ועם כל ההצלחה שהיה להם בלכידת שרי מדין לא נחה דעתם, אבל התלוננו נגדו ויאמרו מה הדבר הזה אשר עשית לנו לבלתי קראת לנו כי הלכת להלחם במדין, רוצה לומר הנה הקריאה שעשית היתה אחרי המלחמה שקראת אותנו לרדוף, כאלו לא היינו אנחנו ראויים לתוקף המלחמה כי אם לרדוף המנוצחים, ובזה עשית לנו כדי בזיון וקצף, וזהו מה זאת עשית לנו, רוצה לומר קלון מתמיד וחרפה רצופה לבלתי קראת לנו כאשר באת להלחם במדין וקראת אח״כ לרדוף, ועל זה הריבו עמו בחזקה, והותרה השאלה הרביעית:

וזכר שגדעון דבר על לבם ואמר מה עשיתי עתה, רוצה לומר חשבתי לעשות גבורה ושתקרא על שמי ועתה בראותי מה שעשיתם הנה מה שעשיתי עתה אינו כלום, וזה הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר, לפי שבני אפרים לכדו השרים וגדעון ועמו נלחם במחנה שהם הפחותים.

ומה יכולתי עשות, ר״ל מה יכולתי לעשות ככם כמעשה הגדול אשר עשיתם. וספר שנחה דעתם בזה ושאז רפתה רוחם, רוצה לומר רפתה רוח הכעס אשר היה להם עמו:

ויבא גדעון הירדנה וגו׳. זכר שבא גדעון הירדנה ברדפו אחרי שני מלכי מדין אשר ברחו מהמלחמה.

ושאמר לאנשי סכות שהם היו מבני ישראל שיתנו לחם לעם אשר אתו, וזה לשתי סבות. האחת להיותם עייפים והאל יתברך צוה (ישעי׳ נ״ח ז׳) הלא פרוס לרעב לחמך ונפש נענה תשביע. והסבה השנית להיותם עדיין רודפים את אויביהם להושיע את ישראל כלו, ולכן היה מהראוי שבהיותם נלחמים בעבורם להושיעם שיתנו לפניהם לאכול ויפיקו להם נפשם, כי היו עוברים את הירדן אחרי זבח וצלמונע מלכי מדין שנמלטו מהמלחמה וברחו דרך ארצם, או שהיו אותם המלכים עומדים שמה בארץ מדין ולא באו במלחמה והלך גדעון לשם להחרימם כדי שלא ירעו עוד לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה היושב מעבר הירדן כדברי רש״י ז״ל:

וזכר שאנשי סכות השיבוהו הכף זבח וצלמונע עתה בידך, רוצה לומר למה תתפאר שהושעתנו מכף מדין ותשאל בעבור זה לחם לאכול, האם זבח וצלמונע הרגת לשתהיה התשועה גמורה במות המלכים? הנה הם חיים עדיין ומחר יבואו עם גדודיהם להחרים אותנו, וזהו כי נתן לצבאך לחם, כלומר למה ניתן לחם אליהם והנה אין לנו תשועה מוצאת. או נאמר שלהיות אנשי סכות יראים ממלכי מדין פחדו מתת לחם לרודפים אחריהם, פן יבואו מחר ויחרימום על אשר נתנו לחם לאויביהם בהיותם רודפים אותם להרגם, ולזה לא נתנו הלחם אליהם, ואמרו הכף זבח וצלמונע עתה בידך לשלא נירא עוד מהם לתת לצבאך ההולכים נגדם לחם? וזאת היתה טענתם והוא הנכון אצלי.

ואמר ויאמר שרי סכות בלשון יחיד ושרי סכות היו רבים לפי שעשו להם ראש אחד והוא דבר בעד כלם:

וגדעון השיבם: בתת ה׳ זבח וצלמונע בידי ודשתי את בשרכם את קוצי המדבר ואת הברקנים, רוצה לומר כאשר יתן ה׳ בידי אותם המלכים אכה אתכם בקוצים על בשרכם, והברקנים הם מיני קוצים, ויראה שהיו בסכות קוצים הרבה ושלכן נקרא שמו סכות, ע״ד (איוב מ׳ כ״ו) התמלא בשוכות עורו שפירושו קוצים, ויעד להענישם בהם שעמהם ידוש בשרם כך כתב רד״ק ז״ל. ואמנם למה לא הענישם גדעון מיד ושם ענשם תנאי אם ילכוד המלכים, הוא אצלי כדי שלא תתעכב תשועת המלחמה, כי בהיותו משתדל שמה ליסרם בשוטי הקוצים ימנע הרדיפה מאחרי המלכים והם בתוך זה יברחו לנפשם, ואולי גם בתוך הזמן ההוא נתקבצו אליהם עמים רבים וישובו להלחם בגדעון, ולזה אמר בתת ה׳ זבח וצלמונע בידי, רוצה לומר כאשר אשלים לרדוף הנה איסר אתכם, ויהיה א״כ המאמר הזה מורה זמן, כלומר בהשלימי ענין המלחמה אשר אני בא בה אשוב עליכם, ואינו תנאי כ״א לא יתנם בידו לא יענישם:

וזכר שעלה משם את פנואל ושאמרו לו כדברי אנשי סכות.

ולפי שאנשי פנואל בטחו במגדל אשר היה להם בתוך העיר אמר אליהם גדעון כי בשובו מהמלחמה יתוץ את המגדל אשר הם בוטחים בו, ולא התמהמה גדעון, אבל הוא ושלש מאות אנשיו רדפו במהירות רב ומצאו המלכים שנתקבצו אליהם כל הנותרים ובורחים מהמלחמה

והיה כחמשה עשר אלף כי כל שאר המחנה נפלו לפי חרב שהיו מאה ועשרים אלף שולף חרב מלבד עוד החלושים והקטנים אשר במחנה, כי אין מחנה שלא יהיה בו חלושים וזקנים ונשים ונערים:

וזכר שעלה גדעון דרך השכוני באהלים, ר״ל שהיו שם אהלים ועלה להם כדי לחקור ולדעת מקום המלכים ותחנותם ומשם הלך עליהם.

וזכר שהכה את המחנה בהיותו בטח ושלכד המלכים. ונראה שזה ג״כ עשאו גדעון בלילה, כי איך ילך ביום להלחם בשלש מאות איש אשר היו אתו עם חמשה עשר אלף איש? ואם היה ביום לא יאמר הכתוב והמחנה היה בטח.

ולזה אמר וישב גדעון מן המלחמה מלמעלה החרס, ואינו קודם ששקעה החמה בעוד השמש נראה גבוה כדברי רש״י ז״ל וכמו שת״י, אבל פירושו בעלות השמש בבוקר, כי גדעון רדף אחריהם ונלחם עמהם בלילה ובבוקר כעלות השמש שב מהמלחמה, וזהו מלמעלה החרס כעלות השמש, שחרס הוא השמש כמ״ש (איוב ט׳ ז׳) האומר לחרס ולא יזרח:

וזכר שלכד נער מאנשי סכות בשובו והוא הגיד לו מי הם זקני העיר וכתבם על ספר שבעים ושבעה זקנים

(טו-טז) ואז לקח אותם ויסרם בקוצים ובברקנים, ועשה זה לזקני העיר בלבד לפי שהם השיבוהו הרעה ההיא, כי גדעון לאנשי סכות בכלל שאל הלחם והתשובה לא היתה מהעם כי אם משרי סכות, ובעבור זה העניש את השרים זקני העיר ולא העם וזה פירוש אצלי ויודע בהם את אנשי סכות, שהוא כמו (שמות ב׳ כ״ה) וידע אלהים, לשון רחמים, יאמר כי עם מה שעשה לזקנים רחם על המון העם מאנשי העיר כלם, כי לא הענישם כלל כי אם לזקנים בלבד, כי בהם שפך חרון אפו וחמתו שככה. ות״י ותבר בהון, מלשון (ישעי׳ נ״ג ג׳) ידוע חולי, שיסרם באותם הקוצים ושבר גרמיהם. ורד״ק ז״ל פירש שהודיע להם פשעם וחטאתם עם הקוצים שהענישם בהם, ומה שפירשתי אני הוא היותר מתישב:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

ואמנם באנשי פנואל אמר שנתץ המגדל והרג את אנשי העיר, ויקשה למה הרגם? והלא לא אמר אלא שיתוץ את המגדל בשובו, וכתב רלב״ג שאולי ג״כ יעד להרגם ושלא נזכר בכתוב. ויותר נכון הוא מה שפירש רד״ק ז״ל, שאנשי פנואל ברצותו לנתוץ המגדל העזו פנים להלחם בו ולהציל את המגדל ולכן הרגם באותה מריבה. ואמנם למה עשה זה גדעון, הסבה בו לפי שאנשי סכות ואנשי פנואל חטאו בשלשה דברים. האחד שלא באו לעזרת ה׳ בגבורים בהיותם סמוכים למקום המלחמה. השני לפי שלא קדמום בלחם ומים בהיותם עייפים ומלחמות ה׳ נלחמים, והיו מונעים הצדקה מהראוים אליה. השלישי לפי שדברו נגד גדעון דברים קשים ומרדו במאמרו והוא היה במקום מלך, והכתוב אומר ביהושע (יהושע א׳ י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, הנה מפני שלשת הסבות האלה ראה להענישם. וידמה שלא הרג אנשי סוכות אבל יסרם בקוצים ולאנשי פנואל הרג, לפי שעמדו נגדו להציל המגדל כמו שזכרתי, והיה בזה אם כן למוד מפורסם לכל ישראל שלא יזידון לעשות עוד כדבר הרע הזה. והותרה בזה השאלה החמשית:

וזכר שאחרי שיסר אנשי סכות ואנשי פנואל מיד אמר לזבח ולצלמונע מלכי מדין: איפה האנשים אשר הרגתם בתבור, והם השיבוהו כמוך כמוהם אחד כתואר בני המלך, והנה יראה שלא היתה התשובה ממין השאלה, וכתב הרלב״ג שהם לא הבינו השאלה ושחשבו ששאל על תוארם, ופירש רד״ק איפה האנשים, ר״ל מה תוארם ותכונתם, והוא בלתי מתישב בפשט הכתובים, כי מלת איפה לא יסבלהו. וכונתי שגדעון אמר איפה האנשים, לומר להם אם לא הרגתם את האנשים ההם והיו עתה חיים בידיכם הייתי נותן אתכם בעדם עור בעד עור, והם השיבו שני דברים האחד כמוך כמוהם, ר״ל כך תהיה אתה כמו שהיו הם, שתמות מהרה על ידי מדין כאשר מתו הם, והקללה הזאת נכללה במאמר כמוך כמוהם, ר״ל כך תהיה אתה כמוהם, ע״ד (מלכים א כ״ג ד׳) כמוני כמוך כעמי כעמך וגו׳, ובזה הודיעוהו שהם מתים. והדבר השני אמרו אחד כתואר בני המלך, ר״ל והנה אחד מהאנשים ההם היה כתואר בני המלך, כי היה אחד מהם יפה תואר ויפה מראה מאד. וגדעון השיב (למה שהבדילו ביניהם שהיה אחד כתואר בני המלך והשאר לא היו כל כך יפים)

אחי בני אמי הם, ר״ל כלם היו אחי ובני אמי שהם האחים היותר דומים, וא״כ כיפה ככעור כשמן כרזה כלם קורבה אחד היה לי עמהם וכלם היו יפים במדרגה אחת, כי כלם בני אשה אחת היו, ולמה שאמרו כמוך כמוהם (שהם מתים כבר) השיב חי ה׳ לו החייתם אותם לא הרגתי אתכם, וזה המאמר מורה ששאלת איפה האנשים היא כמו שפירשתי:

וזכר שאמר ליתר בנו בכורו: קום הרוג אותם, והיה זה כדי שהנער יתחיל גבורתו בהריגת שני מלכים שהוא כבוד גדול וסימן טוב לעתיד, והנער לא שלף חרבו כי ירא וגו׳, וזה היה אות שלא יהיה גבור החיל כאביו ולא יגבר ידו על מלכים ויועצי ארץ.

והמלכים אמרו לגדעון קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו, והיתה כוונתם שאין ראוי שילמדו הנערים חרב בגופי המלכים, ושאינו מהנאות שנער קטן יהרגם ולא אדם פחות, כי אם שר הצבא ראש העם, שהקצין הוא הראוי שיהרוג המלכים הנכבדים כהם, וזהו קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו, ירמזו לעצמם שהם מלכים גדולים והיה ראוי שככה תהיה הגבורה שתעשה בהם על ידי גדול המחנה. והמפרשים פירשו כי כאיש גבורתו, שגדעון להיותו איש גבור יהיה גבורתו רבה להמיתם יחד מה שלא יהיה הנער בנו, כי אינו הגון מצד שנותיו וכחו לזה עדיין: וזכר מנדיבות לב גדעון שלא לקח מכל שלל המלחמה כי אם השהרונים אשר בצוארי גמליהם, והם היו כלי זין יפים מאד העשוי כדי להציל צוארי הגמלים אשר לא יכום החצים, והיו נעשים מזהב במלאכה מפותחת יפה מאד, כמו שעוד היום עושים מלכי ארץ ורוזנים לצוארי הסוסים כלי זין מברזל ונחשת:

ויאמרו איש ישראל אל גדעון וגו׳, עד ויכנע מדין לפני בני ישראל. לפי שהמלכות והממשלה ממנה שתהיה במשפחה (כמו שהענין במלכים שירשו בניהם את המלכות) וממנה שיקנה האדם אותה מכח מעשיו וגבורתו אם יציל את הארץ מידי אויביה, והיה המנהג בשופטי ישראל להמשילם כפי גבורותיהם לא בירושה, לכן אמרו ישראל שעם היות שאין הממשלה כי אם כפי המעשים (לפי שגבורת גדעון והצלחתו היתה כל כך) הם היו חפצים שתתמיד לאלף דור עם היות שבניו לא יהיו גבורים ומושיעים כמוהו, וז״ש משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך מדור אל דור כיון שהושעתנו מצרינו, ואמרו בנך ובן בנך עם היות לו שבעים בנים לרמוז ליתר בכורו, כי תלך הממשלה בבן הגדול מאחיו תמיד.

והוא השיב לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם ה׳ הוא ימשול בכם, ר״ל כי המלכות והממשלה אינו נאות לאיש מבני אדם, כי איך ימשול בצדיקים וטובים ממנו? ואיך ימשול ומחר ימות? אבל תאות לשי״ת כי הוא אלהי האלהים חי וקיים הוא: והנה נכתב הספור הזה להודיענו רשעת בני ישראל שאמרו לגדעון משול בנו גם אתה גם בנך וגו׳, ועוד מעט הרגו כל בניו לפי חרב והמליכו את אבימלך בן אמתו, וגם כי אחרי מותו שנשאר יותם בן גדעון לא הקימוהו עליהם למשול, והוא ממה שיורה שבלשונם כזבו לו. והודיענו עוד הספור הזה דבר שני, והוא שהיה גדעון נביא לה׳ ודברי חולין שלו היה בהם רוח הקדש, ולכן אמר לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, כי כן היה שהוא מת ואחריו לא משל יתר בכורו וגם לא כל שאר בניו:

וזכר ששאל מהם שיתנו אליו איש נזם שללו, ר״ל שכל אחד מישראל מהשלל אשר לקח יתן לו נזם זהב אחד, והודיע הספור שהיו בשלל נזמים רבים, לפי שהמדינים אשר החרימו ישמעאלים הם, כמ״ש ביוסף (בראשית ל״ז כ״ח) וימכרו את יוסף לישמעאלים, ואמר (שם שם ל״ז) והמדנים מכרו אותו אל מצרים, שהמדנים והישמעאלים היו כלם גוי אחד. ות״י ארי ערבאי קטילו, נראה שלא אמרו על המדינים, כי אם על הערבים שוכני אהלים שעברו בהם ברדפם אחרי מדין והרגום, ומהם לקחו נזמי הזהב הרבה:

וזכר שהנזמים ההם היו משקלם אלף ושבע מאות זהב לבד מתכשיטי המלכים שלכד גדעון שלקחם לעצמו, כי אליו היו ראוים כפי הדין. והנה שאל גדעון זה לאיש ישראל כפי מה שאחשוב לא לחמדתו, כי אלו היה רוצה היה לוקח מכל השלל החלק הראוי לשר הצבא על פי המשפט, אבל לפי שהם אמרו לו משול בנו גם אתה וגם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מכף מדין והוא השיבם דברים טובים, רצה שיתנו כל אחד נזם זהב להיותו המחובר אל הפה.

ולעשות ממנו אפוד (והיא חגורה או מלבוש זהב) שילבוש לכבודו ולאות מעלתו ויצג אותו בעירו לזכר תשועותיו, כי יהיה אותו הלבוש מנזמי הזהב אשר לקחו במלחמה אשר נתן ה׳ בידו את מלכי מדין, וגם כדי שלא תשכח מפי זרעו שישראל נדרו ושלמו להיות גדעון ובניו מושלים עליהם, ולכן עשה הלבוש יורה על הממשלה עשוי מכלי הזהב ההולך על הפה, זכר למה שדברו בני ישראל בפיהם. ורלב״ג כתב שעשה זה לזכר הנס שהפליא הקב״ה לעשות עמו. ואמנם מה שאמר ויזנו כל ישראל אחריו אינו בימי גדעון ולא שעשה גדעון האפוד לעבוד ע״ז (חלילה לו מעשות כדבר הזה) אבל הוא עשאו לזכרון תשועותיו ודברי ישראל עליו ונפלאות האל ית׳, ואחרי מותו לקחו ישראל הדבר והעתיקוהו לכוונה אחרת רעה ויזנו אחר ע״ז עם אותו האפוד. וזכר הכתוב שבמקום שחשב גדעון שהיה עושה זכר שישראל ימשילו תמיד את בניו, בזכרם מה שנדבו ונדרו לו באמצעות אותו האפוד שעשה לסימן, הנה היה בהפך שנמשך אחריו חטא ע״ז, ובעבור זה היה לגדעון ולבניו למוקש, כי נהרגו כלם על אבן אחד כמו שיזכור ונענשו באותו חטא, והיה א״כ מאשמת גדעון שלא שם בטחונו באלהים וחשב באותו דרך להמשיל בניו וממנו נמשך מה שנמשך, ועליו אמר הנביא (ירמיהו י״ז ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה׳ יסור לבו, והותרה השאלה הששית עם מה שאמרתי:

ויכנע מדין לפני בני ישראל וגו׳, עד סוף הפרשה. זכר שבהיות תשועת גדעון כ״כ רבה לא יכלו המדינים לשאת ראשם עוד ותשקוט הארץ ארבעים שנה, והם ימנו מהתחלת השעבוד.

וספר הכתוב שגדעון לא היה הולך בארץ לשפוט את ישראל אבל שב לביתו וירא מנוחה כי טוב, והנה ירמוז עוד בשובו לביתו שכלו המלחמות והיה שקט בביתו ושאנן.

(ל-לא) ועם היותו בביתו הנה נטה לבבו אחרי נשים רבות, עד שהיו לו שבעים בנים יוצאי ירכו, ופלגשו גם היא ילדה לו בן כי כל זה היו יולדות זכרים, וקראהו אביו אבימלך לרמז שהוא יהיה מלך אחרי כן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ל]

ועם זה זכר שמת גדעון בשיבה טובה, ר״ל קודם שבאו ימי הרעה מהרג בניו, ולא זכר הכתוב ששפט את ישראל, כי לא נתעסק בזה כמו שאמרתי בהקדמת זה הספר:

ויהי כאשר מת גדעון וגו׳. זכר שאחרי מות גדעון מיד שבו ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים, וכתב רש״י ז״ל שכך היה שם אותו בעל. ואחשוב שישראל זנו אחרי הבעלים אבל לא עזבו את ה׳ כי היו עובדים את האל ית׳ וג״כ את הבעל, לחשבם היותו אמצעי בינם ובין השי״ת להורדת השפע והרוחניות, ולזה אמר וישימו להם בעל ברית לאלהים, ר״ל ששמו להם בעל אחד שהיה אצלם ברית לו עם האלהים, לפי שהיו המה עובדים את האלהים ועובדים אותו הבעל, כאלו היו האל יתברך והבעל שניהם חברים שותפים באלהות ואוהבים בעלי ברית. וזכר שעם היות שבימי גדעון קבלו ישראל תשועה וחסד גדול מהאל ית׳ ומגדעון גם כן (כמו שאמרו הלוחמים חרב לה׳ ולגדעון)

הנה ישראל לא זכרו את ה׳ אלהיהם המציל אותם מיד כל אויביהם וגומר.

וג״כ לא זכרו חסד גדעון ולא עשו עם בניו, ככל הטובה אשר עשה עם ישראל, ורמז בזה שעם היות שאמרו לו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך, הנה לא עשו כן כי הרגו אחרי כן את כל בניו: