[סו]

ואם פשה תפשה המספחת אחרי הראותו וכו׳ – מלת התנאי ״ואם״ מורה שמוסב למ״ש ״וכבס בגדיו וטהר״. ואמר שבכל זאת, אם אחר הטהרה פשה תפשה – יטמא שנית. וז״ש יכול הרי הוא מסולק ת״ל תפשה טמא. ומ״ש אין לי אלא במראה, שלא במראה מנין? ת״ל ״ואם פשה תפשה המספחת״ (כצ״ל) ר״ל שכבר התבאר (בסי׳ סד) שמ״ש ״מספחת היא״ היינו אחר שתחלה היה בהרת לבנה ועתה כהה הנגע היא עתה ספחת וכיון שאמר ״אם פשה תפשה המספחת״ מבואר דאף שלא פשתה במראה בהרת כמו שהיתה תחלה רק במראה ספחת (שהיא כסיד או כקרום ביצה) בכל זאת טמא (ודרוש זה נתבאר מספרא משנה יד יז עיי״ש סי׳ סח והנה היה די לומר ״ואם פשה תפשה אחרי כן״ רק שאז לא הייתי יודע שהפשיון סימן טומאה תמיד, ויש לפרשו שרק אחר פטור מטמא שנית ע״י פשיון (שמ״ש ״והנה כהה הנגע לא פשה והסגירו״ יש לפרשו שר״ל אף שלא פשה יסגיר כמו שאנו מפרשים שמ״ש ״והנה כהה הנגע״ אינו תנאי רק בא לרבותא) לכן אמר דרך כלל שכל שפשה אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו שהיא מן סוף הסגר ראשון והלאה (כמו שית׳ בסי׳ שאח״ז) יטמא. אמנם הספרא למד ממ״ש ״ואם פשה תפשה״: רצוני לומר, כי יש ארבע זמנים שהפשיון מטמא: (א) בסוף שבוע א׳ (ב) בסוף שבוע ב׳ (ג) אם עברו ימי ההסגר ולא ראהו הכהן עד יום השמיני או התשיעי (ד) אם פשה אחר הפטור. ונמצא בזה ג׳ ברייתות: [א] אמר בספרא (פרשה ד משנה ו) גבי שחין ״ואם פשה תפשה״ מה ת״ל? לפי שנאמר ״וראהו הכהן ביום השביעי ואם פשה תפשה״ אין לי פשיון מטמא אלא בשביעי. שמיני, תשיעי עשירי מנין? ת״ל ואם פשה תפשה. [ב] אמר (פרק ז משנה ח) גבי מכוה, אין לי שהפשיון מטמא אלא בסוף שבוע. מנין אף לאחר הפטור? ת״ל ואם פשה תפשה [ג] אמר (פרק ט משנה ט) גבי נתק – אחרי טהרתו. אין לי אלא לאחר הפטור, מנין אף בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע ב׳? ת״ל ״ואם פשה תפשה״. והכי פירוש הברייתות לפי שבמכוה כתוב ״וראהו הכהן ביום השביעי ואם פשה תפשה״ משמע דוקא ביום השביעי, לא ביום ח׳ וט׳, אין הפשיון מטמא. לכן אמר בשחין סתם ״ואם פשה תפשה״ ולא אמר ״ביום השביעי״ וזה פירוש הראשונה שגבי שחין. ולפי שמשחין ומכוה לא ידענו רק בסוף ימי ההסגר קודם הפטור, מנין לאחר הפטור ת״ל אם פשה תפשה ומשוינין הלשונות זה לזה שהוא הדין לאחר הפטור כמו שהיא בנתק. וזה פי׳ הברייתא השניה שגבי מכוה. ולפי שבנתק כתוב ״אחרי טהרתו״ שהיא לאחר הפטור ולא ידענו קודם הפטור, סוף שבוע א׳ וב׳ לכן מרבה ״ואם פשה תפשה״ ר״ל מדמינין הלשונות כמו בשחין ומכוה וצרעת אף קודם הפטור. עכ״פ למדינין בכל מיני הנגעים בכלל שהפשיון מטמא בין בסוף שבוע א׳ וב׳ בין אם לא ראה תיכף בכלות ההסגר בין לאחר הפטור. וכמו שהדין בפשיון כל שכן שכן הדין בשער לבן ובמחיה אחר ששער לבן ומחיה מטמאים גם בתחלה והם חמורים מן הפשיון שאינו מטמא בתחלה. והנה זה דבר מבואר שהמקור הבא לפני הפעל יציין העשות הפעולה בכל אופן אפי׳ כמה פעמים. וכמ״ש ״השב תשיבם״ אפי׳ מאה פעמים (ועי׳ בב״מ דף לא ובאה״ש כלל לח) וכן ממ״ש ״פשה תפשה״ ידעינין שאפי׳ פשתה כמה פעמים תחזור להטמא. ומזה ידעינין דכ״ש בסימן טומאה אחר – שער לבן ומחי׳ – שמטמאים כמה פעמים. וז״ש החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שיער לבן וכן המחי׳ והפשיון וכולי ת״ל תפשה ואם פשה תפשה.

[סז]

ואם פשה וכולי אחרי הראותו אל הכהן לטהרתו – ממ״ש ״אחרי הראותו אל הכהן״ מבואר שאין פשיון מטמא טרם שנראה אל הכהן אם פשה תיכף בהולד הנגע. וממ״ש ״לטהרתו״ ר״ל כי הראיה הראשונה שהכהן רואהו בתחלה אינו לטהרתו רק לטומאתו כי עד עתה הוא טהור ולא נקרא על הנגע שם טומאה ואי אפשר שיבא ע״י ראיה זו מטומאה לטהרה רק מטהרה לטומאה, רק הראיה השנייה שבסוף ימי ההסגר שכבר נקרא עליו שם טמא, אז הכהן רואהו לטהרתו ואז הפשיון מטמא וז״ש ״לטהרתו״ יכול אם רואהו כהן וכו׳ ת״ל ״לטהרתו״ – משעה שהוא רואה אותו מטומאה לטהרה. ומ״ש על ״ונראה שנית אל הכהן״ כבר נשנה (בסוף משנה ד) ופרשתיו בסימן סג.