ביאור דברי המענה ענה צופר הנעמתי ואמר באמת מחשבותי יכריחוני להשיב על דבריך בעבור הרגישי בי מוסר כלימתי ששמעתי ממך במה שקדם מדבריך ורוח מבינתי יביאני לענות לך, הזאת ידעת שכבר נמשך בזה המנהג מעת היות העולם ומעת שנברא האדם והוא כי רננת הרשעים וטובם והצלחתם הוא מזמן קרוב ר״ל שלא יתמיד להם ושמחת החנף לא תקום כי אם עד רגע כלומר זמן מועט והנה אמר זה לתשובה למה שטען על דברי איוב באומרו ישליו אהלים לשודדים, אם יעלה לשמים רוממותו וראשו לעב יגיע רוצה לומר שיהיה בעליונות ההצלחה, הנה הוא יאבד ויפסד במהירות כהפסד צואתו בקלות ובמהירות עד שרואיו יאמרו כי יאבד לשעתו, כמו החלום וחזיון הלילה שלא יזכור אותם האדם כאשר הקיץ ויאבד זכרו במהירות כן יעופף זה הרשע וילך לאבדון מהר, העין שראתה אותו לא תוסיף לראותו ולא עוד יראנו עין אנשי מקומו להיות כלה ואבד, ישוב גמולו על בניו ויעשו רצון הדלים לרוב שפלותם תחת אשר עשקם אביהם או ידי העושק בעצמו תשבנה הגזלה אשר גזל, לפי שעצמותיו נמלאו מחטא נעוריו ועמו על עפר תשכב חטאתו ולא ישוב אל השם, או הרצון בזה לפי שהוא מלא עצמותיו מהדברים העלומים והמכוסים אשר גנב וגזל ר״ל שעשה עושר ולא במשפט ועמו על עפר תשכב הגזלה ההיא ולא ישיבה, ולפי שכאשר המתיקה בפיו הרעה אשר חשב לעשותה וערבה לו יכחיד אותה ויסתירנה תחת לשונו ר״ל שלא יגלה אותה עד עשותה המזימתה כאילו הוא חומל עליה מרוב אהבתו אותה ולזה לא יעזבנה וימנענה בתוך חכו, הנה ישיב לו הש״י על כל זה גמול מדה כנגד מדה, וזה שלחמו נהפך במעיו ללכת הפך המנהג ר״ל שישוב לצאת דרך הפה בקיא, הנה לחמו יהיה כמרורת פתנים בקרבו כל החיל אשר בלע יקיאנו ומבטנו יורישנו אל הפך מה שהיה עושה שהיה מעכב לעצמו ההון אשר גזל ולא היה רוצה להניח ממנו דבר ותחת אהבתו הרעה עד שיסתירנה תחת לשונו יתן לו השם רעה שתעמוד עמו ותכלהו והיא שהוא ינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפעה בארסו, ולא יראה בשפע הדברים הערבים כמו הדבש והחמאה אבל יבאו בקרבו תמיד הדברים הרעים תחת אהבתו הרעה, הנה הוא ישיב יגיעו ויניחהו לאחרים ולא יהנה ממנו ויהיה יגיעו שישוב כשיעור החיל אשר גזל והוא תמורתו ולא ישמח בזה החיל גם כן כי לא נשאר לו ולא נהנה ממנו, או יהיה פירושו כמו שישיב החיל תמורת מה שגזל ולא ישמח בגזלה ההיא אחר אשר ישיב אותה כן ישיב גם כן יגיעו ויניחהו לאחרים עד כאן מחשבותי ישיבוני, ובעבור שהרגשתי בעצמי ולא אסמוך בזה על עדות הקודמין לבד הנה אע״פ שחרפת והכלמת אותי בדבריך הנה דוח מבינתי יענני ויסבב שאשיב על דבריך הנה באמת זאת ההקדמה נמצאת צודקת תמיד מני עד עתה מעת היות אדם עלי ארץ והוא כי הצלחת הרשעים ושמחתם לא תתקיים כי אם זמן מועט ולזה אין ראוי בכמו זה שיקרא טוב כי תכליתו לרוע אם יעלה רוממותו לשמים הנה הוא יאבד אבד נצחי בקלות כמו שתאבד הצואה, הנה כמו החלום שלא ישאר ממנו זכר ולא רושם בכח הזוכר לפי שאותם הרשמים אינם נרשמים שם באופן הרושם הדברים המושגים בחוש כן לא ישאר ממנו זכר כלל העין שראתהו לא תוסף לראותו ולא יראוהו עוד אנשי מקומו בעבור מה שגזל לדלים האומללים בסבת תקפו וחוזקו הנה ישיב הש״י גמול שיחלשו בניו ויוכרחו לרצות דלים אשר תקפם אביהם או ידיו בעצמם תשבנה גזילתו כי ישיבהו הש״י באופן מהשפלות והחולשה שיוכרח לעשות זה תחת מה שאיבריו מלאו חטא נעוריו ועמו על עפר ישכב החטא ההיא כי לא יכנע לבם מפני הזקנה והישישות אבל יהיה יצרו לרע תמיד ולא יעזוב דרכיו הרעים ותחת מה שהיה מדרכו לקבץ אליו הרעות והפחתיות עד שכאשר תהיה הרעה מתוקה בפיו הנה לא ירצה לספר אותם לאנשים אבל יכחידנה תחת לשונו ויחמול עליו ולא יעזבנה וימנענה בתוך חכו ליראתו פן ילמדו האנשים זה וירדו לאומנתו או יתחכמו להשמר שלא יזיקם אלו הרעות והחמסים הנה ישיב הש״י גמולו והוא שהוא יסבב במה שהיה בקרבו לשמור מציאות והוא המזון שישוב דבר רע ומשחית עד שיהיה בקרבו מרורת פתנים וזה מהפלגת המשל כאילו הוא היה חפץ שיהיו עמו תמיד הדברים הרעים והש״י יעשה לו זה כאילו הוא נמשך בזה לרצונו והנה ההון שבלע ואכל יקיאנו וישיבנו לבעליו ולא ישאר עמו אבל יהיה מהונו מה שהוא בתכלית מהמהירות והרוע וזה שהוא יינק ראש פתנים ותהרגהו לשון אפע׳ בארס אשר שם ולא יראה בשפע המזונות הטובים והערבים כמו דבש וחמאה והנה יקרה לו זה מרוב הרע שישיב גם יגיעו ויניחהו לאחרים ולא יהנה ממנו וזה גמולו בעבור שהיה מעכב לעצמו העושק והגזל ולא היה רוצה להניח ממנו דבר מפני שרצץ הדלים ועזבם ר״ל שלא עזבם עד אשר רצץ אותם וגזל מהם בית אשר לא בנהו הנה גמולו שלא ידע אבד שלו בקרבו אך יהיו הם כלם נגועים ורצוצים כמו שרצץ הדלים ולא ימלט בחמודו ועשרו דבר שלא יאבד תחת אשר גזל בית אשר לא עמל בו יאבד ממנו מה שעמל בו, בעבור שלא היה משאיר דבר מאשר בידו לאכלו אבל היה בוטח שיגזול ויחמוס די ספקו הנה יהיה גמולו שלא יצלח טובו עד שיצטרך לקחת מזולתו מה שיאכל או ימות ברעב, ולזאת הסבה הנה ברבות טובתו שלא יחסר לו דבר אז יהיה צר לו ויהיה עני לפי שכל יד איש עמל ואון תבואנו לעושקו, ואם היה שיהיה עושרו למלא בטנו רוצה לומר שישליטהו השם לאכול ממנו הנה ישלח בו השם חרון אפו ויוריד עליו בשטף חרון אפו בבשרו, מרעה אל רעה יצא כאשר יברח מנשק ברזל תכריתהו קשת חזקה שהיא מנחשת כי הוא יראה בכח חזק ולזה יתכן שהחץ ינקוב אותו ויעברהו, שלף החץ היורה ויצא מגוף זה הרשע ר״ל שיעבור גופו והבריק בלהטו וממרורתו יצא והוא המקום היותר מסוכן ואי איפשר למוכה בו שיחיה ובכלל הנה כל אחד מהאמים יהלך עליו ואיפשר שנאמר והוא יותר נכון שהרצון בזה שלרוב היות זה הרשע נכון לרע הנה תכף שישלוף האדם חרבו ויצא מתיקו ויברק להט החרב ההוא הנה יהלוך על הרשע אימים ממרורתו שתכרת בזה החרב וירצה בזה שתכף שיראה החרב יפלו עליו אימות מות, כל חשך וכל רע טמון לו בעבור צפוניו ר״ל החטאים אשר צפן והעלים תאכל אותו אש אשר לא נופח במפוח ר״ל האש הנופלת מן השמים וישבר מי שהיה שריד לאהלו עד שלא יהיה לביתו שריד, השמים יגלו עונו כי נלחמו מן השמים עמו ויגלה בזה לכל כי הוא היה רשע והארץ כאילו היא שונאה אותו לרוב המקרים הרעים אשר יגיעו לו ממנה, יגלה יבול ביתו ממקומו ביום אף השם ר״ל שיעשקוהו האנשים ממנו ויסירוהו בחוזק ובמהירות כמו הנהרות הנגרוח אשר ילכו בחוזק ובמהירות, הנה זה הוא חלק אדם רשע מאלהים ונחלת מי שאמר מאל דבר שלא כהוגן ואולם אמר זה כנגד איוב שהיה מטיח דברים לפי מחשבתו כנגד השם יתברך והנה באו לאיוב כמו אלו הרעות שזכרם בסוף דבריו ר״ל שמן השמים נלחמו עמו וארץ מתקוממ׳ לו כמו שזכר בראש זה הספר רצוני שקצת הרעות באו לו על צד המלחמה והוא מה שלקחו חיל שבא והכשדים וקצחם היו מן השמים והוא מה שהגיע לו מן הרע בסיבת האש והרוח, והכלל העולה מהדברים הוא כי צופר על מה שסתר בו איוב דבריו בעבור ההצלחה הנמצאת לרשעים והיותם נקיים עם זה מפחד והוא אמרו ישליו אוהלים לשודדים ישיב שהוא לא ירחיק שלא תמצא זאת ההצלחה זמן מועט לרשעים אבל אחריתם לרע ואם לא יהיה זה הרע בימיו כבר יהיה בימי בניו והוא אמרו בניו ירצו דלים ולזה ראוי שלא יקרא זה הצלחה אחר שאחריתה לרע ובזה חשב בלדד להמלט ממה שנראה אותו מההצלחה לרשעים והוסיף לאמת דבריו שהכל במשפט מפני שמה שנראה אותו מהרעות לרשעים הוא מדה כנגד מדה והוסיף גם כן עתה לאמת שאיוב היה חוטא מפני שהיה אומר דברים לאל שלא כהוגן.