(הקדמה)
הנבואה הראשונה תחילתה בחדש השמיני וגומר עד ביום עשרים וארבעה והיא פרשה אחת. וראיתי לשאול בה ובעניניה עם היותה נבואה קטנה שש השאלות:

השאלה הראשונה למה בכל ספר ישעיהו שבאו בו נבואות רבות לא הגביל באחת מהן השנה והחדש והיום שבו נאמרה לנביא וכן בנבואות הושע וכן בנבואות יואל וכן בנבואות עמוס בנבואות עובדיה ויונה ומיכה ונחום וחבקוק וצפניה לא תמצא בנבואה א׳ מכל עשרת הנביאים האלה הגבלת זמן היום מהחדש והשנה אשר בו חלה עליו אותה נבואה, וגם בנבואת מלאכי לא תמצא דבר מזה כמו שמצינו בחגי ובזכריה שמגבילים בנבואות בפרט השנה והחדש והיום שבו נאמרה, כי מה שיבאר הכתוב ברוב הנביאים בימי איזה מלך או מלכים ניבאו אינו דומה לזה כי הוא ביאור כללי לדעת באיזה דור היה ואין כן הגבלת השנה והחדש והיום בנבואות, וזה החלוף לא יתכן שימצא בדברי הנביאים אחרי שכולם נתנו מרועה אחד, וכבר יחשוב המעיין להשיב ע״ז שהנביאים שניבאו קודם החרבן להיות דבר השם שגור בפיהם לא ראו ליחסו לזמן מוגבל אבל אותם שניבאו בזמן החרבן בתחילת בנין בית שני מפני שהיה דבר השם יקר בימים ההם היו מציבים להם ציונים מהשנה והחדש והיום אשר בו ראו נבואתם להגדלת ענין הנבואה בעיניהם, אבל כשנעיין בספרי הנבואות לא נמצא הכלל צודק כי בירמיהו מצינו הגבלת שנה בלבד השנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו, וגם השנה והחדש שנאמר ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיה בשנה הרביעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה וגו׳ וכן ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה קראו צום וגו׳ וכן נא׳ ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו, הרי לך שירמי׳ שהיה קודם הגולה בקצת נבואותיו עשה ציון והגבלת היום והחדש והשנה אבל הי׳ זה במעט מהן כי הנה ברובם לא תמצא הגבלת זמן כלל, אמנם יחזקא׳ שכבר הי׳ בתוך הגולה על נהר כבר עם יכניה מלך יהודה התחיל ספרו בהגבלת חדש וזמן ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש, אבל מה נעשה שהנה באו אח״ז נבואות רבות אליו מבלי זכירת זמן כלל עד פר׳ ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש אני יושב בביתי וזקני יהודה וגו׳, גם אח״ז באו נבואות רבות נבדלות ונפרדות בעניניהם שלא הגביל באחת מהן זמן כלל ואחר כך תמצא הגבלת זמן בנבואת ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה׳ וישבו לפני, ואח״כ באו ג״כ נבואות רבות שלא בא באחת מהן ציור זמן עד נבואת צור שחזר והגביל בה זמן שנא׳ ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש וגו׳, ובאו ג״כ אחריה נבואות אחרות מבלי זכרון זמן עד נבואת פרעה שנא׳ בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש ומשם ואילך עד סוף הספר תמצא ג״כ נבואות רבות מהם בזמן ומהם בבלי זמן, וגם בחגי תמצא הנבואה הראשונה עם זמן והשנית מבלי זמן והשאר עם זמן, ובנביא הזה אשר אני בביאורו זכרי׳ תמצא נבואות רבות בהגבלת זמן ונבואות אחרות מבלי זכרון זמן כלל כמו משא דבר ה׳ בארץ חדרך משא דבר ה׳ על ישראל הנה יום בא לה׳ וזולתם, והנה כל אלו מהם היו בזמן החורבן ומהם אחר החורבן ולמה זה לא נשמר הסדר בכל נבואותיהם אם מזכרון הזמן ואם מבלי זכרון. ומה אוסיף עוד לדבר והנה מלאכי שהי׳ אחרון לכולם לא נזכר זמן כלל בנבואותיו ונהג ענינו בהם כדרך ישעי׳ והנביאים הראשונים ומה היה סבת כל זה, מי יתן ואדע כי הנה לא ראיתי בדבריהם ז״ל ולא בדברי א׳ מהמפרשים שהתעוררו לתת סבה לזה זולת מה שראיתי לרב המורה שכ׳ בפ״ד חלק ג׳ בדברו במרכבת יחזקאל אמר מכלל מה שצריך לחזור בשבילו קשר השגת המרכבה בשנה ובחדש וביום וקשורה במקום שזה ממה שצריך לבקש לו ענין ולא תחשוב שהוא דבר אין ענין בו עכ״ל:

השאלה השנית אם הי׳ שזכרי׳ רצה להגביל זמן בנבואתו הראשונ׳ הזאת כמו שעשה מהשנה והחדש למה זה לא זכר גם כן היום שהיה מאותו חדש אשר ניבא כי הנה בשאר נבואותיו שעשה הגבלת זמן תמיד היה זוכר היום והחדש והשנה זולת בנבואה הראשונה הזאת שהגביל בה השנה והחדש ולא זכר היום:

השאלה השלישית באומרו קצף ה׳ על אבותיכם קצף, כי מה צורך בהודעה הזאת הלא ידענו שקצף ה׳ עליהם ואותו קצף היה סבה לחורבנם ומה בא עתה לאשמועינן:

השאלה הרביעית באומרו כה אמר ה׳ צבאות שובו אלי, וזה כי התשובה היא מצטרפת אל החטא ואם הקצף היה על אבותיכם בעבור שהם היו החוטאים מה תועיל תשובת הבנים שאמר שובו אלי ואשובה אליכם כי הם לא היו מתחייבים בעונש כי אם כשהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והנה המפרשים כתבו שאמר להם זה על שהיו מתעצלים בבנין הבית וגם כן על מעשים רעים שהיו בידיהם כמו שאמר בספר עזרא אבל לא ראינו שהוכיחם זה הנביא עליו ולא שהזכיר להם דבר מזה:

השאלה החמישית מה היה שנזכר שלש פעמים בפסוק הזה שם ה׳ צבאות כי הנה כה אמר ה׳ צבאות שובו אלי נאם ה׳ צבאות ואשובה אליכם אמר ה׳ צבאות והוא כפל מבואר ואם לא היה צורך לשמות הם כפי סדר הדבור הנה יהיה ענינם זכירת השם לבטלה אשר לא כדת:

השאלה הששית באומרו אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו, כי הנה שאלת אבותיכם איה הם היא שאלה שאין בה ענין כי האבות כבר מתו והמיתה טבעית על כל אדם והיה כצדיק כרשע, וגם אומרו והנביאים הלעולם יחיו הוא ג״כ מאמר שאין לו שחר כי מי זה אמר שיחיו לעד: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם:

הכוונה הכוללת בנבואה הקטנה הזאת היא להודיע לישראל שהיה השם יתברך חפץ ביקרם ושמה שעשה לאבותם מהגלות והחורבן היה מפני שקצף על מעשה ידיהם, ושהוא יתברך הוציא אותם מגלות בבל כדי לתת להם הכנה בהיותם על אדמתם לשוב אליו ולהדבק בו ולעובדו באופן שתשוב השכינה העליונה לחול בתוכם, וכאילו הודיע הנביא אותם שזה היה תכלית פקודתם כמו שבארתי בתחילת ספר חגי ולכן הזהירם שישובו מדרכיהם הרעים אשר עשו אבותיהם ושלא יעשו כאשר אבותיהם שנתנו כתף סוררת לדברי הנביאים ויתנו אל לבם שאבותיהם מפני עונותיהם נתחייבו גלות, כי גם הם בפיהם הודו שעל כי אין אלהים בקרבם מצאום הרעות האלה, והודיעם עם זה שלא יעמדו להם הנביאים זמן רב כי עתידה הנבואה להפסק מהם ושלכן היה ראוי שיקבלו מוסרם בעודם חיים ביניהם וכמו שיתבאר כל זה בפירוש הפסוקים:

(א) בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש וגומר עד סוף הנבואה: הנראה אלי בהיתר השאלה הראשונה אשר העירותי הוא מה שכתבתי בהקדמה פירוש שנים עשר נביאים האלה שלא היה מהכרח הנבואות לבאר בהם הכתוב באי זו שנה וחדש ויום נאמרה כל אחת מהן, כי הנה נבואות הנביאים נכתבו לאחת מג׳ תכליות או לכולם, הראשונה להודיע אמתת פנת הנבואה והמדה האלהי שהגיד הדברים קודם היותם. והתכלית השני הוא לשמוע עצה ולקבל מוסר הנביאים. והתכלית השלישי בנבואות היה להשריש בלבנו פנת התקוה והתוחלת בשכר האלהים ותשועתו וכמו שבארתי שם. ומה לדעת אם כן החדש והשנה והיום שנאמרת הנבואה כי באי זה זמן שתהיה לא יעשה חלוף בענין הנבואה ותכליתה, ומפני זה הנביאים הראשונים ישעיהו הושע יואל ועמוס עובדיה ויונה ומיכה ונחום חבקוק צפניה וגם מלאכי האחרון לא הגבילו זמן כלל באחת מנבואותיהם בפרט כי לא היו צריכים אליו לענין הנבואות שניבאו כי אם להודיע מה שיהיה ומה שראו בנבואותיהם, וגם ירמיהו ויחזקאל רוב נבואותיהם היה בלי הגבלת זמן ונבואות מועטות כתבו בהגבלתו והיה זה בהם בפרט מפני שצורך הנבואות ההם כפי ענינם הביאם אליו, ואם יזכני השם להחייני עד שאפרש את ספריהם בהגיעי בכל נבואה ונבואה שיש בה הגבלת זמן אעיר ואבאר למה יוחס זמן באותה נבואה כי זהו מה שצריך לתת סבה ר״ל בנבואות שנכתב בהם הגבלת הזמן לא במה שלא נכתב. ואמנם מה שראוי שנעשה פה הוא שאשתדל לתת הסבה במה שבא בהגבלת הזמן באלה הנבואות מחגי וזכריה, ואומר שהנה חגי בנבואה הא׳ זכר שהיה בשנת שתים לדריוש להגיד שבבוא העת לבנין הבית ושנת חדש רצון דריוש לתת רשות לבנות שהיה זה בשנת שתים למלכותו אז באה הנבואה לחגי לצוות לו על הבנין כי זה וזה ר״ל רצון המלך ונבואת חגי מאת השם יתברך היו מסבה מסכימים זה עם זה, וזכר גם כן שהיה בחדש הששי באחד לחדש שהוא ביום הראשון לחדש אלול להגיד שהזמן העירהו על זה שבאותו יום עלה משה להר לקבל לוחות שניות אחרי שכבר נשתברו הראשונות, ככה אחרי חרבן ראשון באותו יום המקודש תחלת מ׳ ימי תשובה באה לחגי הנבואה על בנין בית שני דומה לענין הלוחות השניות שבאותו יום עמד עליהם. אבל הנבואה השנית לחגי מפני שנמשכה לראשונה לא הוצרך להגביל בה זמן. גם הנבואה השלישית תראה שהגביל בה הכתוב היום והחדש ולא השנה באמרו בשביעי בעשרים וא׳ לחדש, והיה זה להגיד שענין היום הביאוהו לאותה נבואה כי היה אותו יום כ״א לתשרי יום הושענה רבה סוף חג הסוכות והוא יום הערבה שהיתה שמחה רבה בבית ה׳ ולכן הזקנים שהיו מתקבצים שם היו בוכים בזכרם שמחת בית השואבה שהיתה ביום ההוא נעשית בבית ראשון והיה מפני זה בנין בית שני כאפס וכאין בעיניהם ולכך באה אז אותה הנבואה לנחמם עליו. גם בנבואה הרביעית אמר בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש להגיד שהזמן חייבה גם כן אותה נבואה שהיה בחדש כסליו בסופו זמן זריעת האדמה והיה דריוש כבר מצוה לבנות כי זה היה בשנת שתים למלכותו, ולכן באה לו הנבואה לאמר שימו נא לבבכם למן היום הזה והלאה וגומר מן היום הזה אברך שהגיד שעד אותו יום היתה מארת ה׳ במעשה ידיהם ומהיום ההוא שיוסד היכל בית ה׳ והלאה ישאו ברכה מאת ה׳ בזריעת האדמה. וכן בנבואה האחרונה שראה שנית באותו יום נאמר בעשרים וארבעה לחדש ר״ל לתשיעי הנזכר והיה זה להודיע שישראל יזכו מפני הבנין שיברך השם שם מעשה ידיהם כמו שנזכר, אמנם זרובבל לא יהיה זה שכרו כי הוא ישוב לבבל אבל לעתיד לבא יהיה שמור שכרו שימלוך על ישראל איש מזרעו וחוטר מגזעו כמו שפירשתי באותה נבואה, ולכן זכר הכתוב שביום ההוא באו לנביא שתי נבואות אחת על העם ואחת על זרובבל ושעם היותם ביום אחד היום נבדלות בעניניהם תכלית ההבדל.

הרי לך מבואר שהגבלת הזמן שבא בנבואות חגי היה לצורך כפי ענין הנבואות. וכן ראוי שנאמר נבואות זכריה, כי הנה הנבואה הראשונה הזאת נאמר בה החדש והשנה ולא היום להגיד שמה שהעיר השם את רוח דריוש לתת רשות לבנין הבית היה בכוונה מכוונת מאתו יתברך כי אם היות שקצף על אבותיהם קצף על עונותיהם עד שהביאם בגלות בבל הנה עתה הוא העיר את רוח דריוש שיתן רשות לבנות את הבית, והיה זה כדי שישובו בני ישראל אליו יתברך והוא ישוב אליהם כי זה היה תכלית הפקידה והתעוררות דריוש כולו, ומפני שבחדש השמיני מהשנה השנית נתן דריוש הרשות לבנות לכן אמר בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש שאז נתן מאת המלך רשות הבנין, ולא הגביל היום כי לא היה יום זה מיוסד ליום מוגבל כמו שהיה הבנין שזכר חגי לכשיצטרך אליו. והותרו עם מה שביארתי בזה שתי השאלות הראשונות.

והנה זכריה זכר הכתוב שהיה בן ברכיה בן עדוא, ואומר הנביא אפשר שאמרו על עדוא זקנו שהיה נביא וכאלו ירש הנבואה מאבותיו ולכן היו נבואותיו רבות ויקרות וכמו שיתבאר ואפשר שעל זכריה אמר שהיה נביא.

וצוהו השם שיאמר קצף ה׳ על אבותיכם קצף ואפשר לפרשו שהיה מדבר על ישראל שקצף עליהם בסבת עונותיהם, ואולי אמר שבעבור אבותיהם היה קצף גדול לשם יתברך על האומות שהצרו אותם וכמו שאמר בנבואה השנית וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים השאננים, וכאילו אמר הלא ראיתם חרבן בבל והשמד זרע נבוכד נאצר אין זה במקרה כי אם שקצף ה׳ עליהם בעבור אבותיכם קצף גדול וכן מלכי פרס אשר בטלו בנין הבית וכל שאר הגוים אשר עזרו לרעה קצף ה׳ עליהם ויבא עת אידם.

ולפי שיאמינו ישראל לדבריו צוהו ואמרת אליהם כה אמר ה׳ צבאות ואין זה סמוך לשובו אלי שאמר אחריו אבל הוא חוזר למעלה שיאמר כה אמר ה׳ צבאות שקצף על אבותיכם קצף ואחרי זה אמר שובו אלי נאם ה׳ צבאות, ואתה תראה בדברי זה הנביא שגור השם הזה ה׳ צבאות בפיו והיה זה לדעתי לפי שגלו צבאות ה׳ ושבטיו ולא שבו לבית שני כי אם מעט מזעיר מבני יהודה לכן היה מכנה לגבוה בשם ה׳ צבאות ר״ל המנהיג והמשגיח בצבאות ישראל, והלא מזרה צבאותיו יקבצם כי לא אבד שמו ועדיין הוא קיים אלהי צבאות ישראל, וכאילו אמר אליהם אחרי שראיתם שה׳ אשר לו צבאות ישראל קצף על צבאיו או קצף על האומות אשר הרעו לצבאיו כפי כל א׳ מהפירושים ראוי לכם שתשובו אליו כי הוא אדון צבאותיכם ותדבקו בו, וכאשר תעשו זה אשובה אליכם אמר ה׳ צבאות רוצה לומר אשוב להשפיע בכם ולקבץ נדחיכם כי הוא ה׳ צבאות ישראל והוא ישיב אותה. הרי לך צורך שם ה׳ צבאות ולמה הוזכר שלשה פעמים ה׳ צבאות בכתוב הזה: והותרו השאלות ג׳ ד׳ ה׳.

ואומרו אל תהיו כאבותיכם ר״ל בהיותם בארץ הקדושה לא יעשה כמעשה אבותיהם הרעים שקראו אליהם הנביאים הראשונים ולא שמעו ולא הקשיבו ומפני זה הלכו בגלות לפני צר וזהו אומרו איה הם, ואין ענינו שמתו ברעב ובדבר כמו שפירשו המפרשים, אבל אמר זה על הגלות שרובם הלכו לאשור והם עשרת השבטים ומקצתם נתפזרו בחרבן ירושלם בארבע כנפות הארץ ולכן רומז לגלותם

אמר הידעתם איה הם, ואמנם אומרו והנביאים הלעולם יחיו פרש״י ואם תאמרו והנביאים איה הם כי גם הם כבר מתו על זה אשיב לכם וכי לעולם היה להם לחיות, אך סופם הוכיח כי אמת היו הדברים אשר דברו וכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין קה, א). ועל דרך הפשט נראה לי שבזה הודיעם הנביא זכריה הפסק הנבואה מבניהם באומרו והנביאים הלעולם יחיו ר״ל אל תחשבו שלעולם יחיו ביניכם הנביאים לא יהיה כן כי תפסק הנבואה.

אך דברי וחוקי אשר צויתי הם חיים וקיימים לעד והם השיגו את אבותיכם כי בעבור שעברו על מצותי וחוקי קרה להם מה שקרה עד שהם בעצמם הודו בדברי וישובו ויאמרו כאשר זמם ה׳ צבאות לעשות לנו שהיה משפטו כפי דרכינו ומעללינו כן עשה אתנו ולכן הזהרו בעצמיכם שלא תהיו כאבותיכם פן יבא עליכם החרבן שבא עליהם. הנה א״כ בנבואה הקטנה הזאת רמז להם הנביא על תכלית הפקידה ועל הפסק הנבואה וחרבן בית שני בהוכיחו אותם שלא יעשו כאבותיהם פן יקרם כמוהם: והותרה השאלה הששית:

(הקדמה)
הנבואה השנית תחילתה ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט וגומר עד ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך. ויש בה עשר פרשיות. הא׳, ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש. הב׳, לכן כה אמר ה׳ שבתי לירושלם בשלום. הג׳, ואשא עיני וארא והנה ארבע קרנות. הד׳, ואשא עיני ואראה והנה איש ובידו חבל מדה. החמישית, כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד. הו׳, רני ושמחי בת ציון. הז׳, ויהי דבר ה׳ אלי לאמר ידי זרובבל. הח׳, ואשא עיני וארא והנה שתים נשים. הט׳, ואשוב ואשא עיני וארא והנה ארבע מרכבות. הי׳, ויהי דבר ה׳ אלי לאמר לקוח מאת הגולה. והנה הנבואה הזאת היא גדולה ורבה בכמותה וקשור הדברים בעניניה מוכיחים שהיא נבואה אחת מתדבקת וקשורה כולה, כי הנה אע״פ שיש בה דברים נבדלים באו כולם להכרח הדרוש ולכן היו כולם בכללותם נבואה אחת והיא גם כן עצומה באיכותיה כי יש בה עשר מראות קשות ההבנה הפתרון מאד, וכמה מהשאלות ראוי לעורר בעניניה אך אמנם לבלתי אסור מן הדרך והסדר המורגל בשאר הנבואות אעיר פה בלבד שש השאלות ואח״כ בפירוש הפסוקים אעיר עוד על שאר הספיקות אשר יפלו בהם:

השאלה הראשונה מה היה פתרון המראה הראשונה אשר ראה מהאיש הרוכב על סוס אדום וגו׳ ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים, כי הנה הנביא שאל ע״ז למלאך הדובר בו מה אלה אדוני והוא השיבו אני אראך מה המה אלה ולא נתקיימו דבריו לפי שלא הראהו דבר מפתרונה, ורש״י פי׳ איש רוכב על סוס אדום רמז הוא להפרע מהכשדים ומפרס ומדי בחרב אבל לא פי׳ על מה יורו הסוסים אדומים שרוקים לבנים ולא מי הוא האיש הרוכב על סוס אדום שזכר בל׳ יחיד וזכר בל׳ רבים שאר הסוסים, והראב״ע לא הכניס עצמו בפתרון המראות האלה כלל, והרד״ק כתב בשם אביו שהסוס האדום היה רמז לנבוכדנצר ושאר הסוסים היו רמז לד׳ המלכיות ושלא זכר מלכות רומי שהיא הרביעית בעבור היותה רחוקה, ואינו נכון כי למה יראהו ה׳ מלכות בבל שכבר נעקרה ולא יראהו מלכות רומי אימתני ותקיפא העתיד להיות כמו שהראה אותה בשאר המראות, גם פי׳ החכם סוסים אדומים על בנו ובן בנו של נבוכדנצר שהיו כולם אדומים כמוהו להיותם מזרעו, ועל פרס ויון אמר שהראהו שרוקים ולבנים, וג״ז בלתי נכון כי למה יראהו במלכות בבל ג׳ מלכים שמלכו בו זה אחר זה ולא יראהו כן בפרס ויון שמלכו בהם ג״כ מלכים זה אחר זה ומאב אל בן גם כי עכ״פ תחסר המלכות הרביעית. וגם יקשה לי מאד שיראה הנביא ג׳ מראות והם זאת מהסוסים ומראת הקרנים ומראות המרכבות שכל אחת מהן תורה על ממשלת הארבע מלכיות ומה הצורך בהכפל ההודעה הזאת במשלים שונים לנביא אחד:

השאלה השנית באומרו עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה, וזה כי כבר ריחם עליה במה שהעיר את רוח כרש מלך פרס לשלח את העם ואת כלי בית ה׳ ובמה שהעיר ג״כ את רוח דריוש לתת רשות לבנות את הבית, ועם היות שעדיין לא נבנו חומות ירושלם הנה היו אז בתחילת הדבר ועתידים היו להבנות ולמה התלונן על זה כי כבר לא היתה ירושלם זעומה אחרי ששבו בנים לגבולה, כל שכן שהתלונה הזאת אינה מסכמת עם המראה כי אותם המלכים אמרו התהלכנו בארץ והנה כל הארץ יושבת ושוקטת ומה ענין זה לענין עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם:

השאלה השלישית במראת חבל המדה באומרו והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, וזה שיראה בין שיהיה המלאך הדובר בו הוא האיש שבידו חבל המדה או שיהיה זולתו שאין ענין למאמר הזה במראה כי אם באה הנבואה להודיע שפרזות תשב ירושלם מאין אדם מה צורך היה בהראות אל הנביא מלאך א׳ יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו ושיאמר א׳ לחברו רוץ דבר אל הנער הלז והנה לא נאמר כזה בשאר הדבורים והמראות שנאמרו ונראו לו, ואין לנו שנאמר שנסתלק מעליו שפע המלאך הדובר בו כי הנה כתוב אח״ז וישב המלאך הדובר בי ויעירני ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי והוא המורה שגם אח״ז התמיד בדבורו אליו ואיך אמר א״כ שהיה יוצא:

השאלה הרביעית באומרו הוי הוי ונוסו מארץ צפון וגו׳ הוי ציון המלטי יושבת בת בבל, שפי׳ המפרשים כולם שהיה מצוה הנביא לאותם שנשארו בבבל שישובו ויעלו לירושלם, ואין פשט הכתובים סובלו כי למה יאמר על הנשארים בבבל ונוסו מארץ צפון האם מפני חרבן בבל הלא בזמן הנבואה הזאת כבר עבר חרבנה ולמה ינוסו משם א״כ עתה, גם אומרו כי בד׳ רוחות השמים פרשתי אתכם אין ענין לו עם הנשארים בבבל ומה שפי׳ המפרשים עליו באומרם ולא הגיע זמנם עדיין לצאת מגלותם אין זה בכתוב, גם אומרו הוי ציון המלטי איך יפורש על הנשארים בבבל וממה כל שכן שהנה זרובבל ורבים מהעולים שבו לבבל להמלט מגלות בית שני, סוף דבר שאם נאמרו הכתובים האלה על הנשארים בבבל שימהרו לעלות לבנין בית שני אין ספק שלא נתקיימו כי הם לא עלו עוד כ״ש שהפסוקים שבאו אח״ז כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד שלחני וגו׳ כי הנני מניף וגו׳ ושאר הפסוקים ורני ושמחי וגו׳ א״א לפרשם כי אם על הגאולה העתידה וכן פי׳ המפרשים ונתנו א״כ דבריהם לשעורין:

השאלה החמישית במראת המנורה שראה אותה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות וגו׳ ושנים זיתים וגו׳ ושאל הנביא אל המלאך מה אלה והוא השיבו זה דבר ה׳ אל זרובבל וגו׳, ויש לשאול מה היחס שיש לפתרון הזה עם המראה ועל מה יורו שבעת הנרות ושבעה ושבעה ושנים הזיתים ואיך נכללו כל אלה הענינים בזה דבר ה׳ אל זרובבל, ועוד למה הנביא חזר אחר כך לשאול על שני הזיתים מה המה שני הזיתים האלה ולא שאל על הנרות ולא על הגולה ואם כבר כללה תשובת המלאך כל הדברים שבמראה למה שאל על הזיתים עוד, ועוד כי תשובת המלאך אלה שני בני היצהר אם נפרש אותו על שני הזיתים תשאר השאלה השנית משתי שבלי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב בלי תשובה ואם תאמר כי עליהם השיב אלה שני בני היצהר תשאר אם כן השאלה הראשונה מבלי תשובה, כי השאלות שתים הן בכתוב והתשובה והפתרון אשר נתן היא אחת כ״כ כי פתרונו היה כ״כ קשה שצריך לו פתרון אחר לפי שעדיין תשאר השאלה ומה המה אלה שני בני היצהר ויקשה א״כ איך נסתפק הנביא בתשובה החשובה הזאת, סוף דבר המראה הזאת צריכה כולה ביאור:

השאלה השישית במראת העטרות שאמר ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות, והיא אם ראשונ׳ למה תלה ענין העטרות בחולדי וטובי׳ וידעי׳ ובבית יאשי׳ בן צפני׳ אשר באו מבבל האם לא היו ביניהם שתי ליטרין זהב או כסף לעשות העטרות ההם מבלתי שיצוה לנביא ממי יקח אותם, ואם שנית למה צוה לעשות עטרות שהם מיעוט רבים שנים ואמר על א׳ מהן ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול והעטר׳ השנית לא זכר בראש מי ישימנה, והמפר׳ אמרו מדרך סברא שהי׳ לתתה בראש זרובבל ויקשה א״כ למה לא זכרו הכ׳ וזכר ענינו של זרובבל שיבנה את היכל ה׳ וישא הוד מלכות, ואם שלישית באומרו הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וגו׳ והוא יבנה את היכל ה׳ והנה כשנאמרה הנבואה הזאת כבר הי׳ זרובבל בונה את ההיכל ואיך יאמר עליו ומתחתיו יצמח והוא יבנה וכמ״ש למעלה כי הנני מביא את עבדי צמח שאם אמרו על זרובבל הנה כבר בא, ואם רביעית באמרו והעטרות תהיה לחלם ולידעי׳ ולחן בן צפני׳ לזכרון בהיכל ה׳ ואם היו העטרות לכהן הגדול ולמלך איך אמר שהיו לאותם האנשים המתנדבים בעם, גם ששנה בשמותם ממה שזכרם למעל׳: והנני מפ׳ הכתובים בעזרת האל באופן יותרו השאלות כולן:

הכונה הכוללת אצלי בנבואה הזאת היא להודיע ה׳ לנביא מה שיהיה אחר זה על יהודה וירושלם מהממשלות הנכריות מבני היונים שימשלו בה בזמן בית שני ושברחמי השם יבנה הבית וחומות ירושלם, אך אמנם לא יהיה קבוצם בזמן בית שני שלם כי עוד יבא עליהם גלות אחר ויחריבם ואחר כך ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם ויבחר בירושלם בקבוץ הכוללי המוחלט, ולכן הראהו ארבע מלכיות שימשלו על ישראל וארצו אם מלכות בבל שכבר עברה ואם פרס שהיתה אז מושלת עליהם ואם יון ואחריו רומי העתידים לבוא, והראהו עוד ארבע משחיתים לאותם ארבעה מלכיות שיחריבום וישחיתום תחת אשר החריבו והשחיתו את ארץ יהודה, והראהו שאחרי אותן המלכיות תהיה מלכות ישראל בשלימותה ותתרחב ירושלם עד שתהיה פרזות כי לא תכילה חומה ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מגלות ירושלם וינקום השם נקמתם מהגוים השוללים אותם וישיב שכינתו לירושלם וכל האומות ילוו אליו וישימו יד לפה: וראה עם זה בפרט שכר יהושע הכהן הגדול שלצדקתו וחסידותו היה עומד לפני המלאך ה׳ בבית מנוחתו ובעולמו, ובזה רמז גם כן שהראהו השם ממשלת זרע יהושע כהן גדול והם הכהנים מבני חשמונאי בבית שני אשר גברו חיל ושהיה השטן אנטיוכוס עומד על ימינם הוא וכל בני יון לשטנם ושהשם יתברך יגער ביון המצרים אותם, כי מה שראה בנבואתו היה כולו סימן לבנים, ושצוה המלאך שילבישום מחלצות ובגדים טהורים שהוא רמז לתקון כהונתם וגם צניף טהור על ראשו לתיקון הדעות לבל יתעסקו במלכות שאינה עטרה ראויה אליהם, כי כנגד בניו ויוצאי חלציו אמר לו כל זה ולכן יעדו וייעד את בניו הכהנים שאם ישמרו את משמרתו עוד באחרית הימים לעתיד לבוא ידינו את בית ה׳ וישמרו חצריו כמשפט הכהנים יראי ה׳ וחושבי שמו, והודיעו זה לפי שהיה עתיד הקב״ה להביא את עבדו צמח והוא מלך המשיח ויכהנו בימיו ואז תהיה האבן אשר לפני יהושע שהוא בית המקדש שהיו אז בונים בבית שני יהיו עליה שבעה עיני השם לשומרה ולכבדה, והקדוש ברוך הוא יבנה הבית ההוא וישבית את עון הארץ ובמקום ההוא יתן שלום ולכן הראהו מנורת זהב לרמוז אל האומה בכללותה ושתהיה עמה כבודה וממשלה ועיני השם משוטטות עליה, ושנים זיתים שהם המלך והכהן הגדול הנמשחים בשמן המשחה אחד מן הימין ואחד מן השמאל, ולכן יעדו שמזרובבל יצא המלך המשיח כי כמו שידי זרובבל יסדו הבית השני כן ידי מלך המשיח היוצא מחלציו ישלים הבית הג׳, ובעבור שהנביא לא יבהל מבנין הבית הג׳ אם כבר היה להם השני ולא יאמר בלבו מדוע נעשה אז בית אחר על זה הבית לכן הראהו מגלה עפה לרמוז אל העונות שנעשו בבית שני ושמפני כן יהיו לאלה ולגלות כללי אשר נקדם לבית העתיד והוא ענין האיפה והעופרת להגיד שיצללו בגלותם כעופרת במים אדירים, והיו אם כן לנגד עיני הנביא שנים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם והם מלכות ישראל ומלכות יהודה שהלכו בגליותיהם ותשאנה את האיפה כי היה עונשם במדה ובמשורה, והראהו ה׳ ענין ארבעה המלכיות שמשלו עליהם במשל אחר, ובסוף צוהו על מעשה העטרות ושיהיו בהיכל ה׳ לזכרון שיבאו שני בני היצהר באחרית הימים א׳ מלך מזרע זרובבל משיח אלהי יעקב והא׳ כ״ג מזרע יהושע הכהן הגדול ויזכו בהם כי הנה באחרית הזעם רחוקים יבאו שהם הפזורים בגלותם בארבע פנות הארץ ויבנו היכל ה׳ העתידה וזה סוף הנבואה הגדולה הזאת וכמה שיתבאר כ״ז בפי׳ הפסוקים:

(ז) ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש וגומר עד ראיתי הלילה: הנה ראה הנביא להגביל זמן לנבואתו זאת אם מן הימים שהיה ביום עשרים וארבעה לחדש ומן החדשים שהיה חדש עשתי עשר, וגם כינה את שם החדש ההוא שבט מה שלא עשה חגי בנבואותיו כי תמיד אמר לבד בחדש הששי או בשביעי או בתשיעי מבלי שיכנה את אחד מהחדשים ההמה בשמות החדשים אשר עלו עמהם מבבל, וגם הנביא הזה זכריהו בנבואה הראשונה בתחילת ספרו אמר בחדש השמיני אבל לא כינה אותו בשם טבת ולכן ראוי להתעורר למה בנבואה השנית הזאת לא נסתפק באומרו בעשתי עשר חדש ואמר עוד הוא חדש שבט, וכן עשה בנבואה השלישית שביאר בה שהיה החדש כסליו, גם הגביל בנבואה הזאת בשנה שהיה בשנת שתים לדריוש, עוד תשוב תראה שביאר בזאת הנבואה שמו ושם אביו ושם אבי אביו באומרו אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא ויש לעיין עליו גם כן כי הנה בתחילת הספר כבר כתב יחוסו ומה לו לזוכרו שנית פה מה שלא עשה בשאר נבואותיו שתמיד אמר היה דבר ה׳ אל זכריה ויהי דבר ה׳ אל זכריה מבלי שיזכור שם שם אביו ולא שם אבי אביו. והנראה אלי בכל זה הוא שהנבואה הזאת גדלה מאד בעיני זכריה כי ראה בה עשר מראות אלהים ונפתחו השמים לפניו וראה כל מה שהיה עתיד להיות על האומה מהטובות והרעות עד אחרית הימים, ומפני כן אמר בתחילתה היה דבר ה׳ אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא להגיד שזכות אבותיו סייעתהו ובפרט זכות אבי אביו עדוא שהי׳ נביא לה׳ וזה הביאהו להגיע מדרגתו לראות כל המראות שראה בנבואה הזאת, ולכן כמו שבתחילת הספר נכתב יחוסו כדי לדעת מי הוא ככה בנבואה השנית הזאת נכתב גם להעיר על מדרגת המראה ומדרגתה, ואתה תראה שביום עשרים וארבעה לחדש התשיעי יוסד היכל ה׳ כמו שנזכר בספר חגי ומשם עד שני חדשים מיום ליום שהם תשעה וחמשים ימים באה הנבואה הזאת לזכריה והיה זה להודיעו שכל כך מהשנים יום לשנה יום לשנה תתמיד מלכות פרס אחר חרבן בבל, כי הנה מלכות מדי ופרס כפי דעת רבותינו ז״ל משלה על ישראל י״ט שנה לפני בנין הבית ולא התחילו ישראל למנות למלכות יון עד ארבעים שנה אחר הבנין כמו שזכרו בפ״ק דע״ז (ט, א) הנה א״כ נקרא שם פרס עליהם תשעה וחמשים שנה קודם הבית ובפני הבית, ולפי שבנבואה הזאת ראה הנביא חרבן מלכות פרס ביאר שהיתה נבואתו זאת שנים חדשים שלמים מיום ליום אחר שיוסד היכל ה׳ שהם תשעה וחמשים יום כמספר השנים שיתמיד מלכות פרס עד סוף ימי דריוש, ומה טוב אמרו חדש שבט שהעיד בזה שראה בנבואתו ענין אלכסנדרוס מוקדון שהיה השבט המכה בפרס, ובעבור שהיתה נבואתו רומזת לאותו מלכות אמר בשנת שתים לדריוש כי עליו היו הדברים ובימיו נחרבה מלכותו ונזכר כל זה בקיצור וברמיזות לפי שהיו תחת ממשלת פרס והיתה סכנה רבה בפרסום נבואת חורבנו זהו צורך הגבלת הזמן הזה וכבר ידעת דעת חכמים ז״ל בענין שמות החדשים שאמרו שעלו עמהם מבבל כי הנה לא מצאנו בתורה ובנביאים שמות לחדשים כי אם ראשון ושני ושלישי וכן כולם במספרם כמשפט ובלבד בזה הספר ובמגלת אסתר וספר עזרא מצאנו שמות מיוחדים לחדשים, וכבר חשבו מאחרוני המחברים שטעו בזה אנשי בית שני שהוא עון פלילי לפי שהתורה לא צותה בשמות החדשים כי אם על פי מספרם ראשון ושני והם עברו על לא תוסיפו, וכתבו מהם שעל פי ירמיהו עשו זה מפי הגבורה, ונראה לי שאין הדבר כן כי הנה התורה צותה החדש הזה לכם ראש חדשים ואין ענין המצוה הזאת אלא שיהיה ראשון לחדשי השנה וממנו ימנו חדשי השנה ואנשי בית שני תמיד היו מונין ממנו החדשים והוא היה אצלם הראשון לחדשי השנה כמו שצותה התורה, אבל כנוי החדשים בשמות לומר שני ושלישי וכן השאר לא נמנע מן התורה ולא בא עליו צווי ולא מאמר לירמיהו כי הם עשו בחדשים המספר שצותה תורה, ומלבד זה אמרו הוא חדש שבט או הוא חדש כסליו כלומר זה הוא החדש הנקרא אצל הכשדים כך והיה זה אצלם לזכרון שעמדו בבבל וכמ״ש הרמב״ן ז״ל בפירוש התורה, וכן אמר זכריה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט ובזה לא עברו על המצוה אף כי במקום הזה שראה לזכור שבט מפני שתוף השם כמו שביארתי:

ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום וגומר עד ויען מלאך ה׳. הנה רבי חנוך אלקוסטנטיני וכן בן כספי וזולתם רצו לפרש נבואות זכריה אך לא פירשו ממנו כי אם מראת המנורה ומראת שתי נשים יוצאות ומראת המרכבות, ואני כבר הודעתיך שבנבואה הזאת בלבד באו עשרה מראות, וגם אותם השלשה אשר פירשו נהגו בפירושם דרך הרב המורה בפירוש מרכבת יחזקאל שהיה הכל רמז לשכלים הנבדלים ולגלגלים ולאותם הידיעות הנכבדות ומי יתן שאלתים, ואם היה הדבר כן למה באו הנבואות ההם מעורבות בין הספורים שזכר הכתוב אם אין ענין להם עמהם. ואני לפרש הכתובים על פשוטם באתי ולא אחוש לדעותיהם בזה שדעת אחרוני המחברים וגם מפרשים כולם הוא שבעבור שהנבואה היתה הולכת ומתמעטת בימי זכריה להסתלקות השכינה וארון ברית ה׳ מירושלם שהוא היה מקור הנבואה והמבוע שממנו היה יוצאת ההכנה לנביאים כולם לקבל נבואותיהם לכן היו דבריו סתומים וחתומים מאד וראה מראותיו מבלי פתרון מה שלא היה כן בנביאים הראשונים, ואינו דעת נכון בעיני לפי שמצאנו חגי זכריה ומלאכי ששלשתם היו בפרק אחד וראינו שחגי ומלאכי היו מדברים בשפה ברורה ובנעימה קדושה ולשון מבואר, וגם זכריה עצמו היו דבריו זכות ומבוארות מאד בשאר הדברים זולת המראות אם בתוכחותיו לעם ואם בייעודי בית שני והגאולה העתידה וזהו ממה שיורה שלא בא העומק במראותיו לחסרון מדרגת נבואתו ולקוצר המשיג כ״א לעומק המושג וקושי הדברים בעצמם, ומפני זה תראה שכל המראות שהגיעו באותו פרק אם ליחזקאל בתחילת נבואתו ואם לנבוכדנצר בחלומו אשר ראה מהצלם ואם לדניאל בנבואותיו בעבור שכולם ראו ממשלת הארבעה מלכיות כמו שבארתי במעין הא׳ מספר מעיני הישועה שחברתי בא בדבריהם עומק רב מפאת עומק הדרוש הזה בעצמו כאלו בכ״מ שהראה הקב״ה לנביאיו ממשלת הד׳ מלכיות פחד קראם ורעדה ענן וערפל סביביו. והנה בנבואה הזאת ראוי לעיין בענינה דברים. ראשונה כמ״ש ראיתי הלילה ואם היה שכבר הגביל וזכר השנה והחדש והיום שבאה בו הנבואה הזאת למה הוסיף להגביל עוד השעות מהיום ומהלילה אשר ניבא בה, וכבר הרגישו חז״ל בספק הזה ואמרו בפרק חלק (סנהדרין צג, א) אמר ר״י ראיתי הלילה ביקש הקב״ה להפוך את העולם כולו ללילה כאלו פירשו שמה שראה הנביא היה הלילה עצמה שהוא רמז לכלייה הנחרצת. גם יש לעיין שנית למה זכר שראה ראשונה איש רוכב על סוס אדום בלשון יחיד ואחר כך זכר השאר סוסים מבלי אנשים ובל׳ רבים. גם יש לעיין שלישית מה ענין והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ובאותו מאמר שזכרתי מפ׳ חלק אמרו ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי, ואל תתפתה עם מה שזכר הרב המורה שיש בנבואות המשלי ענין נמשל בכללות המשל אבל חלק המשל אין להם ענין לפי שראו ליפות את המשל כי אין הדבר כן ולא בא בנבואת הש״י דבר ללא ענין ודברי שלמה במוסריו אינם כדברי הנביאים שרוח ה׳ דיבר שם.

עוד יש לעיין רביעית שהנביא שאל למלאך הדובר בו מה אלה אדוני והוא השיבו אני אראך מה המה אלה ולא מצינו שהראהו דבר מזה, גם שאם רמז אל הפתרון היה לו לומר אני אודיעך או אני אשמיעך שהם לשונות יאמרו על הדברים לא שיאמר אני אראך שראות לא יפול על דברים נשמעים, והרד״ק השיב על זה שחוש הראות נשאל על שאר החושים כמו וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, יח) ראה ריח בני (בראשית כז, כז), ואין הדבר כדבריו כי כל מוחש מיוחד לחוש שלו והפסוקים שהביא יש להם פירוש כפי ענינם, גם אמר החכם שאולי אמר אני אראך על מראת הקרנים שיראהו ולא ידעתי מה הואיל הנביא אם כן בשיראהו משל אחד לבאר משל אחר ועל כיוצא בזה נאמר ערבך ערבא צריך.

ויש לעיין חמישית במה שאמר ויען האיש העומד בין ההדסים כי אם הנביא לא שאל אליו דבר כי אם למלאך הדובר בו מה ראה האיש ההוא לענותו, ומה ענין גם כן למה שאמר ויענו את מלאך ה׳ העומד בין ההדסים כי הנה מה שזכר למעלה שהיה עומד בין ההדסים היה איש רוכב על סוס אדום לא מלאך ה׳, וכבר הוצרך רש״י וגם הראב״ע והרד״ק לפרש מפני זה שהאיש העומד בין ההדסים הוא היה מלאך ה׳ ושהוא ע״ד והאיש גבריאל לפי שאותו האיש אשר היה עומד בין ההדסים הוא היה המלאך הדובר לזכריהו, והנה כתובי הפרשה לא יסבלוהו כי הנביא שאל למלאך הדובר בו מה הם האיש אשר ראה בין ההדסים והסוסים שהיו אחריו ואיך יהיה המודיע והמדה אחד. וראוי לבאר המראה הזאת באופן יותרו הספיקות האלה כולם:

הן אמת שאני כבר בארתי אותה בספר משמיע ישועה על ממשלת ד׳ המלכיות באופן מתישב בפירוש הכוונה ההיא אך עתה נתחדש לי דרך אחר בפירושה אותו ראיתי צדיק לפני ואותו אודיעך פה. והוא שהאנשים בראותם צורות ומשלים בחלומותיהם הם כל כך משתקעים בדמיונם עד שפעמים יהיו מסתפקים במה שיראו אם הוא כן אם לא, ומפני זה הנביא זכריה כשרצה לספר המראה הזאת אשר ראה אמר בתחילת דבריו ראיתי הלילה כלומר אל תחשבו שהיתה המראה הזאת חלום חזיון לילה ומפעולות הכח המדמה כי הנה עם היותם בלילה היתה דבור ברור אצלי כאלו ראיתיה בעיני וזהו ראיתי הלילה, והנה ענין המראה אשר ראה אצלי הוא שהראה לו הקדוש ברוך הוא ענין אלכסנדרוס מוקדון שהחריב מלכות פרס בימי דריוש זה ולכן הראהו איש רוצה לומר גבור חיל שהוא על דרך איש אתה ומי כמוך בישראל ולהיותו מלך אחד זכרו בלשון יחיד איש, גם הראהו שהיה רוכב על סוס אדום לרמוז למה שכתב יוסף בן גוריון בספורי עניני אלכסנדרוס שבהיותו נער קטן הביאו לאביו פוליפוס מלך מקדוניא סוס עצום ונורא מאד בעל עצמה וחרון ופרש לא יכול לרוכבו כי היה הורג כל הקרב אליו והיו קוראים אותו בוספאל, ויצו המלך ויעשו לו כלוב ברזל ויביאוהו אליו ויעמוד שם ויכלכלוהו בו וכל איש אשר לו משפט מות היה מצוה המלך להשליכו אל הסוס ובהגיעו אליו היה משחיתו ומכתת את עצמותיו כרגע ואוכל את בשרו, ויהי הסוס אסור בתוך הכלוב ימים רבים ואיש לא יכול להתקרב אליו ופוליפוס המלך שאל מצלמי תועבותיו עבודה זרה חרטומיו ואשפיו מי ישב על כסאו אחריו וישיבוהו בחלום האיש אשר ירכב על הסוס האסור הוא ימלוך אחריך וישמור פוליפוס את הדבר בלבו ולא גילה סודו לשום אדם, ויהי בהגיע אלכסנדרוס אל ט״ו שנה והנה יום אחד עבר על פתח מאסר הסוס ויפן עליו וירא והנה עצמות אנשים בין רגליו וגולגלות שבורות ויושט ידו מתוך חלוני הכלוב וימשש את צואר הסוס ויפן הסוס אליו וילחוך את ידו בלשונו, ויצו אלכסנדרוס ויפתחו את הכלוב ויבא אליו ולא פנה הסוס אן ואנא וירכוב עליו מבלי רסן וישם המתג על לחייו ויתמה המלך מאד, ועל הסוס ההוא היה אלכסנדרוס מוקדון רוכב בכל מלחמותיו ומפני זה ראה הנביא זכריה האיש רוכב על סוס ואמר שהיה אדום לפי שהיה כתבנית שור, ולהיות הדבר ההוא מפלאות תמים דעים מורה על אלכסנדרוס ונצחונותיו הראהו השם אל זכריה.

והנה אמר שהיה עומד בין ההדסים אשר במצולה להודיע שיכבוש בבל כי היתה מצולה שהיא בריכת מים גדולה בבבל וסביבותיהם הדסים רבים כמו שזכר הראב״ע, וכפי דרך חכמים ז״ל רמז גם כן באומרו והוא עומד בין ההדסים שהם צדיקי ישראל שמעון הצדיק וזקני ירושלם שיצאו אליו ביראתם אותו והוא נתן להם שלום ובא עמהם לירושלם וראה את בית השם וזהו מה שראה הנביא שהיה עומד בין ההדסים, גם רמז באומרו אשר במצולה שראה באותה מראה מיתת אלכסנדרוס שהיתה ג״כ בבבל כי ראה מעלתו ורכיבתו על סוסו ועומדו בין ההדסים וראה שמיד נטבע ביון מצולה, והטיבו חכמים ז״ל (סנהדרין צג, א) באמרם אין מצולה אלא בבל כי הוא בבבל מת כמו שזכר יוסף בן גוריון ולכן אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים שהוא רמז אל המלכים שירשו מלכותו והחזיקו בו. וכבר זכרתי במעין הט׳ תמר ארבע מספר מעיני הישועה שדניאל אמר עליו ותעלינה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים, ומה שכתוב בספר דברי הימים לאלכסנדרוס סותר לזה שאחרי מותו ירשו מלכותו י״ב נשיאים לאומותם כי הוא קודם מותו ידו חלקתה להם בקו, וכן אמר דניאל במראה השנית בדברו עליו ועמד מלך גבור ומשל ממשל רב ועשה כרצונו וכעומדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו ולא כמשלו אשר משל כי תותש מלכותו ולאחרים מלבד אלה, שהורה בזה שלא לבד היו ארבעה מלכים אשר ירשו מלכותו כי גם אחרים גם כן ושם בארתי סבת החלוף הזה, ומה שראוי עתה לומר במקום הזה הוא שלכן אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים להורות על רבוי והתחלפות אותם המלכים שקמו אחריו במצותו, ואם תרצה לומר עם כל פנים שהיו ארבעה אמור מעתה שאחד מהם שהיתה אשתו שנשארה ממנו הרה שהיא ובנה מלכו על מקדוניא ומלכות יון נכללו באיש רוכב על סוס אדום כי הוא ובנו היו במראה כאחד, וכנגד שלשת המלכים האלה שמלכו על השאר שהם בטלמיוס שמלך במצרים ואלכסנדריא וסליאוקוס שמלך בארץ אשור ובבל ואנטיגנוס בארץ אשיאה היא פרס אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים. הנה אם כן היה ענין המראה הזאת כענין המראה השנית שראה דניאל ממלכות אלכסנדרוס מוקדון שיחריב את פרס ויעמוד בבבל ראש מלכותו וימות שם בקצרות שנים והמלכים שימלכו אחריו, ובעבור שלא היו אותם המלכים שירשו מלכותו דומים אל אלכסנדרוס בגבורתו ועצמותו וכמו שאמר ולא בכחו לכן תיאר את אלכסנדרוס כאיש רוכב על סוס ושאר המלכים קרא סוסים כי לא רצה לתארם בשם איש כמוהו, והמראות שיחס אליהם אדומים שרוקים ולבנים אולי שכן היו נוהגין ללבוש או לרמוז על מדותיהם ועניניהם אשר לא נוכל לדעת לפי שאין לנו דברי הימים אשר להם כמו שכתב הרב רבי אברהם בן עזרא.

והנה הנביא שאל למלאך הדובר בו שענינו המשפיע עליו מה אלה אדוני ר״ל מה יהיה האיש הזה אשר אני רואה על הסוס ושאר הסוסים שאחריו, והמלאך השיבו אני אראך מה המה אלה רוצה לומר אתה זכריה בימיך ובעיניך כי נער אתה תראה את אלכסנדרוס ואת סוסו ותראהו עומד בין ההדסים ותראהו גם כן נטבע במצולה ומת ותראה גם כן הסוסים שיבאו אחריו, כי מפני שהיה כל זה עתיד להיות בל״ד שנים בקרוב והיה זכריה נער כמו שיאמר אחר זה דבר אל הנער הלז לכן הבטיחו שיראה בעיניו מה המה אלה. ואמנם אומרו ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמר אלה אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ אין ענינו אצלי שהיה משיב לדברי הנביא כי מלת ויען היא הרמת קול מלשון וענית ואמרת (דברים כו, ה) וכן הוא ויען איוב (איוב ב ג, א) הראשון, ורצה לומר שהאיש העומד בין ההדסים שהוא אלכסנדרוס מוקדון הוא ענה וצוה בפיו קודם מותו ואמר אלה אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ ר״ל שאותם המלכים אשר מנה במקומו וחלק אותם אליהם אלא הם אשר שלח ה׳, והיה רצונו להתהלך בארץ ולמשול עליה כי בעבור שהמלכים ההם לא מלכו מעצמם כי אם במצות אלכסנדרוס לכן אמר ויען האיש העומד בין ההדסים שהוא ענה ואמר זה קודם מותו. ואמנם אומרו עוד ויענו את מלאך ה׳ העומד בין ההדסים ענינו ג״כ שבדרך הענייה והרמת הקול ענו ואמרו אל מלאך ה׳ כל העומדים בין ההדסים ר״ל הסוס אדום וכן שאר הסוסים אדומים שרוקים ולבנים כי כולם ראה הנביא בין ההדסים, הנה כל או״א מהם היה עונה ואומר אל מלאך ה׳ התהלכנו בארץ כלומר משלנו בה וכבשנוה, והנה כל הארץ יושבת ושוקטת ר״ל נכנעת ונכבשת אלינו מאין מערער. ובא א״כ בפסוק הזה היחיד במקום רבים כלומר העומד בין ההדסים כאילו אמר העומדים בין ההדסים וענינו שכל העומד שם היה עונה כן את מלאך ה׳ כי אם על המלכים המושלים בארץ. הנה התבארה המראה הזאת עם תשובת הספיקות אשר העירותי עליה והותרה עם זה ג״כ השאלה הא׳ שהעירותי בתחילת הנבואה:

ויען מלאך ה׳ ויאמר ה׳ צבאות עד מתי אתה לא תרחם וגומר עד ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מדה: ראה הנביא כאלו המלאך הדובר בו כאשר שמע דברי מלכי האדמה שהיתה הארץ לפניהם יושבת ושוקטת צעק אל השם ואמר עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ר״ל ישבו בכבוד כל המלכים והאומות האלה במשכנות לא להם אשר כבשו ואין עליהם שוטר ומושל אין שטן ואין פגע רע שיפחדו ממנו, ולמה לא תרחם אתה ה׳ צבאות ר״ל שר צבאות ישראל את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה ע׳ שנה והסגרת אותה ביד אכזרים פעם משל בה בבל ועתה משל בה פרס ואחר פרס יבא יון למשול עליה, ובהיותה תמיד נכנעת ונכבשת בעלוה אדונים זולתך הנה היא א״כ תמיד בכלל הזעם ומה הועילה הפקידה אם תמיד יהיו בניך עבדים נכנעים לבני פרס ויון גם כי יחלף רוחם, ואף שעתה דריוש צוה לבנות הבית מי יודע אם ישוב ונחם ויצוה עוד לבטל את המלאכה כ״ש שלא יתן רשות לבנות חומות ירושלם כי יחוש פן ימרדו בו, הנה אם כן עדיין הם בכלל הזעם כיון שאינם ברשותם והם נכנעים ומצפים כעבדים אל יד אדוניהם.

ועל זה זכר שהשיב השם את המלאך דברים טובים דברים נחומים והם מה שיזכור אחר זה, ושהמלאך צוה לנביא קרא לאמר רוצה לומר שיקרא אותם הדברים הטובים שנאמרו לו ויפרסם והם אומרו כה אמר ה׳ צבאות ר״ל ה׳ שר צבאות ישראל אומר קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה ר״ל מהכנעת ירושלם והיותה פרזות מבלי חומה ומבנין ציון ובית ה׳ אשר בוטל קנאה גדולה יש לי עליו.

ולכן קצף גדול אני קוצף על אותם הגוים אשר אתה רואה אותם שאננים בארץ שלוה ושקטה לא מפני מושלים היו חס עליכם כי מאתי היה זה אלא בעבור שאני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ואמר זה כנגד בבל במה שעשו בחרבן ירושלם ובגלות בני יהודה וכנגד פרס ממה שחשב אחשורוש לעשות להשמיד כל היהודים בגלותם ועל מלכי יון הרשעים. הנה התבארה תערומת המלאך ותשובת ה׳ עליה והותרה השאלה השנית.

והיתה עוד מתשובת השם שבתי לירושלם ברחמים רוצה לומר כבר שבתי את שבות בני יהודה להשיבם לירושלם שזה היה עליהם רחמים רבים, ביתי יבנה עכ״פ ואל תירא ואל תפחד שיבטלו עוד את הבנין וקו ינטה על ירושלים לבנות חומותיה ולא ימנע מונע גם מזה.

ואמנם אומרו עוד קרא לאמר כה אמר ה׳ צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב אין ענינו אצלי כמו שחשבו המפרשים שנאמר על זמן בית שני שתפוצינה הנה והנה הערים ברוב היישוב מרוב טובה ושלום שיהיה להם שמה, ושגם על פקידת בית שני אמר ובחר עוד בירושלם, כי זה בלתי נכון אם לפי שמלת תפוצינה בערים אי אפשר לפרשו כי אם על הגלות מלשון ונפוצות יהודה (ישעיה יא, יב) והפיץ ה׳ אתכם בעמים (דברים ד, כז), ואם לפי שכבר אמר סמוך לזה על בית שני שבתי לירושלם ברחמים ולמה יאמר שנית על זה עצמו ונחם ה׳ את ציון ובחר עוד בירושלם, גם שלא נכפלה מלת עוד ארבעה פעמים בפסוק הזה ללא דבר כי אם להגיד שהוא ייעוד אחר מלבד פקידת בית שני: ולכן נראה לי לפרש מהכרח הכתובים האלה שהאל יתברך ייעד ראשונה על פקידת בבל ובנין ביתו וחומות ירושלם, אבל צוה לנביא שיקרא ויכריז מיד עוד קריאה אחרת והיא הגלות והחרבן העתיד לבא על בית שני ועליו אמר עוד תפוצינה ערי מטוב רוצה לומר שיפוצו יושבי ערי יהודה מכל טוב ויסחו מן הארץ הטובה: ואחר שייעד על החרבן ייעד על הגאולה העתידה לבא אחר אותו הגלות האחרון באומרו ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלם כלומר מלבד הנחמה שיהיה לה עתה מגלות בבל עוד ינחם אותה בגאולה העתידה, אמר ציון כנגד הבית וירושלם כנגד המלכות, הנה א״כ אמר פעם אחת עוד קרא לרבות הקריאה הזאת על הקריאה הראשונה, ואמר שנית עוד תפוצינה ערי מטוב כנגד הגלות, ואמר שלישית ונחם עוד את ציון כנגד הבית העתיד, ואמר רביעית ובחר עוד בירושלם כנגד המלכות: