה – ובזה נבדל שלמה מן המבקש חכמה ויעלה בלבו גם טובות חצוניות הבאים בעקבה, שזה אינו מבקש חכמה רק מבקש עושר או כבוד, כי כל דבר נדון על סבתו התכליית כמ״ש החוקר, ואחר שתכלית מגמתו בבקשת החכמה הוא להשיג ע״י עושר או כבוד, יקרא בעצם בשם מבקש עושר וכבוד, או עכ״פ נאמר שמבקש שניהם חכמה ועושר, אבל שלמה לא בקש רק החכמה לבדה, וזה מה שהוטב בעיני ה׳,
כי שאל שלמה את הדבר הזה שלא שאל רק הדבר הזה לבד שהוא קנין החכמה, כי ה׳ ידע כוונתו שלא עלה בלבו שום פניה אחרת.
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל – ביקש שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה החכמה, ללא כל כוונה לזכות עימה בעושר וכבוד1:
1. מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יא) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים אֵלָ֗יו יַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר שָׁאַ֜לְתָּ אֶת⁠־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה וְלֹא⁠־שָׁאַ֨לְתָּ לְּךָ֜ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים וְלֹֽא⁠־שָׁאַ֤לְתָּ לְּךָ֙ עֹ֔שֶׁר וְלֹ֥א שָׁאַ֖לְתָּ נֶ֣פֶשׁ אֹיְבֶ֑יךָ וְשָׁאַ֧לְתָּ לְּךָ֛ הָבִ֖ין לִשְׁמֹ֥עַ מִשְׁפָּֽט׃
And God said to him, "Because you have asked this thing, and you did not ask for long life for yourself, and you did not ask for riches for yourself, and you did not ask for the life of your enemies; but you have asked for yourself understanding to discern justice;
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וַאֲמַר יְיָ לֵיהּ חֲלַף דִשְׁאַלְתָּא יַת פִּתְגָמָא הָדֵין וְלָא שְׁאַלְתָּא לָךְ יוֹמִין סַגִיאִין וְלָא שְׁאַלְתָּא לָךְ עֻתְרָא וְלָא שְׁאֵלְתָּא נְפַשׁ בַּעֲלֵי דְבָבָךְ וּשְׁאֵלְתָּא לָךְ סַבְּרוּתָא לְמִשְׁמַע דִינָא.
ושאלת לך הבין – כמו: להבין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

ויען וביען היתה כונתו רצויה, השיבו השם יען אשר שאלת את הדבר הזה, ר״ל ידיעה והשכל, ולא שאלת חיים ועושר ונפש אויביך, שהם הדברים הנאהבים לכל אדם וכל שכן לנערים.
יען – בעבור.
נפש אויביך – להיות מסור בידך.
הבין – בינה להבין משפטו.
ויאמר אלהים אליו יען אשר שאלת את הדבר הזה ר״ל החכמה לבדה ולא שאלת לך עם בקשת החכמה ימים רבים ועושר וכבוד ונפש אויביך, ושאלת לך את החכמה רק על תכלית הבין לשמוע משפט, הנה עשיתי כדברך וכו׳, וגם י״ל כי אם היה מבקש חכמה להשיג על ידה עושר וכבוד היה שואל חכמה ומדע בכלל, היינו שהיה מבקש שיתחכם בכל מיני החכמות, אבל הוא לא בקש רק ענין פרטי, לב הבין לשמוע משפט, שהוא חכמה המדיניית לבד, לבל יטה משפט, וז״ש כי שאל שלמה את הדבר הזה – וע״כ אמר ה׳ אליו.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן – בעבור1 אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה החכמה לבדה2 וְלֹא שָׁאַלְתָּ – ביקשת לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ – ביקשת לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ – ביקשת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ להיות מסורים לך3 וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין – בינה4 לִשְׁמֹעַ – להבין5 מִשְׁפָּט לצורכי העם6:
1. מצודת ציון.
2. מלבי״ם.
3. מצודת דוד.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יב) הִנֵּ֥ה עָשִׂ֖יתִי כִּדְבָרֶ֑יךָ הִנֵּ֣ה׀ נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ לֵ֚ב חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן אֲשֶׁ֤ר כָּמ֙וֹךָ֙ לֹא⁠־הָיָ֣ה לְפָנֶ֔יךָ וְאַחֲרֶ֖יךָ לֹא⁠־יָק֥וּם כָּמֽוֹךָ׃
behold, I have done according to your word. Behold, I have given you a wise and an understanding heart; such that there has been none like you before you, and after you none shall arise like you.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

הָא עֲבָדִית כְּפִתְגָמָךְ הָא יְהָבִית לָךְ לֵב חַכִּים וְסוּכְלָתָן דִכְוָתָךְ לָא הֲוָה קֳדָמָךְ וּבַתְרָךְ לָא יְקוּם כְּוָתָךְ.
הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך – ותוכל לשפוט עם כבד.
לב חכם ונבון – אמרו רבותינו ז״ל: חכם – המקיים את למודו, כלומר כי מה שלמד מקויים בלבו ומזומן. נבון – מבין דבר מתוך דבר.
לא היה לפניך – אפילו משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו, אבל בחכמת האלהית היה חכם יותר ממנו.
או פירושו: לא היה לפניו במלכים.
נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך – אחשוב כי רמז על זה שחכמתו תהיה גדול מחכמת דוד ומחכמת המלך הבא אחריו או שחכמתו תהיה גדולה מחכמת כל בני הדור שהיו לפניו ומכל הבאים אחריו כי הוא דבר זר מאד שלא ימצא אחריו בעת מהעתי׳ חכם כמוהו אם לא שנתן לו הש״י מהחכמה האלהית בדרך המופת מה שלא יתכן השגתו לאחר ולא אשער איך יתכן שיצוייר זה והנה יתבאר ממה שיבא קצת ביאור שהענין הוא כמו שבארנו כי ספר שהיתה חכמתו למעלה מחכמת האנשי׳ רמוז אליהם והם איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע בני מחול.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

הנה בשכר זה עשיתי כדברך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך. וכבר הערותי בשאלה החמשית משאלות הפרשה מה שיש במאמר הזה מן הספק מפאת החכמים ומפאת הנביאים, אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר ויוצא מן המושכל שלא ימצא בעת מן העתים חכם כשלמה ע״ה, בהיות שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר והש״י לא ימנע טוב מבעליו, רצוני תוספת החכמה בהיותה אפשרית בטבע. ואם מהנביאים, לפי שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, כמו שנאמר (תהלים צ׳:י״ב) ונביא לבב חכמה, ואמרו חז״ל (נדרים ל״ח ע״א) שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגו׳, ואם כן בהיות שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים יתחייב גם כן שיהיה גדול בנבואה מהם וגם ממרע״ה, והוא הפך מה שהעידה התורה עליו (דברים ל״ד י׳) וכבר זכרתי בשאלה חולשת דברי המפרשים בהתר הספק הזה.
ומה שנראה לי באמתת זה הדרוש ובעניין מעלת חכמת שלמה, ראיתי לבארו בשלשה שערים: השער הראשון: בביאור מעלת חכמת שלמה על כל החכמים מפאת הבדל אופן השגתו ודרך ידיעתו מאופן השגתם ודרך חקירתם: השער השני: בביאור מעלת חכמתו עליהם מפאת הדברים הידועים והמושגים אצלו, שלא הגיעו אליהם החכמים בחקירותיהם ועיונם: השער השלישי: בהבדל חכמתו מחכמת הנביאים ובהתר הספק הנופל בעניינם.
השער הראשון: אין ספק, שאופן השגת שלמה ודרך ידיעתו נבדל מאופן השגת חכמי המחקר ודרך ידיעתם, בשהשגתם היא בטבע כפי העיון וחקירה האנושית, והשגת שלמה היתה על דרך הפלא, כיד אלהיו הטובה עליו. ולביאור זה, ראוי שתדע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה בדברים המדעיים הם שנים: הדרך האחת הוא מן המאוחר אל הקודם ומהמסובב אל סבתו, והדרך השני הוא מהסבה אל המסובב ומהקודם אל המאוחר. והנה הדרך הראשון הוא דרך המחקר האנושי.
..........
(יב-יד) הנה עשיתי כדברך היינו שיתן בלבו חכמה לשמוע משפט שזה אשר דבר ושאל ונוסף לזה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך – באופן שתשיג את החכמה בכלל לכל מחלקותיה חכמה הטבעיית והמדיניית והאלהית, ובזה וגם אשר לא שאלת נתתי לך – כי זה נוסף על שאלתך,
גם עשר גם כבוד אשר לא היה כמוך כי עם קנין החכמה הכלליית כלולים בהכרח גם כבוד ועושר, רק ארך ימים הוא בתנאי אם תלך בדרכי – כמ״ש ארך ימים בימינה למיימינים בה, ועוד בארתי בזה דרך לחז״ל בספר הנ״ל קחהו משם.
הנה עשיתי – נוכל לפרשו לשון עבר טרם תבקש ממני כבר עשיתי וכן שאר הפעלים נתתי ב׳ פעמים והיה לפניך, ונוכל לפרשו ג״כ לשון עתיד כמו אשר נתתי לבני ישראל (פינחס כ״ז:י״ב), או ג״כ לשון הווה והנה כמו השדה נתתי לך (חיי שרה) כאילו כבר נתתיו לך.
הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ לתת בליבך חכמה, ובנוסף1 הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם שמזומן לקיים לימודו2 וְנָבוֹן מבין דבר מתוך דבר3 אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ במלכים אפילו דוד אביך4 ואפילו משה רבינו לא היה כמוהו בחכמת הטבע, (אבל בחכמת האלהות היה חכם ממנו5) וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ שכן תקבל חכמה אלהית6:
1. מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. רד״ק.
4. רלב״ג.
5. רד״ק.
6. רלב״ג.
מקבילות במקראתרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וְגַ֨ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־שָׁאַ֙לְתָּ֙ נָתַ֣תִּי לָ֔ךְ גַּם⁠־עֹ֖שֶׁר גַּם⁠־כָּב֑וֹד אֲ֠שֶׁ֠ר לֹא⁠־הָיָ֨ה כָמ֥וֹךָֽ אִ֛ישׁ בַּמְּלָכִ֖ים כׇּל⁠־יָמֶֽיךָ׃
And I have also given you that which you have not asked, both riches and honour, such that there has not been any among the kings like you all your days.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וְאַף דְלָא שְׁאֵלְתָּא יְהָבִית לָךְ אַף עֻתְרָא אַף יְקָרָא דְלָא הֲוָה כְּוָתָךְ גְבַר בְּמַלְכַיָא כָל יוֹמָךְ.
וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד – רבי חנינא בן גמליאל אומר על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך ומה התניתי בתורה למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, וזה לא נתתי לו אלא אם כן עשית שנאמר ואם תלך בדרכי לשמור חוקי ומצותי כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך.
וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד – שחכמה שאני נתתי לך בה תלוי גם עושר גם כבוד, דכתיב: כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (משלי ג׳:ט״ז), וכן הוא אומר בזה הספר ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבו והמה מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב ושלמות ונסך ובשמים סוסים ופרדים דבר שנה בשנה (מלכים א י׳:כ״ג-כ״ה).
אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך – כלו׳ כל ימיך אני נותן לך עושר וכבוד.
גם עושר גם כבוד – האחד לרבות על חבירו, כמו: גם צאנכם גם בקרכם (שמות י״ב:ל״ב).
איש במלכים – כל שכן בשאר בני אדם שלא היה איש כמוך בעושר ובכבוד, והעושר והכבוד יהיו לך כל ימיך.
הששי והוא במדות והוא להודיע שאשר התירו לו לשאל וינתן לו וזה מצניעתו שלא ישאל אלא דבר קטון הנה ראוי מפני זה לנותן שלא יקצר מלתת לו הרבה כי אין ראוי שיהיה טוב תכונתו כלי למנוע הטוב ממנו אבל ראוי שיוסיף לו טובה ולזה ספר כי מפני שישר בעיני הש״י כשלא שאל אלא שיהיה לב מבין לו לעשות משפט ולא שאל דברים אחרים הנה נתן לו מה ששאל ביותר שלם שבפנים עד שכבר היה חכם מכל האדם ונתן לו עם זה מה שלא שאל העושר והכבוד וארך החיים אם ילך בדרכי השם יתברך.
ואשוב אל פירוש הפסוקים, ואמר וגם אשר לא שאלת נתתי לך, ובאו בפסוק הזה שלשה פעמים מלת גם: גם אשר לא שאלת נתתי לך, גם עושר גם כבוד, כנגד שלשת המתנות שנתן הש״י לשלמה מלבד מה ששאל, האחת היא החכמה כי לפי שהוא שאל בלבד לב נבון לשמוע את דבר המשפט, השיבו השם ית׳ עליו הנה עשיתי כדבריך, והוסיף לאמר לו הנה נתתי לך לב נבון וחכם אשר כמוך וגו׳ ולפי שהחכמה הזאת המופלגת שנתן לו היתה נכללת, לכן אמר לו על זה גם אשר לא שאלת נתתי לך, והוא במה שאמר נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך וגו׳. והמתנה השנית הוא העושר לפי שברוב הפעמים החכמה לא תתחבר עם העושר לפי שהרודף אחר הממון לא יוכל להתחכם כאמרם במשנה (משנה אבות ב׳:ה׳) ולא כל המרבה בסחורה מחכים ולכן היה מהחסד האלהי שנתן לו עם החכמה רוב עושר. והמתנה השלישית הוא הכבוד, לפי שכמו שזכר המדיני העושר על המעט יתמיד עם הכבוד, כי אוהב הכבוד ומבקש אותו יבזבז את העושר בעבורו, וכמאמר קהלת (קהלת ה׳, ט׳) ומי אוהב בהמון לא תבואה, ולזה הודיעו ית׳ שעם גדולת כבודו יתמיד הפלגת עשרו. ושלשתם, ר״ל החכמה העושר והכבוד, שלשה דברים קשי החבור וההמצא יחד, ובחמלת ה׳ על שלמה זכהו לכלם.
ובדברי הימים כתב עזרא במקום הדברים האלה (דברי הימים ב א׳:י״ב) החכמה והמדע נתון לך ועושר וכבוד אתן לך אשר לא היה כן למלכים אשר היו לפניך ואחריך לא יהיה כן, וראוי שנפרש שנתן לו החכמה והמדע בהחלט ושאר הדברים על כל המלכים, או אמר דברים שיהיו על כל המלכים וכ״ש על כל שאר האנשים. והנה לא זכר נפש אויביו לפי ששלום והשקט יהיה בימיו, וגם רמז לו בזה שאם יחטא יקים ה׳ שטן לשלמה, כמו שעשה באחרית ימיו. והנה בעושר ובכבוד לא אמר אשר לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמו שאמר בחכמה, אבל אמר אשר לא היה איש במלכים כל ימיך, להגיד שעם היות שבחכמה לא היה לפניו ולאחריו כמוהו, הנה בעשר לא היה לפניו כמוהו, וגם לא היה בימיו אבל אחריו כבר יהיה אפשר זה, ולזה אמר אשר לא היה מורה על העבר, ובאמרו כל ימיך מורה על ההווה בזמנו.
כל ימיך – רצה לומר כל ימי חייך תהיה בעושר ובכבוד. או רצה לומר: כל ימיך לא ימצא כמוך בעושר וכבוד, אבל לאחריו יתכן שיהיה כמוהו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ כלל נָתַתִּי לָךְ ללא תנאי1 גַּם עֹשֶׁר ובנוסף2 גַּם כָּבוֹד כל חייך3 אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים וכל שכן בשאר בני אדם4 לא יהיה מי שישווה לך בעושר וכבוד כָּל יָמֶיךָ אבל לאחר מכן יתכן שיהיה5:
1. רש״י, רד״ק.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יד) וְאִ֣ם׀ תֵּלֵ֣ךְ בִּדְרָכַ֗י לִשְׁמֹ֤ר חֻקַּי֙ וּמִצְוֺתַ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר הָלַ֖ךְ דָּוִ֣יד אָבִ֑יךָ וְהַאֲרַכְתִּ֖י אֶת⁠־יָמֶֽיךָ׃
And if you will walk in My ways, to keep My statutes and My commandments, as your father David walked, then I will lengthen your days.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וְאִם תְהַךְ בְּאוֹרְחָן דְתַקְנַן קֳדָמַי לְמִטַר קְיָמַי וּפְקוּדֵי כְּמָא דְהַלִיךְ דָוִד אָבוּךְ וְאוֹרִיךְ יַת יוֹמָךְ.

רמז קעה

ואם תלך בדרכי לשמור חוקי ומצותי – זה שאמר הכתוב אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבוד, בשעה שברא הקב״ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד שנאמר והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, ולמי נתנם לישראל שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. מספר חדשיו אתך חקיו עשית אמר הקב״ה לישראל אם עשיתם חקי אין השטן נוגע בכם שכתוב בו מדי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבור ביום ובלילה חקיו עשית ולא יעבור. וכן אמרתי לשלמה בשעה ששאל את החכמה וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אם תקיים את התורה ואת החקים אין מלאך המות נוגע בך, אדם הראשון אלו שמר את המצות שנתתי לו לא היה מת, וכה״א אם בחקתי תלכו.
ואם תלך בדרכי וגו׳ והארכתי את ימיך – העושר והכבוד שלא התניתי בתורתי לתת למלך, אתן לך בין זכאי בין חייב, אבל אורך הימים ומלכות הדורות, כבר התניתי בתורתי: לבלתי סור מן המצוה למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳ (דברים י״ז:כ׳), ועל אותו תנאי לא אשנה: ואם תלך בדרכי והארכתי וגו׳, וכן במלכות דורותיו אחריו, אמר לו: ואתה אם תלך לפני וגו׳ לא יכרת לך איש וגו׳ (מלכים א ט׳:ד׳-ה׳). כך שנויה בספרי, ורבי חנינא בן גמליאל אומר: הרי הוא אומר גם עושר גם כבוד וגו׳ (מלכים א ג׳:י״ג).
And if you will go in My ways, etc., I will lengthen your days. The wealth and the honor for which I did not impose any conditions in my Torah to give to the king, I will give you whether deserving or not. However, [to attain] longevity and [continuation of] the monarchy for [future] generations, I have already imposed conditions in my Torah, "that he shall not turn aside from the commandment [etc.,] so that he may prolong days over his kingdom, etc.⁠"1 and that condition I will not alter. So, "if you will go in My ways... I will lengthen, etc.⁠" and likewise concerning [the continuation of] the monarchy to his descendants, He said to him, "As for you, if you walk before Me, etc., no man [descendant] of yours will be cut off, etc.⁠"2 Thus is it learned in Sifrei, Rabbi Chanina the son of Gamliel says, "Behold he has said, 'both wealth and honor, etc.'"3
1. Devarim 17:20.
2. Below, 9:4, 5.
3. Above v. 13.
ואם תלך בדרכי לשמור חקיי ומצותי והארכתי את ימיך – עם העושר והכבוד, שכן התניתי בתורתי לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳ (דברים י״ז:כ׳).
ואם תלך בדרכי, והארכתי את ימיך – אריכות הימים היה בתנאי, אבל העושר והכבוד בין שומר בין לא שומר. וכן היה לו, כי מפני שלא שמר מצות אלהיו לא האריך ימים, שלא חיה אלא חמשים ושתים שנה. אבל העושר והכבוד היו לו כל ימיו.
וכן בדברי רבותינו ז״ל: נתתי לך גם עושר גם כבוד (מלכים א ג׳:י״ג) – על מה שלא התניתי בתורה נתתי לך בין שומר בין לא שומר, אבל על מה שהתניתי בתורה: למען יאריך ימים על ממלכתו (דברים י״ז:כ׳), איני נותן לך אלא א״כ עשית. וכן הוא אומר: אם תלך בדרכי לשמור חקי והארכתי ימיך.
והנה אמר לו ית׳ עוד ואם תלך בדרכי לשמור חקי ומצותי כאשר הלך דוד אביך והארכתי את ימיך, לפי שלמעלה אמר יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים וגו׳, וכיון שאמר לו עתה שהעושר והכבוד יתן לו ולא זכר אריכות הימים, אולי יחשוב שלמה מתוך זה שקרוב יום אידו, אחרי שלא יעדו האל יתברך על החיים, מפני זה הודיעו שאריכות ימיו הוא דבר תנאי תלוי בקיום המצות, וכן אמרו בספרי (ספרי שופטים) על מה שלא התניתי בתורה נתתי לך בין שומר בין לא שומר בין זכאי בין חייב, אבל על מה שהתניתי בתורה לא אשנה, שנאמר (דברים י״ז:כ׳) ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו וגו׳, ולא זכר בשכר הזה שירשו בניו את כסאו לפי שכבר הובטח עליו דוד אביו. וחכמינו ז״ל דרשו והארכתי את ימיך, במלכות דורות אחרים.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ אקיים את הבטחתי שבתורה לתת אורך ימים ומלכות הדורות1 וְהַאַרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ2: ס
1. דברים יז כ, רש״י.
2. שאריכות ימים ניתנה לשלמה רק בתנאי שילך בדרכי ה׳, מלבי״ם. ומפני שלא שמר מצות אלוהיו לא האריך ימים, רד״ק.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיִּקַ֥ץ שְׁלֹמֹ֖ה וְהִנֵּ֣ה חֲל֑וֹם וַיָּב֨וֹא יְרוּשָׁלַ֜͏ִם וַֽיַּעֲמֹ֣ד׀ לִפְנֵ֣י׀ אֲר֣וֹן בְּרִית⁠־אֲדֹנָ֗י וַיַּ֤עַל עֹלוֹת֙ וַיַּ֣עַשׂ שְׁלָמִ֔ים וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכׇל⁠־עֲבָדָֽיו׃
And Solomon awoke, and, behold, it was a dream. He came to Jerusalem and stood before the ark of the covenant of Hashem, and he offered up burnt-offerings and offered peace-offerings, and made a feast for all his servants.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

וְאִתְעַר שְׁלֹמֹה וְהָא חֶלְמָא וַאֲתָא לִירוּשְׁלֵם וְקָם קֳדָם אֲרוֹנָא קְיָמָא דַייָ וְאַסֵיק עֲלַוָן וּנְכִיס נִכְסַת קוּדְשִׁין וַעֲבַד מִשְׁתַּיָא לְכָל עַבְדוֹהִי.
ויקץ שלמה והנה חלום – א״ר יצחק חלום עומד על כנו, צפור מצפצף, חמור נוהק יודע מה נוהק.
ויבא ירושלים ויעמד – א״ר יצחק מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה.
ויקץ שלמה והנה חלום – והנה הבין שחלומו אמת, שומע עוף מצפצף ומבין לשונו, כלב נובח ומבין לשונו (שיר השירים רבה א׳:א׳:ט׳, קהלת רבה א׳:א׳:א׳).
ויעש משתה – משמחת לבו, שהבין שחלומו אמת.
Shelomo woke up and behold it was a dream. And behold he understood that his dream was true. He heard a bird chirping and understood its language, a dog barking and he understood its language.
And [he] made a feast. Out of his heart's happiness [he celebrated] because he realized that his dream was true.⁠1
1. Shelomo celebrated his newly acquired wisdom. Rabbi Elazar said that from here we derive the custom of making a festive meal [e.g., siyum] to honor the completion of reading the Torah or studying a Masechta. See Shir Hashirim Rabboh 1:9.
(טו-טז) וייקץ שלמה והנה חלום – פתרונו: והנה זכר את החלום ושמח עליו.
ויבא ירושלים ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו – ושמא תאמר חלום של שוא היה ולא נתקיים לכך הוסמך לו אז תבאנה שתים נשים זונות וגו׳.
והנה חלום – כשידע החלום כשהקיץ ושמח במתנה טובה שנתן לו האל, ובא אל ירושלים והעלה עולות ושלמים לפני ארון ברית י״י ועשה משתה לכל עבדיו.
ובדרש: והנה חלום – כשהקיץ ראה שנתקיים חלומו שנתן לו האל חכמה יתירה, שהיה שומע עוף מצפצף ומבין לשונו.
והנה חלום – דבק עם הבא אחריו ויבא ירושלים. כלומר ועדיין רושם החלום בפיו ובדמיונו ולכן תיכף ויבא ירושלים. וכן והנה חלום הכתוב על פרעה (בראשית מ״א:ז׳) בהשנות, אשר תיכף קרא לחרטומים ולא כן בחלומו הראשון.
ויעמוד לפני ארון ברית י״י וגו׳ – הנה עשה זה לתת תודה לש״י על מה שייעד לו מהטוב.
השביעי הוא להודיע שראוי לשמח על הטובה שיועד השם עליה כי לא דבר ולא יקיימנה ולזה ראוי לתת תודה על הייעוד לשם יתברך קודם בא הטובה ולזה ספר שכבר בא שלמה אחר החלום של נבואה לירושלם לפני ארון ברית י״י והעלה עולות ועשה משתה לכל עבדיו ושריו.
וייקץ שלמה וגו׳. כבר כתבתי שהיה שלמה בחלומו כל כך עסוק שהיה נדמה לו כאלו כל הדברים ההם היו בהקיץ ולא ידע ולא הכיר היותם בחלום כי אם בהקיצו. והרמב״ן פי׳ (בראשית מ״א ז׳) בויקץ פרעה והנה חלום; שעמד על מטתו מקיץ מחשב במה שראה ולא חלם עוד, ואמר זה להעיד על מה שנכתב בספר השינה, כי חלום שיחלום אחריו חלום אחר מעניין אחר בתוך שנתו אינו מתקיים, ולכן אמר כי כאשר הקיץ נהיה החלום ועמד עד הבקר משתאה מחריש על מה שראה, לפי שלא היה עדיין יודע אופן הנבואה, כמו שנזכר בשמואל הנביא, או שהגיד הכתוב שלא שכח דבר מכל מה שראה, אבל כאשר הקיץ היה החלום הנבואיי לפניו בשלמותו ותמותו, ואז בדעתו שהוא חלום נבואיי בא אל אהל ה׳ ויעמוד לפני ארון הברית ויעל עולות ויעש שלמים להודות ולשבח למהולל בתושבחות על אשר הגדיל לעשות עמו מהחסד בהשפיעו עליו רוח נבואתו והשלימו בכל מיני הידיעות והחכמות, ועשה משתה לכל עבדיו בשמחה ובטוב לבב מה שלא עשה בעת המלכתו, לפי שהיתה מעלת החכמה אשר קנה בעיניו דבר גדול מהמלכות אשר ירש מאביו.
ויקץ שלמה והנה חלום וגו׳ לפני ארון ברית ה׳ – במקצת ספרים כ״י ודפוסים ישנים כתוב בשם של אדנות וכן מצאתי במ״ג שנחשב זה עם קל״ד שמות הכתובים בא׳ דל״ת וראיתי ג״כ לחכם לונזאנו שכתב כן במקרא שלו.
ויקץ – ענין הערה משינה.
ויקץ וגו׳ – כשהקיץ ידע שהוא חלום, אולם בחלומו נדמה לו כאלו הדברים נעשו בהקיץ.
ויקץ שלמה והנה חלום ר״ל כי עד עתה נדמה לו הכל כאילו נעשה בהקיץ, עד שבהעירו משנתו ראה כי היה זה בחלום הנבואיי וכבר האריך מהרי״א לבאר שזו היתה מראה גמורה נבואיית, לא כדעת הרמב״ם במורה שכתב ששלמה לא השיג בנבואה, עיי״ש באורך, וכן בארתי זאת בפי׳ שה״ש שעל המראה הזאת הושר השיר הראשון, שמצייר בו איך נפש שלמה דרשה את החכמה בדרך העיון, ותבקש להשיג דרכיה בדרך הנבואיי שמשיג מן הקודם אל המאוחר השגה פתאומיות שעז״א ישקני מנשיקות פיהו משכני אחריך נרוצה, וה׳ מלא שאלתו כמ״ש הביאני אל בית היין.
חלום – וכן בפרעה (מקץ), הקץ מתוך חלומו ובכן זכר כי חלם, והחלומות שאין אדם מקיץ מתוך שהוא חולם הוא שוכחם או אינו זוכרם בבירור.
ויעש משתה – משמחתו על הבטחות ה׳ לו.
בחלומו נדמה היה לשלמה כי הדברים נעשו בהקיץ1 ואז וַיִּקַץ – התעורר שְׁלֹמֹה משנתו2 וְהִנֵּה נוכח להבין כי חֲלוֹם חלם ומה שחלם אמת3 וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לתת תודה להקב״ה4 לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית אֲדֹנָי וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה ששמח שחלומו אמת5 לְכָל עֲבָדָיו: פ
1. מצודת דוד, מלבי״ם.
2. מצודת ציון.
3. כשהתעורר התחיל להבין את שפת החיות ונוכח לדעת שחלומו אמת היה, רש״י, רד״ק.
4. רלב״ג.
5. רש״י.
מקבילות במקראתרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) אָ֣ז תָּבֹ֗אנָה שְׁתַּ֛יִם נָשִׁ֥ים זֹנ֖וֹת אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַֽתַּעֲמֹ֖דְנָה לְפָנָֽיו׃
Then two women, harlots, came to the king and stood before him.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
בְּכֵן אֲתָאָה תַּרְתֵּין נְשִׁין פּוּנְדְקָן לְמֵידַן קֳדָם מַלְכָּא וְקָמָא קֳדָמוֹהִי.
אז תבאנה שתים נשים זונות – רב אמר רוחות היו. ושמואל אמר זונות ממש. רבנן אמרין יבמות היו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אז תבאנה – כמו: באו, ועם מלת אז יבא ברוב עתיד במקום עבר, כמו: אז ישיר משה (שמות ט״ו:א׳), אז ישיר ישראל (במדבר כ״א:י״ז), אז יבדיל משה (דברים ד׳:מ״א), אז ידבר יהושע (יהושע י׳:י״ב), אז יבנה שלמה (מלכים א י״א:ז׳).
ופי׳ אז – כאשר שב מגבעון ובא לו לירושלים, בא לו זה הדין לידו, ונראתה בו המתנה הטובה שנתן לו הקב״ה חכמה ובינה.
שתים נשים זונות – אחשוב שהיו פונדקאות ומוכרות מזון כטעם רחב הזונה ואפשר שהיו מפקירות עצמן והנה התחכם שלמה להבהילם בזה הענין כדי שיתבאר מדבריהן מי היא אמו כי אשר תחמול יותר על הבן החי יתבאר בלי ספק שהיא אמו.
(טז-כח) השמיני והוא במדות והוא להודיע שהוא ראוי לשופט שיתחכם בתחבולות לעמוד על אמתת הדברים אשר תהיה בהם טענה בין איש לרעהו הדברים רחוקים שיביאו לעמוד על זה מזולת שירגישו בעלי הריב שמאלו הדברים יעמדו על אמתת זה כמו שתראה במה שזכר משתי הזונות שבאו לפני המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת וזאת אומרת בני החי ובנך המת שאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים ומזה הענין עמד על אמתת הדבר כי אשר אינה אמו לא תחוס אם יגזרוהו לשנים וזה מן התחבולות הטובות שראוי שיעשו אותן השופטים הישרים לפי חכמתם כי לא יספיק להם שיתנהגו בזה לפי הנאמר לפניהם אבל ראוי שיעמיקו לעמוד על האמת כדי שישפטו לפי האמת לא לפי הנאמר לפניהם לבד שאם היה שופט שלמה מזה הצד הנה היה ראוי לו שיאמר שישאר הילד החי לאשה המחזקת בו ולא יצא מתחת ידה בעבור זאת הטענה המופשטת מהעדות והנה יגיע מזה תועלת עוד בדברים המדיניים כי המון העם כשיראו עוצם תחבולות השופט לעמוד על אמתת הדברים ייראו מעשות דבר בלתי ראוי בראותם כי כל דבר לא יכחד ממנו ויהיה זה סבה אל שישלם הצדק והיושר במדינה.
ולהעיד על שפע חכמתו, ספר הכתוב שמיד באותו היום קרה שבאו שתי נשים זונות אל המלך, לפי שהקרה השם לפניו הנסיון הזה להורות על חכמתו, כי הן היו נשים זונות אשר אין בהם בושה וכלימה ומצח אשה זונה היה לכל אחת מהן, והיו מעיזות פניהן באמור כל אחת מהן בני החי ובנך המת, ועכ״ז ירד המלך לתוכן העניין והכיר אמיתת הדבר מתוך דבריהן ולאמת הוציא משפט, וספר הכתוב שהמה באו אל המלך ותעמודנה לפניו, ר״ל שעם היות שהיה ראוי אליהן שתלכנה לפני בתי דין שרי האלף אשר להן, והם אחר החקירה יביאו הדבר הקשה לפני המלך או לפני בית דין הגדול, כמו שצותה התורה (דברים י״ז) הנה הנשים האלה לא עשו כן, אבל מיד בתחלה באו לפני המלך ותעמודנה לפניו ולא בפני בית דין אחר, שבעבור זה היה יותר נקל למלך להכשל בדבר המשפט לפי שלא נעשה עדיין עליו חקירה ודרישה, ואעפ״כ הכיר תעלומות לבהן.
אז תבאנה – הקרה ה׳ לפניו משפט שיתברר ממנו כי מלא ה׳ שאלתו והחזיון אמת.
אז תבאנה – זה המעשה השגור בפי בני ישראל היה אז תכף ומיד אחר חלומו.
ואָז הקרה ה׳ לפניו משפט שיבין כי מילא משאלתו ונתן לו חכמה1, תָּבֹאנָה – ובאו2 שְׁתַּיִם נָשִׁים זֹנוֹת – מוכרות מזון3 אֶל הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו לבירור משפטן:
1. רד״ק, מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. ואפשר מפקירות עצמן, רלב״ג. ובילקוט שמעוני מובא, רב אמר רוחות היו, ושמואל אמר זונות ממש, רבנן אמרו יבמות היו.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קרארד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַתֹּ֜אמֶר הָאִשָּׁ֤ה הָאַחַת֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י אֲנִי֙ וְהָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֔את יֹשְׁבֹ֖ת בְּבַ֣יִת אֶחָ֑ד וָאֵלֵ֥ד עִמָּ֖הּ בַּבָּֽיִת׃
And the one woman said, "Oh, my lord, I and this woman dwell in one house; and I gave birth to a child with her in the house.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת אִתְּתָא חֲדָא בְּבָעוּ רִבּוֹנִי אֲנָא וְאִתְּתָא הֲדָא יַתְבַן בְּבֵיתָא חֲדָא וִילֵידַת עִמָהּ בְּבֵיתָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והנה האשה אם הילד החי תבעה ראשונה ואמרה לפני המלך בי אדני אני והאשה וגומר, ואין פירוש בי אדני מלשון תחנה כמו שפירשו המפרשים, אבל ענינו בי ראוי שתשים לב לשמוע טענותי אדוני, כי נפשי מרה לי על בני שזאת רוצה ללקחו בערמה. והנה אמרה שהיו שתיהן בבית אחד ושילדה היא ראשונה בבית שלשה ימים.
בי – הוא ענין בקשה.
בי אדוני – להאזין דברי.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחַת – המתחזה1 בִּי – בבקשה2 אֲדֹנִי האזן לדברי3 אֲנִי וְהָאִשָּׁה הַזֹּאת העומדת כאן יֹשְׁבֹת מתגוררות4 בְּבַיִת אֶחָד וָאֵלֵד בן בהיותי עִמָּהּ בַּבָּיִת:
1. כך משמע ממהלך של המלבי״ם המפרש את כל הסוגיה.
2. מצודת ציון.
3. מצודת דוד.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַיְהִ֞י בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ לְלִדְתִּ֔י וַתֵּ֖לֶד גַּם⁠־הָאִשָּׁ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲנַ֣חְנוּ יַחְדָּ֗ו אֵֽין⁠־זָ֤ר אִתָּ֙נוּ֙ בַּבַּ֔יִת זוּלָתִ֥י שְׁתַּֽיִם⁠־אֲנַ֖חְנוּ בַּבָּֽיִת׃
And it came to pass the third day after I gave birth, that this woman also gave birth to a child. And we were together; there was no stranger with us in the house, only we two in the house.
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה לְמֵילְדִי וִילִידַת אַף אִתְּתָא הָדָא וַאֲנַחְנָא כַּחֲדָא זַכָּאִין לֵית נוּכְרָא עִמָנָא בְּבֵיתָא אֱלָהֵין תַּרְתֵּין אֲנַחְנָא בְּבֵיתָא.
ויהי ביום השלישי ללדתי ותלד גם האשה הזאת – והיכר גדול יש בין ילד בן יומו לנולד כבר ימים שלשה, שתינוק בן יומו עדיין לא נפל בו דמו וכולו חרום ותינוק בן שלשה {ימים} כבר דמו נבלע באיבריו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ואז ילדה האשה האחרת לא היו שם עדים כי אין זר עמהן בבית, לפי שחשבה שאולי המלך בחכמתו יכיר בפני הילדים מי הוא אשר נולד ראשונה שלשה ימים ובזה יתגלה האמת, אחר שלא היו שם עדים להגידו.
אין זר אתנו וגו׳ – להיות עד בדבר.
(יח-כח) השאלות:
למה כפלה אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית, למה תחלה אמרה מאצלי ואחר כך בחיקי ולא אמר השכיבה אצלי, למה ואקום בבקר ואתבונן בבקר למה אמרה שהכירה שהמת אינו בנה ולא אמרה שהכירה שהחי הוא בנה, למה תפסה האחת בלשונה בני החי ובנך המת, והשנית אמרה בהפך בנך המת ובני החי, למה החזיר המלך את דבריהן שנית, מה היה מהחכמה הגדולה במשפט הזה, שכבר הוא דבר פשוט שרחמי האם על הבן, ומה היה עושה אם היתה השנית אשה חכמה והיתה מבינה הערמה והיתה מבקשת ג״כ שיחיה אותו:
(יח) ואנחנו יחדו ר״ל בל תחשוב שאנו יושבות בבית א׳ כל א׳ בחדר בפ״ע כי אנחנו יחדו ואין זר אתנו בחדר שאנו שם, מוסיף זולתי שתים אנחנו בכל הבית לא דר בו איש זולתנו אף ביתר החדרים.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְלִדְתִּי וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָּׁה הַזֹּאת בן וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו באותו חדר1 אֵין זָר אִתָּנוּ להיות עד בדבר2 בַּבַּיִת – בחדר3 זוּלָתִי – מלבד שְׁתַּיִם אֲנַחְנוּ – שתינו לא היה אף אחד גם4 בַּבָּיִת:
1. מלבי״ם.
2. מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יט) וַיָּ֛מׇת בֶּן⁠־הָאִשָּׁ֥ה הַזֹּ֖את לָ֑יְלָה אֲשֶׁ֥ר שָׁכְבָ֖ה עָלָֽיו׃
And this woman's child died in the night because she lay on it.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּמִית בַּר אִתְּתָא הָדָא בְּלֵילְיָא דִשְׁכִיבַת עֲלוֹהִי.
אשר שכבה עליו – נראה כי מפני ששכבה עליו מת, כי אילו לא מת כך אלא שקדמו חולי, לא נולד הספק הזה, כי היו מבקרות אותו שאר נשים בחוליו, והיה נודע למי הוא, לפיכך אמרה: אשר שכבה.
אשר שכבה עליו – להרחיקנו משטות הנשים האומרות דמות הולכים כי כפאם שד ושדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

גם אמרה שמת בן האשה האחרת לילה, לומר שאמו מכובד שנתה שכבה עליו והמיתתו בלילה פתאום לא קדמו חולי, כי אלו קדמהו חולי מה יהיו באות הנשים לבקרו והיו מכירות אותו, וזהו שאמרה אשר שכבה עליו, ר״ל מפני שהאשה ההיא מכובד השינה השקועה אשר היה בה שכבה על הילד בנה והעמיסה עליו והמיתתו.
אשר שכבה – מיתתו היה, על אשר שכבה עליו והעמיסה עליו ומת, כי אם היה על ידי חולי, היו הנשים המבקרות יודעות בן מי הוא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַיָּמָת בֶּן הָאִשָּׁה הַזֹּאת במהלך הלָיְלָה ולא היה חולה קודם לכן ומשכך נראה שמת1 אֲשֶׁר – כי שָׁכְבָה אימו עָלָיו ונחנק:
1. רד״ק.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַתָּ֩קׇם֩ בְּת֨וֹךְ הַלַּ֜יְלָה וַתִּקַּ֧ח אֶת⁠־בְּנִ֣י מֵאֶצְלִ֗י וַאֲמָֽתְךָ֙ יְשֵׁנָ֔הא וַתַּשְׁכִּיבֵ֖הוּ בְּחֵיקָ֑הּ וְאֶת⁠־בְּנָ֥הּ הַמֵּ֖ת הִשְׁכִּ֥יבָה בְחֵיקִֽי׃
And she arose in the middle of the night, and took my son from beside me, while your handmaid slept, and laid it in her bosom, and laid her dead child in my bosom.
א. יְשֵׁנָ֔ה =א,ל,ק,ש1 ובדפוסים (כתיב חסר יו״ד) וכן שיטת מדנחאי במסורת-ל (וכך הכריעו ברויאר ומג״ה)
• שיטת מערבי במסורת-ל=יְשֵׁינָ֔ה (כתיב מלא יו״ד), וייתכן שנמחקה האות יו״ד בכתר.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְקָמַת בְּגוֹ לֵילָא וּנְסִיבַת יַת בְּרִי מִלְוָתִי וְאַמְתָךְ דָמְכָא וְאַשְׁכֵּיבְתֵּיהּ לְוָתָה וְיַת בְּרָהּ מֵיתָא אַשְׁכֵּיבַת לְוָתִי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וכאשר הרגישה במיתת ילדה קמה בעוד לילה אם הילד המת ולקחה את הילד החי מאצל אמו בהיותה ישנה ולא הרגישה בדבר והשכיבה הבן המת בחיקה.
ואמתך ישנה – בחלופי המקרא שבין א״י לבני בבל כתוב ישינה מלא לבני א״י ובני בבל ישנה חסר וקשה כי בכל הספרים חסר ובמסורת ישנה ב׳ אידך אני ישנה ולבי ער.
ואמתך ישנה – ולא הרגשתי בדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ותקח את בני מאצלי גם זה לה לראיה כי אין בנה המת כי אחר שמיתת הילד היה ע״י ששכבה עליו אמו, (כי כן הכירה בו שזה סבת מיתתו), ובנה לא היה מונח בחיקה רק אצלה – ורק היא השכיבתו בחיקה כדי שתטעה שהמיתה אותו.
וַתָּקָם אימו בְּתוֹךְ – באמצע הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאני אֲמָתְךָ יְשֵׁנָה ולא הרגשתי בדבר1 וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ להטעות שזהו בנה וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי להטעות שזהו בני:
1. מצודת דוד.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כא) וָאָקֻ֥ם בַּבֹּ֛קֶר לְהֵינִ֥יק אֶת⁠־בְּנִ֖י וְהִנֵּה⁠־מֵ֑ת וָאֶתְבּוֹנֵ֤ן אֵלָיו֙ בַּבֹּ֔קֶר וְהִנֵּ֛ה לֹא⁠־הָיָ֥ה בְנִ֖י אֲשֶׁ֥ר יָלָֽדְתִּי׃
And when I rose in the morning to nurse my child, behold, it was dead; but when I looked well at it in the morning, behold, it was not my son, whom I bore.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲקִימַת בְּצַפְרָא לְאוֹנָקָא יַת בְּרִי וְהָא מִית וְאִסְתַּכְּלִית בֵּיהּ בְּצַפְרָא וְהָא לָא הֲוָה בְרִי דִילֵידִית.
ואתבונן אליו – נתתי לב להסתכל בו.
I scrutinized him. I concentrated to scrutinize him.⁠1
1. And therefore I am certain of not making a mistake.
ואתבונן אליו – נתתי לב להסתכל בו.
ואתבונן – הסתכלתי בבקר בצורתו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וכאשר התעוררה להניק את בנה מצאתו מת, וכאשר התבוננה בצורתו הכירה שלא היה בנה ולכן היתה שאלתה ובקשתה מאת המלך שיתן לה את הבן החי שהוא בנה.
ואתבונן – ענין הסתכלות בעיון רב, וכן: עליך יתבוננו (ישעיהו י״ד:ט״ז).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ואקום בבקר, ואתבונן אליו בבקר ר״ל שתיכף בבקר התבוננה שלא היה בנה, בל תאמר שנשתנה מחמת מיתה כי ראתה תיכף, והוסיפה והנה לא היה בני אשר ילדתי
א. שהכירה שאינו בנה,
ב. אשר ילדתי כי בנה נולד ג׳ ימים קודם, והכירה שזה המת הוא נולד עתה שכבר יוכר הנולד עתה מן בן ג׳ ימים, והנה עקר טענתה סמכה ע״מ שאמרה שהכירה שהמת אינו בנה, ולא אמרה ג״כ שמכרת שהחי הוא בנה, כי ע״ז י״ל אולי שניהם היו דומים בפרצופיהם, אבל ממה שהכירה שהמת משונה מבנה החי מבואר שהחי הוא בנה, כי מי עשה לה זה להחליף את בנה אם לא חברתה אחר שאין זר אתם בכל הבית, וגם א״ל שבא גנב מבחוץ והחליף, כי לא ידע איש מן החוץ שילדו שע״ז הקדימה וכפלה דבריה ואלד עמה בבית, ויהי ביום השלישי ותלד גם האשה הזאת ואנחנו יחדו ר״ל שלא בא לשם איש מן החוץ ולא ידע אדם בדבר.
וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי וְהִנֵּה מֵת, וָאֶתְבּוֹנֵן – והסתכלתי1 אֵלָיו – בצורתו2 בַּבֹּקֶר בעיון רב3 וְהִנֵּה לֹא הָיָה זה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי4:
1. רש״י.
2. רד״ק.
3. מצודת ציון.
4. ולא אמרה שזיהתה את בנה החי, וראה בדברי המלבי״ם המבהיר את ההבחנה בדבר.
תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַתֹּ֩אמֶר֩ הָאִשָּׁ֨ה הָאַחֶ֜רֶת לֹ֣א כִ֗י בְּנִ֤י הַחַי֙ וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֔ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֣י הֶחָ֑י וַתְּדַבֵּ֖רְנָה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
And the other woman said, "No; but the living is my son, and the dead is your son.⁠" And this said, "No; but the dead is your son, and the living is my son.⁠" Thus they spoke before the king.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת אִתְּתָא אוֹחֲרַנְתָּא לָא כֵן בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא לְדָא אֲמָרָא לָא כֵן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָא וְדַיְנַן קֳדָם מַלְכָּא.
זאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי – א״ר סימון מכאן שנינו שצריך הדיין לשקול טענותיהם בפני שניהם.
ותדברנה – אלה הטענות שנו ושלשו לפני המלך כמנהג בעלי הדין, שכל אחד שונה בטענותיו לחזקו ולהטיבו ולהבינו לשופט.
ותאמר האשה האחרת – היתה אֵם החי כי היא המתרעמת ועליה אמר זאת אמרת וגו׳ אבל ראה הפלגת צחות לשון ששני המאמרים היה המכוון בם אחד, ואם יש ביניהם הבדל בהקדמה ואחור, אבל אֵם החי היתה טוענת ראשונה על המת כי נפשה מרה לה על הזיוף והנבלה שנעשה בו בהשכיבו אותו בחיקה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

וספר הכתוב שהאשה הנתבעת לא רצתה להרבות בדברים פן תכשל בדבריה ויהיו מחתה לה, ואמרה בלבד לא כי בני החי ובנך המת, ולא חששה לספר ספורים אחרים כמו שעשתה האחרת כי אם לטעון בעצם הדין בלבד, ובזה דברו שתיהן לפני המלך ושנו ושלשו טענותיהן כמנהג הבעלי דינין.
ותדברנה – היו מתווכחות על הדבר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ותאמר האשה האחרת לא כי בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי – ספר הכתוב כי בדברם, אמרה הנתבעת בלשון בני החי ובנך המת והתובעת אמרה בהפך בנך המת ובני החי, וכלל בלשון שהאדם יקדים תמיד מה שהוא העקר ויאחר את הטפל, ולפ״ז הסברא נותנת שהאשה שדקדקה להקדים בלשונה בני החי קודם, עקר מגמתה שיהיה החי בנה, והמקדמת בלשונה בנך המת עקר מגמתה שיהיה המת בן חברתה, לא שיהיה החי בנה, ומזה כבר היה יכול להבין ולהכריע מי אמו, אמנם יש סברא שכל א׳ מקדמת מה שהוא עקר אצלה בטענה וראיה, כי התובעת עקר ראייתה היה ממה שהמת אינו בנה שמזה תכריח שהחי הוא בנה כנ״ל, והנתבעת עקר ראייתה הוא ממה שהחי הוא בנה, שמזה מכרחת שהמת הוא בן חברתה, וכ״א הקדימה מה שהוא עקר הראיה וההוכחה לדבריה, אמנם בכל זאת הבין שלמה בחכמתו שהאומרת ומקדמת בנך המת הוא מצד שזה עקר מגמתה, כי הגם שבפעם הראשון שבררה ראיותיה היתה צריכה להקדים שבן חברתה הוא המת שזה עקר הראיה, בכ״ז אחר שחזרה זאת כמה פעמים כמ״ש ותדברנה לפני המלך ר״ל שכן דברו כמה פעמים ובכל פעם הקדימה התובעת בנך המת ובני החי, מזה השכיל שעקר מגמתה הוא רק שגם לה גם לחברתה לא יהיה, ולכן מקדמת זאת תמיד, כי הבאת הראיה היא רק בפעם הראשון, לא כן בדברים אח״כ יקדים כ״א מה שהוא עקר ברצונו ובלבבו ומה שרוצה לזכות במשפט, וז״ש, (כג) ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי וכו׳ וזאת אומרת לא כי בנך המת – הנה לא הזכיר דברי התובעת ראשונה, רק התחיל בדברי הנתבעת ואחריו מה שהשיבה התובעת שנית והקדימה בנך המת לבני החי, שע״ז בנה יסודו, כי בטענתה הראשונה נכון מה שהקדימה שבן חברתה הוא המת שזה ראויה יותר כנ״ל, אבל אחר שהשיבה חברתה זה בני החי, כמראה באצבע שמכרת ויודעת שבנה החי, היה לה להשיב לא כי בני החי, ר״ל שהיא יודעת זאת, כי זאת עקר מה שתרצה לזכות במשפט ודרך הבעלי דינים שבתחלת טענותיהם כ״א מציע ראיותיו, ואח״כ כשיתעצמו בדין, מפרט כ״א מה שהוא רוצה לזכות בדין, וא״כ כיון שבסוף דבריה הקדימה ג״כ בנך המת לבני החי, מבואר שזה הוא מה שהיא רוצה לזכות, שיהיה המת בן חברתה, ולברר זאת אמר קחו לי חרב – כי בזה יבורר מי הרוצה שיחיה ומי שתתרצה שימות, וכן היה.
לא כי בנך המת – לתת חיזוק לדבריה פתחה במה שסיימה חברתה.
ותדברנה – ותוסֵפנה לדבר.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת – האימא לֹא נכון כִי בְּנִי הַחַי וזה היה עיקר טענתה1 וּמשכך בְנֵךְ הוא הילד הַמֵּת וְזֹאת המתחזה אֹמֶרֶת לֹא כך האמת כִי בְּנֵךְ הַמֵּת (וזה היה עיקר מגמתה שבנה של השניה לא יהיה חי2) וּמשכך בְנִי הוא הילד הֶחָי, וַתְּדַבֵּרְנָה וכך התווכחו3 וכל אחת חזרה על טענותיה4 לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אשר מעצם הצגת הטענות הבין בחכמתו מי האימא ומי המתחזה שכן ידע שבעל דין יציג את עיקר מגמתו בראשונה כפי שהן עשו5:
1. מלבי״ם. דהיינו שלא היה לה עניין לומר שבנה של האישה השניה הוא המת, אלא שבנה הוא החי ואז ממילא בנה של השניה הוא המת, מה שלא כן אצל האישה האחרת שכל טענתה היתה שבנה של השניה הוא המת ואז ממילא בנה הוא החי.
2. ראה הסברו של המלבי״ם, וי״א שהמתחזה היתה כלתה של האימא, ובעלה מת, ולא רצתה להמתין ליבום עד שיגדל בן האימא (שהיה למעשה האח של בעלה), ואדרבא שמחה כשהמלך פסק לגזור את הילד שבכך היתה נפטרת לגמרי מן היבום, מעם לועז.
3. מצודת דוד.
4. רד״ק.
5. מלבי״ם.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ זֹ֣את אֹמֶ֔רֶת זֶה⁠־בְּנִ֥י הַחַ֖י וּבְנֵ֣ךְ הַמֵּ֑ת וְזֹ֤את אֹמֶ֙רֶת֙ לֹ֣א כִ֔י בְּנֵ֥ךְ הַמֵּ֖ת וּבְנִ֥י הֶחָֽי׃
Then the king said, "The one says, 'This is my son that lives, while your son is the dead one'; and the other says, 'No, for your son is the dead one, and my son is the living.⁠"
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר מַלְכָּא דָא אֲמָרָא דֵין בְּרִי חַיָא וּבְרִיךְ מֵיתָא וְדָא אֲמַרָא לָא כֵּן בְּרִיךְ מֵיתָא וּבְרִי חַיָא.
ויאמר המלך זאת אומרת – אמרו רבותינו ז״ל: מכאן שצריך הדיין לשנות טענות בעלי הדין כדי שישמעו בעלי הריב שהבין טענותיהם ועליהם ישפטם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והמלך אמר: זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי, ובזה לא חדש דבר עליהן, ואחז״ל: מכאן שצריך לדיין שישנה טענות הבעלי דינין כדי שיראו אם הבין טענותיהם ועליהם ישפוט. ולפי זה שנה המלך הדברים לא לחדש דבר כי אם כדי שיראו שהבין דבריהן. ואפשר לומר שלפי שהאשה אשר דברה ראשונה ספר דברים הרבה, באמרה שהאשה האחרת שכבה על הילד ותמיתהו ותקם בעוד לילה ותקח החי, והספורים האלה לא היו עדים לאמתתם לכן אמר המלך לאשה מה לנו בכל הדברים אשר ספרת אחרי שלא תביא עליהם עדים, לא נשאר בזה אם כן כי אם שאת תאמר שבנך החי ולא המת, והאשה האחרת אומרת שבנה החי ובנך המת וכל שאר הדברים יפלו, כי אין ראיה ולא הכרח לזאת על זאת כלל ושתיהן שוות בדינן.
זאת אומרת – כאומר מה לי בהויכוח, עיקר המשפט הוא בדבר ההכחשה של מי הוא הילד החי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַיֹּאמֶר – וחזר הַמֶּלֶךְ על טענותיהן1 וסיכם אותן זֹאת – האימא אֹמֶרֶת זֶה בְּנִי הילד הַחַי וזה העיקר וּכתוצאה מכך בְנֵךְ הוא הילד הַמֵּת, וְזֹאת – המתחזה אֹמֶרֶת לֹא כך הדבר כִי בְּנֵךְ הילד הַמֵּת וזה העיקר וּכתוצאה מכך בְנִי הוא הילד הֶחָי: פ
1. רד״ק.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ קְח֣וּ לִי⁠־חָ֑רֶב וַיָּבִ֥אוּ הַחֶ֖רֶב לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
And the king said, "Fetch me a sword.⁠" And they brought a sword before the king.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר מַלְכָּא אַיְתוֹ לִי חַרְבָּא וְאַיְתִיאוּ חַרְבָּא לָקֳדָם מַלְכָּא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ואז צוה קחו לי חרב, וכתבו המפרשים שעשה זה לראות מי משתיהן תחמול על הילד, כי בזה יודע באמת שהיא אמו כאשר יכמרו רחמיה עליו כפי האהבה הטבעית אשר לנקבה עם ולדה, וכן היה שאם הילד החי נכמרו רחמיה על הילד ואמרה בי אדני תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו והאחרת אמרה באכזריות גזורו, ושמזה הכיר שלמה למי היה הילד החי, ואם היה כדבריהם היה הדבר מבואר ולא היה לשלמה בזה חכמה רבה, ולא לישראל שיראו ממנו מפני זה כמו שיזכיר הכתוב אחר זה. ואחרים אמרו ששלמה כאשר שמע שהאשה האחת שכבה על בנה והמיתתו, חשב שתהיה האשה ההיא מטבע מאדים אשר יעשה מכת חרב והרג ואבדן, ולכן אמר קחו לי חרב.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וכדי לברר העניין ולהראות מי רוצה במות הילד1 וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ קְחוּ – הביאו לִי חָרֶב וַיָּבִאוּ הַחֶרֶב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:
1. מצודת דוד, מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כה) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ גִּזְר֛וּ אֶת⁠־הַיֶּ֥לֶד הַחַ֖י לִשְׁנָ֑יִם וּתְנ֤וּ אֶֽת⁠־הַחֲצִי֙ לְאַחַ֔ת וְאֶֽת⁠־הַחֲצִ֖י לְאֶחָֽת׃
And the king said, "Divide the living child in two, and give half to the one, and half to the other.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר מַלְכָּא פְּסוּקוּ יַת רַבְיָא חַיָא לִתְרֵין גִזְרִין וְהָבוּ פַלְגָא לַחֲדָא וּפַלְגָא לַחֲדָא.
גזרו את הילד החי – א״ר שמואל בר נחמני בשם רבי נהוראי התחיל פיו נובע בחכמתו ואמר צפה הקב״ה שהדין הזה היה עתיד להיות לפיכך ברא האדם הזה זוגות זוגות, שתי עינים, שתי אזנים, שני נקבי החוטם, שתי ידים, שתי רגלים. התחיל לומר גזרו את הילד הזה, א״ר יהודה בר׳ אלעאי אלו הייתי שם פקרין הייתי נותן על צוארו של שלמה, ולא די לאחר שמת אלא עוד לאחר שהיה גוזר, כיון שראו סנקלטיין שלו התחילו אומרים אי לך ארץ שמלכך נער אילו לא היה נער לא עשה, כיון שאמר תנו לה הילד החי והמת אל תמיתוהו התחילו אומרים אשרך ארץ שמלכך בן חורין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ואמר גזרו את הילד החי, ובראותו שהאשה החשודה אמרה גם לי גם לך לא יהיה גזורו התאמת אצלו שהיא היתה מטבע מאדים, ולכן תחפוץ בחרב ובגזרת הילד והוא המורה שהיא המיתה את הנער בשכבה עליו, כי הדברים כלם ממין אחד מורים זה על זה, ומכאן התבאר אצלו מי היתה אם הילד החי וצוה לתתו לה.
וכבר כתבתי למעלה בשער השני אמתת הענין הזה לדעתי, והוא ששלמה השיג אמתת הדבר הזה קודם הנסיון והבחינה הזאת, כי מהכרת פני הנשים הזונות ומפרצופיהן כשעיין בהן ואופן דבריהם כששמע אותן השיג מצפוני לבותן וירד לאמת הענין, וגלה ליושבים לפניו הענין ואמותו כפי מה שהשיג בחכמתו מפרצופי הנשים ואותות דבריהן ותנועותיהן, האמנם עשה הבחינה ההיא בהם שהרואים היושבים ראשונה במלכות לפניו יכירו חכמתו ויתאמתו אליהם דבריו וגזרתו וידעו שהוא עושה משפט וצדקה בזה.
גזרו – חתכו.
גזרו – מתוך דבריהן הכיר המלך בחכמתו, הדין עם מי, ואמר, להיושבים לפניו, שכן הוא האמת שהאחת גנבה הילד החי, ולאמת דבריו עשה הבחינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וַיֹּאמֶר – וציווה הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ – חתכו1 אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לאורכו2 לִשְׁנָיִם וּתְנוּ אֶת הַחֲצִי לְאַחַת וְאֶת הַחֲצִי לְאֶחָת:
1. מצודת ציון.
2. מעם לועז.
תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כו) וַתֹּ֣אמֶר הָאִשָּׁה֩ אֲשֶׁר⁠־בְּנָ֨הּ הַחַ֜י אֶל⁠־הַמֶּ֗לֶךְ כִּֽי⁠־נִכְמְר֣וּ רַחֲמֶ֘יהָ֮ עַל⁠־בְּנָהּ֒ וַתֹּ֣אמֶר׀ בִּ֣י אֲדֹנִ֗י תְּנוּ⁠־לָהּ֙ אֶת⁠־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת אַל⁠־תְּמִיתֻ֑הוּ וְזֹ֣את אֹמֶ֗רֶת גַּם⁠־לִ֥י גַם⁠־לָ֛ךְ לֹ֥א יִהְיֶ֖ה גְּזֹֽרוּ׃
Then the woman whose son was the living one spoke to the king, for her compassion was stirred for her son, and she said, "Oh, my lord, give her the living child, and in no way slay it.⁠" But the other said, "It shall be neither mine nor yours; divide it.⁠"
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַרַת אִתְּתָא דִי בְרָה חַיָא לְמַלְכָּא אֲרֵי אִתְגְלָלוּ רַחֲמָהָא עַל בְּרָהּ וַאֲמַרַת בְּבָעוּ רִבּוֹנִי הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵיהּ וְדָא אֲמַרָא אַף דִלִי אַף דִילָךְ לָא יְהֵי פְּסוּקוּ.
כי נכמרו – פתרונו: כי נקבצו כמו כימור של תאנים שהוא קבוצת תאנים.
גם לי גם לך לא יהיה – ואמר כנגד אוחזי החרב: גזורו. ומה שלא לקחה אותו אחר שהאחרת אמרה: תנו לה, כי ידעה כי מרחמת עליו אמרה וחשבה כי המלך לא יתנהו לה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

והנה אמרה אם הילד החי בי אדוני תנו לה הילוד החי וגומר כלומר אדוני בי העון והכזב או בי יהיה העונש ותנו לה את הילוד החי, אמנם האשה האחרת אמרה באכזריות גדול כנגדה גם לי גם לך לא יהיה, ואמרה כנגד שליח בית דין האוחז בילד גזורו, ר״ל גזרו אותו כמצות המלך. והנה לא רצתה עוד שיתנו לה הילד החי, אחרי אשר אמו היתה חפצה בשיתנו אותו אליה ואמרה שיגזרו אותו, לפי שחשבה שהמלך לא יתן אותו אליה, וגם הילד אחרי כן תמיד יספק בהיותו בנה מפני זה המחלוקת אשר התפרסם, ולא היתה חפצה לגדלו ואחרי כן ילך לו ותהיה (ירמיהו י״ז:י״א) קורא דגר ולא ילד בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. וגם אין ספק שלא היתה לה אהבה עמו כי לא היה בנה, ומפני זה לא רצתה בו ותחפוץ יותר שימות להנקם מחברתה.
וחז״ל (מכות כג ע״ב) אמרו שיצאת בת קול ואמרה היא אמו, והסכים הבית דין העליון עם משפט שלמה. והנה לא יהיו ישראל כלם תמהים כל כך מהמשפט הזה, אם היה כפי פשוטו שמתוך הבחינה השיג שלמה אמתת הדבר, ולא יאמרו על זה כי חכמת אלהים בקרבו, אבל הוא כמו שזכרתי ששלמה מיד כשראה הנשים השאננות ועיין בפניהן ושמע דבריהן השיג והכיר אמתת הענין, ואמר ליושבים לפניו תוכן הענין, וכדי לאמתו להם עשה הבחינה והנסיון ההוא עד שהם כלם הסכימו עליו.
נכמרו – נתחממו, כמו: עורנו כתנור נכמרו (איכה ה׳:י׳), והוא ענין חמלה וכן: נכמרו רחמיו (בראשית מ״ג:ל׳).
גם לי וגו׳ – היות עצם כוונתה היתה לבל תשמח חברתה במיתת בנה, כי מה לה להניק בן אשה אחרת, ובשמעה שצוה המלך להמיתו, רצתה יותר בזה, כי אז לא תשמח עוד חברתה, והיא לא תניק בן אשה אחרת והמלך השכיל מדעתו מתחילה שתחפוץ יותר בזה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ותאמר האשה אשר בנה החי היא הנתבעת שהקדימה בדבריה בני החי, היא בקשה לבל ימיתוהו, ושיתנו הילוד לחברתה, ולא מצד שהודית לדברי חברתה רק מצד שנכמרו רחמיה על בנה, וזאת אומרת היא התובעת שהקדימה בדבריה בנך המת, אמרה גם לי גם לך לא יהיה – ר״ל אחר שכבר עמד ערעור על הילד ויהיה תמיד בספק מי אמו, עד שלא יהיה לשנינו בבירור, ולכן גזרו – ובזה בררה שמה שהקדימה תמיד בנך המת הוא מצד כי זה היה עקר חפצה.
נכמרו רחמיה – שם רחמים נגזר מרֶחֶם שהוא אחד מבני מעים שבאדם אף כי איננו כי אם בנקבות, והשתמשו בו להוראת החמלה שיש לאם על מצאי מעיה ע״ד המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו (ישעיהו ס״ג:ט״ו), ומליצת נכמרו רחמיה תורה על גודל האהבה והחמלה הבוערות כאש בלב האדם עד שיֵאָמר עליהן ע״ד הפלגה שמשחירות באִשָן את המעים (מוהר״ר משה ערענרייך הלוי).
והמת וגו׳ – רק שלא תמיתוהו, והאחרת אמרה גזרו, לפי שעצם כונתה היתה (כדברי בעל מצודת דוד) לבל תשמח חברתה בבנה בעוד שהיא מתאבלת, ומאחר שצוה המלך להמית גם זה נתרצתה מיד כי מה שמחה לה להניק ולגדל בן שאינו שלה, וברור הוא ששתיהן לא ירדו עד עומק דעת שלמה והאמינו שבאמת להשקיט ריבם יצוה להמית גם האחר, ומשפט עול כזה לא היה דבר זר בימים ההם בין שאר העמים שלא הופיע עליהם אור תורת ישראל.
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה – האימא אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ – נתחממו1 רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ וַתֹּאמֶר בִּי – בבקשה אֲדֹנִי תְּנוּ לָהּ אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת אַל תְּמִיתֻהוּ וְזֹאת – המתחזה אֹמֶרֶת גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ – חתכו האוחזים בחרב2 את הילד, כי חששה שהמלך לא יתן לה אותו3, וגם אם כן תמיד יהיה בילד הזה ספק מי אימו4 ופסק זה היה עדיף לה מאשר אם המלך היה פוסק שהילד שלה ובכך היתה מניקה ילד שאינו שלה5:
1. מצודת ציון.
2. רד״ק.
3. רד״ק.
4. מלבי״ם.
5. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כז) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֗אמֶר תְּנוּ⁠־לָהּ֙ אֶת⁠־הַיָּל֣וּד הַחַ֔י וְהָמֵ֖ת לֹ֣א תְמִיתֻ֑הוּ הִ֖יא אִמּֽוֹ׃
Then the king answered and said, "Give her the living child, and in no way slay it; she is its mother.⁠"
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתֵיב מַלְכָּא וַאֲמַר הָבוּ לָהּ יַת רַבְיָא חַיָא וּמִקְטַל לָא תִקְטְלוּנֵיהּ הִיא אִמֵיהּ.
היא אמו – בת קול הופיעה ואמרה: היא אמו (בבלי מכות כ״ג:).
She is his mother. A Divine voice appeared and said, "She is his mother.⁠"1
1. See Rashi in Bavli Makos 23b.
לא תמיתהו – הראשון: אל תמיתהו (מלכים א ג׳:כ״ו).
היא אמו – כיון שמרחמת עליו, ובדרבותינו ז״ל: יצתה בת קול ואמרה: היא אמו.
תנו לה – כנוי להראשונה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

תנו לה – להאשה שאמרה תנו לה את הילוד וגו׳.
היא אמו – הואיל ומרחמת עליו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

ויען המלך ויאמר – ובזה ברר מ״ש בתחלת דבריו, להכריע מתוך סדר דבריהם מי החפץ בילד ומי לא, ובזה חרץ המשפט כי היא אמו.
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר תְּנוּ לָהּ לאימא1 אֶת הַיָּלוּד הַחַי וְהָמֵת לֹא תְמִיתֻהוּ הואיל והיא מרחמת עליו2 זאת הִיא אִמּוֹ, ודרשו רבותינו שבת קול הופיעה ואמרה ״היא אימו״3:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מכות כג:, רש״י, רד״ק.
תרגום יונתןרש״ירד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כח) וַיִּשְׁמְע֣וּ כׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת⁠־הַמִּשְׁפָּט֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפַ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ וַיִּֽרְא֖וּ מִפְּנֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ כִּ֣י רָא֔וּ כִּֽי⁠־חׇכְמַ֧ת אֱלֹהִ֛ים בְּקִרְבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת מִשְׁפָּֽט׃
And all Israel heard of the judgment which the king had judged; and they feared the king, for they saw that the wisdom of God was in him to do justice.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וּשְׁמָעוּ כָל יִשְׂרָאֵל יַת דִינָא דְדָן מַלְכָּא וּדְחִילוּ מִן קֳדָם מַלְכָּא אֲרֵי חֲזוֹ אֲרֵי חוּכְמְתָא מִן קֳדָם יְיָ בִּמְעוֹהִי לְמֶעְבַּד דִינָא.
כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט – כלו׳ אם לא שחכמת אלהים בקרבו מי חכם שיבוא משפט זה לפניו ויאמר גזרו את הילד החי לשנים (מלכים א ג׳:כ״ה) וכיון שראו כך ויראו מפני המלך – שכל איש שיהיה לו ריב ומשפט לבוא אל המלך ירא לדבר לפניו דבר שקר שלא יתפש מתוך דבריו.
לעשות משפט – לפיכך יראו מפניו לעשות דבר רע, ואפילו בסתר, כי ראו כי ברוב חכמתו יוציא לאור משפט כמו שנעשה בזה המשפט.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ועל זה אמר וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו רוצה לומר שחכמת האלהים המיוחדת אליו יתברך והיא לבחון לבות לחקור כליות היתה בקרב שלמה, ולזה היו יראים ממנו בחשבם שלא יוכל אדם לחשוב מחשבה בלבו שיסתר מן המלך.
ויראו – בראותם כי בחכמתו מבין תעלומות לב.
לעשות משפט – להבין האמת עם מי, ולבררו על ידי בחינה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט ששמעו איכות משפטו ובאיזה אופן הבין מתחלה עם מי הצדק, וייראו מפניו באשר ראו כי חכמת אלהים בקרבו לדעת אשר בלב הבע״ד.
וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ באיכות1 וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ לעשות דבר רע אפילו בסתר2 כִּי רָאוּ כִּי חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לדעת אשר בלב בעל הדין3 לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט להבין האמת ולבררה על ידי בחינה4: ס
1. מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מלכים א ג – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא מלכים א ג, תרגום יונתן מלכים א ג, ילקוט שמעוני מלכים א ג, רש"י מלכים א ג, ר"י קרא מלכים א ג, רד"ק מלכים א ג, רי"ד מלכים א ג, ר"י אבן כספי מלכים א ג, רלב"ג מלכים א ג, רלב"ג תועלות מלכים א ג, אברבנאל מלכים א ג, מנחת שי מלכים א ג, מצודת ציון מלכים א ג, מצודת דוד מלכים א ג, מלבי"ם מלכים א ג, הואיל משה מלכים א ג, מקראות שלובות מלכים א ג – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Melakhim I 3, Biblical Parallels Melakhim I 3, Targum Yonatan Melakhim I 3, Yalkut Shimoni Melakhim I 3, Rashi Melakhim I 3 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Melakhim I 3, Radak Melakhim I 3, Rid Melakhim I 3, R. Yosef ibn Kaspi Melakhim I 3, Ralbag Melakhim I 3, Ralbag Toalot Melakhim I 3, Abarbanel Melakhim I 3, Minchat Shai Melakhim I 3, Metzudat Zion Melakhim I 3, Metzudat David Melakhim I 3, Malbim Melakhim I 3, Hoil Moshe Melakhim I 3, Mikraot Sheluvot Melakhim I 3

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×