×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(כט) וְהָיְתָ֥ה לָכֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם בַּחֹ֣דֶשׁ הַ֠שְּׁבִיעִ֠י בֶּֽעָשׂ֨וֹר לַחֹ֜דֶשׁ תְּעַנּ֣וּ אֶת⁠־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֗ם וְכׇל⁠־מְלָאכָה֙ לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּ הָֽאֶזְרָ֔ח וְהַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶֽם׃
It shall be a statute to you forever. In the seventh month, on the tenth day of the month, you shall afflict your souls, and shall do no kind of work, the native-born or the stranger who lives as a foreigner among you.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימהעודהכל
[רנב] 1[תענו את נפשותיכם], מתני׳: יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. גמ׳: הני חמשה ענויין כנגד מי, אמר רב חסדא כנגד ה׳ ענויין שבתורה, ובעשור (במדבר כא, ז), ואך בעשור (להלן כג,כז), שבת שבתון (להלן פס׳ לא), ושבת שבתון (להלן כג,לב), והיתה לכם, (בכולהו כתב תענו ועניתן). (יומא עג:-עו.)
[רנג] 2והיתה לכם לחקת עולם, ת״ר, כהן גדול (בחמש עבודות של יוה״כ) שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה וכו׳, א״ל רב אסי לר׳ יוחנן מכדי חמש טבילות ועשרה קידושין דאורייתא, וחוקה כתיב בהו (לאחר שגמר כל הפרשה כתוב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו׳) ליעכבו, א״ל אמר קרא ולבשם (לעיל פס׳ ד) לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב, (שינה הכתוב בלבישה לעכב וכו׳ ולומר דעכובא דחוקה לא קימא אהאי קרא דאיירי ברחיצה ולבישה אלא אשאר דברים האמורים בפרשה). (זבחים יט:)
[רנד] 3והיתה לכם לחקת עולם, אמר רב, כל מקום שנא׳ תורה וחוקה אינו אלא לעכב, קא ס״ד תרתי בעיא וכו׳, והרי יוה״כ דלא כתיב ביה אלא חוקה (והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו׳, ותנן שני שעירי יוה״כ מעכבין זה את זה, אלא או תורה או חוקה. (מנחות יט.)
[רנה] 4תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, תנו רבנן, תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער, ת״ל וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי נפש שב ואל תעשה. ואימא היכא דיתיב בשימשא וחמים ליה, לא נימא ליה קום תוב בטולא, יתיב בטולא וקריר ליה לא נימא ליה קום תוב בשימשא, דומיא דמלאכה, מה מלאכה לא חלקת בה (בכל צדדיה אסורה) אף ענוי לא תחלוק בו (שאיסורו בכל צדדיו קאמר, יצאו חמה וצינה שאם ישב הרי הוא בעינוי, ואם לא ישב אינו מצוה לישב). תניא אידך תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת״ל וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה דבר שחייבין עליו (כרת כי הכא) במקום אחר (כגון בשבת), אף עינוי נפש (בדבר אכילה קאמר) שחייבין עליו במקום אחר ואיזה זה, זה פגול ונותר, כו׳ (המשך המאמר להלן אות רצד), ואם נפשך לומר (ואם יש בידך להשיב ע״ז הרי ראיה אחרת דקרא של תענו את נפשותיכם עינוי שהוא אבידת הנפש בתוך חלל הגוף מיירי), הרי הוא אומר (להלן כג,ל) והאבדתי את הנפש ההיא, עינוי שהוא אבידת הנפש ואי זה, זה אכילה ושתיה, מאי ואם נפשך לומר וכי תימא בעריות קא מישתעי קרא (דתשמיש נמי איקרי עינוי וכו׳ וחייבין עליו כרת במקום אחר כגון עריות), הרי הוא אומר והאבדתי את הנפש וגו׳. (יומא עד:)
[רנו] 5תענו את נפשתיכם, דבי ר׳ ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי (ויענך וירעיבך, דברים ח,ג), מה להלן רעבון אף כאן עינוי רעבון (כתיב ביוה״כ תענו את נפשותיכם, וכתיב עניתי בצום נפשי, תהלים לה,יג, ועוד כתיב למה צמנו ולא ראית ענינו נפשנו ולא תדע, ישעיה נח,ג, מיכן שהצום נקרא עינוי נפש, ר״ח). ונילף מאם תענה את בנותי (בראשית לא,נ) (דמוקי ליה לקמן אתשמיש). דנין עינוי דרבים (יוה״כ לכל ישראל) מעינוי דרבים (אכילת המן לכל ישראל) ואין דנין עינוי דרבים מעינוי דיחיד, וניליף מעינוי דמצרים דכתיב (דברים כו, ז) וירא את ענינו, ואמרינן זו פרישות דרך ארץ, אלא דנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים (יוה״כ מצות מלך היא וכן עינוי המן), ואין דנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי אדם. (יומא עד:)
[רנז] 6תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, אזהרה למלאכת היום, כל מלאכה לא תעשו (בעצם היום הזה להלן כג, כח -קה״ע), עונש, והאבדתי את הנפש ההיא (שם,ל), אזהרה לעינוי היום, כי כל הנפש אשר לא תעונה (שם,כט), עונש, ונכרתה הנפש ההיא (שם,), אזהרה למלאכת הלילה לית כאן, עונש (למלאכת הלילה) לית כאן, אזהרה ועונש לעינוי הלילה לית כתיב וכו׳, תני רבי חייא לא יאמר עונש במלאכה שאינו צריך הייתי למד מן העינוי, מה אם העינוי הקל חייבין כרת, מלאכה החמורה אינו דין שיהיו חייבין עליה כרת, הא לא נאמר עונש במלאכה אלא ליתן אזהרה לפניו (ללילה שלפני היום) וכו׳, תני ר׳ ישמעאל, והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי (בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו -שם), הקיש הכתוב מלאכה לעינוי, מה מלאכה שאסרתי לך מלאכה שחייבין עליה כרת (בין ביום בין בלילה), אף עינוי שאסרתי לך עינוי שחייבין עליו כרת. (ירושלמי יומא פ״ח ה״ג)
[רנח] 7תענו את נפשותיכם, מתני׳: שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב, ור׳ שמעון פוטר. גמ׳: על דעתיה דר׳ יוחנן (דמוקי לעיל לטעמא דסיפא דמתני׳, בכולל דברים המותרין עם דברים אסורים פנ״מ), למה ר׳ שמעון פוטר, א״ר זעירה ר׳ שמעון כדעתיה (דלית ליה איסור כולל), תני בשם רבי שמעון, תענו את נפשותיכם, ממותר לכם, ולא מאיסור לכם (בלאו הכי, ואם אכל נבילות ביה״כ פטור עליהן משום איסור יוהכ״פ, ואע״ג דיוה״כ כולל הוא גם לדברים המותרין, אלמא דלית ליה לר״ש איסור חל על איסור אפילו בכולל). (ירושלמי שבועות פ״ג ה״ד)
[רנט] 8תענו את נפשותיכם, מתני׳: ואלו נדרים שהוא (שהבעל) מפר, דברים שיש בהם ענוי נפש, אם ארחץ, ואם לא ארחץ. גמ׳: ואמרו רבנן רחיצה אית בה ענוי נפש כי לא רחצה, ורמינהו, אע״פ שאסור בכולן (ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה) אין ענוש כרת אלא באוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד (דכתיב, ויקרא כג, כט-ל, כל הנפש אשר לא תעונה, והאבדתי, איזהו עינוי שיש בו אבוד נפש הוי אומר זו אכילה ושתיה, ועל העושה בו מלאכה דכתיב בה כרת ר״ן), ואי אמרת כי לא רחצה איכא עינוי, ביום הכיפורים כי רחץ ליחייב כרת, אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, גבי יום הכיפורים דכתיב תענו את נפשותיכם, מילתא דידע ענויא השתא (דהיינו אכילה דבאותו יום מינכר עינויא, ורחמנא לא קפיד ביום הכיפורים אלא בעינוי דמינכר בההוא יומא), רחיצה לא ידע עינוייא השתא. (נדרים פ:)
[רס] 9האזרח, ת״ר, אזרח (בבני ישראל ישבו בסוכות, ויקרא כג, מב) זה אזרח, האזרח (מיומן שבאזרחים) להוציא את הנשים וכו׳. למימרא דאזרח בין נשים ובין גברי משמע, והתניא האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי (אלמא ה׳ לרבויי אתא) אלמא אזרח גברי משמע, אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקרא וכו׳. יום הכיפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא, דאמר ר״י אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא (במדבר ה, ו) איש או אשה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכו׳, לא נצרכה אלא לתוספת עינוי (שהצריך הכתוב להתחיל ולהתענות מבעוד יום) סד״א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה (דכתיב בעינוי, ויקרא כג, ל בעצם היום הזה, על עצמו של יום ענוש כרת ואינו ענוש כרת על תוספת עינוי, ומאזהרה נמי אימעוט בפרק בתרא דיומא) לא נתחייבו נשים כלל (אפילו למ״ע בעלמא), קמ״ל. (סוכה כח.-:)
1. ירושלמי יומא פ״ח ה״א, ילקוט שמעוני תקעז, שאילתות דר״א קסז קסח, וראה תוס׳ כאן ד״ה ובעשור. וברמב״ם הל׳ שביתת עשור פ״א ה״ד ה: מצות עשה אחרת יש ביוה״כ והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנא׳ תענו את נפשותיכם וכו׳, וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול וכו׳. ועיי״ש במ״מ, ובפיהמ״ש להרמב״ם כאן, ובספהמ״צ מ׳ קסד.
2. ראה לעיל אות סג.
3. מנחות כז., וברש״י שם דרש מפס׳ לד. ראה להלן אות שיז.
4. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן, ירושלמי יומא פ״ח ה״א, זהר ח״ג סט:, וראה תו״ש כרך כו מילואים עמ׳ 254. ולהלן אות רצד וצרף לכאן. וברמב״ם הל׳ שביתת עשור פ״א ה״ד: מ״ע אחרת יש ביוה״כ והוא לשבות בו מאכילה ושתיה שנא׳ תענו את נפשותיכם. מפי השמועה למדו איזה הוא ענוי שהוא לנפש זה הצום וכו׳, מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתיה.
5. ראה באות הקודם.
6. ראה בפנ״מ כאן, וביומא פא., וברמב״ם הל׳ שביתת עשור פ״א ה״ו: כשם ששבות מלאכה בו, בין ביום ובין בלילה, כך שבות לעינוי בין ביום ובין בלילה.
7. ראה שבועות כד., וראה להלן אות רצד וברמב״ם שם.
8. ראה לעיל אות רנה. וברמב״ם הלכות שביתת עשור פ״א ה״ה: ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה, אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות.
9. תו״כ, ילקו״ש, לק״ט ומדרה״ג כאן. וראה בספרי שלח פיס׳ קיב.
[דִּבּוּרָא דְאַחֲרֵי מוֹת פֶּרֶק ז]
[א]
״וְהָיְתָה לָכֶם״ – לֹא לַאֲחֵרִים.
״לְחֻקַּת עוֹלָם״ – לְבֵית הָעוֹלָמִים.
״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ – יָכֹל כֻּלּוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״.
״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – יָכֹל יֵשֵׁב לוֹ בַחַמָּה וּבַצִּנָּה כְּדֵי שֶׁיִּצְטָעֵר?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״, מְלָאכָה אָסַרְתִּי לָךְ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְעִנּוּי אָסַרְתִּי לָךְ בְּמָקוֹם אַחֵר.
מַה מְּלָאכָה שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ בְּמָקוֹם אַחֵר, מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, אַף עִנּוּי שֶׁאָסַרְתִּי לָךְ בְּמָקוֹם אַחֵר, עִנּוּי שֶׁחַיָּבִין כָּרֵת.
וְאֵילוּ הֵן?
אֵלּוּ הַנּוֹתָרִין וְהַפִּגּוּלִין.
[ב]
מְנַיִן לְרַבּוֹת אֶת הַטְּבָלִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, רִבָּה.
[ג]
אֲרַבֶּה אֶת הַטְּבָלִים, שֶׁהֵן בְּמִיתָה,
וְלֹא אֲרַבֶּה אֶת הַנְּבֵלוֹת, שֶׁאֵינָן בְּמִיתָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, רִבָּה.
אֲרַבֶּה אֶת הַנְּבֵלוֹת, שֶׁהֵן בְּ׳לֹא תַּעֲשֶׂה׳, וְלֹא אֲרַבֶּה אֶת הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן בְּ׳לֹא תַּעֲשֶׂה׳!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, רִבָּה.
אֲרַבֶּה אֶת הַחֻלִּין, שֶׁאֵינָן בַּ׳עֲמֹד אֱכֹל׳, וְלֹא אֲרַבֶּה אֶת הַתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁהֵן בַּ׳עֲמֹד אֱכֹל׳!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, רִבָּה.
אֲרַבֶּה תְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵינָן בְּ׳בַל תוֹתִיר׳, וְלֹא אֲרַבֶּה אֶת הַקֳּדָשִׁין, שֶׁהֵן בְּ׳בַל תוֹתִיר׳!
תִּלְמֹד לוֹמַר ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, רִבָּה.
דָּבָר אַחֵר: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, עִנּוּי שֶׁהוּא אַב בֵּית נֶפֶשׁ, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.
[ד]
מִשֵּׁם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ: נֶאֱמַר כָּן ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ״ (דברים ח׳:ג׳), מָה עִנּוּי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן, עִנּוּי רֵעָבוֹן, אַף עִנּוּי שֶׁנֶּאֱמַר כָּן עִנּוּי רֵעָבוֹן.
[ה]
״וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״ – יָכֹל לֹא יְקַנֵּב1 אֶת הַיָּרָק, וְלֹא יַצִּיעַ אֶת הַמִּטּוֹת, וְלֹא יַדִּיחַ אֶת הַכּוֹסוֹת?
וְדִין הוּא: נֶאֶמְרָה כָן ״מְלָאכָה״, וְנֶאֶמְרָה ״מְלָאכָה״ בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
מַה מְּלָאכָה אֲמוּרָה בִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֲשׁוּבָה אַף מְלָאכָה אֲמוּרָה כָן, מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֲשׁוּבָה.
[ו]
אוֹ מַה מְּלָאכָה אֲמוּרָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, מְלָאכָה גְּמוּרָה, אַף אֵין לִי אֶלָּא מְלָאכָה גְּמוּרָה: שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אֶת כָּל הַסֵּפֶר, שֶׁלֹּא יֶאֱרֹג אֶת כָּל הַבֶּגֶד, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַנָּפָה.
מְנַיִן שֶׁלֹּא יִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתוֹת, שֶׁלֹּא יֶאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה שְׁנֵי בָתִּים בְּנָפָה וּבִכְבָרָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מְלָאכָה״, ״וְכָל מְלָאכָה״, רִבָּה.
[ז]
אֵין לִי אֶלָּא מְלֶאכֶת רְשׁוּת, מְלֶאכֶת מִצְוָה מְנַיִן?
שֶׁלֹּא יִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתוֹת בִּסְפָרִים וּבִתְפִלִּין וּבִמְזוּזוֹת, שֶׁלֹּא יֶאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִים בְּמִכְנָסַיִם וּבַפָּרוֹכוֹת?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מְלָאכָה״, ״וְכָל מְלָאכָה״, רִבָּה.
[ח]
אֵין לִי אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ כָּרֵת, מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּבִים עָלֶיהָ כָּרֵת, מְנַיִן?
שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אוֹת אַחַת, שֶׁלֹּא יֶאֱרֹג חוּט אֶחָד, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בַיִת אֶחָד בְּנָפָה וּבִכְבָרָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״מְלָאכָה״, ״וְכָל מְלָאכָה״, רִבָּה.
[ט]
אֵין לִי אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עַל מִינָהּ כָּרֵת;
מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל מִינָהּ כָּרֵת, מְנַיִן?
שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בָּאִילָן, שֶׁלֹּא יִרְכֹּב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, שֶׁלֹּא יָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם, לֹא יְסַפֵּק, וְלֹא יְטַפֵּחַ, וְלֹא יְרַקֵּד?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״שַׁבָּתוֹן״ (ויקרא ט״ז:ל״א), שְׁבוּת2.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁבִיתַת רְשׁוּת, שְׁבִיתַת מִצְוָה מְנַיִן?
לֹא יַקְדִּישׁ, לֹא יַעֲרִיךְ, לֹא יַחְרִים, לֹא יַגְבִּיהַּ, לֹא יִתְרֹם, וְלֹא יְעַשֵּׂר, וְלֹא יְקַדֵּשׁ, וְלֹא יְגָרֵשׁ, וְלֹא יְמָאֵן, וְלֹא יַחְלֹץ, וְלֹא יְיַבֵּם, וְלֹא יִפְדֶּה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי?
תִּלְמֹד לוֹמַר ״שַׁבָּתוֹן״ (ויקרא ט״ז:ל״א), שְׁבוּת.
״אֶזְרָח״ – זֶה אֶזְרָח, ״הָאֶזְרָח״, לְרַבּוֹת נְשֵׁי אֶזְרָחִים.
״גֵּר״ – זֶה הַגֵּר, ״הַגֵּר״, לְרַבּוֹת נְשֵׁי הַגֵּרִים.
״בְּתוֹכְכֶם״ – לְרַבּוֹת נָשִׁים וַעֲבָדִים.
1. יְקַנֵּב. יחתוך ויקצץ.
2. שְׁבוּת. עיין במשנה ביצה ה,ב.
וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיָם עָלַם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא תְּעַנּוֹן יָת נַפְשָׁתְכוֹן וְכָל עֲבִידָא לָא תַעְבְּדוּן יַצִּיבַיָּא וְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְרוּן בֵּינֵיכוֹן.
And this shall be to you for an everlasting statute: in the seventh month, on the tenth day of the month, you shall afflict (humble) your souls,⁠a and do no work, whether the native-born or the stranger that dwells among you.
a. Samaritan Version, "by fasting.⁠"

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם
וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיָם עָלַם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַסְרָא לְיַרְחָא תְּעַנּוֹן יָת נַפְשָׁתְכוֹן וְכָל עֲבִידָא לָא תַעְבְּדוּן יְצִיבַיָּא וְגִיּוֹרַיָּא (ח״נ: יציבא וגיורא) דְּיִתְגַּיְרוּן בֵּינֵיכוֹן
תרגום יחיד ברבים
כאשר השם גֵּר מצטרף לשם אֶזְרָח או עָנִי, שניהם מתורגמים ברבים כבפסוקנו: ״וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם״ – ״יְצִיבַיָּא וְגִיּוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְרוּן״. וכן עוד: ״בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ״ (שמות יב יט) ״בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא״. ״תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר״ (שמות יב מט) ״לְיַצִּיבַיָּא וּלְגִיוֹרַיָּא דְּיִתְגַּיְּירוּן״, ״לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״ (ויקרא יט י) ״לְעַנְיֵי וּלְגִיּוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן״.⁠1 ואולם כשהשמות גֵּר ואֶזְרָח באים בפסוק אחד אך אינם מצורפים, הם מתורגמים ביחיד, השווה: ״כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם״ (ויקרא יט לד) ״כְּיַצִּיבָא מִנְּכוֹן יְהֵי לְכוֹן גִּיּוֹרָא דְּיִתְגַּיַּיר עִמְּכוֹן״, אך ראה שם הערת המסורה.
1. כדברי ״אוהב גר״ ו״לחם ושמלה״ לשמ׳ יב יט. אמנם בכל אלה ישנם נוסחים שתרגמו לְיַצִּיבָא וּלְגִיוֹרָא דְּיִתְגַּיַּיר ביחיד אך אינם מדויקים.
ותהי לכון לקיים עלםא בירחה בשביעיה בעשרה יומין לירחה תצומון ית נפשתכון וכל עבידהג לא תעבדון יציביה וגיוריה דמתגיירין ביניכון.
א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עלם״) גם נוסח חילופי: ״דיעלם״.
ב. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום: ״שביעיה... נפשתכון״) נוסח אחר: ״בעש⁠{ר}⁠תי יומין לירחא דתשרי תצומון ותענון ית נפשתכון ממיכל ומשתיה מבבינה וסיכותה ושומת סנדלה ותשמי׳ מיטה״.
ג. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״עבידה״) גם נוסח חילופי: ״עיבי׳⁠ ⁠⁠״.
ותהי דא לכון לקיים עלם בירחא שביעאה הוא ירח תשרי בעשרא יומין לירחא תענון ית נפשתיכון מן מיכלא ומן מישתיא ומן הניית ביבני ותמרוקא ומסנא ותשמיש ערסא וכל עיבידתא לא תעבדון יציבא וגיורא דיתגייר ביניכון.
And this shall be to you for an everlasting statute: in the seventh month, it is the month Tishri, on the tenth day of the month, you shall humble your souls, (abstaining) from food, and from drinks, and from the use of the bath, and from rubbing,⁠a and from sandals, and from the practice of the bed: nor shall you do any work, neither the native-born nor the stranger who dwelleth among you.
a. Castel, 2152.
ותהיה זאת לכם לחקת עולם בחודש השביעי הוא חודש תשרי בעשרה ימים לחודש תענו את נפשותיכם מן מאכל ומן שתיה ומן הנאת מרחץ ותמרוקים ומנעילת נעל ותשמיש המטה וכל מלאכה לא תעשו אזרח וגר שיתגייר בתוככם.
והיתה לכם לחוקת עולם1לבית עולמים.
בחדש השביעי2יכול בכל החדש תלמוד לומר בעשור לחודש.
תענו – יכול ישב בחמה או בצנה בשביל שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שחייבים עליה כרת, אף עינוי שחייבים עליו כרת. 3משום ר׳ ישמעאל [אמרו] נאמר כאן עינוי, ונאמר להלן ויענך וירעיבך (דברים ח׳:ג׳), מה עינוי האמור להלן עינוי רעבון, אף כאן עינוי רעבון.
וכל מלאכה לא תעשו4נאמר כאן מלאכה, ונאמר במשכן מלאכה, מה מלאכת המשכן חשובה, אף כאן כיוצא בהם. ואמר וכל מלאכה, אפילו מקצת מלאכה, כמו אריגת שני חוטין כתיבת שתי אותיות.
1. לבית עולמים, ספרא פרק ז׳, ולק״ט.
2. יכול בכל החדש. ספרא ולק״ט.
3. משום ר׳ ישמעאל אמרו. ספרא ולק״ט.
4. נאמר כאן מלאכה. ספרא ולק״ט.
וְהָיְתָה לָכֶם – וְלֹא לַאֲחֵרִים. ״לְחֻקַּת עוֹלָם״ – לְבֵית עוֹלָמִים. ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״ – יָכוֹל (בְּכֻלָּן) בְּכֻלּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ״.
תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״ – מַה מְּלָאכָה שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה אַף עִנּוּי שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה. אֵימָא [הֵיכָא] דְּיָתִיב בְּשִׁמְשָׁא וְקָא חַיִּים לֵהּ לָא לֵימָא לֵהּ קוּם וְתִיב בְּטוּלָא, הֵיכָא דְּיָתִיב בְּטוּלָא וְקָא קָרִיר לֵהּ לָא לֵימָא לֵיהּ קוּם וְתִיב בְּשִׁמְשָׁא, דּוּמְיָא דִּמְלָאכָה, מַה מְּלָאכָה לֹא חָלַקְתָּ בָּהּ אַף עִנּוּי לֹא תַּחֲלֹק בּוֹ. תַּנְיָא אִידָךְ: ״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – יָכוֹל יֵשֵׁב בַּחַמָּה וּבַצִּנָּה וְיִצְטַעֵר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ״ – מְלָאכָה אָסַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר וְעִנּוּי אָסַרְתִּי לְךָ בְּמָקוֹם אַחֵר. מַה מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת מִמָּקוֹם אַחֵר, אַף עִנּוּי שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאֵיזֶה, זֶה הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר. אַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַפִּגּוּל וְאֶת הַנּוֹתָר שֶׁהֵן בְּכָרֵת, וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַטְּבָלִין שֶׁאֵינָן בְּכָרֵת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ, [וְעִנִּיתֶם] אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – רִבָּה. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַטְּבָלִין שֶׁהֵן בְּמִיתָה, וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַנְּבֵלוֹת שֶׁאֵינָן בְּמִיתָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ, [וְעִנִּיתֶם] אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – רִבָּה. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַנְּבֵלוֹת שֶׁהֵן בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַחֻלִּין שֶׁאֵינָם בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ, [וְעִנִּיתֶם] אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – רִבָּה. מַרְבֶּה אֲנִי אֶת הַחֻלִּין שֶׁאֵינָן בְּקוּם אֱכֹל, וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁהוּא בְּקוּם וֶאֱכֹל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ, [וְעִנִּיתֶם] אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״ – רִבָּה. מַרְבֶּה אֲנִי תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁאֵינָן בְּבַל תּוֹתִירוּ, וְלֹא אַרְבֶּה אֶת הַקָּדָשִׁים שֶׁיֶּשְׁנָן בְּבַל תּוֹתִירוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תְּעַנּוּ, [וְעִנִּיתֶם] אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם – רִבָּה. וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם״), [״וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא״] – אֵיזֶהוּ עִנּוּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אִבּוּד נְשָׁמָה, הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. מַאי ״וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר״, וְכִי תֵּימָא בָּעֲרָיוֹת קָמִשְׁתָּעֵי קְרָא, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (״תְּעַנּוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם״), [״וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ״] – עִנּוּי אֲבֵדַת הַנֶּפֶשׁ, וְאֵי זוֹ, זוֹ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר כָּאן ״עִנּוּי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״עִנּוּי״, מַה לְּהַלָּן עִנּוּי רְעָבוֹן אַף כָּאן עִנּוּי רְעָבוֹן. וְנִגְמֹר מֵעִנּוּי ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״, דָּנִין עִנּוּי דְּבִידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי דְּבִידֵי שָׁמַיִם, וְאֵין דָּנִין עִנּוּי דְּבִידֵי שָׁמַיִם מֵעִנּוּי בִּידֵי אָדָם. הָנֵי חֲמִשָּׁה עִנּוּיִּין כְּנֶגֶד מִי, אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עִנּוּיִּין שֶׁבַּתּוֹרָה: ״וּבֶעָשׂוֹר, אַךְ בֶעָשׂוֹר, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, וְהָיְתָה לָכֶם״. הָנֵי חֲמִשָׁה הֲווּ וַאֲנַן שִׁתָּא תְּנָן: ״יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה״. שְׁתִיָּה בִּכְלַל אֲכִילָה, דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּיַּיִן וּבַשֵּׁכָר״, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳ שְׁתִיָּה הוּא וְקָא קָרֵי לֵהּ ״וְאָכַלְתָּ״. וְדִילְמָא עַל יְדֵי אֲנִיגְרוֹן, ״שֵׁכָר״ כְּתִיב, מִידִי דִּמְשַׁכֵּר. וְדִילְמָא דְּבֵלָה קְעִילִית, אֶלָּא יָלִיף ״שֵׁכָר, שֵׁכָר״ מִנָּזִיר, מַה לְּהַלָּן יַיִן אַף כָּאן יַיִן. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״תִּירוֹשׁ״ – וְנִקְרָא ״יַיִן״, יַיִן – שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם, תִּירוֹשׁ – שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשֶׂה רָשׁ. רַב כַּהֲנָא רָמֵי: כְּתִיב ״תִּירַשׁ״ וּקְרֵינָן ״תִּירוֹשׁ״, זָכָה – נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה – נַעֲשֶׂה רָשׁ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנִי פַּקְחִין. תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה דְּאִקְּרֵי עִנּוּי מְנָלָן, דִּכְתִיב: ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״ – מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, ״וְאִם תִּקַּח נָשִׁים״ – מִצָּרוֹת.
וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ – יָכוֹל לֹא יַקְנִיב אֶת הַיָּרָק וְלֹא יָדִיחַ אֶת הַכּוֹסוֹת וְלֹא יַצִּיעַ אֶת הַמִּטּוֹת, הֲרֵי אַתָּה דָּן: נֶאֱמַר כָּאן ״מְלָאכָה״ וְנֶאֱמַר ״מְלָאכָה״ בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, מַה מְּלָאכָה הָאֲמוּרָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ מַחֲשָׁבָה, אַף מְלָאכָה הָאֲמוּרָה כָּאן מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ מַחֲשָׁבָה. אִי מַה מְּלָאכָה הָאֲמוּרָה בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן מְלָאכָה גְּמוּרָה, אַף אֵין לִי אֶלָּא גְּמוּרָה שׁלֹּא יִכְתֹּב כָּל הַסֵּפֶר וְשֶׁלֹּא יֶאֱרֹג כָּל הַבֶּגֶד וְשֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָּל הַנָּפָה. מִנַּיִן שֶׁלֹּא יִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת וְלֹא יֶאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין וְלֹא יַעֲשֶׂה שְׁתֵּי בָּתֵּי נִירִין בַּנָּפָה וּבַכְּבָרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְלָאכָה״, ״כָּל מְלָאכָה״ – רִבָּה. אֵין לִי אֶלָּא מְלֶאכֶת הָרְשׁוּת, מְלֶאכֶת מִצְוָה מִנַּיִן, שֶׁלֹּא יִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בַּסְּפָרִים וּבַתְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת וְלֹא יֶאֱרֹג שְׁנֵי חוּטִין בַּמִּכְנָסַיִם וּבַפָּרֹכֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְלָאכָה, כָּל מְלָאכָה״ – רִבָּה. אֵין לִי אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת, מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת מִנַּיִן, שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אוֹת אַחַת וְלֹא יֶאֱרֹג חוּט אֶחָד וְלֹא יַעֲשֶׂה בַּיִת אֶחָד בַּנָּפָה וּבַכְּבָרָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְלָאכָה, כָּל מְלָאכָה רִבָּה״. אֵין לִי אֶלָּא מְלֶאכֶת הָרְשׁוּת, מְלֶאכֶת מִצְוָה מִנַּיִן, שֶׁלֹּא יִכְתֹּב אוֹת אַחַת בַּסְּפָרִים בַּתְּפִלִּין וּבַמְּזוּזוֹת וְלֹא יֶאֱרֹג בַּמִּכְנָסַיִם וּבַפָּרֹכֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מְלָאכָה, כָּל מְלָאכָה״ – רִבָּה. אֵין לִי אֶלָּא מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עַל מִינָהּ כָּרֵת, מְלָאכָה שֶׁאֵין חַיָּבִין עַל מִינָהּ כָּרֵת מִנַּיִן, לֹא יַעֲלֶה בָּאִילָן וְלֹא יִרְכַּב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּט עַל פְּנֵי הַמַּיִם לֹא יְסַפֵּק לֹא יְטַפֵּח וְלֹא יְרַקֵּד, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שַׁבָּתוֹן״ – שְׁבוֹת. אֵין לִי אֶלָּא שְׁבִיתַת הָרְשׁוּת, שְׁבִיתַת מִצְוָה מִנַּיִן, לֹא יַקְדִּישׁ לֹא יַעֲרִיךְ וְלֹא יִתְרֹם לֹא יְעַשֵּׂר לֹא יְקַדֵּשׁ לֹא יְמָאֵן לֹא יַחֲלֹץ לֹא יְיַבֵּם לֹא יִפְדֶּה נֶטַע רְבָעִי וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״(שַׁבַּת) שַׁבָּתוֹן״ – שְׁבוֹת.

רמז תקעח

תָּנוּ רַבָּנָן: ״אֶזְרָח״ – זֶה אֶזְרָח, ״הָאֶזְרָח״ – לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים ״כָּל״ – לְרַבּוֹת הַקְּטַנִּים. לְמֵימְרָא דְּאֶזְרָח בֵּין גַּבְרֵי בֵּין נָשֵׁי מַשְׁמַע, וְהָתַנְיָא: ״הָאֶזְרָח״ – לְרַבּוֹת נָשִׁים הָאֶזְרָחִיּוֹת שֶׁחַיָּבוֹת בְּעִנּוּי, אַלְמָא אֶזְרָח גַּבְרֵי מַשְׁמַע נָשֵׁי לֹא מַשְׁמַע. אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא נִינְהוּ וְאַסְמִיכִינְהוּ רַבָּנָן אַקְרָאֵי. הֵי קְרָא וְהֵי הִלְכְתָא, וְתוּ, לָמָּה לִי קְרָא וְלָמָּה לִי הִלְכְתָא, הָא סֻכָּה מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הִיא וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת, עִנּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים נַמֵּי מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא: הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לָאִישׁ לְכָל עֳנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה. אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם סֻכָּה הִלְכְתָא, וְאִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״תֵּשְׁבוּ״ – כְּעֵין תָּדוּרוּ, מַה דִּירָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ אַף סֻכָּה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן. רָבָא אָמַר: אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: נֵילַף ״חֲמִשָּׁה עָשָׂר, חֲמִשָּׁה עָשָׂר״ מֵחַג הַמַּצּוֹת, מַה לְּהַלָּן נָשִׁים חַיָּבוֹת אַף כָּאן נָשִׁים חַיָּבוֹת, קָא מַשְׁמַע לָן. וְהַשְׁתָּא דְּאָמַרְתָּ סֻכָּה הִלְכְתָא, קְרָא לָמָּה לִי, לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: יִשְׂרָאֵל כְּתִיב, קָא מַשְׁמָע לָן. אָמַר מַר: ״לְרַבּוֹת עִנּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים״. מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא, לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְתוֹסֶפֶת עִנּוּי, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִעֵט רַחְמָנָא לְתוֹסֶפֶת עִנּוּי מֵעֹנֶשׁ וְאַזְהָרָה לֹא נִתְחַיְּבוּ בּוֹ נָשִׁים [כְּלָל], קָא מַשְׁמָע לָן. אָמַר מַר: ״כָּל לְרַבּוֹת הַקְּטַנִּים״ – בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ, וּמִדְּרַבָּנָן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. וּקְרָא לְמַאי אָתָא, לְר׳ אֱלִיעֶזֶר כִּדְאִית לֵיהּ לְגֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּינְתַיִם, וּלְרַבָּנָן כִּדְאִית לְהוּ שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לֵישֵׁב בְּסֻכָּה אַחַת. ״אֶזְרָח״ – זֶה אֶזְרָח, ״הָאֶזְרָח״ – לְרַבּוֹת נְשֵׁי הָאֶזְרָחִים. ״גֵּר״ – זֶה הַגֵּר, ״הַגֵּר״ – לְרַבּוֹת נְשֵׁי הַגֵּרִים, ״בְּתוֹכְכֶם״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעֲבָדִים (הַמְשֻׁחְרָרִין).
ויכון הד֗א לכם רסם אלדהר פי אליום אלעאשר מן אלשהר אלסאבע תגיעו אנפסכם ולא תעמלו עמלא אלצריח מנכם ואלדכ֗יל פיכם.
ויהיה זה לכם חוק לדורות, ביום העשירי לחודש השביעי תרעיבו את עצמכם ולא תעשו מלאכה, האזרח מכם והנכנס ביניהם.
פס׳: והיתה לכם – ולא לאחרים.
לחקת עולם – לבית עולמים.
בחדש השביעי – יכול כולו ת״ל בעשור.
תענו את נפשותיכם – יכול ישב בחמה או בצינה בשביל שיצטער ת״ל וכל מלאכה לא תעשו. מה מלאכה שחייבין עליו כרת אף עינוי דבר שחייבין עליו כרת. משום ר׳ ישמעאל אמרו נאמר כאן תענו ונאמר להלן (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון.
וכל מלאכה לא תעשו – נאמר כאן מלאכה ונאמר במשכן מלאכה. מה מלאכת משכן 1מלאכה חשובה אף כאן כיוצא בהם.
וכל – לרבות אפילו מקצת מלאכה ארג שני חוטין כתב שני אותיות חייב.
האזרח – אזהרה לנשי האזרחים.
הגר – לרבות נשי הגרים.
2בתוככם – לרבות נשים ועבדים:
1. מלאכה חשובה: היינו גבי משכן כתיב מלאכת מחשבת:
2. בתוככם. לרבות העבדים כן הגיה הגר״א ז״ל באדרת אליהו. כי נשים ריבה מהאזרח:
והיתה לכם – זאת העבודה לחקת העולם.
בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם – אחר שהכתוב אומר: ותתענג בדשן נפשכם (ישעיהו נ״ה:ב׳), ידענו כי העינוי בהפך התענוג, והוא הצום. ועוד: ונפש נענה תשביע (ישעיהו נ״ח:י׳), שטעמו כמו: ותפק לרעב לחמךא (ישעיהו נ״ח:י׳), כי דרך דברי הנביאים להכפיל [את דבריהם ולבארם].⁠ב ואחר שיש לנו קבלה, אין צורך לחפש. ואין: עניתי בצום נפשי (תהלים ל״ה:י״ג) ראיה, בעבור זכר צום.⁠1 והכלל: כל עינוי שימצא במקרא דבק עם ״נפש״ – הוא צום.
האזרח והגר הגר – לא נעזבנו לעשות מלאכה, ולא נכריחנו על הצום.
1. כלומר: אין הוא יכול להוות הוכחה לפסוק שכתוב בו עינוי בלא המלה ״צום״.
א. כן בכ״י פריס 177, פריס 176, פרנקפורט 150, לוצקי 827, וכן בכמה כ״י של המקרא שם. בנוסח שלנו בישעיהו: נפשך, ואפשר שנוסחו של ראב״ע נבע מהשפעת הפסוק בישעיהו נ״ח:ז׳.
ב. ההוספה בכ״י פריס 177, פרנקפורט 150. ההוספה חסרה בכ״י פריס 176, לוצקי 827, ועוד עדי נוסח.
AND IT SHALL BE A STATUTE FOR EVER UNTO YOU. This service.⁠1
IN THE SEVENTH MONTH, ON THE TENTH DAY OF THE MONTH, YE SHALL AFFLICT YOUR SOULS. Since Scripture writes, And let your soul delight itself in fatness (Is. 55:2), we know that affliction is the reverse of delight and that affliction of the soul refers to fasting.⁠2 Furthermore, Scripture states, And satisfy the afflicted soul (Is. 58:10), the meaning of which is like And if thou draw out thy soul to the hungry (Ibid.), for it is the style of the prophets to repeat themselves.⁠3 Now since we have tradition4 there is no reason to go on searching.⁠5 I afflicted my soul with fasting (Ps. 35:13) is no proof6 because the word fast is mentioned.⁠7 The general rule is, whenever we find in Scripture the word affliction connected to soul, the reference is to a fast.⁠8
THE HOME-BORN, OR THE STRANGER THAT SOJOURNETH AMONG YOU. We are not permitted to let him9 do any work,⁠10 but we do not force him11 to fast.⁠12
1. This service shall be a statute forever unto you.
2. When a person eats, the soul is said to "delight itself.⁠" Thus when Scripture speaks of the soul being afflicted it means the reverse; i.e., the reference is to a fast.
3. The hungry is another way of saying the afflicted soul. We thus see that affliction of the soul refers to a lack of food. Hence it refers to fasting.
4. That affliction of the soul refers to fasting.
5. For proof that our verse speaks of fasting.
6. That afflicting the soul means fasting, for one may argue that since Scripture goes on to explain that the psalmist afflicted his soul by fasting, in cases where the "affliction of the soul" is not qualified, the reference is not to fasting.
7. In the verse.
8. Whenever the Torah speaks of the affliction of the soul the reference is to fasting.
9. The stranger.
10. On Yom Kippur.
11. Reading nachrichennu as in Vat. Ebr. 38 instead of nachritennu (we shall cut him off).
12. For Scripture does not mention the stranger when it speaks of fasting. It only mentions the stranger when it speaks of not doing work on Yom Kippur.
תענו את נפשותיכם – אינו אומר לא תאכלו, אלא תענו. מכאן דרשו רבותינו שאדם מתענה בחמשה דברים ששייך בהם לשון עינוי: אכילה, ושתייה, ותשמיש המיטה, ונעילת סנדל, ומניעת מרחץ, כדאיתא ביומא (משנה יומא ח׳:א׳).
וכלא מלאכה לא תעשו – לא תעסקו רק בעינוי, ותפילה שיבאו קרבנכם וכפרתכם לרצון.
א. בכ״י מינכן 52: כל.
תענו את נפשותיכם – YOU SHALL AFFLICT YOUR SOULS – It does not say do not eat, but rather you shall afflict. From here our Rabbis derived that a person afflicts himself with five things that the term “affliction” applies to: eating, and drinking, and sexual relations, and wearing leather, and prevention of bathing, as is found in Yoma (Mishna Yoma 8:1).
וכל מלאכה לא תעשו – AND YOU SHALL DO NO WORK – Do not be involved in anything except affliction and prayer, so that your offerings and your atonement shall come favorably.
תענו את נפשתיכם – פירוש ענוי שיהא בבית נפשותיכם ואיזו זו אכילה ושתיה.⁠1
1. שאוב מהספרא.
תענו את נפשותיכם, "you are to subject your bodies to discomfort;⁠" according to Sifra on this verse he understands the word נפשותיכם as "the house of your soul,⁠" i.e. your body. One subjects one's body to discomfort by denying it food and drink.
תענו את נפשותיכם – כבר ביאר ר׳ אברהם כי כל ענוי הנמצא במקרא דבק עם נפש – הוא הצום, לסתום פיהם של הקראים מחקי שם.
TE'ANU' (YE SHALL AFFLICT) YOUR SOULS. Rabbi Abraham ibn Ezra has already explained — in order to silence the words of the Karaites,⁠1 may their name be blotted out2 — that all expressions of inuy (affliction) found in Scripture together with the word "soul,⁠" mean fasting.
1. See above in Seder Vayikra, Note 277.
2. See a similar expression in Ramban above, 3:9 (towards end, at Note 277). Here, however, the Hebrew expression m'chukei sheim may mean: "those whose names are blotted out" from the ranks of Israel.
והיתה לכם לחֻקת עולם – רוצה לומר זאת העבודה שקדם זכרה.
בחֹדש השביעי בעשור לחֹדש תענו את נפשׂתיכם וכל מלאכה לא תעשו – הרצון בזה העינוי - שלא יאכלו ולא ישתו; וזה מבואר מצד הוראת הגדר, ומעצם הענין; וזה, שכבר יֵרָאֶה שהיתה הכוונה בזה שיִבָּדלו מאלו ההנאות, למען יכנע לבבם ויתנו אל לבם לשוב מדרכם הרעה, כי זה כוון ביום הזה, כדי שתִּשלם להם הכפרה. ולזאת הסיבה היתה התרועה בראש השנה, כמו שיתבאר במה שיבוא בגזרת ה׳. ולפי שהוציאה התורה זה בלשון עינוי, ולא אמרה בביאור שלא יאכלו בעצם היום הזה, הנה לא יעברו על זאת המצוה באכילת כזית, אבל באכילה שמצדה יִמָּנַע העינוי; והנה שיערו חכמים שזה יִשלם בשיעור מהמזון בככותבת הגסה, לא בפחות מזה; ובשתייה יִשלם זה בשיעור רביעית לוג, לא בפחות מזה. וראוי שיתבאר מזה שאם אכל אוכל בלתי ראוי לאכילה, או שתה משקה בלתי ראוי לשתייה - לא יעבור על זאת הצוואה, כי אין זה ממה שיעבור העינוי בסיבתו, אבל הוא עינוי. וכן אם אכל על השבע המופלג. והנה נאסר בכל מלאכה, כמו הענין בשבת.
האזרח והגר הגר בתוככם – רוצה לומר ב׳גר׳ - גר צדק. ולמדנו בזה שלא נקבל גר צדק לחציין, אם לא יקבל עליו כל התורה כולה.
התועלת השני הוא במצוות גם כן, והוא הציווי בעבודת יום הכיפורים. וכבר ביארנו התועלת המגיע מזאת המצוה.
והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי עד וידבר וגו׳ איש איש מבית ישראל אשר ישחט. יאמר הכתוב שעם היות שעבודת יום הכיפורים הית׳ עתיד׳ להפסק בזמן הגלות וחרבן הבית הנ׳ ישארו במקומ׳ תמיד לחקת עולם שני דברים. הא׳ הוא ענוי הנפש שיענו בני ישראל את נפשותיהם ביום ההוא. ומפי הקבל׳ למדו שענוי הנפש כולל חמש׳ דברים שהם אסורים ביום המקודש ההוא והם אכיל׳ ושתי׳ רחיצה סיכ׳ נעילת הסנדל וגם תשמיש המטה אסור ביום ההוא להיותו היותר גשמי מכל התענוגים הגשמיים כי בעבור שהיו אלה כלם הנאות גשמיות היו אסורות ביום ההוא למענ׳ נפשו הבהמית ומוכיח אותה על נטות׳ לדברים החמריים והי׳ הענוי הזה כנגד הודוי והחרט׳ שהי׳ מתחרט כהן גדול ביום ההוא. והדבר הב׳ הנשאר להם לחק הוא אסור מלאכ׳ שכל מלאכ׳ לא יעשו ביום הז׳ כי להיותו יום מיוחד למלאכת השמים ועבודת הקדש שאין ראוי שיעשה בו שום מלאכ׳ אחרת שיהיו בה טרודים אלא שתהיינה כל מחשבותיהם פנויות לתשובה ולתחנ׳ ולבקשת הכפר׳ והסליח׳ כי איך יעשה מלאכ׳ ביום ההוא מי שחייו תלוים מנגד ולא ידע אם יכתב לחיים או למיתה וחייב בז׳ האזרח והגר לפי שעל מנת כן יגור הגר אתם לשמור את היום הזה כדי שיכפר השם הנכבד גם בעד חטאתיו ולא יביא עליו רעה פן תכלול רעתו לכל העדה כמו שאמר אוי לרשע ואוי לשכנו. ונתן הסב׳ והתכלית בזה באמרו כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ר״ל הנה צויתי על הענוי לפי שבו אתם מבקשים סליח׳ וכפרה וביום הז׳ יכפר ר״ל השם עליכם לטהר אתכם או יחזור יכפר עליכם על היום שזכר שהיום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם ולכך יצטרך לענות את נפשותיהם כעבד לפני אדוניו כי לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
לחקת עולם – אף על פי שיש מקדש לעבודה, מכל מקום צריך שתקיימו גם שביתה וענוי.
לחקת עולם, even though God had provided a Temple wherein to perform the ritual called עבודה, sacrificial service, the Day of Atonement, in order to be fully effective, also requires that each person abstain from the kind of work forbidden on every Sabbath, as well as that he abstain from eating and drinking, i.e. עינוי.
[א] תענו את נפשתיכם
[1] יומא פרק שמיני דף עד ע״ב (יומא עד:) ב1 [2] נדרים פרק אחד עשר דף פ ע״ב (נדרים פ:)
1. הדיון בגמרא שם הוא על העינוי הכתוב ביום הכפורים - ׳תענו את נפשותיכם׳ מנין שהכוונה לאיסור אכילה ושתיה?
מסקנת הגמרא שדין זה נלמד משני הפסוקים, ׳תענו את נפשותיכם׳, ׳והאבדתי את הנפש ההיא׳ (ויקרא כג, ל) – עינוי שיש בו אבידת נפש ואי זה זה? זה אכילה ושתיה. ואכן גם שם רבנו מפנה לגמרא הנ״ל.
הגמרא שם שואלת מדוע לא נלמד מהעינוי הכתוב בנשות יעקב ׳מאם תענה את בנותי׳ (בראשית לא נ) – שהוא עינוי תשמיש? הגמרא דוחה אפשרות זו.
ועוד מדוע לא נלמד מעינוי דמצרים, ׳וירא את ענינו׳ (דברים כו, ז) – וגם הוא עינוי תשמיש? גם אפשרות זו נדחית. ואע״פ ששני פסוקים אלו לא נשארו למסקנה מ״מ רבנו מפנה את שניהם לגמרא הנ״ל, שלא כדרכו לציין דווקא פסוקים שנשארו למסקנה. ביאור הדברים: יש לומר
שדחיית הגמרא לפסוקים אלו לא קשורה לשינוי המשמעות של עינוי, אלא שחסרה פה התאמה בין הפסוק ועינוי יום הכיפורים. כגון עינוי נשות יעקב הוא עינוי דיחיד, עינוי יום הכיפורים עינוי דרבים, ואף עינוי מצרים דרבים הוא, מ״מ נעשה בידי אדם. משמעות הפסוק אכן נשארה שבשני הפסוקים אכן מדובר בעינוי. ולכן אין שום מניעה מלציין פסוקים אלו.
והיתה לָכֶם לחקת עולם: ב׳ פסוקי׳ מטעי׳1, דין, ואידך והיתה לָהֶם2 לחקת עולם דפ׳ פרה. [לכם].
וְהַגֵר: הגימ״ל בצירי ודגושה. [וְהַגֵּר].
1. ב׳ פסוקי׳ מטעי׳: מ״ג-ד על אתר.
2. והיתה לָהֶם: במ׳ יט כא.
והיתה לכם וגו׳ – טעם אומרו לכם, לצד שבתחילת הדבור אמר אליו ה׳ דבר אל אהרן ועכשיו בא לצוות את ישראל כמו שגמר אומר האזרח והגר לזה הוצרך לומר לכם, לבל תטעה לומר כי מצות הכהנים ביום כיפור הוא דיבור ראשון שצוה ה׳ בתחילת הפרשה לבד, ומצות ישראל היא העינוי שכן רשם בדת ה׳, גם השכל יסכים לזה שהכהנים פטורים מהעינוי. או הכהן הגדול מיהא במקום עינויו היא עבודתו, וגם משה תבא הסברא לדון עליו כי אינו צריך עינוי, ומה גם לאשר קדם לנו כי נזדכך גופו ודמי לבר אלהין מלאך ד׳ אין צורך בעינוי, אשר על כן צוה ה׳ ואמר והיתה לכם פירוש מדבר עם משה ואהרן שגם הם בכלל העינוי. וכדי שלא תחשוב דדוקא למשה ואהרן יצוה ה׳ ולא לכל ישראל תלמוד לומר האזרח והגר, ובסמוך יתבאר באופן אחר.
לחקת עולם – טעם אומרו עולם, לצד שתבא הסברא שלא בא העינוי אלא לכפר עון ומעתה כל שאין רישומו של עון במציאות בישראל אין חיוב בעינוי לזה אמר חקת עולם, ופנימיות הדבר הוא חוקה של עולם הבא, והוא סוד נכמס.
תענו את נפשותיכם – פירוש עינוי הכולל לנפש בהשואה ואיזה זה מניעת המזון, ואם אתה אומר שיענה עצמו במלאכה ישתנה הדבר בב׳ דברים, הא׳ שמתענה ביותר החלק ממנו הטורח באותה מלאכה ואם כן אין עינוי הנפש בהשואה והתורה אמרה תענו את נפשותיכם, הב׳ כי בסדר זה יקרא עינוי הגוף כי הבשר החי מתיגע והתורה אמרה נפשותיכם ומעתה תם לריק כחם של הקראים.
האזרח והגר – בתורת כהנים אמרו וזה לשונם האזרח, אזרח זה אזרח, האזרח לרבות נשי אזרח, גר זה הגר, הגר לרבות נשי הגר, בתוככם לרבות נשים ועבדים ע״כ. ועדיין צריכין אנו למודעי למה הוצרך לזכרון אזרח, ואם בשביל ריבוי ה״א המרבה נשים, זה טעות כי יש לאלוה מילין לדבר באופן שירבה הצריכין להתרבות מבלי תוספות אפילו אות אחת ללא צורך.
ויתבאר הענין על פי מה שאמרו במסכת סוכה (כח:) וזה לשונם אמר מר האזרח לרבות הנשים לעינוי יום כיפור אמר רבא מדרבי יהודה אמר רב נפקא דאמר רבי יהודה אמר רב השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ומתרץ לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סלקא דעתך אמינא הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ואזהרה לא יתחייבו נשים קמ״ל ע״כ, ועל פי הדברים האלה יש טעם בדבר שהוצרך הכתוב להזכיר אזרח, לצד שהרבוי ה״א על התוספת עינוי, לזה נתחכם ה׳ וזכר שניהם יחד המתרבה ורשימת דבר שבו מתרבה, והוא אומרו האזרח פירוש אזרח זה אזרח שחייב גם בתוספת עינוי כרשום במקום אחר ודומה לו הוא המתרבה בתיבת ה״א ואין חילוק ביניהם. ואחר שהוכרח לומר האזרח לטעם האמור חש שיטעה הטועה לומר שאומרו האזרח הוא למעט הגר שאינו בגדר זה של מצות יום כיפור תלמוד לומר הגר, ואם היה אומר גר לבד בלא ה״א היה לבעל הדין לחלק חילוק נכון כי נשי הגר לא שהרי הכתוב חלק בין ישראל לגר שבישראל ריבה הנשים ובגרים לא ריבה, לזה הוצרך לומר הגר לרבות נשי הגר. עוד נראה ליישב טעם הכתוב שהוצרך לפרט כל הפרטים לצד שהוצרך לפרט הכהנים כמו שפירשנו בתיבת לכם מעתה חל עליו לפרט גם האזרחים לבל יבא הטעות כי לכהנים לבדם יצו ה׳, ואחר שכן חל עליו לפרט כל הנרמזים בפרשה.
והיתה לכם לחקת עולם, "and it shall become for you an eternal statute, etc.⁠" The reason the Torah had to add the word לכם, "for you,⁠" is that during the earlier part of the chapter God had told Moses to address Aaron. At this point Moses is to address the entire nation, to wit "the natural-born Jew and the stranger who had converted.⁠" The Torah wants to avoid our making a mistake and tells us that the commandment concerning the activities of the priests only appears at the beginning of the paragraph. We should not think therefore that the commandment to afflict oneself on that day applies only to the non-priests. The word לכם makes it plain that it applies to the whole nation including the priests. We might have reasoned that the priests do not need to afflict themselves, and that especially the High Priest's service on that day would take the place of the afflictions the people submit themselves to. People of the stature of Moses and Aaron might have thought that their bodies were pure enough not to have to undergo the affliction described. This is why the Torah wrote והיתה לכם, "it will be applicable to you" i.e. to Moses and Aaron. We might now have thought that the law to afflict themselves applied only to Moses and Aaron; therefore the Torah wrote האזרח והגר, "the natural-born Israelite as well as the proselyte.⁠"
לחקת עולם, as an eternal statute. The reason for the word עולם is because some people would reason that the purpose of the affliction is to expiate for sins. He who feels he has not sinned might decide that he need not submit to the afflictions either. The Torah therefore tells us that the statute is not connected to the guilt or otherwise of the individual, or even of the nation as a whole. On a more profound level, the word עולם with its connotation of something concealed is a reference to the hereafter. Our afflictions in this world have a profound effect on our wellbeing in the hereafter.
תענו את נפשותיכם, "afflict your persons!⁠" The meaning of the word נפשותיכם here is an affliction which is evenly distributed to all parts of the body and soul, i.e. the abstention from food and drink. Should you argue that what is meant is abstention from work such as on the Sabbath, such an affliction would not meet the criteria we just laid down. 1) the part of the body which performs a certain labour is more affected than other parts of the body when one either abstains from performing that work or performs it; 2) the Torah should have written תענו את גופותיכם, "afflict your bodies,⁠" seeing that the soul is not involved unless it is deprived of food and drink. The argument of the Karaites that the words are addressed to the hardship of not being allowed to perform physical labour is null and void.
האזרח והגר, the natural-born Israelite and the proselyte. Torat Kohanim derives from these two words (the extra letter ה in front) that the wife of the natural-born Israelite as well as the wife of the proselyte are included in this legislation. They further deduce from the word בתוככם that wives and slaves are included. This still leaves the problem why the Torah even had to mention that this legislation applies to natural-born Israelites. Surely we did not need the whole word so that we could derive from the letter ה at the beginning that the wife is included! Surely God has many other words at His disposal if He wanted to include the wives without His having to write such a superfluous expression as אזרח and גר.
We will understand the matter when recalling a statement in Sukkah 28. We are told there: "what is the reason the Torah wrote האזרח? Answer: "to include the women in the legislation to afflict oneself on the Day of Atonement.⁠" Our source for this is Rabbi Yehudah in the name of Rabbi Nafka who said that the Torah compared women to men as far as the penalties for transgressions are concerned. Clearly then the only reason the word had to be written was to teach that the duty to abstain from food and drink applies already shortly before the onset of the Day of Atonement proper (a few minutes before sunset). Seeing that failure to abstain earlier does not carry the karet penalty [as the Torah associates that penalty with the words "on the day itself" Ed.], I might have thought that women are not liable to the additional time for fasting though they have to abstain from food and drink during the Day of Atonement proper; hence the Torah had to write the word האזרח to teach us that she who has to fast on the day proper also has to fast already during the period the rabbis have seen fit to add before the onset of the Day of Atonement proper. When you consider this statement you can understand why the Torah had to write the word אזרח. The only extraneous letter then was the letter ה which included the additional period in the requirement to fast. The word האזרח then means that in this case, just as in other cases where the Torah employs the word האזרח, it applies to women in the same manner as it does to men. Once the Torah had used the word האזרח to exclude someone from something, it was reasonable that the exclusion would apply to a recent convert who would not require the atonement feature of the Day of Atonement. The Torah therefore added the word והגר to ensure we do not make such a mistake. This left us with the question why the Torah had to add the letter ה also in front of the word וגר? Inasmuch as the Torah is not on record as comparing proselytes' wives culpability as similar to that of their husbands,' I might have thought that a distinction would be made regarding the laws connected with abstention from food and drink. The Torah therefore added the letter ה in front of the word גר to show us that this is not so. Furthermore, the reason the Torah had to spell all this out is that otherwise we might have read into the letter ה in front of the word הכהנים that this is a restrictive clause and that the entire legislation applies only to the priests.
והיתה לכם – ולא לאחרים. לחקת עולם. לבית עולמים.
תענו את נפשתיכם – נאמר כאן תענו ונאמר להלן ויענך וירעבך מה להלן עינוי רעבון כו׳.
וכל מלאכה לא תעשו – יכול לא יציע את המטות כו׳ נאמר כאן מלאכה ונאמר במלאכת המשכן מלאכה מה להלן מלאכת מחשבת אף כאן כו׳ אין לי אלא מלאכת רשות מלאכת מצוה מניין שלא יכתוב ספרים תפילין ומזוזות כו׳ ואין לי אלא מלאכה שחייבין עליה כרת מלאכה שאין חייבין עליה כרת מניין שלא יכתוב אות א׳ ושלא יארוג חוט א׳ ת״ל וכל. האזרח. לרבות נשים. והגר. זה גרים. הגר. זה נשי גרים. בתוככם. לרבות העבדים.
והיתה לכם – המצוה שאצוה עכשיו,⁠1 איסור מלאכה וענוי נפש. וראב״ע ז״ל פירש ״והיתה לכם, העבודה הזאת״.⁠2 ואינו נראה בעיני, שעליו צוה למטה בענין (פסוק לד). ועוד שאם כן היה לו לומר ״והיתה זאת לכם״.
לחֻקת עולם – כן נקראים מצות התורה, שהן חֻקים קבועים בחכמה לא ימושו, כמו חקי שמים וארץ, שנאמר עליהן ״חק נתן ולא יעבור״ (תהלים קמח, ו), ״אם ימושו החקים האלה מלפני״ (ירמיה לא, לו) וכל שכן חקי התורה שהן קדש, וניתנו לישראל, ועל כן אמר ״לכם״. גם בתורת כהנים אמרו ״לכם ולא לאחרים״,⁠3 וכמו שחקי שמים וארץ קבועים ועומדים לא ישנו ולא יחליפו, לא יוסיפו ולא יגרעו, כל כוכב בשמים שומר בסבובו עתו ומועדו, כן חקי התורה קבועים, אין לשנות ואין להוסיף ואין לגרוע.⁠4 וחוק המצוה הזאת היא במועדה בעשור לחדש השביעי, לא בחדש אחר ולא ביום אחר.
בחדש השביעי – מהו החוק הזה, ומתי יהיה? ״בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם״ וגו׳, ואמר הטעם ״כי ביום הזה יכפר״ וגו׳, כלומר הוא היום שיעשה בו הכהן כל האמור בענין למעלה.
תְּעַנוּ את נפשותיכם – אמר ראב״ע ז״ל ״לפי שכתוב אמר ותתענג בדשן נפשכם,⁠5 ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום. ונאמר ׳ונפש נענה תשביע׳,⁠6 שטעמו כמו ותפק לרעב נפשך״ (ישעיה נח י) וכו׳ וכו׳. והכלל, כל ׳ענוי׳ שימצא במקרא דבק עם ׳נפש׳ הוא הצום״ [עכ״ל]. ויפה דִּבֶּר. והכלל שנתן אמת ויש לו יסוד במשפט הלשון, כי נשמת האדם מתוארת ״נפש״ בעבור התחברה לגוף שתשתמש בכחותיה תחת השמש כמו שרמזנו (ויקרא ב, א). והתחברות הזאת תעמוד על ידי המאכל והמשקה, ולא תתכן מבלעדן. לכן כשימנעו ממנה נקרא ״ענוי נפש״. ואם גם השינה הכרחית לגוף, אי אפשר לצוות עליה, שאין ברצון האדם להמנע ממנה, שלפעמים יישן שלא מדעתו. ובתורת כהנים למדוהו במה מצינו ואמרו עוד ״תענו את נפשותיכם, ענוי שיהא בבית נפשותיכם. ואיזו? זו אכילה ושתייה״. ולדעתי פירושו שיהא בפנימיות בית הנפש ואין זה אלא אכילה ושתיה, שעל ידיהן קשורה הנפש בביתה שהוא הדם.
וכל מלאכה – יתבאר בעז״ה בפרשת אמור.⁠7
האזרח – דמה כל אחד מזרע ישראל לאזרח, שהזריחה היא לשמש, כמו ״וזרח השמש״ (קהלת א, ה), ״ויזרח לו השמש״ (בראשית לב, לא), ולפי שזורח יום יום, מפורסם ונודע במעלתו. ודומה לו המיוחסים מדור דור למשפחותיהם. לא כן הגר שלא הכירוהו ולא ידענו אבותיו מקדם. וכן ״כאזרח רענן״ (תהלים לז, לה), שהוא העץ הגדול שעמד ביפיו דורות רבים, לא כן ציץ יוצא וימל. ולא מצאנו תואר ״אזרח״ בכל המקרא רק על ישראל. ורד״ק ז״ל ב⁠[״ספר ה]⁠שרשים״ פירש אזרח ״הוא התושב והקדמון בעיר, כי הוא מגולה לכל, וידוע מי הוא ומשפחתו, אבל הגר הוא מכוסה ולא ידע אדם מי הוא ומי משפחתו״.
והגר הגר בתוככם – לדעת רד״ק ז״ל ב⁠[״ספר ה]⁠שרשים״8 מלת ״גר״ מנחי עי״ן שרשו גור, וענינו שהוא גר אתנו. פעמים הוא גוי וקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים, ויש שנתגייר והתיהד והוא שהזהירתו התורה על ענין המצות. ודעת ראב״ע9 ז״ל שהוא כמו גרגיר שנכרת מן הסעיף שהוא האזרח.
ולדעתי שרשו ״גרר״ מן הכפולים, מענין לשון חכמים ״גורר אדם מטה״,⁠10 ״גריר בתרייהו״,⁠11 וכן ״מגוררות במגרה״ (מל״א ז, ט), כי כלי המגרה נמשך מצד לצד. וכן הגר מתגורר מפה לפה. וכתוב ״גם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה״ (מל״א יז, כ). וכמו קֵן שֵן שרשם ״קנן שנן״, כן גר שרשו גרר. ובכנוי ״ובין גרו״ (דברים א, טז) בצירי, בעבור הרי״ש שאינו מקבל דגש. וכן ״מעלת גרה״ כמ ושבארנו (ויקרא יא, ג). ויש שלשה מיני גרים. האחד, שגר בעיר איזו ימים והולך לו. והשני, שתישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים, וזהו גר תושב. והשלישי, שהתישב וקבל עליו תורה ומצוה והיה כאחד מאזרח הארץ, וזהו ״גר צדק״, ועליו נאמר ״והגר הגר בתוככם״ (כאן, וכן ויקרא יז, יב; וכן יח, כו) להבדילו מגר המתגורר על איזו ימים, ומגר תושב. וכן נהג בכל המקומות, כמו ״וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳⁠ ⁠⁠״ (שמות יב, מז). ״תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם״ (שם, מח), וכן כלם כמו שנרמז בכל המקומות.
1. על יום הכפורים.
2. עבודת כהן גדול ביום הכפורים, על כך נתבאר במקרא עד כאן.
3. נכרים מאומות העולם.
4. כך גם לשון הגר״א, בביאורו לשו״ע חו״מ ס״ק ו.
5. ישעיה נה, ג.
6. שם נח, י.
7. ויקרא כג, כח.
8. ערך: גור.
9. על תהלים לז, לה.
והיתה לכם – המצוה שאצוה עכשיו, איסור מלאכה וענוי נפש:
לחקת עולם – המצוה הזאת היא חק קבוע שלא ימוש ולא יעבור, כי מועדה בעשור לחדש השביעי לא בחדש אחר ולא ביום אחר:
תענו את נפשתיכם – כל ענוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום, כי כבר אמרנו שנשמת האדם מתוארת נפש בעבור התחברה לגוף, וההתחברות הזאת תעמוד על ידי המאכל והמשקה, ולא תתכן מבלעדן, לכן כשימנעו ממנה קרוי ענוי נפש, ואם גם השינה הכרחית לגוף אי אפשר לצוות עליה, שאין ברצון האדם להמנע ממנה, ולפעמים יישן שלא מדעתו:
האזרח – מאן דאיהו משרשא וגזעא דישראל (מכדרשב״י אמור ק״ג).
והגר – זה גר צדק, ובמכדרשב״י (זהר יתרו ד׳ ע׳), גר אע״ג דאתדבק באתר דא עלאה קדישא כיון דשביק עמיה ואבהתוי גר אקרי כמאן דשוי מדוריה באתר דלא ידע מקדמת דנא.
והגר הגר – כל לשון גר הוא אדם שלא נולד באותה מדינה אלא בא מארץ אחרת לגור שם (רש״י במשפטים), ולרד״ק גר מנחי ע״ו שרשו גור וענינו שהוא גר אתנו, פעמים הוא עכומ״ז וקיבל עליו שלא לעבוד אלילים, ויש שנתגייר והתייהד, והוא שהזהירתנו התורה על ענין המצות, והראב״ע (פ׳ לך לך) אמר האיש שיש לו משפחה הוא כסעיף הדבוק בשרש, לכן נקרא אזרח כטעם אזרח רענן, וטעם גר כמו גרגיר שנכרת משרש מקום גדילתו, ולרנ״ו שרשו גרר מן הכפולים מלשון חכמים גורר אדם מטה, גרר אבתרייהו, וכן מגררות במגרה (מלכים א ז׳), כי כלי המגרה נמשך מצד לצד, וכן הגר מתגורר מפה לפה, ויש ג׳ מיני גרים, הא׳ שגר בעיר איזה ימים והולך לו, והב׳ שהתיישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים וזהו גר תושב, והג׳ שהתיישב וקבל עליו תורה ומצוה והיה כאחד מאזרח הארץ וזהו גר צדק, ועליו נאמר והגר הגר בתוככם, להבדילו מן הגר המתגורר על איזה ימים ומגר תושב, וכן נהגה בכל המקומות כמו וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה׳ (שמות י״ב), תורה אחת יהיה לכם ולהגר הגר בתוככם (שם מ״ח), עכ״ד. ונראין דבריו ממש (משפטים כ״ג) וינפש בן אמתך והגר, שאינו אלא גר תושב ע״ש רש״י ובמכילתא, אף שיש לעורר ע״ז ממקומות אחרות, ולפי״ז אין לפרש הגר אתכם לשון דירה לבד כ״א לשון התחברות שהתחבר אתכם להיות שוה כמותכם בקבלת הדת, כי שרש גור יורה ג״כ על אסיפת הנפזרים וחבורם יחד כענין יגורו עלי עזים (תהלים נ״ט), ולשון אסיפה ישמש גם בדבר אחד המתאסף ומתחבר אל איזה מקום, כמו ואספתו אל תוך ביתך, אף שאינו אלא בהמה אחת כשיתחבר ממקום ההפקר למקום המשומר יאמר עליו לשון אסיפה, וכן ואין איש מאסף אותו הביתה, וכבר ישמש המקרא אל הגירות וההתיהדות לשון התחברות, ונלוה הגר אליהם ונספח. ונ״ל עוד בטעם מלת גר על הנכנס בעדת ישראל, כי כל עובד את ה׳ הוא תמיד במלחמה פנימית, כי תאוות נפש הבהמית משתוקקות תמיד למלא תאותם בבעילות ומאכלות אסורות וכדומה, ומצד נפש המשכלת הרוחנית יתגבר עליהם עפ״י התורה וכובש אותם בל יפרצו לעשות כחפצם, לכן מתוארים הצדיקים בשם גבורים, ה׳ עמך גבור החיל (שופטים ו׳) ולנעמי מודע איש גבור חיל (רות ב׳) וברבותינו איזהו גבור הכובש את יצרו, ואם הישראלי שלא טעם מעולם טעמי דאיסורי, בהשמרו מלטעום אותם נקרא גבור ואיש מלחמה, מכש״כ הנכרי שמנעוריו טעם טעמי כל האיסורים בהיתר, כי לא הוזהר עליהם, אם זה יסכים בדעתו לקבל עליו דת הישראלי ומתייהד, כמה מתגברת בנפשו המלחמה הפנימית. כי בכל רגע יגורו בו מלחמות התאות החומריות בהשתוקקות ללכת אחרי שרירות לבבם כפי הרגלו מנעוריו עד היום הזה, הנה ראוי לקרותו גבור ואיש מלחמה, וזהו בעצמו שם גר, ענין חרחור ריב ומדון שמתחדש בנפשו כל רגע. (זיך זעלבסט בעקאֶפפענדער), גר מלשון כל היום יגורו מלחמת, והתגר בו מלחמה, שומרי תורה יתגרו בם. ומזה גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך (תהלים קי״ט) בי״ת בארץ היא בי״ת הסבה הגורמת, כמו איש בחטאו ימות, בסבת חטאו, בסבת ארץ, והוא העולם הגשמי אשר בו תמיד לעינינו דברים המעוררים אל התאות החומריות, ומסבתם יתחדש בנפש האדם ריב ומדון וצריכה שמירה יתרה לעמוד בקשרי המלחמה הנפשית לבלי היות מנוצח מהם, וזהו גר אנכי בארץ. לכן אתפלל להושיעני בל יתעלם מנגד עיני חיוב מצותיך, ובזה אתחזק לכבוש ולהלחם בכל כחי.
תענו את נפשותיכם – כמו ונפש נענה תשביע (ישעיהו נ״ח:י׳) ויענך וירעיבך (דברים ח׳:ג׳).
you will afflict your persons (te’annu et nafshoteikhem). Cf. ve-nefesh na’anah tasbi’a (“[And if you draw out your soul to the hungry,] and satisfy the afflicted soul,” Isa. 58:10); va-y’annekha va-yar’ivekha (“He made you suffer privations and hunger,” Deut. 8:3) [i.e., the root anah, “to suffer,” can imply hunger or fasting].
והיתה לכם וגו׳ מוסב על האמור מכאן והלאה.
לשון מצוות יום הכיפורים שונה מלשון שאר מצוות המועדים. היינו מצפים, שבמקביל ללשון הרגילה, היה קובע הכתוב מיד בתחילת פרק זה את החודש והיום של יום הכיפורים, וכן גם את אופיו ומשמעותו של היום; משהו כעין זה: ״בחדש השביעי בעשור לחדש יום הכפורים יהיה לכם, ובא אהרן לכפר בקודש, בזאת יבוא אהרן אל הקודש״ וכו׳. אך בלשון כזו, הרי שעיצומו של יום הכיפורים יהיה תלוי בכפרה של הקרבנות במקדש; הטעם לקרבנות האלה ייקשר לתכלית הכיפורים של היום, ותכלית זו תתקיים על ידי אותם קרבנות. אולם בלשון מצוות יום הכיפורים כפי שנאמר בכתוב, קרבנות אלה אינם אלא התנאי לביאת אהרן אל הקודש; והתוצאה מבִּיאה זו – כל האמור בפסוקים ג–כח – תלויה אך ורק באמור בפסוק ג: ״בזאת יבא אהרן אל הקדש״, ורק כאן (פסוק כט) הוא נקשר ליום הכיפורים. נמצא שאופי הכפרה של יום הכיפורים עומד בפני עצמו, ואינו תלוי בקרבנות.
בפסוקים כט–לא, קרוי היום ׳יום של עינוי ואיסור מלאכה׳, אשר שניהם נוהגים – כפי שהכתוב חוזר ומדגיש – ״חקת עולם״; והכתוב אומר שתכליתו להיות יום של כפרה (פסוק ל). אם כן כפרה זו תלויה אך ורק בקיום מצוות העינוי והשביתה. במקביל אומר הכתוב שביום זה יקריב הכהן הגדול במקדש את כפרת הקודש והעם (פסוקים לב–לג), כמבואר בפסוקים ג–כח. יום הכיפורים – אשר כלל האומה שומרת אותו על ידי עינוי ושביתה – מביא גם את הכהן הגדול, נציגה הסמלי של האומה, אל קודש הקודשים לפני בדי הארון. ביום הכיפורים, על כל יחיד ויחיד לבחון את חייו לפי קנה המידה של תורת ה׳, והמסקנה של בחינה זו תבוא לידי ביטוי על ידי עינוי ושביתה. והוא הדין לגבי כלל האומה: באחדות סמלית תיגש אל עדות התורה; והתוצאה מ״ביאת אהרן אל הקודש״ זו תמצא את ביטויה בקרבנות הקרבים בבגדי לבן.
בחדש השביעי בעשור לחדש – עיין פירוש להלן כג, כז.
תענו את נפשתיכם – מהפסוקים בישעיהו (נח, ג,ה) נראה שעינוי-נפש וצום, חד הם. רואים גם מהאמור שם בפסוק י – ״וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ״ – שעינוי נפש הוא הניגוד של שובע. פשוטו כמשמעו: לעשות את הנפש ענייה, למנוע מהנפש את צורכי קיומה. הרי לנו איסור אכילה ושתייה.
ההלכה אומרת במפורש: ״יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער״ וכו׳ (יומא עד:). הווי אומר, שהמצווה אינה לגרום באופן פעיל צער וייסורים, אלא רק להימנע מהנאות, כדרך שאיסור מלאכה היא הימנעות ממלאכה יוצרת. לפיכך, התרגום המצוי של עינוי, מלשון סיגופים, המורה על גרימת צער וייסורים, הוא בהחלט מטעה.
במובן רחב יותר, כולל העינוי הימנעות מצורות אחרות של הנאות, מלבד אכילה ושתייה: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה. אולם לא הוכרע אם הרחבה זו של מושג העינוי היא מדאורייתא או מדרבנן.
וכל מלאכה לא תעשו – איסור המלאכה ביום הכיפורים כולל את כל המלאכות כמו בשבת, ואינו מוגבל למלאכת עבודה כמו שאר מועדים. מכאן ההלכה: ״אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת״ (מגילה ז:) – מלאכה בשבת עונשה סקילה, ואילו ביום הכיפורים עונשה כרת.
האזרח והגר וגו׳ – עיין פירוש הפסוק הבא.
[עא]
והיתה לכם לחוקת עולם – במלת ״לכם״ מדייק ולא לאחרים, שלא נתן מצוה זאת רק לישראל. ומה שכתב ״לחק עולם״ – לבית עולמים יתבאר בפרשת אמור סימן ס״ו. ומ״ש ״בחדש השביעי״ – יכול כולו רצונו לומר שהלא כבר באר זה בפרשת אמור ובפר׳ פנחס שיהיה בעשור לחדש השביעי, בכל זאת הוצרך לבאר זה גם כאן דאי לאו כן נטעה שאם לא עשאו בעשור יוכל להשלים זה בכל ימי החדש.
[עב]
תענו את נפשותיכם – הנה העינוי יבא על כל דבר שהוא צער אל הגוף אשר ירגיש בו הכנעת כחות נפשו, אם עבודה כבדה ביותר – ״למען ענותו בסבלותם״, אם על ידי דרך מיגע – ״עינה בדרך כחי״. וכן על ידי רעבון, צמאון, עינוי מתשמיש וכדומה – כל דבר שיש בו צער. והתורה לא בארה במה יענה את נפשו, ואי אפשר שיהיה כולל כל העינויים שאם כן יכלול גם כן שיעשה מלאכות כבדות וזה אסור דכתיב ״וכל מלאכה לא תעשו״. ועל כרחך כִוונה התורה שיהיה העינוי דוגמת המלאכה שהוא בשב ואל תעשה. ולכן כתב בפר׳ פנחס ״ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו״ שמ״ש ״כל מלאכה לא תעשו״ הוא מיותר, שכבר אמר זה ארבעה פעמים לד׳ דרשות כמו שיתבאר (בסימן שאחרי זה), וגם דייק לומר ״כל מלאכה״ בלא וי״ו החיבור שבא לפרש את העינוי – שיהיה בשב ואל תעשה, דוגמת המלאכה. וז״ש בברייתא שמובא בגמ׳ יומא (דף עד:) מקיש עינוי למלאכה. מה מלאכה בשב ואל תעשה אף עינוי [ומקשה ונימא היכא דיתיב בשמשא וחיים ליה לא נימא ליה קום תוב בטולא? ותירץ דומיא דמלאכה. מה מלאכה לא חלקת בה (שהוא לא תצויר בקום ועשה) אף עינוי] וזה שכוון גם בספרא יכול ישב לו בחמה ת״ל כל מלאכה לא תעשו רצונו לומר – ומקיש עינוי למלאכה. ושואל: אסרתי לך במקום אחר מלאכה ואסרתי לך במקום אחר עינוי. מה מלאכה אסרתי לך ממקום אחר וכולי. ר״ל שאם כן נאמר שהוקש בכל מילי למלאכה וכמו שהמלאכה יצויר בו שיתחייב עליו כרת ממקום אחר כמו העושה מלאכה בשבת אף עינוי אכילה היינו שלא יאכל דבר שחייב עליו כרת במקום אחר, והם פיגול ונותר. והשיבו שלכן נכתבו שש עינויים בתורה, כי יצויר בזה שש מדרגות: (א) אכילת דבר שיש בו כרת (ב) מיתה בידי שמים שקל מכרת (ג) איסור לאו (ד) אכילת רשות (ה) אכילת מצוה (ו) אכילת דבר שמניעת האכילה הוא בלא תעשה, והם קדשים שמוזהר לאכלם בלאו דבל תותירו. ומרבה שגם כל אלה לא יאכל (וזה פירוש משנה א׳ ב׳ ג׳) ומ״ש דבר אחר תענו את נפשותיכם וכולי בגמ׳ גריס ואם נפשך לומר ומפרש מפני שיש לומר שבעריות משתעי קרא ר״ל דיש לומר שיהיה העינוי מתשמיש, והוא דומה גם כן למלאכה שהוא רק בשב ואל תעשה ובו יש לומר גם כן דצריך שש עינויים, כי יש עריות שחייבים מיתת ב״ד, ויש שחייבים כרת לבדו, ויש באיסור לאו, ויש בעשה, ורשות, ומצוה כגון יבמה. על זה אמר ת״ל תענו את נפשותיכם ור״ל כי אחרי העיון במקרא נמצא שכל מקום שייחס עינוי אל הנפש הוא תמיד מאכילה ושתיה – ״ענתי בצום נפשי״ (תהלות לח), ״ענינו נפשינו ולא תדע״, ״יום ענות אדם נפשו״ (ישעיה׳ נח) כי אחר שקיום הנפש בגוף הוא על ידי אכילה [כמו שמיחס תמיד אכילה אל הנפש – ״נפש כי תאכל כל דם״, ״נפש שבעה״, ״נפש רעבה״ (משלי כ״ז:ז׳), ״באוכל להשיב נפש״ (איכה א׳:י״א), ״ונפש נענה תשביע״ ודומיהם רבים] כן ייחס העינוי אליה וז״ש עינוי שיהיה בבית נפשותיכם. ובגמ׳ גריס גירסא אחרת וגי׳ הספרא מחוורת כפי הפשט. וזה אתיא כר׳ יוסי בנדרים (דף עט) דסבירא ליה דרחיצה איננה בכלל עינוי נפש. ורבנן דסבירא להו שהוא בכלל ידרשו כר׳ ישמעאל, ור׳ ישמעאל (במשנה ד) למד לה מן ״ויענך וירעיבך״. ובגמ׳ מקשה עליו וניליף מ״אם תענה את בנותי״? דנים עינוי דרבים מעינוי דרבים ואין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד. וניליף מעינוי דמצרים דכתיב ״וירא את ענינו״ ואמרינן זו פרישת דרך ארץ? דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים ואין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בידי אדם. פירוש דבריה: כי העינוי יהיה לפי מזג האדם המתענה. הענוג והרך יתענה אם יחסר לו אבקת רוכל ובשמים שרגיל בהם, האמון עלי תולע יתענה אם ילבש בגד עב, והעצל יתענה במלאכה כל שהוא, והכפרי לא יתענה בכל אלה. לכן אין דנים עינוי דרבים מעינוי דיחיד כי יצויר שהיחיד יתענה בדבר שאינו עינוי לשאר בני אדם. וכן אין דנים עינוי בידי שמים מעינוי בני אדם כי הגם שפרישת דרך ארץ היה עינוי כולל במצרים הוא משום שהיתה על ידי שליט אכזר שמנעם מתשמיש בעל כרחם. ובכל זאת יצויר שימנע אדם את עצמו מתשמיש בעבור מצות ה׳ משום קדושה ופרישות ולא יהיה זה לו לעינוי. ואם כן לא מצאנו שיהיה עינוי כולל לכל מיני אנשים רק עינוי דרעבון כמ״ש ״ויענך וירעיבך״ שהיה עינוי על ידי שמים וכולל לרבים. וכוון שמצות ״ועניתם את נפשותיכם״ הוא מצוה כוללת לרבים, לא נוכל לומר רק עינוי דאכילה. וביומא (דף עו) אר״ח שחמשה עינויים כנגד ה׳ עינויים שבתורה [בתוס׳ הקשו הלא ששה הם, וכבר הקשה כן בירושלמי ואמר ואחד מוסף. פירוש – אחד כתוב במוסף דפנחס וזה לא חשיב בגמ׳ דידן] ועיין בספר יראים (מצוה קיח).
[עג]
וכל מלאכה לא תעשו – כל עסק שיתעסק האדם לפעול איזה דבר לצורך תכלית מיוחד נקרא מלאכה, וכשיש בה טרחה יתירה ועמל הגוף נקרא מלאכת עבודה. וביום טוב אמר תמיד ״כל מלאכת עבודה לא תעשו״ כי כבר הקילה התורה ביום טוב והתירה מלאכת אוכל נפש ולא אסרה רק ״מלאכת עבודה״ כמו חרישה וזריעה וכדומה שהעבודה הוא לרוב במלאכת מחובר – עובד אדמתו, עובד שדהו וכדומה. ותפס ״עבודה״ למשל, שמלאכה הדומה למלאכה שיש בה עבודה אסורה ביום טוב אבל מלאכה שיעשה לאוכל ביתו הוא מלאכה ועסק סתם, לא עבודה. אבל בשבת ויום הכפורים כתיב ״כל מלאכה״ ויש מלאכה סתם ויש מלאכת מחשבת דהיינו מלאכת אומן כמו מלאכת המשכן שהיה מלאכת חרש וחושב ורוקם, ושבת והוא הדין יום הכפורים שכתוב בהם ״מלאכה״ סתם למדינן ממשכן שאין אסור רק מלאכה שיש עמה מחשבה. והנה זה נאמר ביום הכפורים חמשה פעמים: אחד כאן, ושלשה פעמים בפר׳ אמור, ופעם אחד בפר׳ פנחס. וכבר אמר בסימן הקודם שמ״ש בפר׳ פנחס ״כל מלאכה לא תעשו״ צריך לאקושי עינוי למלאכה. ומ״ש כאן ״כל מלאכה לא תעשו״ צריך לאזהרה. וג׳ פעמים שבפר׳ אמור צריך אחד לעונש ואחד לדרוש שבמשנה ו׳ שמרבה כל מלאכה אף מקצת המלאכה [כי שם ״מלאכה״ סתם נופל רק על דבר שנגמר כולו, ומרבה ממלת ״כל״] ואחד לדרוש שבמשנה ז׳ – לרבות מלאכת מצוה. ומה שמרבה במשנה ח אף אות א׳ הוא ממלת ״כל״ שמיותר, וכר״י שחצי שיעור אסור מן התורה. עוד נזכר גבי יום הכפורים שני פעמים ״שבת שבתון״, פה ובפר׳ אמור, ואסמכו חכמים עליו את השבותין כי הכפל ״שבת שבתון״ מורה שביתה לגמרי ולדעת חז״ל נון האמנתי״ו הנוסף בסוף השם מורה על חוזק הדבר שהשם מורה עליו כמו שאמרו בפסחים (דף קיח.) ובבראשית רבה (פרשה כ) קשה מזונות כפלים כיולדה. ביולדה כתיב ״בעצב תלדי בנים״ ובמזונות כתיב ״בעצבון תאכלנה״. וכן ״שבתון״ מורה השביתה הגמורה ואסמכו – (א) שביתה מדבר הרשות, (ב) מדבר מצוה, כמו שחשב בביצה (דף לו).
[עד]
האזרח – ידוע מה שאמרו חכמי הלשון כי כל שם עצם כללי יתכן שיבא בכלל וביחוד. והכלל גם כן יתכן שיבא בלשון יחיד ובלשון רבים. אך כשיבא כל המין בלשון יחיד מנהג הלשון להוסיף ה״א השימוש בראש, המורה על כללות המין כמו ״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם״ רצונו לומר כלל המין ר״ל כל האדם. ״החכם עיניו בראשו״ – כל חכם. ואם יבא שם העצם ביחוד ר״ל על עצם פרטי אחד, לא יתכן שיבא השם בה׳ כי אם בהיות הפרטי ההוא נודע והרי הוא ה״א הידיעה. לפי זה אם היה אומר ״אזרח״, בלא ה״א, היה שם יחיד זכר, ומוציא נקבה, כדרך כל שמות זכרים. אבל כשאמר ״האזרח״, בה״א, כיון שאי אפשר שתהיה ה׳ הידיעה, על כרחנו הוא שם המין ורצונו לומר כל אזרח, וגם נקבה בכלל. וז״ש בספרא האזרח לרבות הנשים. וכן אמר לקמן (פרק יג משנה יח) על ״האזרח״ דגבי עריות שמרבה נשים. וכן בספרא (אמור פרק יט משנה ז) ״כאזרח״ לרבות נשים [ר״ל כי כ״ף ״כאזרח״ נקודה בקמ״ץ שדינו כאילו כתוב ״כהאזרח״, בה״א]. אמנם בספרא (שם פרק יז משנה ט) על ״כל האזרח בישראל ישבו בסכות״ אמר וז״ל אזרח – זה אזרח. ״האזרח״ – להוציא את הנשים. ״כל האזרח״ – לרבות את הקטנים. ״בישראל״ – לרבות גרים ועבדים משוחררים. וכבר תמהו חכמי הש״ס על סתירה זאת בסוכה (דף כח) והשיבו שגבי סוכה הלכתא וקרא למי לי? לרבות את הגרים פירוש: שקבלו הלכה למשה מסיני שמ״ש גבי סוכה ״האזרח״, בה״א, לא בא כמו בכל מקום על שם המין, רק בא על הכוונה לעשות מן השם דמות פעל. כי שם ״אזרח״ הוא מענין השרשה כמו ״כאזרח רענן״ וכתב הרד״ק בשרשיו האזרח הוא התושב והקדמון בעיר כי הוא מגולה לכל ונודע הוא ומשפחתו (כי ״זריחה״ הוא מענין גילוי כמו ״והצרעת זרחה במצחו״) וכן ״כאזרח רענן״ העץ הלח ורטוב שהוא מגולה ונראה ביופיו ולחלוחו. והגר הוא מכוסה, לא נודע הוא ומשפחתו. ויש לפרש הטעם שהכריחו לשנות פירוש שם ״האזרח״ שגבי סוכה מבכל מקום משום דגבי סוכה לא היה צריך קרא לרבות נשים, אי משום דתשבו כעין תדורו איש ואשתו (לאביי בקדושין דף לד), אי משום שיש ללמוד גזירה שוה מחג המצות לרבא שם וכמ״ש בגמ׳ שם וכמו שאמרו התוס׳ (שם ע״ב ד״ה בד״א). ולפי זה יש חילוק בין ״אזרח הארץ״ ובין ״אזרח בישראל״. ש״אזרח הארץ״ מוציא הגר ואמר תמיד ״כגר וכאזרח הארץ״ אבל ״האזרח בישראל״ כולל גם הגר שהגם שאינו ״אזרח הארץ״ הוא ״אזרח ישראל״ וכאחד מהם מצד שהתחבר אל דתם וז״ש בספרא ״בישראל״ לרבות גרים ופירוש ״האזרח בישראל״ – אשר התישב ונודע בישראל וממילא אינו שם המין רק שם יחיד זכר ומוציא נשים. ובזה תבין דברי הספרי (שלח פסקא קיא) על מה שאמר שם ״האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם״. ״האזרח בבני ישראל״ למה נאמר? לפי שהוא אומר ״כל האזרח בישראל ישבו בסוכות״ שומע אני אף הנשים במשמע...ת״ל ״בבני ישראל״ זה בנה אב כל מקום שנאמר ״אזרח״ בזכרים הכתוב מדבר. והכי פירושו. שקשה לו, אחר שבכל מקום אמרינן שאזרח בלא ה״א הוא שם יחיד זכר ומוציא נשים, רק כשכתוב בה״א הוא שם המין ונשים בכלל, ומפני זה הוצרך לכתוב כאן ״בני ישראל״ למעט נשים בל נטעה לרבות נשים מן ה״א של ״האזרח״. על זה הקשה למה נאמר, שהיה לו לומר ״אזרח״ בלא ה״א ולא יצטרך למיעוט של ״בני ישראל״. והשיב דגם אם יכתב ״אזרח״ בלא ה״א נוכל לטעות משום דבסוכה כתוב ״האזרח״ בה״א וממעט נשים כפי הלכה למשה מסיני, ומשם נוכל לטעות לומר בכל מקום בהפך, שאם כתוב ״אזרח״ בלא ה״א, גם נשים בכלל, ושלכן כתוב בה״א, ״האזרח״ להורות על הידוע דהיינו זכר, להוציא נשים, כמו שהוא בסוכה. לכן כתב פה ״האזרח בבני ישראל״ שמדהוצרך ״בני ישראל״ למעט נשים מבואר שממה שכתב ״האזרח״ הייתי מרבה נשים, כי ״אזרח״ בלא ה״א הוא רק זכרים ו״האזרח״ בה״א מרבה נשים, ומכאן למדינן בנין אב לכל מקום ש״אזרח״ בלא ה״א – בזכרים הכתוב מדבר ושלכן כתב בכל מקום ״האזרח״ לרבות נשים, ורק בסוכה לבד פירושו משונה מהלכה למשה מסיני. וכיון שמ״ש ״האזרח בבני ישראל״ אינו שם כדמות פעל רק שם המין, נוכל לומר ש״בני ישראל״ ממעט גרים כמו שבארתי כלל זה בסדר ויקרא (סימן קצא) ולכן הוסיף ״ולגר הגר בתוכם״.
[עה]
והגר הגר בתוככם – יש הבדל בין הה״א של שם ״האזרח״ ובין הה״א של שם ״הגר״ כי הה״א של שם ״האזרח״ היא ה״א המחלטת ופירושו כל אזרח (כנ״ל סימן הקודם) אבל הה״א של שם ״הגר״ היא ה״א הידיעה כי יש גר תושב וגר צדק ושניהם נקראים בשם ״גר״ כמו ״לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה״ שהוא הגר תושב. ובמכלתא (פר׳ יתרו) ״וגרך אשר בשעריך״ זה גר צדק. או אינו אלא גר תושב...כשהוא אומר ״וינפש בן אמתך והגר״ – הרי גר תושב. אמור וכן הוא ביבמות (דף מח:) על ״וינפש בן אמתך והגר״ זה גר תושב וכולי. ובספרא קדושים (פ״ג משנה ד) ״לענים ולגר״ יכול לגר תושב? ת״ל ״ללוי״. ושם (פ״ח משנה ב) ״כאזרח מכם יהיה לכם הגר״ – מה אזרח שקבל עליו דברי התורה אף גר. וכן בפר׳ אחרי פרק יב על ״כל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה באזרח ובגר״ מבואר שנוכל לטעות ש״גר״ הוא גר תושב. ולפעמים אמר ״גר תושב״ בפירוש שלא נטעה שגר הוא גר צדק כמ״ש בספרא בהר (פ״ה משנה א ושם פרק ח) ״גר תושב״. ״גר״ – זה גר צדק. ״תושב״ – זה אוכל נבילות. כי שם ״גר״ לא הונח מצד הדת רק מצד שגר בארץ לא לו, אם ברחוק או בקרוב – ״ויהי איש גר בירכתי הר אפרים״ (שופטים י״ט:א׳), ״והוא גר בגבעה״ (שם), הוא בקרוב. ״כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״, ״גר הייתי בארץ נכריה״, הוא ברחוק. והכנענים שהשלימו עם ישראל וקבלו מס ועבדות ושלא לעבוד עכו״ם (לדעת הרמב״ם מהלכות מלכים) היו גר תושב. והבא שם מרחוק שמסתמא התגייר היה גר צדק. ושניהם נקראים ״גרים״ סתם. ולכן אמר ״הגר״, בה״א הידיעה, שהוא גר צדק דוקא. ולפי זה משם ״הגר״ אי אפשר לרבות נשים (כמו שריבה משם ״האזרח״ כנ״ל) כי הוא שם זכר פרטי. לכן הוסיף הפעל ״הַגָר״ שהפעל מורה שהחיוב מוטל עליו מצד שגר ביניהם, לא מצד השם ״הגר״ שהוא מיוחד לזכר, רק מצד פעולת הגרות שאין הבדל בזה בין זכר לנקבה שכן תמצא בכל מקום שמן השם הייתי ממעט נשים מרבה להו מן הפעל שמורה שהפעולה מסבבת החיוב מבלי הבט מי הפועל זכר או נקבה. ומה שכתב ״בתוככם״ – לרבות נשים ועבדים הוא על פי ההבדל שהיה לחז״ל בין כשאומר ״הגר בתוככם״ ובין כשאומר ״הגר אתכם״. שלשון ״הגר אתכם״ מורה על שנתגייר מקרוב, ולשון ״הגר בתוככם״ מורה שנתגייר זה ימים רבים, שכן אמרי בספרי (שלח פסקא קח) על ״וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם״. ״וכי יגור אתך״ – אין לי אלא גר המתגייר (פירוש המתגייר מעכשיו). גר שנתגייר מנין? ת״ל ״או אשר בתוככם״. ובזה תבין מה שבמכלתא (פר׳ בא⁠(ובספרי על ״וכי יגור אתך גר ועשה פסח״ מצריך לימוד שלא נטעה שגר שנתגייר יעשה פסח מיד, עיי״ש, כי יש לטעות כן ממ״ש ״וכי יגור אתך״ שמורה בעת שנתגייר. ועל פי זה אמר כאן שבמה שכתב ״הגר בתוככם״ מרבה עבדים, שהם בתוכם מכבר והם בתוכם ממש, כי הם קנין אדוניהם. ודרוש זה שדריש ״הגר״ – לרבות נשים. ״בתוככם״ – לרבות נשים ועבדים תמצא עוד בספרא (אחרי פרק י) גבי שחוטי חוץ, ושם (פרשה ח) גבי דם, ושם (פרק יא) גבי כיסוי דם, ושם (פרק יג משנה יב) גבי עריות, וקדושים (פרשה י) גבי מולך, אמור (פרשה ז משנה א) גבי בעל מומין, ובספרא (אמור פרשה ז) ״הגר בישראל״ – לרבות נשים ועבדים כמ״ש ״בישראל״ הוא כמו ״בתוככם״ (ומ״ש נשים ועבדים, נשים אגב שטפא דלישנא נקיט שכבר ריבה להו מן ״הגר״) ועיין מ״ש בספרא אמור (פרק יט משנה ז) על ״כגר כאזרח״ ומה שבארנו שם.
והיתה לכם לחוקת עולם וגו׳ – מה שכתוב להלן,⁠1 היינו – העינוי והשביתה בחודש השביעי.
האזרח – פירשו בסוכה (כח,א) ד״אזרח״ – גברי משמע, אלא דמרבינן מ״האזרח״ – לרבות נשים אפילו לתוספת יום הכפורים, יע״ש. ויש להבין, למאי פירש הכתוב ״האזרח והגר״, דיהא משמע דעיקר אזהרה שייכת יותר באזרח,⁠2 לא לכתוב כלל וממילא הכל בכלל.
אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל פסוק ט״ז שיום הכפורים הוא יום מלחמה לישראל, וזה ברור שאין מלחמתן של שרי אומות העולם עם כל יחיד מישראל, דמה להם עם יחיד, ותו, דאם כן היאך יתבאר לשון חז״ל במדרש ויקרא רבה (ל,ב) על הפסוק (להלן כג,מ) ״ולקחתם לכם״ – ׳נעימות בימינך נצח׳,⁠3 דמצות לקיחת הלולב באה ללמדנו שנצחנו המלחמה,⁠4 והרי אין אדם יודע דינו, אלא המלחמה היא עם כלל קיום האומה, שהוא נגד טבע הבריאה ׳ואין מזל לישראל׳, ורק השגחת ה׳ שבאה על פי תורה ועבודה וגמילות חסדים מקיימם.⁠5 ועל זה המה שרי אומות העולם מדיינים – או שראויים לאבדם או להכניסם בכלל אומות העולם.⁠6
[הרחב דבר: וכלשון המקרא בהלל (תהילים קטז,ב) ״אפפוני חבלני מות״, היינו שהמה מדיינים אותנו לחבלי מות, או ״מצרי שאול מצאוני״, היינו שאומרים להיות ״ככל הגוים בית ישראל״. ומפרש ״צרה ויגון אמצא״, פירוש, שרוצים שאמצא – או ״צרה״, היינו מפן האחד,⁠7 או ״יגון״ מפן השני.⁠8 אבל ״ואנחנו בשם ה׳ נזכיר״, ובטוחים אשר ה׳ אתנו וישמרנו לעולם מכל צרה ויגון.]
ועל זה נכרתה ברית עם משה אחר העגל, כמו שכתבתי בספר שמות (לד,י). אכן איכא צערא בעלמא מכח הדין, ועל זה נצטוינו על הצום הקדוש ובמצותיו.⁠9 והרי ידוע שאין נשים בעלי מלחמה,⁠10 וכן לא שייכת המלחמה לגרים גרורים כי אם לאזרחי ישראל.⁠11 אלא שמ״מ הכל מצווין בצום, משום כפרת עון שיש לכל אחד, וזה שייך גם לנשים וגרים, אבל עסק המלחמה אינו שייך כי אם ל״אזרח״, משום הכי נתפרש ״האזרח״.⁠12 ועיין עוד במצות סוכה להלן (כג,מב). ועיין עוד להלן (כד,טז).
1. ולא על סדר העבודה שהוזכר עד כאן, שהרי ע״פ פשוטו של מקרא (ע״פ רבינו) סדר העבודה שהוזכר כוחה יפה לשעה (לאהרן הכהן) ללא כל זיקה אל יום הכיפורים דוקא. אך יש לציין שהראב״ע סובר שכן מוסב על סדר העבודה.
2. האיש היהודי. ואת הנשים מרבים ע״י הה״א, ואת הגרים הוצרכו לכתוב בפירוש.
3. ומפרש המהרז״ו: ... אלו השבע שמחות... איזו היא הנעימה שבהם שעומדת לימינו של הקב״ה. [והתשובה היא] הם הבאים מכוחה של תורה שניתנה מימינו של הקב״ה (״מימינו אש דת למו״).
4. ואם מדובר על היחיד באשר הוא...
5. וההיסטוריה של עם ישראל תוכיח זאת מעל לכל ספק.
6. שיהיו נתונים להשגחה כללית בלבד, כאשר אז יהיה מזל לישראל כמו לשאר האומות, ואז אין להם תקוה ויאבדו.
7. הוא ״חבלי מות״.
8. הוא ״מצרי שאול״.
9. כך שלדעת רבינו ענייני יום הכיפורים הם בעיקר חובה של כלל ישראל ולא חובה של היחיד.
10. ולכן צריך לרבות אותן, אך הריבוי שלהן הוא רק ברמה של תוספת ה״א – ״האזרח״, כאשר עיקר המלחמה היא של הגברים.
11. ולכן צריך להזכירם בפירוש ״והגר הגר בתוככם״.
12. והתוספת ה״א מרבה נשים, והזכיר אח״כ גם את הגר.
והיתה לכם לחוקת עולם – מוסב על⁠־כל⁠־פנים אל מה שבא אחרי⁠־כן, ולא אל המצוות הקודמות. החוק על-דבר הצום ושביתת מלאכה ניתן בפרוטרוט בפרק כג: שם מקומו העיקרי, השוה שם. כאן ניתוסף רק החוק שגם האזרח וגם הגר יצום וישבות: כי אולי היה עולה על דעתנו, שהגר שהוא כקטן שנולד, יהא פטור מן הצום, אם נתגייר סמוך ליום הכפורים. להלן בפרק כג זה מרומז אולי במלים ״כל נפש״ שנכתבו בקשר לעונש.
תענו את נפשותיכם – ת״ר, תענו את נפשותיכם, יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער, ת״ל בסמוך ליה וכל מלאכה לא תעשו, מה מלאכה שב ואל תעשה אף ענוי נפש שב ואל תעשה.⁠1 (יומא ע״ד:)
תענו את נפשותיכם – יוהכ״פ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתה״מ, הני חמשה ענויין כנגד מי,⁠2 א״ר חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה בפרשיות ובעשור, אך בעשור, שבת שבתון, והיתה לכם3. (שם ע״ו.)
תענו את נפשותיכם – [תניא, אע״פ שאמרו יוהכ״פ אסור בחמשה דברים אין חייבים כרת אלא על אכילה ושתיה, דכתיב תענו את נפשותיכם וכתיב (פ׳ אמור) כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, דבר שהוא ענוי בבית נפש ואיזה זה, זה אכילה ושתיה]⁠4. (ירושלמי יומא פ״ח ה״א)
וכל מלאכה – נאמר כאן מלאכה ונאמר מלאכה במלאכת המשכן, מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה כאן מלאכה שיש עמה מחשבה.⁠5 (תו״כ)
וכל מלאכה – כל מלאכה – ריבה אפילו מקצת מלאכה, ואפילו מלאכת מצוה ואפילו מלאכה שאין חייבין עליה כרת.⁠6 (שם)
האזרח – האזרח – לרבות את הנשים7. (סוכה כ״ח.)
והגר הגר בתוככם – והגר – לרבות נשי גר,⁠8 בתוככם – לרבות נימים ועברים.⁠9 (תו״כ)
1. הרבותא בזה שלא נפרש תענו בפעל. ובסוגיא כאן באו כמה דרשות להוכיח דענוי זה הוא באכילה ושתיה, ויתבאר בסמוך.
2. אע״פ דחשיב כאן ששה דברים אך שתיה היא בכלל אכילה, כפי שיתבאר לקמן בפרשה (י״ז י״ב).
3. בפ׳ פינחס כתיב ובעשור לחודש השביעי ועניתם את נפשותיכם, [ובפ׳ אמור אך בעשור לחודש ועניתם, ועוד שם שבת שבתון ועניתם, וכאן כתיב תענו את נפשותיכם, שבת שבתון ועניתם, ואף דבפרשה אמור כתיב עוד כי כל הנפש אשר לא תעונה אך לא חשיב כי אם צוויים]. וע׳ בתוס׳ מה שסדרה הגמרא את הפסוקים שלא כסדר התורה.

ויש מחלוקת הראשונים אם דרשה זו גמורה והוו החמשת ענויים מדאורייתא [והחילוק שבינם לאכילה ושתיה הוא לענין עונש כרת] או שעיקרם מדרבנן והדרשות הם אסמכתות. וי״ל בטעם אלה דס״ל דהוו מדרבנן משום דכן מורה הלשון הני כנגד מי, יען כי בדבר שעיקרו מן התורה רגיל הגמרא לומר מנ״ל או מנה״מ כמש״כ הרמב״ן בסה״מ שורש הראשון, ולקמן אות ק״ל נביא עוד ראיה לדעת אלה הפוסקים, יעו״ש.
4. דרשה זו לא באה בירושלמי במלואה כמו שהיא מועתקת לפנינו רק לקטנו עמרי עמרי מבבלי וירושלמי מתוצאת הדין והדרשות וצרפנום לדרשה אחת שלמה, ובירושלמי בא רק הלשון תענו את נפשותיכם דבר שהוא ענוי בבית נפש, ובבבלי יומא ע״ד ב׳ איתא בענין זה שאין ענוי אלא אכילה ושתיה שנאמר והאבדתי את הנפש, איזהו ענוי שיש בו אבידת נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ולכן גם אין חייבים כרת אלא על אלו. וכתבו בתו״י בהסבר דבר זה משום דלא כתיב והכרתי אלא והאבדתי. ובפיה״מ להרמב״ם שם כתב בזה״ל, אמר הקב״ה בעונש הענוי והאבדתי את הנפש מקרב עמה ובאה הקבלה דבר שהנפש תלויה בו, זה אכילה ושתיה, עכ״ל. ובנדרים פ׳ ב׳ הובא ענין זה וכתב הר״ן על זה בזה״ל, אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה דכתיב כל הנפש אשר לא תעונה והאבדתי, איזהו ענוי שיש בו ענוי נפש הוי אומר זה אכילה ושתיה, ועל העושה בו מלאכה דכתיב בה כרת, עכ״ל. קצרו של דבר, כל המפרשים והפוסקים שזכרו ענין זה הביאו ליסוד מוסד הא דאין עיקר ענוי אלא באכילה ושתיה את הפ׳ דפ׳ אמור והאבדתי את הנפש ע״פ הדרשה דבר שיש בו אבידת הנפש, כמש״כ.

ואיני יודע מה דמות אעריך לפליאה נשגבה זו ממני, שהרי זה הפסוק והאבדתי את הנפש לא כתיב כלל בעונש ענוי אלא בעונש מלאכה, אבל בעונש ענוי כתיב בפ׳ אמור שם ונכרתה, וכך לשון הפסוק כולו שם (כ״ג, כ״ט ול׳) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה, וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, והיותר מופלאים הם דברי התו״י שכתבו דבענוי לא כתיב כרת בעוד שמפורש כתיב וכתיב, ודברי הר״ן שכתב דבענוי כתיב והאבדתי ובמלאכה כרת, בעוד שכתוב היפך ממש, כמו שהעתקנו, ואין קצה לפליאה.

אבל האמת דצ״ל בגמרא כאן כמו שהיא הגירסא בירושלמי לפנינו ובתו״כ כאן שבא שם מועתק כל הסוגיא שבבבלי כאן ורק במקום שבבבלי בא הפסוק והאבדתי את הנפש הובא שם תענו את נפשותיכם בתוספת באור איזהו דבר שיש בו ענוי בבית נפש, זה אכילה ושתיה, כמו שהבאנו, ויותר מזה ברור אמת זה, כי בנוסחא ש״ס כת״י ג״כ הובא הפ׳ תענו את נפשותיכם, ולכן אין ספק אצלי שהנוסחא שלפנינו בגמרא הבבלית שהבאנו צריכה תקון כמו שבארנו, ולפי״ז הכל עולה מסודר ומבואר יפה והגון, והדברים מאירים.
5. ר״ל שיעשה מעשיו כמו שחשב בתחלה לעשות, כגון שנתכוין לזרוק שתים וזרק שתים ולא שזרק ארבע. וטעם הדמיון בזה משום דיוהכ״פ אתקש לשבת כמבואר בסמוך משום דנקרא שבת שבתון, ומלאכת שבת ילפינן ממשכן ובמשכן כתיב מלאכת מחשבת כמבואר לפנינו במקומו בפ׳ ויקהל.
6. מלאכת מצוה כגון כתיבת ס״ת ותפילין ומזוזה, ומלאכה שאין חייבין עליה כרת כגון כתיבת אות אחת ואריגת חוט אחת שבשבת פטור ואסור כה״ג ויוה״כ אתקש לשבת, כמש״כ.
7. משמע לו כן משום דלשון האזרח מורה על כלל המין בין זכרים בין נקבות, אבל אזרח בלא ה׳ משמע שם יחיד זכר כדרך כל שמות זכרים, ולקמן בפ׳ אמור בפ׳ כל האזרח בישראל ישבו בסכות דרשו להיפך – האזרח להוציא את הנשים, ולכן מפרש בגמרא דגבי סוכה הוי הלכה למ״מ דנשים פטורות, והסמך על האזרח הוא אסמכתא בעלמא, אבל האמת הוא דהאזרח בא לרבות וכמש״כ.

ופרשו בגמרא לפי מה דקיי״ל בכל התורה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וא״כ כיון דחילול יוהכ״פ הוא בעונש כרת א״כ הלא פשיטא דנשים חייבות ול״ל קרא לרבויינהו, לכן צ״ל דעיקר החידוש הוא משום תוספת ענוי, כלומר על תוספת יוהכ״פ שאין כרת על זה.

ומזה יש להכריח כדעת הפוסקים דיתר ענויים לבד אכילה ושתיה הוו מדרבנן [עיין משכ״ל אות קכ״ו], משום דאי הוו מדאורייתא קשה למה לא אמר דבא לרבות נשים בחיוב יתר הענויים, כיון דלדברי הכל אין עונש כרת על אלו הענויים, א״כ ליתא בזה הכלל דהשוו נשים לאנשים לכל עונשים שבתורה, ודו״ק.
8. טעם הדיוק כמש״כ ריש אות הקודם גבי האזרח.
9. דגם עבדים הוו בתוככם, ונשים אגב שיטפא נקיט, דכבר אתרבו מהאזרח בדרשה הקודמת.
מקבילות במקראמוני המצוותתורה שלמהספראתרגום אונקלוספרשגןתרגום ירושלמי (ניאופיטי)תרגום ירושלמי (יונתן)תרגום ירושלמי (יונתן) מתורגם לעבריתמדרש אגדה (בובר)ילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתלקח טובאבן עזראר״י בכור שורחזקונירמב״ןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלר״ע ספורנותולדות אהרןמנחת שיאור החייםאדרת אליהו לגר״אר׳ נ״ה וויזלר׳ י״ש ריגייוהכתב והקבלהשד״לרש״ר הירשמלבי״םנצי״ברד״צ הופמןתורה תמימההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144