×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁמִינִ֔י בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁא הָיָ֣ה דְבַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ אֶל⁠־זְכַרְיָה֙ בֶּן⁠־בֶּ֣רֶכְיָ֔ה בֶּן⁠־עִדּ֥וֹ הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃
In the eighth month, in the second year of Darius, the word of Hashem came to Zekharyah the son of Berechiah, the son of Iddo, the prophet, saying,
א. לְדָרְיָ֑וֶשׁ
• ראו בתיעוד הנוסח בתחילת ספר חגי
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שיהואיל משהעודהכל
בְּיַרְחָא תְּמִינָאָה בִּשְׁנַת תַּרְתֵּין לְדָרְיָוֶשׁ הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה בַּר בֶּרָכְיָה בַּר עִדוֹ נְבִיָא לְמֵימָר.
נבואת זכריה – סתומה היא מאוד כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד יבא מורה צדק ולפי היכולת אתן לב ליישב המקראות אחד אחד מן הפתרונות הדומות לו ואחר פתרונות של יונתן.
בחדש השמיני – קודם שהתחילו לחזור ולבנות במלאכה שהרי בעשרים וארבעה לחודש התשיעי התחילו בה (חגי ב׳:י״ח).
The prophecy of Zekharyah is extremely enigmatic, because it contains visions resembling a dream that requires an interpretation. We cannot ascertain the truth of its interpretation until the teacher of righteousness comes. Nonetheless, I will put my heart to reconciling the verses, one by one, according to the interpretations that resemble it and following the interpretation of Jonathan.
In the eighth month Before they commenced resuming the work of the construction, for they commenced it on the twenty-fourth day of the [ninth] month.
בחדש השמיני – הוא חודש מרחשון, היה דבר י״י אל זכריה בן ברכיה.⁠א
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״היה דבר... ברכיה״.
מעלות הנבואה רבים ואין דרך לספרם, כי כח הנשמות ההגונות המקבלות כח רוח הקדש להנבא, איננו על דרך אחד, ובהיות הכבוד עם ישראל בטרם שגלו, אין צורך לפרש הנבואה כמו: הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א י״ג:ב׳), והיה הדבר מתבאר מעצמו, ואחר הגלות הן מראות וצריכות פירוש כמראות דניאל. כי לולי שהמלאך מפרש לא היה דניאל יודעם, ואף כי אחרים. וככה מראות זכריה, ואשר פירש המלאך הדובר (זכריה א׳:ט׳) בו במראות הלילה הם ידועות, אשר לא פירש הן סתומות ונעלמות מעיני המשכילים. ואילו היינו מוצאים ספר קדמון שהיה מספר מה שהתחדש בימים ההם ממלחמות, היינו ממששים כעורים לומר אולי בעבור זה היתה הנבואה ועתה אין לנו על מה נשען.
וראיתי ספרי חכמים שהיו בצרפת שפירשו המראות שראה זכריה אחורנית, על דבר שכבר עבר בימי זה הנביא, כמו האיפה (זכריה ה׳:ו׳), כי בעבורה גלה יהודה אל בבל. ושני המקלות (זכריה י״א:ז׳) פירשו שהם ישראל ויהודה, והכתוב אמר: רעה את צאן ההרגה (זכריה י״א:ד׳), והנה הנבואה לעתיד היתה בימי הנביא.
ועתה אחל לפרש.
בחדשלאמר – לישראל. והנכון: לאמר לנביא.
בשנת שתים לדריוש – הוא שפירשו בתחלת נבואת חגי.
בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש היה דבר י״י אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא לאמר – הנביא שב אל זכריה ואפשר כי גם עדוא היה נביא ואמרו כי הוא עדוא החוזה גם מצאנו במדרש עדוא הנביא.
לאמר – לישראל כמ״ש אחר כן ואמרת אליהם אמור להם שיזכרו הקצף שקצף י״י על האבות והם דור שחרב בו הבית ויזכרו כי בעבור מעשיהם קצף י״י עליהם לפיכך ישובו הם אל י״י ולא יהיו כאבותיהם והם היו מתעצלים בבנין הבית כי לא החלו לבנות עד החדש התשיעי ועוד היו בידיהם מעשים רעים כמו שכתוב בספר עזרא.
בחדש השמיני וגו׳ אל זכריה בן עדוא – גם זה דריוש בן אחשורוש ואסתר, כמ״ש בעזרא: והתנבי חגי נביאה וזכריה וגו׳ (עזרא ה׳:א׳). והנה זה דריוש כמ״ש בספר הקבלה ויוסיפון (יוסיפון פרק ג׳), מלך שלשים שנה לבד, והוא צוה לבנות הבית בשנת שתים שנה, וזה המלך היה סוף החיה השנית.
וזה הנביא התחיל בזאת השנה שהתחיל חגי, אבל לא היה בחדש אחד, כי חגי פרוש ענינו בתחלתו שהיה באלול, וזה באר שהיה במרחשון קרוב לסיום חגי.
והנה כבר אמרנו כי יחזקאל ויואל ומיכה וצפניה אלו מן הנביאים הראשונים, ודניאל מן הכתובים, דברו ונבאו ענין קום החיה השלישית שהתחלתה נקרא מלכות יון ואחריתה מלכות רומי, אבל יחזקאל ויואל ומיכה וצפניה לא דברו כלל בענין הנוגע לממשלת רומי עלינו, וכאשר הצרו לנו ובסוף שחרבו בית שני. ואם כבר קדם לנו כי ישעיה וירמיה שנבאו בנין בית שני, רמזו מעט בסוד כמוס חורבנו, כמו שרמז משה מעט בסוד כמוס חורבן בית ראשון אחר שייעד בנינו.
ואולם זה זכריה עבר יותר ממה שנבאו יחזקאל ויואל ומיכה וצפניה, והוא כי זה ניבא על סוף החיה השלישית שהחריבה בית שני, ובעבור שניבא חורבן השני, היה ראוי לו ליעד בנין הבית השלישי, וכן עשה, כמו שאבאר עוד. אבל מי שלא יעד חורבן השני אין ראוי לו שייעד בנין השלישי, שאנו מחכים היום. ובאור כל אלו הענינים ימצא במקום אחר, אבל הכונה בכאן, לומר כי זה הנביא זכריה יעד תחלה בנין בית שני שהיה קרוב לו, וזרז העם לבנותו כמו שזרז חגי, ויעד ענין קום החיה השלישית עד שנחרב בית זה, ויעד צמיחת הצלחתינו לזמן שיבנה בית שלישי שאנו מחכים היום, וחבלי משיחנו שיהיה לנו אז בתלאות רבות וצרות, כמו שראוי על כל מי שיתנשא פתאום, וכן קרה לעמנו בענין בית שני. אבל נושענו גם בימי החיה השנית והשלישית, רוצה לומר בממשלת יון, כמו שמבואר כלו ביוסיפון (יוסיפון פרקים ט״ז-י״ז), וגם עמדו בשלוה גדולה קצת זמן עם בני רומי. אבל באחרית כאשר רצה השם, היא שהחריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו. וכל זה נבא זכריה וגם עוד כמו שאמרנו. אולם דניאל ירד עוד לפרטים והאריך יותר, כמו שאפרש בזה שם ודי בזה בכאן.
הנביא – רמז לזכריה.
(הקדמה)
הנבואה הראשונה תחילתה בחדש השמיני וגומר עד ביום עשרים וארבעה והיא פרשה אחת. וראיתי לשאול בה ובעניניה עם היותה נבואה קטנה שש השאלות:
השאלה הראשונה למה בכל ספר ישעיהו שבאו בו נבואות רבות לא הגביל באחת מהן השנה והחדש והיום שבו נאמרה לנביא וכן בנבואות הושע וכן בנבואות יואל וכן בנבואות עמוס בנבואות עובדיה ויונה ומיכה ונחום וחבקוק וצפניה לא תמצא בנבואה א׳ מכל עשרת הנביאים האלה הגבלת זמן היום מהחדש והשנה אשר בו חלה עליו אותה נבואה, וגם בנבואת מלאכי לא תמצא דבר מזה כמו שמצינו בחגי ובזכריה שמגבילים בנבואות בפרט השנה והחדש והיום שבו נאמרה, כי מה שיבאר הכתוב ברוב הנביאים בימי איזה מלך או מלכים ניבאו אינו דומה לזה כי הוא ביאור כללי לדעת באיזה דור היה ואין כן הגבלת השנה והחדש והיום בנבואות, וזה החלוף לא יתכן שימצא בדברי הנביאים אחרי שכולם נתנו מרועה אחד, וכבר יחשוב המעיין להשיב ע״ז שהנביאים שניבאו קודם החרבן להיות דבר השם שגור בפיהם לא ראו ליחסו לזמן מוגבל אבל אותם שניבאו בזמן החרבן בתחילת בנין בית שני מפני שהיה דבר השם יקר בימים ההם היו מציבים להם ציונים מהשנה והחדש והיום אשר בו ראו נבואתם להגדלת ענין הנבואה בעיניהם, אבל כשנעיין בספרי הנבואות לא נמצא הכלל צודק כי בירמיהו מצינו הגבלת שנה בלבד השנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו, וגם השנה והחדש שנאמר ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיה בשנה הרביעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה וגו׳ וכן ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה קראו צום וגו׳ וכן נא׳ ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה׳ אל ירמיהו, הרי לך שירמי׳ שהיה קודם הגולה בקצת נבואותיו עשה ציון והגבלת היום והחדש והשנה אבל הי׳ זה במעט מהן כי הנה ברובם לא תמצא הגבלת זמן כלל, אמנם יחזקא׳ שכבר הי׳ בתוך הגולה על נהר כבר עם יכניה מלך יהודה התחיל ספרו בהגבלת חדש וזמן ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש, אבל מה נעשה שהנה באו אח״ז נבואות רבות אליו מבלי זכירת זמן כלל עד פר׳ ויהי בשנה הששית בששי בחמשה לחדש אני יושב בביתי וזקני יהודה וגו׳, גם אח״ז באו נבואות רבות נבדלות ונפרדות בעניניהם שלא הגביל באחת מהן זמן כלל ואחר כך תמצא הגבלת זמן בנבואת ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה׳ וישבו לפני, ואח״כ באו ג״כ נבואות רבות שלא בא באחת מהן ציור זמן עד נבואת צור שחזר והגביל בה זמן שנא׳ ויהי בעשתי עשרה שנה באחד לחדש וגו׳, ובאו ג״כ אחריה נבואות אחרות מבלי זכרון זמן עד נבואת פרעה שנא׳ בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש ומשם ואילך עד סוף הספר תמצא ג״כ נבואות רבות מהם בזמן ומהם בבלי זמן, וגם בחגי תמצא הנבואה הראשונה עם זמן והשנית מבלי זמן והשאר עם זמן, ובנביא הזה אשר אני בביאורו זכרי׳ תמצא נבואות רבות בהגבלת זמן ונבואות אחרות מבלי זכרון זמן כלל כמו משא דבר ה׳ בארץ חדרך משא דבר ה׳ על ישראל הנה יום בא לה׳ וזולתם, והנה כל אלו מהם היו בזמן החורבן ומהם אחר החורבן ולמה זה לא נשמר הסדר בכל נבואותיהם אם מזכרון הזמן ואם מבלי זכרון. ומה אוסיף עוד לדבר והנה מלאכי שהי׳ אחרון לכולם לא נזכר זמן כלל בנבואותיו ונהג ענינו בהם כדרך ישעי׳ והנביאים הראשונים ומה היה סבת כל זה, מי יתן ואדע כי הנה לא ראיתי בדבריהם ז״ל ולא בדברי א׳ מהמפרשים שהתעוררו לתת סבה לזה זולת מה שראיתי לרב המורה שכ׳ בפ״ד חלק ג׳ בדברו במרכבת יחזקאל אמר מכלל מה שצריך לחזור בשבילו קשר השגת המרכבה בשנה ובחדש וביום וקשורה במקום שזה ממה שצריך לבקש לו ענין ולא תחשוב שהוא דבר אין ענין בו עכ״ל:
השאלה השנית אם הי׳ שזכרי׳ רצה להגביל זמן בנבואתו הראשונ׳ הזאת כמו שעשה מהשנה והחדש למה זה לא זכר גם כן היום שהיה מאותו חדש אשר ניבא כי הנה בשאר נבואותיו שעשה הגבלת זמן תמיד היה זוכר היום והחדש והשנה זולת בנבואה הראשונה הזאת שהגביל בה השנה והחדש ולא זכר היום:
השאלה השלישית באומרו קצף ה׳ על אבותיכם קצף, כי מה צורך בהודעה הזאת הלא ידענו שקצף ה׳ עליהם ואותו קצף היה סבה לחורבנם ומה בא עתה לאשמועינן:
השאלה הרביעית באומרו כה אמר ה׳ צבאות שובו אלי, וזה כי התשובה היא מצטרפת אל החטא ואם הקצף היה על אבותיכם בעבור שהם היו החוטאים מה תועיל תשובת הבנים שאמר שובו אלי ואשובה אליכם כי הם לא היו מתחייבים בעונש כי אם כשהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, והנה המפרשים כתבו שאמר להם זה על שהיו מתעצלים בבנין הבית וגם כן על מעשים רעים שהיו בידיהם כמו שאמר בספר עזרא אבל לא ראינו שהוכיחם זה הנביא עליו ולא שהזכיר להם דבר מזה:
השאלה החמישית מה היה שנזכר שלש פעמים בפסוק הזה שם ה׳ צבאות כי הנה כה אמר ה׳ צבאות שובו אלי נאם ה׳ צבאות ואשובה אליכם אמר ה׳ צבאות והוא כפל מבואר ואם לא היה צורך לשמות הם כפי סדר הדבור הנה יהיה ענינם זכירת השם לבטלה אשר לא כדת:
השאלה הששית באומרו אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו, כי הנה שאלת אבותיכם איה הם היא שאלה שאין בה ענין כי האבות כבר מתו והמיתה טבעית על כל אדם והיה כצדיק כרשע, וגם אומרו והנביאים הלעולם יחיו הוא ג״כ מאמר שאין לו שחר כי מי זה אמר שיחיו לעד: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות האלה כולם:
הכוונה הכוללת בנבואה הקטנה הזאת היא להודיע לישראל שהיה השם יתברך חפץ ביקרם ושמה שעשה לאבותם מהגלות והחורבן היה מפני שקצף על מעשה ידיהם, ושהוא יתברך הוציא אותם מגלות בבל כדי לתת להם הכנה בהיותם על אדמתם לשוב אליו ולהדבק בו ולעובדו באופן שתשוב השכינה העליונה לחול בתוכם, וכאילו הודיע הנביא אותם שזה היה תכלית פקודתם כמו שבארתי בתחילת ספר חגי ולכן הזהירם שישובו מדרכיהם הרעים אשר עשו אבותיהם ושלא יעשו כאשר אבותיהם שנתנו כתף סוררת לדברי הנביאים ויתנו אל לבם שאבותיהם מפני עונותיהם נתחייבו גלות, כי גם הם בפיהם הודו שעל כי אין אלהים בקרבם מצאום הרעות האלה, והודיעם עם זה שלא יעמדו להם הנביאים זמן רב כי עתידה הנבואה להפסק מהם ושלכן היה ראוי שיקבלו מוסרם בעודם חיים ביניהם וכמו שיתבאר כל זה בפירוש הפסוקים:
(א) בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש וגומר עד סוף הנבואה: הנראה אלי בהיתר השאלה הראשונה אשר העירותי הוא מה שכתבתי בהקדמה פירוש שנים עשר נביאים האלה שלא היה מהכרח הנבואות לבאר בהם הכתוב באי זו שנה וחדש ויום נאמרה כל אחת מהן, כי הנה נבואות הנביאים נכתבו לאחת מג׳ תכליות או לכולם, הראשונה להודיע אמתת פנת הנבואה והמדה האלהי שהגיד הדברים קודם היותם. והתכלית השני הוא לשמוע עצה ולקבל מוסר הנביאים. והתכלית השלישי בנבואות היה להשריש בלבנו פנת התקוה והתוחלת בשכר האלהים ותשועתו וכמו שבארתי שם. ומה לדעת אם כן החדש והשנה והיום שנאמרת הנבואה כי באי זה זמן שתהיה לא יעשה חלוף בענין הנבואה ותכליתה, ומפני זה הנביאים הראשונים ישעיהו הושע יואל ועמוס עובדיה ויונה ומיכה ונחום חבקוק צפניה וגם מלאכי האחרון לא הגבילו זמן כלל באחת מנבואותיהם בפרט כי לא היו צריכים אליו לענין הנבואות שניבאו כי אם להודיע מה שיהיה ומה שראו בנבואותיהם, וגם ירמיהו ויחזקאל רוב נבואותיהם היה בלי הגבלת זמן ונבואות מועטות כתבו בהגבלתו והיה זה בהם בפרט מפני שצורך הנבואות ההם כפי ענינם הביאם אליו, ואם יזכני השם להחייני עד שאפרש את ספריהם בהגיעי בכל נבואה ונבואה שיש בה הגבלת זמן אעיר ואבאר למה יוחס זמן באותה נבואה כי זהו מה שצריך לתת סבה ר״ל בנבואות שנכתב בהם הגבלת הזמן לא במה שלא נכתב. ואמנם מה שראוי שנעשה פה הוא שאשתדל לתת הסבה במה שבא בהגבלת הזמן באלה הנבואות מחגי וזכריה, ואומר שהנה חגי בנבואה הא׳ זכר שהיה בשנת שתים לדריוש להגיד שבבוא העת לבנין הבית ושנת חדש רצון דריוש לתת רשות לבנות שהיה זה בשנת שתים למלכותו אז באה הנבואה לחגי לצוות לו על הבנין כי זה וזה ר״ל רצון המלך ונבואת חגי מאת השם יתברך היו מסבה מסכימים זה עם זה, וזכר גם כן שהיה בחדש הששי באחד לחדש שהוא ביום הראשון לחדש אלול להגיד שהזמן העירהו על זה שבאותו יום עלה משה להר לקבל לוחות שניות אחרי שכבר נשתברו הראשונות, ככה אחרי חרבן ראשון באותו יום המקודש תחלת מ׳ ימי תשובה באה לחגי הנבואה על בנין בית שני דומה לענין הלוחות השניות שבאותו יום עמד עליהם. אבל הנבואה השנית לחגי מפני שנמשכה לראשונה לא הוצרך להגביל בה זמן. גם הנבואה השלישית תראה שהגביל בה הכתוב היום והחדש ולא השנה באמרו בשביעי בעשרים וא׳ לחדש, והיה זה להגיד שענין היום הביאוהו לאותה נבואה כי היה אותו יום כ״א לתשרי יום הושענה רבה סוף חג הסוכות והוא יום הערבה שהיתה שמחה רבה בבית ה׳ ולכן הזקנים שהיו מתקבצים שם היו בוכים בזכרם שמחת בית השואבה שהיתה ביום ההוא נעשית בבית ראשון והיה מפני זה בנין בית שני כאפס וכאין בעיניהם ולכך באה אז אותה הנבואה לנחמם עליו. גם בנבואה הרביעית אמר בעשרים וארבעה לתשיעי בשנת שתים לדריוש להגיד שהזמן חייבה גם כן אותה נבואה שהיה בחדש כסליו בסופו זמן זריעת האדמה והיה דריוש כבר מצוה לבנות כי זה היה בשנת שתים למלכותו, ולכן באה לו הנבואה לאמר שימו נא לבבכם למן היום הזה והלאה וגומר מן היום הזה אברך שהגיד שעד אותו יום היתה מארת ה׳ במעשה ידיהם ומהיום ההוא שיוסד היכל בית ה׳ והלאה ישאו ברכה מאת ה׳ בזריעת האדמה. וכן בנבואה האחרונה שראה שנית באותו יום נאמר בעשרים וארבעה לחדש ר״ל לתשיעי הנזכר והיה זה להודיע שישראל יזכו מפני הבנין שיברך השם שם מעשה ידיהם כמו שנזכר, אמנם זרובבל לא יהיה זה שכרו כי הוא ישוב לבבל אבל לעתיד לבא יהיה שמור שכרו שימלוך על ישראל איש מזרעו וחוטר מגזעו כמו שפירשתי באותה נבואה, ולכן זכר הכתוב שביום ההוא באו לנביא שתי נבואות אחת על העם ואחת על זרובבל ושעם היותם ביום אחד היום נבדלות בעניניהם תכלית ההבדל.
הרי לך מבואר שהגבלת הזמן שבא בנבואות חגי היה לצורך כפי ענין הנבואות. וכן ראוי שנאמר נבואות זכריה, כי הנה הנבואה הראשונה הזאת נאמר בה החדש והשנה ולא היום להגיד שמה שהעיר השם את רוח דריוש לתת רשות לבנין הבית היה בכוונה מכוונת מאתו יתברך כי אם היות שקצף על אבותיהם קצף על עונותיהם עד שהביאם בגלות בבל הנה עתה הוא העיר את רוח דריוש שיתן רשות לבנות את הבית, והיה זה כדי שישובו בני ישראל אליו יתברך והוא ישוב אליהם כי זה היה תכלית הפקידה והתעוררות דריוש כולו, ומפני שבחדש השמיני מהשנה השנית נתן דריוש הרשות לבנות לכן אמר בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש שאז נתן מאת המלך רשות הבנין, ולא הגביל היום כי לא היה יום זה מיוסד ליום מוגבל כמו שהיה הבנין שזכר חגי לכשיצטרך אליו. והותרו עם מה שביארתי בזה שתי השאלות הראשונות.
והנה זכריה זכר הכתוב שהיה בן ברכיה בן עדוא, ואומר הנביא אפשר שאמרו על עדוא זקנו שהיה נביא וכאלו ירש הנבואה מאבותיו ולכן היו נבואותיו רבות ויקרות וכמו שיתבאר ואפשר שעל זכריה אמר שהיה נביא.
בשנת שתים לדריוש – עיין מ״ש בריש חגי.
בן עדו – בס״א כ״ח עדוא בוא״ו ואל״ף ואין כן בשאר ספרים וכן דינו מכח המסורת להיות בוא״ו.
הנביא – תאר זה חוזר אל זכריה ולא אל עדו, ועדו או יעדו הנביא וחוזה, היה חי בימי רחבעם ואביה בנו (דברי הימים ב׳ ט׳:כ״ט, י״ב:ט״ו, י״ג:כ״ב) כמה דורות לפני חרבן הבית; לולי נאמר שהוראת בן היא לא בנו ממש רק מצאצאיו (עיין מה שכתבתי סוף רות על יחס דוד).
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמנחת שיהואיל משההכל
 
(ב) קָצַ֧ף יְהֹוָ֛הי״י֛ עַל⁠־אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם קָֽצֶף׃
"Hashem was very displeased with your fathers.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
הֲוָה רְגַז מִן קֳדָם יְיָ עַל אֲבָהַתְכוֹן עַל דְאַרְגִיזוּ קֳדָמוֹהִי.
על אבותיכם – שבדור חורבן הבית.
with your fathers who were in the generation of the destruction of the Temple.
קצף י״י על אבותיכם – דורות הראשונים, כגון דור יהויקים ויכניה וצדקיה, והם חטאו ואינם.
קצף – כי הנביא כנגד כל ישראל, וידבר השם אליו כאילו מדבר לכל ישראל, כמו מה תצעק אלי (שמות י״ד:ט״ו), כי ישראל היו צועקים, כמו שכתוב למעלה: ויצעקו בני ישראל אל י״י (שמות י״ד:י׳).
וצוהו השם שיאמר קצף ה׳ על אבותיכם קצף ואפשר לפרשו שהיה מדבר על ישראל שקצף עליהם בסבת עונותיהם, ואולי אמר שבעבור אבותיהם היה קצף גדול לשם יתברך על האומות שהצרו אותם וכמו שאמר בנבואה השנית וקצף גדול אני קוצף על כל הגוים השאננים, וכאילו אמר הלא ראיתם חרבן בבל והשמד זרע נבוכד נאצר אין זה במקרה כי אם שקצף ה׳ עליהם בעבור אבותיכם קצף גדול וכן מלכי פרס אשר בטלו בנין הבית וכל שאר הגוים אשר עזרו לרעה קצף ה׳ עליהם ויבא עת אידם.
[זכריה נשלח אל ישראל לעוררם שהסיבה שנענשו אבותיהם בחורבן הבית ובגלות בבל היה במידה כנגד מידה על עוונם, ובגלל שלא שבו על אף שה׳ עורר אותם לשוב]:
[קצף ה׳ על אבותיכם] קצף. להגלותם1, ולא לייסרם בארצם2:
1. ׳קצף׳ מורה על גלות, כמבואר בפירוש רבינו בויקרא (כה יח, כו יא), דברים (טז כ), תהלים (קו לב). ואולי יסוד הדבר ע״פ הכתוב בדברים (כט כז) ׳ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת׳. וגם רש״י והרד״ק פירשו כאן שהכוונה לדור חורבן הבית.
2. בפירוש רבינו לחבקוק (ג טז-יח) ביאר שצרת הגלות גרועה מכל הצרות שיכולים להיות כל עוד ישראל נמצאים בארצם. וכן כתב בבראשית (ד טו) על עונשו של קין שהרג את אחיו הבל ׳גזר אם כן שעל זאת הרציחה, שהיתה דם אחיו ומחצית המין האנושי או שְׁלִישִׁיתו, תהיה הנקמה ברוצח שבע פעמים כפולים, בזה האופן שיהיה משך זמן ששה דורות נע ונד, שהם חיים רעים כמו המוות או יותר ממנו, כאמרו (תהלים נט יב) אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי, הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ׳. כלומר, דוד התפלל שלא יהרגם אלא יניעם ממקום למקום, הרי שההנעה חשובה כמיתה או יותר. וכ״כ בפירושו ליונה (ב א) שיונה חשש שתבוא אליו נבואה לישראל ו׳תחייבם תשובת נינוה חובת גלות שהמוות טוב ממנה׳. ואולי בא כאן גם ליישב את כפילות ׳קצף ... קצף׳, שבא לחזק את חומרת העונש הנגרם מן הקצף.
קצף ה׳ – ר״ל חרבן הבית שהיה בימי אבותיכם לא במקרה היה כי אם ה׳ קצף עליהם בעבור העון בא בגמול.
קצף קצף – השם הנוסף על הפעל בא לתת בו איזה גדר כמ״ש בחבורי התו״ה (ויקרא סי׳ י״ג, בתורה אור) באורך, ר״ל שהקצף עדן במציאות.
קצף – תוכן דבריו, אמר להם, כי בבית ראשון קודם שהחריב את הבית והגלה את ישראל היה שולח את נביאיו השכם ושלוח והיו מזהירים ומוכיחים ומיעדים את הרעה העתידה למען ישובו בתשובה ולא יביא עליהם את הרעה, בענין שה׳ היה הפותח בדבר להשיבם אליו והם לא רצו, ועתה אחרי שבאה עליהם הרעה עדיין הקצף חל והגלות עדיין קיים, כי גאולת כורש לא היתה גאולה שלמה, ועז״א קצף ה׳ על אבותיכם קצף – ר״ל שעדיין הקצף במציאות כי לא שב ה׳ מחרון אפו.
קצף ה׳ וגו׳ – וסבלו עלוליו, וגם אתם עוד היום סובלים אותם.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳אברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ג) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֗ם כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת שׁ֣וּבוּ אֵלַ֔י נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֑וֹת וְאָשׁ֣וּב אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֥הי״י֥ צְבָאֽוֹת׃
Therefore tell them, 'Thus says Hashem of Hosts, 'Return to me,' says Hashem of Hosts, 'and I will return to you,' says Hashem of Hosts.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תּוּבוּ לְפוּלְחָנִי אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְאִתְפְּנֵי בְּמֵימְרִי לְאַיְטָבָא לְכוֹן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת.

רמז תקסט

שובו אלי נאם ה׳ צבאות ואשוב אליכם – א״ר יהודה א״ר מאי דכתיב שובו אלי ואשובה וכתיב כי אנכי בעלתי בכם, לא קשיא כאן על ידי אהבה כאן על ידי יסורין.
שובו אלי נאם י״י {צבאות} ואשובהא אליכם – אבל אתם שקמתם אחריהן, הקב״ה מזהיר לכם שתשובו אליו וגם הוא ישוב אליכם.
א. כן בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777, פריס 162, וכן בכמה כ״י של המקרא, וכן במלאכי ג׳:ז׳. בנוסח שלנו: ״ואשוב״.
על כן ואמרת – כה אמר: הזכיר השם שלשה פעמים בזה הפסוק, והטעם שובו – והשם יוכיחכם ויזהירכם פעמים רבות.
שובו אלי – אחר כל הקצף שקצפתי על אבותיכם, ואשובה אליכם.
ואמרת – מבואר הוא.
ואמרת אליהם כה אמר וגו׳ – גם בזה כפילת אמירות והכל נכון.
ולפי שיאמינו ישראל לדבריו צוהו ואמרת אליהם כה אמר ה׳ צבאות ואין זה סמוך לשובו אלי שאמר אחריו אבל הוא חוזר למעלה שיאמר כה אמר ה׳ צבאות שקצף על אבותיכם קצף ואחרי זה אמר שובו אלי נאם ה׳ צבאות, ואתה תראה בדברי זה הנביא שגור השם הזה ה׳ צבאות בפיו והיה זה לדעתי לפי שגלו צבאות ה׳ ושבטיו ולא שבו לבית שני כי אם מעט מזעיר מבני יהודה לכן היה מכנה לגבוה בשם ה׳ צבאות ר״ל המנהיג והמשגיח בצבאות ישראל, והלא מזרה צבאותיו יקבצם כי לא אבד שמו ועדיין הוא קיים אלהי צבאות ישראל, וכאילו אמר אליהם אחרי שראיתם שה׳ אשר לו צבאות ישראל קצף על צבאיו או קצף על האומות אשר הרעו לצבאיו כפי כל א׳ מהפירושים ראוי לכם שתשובו אליו כי הוא אדון צבאותיכם ותדבקו בו, וכאשר תעשו זה אשובה אליכם אמר ה׳ צבאות רוצה לומר אשוב להשפיע בכם ולקבץ נדחיכם כי הוא ה׳ צבאות ישראל והוא ישיב אותה. הרי לך צורך שם ה׳ צבאות ולמה הוזכר שלשה פעמים ה׳ צבאות בכתוב הזה: והותרו השאלות ג׳ ד׳ ה׳.
(ג-ד) כה אמר. שהטעם1 היה כי אמנם לאבותיכם שובו אלי ואשובה2 אמר ה׳ ולא שמעו3:
1. שקצף ה׳ עליהם והגלה אותם, ולא הסתפק לייסרם בארצם.
2. לשה״כ לפנינו ׳ואשוב׳, אך השינוי הוא ע״פ לשה״כ במלאכי (ג ז).
3. ׳אמר ה׳ צבאות׳ השני בפסוק מוסב על ׳אבותיכם׳ הנזכרים בפסוק ב׳, שלהם אמר כן לפני שגלו, ולכן נאמר שוב פעם שנייה ׳אמר ה׳ צבאות׳, כי זה מוסב על אותם הבנים שהנביא דיבר אליהם, כלומר, ה׳ אמר לנביא שיאמר בשם ה׳ שלאבותיהם אמר ה׳ לשוב ולא שבו. ולפי זה לא אמר ה׳ להם עכשיו ׳ואשובה׳, אלא לאבותיהם, וראה מצודות. והאבע״ז כתב שהזכיר שלוש פעמים ׳נאום ה׳⁠ ⁠׳ כי פעמים רבות חזר להזהירם.
ואמרת – עכ״ז תאמר אליהם וגו׳ שובו אלי ואז אשוב אליכם להשרות שכינתי בתוככם.
ואמרת אליהם – לכן תאמר אליהם ותודיעם שמעתה לא ישלח עוד נביאים מזהירים להשיבם אליו, (כי אחרי הנביאים האחרונים נפסקה הנבואה) ומעתה צריכים הם להשתדל מעצמם לשוב בתשובה שעז״א שובו אלי ועי״כ אשוב אליכם – שאתם תהיו המתחילים והמתעוררים בעצמכם לשוב.
ואמרת – תשתוק איזה רגע כדי שירחש לבם דבר טוב, ותוסיף לדבר אליהם שובו אלי.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ד) אַל⁠־תִּהְי֣וּ כַאֲבֹֽתֵיכֶ֡ם אֲשֶׁ֣ר קָרְאֽוּ⁠־אֲלֵיהֶם֩ הַנְּבִיאִ֨ים הָרִֽאשֹׁנִ֜ים לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת שׁ֤וּבוּ נָא֙ מִדַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים [וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם] (ומעליליכם)א הָֽרָעִ֑ים וְלֹ֥א שָׁמְע֛וּ וְלֹֽא⁠־הִקְשִׁ֥יבוּ אֵלַ֖י נְאֻם⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃
Don't be like your fathers, to whom the former prophets proclaimed, saying, 'Thus says Hashem of Hosts, 'Return now from your evil ways, and from your evil doings;' but they did not hear, nor listen to me,' says Hashem.
א. [וּמַֽעַלְלֵיכֶ֖ם] (ומעליליכם) ל-כתיב!=וּמַֽעֲלְילֵיכֶ֖ם (נקודות של חטף פתח בעי״ן)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד (ששינה את ניקודו של הקרי בגירסה 4.16).
תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןעודהכל
לָא תְהוֹן כַּאֲבָהָתְכוֹן דְיִתְנַבּוּן לְהוֹן נְבִיַיָא קַדְמָאֵי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת תּוּבוּ כְעַן מֵאוֹרְחָתכוֹן בִּישְׁתָא וּמֵעוֹבָדֵיכוֹן מְקַלְקְלַיָא וְלָא קַבִּילוּ וְלָא אֲצִיתוּ לְמֵימְרִי אֲמַר יְיָ.
אל – תעשו אתם עמי כאשר עשו אבותיכם, שקראו אליהם נביאים רבים ולא שמעו.
אל תהיו – מבואר הוא.
ואומרו אל תהיו כאבותיכם ר״ל בהיותם בארץ הקדושה לא יעשה כמעשה אבותיהם הרעים שקראו אליהם הנביאים הראשונים ולא שמעו ולא הקשיבו ומפני זה הלכו בגלות לפני צר וזהו אומרו איה הם, ואין ענינו שמתו ברעב ובדבר כמו שפירשו המפרשים, אבל אמר זה על הגלות שרובם הלכו לאשור והם עשרת השבטים ומקצתם נתפזרו בחרבן ירושלם בארבע כנפות הארץ ולכן רומז לגלותם
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ג]

שובו נא מדרכיכם – הכ״ף רפה בספרים כ״י.
ומעלילכם – יתיר יו״ד קדמאה ומאן דגריס וממעליליכם משתבש.
כאבותיכם – שהיו בימי החרבן.
הראשונים – שהיו בימיהם.
דרכיכם ומעלליכם – הדרכים הם המדות ודרכי הנפש, והמעללים הם הפעולות היוצאות מהם, כמ״ש ירמיה (י״ח י״א).
לא שמעו לא הקשיבו – ר״ל אף לא הקשיבו, שהקשבה פחותה משמועה, (ישעיהו א׳ י׳ ובכ״מ).
אל תהיו כאבותיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים והזהירו אותם על רוע דרכם ולא שמעו לדברי הנביאים, וראו מה עלתה להם, כי.
תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהכל
 
(ה) אֲבֽוֹתֵיכֶ֖ם אַיֵּה⁠־הֵ֑ם וְהַ֨נְּבִאִ֔ים הַלְעוֹלָ֖ם יִֽחְיֽוּ׃
'Your fathers, where are they? And the prophets, do they live forever?
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
אֲבָהָתְכוֹן אָן אִינוּן וְאִם תֵּימְרוּן נְבִיַיָא לָא לְעַלְמִין קַיָמִין.
אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו – (בירמיה ברמז רע״ט).
אבותיכם איה הם – ראו שלקו מכה רעה ברעב בחרב ובשבי.
והנביאים הלעולם יחיו – וא״ת אף הנביאים איה הם הרי מתו אני משיב לכם וכי הנביאים היה להם לעולם לחיות אך סופן מוכיח כי אמת היה דבריהם שכל דברי וחוקי גזירות פורענותי אשר צויתי את עבדי הנביאים עליכם הלא השיגו אבותיכם (זכריה א׳:ו׳).
[As for] your fathers – where are they? See that they suffered an evil blow, with famine, with the sword, and with pestilence.
But the prophets – do they live forever? And if you ask, "the prophets, too where are they? Have they not died?⁠" I [God] will answer you, "Should the prophets have lived forever?⁠" But their end proves that their words were true; for all My words, and the declarations of the decrees of My retribution that I commanded My servants, the prophets, concerning you – did they not overtake your fathers?
(ה-ו) אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו – אבותינוא חטאו ואינם. ואם תאמרו: כמו כן הנביאים אינן חיים לעולם, שאף על פי שלא חטאו – אינם.
אך דברי וחוקי אשר ציויתי את עבדיי הנביאים הלא השיגו אבותיכם – משיב הקב״ה כנגדן: אם אין הנביאים חיים לעולם, כל דבריהם שניבאו להם כבר השיגו אבותיכם – שנתקיימו עליהן וגלו בעוונם.
וישובו ויאמרועשה י״י כאשרב זמם – לכתחילה לא שבו בעוד שהיו יושבין על אדמתן, אבל משגלו שבו ואמרו בגלותן עשה י״י כאשרג זמם.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״והנביאים... אבותינו״.
ב. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 (בהשפעת איכה ב׳:י״ז): ״אשר״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פריס 162, לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104 (בהשפעת איכה ב׳:י״ז): ״אשר״.
(ה-ו) אבותיכם – הנה מתו המוכחים והמוכיחים.
ואתם תדעו כי דברי ונבואתי השיגו אבותיכם – והטעם, שבאו להם והם הודו.
וטעם כאשר זמם – שידע מעשיהם לפני עשותם. ויפת אמר כי הטעם: דעו כי תפסק הנבואה. וזה הטעם הלעולם יחיו. רק דברי התורה וחקים הלא השיגוה אבותיכם, כי בתורה כתוב אם תשוב אל השם ישיב שבותך (דברים ל׳:ב׳-ג׳), על כן וישובו ויודו.
אבותיכם – שקצפתי עליהם.
איה הם – הלא כלו בגלות ובשבי ברעב ובחרב.
והנביאים – שהתנבאו להם אם הם מתו, מה בכך.
וכי לפי שהם נביאים לעולם יחיו – בתמיה. אבל אבותיכם מתו וכלו ברעה,
אבותיכם איה הם – הלא תראו כי תמו בחרב ברעב ובדבר כמו שהנביאים היו אומרים להם.
והנביאים הלעולם יחיו – והנביאים שהיו מוכיחים אותם יוכלו לחיו׳ לעולם ולהוכיחם כבר הוכיחם ולא שמעו אך תראו שהכל הגיע אליהם כמו שאמרו להם זהו שאמר אך דברי וחקי (זכריה א׳:ו׳) ורז״ל פי׳ כי והנביאים תשובת העם שאמרו תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא אמר להם חזרו בתשובה אבותיכם שחטאו איה הם אמרו לו והנביאים שלא חטאו איה הם היכן הם וחזרו והודו לו.
אבותיכם איה הם – כטעם איה הטיח (יחזקאל י״ג:י״ב), כלומר נעדרו מן העולם במיתה משונה בדבר בחרב ברעב כי חטאו להשם, וגם הנביאים הראשונים נביאי האמת שהוכיחום, מתו, אבל מיתה טבעית. ואיך שהיה, כלם מתו ואינם עוד היום בעולם, ולא יוכלו אבותיכם והנביאים העוברים לספר ולהעיד לכם. אך אף על פי שכל אלה נעדרו, לא נעדרו דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים (זכריה א׳:ו׳) הראשונים לאמר לאבותיכם.
אמר הידעתם איה הם, ואמנם אומרו והנביאים הלעולם יחיו פרש״י ואם תאמרו והנביאים איה הם כי גם הם כבר מתו על זה אשיב לכם וכי לעולם היה להם לחיות, אך סופם הוכיח כי אמת היו הדברים אשר דברו וכן דרשו בפרק חלק (סנהדרין קה, א). ועל דרך הפשט נראה לי שבזה הודיעם הנביא זכריה הפסק הנבואה מבניהם באומרו והנביאים הלעולם יחיו ר״ל אל תחשבו שלעולם יחיו ביניכם הנביאים לא יהיה כן כי תפסק הנבואה.
[אבותיכם איה הם והנביאים הלעולם יחיו]. ומזה אין לי עדים1, כי המוכיחים2 והנוכחים3 מתו4:
1. כלומר, אין עדים שיעידו שהתריתי באבותיכם ולא רצו לשוב.
2. הנביאים שהוכיחו את אבותיכם.
3. אבותיכם שאותם הוכיחו הנביאים.
4. ׳אבותיהם איה הם׳ - הרי שאבותיכם מתו, ׳והנביאים הלעולם יחיו׳ - הרי שהנביאים המוכיחים מתו.
אבותיכם איה הם – בספרים מדוייקים מלא וא״ו וכן נמנה במסורת הושע סי׳ ט׳ עם ג׳ מלאים בסיפרא.
והנבאים – בכמה ספרים כ״י מצאתי שבתחלה היה כתוב והנביאים מלא דמלא ואח״כ נגררה יו״ד קדמאה.
איה הם – כאומר הלא נלקו בחרב וברעב ובדבר.
והנביאים הלעולם יחיו – כאומר ואם תשיבו לומר הנביאים איה הם הלא גם הם מתו עם שלא עשו הרע על זה אשיב לכם וכי הנביאים יחיו עד עולם כי הלא מתו במלאות שנותיהם.
אבותיכם איה הם – הלא מתו וספו תמו מן בלהות וצרות, והנביאים ששלחתי אז הלעולם יחיו – כי נביאים חדשים לא אשלח עוד, כי עתה א״צ עוד לנביאים אחרי שראיתם שכל היעודים הרעים שנבאו הנביאים כולם באו עליכם, וז״ש.
אבותיכם וגו׳ – ספו תמו ואינם יכולים להודות כי אמת בפי, והנביאים גועו גם הם ואינם יכולים להעיד על אמתת דברי.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ו) אַ֣ךְ׀ דְּבָרַ֣י וְחֻקַּ֗י אֲשֶׁ֤ר צִוִּ֙יתִי֙ אֶת⁠־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים הֲל֥וֹא הִשִּׂ֖יגוּ אֲבֹתֵיכֶ֑ם וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיֹּאמְר֗וּ כַּאֲשֶׁ֨ר זָמַ֜ם יְהֹוָ֤הי״י֤ צְבָאוֹת֙ לַעֲשׂ֣וֹת לָ֔נוּ כִּדְרָכֵ֙ינוּ֙ וּכְמַ֣עֲלָלֵ֔ינוּ כֵּ֖ן עָשָׂ֥ה אִתָּֽנוּ׃
But My words and My decrees, which I commanded My servants the prophets, didn't they overtake your fathers? Then they repented and said, 'Just as Hashem of Hosts determined to do to us, according to our ways, and according to our practices, so He has dealt with us.'"
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּרַם פִּתְגָמֵי וּקְיָמֵי דִי פַקְדֵת יַת עַבְדַי נְבִיַיָא הֲלָא אַדְבִּיקוּ אֲבָהַתְכוֹן וְתָבוּ וַאֲמָרוּ כְּמָא דַחֲשִׁיב יְיָ צְבָאוֹת לְמֶעְבַּד לָנָא כְּאוֹרְחָנָא וּכְעוֹבְדָנָא כֵּן עֲבַד עִמָנָא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

שדברי וחוקי – שנתנבאו להם נביאי השיגו – אותם. ואם נביאי מתו דבריהם לא מתו. ואבותיכם עצמם שבו ויאמרו שקיימתי דברי ומחשבותי שדברתי עליהם ביד עבדי הנביאים.
אך דברי וחקי – וחקי ר״ל גזרותי שגזרתי עליהם שימותו בחרב וברעב ובדבר ויגלו הנשארים הלא תראו שהשיגו את אבותיכם ובאו להם הכל כמו שצויתי את עבדי הנביאים שיאמרו להם והם עצמם שבו והתודו בעת החרבן זהו שאמר וישיבו ויאמרו.
והנה כל אותן הדברים והחוקים והיעודים הרעים שאמרו אותן הנביאים לאבותיכם הנה השיגו אותן, עד שאבותיכם עצמן התודו על עונם ואמרו: כאשר זמם וגו׳. וכן יקרה אתכם אם תמאנו ומריתם דברי אלה, כי הנה זכריה אני שולח היום, כי הנביאים האחרים מתו. וכל זה מובן מדברי הספר מהתחילו: קצף י״י וגו׳ (זכריה א׳:ג׳) עד: כן עשה אתנו.
אך דברי וחוקי אשר צויתי הם חיים וקיימים לעד והם השיגו את אבותיכם כי בעבור שעברו על מצותי וחוקי קרה להם מה שקרה עד שהם בעצמם הודו בדברי וישובו ויאמרו כאשר זמם ה׳ צבאות לעשות לנו שהיה משפטו כפי דרכינו ומעללינו כן עשה אתנו ולכן הזהרו בעצמיכם שלא תהיו כאבותיכם פן יבא עליכם החרבן שבא עליהם. הנה א״כ בנבואה הקטנה הזאת רמז להם הנביא על תכלית הפקידה ועל הפסק הנבואה וחרבן בית שני בהוכיחו אותם שלא יעשו כאבותיהם פן יקרם כמוהם: והותרה השאלה הששית:
[אך דברי וחוקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלוא השיגו אבותיכם וישובו ויאמרו כאשר זמם ה׳ צבאות לעשות לנו]. מכל מקום שמעתם מאבותיכם שמה שקרה1 שמעוהו קודם מהנביאים2: וחקי. כענין ׳ערום ויחף׳ (ישעיה כ ב-ד)3, ׳מוסרות ומטות׳ (ירמיה כז ב)4, ׳כלי גולה׳ (יחזקאל יב ג)5, ושהכל היה מידה כנגד מידה6:
1. להם בחורבן ובגלות.
2. וזהו שאמר ׳אך דברי וחוקי אשר ציויתי את עבדי הנביאים הלוא השיגו אבותיכם׳, ואתם שמעתם מהם, כמו שכתוב ׳וישובו ויאמרו כאשר זמם ה׳ לעשות וגו׳ כן עשה אתנו׳. כלומר, אף שאין עדים החיים היום להעיד על כך, שמעתם מאבותיכם שהעונש שאירע להם כבר נאמר להם לפני כן על ידי הנביאים שיבוא עליהם. ועל דרך זה פירש אבע״ז.
3. שם כתוב שה׳ ציוה את ישעיה הנביא להתהלך ערום ויחף לסימן שכן ילכו כוש ומצרים בגלות אשור.
4. ׳מוסרות ומוטות - רצועות וגידים שקושרים בהם העול על צוואר הבהמה׳ (רד״ק), וציוה ה׳ לירמיה הנביא שיקשור אלו על צווארו וישלחם אל מלכי העמים הסמוכים לארץ ישראל להודיעם שייכנעו וישתעבדו לנבוכדנצר, כי אם לא יעשו כן יגלו מאדמתם.
5. ה׳ ציוה ליחזקאל הנביא שיעשה לעצמו כלים שנוהגים ללכת עמהם בגולה וילך עמהם, ויהיה אות לצדקיהו המלך שעתיד לגלות. ועל זה אמר זכריה הנביא שכל חוקי ׳אשר ציוויתי את נביאי׳, כלומר שציויתי אותם לעשות לאות, באמת ׳השיגו את אבותיכם׳. וענין זה שהנביאים עושים פעולה ובכך נעשה הדבר במציאות הוא הנקרא ׳חוקי׳. [ודבר זה נקרא בפי רבינו ׳ירה ויור׳, ע״פ מש״כ במלכים ב׳ (יג יז), עיין מש״כ מזה בהקדמתו לתורה ובבמדבר (כ ח), ובמקומות רבים. ומה שנקראו ׳חוקים׳, אולי יבואר ע״פ מש״כ רבינו בויקרא (כו ג) ׳⁠ ⁠׳חוקות׳ הם גזרות מלך שינהג האדם בהם בהשתדלות עסקי חייו, וההתנהג בהם ייקרא ׳הליכה׳, כאמרו וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (לעיל יח ג), וכן וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם (שם פסוק ד), וכן בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ (יחזקאל לג טו)׳, כי כל האותות שהזכיר כאן היו בצורת חיים משונה שה׳ ציווה לעשות למשך זמן, לא איזה מעשה חד-פעמי כעניין ׳ירה ויור׳].
6. ׳כדרכינו וכמעללינו כן עשה אתנו׳, הרי שכל עונשים אלו היו במידה כנגד מידה. וגם זאת שמעו מאבותיהם, שכל עונשם היה במידה כנגד מידה על מה שחטאו, למרות שהבנים עצמם לא ראו זאת בעצמם ולא ידעו במה חטאו האבות.
וישובו ויאמרו – בספרים כ״י וגם בדפוסים ישנים בטעם רביע לא זקף קטן.
כאשר זמם ה׳ צבאות – עיין מ״ש בפרשת שופטים סי׳ י״ט אצל ועשיתם לו כאשר זמם.
זמם – ענין מחשבה כמו זממו אל תפק (תהלים ק״מ:ט׳).
אך דברי וחוקי – אך דברי חוק הגזרה אשר צויתי את הנביאים לנבאות הלא המה השיגו את אבותיכם לבד ולא את הנביאים.
וישובו – אבותיכם עצמם שבו לומר בעת החרבן הנה כמו שחשב ה׳ לעשות לנו כפי מעשינו כן עשה לבד אתנו והנביאים לא נלקו כמונו.
וחקי – גזירותי שגזרתי עליהם.
לעשות לנו. עשה אתנו – עשה שאחריו למ״ד מציין המעשה בגוף הפעול, עשה אתו עשה עמו, מציין איכות המעשה שעשה בעבורו, ככל אשר עשה אתכם במצרים (דברים א׳) כי עשית חסד עם אדני (בראשית כ״ד), ואתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה וכו׳ וה׳ ישלחך תחת וכו׳ אשר עשית לי (שמואל א כ״ד כ׳), שההגדה הוא איכות המעשה שעשה טובה, שאין מדרך המוסר שיאמר דוד שעשה לו טובה, רק שעשה אתו ובעבורו, ושאול אמר שהתשלומין יהיה בעבור שעשה לו ממש, וע״כ ע״מ שיציין ששלם מדה כנגד מדה מכוון כפי דרכיהם שמציין איכות הפעולה, יציינו במלת אתנו.
אך דברי וחקי הלא השיגו אבותיכם – וא״צ עוד לנביא מיעד את העתיד לבא על עונותיכם שכבר באו הצרות והנם עוד במציאות, כי עדיין לא נגאלתם מרשות כורש, וגם שכבר הכרתם את השגחת ה׳ ואת עונשיו, א) ראיתם שהיכולת בידו לענוש החוטאים, שעז״א שהלא הודו ואמרו שכאשר זמם ה׳ לעשות לנו עשה אתנו – ב) במה שהיה העונש מדה כנגד מדה לעומת החטא, שעז״א כדרכינו וכמעללינו עשה אתנו – וא״צ עוד לנבואה כי כבר נפקחו עיניכם לדעת את מעשה ה׳.
אך דברי וחקי – מה שדברתי וְחַקוֹתִי (גָזַרְתִי) שיהיה, וצויתי את עבדי הנביאים להתרות באבותיכם, הלא ידעתם כי השיגו אבותיכם עד ששבו ואמרו כאשר זמם וגו׳, ומאורעות אלה יהיו לי לעדה.
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ז) אבְּיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לְעַשְׁתֵּֽי⁠־עָשָׂ֥ר חֹ֙דֶשׁ֙ הוּא⁠־חֹ֣דֶשׁ שְׁבָ֔ט בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁב הָיָ֣ה דְבַר⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ אֶל⁠־זְכַרְיָה֙ בֶּן⁠־בֶּ֣רֶכְיָ֔הוּ בֶּן⁠־עִדּ֥וֹא הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר׃
On the twenty-fourth day of the eleventh month, which is the month Shebat, in the second year of Darius, the word of Hashem came to Zekharyah the son of Berechiah, the son of Iddo, the prophet, saying,
א. ‹פפ› ל=פרשה סתומה
ב. לְדָרְיָ֑וֶשׁ
• ראו בתיעוד הנוסח בתחילת ספר חגי
תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּיוֹם עַשְׂרִין וְאַרְבָּעָה לְחַד עֲשַׂר יַרְחָא הוּא יַרְחָא שְׁבָט בִּשְׁנַת תַּרְתֵּין לְדָרְיָוֶשׁ הֲוָה פִּתְגַם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם זְכַרְיָה בַּר בֶּרֶכְיָהוּ בַּר עִדוֹא נְבִיָא לְמֵימַר.
ביום – עתה יחלו מראות הנבואה.
ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט – שמות החדשים כמו שכתוב במגלת אסתר ובזה הספר לא ידענו אם הם לשון ארמי כי לא מצאנו אותם בשאר ספרי הקדש.
היה דבר י״י אל זכריה – בא לו מלאך ודבר עמו והראה לו זאת המראה שהוא מספר והולך.
ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר – מבואר שזה אחר כסליו שסיים חגי נבואתו, כמו שקדם.
(הקדמה)
הנבואה השנית תחילתה ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט וגומר עד ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך. ויש בה עשר פרשיות. הא׳, ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש. הב׳, לכן כה אמר ה׳ שבתי לירושלם בשלום. הג׳, ואשא עיני וארא והנה ארבע קרנות. הד׳, ואשא עיני ואראה והנה איש ובידו חבל מדה. החמישית, כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד. הו׳, רני ושמחי בת ציון. הז׳, ויהי דבר ה׳ אלי לאמר ידי זרובבל. הח׳, ואשא עיני וארא והנה שתים נשים. הט׳, ואשוב ואשא עיני וארא והנה ארבע מרכבות. הי׳, ויהי דבר ה׳ אלי לאמר לקוח מאת הגולה. והנה הנבואה הזאת היא גדולה ורבה בכמותה וקשור הדברים בעניניה מוכיחים שהיא נבואה אחת מתדבקת וקשורה כולה, כי הנה אע״פ שיש בה דברים נבדלים באו כולם להכרח הדרוש ולכן היו כולם בכללותם נבואה אחת והיא גם כן עצומה באיכותיה כי יש בה עשר מראות קשות ההבנה הפתרון מאד, וכמה מהשאלות ראוי לעורר בעניניה אך אמנם לבלתי אסור מן הדרך והסדר המורגל בשאר הנבואות אעיר פה בלבד שש השאלות ואח״כ בפירוש הפסוקים אעיר עוד על שאר הספיקות אשר יפלו בהם:
השאלה הראשונה מה היה פתרון המראה הראשונה אשר ראה מהאיש הרוכב על סוס אדום וגו׳ ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים, כי הנה הנביא שאל ע״ז למלאך הדובר בו מה אלה אדוני והוא השיבו אני אראך מה המה אלה ולא נתקיימו דבריו לפי שלא הראהו דבר מפתרונה, ורש״י פי׳ איש רוכב על סוס אדום רמז הוא להפרע מהכשדים ומפרס ומדי בחרב אבל לא פי׳ על מה יורו הסוסים אדומים שרוקים לבנים ולא מי הוא האיש הרוכב על סוס אדום שזכר בל׳ יחיד וזכר בל׳ רבים שאר הסוסים, והראב״ע לא הכניס עצמו בפתרון המראות האלה כלל, והרד״ק כתב בשם אביו שהסוס האדום היה רמז לנבוכדנצר ושאר הסוסים היו רמז לד׳ המלכיות ושלא זכר מלכות רומי שהיא הרביעית בעבור היותה רחוקה, ואינו נכון כי למה יראהו ה׳ מלכות בבל שכבר נעקרה ולא יראהו מלכות רומי אימתני ותקיפא העתיד להיות כמו שהראה אותה בשאר המראות, גם פי׳ החכם סוסים אדומים על בנו ובן בנו של נבוכדנצר שהיו כולם אדומים כמוהו להיותם מזרעו, ועל פרס ויון אמר שהראהו שרוקים ולבנים, וג״ז בלתי נכון כי למה יראהו במלכות בבל ג׳ מלכים שמלכו בו זה אחר זה ולא יראהו כן בפרס ויון שמלכו בהם ג״כ מלכים זה אחר זה ומאב אל בן גם כי עכ״פ תחסר המלכות הרביעית. וגם יקשה לי מאד שיראה הנביא ג׳ מראות והם זאת מהסוסים ומראת הקרנים ומראות המרכבות שכל אחת מהן תורה על ממשלת הארבע מלכיות ומה הצורך בהכפל ההודעה הזאת במשלים שונים לנביא אחד:
השאלה השנית באומרו עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה, וזה כי כבר ריחם עליה במה שהעיר את רוח כרש מלך פרס לשלח את העם ואת כלי בית ה׳ ובמה שהעיר ג״כ את רוח דריוש לתת רשות לבנות את הבית, ועם היות שעדיין לא נבנו חומות ירושלם הנה היו אז בתחילת הדבר ועתידים היו להבנות ולמה התלונן על זה כי כבר לא היתה ירושלם זעומה אחרי ששבו בנים לגבולה, כל שכן שהתלונה הזאת אינה מסכמת עם המראה כי אותם המלכים אמרו התהלכנו בארץ והנה כל הארץ יושבת ושוקטת ומה ענין זה לענין עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם:
השאלה השלישית במראת חבל המדה באומרו והנה המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו, וזה שיראה בין שיהיה המלאך הדובר בו הוא האיש שבידו חבל המדה או שיהיה זולתו שאין ענין למאמר הזה במראה כי אם באה הנבואה להודיע שפרזות תשב ירושלם מאין אדם מה צורך היה בהראות אל הנביא מלאך א׳ יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו ושיאמר א׳ לחברו רוץ דבר אל הנער הלז והנה לא נאמר כזה בשאר הדבורים והמראות שנאמרו ונראו לו, ואין לנו שנאמר שנסתלק מעליו שפע המלאך הדובר בו כי הנה כתוב אח״ז וישב המלאך הדובר בי ויעירני ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי והוא המורה שגם אח״ז התמיד בדבורו אליו ואיך אמר א״כ שהיה יוצא:
השאלה הרביעית באומרו הוי הוי ונוסו מארץ צפון וגו׳ הוי ציון המלטי יושבת בת בבל, שפי׳ המפרשים כולם שהיה מצוה הנביא לאותם שנשארו בבבל שישובו ויעלו לירושלם, ואין פשט הכתובים סובלו כי למה יאמר על הנשארים בבבל ונוסו מארץ צפון האם מפני חרבן בבל הלא בזמן הנבואה הזאת כבר עבר חרבנה ולמה ינוסו משם א״כ עתה, גם אומרו כי בד׳ רוחות השמים פרשתי אתכם אין ענין לו עם הנשארים בבבל ומה שפי׳ המפרשים עליו באומרם ולא הגיע זמנם עדיין לצאת מגלותם אין זה בכתוב, גם אומרו הוי ציון המלטי איך יפורש על הנשארים בבבל וממה כל שכן שהנה זרובבל ורבים מהעולים שבו לבבל להמלט מגלות בית שני, סוף דבר שאם נאמרו הכתובים האלה על הנשארים בבבל שימהרו לעלות לבנין בית שני אין ספק שלא נתקיימו כי הם לא עלו עוד כ״ש שהפסוקים שבאו אח״ז כי כה אמר ה׳ צבאות אחר כבוד שלחני וגו׳ כי הנני מניף וגו׳ ושאר הפסוקים ורני ושמחי וגו׳ א״א לפרשם כי אם על הגאולה העתידה וכן פי׳ המפרשים ונתנו א״כ דבריהם לשעורין:
השאלה החמישית במראת המנורה שראה אותה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות וגו׳ ושנים זיתים וגו׳ ושאל הנביא אל המלאך מה אלה והוא השיבו זה דבר ה׳ אל זרובבל וגו׳, ויש לשאול מה היחס שיש לפתרון הזה עם המראה ועל מה יורו שבעת הנרות ושבעה ושבעה ושנים הזיתים ואיך נכללו כל אלה הענינים בזה דבר ה׳ אל זרובבל, ועוד למה הנביא חזר אחר כך לשאול על שני הזיתים מה המה שני הזיתים האלה ולא שאל על הנרות ולא על הגולה ואם כבר כללה תשובת המלאך כל הדברים שבמראה למה שאל על הזיתים עוד, ועוד כי תשובת המלאך אלה שני בני היצהר אם נפרש אותו על שני הזיתים תשאר השאלה השנית משתי שבלי הזיתים אשר ביד שני צנתרות הזהב בלי תשובה ואם תאמר כי עליהם השיב אלה שני בני היצהר תשאר אם כן השאלה הראשונה מבלי תשובה, כי השאלות שתים הן בכתוב והתשובה והפתרון אשר נתן היא אחת כ״כ כי פתרונו היה כ״כ קשה שצריך לו פתרון אחר לפי שעדיין תשאר השאלה ומה המה אלה שני בני היצהר ויקשה א״כ איך נסתפק הנביא בתשובה החשובה הזאת, סוף דבר המראה הזאת צריכה כולה ביאור:
השאלה השישית במראת העטרות שאמר ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות, והיא אם ראשונ׳ למה תלה ענין העטרות בחולדי וטובי׳ וידעי׳ ובבית יאשי׳ בן צפני׳ אשר באו מבבל האם לא היו ביניהם שתי ליטרין זהב או כסף לעשות העטרות ההם מבלתי שיצוה לנביא ממי יקח אותם, ואם שנית למה צוה לעשות עטרות שהם מיעוט רבים שנים ואמר על א׳ מהן ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול והעטר׳ השנית לא זכר בראש מי ישימנה, והמפר׳ אמרו מדרך סברא שהי׳ לתתה בראש זרובבל ויקשה א״כ למה לא זכרו הכ׳ וזכר ענינו של זרובבל שיבנה את היכל ה׳ וישא הוד מלכות, ואם שלישית באומרו הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח וגו׳ והוא יבנה את היכל ה׳ והנה כשנאמרה הנבואה הזאת כבר הי׳ זרובבל בונה את ההיכל ואיך יאמר עליו ומתחתיו יצמח והוא יבנה וכמ״ש למעלה כי הנני מביא את עבדי צמח שאם אמרו על זרובבל הנה כבר בא, ואם רביעית באמרו והעטרות תהיה לחלם ולידעי׳ ולחן בן צפני׳ לזכרון בהיכל ה׳ ואם היו העטרות לכהן הגדול ולמלך איך אמר שהיו לאותם האנשים המתנדבים בעם, גם ששנה בשמותם ממה שזכרם למעל׳: והנני מפ׳ הכתובים בעזרת האל באופן יותרו השאלות כולן:
הכונה הכוללת אצלי בנבואה הזאת היא להודיע ה׳ לנביא מה שיהיה אחר זה על יהודה וירושלם מהממשלות הנכריות מבני היונים שימשלו בה בזמן בית שני ושברחמי השם יבנה הבית וחומות ירושלם, אך אמנם לא יהיה קבוצם בזמן בית שני שלם כי עוד יבא עליהם גלות אחר ויחריבם ואחר כך ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם ויבחר בירושלם בקבוץ הכוללי המוחלט, ולכן הראהו ארבע מלכיות שימשלו על ישראל וארצו אם מלכות בבל שכבר עברה ואם פרס שהיתה אז מושלת עליהם ואם יון ואחריו רומי העתידים לבוא, והראהו עוד ארבע משחיתים לאותם ארבעה מלכיות שיחריבום וישחיתום תחת אשר החריבו והשחיתו את ארץ יהודה, והראהו שאחרי אותן המלכיות תהיה מלכות ישראל בשלימותה ותתרחב ירושלם עד שתהיה פרזות כי לא תכילה חומה ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מגלות ירושלם וינקום השם נקמתם מהגוים השוללים אותם וישיב שכינתו לירושלם וכל האומות ילוו אליו וישימו יד לפה: וראה עם זה בפרט שכר יהושע הכהן הגדול שלצדקתו וחסידותו היה עומד לפני המלאך ה׳ בבית מנוחתו ובעולמו, ובזה רמז גם כן שהראהו השם ממשלת זרע יהושע כהן גדול והם הכהנים מבני חשמונאי בבית שני אשר גברו חיל ושהיה השטן אנטיוכוס עומד על ימינם הוא וכל בני יון לשטנם ושהשם יתברך יגער ביון המצרים אותם, כי מה שראה בנבואתו היה כולו סימן לבנים, ושצוה המלאך שילבישום מחלצות ובגדים טהורים שהוא רמז לתקון כהונתם וגם צניף טהור על ראשו לתיקון הדעות לבל יתעסקו במלכות שאינה עטרה ראויה אליהם, כי כנגד בניו ויוצאי חלציו אמר לו כל זה ולכן יעדו וייעד את בניו הכהנים שאם ישמרו את משמרתו עוד באחרית הימים לעתיד לבוא ידינו את בית ה׳ וישמרו חצריו כמשפט הכהנים יראי ה׳ וחושבי שמו, והודיעו זה לפי שהיה עתיד הקב״ה להביא את עבדו צמח והוא מלך המשיח ויכהנו בימיו ואז תהיה האבן אשר לפני יהושע שהוא בית המקדש שהיו אז בונים בבית שני יהיו עליה שבעה עיני השם לשומרה ולכבדה, והקדוש ברוך הוא יבנה הבית ההוא וישבית את עון הארץ ובמקום ההוא יתן שלום ולכן הראהו מנורת זהב לרמוז אל האומה בכללותה ושתהיה עמה כבודה וממשלה ועיני השם משוטטות עליה, ושנים זיתים שהם המלך והכהן הגדול הנמשחים בשמן המשחה אחד מן הימין ואחד מן השמאל, ולכן יעדו שמזרובבל יצא המלך המשיח כי כמו שידי זרובבל יסדו הבית השני כן ידי מלך המשיח היוצא מחלציו ישלים הבית הג׳, ובעבור שהנביא לא יבהל מבנין הבית הג׳ אם כבר היה להם השני ולא יאמר בלבו מדוע נעשה אז בית אחר על זה הבית לכן הראהו מגלה עפה לרמוז אל העונות שנעשו בבית שני ושמפני כן יהיו לאלה ולגלות כללי אשר נקדם לבית העתיד והוא ענין האיפה והעופרת להגיד שיצללו בגלותם כעופרת במים אדירים, והיו אם כן לנגד עיני הנביא שנים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם והם מלכות ישראל ומלכות יהודה שהלכו בגליותיהם ותשאנה את האיפה כי היה עונשם במדה ובמשורה, והראהו ה׳ ענין ארבעה המלכיות שמשלו עליהם במשל אחר, ובסוף צוהו על מעשה העטרות ושיהיו בהיכל ה׳ לזכרון שיבאו שני בני היצהר באחרית הימים א׳ מלך מזרע זרובבל משיח אלהי יעקב והא׳ כ״ג מזרע יהושע הכהן הגדול ויזכו בהם כי הנה באחרית הזעם רחוקים יבאו שהם הפזורים בגלותם בארבע פנות הארץ ויבנו היכל ה׳ העתידה וזה סוף הנבואה הגדולה הזאת וכמה שיתבאר כ״ז בפי׳ הפסוקים:
(ז) ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש וגומר עד ראיתי הלילה: הנה ראה הנביא להגביל זמן לנבואתו זאת אם מן הימים שהיה ביום עשרים וארבעה לחדש ומן החדשים שהיה חדש עשתי עשר, וגם כינה את שם החדש ההוא שבט מה שלא עשה חגי בנבואותיו כי תמיד אמר לבד בחדש הששי או בשביעי או בתשיעי מבלי שיכנה את אחד מהחדשים ההמה בשמות החדשים אשר עלו עמהם מבבל, וגם הנביא הזה זכריהו בנבואה הראשונה בתחילת ספרו אמר בחדש השמיני אבל לא כינה אותו בשם טבת ולכן ראוי להתעורר למה בנבואה השנית הזאת לא נסתפק באומרו בעשתי עשר חדש ואמר עוד הוא חדש שבט, וכן עשה בנבואה השלישית שביאר בה שהיה החדש כסליו, גם הגביל בנבואה הזאת בשנה שהיה בשנת שתים לדריוש, עוד תשוב תראה שביאר בזאת הנבואה שמו ושם אביו ושם אבי אביו באומרו אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא ויש לעיין עליו גם כן כי הנה בתחילת הספר כבר כתב יחוסו ומה לו לזוכרו שנית פה מה שלא עשה בשאר נבואותיו שתמיד אמר היה דבר ה׳ אל זכריה ויהי דבר ה׳ אל זכריה מבלי שיזכור שם שם אביו ולא שם אבי אביו. והנראה אלי בכל זה הוא שהנבואה הזאת גדלה מאד בעיני זכריה כי ראה בה עשר מראות אלהים ונפתחו השמים לפניו וראה כל מה שהיה עתיד להיות על האומה מהטובות והרעות עד אחרית הימים, ומפני כן אמר בתחילתה היה דבר ה׳ אל זכריה בן ברכיה בן עדוא הנביא להגיד שזכות אבותיו סייעתהו ובפרט זכות אבי אביו עדוא שהי׳ נביא לה׳ וזה הביאהו להגיע מדרגתו לראות כל המראות שראה בנבואה הזאת, ולכן כמו שבתחילת הספר נכתב יחוסו כדי לדעת מי הוא ככה בנבואה השנית הזאת נכתב גם להעיר על מדרגת המראה ומדרגתה, ואתה תראה שביום עשרים וארבעה לחדש התשיעי יוסד היכל ה׳ כמו שנזכר בספר חגי ומשם עד שני חדשים מיום ליום שהם תשעה וחמשים ימים באה הנבואה הזאת לזכריה והיה זה להודיעו שכל כך מהשנים יום לשנה יום לשנה תתמיד מלכות פרס אחר חרבן בבל, כי הנה מלכות מדי ופרס כפי דעת רבותינו ז״ל משלה על ישראל י״ט שנה לפני בנין הבית ולא התחילו ישראל למנות למלכות יון עד ארבעים שנה אחר הבנין כמו שזכרו בפ״ק דע״ז (ט, א) הנה א״כ נקרא שם פרס עליהם תשעה וחמשים שנה קודם הבית ובפני הבית, ולפי שבנבואה הזאת ראה הנביא חרבן מלכות פרס ביאר שהיתה נבואתו זאת שנים חדשים שלמים מיום ליום אחר שיוסד היכל ה׳ שהם תשעה וחמשים יום כמספר השנים שיתמיד מלכות פרס עד סוף ימי דריוש, ומה טוב אמרו חדש שבט שהעיד בזה שראה בנבואתו ענין אלכסנדרוס מוקדון שהיה השבט המכה בפרס, ובעבור שהיתה נבואתו רומזת לאותו מלכות אמר בשנת שתים לדריוש כי עליו היו הדברים ובימיו נחרבה מלכותו ונזכר כל זה בקיצור וברמיזות לפי שהיו תחת ממשלת פרס והיתה סכנה רבה בפרסום נבואת חורבנו זהו צורך הגבלת הזמן הזה וכבר ידעת דעת חכמים ז״ל בענין שמות החדשים שאמרו שעלו עמהם מבבל כי הנה לא מצאנו בתורה ובנביאים שמות לחדשים כי אם ראשון ושני ושלישי וכן כולם במספרם כמשפט ובלבד בזה הספר ובמגלת אסתר וספר עזרא מצאנו שמות מיוחדים לחדשים, וכבר חשבו מאחרוני המחברים שטעו בזה אנשי בית שני שהוא עון פלילי לפי שהתורה לא צותה בשמות החדשים כי אם על פי מספרם ראשון ושני והם עברו על לא תוסיפו, וכתבו מהם שעל פי ירמיהו עשו זה מפי הגבורה, ונראה לי שאין הדבר כן כי הנה התורה צותה החדש הזה לכם ראש חדשים ואין ענין המצוה הזאת אלא שיהיה ראשון לחדשי השנה וממנו ימנו חדשי השנה ואנשי בית שני תמיד היו מונין ממנו החדשים והוא היה אצלם הראשון לחדשי השנה כמו שצותה התורה, אבל כנוי החדשים בשמות לומר שני ושלישי וכן השאר לא נמנע מן התורה ולא בא עליו צווי ולא מאמר לירמיהו כי הם עשו בחדשים המספר שצותה תורה, ומלבד זה אמרו הוא חדש שבט או הוא חדש כסליו כלומר זה הוא החדש הנקרא אצל הכשדים כך והיה זה אצלם לזכרון שעמדו בבבל וכמ״ש הרמב״ן ז״ל בפירוש התורה, וכן אמר זכריה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט ובזה לא עברו על המצוה אף כי במקום הזה שראה לזכור שבט מפני שתוף השם כמו שביארתי:
לאמר – ר״ל שיאמר לישראל את המראה אשר ראה.
ביום עשרים וארבעה – מה שהגביל בנובאה זאת בפרטות היום והחדש, כתב הרי״א שבא להודיע שהיו תשעה וחמשים יום אחר שיוסד היכל ה׳ בכ״ד לחדש התשיעי, וכאשר נבא אז על השלמת מלכות פרס והיא נמשכה נ״ט שנה מודיע שהיה הפסק בין יסוד בית ה׳ עד הנבואה נ״ט ימים יום לשנה יום לשנה, וזכר שנית שם אביו ואבי אביו לומר שזכותם גרמה לו שנבא נבואות רמות כאלה.
לאמר – צוהו להגיד לעם חזיונו אשר חזה, ודבר ה׳ לו היה ע״י מלאך.
תרגום יונתןאבן עזרא א׳רד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ח) רָאִ֣יתִי׀ הַלַּ֗יְלָה וְהִנֵּה⁠־אִישׁ֙ רֹכֵב֙ עַל⁠־ס֣וּס אָדֹ֔ם וְה֣וּא עֹמֵ֔ד בֵּ֥ין הַהֲדַסִּ֖ים אֲשֶׁ֣ר בַּמְּצֻלָ֑ה וְאַחֲרָיו֙ סוּסִ֣ים אֲדֻמִּ֔ים שְׂרֻקִּ֖ים וּלְבָנִֽים׃
"I had a vision in the night, and behold, a man riding on a red horse, and he stood among the myrtle trees that were in a ravine; and behind him there were red, sorrel, and white horses.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
חֲזֵיתִי בְּלֵילְיָא וְהָא גְבַר רָכִיב עַל סוּסֵי סִמוֹק וְהוּא קָאֵים בֵּין אִילָנַיָא דַהֲדַסַיָא דִי בְּבָבֶל וּבַתְרוֹהִי סוּסְוָן סוּמְקִין קְוָחִין וְחִוְרְיָן.
ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה – א״ר (יוכאי) [יוחנן] מאי ראיתי הלילה בקש הקב״ה להפוך את כל העולם כלו ללילה, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה, ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי, ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים, מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים, אדומים ואחר כך נעשו לבנים, א״ר פפא ש״מ סוסיא חיורא מעלי לחלמא.
במצלה – היא ברכת מים, וסביבותיה הדסים. (מובא בראב״ע)
ראיתי הלילה וגו׳ – רבותינו פירשו מה שפירשו באגדת חלק, אך אין סדר הפרשה והלשון מתיישב בו.
והנה איש – מלאך.
על סוס אדום – רמז הוא ליפרע מכשדים ממדי ופרס בחרב ובדם כמו שהוא אומר כאן וקצף גדול אני קוצף על הגוים (זכריה א׳:ט״ו).
ואחריו סוסים אדומים וגו׳ – מוכנים לשליחותו של מקום ויש בהם מיני צבעים הרבה ושבח הוא לו.
שרוקים – לא ידעתי מה צבע הוא. ויונתן תרגם: קווחין.
בין ההדסים אשר במצולה – בין אילני דהדסיא דבבל.
I saw tonight Our Sages explained [this phrase as] they explained [it] in the Aggadah of the chapter entitled "Helek" (Sanh. 93a), but the sequence of the chapter and the language do not fit it.
and behold! A man an angel.
on a red horse This is an allusion that He would exact retribution upon the Chaldeans, Media, and Persia with the sword and with blood, as He says: "And I was very wroth with the nations" (verse 15 below).
and after him were red, etc., horses prepared for the mission of the Omnipresent. That there were among them [horses of] many sorts of colors was a [means of] praise for him. black do not know what color this is. Jonathan rendered קְוָחִין.
among the myrtles that were in the pool Among the myrtle trees of Babylon.
ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולהא – אני הייתי רואה במראות הלילה איש רוכב על סוס אדום – כדי ליפרע בדם מבבל.
והיה אותו האיש עומד בין הצדיקים אשר במצולה – זו בבל, כמו: האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז). ולכן עומד שם כדי לדבר עימי. ואחרי אותו האיש היו רוכבים אנשים בסוסים אדומים.⁠ב
שרוקים – פלמש בלעז. והוא עניין שררה שלא היו כל הסוסין דומין, זה אדום וזה לבן וזה שרוק. והוא היה שר על כולן.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״אדום והוא... במצולה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״בסוסים אדומים״.
ראיתי – כתוב בתורה: הוא ישלח מלאכו לפניך (בראשית כ״ד:ז׳), ויבאוא שני המלאכים סדומה (בראשית י״ט:א׳). וכתוב: המלאך הגואל אותי (בראשית מ״ח:ט״ז), וישלח מלאך (במדבר כ׳:ט״ז), הנה אנכי שולח מלאך (שמות כ״ג:כ׳), ומלאך פניו הושיעם (ישעיהו ס״ג:ט׳). ובספר דניאל מפורש: שר יון (דניאל י׳:כ׳) ושר מלכות פרס (דניאל י׳:י״ג), ושר השרים הוא מיכאל (דניאל י״ב:א׳). והנה הכלל: כל מעשה השם הנכבד יד המלאכים הם, שהם עושי דברו. והנה המשל שיבינו בני האדם למלך יושב על כסאו וישלח שלוחיו, מהם רוגלים ומהם רוכבים על סוסים, שיבואו מהרה ויודיעוהו הדברים שהם בממלכתו
וככה זה, והנה איש – מלאך, כמו: והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א).
על סוס אדום – ככה ראה, ואין צורך לבקש טעם למה אדום. וככה לא נבקש טעם למה צליל לחםב שעורים (שופטים ז׳:י״ג) ולא חטים. והמפרש כי שעורים מדרך סערה, ואדום כמו הדם לשפוך דמים, ואלה כדברי דרש הם. וזה האיש הרוכב הוא שר.
ופירוש במצולה קשה. ויפת אמר כי היא שם מקום, ונפתח הבי״ת כמו וזבח וצלמנע בקרקר (שופטים ח׳:י׳). אף על פי שאין דרך להפתח על שם מקום, כי לא יאמר בציון (ישעיהו ד׳:ג׳), בשמרון (מלכים א ט״ז:כ״ח) כי אם בשואג או בחירק. ור׳ משה הכהן אמר: כי במצולה – בריכת מים וסביבותיה הדסים.
ואחריו סוסים – ואין איש רוכב עליהם. ואלה כדברי יחזקאל ופני שור מהשמאל (יחזקאל א׳:י׳).
ומלת שרוקים – מגזרת שורקה. ואלה הסוסים הם רבים על שני עינים, פירוש גוונים.
א. כן בפסוק. בכ״י לונדון 24896, מונפיורי 34, וטיקן 75: וילכו.
ב. כן בכ״י מונטיפיורי 34, וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת ״לחם״.
ג. כן בכ״י וטיקן 75. בכ״י מונטיפיורי 34: ״בשווא״. בכ״י לונדון 24896 (חסר ״כי אם״): ״בשבא״.
והנה איש רכב על סוס אדום – לעולם בכל המקרא כלה מראה המלאך ומראה הכבוד מעין המחזה. ולפי שגלות פרס חזקים ובריאים יותר מכל מלכות שאחריהם כמפורש בדניאל (דניאל ח׳:ד׳) הראו לו בה בממשלתה סוסים אדומים. ועיקר שליחת המלאך עליה הוא כמו שמוכיח למטה, לכך גם הוא על סוס אדום. ומלכות יון אחריה שפלה הימנה מאד וחזקה ובריאה ממלכות רומי שאחריה לכך הראו לו בה סוסים שרוקים לא אדומים ממש ולא לבנים ממש אלא לבנים אדמדמים. ומלכות רומי אחריה שפלה מכל שלפניה לכן הראו לו בממשלתה סוסים לבנים, ואע״פ שהיא חזקה כמו שמוכיח בחיה הרביעית ובשאר חזיוני דניאל, לא מעצמה היא חזקה, כי שפלה וצעירה קורא אותה, אלא ע״י אומות אחרות הרבה רבים ועצומים שנתערבו לאמונתה לקחה לה קרנים ולא מכוחה כמו בבל ופרס ויון שבכח עצמן ובזרועם גברו. וכל אחד נשתלח לאומתו כמראה לפי התגבורת שניתן לה. גם יש לומר אדומים שעדיין עון ישראל אדום כשָני כל זמן שלא נבנה הבית, כמו שאמר חגי (חגי ב׳:י״ד) שטמא העם הזה בעיניו.
שרוקים – כשנבנה הבית נתפתח האודם קצת אבל לא נתלבן לגמרי, כי לא ניתן להם גלות יון לצרף וללבן, אבל גלות רומיים ניתן להם לצרף ולברר וללבן, ויצרפו ויתבררו ויתלבנו בו ולא בבת אחת יצאו אלא אחר האדומים שרוקים ואחר השרוקים לבנים.
ראיתי הלילה – מראות זכריה סתומות מאד כמראות דניאל ולא כן מראות שאר הנביאים כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה לפיכך לא בארו את דבריהם ולא הבינו המראות כאשר הם ואמר ראיתי הלילה במראות הלילה ראיתי זאת המראה שראיתי.
איש רוכב על סוס אדום – ומצאנו בדברי רז״ל פי׳ הפסוק כך ראיתי הלילה בקש הקב״ה להפך את כל העולם כולו ללילה והנה איש רוכב ואין איש אלא הקב״ה שנאמר י״י איש מלחמה על סוס אדום בקש הקב״ה להפוך את כל העולם לדם כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה מיד נתקררה דעתו שנ׳ והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ואין הדסים אלא צדיקים וכן הוא אומר ויהי אומן את הדסה (אסתר ב׳:ז׳) ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז) מיד שחורין נעשו שרוקים ואדומים לבנים שנאמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים ואחרי זה נפרש במראה מה שנוכל לפרש.
איש – הוא מלאך י״י כמו והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א) וכן אמר בסוף הענין מלאך י״י עומד בין ההדסים וראה אותו רוכב על סוס מורה למהירות שליחתו וטעם אדום ושאר הגוונים אפשר שנאמרו לטעם וכתב אדוני אבי ז״ל כי סוס אדום רמז לנבוכדנצר הנקרא רישא דדהבא והזהב הוא אדום פי׳ נבואתו היתה בארבע מלכיות כמו חלום נבוכדנצר (דניאל ב׳:א׳) ומראות דניאל ואף על פי שהסוסים הם היו במשל המלאכים שלוחי האל כמו שכתוב מ״מ רמז הוא לארבע מלכיות ופי׳ איש רוכב כי המלאכים מושלים בתחתונים וכל מעשה האל בארץ על ידם ובאמצעותם ושליחתו היתה לעקור מלכות בבל ואעפ״י שבזמן המראה הזאת כבר נעקרה מלכות בבל נראה לו המראה שלימה כמו שהיתה מפני המלכיות השלש העתידות ובזמן מלכות פרס היתה מראה זאת כמו שאמר בשנת שתים לדריוש.
והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה – הם ישראל והמשילם להדסים ר״ל לעצי הדס לפי שיש להם ריח טוב כן ישראל שבבבל יש להם ריח מצות ר״ל עומד ביניהם לעזרם ולהוציאם מהגלות.
במצולה – היא בבל.
ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים – שרוקים מין צבע שלא נתברר אצלינו מה הוא וי״א שהיו שרוקים במסרק ואין לו טעם והנה שרוקים במראה הזאת במקום שחורים הנזכר במראה האחרת שהיא ארבע מרכבות.
ויונתן תרגם שרוקים במראה הזאת שחתין נוסחא אחרת קווחין, ואלה הסוסים מן הדומה לא היה עליהם רוכב וזה שהיה רוכב היה שר למלאכים האחרים לפיכך ראה אותו רוכב ואחריו סוסים אדומים אם נפרש סוס אדום על נבוכדנצר נפרש סוסים אדומים על בנו ועל בן בנו והנה הם כנגד המרכבה הראשונה שרוקים ולבנים כאלו אמר ואחריהם שרוקים ואחריהם לבנים והנה לא זכר כנגד המרכבה הרביעית כי לא ראה אותה בזאת המראה בעבור שהיתה רחוקה אף על פי שראה אותה במראות האחרות.
ראיתי הלילה – בני ההמון יחשבו שידיעת העתידות הוא ענין היותר מעולה שהיה לנביאים, וזה לפי שענין ההמון כלו, וכל תשוקותיו אינו רק לדברים הדמיונים, כקיבוץ הממון והשכיבה עם הנשים והאכילה והשתיה, ולכן ינשאו כל קוסם ומנחש וזולת זה מבעלי הכחות המודיעים העתידות ממאורעי הזמן, וחלילה. אבל הדבר היותר מעולה לנפש הנבואית ולמעלה, הוא ידיעת המשכלות באל ובמלאכיו, רוצה לומר חכמת אלהות שקודמת לה חכמת הטבע, ובזה יתרונם על בעלי הנפש העיונית כמו אפלטון ואריסטו וזולתם. אבל בהיותם בהתבודדות הנבואי באלו הענינים מחכמת האלהות, יתאחדו עם השכל הנפרד המכונה השכל הפועל ורוח הקודש ורוח אלהים ורוח י״י, עד שידעו גם מן המאורעים העתידים בעולמנו זה, שהם תחת האפשר, כירידת הגשם, או מחוייבים כעליית השמש, מה שלא יוכלו לדעת חכמי העיון, כי אין התאחדותם עם השכל הפועל בדברים שהם מחכמת הטבע והאלהות, שאינם דברים עתידים רק דברים שוקדים הכרחיים. ויספרו לנו שאחר כך השיגו ענינים מן המאורעים עתידים, והראש בזה יעקב אבינו ממשל הסלם כמ״ש בתורה, ואחר ישעיה בענין המרכבה, במראה המתחיל בשנת מות המלך עזיהו (ישעיהו ו׳:א׳), ואחר יחזקאל במרכבה בתחלת ספרו וגם אחר כך. ולעולם לא נמצא כי במראה אחת יקדים סדורו בעתידות ויסיים במושכלות, אבל בהפך זה כמו שאמרנו, ולפעמים כלו מושכלות ופעמים כלו עתידות. ואולם הוצרכתי להציע זה בכאן בקיצור, וגם כי לא אוכל לפרש בכאן אלו המראות הנכבדות שדבר זה הנביא שהם תחלת: ראיתי הלילה והנה איש רכב על סוס אדם וגו׳, ואחריו מראה שנית באמרו: וישב המלאך הדובר בי וכו׳ (זכריה ד׳:א׳), ויאמר אלי מה אתה ראה וגו׳ והנה מנורת זהב (זכריה ד׳:ב׳). ומצורף לזה קצת פרושו למראה זו, באמרו שבעה אלה עיני י״י וגו׳ (זכריה ד׳:י׳) עד שסיים: העומדים על אדון וגו׳ (זכריה ד׳:י״ד). ואחר זה במראה שלישית באמרו: ואשוב ואשא עיני וגו׳ (זכריה ה׳:א׳), עד שסיים אבן העופרת על פיה. ואחר זה מראה רביעית באמרו: ואראה שתי נשים (זכריה ה׳:ט׳) עד שסיים: על מכנתה (זכריה ה׳:י״א). ואחר זה מראה חמישית באמרו: והנה ארבע מרכבות וגו׳ (זכריה ו׳:א׳), עד שסיים: הניחו את רוחי וגו׳ (זכריה ו׳:ח׳). אלה החמשה מראות הם מודיעות ענינים ופנות גדולות מחכמת הטבע והאלהות, ביותר שלמות ממה שנכתב בספר אריסטו׳ וחביריו, הן שנכיר אנחנו הן שלא נכיר. אבל מה שאכיר לא אכתוב בזה הספר דבר, כי אין זה מכונת זה הספר, אבל במקום אחר אני אכתוב. וגם עוד יש בספר זה שתי מראות שאינם חמורות כל כך: הראשונה אמרו: ואשא את עיני וגו׳ ארבע קרנות (זכריה ב׳:א׳), ויראני ארבע חרשים (זכריה ב׳:ג׳), והשנית ויראני את יהושע וגו׳ (זכריה ג׳:א׳) עד שסיים: הנני מפתח פתחה וגו׳ (זכריה ג׳:ט׳). כי אלו השתי מראות, אף על פי שבהם ענינים מחכמת הטבע והאלהות, הנה נתערבו בם ענינים שהם מאורעות עתידות, ולכן אכתוב באלה פירוש מה לפי הראוי לספרנו זה.
ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום וגומר עד ויען מלאך ה׳. הנה רבי חנוך אלקוסטנטיני וכן בן כספי וזולתם רצו לפרש נבואות זכריה אך לא פירשו ממנו כי אם מראת המנורה ומראת שתי נשים יוצאות ומראת המרכבות, ואני כבר הודעתיך שבנבואה הזאת בלבד באו עשרה מראות, וגם אותם השלשה אשר פירשו נהגו בפירושם דרך הרב המורה בפירוש מרכבת יחזקאל שהיה הכל רמז לשכלים הנבדלים ולגלגלים ולאותם הידיעות הנכבדות ומי יתן שאלתים, ואם היה הדבר כן למה באו הנבואות ההם מעורבות בין הספורים שזכר הכתוב אם אין ענין להם עמהם. ואני לפרש הכתובים על פשוטם באתי ולא אחוש לדעותיהם בזה שדעת אחרוני המחברים וגם מפרשים כולם הוא שבעבור שהנבואה היתה הולכת ומתמעטת בימי זכריה להסתלקות השכינה וארון ברית ה׳ מירושלם שהוא היה מקור הנבואה והמבוע שממנו היה יוצאת ההכנה לנביאים כולם לקבל נבואותיהם לכן היו דבריו סתומים וחתומים מאד וראה מראותיו מבלי פתרון מה שלא היה כן בנביאים הראשונים, ואינו דעת נכון בעיני לפי שמצאנו חגי זכריה ומלאכי ששלשתם היו בפרק אחד וראינו שחגי ומלאכי היו מדברים בשפה ברורה ובנעימה קדושה ולשון מבואר, וגם זכריה עצמו היו דבריו זכות ומבוארות מאד בשאר הדברים זולת המראות אם בתוכחותיו לעם ואם בייעודי בית שני והגאולה העתידה וזהו ממה שיורה שלא בא העומק במראותיו לחסרון מדרגת נבואתו ולקוצר המשיג כ״א לעומק המושג וקושי הדברים בעצמם, ומפני זה תראה שכל המראות שהגיעו באותו פרק אם ליחזקאל בתחילת נבואתו ואם לנבוכדנצר בחלומו אשר ראה מהצלם ואם לדניאל בנבואותיו בעבור שכולם ראו ממשלת הארבעה מלכיות כמו שבארתי במעין הא׳ מספר מעיני הישועה שחברתי בא בדבריהם עומק רב מפאת עומק הדרוש הזה בעצמו כאלו בכ״מ שהראה הקב״ה לנביאיו ממשלת הד׳ מלכיות פחד קראם ורעדה ענן וערפל סביביו. והנה בנבואה הזאת ראוי לעיין בענינה דברים. ראשונה כמ״ש ראיתי הלילה ואם היה שכבר הגביל וזכר השנה והחדש והיום שבאה בו הנבואה הזאת למה הוסיף להגביל עוד השעות מהיום ומהלילה אשר ניבא בה, וכבר הרגישו חז״ל בספק הזה ואמרו בפרק חלק (סנהדרין צג, א) אמר ר״י ראיתי הלילה ביקש הקב״ה להפוך את העולם כולו ללילה כאלו פירשו שמה שראה הנביא היה הלילה עצמה שהוא רמז לכלייה הנחרצת. גם יש לעיין שנית למה זכר שראה ראשונה איש רוכב על סוס אדום בלשון יחיד ואחר כך זכר השאר סוסים מבלי אנשים ובל׳ רבים. גם יש לעיין שלישית מה ענין והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה ובאותו מאמר שזכרתי מפ׳ חלק אמרו ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה ואין מצולה אלא בבל שנאמר האומר לצולה חרבי, ואל תתפתה עם מה שזכר הרב המורה שיש בנבואות המשלי ענין נמשל בכללות המשל אבל חלק המשל אין להם ענין לפי שראו ליפות את המשל כי אין הדבר כן ולא בא בנבואת הש״י דבר ללא ענין ודברי שלמה במוסריו אינם כדברי הנביאים שרוח ה׳ דיבר שם.
[מראה האיש העומד בין ההדסים]:
סוס אדום. כענין ׳חטאיכם כשנים׳ (ישעיה א יח)1: שרוקים. במסרק2 של בעלי מדות, ׳לכו נא ונוכחה׳ (שם)3: ולבנים. ׳כשלג ילבינו׳ (שם)4: ההדסים. בלתי עושים פרי, לא זכו ללמד5: אדומים שרוקים. במסרק תוכחות צדיקי הדורות6: לבנים. בתשובה7:
1. ׳שָנִים׳ פירושו אדומים כשני תולעת. וסוף הפסוק שם: ׳אם יאדימו כתולע כצמר יהיו׳ (ועיין שבת פו.). ׳וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לְאָדוֹם באמרו (ישעיה א יח) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, ולכן אמרו ז״ל (יומא סז.) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל, הלבין היו שמחים, לא הלבין היו עצבים׳ (לשון רבינו בבמדבר יט ב). ובכוונות התורה ביאר רבינו את ענין הצבע האדום: ׳כי הפרה באדמימותה תּוֹרֶה על החטא, אשר לפעמים נחשב בעיני ההמון החוטא בו לדבר מאיר [כצבע האדום] ומועיל בחיי שעה, כענין ׳ערב לאיש לחם שקר׳ (משלי כ יז), והוא אמנם אש אוכלה לגוף ולנפש [וגם לזה רומז הצבע האדום שהוא כמראה האש], ובכן דימה הנביא את החטא לשָׁנִי, כאמרו ׳אם יהיו חטאיכם כשנים׳⁠ ⁠׳. הרי שהאיש הרוכב על סוס אדום מרמז לחטאם של ישראל.
2. אבל המפרשים פירש שהוא צבע, והרד״ק כתב ׳ויש אומרים שהיו שרוקים במסרק, ואין לו טעם׳, וכוונתו שלפירוש זה קשה למה ׳סרוקים׳ כתוב בין ׳אדומים׳ ל׳לבנים׳, ששניהם צבעים, אך לפירוש רבינו מובן הסדר, שמתחילה היו אדומים בחטא, וע״י שריקה, שהיא תשובה, הפכו להיות לבנים. ובסנהדרין (צג.) דרשו באופ״א, אך איתא שם ׳מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים ואדומים נעשו לבנים׳, והרד״ק כאן העתיק ׳מיד שחורים נעשו שרוקים ואדומים לבנים׳.
3. כלומר, בעלי המידות, שהם הצדיקים, וכמו שיבואר, הם סורקים את המון העם החוטאים שהם אדומים בחטא, ומעוררים אותם לשוב.
4. אע״פ שהיו אדומים כשנים, ע״י השריקה, שהוא ׳לכו נא ונווכחה׳, שהצדיקים מחזירים את ישראל בתשובה, הופכים להיות לבנים.
5. ע״פ דברי רבי יוחנן בפסחים (פז.) ׳זו עילם שזכתה ללמוד ולא זכתה ללמד׳, ובפירושו לבראשית (ו ח) כתב רבינו שהכוונה לדניאל וחבריו, וחבריו הם חנניה מישאל ועזריה כמבואר בסנהדרין (צג.) שהם שנקראו כאן ׳הדסים׳, וכתב שעל זה נאמר ביחזקאל (יד יד) ׳ונח דניאל ואיוב בתוכה חי אני נאום ה׳ אם בן אם בת יצילו׳, לפי ששלושה אלו, כל אחד מהם בדורו, לא זכו ללמד את העם ולהשיבם בתשובה, ולכן זכותם אינה יכולה לעמוד לשאר העם להצילם. והיינו כי ההדסים הם הצדיקים, וכמו שלמדו במגילה (יג.) מפסוק זה, אך מוסיף רבינו שרק אלה הצדיקים שלא זכו ללמד הם שנקראו הדסים, כשם שלהדס אין פרי, וראה בויקרא רבה (ל יב) ׳מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה׳. [ואף שיש להדס ענבים (סוכה לב:), והם ראויים לאכילה (שם לג:), כפי הנראה אין הדרך לאכול אותם]. וראה פירוש רבינו לשיר השירים (ב יב) עה״פ ׳הניצנים נראו בארץ׳ – ׳משה ואהרן שהיו מוכנים לעשות פרי׳.
6. ׳לכו נא ונווכחה׳ מלשון תוכחה, שהצדיקים מוכיחים את העם לשוב, ובכך סורקים אותם ומנקים אותם מעוונותיהם.
7. שע״י תוכחות צדיקי הדור שנמשלו למסרק שבו בתשובה, והפכו להיות לבנים כשלג. ובסנהדרין (צג.) דרשו על פסוקים אלה: ׳על סוס אדום, ביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את העולם כולו לדם, כיון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה נתקררה דעתו, שנאמר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, ואין הדסים אלא צדיקים וכו׳, ואין מצולה אלא בבל וכו׳, מיד מלאים רוגז נעשים שרוקים ואדומים נעשו לבנים׳. וראה ביאור פרטי המראה לדעת רבינו בביאור לפסוק הבא.
שרקים – במקצת ספרים כ״י מדוייקים וגם בדפוסים קדמונים בשי״ן שמאלית וכן משמע מהשרשים שהביא בתחלה שרש שרק בשי״ן ימנית ואח״כ שרש אחר כולם בשי״ן שמאלית וזה בתוכם וכ״כ הראב״ע שהוא מגזרת שורקה ולזה הסכים בעל מאיר נתיב.
ההדסים – שם אילן המריח.
במצולה – מקום רבוי המים עניינו כמו ותשליכני מצולה (יונה ב׳:ד׳).
שרוקים – מצויירים בצבעים מחולפים ודוגמתו בדרז״ל אשה לא תעביר שרק על פניה (בבלי שבת צ״ה).
הלילה – ר״ל בלילה.
איש – ר״ל מלאך וכן והאיש גבריאל (דניאל ט׳:כ״א).
והוא – האיש הרוכב על הסוס עמד בין אילני הדס העומדים במצולה.
ואחריו – אחר האיש הרוכב עמדו סוסים אדומים וגומר.
שרוקים – מנוקדות בכמה גונים כפי׳ המפרשים.
ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום – כבר אמרו חז״ל [בפרק הרואה דף נ״ז] הרואה סוס אדום בחלום ברדוף קשה לו בנחת יפה לו, סוס לבן בין ברדוף בין בנחת יפה לו, כי הסוס מורה על המלחמה כמ״ש סוס מוכן ליום מלחמה, ובצד אחר מורה על הגאוה וההתנשאות, ובהיותו אדום שמורה שפיכת דמים וברדוף שמורה שרודף לשפך דם הוא אות הרצח, אבל אם הוא בנחת או שהוא סוס לבן הוא מורה על התנשאות לא על ש״ד, והנה ראה סוסים ואיש רוכב ומלאך, הסוסים הם הגבורים אנשי המלחמה, וראה סוס אדום הוא מציין גבור אחד אשר יצא להלחם על מלך פרס ולתפוס מלכות אחריו, והוא אלכסנדר המוקדני שנצח את דריוש במלחמותיו, והוא אשר ראהו דניאל בדמות צפיר העזים המנגח את האיל, וזכריה ראהו כסוס אדום שמורה על הדם אשר ישפך, והאיש הרוכב עליו הוא שר יון המנהיג אותו בכחו ובגבורתו לעשות חיל, ועז״א ראיתי הלילה כי כל מלך מן הד׳ מלכיות שעמד למשול נדמה כלילה בפ״ע, כי הצרה נמשלה ללילה, ואר״י (בפרק חלק) בקש הקב״ה להפוך העולם כולו ללילה, אבל ראה שהסוס והאיש הרוכב עליו עומד, שזה סימן טוב, ר״ל שיעמד בין ההדסים אשר במצולה ר״ל בין הצדיקים שימצא בדור ההוא במצולת העולם השפל, שם יעמוד הסוס ולא ירדוף לשפך דם, וכן היה שכאשר בא אלכסנדר לירושלים יצא כנגדו שמעון הצדיק ואחיו הכהנים וירד מעל הסוס והשתחוה לו ולא החריב את ירושלים ולא עשה להם רעה, ואחריו אחר הסוס הזה שהאיש רוכב עליו, ר״ל אחר אלכסנדר מוקדון, היו סוסים אדומים שרוקים ולבנים – האדומים מורים על מלחמה, והלבנים מורים על שלום, והשרוקים הם מורכבים מאדום ולבן והוא ממוצע ביניהם, ר״ל ששרי צבאותיו שהם ירשו מלכותו אחריו היו ביניהם אוהבי מלחמה ושופכי דם, ומקצתם היו אוהבי שלום ומנוחה, ומקצתם היו ממוצעים, לפעמים לחמו ולפעמים ישבו בשלום.
במצלה – נכון להניח כי כונתו על בבל הבנויה במקום נמוך.
שרקים – מראה אדום מזהיר, וקרוב לו לא כחל ולא שרק (תלמוד בבלי כתובות י״ז.) שפירשו רש״י צבע המאדים את הפנים, ואולי יש לו יחס רחוק עם שורקת הגפן שמענביה יוציאו יין אדום.
תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ משה אבן ג'יקטילהרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״י אבן כספיאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(ט) וָאֹמַ֖ר מָה⁠־אֵ֣לֶּה אֲדֹנִ֑י וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּלְאָךְ֙ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֔י אֲנִ֥י אַרְאֶ֖ךָּ מָה⁠־הֵ֥מָּה אֵֽלֶּה׃
Then I asked, 'My lord, what are these?'" The angel who talked with me said to me, "I will show you what these are.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲמָרֵית מַן אִלֵין רִבּוֹנִי וַאֲמַר לִי מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עִמִי אֲנָא אַחְזִינָךְ מָה אִינוּן אִלֵין.
ואומר – למלאך אחד אשר היה מראה אותי כל זאת מה אלה אדוני, והוא הרוכב על סוס אדום (זכריה א׳:ח׳).
And I said to one angel who showed me all this. "What are these, my lord?⁠" He was the one riding on the red horse.
ויאמר אלי המלאך – האיש.
ואומר – אל המלאך הדובר בי, ואיננו העומד בין ההדסים (זכריה א׳:ח׳) כפי פירוש יפת.
ולפי דעתי כי המלאך הדובר בי – הוא הרוכב על סוס אדום (זכריה א׳:ח׳), כי הוא השר.
ואומר – לאיש ההוא העומד בין ההדסים המלאך הדובר בי כי הוא האיש העומד בין ההדסיםא כמו שיכריע מקרא האחרון (זכריה א׳:י״א): ויענו את מלאך י״י העומד בין ההדסים, שקוראו מלאך ועומד בין ההדסים.
אני אראך מה המה אלה – בשובם ע״י חזרת שליחותם.
א. כן בכ״י אוקספורד. ״המלאך הדובר... בין ההדסים״ הושמט ע״י הדומות במהדורת פוזננסקי.
ואמר, הדובר בי – הוא שאמר עליו היה דבר י״י אל זכריה (זכריה א׳:א׳).
אני אראך – היה לו לומר אני אשמיעך כי לא הראה לו עוד אלא מראה הסוסים שהראה מתחילה לו אפשר כי אראך כמו אשמיעך כי חוש הראות נשאל לשאר החושים לפי שהוא החזק שבכלם כמו שאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:י״ד) ראה ריח בני (בראשית כ״ז:כ״ז) ויתכן פי׳ אראך כמשמעו ואמר לו על זה המראה האחרת שהראה לו ארבע קרנות שהיא מבוארת מזאת ואף על פי שהוא לא הבינה עד שפירשה לו.
עוד יש לעיין רביעית שהנביא שאל למלאך הדובר בו מה אלה אדוני והוא השיבו אני אראך מה המה אלה ולא מצינו שהראהו דבר מזה, גם שאם רמז אל הפתרון היה לו לומר אני אודיעך או אני אשמיעך שהם לשונות יאמרו על הדברים לא שיאמר אני אראך שראות לא יפול על דברים נשמעים, והרד״ק השיב על זה שחוש הראות נשאל על שאר החושים כמו וכל העם רואים את הקולות (שמות כ, יח) ראה ריח בני (בראשית כז, כז), ואין הדבר כדבריו כי כל מוחש מיוחד לחוש שלו והפסוקים שהביא יש להם פירוש כפי ענינם, גם אמר החכם שאולי אמר אני אראך על מראת הקרנים שיראהו ולא ידעתי מה הואיל הנביא אם כן בשיראהו משל אחד לבאר משל אחר ועל כיוצא בזה נאמר ערבך ערבא צריך.
ואומר – שאלתי את המלאך הדובר בי מה אלה ר״ל על מה מרמז.
אני אראך – במראה נבואה אראה לך על מה מרמז וזהו במה שהשמיע לאזניו דברי האיש העומד בין ההדסים האמור במקרא שלאחריו.
ואומר מה אלה אדני – בקש מאת המלאך המשפיע עליו את הנבואה שיגיד לו על מה מורה המראה הזאת, ויאמר אלי אני אראך מה המה אלה – ר״ל שבמראות האחרות אשר אראך תבין פירוש הדברים האלה ועניניהם.
ואמר – אל המלאך המדבר עמי בדבר ה׳; ושימוש הבי״ת במקום עם הוא זרות; או ר״ל רוח הקדש המדברת בקרבו.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(י) וַיַּ֗עַן הָאִ֛ישׁ הָעֹמֵ֥ד בֵּין⁠־הַהֲדַסִּ֖יםא וַיֹּאמַ֑ר אֵ֚לֶּה אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֣ח יְהֹוָ֔הי״י֔ לְהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּאָֽרֶץ׃
The man who stood among the myrtle trees answered, "They are the ones Hashem has sent to go back and forth through the earth.⁠"
א. בֵּין⁠־הַהֲדַסִּ֖ים =ק,ש1 ובדפוסים
• ל=בֵּין⁠־הַהַדַסִּ֖ים (חסרות נקודות החטף פתח בה״א השנייה)
• הערות ברויאר ודותן והמקליד (ששינה את הניקוד בגירסה 4.16).
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
מלאכים מתהלכים בארץ – איוב א׳:ז׳
וַאֲתִיב גַבְרָא דְקָאֵים בֵּין אִילָנֵי הֲדַסַיָא וַאֲמַר אִלֵין דִי שְׁלַח יְיָ לְהַלְכָא בְּאַרְעָא.
להתהלך בארץ – לראות את שלוות האומות.
to walk to and fro on the earth To see the tranquility of the nations.
ויען האיש... ויאמר – אל הנביא להתהלך בארץ – אילו האנשים שרוכבין אחריי שלחם הקב״ה עמי שילכו לשוט ולהתהלך בארץ ולראות שלוות האומות.
ורבותינו פירשו (בבלי סנהדרין צ״ג.): {ו}⁠הנה איש רכבא (זכריה א׳:ח׳) זה הקב״ה שנקרא איש מלחמה וכול׳ כדאיתהב בחלק. אבל אין המקרא מוכיח, שאמר ויען האיש העמד בין ההדסים ויאמר אלה אשר שלח י״י, ואם כדברי רבותינו שאמרו: שאישג זה הקב״ה, היה למקרא לומר: אלה אשר אני שולח. אלא הוא כמו שפתרנו למעלה: האיש הוא המלאך.⁠ד
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162: ״רכב איש״.
ב. כן בכ״י פריס 162. בכ״י ברסלאו 104, לוצקי 777 חסר: ״כדאיתה״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777, פריס 162. בכ״י ברסלאו 104: ״איש״.
ד. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״אלא הוא כמו... המלאך״.
ויען – עתה פירש כי הואא העומד בין ההדסים.
אלה הסוסים שלוחי השם לשוט בארץ – כמו שטן איוב, שגם הוא מלאך.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 34, וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסרה מלת ״הוא״.
וכששבו, ויען {האיש} – המלאך.
להתהלך בארץ – ולפשוט בעולם ליתן ממשלה כל אחד לאומה שנשלח אליה.
ויען האיש – הוא רוכב הסוס ושמע הנביא שהמלאך הרוכב ענה אף על פי שהוא לא היה שואל אותו ואמר לו כי אלה הסוסים הם שלוחי האל ששלחם להתהלך בארץ על דרך שאמר השטן משוט בארץ ומתהלך בה ואפשר כי המלאך הרוכב לא ענה אל הנביא אלא פי׳ ויען כמו וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳) ויען איוב הראשון והנה שמע הנביא שרוכב הסוס היה אומר ושואל לאלה הסוסים אשר שלח י״י להתהלך בארץ מה ענין הארץ והם ענו ואמרו לו התהלכנו בארץ וראינו אותה יושבת ושוקטת ואלה כמו ולאלה וכן ודוד הגיד לאמר אחיתופל בקושרים (שמואל ב ט״ו:ל״א) – כמו ולדוד, ושני אנשים שרי גדודים היו בן שאול (שמואל ב ד׳:ב׳) – כמו לבן שאול. והדומים להם.
ויש לעיין חמישית במה שאמר ויען האיש העומד בין ההדסים כי אם הנביא לא שאל אליו דבר כי אם למלאך הדובר בו מה ראה האיש ההוא לענותו, ומה ענין גם כן למה שאמר ויענו את מלאך ה׳ העומד בין ההדסים כי הנה מה שזכר למעלה שהיה עומד בין ההדסים היה איש רוכב על סוס אדום לא מלאך ה׳, וכבר הוצרך רש״י וגם הראב״ע והרד״ק לפרש מפני זה שהאיש העומד בין ההדסים הוא היה מלאך ה׳ ושהוא ע״ד והאיש גבריאל לפי שאותו האיש אשר היה עומד בין ההדסים הוא היה המלאך הדובר לזכריהו, והנה כתובי הפרשה לא יסבלוהו כי הנביא שאל למלאך הדובר בו מה הם האיש אשר ראה בין ההדסים והסוסים שהיו אחריו ואיך יהיה המודיע והמדה אחד. וראוי לבאר המראה הזאת באופן יותרו הספיקות האלה כולם:
הן אמת שאני כבר בארתי אותה בספר משמיע ישועה על ממשלת ד׳ המלכיות באופן מתישב בפירוש הכוונה ההיא אך עתה נתחדש לי דרך אחר בפירושה אותו ראיתי צדיק לפני ואותו אודיעך פה. והוא שהאנשים בראותם צורות ומשלים בחלומותיהם הם כל כך משתקעים בדמיונם עד שפעמים יהיו מסתפקים במה שיראו אם הוא כן אם לא, ומפני זה הנביא זכריה כשרצה לספר המראה הזאת אשר ראה אמר בתחילת דבריו ראיתי הלילה כלומר אל תחשבו שהיתה המראה הזאת חלום חזיון לילה ומפעולות הכח המדמה כי הנה עם היותם בלילה היתה דבור ברור אצלי כאלו ראיתיה בעיני וזהו ראיתי הלילה, והנה ענין המראה אשר ראה אצלי הוא שהראה לו הקדוש ברוך הוא ענין אלכסנדרוס מוקדון שהחריב מלכות פרס בימי דריוש זה ולכן הראהו איש רוצה לומר גבור חיל שהוא על דרך איש אתה ומי כמוך בישראל ולהיותו מלך אחד זכרו בלשון יחיד איש, גם הראהו שהיה רוכב על סוס אדום לרמוז למה שכתב יוסף בן גוריון בספורי עניני אלכסנדרוס שבהיותו נער קטן הביאו לאביו פוליפוס מלך מקדוניא סוס עצום ונורא מאד בעל עצמה וחרון ופרש לא יכול לרוכבו כי היה הורג כל הקרב אליו והיו קוראים אותו בוספאל, ויצו המלך ויעשו לו כלוב ברזל ויביאוהו אליו ויעמוד שם ויכלכלוהו בו וכל איש אשר לו משפט מות היה מצוה המלך להשליכו אל הסוס ובהגיעו אליו היה משחיתו ומכתת את עצמותיו כרגע ואוכל את בשרו, ויהי הסוס אסור בתוך הכלוב ימים רבים ואיש לא יכול להתקרב אליו ופוליפוס המלך שאל מצלמי תועבותיו עבודה זרה חרטומיו ואשפיו מי ישב על כסאו אחריו וישיבוהו בחלום האיש אשר ירכב על הסוס האסור הוא ימלוך אחריך וישמור פוליפוס את הדבר בלבו ולא גילה סודו לשום אדם, ויהי בהגיע אלכסנדרוס אל ט״ו שנה והנה יום אחד עבר על פתח מאסר הסוס ויפן עליו וירא והנה עצמות אנשים בין רגליו וגולגלות שבורות ויושט ידו מתוך חלוני הכלוב וימשש את צואר הסוס ויפן הסוס אליו וילחוך את ידו בלשונו, ויצו אלכסנדרוס ויפתחו את הכלוב ויבא אליו ולא פנה הסוס אן ואנא וירכוב עליו מבלי רסן וישם המתג על לחייו ויתמה המלך מאד, ועל הסוס ההוא היה אלכסנדרוס מוקדון רוכב בכל מלחמותיו ומפני זה ראה הנביא זכריה האיש רוכב על סוס ואמר שהיה אדום לפי שהיה כתבנית שור, ולהיות הדבר ההוא מפלאות תמים דעים מורה על אלכסנדרוס ונצחונותיו הראהו השם אל זכריה.
והנה אמר שהיה עומד בין ההדסים אשר במצולה להודיע שיכבוש בבל כי היתה מצולה שהיא בריכת מים גדולה בבבל וסביבותיהם הדסים רבים כמו שזכר הראב״ע, וכפי דרך חכמים ז״ל רמז גם כן באומרו והוא עומד בין ההדסים שהם צדיקי ישראל שמעון הצדיק וזקני ירושלם שיצאו אליו ביראתם אותו והוא נתן להם שלום ובא עמהם לירושלם וראה את בית השם וזהו מה שראה הנביא שהיה עומד בין ההדסים, גם רמז באומרו אשר במצולה שראה באותה מראה מיתת אלכסנדרוס שהיתה ג״כ בבבל כי ראה מעלתו ורכיבתו על סוסו ועומדו בין ההדסים וראה שמיד נטבע ביון מצולה, והטיבו חכמים ז״ל (סנהדרין צג, א) באמרם אין מצולה אלא בבל כי הוא בבבל מת כמו שזכר יוסף בן גוריון ולכן אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים שהוא רמז אל המלכים שירשו מלכותו והחזיקו בו. וכבר זכרתי במעין הט׳ תמר ארבע מספר מעיני הישועה שדניאל אמר עליו ותעלינה חזות ארבע תחתיה לארבע רוחות השמים, ומה שכתוב בספר דברי הימים לאלכסנדרוס סותר לזה שאחרי מותו ירשו מלכותו י״ב נשיאים לאומותם כי הוא קודם מותו ידו חלקתה להם בקו, וכן אמר דניאל במראה השנית בדברו עליו ועמד מלך גבור ומשל ממשל רב ועשה כרצונו וכעומדו תשבר מלכותו ותחץ לארבע רוחות השמים ולא לאחריתו ולא כמשלו אשר משל כי תותש מלכותו ולאחרים מלבד אלה, שהורה בזה שלא לבד היו ארבעה מלכים אשר ירשו מלכותו כי גם אחרים גם כן ושם בארתי סבת החלוף הזה, ומה שראוי עתה לומר במקום הזה הוא שלכן אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים לבנים להורות על רבוי והתחלפות אותם המלכים שקמו אחריו במצותו, ואם תרצה לומר עם כל פנים שהיו ארבעה אמור מעתה שאחד מהם שהיתה אשתו שנשארה ממנו הרה שהיא ובנה מלכו על מקדוניא ומלכות יון נכללו באיש רוכב על סוס אדום כי הוא ובנו היו במראה כאחד, וכנגד שלשת המלכים האלה שמלכו על השאר שהם בטלמיוס שמלך במצרים ואלכסנדריא וסליאוקוס שמלך בארץ אשור ובבל ואנטיגנוס בארץ אשיאה היא פרס אמר ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים. הנה אם כן היה ענין המראה הזאת כענין המראה השנית שראה דניאל ממלכות אלכסנדרוס מוקדון שיחריב את פרס ויעמוד בבבל ראש מלכותו וימות שם בקצרות שנים והמלכים שימלכו אחריו, ובעבור שלא היו אותם המלכים שירשו מלכותו דומים אל אלכסנדרוס בגבורתו ועצמותו וכמו שאמר ולא בכחו לכן תיאר את אלכסנדרוס כאיש רוכב על סוס ושאר המלכים קרא סוסים כי לא רצה לתארם בשם איש כמוהו, והמראות שיחס אליהם אדומים שרוקים ולבנים אולי שכן היו נוהגין ללבוש או לרמוז על מדותיהם ועניניהם אשר לא נוכל לדעת לפי שאין לנו דברי הימים אשר להם כמו שכתב הרב רבי אברהם בן עזרא.
והנה הנביא שאל למלאך הדובר בו שענינו המשפיע עליו מה אלה אדוני ר״ל מה יהיה האיש הזה אשר אני רואה על הסוס ושאר הסוסים שאחריו, והמלאך השיבו אני אראך מה המה אלה רוצה לומר אתה זכריה בימיך ובעיניך כי נער אתה תראה את אלכסנדרוס ואת סוסו ותראהו עומד בין ההדסים ותראהו גם כן נטבע במצולה ומת ותראה גם כן הסוסים שיבאו אחריו, כי מפני שהיה כל זה עתיד להיות בל״ד שנים בקרוב והיה זכריה נער כמו שיאמר אחר זה דבר אל הנער הלז לכן הבטיחו שיראה בעיניו מה המה אלה. ואמנם אומרו ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמר אלה אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ אין ענינו אצלי שהיה משיב לדברי הנביא כי מלת ויען היא הרמת קול מלשון וענית ואמרת (דברים כו, ה) וכן הוא ויען איוב (איוב ב ג, א) הראשון, ורצה לומר שהאיש העומד בין ההדסים שהוא אלכסנדרוס מוקדון הוא ענה וצוה בפיו קודם מותו ואמר אלה אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ ר״ל שאותם המלכים אשר מנה במקומו וחלק אותם אליהם אלא הם אשר שלח ה׳, והיה רצונו להתהלך בארץ ולמשול עליה כי בעבור שהמלכים ההם לא מלכו מעצמם כי אם במצות אלכסנדרוס לכן אמר ויען האיש העומד בין ההדסים שהוא ענה ואמר זה קודם מותו. ואמנם אומרו עוד ויענו את מלאך ה׳ העומד בין ההדסים ענינו ג״כ שבדרך הענייה והרמת הקול ענו ואמרו אל מלאך ה׳ כל העומדים בין ההדסים ר״ל הסוס אדום וכן שאר הסוסים אדומים שרוקים ולבנים כי כולם ראה הנביא בין ההדסים, הנה כל או״א מהם היה עונה ואומר אל מלאך ה׳ התהלכנו בארץ כלומר משלנו בה וכבשנוה, והנה כל הארץ יושבת ושוקטת ר״ל נכנעת ונכבשת אלינו מאין מערער. ובא א״כ בפסוק הזה היחיד במקום רבים כלומר העומד בין ההדסים כאילו אמר העומדים בין ההדסים וענינו שכל העומד שם היה עונה כן את מלאך ה׳ כי אם על המלכים המושלים בארץ. הנה התבארה המראה הזאת עם תשובת הספיקות אשר העירותי עליה והותרה עם זה ג״כ השאלה הא׳ שהעירותי בתחילת הנבואה:
להתהלך בארץ. לעורר את ההמון לתשובה1:
1. כלומר, אלה ההדסים שהוא עומד בתוכם הם הצדיקים שיוכיחו את העם ויעוררו אותם לשוב בתשובה, ולזה רמז שיסרקו ויחליפו צבע העם, כי הנביא לא הבין את פשר המחזה שכבר פירשו רבינו בפסוק הקודם, עד שפירש לו המלאך. ונראה שכוונת רבינו בביאור המראה, שמדובר על שתי תקופות, ׳אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה׳ מדבר על תקופת גלות בבל, שהיו שם נענשים על חטאם ולא שבו בתשובה, וצדיקי אותו הדור לא זכו ללמד לעם, כפי שאמרו בגמרא על עילם, שהיא כבבל [ראה סנהדרין (כד.) ׳לבבל נחית ואישתרבובי דאישתרבב לעילם׳, אך ראה רש״י שם (ד״ה עניות)], וצדיקי אותו הזמן הם דניאל וחנניה מישאל ועזריה, כפי שהתבאר, שבזמן זה לא נשמעו דבריהם. והמשך המחזה ׳וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׳ מדבר בדור בניין בית שני, שאז ישמעו ישראל תוכחות צדיקי הדור, כפי שמצינו שעזרא החזיר את העם למוטב, ובזה נמחל עוונם והפכו להיות לבנים. ועל אלה הצדיקים של דור שיבת הגולה ביאר שהם סורקים ומוכיחים את העם ומשיבים אותם למוטב, ואמר שהם ששלח ה׳ להתהלך בארץ להשיב את העם. וראה על דרך זה בפירוש רבינו לישעיה (מא כה-כט) שעל דורם של חגי זכריה ומלאכי וזרובבל, שהיא העלייה בימי כורש, י״ח שנים לפני עזרא, אמר ׳וארא כי אין איש – משיב הרבים בתשובה׳, ואילו עזרא השיבם, ע״ש.
ויען האיש וגו׳ – עם כי הוא שאל אל המלאך הדובר בו ענהו האיש וגו׳.
אלה – הסוסים האלה הם אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ לארכה ולרחבה לרשת משכנות לא להם כל אחד בזמנו.
ויען האיש העומד בין ההדסים – שמע ששר יון שהוא התלבש אז באלכסנדר, שלכן ראהו בצורת איש, הוא ענה וקרא בקול, אלה אשר שלח ה׳ להתהלך בארץ – שה׳ מסר המלכות הכללי אל אלה השרים ושלחם להתהלך בארץ ולכבוש ממלכות.
ויען וגו׳ – כששמע שאלתי למלאך הדובר בי ותשובתו לי אראך וגו׳, ענה האיש (אח״כ קורא גם אותו בשם מלאך) אותי, ומלא תשובת המלאך הדובר בי.
להתהלך – ולחקור מה יהיה בה.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יא) וַֽיַּעֲנ֞וּ אֶת⁠־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗הי״י֗ הָֽעֹמֵד֙ בֵּ֣ין הַהֲדַסִּ֔ים וַיֹּאמְר֖וּ הִתְהַלַּ֣כְנוּ בָאָ֑רֶץ וְהִנֵּ֥ה כׇל⁠־הָאָ֖רֶץ יֹשֶׁ֥בֶת וְשֹׁקָֽטֶת׃
They reported to the angel of Hashem who stood among the myrtle trees, and said, "We have walked back and forth through the earth, and behold, all the earth is at rest and in peace.⁠"
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וְאָתִיבוּ יַת מַלְאֲכָא דַייָ דְקָאֵים בֵּין אִילָנֵי הֲדַסַיָא וַאֲמָרוּ הַלֵכְנָא בְאַרְעָא וְהָא כָל אַרְעָא יָתְבָא שְׁלֵיוָא וּשְׁקִיטָא.
{ו}⁠הנה כל הארץ יושבת ושוקטתהתהלכנו בכל הארץ וראינו שכל האומות שליוין ושקיטים.
ויענו את מלאך י״י – הוא האיש הנזכר שהוא אחד השרים, ואלה הסוסים שלוחיו במצות השם.
וכששמעו דברי המלאך, ויענו את – המלאך העומד בין ההדסים – וממתין להם.
התהלכנו בארץ – וכבשנו הכל תחת מלכות פרס ויון ורומי.
והנה כל הארץ – והרי עכשיו כל האומות שעם פרס ויון ורומי
יושבתא – בלי גולה,
ושוקטת – באין מחריד. הנחנו אותם בממשלה כאשר נצטוינו להמשילם.
א. כן בפסוק. בכ״י: יושבים.
ויענו – מבואר הוא.
יושבת ושוקטת – ראינו שלות העכו״ם וישראל בצער לפיכך ענה המלאך ואמר עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם (זכריה א׳:י״ב).
יושבת ושוקטת. לאומות העולם, ומבלי אין להם עסקי מלחמות, גוזרים גזירות על ישראל עד בלי אין מקום לתשובה1:
1. כלומר, הצדיקים שנשלחו להשיב את העם בתשובה חוזרים ואומרים לה׳ שלא יתכן שישובו בתשובה, כי מתוך שהאומות שלֵווים מבלי מלחמה ואינם טרודים, הם עסוקים בשנאתם לישראל וגוזרים עליהם גזירות, ומרוב לחץ גזרותיהם אין העם יכולים להתיישב בלבם לשוב בתשובה. וכ״כ הרד״ק ׳יושבת ושוקטת, ראינו שלוות הגויים וישראל בצער׳.
יושבת – רצה לומר יושבת בשלוה.
ושוקטת – על השקט ומרגוע.
ויענו וגו׳ – כי המלאך העומד בין ההדסים שאלם מה עשו בארץ כ״א בזמנו ועם כי לא נזכר כי מהתשובה יובן ששאלם על זה.
התהלכנו בארץ – ר״ל ירשנו את כל הארץ והנה כולה יושבת בשלוה והשקט ואין מי שערב לבו לגשת למלחמה לקחת מה מידינו ופתרון המראה היא הסוסים הם שלוחי המקום ירמזו על המושלים בכיפה והראה לו בדמות סוסים לרמז על המהירות וקלות התנועה והיה הרבה מכל מין לרמז על מרבית המהירות וכדרך שראה במראה אחרת כמ״ש והנה ארבע מרכבות וגו׳ במרכבה הראשונה סוסים אדומים וגומר (זכריה ו׳:ב׳) והאדומים בכללם ירמזו על בבל שנאמר בו אנת הוא ראשה די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח) ומראה הזהב אדומה היא והמלאך שרכב על אחד מהאדומים בא לרמז שלא במקרה נפלה בבל אבל ה׳ שלח מלאכו והוא רכב עליה וכבשה תחתיו והעמידה בין ההדסים אשר במצולה לרמז שמפלת בבל היתה בארצה שעמדה במצולה כמ״ש האומר לצולה חרבי (ישעיהו מ״ד:כ״ז) ובה גדלו הדסים מרובים והשרוקים ירמזו על מדי ופרס לפי שהיו שתי מלכיות בא הרמז בסוסים בעלי מראה מחולפי הגוונים ולא בעלי גוון אחד והלבנים ירמזו על אנשי יון ויתכן שזהו לפי שמנהגם היה ללבוש מלבושי לבנים וכל טיבם ויופיים שהיו לבנים בהפלגה (ולא הראה לו במראה ההיא ממשלת טיטוס לפי שממשלתה היתה אחר חורבן בית השני ועדיין לא דבר בו מהחורבן הזה ולאחר שדבר בו מזה הראה לו באמת רמזים גם ממשלת טיטוס).
ויען את מלאך ה׳ העומד בין ההדסים – שבין הצדיקים שבאותו הדור עמד אז מלאך ה׳, שהוא המלאך אשר מנה להשגיח על ישראל והוא עומד ושומר את ההדסים שהם הצדיקים, הודיעו להמלאך ויאמרו התהלכנו בארץ – היינו שכבר תפסנו מלכות וממשלה על כל הארץ, וכל הארץ יושבת ושוקטת כי פסקו המלחמות, באשר הכל תחת רשותם, וגם רמזו לו שעתה לא יעשו רע לישראל וישראל ישבו תחלה תחת צל מלכות יון בשלוה.
ויענו – רוכבי יתר הסוסים את האיש הרוכב על סוס אדום הנ״ל שהיה פקיד עליהם; וכמו שעל אותו סוס היה איש רוכב, כן היו על יתר הסוסים, ולא הסוסים עצמם הם העונים, וכמה פעמים מצאנו גם שם רכב להוראת אנשי חיל שעליו.
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יב) וַיַּ֣עַן מַלְאַךְ⁠־יְהֹוָה֮י״י֮ וַיֹּאמַר֒ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת עַד⁠־מָתַ֗י אַתָּה֙ לֹֽא⁠־תְרַחֵ֣ם אֶת⁠־יְרוּשָׁלַ֔͏ִם וְאֵ֖ת עָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה אֲשֶׁ֣ר זָעַ֔מְתָּה זֶ֖ה שִׁבְעִ֥ים שָׁנָֽה׃
Then the angel of Hashem replied, "O Hashem of Hosts, how long will You not have mercy on Jerusalem and on the cities of Judah, against which You have had indignation these seventy years?⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲתִיב מַלְאֲכָא דַייָ וַאֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עַד אֵימָתַי אַתְּ לָא תְרַחַם עַל יְרוּשְׁלֵם וְעַל קִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה דְאַיְתֵיתָא עֲלֵיהוֹן לְוָט דְנַן שַׁבְעִין שְׁנִין.
ויען מלאך י״י – הוא הדובר בי.
And the angel of the Lord replied The angel that was speaking to me.
עד מתי {אתה} לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנהא – כששמע המלאך כן אמר רבונו של עולם מה נשתנו אילו מאילו, שכל האומות יושבין ושקיטין בארצם וישראל גלו בארץ לא להם בבבל והם מענים אותם,⁠ב ולמה אינך מרחם עליהן בשביל שזעמת עליהן לפי שחטאו וכבר הגיע זמן פקודתם לפי מלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה אפקוד אתכםג (ירמיהו כ״ט:י׳, דניאל ט׳:ב׳).
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״ואת ערי יהודה... שבעים שנה״, ובמקומו ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
ב. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״והם מענים אותם״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״אפקוד אתכם״.
ויען – כמו: וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳), ויען איוב (איוב ג׳:ב׳) הראשון. או הטעם שיענה לשם ששלחו, והוא הנכון. והנה הטעם: בהתעורר מלחמות אז יבנה בית השם על יד זרובבל כאשר התנבא חגי, ושמתיך כחותם (חגי ב׳:כ״ג).
זה שבעים שנה – בארתיו באר היטב בספר דניאל.
ויען מלאך י״י ויאמר – בשמעו שאף כשתיפול פרס יעמדו עוד אומות אחרות לשעבד בישראל ולא יושעו תשועת עולמים,
עד מתי אתה לא תרחם – וכי לעולם יהיו בניך תחת האומות. וירושלים וערי יהודה בזעם זה שבעים שנה וכבר נתמלאה נבואת ירמיה משנה ראשונה לכורש ועדיין ערי קדשך ועמך בזעם שביתך חרב ואין להם רשות לבנותו.
ואע״פ שכבר כלו ע׳ שנה מכל מקום נופל בו לומר לשון זה שבעים שנה – כי בשנת שבעים עצמה בלבד לא יפול בו הלשון יותר משאם עברה כולה, כמו זה עשרים שנה (בראשית ל״א:ל״ח) שכבר עברה, וכמו זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך (דברים ב׳:ז׳) ועדיין עומד בה. ותדע שאין הנביא עומד עכשיו בסוף שבעים שנה שבשביל כך יאמר זה שבעים שנה שהרי אף בשנת ארבע לדריוש יאמר למטה (זכריה ז׳:ה׳) וזה שבעים שנה, כמו כאן בשנת שתים, מעתה אין הדבר תלוי בשנה עצמה יותר משאם עברה ומה לי עברה ועומד בשנה שאחריה ומה לי עומד בשנת עשרים או ארבעים שאחריה ולעולם שבעים של בבל בתחלת מלכות מדי ופרס כלו, וכן הוכחתי בדניאל פירוש נכון ומבורר מכמה יסודות.
ויען – זהו העומד בין ההדסים (זכריה א׳:י׳) שהיה לעזרת ישראל או המלאך הדובר לנביא והוא הנכון.
עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם – כי בעוד שישקטו העכו״ם לא יצאו מהגלות עד אבוד מלכות בבל והנה המראה הזאת כבר עבר ענינה בזמן שראה אותה אלא שהראה לו מה שעבר בעבור הראותו כי שלות בבל וחורבנה הכל מאת האל יתברך באמצעות המלאכים המנהיגים וכי הם משתדלים בטוב ישראל וכן ממשלת השלש מלכיות הנותרות ומפלתם הכל יהיה מאת האל יתברך כמו שהראוהו מה שהיה במלכות בבל שעברה.
אשר זעמתה זה שבעים שנה – אם על מה שעבר כמו שפירשנו היו שבעים שנה למלכות בבל וזעומה היתה כל מלכות נבוכדנצר או אמר זה שבעים שנה על זמן המראה שהיתה בשנת שתים לדריוש ואז שלמו לחורבן ירושלם שבעים שנה ואע״פ שזו המראה היתה בחדש שבט והם החלו לבנות בחדש כסליו אעפ״י כן זעומה היתה עדיין וכל זמן בנותם העיר במלחמה היו עם צריהם.
ויען מלאך ה׳ ויאמר ה׳ צבאות עד מתי אתה לא תרחם וגומר עד ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מדה: ראה הנביא כאלו המלאך הדובר בו כאשר שמע דברי מלכי האדמה שהיתה הארץ לפניהם יושבת ושוקטת צעק אל השם ואמר עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ר״ל ישבו בכבוד כל המלכים והאומות האלה במשכנות לא להם אשר כבשו ואין עליהם שוטר ומושל אין שטן ואין פגע רע שיפחדו ממנו, ולמה לא תרחם אתה ה׳ צבאות ר״ל שר צבאות ישראל את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה ע׳ שנה והסגרת אותה ביד אכזרים פעם משל בה בבל ועתה משל בה פרס ואחר פרס יבא יון למשול עליה, ובהיותה תמיד נכנעת ונכבשת בעלוה אדונים זולתך הנה היא א״כ תמיד בכלל הזעם ומה הועילה הפקידה אם תמיד יהיו בניך עבדים נכנעים לבני פרס ויון גם כי יחלף רוחם, ואף שעתה דריוש צוה לבנות הבית מי יודע אם ישוב ונחם ויצוה עוד לבטל את המלאכה כ״ש שלא יתן רשות לבנות חומות ירושלם כי יחוש פן ימרדו בו, הנה אם כן עדיין הם בכלל הזעם כיון שאינם ברשותם והם נכנעים ומצפים כעבדים אל יד אדוניהם.
עד מתי אתה - במידת טובך - לא תרחם1, אף על פי שישראל חייבים בדין, עֲשֵׂה עמהם במידת רחמים, ולא יהיה עוד שיעבוד מלכויות טורדם מן התשובה2:
1. לכאורה תיבת ׳אתה׳ מיותרת, והיה די לומר ׳עד מתי לא תרחם׳, אלא ׳אתה׳ הוא רמז למידת שמו המיוחד של ה׳, שם הוי״ה המורה על מידת הרחמים.
2. ע״פ לשון הגמרא (ברכות יז.) ׳ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם׳. כלומר, המלאך התחנן שאף אם לא ישובו ישראל בתשובה, והם ראויים לעונש הגלות, מכל מקום ירחם עליהם ה׳ וישיבם לארץ ישראל, כי בהיותם בין האומות המצערים אותם לא יוכלו לשוב.
ויען – ענין הרמת קול כמו וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳).
זעמתה – מלשון זעם וכעס.
מלאך ה׳ – העומד בין ההדסים.
ה׳ צבאות עד מתי אתה וגו׳ – כאומר אף אם המשלח המלכיות ההם כ״א בזמנו ומסרת שרי מעלה מהעכו״ם תחת שר מעלה של כל המושל בזמנו אבל הלא אתה ה׳ על צבאות מעלה ומטה והכל בידך ומדוע לא תרחם אתה את ירושלים וכו׳ הלא אתה שר ישראל ואתה מושל בכל.
אשר זעמתה – אשר כעסת עליהם זה זמן ע׳ שנה מעת חורבן הבית וכאומר הלא עדיין הם בכלל הזעם אם הם נכנעים למלכי מדי ופרס.
אתה לא תרחם – כ״מ שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפעל יש בו דיוק (אילת השחר כלל ר״ע), ור״ל אתה בעצמך לא ע״י שליח.
זעמתה – פעל ושם זעם משתתף עם השמות המורים על הקללה הבא בסבת הקצף (ישעיהו כ׳ ובכ״מ).
ויען מלאך ה׳ – הוא מלשון הרמת קול, באשר ראה המלאך כי לילה יוצאת ולילה אחרת בא ומלכות אחרת תתפוס ממשלה על ישראל שירעו להם מאד, כמו שהיה בימי הצורר אנטיוכס שהצר מאד לישראל, וראה המלאך שאינו עדיין זמן הגאולה, לכן קרא בקול עד מתי אתה לא תרחם – דייק במלת אתה, למה לי הרחמים של הסוסים המתהלכים בארץ שהם המלכיות למה תרחם לא אתה בעצמך את ירושלים – הלא כבר זעמתה זה שבעים שנה כבר הגיע עת הגאולה.
ויען מלאך ה׳ – העומד בין ההדסים פנה לה׳ וזעק עד מתי וגו׳.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יג) וַיַּ֣עַן יְהֹוָ֗הי״י֗ אֶת⁠־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים דְּבָרִ֖ים נִחֻמִֽים׃
Hashem answered the angel who talked with me with kind and comforting words.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲתִיב יְיָ יַת מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עִמִי פִּתְגָמִין תַּקְנִין פִּתְגָמִין דְנִיחוּמִין.
ויען י״י את המלאך הדובר בי דברים טובים – לא ששמע הנביא מה ענה אך ממה שאמר המלאך לו קרא לאמר קנאתי וגו׳ (זכריה א׳:י״ד) אני יודע שדברים טובים ענהו.
And the Lord answered the angel who was speaking to me, good words Not that the prophet heard what He answered [the angel], but from what the angel said to him, "Proclaim, saying, 'I am jealous etc.,'" I know that He answered him good words.
דברים ניחומים – לנחם עלא ישראל.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162: ״את״.
ויען – עתה הזכיר מה שענה השם בדרך כלל כאשר שמע זה הנביא, והמלאך הוסיף לפרש לו.⁠א
א. כן בכ״י מונטיפיורי 34, וטיקן 75. בכ״י לונדון 24896 חסר: ״לפרש לו״.
דברים טובים – על ישראל ואלה הם.
ויען, דברים נחומים – חסר הנסמך ופי׳ דברים דברי נחומים או הוא שם תאר והוא הנכון.
נחומים – מלשון נחמה.
את המלאך הדובר בי – למען יאמרם הוא אלי.
דברים טובים – הם הדברים שצוה לו המלאך לקרוא אותם לפרסמם ברבים.
ויען ה׳ וה׳ ענה להמלאך דברים טובים – והודיעו שהוא לטובת ישראל עד שהתנחם המלאך, כי באמת אורך הגליות ורוב הצרות יתהפכו אח״כ לנחמות גדולות ועי״ז תהיה גאולה כללית וצדק עולמים, והנביא לא הודיע מה שאמר ה׳ אל המלאך כי לא צוהו לגלות.
ויען ה׳ את המלאך – ה׳ ענה לאיש או המלאך העומד בין ההדסים ע״י המלאך הדובר בי; ומלת את הוראתה כאן על יְדֵי.
דברים נחמים – לנחם מרירות לבו על רוע מצב ירושלים.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יד) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּלְאָךְ֙ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֔י קְרָ֣א לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלַ֛͏ִם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃
So the angel who talked with me said to me, "Proclaim, saying, 'Thus says Hashem of Hosts: "I am jealous for Jerusalem and for Zion with a great jealousy.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וַאֲמַר לִי מַלְאֲכָא דִי מַלֵיל עַמִי אִתְנַבִּי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת מִתְפְּרַע אֲנָא פּוּרְעֲנוּת יְרוּשְׁלֵם וּלְצִיוֹן קִנְאָה רַבָּא.
קנאתי לציון – מתפרע אנא פורענות דין ירושלים מן המציקים לה.
I am jealous for Jerusalem I am exacting the retribution [for] the cause of Jerusalem from those who oppress her.
(יד-טו) קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה – פתרונו:⁠א קנאתי לאומות בשביל ירושלם שהחריבוה השאננים.
אשר אניב קצפתי מעט – על ישראל, שמסרתים בידיהם, והם עזרו – אחרי להשחיתם.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״פתרונו״.
ב. כן בפסוק ובכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162 חסר: ״אני״.
ויאמר – כל קנאה קשורה עם למ״ד איננה כמו קשורה בבי״ת. והנה זה כמו: המקנא אתה לי (במדבר י״א:כ״ט) – והטעם: בעבור, ויקנא י״יא לארצו (יואל ב׳:י״ח) – בעבור ארצו. והיא קנאה לטוב לאותו הנזכר. וכשהיא קשורה בבי״ת, כמו ויקנאו בו אחיוב (בראשית ל״ז:י״א), היא להפך.
א. כן בפסוק ובכ״י מונטיפיורי 34. בכ״י לונדון 24896, וטיקן 75: השם.
ב. כן בפסוק. בכ״י לונדון 24896, מונטיפיורי 34, וטיקן 75, רומא 80 (בהשפעת בראשית כ״ו:י״ד): ״פלשתים״.
ויאמר אלי – מאת המקום.
לירושלים – לכבודה.
ויאמר – הדברים הטובים שאמר לו האל יתברך אמר לי שאקרא אותם באזני ישראל לנחמם.
ועל זה זכר שהשיב השם את המלאך דברים טובים דברים נחומים והם מה שיזכור אחר זה, ושהמלאך צוה לנביא קרא לאמר רוצה לומר שיקרא אותם הדברים הטובים שנאמרו לו ויפרסם והם אומרו כה אמר ה׳ צבאות ר״ל ה׳ שר צבאות ישראל אומר קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה ר״ל מהכנעת ירושלם והיותה פרזות מבלי חומה ומבנין ציון ובית ה׳ אשר בוטל קנאה גדולה יש לי עליו.
קנאתי – ענין כעס כמו הם קנאוני בלא אל (דברים ל״ב:כ״א).
קנאתי לירושלים – בעבור מה שעשו העכו״ם לירושלים ולציון כועס אני הרבה.
ויאמר אלי המלאך – א״ל לבל יגלה כל אשר שמע, רק זאת קרא לאמר – זאת תפרסם בשם ה׳, כה אמר ה׳ קנאתי לירושלים ר״ל כבר קנאתי על כבוד ירושלים וציון, שהוא מה שקנא בבבל והחריבה על הרעות שעשו לציון, והיה קנאה גדולה – שלכן נחרבה בבל לגמרי והיתה תל עולם.
ויאמר אלי – ואחר שהמלאך הדובר בי נחם חבירו העומד בין ההדסים, פנה אלי ואמר לי קרא לאמר וגו׳.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טו) וְקֶ֤צֶף גָּדוֹל֙ אֲנִ֣י קֹצֵ֔ף עַל⁠־הַגּוֹיִ֖ם הַשַּֽׁאֲנַנִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ קָצַ֣פְתִּי מְּעָ֔ט וְהֵ֖מָּה עָזְר֥וּ לְרָעָֽה׃
I am very angry with the nations that are at ease; for I was but a little displeased, but they added to the calamity.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
וּרְגַז רַב אֲנָא רָגֵיז עַל עַמְמַיָא דְשָׁרָן שְׁלֵיוָא דִי אֲנָא רַגְזֵית עַל עַמִי זְעֵיר וְאִינוּן מְסַיְעִין לְאַבְאָשָׁא.
השאננים – אשר אלו אומרים עליהם שהם יושבים ושקטים (זכריה א׳:י״א).
אשר אני קצפתי – על עמי מעט.
והמה עזרו – על הקצף לרעה.
that are at ease Concerning whom these [messengers] say that they sit still and are at rest.
for I was wroth with My people, a little.
and they helped to do harm In addition to the wrath, [they helped] to do harm.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וקצף – זה לאות על מלחמות רבות וצרות קשות על הגוים בימים ההם.
קצפתי מעט – על ישראל והם הוסיפו.
על הגוים השאננים – אותם שנאמר עליהם (זכריה א׳:י״א) והנה כל הארץ יושבת ושקטת.
והמה עזרו – לי בקצפי ליותר רע ממה שהייתי קוצף, שקצפי לא היה אלא לשלול שלל ולבוזם ולשום מרמס כחומר חוצות והם להשמיד בלבבם ולהכרית.
לרעה – אַפִיש. וזה יהיה באחרית הימים כשתכלה מלכותם, ומפורש שהיאא קנאת ירושלים עתה בבית שני.
א. בכ״י: והוא.
וקצף, השאננים – ר״ל כמו שאמר יושבת ושוקטת.
אני קצפתי מעט – אני קצפתי על ישראל מעט להגלותם מארצם ומעט הוא כנגד מה שהרעו הם לישראל אחר גלותם.
עזרו לרעה – להרע להם יותר מדאי וכן אמר בישעיה קצפתי על עמי חללתי את נחלתי ואתנם בידך לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד (ישעיהו מ״ז:ו׳).
ולכן קצף גדול אני קוצף על אותם הגוים אשר אתה רואה אותם שאננים בארץ שלוה ושקטה לא מפני מושלים היו חס עליכם כי מאתי היה זה אלא בעבור שאני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, ואמר זה כנגד בבל במה שעשו בחרבן ירושלם ובגלות בני יהודה וכנגד פרס ממה שחשב אחשורוש לעשות להשמיד כל היהודים בגלותם ועל מלכי יון הרשעים. הנה התבארה תערומת המלאך ותשובת ה׳ עליה והותרה השאלה השנית.
[וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה]1:
1. בשמות (ג ט-י) כתב רבינו ׳וגם ראיתי את הלחץ, ומצד רוב הלחץ ראוי לענוש את הלוחצים, כענין וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׳. ובישעיה (לד ב) כתב ׳כִּי קֶצֶף לַה׳ עַל כָּל הַגּוֹיִם, שהרעו בגלות ׳אשר קצפתי ועזרו לרעה׳⁠ ⁠׳. וראה מש״כ רבינו בחבקוק (א יג), ובביאור שם.
השאננים – מלשון שאנן והשקט.
וקצף – עתה יפרש שהקצף היא על העכו״ם היושבים שאנן והשקט על אשר אני קצפתי מעט על ישראל והמה עזרו אל הקצף לעשות רעה עוד יותר ממה שקצפתי.
וקצף – ועתה אני קוצף קצף גדול על הגוים השאננים שהם מדי ופרס, שהגם שאין לי עליהם קנאה כי לא החריבו המקדש, יש לי עליהם קצף על מה שבטלו בנין הבית, אשר אני קצפתי מעט שהקצף שאני קוצף עתה על ישראל הוא מעט, כי הגיע זמן פקודתם, והמה עזרו לרעה – היינו מה שעזרו לצרי יהודה ובנימין שהשתדלו לבטל את הבנין והם קבלו דבריהם ונתנו פקידה להשבית בנינו וישראל עדיין בשעבוד ובבזה.
עזרו – והרבו רעה לירושלים יותר על רצוני.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(טז) לָכֵ֞ן כֹּֽה⁠־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗הי״י֗ שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּֽרַחֲמִ֔ים בֵּיתִי֙ יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֑וֹת [וְקָ֥ו] (וקוה) יִנָּטֶ֖ה עַל⁠־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
Therefore thus says Hashem, "I have returned to Jerusalem with mercy. My house shall be built in it,⁠" says Hashem of Hosts, "and a line shall be stretched forth over Jerusalem.⁠"'
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱתוּב לִירוּשְׁלֵם בְּרַחֲמִין בֵּית מַקְדְשִׁי יִתְבְּנִי בָהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְחוּט דִמְשַׁחְתָּא יִתְנְגֵד עַל בִּנְיָן כָתְלֵי יְרוּשְׁלֵם.
וקו ינטה – למוד חומותיה ארכה ורחבה.
and a plumb line shall be stretched out to measure its wall, its length and breadth.
על שאמר למעלה המלאךא עד מתי {אתה} לא תרחם (זכריה א׳:י״ב) חזר ואמר: שבתיב לירושלםג ברחמים – שארחם את ישראל.
א. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162: ״שאמר למלאך״.
ב. כן בפסוק. בכ״י לוצקי 777, ברסלאו 104, פריס 162: ״ושבתי״.
ג. כן בכ״י לוצקי 777. בכ״י ברסלאו 104, פריס 162: ״בירושלם״.
לכןוקו – משקולת הבונים.
ברחמים – כלפי הזעם שזעמתי עליה.
וקו ינטה על ירושלים – לבנותה עוד תוספות בנין אחר על בנין הראשון שבנאה נחמיה בן חכליה בשנת כ׳ לארתחשסתא שקדם לדריוש כמה שנים מרוב אדם ובהמה כמו שיאמר למטה (זכריה ב׳:ח׳), ואף בדברי רבותינו ע״ה אנו מוצאין שהוסיפו על העיר ועל העזרות ועל המזבח.
לכן כה אמר י״י, וקוה – כתיב בה״א במשקל נוה וקרי בלא ה״א והוא קו הבנין החוט שנוטין על הנדבך.
והיתה עוד מתשובת השם שבתי לירושלם ברחמים רוצה לומר כבר שבתי את שבות בני יהודה להשיבם לירושלם שזה היה עליהם רחמים רבים, ביתי יבנה עכ״פ ואל תירא ואל תפחד שיבטלו עוד את הבנין וקו ינטה על ירושלים לבנות חומותיה ולא ימנע מונע גם מזה.
וקו ינטה. לבנותה1:
1. הבונה ינטה קו המשקולת לבנות חומת העיר (מצודות).
שבתי לירושלם ברחמים – בס״ס כן כתיב בגעיא בבי״ת.
וקוה – וקו ק׳.
ונחם – פתח ועיין מ״ש ביואל ב.
וקו – ענינו חוט המשקולת של הבנאי וכן קו לקו (ישעיהו כ״ח:י״ג).
ינטה – מלשון הטיה.
לכן – הואיל ומאד הרעו לישראל לכן כבר שבתי את ישראל לירושלים מפאת הרחמים עם כי לא זכו ועוד יבנה בה ביתי ולא יבטל המלך את הבנין בדרך שבטל כורש.
וקו ינטה – הבונה ינטה קו המשקולת לבנות חומת העיר ולא ימחה המלך בידם.
וקו ינטה – הוא הקו שמודדים אורך ורוחב הבנין, כמו ונטה עליה קו תהו (ישעיהו ל״ד י״א).
לכן כה אמר ה׳ שבתי לירושלם ברחמים – ר״ל לכן הוכרחתי לשוב לירושלים, שהגם שאין עתה עדיין זמן הגאולה העתידה, אני עושה זה מצד מדת הרחמים, מצד ענים וצרתם, וגם ביתי יבנה בה – שלכן יהיה עתה בנין הבית שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן מעשיהם ולהביא צדק עולמים אם יזכו. והנה בעת ההיא לא היה להם רשות רק על בנין הבית, לא לבנות חומת ירושלים שע״ז לא ניתן להם רשות עד שנת עשרים לארתחששתא ע״י נחמיה, הודיע להם כי קו ינטה על ירושלם לבנות גם החומה, (והכתיב קוה מלשון תקוה ויחול שמעתה יש להם תקוה אם יזכו מעשיהם שיהיה אחרית הזעם).
וקו – המדה ינטה על קרקעה לחזור ולבנותה.
תרגום יונתןרש״יר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
 
(יז) ע֣וֹד׀ קְרָ֣א לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥נָהא עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם יְהֹוָ֥הי״י֥ עוֹד֙ אֶת⁠־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם׃
"Proclaim further, saying, 'Thus says Hashem of Hosts, 'My cities will again overflow with prosperity, and Hashem will again comfort Zion, and will again choose Jerusalem.⁠"'
א. תְּפוּצֶ֥נָה =ק,ש1 ומסורות-א,ל ובדפוסים
• ל=תְּפוּצֶ֥ינָה (כתיב מלא יו״ד)
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל
עוֹד אִתְנַבֵּי לְמֵימַר כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת עוֹד יִתְמַלְיָן קִרְוֵי עַמִי טוּבָא וִינַחֵם יְיָ עוֹד יַת צִיוֹן וְיִתְרְעֵי עוֹד בִּירוּשְׁלֵם.
עוד תפוצינה ערי מטוב – שיהו מליאין כל טוב.
עוד תפוצינה – בכל צד, מרוב הטובה יגדל היישוב.
עוד קרא – והתנבא לעם.
עוד קרא, תפוצנה ערי מטוב – מרוב טובה ושלוה שיהיה להם תפוצנה הנה והנה כלומר שירבה היישוב.
ונחם – פתח והוא מבנין הדגוש.
ואמנם אומרו עוד קרא לאמר כה אמר ה׳ צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב אין ענינו אצלי כמו שחשבו המפרשים שנאמר על זמן בית שני שתפוצינה הנה והנה הערים ברוב היישוב מרוב טובה ושלום שיהיה להם שמה, ושגם על פקידת בית שני אמר ובחר עוד בירושלם, כי זה בלתי נכון אם לפי שמלת תפוצינה בערים אי אפשר לפרשו כי אם על הגלות מלשון ונפוצות יהודה (ישעיה יא, יב) והפיץ ה׳ אתכם בעמים (דברים ד, כז), ואם לפי שכבר אמר סמוך לזה על בית שני שבתי לירושלם ברחמים ולמה יאמר שנית על זה עצמו ונחם ה׳ את ציון ובחר עוד בירושלם, גם שלא נכפלה מלת עוד ארבעה פעמים בפסוק הזה ללא דבר כי אם להגיד שהוא ייעוד אחר מלבד פקידת בית שני: ולכן נראה לי לפרש מהכרח הכתובים האלה שהאל יתברך ייעד ראשונה על פקידת בבל ובנין ביתו וחומות ירושלם, אבל צוה לנביא שיקרא ויכריז מיד עוד קריאה אחרת והיא הגלות והחרבן העתיד לבא על בית שני ועליו אמר עוד תפוצינה ערי מטוב רוצה לומר שיפוצו יושבי ערי יהודה מכל טוב ויסחו מן הארץ הטובה: ואחר שייעד על החרבן ייעד על הגאולה העתידה לבא אחר אותו הגלות האחרון באומרו ונחם ה׳ עוד את ציון ובחר עוד בירושלם כלומר מלבד הנחמה שיהיה לה עתה מגלות בבל עוד ינחם אותה בגאולה העתידה, אמר ציון כנגד הבית וירושלם כנגד המלכות, הנה א״כ אמר פעם אחת עוד קרא לרבות הקריאה הזאת על הקריאה הראשונה, ואמר שנית עוד תפוצינה ערי מטוב כנגד הגלות, ואמר שלישית ונחם עוד את ציון כנגד הבית העתיד, ואמר רביעית ובחר עוד בירושלם כנגד המלכות:
תפוצינה. יוציאו מבני העיר אל ארץ אחרת לְיַשֵב1:
1. כך מנוקד בכת״י רבינו. להלן (י ח-ט) בתיאור קיבוץ גלויות כתב רבינו ׳הייתי שורק ומקבץ נדחי ישראל, ואזרעם בעמים ׳ככפיר בעדרי צאן׳, למשול בם ולהורותם׳, והכוונה שאחרי שיתקבצו, יזרעם שוב בין הגויים לשלוט בגויים וללמד אותם להכיר את ה׳, וזהו שתפוצינה מטוב, מסיבות טובות. וראה מה שציינו בביאור להלן שם. [והפסוק הקודם מדבר על בית שני שייבנה בימי זכריה, והוסיף ואמר ׳עוד קרא לאמר׳ על בית שלישי שייבנה לעתיד לבוא, כי אז יתקיים עניין ׳אז תפוצינה׳].
תפוצנה – ענין פזור כמו ומאלה נפצה כל הארץ (בראשית ט׳:י״ט).
עוד קרא לאמר – גם זה מדברי המלאך שאמר להנביא עוד קרא לאמר את זאת.
עוד תפוצנה – ר״ל עוד יבוא חרבן וגלות על הבית השני ויפוצו יושבי ערי יהודה מכל טוב ויסחו מן הארץ הטובה.
ונחם ה׳ – ואח״ז בגאולה העתידה ינחם ה׳ עוד את ציון ויבחר עוד בירושלים וכאומר הנה אז תהיה גאולה שלימה גאולת עולם ואז ימשלו הם על כל האומות.
תפוצנה – כפשוטו שיפוצו לגולה, וערי ר״ל יושביהם.
ציון וירושלים – כשבאו נרדפים יציין בשם ציון את המקדש ומושב המלך וכדומה, ובירושלים יציין מקום העם וההמון (כמ״ש ישעיה מ״א ובכ״מ).
עוד קרא לאמר – ועוד תודיעם דבר אחר שהגאולה הזאת אינה הגאולה האמתית, כי עוד תפוצנה ערי – שעוד יגלו בגולה ע״י הרומיים ויפוצו שנית בעמים ותפוצנה מן הטוב שהיה להם בבית שני, אבל ונחם ה׳ עוד את ציון שאחרי מלחמת היונים שבטלו את עבודת בהמ״ק שזה תיוחס לציון ינחם ה׳ את ציון, ואחרי הגלות האחרון שיהיה ע״י הרומיים שהגלו את העם מירושלים והיתה שממה ובחר עוד בירושלם לע״ל שישובו בניה לתוכה.
תפוצינה מטוב – תלכנה הלוך והרחיב שטחן מחמת טוב והצלחת יושביהן, וְיִחֵס תפוצת היושבים לערים עצמן.
תרגום יונתןר״י קראאבן עזרא א׳ר״א מבלגנצירד״קאברבנאלר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

זכריה א – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא זכריה א, עולם המקרא זכריה א, תרגום יונתן זכריה א, ילקוט שמעוני זכריה א, ר׳ משה אבן ג'יקטילה זכריה א, רש"י זכריה א, ר"י קרא זכריה א, אבן עזרא א׳ זכריה א, ר"א מבלגנצי זכריה א, רד"ק זכריה א, ר"י אבן כספי זכריה א, אברבנאל זכריה א, ר"ע ספורנו זכריה א – מהדורת הרב משה קרביץ, ספרי יונה – חבקוק – זכריה עם פירוש ספורנו (בית שמש, תשע"ה), ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), מנחת שי זכריה א, מצודת ציון זכריה א, מצודת דוד זכריה א, מלבי"ם ביאור המילות זכריה א, מלבי"ם ביאור הענין זכריה א, הואיל משה זכריה א

Zekharyah 1, Biblical Parallels Zekharyah 1, Olam HaMikra Zekharyah 1, Targum Yonatan Zekharyah 1, Yalkut Shimoni Zekharyah 1, R. Moshe ibn Chiquitilla Zekharyah 1, Rashi Zekharyah 1 – The Judaica Press complete Tanach with Rashi, translated by Rabbi A.J. Rosenberg (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Zekharyah 1, Ibn Ezra First Commentary Zekharyah 1, R. Eliezer of Beaugency Zekharyah 1, Radak Zekharyah 1, R. Yosef ibn Kaspi Zekharyah 1, Abarbanel Zekharyah 1, Sforno Zekharyah 1, Minchat Shai Zekharyah 1, Metzudat Zion Zekharyah 1, Metzudat David Zekharyah 1, Malbim Beur HaMilot Zekharyah 1, Malbim Beur HaInyan Zekharyah 1, Hoil Moshe Zekharyah 1

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×