רק למען דעת – הפסוק הזה יקשה מאד ומחברת תיבותיו אך זרה לי נחשבה ואין דעתי נוחה בפירושי המבארים כי לפיהם רק הראשון מיותר הוא; ואחרי שהזכיר בפסוק הקודם מלחמות כנען, המלחמה האמורה כאן היא מלחמת כנען הנזכרת למעלה, ואין צורך להוסיף תיבת ״דרכי״ ״ללמדם דרכי המלחמה״ כי כבר מצאנו מלחמה שם כולל בלשון יחיד ופועלו בלשון רבים, כי תקראנה מלחמה (שמות) מפני המלחמה אשר סבבוהו (מלכים א ה׳), ולא יתכן לפרש שעתה שישראל מרו את פי ה׳ ילמדו דרכי המלחמה להִוָשע מאויביהם, כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה׳, ואם ישמרו דרכיו ינצחו אף אם לא ידעו תכסיסי המלחמה, ואם לא ישמרו יספו גם אם ידעום, ופסוק ד׳ יוכיח, ואם יטעון טוען והלא כתוב (שמואל ב א׳:י״ח) ללמד את בני יהודה קשת? נ״ל שפירושו, קינה זו תהי לחזק את לב בני יהודה לקראת המלחמה עם פלשתים לנקום נקמת שאול ולא יחילו מהמורים בלמדם גם הם לירות חצים בקשת כי להם תאות גבורה כי רבים ועצומים הם, אך לא שישימו בקשת כסלם ולא באלהים, ודברי רד״ק שם נוטים לדברי; ופירוש הפסוק כאן רק למען ידעו דורות בני ישראל הבאים בהלחמם עם יתר הכנעני מה היתה גבורת שבעה העממים בהלחמם עם יהושע להציל נפשם וארצם, ובכל זאת נגפו כי ה׳ נלחם לישראל, ועתה שישראל עזבו את ה׳ הם מנוצחים לפני מעט מזער מהם, רק הדורות אשר לפנים ממות יהושע עד התחיל הכנעני לפרוק עולם מעל צוארו ולהצר להם לא ידעו מלחמות כנען ר״ל לא שתו לבם עליהן ובטחו בגבורתם ועל כן נענשו; ואין לפרש לנסות ע״ד כי לא נסיתי (שמואל א י״ז:ל״ט) כי כן כתוב אחריו ויהיו לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו וגו׳ א״כ הוא מלשון לא תנסו את ה׳ אלהיכם (ואתחנן), ורק הראשון הוא להגידנו שלא הניחם למען יעבדו בישראל, רק לא הורישם מהר והניחם עוד איזה שנים למען ילמדו בני ישראל מה הייתה גבורת בני כנען הקדמונים, ואח״כ יורישם, כי כן כתוב (ויצא) לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ר״ל גם אם לא יזכו לא אעזבם עד שאקיים דברי לתת להם את כל הארץ הזאת, ואח״כ לפי מעשיהם, אם ישמעו בקולי יִוָשְנו בה, ואם ימרו את פי ינערו ממנה.

וימכרם – שרש מכר קרוב באותיותיו למגר וסגר, נתנם ביד כושן.

וישפט את ישראל – קבץ את ישראל והוכיחם על עונותם ועשה דין ופשרה ביניהם ואח״כ יצא למלחמה.

בן גרא – בפרשת ויגש מצאנו בן לבנימין בשם גרא, ובד״ה שנים מבני בנו בלע, ומצאנו ג״כ שמעי בן גרא, נקראו כולם על שם ראש המשפחה, או בן גרא ר״ל ממשפחת גרא (פֿיליפפזאן) ועיין מ״ש ביחס עכן יהושע ז י״ח.

אטר יד ימינו – שם התאר על משקל עור, חרש, פסח, אלם, גבן, קרח, גבח א״כ הוראתו בעל מום והוא המשתמש בשמאל במקום ימין^א רק יפה העיר פֿיליפפזאן שבמעשה פלגש בגבעה מספר שהיו מבני בנימין שבע מאות איש אטר יד ימינו, ודבר זר הוא שיהיה שבט אחד עלול כ״כ לאותו המום, ע״כ יש לפרש ששם אטר שענינו מקודם בעל מום וגם הוראת שרשו היא כן מלשון אל תאטר עלי באר פיה (תהלים ס״ט) ניתן אח״כ למשתמש בשתי ידיו בשמאל כמו בימין, אולי בני בנימין לעשות כבוד לשמם הרגילו עצמם לכך מנעוריהם, ובד״ה א י״ב:ב׳ כתוב בפירוש נושקי קשת מימינים ומשמאלים באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול מבנימין; ויונתן תרגם גמיד (שרש״י ז״ל פירשו retrait שקצרה ידו האחת) מלשון גמֶד ארכה (ט״ז) וגמדים (יחזקאל כ״ז:י״א) שענינו קצרי הקומה.

למדיו – השבעים תרגמו μανδύα שלפי דברי פֿיליפפזאן הוא מעיל אנשי המלחמה, א״כ אולי שרש תיבה זו איננו מדד, לבוש מדוד לאורך הנושאו, רק שרש מנד וחסרה הנו״ן כמו שחסרה בתיבת חטה ואף ששרשן חנט ואנף.

המנחה – עיין מ״ש ביהושע ט״ז:י׳.

והוא שב – דאג שמא יכוו נושאי המנחה בגחלתו אם לא יצליח, ולכן שלחם והלך עמהם מקצת דרכם, ואח״כ חזר לו אל עגלון.

הס – איננו פועל רק מלה, וממנה נתהוה שרש הסה וחשה, ורובי התיבות ובפרט הפועלים החסרים והנחים נהיו ממלות זעירות הקדמונות בלשון בני אדם כמו עלה מן על, חנן מן חן, כלה מן כל וכיוצא בהן, וכן בכל לשון.

והוא יושב וגו׳ – סרס המקרא ופרשהו, והוא יושב לבדו בחדר המקרה אשר לו; המקרה אולי מלשון המקרה במים עליותיו, בית מקורה בקורות ארזים, אך גם המוציאים התיבה מלשון קור ומפרשים חדר שבו ישבו בימות החמה להתקרר צדקו בדבריהם.

הנצב – יד החרב נקראת נצב לפי שמעמידים אותה על החרב ע״י יתדות קטנות נצבות היטב למען לא ינתק הלהב מחמת המכות שמכים בה.

ויצא הפרשדנה – חדר הפרשים ושרי המלך.

(כב-כג) המסדרונה – בית החצרן עשוי סדרים סדרים לשבת שם (רד״ק בשם י״מ והוא לפ״ד הנכון); שתי תיבות אלו אף על פי ששרשם לשון עברי, מהברתם נראה שמלות נכריות הן, לפי שכל לשונות העמים סביבות כנען דומות לל׳ עברי כנראה משמות המלכים והערים, ובכל ארץ כנען וגם בארץ גשן מושב בני ישראל במצרים (ומחוז קרוב היה לכנען) דברו לשון עברי, וישעיה קרא לל׳ עברי עצמו שפת כנען (ישעיהו י״ט:י״ח), ובכן היה אפשר לבני ישראל לבלתי שנות את לשונם במצרים ולבלתי סור ממנהג אבותיהם, ולבלתי התערב במצרים. וזו כונת הפסוק בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז; ואם היתה כונת הפסוק כאן להגיד לנו שיצא הפרש מגוף עגלון מדוע יבחר במלה נכריה? וגם לא יטרח להגיד לנו כאלה; וגם הברת תיבת מסדרונה תורה שענין שני השמות קרוב, והכותב בחר בשמות הרגילים בפי בני ישראל בהיותם תחת עול מואב להורות שתי חצרות בית המלך, ועוד מספר לנו הכתוב שסגר החרב בעד הלהב עד כי לא יכול אפילו לשלוף החרב מבטנו, ומהיכן יצא הפרש? והאומר שהריחו ריח רע ומזה חשבו שמסיך הוא את רגליו דורש דרשה של דופי על המקרא שבודאי לא יבא להגידנו דבר נבלה כזאת, וכי לא שלף ר״ל באופן שלא שלף, או לא שלף החרב מבטנו כי ירא פן יזה מדם המכה עליו וזה נכון, ומהמשך הפסוקים נראה ששתי חצרות היו לעלית המקרה, ועבדי המלך לא בלבד יצאו מהעליה כי גם התרחקו מהחצר הפנימית היא הפרשדנה ונכנסו לחצר החצונה היא המסדרונה כדי שלא יחשב המלך שהטו אזן לשמוע דברי אהוד לו, והראיה והוא יצא (אהוד יצא מהפרשדנה) ועבדיו באו (מהמסדרונה לפרשדנה) שאם לא כן להיכן באו? והלא כתוב שהחילו עד בוש טרם יכנסו לעליה? ואמת הוא שהיה ראוי ליכתב ויצא אהוד הפרשדנה ויצא המסדרונה, מ״מ נושא שרש שלף הוא כבר אהוד בלי ספק, ואין צורך לכפול שמו עד הפסוק האחר, ומהמשך הפסוקים ומטבע סיפורי הנביאים נ״ל לבחור בפירוש זה אף על פי שכתב רד״ק שהראשון הוא הנכון, וגם שד״ל מאור דורנו באר כמהו, ומה שכתב ויצא אהוד המסדרונה ויסגר ר״ל אחרי שסגר ואין מזה להקשות לי כי כן דרך לשון הקודש.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

מסיך הוא את רגליו – בגדי בני קדם ארוכים כבגדי אשה ובשבתם יכסו רגליהם, ומסיך כמו מסֵך משרש סכך ושממנו נהיה שם סכה, וכן בדברי רז״ל ויבא שאול להסך את רגליו (שמואל א כ״ד:ד׳) מלמד שעשה עצמו כסכה.

ויחילו – אותיות השרש האמתיות הם חל, ומהן עשו שרש חיל כמו כאן וגם ויחל נח (הראשון בפרשה) ושרש יחל כמו וייחל נח (שהוא השני) לא כן אחילה לפניך (שמואל ב י״ח:ט״ו) בחולם וחסרה הו״ו.

המפתח – שהסיר אהוד לסימן שהמלך רוצה לשבת לבדו.

רדפו אחרי – באו אחרי ורדפו את אויביכם לשון קצר ע״ד לא תבנה אתהן גזית (יתרו) טחני קמח (ישעיהו מ״ז:ב׳).

כל שמן – בעל כח.

ויך את פלשתים – שרש הכה לא יורה תמיד מכת מות ולרוב יבא אחריו פועל המית, ואולי שמגר התיצב לפני ת״ר פלשתים הבאים לבוז בז בא״י, וכלי זין אין בידו זולתי מלמד הבקר, והמס לבם עד שנסו מפניו והרג בהם, וכמהו בשמשון, בלחי החמור הניס אלף איש מהפלשתים והרג מהם חמורתים.