ויהי כי ישב המלך בביתו וגו׳. בפסוקים האלה ראיתי אני להעיר דברים לא התעוררו אליהם המפרשים. ראשונה בהיות מחשבת דוד וכוונתו רצויה לשום שמים, למה הוכיחו האל ית׳ עליה האתה תבנה בית לשמי הדבר דברתי וגו׳? שנית אם היה שדוד חטא בזה איך לא התנצל אחר כך בתפלתו? ולא אמר בתום לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת? או יבקש כפרה וסליחה על מה שחטא. שלישית שההקדמות האלה שהביא האל ית׳ אינם עצמיות ולא הכרחיות בדרוש, אם אמרו האתה תבנה בית לשמי, ולמה לא יבנהו דוד ויבנהו שלמה? ואם אמרו כי לא ישבתי בבית וגו׳, ועם היות שלא ישב בבית עד הנה מה המונע שלא ישב עתה? ובאמרו הדבר דברתי ועם היות שלא דברו ה׳ היה ראוי להם לעשותו, הראית שהוא ית׳ לא צוה לשלמה שיבנה בית ובנה אותו מעצמו, ולמה לא אמר לו הדבר דברתי? רביעית באמרו עוד ועתה כה תאמר לעבדי דוד, הנה בראש הספור אמר כה אמר ה׳ האתה תבנה לי בית וגומר, ולמה לא נמשכו הדברים כלם על אותו המאמר כה אמר ה׳ האתה תבנה לי בית ואמרו שנית? חמשית מה ענין ושמתי מקום לעמי ישראל וגומר ולמן היום אשר צויתי שופטים וגו׳? והיה ראוי שיאמר לבד כי ימלאו וגו׳ הוא יבנה בית לשמי וגו׳, כי היו הדברים בדוד ולא בישראל. ואחשוב בהתרת כל זה ופי׳ הפסוקים, שכאשר דוד הע״ה שם ארון האלהים באהל אשר הכין לו והוא הלך אל ביתו ראה ב׳ דברים, האחד שהיה יושב המלך דוד בביתו וארון האלהים מלך מלכי המלכים לא היה יושב בביתו הראוי, השני שה׳ הניח לו מסביב מכל אויביו ולכן היה ראוי שיבנה הבית, לפי שהתורה אמרה (דברים י״ב ט׳ י׳ וכו׳) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה וגו׳, והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו׳, וכתיב בתריה והיה המקום אשר יבחר ה׳ וגומר לשכנו תדרשו וגו׳, ולכן בהיותו במנוחה מהאויבים ראה שהיה ראוי שיבנה הבית המקודש. ואפשר עוד לפרש כי ישב המלך בביתו, שלא היה צריך לצאת למלחמה כי השם הניח לו מכל אויביו, כי עם היות שאחרי זה היה לדוד מלחמות, הנה עתה היה במנוחה מהאויבים כי נפל עליהם פחדו.

ולכן אמר אל נתן הנביא ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון ברית השם יושב בתוך היריעה, רוצה לומר הלא ראית הדבר הבלתי הגון אשר אני עושה שאני יושב בבית ארזים וארון ברית השם יושב באהל, ועם היות ששם היה גם כן המזבח והמנורה והשלחן ושאר הכלים זכר הארון לבד שהוא העיקר, והוא היה עצם הקדושה הרבה:

והנה הנביא השיבו כל אשר בלבבך לך עשה כי השם עמך, וענינו אצלי שנתן ידע שהיה רוח הקודש שורה על דוד, וכמו שאמר על עצמו (בסימן כ״ג ב׳) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, ולכן חשב שהיה ההתעוררות הזה דבר אלהי אליו, כי ראה שהתורה אמרה שאחרי המנוחה והנחלה יבנו הבית, ובהיות שדוד היה במנוחה והיה מתעורר לבנות הבית חשב הנביא שהוא היה פועל ראוי ושהוא מאת השם מן השמים, ולכן אמר כל אשר בלבבך לך עשה, רוצה לומר הדבר הזה אם לבך יעוררך אליו עשה אותו כי השם עמך, רוצה לומר דבר נבואיי הוא, ורמז הנביא בזה שאליו לא באה נבואה עליו, ולכן לא יוכל לומר דבר, ואחרי שלא הגיע אצלו נבואה יעשה דוד כפי הרוח אשר חלה עליו, כי נדמה לו שהיה זה מפעל הרוח הקדוש שילוה לאיש לעשות פעל משובח, ולזה אמר כי השם עמך, רוצה לומר הרוח האלהי חל עליך ולא חל עלי, ולכן לא אוכל לתת לך עצה עשה אתה כפי השפעתך. הנה ביארתי שלא אמר זה הנביא בשם השם כי אם כפי הנראה אליו, ושטעה בחשבו שהיה זה התעוררות רוח הקודש ושהוא הודה שלא היה עמו בזה רוח אלהי, והותרה בזה השאלה החמשית ששאלתי בתחלת הפרשה הזאת:

(ד-ה) וזכר הכתוב שמיד בלילה ההיא היה דבר השם אל נתן לך ואמרת אל עבדי אל דוד וגו׳, רוצה לומר אתה נתן טעית במחשבתך אשר דמית שהיה התעוררות דוד ממני אינו כן, כי אני לא אחפוץ שהוא יבנה הבית, ולכן צוהו שילך לדוד לדבר זה כדי שתגלה טעות הנביא בקהל, ושמה שחשב בדמיונו אינו מה שנתאמת בנבואה, ואין כל התעוררות השלמים עם היותו לשום שמים דבר אלהי, כי הדברים האנושיים נבדלים מהאלהיים בעצמם. ובמדרש שמואל (ריש פרשה כ״ז) אמרו חכמינו ז״ל למה בלילה ההוא? אמר ר׳ חנינא בר פפא אמר הקדוש ברוך הוא לנתן אדם זה שאשלחך לו מהיר הוא, שמא ישכור את הפועלים ונמצאתי מפסידו, מהר ואמור לו לא אתה תבנה הבית. אמר ר׳ סימון אמר הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא האיש הזה נדרן הוא, כענין שנאמר (תהלים קל״ב ב׳ ה׳) אשר נשבע להשם נדר לאביר יעקב אם אבוא באהל ביתי וגו׳, עד אמצא מקום להשם וגו׳, שמא יאמר איני אוכל איני שותה עד שאבנה בית השם, מהר ואמור לו לא אתה תבנה הבית. ובמדרש תהלים (מזמור ס״ב) אמרו, האתה תבנה לי הבית לשבתי, אף על פי ששלמה בנך יבנה הבית אינה נקראת אלא על שמך, שנאמר (שם ל׳ א׳) מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, לשלמה לא נאמר אלא לדוד שנקראת על שמו. אמר ר׳ יהודה בר׳ אלעאי כיון ששמע דוד זה אמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש, אמר ליה הקדוש ברוך הוא חייך כל הדמים אשר שפכת כאיל וצבי הן לפני, שנאמר בהם (דברים י״ב כ״ד) על הארץ תשפכנו כמים, אמר דוד לפניו רבונו של עולם אם כן למה איני בונה אותו? אמר ליה גלוי וידוע לפני שישראל עתידין לחטוא ואני מפיג בבית חמתי וישראל ניצולין, ואם אתה בונה הרי יהיה הבית קיים ואינו חרב לעולם, אמר לו והרי הוא יפה? אמר לו הקדוש ברוך הוא מוטב שאפיג בבית חמתי ואחריבנו וישראל יהיו נצולין, הה״ד (איכה) דרך קשתו כאויב וגו׳ כלה השם את חמתו וגו׳. כוונו בזה שלא נמנע דוד מלבנות הבית מפני גנותו, ושלא היה שפיכות דמי האויבים עון כי אם זכות, אבל היה לסבה אחרת. ועל דרך הפשט אחשוב בפירוש האתה תבנה הבית לשמי כי לא ישבתי וגו׳, שראה יתברך שאין ראוי לבנות הבית מצד הפועל ומצד הזמן. מצד הפועל שהוא דוד, לפי שדוד היה רועה צאן והאל יתברך הקימו לנגיד והוא יתברך עשה בית לדוד ואיך יעשה דוד בית לו יתברך? כי אין ראוי שהמקבל הוא ישוב פועל, ודוד אשר האלהים עשה לו בית לא ישוב הוא לעשות בית לאלהים. ומצד הזמן, לפי שבנין הבית תלאו התורה במנוחת האויבים וההשקט מהמלחמות, וזה לא היה עדין בימי דוד, כי עם היות שאמר שהניח השם לו מכל אויביו מסביב, הנה אחר זה היו לו מלחמות רבות כמו שיזכור אחרי זה, ומפני שתי הסבות האלה ראה יתברך יותר ראוי שיבנה שלמה הבית, לפי שנולד במלכותו והיה מלך בן מלך גדול, ובימיו היה שלום והשקט והיתה מנוחתו כבוד, ולכן הוא יבנה את הבית, ואל זה בא הפסוקים ראשונה בדבור נסתר וקצור, ואחר כך בהרחבת ביאור, כי אמרו האתה תבנה לי בית לשבתי רמז על הסבה הראשונה, רוצה לומר שאין ראוי שאתה שהיית רש ונקלה תבנה הבית לשבתי, וכן אמר בדברי הימים לא אתה תבנה הבית, רוצה לומר שאינו ראוי מצדו לבנות בית אל האלהים כי אם שיבנה האל לדוד בית:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ד]

ובאמרו עוד כי לא ישבתי בבית וגו׳, רמז לסבה השנית, שמיום שהעלה את ישראל ממצרים לא ישב בבית אבל היה מתהלך באהל ובמשכן יריעות. ואם תאמר שהיה זה לחטאת השופטים שלא בנו הבית אינו כן.

כי בכל הזמנים אשר התהלכתי בכל בני ישראל אם היו השופטים חטאים בדבר כזה הייתי אני מוכיחם עליו, האם דברתי דבר את אחד שבטי ישראל (רוצה לומר שופטיו ומנהיגיו, ע״ד בראשית מ״ט י׳ לא יסור שבט מיהודה) למה לא בניתם לי בית ארזים? באמת לא דברתי זה, לפי שלא הגיע זמן הבנין כל עוד שלא נשלמו המלחמות ולא היו ישראל במנוחה והשקט, ובדברי הימים (דברי הימים א י״ז ו׳) אמר במקום שבטי ישראל שופטי ישראל ושניהם אחד, כמו שאמרתי במה שעבר. ואחרי שהניח שתי הסבות האלה ברמיזה, ראה לבארם בפירוש, ולפי שיצטרך הנביא לספר שפלות דוד קודם המלכתו.

לכן הוצרך יתברך לומר לנביא ועתה כה תאמר לדוד עבדי, רוצה לומר אל תבוש מאמור לו זה, כה אמר השם צבאות אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן וגו׳, וזה ביאור הסבה הראשונה, ואמר שעשה האל יתברך עמו ד׳ מיני חסדים גדולים. החסד האחד שלא נשאר רועה צאן כאבותיו והאל יתברך הבדילו לשר ולקצין, וזהו אני לקחתיך מן הנוה, רוצה לומר שלקחו מאחרי הצאן להביאו לבית שאול, והיה זה כדי שבאחרונה יבא להיות נגיד על ישראל:

ואמרו עוד ואהיה עמך בכל אשר התהלכת, רמז לו החסד השני, שבהיותו בורח מפני שאול הצילו מידו בהיותו רודף אחריו פעמים רבות, וגם בארץ פלשתים אשר ברח שמה היה יתברך תמיד עמו בכל אשר הלך. החסד השלישי הוא אומרו ואכרית את אויביך מפניך, רמז לו על מיתת שאול ואנשיו שהיו שונאים אותו. ואמרו ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ רמז לו אל החסד הד׳, והוא על הנסים ועל הפורקן ועל התשועות ועל הגבורות אשר עשה עמו אחרי המלכתו בלכידת ירושלים ובמלחמות הפלשתים, עד שיצא שם גבורותיו בעולם כשם הגבורים אשר מעולם אנשי השם, וזהו הגדולים אשר בארץ, רוצה לומר האנשים העצומים אשר היו בארץ מבריאת העולם עד הנה. ובמסכת פסחים (פרק י׳ קי״ז ע״ב) אמרו חכמינו ז״ל כשם הגדולים זהו שאומרים ברוך אתה השם מגן דוד, כמו שאומרים ברוך אתה השם מגן אברהם, כלומר שיהיה מדרגתו בדבוק האלהי כמדרגת האבות הקדושים, וכלל הדברים שארבעת הדברים האלה יראה שהאל יתברך עשה לדוד בית יד ושם, ואיך אם כן יעשה הוא בית להשם? וזהו פירוש אמרו האתה תבנה לי בית וגו׳:

ואחרי זה ביאר הסבה באמרו ושמתי מקום לעמי ישראל, רוצה לומר גם כן תדע שלא הגיע הזמן הראוי לבנין הבית, אבל אחרי זה יבא זמן שיהיה ישראל במנוחה והשקט ואז יבנה הבית, וזהו שאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וגו׳, אשים להם מקום מעלה וגדולה, והוא כשיהיה ישראל נטוע בארצו כעץ הנטוע על פלגי מים אשר ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום. ואפשר עוד שאמרו ושמתי מקום לעמי ישראל, רמז שיגלה המקום אשר בו יבנה בית המקדש, שהוא המקום המיוחד לעמו ישראל ללכת שם. וכן דרשוהו חכמינו ז״ל במדרש תנחומא, (פרשת תרומה דף מ״א ע״א) אמר ר׳ שמואל בר נחמן משנבנה בית המקדש נתנו יסודות לעולם, שנאמר ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתים, ויאמר אם כן שיגלה מקום הבית, וזה יהיה כאשר ישראל יהיה נטוע ולא ירגזו עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו שהם האומות, לענותו כבראשונה, רוצה לומר טרם הקמת השופטים.

ולמן היום אשר צויתי שופטים וגו׳, כלומר ולא יוספו לענותו גם כן כאשר ענו אותו בימים אשר היו שופטים בישראל או יהיה פירוש הפסוק (והוא היותר נכון אצלי) ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענות את ישראל כבראשונה, רוצה לומר כמו שעשו עד עתה, ולפי שקרא לזמן הזה זמן רוגז ועינוי הוצרך לומר ולמן היום, רוצה לומר עם היות שמן היום אשר צויתי שופטים על ישראל הניחותי לך מכל אויביך יותר מהזמנים הקודמים, כי לך היתה מנוחה יותר מלכל הקדמונים. הנה אם כן נתן שתי הסבות וביאורם, להוליד מהם שאין ראוי שיבנה דוד את הבית מצדו ומצד הזמן והמלחמות שהיו עדין: ואחרי שנתן הטעמים למה לא יבנה דוד את הבית, ביאר מתי יבנה ומי יהיה הבונה אותו, וזה שאמר והגיד לך השם וגו׳.

(יב-יג) כי ימלאו ימיך וגו׳ הוא יבנה בית לשמי וגו׳, יאמר גם כן יודיע האל יתברך לך דוד דבר אחד, והוא שבזכות מחשבתך הנכונה אשר חשבת לבנות בית להשם הוא יתברך מדה כנגד מדה יעשה לך בית מלכות נצחיי, וכדי לתת שכר טוב על דברך ועל לבבך הודיעך כאן כי הוא רוצה לעשות לך בית, והבית אשר יעשה לך הוא כי כאשר ימלאו ימיך, רוצה לומר שתחיה חיים ארוכים ימי שנותינו בהם שבעים שנה שכן חיה דוד, ואחר כך שתשכב את אבותיך יקים את זרעך אחריך והבן אשר יצא ממעיך ימלוך. ובדרש (מדרש שמואל פרק כ״ו) אמרו כן, כי ימלאו ימיך ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים, ובמה שאמר אשר יצא ממעיך רמז לו שלא ימלוך אבשלום ולא אדוניה שכבר נולדו, כי אם בן אחר שיצא אחר כך ממעיו, והיציאה מהמעים רמז לתולדה והוא דבור המשליי.

ואמר והכינותי את ממלכתו רמז לו על השלום כי שלום והשקט יהיה בימיו, והבן הזה אשר נולד במלכותו ותכון מלכותו במנוחה והשקט רב הוא יבנה בית לשמי. והודיע עוד יתברך לדוד שגם במות בנו המולך אחריו לא תפסק מלכותו, וזה שאמר וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם, רוצה לומר שגם בניו עדי עד ישבו לכסא לו, ואם היה כמו שדרשו חכמינו ז״ל (שם פרשה ג׳) עולם האמור בשמואל, ירמוז שיכונן מלכות שלמה עד הגיעו ימי שנותיו למנין עולם שהם חמשים שנה, והביאור הראשון יותר נראה לי.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יב]

ולזה אמר אני אהיה לו לאב וגו׳, ר״ל שהאל יתברך יהיה לשלמה לאב והוא שלמה יהיה לו לבן, וכמו שהאב כאשר יחטא לו בנו לא יסתיר פניו ממנו ולא ימיתהו, אבל ייסרהו ועם כל זה יאהבהו, וכמו שכתוב (דברים ח׳ ה׳) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו השם אלהיך מיסרך, ואמר שלמה (משלי כ״ג י״ג) כי תכנו בשבט לא ימות, כך יעשה האל יתברך לשלמה כי בהיותו מעוות ופושע יוכיחהו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, כמו שמייסרין אנשים בשבט ובנגעים לבניהם.

אבל חסדו לא יסור ממנו כאשר הסיר מעם שאול, וזהו אשר הסירותי מלפניך, רוצה לומר אשר סרתי המלכות ממנו לפניך לא אעשה כן לבנך ולזרעך, לפי שנאמן ביתך וממלכתך עד עולם, רוצה לומר לנצח נצחים בהיות בישראל מלכים יהיו מלכים מזרעך:

ואמנם מה שאמר עוד כסאך יהיה נכון עד עולם, פירושו שכמו שהיה נאמן ביתו וממלכתו של דוד עד עולם לפניו, רוצה לומר בחייו, ככה כסאו יהיה נכון עד עולם, כלומר אחרי מותו, לפי שתמיד יהיה המלכות מתיחס אליו ויאמרו מלכות בית דוד. גם אפשר לפרשו מאמר תנאי, יאמר שיהיה ממלכתו נכון עד עולם אם יהיה נאמן, רוצה לומר קיים באמונתו ולא יעבוד עבודה זרה, כי מבלתי התנאי הזה לא יתקיים מלכותו, וזהו אומרו ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, רוצה לומר אם יהיה נאמן עד עולם באמונותיו אז כסאו יהיה נכון עד עולם:

וספר הכתוב שכל זה דבר נתן הנביא אל דוד, ולא נתבייש מהיותו חוזר ממה שאמר לו על הבנין כמו שזכרתי. וחכמינו ז״ל דרשו בתנחומא הפסוקים האלה על שלמה, (א״ה חפשתי המדרש הזה בכל התנחומא ולא מצאתיו שם בשום מקום, ולכן לא ידעתי מנא ליה לרב שהוא מהתנחומא? והנה בילקוט השמעוני חלק ב׳ דף כ״א ע״ד מביאו מבראשית רבה פרק כ״ד דף כ״ח ע״ב אבל גם הוא טעה בזה, כי שם לא נזכר דבר מהדד ומרזון וממזיקין שטרדו את שלמה, כי אם שרוחות ושידים נולדו מאדם הראשון בק״ל שנה שפירש מאשתו, ואולי ראה על הפסוק והוכחתיו בשבט אנשים וכו׳ שמביא שם על זה): אמרו בשבט אנשים, זה הדד האדומי ורזון בן אלידע, שנאמר (מלכים א י״א י״ד) ויקם השם שטן לשלמה ובנגעי בני אדם אלו המזיקין שטרדוהו ממלכותו, כמו שאמרו (גיטין פרק ז׳ דף ס״ח ע״ב) שבא אשמדאי וטרדו, והם בני אדם, כי לדעתם ז״ל (ערובין פרק ב׳ דף י״ח ע״ב) השדים נולדו מאדם הראשון ק״ל שנה שהיה אדם נזוף. וכבר ראיתי דעת המורה בזה בפרק ז׳ חלק א׳ (דף י״ב ע״א) בשיתוף שם ילד: ואין ראוי שיחשוב חושב שמה שאמר דוד כשקם על רגליו כמו שנזכר בדברי הימים (דברי הימים א כ״ח) הוא סותר לזה, כי הוא עם העיון הטוב מסכים עמו, אמר שמה (שם ג׳ ד׳) האלהים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת, ויבחר אלהי ישראל בי מכל בית אבי להיות למלך על ישראל לעולם וגו׳, כי באמרו לא תבנה בית לשמי הוא הפסק דין, ונתן עליו הטענות שאמר אליו הנביא, ובאמרו כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת ויבחר השם, רמז לסבה השנית שלא היה עדין בישראל מנוחת המלחמות והשקטם, וזה שאמר איש מלחמות אתה שהיה עדין במלחמה, והסבה הראשונה העיר באמרו עוד ויבחר השם אלהי ישראל בי מכל בית אבי וגו׳, והיא שהאל יתברך עשה ביתו ולא יעשה הוא בית אלהים, ושלמה יבנה הבית להיותו מלך בן מלך וכסאו וביתו נכון לפני האלהים ובימיו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. הנה התבארו הפסוקים ואין המלט מהיות בהם פעמים רבות עתיד במקום עבר ועבר במקום עתיד. והסבה גלויה אצל המעינים כי הדברים העתידים הם מאומתים אצל הנביאים כאלו עברו כבר, והעוברים תדבק בהם ההשפעה והידיעה כאלו הם עתידים להיות, ואין זה ממה שיעיק אמתת הספור וענינו. וידענו שהיתה מחשבת דוד רצויה לשום שמים ושלא הוכיחו השם עליה, אבל הודיעו הגזור ומוסכם לפניו בעתיד, ושנתן לו הקדמות עצמיות וראשונות כפי חומר הדרוש, וצורך מה שאמר שני פעמים כה תאמר לעבדי לדוד, ולמה בא בכאן ענין ישראל, והתבארה עם זה השאלה הששית. וראיתי מי שפירש החזון הזה על ימות המשיח, שיהיה מזרע דוד והוא יבנה את בית האלהים, ולא יוסיפו האומות שהם בני עולה לענותם עוד, ועליו היה היעוד מהתמדת המלכות ולא יסירהו עוד, ולכן אמר ככל החזון הזה כן דבר נתן הנביא לדוד, כי היה זה חזיון גדול, ודוד גם כן אמר ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, רומז למשיח בן דוד:

ויבא המלך דוד וישב לפני ה׳ וגו׳. בפסוקים האלה ראיתי הכפל ויתור דברים הרבה ומאמרים זרים והמפרשים לא התעוררו כי אם לפרש המלות והדברים, לא לתת להם צורך והכרח ולהשמר מההכפל והזרו׳. ואתה רואה שהיה ראוי לדוד לתת שבח והודאה וברכות הרבה לאל ית׳ על החסד אשר עשה עמו בתתו המלכות לכל יוצאי חלציו עד עולם, והוא לא עשה כן ולא נתן הודאה לאלהים, אבל בקש ממנו מה שכבר ייעד לו, ר״ל שיקיים מה שדבר ויעשה מה שאמר, ומה לו לדוד לבקש מהאל ית׳ שיקיים דבריו? והנה לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, וידוע אחרי שאמרו שיקיימהו. ועוד למה בקש זה פעמים הרבה? אמר ועתה ה׳ אלהים הדבר אשר דברת על עבדך ועל ביתו הקם עד עולם, ואמר שנית ועשה כאשר דברת, ואמר שלישית ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך, ואמר רביעית ומברכתך יברך בית עבדך להיות לעולם, וארבעת המאמרים האלה כחם וענינם אחד. ועוד יקשה בפסוקים אמרו ומי כעמך כישראל וגו׳, ומה לו לדוד להביא בכאן ענין ישראל ויציאת מצרים? ומה לו לדוד להביא בכאן ענין ישראל ויציאת מצרים? והיה לו לבד לשבח לפאר ולרומם על החסד אשר עשה ית׳ עמו. ועוד יקשה זרות המאמרים, כי אמרו בעבור דברך וכלבך עשית את כל הגדולה הזאת, הוא מאמר זר, כי מ״ש האל ית׳ לדוד על ידי שמואל לא יגזור המלכות כי אם לדוד בלבד לא לזרעו אחריו לשיאמר שעשאו בעבור דברו? ואמרו על כן גדלת ה׳ אלהים לא מצינו שיקדם לו סבה שיחזור אליה אמרו על כן גדלת וגו׳? ואמרו אשר הלכו אלהים בלשון רבים הוא זר גם כן, ומה שאמר ולעשות לכם הגדולה וגו׳, היה ראוי שיאמר ולעשות להם, ואמרו אשר פדית ממצרים גוי ואלהיו הוא זר גם כן, כי לא פדה ממצרים אלהות? סוף דבר הדברים כלם לא ימלטו מהזרות או ההכפל ורוע הסדור, והנני משתדל לישבם על נכון כפי כחי. ואומר שדוד עד עתה לא יעדו ית׳ בפירוש במלכות עולמי כי אם אליו בלבד, והוא בחפצו לעבוד את ה׳ בקש לבנות הבית בטרם ימות, בפחדו פן ימות במלחמה ואיש אחד שימלוך אחריו יבנהו ויחנכהו, והאל ית׳ הודיעו שלא הגיעו עדין ימי המנוחה וההשקט, ואינו הוא הראוי לבנותו, ושלא יחרה אפו על זה כי בנו אשר יקום אחריו הוא יבנה הבית, ועם זה הודיעו שמלכות ישראל יהיה נצחיי לו ולזרעו עד עולם, ודוד שמח לבו ויגל כבודו במה שייעדו מנצחיות וירושת המלכות לזרעו ושלא יסור מהם גם כי ירבו פשעים, והלך לפני ארון האלהים לתת שבח והודאה על הדבר ולבקש על זרעו הדברים הצריכים לזה, וזהו וישב לפני השם, ר״ל שישב בתפלה ובתחנונים. וחז״ל סמכו במדרש תהלים (מזמור א׳) מכאן, שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ומהם אמרו ולא כן א״ר הונא בשם ר׳ ישמעאל שאף להם אין ישיבה שם? שהרי אין למעלה ישיבה, שנאמר (ישעי׳ ו׳ ב׳) שרפים עומדים ממעל לו וגו׳, וכתיב (מלכים א כ״ב) וכל צבא השמים עומדים עליו וגומר. וכתיב (זכריה ג׳ ו׳) בין העומדים האלה, ואם למעלה אין ישיבה, דוד היאך היה יושב? אלא ר״ל וישב דוד לפני השם, שסמך עצמו בעזרה, ומהם אמרו שישב בתפלה. והיו דברי דוד מי אנכי וגו׳, ר״ל הנה במה שהמלכת אותי על כל ישראל עשית עמי חסד גדול, כי מי אנכי דוד בן ישי רועה צאן? וכמו שאמרת לי שלקחתני מאחרי הצאן מן הנוה למלוך על כל ישראל ויהודה. ולפי שההמלכה או תבא לשלימות האיש כמו שבאה לשאול, או למשפחתו להיותו מזרע המלוכה, אמר דוד שלא היו לו אחת משתי ההכנות האלה לא הכנת עצמו ולא הכנת משפחתו, וזהו מי אנכי ומי ביתי כי הבאתני עד הלום, ר״ל להיותו מלך שהיא המדרגה אשר הגיע אליה. וחז״ל אמרו במדרש תהלים (מזמור א׳) מי אנכי, והלא מרות המואביה באתי? כי הבאתני, ולא קיימת בי (דברים כ״ג ד׳) לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳, עד הלום, ולא די שבאתי בקהל אלא שעשיתני מלך, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר (שמואל א י׳ כ״ב) הבא עוד הלום איש ויאמר ה׳ הנה הוא נחבא אל הכלים:

ותקטן עוד זאת בעיניך ה׳, ר״ל היה חסד המלכות אשר נתת לי קטן בעיניך, ורצית לעשות לי עוד חסד גדול ממנו, בתת המלכות לזרעי עד עולם, וזהו ותדבר אל בית עבדך למרחוק, ר״ל לדורות העתידים לבא, ע״ד (איוב ל״ו ג׳) אשא דעי למרחוק, ות״י לעלמא דאתי, אפשר שירמוז למה שפירשתי, או שיעדו בשכר הנפשיי. ורלב״ג פירש ותדבר לבית עבדך למרחוק, לפושעים שהם רחוקים ממך, שתמיד ירשו המלכות, ע״ד (ישעיה נ״ז י״ט) שלום שלום לרחוק ולקרוב. וזאת תורת האדם ה׳ אלהים, פירושו וזאת תכונת ומעלת האדם הגדול ולא נבזה כמוני, כמ״ש ומי אנכי, ויורה על הפירוש הזה שבדברי הימים אמר במקום זה (דברי הימים א י״ז י״ז) וראיתני כתור האדם המעלה, ר״ל וביעוד הזה הראיתני הכתר הניתן מן השמים אל האדם המעולה. וכפי רש״י אפשר שיפורש וזאת תורת האדם, שעשה לו הקב״ה כאשר עשה לאדם הראשון שנתן לו מזרעו, יורשי ארץ לנצח, וכמו שנתן לאדם יורשים בעולם השפל לעד, ככה נתן לו יורשים במלכות ישראל עדי עד. ואפשר עוד לפרשו בתמיהה, וכי זאת תורת ומשפט האדם? באמת אין זה משפט האדם שבניו אף על פי שיהיו חטאים ופושעים ירשו המלכות, והיה ראוי שיסחו ממנו, כי לבני אדם לא יאות נצחיות דבר מה כי אם לשכלים הנבדלים שהם נצחיים במעלתם, ואתה השם אלהים עשית בני נצחיים במעלתם, ואין זה תורת אדם כי אם תורת מלאך אלהים. ובמדרש שמואל (פרק כ״ו ובמדרש תהלים מזמור א׳) אמרו כתור האדם המעלה, המעולה שבנביאים, וזהו משה רבינו ע״ה שנאמר (שמות י״ט ג׳) ומשה עלה אל האלהים, משה משובח שבנביאים ודוד משובח שבמלכים, את מוצא מה שעשה משה עשה דוד, משה הוציא את ישראל ממצרים ודוד הוציא ישראל משעבוד מלכיות, משה קרע להם את הים ודוד קרע להם את הנהרות, שנאמר (תהלים ס׳ ב׳) בהצותו את ארם נהרים, משה נתן להם חמשה חומשי תורה ודוד נתן להם לישראל חמשה [ספרים] שבתהלים, משה בירך את ישראל (דברים ל״ג כ״ט) באשריך ישראל ודוד בירך באשרי:

ואחרי שזכר החסד הפרטי ההוה שעשה לו האל יתברך והחסד הכולל העתיד אשר יעשה עמו עוד לזרעו, אמר ומה יוסיף דוד עוד לדבר אליך ואתה ידעת את עבדך, ר״ל מה יוסיף עוד דוד לשאול ממך דבר לא על עצמו ולא על זרעו, אחרי שבלא שאלה ובלי בקשה אתה ידעת. רוצה לומר אתה רחמת את עבדך ונתת לו בטרם ישאל ממך דבר כל הדברים שהיה אפשר לו לשאול, ויהיה ידעת מלשון (שמות ב׳ כ״ה) וידע אלהים, שהוא מענין רחמים:

בעבור דברך וכלבך עשית וגו׳, רוצה לומר החסד הזה אשר ידעת לזרעי אני חושב שנתת אותו שכר על מה שדברתי לבנות את הבית ועל אשר היה עם לבבי לבנות בית לשמך הגדול, כי לא היה דבורי ולבבי ראוי והגון לחסד הגדול הזה, אבל בעבור דברך וכלבך, כלומר בעבור הגזירה אשר גזרת וכפי רצונך וחכמתך עשית החסד הגדול הזה, לפי שלדברים האלהיים אין ראוי שיבוקש תכלית אחר כי אם חכמתו ורצונו יתברך. ודברך היא החכמה והגזירה הנגזרת לפניך יתברך, וכלבך, רוצה לומר דבר זה נמשך אל הרצון ולא אל תכלית אחר. ואמרו להודיע את עבדך, ירצה שכפי חכמתו ורצונו היה החסד שעשה ומה שרצה להודיעו אליו ע״י הנביא, כי אם היות שיחפוץ האל יתברך בהמלכת זרעו מה היה ההכרח שיגידהו ויודיעהו לדוד? אין לזה אם כן תכלית אחר כי אם חכמתו ורצונו:

על כן גדלת השם אלהי׳, רוצה לומר בעבור שאנחנו לא נשיג תכלית למעשיך, ותעשה חסד חנם לבלתי ראויים אליו כמוני היות ולא באנו עד תכלית כוונתך, על כן ידענו באמת שאתה השם אלהים גדלת מאד. ולפי שגדול וקטן יש להם ערך, חשש דוד אולי באמרו שהאל יתברך גדול מאד יגזור שיש שם אלוה קטן ממנו ויש ערך ויחס ביניהם, ולזה אמר כי אין כמוך ואין אלהים זולתך, רוצה לומר שאין אלוה אחר לא גדול ולא קטן, וזהו ההלול והשבח, האמיתי שנתן דוד לאל יתברך על כל חסדיו. והנה הביא דוד ענין ישראל לפי שהתמדת מלכותו תלוי בהתמדת עם ישראל, (משלי י״ד כ״ח) וברב עם הדרת מלך, ולכן אמר שקרה לו מה שקרה לישראל, רוצה לומר כי דוגמת החסדים האלהיים אשר עשה השם ית׳ לדוד עשה לעם ישראל, כי הוא ית׳ הוציאם ממצרים ועשה להם שם וגדולה וזה דמות המלכות אשר נתן לדוד, ונתן לבני ישראל נצחיות והתמדה לפניו דומה למה שנתן ירושת המלכות לזרע דוד, ואם כן קרה לעם מה שקרה למלכם.

וזה שאמר ומי כעמך ישראל, שהיה קודם זה גוי אחד מגויי הארץ, או שהוא עתה גוי אחד ומיוחד בכל הארץ ותחת כל השמים, וזה לא מפאת עצמו כי אם אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם ולשום לו שם, רוצה לומר ששם לעמו שם ותהלה על כל העמים ולעשות להם הגדולה, ואמר לכם לישראל בלשון נכח, וכן נוראות לארצך הוא דבור כנגד כל ישראל, ואמר הלכו אלהים בלשון רבים לכבוד ולתפארת ע״ד (תהלים קמ״ט ב׳) ישמח ישראל בעושיו, ובדברי הימים אמר (דברי הימים א י״ז כ״א) אשר הלך האלהים, והמתרגם פירש אשר הלכו אלהים דאזלו שלוחין מן קדם השם. וכן אמרו במדרש שמואל (פרשה כ״ז) אשר הלך אלהים זה הקדוש ברוך הוא, אשר הלכו אלהים זה משה ואהרן. ואפשר לפרש הפסוק כלו באל יתברך, יאמר שהלך האלהים לפדות לו לעם ולשים האל יתברך לו לעצמו שם ולעשות לו הגדולה והנוראות אשר עשה יתברך לארצו, והם הנסים אשר עשה עמהם בכבישת הארץ וגרוש האומות מפני ישראל ובמה שהשלימה יותר מכל הארצות בעבור עמו, ואולי רמז בנוראות, הדבקות השכינה בארץ ישראל והתמדת ההשגחה בה מכל הארצות, ויהיה מ״ם לכם מיותרת, כמו (בסימן כ״ג ו׳) ובליעל כקוץ מונד כלהם, כאלו אמר כנגד האל יתברך ולעשות לך הגדולה והנוראות לארצך אשר נתת לה שלמיות הרבה, וכל זה עשית לארץ מפני עמך אשר פדית לך ממצרים. ואמרו גוים ואלהיו, פירושו שפדה אותם ממצרים מגויי הארץ ומאלהיהם, שהגוים והאלוקות שלהם היו מונעים הגאולה, ויהיה מ״ם ממצרים נמשכת עם גוי ואלהיו, כאלו אמר מגוי ומאלהיו. ואחרים פירשו שעשה נוראות בארץ מפני עמו אשר פדה ממצרים, והנוראות ההם עשה בגויי הארץ ובאלהיהם, ע״ד (שמות י״ב י״ב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. ויש מפרשים גוים ואלהיו על ישראל שפדה ממצרים, ההמון שנקראים גוים ואלהיו שהם הגדולים שבהם. ובמדרש שמואל (א״ה לא תמצא המדרש הזה במדרש שמואל בשום מקום, אבל במכילתא פרשה י״ד דף ז׳ ע״א תמצאנו) אמרו גוים ואלהיו, כביכול שהוא פדוי עמהם, שנאמר (ישעיה ס״ג ט׳) בכל צרתם לו צר, הרי פירשו אלהיו על האלוה יתברך. הנה בזה אמר דוד החסד הראשון אשר עשה השם יתברך עם ישראל בצאתם ממצרים ועשות לו שם וגדולה, דומה למה שעשה עמו בהמלכתו על ישראל:

עוד זכר החסד השני מהנצחיות שעשה גם כן לישראל, באמרו ותכונן לך את עמך ישראל לעד עד עולם וגו׳ ואתה היית להם לאלהים, כמו שנאמר (ויקרא כ״ו מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו׳, דומה לחסד השני שעשה עם דוד בהתמדת זרעו במלכות לעולם. ואחרי שהציע מה שעשה לישראל עם מה שעשה אליו ולביתו, התפלל על התמדת שניהם, רוצה לומר התמדת מלכות בית דוד והתמדת אומת ישראל.

וזה שאמר ועתה השם אלהים, רוצה לומר אחרי אשר נתיחס ענין ביתי לענין ישראל, יהי רצון מלפניך שהדבר אשר דברת על עבדך, רוצה לומר לזרע דוד יהיה קיים עד עולם, ומה שדברת על ישראל תקיים גם כן, ועל זה אמר ועשה כאשר דברת כלומר לישראל.