Yechezkel 8 – יחזקאל ח‏ – Mikraot Gedolot

וַאֲמַר לִי הָא חֲזֵיתָא בַּר אָדָם הַזְעֵיר לְבֵית יְהוּדָה מִלְמֶעֱבַּד יַת תּוֹעֶבְתָּא דַעֲבָדוּ כָא אֲרֵי מְלוֹ יַת אַרְעָא חֲטוּפִין וְתָבוּ לְאַרְגָזָא קֳדָמַי וְהָא אִינוּן מַיְתָן בַּהֲתָא לְאַפֵּיהוֹן.

והנם שולחים את הזמורה אל אפם – לפי שלא היו ישראל יודעים מה טיבה של זמורה עד שבא עמלק ולמדה להם, וממי למדה מעשו דכתיב הכי קרא שמו יעקב חכחך בגרונו והוציא את הזמורה (כתוב ברמז צ״ט).

והנם שולחים את הזמורה אל אפם – יש אומרים,⁠¹ שהוא בכלל ״תיקון סופרים״, והנוסח המקורי: ״אפי״. הוא דימה את הקטורת שלהם לנפיחה הקולנית מלמטה, כדי לגנותה.⁠² ויש אומרים,⁠³ שהוא קול היוצא מהפה על דרך ההיתול, ואין בזה ממש. וראיתי בפירוש רב חננאל ז״ל שפירש ״⁠ ⁠׳מתרזת׳ – מוציאה זמורה כשדוחקין הרוחות בבני מעיה״,⁠⁴ וכן בדבריהם״⁵: ״תאכל תרדין ותשתה שכר ותבוא אחריו ותתריז לפניו״, ולפיכך זוהי הוכחה שה״התרזה״ אינה אלא יציאת הנפיחות מלמטה, והפירוש אשר פירשתי נתמך על-ידי דברי המפרש הזה ז״ל.

1. השווה: מכילתא, בשלח פרק טו, פסוק ז; ספרי, בהעלותך, לפרק יו״ד פסוק לד ועוד; רד״ק. ת״י, מנחם, ערך ׳זמר׳, ורש״י רואים את תיבת ״אפם״ ככתבה בהוראת ״נחיריים״. אלפסי, ערך ׳זמר׳, פירש בהוראת ״כעס ה׳ עליהם״.

2. ראה: מנחם; ריב״ג, אצול, ערך ׳זמר׳; רש״י ורד״ק. אלפסי, שם, פירש ״זמורה״ בהוראת ״ענף״, וביאר שריבוי מעשיהם הרעים גורם לה׳ לכעוס עליהם.

3. לא מצאנו תיעוד לדעה זאת. נראה שפרשננו דוחה פירוש זה, הן על סמך ההקשר, המדבר על ריחות הקטורת, והן משום שהוא פוגע בעצמת האשמה המסבירה את מקור כעסו של ה׳.

4. בב״מ צ ע״א נאמר: ״היתה אוכלת ומתרזת״. על כך אומר רבנו חננאל בפירושו: ״פירוש מתרזת, כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה״ (השווה: שיטה מקובצת על אתר).

5. מובאה קרובה לזו מצויה בסנהדרין סד ע״א: ״אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה״.

הנקל לבית יהודה – המעט להם וקל בעיניהם שאר עבירות שבידם.

מעשות את התועבות – אם היו חדלים מעשות את כל התועבות אשר עשו בביתי פה.

כי מלאו את הארץ חמס – ונקל בעיניהם אותו עון וישובו להכעיסני בתוך ביתי בתועבות האלה.

והנם שולחים את הזמורה אל אפם – והנה שולחים אל חוטמם את ריח רע של זמורה זו שהם מזמרים ברוח היוצא מפי טבעת כלומר בושתם זה אל פניהם ישוב, ומנחם פי׳ והנם שולחים את הזמורה אל אפם ענין דופי וקלון הוא לפירושו השוה ריח מקטרתם וכעס קרבנם וניחוחים למלאכת דופי נקבים ואחוריהם אל היכל י״י יורה על הענין.

Was it [too] trivial to the house of Judah Is it trivial and light in their eyes, the other sins that they have committed?

to prevent them from performing the abominations that they should refrain from doing all the abominations that they have done in My house here?

for they have [already] filled the land with violence and that that iniquity is trivial in their eyes, and they repeatedly provoke Me within My house with these abominations.

and behold they send disgrace into their nose Behold they send to their nose the foul odor of this "song,⁠" which they "sing" with the wind emerging from their anus; i.e., this disgrace of theirs will come back to their faces. Menachem (p. 79) explained: "and behold they send the disgrace into their nose" is a matter of disgrace and shame; and according to his explanation, He compares the aroma of their censers and "the anger of their sacrifices" (Yechezkel 20:28) and "their pleasant aroma" (ibid.) to the work of the disgrace of the orifices. "Their backs to the Temple of the Lord" implies this idea.

הנקל לבית יהודה – המעט להם וקל בעיניהם.

מעשות את התועבות אשר עשו פה^א – ומה התועבות אשר עשו פה,⁠^ב כי מלאה הארץ חמס – נקל בעיניהם אותו עון.

אלא: וישובו להכעיסני – בתוך ביתי כתועבות האלה אשר אתה רואה.

והנם שולחים את הזמורה אל אפם – מלקטים להם שבט שיהו לוקין בו. זמורה – הוא שבט, כמו: הזמורה אשר היתה^ג בעצי היער (יחזקאל ט״ו:ב׳), כלומר מקריבים הפורענות עליהם בעונותם.

א. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994, לוצקי 777: ״בה״.

ב. כן בפסוק ובכ״י מינכן 5. בכ״י פרמא 2994, לוצקי 777 הושמט ע״י הדומות: ״ומה התועבות אשר עשו פה״.

ג. כן בכ״י לוצקי 777, מינכן 5, פרמא 2994, פריס 162. בנוסח שלנו: ״היה״.

כי מלאו את הארץ חמס – בעריהם, וישבו להכעיסני – כאן בביתי.

ולא די להם כל זה אלא הנם עוד שולחים את הזמורה אל אפם – משל הוא על אדם שמחבב דבר רע שהיה לו להשליך ולהסר מעל פניו והוא תופסו ומעמידו על פניו שטוב הוא לו שיראנו תמיד ועל ידי כן מניח הטוב ממנו, שהוא כאדם שהיה לו להשליך ולהסר מעל פניו זמורות רעות שבכרם המקלקלות הגפנים והן שלוחות ופשוטות על פניו ואינו מסירם. וטוב לו להניחם. ושילוח נופל בפישוט ענפים וזמורות בכמה מקומות, כגון ותעש בדים ותשלח פאורות^א (יחזקאל י״ז:ו׳).

וכאן כך הוא אומר, הזמורה המאוסה ומתועבת לפני, היא ע״ז, אותה שולחים ופושטים על פניהם ומחבבין אותה ואותה שמו על פניהם ואותי השליכו אחרי גום שפניהם אליה ואחוריהם אל היכלי.

אל אפם – לשון חיבה, ממה שהוא אומר במקום אחר: גם את^ב יהודה אסיר מעל פני (מלכים ב כ״ג:כ״ז). ועיקרו על שפניהם לע״ז ואחוריהם אליו הוא מקפיד.

א. בכ״י: ותשלח בדים ותעש פאורות.

ב. בכ״י: ואת.

ויאמר, הנקל – בצירי נפעל עבר או תאר אמר וכי קל הוא בעיניהם מעשות התועבות אשר עשו פה.

כי מלאו את הארץ חמס – עד ששבו עוד להכעיסני בביתי.

והנה שולחים את הזמורה אל אפם – והנה הם מקטרים בביתי ושולחים רוח הקטרתם אל אפי מלבד הבזיון שעושים לי שמחזירין אחוריהם אל היכלי.

הזמורה – פירוש ריח רע והיא על דרך כנוי לקטרת שהיו מקטרין והוא עטוש מלמטה לפיכך תרגם יונתן מייתן בהתא לאפיהון ותרגום בשת בהתא והוא מקום הבשת.

אפם – רוצה לומר אפי אלא שכנה הכתוב והוא אחד משמונה עשרה מלין שהם תקון סופרים.

והנם שלחים את הזמורה אל אפם – זה משל נכבד ומבואר גם אצלינו כי האוחז [בענף] או הדומה לו משבט שיכפף מהר בהנעתו, הנה כשירצה להכות בו אחר, יכפף ראשו ברחוק ויכה בו בעצמו ובפניו, וזה כמו שאמר ירמיה: האתי הם מכעיסים הלא אתם למען בשת פניהם (ירמיהו ז׳:י״ט).

ועל זאת אמר השם לנביא הנקל לבית יהודה מעשות את התועבות אשר עשו ולא אמר זה על התועבות שזכר למעלה אלא על שאר העונות שהיו עושים בירושלם במה שבין אדם לחברו, כאילו אמר וכי דבר קל הוא בעיניהם התועבות אשר עשו פה, וביאר אותם באומרו כי מלאו את הארץ חמס עד ששבו להכעיסני בביתי בהיות אחוריהם אל היכלי ומשתחוים נגד השמש ושאר העבודות הזרות אשר עשו. וחכמים זכרונם לברכה אמרו (קידושין עב, ב) ממשמע שנאמר ופניהם קדמה איני יודע שאחוריהם אל היכל השם אלא מלמד שהיו פורעים אחוריהם כלפי מטה, ובלשון אחר שהיו אחוריהם מגולים שהיו פורעין ומתריזין כלפי מטה. ואמנם אומרו והנה שולחים את הזמורה אל אפם כיוון בו אל הקטרת שהיו מקטירים אל העבודה זרה ולגנאי קראו זמורה שפירושו ריח רע, ורש״י כתב והנם שולחים אל חוטמם אל ריח רע זמורה זו שמזמרין ברוח היוצא מפי הטבעת כאילו אמר אל פיהם ישוב והוא אומרו את הזמורה אל אפם.

את הזמורה אל אפם – אל אפי מיבעי ליה אלא שכינה הכתוב וזהו חד מן י״ח מלין שהם תקון סופרים כמ״ש רד״ק וקצת מהם בספרי פ׳ בהעלתך ומכילתא פרשת בשלח וכולם במדרש ילמדנו פ׳ בשלח ומסורת הגדול כמו שסמנתי בזכריה ב׳ ושם הארכתי.

הנקל – באה הה״א במקום אשר וכן ההלכוא אתו (יהושע י׳:כ״ד).

מעשות – במ״ם השלילה ור״ל מבלי עשות וכן מהמטיר עליו מטר (ישעיהו ה׳:ו׳).

הזמורה – מלשון זמר.

אפם – חוטמם.

הראית – בה״א השאלה.

הנקל – ר״ל אשר נקל לבית יהודה המעשים שעשו מאז מבלי עשות את התועבות האלה אשר עשו פה כאומר וכי לא די להם במה שעשו מאז.

וישובו להכעיסני – בתועבות האלה.

והנם שולחים – והנה עתה הם שולחים אל אפם ריח הרע בזמר הרוח היוצא מפי הטבעת בעת יתריזו והוא תקון סופרים והראוי אל אפי.

והנם שלחים את הזמורה אל אפם – לדעת יד״מ {י״ד מיכאעליס} וראזנמילר וגעזעניוס ולפניהם Walther: הוא מנהג עבודה זרה שהיו כהני פרס עובדי השמש והאש נוהגים לאחוז בידם בשעת התפלה אגודת מַטוֹת (יקראו לה בלשונם Barsom) שהיתה מועילה לפי דעתם להרחיק השֵדים.

ולדעת Lightfoot ודעדערליין הכוונה שהם מוסיפים זמורות אל האף והחמה אשר הכעיסוני, כאדם המוסיף פחם על הגחלים ועצים לאש.

ובמדרשים נמנה מקרא זה בכלל י״ח מילין תקון סופרים, כאלו היה ראוי שיאמר אל אפי.

ואני בילדותי פירשתי שהוא משל הדיוט שהיה בקרב ישראל לומר פלוני שולח את הזמורה אל אפו, לומר שהוא עושה דבר מה חוץ למקומו, שאם היה עושהו על מקומו הראוי לו היה נהנה ממנו,⁠^א ועכשו הוא ניזוק. כאדם הלוקח בידו זמורה ואשכול ענבים אחד ומכניס^ב הזמורה בחוטמו וניזוק. כך ישראל משתחוים לשמש ולא לאל, ובזה קבלו עונש ולא שכר.

א. כן בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן. בדפוס ראשון: ״ממנה״.

ב. כן בדפוס ראשון. בכ״י לוצקי, ירושלים, שוקן: ״הוא מכניס״.

הזמורה – מענין וחניתותיהם למזמרות, סכין קטן היה להם בתבנית מזמורה שכורתים בו ענבי הגפן, ובו היו הורגים ודוקרים זא״ז בצנעה.

אל אפם – ר״ל אל כעסם וקצפם ויל״פ מלת שלחים מענין דקירה, כמו וישלחו את כתונת הפסים, או מענין חרב, כמו ויעש שלח ומגנים (שהשלח הוא חרב העשוי גם לדקור בו) שהורגים ודוקרים בהזמורה. ונודע שבבית שני היה להם סכינים קצרים שהיו דוקרים בו זא״ז, והיא קרויה זמורה בלשון הנביא.

ויאמר הנקל לבית יהודה – ר״ל גם חטא זה נקל לערכם כי הוסיפו לחטא גם בין אדם לחבירו במה שמלאו הארץ חמס וישובו להכעיסני ביתר עברות,

והנם שלחים – חוץ מזה הם הורגים זה בזה באף ובחמה, כמו שיתבאר (בס׳ כ״א) שרוב ההרוגים ביניהם היה מה שהרגו זה את זה בימי המצור שהיה ביניהם שנאה ומלחמה,

ואל אפם וכעסם הם שולחים את הזמורה – היינו החרב הזומרת וכורתת כל ענפי היער, ובסי׳ הבא יפרש הדבר איך זמרו וכרתו איש את אחיו.

הזמורה – זמורת גפן, וגם מנהג זה לא ידענו מהו; ורבותינו דרשו בו מה שדרשו, ובחרו בו רש״י ורד״ק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון