Tehillim 39 – תהלים לט‏ – Mikraot Gedolot

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ [לִֽידוּת֗וּן] (לידיתון) מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ^א

For the leader, for Jeduthun. A Psalm of David.

א. ‹ר4› פרשה פתוחה

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

לְשַׁבָּחָא עַל מַטְרַת בֵּית מַקְדְשָׁא עַל פֻּמֵיהּ דִידוּתוּן תֻּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד.

For praise; concerning the guard of the sanctuary, according to Jeduthun. A Psalm of David.

למנצח לידותון וכגו׳ אמרתי אשמרה דרכי (ברמז תשכ״א וברמז תש״ל).

מג׳ד לדאוד יסבח בה אלמואט׳בין מן אל ידותון אלליואני.

וגם זה שבח לדוד משבח בו קצת מבית ידותון הלוי.

מזמור לדוד ישירו בו המתמידים במשמרותם מבית ידותון הלוי.

למנצח לידידתן מזמור לדוד

קו׳ למנצח לידותון מזמור לדוד. קד ביינא מתֺלה מן אן ידותון כאן אלמלחן לה עלי אלה אלמוסיקי ואלקול לדוד.

It states “For the conductor, (a song by) Jeduthun of David.” We have explained it similarly, as Jeduthun was his singer-composer (mullaḥin) (who played) upon the musical instruments whilst David was the lyricist.

לידותון – שם אדם אחד מן המשוררים (דברי הימים ב ה׳:י״ב) וגם כלי שיר היה שם ששמו ידותון.

ומדרש אגדה: על הדתות ועל הדינין והגזירות של צרה הנגזרות על ישראל.

to Jeduthun The name of one of the singers, and there was also a musical instrument called Jeduthun. According to the Midrash Aggadah (Shir HaShirim Rabbah 4:1 [4]): concerning the edicts (דתות) and concerning the distressing laws and decrees that are decreed upon Israel.

למנצח לידותון – כבר הזכרתי בראש הספר כי אחד מהמנצחים היה.⁠^א

ולפי דעתי: שפיוט ידוע היה בדורם וחברו ידותון או אחר חברו שישבחנו והיה ראש הפיוט לידותון גם זה המזמור כמו העליון כי על מחלתו ידבר.

א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״כי אחד מהמנצחים היה״.

I have previously, at the beginning of the book,⁠¹ explained the meaning of this clause.⁠² According to my opinion, there was a well-known poem at that time³ that was composed by Jeduthun.⁠⁴ On the other hand, some one else may have composed it in praise of Jeduthun.⁠⁵ The poem opened with For Jeduthun.⁠⁶

This psalm is like the one above, for it speaks of David’s illness.

1. See Ibn Ezra’s introduction to the book of Psalms.

2. For Jeduthun. A psalm of David.

3. Literally, in their generation. Reading: be-doram rather than be-darom (in the south) (Filwarg).

4. This psalm was to be sung according to the tune of Jeduthun’s song. See Ibn Ezra on Psalm 4:1.

5. Literally, “in praise of him.”

6. The psalm was to be chanted to the tune of a psalm opening with the words For Jeduthun. See Ibn Ezra on Ps. 4:1.

למנצח לידותון מזמור לדוד – זה המזמור חברו דוד ונתנו לידותון המשורר. וענינו כענין המזמור הקודם לזה.

גם זה המזמור עשה בימי צרעתו שהזכרנו, כמו¹ הקודם. אמר:

1. במוה״ר ׳במזמור׳. ויל״ע כת״י.

(א-ד) לַמְנַצֵּחַ לִידוּתוּן וגו׳, אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי וגו׳. אמר הגאון, שזה המזמור נותן סיבה למה שלא ענה חזקיהו לדברי רב שקה בגדפו אלקים חיים לעין כל, ולא מלאו ליבו לענות לו בקנאת [ה׳] צבאות, ואמר חזקיהו כמתנצל, אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי, ולכן נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, כי ודאי הייתי יודע להשיב לו, אלא לפי שהיה ׳רשע׳, וכמו שאמרו ז״ל (סנהדרין ס.) שישראל מומר היה, ׳אמרתי׳ אם אענה אותו – כל שכן דפקר טפי¹: אמת הוא כי הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב, היינו שלא עניתי לו, ועל זה כְאֵבִי נֶעְכָּר וחַם לִבִּי בְּקִרְבִּי בַּהֲגִיגִי תִבְעַר אֵשׁ, שהוא הדיבור הנמוך בינו לבין עצמו², דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי, כי אכלתני כאש קנאתי בקרבי³:

1. סנהדרין (לח:): ׳ודע מה שתשיב לאפיקורוס, אמר רבי יוחנן, לא שנו אלא אפיקורוס נכרי, אבל אפיקורוס ישראל כל שכן דפקר טפי׳.

2. לפי נוסח אחד ברש״י: ׳ובהגיון לבנו בוער בנו כמו אש והוא גורם לנו שאנו מדברים בלחש׳.

3. ראה מש״כ בישעיה (כט ד).

לידיתון – לידותון קרי.

לידותון – שם כלי נגון.

למנצח – במזמור הזה ידבר נכבדות על סוד הנפש וענינה ועל מציאותה בזה הגוף הנגוף.

לידותון – מן הברורים אשר נקבו להודות לה׳ בכלי שיר (דברי הימים א׳ ט״ז:מ״א⁠־מ״ב).

(ב) אָמַ֗רְתִּי אֶ֥שְׁמְרָ֣ה דְרָכַי֮ מֵחֲט֢וֹא בִלְשׁ֫וֹנִ֥י⁠ אֶשְׁמְרָ֥ה לְפִ֥י מַחְס֑וֹם⁠ בְּעֹ֖ד רָשָׁ֣ע לְנֶגְדִּֽי׃

I said, "I will watch my ways that I sin not with my tongue; I will keep a curb upon my mouth, while the wicked is before me.⁠"

תרגום כתוביםמדרש תהליםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אֲמַרֵית אֶנְטוֹר אוֹרְחִי מִלְמֶחֱטֵי בְּלִישָׁנִי אֶנְטוֹר לְפוּמִי זְמָמָא בִּדְאִית רַשִׁיעָא לְקִבְלִי.

I said, I will keep my way from sinning by my tongue, I will keep a bridle for my mouth, while there is a wicked man before me.

למנצח לידותון מזמור לדוד – אמרתי אשמרה דרכי. זה שאמר הכתוב (משלי ט״ו:א׳) מענה רך ישיב חימה ודבר עצב יעלה אף. קשה לשון הרע מעבודה זרה. כי כשחטאו ישראל במדבר לא נחתם עליהם גזר דין עד שחטאו בפיהם. וכן הוא אומר (דברים א׳:ל״ד) וישמע ה׳ את קול דבריכם. ואומר (במדבר י״ד:כ״ח) חי אני נאום ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם. (מלאכי ב׳:י״ז) הוגעתם ה׳ בדבריכם. הוגעתם לי במעשיכם אינו אומר אלא בדבריכם. וכן הוא אומר (ישעיהו ג׳:ח׳) כי כשלה ירושלים ויהודה נפל. (ירמיהו י״ב:ח׳) היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה וגו׳. וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה. שנאמר (שיר ב׳:י״ד) השמיעני את קולך. אלא בקולה אהובה ובקולה שנואה. אמור מעתה (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון.

מעשה היה במלך פרס שנטה למות – אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא ונעשה לך רפואה. ענה אחד מהם ואמר לו אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים. אמר לעבדיו ונתנו לו. הלך לגוב אריות והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת. וכן בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך ישן וראה חלום שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים אין בכל האיברים כמותנו שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים אין כמותנו שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו אנו למעלה מן הכל שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר אני למעלה מן הכל שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו לו כל האברים ואמרו לו לא יראת להדמות אלינו ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפלה. ועוד שאין בך עצם כשאר כל האברים. ענה להם הלשון ואמר היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. שמע האיש את הדברים האלה ונתפחד והקיץ משנתו והלך לו לדרכו והגיע במקום ונכנס אצל המלך ואמר לו הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב היו כל האיברים בוכין. אמר להם הלשון הלא אמרתי שאין בכם ממש אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם. אמרו לו הן. מיד אמר הלשון השיבוני אצל המלך והשיבוהו. אמר לו למה צוית לתלותי זו תורה וזו שכרה. אמר לו הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. אמר לו ומה איכפת לך ויהא לך רפואה ממנו. ועוד גם כן כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו ונסוהו ונמצא חלב לבייא. אמרו לו האיברים עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. הוי אומר (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון. אמר דוד אשמרה דרכי. ראה הלשון שהוא טוב מכל הקרבנות. שנאמר (תהלים סט לא-לב) אהללה שם אלהים בשיר. ותיטב לה׳ משור פר. ולכך אמר אשמרה דרכי. וכן הוא אומר (שם קי״ט:כ״ג) גם ישבו שרים בי נדברו.

אשמרה לפי מחסום – וכי יש מחסום לפה אמרו הן. (משלי ט״ו:ד׳) מרפא לשון עץ חיים. זו התורה שנאמר (שם ג׳:י״ח) עץ חיים היא למחזיקים בה. מכאן את למד שלא נתן הקב״ה תורה לישראל אלא כדי שלא יהו עסוקין בלשון הרע ולא בדברי הבטלה. וכן דוד אומר מי רוצה לקנות העולם הבא. אמרו לו ומי יוכל לקנותו. אמר להם בזול שנאמר (תהלים לד יג-יד) מי האיש החפץ חיים. נצור לשונך מרע. ומהו תאלמנה שפתי שקר. ממה הוא נמנע (שם ל״א:כ׳) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך.

טאל מא קלת אחפט׳ אחולי מן אן אכ׳טי בלסאני, ויכון פמי כאלמכ׳טום מא דאם אלט׳אלם חד׳אי.

תמיד אמרתי: אני אשמור את דבורי מלחטוא בלשוני. ויהיה הפה שלי כאילו יש עליו סוגר כל עוד שהרשע מולי.

אמרתי, כל הזמן אמרתי אשמרה דרכי מלחטוא בלשוני ויהיה פי כחסום. ולפי כ״י כ.מ.ו.ה. שתרגם דרכי ״אקואלי״ יש לתרגם ״אשמרה דברי״.

וקו׳ אשמרה לפי מחסום תקד⁠[יר] אשים לפי מחסום ואשמרה יעוד אלי אלפם לא⁠[ן] אלשמירה לה והי ווצֺע אלמחסום עליה וקדם תקדם מתֺלה.

It states; “I would keep my mouth muzzled” Approximately ‘I place a muzzle upon my mouth.’ ‘I would keep’ refers to the mouth, for ‘guarding’ himself. He places the ‘muzzle’ on himself and creates an advantage.

אמרתי אשמרה דרכי וגו׳ – אנחנו היה בלבנו לשמור את עצמנו על כל הצרות הבאות עלינו שלא נהרהר ונדבר קשה אחר מדת הדין אף על פי שהרשעים לנגדנו המצירים לנו.

[מחסום – כמו לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳), אמושלמנט בלעז.] ונאלמנו דומייה ימים רבים, גם החשינו מטוב אפילו מדברי תורה מפני יראתם ומתוך כך כאיבנו נעכר – נבהל. וכששתקנו חם לבנו בקרבנו ובהגיון לבנו בוער בנו כמו אש והוא גורם לנו שאנו מדברים בלשוננו לפניך וזו היא שאנו מדברים הודיענו י״י קיצנו עד מתי נהיה בצרה ונדע מתי נהיה אנחנו חדלים ממנה.

I said, "I will guard my ways, etc.⁠" As for uswe had in mind to watch ourselves with all the troubles that come upon us, neither to criticize nor speak harshly of the Divine Attribute of Justice although the wicked who oppress us are before us.

a muzzle Heb. מחסם, as: "You shall not muzzle (תחסם) an ox" (Devarim 25:4), amuzelment in Old French. And I made myself mute in silence many days. We also were silent from "good,⁠" even from words of Torah, because of their fear of them, our pain was so intense and frightening. When we were silent, our heart was hot within us and in the thought of our heart it burns in us like fire. That causes us to speak with our tongue (silencenot in all editions) before You, and this is what we say, "O Lord, let us know our end.⁠" How long will we be in distress, and let us know when we will be over it.

וטעם אמרתי – בלבי.

וטעם אשמרה דרכי – תולדתי ומנהגי כמו: וכל^א דרכי הסכנת (תהלים קל״ט:ג׳) והטעם שלא אדבר כמו שידבר^ב החולה מרוב צערו וכאילו בפי מחסום אשמרנו להיותו בפי ולא אסירנו.

בעוד רשע לנגדי – שבא לבקר אותי.

א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896. בכ״י פרמא 1870: ״ועל״. בכ״י מנטובה 13: ״כל״.

ב. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896 חסר: ״שידבר״.

I said (v. 2) means, I said in my heart.

I will take heed to my ways (v. 2) means; I will take heed with regard to my nature¹ and my practice. Compare, and art acquainted with all my ways (Psalms 139:3). Its meaning is, I will not speak as sick people do when they are in great pain. There is thus as it were a muzzle upon my mouth. I will keep this curb in my mouth and will not remove it.

WHILE THE WICKED IS BEFORE ME. The wicked that came to visit me.⁠²

1. My impulses.

2. In my illness.

אמרתי אשמרה דרכי – חשבתי בלבי שאשמור דרכי. רוצה לומר: מנהגי ועניני, כמו מעשות דרכיך (ישעיהו נ״ח:י״ג), דרכי ספרתי (תהלים קי״ט:כ״ו), והדומים להם.

מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום – שלא אדבר דבר אשר לא כן מתוך צערי וחליי כמו שנאמר באיוב: בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו (איוב ב׳:י׳).

בעד רשע לנגדי – וכל שכן בעוד שהרשע לנגדי הבא לבקרני ולראות כאבי ואידי שאשמרה פי מלדבר כאלו מחסום בפי. כי אפילו שאגת החולה, שדרכו לצעוק ולנהום בפיו מתוך החולי והצער, אני אשמור מזה בעוד רשע לנגדי שלא ישמח לי.

אף על פי ששמעתי קנטורין מאחיתופל, והיה ראוי כפי ׳דרכי׳ להקפיד, כמו מלך שראוי לו שלא למחול על כבודו¹, אמרתי אשמרה דרכי בזה מחטוא בלשוני נגד אחיתופל, שהיה ׳אלופי ומיודעי׳ (להלן נה יד)²: בעוד רשע לנגדי. אשתוק מלהשיב בעודו לפני:

1. כמו שכתב לעיל (לח יז).

2. שהוא רבו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דרכי – מנהגי.

מחסום – ענין דבר ההושם בפי הבהמה שלא תישך ולא תאכל כמו לא תחסום שור (דברים כ״ה:ד׳).

אמרתי – חשבתי בלבי אשמרה מנהגי מלחטוא בלשוני לדבר מה מול מדת הדין.

אשמרה לפי מחסום – אשמור עצמי כאלו היה על פי מחסום אשר ימנע הדבור ר״ל עם כל הכאב הבא עלי לא אצעק להתרעם.

בעוד רשע לנגדי – בזמן אשר הרשע הבא לבקרני עומד לנגדי כי אחשוב כאשר אצעק אז ישמח בצרתי.

בלשוני, לפי – מבואר אצלנו בכ״מ, שהלשון מורה על הדבור התבוניי והפה ידבר הדבור החיצוני שהוא בפני עצמו ישמר מעיין ומלחקור בזה בדרכי העיון והתבונה שזה מצוין במלת בלשוני, ולפני הרשע ישמור גם דבור החיצון, ויחסום פיו בל ידבר דבר.

אמרתי – תחלה חשבתי בלבי בל אדבר בחקירה הזאת שאני חוקר בענין הנפש, ורציתי לשמר דרכי מדבר דבר בזה מצד שני טעמים,

א. באשר מהות הנפש הוא דבר נעלם משכל האדם, שהאדם לא ישיג רק ע״י החושים, ומהות הנפש הוא דבר שא״א להודע ע״י החוש, ובזה יראתי מחטא בלשוני – פן אבא עי״כ לידי חטא ע״י העיון הזה, בשאחשב שהנפש היא היתה היולאנית מתהוית עם הגוף ונפסדת עמו, ואכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה,

ב. שגם אם אבטח בחוזק אמונתי שלא אבא לידי כך אמרתי אשמרה לפי מחסום שראוי שאשים מחסום לפי בלי לדבר מזה,

בעוד רשע לנגדי עת נמצא רשע במעמד הזה שדברי יהיו לו לפוקה ולמכשול, ולכן

אמרתי וגו׳ – כל המזמורים אלה שחבר דוד ביום צרתו נתנם ללוים לשיר אותם בבית המקדש, ישמעו ישרים וישמחו כי אלהי מַחֲסָם מושיע ליראיו ביום צרה, ישמעו פתאים וילמדו ויבטחו בה׳, ישמעו גם כן החוטאים ולבם יתעורר לתשובה, ואין לך אפילו מזמור אחד שאיש מצר ודואג הקוראו בכונת לב לא ימצא בו דברים הראוים לו כאילו בעדו נכתבו, ובדעתו כי צדיק אמרם ונענה ירוח לבו לבטוח בה׳, ופתח תקותו יצלל גם דעתו וימצא מעצמו מזור למכאוביו ותעלה למחלת נפשו, להפך ממה שכתוב התרפית ביום צרה צר כחך (משלי כ״ד:י׳).

מחטוא בלשוני – לתת תִּפְלָה לאלהים, ישמע הרשע ויאמר ומה אועיל אני אם אצדק, הלא זה צדיק ונגוע עולם השגה מכאוב.

(ג) נֶאֱלַ֣מְתִּי ד֭וּמִיָּה הֶחֱשֵׁ֣יתִי מִטּ֑וֹב⁠ וּכְאֵבִ֥י נֶעְכָּֽר׃

I was dumb with silence; I held my peace even from good, and my pain was stirred up.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אִתְאַלְמֵית שְׁתֵקִית בְּטַלֵית מִן פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא מְטוּל הֵיכְנָא כֵיבִי מְמַרְטֵיט.

I was dumb, I was quiet, I kept away from the words of Torah; because of this my pain contorts [me].⁠¹

1. Because... me: translation uncertain.

נאלמתי דומיה – החשיתי מטוב אמר רבי יוחנן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב״ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו׳.

פאבכמת וסכת ואמסכת ען כ׳ירה ושדה, ואן אוג׳עני ד׳לך וגלט׳.

וכך נהייתי כמו אלם וגם שתקתי וגם התאפקתי [מלעשות] הן טוב והן רע. וגם אם זה הכאיב לי והכביד עלי הענין [לשתוק וכו׳].

נאלמתי, אז נאלמתי ושתקתי והחשיתי מטוב ורע ואע״פ שכאב לי הדבר וכבד עלי. ובמשלי יד ז פירש רבינו את הפסוק לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת – הסתלק מכנגד האיש הכסיל, ואם לאו אינך יודע מאומה מדברי התבונה, ובפירושו שם כתב: והנה זה כמו שאמר דוד אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי.

אמרו נאלמתי הראשון מחמת עושק הרשעים ומה שהוא תאה ממעשיהם.

קולה נאלמתי אלאול מן ט׳לם אלט׳אלמין ומא שאהד מנהם.

ואלעלה פי קו׳ החשיתי מטוב חדֺרה מן אלרשע לאנה לא יואפקה אלנטק באלכׄיירא.

The reason for the verse; “I was very still” in the presence of the ‘wicked’ for he is unfit to speak to a good person.

נאלמתי – דומיה – שם. או בדומיה, והוא הקבר.⁠^א

החשיתי – אפילו שאדבר טוב.

א. כן בכ״י פרמא 2062 ושם חסר ״החשיתי – אפילו שאדבר טוב״. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״דומי שם. או בדומיה והוא הקבר״.

I WAS DUMB WITH SILENCE, I HELD MY PEACE. From even speaking good.⁠¹

1. Consoling myself with words of hope.

נאלמתי דומיה נאלמתי – בשתיקה. כלומר כל כך אני שותק כאלו אני אלם.

החשיתי מטוב – אפילו מדבר טוב החשיתי.

וכאבי נעכר – אף על פי שכאבי נעכר ונשחת אני חוסם את פי מלדבר אפילו הטוב כדי שלא יזדמן לפי הרע מתוך צערי.

ויש לפרש: החשיתי מדבר טוב כי לא יבא לי טוב שאדבר עליו.

או פירוש החשיתי – על מחשבות הלב, כי אין לי עוד תקוה בטוב, והחשיתי והחרשתי ממנו. ובאמרו: נעכר, על הבשר, מקום הכאב, אומר ולא על הכאב עצמו.

נאלמתי דומיה. נעשיתי כאילם בשתיקה: החשיתי מטוב. שתקתי גם כן מלישא וליתן בתורה¹, שפרשו ממני סנהדרין ותופשי התורה², ובאלה כאבי נעכר - היה עם עצבון נוסף, מפני ששמעתי קנטורין ולא השיבותי, ומפני שלא השתעשעתי בדברי תורה:

1. ע״פ אבות (ו׳:ג׳) ׳ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו׳. ורש״י גם פירש לדרכו ׳⁠ ⁠׳וגם החשינו מטוב אפילו מדברי תורה מפני יראתם׳.

2. כמו שאמרו בסנהדרין (קז.).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

דומיה – ענין שתיקה כמו לך דומיה תהלה (תהלים ס״ה:ב׳).

החשיתי – ענין שתיקה כמו החשיתי מעולם (ישעיהו מ״ב:י״ד).

נעכר – ענין השחתה כמו עכרתם אותי (בראשית ל״ד:ל׳).

נאלמתי דומיה – כ״כ ארגיל עצמי בשתיקה עד שנעשיתי כאלם בעבור השתיקה.

החשיתי מטוב – כי שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים כי פן ברבות הדברים אצעק ואתרעם.

וכאבי נעכר – עם כי כאבי נעכר עכ״ז אתאפק ואחריש.

דומיה, החשיתי – בשעת הפסקת הדבור נאמר לשון דממה, והשתיקה אח״כ בא בלשון חשה, כמ״ש ישעיה (סי׳ ס״ב).

נאלמתי דומיה – נדמיתי בשתיקה עד שהייתי כאלם, עד שגם החשיתי מטוב – שלא דברתי אף הטוב והמוסר הנצמח מעיון הזה, כי יראתי לנגוע במחקר הזה, אבל עי״כ וכאבי נעכר – כי נפשי הציקתני לעיין בנידון זה שהוא אחרית האדם ותכליתו, ולכן

מטוב – מ״ם השלילה כמו לכו ונכחידם מגוי (תהלים פ״ג:ה׳) מחמת כי נמנע טוב ממני.

וכאבי נעכר – כי התאפקתי מלצעוק ותהי זאת רַוְחָתי.

(ד) חַם⁠־לִבִּ֨י׀ בְּקִרְבִּ֗י⁠ בַּהֲגִיגִ֥י תִבְעַר⁠־אֵ֑שׁ דִּ֝בַּ֗רְתִּי⁠ בִּלְשׁוֹנִֽי׃

My heart grew hot within me; while I was musing, the fire kindled; then spoke I with my tongue:

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

רָתַח בִּי בְגוּשְׁמֵי בְּרִינְנִי תִדְלַק אֶשְׁתָּא מַלְלֵית בְּלִישָׁנִי.

My heart grew heated in my body; when I murmur, fire will burn; I spoke with my tongue.

פחמי קלבי פי ג׳ופי, וכאן אלנאר תשתעל פי נטקי, חתי תכלמת בלסאני.

ואז לבי התחמם בתוך גופי ואילו האש בוערת בדבור שלי. עד שדברתי בלשוני.

חם, ואז חם לבי בקרבי וכאלו אש בוערת בדבורי עד שדברתי בלשוני.

והגיגי יכון מן צפאת אללסאן ואלקלב פהו מן אלקלב [50 א] מא יכׄתלג בה קבל אן יגרי עלי אללסאן כמא קאל לבך יהגה אימא (ישעיהו לג:יח) לב צדיק יהגה לענות (משלי טו:כח).

וקד גרי אן נדֺכר מא ענדנא פי קו׳ לב צדיק יהגה לענות (משלי טו:כח) אדֺ קאל גירנא פיה אן לענות גמע לענה (איכה ג:יט) וגעלה פי מעני קול אלחכים אן אלפלספה אגתמאם ואהתמאם וענאיה באלמות והדֺא אלקול ירדﹼ מן גהה אללפטֺ ואלמעני גמיעא.

אמא מן גהה אללפטֺ פלאן לענה עלי וזן נערה נחלה פגמיעהא אדֺאﹰ לענות מתֺל נערות רבות (אסתר ב:ח) אלה הנחלות (יהושע יט:נא).

ואמא מן גהה אלמעני פאן מא קאלה אלחכים לא יסתקים וצפה באנה לענות בל חאצל מענאה צוף דבש אמרי נעם (משלי טז:כד).

ולם נגד דֺכר לענה אלא פי עקאב אלאשראר או מע פסאד אגראצֺהם אלתי תצֺאד אגראץׄ אלפילסוף במא קאל פי אלבאב אלאול הנני מאכילם את העם הזה לענה (ירמיהו ט:יד) פי אלבאב אלאכׄר כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו:יב).

ואנמא אראד אלחכים אן חדיתֺ אלפאצֺל פי נפסה ענאיתה במא יגיב בה אלסאיל ממא יתלג צדרה ויואפק גרצֺה [50 ב] פלדֺלך¹ מא ירדדה פי נפסה חתי יציב בה שאכלה אלרמי ויטאבק אלמפצל. ואמא אלפאסק פאנה לא יענﹶי בסואל סאילה ולא יעבא בכׄטאב מכׄאטבה ואנמא ינבעת לסאנה אבדא במא יחויה מן אלשר ויטרﹼﹶד כלאמה במא ינטוי עליה מן אלאחנה ואלגל.

וכדֺלך קולה הנא בהגיגי תבער אש יעדֺב כמא פי צֺמירה מן אלאסﹶי חתי ינטק בה לסאנה במא קאל דברתי בלשוני.

1. כתוב פלד׳לך פעמים

And “my thoughts” is a description of the tongue and heart. It comes from the heart [only] which animates it (the tongue) before affecting the tongue as it says; “Your throat shall murmur in awe” (Is. 33:18) and “The heart of the righteous man rehearsed his answer” (Prov. 16:28).

Now let us recalled what we opined about it “The heart of the righteous man rehearsed his answer;” (Prov. 16:28). Others say that includes “laʿanāh wormwood”. (Lam. 3:19) This is in accordance with the meaning of the Doctor; that the philosopher gathers his thoughts, is careful and meticulously on the subject of death [judgment]. This statement simultaneously reconciles both the lexical item ‘laʿanāh’ and its meaning.

However, from the perspective of the word, ‘laʿanāh’ follows the morphological pattern of ‘naʿarāh’ and ‘naḥalāh,’ is plural form [ought] to “many girls” (nəʿārôth) (Est. 2:8) and “these are the portions” (nəḥālôth) (Jos. 19:51).

With regards to the meaning of the word what the Doctor said is not a correct description, because ‘laʿanāh’ does not intent that. Rather, its intention is connected to “Pleasant words are like a honeycomb” (Prov. 16:24).

We do not find ‘laʿanāh’ [i.e., wormwood] mentions except for in connection with punishing the wicked or frustrating their desires which is contrary to the philosopher’s desires when including what was said in the first chapter “I am going to feed that people wormwood” (Jer. 9:14). In a later chapter “and the fruit of righteousness to wormwood” (Amos 6:12).

On the contrary, the Doctor, as in the excellent story about himself, is careful when he responds to the question, whereby it was introduced to his heart and conformed to his desire. Therefore, he repeated it to himself until he had ordered his thoughts and made the details agree. However, with regards to the verse, he (Ibn Janāḥ) does not answer the question nor does he pay attention to the subject addressed. Yet his tongue continually springs forth like a fountain, including what he says in wickedness and his dismissal of his words (i.e., the philosopher), which he says about him in enmity and spite.

Also, this phrase here; “my thoughts were all aflame” torments, as in his thoughts are filled with anxiety until he actually utters them as stated, “I spoke out.”

חם – כל כך חם לבי שבהגיגי תבער אש.

דברתי בלשוני – הטעם כפול.

או זה הוא שדברתי.

MY HEART WAXED HOT… My heart waxed so hot within me, that when I spoke, fire blazed out.⁠¹

THEN I SPOKE WITH MY TONGUE. Scripture repeats itself.⁠² Or it means, this³ is what I spoke.⁠⁴

1. This is obviously a metaphoric statement.

2. Then I spoke repeats while I was musing.

3. What follows in the next verse.

4. In other words, the meaning of our clause is, then I spoke the following with my tongue.

חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש – מכובד החלי כל כך חם לבי עד שבהגיגי תבער אש, כי החם היוצא מפי בהגיגי הוא חם כמו אש שידמה שהאש תבער בי.

דברתי בלשוני – הוא כפל דבר, רוצה לומר: כשדברתי בלשוני.

(ד-ה) חם לבי. ברוב כעס: בהגיגי. בדַבְּרי ביני לבין עצמי, תבער אש של כעס, ואמנם זה דברתי בלשוני לאל יתברך בתפילה ואמרתי, הודיעני ה׳ קצי - הקץ שתשים לצרותי אלה: ומידת ימי. בעולם הזה: אדעה מה חדל אני. מה אחדל ואמנע מעשות, כדי שאפנה לעשות הדברים ההכרחיים בלבד¹:

1. בכך שיודע מתי ימות, יידע שאינו צריך להשתדל בצרכיו שלאחר זמן זה, ולא יבלה זמנו לריק.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

בהגיגי – מלשון הגיון ודבור.

חם לבי – הלב אשר בקרבי נתחמם מאד מאש החלי.

בהגיגי – כשהגה יוצא מפי בוערת כאש כי ההבל חם מאד.

דברתי בלשוני – מוסב על תבער אש לומר תבער כאש כשאדבר בלשוני וכפל הדבר במ״ש.

בהגיגי, דברתי – ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, שעוד קודם יצא דבור מבואר כבר בערה אש, ולכן דבר בפועל.

חם לבי בקרבי – לבבי נתחמם מתשוקתו אל הדבור, עד שבהגיגי תבער אש – בעת התחלתי להגות בדבור ההגיוני שהוא ממוצע בין הדבור והמחשבה, היה בקרבי כאש בוערת ונלאתי כלכל ולא אוכל, ולכן דברתי בלשוני והוצאתי את הגיגי מכח אל הפועל, עתה מתחיל השאלה.

בהגיגי – בהבל פי שלא יכלתי להתאפק מחמת כאבי הנעכר והחילותי להוציא הברות (לא יהגו בגרונם, למטה קט״ו:ז׳) ומזה עברתי להוציא דברים בלשוני.

(ה) הוֹדִ֘יעֵ֤נִי יְהֹוָ֨היְ⁠־⁠הֹוָ֨ה׀ קִצִּ֗י⁠ וּמִדַּ֣ת יָמַ֣י מַה⁠־הִ֑יא⁠ אֵ֝דְעָ֗ה⁠ מֶה⁠־חָדֵ֥ל אָֽנִי׃

"Hashem, let me know my end, and the measure of my days, what it is. Let me know how short-lived I am.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אוֹדַע יְיָ לִי אוֹרַח סוֹפִי וּמִשְׁחַתָּא דְיוֹמַי מְנָא אִינוּן אֵידַע אֵימָתִי אֶפְסוּק מִן עַלְמָא.

Make known to me the way of my end;⁠¹ and the measure of my days, what they are; I would know when I will cease from the world.

1. Way of my end: to me, O LORD, my end.

רמז תשלה

הודיעני ה׳ קצי – אמר רב יהודה אמר דוד רבש״ע הודיעני ה׳ קצי, אמר גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של אדם, ומדת ימי מה היא גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם, אדעה מה חדל אני אמר לו בשבת תמות, אמר לו אמות באחד בשבת אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, אמות בערב שבת אמר לו כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני, כל יומא דשבתא יתיב וקא גריס כוליה יומיה, ההוא יומא הוי ליה ההוא בוסתנא אחורי ביתיה אתא מלאך המות בחיש באילנא, נפיק למיחזייה הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותיה נפל אישתיק ונח נפשיה, שלח שלמה לבי מדרשא אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים מה אעשה, שלחו לו חתוך נבלה והנח לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. דוד מת בעצרת שחל להיות בשבת מה עשה שלמה נטל פיפילון ופרש עליו שלא תרד עליו השמש, ויש אומרים לנשרים קרא ופרשו עליו כנפיהם שלא תרד עליו השמש.

וקלת ערפני יא רב אג׳לי, ומסאחת עמדי כם הי, חתי אעלם כם אכ׳לד פיהא.

ואז אמרתי: ה׳! תודיע לי את הקץ שלי. וכמה אריכות ימי. כדי שאדע כמה אחיה בשנים האלה.

הודיעני, ואמרתי הודיעני. אדעה, כדי שאדע כמה אתקיים בה, והנה ״חדל״ מן המלים ההפוכות תרגם ״אכ׳לד״ כמו שמתרגם ״חלד״.

ומה ששאל מאת ה׳ הודיעני ה׳ קצי, אין כוונתו בכך שיודיעהו כמה שנים או חדשים ימי חייו, אלא כוונתו בכך ההתרפסות לפני ה׳ וכך הוא אומר ה׳ אל תענישני ואל תדקדק עמי כי אני קל ושפל מכדי כך הודיעני את ערכי מה אני וחיי מה הם, והלא אני וחיי וכל בני אדם אך הבל, ולפיכך הסמיך לו כי גר אנכי עמך תושב.

ומסאלתה רבה הודיעני ה׳ קצי, לם יקצד בד׳לך אלי אן יערפה כם עמרה מן סנה ושהר, לכן גרצ׳ה פי ד׳לך אלתד׳לל בין ידי אללה באן יקול אלהם לא תעאקבני ולא תתקצי עליי פאני אכ׳ס ואהון מן ד׳לך ערפני קדרי מא אנא ועמרי מא הו, והל אנא ועמרי וג׳מיע אלנאס אלא הבא, ולד׳לך אטבק עליה כי גר אנכי עמך תושב.

(ה-ו) הודיעני ייי אל קצי הו פי מעני קו׳ כמה ימי עבדך מתי תעשה ברדפי משפט (תהלים קיט:פד) והו אלאסתצגאר למדֺה עמרה ולו אעלם בה כם עסי יכון חתי יקצֺי אוטארה ויבלג אמאלה והו יסיר מנקרץׄ וקליל מנצרם. אלא תראה יקול הנה טפחות נתתה ימי.

וקו׳ מה חדל אני יעני בה כם עסי אכון עאמרא ללדניא במעני מה יהיה חלדי לאן חלד וחדל מוגודאן במעני ואחד.

(5-6) “Tell me, O Lord, what my term is”it has the meaning of the verse; “How long has your servant to live? When will You bring my persecutors to judgment?” (Ps. 119:84), indicating the shortness of my life. If a person knew the sum of his life-span, then when he achieved all his aims and attained all expectation he would cease to be and it would be a small amount (anyway) as is demonstrated in the verse; “You have made my life just handbreadths long.”

The phrase, “how fleeting my life is” (Psalms 39:5) means how long will my life-span be on the earth? It intends ‘how long will my life-span be?’ as Ḥ-L-D and Ḥ-D-L have the same meaning.⁠¹

1. Ibn Ezra cites Ibn Chiquitilla’s meaning ‘fleeting’ in his remarks on Job 11:17, ad. loc. Also look at Is. 38:11, in which this metathesis and this above explanation is sited. Thank you Jason Kalman.

הודיעני י״י – הטעם עד שאדע אם אמלט מזה החולי, וכן ומדת ימי מה היא.⁠^א

מה חדל אני – תואר השם, והטעם כמה אעמוד עם יושבי חלד.

א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״י״י הטעם... ימי מה היא״.

LORD, MAKE ME TO KNOW… HOW SHORT-LIVED I AM. The word chadel (short-lived) is an adjective. Ede’ah meh chadel ani (Let me know how short lived I am) means, let me know how long I shall be among the inhabitants of the world.⁠¹

1. Ibn Ezra connects the word chadel to cheled (world). Ede’ah meh chadel ani literally means, let me know how “worldly” I am. Hence Ibn Ezra’s interpretation. See his comments on the next verse.

הודיעני י״י קצי ומדת ימי מה היא – כמו שאמר איוב: ומה קצי כי אאריך (איוב ו׳:י״א). אם קצי ארוך כפי שנות האדם אסבול עד שתרפאני ואהיה אחר כך בריא. אבל אם מעט הם ימי אשאל ממך שאמות מהחלי מהרה, כי לא אוכל לסבול הצער הגדול מבלי תקוה אחריו בעולם הזה.

אדעה מה חדל אני: חדל – תואר, והשם: עם יושבי חדל (ישעיהו ל״ח:י״א), שפירושו, זמן עולם הזה לאדם. ופירושו: כמה יהיה זמני בעולם הזה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

לכן חזר חזקיהו בחוליו והתפלל, הוֹדִיעֵנִי ה׳ קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, ואֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי, שאפילו שאקום מחוליי ואקח אשה ואוליד בנים, כי נענש לפי שלא עסק בפריה ורביה לדעת ז״ל (ברכות י.), מכל מקום אם לא אחיה זמן מה באופן שאגדל בנים דמעלו, איני חפץ בחיים, וזהו אומרו ׳אדעה מה חדל אני׳. וכן נאמר לו (ישעיה ל״ח:ה׳) ׳הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה׳ וגו׳:

הודיעני ה׳ ׀ קצי – הגרמיה היא אחר השם ולא קודם.

מה היא – כמו כמה.

חדל – היא הפוך מן חלד כמו כשב כבש וענינו זמן העולם.

הודיעני – הודיע לי סוף ימי מתי אמות ואם מעט המה ימי חיי הלא אבחר למות מחלי זה מלסבול צער גדול ולמות אח״ז בזמן קצר.

מה היא – כמה היא וכפל הדבר במ״ש.

מה חדל אני – כמה מהזמן אהיה עם יושבי חלד.

חדל – כמו חלד.

הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא – הן האדם ימצא את עצמו שהוא תושב בשני עולמות נפרדים, יבחין בעצמו שני שרשים הפוכים זה מזה, כי עת יביט למטה אל הגויה וכחותיה, ימצא כי הוא מתושבי העולם הזה השפל החמרי, מוטבע על חקים טבעים מוגבלים ככל צאצאי העולם החמרי, ועת יפנה למעלה אל החלק הנכבד הנמצא בו שהיא הנפש וכחותיה, יראה שהוא כא׳ מבני אלהים חפשי פועל כפי הבחירה וכל כחותיה בלתי מוגבלים רק מתפשטים לאין תכלית, עד שיסתפק בעצמו מאיזה עולם הוא, כי שני השרשים אשר בקרבו הם במלחמה תמידית זה עם זה, וחקי הטבע מתנגדים אל חקי הבחירה, וז״ש שאבקש שתודיעני ואדעה מהות שני השרשים האלה,

א. קצי – הוא השורש הרוחני שהוא קץ האדם,

ב. מדת ימי – הם החיים הזמנים אשר יש להם מדה וקצב, מה הוא, מה מהותם, למען אדעה מה חדל אני מאיזה עולם וחלד אני, אם מחלד השפל אם מחלד העליון, ומבאר סבת הספק.

מה חדל אני – מתי אחדל להיות בעולם, כמועד מה כבודי לכלמה (תהלים ד׳:ב׳) והחכם בריל ודיללא טורי פירשוהו אחרי רמבמ״ן, מקוצר ימי אדע כמה גברה בי מדת החדלות, כל אדם חדל ועובר הוא עלי ארץ, רק המת בקטנותו הוא יותר חדל ועובר מהמת בזקנותו, ונראה שמזמור זה חברו דוד בבחרותו בהיותו סר אל משמעת שאול, ומעשיו אז זכים, ועכ״ז רדפוהו (תחת רדפי טוב, פסוק כ״א במזמור הקודם, וע״כ מצא מזמור זה מקום אחריו).

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתר׳ משה אבן ג׳יקטילהאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משההכל

(ו) הִנֵּ֤ה טְפָח֨וֹת׀ נָ֘תַ֤תָּה יָמַ֗י⁠ וְחֶלְדִּ֣י כְאַ֣יִן נֶגְדֶּ֑ךָ אַ֥ךְ^א כׇּֽל⁠־הֶ֥בֶל כׇּל⁠־אָ֝דָ֗ם⁠ נִצָּ֥ב סֶֽלָה׃

Behold, You have made my days as hand-breadths; and my age is as nothing before You. Surely every man at his best is altogether vanity. Selah.

א. אַ֥ךְ =א?,ל,ש1 וכך הכריעו ברויאר ומג״ה.
• א?=אַ֖ךְ (בטעם טפחא?)
• הקו ישר בכתר, אבל אין מניעה לומר שהכוונה הייתה למרכא.
• חלק מהדפוסים וקורן=אַךְ⁠־כָּל⁠־הֶ֥בֶל (״אך״ מוקפת ואין בה טעם או געיה)

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

קַלִילִין סַדַרְתָּא יוֹמַי וְגוּשְׁמֵי כִלְמָא לְקִבְלָךְ בְּרַם כּוֹלָא לִלְמָא חֲשִׁיבִין בְּרַם כּוּלְהוֹן צַדִיקַיָא קַיָמִין לְחַיֵי עָלְמָא.

Behold, you have ordained my days to be swift, and my body is as nothing before you. Truly all are considered to be nothing, but all the righteous endure for eternal life.

וכאן קד ג׳עלת איאמי קבצ׳את, ועמרי ענדך לא כשי, ואנמא קואם ג׳מיע אלנאס כאלהבא סרמדא.

כבר עשית ימי שיהיו טפחים [לשון: טפח מדודות] וחיי אצלך הם כלום ואלא עמידת כל בני האדם תמיד כמו ההבל.

הנה, וכאלו כבר עשית ימי מדודים כטפח וימי חיי כאין נגדך ואין יציבות כל בני אדם כי אם כהבל סלה. טפחות רבוי טפח, וחו״ל רגילים להזכירו. וכתב רבינו בפירושו לאיוב יא יז וחלד הם ימי חיי האדם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

(ו-ז) ומעני טפחות משתק מן טפח סביב (שמות כה:כה) והי קבצֺה אליד ואלגרץׄ בה אלקלה ועוללי טפוחים (איכה ב:כ) מגאז פי תדרגהם פי אלנמו גזא פגזא.

וקיל פי קו׳ אך כל הבל כל אדם נצב סלה אנה מכׄאטﹺב [51 א] אלרב יעני יא תֺאבתא ללאבד. ואלדֺי ארי אנה אראד אנה הבל תֺאבת לא ינתקל ען הדֺה אלצפה מע אנתקאל צפאתה ולא יסתחיל ען הדֺה אלצורה מע אסתחאלה צורתה במא קאל אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון יעני מהמא ינתקל פי צפאתה פי גמלתהא הבל.

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 5]

(6-7) The meaning [maʿnâ] of “newborns (ṬɘP̄āḤôṯ)” is derived [muštaqqa] from “hand’s breadth around it (ṬęP̄aḤ)” (Ex. 25:25): a handful and the intent [ḡaraḍ] is – insignificant. “New-borns (ṬiPPûḤîm)” (Lam. 2:20) is a figurative explanation [majâz] for their growth rate, little by little.

It states; “no man endures any longer than a breath. Selah.” It speaks of God, who is unchanging. I think, that is to say, Hevel is fixed. It neither changes its attributes nor does its attributes changes. It never changes from this form, nor does is its form changeable as stated; “Man walks about as a mere shadow; mere futility (Hevel) is his hustle and bustle.” Meaning, no mater what he (man) changes of his describes, all of it is ‘Hevel.’

הנה טפחות – מדודים הם ימי האדם כדבר הנמדד בטפחים כן ימי האדם קצובים.

וחלדנו – וזקנתנו כאין נגדך. חלד – לשון חלודה, רדויילא בלעז.

כל אדם נצב – כל אדם חי הבל הם חייו ומצבו.

Behold... handbreadths The days of man are measured like a thing that is measured with handbreadths; so are man's days limited. and my old age Heb. וחלדי, and our old age is as nothing before you. חלד is an expression of rust (חלודה), rodijjl in Old French; rust, old age.

every man his life and his condition are a life of vanity.

הנה – מעט מזער כדבר שימודד בטפחות.

וחלדי – כמו: חדל,⁠^א ככבש כשב, שמלה שלמה.

אך כל הבל – הוא כל אדם והטעם, כמו: הבל הבלים.

וטעם נצב – כן הוא לעולם, לא ישתנה שיסור ממעלת ההבל.

א. כן בכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״חלד״.

BEHOLD… Tefachot (as hand-breadths) means, a small amount. As hand-breadths means, as something which is measured by hand-breadths. The word cheldi¹ (mine age) is similar to chadel² (short-lived) (v. 5).⁠³ Compare, keves (sheep) and kesev (sheep);⁠⁴ simlah (garment) and salmah (garment).⁠⁵

SURELY EVERY MAN… ALTOGETHER VANITY. Is every man.⁠⁶ Our verse is similar in meaning to vanity of vanities (Ecc. 1:1).⁠⁷

[AT HIS BEST ESTATE.] The meaning of nitzav⁸ (estate) is, it is forever so. In other words, man’s condition will never change; he will never cease from his insignificant status.

1. From the root chet, lamed, dalet.

2. From the root chet, dalet, lamed.

3. They come from the same root. However, the second and third stem letters change place.

4. Keves and kesev come from the same root. However, their second and third stem letters change place.

5. Simlah and salmah are one and the same word. However, the mem and the lamed change places.

6. Our verse reads: akh kol hevel kol adam. This literally means, surely altogether vanity every man. Ibn Ezra believes that our verse should be read as if written, akh kol hevel hu kol adam (surely altogether vanity is every man).

7. Surely all men are all vanity means, surely all men are eternally a vanity of vanities. See Radak.

8. Literally, standing.

הנה טפחות נתתה ימי – המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים.

וחלדי – זמני.

כאין נגדך – כי אתה חי וקים לעולם.

אך כל הבל כל אדם נצב סלה – כי הבל כל אדם, מה שאדם נצב בעולם הזה הבל הוא. ואמר: כל הבל רוצה לומר: המעט שבהבל, כאלו אמר: הבל הבלים (קהלת א׳:ב׳). וכל זה כמו: כל מלאכה לא תעשו (ויקרא כ״ג:ל״א), כל חלב וכל דם (ויקרא ג׳:י״ז), והדומים להם.

כי הנה טפחות נתת ימי. ׳נתת׳ להם מידה מוגבלת ולא תעבור¹, וחלדי - וזה הזמן הקצוב², כאין נגדך מדי העבודה שראוי לעשות לכבודך: אך [כל] הבל כל אדם נצב. מכל מקום ׳כל אדם נצב׳ ומתעסק בהבלי הזמן:

1. ׳טפחות - מדודים הם ימי האדם כדבר הנמדד בטפחים כן ימי האדם קצובים׳ (רש״י). ׳המדה המעוטה מן המדות היא מדת הטפח, כן הם ימי, וימי כל האדם קצרים׳ (רד״ק).

2. ׳חלדי – זמני׳ (רד״ק).

והתחיל לומר שהוא בוחר בחיים לא לתענוגי העולם, רק לדעת את ה׳ וליטב בעיניו, ואמר, הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי, כי הימים הטבעיים הם כשיעור החיות ולחות שרשי שבחי, כמו השמן שבנר¹, ולזה יש מחלוקת בין חז״ל (יבמות נ.) לדעת אם הוסיפו לו משלו או משל אחרים²: וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ. ודבר מועט הוא ועובר כצל: אַךְ כָּל הֶבֶל של כָּל מין האָדָם בכללו נִצָּב סֶלָה בזמן אחר זמן, כי מקרי מין האנושי כולם בכללם קיימים לעד דור אחר דור, גם כי מקרי הפרטי נפסדים וכלים³:

1. בשמות (כג כו): ׳את מספר ימיך אמלא – שתחיו כמידת השמן אשר בנר אלהים, והוא הליחות השורשי בתולדה׳. ׳טפחות נתת ימי – נתת להם מידה מוגבלת ולא תעבור׳ (נדפס).

2. ׳את מספר ימיך אמלא – תנאי היא, דתניא, את מספר ימיך אמלא – אלו שני דורות [שנים שפוסקין לאדם בשעת לידתו], זכה – משלימין לו [והאי ׳אמלא׳ לשון תוספת הוא], לא זכה – פוחתין לו, דברי ר׳ עקיבא, וחכמים אומרים, זכה – מוסיפים לו, לא זכה – פוחתין לו. אמרו לו לרבי עקיבא, הרי הוא אומר [בחזקיהו המלך] והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה, אמר להם, משלו הוסיפו לו [אלא שמתחלה היו רוצים לפחות משניו]׳.

3. ראה קהלת (א ד) ׳דור הולך ודור בא׳ ומש״כ שם.

הבל – יש הבל שהוא ענין פורעניות וצרות כמו בהבל בא ובחושך ילך (קהלת ו׳:ד׳).

טפחות – קצובות כדבר הנמדד בטפח.

וחלדי – זמני בעולם הוא כאין נגד שנותיך אשר לא יתמו.

אך כל הבל וגו׳ – כל ההבלים היא בכל אדם איש לא נעדר בפגעי הזמן.

נצב סלה – הדבר הזה נצב לעולם ולא ישתנה להיות מי מבני אדם חדל מהבלי הזמן מפגעיו.

טפחות – מדודות בטפח, כמו עוללי טפוחים.

הנה טפחות נתתה ימי – מצד אחד אני רואה א״ע דומה ככל ילדי העולם החומרי הנתונים תחת הזמן והמקום והשינוי והתנועה כי ימי משוערים ומוגבלים, ומצד אחר רואה אני א״ע בלתי מוגבל ובלתי בעל תכלית, כי כחות הנפש מתנשאים מן הזמן והמקום וחקי הטבע ויגביהו עוף להפשיט מעליהם את הגבול, כי השכל יצייר א״ע בלתי מוגבל, וכן התשוקה אשר באדם וכל כחותיו אין להם גבול, ובכ״ז לא יוכלו להגיע אל הבלתי ב״ת, כי החומר מכביד עליהם, רק הם מתנשאים לזה וילכו מחיל אל חיל ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים, ועז״א וחלדי כאין נגדך – כי בטל במציאותו זה הרוחני נגד האין סוף, ולפ״ז אני גוזר ואומר,

אך כל הבל כל אדם נצב – שכל אדם כמו שהוא, הוא כל הבל, שהוא הבל מצד הגויה הבלה ונרקב, והוא הבל מצד הנפש שהיא עוף קצוץ כנפים שקוע בכלא אסור בנחושתים,

סלה סיום הענין, מעתה מתחיל התשובה ע״ז.

טפחות – שרש טפח בלשון מקרא ותפח בלשון משנה וצפח בלשון ערבי מקורם פח מקור שרש נפח, והוראתם ניפוח והרחבה, טפח רוחב יד פתוחה או קומת יד קמוצה הנראית כנפוחה, טפוחי הילדים הם נגללים והולכים ומתרחבים ומתפשטים, מטפחת בגד נכפל ואם יפשט ירחב, עד הטפחות (מלכים א׳ ז׳:ט׳) מלשון וימינו טפחה שמים (ישעיה מ״ח:י״ג) שהוראתו נטה והרחיב, לשון מושאל, ור״ל שמי קורה; וטופח ע״מ להטפיח (תלמוד בבלי יומא ע״ח) דבר לח ע״י משקה, וידוע שהליחה מנפחת החיטים, טפיח כלי שיש לו בטן נפוח ואולי הוא סיר נפוח (ירמיה א׳:י״ג) טופח מין קטנית דומה לפול רק נפוח הימנו.

וחלדי כאין נגדך – ימי חלדו המועטים עד שיצדק לאמר עליהם שהם כאין, הוא דבר שידעת ונגדך הוא.

אך כל הבל – לפי דעת בעל הטעמים שהטעים אדם ברביע מוגרש ר״ל נצב ונגזר סלה כלומר כחוק לא יעבור, כל הבל כל אדם, כל דברי הבל שיש במצב כל אדם כאצילים כהמון העם ונכון.

(ז) אַךְ⁠־בְּצֶ֤לֶם׀ יִֽתְהַלֶּךְ⁠־אִ֗ישׁ אַךְ⁠־הֶ֥בֶל יֶהֱמָי֑וּן⁠ יִ֝צְבֹּ֗ר⁠ וְֽלֹא⁠־יֵדַ֥ע מִֽי⁠־אֹסְפָֽם׃

Surely man walks as a mere semblance. Surely for nothing they are in turmoil. He heaps up riches and does not know who shall gather them.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּרַם בִּדְיוֹקְנָא דַייָ יִתְהַלֵךְ גַבְרָא בְּרַם לִלְמָא מִשְׁתַּגְשִׁין כָּנֵישׁ וְלָא חַכִּים מְטוּל מְנָא מַן כַּנְשִׁנוּן.

Truly in the image of the LORD man goes about; truly for nothing they are perplexed; he gathers and does not know why anyone gathers them.⁠¹

1. He gathers... them: translation uncertain.

אך בצלם יתהלך איש – המוציא מרשות לרשות רבי חזקיה בשם ר׳ אחא שמע מהדין קריא ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. רב גידל אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא דומה בעל שמועה כאלו עומד נגדו מאי טעמא אך בצלם יתהלך איש. כתיב רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם, ואיש אמונים מי ימצא זה רבי זעירא דאמר רבי זעירא לית נן צריכין חששין לשמעתתא דרב ששת דהוא גברא מפתחא.

ומא אלמר אלא כאלכ׳יאל אלד׳י יסיר, ומא יהימון אלא פי הבא, ויחשרון אשיא לא יעדפון מן ג׳אמעהא.

ואין האדם אלא צל שעובר. ואין הבני אדם שקועים אלא בהבלים. ובני אדם אוספים דברים שאינם יודעים מי אסף אותם [הדברים שהם אספו].

אך, ואין האיש אלא כצל הדמיוני המהלך וכל המייתם אינה אלא בהבל ויקבצו דברים שאינם יודעים מי אוספם. תרגם צלם ״כ׳יאל״ וכך תרגם לקמן עג כ, והוא מה שהאדם הוזה או מדמה בחלום או בהקיץ. או צורת אדם שעושים להפחיד בו חיות ועופות שקוראים בימינו דחליל, או צל האדם הנראה על הארץ בעברו. ותרגם יהמיון ״יהימון״ דומה לעברי, כל דאגותיהם להשיג הבל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

(ז) ויתאול קו׳ יצבור ולא ידע מי אספם פי תעביה אלאמואל פקאל אנה יעביהא ולא יעלם מן יצֺמהא.

וצֺמיר אספם יחתמל אן יעוד עלי אלמצֺמר פי יהמיון לאן אלמאל יעבר ענה בלפטֺ המון כמא קאל טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים (תהלים לז:טו). וקאל אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה (קהלת ה:ט).

ושרחה מחב אלמאל לא ישבע מנה וליס מן יחב כתירהﹸ מן דון גלה יעני עלי מן אלמאל מרגוב פיה ולא יקנע צאחבה כתירהﹸ פאנה גיר מרגוב פיה לדֺאתה בל למא תנאל בה אלאוקאת וגירהא מן אלמשתהיאת.

וקד יכון צֺמיר אוספם עאיד מנצרפא אלי אלמצֺמר פי יצבור אי יצבור צבורים ולא יעמי אוספם.

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 6]

(7) He explains; “amassing and not knowing who will gather in” gathering up wealth. He says he will gather them but does not know who will collect them (upon his death).

The subject of suffix of “gather them” ‘ʾôsephām’ refers to the subject “hustle and bustle” ‘yehemyūn’ since the wealth is fleeting. The lexical time ‘hāmôn’ as it says; “Better the little that the righteous man has than the great abundance of the wicked” (Ps. 37:15) It says; “A lover of money never has his fill of money, nor a lover of wealth his fill of income” (Eccl. 5:9).

It translates as: ‘One who loves weal will never be satisfied with it, or will one who loves much, for he is without restraint.’ Meaning, wealth is desired by him, but a lot of it does not satisfy the one who owns it. Therefore, he does not desire it except at the time when it is bestowed upon him (i.e., harvest time) and it is not what is craved.

The suffix of “gather them” ‘ʾôsəphām’, refers to a missing predicate of “yiṣbôr”, as in ‘yiṣbôr ṣibbôrîm’, but is blind to ‘ʾôsəphām.’

אך בצלם – בחשך. פירש דונש: לשון צלמות.

[ומנחם פירשו: צלם ממש, כמו: כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט׳:ו׳), ולא יתכנו דבריו.]

אך הבל – היא כל המייה וגאוה שלהם.

יצבר – תבואה בשדה כל ימות הקציר.

ואינו יודע מי אספם – אינו יודע מי אספם לבית, שמא לפני האסיף ימות.

but in darkness Heb. בצלם, in darkness. Dunash explained it as an expression of darkness (צלמות) (Teshuvoth Dunash p. 89), but Menachem (p. 150) explained it as an actual image, as "for in the image of God He made man" (Bereshit 9:6). His view is impossible, however.

all that they stir is but vanity All their stirring and lust.

he gathers grain in the field all the days of the harvest.

yet he knows not who will bring them in He does not know who will gather them into the house; perhaps he will die before the ingathering.

אך – כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

ויש אומרים: כי בצלם – כמו: צלמות.

והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

וטעם הצלם – מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

ויהמיון – קבוץ ממון, כמו: ומי אוהב בהמון (קהלת ה׳:ט׳).

יצבור – מעט מעט.

ולא ידע מי אוספם – כולם רגע אחד במותו. והנה כל ימיו בהבל, והנו הבל ומעשיו הבל.⁠^א

א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״והנה כל ימיו... ומעשיו הבל״.

SURELY MAN WALKETH AS A MERE FORM. For man’s changes in his form from day to day, and from time to time. He is unlike¹ a moving river whose form remains. Others say that the word tzelem (form) is to be rendered, a dark valley.⁠²

However, in my opinion man is like a “form.” When the form changes man changes.⁠³ The form spoken of in our verse refers to the arrangement of the planets vis a vis the upper stars.⁠⁴ This arrangement does not last for even one moment. Those who are learned in the science of Astronomy know this.

The meaning of yehemayun (they are in turmoil) is, they gather money. Compare hamon (abundance) in he that loveth abundance (Ecc. 5:9).⁠⁵

HE HEAPETH UP. He heaps up riches little by little and he doesn’t know who upon his death is going to gather them all up in one moment.

1. So Filwarg. The printed texts of Ibn Ezra read: He is like a moving river.

2. According to this interpretation our clause should be rendered: Surely man walks in a dark valley. See Ibn Ezra on the word tzalmavet (Psalms 23:4).

3. Man’s life follows a heavenly pattern (form). When the pattern changes, man’s fortunes change.

4. “It is because of the (changes in the alignment of the heavenly bodies) that change comes to all things born of the earth... for no two arrangements (of the heavenly bodies) will be found to be the same in myriads of millions of years.” (The Secret of the Torah, p. 173).

5. Ibn Ezra renders our clause: Surely for vanity they gather up money.

אך בצלם יתהלך איש – בחשך (רש״י) יתהלך כל ימיו, כי לא ידע יום מותו. וצלם: חשך. וכן בלשון ערבי צלם בנקודה על הצד״י: חשך.

ויש אומרים (דונש): שהוא מן צלמות, שפירושו: חשך. ואיננו נכון, כי צלמות ענינו שתי מלות: צל מות.

ויש מפרשים (מנחם) אותו: כמשמעו. ופירושו: כי האדם ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת בדמות, כמו הנהר המתהפך ומתהלך וצלמו עובר.

והחכם רבי אברהם בן עזרא פרש: כי טעם צלם מערכת הככבים המשרתים שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת כן ישתנה האדם.

אך הבל יהמיון – להבל הם הומים לאסוף ממון.

יצבר – והוא יצבר הממון מעט מעט.

ולא ידע מי אספם – כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו.

אך בצלם יתהלך איש. אמנם היה ראוי שמי שהוא ׳איש׳, ׳יתהלך׳ ויתנהג ׳בצלם אלקים׳ לבדו, שהוא הכח השכלי¹, ועם כל זה אך הבל יהמיון - כל המיות בני האדם ועסקיהם אינם אלא ב׳הבל׳², באופן שכל אחד מהם יצבור קנינים, ולא ידע מי אוספם שיהנה מהם³:

1. ׳ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשי׳ ט׳), ולא יתכנו דבריו׳ (רש״י), אך לרבינו א״ש.

2. ׳אך הבל הוא כל ההמיה ותאוה שלהם׳ (רש״י).

3. ראה קהלת ב יז-כו, ולהלן פרק מט. וכ״כ רד״ק: אך הבל יהמיון, להבל הם הומים לאסוף ממון. יצבר, והוא יצבור הממון מעט מעט. ולא ידע מי אספם, כלומר במותו, כשיוציאוהו מביתו׳.

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ. יאמר, אבל היה ראוי לכל ׳איש׳ בפרט¹ להתהלך בדרך השכל הנצחי שהוא ׳צלם אלקים׳: אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן. יאמר, רק אני רואה שכולם בכללם – ׳הבל יהמיון׳, שהולכים אחרי הבלי הזמן², יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם, שאדם אחד בפרט, גם ש׳כל הבל׳ של ׳כל אדם׳ בכללו נצחי הוא, אמנם ׳יצבור׳ בדור זה ׳ולא ידע מי אוספם׳ לדור הבא³:

1. שמצד מציאותו החומרית כ׳איש׳ פרטי הוא כלה ונפסד, ולא כ׳כל׳ המין הקיים לנצח.

2. ׳יהמיון – קיבוץ ממון׳ (אבע״ז). כל המיות בני האדם ועסקיהם אינם אלא ב׳הבל׳ (נדפס).

3. בעקידת יצחק (שער ו) פירש על מזמור זה שהמין האנושי בטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, שמתחילת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום, ומזה יחוייב שימשך לכל אדם זמן החיות שיספיק להשגת תכליתו, ומה שאין הדבר כן הוא לפי ש׳הבל יהמיון׳ בכל עסקיהם, שאינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם, והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם, ע״ש. ראה מש״כ רבינו בקהלת (ב יז-כו), ולהלן (תהלים מט).

ולא ידע – בגעיא בס״ס ובלא מאריך בלמ״ד.

בצלם – מלשון צלמות וחושך.

יהמיון – ענין קבוץ הממון כמו ומי אוהב בהמון (קהלת ה׳:ט׳).

יצבור – מלשון צבור ותל.

אוספם – יכניסם לבית.

אך בצלם וגו׳ – האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו.

בצלם – כמו בצלם אלהים עשה את האדם.

יצבר, אספם – הצבירה הוא הקיבוץ צבורים צבורים, והאסיפה הוא המכניסם לרשותו, כמ״ש בהבדל בין אסף ובין קבץ (ישעיהו י״א) ובכ״מ.

אך בצלם יתהלך איש – משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג״כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב״ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א״ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז״א יתהלך איש – שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש,

אך הבל יהמיון רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי יצבור ולא ידע מי אוספם – כי לבסוף יירשו זרים יגיעו.

אך בצלם וגו׳ – כל איש יתהלך עלי ארץ בדמיון שהוא חזק עשיר נאה וכדומה, ושקר דמיונו כצלם הדומה לאדם רק איננו כי אם צל ממנו.

יצבר – נכסים ולא ידע מי יאספם לביתו.

(ח) וְעַתָּ֣ה מַה⁠־קִּוִּ֣יתִי אֲדֹנָ֑י⁠ תּ֝וֹחַלְתִּ֗י לְךָ֣ הִֽיא׃

And now, Adonai, what do I wait for? My hope, it is in You.

וּכְדוּן מְנָא סַבָּרֵית יְיָ אוֹרִיכוּתִי לְוָתָךְ הִיא.

And now, why have I hoped, O LORD?

My waiting is for you.

פאלאן למא דג׳ותך יא רב, וג׳עלת צברי לך.

ה׳! ועכשיו על אשר קויתי לך. ושמתי תקותי בך.

ועתה, ועתה כיון שקויתיך ה׳ ושמתי תוחלתי בך.

וקו׳ ועתה מה קויתי ייי [51 ב] יעני מע קצר אלעמר אי שי ארגוה מן בלוג אלאמל סוי מא ארגוה מן פצֺלך פי גפראן דֺנובי ולא תשמת אעדאיי בי אלדֺין אٴחגמת ען מקאומתהם ואﹸפחמת ען מנאטֺרתהם במא קויתהם עלי ואצֺעפתני מן דונהם.

It states; “What, then, can I count on, O Lord;” meaning because of (the) brevity of life. Whatever wealth I ask for, is equal to what I ask of Your favor when forgiving my sins. (I also ask that) my enemies do not gloat over me, as I shudder at their use of force. I am dumbfounded by their disputes, when I am overpowered by them, and You enfeebled me without them.

(ח-ט) ועתה מה קיויתי – מה היא השאלה אשר אני שואל ומייחל ממך אינה אלא: שמפשעי תצילני וחרפת עשו הנבל אל תשימני – הבא גם עליו נגעים ומכאובות, שלא יוכל לומר לי: אתם לוקים ואנו אין אנו לוקים. והתפלה הזאת גרמה להביא ייסורי חלאים על האומות.

(8-9) And now, what have I hoped What is the request that I ask and hope from You? It is only that You save me from my transgressions.

do not make me the reproach of the ignoble Esau. Bring afflictions and pains upon him too, so he will not be able to say to me, "You are suffering, and we are not suffering.⁠" This prayer was instrumental in bringing about the pains of illnesses upon the nations.

ועתה – הנה בא קצי מה תקוה יש לי, רק תוחלתי לך כך היא. והיא:

AND NOW, LORD… Behold, my end has come.⁠¹ What hope do I have?⁠² My only hope is in You. My hope is as follows:

1. In other words, And now is short for, and now my end has come.

2. Ibn Ezra renders mah kivviti (what I wait for) as, what hope do I have? According to Ibn Ezra, our verse should be rendered as follows: And now, Lord, what hope do I have? My hope, it is in You.

ועתה מה קויתי אדני תוחלתי לך היא – שאני בחליי מה קויתי אין תקותי ותוחלתי לאחר, אלא לך היא, ולא לרופאים.

ועתה. מאחר שידעתי שעסקי האדם בקיבוץ ממון הם ׳הבל׳, מה קויתי בהתפללי שתסיר מעלי את המונעים אותי מלהשתדל, הנה תוחלתי לך היא, שאוכל לעבדך:

אם כן, אני רואה כל זה, וְעַתָּה מַה קִּוִּיתִי ה׳, האם תענוגי הזמן הרע קיוויתי, הלוא תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא:

תוחלתי – תקותי.

ועתה – הואיל וקניני העולם הבל המה מה יהיה א״כ תקותי אל ה׳ ומה הוא הדבר אשר אהיה מיחל לך עליה.

קויתי, תוחלתי – המקוה על דבר בלתי ידוע, והמיחל הוא על דבר ידוע שבודאי יבא (כמ״ש ישעיה נ״א ה׳, מיכה ח׳ ו׳, ולקמן ק״ל ובכ״מ).

ועתה – א״כ עתה בעוה״ז מה קויתי ה׳ – ר״ל מה יש לי לקוות פה הלא לא פה מקום האושר והתקוה שלי, רק יש תוחלת על עולם אחר (תקוה הוא על דבר בלתי ברור, והתוחלת הוא על דבר ברור, כי חיי עוה״ב הוא דבר ברור ומובטח), ומה היא התוחלת תוחלתי לך היא – כי ה׳ בעצמו הוא תוחלת הצדיקים והוא הטוב הצפון להם שתשוב נפשם בצרור החיים אל מקורה אל ה׳ אלהיהם, וכמ״ש צדיקים יושבים וכו׳ ונהנים מזיו השכינה.

תוחלתי – מוסיף על תקותי שזו מלשון קו הדק, ותוחלת משרש יחל ממקור חל (ולא חלו בה ידים, איכה ד׳:ו׳) מורה המתנת ישועה בלי ספק, ותוחלת קרובה לבטחון.

(ט) מִכׇּל⁠־פְּשָׁעַ֥י הַצִּילֵ֑נִי⁠ חֶרְפַּ֥ת נָ֝בָ֗ל אַל⁠־תְּשִׂימֵֽנִי׃

Deliver me from all my transgressions; do not make me the reproach of the base.

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

מִן כּוּלְהוֹן מְרָדַי פְּצֵי יָתִי חִסוּדֵי סַכְלָא לָא תְשַׁוֵי עֲלַי.

From all my rebellions deliver me; do not put on me the shame of the fool.

מכל פשעי הצילני – רבי חמא בר חנינא ורבי שמואל בר נחמני ר׳ חמא אמר לא היו ראויין עו״א שיהיו בהם דווים וסחופים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של דווין אתם, הוי חרפת נבל אל תשימני. רבי שמואל בר נחמני אומר לא היו עובדי אלילים ראויין שיהיו בהן בעלי חטטין ולמה יש בהן שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם אומה של מצורעים אתם הוי חרפת נבל אל תשימני.

דבר אחר: חרפת נבל אל תשימני – זה יוסף שנאמר ויקרא לאנשי ביתה נתנה אותו בפיהם של כלם אמר הקב״ה מוטב שיפנו אלו באלו ואל יפנו בצדיק, הדא הוא דכתיב ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים.

כ׳לצני מן ג׳מיע אלמד׳נבין עליי ואלמתעדיין, ולא תציירני לאלג׳האל עארא.

תציל אותי מכל האשמים נגדי ומהתוקפים אותי. ואל תתנני להיות חרפה לסכלים.

מכל, הצילני מכל הפושעים עלי והזדים ואל תתנני חרפה לנבלים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 8]

מכל – כי בעבור פשעיי חליתי.

DELIVER ME FROM ALL MY TRANSGRESSIONS. For I have become ill because of sins.⁠¹

1. Hence the term hatzileni (deliver me).

מכל פשעי – כי הם סבת חליי ומכאובי.

הצילני – מהם שתכפרם לי.

חרפת נבל אל תשימני – כי הנבל יחרפני בלבו בבאו לבקרני, כמו שאמר: בעוד רשע לנגדי (תהלים ל״ט:ב׳). ובחוץ יחרפני בפיו לפי שאני איש מכאובים, והוא בריא ושלו.

לכן מכל פשעי הצילני, שלא אהיה נענש עוד עליהם¹: חרפת נבל. של אחיתופל על שהוא כפוי טובה²: אל תשימני. שלא יחרפני עוד:

1. ׳כי הם סיבת חליי ומכאובי, הצילני מהם שתכפרם לי׳ (רד״ק).

2. ׳נבל׳, עיין.

מִכָּל פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי חֶרְפַּת נָבָל וגו׳:

מכל פשעי – בס״א מטוליטולא המ״ם במאריך מִכּל- פשעי.

מכל פשעי – ר״ל ע״כ תקותי שתצילני מן העונש הבא על פשעי ואל תשים אותי להיות לחרפה בעיני הנבל.

מכל – וא״כ הצילני מכל פשעי – בל ימשוך החומר את הנפש למטה ע״י הפשעים עד שלא תשיג תוחלתה הנצחי,

לבל תשימני – שאהיה חרפת נבל – שישיגני החרפה שתשיג את הנבל שאובד עולמו ואחריתו.

מכל פשעי הצילני – מעלולי פשעי, שהפשע עִלָּה והעונש עלול.

(י) נֶ֭אֱלַמְתִּי לֹ֣א אֶפְתַּח⁠־פִּ֑י⁠ כִּ֖י אַתָּ֣ה עָשִֽׂיתָ׃

I am dumb, I do not open my mouth, because You have done it.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרס״ג פירושרס״ג פירוש ערביתרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומצודת דודמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

אִתְאַלְמֵית וְלָא אֶפְתַּח פּוּמִי מְטוּל דִּי אַנְתְּ עֲבַדְתָּ.

I have become mute, and I will not open my mouth, for you have done it.

וכד׳לך אבכמת פמא אפתח פאי, ממא אחללת בי מן אלאלם.

ובאופן הזה [בעודי חרפה לסכלים] שתקתי ואינני פותח את הפה שלי ממה שאתה (ה׳) הנחתת עלי המכאובים שלך.

נאלמתי, וכן נאלמתי ולא אפתח פי בגלל מה שנתת עלי מן היסורין והצער.

ונאלמתי השני מחמת היסורין שהצדיק מתיסר בהם, שחובה שיודה לה׳ ויסבול גזירתו על הכל, הלא תראה שהוסיף בשני כי אתה עשית.

ונאלמתי אלת׳אני מן אלאלאם אלתי יבתלי בהא אלעבד אלצאלח, פיג׳ב אן ישכר אללה ויצבר לחכמה עלי אלג׳מיע, אלא תראה זאד פי אלת׳אני כי אתה עשית.

כי אתה עשיתָ – שהבאתה עלינו צרה יותר מכל האומות.

because You have done it For You brought upon us trouble more than all nations.

נאלמתי – בעבור שהזכיר חרפת נבל אמר הבט כי נאלמתי לענות לו.

I AM DUMB. David says: I am dumb and I do not answer the base,⁠¹ because he previously said: Make me not the reproach of the base (v. 9).

1. Lit., “him.” And I do not answer the base is a paraphrase of I open not my mouth.

נאלמתי לא אפתח פי כי אתה עשית – ואין לי על מי שאצעק חמס, כי לא באו לי המכאובים מיד בני אדם אלא מידך, לפיכך נאלמתי כי גם עליך אין לי לצעוק חמס כי הכל הוא סבת פשעי.

כי אמנם נאלמתי מהשיב: כי אתה עשית. שחפצת שיחרפוני להכאיבני בזה, על צד העונש:

ושמא תאמר, היה לך לענות אל רב שקה כמקנא לה׳, הנה נֶאֱלַמְתִּי לֹא אֶפְתַּח פִּי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ שלא יכולתי לענות לו, כי היה משומד, וכל שכן שהיה מחרף ומגדף אם השיבותי לו¹:

1. כמו שכתב (פסוק א-ד).

נאלמתי – הלא בבוא עלי העונש הייתי כאלם ולא התרעמתי כי אמרתי הלא אתה עשית ולא תעשה עול במשפט.

נאלמתי – ועתה נאלמתי מן השאלה הנ״ל,

ולא אפתח פי לשאול עוד וכמ״ש תחלה נאלמתי דומיה,

כי אתה עשית – כי התברר אצלי כי מעשה האדם ויצירתו אינו ככל מעשה בראשית המתיחסים אל הארץ כמ״ש תוצא הארץ נפש חיה, רק מעשהו מיוחס אליך ביחוד, כמ״ש ונשמות אני עשיתי.

כי אתה עשית – ובלי ספק בצדק ומשפט עשית.

(יא) הָסֵ֣ר מֵעָלַ֣י נִגְעֶ֑ךָ מִתִּגְרַ֥ת יָ֝דְךָ֗ אֲנִ֣י כָלִֽיתִי׃

Remove Your plague from upon me; I am consumed by the blow of Your hand.

אַעְדֵי מֵעֲלַי מַכְתָּשָׁךְ מִמְחַת גְבוּרַת יְדָךְ אֲנָא שֵׁצֵיתִי.

Remove your plague from me; I am destroyed by the blow of your mighty hand.

פאזל עני בלואך, פאני אכאד אן אדמר מן אנג׳ראר אפתך.

ואם כך תסיר מעלי את הנגעים שלך. שהרי כמעט שאני מתפרק מהתמשכות המכאובים שלך [שהנחתת עלי].

הסר, לכן הסר נגעך כי אני כמעט כולה מהמשך פגעך. ידך, פגע ונגע, וראה לעיל לב ד, לח ג. ותרגם תגרת ״אנג׳ראר״ ענין משיכה והתמדה וכלשון חז״ל גורר אדם מטה (שבת כב א) ושרשו גרר, וראה רד״ק במכלולו.

וקול פי קו׳ מתגרת ידך מן תוקע אסתך ואשתקה קאיל דֺלך מן לא תגורו מפני איש (דברים א:יז) והו ענדה מחדֺוף אלעין וגעל נטֺירה לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קיט:צו) וכל בשליש עפר הארץ (ישעיהו מ:יב) אי לכל מסאחה. ואכׄתר מא וגדנא בנא אלאסמא מן אלמעתל אלעין פעלי מתֺלא תקומה תנומה ואמא עלי הדֺא אלמתֺאל פלם נגדה אלא מן אלמעתל אללאם נחו תקוה פהו אדֺא מן מעני יגרה מדון (משלי טו:יח) אל תתגר בם (דברים ב:ט).

It states, “from Your blows,” fear of being wounded. It is derived from “Fear no man,” (Deut. 1:17) it is a hollow verb. It is analogous in pattern to “I have seen that all things have their limit” (Ps. 119:96), “and meted earth’s dust with a measure” (Is. 40:12), as in any measure. Most noun patterns follow are hollow as in ‘Teqūmāh’ or ‘Tənūmāh.’ However, for this pattern we have only found third radical Lāmęḏ nouns for example Tiqwāh. It (Tighrāth) therefore means, “provokes a quarrel” (Prov. 15:18) and “provoke them to war” (Deut. 2:9), (i.e., quarrel.)

מתגרת ידך – ממורא מכותיך. תגרת – לשון ויגר מואב (במדבר כ״ב:ג׳), והתי״ו יסוד נופל בתיבה, כמו: תנובה, תלונה, תקומה, תחינה. [כן פירש מנחם.

ואני אומר: שאין תגרת – לשון מגור, שהיה לו לומר תגורה, כאשר יאמר מן וישב – תשובה, ויקם וירם וילן – תקומה תרומה תלונה, כן אמר ויגר – תגורה או מגורה, כמו: מגור מסביב (ירמיהו כ׳:ג׳), מגורתם אביא להם (ישעיהו ס״ו:ד׳). הא למדת שאין תגרת אלא כמו למה תתגרה ברעה (דברי הימים ב כ״ה:י״ט) אל תתגרו בם (דברים ב׳:ה׳) שהפועל שלו גרה כמו קוה אוה צוה שפעולתם תקוה תאוה מצוה, כן יאמר מן גרה תגרת וכן פירושו ממכת ידך אשר אתה מגרה עלי אני כליתי.]

from the fear of Your hand Heb. מתגרת, from the fear of Your blows. תגרת is an expression of: "And Moab became terrified (וַיָגָר)" (Bemidbar 22:3). The "tav" is a defective radical in the word, like תנובה, produce; תלונה, complaint; תקומה, restoration; תכונה, characteristic. This is how Menachem explained it, but I maintain that תגרת is not an expression of מָגוֹר, fear, because he should have said תגוּרה as he says from: וישב (and he returned) תשוּבה, [from] ויקם, וירם and וילן: תקוּמה, תרוּמה and תלוּנה, so he should say from ויגר, תגוּלה, or מגוּרה as (Tehillim 31:14, Yirmeyahu 20:3): "terror (מגור) from all sides"; "and their fears (ומגורתם) I will bring" (Yeshayahu 66:4). Thus you learn that מתגרת is nothing but as, "Why should you provoke (תתגרה) disaster?⁠" (Divrei HaYamim II 25:19); "Do not provoke (תתגרו) them" (Devarim 2:5), in which case the verb is גרה like קוה, to hope; אוה, to desire; צוה, to command, of which the noun is תקוה, תאוה, מצוה. So one says from גרה, תגרה, and this is its explanation: from the blows of Your hand, with which You fight me, I perish.

הסר – מתגרת ידך – מפחד ידך שטעמו מכתך, כמו: ויגר מואב (במדבר כ״ב:ג׳), ובמשקלו לכל תכלה, שהוא מגזרת וכל בשליש (ישעיהו מ׳:י״ב) כאשר אפרש.

REMOVE… BY THE BLOW OF THY HAND. Mi-tigrat yadekha (by the blow of Thy hand) literally means, from the fear of Your hand. The reference is to God’s blow.⁠¹ Compare va-yagar mo’av (and Moab was sore afraid) (Num. 22:3).⁠²

The word tigrat (blow of)⁠³ is similar in form to the word tikhlah (measure) in to every measure (Psalms 119:96).

I will later explain that tikhklah⁴ is similar in meaning to the word kol⁵(measured)⁠⁶ in And measured... in a measure (Isaiah 40:12).

1. Thus the meaning of the clause is as follows: I am consumed by the fear of the blow of Your hand.

2. Tigrat and va-yagar come from the same root.

3. The absolute form of which is tigrah. Tigrat is in the construct.

4. From the root kaf, lamed, heh.

5. From the root kaf, vav, lamed, or kaf, lamed, lamed. Filwarg.

6. Translated according to Ibn Ezra

הסר מעלי נגעך – הנגע אשר אתה מביא עלי. ואמר: מנגד נגעי יעמדו (תהלים ל״ח:י״ב) – הנגע שיש לי. כי אותיות הכנוי תבאנה על הפועל ועל הפעול. וכן: ושמחתים בבית תפלתי (ישעיהו נ״ו:ז׳), שמעתי את תפלתך (מלכים א ט׳:ג׳) וכמוהם רבים.

מתגרת ידך – פירושו: ממלחמת ידך, מן ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב׳:ט׳)

אני כליתי.

הסר מעלי נגעך. הצרעת ששלחת עלי, כי אמנם מתגרת ידך - במה שהתקוטטת נגדי, אני כליתי:

(יא-יג) ועתה, הָסֵר מֵעָלַי וגו׳, וידעתי גם אני בעצמי כי בְּתוֹכָחוֹת עַל עָוֹן יִסַּרְתָּ אִישׁ וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדוֹ ויקר תפארת גדולתו, וחייב הייתי וראוי לעונש: אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם סֶלָה. יאמר על ׳חמודו׳ שאמר – שהוא ׳הבל כל אדם׳, ואין לו להקפיד על זה, רק שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה׳ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה ואֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ, שאף על פי ששערי תפילה ננעלו – שערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב:), וכן אמר (ישעיה ל״ח:ה׳) ׳ראיתי את דמעתך׳: כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי. כמתנצל על עצמו אמר זה, לפי שאמר שאינו מקפיד על הבלי העולם התחתון באמרו ׳אך הבל כל אדם סלה׳, שמא תאמר, אם כן הוא, למה בנית לך בתים וחצרות כאילו אתה מתייסד בזה העולם לעד לעולם, אני אומר לך כי עשיתי זאת כדי שהדור הבא אחרי ימצאו העולם מיושב ומסודר כמו שמצאתי אני שהניחו אבותי, כאותו החכם שנטע דקל וכו׳¹, וזהו אומרו ׳כי גר אנכי עמך תושב׳ באופן שהיו ׳אבותי׳, שהיו מקיימים ומחזקים בניין זה העולם לבאים אחריהם, ככה אך אני אעשה זאת לדורות הבאים:

1. בתנחומא (קדושים ח): ׳אמר להם הקב״ה לישראל, אע״פ שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים – אף אתם היו נוטעים לבניכם וכו׳, מעשה באדריאנוס המלך וכו׳ מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע נטיעות תאנים׳, ע״ש, ועיין ויקרא רבה (כה ה). וכ״כ בנדפס, ובכת״י אוקספורד של הנוסח הנדפס נוספה הפניה למדרש: ׳כי היכי דשתלי לי אבותי שתלי נמי׳.

מתגרת – מלשון תגר ומלחמה כמו אל תתגרו בם (דברים ב׳:ה׳).

כליתי – מלשון כליון.

הסר – לזה הסר מעלי הנגעים הבאים ממך עלי כי כבר כליתי ממלחמות ידך ודי בזה.

מתגרת – כמו ואל תתגר בם מלחמה.

הסר – אולם לפ״ז אבקש שתסיר ממני המונעים המשביתים אותי מן האושר ותכלית האחרון, והם הנגעים המוצאים את הגוף אשר הם ישביתוהו מהשגת השלימות כי כל עוד שהנפש כלואה בחומר תרגיש צערו ומקריו, כי מסבת תגרת ידך ומכותך אני כליתי – שלא לבד שמזיקים את הגוף (שע״ז לא הייתי מצטער), כי הם מכלים את הנפש שהוא עקר האדם, והנה הנגעים הם משני מינים, המין הא׳ המחוייבים מצד טבע של חומר האדם ומזגו או מצד טבע העולם שהם הנגעים הטבעיים, שעז״א מתגרת ידך כי הם מחוייבים ע״י התגר של ידך ופעולתך, ע״י ריב היסודות, וע״י שמורכב מדברים מתנגדים ומזגים מחולפים שעי״ז יתקוממו הרעות הטבעיות,

ב. יש רעות השגחיים הבאים עליו מאת ה׳ כדי להחזירו בתשובה, ועז״א

מתגרת ידך – שידך מִתְגֶרֶת בי, מלשון ואל תתגר בם (פרשת דברים) והוא ממקור גר שאין לו מושיע והכל מתגרים בו והוא יגור מכל איש ובחילוף גימ״ל בחי״ת (פלג⁠־פלח) אל תתחר במרעים (תהלים ל״ז:א׳).

(יב) בְּֽתוֹכָ֘ח֤וֹת עַל⁠־עָוֺ֨ן׀ יִסַּ֬רְתָּ אִ֗ישׁ וַתֶּ֣מֶס כָּעָ֣שׁ חֲמוּד֑וֹ אַ֤ךְ הֶ֖בֶל כׇּל⁠־אָדָ֣ם סֶֽלָה׃

With rebukes You chasten man for iniquity, and like a moth You consume his beauty.
Surely every man is vanity. Selah.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״יאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

בְּמַכְסְנוּתָא עַל חוֹבָא יִתְרְדֵי בַּר נָשָׁא וּמַסְיַת הֵיךְ עַמַר דְאִתְגַרְדֵם גוּשְׁמֵיהּ בְּרַם לְמָא כָּל בַּר נְשָׁא לְעַלְמָא.

You punish a son of man with rebuke for sin; and you have dissolved his body like wool that has been nibbled away; truly every son of man is as nothing forever.

ואן אדבת אלמר עלי ד׳נבה בעט׳את כת׳ירה, ומאסית כאלעת׳ מנאיה פאן ג׳מיע אלנאס יצירון הבאא סרמדא.

ואם הוכחת את האדם על עונו בתוכחות מרובות. והמסת את תקוותיו כמו העש (המכלה את הבגד). הרי כל בני אדם יהפכו להיות שום דבר.

בתוכחות, כי אם תוכיח את האדם על עונו בתוכחות מרובות ותמוסס כעש כל מאוייו חמדותיו ותאוותיו הרי כל בני אדם יהיו הבל סלה, תרגם עש ״עת׳⁠ ⁠⁠״ והיא תולעת רכה מאד האוכלת את הצמר.

בתוכחות – הכתובות בתורה על עוננו שהעוינו, לפניך ייסרתנו בהם.

ותמס כעש חמודו – הרקבת בשרנו כבגד שאכלו עש.

חמודו – בשרו שהיא חמדתו.

With rebukes that are written in the Torah for our iniquities that we have sinned before You and for which You chastised us.

You have caused his flesh to decay You have caused our flesh to decay like a moth-eaten garment.

Heb. חמודו means his flesh, which is his desire (חמדתו).

בתוכחות – על דרך והוכח במכאוב (איוב ל״ג:י״ט), ידענו כי תייסר אדם בעבור עונו במכאובים.

חמודו – גופו. והנה חמדתו היתה הבל.⁠^א

א. כן בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13, לונדון 24896: ״נבל״.

WITH REBUKES… With rebukes dost Thou chasten man for iniquity is similar to He is chastened also with pain (Job 33:19).⁠¹ We know that You chasten a man for his sins with pain.

HIS BEAUTY. The beauty of his body. His beauty is² thus a vanity.

1. Dost Thou chasten means, dost Thou chasten with pain.

2. Lit. “Was.”

בתוכחות על עון יסרת איש – כן דרכיך ליסר בני אדם על עונם כמו שעשית לי, כמו שאמר: והוכח במכאוב על משכבו (איוב ל״ג:י״ט).

ותמס כעש חמודו – המסית חמודו שהוא שומן בשרו וחוזק גופו, כמו העש שמכלה מהרה הבגד כן תמסה האדם ביסורין כמו שאמר: יכל בשרו מראי (איוב ל״ג:כ״א).

אך הבל כל אדם סלה – כי חמודו ילך כאין.

והנה בזאת בתוכחות על עון יסרת ׳איש׳ - חפץ בתורה ובמצוות¹: ותמס כעש חמודו. ובזה נמשך קלקול, שהִמְסֵיתָ וְקִלְקַלְתָּ את התכלית שהוא חומד לעשות לכבודך: אך הבל כל אדם. אבל כשיקרה כזה ל׳כל אדם׳² מן ההמון, לא ימנע ממנו כי אם עסק של ׳הבל׳:

1. ראה פסוק ז. ׳בתוכחות - על דרך והוכח במכאוב, ידענו כי תייסר אדם בעבור עונו במכאובים׳ (אבע״ז), וכ״כ רד״ק.

2. לעומת ׳איש׳ הנזכר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

בתוכחות – בגעיא.

בתוכחות – ענין פורעניות ויסורים כמו והוכח במכאוב (איוב ל״ג:י״ט).

ותמס – מלשון המסה והמגה.

כעש – שם התולעת המכלה הבגד.

בתוכחות – בשיעור התוכחות הראויות על העון כן תייסר את האיש בעונש הגוף וגם תמס חמודות עשרו כעש הזה המבלה את הבגד.

אך הבל – ההבל הזה הוא לעולם ובכל אדם ר״ל כל החוטאים כלם נלקים לעולם בגופם ובחמדת עשרם אם לא ישובו לה׳.

בתוכחות, יסרת – עיין הבדלם למעלה (ו׳ ב׳).

ותמס – הפעיל משורש מסה.

בתוכחות על עון – (יש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא לרוב בדברים והמוסר הוא ביסורים) שתחת שהיה ראוי שתוכיחנו על עון בתוכחת אהבה ובנחת, יסרת איש, תביא עליו יסורים, וע״י היסורים תמס כעש חמודו, שגם חמודו שהוא הנפש תמוסס ותכלה, וא״כ אך הבל כל אדם, אחר שזה גורם שלא ישיג התכלית שבעבורו נברא, סלה סיום הענין.

בתוכחות – בעונשים המוכיחים על פניו דרכו הרעה באופן שלא יוכל להתנצל ולאמר מקרה הוא.

חמודו – גופו שנחמד ויקר לו מכל, או עשרו ושאר דברים הנחמדים בעיניו.

אך הבל וגו׳ – שנה ממה שכתב למעלה, והענין אחד, וכן דרך ספרי הקדש ובפרט ספר תהלים, עד״מ אדם ביקר ולא ילין, אדם ביקר ולא יבין (מזמור מ״ט) ורבים כמהו.

(יג) שִׁ֥מְעָֽה^א תְפִלָּתִ֨י׀ יְהֹוָ֡היְ⁠־⁠הֹוָ֡ה וְשַׁוְעָתִ֨י׀ הַאֲזִינָה֮ אֶֽל⁠־דִּמְעָתִ֗י אַֽל⁠־תֶּ֫חֱרַ֥שׁ כִּ֤י גֵ֣ר אָנֹכִ֣י עִמָּ֑ךְ תּ֝וֹשָׁ֗ב כְּכׇל⁠־אֲבוֹתָֽי׃

Hear my prayer, Hashem, and give ear to my cry. Do not keep not silent at my tears; for I am a stranger with You, a sojourner, as all my fathers were.

א. שִׁ֥מְעָֽה א=שִׁ֥מֳעָֽה (חטף קמץ)

תרגום כתוביםילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גר׳ משה אבן ג׳יקטילהאבן עזרא ב׳רד״קר״ע ספורנושיעורי ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״ם ביאור המילותמלבי״ם ביאור העניןהואיל משהעודהכל

קַבֵּל צְלוֹתִי יְיָ וּבָעוּתִי אֲצֵית וּלְדִמְעֲתִי לָא תִשְׁתּוֹק אֲרוּם הֵיךְ גִיוֹרָא אֲנָא גַבָּךְ תּוֹתָבָא הֵיךְ כּוּלְהוֹן אֲבָהָתִי.

Receive my prayer, O LORD, and hear my supplication,⁠¹ and to my tears do not be silent; for I am like a foreigner with you, an alien like all my fathers.

1. Hear my supplication: incline your ear to my supplication.

שמעה תפלתי ה׳ וגו׳ – אמר רבי אלעזר אע״פ שננעלו שערי תפלה שערי דמעות לא ננעלו שנאמר אל דמעתי אל תחרש. ואמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי. כי גר אנכי עמך ואומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו. כי צל ימינו. הלואי כצל כותל או כצל אילן אלא כצל עוף שנאמר כצל (בעבר עלי ארץ) [ימינו על הארץ] ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות הכל אומרים בפיהם שמתים, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי, יצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, יעקב אמר ושכבתי עם אבותי.

אללהם פאסמע צלאתי, ופי חאל תגות׳י ודמועי אנצת לי ולא תמסך עני, פאני אנמא אנא בין ידיך גריב או צ׳יף כג׳מיע אבאי.

ה׳! אם כך [שאני במצב כזה] תשמע את תפילתי ובמצב שאני מבקש את ישועתך ובמצב שאני בוכה תקשיב לי. ואל תמנע ממני (את הרחמים שלך [קבלת התפילה]. שהרי אין אני אלא זר או אורח כמו כל אבותי.

שמעה, ה׳ שמע תפלתי, ובעת שועתי ודמעתי האזן לי ואל תחרש ממני כי אינני לפניך כי אם כגר או אורח ככל אבותי.

(יג-יד) וקו׳ כי גר אנכי עמך ליס עלה למא קבלה מן קו׳ שמעה תפלתי ייי לכן למא בעדה מן קו׳ השע ממני ואבליגה.

(13-14) “I am an alien,” is not connected to what precedes it “Hear my prayer, O Lord;” but what follows it “Look away from me, that I may recover.”

שמעה תפילתי – הנה תפילתו ודמעתו כמשקה הרופאים.

כי גר אנכי עמך – ככתוב בתורה. והטעם כי לא אעמוד כי אם ימים רבים מעטים.⁠^א

א. כן בכ״י פרמא 2062. בכ״י מנטובה 13, פרמא 1870, לונדון 24896 חסר: ״והטעם כי... רבים מעטים״.

HEAR MY PRAYER. Note the following: The prayers and tears of the psalmist are like the medicines of a physician.

FOR I AM A STRANGER WITH THEE. As is stated in the Torah.⁠¹

1. See Gen. 23:4: I am a stranger... with you. Ibn Ezra renders the aforementioned, we are all mortal.

שמעה תפלתי י״י ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש – אחרי שקבלתי תוכחותיך וסבלתי יסוריך שמעה תפלתי שתנקני מפשעי ותרפאני.

כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי – וכן אמר דוד בדברי הימים: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (דברי הימים א כ״ט:ט״ו). והענין כי האדם בעולם הזה כמו הגר בארץ לא לו, כי נוסע תמיד ממקום למקום כי האדם בעולם הזה אין לו מעמד וקיום בו, כי כל יום הוא בדרך שיסע ממנה ולא ידע יומו. ויקרא גם כן: תושב לפי שהוא מתישב בעולם הזה כאלו יהיה בו לארך ימים. ובאמרו: עמך רוצה לומר: לפניך, להודיע כי ביד האל, יתברך, ומאתו הישיבה בעולם הזה והנסיעה ממנו. ובאמרו: ככל אבותי, ככל אבותינו: להודיע כי הדורות האחרונים כראשונים דרך אחת להם, אין ביניהם שנוי אלא דור הלך ודור בא (קהלת א׳:ד׳), כן היה וכן יהיה לעולם. וטעם מלות כי גר: אמר שמעה תפלתי לחיותי מחליי כי מעט הם ימי האדם בעולם הזה כי כמו הגר נחשב בעולם. לפיכך אמר אחר זה:

לכן שמעה תפילתי ה׳. שידעת שכל כוונתי לכבודך: ושועתי. מתוך צער החולי: האזינה. ורחם: אל דמעתי. שאני בוכה על שהחולי מבטל אותי מעסוק בתורה ובמצוות: אל תחרש. מלהושיע: כי גר אנכי עמך. כי איני משתדל בעסקי העולם הזה אלא כמו ׳גר׳ בלבד, שלא ירד להשתקע, אלא לגור זמן מועט¹: תושב ככל אבותי. ומה שאני עוסק בבניינים וזולתם כמו ׳תושב׳, זה הוא לעשות בעד הדור הבא אחרי²:

1. ׳כי האדם בעולם הזה כמו הגר בארץ לא לו, כי נוסע תמיד ממקום למקום, כי האדם בעולם הזה אין לו מעמד וקיום בו, כי כל יום הוא בדרך שיסע ממנה ולא ידע יומו׳.

2. במוה״ק ציין לכת״י אוקס׳ שכיוונו למה שביאר בשעורים ודו״ק.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יא]

שמעה תפלתי – י״ס שהמ״ם בחטף קמץ וזהו דעת רבי יונה בספר הרקמה והאפודי בפ׳ י״ו ויש ספרים בחטף פתח וכמו זר נחשבו וגם רד״ק לא זכר זרות זה בחבוריו ובעל אור תורה כתב המ״ם בשוא לבד בספרי ספרד.

עמך – למולך וכן אל יעצור עמך אנוש (דברי הימים ב י״ד:י׳).

תושב – הוא הפוך הגר.

שמעה תפלתי – להצילני מן העונשים האלה.

כי גר אנכי עמך – למול שנותיך אני כגר ע״פ האדמה כי מעט ימי וכן יכלו בתוכחות האלה.

תושב ככל אבותי – ר״ל כל מה שאני כתושב בארץ הוא רק ככל אבותי כי אם שהיו תושבים הנה מתו ואינם ולמול שנותיך אחשב כגר.

שמעה, האזינה – כבר התבאר (ישעיהו א׳ י׳ ובכ״מ) שכשידבר על שני נושאים מתחלפים, יתפוס על הנושא העקרי לשון שמיעה, ועל הטפל לשון האזנה שקטנה משמיעה,

ותפלה – הוא חשוב מן שועה בכ״מ, ורצונו לומר שגם שועתי תאזין.

שמעה תפלתי – מצד התפלה שהיא שפיכת הנפש כוונת הלב והתנשאות הרוח אל האלהים, ושועתי האזינה מצד שאני צועק לישועה, ואל תחרש אל דמעתי כי שערי דמעה לא ננעלו, שהם מעוררים הרחמים,

כי גר – ר״ל שמצד שני החלקים שמהם הורכבתי, מצד א׳ שהוא מצד הנפש שבו, אנכי עמך חלק מעצמותך, מצד זה אני גר בארץ הזאת, כי הנפש היא מעולם הרוחני והיא כגר בארץ הגשמי הלז רחוקה משרשה וממקומה, אבל אנכי תושב מצד הגוף, אשר בו אני תושב ככל אבותי, כי בהגוף ששרשו מצד אבותיו המולידים אותו הוא תושב, ובהנפש ששרשו מאלהים אלהי הרוחות הוא גר, ושע״כ יגברו כחות הגוף על כחות הנפש כי הם תושבי הארץ ומושלים בה, על כן אבקש

כי גר אנכי עמך – אם יקצרו ימי, ואם יאריכו לכל המרבה אהיה חשוב כתושב המתעכב חוץ לארץ מולדתו רק עיניו כלות כל הימים, לשוב אליה.

ככל אבותי – שכולם שבו אליך, וראיה עצומה גם מכאן לאמונת דוד בהשארות הנפש.

(יד) הָשַׁ֣ע מִמֶּ֣נִּי וְאַבְלִ֑יגָה⁠ בְּטֶ֖רֶם אֵלֵ֣ךְ וְאֵינֶֽנִּי׃

Turn away from me, that I may regain strength, before I go forth and am no more.⁠"

אַשְׁלֵי מִנִי וְאִזֵיל עַד לָא אֵהַךְ וְלָא אִיתָי.

Leave me alone, and I will depart, ere I go and exist no more.

ואכף עני המומי פאתרפה, קבל אן אמצ׳י פלא אוג׳ד.

ותפסיק מעלי את דכאונותי. ואצא לרוחה לפני שאלך ולא אמצא [אלך לאבדון].

השע, הסר וסלק מעלי דאגותי ואנוח בטרם אלך ולא אמצא. תרגם השע ״כף״ וכן תרגם בישעיה כד ד שעו ממני, ענינה סלוק וחדלון, ותרגם אבליגה ״תרפה״ ענינה הרגשת הקלה ונחת וכן תרגם בשמות ה יז נרפים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יג]

(יד) והשע אמר מן אלמעתל אלעין מתֺל השב אל תערה (יחזקאל כא:לה) גיר אן פתח שין השב אכׄתיארא לאנה קד קיל השב והו אלוגה פי מא לם יכן לאמה חלקיא ופתח שין השע מן אגל אלחלקי אלדֺי בעדה והו [52 א] גיר מתעד ומענאה פי אלמעתל לללאם אלכׄפיף אכׄתר שעה מעליו ויחדל (איוב יד:ו) שעו מני (ישעיהו כב:ד) כמא לא תשעה ממני (איוב ז:יט).

[An interpretation of this verse is included in the commentary on Verse 13]

(14) And “look away” is an imperative, hollow verbs, as in “Return it to its sheath” (Ez. 21:35), without a preference for a Pattaḥ under the Shîn. This because ‘hāshav’ does not have a guttural Lāmęḏ and the Pattaḥ under the Shîn in Hāshaʿ is because of this. It is intransitive, and it’s meaning with a weak third radical Lāmęḏ of the Qāl form is mostly “Turn away from him, that he may be at ease” (Job 14:6), “Let me be” (Is. 22:4) as a “Will You not look away from me for a while.” (Job 7:19)

השע ממני – הרף ידך מלהלקותי.

ואבליגה – ואתחזקה.

Turn away from me Loosen Your hand from smiting me.

that I may recover Heb. ואבלגה, that I regain my strength.

השע – הרף ממני, כמו: שעו מני^א (ישעיהו כ״ב:ד׳), והשתנתה התנועה בעבור אות הגרון.

ואבליגה – ואתחזק והוא פועל יוצא. והנה טעמו ואחזיק עצמי, כמו: מבליגיתי^ב (ירמיהו ח׳:י״ח).

א. כן בפסוק ובכ״י לונדון 24896 וכן תוקן בגיליון בכ״י פרמא 1870. בכ״י מנטובה 13: ״ממני״.

ב. כן בפסוק ובכ״י פרמא 1870, לונדון 24896. בכ״י מנטובה 13: ״מגליגיתי״.

LOOK AWAY FROM ME. Hasha me-menni (look away from me) means, let go of me.⁠¹ Compare she’u (let go) in Let go of me (Isaiah 22:4).⁠² The vowel changes³ because of the guttural.⁠⁴

THAT I MAY TAKE COMFORT. The meaning of ve-avligah (that I may take comfort) is, that I may grow strong. It is a transitive verb.⁠⁵ Its meaning is, that I may strengthen myself.⁠⁶ Compare, mavligiti (though I would strengthen myself) (Jer. 8:18).⁠⁷

1. Ibn Ezra renders our verse as follows: Let go of me, that I may take comfort.

2. Translated according to Ibn Ezra

3. The word is vocalized hasha, rather then heshe. See next note.

4. The ayin. The root of hasha is shin, ayin, heh. Hasha is in the hifil. It is an imperative. The usual vocalization for such words when the final stem heh is omitted is segol, segol. However, hasha is vocalized Kametz, pattach. Hence Ibn Ezra’s comment.

5. See next note.

6. Thus our text should be read as if written, va-avligah et atzmi.

7. Translated according to Ibn Ezra

השע ממני – כלומר: הרפה ממני, שלא תיסרני עוד בחליים.

ואבליגה – כלומר: אתחזק מהחלי ואשובה עוד לעשות רצונך, כי הכרתי כי פשעי היו סבת חליי, לפיכך אני מבקש ממך הסליחה והרפואה.

בטרם אלך – אל הקבר.

ואינני – כלומר: אינני שאוכל עוד לעשות רצונך. כי עולם הזה הוא עולם המעשה והעולם הבא הוא עולם השכר, אבל לא עולם המעשה כמו שאמר: כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה (קהלת ט׳:י׳). ואמרו רבותינו, זכרם לברכה (בבלי עירובין כ״ב.): אשר אנכי מצוך היום לעשותם (דברים ז׳:י״א): היום לעשותם ולמחר לטול שכרם.

השע ממני ואבליגה.⁠¹ הסר ממני את המונעים אותי, ׳ואבליגה׳ - ואתחזק לעסוק בתורה ובמצוות²: בטרם אלך ואינני. ולא אוכל אז לעסוק עוד בזה ולהשיג התכלית המכוון מאתך:

1. השע – הרפה ממני, שלא תייסרני עוד בחליים (רד״ק).

2. כלומר, אתחזק מהחולי ואשובה עוד לעשות רצונך (רד״ק).

לכן הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי נמצא אחר כך לעשות מצוותיך כי בם חפצתי, ׳כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול׳ (קהלת ט׳:י׳), רק ראוי לעשות כמו שאמרו ז״ל (אבות פ״ד מט״ז) ׳הכן עצמך (לפרוזדור) [בפרוזדור]׳ וכו׳¹:

1. כ״כ רד״ק.

השע – פנה כמו שעו מני (ישעיהו כ״ב:ד׳).

ואבליגה – ואתחזק כמו המבליג שוד (עמוס ה׳:ט׳).

השע ממני – פנה ממני מכת ידך ואתחזק עצמי בתורת ה׳ כאשר יוסר היסורים המונים והטורדים.

בטרם אלך – עד לא אלך בדרך כל הארץ ואינני עוד בזה העולם כי אחר המיתה נעשה האדם חפשי מן התורה והמצות.

השע – יוצא, שיפנו היסורים ממני,

ואבליגה – שאתחזק, וכבר בארתי גדרו (ירמיהו ט׳).

השע ממני – שתפנה היסורים ממני, כי אין ראוי ליסרו על עונותיו אחר שטבע גופו נוטה לחטא, וכחות הנפשיים ששם ה׳ בו לעמוד נגד הגוף לא יעמדו לפני זרועות השטף כי הם הגבורים אשר מעולם תושבי הארץ מלפנים,

ואבליגה ואני אשתדל להתחזק על כחות התאוה והיצר בטרם אלך באופן אשר איננו, שע״י עוני ויסורי המשביתים אותי מן השלמות אהיה כאין, כי לא אתקן את אשר עלי להשלים לענין אשרי ומציאותי הנצחי.

השע – מלשון וישע ה׳ אל הבל (פרשת בראשית) שהוראתו ויפן, הפנה ממני פניך המשגיחים אלי לרעתי.

ואבליגה – געזעניוס פירשו לשון פנים מאירות ונכון, ובלג בחילוף אותיות (להצהיל⁠־להצהיר, הציג⁠־הציק) ברק, בעוד פניך עלי פני קודרים, הפנה פניך ופני יאירו.

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון