Shemuel II 15 – שמואל ב טו‏ – Mikraot Gedolot

(א) וַֽיְהִי֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיַּ֤עַשׂ לוֹ֙ אַבְשָׁל֔וֹם מֶרְכָּבָ֖ה וְסֻסִ֑ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃

And it came to pass after this, that Absalom prepared himself a chariot and horses, and fifty men to run before him.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה מִבָּתַר כֵּן וַעֲבֵד לֵיהּ אַבְשָׁלוֹם רְתִיכִין וְסוּסְוַן וְחַמְשִׁין גַבְרָא רָדְפִין קֳדָמוֹהִי.

וחמשים איש וגו׳ – כולם נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים.

And [an enfourage of] fifty men etc. All of them had their thighs removed and the heals of their feet cut out.⁠¹

1. Sanhedrin 21a. Rashi there explains that not having thighs enabled them to run faster and not having heels enabled them to step on sharp objects without any sensation of pain.

ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסיסים וחמשים איש רצים לפניו – לטכסיסי מלכות.

וחמשים איש רצים לפניו – הנה מפני שלא היה מדרך מלכי ישראל להרבות סוסים כמו שהזהירה התורה הנה היה הענין הזה דבר גדול בחק אבשלום כי לא היה מלך.

(הקדמה)
פרשה כ״א תספר חטאת אבשלום נגד אביו שקם עליו וישכב את נשיו לעיני ישראל, ואיך נשתלשלו הדברים בינו לבין אביו, ועצת אחיתופל וחושי הארכי, וענין שמעי בן גרא וקללתו, עד שנלחם אבשלום עם אנשי דוד ומת במלחמה. תחלת הפרשה ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וגו׳, עד ויהי כל אדם נדון וגומר, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה מה ראה אבשלום למרוד באביו? והנה הוא היה הגדול מאחיו ולו משפט הבכורה והוא היה יורש עצר ודוד אביו היה זקן קרוב לשבעים שנה ולא יאריך ימים, ולמה אם כן עשה אבשלום המרד הגדול הזה מבלי צורך? כ״ש שלא עשאו בהיותו נזוף ממנו אם בארץ גשור ואם בירושלם שעמד שתי שנים שלא ראה פני המלך, ואם אז לא עשאו מה ראה עתה לעשותו אחרי היותו אתו בשלום ובמישור כבן יכבד אב ועבד אדוניו?

השאלה השנית באמרו ויהי מקץ ארבעים שנה, והמספר הזה לא פירש הכתוב התחלתו ואם היה כמאמרם ז״ל (תמורה י״ד ע״ב) שהתחיל מהזמן ששאלו ישראל לשמואל מלך, הנה חשבונם בנוי על שמלך שאול שתי שנים, ואני כבר ביארתי ביטול הדעת הזה (דף צ׳ ע״ג וד׳ ודף ק״ב וק״ג) והוכחתי בראיות ברורות שאין הענין כן כפי האמת, ולכן יקשה אמרו כאן ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגומר?

השאלה השלישית איך הסכימו ישראל וכל העם עם אבשלום בדבר הרע הזה? ואיך מרד כל ישראל במלך דוד? ואיך בקשו להרגו ולהמיתו על לא חמס בכפיו בהיותו משיח אלהי יעקב ואשר הושיעם מידי פלשתים פעמים רבות? ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם שהחזיקו עם אבשלום בקשר המגונה הזה ושבחרו להמית מלכם? למה יומת דוד בידיהם מה עשה לפניהם? ואם חטאו חטאה גדולה למה לא בקשו ממנו סליחה וכפרה בשובם אליו?

השאלה הרביעית במה שיעץ אחיתופל לאבשלום שישכב עם פלגשי אביו להודיע שנבאש את אביו, ולמה תלה הנסיון בדבר הרע הזה ולא במלחמה ושאר הדברים? והנה היה ראוי שיקוצו ישראל בראותם גלוי עריות מגונה כזה, ומה היחס אשר היה לפעל הזה עם התכלית הנכסף ממנו, והוא להודיע שנבאש אבשלום את דוד אביו? ויותר קשה היתה ההמלכה, כי איך יחזור האדם ממנה אחרי שקרא בקול גדול שמלך?

השאלה החמשית מה ראה אבשלום וכל ישראל כפי הסברא הישרה לעזוב עצת אחיתופל ולבחור עצת חושי הארכי? ואי אפשר שלא ידעו כלם שהיו עם דוד אנשי מספר ושהיה הולך ערום ויחף, ומי יספק בהיות תחבולה נכונה ללכת עליו פתאום בשנים עשר אלף בחורים? כי בלא ספק יחריבוהו ויכוהו, ומה הטיב חושי בעצתו ממנו?

השאלה הששית מה ראה דוד לספוד ולצעוק על מות אבשלום? הלא ידע כי הוא היה חייב מיתה במורדו במלכות ועל העריות שגלה, האם חשב דוד שתכון מלכותו מאד בחייו? ואם יהיה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? ואם קודם זה על הריגת אמנון לבד (עם היות טענה עליו לאבשלום על ענותו תמר אחותו) היה דוד מבקש להרגו, איך עתה אחרי מרדו ובקשו את נפשו להרגו היה חומל עליו וצועק ודואג על מיתתו? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) ויהי מאחרי כן וגומר. קודם פירוש הפסוקים ראיתי לחקור ולדרוש בספור הזה ששה דברים. האחד כוונת אבשלום ותכליתו באמת. השני כוונת ישראל בהחזיקם עמו במרדו. השלישי כוונת אחיתופל בעצתו. הרביעי כוונת חושי הארכי במה שיעץ עליו. החמשי כוונת יואב בהריגת אבשלום. הששי כוונת דוד המלך עליו השלום ודעתו בהספדו וצעקתו עליו, למה ששערתי בזה דבר חדש אחשבהו אמתי ונאות בפסוקים. ואומר שאבשלום לא כוון להרוג את דוד אביו ולא עלה על לבו, ולא הסכימו כלל ישראל למרוד במלכם ולהמיתו, חלילה להם מזה כי מי ישלח ידו במשיח ה׳ ונקה? אבל אבשלום רצה למלוך בחיי אביו והיה זה לשתי סבות. האחד לפי שידע שאביו היה שונא אותו על הריגת אמנון, ושהיה חושב בלבו שאבשלום לא התעורר להמית את אמנון אחיו לבד על ענין תמר כי אם גם כן על היותו אחיו הגדול ממנו ולו משפט המלוכה, ושהרגו לפי שלא ימלוך אמנון תחת אביו והוא ימלוך, כי הוא אחריו הגדול מאחיו, ומפני זה נתוספה שנאת דוד את אבשלום, ואולי בת שבע היתה גם כן מפתה אותו בזה עד אשר נשבע דוד שלא ימלוך אבשלום אחריו, אחרי שהרג את אמנון אחיו לירש את מלכותו וששלמה ימלוך תחתיו, וכבר גלתה זה בת שבע בדברה אל דוד באמרה (מלכים א א׳ י״ז) אתה נשבעת ביי׳ אלהיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי וגומר. והשבועה הזאת אין ספק שהיתה בזמן נזיפת אבשלום, כי הסיר ממנו ההמלכה כאומר הרצחת וגם תירש את אמנון? ואחר שהסכים שלא תהיה ההמלכה בבן הגדול ראה לתתה לשלמה, לפי שנתן הנביא יעדו שהבן אשר יוליד יקום אחריו והיה כבר נולד אדוניה ושאר הבנים גם כן, ולכן נשבע שימלוך שלמה שנולד אחרי היעוד ההוא בסמוך, הנה כשידע אבשלום שבועת אביו וכוונתו להמליך את שלמה חשש אולי בימיו ימליכהו (כמו שעשה), ואחרי המלכתו מי יאמר אליו מה תעשה? ולכן התעורר אבשלום למלוך בחיי אביו, והיה דעתו שדוד אביו ישב בביתו ובמעלתו כל ימי חייו עם היותו הוא מולך ומנהיג את הארץ במקומו. הסבה השנית היא שאבשלום ראה את אביו זקן וחלש שהיה כבר קרוב לשבעים שנה ולא יוכל לשפוט את ישראל, ואבשלום היה קרוב מארבעים שנה במובחר מהשנים, וכאמרם ז״ל (משנה אבות ה׳:כ״א) בן ארבעים לבינה, ומפני זה היה אבשלום ראוי והגון להנהיג את ישראל ולשפוט את העם והמלך ישב על המטה לזקנתו ולחולשתו, וכבר נרמזה הטענה הזאת במה שאמר הכתוב ויהי מקץ ארבעים שנה, וכבר כתבתי שאי אפשר שיפורש זה על התחלת המלכת שאול לפי שכבר עברו עליו יותר מחמשים שנה, אבל הארבעים שנה האלה הם למלכות דוד שהיו בקירוב מארבעים שנה שנמלך והוא היה בן שלשים שנה במלכו, הרי לך שהיה אז קרוב לשבעים שנה והיה זקן וחלש מאד. גם הארבעים שנה אמר על שנות אבשלום שנולד בחברון בתחלת מלכות אביו והיה אם כן אז קרוב לארבעים שנה, והם השנים הראויים להבין אמרי בינה לצאת ולבוא במלחמה. ולפי שלא היו ארבעים שנה בדיוק אמר ויהי מקץ ארבעים שנה, ר״ל בעשר הרביעי, על דרך (דברים ט״ו א׳) מקץ שבע שנים תעשה שמטה, שאין פירושו בתכלית השבעה שנים בסופם כי אם בשנה השביעית. והקדים הכתוב זה להגיד שזה גם כן ממה שהניע את אבשלום, ר״ל זקנת אביו והכנת עצמו להתעורר למלוך, ובספר מלכים מצינו מלכים הרבה המליכו בניהם בחיים לזקנתם ולהסיר ספק וקטטות אחיהם. הנה זאת היתה אם כן בהתחלת כוונת אבשלום ותכליתו אצלי, לא להרוג את אביו ולא להסירו ממעלתו, כי אם בראות את דוד אביו זקן בא בימים ואבשלום בן ארבעים שנה בחור מעם יפה תואר ויפה מראה ומזרע המלוכה מצד אמו בן מעכה בת תלמי מלך גשור והיו לו כבר שלשה בנים, ושלמה נער ורך והיה כוונת אביו להמליכו, לזה נמלך אבשלום בחייו כדי להשאר במקומו אחר מותו, והיה רצונו לעבדו כל ימיו במעלתו, והנה יורה על זה דברי חושי שאמר לו למי אעבוד הלא לפני בנו וגומר. ואמנם כוונת ישראל כלו בדבר הזה לא היתה להרוג את דוד ולא להסירו מהמלוכה, כי אם להמליך את אבשלום בחייו ושלא ימלוך בן אחר תחתיו, ואולי שנתגלה אצלם כבר ענין בת שבע והריגת אוריה החתי וירע הדבר בעיניהם ששלמה בן בת שבע ימלוך אחרי דוד, בהיותו נולד בחטא אצלם ולדעתם, ורצו שימלוך אבשלום ולא בן אחר להיותו הגדול מאחיו ולהיותו יפה תואר ויפה מראה ומינו נאה לאדנות והיותו שלם השנים בן ארבעים שנה, והיה שלמה אז בן תשעה שנים ולזה היה קטן בעיניהם בזוי הוא מאד ולא היה הגון למלכות מצד אמו, והיא הסבה בנטות יואב אחרי אדניהו, ובחרו להמליך את אבשלום כי הוא היה ראוי אליו מכל הצדדים ולהיותו גם כן אוהב משפט, כמו שאמר מי ישימני שופט בארץ, וחשבו שלא יפשעו בזה נגד דוד ולא ימרדו בו אחרי היותם ממליכים הגדול מבניו מעכשיו ולאחר מיתתו, זו היתה בלי ספק כוונת העם בראשונה כאשר התעורר אבשלום למלוך. אבל אחיתופל בראותו כוונת אבשלום שלא היתה למרוד באביו, פחד אולי יתחברו ויושלמו דוד ואבשלום בנו וירצה דוד בהמלכת אבשלום בחייו, או ירצה אבשלום שישבע דוד לבד על המלכתו אחריו וישאר דוד לבדו מלך על ישראל כל ימיו, ושהאב והבן בנקל ישלימו וישאר לדוד האיבה והשנאה עליו ועל שאר האנשים שנמשכו אחרי אבשלום ודוד ישיב גמולם בראשיהם, הנה בעבור זה יעץ לאבשלום שיבוא אל פילגשי אביו לעיני ישראל כדי שידעו כלם שנבאש את אביו וחזקו ידי כל אשר אתו, והיה זה כדי שלא יבא אבשלום להשלים עם אביו ולא ירד מהמלכות אשר לקח אבל יתמיד בו תמיד, ובזה יהיה להם בטחון גדול להנצל מידי דוד. והנה בחר אחיתופל הנסיון הזה אל הפילגשים לפי שאין תקון אחריה, מה שלא יהיה אחרי ההמלכה והמלחמה כי יוכל לחזור ממנה, אבל ענין הנשים בשכבו אותן מי יוכל לתקן את אשר עותו? וז״ש כי נבאשת את אביך וגומר. וגם בחר בנסיון הזה לפרסם חטאת דוד בענין בת שבע ולהענישו מדה כנגד מדה. ואבשלום הודה בזה ועשאו כדי להבטיח לבב המחזיקים עמו, כי אם לא היה הוא מסכים בזה היו ישראל סרים מאחריו והורגים אותו קודם השלימו עם אביו, וכאשר שאל אחרי זה מה יעשה? יעצו אחיתופל אבחרה נא שנים עשר אלף איש וגומר והכתי את המלך לבדו, כי היתה כוונתו להמיתו על כל פנים למלט את נפשו מידו, והנה אבשלום סמר בשרו בשמעו דברי אחיתופל שיכה את אביו, ולכן לא הסכים עמו בדבר והלך לבקש עצת חושי הארכי מה שלא עשה בדבר הפילגשים שעשאו מיד ולא בקש עליו עצתו, אבל לפחדו מהכאת אביו שאל את חושי, וחושי בעצתו לא אמר להכות את דוד אבל אמר ונחנו עליו כאשר יפול הטל על האדמה ולא נותר בו, ר״ל שיקחו כלם ויתפשום חיים, כדי שהמלך דוד ישב בידי אבשלום בנו כל ימי חייו ולא יפתוהו עוד בני בליעל אשר אתו להמליך את שלמה, ולפי שחושי לא יעץ להכות את דוד (ולסבות אחרות אעיר בהם בפירוש הפסוקים) אמר אבשלום וכל איש ישראל טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתופל. אמנם במלחמה חשב יואב בן צרויה בעד דוד דומה למה שחשב אחיתופל בעד אבשלום, והוא כי אם יחיה אבשלום ישלים עם דוד ויתרצה דוד להמליכו אחריו כי הוא בנו הגדול וישאר לאבשלום איבה ושנאה רבה עם יואב על אשר נלחם בו, ולזה כדי למלט את נפשו מידו צוה להורגו, אבל דוד צוה לאט לי לנער לאבשלום, וכאשר שמע שהרגוהו צעק צעקה גדולה ומרה, לפי שהיה ידוע אצלו שלא היתה כוונת אבשלום להרגו ולא להסירו ממעלתו כי אם למלוך אחריו ושהיה לו בזה טענה כי הוא הגדול, ובחייו לא היה מהגנות שימלוך מפני קטטת האחים וינהג וישפוט את העם במקומו כמו שעשו מלכים רבים בישראל וביהודה וביתר האומות, ועם היות שבא אל פילגשיו חשבו דוד למירוק עונותיו על ענין בת שבע וידע שהנביא יעדו עליו, וגם שהיה זה מעצת אחיתופל ולא מלב אבשלום, ולזה לא ייחס לו האשם ומרה לו על מותו כאב את בן ירצה. הנה עם מה שכתבתי בזה יותרו כלל השאלות. אם אל הראשונה אמרתי שהתעורר אבשלום לאמר אני אמלוך מפני השבועה אשר נשבע דוד להמליך את שלמה, ושלא היתה כוונתו להרוג את אביו ולא להורידו ממעלתו ולגדפו כי אם למלוך תחתיו ובמקומו ודוד בחייו ישב בכבודו. ואם לשנית פירשתי ויהי מקץ ארבעים שנה שהם למלכות דוד להודיע זקנתו וחולשתו למלוך, ושהם גם כן לשנות אבשלום להגיד שהיה בימים שלמים להבין ולהשכיל וללחום מלחמות ה׳, שהם שתי סיבות המניעות את אבשלום ועוזרות בהמלכתו. ולשלישית אמרתי שלא כוונו ישראל למרוד בדוד מלכם ולא להמיתו חלילה וחס, כי אם להמליך במקומו את אבשלום בנו הגדול כדי שלא ימלוך שלמה בן בת שבע. ולרביעית אמרתי שתלה אחיתופל הבחינה להראות העמים והשרים שנבאש אבשלום את אביו ולא יבואו להסכמה ושלום בשכבו עם פלגשיו, לפי שבזה הדבר היה נמנע התיקון וההשלמה, כי ההמלכה והמלחמה אפשר שיחזור ממנה מה שלא יהיה אחר חללו יצועי אביו, וגם עשה זה להראות שדוד חטא באשת איש ושהיה מפשעו וענשו שישכבו את נשיו מדה כנגד מדה ולחמשית שעזבו עצת אחיתופל, לפי שהיה בדעתו להמית את דוד (ומלבד זה הנה אעיר עוד בטענות אחרות בפירוש הפסוקים) ובחרו בעצת חושי לפי שלא יעץ להכות את דוד, וליתר הסבות אשר אזכור בפירוש דברי עצתו. ולששית אמרתי שהיה חס דוד על מיתת אבשלום ויצעק עליו, לפי שידע שלא היתה כוונתו לרעה לא להמיתו ולא להורידו ממלכותו וממעלתו. ואחרי שידעת דעתי בדרוש הזה ובהקפת אמתתו נבוא לפירוש הפסוקים להסכים עם הדעת הזה. אחר שסיפר הכתוב שנענש דוד המלך ע״ה בענין תמר ואמנון אשר נתחברו שם גלוי עריות ושפיכות דמים, זכר כאן שעוד נענש בענין אבשלום ושנתחברו בו גם כן גלוי עריות מאשר שכב את פילגשי אביו ושפיכות דמים מהריגתו, וכל זה על אשר חטא בענין בת שבע ואוריה החתי אשר נתחברו בו גם כן גלוי עריות ושפיכות דמים, להודיע שעצת השם היא תקום ומה שייעד על ידי נתן הנביא בעונש דוד הכל הביא כאשר דבר ולא נפל מכל דבריו ארצה. וספר הכתוב שאבשלום אחרי היותו עם אביו בשלום, שידע כוונתו בהמלכת שלמה אחיו הקטן, ראה שהיה זה אליו כדי בזיון וקצף, ולכן התעורר למלוך בחיי אביו, לחששו שמא ימליך דוד את שלמה בחייו ומי יאמר לו מה תעשה אחרי המלכתו כמו שאמרתי. והנה הכין עצמו למלחמה לדורון ולתפלה, אם למלחמה שעשה לו מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו כמלך רם ונשא, ואם לדורון שהשתדל להחניף את ישראל בהונאת דברים ובלשון חלקלקות וזה בארבעה דרכים:

ויעש – ענין אסיפה וקנין, כמו: הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳).

מרכבה – עגלה לרכוב בו.

מאחרי כן – אחר שמחל לו אביו על עונו.

רצים – ברגלים.

ויהי מאחרי כן אחר שספר הסבות שסבבו את המרד, מספר ההכנות שהכין אבשלום לזה, מצד האחד הראה גדולתו שהוא נוהג בטכסיסי מלוכה שהכין לו סוס וחיל ומרכבה מרקדה.

כעת המקרא עובר לספר את ההכנות שהכין אבשלום למרד¹. וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן אחרי שמחל לו אביו על עוונו² ונישק אותו, גבה ליבו של אבשלום³ והתחיל לנהוג בטכסיסי מלכות⁴, וַיַּעַשׂ – ואסף⁵ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה לרכיבה⁶ וְסֻסִים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ כולם נטולי טחול וחקוקי כפות רגלים⁷, רָצִים ברגל⁸ לְפָנָיו:

1. מלבי״ם.

2. מצודת דוד.

3. כלי יקר.

4. מהר״י קרא (מיוחס לר״י קרא).

5. מצודת ציון.

6. מצודת ציון.

7. רש״י. שהטחול מכביד על אדם בריצה, ולא היה בשר בפרסותיהם בכדי שיוכלו לרוץ על הקוצים ועל הברקנין ואינן ניזוקין, רש״י סנהדרין כא:.

8. מצודת דוד.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ב) וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל⁠־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר וַיְהִ֡י כׇּל⁠־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר⁠־יִֽהְיֶה⁠־לּוֹ⁠־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל⁠־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי⁠־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי⁠־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃

And Absalom would rise up early and stand beside the way of the gate; and it was so, that when any man had a dispute which should come to the king for judgment, then Absalom called to him, and said, "Of what city are you?⁠" And he said, "Your servant is of one of the tribes of Israel.⁠"

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּמַקְדִים אַבְשָׁלוֹם וְקָאֵים עַל כֵּיבַשׁ אוֹרַח תַּרְעָא וַהֲוֵי כָּל גַבְרָא דִיהֵי לֵיהּ דִין לְמֵיעַל לָקֳדָם מַלְכָּא לְמֵידַן וּקְרֵי אַבְשָׁלוֹם לֵיהּ וַאֲמַר אֵי מִדָא קַרְתָּא אַתְּ וַאֲמַר מֵחַד שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל עַבְדָךְ.

^אמאחד שבטי ישראל – אמר ר׳ יהודה: ׳מאחד משבטי ישראל עבדך׳, לא זוהי התשובה כפי שניתנה ממש, שכן היא אינה מספקת את רצונו של השואל, אלא התשובה האמיתית הייתה שהוא סיפק את המידע שנדרש ממנו [וסיפר מאיזה שבט ועיר הוא], אך המספר הביא את התשובה באופן כללי, שכן הוא לא היה יכול להביא את תשובתם של כל אלה שנשאלו על כך.

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

והשכים אבשלום – בכל בקר.

מאחד שבטי ישראל עבדך – משבט פלוני.

Avsholom rose early. Every morning.

From one of the tribes of Yisroel. From so and so tribe.

והשכים – כן היה מנהגו בכל בקר ובקר.

על יד דרך השער – על מקום שהיה בדרך השער.

ויונתן תרגם: על כיבש אורח תרעא, ר״ל מסילת הדרך.

ועמד על יד דרך השער – רוצה לומר: שהוא עמד על מקום ששם יעברו העוברים לבא אל שער המלך.

(ב-ו) הנ״ז הוא להודיע כי אין היופי עדות על יושר הלב ולא יושר הדברים כי לפעמים יעשה אדם זה על דרך תחבולה כמו שמצאנו באבשלום שמדבריו לישראל היה נראה שהוא איש חסיד ורודף הצדק והיושר והיה זה כלו על צד התחבולה למשוך לב ישראל אליו והנה אעפ״י שהיה היפה שבישראל לא היה טוב אך היה בתכלית הרוע והנה גנב אבשלום בזאת התחבולה לב ישראל ועמם זקני ישראל כי כלם היו נסכמים בהריגת דוד כמו שנתבאר מעצת אחיתופל.

האחד שהיה משכים בבקר ועומד על יד דרך השער, ר״ל על דרך בית המשפט שנקרא שער, כמו שאמר (דברים כ״ב ט״ו) אל זקני העיר השערה, או ששם היו עוברים הבאים אל שער, ולכל בעל ריב אשר יבא אל המשפט היה שואל מאיזה עיר אתה? להראות להם אהבה בדרשו מכל עניניהם:

ריב – משפט.

אי מזה – איזה העיר שתאמר מזה אני.

והשכים – כן היה דרכו בכל בוקר.

על יד – על מקום שהיה בדרך השער.

לבוא – והלך לבוא אל המלך.

אי מזה – הוא מדרך חיבה, לשאול את האדם מקומו וענינו.

מאחד שבטי – כל אחד היה משיב כפי השבט שהיה ממנו, אבל לא העיר, כי לא היו כל ערי ישראל נכרים לאבשלום, ואם ששאל גם על העיר, זה היה להראות חיבה יתירה.

(ב-ג) השאלות:

מה ראה לשאול מאיזה עיר אתה, כאילו בזה שם מגמת פתויו, ואיך אמר שהוא יצדיק כל איש אשר לו ריב ומשפט שזה אי אפשר, כי בהכרח יהיה אחד חייב ואחד זכאי, ולמה אמר ועלי תחת ואלי.

והשכים בצד השני הראה ענותו, ואהבת צדק ומשפט, ואהבת העם, אשר בשלש אלה גנב לב העם,

א. הראה אהבת העם במה שהשכים בבקר ועמד על יד דרך השער – (השער היה מיוחד למשפט), ודרש לכל איש על אודותיו, עד ששאלו מאיזה עיר הוא כשוקד לדעת כל עניניו עד מקום מגורתו, ואחרי שמע דבריו, א״ל שדבריו טובים, רק לא ימצא משפט מצד המלך, ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו, וגם הסתיר בדבריו מלשינות אחרת במה ששאל מאיזה עיר הוא כאומר שהמלך לא ישקוד רק על טובת שבטו, לא על יתר שבטי ישראל, ושלכן כאשר א״ל שהוא מאחד שבטי ישראל שאינה ממשפחת המלך א״ל.

דרך השער – בימי קדם שרבו השודדים היוצאים לשלל שלל ולבז בז היו הערים כולן מוקפות חומה, ומסוף הבתים עד חומת העיר היו מניחים מקום חלל לבנות בתים חדשים אם ירבו יושבי העיר, ואצל פתח שער העיר היה רחוב להתאסף שם בני העיר לדין (יצאי שער עירו, חיי שרה, ובעז עלה השער, רות) או למכור התבואות (סאתים שעורים בשקל בשער שומרון, מלכים ב ז׳:א׳), ומזה גם ערך הקצוב למכירת התבואה וכל סחר נקרא שער בלשון חכמים ומצאנו במקרא מאה שערים (תולדות) להוראת מאה מדות, ואולי גם שרש שָעַר שענינו חשב ושם שיעור בלשון חכמים יצאו ממקור שער העיר.

וְהִשְׁכִּים – והיה נוהג אַבְשָׁלוֹם להשכים כל בוקר¹ וְעָמַד – ולעמוד עַל יַד – במקום שהיה² בְּדֶּרֶךְ הַשָּׁעַר שבו היו עוברים כדי להגיע אל שער המלך³, שם היו המשפטים מתנהלים⁴, וַיְהִי כָּל הָאִישׁ – איש אֲשֶׁר יִהְיֶה – היה לּוֹ רִיב – משפט⁵ שבגינו רצה⁶ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט, וַיִּקְרָא – היה פונה אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר – והיה אומר לו בדרך חיבה⁷: אֵי מִזֶּה – מאיזה⁸ עִיר אַתָּה? וַיֹּאמֶר – והיה אותו האיש עונה לו מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל משבט פלוני⁹ עַבְדֶּךָ¹⁰:

1. רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

2. רד״ק, מצודת דוד.

3. רלב״ג.

4. מלבי״ם.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. אברבנאל, מצודת דוד.

8. מצודת ציון.

9. רש״י.

10. כל אחד היה משיב כפי השבט שהיה ממנו, אבל לא העיר, כי לא היו כל ערי ישראל מוכרים לאבשלום, ואפילו ששאל אבשלום על העיר, היה זה כדי להראות חיבה יתירה, מצודת דוד.

תרגום יונתןר׳ יהודה אבן בלעםרש״ירד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ג) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖יךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין⁠־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃

And Absalom said to him, "See, your matters are good and right; but there is no representative of the king to hear you.⁠"

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לֵיהּ אַבְשָׁלוֹם חֲזֵי פִתְגָמָךְ תַּקְנִין וְיָאָן וְשָׁמַע לֵית לָךְ מִן קֳדָם מַלְכָּא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

הדרך השני מהפיוס היא שהיה אומר לכל איש אשר לו משפט ראה דבריך טובים ונכוחים, ואין זה אצלי הוראה שהיה הדין עמו, שלא זכר הכתוב שהיו מגידים אליו טענותיהם שעליהם יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים, אבל הוא דרך עצה ולמוד, כאומר ראה והתקן דבריך באופן שיהיו טובים ונכוחים. הדרך השלישי שהיה מתלונן על עניניהם ואומר ושומע אין לך מאת המלך, רוצה לומר אין כאן שופט שישמע טענותיך, וזה הוא לאשמת המלך כי עליו מוטל דבר המשפט.

ונכוחים – צודקים שראוי להתוכח בהם, כמו: משיב דברים נכוחים (משלי כ״ד:כ״ו).

ראה וגו׳ – כאשר ספר לו דבר המשפט, אמר לו: ראה בראיית הלב שטובים דבריך, והדין עמך, אבל לא הועמד מהמלך איש חכם לשמוע לך, רוצה לומר: להבין הדבר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

כי שומע אין לו מאת המלך.

ונכחים – כמו הולך נכחו (ישעיהו נ״ז:ב׳) לשון יושר כאלו הדבר לנגד פניו בקו ישר.

וכשהיה האיש מספר לו את דבר המשפט שלשמו הגיע אל המלך¹, וַיֹּאמֶר היה אומר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים – וצודקים² והדין עמך³, וְאולם שֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ שאין שם איש חכם להבין את טענותיך⁴, וזה לאשמת המלך כי עליו מוטל דבר המשפט⁵:

1. מצודת דוד.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד. ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע את משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו, ובמה ששאל מאיזה עיר הוא רמז לו שלמלך אכפת רק על טובת שבטו ולא על יתר שבטי ישראל, מלבי״ם.

5. אברבנאל.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ד) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי⁠־יְשִׂמֵ֥נִי שֹׁפֵ֖ט בָּאָ֑רֶץ וְעָלַ֗י יָב֛וֹא כׇּל⁠־אִ֛ישׁ אֲשֶֽׁר⁠־יִֽהְיֶה⁠־לּוֹ⁠־רִ֥יב וּמִשְׁפָּ֖ט וְהִצְדַּקְתִּֽיו׃

Absalom said moreover, "Oh that I were made judge in the land, that every man who has any dispute or cause might come to me, and I would do him justice!⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר אַבְשָׁלוֹם מַן יְמַנַנִי דַיָנָא בְּאַרְעָא וְקָדָמַי יֵיתִי כָּל גְבַר דִיהֵי לֵיהּ דִין וּמַצוּ וְאַדִינַנֵיהּ בִקְשׁוֹט.

והצדקתיו – ואדינניה בקושטא (תרגום יונתן).

And I will judge him righteously. [Targum Yonosan translates:] "And I will judge him truthfully.⁠"

והצדקתיו – ואעשה לו משפט צדק.

והצדקתיו – אוציא את דינו לצדק.

ועלי יבא – כמו: ואלי, ורבים על במקום אל.

והצדקתיו – כתרגומו: ואדינניה בקושטא.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

ולכן היה אומר מי ישימני שופט בארץ, ואין הכוונה שירצה למלוך כי אם להיות שופט תחת אביו, ואמר שופט בארץ ולא מלך בארץ להעלים כוונתו, וגם לפי ששמיעת דבר בעלי הריב והצדקתם כפי המשפט יאות לשופט ולא למלך כמו שכתבתי בהקדמתי לספר שופטים (דף מ׳ ע״א). וזכר שבהיותו שופט יעשה שני דברים הגונים, האחד שלא ישפוט על ידי אמצעי כי אם בעצמו, וזהו ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט, והשני שיצדיק את הדין, ר״ל יחקור וידרוש ויוציאהו לאור לאמתתו וזהו והצדקתיו?

ועלי יבוא – בספרים מדוייקים מלא וא״ו והמסרה מסייעתן עיין בפרשת בהעלתך כי שם נמסר.

ועלי – כמו ואלי.

והצדקתיו – רצה לומר: הייתי מצדיק את הדין לדונו בצדק, כי מאד הייתי נותן לב להבין דבר המשפט.

ויאמר אבשלום

ב. הראה עוז מלך משפט אהב, במ״ש מי ישימני שופט בארץ כאומר איני מתאוה אל הנזר והמלכות, רק להיות שופט, למען אסיר המכשלה,

ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו – כלל בזה ג׳ ענינים,

א. שאז אנשי הריב אלי יבואו רצה לומר שישפוט בעצמו בלי אמצעי,

ב. שאיש אשר לו ריב ומשפט, רצה לומר שהמשפט אתו בריבו (שזה ההבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא הטענות, והמשפט הוא פסק הדין, ויש אשר לו ריב לבד, כמו שני בעלי דינים המכחישים זא״ז, ויש אשר לו ריב ומשפט, כמו ריב בנות צלפחד שהמשפט אתם כמ״ש ויקרב משה את משפטן לפני ה׳), ואז יצדיקנו,

ג. כיון במ״ש ועלי (תחת ואלי) שגם אם עליו יבא איש בריבו יצדיקנו וכ״ש שלא יחניף את בני משפחתו ושבטו.

והצדקתיו – אף על פי שצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו מ״מ ברובי הפעמים העשוק הוא הצועק מחמת עושקו.

וַיֹּאמֶר – והיה אומר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ תחת אבי דוד¹, שאינני מתאווה לכתר ולמלכות אלא אני רק רוצה להיות שופט כדי שאוכל לעשות משפט צדק² וְעָלַי – ואלי³ יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו – ואעשה לו משפט צדק⁴ בעצמי ולא באמצעות שליחים, ואחקור ואדרוש כיאה לשופט עד שאוציא את משפטו לאור⁵:

1. אברבנאל.

2. מלבי״ם. ואמר ״שופט בארץ״ ולא ״מלך בארץ״ להעלים כוונתו שרצונו למלוך, אברבנאל.

3. רד״ק.

4. תרגום יונתן, רש״י, ר״י קרא, רד״ק.

5. אברבנאל.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ה) וְהָיָה֙ בִּקְרׇב⁠־אִ֔ישׁ לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֖ת ל֑וֹ וְשָׁלַ֧ח אֶת⁠־יָד֛וֹ וְהֶחֱזִ֥יק ל֖וֹ וְנָ֥שַׁק לֽוֹ׃

And it was so, that when any man came near to prostrate himself before him, he put forth his hand, and took hold of him, and kissed him.

תרגום יונתןר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה כַּד קְרַב גַבְרָא לְמִסְגַד לֵיהּ וּמוֹשִׁיט יַת יְדֵיהּ וּמַתְקֵיף בֵּיהּ וּנְשִׁיק לֵיהּ.

והיה בקרב איש להשתחות לו וגו׳ ונשק לו – לומר איני גדול ממך.

בקרב איש – הבי״ת מעמדת בגעיא, והרי״ש חטופה.

והחזיק לו – כמו: בו, וכן: לפניכם לחרב (ויקרא כ״ו:ז׳) – כמו: בחרב.

ושלח את ידו – דרך כבוד וחיבה, ולפי זה הענין היה אמרו ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו (שמות כ״ד:י״א).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

(ה-ו) והדרך הרביעי מהפיוס שהיה עושה לעם הוא בקרוב איש להשתחוות לו שהיה מקטין עצמו כאחד מהם והחזיק בו ונשק לו כאשר ידבר איש אל רעהו, וזה ממה שיסבב אהבת העם את השרים בהקטנתם עצמם להתנהג עמהם כרע כאח, ובכל ארבעת הדרכים האלה פייס את העם וגנב לבבו, ועל זה אמרתי שהתקין עצמו לדורון:

בקרב איש – כתב רד״ק בפירושו ובמכלול דף קפ״ז ושרשים שהבי״ת מעמדת בגעיא והרי״ש בקמץ חטוף ועיין מ״ש בשופטים ה׳ על ושבה שביך.

ונשק לו – הנו״ן בטעם.

בקרב – כאשר קרב מי להשתחות לו, אחז בו ונשקו.

והיה בזה הראה ענותו, שהחזיק לאיש המשתחוה לו, רצה לומר החזיקו שיקום וגם נשק לו כאשר ישק איש את אחיו הדומה לו, ובזה גנב לב כל ישראל.

וְהָיָה בִּקְרָב – כאשר התקרב¹ אִישׁ מסוים לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אבשלום אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ – בו² שיקום³ וְנָשַׁק לוֹ לומר איני גדול ממך⁴, ובכזבים אלו גנב את לב כל ישראל, מאת המלך דוד לקחת אותם אליו⁵:

1. מצודת דוד.

2. רד״ק.

3. מלבי״ם.

4. ר״י קרא.

5. רלב״ג, מלבי״ם.

תרגום יונתןר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(ו) וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכׇל⁠־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר⁠־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת⁠־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

And in this manner Absalom acted to all of Israel that came to the king for judgment; so Absalom stole the hearts of the men of Israel.

תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל

וַעֲבַד אַבְשָׁלוֹם כְּפִתְגָמָא הָדֵין לְכָל יִשְׂרָאֵל דְאָתָן לְמִידַן לְוַת מַלְכָּא וְגָנֵב אַבְשָׁלוֹם יַת לִבָּא דֶאֱנָשֵׁי יִשְׂרָאֵל.

ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל – רוצה לומר: באלו הכזבים כאלו גנב לבם מאת המלך דוד ולקחו לו כי בזה משך לב העם אליו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

ויגנב – רוצה לומר: בחלקלקות אמריו המשיך אליו לב ישראל.

וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ – היו באים לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב – וכך משך אליו¹ אַבְשָׁלוֹם בחלקלקות אמריו² ובכזביו³ אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל⁴: פ

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. רלב״ג.

4. מלבי״ם בפס׳ ב׳ מבאר שאבשלום גנב את לב העם בג׳ דברים, הראשון בזה שהראה לעם את אהבתו להם ע״י שעמד בשער המלך והתעניין בהם ובשלומם, השני שהראה שהוא אוהב משפט צדק ואינו חפץ במלוכה, והשלישי שהחזיק בזה שהשתחווה לו, ונישק לו. ואברבנאל מוסיף עוד דבר רביעי, והוא שהיה מתלונן עבורם על המצב.

תרגום יונתןרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל

(ז) וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל⁠־הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֣לְכָה^א נָּ֗א וַאֲשַׁלֵּ֛ם אֶת⁠־נִדְרִ֛י אֲשֶׁר⁠־נָדַ֥רְתִּי לַיהֹוָ֖הי״י֖ בְּחֶבְרֽוֹן׃

And it came to pass at the end of forty years that Absalom said to the king, "Please, let me go and pay my vow, which I have vowed to Hashem, in Hebron.

א. אֵ֣לְכָה א=אֵ֣לֲכָה (חטף)

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה מִסוֹף אַרְבְּעִין שְׁנִין וַאֲמַר אַבְשָׁלוֹם לְמַלְכָּא אַזִיל כְּעַן וַאֲשַׁלֵם יַת נִדְרִי דִנְדָרִית קֳדָם יְיָ בְּחֶבְרוֹן.

ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך – ר׳ נהוראי אומר משום רבי שמעון מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך היא שנת י״א לשמואל הרואה מכאן אתה מחשב שבן י״ב שנה היה שלמה במלכו שנאמר וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה, באותו הפרק ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות (מקץ שנתים) [ויהי לשנתים] הרי שתי שנים. ואבשלום ברח וילך (וישב) גשורה וגו׳ שלש שנים הרי חמש שנים. וישב אבשלום בירושלים שנתים הרי שבע שנים. ויהי רעב בימי דוד שלש שנים הרי עשר שנים. וישוטו בארץ ויבאו (ירושלים) מקצה תשעה חדשים ועשרים יום הרי י״א שנים. בשנה האחת בסופה התקין דוד משמרות כהונה ולויה שנאמר בשנת ארבעים למלכות דוד נדרשו.

תניא ר׳ מאיר אומר אבשלום נזיר עולם היה ומגלח אחד לי״ב חדש שנאמר ויהי מקץ ימים לימים (כי) [אשר] יגלח ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה מה התם י״ב חדש אף כאן י״ב חדש. ר׳ נהואי אומר מגלח אחד לשלשים יום מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד הכא נמי איכא כובד. רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לע״ש שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לע״ש ומאי איכא ביניה לשאר אחוה יו״ט שחל להיות באמצע השבת דאחוהי מגלחי ואיהו לא מגלח עד פניא. מ״ש חברון שהלך להביא כבשים מחברון ותניא אילים ממואב כבשים מחברון איידי דקלישא ארעא עבדא רעייא.

תניא רבי יהודה אומר אבשלום נזיר עולם היה וההיא שעתא זמן התר הבמות היה. ואמאי שבקיה לבמה גדולה ואזל לחברון לשלומי נדריה לאו שמע מינה קרבה נזירות בבמת יחיד, לא כי אזל לחברון משום דעקר נדריה בחברון. והוינא תמן מאי נפקא מינה, אלא א״ר יהודה שהלך להביא כבשים מחברון, דאי לא תימא הכי נזירות דחוצה לארץ הוא ואינו עולה לו מן המנין, אלא לאו שמע מינה ליטול כבשים מחברון. ומאן דאמר נזירות קרבה בבמת יחיד פריך אי הכי לחברון מאי בעי אלא שעת התר הבמות היתה ולקרב נדרו בבמת יחיד אזל. תניא אידך ר׳ יהודה הנשיא אומר אבשלום נזיר עולם היה אחד לי״ב חדש מגלח [דכתיב ויהי מקץ ימים לימים]. ר׳ יוסי אומר אחד לשלשים יום (דכתיב ויהי מקץ ימים לימים). ר׳ נהוראי אומר פעמים בשבת שכן דרך בני מלכים להיות מגלחים פעמים בשבת.

אלכה נא ואשלים את נדרי – א״ל אבשלום מבקש אני ממך טובה אחת שתתן לי שני זקנים שילכו עמי שיהיה על פיהם כל דבר שאני עושה, כתב לו שילכו עמו שני זקנים מכל עיר ועיר שירצה ונטל את האגרת והיה הולך בכל עיר ועיר ורואה שני זקנים ובחורים שבעיר והיה מראה להם האגרת שכתב לו אביו ואמר להם ראו מה שכתב לי אבי, אלא בשביל שאני מחבב אתכם הרבה אני מבקש אתכם, וכן היה עושה בכל עיר ועיר עד שנטל עמו מאתים זקנים שנאמר ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים, ומהו מאתים איש, אמר רב הונא בשם ר׳ חייא בר אבא מאתים ראשי סנהדראות כדכתיב אספה לי שבעים איש.

מקץ ארבעים שנה – ששאלו ישראל מלך משמואל, נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות.

אלכה נא – לחברון.

ואשלם את נדרי – אמרו רבותינו (בבלי סוטה ל״ד:): להביא כבשים מחברון, כי שם היו כבשים שמנים.

At the end of forty years. [After] Yisroel had asked Shemuel for a king this rebellion and weakening of the kingdom occurred.⁠¹

I would like to go. To Chevron.

And fulfill the vows [of bringing sacrifices] Our Rabbis said, "[Avsholom wanted] to bring lambs from Chevron² because there, the lambs were fat.⁠"³

1. This is the opinion of Rebe Nehuroi in the name of Rebbe Yohoshua brought in Temurah 14b. Rashi is explaining that these forty years are not describing how long Avsholom was engaged in his intriguing against the king. Rather, the verse is informing us that forty years after their improper request, the kingdom was weakened.

2. Ibid.

3. Rashi there brings the Talmud in Menachos 87a that discusses the quality of the lambs of Chevron.

ויהי מקץ ארבעים שנה – ר׳ נהוראי אמר משום ר׳ יהושע מקץ ארבעים שנה ששאלו להם את המלוכה שהיא שנה עשירית לשמואל הרואה, כסבור שישלים לו מלכות אביו בשנת הארבעים.

ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לי״י בחברון – אמר רב אחא ואיתימא רבה בר רב חנן שהלך להביא כבשים מחברון ותניא אילים ממואב כבשים מחברון, ושמעתי לפי שמלך דוד בתחילה בחברון.

ויהי מקץ ארבעים שנה – ראיתי בסדר עולם ר׳ נהוראי אומר משום ר׳ יהושע מקץ ארבעים שנה ששאלו להם המלוכה שהיא שנה עשירית לשמואל הרואה שאי אפשר לומר מקץ ארבעים למלכות דוד שהרי לאחר קשר של אבשלום הוא אומר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים (שמואל ב כ״א:א׳) ושנה שתיקן להם משמרות דכתיב לשנה אחרת נדרוש^א וכשאתה מונה שנים שהיה דוד אחר קשר אבשלום תמצאם חמש שנים לפיכך אי אפשר למנות מקץ ארבעים למלכות דוד.

א. אין פסוק כזה, ובדפוסים הציעו שאולי הכוונה ל: בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וגו׳ (דברי הימים א כ״ו:ל״א).

ויהי מקץ ארבעים שנה – אמרו רז״ל ארבעים שנה מזמן ששאלו להם מלך. ואמרו אותה שנה ששאלו להם מלך עשירית של שמואל היתה, ושאול מלך עם שמואל שנה אחת ושתים שמלך שאול בעצמו הרי שלש, ול״ז של דוד, הרי ארבעים, כי בשלשים ושבע של דוד מרד אבשלום. ואמר זמן זה במרד אבשלום, כלומר כי לקץ ארבעים שנה ששאלו להם ישראל מלך יצא מרד במלכותם ונהרגו כמה מישראל.

ואשלם את נדרי – אמר שיקריב קרבן נדרו בחברון אשר נדר בגשור, כי שעת היתר הבמות היה והיה אדם מקריב בכל מקום שירצה אע״פ שאהל מועד היה בגבעון. ומן הנראה מה שהלך לחברון להקריב לפי שהיה דעתו למרוד ולמלוך בחר המקום שהוקם בו אביו למלך.

ובדברי רבותינו ז״ל לא הלך אלא להביא כבשים מחברון להקריב שם, כי שם היו הכבשים הטובים. והקשו על האומר זה ואמרו: בחברון? מחברון מבעי ליה.

ויהי מקץ ארבעים שנה – ששאלו להם מלך משמואל, ויש לומר ארבעים שנה למלכות דוד שבסוף שניו היה המעשה הזה.

אשר נדרתי לי״י בחברון – פירוש: במה היתה לו שם שאז הותרו הבמות עד שלא באו לירושלם.

ויהי מקץ ארבעים שנה – אין לנו צורך לכונת נקודת זאת ההתחלה ואולם בא זה ההעלם בדברים הקלים כדי שנתעורר במקומות החמורים.

ויהי מקץ ארבעים שנה – יתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל ר״ל מעת המשח שאול או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו.

ואשלם את נדרי לי״י בחברון – ידמה שהיתה אז במת צבור בחברון ואמר אבשלום לזבוח שם זבחים לי״י כי לא נאסרו הבמות כי אז היו בין המנוחה והנחלה ר״ל בין משכן שילה ובין בית המקדש ולא נאסרו הבמות לגמרי עד שנבנה בית המקדש בהר המוריה כמו שנתבאר בתורה ולזה אמר בספר מלכים רק העם מזבחים ומקטרים בבמות כי לא נבנה בית לשם י״י עד הימים ההם והנה מפני שראה אבשלום ששם צמחה המלוכה לדוד והצליח בה חשב שיהיה המקום גורם ולזה בחר ללכת לחברון.

(ז-ח) ואמנם לתפלה זכר שמקץ ארבעים שנה למלכות דוד ולשנות אבשלום (כמו שפרשתי) אמר לאביו וישלם נדרו אשר נדר בחברון, ואולי היה שם במת צבור והיה הוא מתבודד שמה, גם לפי שדוד מלך בחברון ראה אבשלום בנו למלוך שמה בחשבו שהמקום גורם לזה, והלך לבקש מאת האלהים שימליכהו תחת אביו. וחז״ל אמרו במסכת סוטה (סוטה ל״ד:) [א״ה אעפ״י שבמסכת סוטה מביא דבר מועט מזה המאמר, הנה במסכת תמורה י״ד ע״ב מביאו בביאור גדול ובאריכות יותר ועיין שם]: לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון לא להקריב שם, והקשו עליו מחברון מיבעי ליה? והאפוד כתב שהלך חברון להיותה עיר ואם בישראל והיותה מקדם עיר ממלכה, בחשבו שכאשר ימליכוהו שם בני העיר ימליכוהו כל ישראל, ולזה צוה למרגלים אשר שלח בכל שבטי ישראל שיאמרו כשמעם קול השופר מלך אבשלום בחברון, ר״ל כבר קבלוהו אנשי חברון למלך ועתה לכו אחריהם:

ארבעים שנה – אמרו רבותינו ז״ל (תמורה י״ד:) שהוא מזמן אשר שאלו להם מלך, ותלה בה, כי תחת השאלה באה מרד במלכות, ונהרגו מהם ובהם.

בחברון – להקריב על הבמה העומדת בחברון.

(ז-יג) השאלות:

מה ראה לקשור המרד בחברון, דבר המרגלים הוא דברי סכלות, הלא בתקוע שופר אז יוכלו הם לאמר זאת, ולמה יקדימו שאז יאמרו מלך אבשלום, ומה בצע באמירה זאת, ולמה לקח עמו מאתים איש מירושלים אחר שלא גלה להם סודו, ולמה שלח את אחיתופל מעירו ולאן שלחו, ואיך לא נודע הדבר אל דוד אחר שכבר הודיעו המרגלים זאת בכל שבטי ישראל.

מקץ ארבעים שנה פי׳ חכמינו זכרונם לברכה מיום ששאלו ישראל להם מלך, ומהרי״א פי׳ ארבעים שנה של מלכות דוד, ורצה לומר קרוב לסוף ארבעים, כי מקץ יבא על הזמן הקרוב לסוף כמו מקץ ז׳ שנים תעשה שמטה, והיה זה בשנת הל״ז או הל״ח של דוד, שאז ראה שהמלך זקן וקרוב הדבר שימליך את שלמה בחייו, ולכן הקדים לעשות מעשהו, וכן פי׳ ר׳ ישעי׳.

ויאמר אבשלום – עתה יספר באיזה אופן קשר קשר המרד, ויגיד בזה ארבעה ענינים, (ראשונה) בחר שיתפשט הקשר מעיר חברון ששם מלך דוד בראשונה והיתה ליהודה, שמצד זה נחשבת כעיר מלוכה ותקביל נגד ירושלים עיר ממלכת דוד, וגם ששם ימשוך את יהודה אחריו, ולבל ירגיש אביו א״ל שהולך לשם אל הבמה לקיים נדרו,

וישלח (זאת שנית) מחברון שלח מרגלים – הם ירגלו חרש מחשבות האנשים, וכל איש אשר יראו שנוטה מעם דוד אל אבשלום יגלו לו הסוד ויכניסוהו בין הקושרים, והם צוו אל הקושרים שישמרו הדבר בסוד, עד עת ישמעו קול שופר שאז ואמרתם מלך אבשלום רצה לומר אז תפרסמו הדבר, ובזה נשאר הדבר בסוד, וגם הנכנסים בקשר לא ידעו יום המועד והחרישו, עד ירימו המרגלים נס בקול שופר.

מקץ ארבעים שנה – אי אפשר לומר ממלוך דוד שא״כ היה הדבר סמוך הרבה למותו ולא נראה, והרבה מהעתקי המקרא (סורי, ערבי, וולגאטא, וגם יוסיפון, הביאם החכם פֿיליפפזאן) כתבו ארבע במקום ארבעים.

ואשלם וגו׳ – ואשלם בחברון את נדרי אשר נדרתי לה׳.

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה מאז שביקשו ישראל מלך משמואל¹, נתגלגל דבר המרד והשפלה במלכות², וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ דוד אֵלֲכָה נָּא לחברון³ וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַיהוָה בהיותי בגשור⁴, ואקריב קרבן בְּחֶבְרוֹן⁵ בבמת ציבור אשר היתה מותרת אז⁶, ובחר אבשלום בעיר חברון לפי שהיה בדעתו למרוד ולמלוך, ולפיכך בחר את המקום שהוקם בו אביו למלך⁷ והיתה עיר ואם בישראל, ולהיותה מקודם עיר ממלכה חשב שכאשר ימליכוהו שם בני העיר ימליכוהו גם כל ישראל⁸:

1. ולא יתכן לומר ארבעים שנה ממלכות דוד, מפני שדוד מלך ארבעים שנה, ואחרי קשר אבשלום דוד מלך עוד כמה שנים, ר״י קרא.

2. רש״י, ר״י קרא, רד״ק.

3. רש״י.

4. רד״ק.

5. יש מרבותינו שביארו מחברון, דהיינו להביא כבשים משם, כי שם היו הכבשים שמנים, סוטה לד:.

6. רד״ק. אז התקופה היתה בין המנוחה והנחלה דהיינו בין משכן שילה ובין בית המקדש, ולא נאסרו הבמות לגמרי עד שנבנה בית המקדש בהר המוריה, רלב״ג.

7. ר״י קרא, רד״ק.

8. רלב״ג. וכן מובא באברבנאל בשם האפוד.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ח) כִּי⁠־נֵ֙דֶר֙ נָדַ֣ר עַבְדְּךָ֔ בְּשִׁבְתִּ֥י בִגְשׁ֛וּר בַּאֲרָ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם⁠־[יָשׁ֨וֹב] (ישיב) יְשִׁיבֵ֤נִי יְהֹוָה֙י״י֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם וְעָבַדְתִּ֖י אֶת⁠־יְהֹוָֽהי״יֽ׃

For your servant vowed a vow while I dwelled at Geshur in Aram, saying: 'If Hashem shall indeed bring me back to Jerusalem, then I will serve Hashem.'"

תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

אֲרֵי נִדְרָא נְדַר עַבְדָךְ בְּמֵיתְבֵי בִּגְשׁוּר בַּאֲרָם לְמֵימָר אִם אֲתָבָא יְתִיבִינַנִי יְיָ לִירוּשְׁלֵם וְאֶפְלָח קֳדָם יְיָ.

אם ישיב ישיבני – ישיב כתיב, וקרי: ישוב. ישיב – לשון תשובה. והקרי ישוב – לשון ישיבה, והוא מקור, ר״ל אם ישיבני ירושלם שאשב בה.

אם ישוֺב – כמו אם ישוּב,⁠^א ונתחלף השרק בחלם.

א. הניקוד בכ״י לונדון 24896.

ועבדתי את י״י – כטעם והיה י״י לנו לאלהים (בראשית כ״ח:כ״א).

ועבדתי את י״י – רוצה לומר: לזבוח לו זבחים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ישיב – ישוב קרי.

ישיבני – בדפוסים ישנים וספרים כ״י מלא יו״ד.

ועבדתי – עם הבאת קרבנות.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

בגשור בארם – הסמוך לארם להפרישו מגשור שבדרום ארץ כנען הסמוך לשדה העמלקי.

אם ישוב ישבני – המקור מן ישב מלא ו״ו, והעתיד מן שוב, שמקור שני השרשים אחד והיושב באיזה מקום שב אליו תדיר.

ועבדתי את ה׳ – בקרבנות.

כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב (ישיב כתיב) יְשִׁיבֵנִי יְהוָה אל יְרוּשָׁלִַם ואשב בה¹ וְעָבַדְתִּי אֶת יְהוָה לזבוח לו זבחים²:

1. כך ביאר רד״ק לפי הקריא וכתיב של המילה. וכלי יקר מבאר את דברי חנופתו של אבשלום אשר אמר לאביו כי למרות שישב בנחת בארם מבחינה גופנית, כל מבוקשו ונדרו היה רק למען ישוב אל ירושלים אל ה׳ שיקבל תשובתו.

2. רלב״ג, מצודת דוד.

תרגום יונתןרד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ט) וַיֹּֽאמֶר⁠־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ לֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם וַיָּ֖קׇם וַיֵּ֥לֶךְ חֶבְרֽוֹנָה׃

And the king said to him, "Go in peace.⁠" So he arose, and went to Hebron.

תרגום יונתןילקוט שמעוניאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לֵיהּ מַלְכָּא אֱזֵיל בִּשְׁלָם וְקָם וַאֲזַל לְחֶבְרוֹן.

ויאמר לו המלך לך בשלום – א״ר יוסי בר חנינא הנפטר מחברו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח ודוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה.

והנה היתה תשובת דוד לך בשלום, לומר שלא תהיה ההליכה הזאת ששאל ממנו כמו שקרה כאשר שאל ממנו ללכת לגזוז את צאנו שעשה שם מה שעשה, מפני זה אמר לך בשלום. ובסוף מועד קטן (מועד קטן כ״ט.) אמר ריש לקיש בשם ר׳ חיתא הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח, שנאמר (שמות ד׳ י״א) ויאמר יתרו למשה לך לשלום, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ואר״ל בשם ר׳ חיתא הנפטר מן המת אל יאמר לו אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית ט״ו ט״ו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, וכן הוא בסוף מסכת ברכות (ברכות ס״ד.):

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם ושלא תהיה הליכתך כמו ההליכה שהלכת לגזוז את הצאן והרגת את אמנון¹, וַיָּקָם אבשלום וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה – לחברון: פ

1. ראה פרק יג׳ לעיל, ובמועד קטן כ״ט. אמר רבי לוי בר חיתא הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, (דהיינו שילך לשלום אל המקום שהולך, כלי יקר) שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח, שנאמר (שמות ד׳ יא) ״וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם״, ודוד שאמר לאבשלום ״לך בשלום״ הלך ונתלה. אמר רבי לוי בר חיתא הנפטר מן המת אל יאמר לו אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית ט״ו:ט״ו) ״וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם״, וכן הוא בסוף מסכת ברכות סד., אברבנאל. וראה מהרש״א בברכות שם המבאר כי משמעות ״לשלום״ שתמצא באותו מקום שתלך לשם שלום, אבל משמעות ״בשלום״ משמעו שבהליכתו תהיה לך שלום עמך, וראה שם בהרחבה.

תרגום יונתןילקוט שמעוניאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְשָׁלוֹם֙ מְרַגְּלִ֔ים בְּכׇל⁠־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּשׇׁמְעֲכֶם֙ אֶת⁠־ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם מָלַ֥ךְ אַבְשָׁל֖וֹם בְּחֶבְרֽוֹן׃

But Absalom sent spies throughout all the tribes of Israel, saying, "As soon as you hear the sound of the horn, then you shall say, 'Absalom is king in Hebron.'"

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְאַלְלִין בְּכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְׂרָאֵל לְמֵימָר כְּמִשְׁמָעֲכוֹן יַת קַל שׁוֹפָרָא וְתֵימְרוּן מְלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן.

כשמעכם את קול השופר ואמרתם מלך אבשלום בחברון – לפי שבחברון המליכו את אביו דכתיב ויאמר אנה אעלה ויאמר חברונה (שמואל ב ב׳:א׳), הלך גם הוא לחברון שימליכוהו שם.

כשמעכם – בכ״ף.

וזכר הכתוב שקודם ההליכה לחברון כבר היה ששלח אבשלום מרגלים בכל גבול ישראל לאמר כשמעכם את קול השופר וגו׳, וענין המרגלים האלה אצלי אינו לרגל הערים ולא לעשות דבר, כי אם שכאשר ישמעו את קול השופר יאמרו לעם אל תפחדו ואל תראו אין דבר כי אם שמלך אבשלום בחברון, רוצה לומר במקום אשר מלך דוד ראשונה מלך אבשלום בנו תחתיו, והיה זה כדי לישב לבותם ולא יקומו עליו:

כשמעכם – בכ״ף רד״ק.

וישלח – טרם הלכו לחברון, שלח מרגלים לחקור דעת העם, ואמר להם כאשר תשמעו קול השופר שיתקעו בהמלכתי, תאמרו שמלך אבשלום, ותשמעו מה בפיהם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

מרגלים – שיחקרו לב העם ואם טוב אל אבשלום יאמרו להם כשמעכם וגו׳.

ולפני שהלך לחברון¹ וַיִּשְׁלַח – שלח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לחקור את דעת העם², וכאשר ימצאו אנשים שדעתם נוטה לאבשלום יגלו להם את הסוד שמרד אבשלום³, לֵאמֹר – ואמר להם שיצוו על הקושרים לשמור את הדבר בסוד, וכְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר שיתקעו בהמלכתי⁴ וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן ותפרסמו זאת⁵, ותרגיעו את העם כי קול השופר אינו מבשר דבר רע אלא על כי מלך אבשלום בא קול השופר⁶, וכן תשמעו מה בפיהם⁷:

1. אברבנאל, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. מלבי״ם.

4. מצודת דוד.

5. מלבי״ם.

6. אברבנאל.

7. מצודת דוד.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יא) וְאֶת⁠־אַבְשָׁל֗וֹם הָלְכ֞וּ מָאתַ֤יִם אִישׁ֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם קְרֻאִ֖ים וְהֹלְכִ֣ים לְתֻמָּ֑ם וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כׇּל⁠־דָּבָֽר׃

And two hundred men went out of Jerusalem with Absalom, who were invited and went in their simplicity; and they did know anything.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְעִם אַבְשָׁלוֹם אֲזַלוּ מָאתָן גַבְרִין מִירוּשְׁלֵם זְמִינִין וְאָזְלִין לְתוּמֵיהוֹן וְלָא יָדְעִין כָּל מִדָעַם.

קרואים והולכים לתומם – לא היו יודעים על מה היו הולכים עשה להם אבשלום סעודה והיה מרביצם שני זקנים ואחד מהם שהלכו עמו באמצע, אמר ראו מה נאה אבשלום לו נאה המלוכה נניח את דוד ונלך לנו עמו, מה היו עושין אע״פ שהיו עמו לא היו מתפללין אלא על דוד והיו אומרים יהי רצון שנפול אנחנו ביד דוד ולא דוד בידינו לכך נאמר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי.

קרואים והולכים לתמם – מפורש במסכת סוטה ירושלמית (ירושלמי סוטה א׳:ח׳) שבקש מאביו שיכתוב לו שכל שני בני אדם שיבקש שילכו עמו, ילכו. והיה מראה אותו לשנים כאן, ואחר כך לשנים אחרים, וכן הרבה.

Invited and leaving in innovence. It is explained in the Yerushalmi tractate of Sotah¹ that he [Avsholom] requested of his father that he [Dovid] write [a document] for him that any two people that he request go with him, should go. He [proceeded] to show it [the document] to two people here and afterwords to two other people and in this way to many.⁠²

1. Chapter 1, halakhah 8.

2. But he implied to Dovid that only two men would go. He kept using the same document for more and more pairs of men.

קרואים והולכים לתומם – קראם שילכו עמו לחברון שילך שם להקריב קרבן, והם לא ידעו דבר המרד שהיה בלבו, זהו: לתומם, כמו: משך בקשת לתומו (מלכים א כ״ב:ל״ד), שלא היה יודע כי מלך ישראל הוא.

ובדרש: כי אמר לאביו שיכתוב לו בכתב מצותו לשני האנשים שיבחר שילכו עמו, והיה מראה הכתב ההוא לשני אנשים, ואחר כך לשני אנשים אחרים, ולא היו יודעים אלו באלו, כן עשה עד שהיו עמו מאתים איש, הה״ד: קרואים והולכים לתומם – קרואים מדוד, והולכים לתומם מאבשלום.

ולא ידעו כל דבר – הטעם מן המכוון לאבשלום.

ומלבד זה עוד עשה אבשלום תחבולה אחרת והיא שהוליך עמו מירושלם מאתים איש שקרא ללכת עמו, והיו הולכים לתומם כי לא ידעו דבר מכוונתו:

קרואים – מזומנים, וכן: ואחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט׳:י״ג).

קרואים – היו קרואים מאבשלום על הזבח, והלכו בתום לבבם, ולא ידעו מכל זה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ואת (שלישית) לקח עמו מאתים איש מירושלם – שהם מעבדי דוד ואוהביו והם היו קרואים אל הזבח ולא ידעו כל דבר, ובזה גנב לב דוד שלא עלה דבר כזה על דעתו כלל, אחר שידע שנמצאים אצל אבשלום עבדי דוד ובעלי בריתו, באופן שהקשר שהתפשט בכל ערי ישראל נעלם מן האנשים שאצל אבשלום ואף כי מדוד.

לתמם – כְלִוְיַת כבוד לאבשלום בלכתו חברונה.

וְאֶת – ועם¹ אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים – שהוזמנו² ונקראו ללכת עימו לחברון להקריב קרבן³, וְהֹלְכִים – והיו הולכים עימו לְתֻמָּם – בתום לבבם⁴ וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר מכוונתו של אבשלום⁵:

1. תרגום יונתן.

2. מצודת ציון.

3. רד״ק.

4. מצודת דוד. מפורש במסכת סוטה ירושלמית (ירושלמי סוטה פ״א ה״ח) שביקש אבשלום מאביו שיכתוב לו שכל שני בני אדם שיבקש שילכו עמו, ילכו עימו, והיה אבשלום מראה אותו לשנים כאן, ואחר כך לשנים אחרים, וכן הרבה, רש״י. הה״ד קרואים והולכים לתומם קרואים מדוד והולכים לתומם מאבשלום, רד״ק. ובזה גנב אבשלום את לב דוד אביו, שלא עלה דבר כזה על דעתו כלל, אחר שידע שנמצאים אצל אבשלום עבדי דוד ובעלי בריתו, מלבי״ם.

5. אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״ירד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יב) וַיִּשְׁלַ֣ח אַ֠בְשָׁל֠וֹם אֶת⁠־אֲחִיתֹ֨פֶל הַגִּילֹנִ֜י יוֹעֵ֣ץ דָּוִ֗ד מֵֽעִירוֹ֙ מִגִּלֹ֔ה בְּזׇבְח֖וֹ אֶת⁠־הַזְּבָחִ֑ים וַיְהִ֤י הַקֶּ֙שֶׁר֙ אַמִּ֔ץ וְהָעָ֛ם הוֹלֵ֥ךְ וָרָ֖ב אֶת⁠־אַבְשָׁלֽוֹם׃

And Absalom sent for Ahithophel the Gilonite, David's counselor, from his city, from Giloh, while he offered the sacrifices. And the conspiracy was strong; for the people with Absalom increased continually.

תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם יַת אֲחִיתוֹפֶל גִילוֹנָאָה מָלִיכָא דְדָוִד מִקַרְתֵּיהּ מִגִלֹה בְּדַבָּחוּתֵיהּ יַת דִבְחַיָא וַהֲוָה מַרְדָא תַּקִיף וְעַמָא אָזֵיל וְסַגִי עִם אַבְשָׁלוֹם.

בזבחו את הזבחים – בזבוח אבשלום את הנדר שנדר.

בזבחו את הזבחים – שאמר לדוד שנדר.

מעירו מגלה בזבחו את הזבחים – בחברון שלח לאחיתופל שיצא מעירו מגילה.

או פירושו: וישלח אבשלום ויקח את אחיתופל מעירו מגילה ויבא אליו וקשר עמו.

מעירו מגלה – יתכן ששלחו אל חברון מגילה לא מירושלם ליראתו שמא לא יתרצה אחיתופל להיות כנגד דוד ואם היה אומר לו זה בירושלים אולי היה אחיתופל מגיד זה לדוד כי הוא יועץ דוד.

ועוד שלח בעד אחיתופל בהיות אבשלום זובח זבחיו, כי פחד מדבר עמו בירושלם פן יגיד הדבר לדוד אביו, ולכן שלח בעדו מחברון בהיותו בזבח ושם נתקשר עמו ועם כל השרים בקשר אמיץ. ובדרש (במ״ר פר׳ ט׳ דף רל״ב ע״ג) אמרו שאבשלום אמר לאביו שיכתוב לו כתב מצותו לשני אנשים שיבחר שילכו עמו, והיה מראה הכתב ההוא לשני אנשים ואח״כ לשני אנשים אחרים ולא היו יודעים אלו מאלו, כן עשה עד שהיו מאתים איש קרואים והולכים לתומם, קרואים מדוד והולכים לתומם מאבשלום. (ועיין מזה ג״כ בירושלמי דסוטה י״ז ע״ב):

הקשר – המרד, על שם שבעלי המרד יתקשרו באגודה אחת, וכן: כי קשרתם כולכם (שמואל א כ״ב:ח׳).

אמיץ – חזק.

את אחיתופל – רוצה לומר: להביא את אחיתופל מעירו.

בזבחו – בעת זבחו וגו׳.

הולך ורב – בכל עת היו נוספים ומתרבים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

וישלח (רביעית) שלח את אחיתופל יועץ דוד – שהיה עמו בקושרים, בל ימצא בעירו בגילה, רק ישב במקום נסתר מוכן לעת הצורך, ובזה הערים שאם יתגלה לדוד דבר ויצטרך יועץ ועצה לא ידע מקומו.

וישלח וגו׳ – חסרה תיבת לקחת או לקרא – בזבוח אבשלום זבחיו בחברון שלח לקחת את אחיתפל כאילו רוצה לכבד יועץ אביו וקוראו אל הלחם עמו ביום שמחתו.

ויהי הקשר אמיץ – ובבוא אליו אחיתפל נעשה הקשר אמיץ ורב העם אחר אבשלום.

גילה – אחת מערי יהודה (יהושע ט״ו:נ״א).

וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם להביא¹ אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה, ועשה זאת בְּעֵת זָבְחוֹ בחברון אֶת הַזְּבָחִים שאמר לאביו שנדר², כי פחד לדבר עימו בירושלם פן יגלה הדבר לדוד אביו³, וַיְהִי הַקֶּשֶׁר – קשר המרד⁴ אַמִּץ – חזק⁵ וְהָעָם הוֹלֵךְ בכל עת⁶ וָרָב – ומתרבה⁷ אֶת – עִם אַבְשָׁלוֹם:

1. מצודת דוד.

2. מהר״י קרא.

3. רלב״ג, אברבנאל. ומלבי״ם מבאר כי אחיתופל היה מהתחלה בקושרים, ואבשלום הרחיקו מעירו כדי שכאשר דוד יגלה את המרד ויצטרך אותו לעצה לא ימצא אותו.

4. מצודת ציון.

5. מצודת ציון.

6. מצודת דוד.

7. מצודת דוד.

תרגום יונתןר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יג) וַיָּבֹא֙ הַמַּגִּ֔יד אֶל⁠־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הָיָ֛ה לֶב⁠־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃

And a messenger came to David, saying, "The hearts of the men of Israel are after Absalom.⁠"

תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתָא דִמְחַוֵי לְוַת דָוִד לְמֵימָר אִתְפְנֵי לִבָּא דֶאֱנָשׁ יִשְׂרָאֵל בָּתַר אַבְשָׁלוֹם.

ויבא המגיד אל דוד לאמר וגו׳. יגיד הכתוב שכאשר בא המגיד אל דוד הודיעו מה שהיה, ר״ל שמלך אבשלום והיה לב ישראל אחריו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

ויבא המגיד ובאופן זה נבנה הבנין הזה עד תומו בסוד גדול, עד שבעת הוגד זאת לדוד, כבר תקעו בשופר, ונודע שכל ישראל בקשר המרד.

ובאופן זה נבנה כל המרד הזה עד תומו בסוד גדול, ורק כאשר תקעו בשופר ונודע לכולם שכל ישראל בקשר המרד¹, רק אז וַיָּבֹא הַמַּגִּיד² אֶל דָּוִד לֵאמֹר מלך אבשלום³ הָיָה – ופנה⁴ לֶב אִישׁ – לב אנשי יִשְׂרָאֵל וגם אחיתופל⁵ אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

1. מלבי״ם.

2. כלי יקר מבאר כי המגיד הזה היה מלאך, שכן רק מלאך רוחני יכול לדעת מה יש בלב העם.

3. אברבנאל.

4. תרגום יונתן.

5. כלי יקר.

תרגום יונתןאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(יד) וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִ֠ד לְכׇל⁠־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר⁠־אִתּ֤וֹ בִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא⁠־תִֽהְיֶה⁠־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁלֹ֑ם מַהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן⁠־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֙נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֙ינוּ֙ אֶת⁠־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי⁠־חָֽרֶב׃

And David said to all his servants who were with him at Jerusalem, "Rise, and let us flee; for otherwise none of us shall escape from Absalom. Hurry to depart, lest he overtake us quickly and bring down evil upon us, and smite the city with the edge of the sword.⁠"

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר דָוִד לְכָל עַבְדוֹהִי דִי עִמֵיהּ בִּירוּשְׁלֵם קוּמוּ וְנַעֲרוֹק אֲרֵי לָא תְהֵי לָנָא שֵׁיזְבָא מִן קֳדָם אַבְשָׁלוֹם אוֹחוּ לְמֵיזַל דִילְמָא יוֹחִי וְיִדְבְּקִינָנָא וְיִכְמוֹן יַת בִּישְׁתָא עֲלָנָא וְיִמְחֵי יַת קַרְתָּא לְפִתְגַם דְחָרֶב.

קומו ונברחה – כי אם לא נהיה בעיר לא יבא אל העיר, ואם יבא אל העיר וימצא אותנו בעיר לא תהיה לנו פליטה ממנו ויכה את העיר. זהו שאמר: פן ימהר – קודם שיעשה דבר אחר ובא אל העיר שיחשוב שימצאני הנה לפיכך נמהר אנחנו לברוח.

ובדרש: שלא ידון אותנו כעיר הנדחת. ועוד אמרו: נטל בעל הכוס להדיח את הכוס אינו זז עד שימרקנו, כלומר כיון שהתחיל הפורענות לבא ירא אני שלא נכלה ממנו.

כי לא תהיה לנו פלטה – בטוב בעיר אם לא נברח.

והדיח עלינו את הרעה – רוצה לומר: ויבא בחוזק ובתוקף את הרעה עלינו.

(יד-לז) הנ״ח הוא במדות והוא להודיע שאין ראוי שיתרשל אדם מלקיחת עצה משני הפלגת רוע המקרים אשר יקרו לו ולזה תמצא שהתנהג דוד בחכמה נפלאה בכל זה הענין בברחו מפני אבשלום בנו וזה שהוא ירא אם ישאר שם שינצחו אבשלום בנו כי כבר ייעדו הנביא שיקים השם רעה מביתו וינתנו נשיו לרעו וישכב עמהם לעיני השמש ולעיני כל ישראל וזה לא היה אפשר שיתקיים אם ישאר שם דוד אם לא בשיפול דוד בידי אבשלום ולא רצה דוד לקחת כל נשיו אתו בברחו כי כבר ימשך מזה גם כן אם יתקיים ייעוד הש״י שינצחהו אבשלום במקום אשר ברח שם ולזה הניח דוד שם הפלגשים לבד כי יותר מעט בזה היה לו מן הגנות והצער אם ישכב אבשלום עמהם ממה שיקרא לו מזה אם ישכב עם נשיו והנה ברח המלך ברגליו כדי שלא יכירו כל רואיו כי הוא המלך כי בזה יתכן לו שישלם ההמלט מן אבשלום ולזאת הסבה גם כן לא רצה שישאו לו ארון י״י והניח שם אנשים טובים יוכל לבטוח בהם שיגידו לו האמת להודיע לו מה שיסכים אבשלום לעבור כנגדו והשתדל לשלוח שם איש חכם למען יפר את עצת אחיתופל הטובה ועם הכנתו עצמו לטו׳ העצה הכין עצמו לתפלה ולזה התפלל לש״י שיסכל עצת אחיתופל ועם זה היה לב דוד נשבר ונדכה והיה הולך ובוכה וראש לו חפוי וסבל הקללות הנמרצות שקללו שמעי בן גרא להכנע בתכלית מה שאפשר אל הש״י אולי יחננו יוצרו ונחם על הרעה והכין עצמו עם זה למלחמה לפי הסדור הראוי ולזה שם עם מחנהו שרי אלפים ושרי מאות.

ודוד אמר אל עבדיו קומו ונברחה כי לא תהיה לונו פלטה וגומר, ולא אמר שימיתהו אבשלום אבל אמר שלא יהיה להם פלטה ממנו שם כי יאסרם ויקחם, ולזה אמר פן ימהר והשיגנו, ר״ל שישיגם בתוך העיר, והדיח עלינו את הרעה, והיא שיתפשם חיים. או יאמר והדיח עלינו את הרעה, שהרעה אשר אבשלום סבל בברחו מפני דוד על דבר אמנון, והיה דוד יוצא ורודף אחריו, ידיח עתה אותה הרעה עליו ויעשה לו מדה כנגד מדה לא שיאמר שיהרגהו, והראיה המורה על זה באמת היא אמרו והכה העיר לפי חרב, ולא אמר שיכה אותו כי אם את העיר להיותם נמשכים אחריו, ובזה מההוראה שהיה דוד מרחם על עמו ונחלתו, כיון שהיה ירא וחרד מהכות אבשלום את העיר, ולא זכר הדום רגליו ביום ההוא:

פליטה – הצלה, כמו: ומפלטי לי (שמואל ב כ״ב:ב׳).

והדיח – מלשון דחיה.

כי לא תהיה וגו׳ – כי רב העם אשר אתו, ואי אפשר להנצל מפניו במעוז העיר.

והשגנו – עודנו בתוך העיר, ובעבורינו ידיח הרעה על כל בני העיר, ואת כולם יכה.

השאלות:

למה כפל קומו ונברחה, מהרו ללכת, ומהו והדיח עלינו את הרעה, ולמה יכה העיר אם הם יהיו חוץ לעיר ולא ילחמו בעיר.

ויאמר דוד – א״ל שני דברים,

א. שיברחו כי לא תהיה לנו פלטה – אחר שהוא מוכן למלחמה ונושע ברב חיל, ודוד לא ידע מי אשר אתו,

ב. שימהרו ללכת שלא יכה אבשלום את העיר והדיח עליהם את הרעה – רצה לומר שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את אנשי העיר, ויעולל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם יען מרדו בו, כי אז לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יודע שאנשי אבשלום הרגו בם יאמרו שזה יען היו אנשי דוד הלוחמים אתו קרובים לעיר וחוסים בצל העיר והמבצר, לכן מהרו ללכת.

פליטה – ידע דוד ביואב ואבישי ושאר עבדיו שנאמנים הם אתו עד מות, ואמר להם, דעו שרוח אבשלום לא יתקרר בהרגו אותי לבדי רק גם לכולכם ימית, וכל זמן שכולכם עמדי בודאי יושבי ירושלים לא ימרדו בי ולא יסגירוני בידי אבשלום, והוא להדיח עלינו את הרעה להכריתנו, יצור על העיר ובלכדו אותה יכה כל יושביה לפי חרב; ויש ג״כ לפרש והדיח עלינו את הרעה – יאשים אותנו שאנו גרמנו השחתת העיר בהתיצבנו נגדו אחר שכל ישראל בחרו בו.

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה, כִּי אם לא נהיה בעיר לא יבוא אל העיר, כי אם יבוא אבשלום אל העיר וימצא אותנו בעיר¹ לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה – הצלה² מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם כי רב העם אשר איתו, ואי אפשר להנצל מפניו במעוז העיר³, לכן מַהֲרוּ – נמהר אנחנו⁴ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ כשנהיה בתוך העיר⁵ וְבגללנו הִדִּיחַ – יביא בחוזק ובתוקף⁶ עָלֵינוּ – על כל בני העיר⁷ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה – ויכה את הָעִיר כולה לְפִי חָרֶב:

1. רד״ק.

2. מצודת ציון.

3. מצודת דוד.

4. רד״ק.

5. מצודת דוד.

6. רלב״ג.

7. מצודת דוד. ומלבי״ם מבאר שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את כל אנשי ירושלים, ויעליל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם מפני שמרדו בו, כי אז עדיין לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יוודע שאנשי אבשלום הרגו אותם, יאמרו שזה מפני שאנשי דוד הלוחמים איתו קרובים לעיר וחוסים בצל העיר והמבצר, ולכן מהרו ללכת.

תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(טו) וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי⁠־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל⁠־הַמֶּ֑לֶךְ כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר⁠־יִבְחַ֛ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִנֵּ֥ה עֲבָדֶֽיךָ׃

And the king's servants said to the king, "Behold, your servants are ready to do whatever my lord the king shall choose.⁠"

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותמצודת דודמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַרוּ עַבְדֵי מַלְכָּא לְמַלְכָּא כְּכָל דְיֵימַר רִבּוֹנִי מַלְכָּא הָא עַבְדָיִךְ.

ויאמרו עבדי המלך וגו׳ ככל אשר יבחר וגו׳ הנה עבדיך – הדיין הזה בשעה שארכי (שררה) שלו מקולקלת אין עומדין לפניו בטכסים שלהם אלא משונים ומטולטלים שצריכים לעמוד דרך ימין עומדין דרך שמאל, הצריכין לעמוד דרך שמאל עומדין דרך ימין, וכיון שרואין שתכסס שלו מתוקנת עומדין בתכסיס שלהן, התחיל אומר אלו היה ארכי שלי מקולקלת לא היה כל אחד ואחד עומד בטכסיס שלהם התחיל אומר מזמור.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

הנה עבדיך – הנה אנחנו עבדיך, ואליך נשמע.

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לעשות הִנֵּה עֲבָדֶיךָ אנחנו ואליך נשמע¹:

1. מצודת דוד.

תרגום יונתןילקוט שמעונירלב״ג תועלותמצודת דודמקראות שלובותהכל

(טז) וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכׇל⁠־בֵּית֖וֹ בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעֲזֹ֣ב הַמֶּ֗לֶךְ אֵ֣ת עֶ֧שֶׂר נָשִׁ֛ים פִּֽלַגְשִׁ֖ים לִשְׁמֹ֥ר הַבָּֽיִת׃

And the king went forth and his entire household after him. And the king left ten women, concubines, to keep the house.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּנְפַק מַלְכָּא וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ דִי עִמֵיהּ וּשְׁבַק מַלְכָּא יַת עֲשַׂר נְשִׁין לְחֵינָן לְמִטַר בֵּיתָא.

ויעזב המלך את עשר נשים פלגשים לשמור הבית – לפי שאומר למטה בוא אל פלגשי אביך (שמואל ב ט״ז:כ״א) שלא תתמה ותאמר הלא ברחו עם דוד, לכך קדם ולימדך שהניחם לשמור הבית.

ויצא המלך וכל ביתו ברגליו – פירוש: אילו הם נשיו שהוליכם עמו, והפילגשים הניח לשמור את הבית.

ברגליו – כטעם וינס ברגליו (שופטים ד׳:ט״ו), כי לא עת לרכוב על סוס.

ויצא המלך וכל ביתו ברגליו – הנה לא רכב על סוסים כדי שלא יתפרסם לכתו כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד וישלם לו מפני זה יותר המלטו מיד אבשלום.

ויעמד בית המרחק – רוצה לומר: בבית היותר רחוק מירושלם והוא דרך משל מהבתים אשר חוץ לחומה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ואז יצא המלך וכל ביתו ועבדיו, ומהירות הדרך היה כ״כ שהלכו ברגליהם כי לא לקחו בהמות ללכת בהם, כמ״ש והוא הלך יחף וכל העם אשר אתו. ורלב״ג כתב שעשה דוד זה כדי שלא יתפרסם לכתו, כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד, ובזה ימלט יותר בנקלה. והשאיר המלך עשרה נשים ופילגשים לשמור את ביתו, ובדברי הימים (דברי הימים א י״ד ד׳) קראם כלם נשים לפי שהיו הפילגשים גם כן בקידושין, כמו שכתבתי בענין פלגש בגבעה בספר שופטים (דף ס״ט ע״ד):

(טז-יז) השאלות:

למה כפל ויצא המלך ויצא המלך.

ויצא (סיפר יציאת המלך מירושלים) תחלה יצא מביתו, הוא וכל בני ביתו, ואחר כך.

ברגליו – אחריו, או הולכים ולא רוכבים, וכן פירשתי ג״כ בעמק שלח ברגליו (שירת דבורה); והיתה כונת דוד להמלט במצודות כמו שנמלט בימי שאול שהוא ועבדיו ידעו המקומות ההם ובמתי מעט היו יכולים להתיצב בפני מאות אלפים בעברות ההרים, מקום צר לבוא אל הגאיות, ואחר עצת אחיתפל לאבשלום שמע לדברי חושי והחליף מהלכו ועבר הירדן אל מחנים, אולי גם הוא היה מקום חזק, ובו המליך אבנר את איש בשת.

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ מביתו¹ וְעימו כָל בֵּיתוֹ – נשותיו², והלך בְּרַגְלָיו ולא רכב על סוסים כדי שלא יתפרסם לכתו, כי בראות העם את דוד הולך ברגל לא יחשבו שזה המלך³, וַיַּעֲזֹב – והשאיר הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים נשואות בקידושין⁴ לִשְׁמֹר על הַבָּיִת:

1. מהר״י קרא.

2. רי״ד.

3. רלב״ג.

4. אברבנאל.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יז) וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכׇל⁠־הָעָ֖ם בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעַמְד֖וּ בֵּ֥ית הַמֶּרְחָֽק׃

And the king went forth and all the people after him; and they paused in Beth-merhak.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וּנְפַק מַלְכָּא וְכָל אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עִמֵיהּ וְקָמוּ בַּאֲתַר דְרָחִיק.

בית המרחק – באתר דרחיק.

Far away. [Targum Yonatan translates:] "in a far away place.⁠"

ויעמדו בית המרחק – במקום רחוק מירושלים.

ויעמדו בית המרחק – לראות מי הולך עמו.

ברגליו – עמו. וכן: וכל העם אשר ברגליך (שמות י״א:ח׳). וכן תירגם יונתן: עמיה.

בית המרחק – כתרגומו: באתר דרחיק, כלומר מקום שהיה רחוק מירושלם.

ובדרש: מלמד שנדוהו. הה״ד: ישובו לי יראיך (תהלים קי״ט:ע״ט), מלמד שפרשו ממנו.

בית המרחק – פירוש: רחוק מירושלם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

והנה יצא המלך ויעמד בית המרחק, ר״ל בבית שהיה יותר רחוק מירושלם, והוא דרך משל מן הבתים אשר הם חוץ לחומה שלא יראהו אדם, והיתה עמידתו שם כדי לקבץ אנשיו שם.

ברגליו – עם מהלכו ואחריו, כמו: לעם אשר ברגלי (שופטים ח׳:ה׳).

בית המרחק – בהבית שהיה יותר רחוק מהבתים העומדים מחוץ להחומה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טז]

ויצא מן העיר,

וכל העם – שיזכיר בסמוך,

ויעמדו בית המרחק – בבית הרחוק מן העיר להתקבץ שם.

ויעמדו בית המרחק – אולי האחרון מבתי מחוז ירושלים, או בית תענוג למלך, ושם נחו מעט ממהלכם ופקד דוד העם אשר אתו.

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו אשר עימו¹, מן העיר² וַיַּעַמְדוּ כדי להתקבץ³ בְּבֵּית הַמֶּרְחָק – בבית המרוחק ביותר מהבתים שעמדו מחוץ לחומת ירושלים⁴, ושם נידו את אבשלום⁵:

1. רד״ק.

2. מלבי״ם.

3. אברבנאל, ומשום שיצאו כל אחד בנפרד היו צריכים להתקבץ, מלבי״ם.

4. רלב״ג, מצודת דוד.

5. רד״ק ע״פ הדרש.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יח) וְכׇל⁠־עֲבָדָיו֙ עֹבְרִ֣ים עַל⁠־יָד֔וֹ וְכׇל⁠־הַכְּרֵתִ֖י וְכׇל⁠־הַפְּלֵתִ֑י וְכׇֽל⁠־הַגִּתִּ֞ים שֵׁשׁ⁠־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ אֲשֶׁר⁠־בָּ֤אוּ בְרַגְלוֹ֙ מִגַּ֔ת עֹבְרִ֖ים עַל⁠־פְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃

And all his servants passed on beside him; and all the Cherethites, and all the Pelethites, and all the Gittites, six hundred men that came with him from Gath, passed on before the king.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְכָל עַבְדוֹהִי עָבְרִין עַל יְדוֹהִי וְכָל קַשָׁתַיָא וְכָל קַלְעַיָא וְכָל גִתָּאֵי שִׁית מְאָה גַבְרָא דְאָתָן עִמֵיהּ מִגַת עָבְרִין קֳדָם מַלְכָּא.

וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי – רבי איבו אמר כרתי שכורתין כריתות, פלתי מופלא בית דין. ורבנן אמרין הן שאומרין דבר ואין מי יפליא אחריהם.

על ידו – אצלו, הוא עומד והם עוברים.

By him. Near him, He stood in place and they passed by.

וכל עבדיו עוברים על ידו – הוא עומד מצד אחד והם עוברים לפניו.

על ידו – כמו: לפניו, כמו שאמר: על פני המלך.

וכל הכרתי וכל הפלתי – תרגם יונתן: וכל קשתיא וכל קלעיא. ואפשר שהיו משפחות ידועות בישראל. ורבותינו ז״ל פירשו אלו אורים ותומים, ומלת כל קשה לפירושם.

וכל הגתים – אמרו כי גוים היו וכן אתי הגתי (שמואל ב ט״ו:י״ט) גוי היה, ולפי דעתי כי ישראלים היו שהיו מתגוררים בגת ובאו עתה לעזרת דוד, וזהו שאמר: אשר באו ברגלו מגת – פירוש בעבורו, כמו: ויברך י״י אותך לרגלי (בראשית ל׳:ל׳) – בעבורי. וכבר פירשתי עוד למעלה בענין הגתים בדבר עטרת מלכם.

ותרגם יונתן: ברגלו – עמיה, ר״ל עם אתי הגתי, ואע״פ שלא נזכר ידוע כי אתי הגתי היה ראש לשש מאות איש אלה, וכן אמר: ויעבור אתי הגתי וכל אנשיו (שמואל ב ט״ו:כ״ב).

אשר באו ברגלו – פירוש: אשר באו עמו.

ברגלו – אינו אחד במין עם האחר כי זה כטעם ויעל ברגליו עשרת אלפי איש (שופטים ד׳:י׳), ואם הכל אחד בסוג.

וכל הכרתי וכל הפלתי – הם היו שתי משפחות בתכלית החכמה ומהם היו סנהדרין כמו שיתבאר אחר זה וידמה שהסנהדרין נקראו כך כי הם כורתין הדין במה שיבא לפניהם כי אחריהם אין ללכת לאחרים למעלה מהם והם גם כן מבארים כל מה שיפלא למשפט באיזה דבר שיהיה מדברי התורה כמו שנתבאר בפי׳ כי יפלא ממך דבר למשפט ואמר כל הכרתי וכל הפלתי לפי שהיו שם לפניהם שורות של תלמידים להקים מהם כשיצטרך ולזה אמר כי כלם עברו עם דוד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ולכן אמר וכל עבדיו עוברים על ידו, ר״ל לפניו, והכרתי והפלתי, שהם היו שתי משפחות הסרים לעבודת דוד שעברו גם כן עמו, וכל הגתים שהם בני ישראל שמתגוררים בגת עברו עמו:

הסרתי והפלתי – תרגם יונתן: קשתיא וקלעיא.

הגתים – האנשים שהתגוררו בגת בעוד שהיה דוד שם.

ברגלו – עם מהלכו.

על פני – לפני.

על ידו – סמוך למקום מעמדו.

אשר באו ברגלו – אשר באו עמו מגת, שישבו עמו שמה עוד היה נרדף משאול.

עברים על ידו – הוא עמד לפקד כל עובר אם ילך עמו אם לא,

וכל הכרתי גבורי דוד,

אשר באו ברגלו בסבתו שבאו להיות מבני חילו ואתי הגתי פקיד עליהם.

באו ברגלו מגת – דוד הרגיש שיום יום לב בני ישראל היה מתרחק מעליו ושלח להביא שש מאות גתים אליו עם אתי שאולי יודעו היה לשעבר, ומיד כשבאו לירושלים מצאו דוד בורח והלכו ברגליו.

וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ – סמוך למקום מעמדו¹, כאשר הוא עומד מצד אחד לפקד כל עובר אם ילך עמו אם לאו², והם עוברים לפניו³, וְעברו שם כָל הַכְּרֵתִי – הקשתים⁴ וְכָל הַפְּלֵתִי – הקלעים⁵ גיבורי דוד⁶ וְכן כָל הַגִּתִּים – האנשים שהתגוררו בגת בעוד שהיה דוד שם⁷ בבורחו משאול⁸, שהם היו בסה״כ שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ מגת⁹ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ – עִמּוֹ¹⁰ ובעבורו¹¹ מִגַּת להיות מבני חילו, כאשר אִתַּי הַגִּתִּי פקד עליהם¹², וכולם עֹבְרִים עַל פְּנֵי – לפני¹³ הַמֶּלֶךְ:

1. מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

3. רש״י, ר״י קרא, רד״ק.

4. תרגום יונתן, מצודת ציון.

5. תרגום יונתן, מצודת ציון.

6. מלבי״ם. ורלב״ג ביאר ״וכל הכרתי וכל הפלתי״ שתי משפחות היו בתכלית החכמה ומהם היו סנהדרין, ונקראו כך כי הם כורתין הדין במה שיבא לפניהם כי אחריהם אין ללכת לאחרים למעלה מהם, והם גם כן מבארים כל מה שיפלא למשפט באיזה דבר שיהיה מדברי התורה.

7. מצודת ציון.

8. מצודת דוד.

9. רד״ק.

10. רי״ד.

11. רד״ק.

12. מלבי״ם.

13. מצודת ציון.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(יט) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־אִתַּ֣י הַגִּתִּ֔י לָ֧מָּה תֵלֵ֛ךְ גַּם⁠־אַתָּ֖ה אִתָּ֑נוּ שׁ֣וּב וְשֵׁ֤ב עִם⁠־הַמֶּ֙לֶךְ֙ כִּי⁠־נׇכְרִ֣י אַ֔תָּה וְגַם⁠־גֹּלֶ֥ה אַתָּ֖ה לִמְקוֹמֶֽךָ׃

Then the king said to Ittai the Gittite, "Why should you also go with us? Return, and stay with the king; for you are a foreigner, and also an exile from your own place.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר מַלְכָּא לְאִתַּי גִיתָּאָה לְמָא תֵיזֵיל אַף אַתְּ עִמָנָא תּוּב וְתֵיב עִם מַלְכָּא אֲרֵי נוּכְרָא אַתְּ וְאַף אִם גָלֵי אַתְּ אֱזֵיל לָךְ לְאַתְרָךְ.

עם המלך – עם אבשלום.

כי נכרי אתה – ואנחנו בורחים מאין צידה ומזון, ומתוך שאתה נכרי לא תמצא מרחמים.

וגם גולה אתה למקומך – וגם אם גולה אתה מעם המלך שאינך רוצה להיות עמו, למקומך חזור לך, כי לא טוב לכתך עמי, שהרי תמול באת.

With the king. With Avsholom.

Because you are a foreigner. We are fleeing without provisions and food, and because you are a foreigner you will not find people that will have pity on you.

And even if you are estranged [from Avsholom]. And even if you are exiled from the king [Avsholom] because you do not want to be with him, then return to your home because it is not good to go with me because you [just] came yesterday.⁠¹

1. This verse blends into verse 20 where Dovid explains more about why it is disadvantageous for Itai to stay with him.

שוב ושב עם המלך כי נכרי אתה – מה לך אם אני מלך או בני.

וגם גולה אתה למקומך – פתר׳: וגם גולה אתה ממקומך, כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כ״ו:ז׳) – שפתר׳: וישאלו מאשתו מי היא.

דבר אחר: וגם גולה אתה למקומך – כלומר גולה אתה שוב ולך למקומך.

וגם גולה אתה למקומך – כמו גולה אתה ממקומך. ודומה לו ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ (שמות י״ד:ג׳).

שוב ושב עם המלך – פירוש עם אבשלום המלך, שרצו ישראל להמליכו.

כי נכרי אתה – לפי שהתגורר בגת ימים רבים, ואולי נולד שם, ועתה באת מקרוב כי נכרי אתה עדיין וגולה אתה, איך אניעך עוד.

ופירוש גולה – מטלטל, כי לשון גלות יש שהוא טלטול השבי והוא הרוב, ויש שהוא טלטול בלא שבי אלא ממקום למקום כמו זה, וכן: ויגלום אל מנחת (דברי הימים א ח׳:ו׳).

ומלת למקומך דבק עם שוב ושב שזכר, כאילו אמר שוב למקומך ושב עם המלך. ומקומו היה ירושלים כי שם בא לשבת כשבא מגת. ובענין הזה תרגם יונתן אלא שלא הדביקו עם שוב אלא הוסיף בו ואמר: ואף אם גלי את אזיל לך לאתרך.

וגם גולה אתה למקומך – בא הנה הלמ״ד במקום מ״ם.

את המלך – רמז לאבשלום שהוא מלך היום בעונות.

וגם אתה גולה למקומך – יתכן שלא היה יושב בירושלם כי אם זמן מועט והיה תמיד נע ונד למקומו להעתיק משם קניניו ולזה אמר לו כי נכרי אתה ואמר לו גם כן תמול בואך והיום אניעך עמנו ללכת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וזכר שהשתדל המלך עם אתי הגתי שישוב וישב עם אבשלום אשר נמלך, ואתה תראה שקראו דוד פעמים מלך, באמרו ושב עם המלך, לפי שאשר יבחר ה׳ בו וכל ישראל הוא הראוי להקרא מלך. ומה שאמר לאתי הגתי נכרי אתה וגם גלה אתה למקומך תמול בואך וגו׳, חשבו רבים שזה יורה היות איתי גוי ואינו כן, כי הוא היה מתגורר בגת ומבני ישראל היה, ורד״ק כן כתב שנקרא הגתי לפי שנולד בגת או התגורר שם, ושקראו נכרי לפי שמקרוב בא אצל דוד, ושגולה אתה למקומך, פירושו שיתטלטל למקומו, וששיעור הכתוב לדעתו הוא, שוב למקומך, שהוא ירושלם ששם היה דר זה ימים מעטים, ושב שם עם המלך אבשלום כי נכרי אתה שמה וגם גולה אתה, ר״ל שבאת שם מגת. ויהיה לפי זה מלת למקומך דבק עם שוב, שישוב לירושלם למקומו ולביתו. ואפשר לי לפרש שאתי היה עדין יושב בגת ובא זה ימים מועטים לעבוד את המלך דוד, ולכן אמר שוב ושם עם המלך, ר״ל עם אבשלום בירושלם כי נכרי אתה, ר״ל אינך מעבי לשתתירא מפני אבשלום, נכרי אתה ואל יחשדך בעניני, ואם יחשוד בך על כל פנים לך מעמו אל מקומך גת ותהיה שם גולה ומתגורר כבתחלה, וכן כתב רש״י ואפילו גולה אתה מעל אבשלום שאינך רוצה להיות עמו חזור למקומך ותהיה גולה שמה:

גולה – ענין טלטול ונוע, ואם הוא בלא שבי, וכן: ויגלום אל מנחת (דברי הימים א ח׳:ו׳).

עם המלך – על אבשלום יאמר, שמלך עתה.

כי נכרי אתה – הלא אתה מארץ נכריה, ואינך מעבדי לשתתירא מפני אבשלום.

וגם גולה – ואפילו תרצה להיות גולה מעל פני אבשלום מבלי לשבת אתו, אזי חזור למקומך לגת, ותהיה גולה שמה לשבת בה כמאז.

(יט-כ) השאלות:

בפסוקים האלה נלחצו המפרשים.

למה תלך עמנו אם תלך מפני שאתה ירא מאבשלום, יש לך שני ברירות, או שוב לירושלים ושב עם המלך – כי לא ישים לב עליך כי נכרי אתה, וגם (אם) גולה אתה – אם יגלה אותך מירושלים למקומך הלא תגלה למקומך לגת, ולא תפסיד מאומה.

ושב עם המלך – לנסותו אמר כן אם בא לו מאהבתו אותו, או מפני שכר שקצב לו.

כי נכרי אתה – ועדין לא קשרת ברית עמי א״כ חפשי אתה ללכת את אבשלום, ותיבות עם המלך העלו על דעתי שאולי לא היתה דעת דוד כי אם למלט נפשו ונפש עבדיו, ומחפצו הטוב היה מתרצה לעזוב המלוכה ביד אבשלום אם יכרות עמו ברית לחיות אותו ואת עבדיו, ומעתה הוא בעצמו קוראו מלך.

וגם גלה אתה למקומך – מליצה קשה, וצריכים אנו או לפרש גלה תוכל לשוב אל מקומך אתה ואנשיך, והשתמש בשרש גלה לפי שהיתה דעתו אחר גלותו מארצו להתישב בירושלים ועכשי הוא נוסע משם וגולה שנית, או תהיה למ״ד למקומך במקום מ״ם, אך גלית ממקומך ובאת ממקום רחוק ועיף אתה ואנשיך, ולא ידעתי להכריע, והפסוק שאחריו סומך הפירוש השני, רק נ״ל ג״כ שטוב לפרש גולה כפירוש הראשון מלהניח שנכתב למ״ד במקום מ״ם, דבר זר.

וַיֹּאמֶר דוד הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי – מעיר גת לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ? שׁוּב וְשֵׁב עִם אבשלום¹ שרצו ישראל להמליכו² וכעת הוא³ הַמֶּלֶךְ, ואין לך לחשוש מאבשלום⁴ כִּי נָכְרִי אַתָּה ואינך נמנה עם עבדי ולא ישים לב אליך⁵, ועוד שאנחנו בורחים ללא צידה ומזון, ומתוך שאתה נכרי לא תמצא מי שירחם עליך⁶, וְגַם אם גֹּלֶה אַתָּה – יגלה אותך מירושלים, או שלא תרצה לשבת עם אבשלום⁷, אזי לִמְקוֹמֶךָ לעיר גת חזור, ותהיה גולה שמה לשבת בה כמאז⁸, כי לא טוב לכתך עמי, שהרי⁹:

1. רש״י.

2. רד״ק.

3. מצודת דוד.

4. מצודת דוד, מלבי״ם.

5. מצודת דוד.

6. רש״י.

7. רש״י, מצודת דוד. פירוש המילה גולה הוא מלשון טלטול ונוע, מצודת ציון.

8. מצודת דוד.

9. רש״י, מצודת דוד, רד״ק.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כ) תְּמ֣וֹל׀ בּוֹאֶ֗ךָ וְהַיּ֞וֹם [אֲנִֽיעֲךָ֤] (אנועך) עִמָּ֙נוּ֙ לָלֶ֔כֶת וַאֲנִ֣י הוֹלֵ֔ךְ עַ֥ל אֲשֶׁר⁠־אֲנִ֖י הוֹלֵ֑ךְ שׁ֣וּב וְהָשֵׁ֧ב אֶת⁠־אַחֶ֛יךָ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃

You came just yesterday; should I this day make you go up and down with us, while I go where I may? Return, and take back your brothers with you. May kindness and truth be with you.⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

תְּמָלֵי אֲתֵיתָא וְיוֹמָא דֵין אֲטַלְטְלִינָךְ עִמָנָא לְמֵיזַל וַאֲנָא אָזֵיל לַאֲתַר דְלֵית אֲנָא יְדַע לְאָן אֲנָא אָזֵיל תּוּב וַאֲתֵיב יַת אֲחָךְ עִמָךְ וַעֲבֵיד עִמְהוֹן טִיבוּ וּקְשׁוֹט.

והיום אניעך עמנו – ואין לי מקום שאוכל להושיבך שם ולהמלט, כי אני הולך אל אשר יקרני המקרה ללכת יום יום. כשאשמע שהרודפים כאן, אני בורח כאן.

וכן תרגם יונתן: וגם גולה אתה למקומך (שמואל ב ט״ו:י״ט) – ואף אם גלי את אזיל לך לאתרך.

חסד ואמת – אני מחזיק בך טובת חסד ואמת שעשית עמדי.

And should I today cause you to move with us. I have no place that I can settle you there to escape because I am going to where circumstances have me go each day. When I hear that the pursuers are here I flee here. And so Yonatan translates [the verse], "And if you are estranged [from Avsholom] you can go home" [as:] "And if you you are estranged go [back] to your city.⁠"

I will consider it kindness and truth. I will credit you the favor of kindness and truth that you have done for me.

ואני הולך על אשר אני הולך – ואני הולך במקום שאוכל לברוח.

שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת – כלומר חסד ואמת יקדמך שעשית עמי חסד ואמת.

חסד ואמת – שעלה על דעתך ללכת עמי.

אניעך – כתוב בוי״ו וקרי ביו״ד, והענין אחד אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד.

ואני הולך על אשר אני הולך – על כמו: אל, כמו: ותתפלל על י״י (שמואל א א׳:י׳), כלומר אני הולך אל המקום אשר אני הולך במקרה, כי לא אדע אנה אלך כאדם בורח, כתרגומו: ואנא אזיל לאתר דלית אנא ידע לאן אנא אזיל.

את אחיך עמך – הם הגתים שש מאות איש (שמואל ב ט״ו:י״ח) שבאו עמו מגת.

חסד ואמת – אני מחזיק לך חסד ואמת על מה שעשית, ואני מכיר כי לבך טוב עמי.

ויונתן תרגם: ואתיב ית אחך עמך ועביד עמהון טיבו וקשוט.

והשב את אחיך עמך חסד ואמת – פירוש: מקרא קצר הוא, ועשה עמהם חסד ואמת מפני שגלו עמו, וזה היה הגדול שבהם, היה אומר לו תגמול להם חסד ואמת, ותרג׳ ועיביד עמהון טיבו וקשוט.

חסד ואמת – זה גזרה נפרדת לעצמה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ונתן הטעם למה לא יוליכהו עמו באמרו תמול בואך, ר״ל מגת לעבודתו, וא״כ אינו ראוי שהיום אניעך עמנו. ועוד טענה שנית שאני הולך לאשר אלך, ר״ל לאיזה מקום שיזדמן ללכת ואין לי מקום להושיבך שמה, כי לא היה יודע דוד אנה ילך ועל כן ראוי היה שישוב הוא וכל הגתים עמו. ונתן לו דוד חסד ואמת על כוונתו הטובה, וכוון באומרו חסד ואמת לומר אם יחזירני השם בשלום אשלם תודות לך, וזהו אמת, ואם לא אחזור עוד, יהיה זה חסד שלא לתשלום גמול:

אנועך – אניעך קרי.

אחיך – רעיך הבאים אתך.

ואמת – הוא כענין חסד.

תמול בואך – זה מקרוב באת אלי מגת, ומיד אניע אותך ללכת נד ונד.

ואני הולך – רצה לומר: וכי הולך אני למקום ידוע שתלך גם אתה עמדי, הלא אני הולך על אשר וגו׳, רצה לומר: אינני הולך אל המקום אשר אחשוב ללכת שמה, כי אין מחשבותי ללכת למקום ידוע, כי אם כאשר יזדמן.

חסד ואמת – רצה לומר: והנה כוונתך הטובה חשובה בעיני לחסד ואמת.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יט]

תמול – ואם תלך למעני כדי לעזרני, ע״ז השיב,

א. תמול בואך ואיך היום אניעך ואתה עיף ויגע,

ב. ואני הולך על אשר אני הולך – עוד לא ידעתי תכלית מהלכי ומגמתי רק סבת ההליכה היא מפני שאני הולך, רצה לומר בורח ממה שממנו, לכן שוב אתה והשב את אחיך עמך (והשב את אחיך) חסד ואמת – רצה לומר זה החסד שתשיב להם בעבור שהלכו אתך שתשיבם בל ינודו וינועו.

שוב וגו׳ – ירושלימה אל אבשלום, או שוב אל ארץ פלשתים.

חסד ואמת – ואני מחשב לך ביאתך אצלי כמעשה חסד ואמת והמספר קצר דבריו וכתבם כמו שיצאו מפי דוד ברגשת לבה.

רק תְּמוֹל | – לאחרונה בּוֹאֶךָ – באת מגת¹ לירושלים ואתה עייף ויגע² וְהַיּוֹם אֲנִיעֲךָ (אנועך כתיב) עִמָּנוּ לָלֶכֶת נע ונד?! וכי הולך אני למקום ידוע שתלך גם אתה עמדי?! הלא אין לי מקום ידוע אליו אני הולך³ שאוכל להושיבך שם ולהמלט⁴, וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל – אל⁵ אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ למקום שאיני יודע⁶ כאשר מטרתי אינה להגיע למקום מסוים אלא לברוח⁷, לכן שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ – רעיך⁸ הגתים⁹ עִמָּךְ, והנה כוונתך הטובה חשובה בעיני¹⁰ לְחֶסֶד וֶאֱמֶת¹¹ ואני יודע כי ליבך טוב עמי¹²:

1. מצודת דוד.

2. מלבי״ם.

3. מצודת דוד.

4. רש״י.

5. רד״ק.

6. תרגום יונתן.

7. מלבי״ם.

8. מצודת ציון.

9. רד״ק.

10. רש״י, מצודת דוד.

11. מלבי״ם ביאר עשית חסד ואמת עם אנשיך להחזירם שלא ינודו וינועו. ואברבנאל ביאר חסד ואמת לומר, אם יחזירני השם בשלום אשלם תודות לך, וזהו אמת, ואם לא אחזור עוד, יהיה זה חסד שלא לתשלום גמול.

12. רד״ק.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כא) וַיַּ֧עַן אִתַּ֛י אֶת⁠־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי⁠־יְהֹוָ֗הי״י֗ וְחֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֠י (אם) בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶה⁠־שָּׁ֣ם׀ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ אִם⁠־לְמָ֙וֶת֙ אִם⁠־לְחַיִּ֔ים כִּי⁠־שָׁ֖ם יִהְיֶ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃

And Ittai answered the king, and said, "As Hashem lives, and as my lord the king lives, surely in the place that my lord the king shall be, whether for death or for life, there also shall your servant be.⁠"

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתֵיב אִתַּי יַת מַלְכָּא וַאֲמַר קַיָים הוּא יְיָ וְקַיָים רִיבּוֹנִי מַלְכָּא אֱלָהֵין בְּאַתְרָא דִיהֵי תַמָן רִבּוֹנִי מַלְכָּא אִם לְמוֹתָא וְאִם לְחַיֵי אֲרֵי תַמָן יְהֵי עַבְדָךְ.

(כא-כב) ויען אתי את המלך ויאמר חי י״י וחי אדוני המלך כי אם במקום אשר יהיה שם אדוני המלך אם למות ואם לחיים כי שם יהיה עבדך – ודוד השיבו מאחר שאין רצונך לשוב שם, עבור עם ההולכים עמי דכתיב ויאמר דוד אל אתי לך ועבור.

כי אם במקום – אם כתיב ולא קרי, והענין אחד אם קרי או לא קרי, והמלות האלה דכתיבין ולא קורין או דקורין ולא כתיבין וכן קרי וכתיב, נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם, ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

והנה איתי הגתי לא רצה ונשבע שבמקום אשר ישב המלך אם למות ואם לחיים ישב הוא וכל אנשיו, וכוון בזה על מה שאמר המלך ואני הולך לאשר אלך, שיורה שלהעדר מקום מושבם ישלחהו והוא בלתי ראוי, כי במקום אשר ישב בו המלך המעולה ואנשיו כלם ראשי בני ישראל המה יתפייסו הגתים לשבת בו בהיות טוב או רע, כי איך יתרעם הפחות במה שלא יתרעם המלך והשרים אם מהמקום ואם מהמזונות? וזהו במקום אשר יהיה שם אדוני המלך שם יהיה עבדך:

כי אם במקום – אם כתיב ולא קרי והוא חד מן ד׳ אם כתיב ולא קרי וסימנו נמסר ברות.

אם למות – ואם המקום תהיה סיבה למות וגו׳.

אשר יהיה שם וכו׳ אם למות אם לחיים – רצה לומר אחר שיהיה בהכרח במקום סכנה, מסופק אם למות אם לחיים, לכן שם יהיה עבדך – כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צר.

וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר בשבועה¹ חַי יְהוָה וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי (אִם² כתיב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם | אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צרה³:

1. אברבנאל.

2. ״אם״ כתיב ולא קרי, והענין אחד אם קרי או לא קרי, והמלות האלה דכתיבין ולא קורין או דקורין ולא כתיבין, וכן קרי וכתיב, נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם, ובמקום שלא השיגה דעתם על הברור כתבו האחד ולא נקדו או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים, רד״ק.

3. מלבי״ם.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כב) וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל⁠־אִתַּ֖י לֵ֣ךְ וַעֲבֹ֑ר וַֽיַּעֲבֹ֞ר אִתַּ֤י הַגִּתִּי֙ וְכׇל⁠־אֲנָשָׁ֔יו וְכׇל⁠־הַטַּ֖ף אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃

And David said to Ittai, "Go and pass over.⁠" And Ittai the Gittite passed over, and all his men, and all the little ones that were with him.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר דָוִד לְאִתַּי אֱזֵיל וֶעֱבַר וַעֲבַר אִתַּי גִתָאָה וְכָל גַבְרוֹהִי וְכָל טַפְלָא דְעִימֵיהּ.

לך ועבור – עם שאר העם, אחר אשר אינך רוצה להפרד ממני.

"Go and pass" Together with the rest of the people now that you do not want to part from me.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כב-כג) ואז עברו כלם בבכי ובמספד, וגם כל יושבי הארץ היו בוכים בראותם את דוד עובר באותה מצוקה. וזכר שעבר המלך בנחל קדרון וכל העם, ר״ל וכל העם גם כן עברו שם, והיו עוברים המלך והעם נכח פני דרך המדבר, ר״ל שלא נטו אל עיר מושב כי אם לצד המדבר, והוא המקום החרב אשר שם ירעו הבהמות כדברם, כמו שאמר (מיכה ב׳ י״ב) כעדר בתוך הדברו:

לך ועבור – עם עבדי ויתר העם.

וכל הטף אשר עמו – דעת אתי ואנשיו היתה להתישב בקרב בני ישראל והביאו בני ביתם עמם.

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי מאחר ואינך רוצה להיפרד ממני¹ לֵךְ וַעֲבֹר עם עבדי ויתר העם², ואולם תלך בראשונה כי האחרונים יהיו יותר בסכנה כי אבשלום עלול להשיג אותם ראשונים³, וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ:

1. רש״י.

2. רש״י, מצודת דוד.

3. כלי יקר.

תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כג) וְכׇל⁠־הָאָ֗רֶץ בּוֹכִים֙ ק֣וֹל גָּד֔וֹל וְכׇל⁠־הָעָ֖ם עֹבְרִ֑ים וְהַמֶּ֗לֶךְ עֹבֵר֙ בְּנַ֣חַל קִדְר֔וֹן וְכׇל⁠־הָעָם֙ עֹבְרִ֔ים עַל⁠־פְּנֵי⁠־דֶ֖רֶךְ אֶת⁠־הַמִּדְבָּֽר׃

And all the country wept with a loud voice as all the people passed over. And the king passed over the brook Kidron; and all the people passed over, toward the way of the wilderness.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְכָל דַיָירֵי אַרְעָא בָּכַן קַל רַב וְכָל עַמָא עָבְרִין וּמַלְכָּא עֲבַר בְּנַחֲלָא דְקִדְרוּן וְכָל עַמָא עָבְרִין עַל אַפֵּי אוֹרַח מַדְבְּרָא.

וכל העם עוברים – מן המלך והלאה. לפי שהוא עומד, קורא אותם עוברים.

And all the people were passing. From the king and onwards according to his location they are called passers by.⁠¹

1. Even though he was also passing by, since they were ahead of him, they are called passers by relative to his location.

וכל הארץ בוכים – פירוש וכל אנשי ארץ, וכן: וכל הארץ באו מצרימה (בראשית מ״א:נ״ז).

על פני דרך את המדבר – כמו: אל המדבר, וכן: והראה את הכהן (ויקרא י״ג:מ״ט), כלומר עוברים אל המדבר על פני הדרך שהיה שם, כלומר שלא עברו דרך הנחל.

או פירושו: וכל העם גם כן עוברים בנחל קדרון כמו שהיה המלך עובר, וכלם מגמת פניהם אל המדבר, כמו שאמר דוד: אנכי מתמהמה בערבות המדבר (שמואל ב ט״ו:כ״ח). ומדבר יקרא מרעה הבהמות בין קרוב לעיר בין רחוק לעיר, לפיכך אמר: ורעו כבשים כדברם (ישעיהו ה׳:י״ז), כעדר בתוך הדברו (מיכה ב׳:י״ב), והוא מתרגם: וינהג – ודבר, מקום שהרועה נוהג שם המקנה.

על פני דרך את המדבר – את יתר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

וכל הארץ – אנשי הארץ אשר עבר בה דוד.

וכל העם – אשר עם דוד.

על פני דרך – לרוחב הדרך, לשום פניהם אל המדבר.

השאלות:

מ״ש וכל העם עוברים כבר נזכר פסוק י״ח ושילש עוד וכל העם עוברים.

וכל הארץ על ידי זה נודע הדבר בכל העיר וכולם בכו. וגם כל העם – רצה לומר עם ירושלים עוברים גם כן, ואז נתחלקו לשתי מחנות, המלך עבר בנחל קדרון, והעם עברו בדרך אחר אל פני המדבר.

וכל הארץ וגו׳ – כל אנשי הארץ שביניהם עבר דוד ואנשיו היו בוכים בראותם אותו בורח.

וכל העם עוברים – היו בוכים כל עוד שעם דוד עוברים.

וְכָל אנשי¹ הָאָרֶץ אשר עבר בה דוד² היו בּוֹכִים בְּקוֹל גָּדוֹל בראותם את דוד המלך עובר דרך ארצם במצוקה³, וְכָל הָעָם אשר היו עם דוד⁴ עֹבְרִים והולכים לכיוון המדבר כאשר היו חולפים על פני המלך והוא עומד⁵, וְאחר כך הַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן, הוא עבר בדרך הזו וְכָל הָעָם אשר היה איתו עֹבְרִים – עברו בדרך אחרת⁶ עַל פְּנֵי – לרוחב⁷ הַדֶרֶךְ לשום פניהם⁸ אֶת – אל⁹ הַמִּדְבָּר:

1. רד״ק, מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. אברבנאל.

4. מצודת דוד.

5. רש״י.

6. מלבי״ם.

7. מצודת דוד.

8. מצודת דוד.

9. רד״ק, מצודת דוד. ורי״ד ביאר ״על פני דרך המדבר״.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כד) וְהִנֵּ֨ה גַם⁠־צָד֜וֹק וְכׇֽל⁠־הַלְוִיִּ֣ם אִתּ֗וֹ נֹֽשְׂאִים֙ אֶת⁠־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּצִּ֙קוּ֙ אֶת⁠־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּ֖עַל אֶבְיָתָ֑ר עַד⁠־תֹּ֥ם כׇּל⁠־הָעָ֖ם לַעֲב֥וֹר מִן⁠־הָעִֽיר׃

And, behold, Zadok also came, and all the Levites with him, bearing the ark of the covenant of God; and they set down the ark of God, and Abiathar went up until all the people had finished passing out of the city.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְהָא אַף צָדוֹק וְכָל לְוָאֵי עִמֵיהּ נַטְלִין יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וַאֲקִימוּ יַת אֲרוֹנָא דַייָ וּסְלִיק אֶבְיָתָר עַד דִשְׁלִים כָּל עַמָא לְמֶעְבַּר מִן קַרְתָּא.

רמז קנ

ויעל אביתר – (הכהן). תמן תנינן כהן גדול משמש בשמנה בגדים ובאלו נשאלים באורים ותומים ואין נשאלים להדיוט אלא למלך ולאב בית דין ולמי שצורך הצבור בו. מנא הני מילי א״ר אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד, הוא זה מלך, וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה, העדה זו סנהדרין, כיצד נעשות ר״י אמר בולטות, ריש לקיש אמר מצטרפות, מתיבי כל כהן שמדבר ברוח הקדש ושכינה שורה עליו שואלין בו וכל כהן שאין מדבר ברוח הקדש ואין שכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר מסייע ליה בהדי אורים ותומים. תמן תנינן משפסקו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים, מאן נביאים הראשונים א״ר הונא דוד ושמואל. רב נחמן אמר בימי דוד זמנין סליק זמנין לא סליק שהרי שאל צדוק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר ויעל אביתר. מתיב רבה בר שמואל ויהי לדרוש אלהים בימי זכריה המבין ביראת אלהים, מאי לאו באורים ותומים לא בנביאים. ת״ש משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד ואם לחשך אדם לומר ויאמר התרשתא אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם האומר לחברו עד שיחיו המתים ויבא משיח בן דוד. אלא א״ר נחמן מאן נינהו נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי.

^אויעל אביתר עד תם כל העם – אמר על כך ר׳ יהודה: במקום ׳ויעל׳ היה צריך להיכתב ׳ויעמד אביתר׳, שכן מבלי זאת אין זה מתאים לעניין.

א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל ב מהדורת שטובר.

ויציקו – כמו ויציגו, ואקימו ית ארונא, העמידוהו לצד אחד, והעם עוברים, שהיה דוד רוצה לשאתו עמו.

ויעל אביתר עד תם וגו׳ – הרי זה מקרא מסורס, ויציקו את ארון האלהים עד תום כל העם לעבור.

ויעל אביתר – אותו היום נסתלק מן הכהונה, ששאל באורים ותומים ולא נענה, ונכנס צדוק תחתיו וכן שנינו בסדר עולם (סדר עולם רבה י״ד) ובסדר יומא (בבלי יומא ע״ג:).

They set down. Like, "They stopped,⁠"¹ [Yonatan translates:] "They stopped the Ark.⁠" They stood it off to one side and the people passed by because Dovid wanted it brought with him.

And Evyosor went off [to the side] until [all the people] finished etc. This is a shortened verse they set down the Ark of God until all the people finished travelling.⁠²

Evyosor went off [to the side]. That day he was removed from the Kohanite service.⁠³ because He inquired of the Urim and Tumim but was not answered,⁠⁴ Tzodok then replaced him. This is what we learned in Seder Olam in tractate Yoma.⁠⁵

1. Previously in 6:17.

2. The words ויעל אביתר need to be placed at the end of the verse for interpretation.

3. As the Kohen Gadol.

4. This showed that he was no longer qualified for this lofty position. The Urim and Tumim lit up certain letters on the kohen Gadol’s breastplate as a means for God to communicate to His people. See Shemot 28:30.

5. Yoma 73b.

ויציקו את ארון האלהים – פתרונו: ויעמידו וכן תירג׳ יונתן ואקימו.

ויציקו את ארון האלהים – פתרונו ויעמידו את ארון האלהים במקום אחד עד תום כל (העיר) [העם] לעבור מן העיר.

ויציקו – כמו: ויעמידום וכן: ויציקום לפני י״י (יהושע ז׳:כ״ג).

ויעל אביתר – לפי פשט הכתוב יראה כי פירוש ויעל אביתר – נסתלק לצד אחד עם הארון עד תום כל העם לעבור מן העיר – ר״ל מירושלם.

אבל רבותינו ז״ל קבלו כי באותו היום נסתלק אביתר מכהונה גדולה והכניסו צדוק תחתיו, שנאמר: ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר (שמואל ב ט״ו:כ״ה). ולמה נסתלק באותו היום כי שאל באורים ותומים ולא נענה וצדוק שאל ונענה, כמו שפירש בספר יהושע כי השואל באורים ותומים הכהן הנשאל רוח הקדש שורה עליו ובה היה מכוין ומשיב השאלה עם מה שהיה נראה לו באורים ותומים כמו שפירשתי בספר שופטים, וכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר ידע שהגיע זמן הקללה שקלל הקב״ה זרע עלי, ואביתר היה מזרע עלי שהיה מבני איתמר, וצדוק מזרע פנחס, ונתקיימה בו ברכה שברכו הקב״ה, כמו שכתוב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם (במדבר כ״ה:י״ג), אבל לא נמשח צדוק לכהן גדול עדין אלא שנתמנה לכהן גדול עד יום מלוך שלמה שמשחוהו, כמו שכתוב: וימשחו שלמה לי״י לנגיד ולצדוק לכהן (דברי הימים א כ״ט:כ״ב) כי הקללה היתה תלויה עד מלוך שלמה, כמו שכתוב: ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן (מלכים א ב׳:כ״ז) כי הכתוב אומר והבטתה צר מעון (שמואל א ב׳:ל״ב), והמעון הוא בית המקדש, ובית המקדש לא נבנה עד מלוך שלמה.

ויציקו את ארון האלהים – שהיו רוצים להביאו ולא רצה דוד לטלטלו עמו והחזירוהו והעמידוהו במקומו, והוא כמו ויעמידו, ודומה לו ויציקום לפני י״י דעכן.

ויעל אביתר – פירוש: עלה אחר הארון.

ויצֻקו את ארון אלהים – הטעם הניעוהו ודחקוהו למקום מיוחד כמו ויצֻקם לפני י״י (יהושע ז׳:כ״ג), ושם פרשתיו.

ויציקו את ארון האלהים – רוצה לומר: שכבר העמידו אותו במקום אחר עד שעלה אביתר ועד שתם כל העם לעבור מן העיר ולפי שלא הגיע עדין אביתר אל המלך היו דברי המלך תחלה אל צדוק לבד ובסוף הענין היו דבריו גם כן עם אביתר כי אז הגיע אצל המלך ולזה אמר ויהונתן בן אביתר שני בניכם אתכם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

והנה גם צדוק וכל הלויים אתו וגומר. כאשר יצא דוד מירושלם יצאו צדוק ואביתר הכהנים והלויים עם ארון האלהים ויציקו אותו, רוצה לומר ויעמידוהו בצד אחד עד תום כל העם לעבור, וזה שאמר ויעל אביתר שנסתלק לצד מיוחד. ורבותינו דרשו במסכת יומא (יומא ע״ג: ועיין בסדר עולם פי״ד), שאותו יום נסתלק אביתר מהכהונה הגדולה והכניסו צדוק תחתיו, שנאמר ויאמר המלך לצדוק הסב את ארון האלוהים העיר, ולמה נסתלק באותו יום? לפי ששאל באורים ותומים ולא נענה ושאל צדוק ונענה, וכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר וחלה על צדוק, ידע שהגיע זמן הקללה שקלל הקדוש ברוך הוא זרע עלי (ואביתר מבני עלי היה מזרע איתמר בן אהרן הכהן) ונתן הכהונה לצדוק שהיה מבני פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לקיים מה שנאמר לו (במדבר כ״ה י״ב) הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אבל לא נמשח צדוק ולא נתמנה לכהן גדול עד יום מלוך שלמה כמו שאזכור במקומו. ורלב״ג כתב שהיה בא צדוק בראשונה ולכן התחיל עמו דוד דבריו ובסוף הענין היו דבריו ג״כ עם אביתר, כמו שאמר שני בניכם אתכם, לפי שבהיותו מדבר לצדוק בא אביתר ודבר לשניהם:

ויציקו – ענין העמדה, כמו: כי לה׳ מצוקי ארץ (שמואל א ב׳:ח׳), ורוצה לומר היסודות והעמודים שהארץ עומדת עליהם, והוא כמו ויציגו, כי אותיות גיכ״ק מתחלף.

ויציקו – העמידו את הארון, ואביתר עלה עמו לצד מיוחד, עד שעברו כולם מן העיר ורבותינו ז״ל אמרו (יומא ע״ג:): שאז נסתלק אביתר מכהונה גדולה, כי שאל באורים ולא עלתה, ולצדוק עלתה, ומנהו תחתיו, ולא להיות מיד כהן גדול, כי הלא שלמה גרשו לאביתר מכהונה גדולה, כמו שכתוב במלכים א (מלכים א ב׳:כ״ז), אלא שעתה סלקו מלשמשו, ובימי שלמה מנהו לצדוק לשמש אז.

(כד-כז) השאלות:

מ״ש ויעל אביתר מחוסר ביאור, וכן מ״ש הרואה אתה.

ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר – נראה פירושו שעשו לארון מקום מצוק (מענין כי לה׳ מצוקי ארץ, השן האחד מצוק מצפון) רצה לומר מקום מבצר וגבוה להניחו עליו ואביתר הכ״ג עלה על הבימה הלז ועמד שם לפני הארון למשמרת לכבוד, וכן עמד עד תום כל העם וכו׳.

ויצקו – כמו ויציגו בחילוף אותיות גיכ״ק.

ויעל אביתר – היה כבר יורד לעבור נחל קדרון שקרקעיתו נמוכה מאד בין הרים וסלעים, וכשמעו דברי דוד עלה שנית והעלה הארון עמו עד תם כל העם לעבור.

וְהִנֵּה גַם צָדוֹק הכהן גדול ואביתר הכהן¹ וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים לצד בו היה דוד כי רצה לשאתו עמו², וַיַּצִּקוּ – והעמידו³ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים במקום מבצר גבוה להניחו עליו⁴ והעם היו עוברים⁵, וַיַּעַל – ועלה אֶבְיָתָר על הבימה הזו ועמד שם לפני הארון למשמרת לכבוד⁶, וכך עמד ארון האלהים⁷ עַד תֹּם – שסיימו כָּל הָעָם לַעֲבוֹר – לצאת מִן הָעִיר ירושלים, ובאותו היום נסתלק אביתר מן הכהונה, ששאל באורים ותומים ולא נענה, וצדוק נענה ונכנס תחתיו⁸: ס

1. אברבנאל.

2. רש״י.

3. ר״י קרא, רד״ק.

4. מלבי״ם.

5. רש״י.

6. מלבי״ם.

7. רש״י.

8. רש״י. ודרשו רבותינו (יומא עג:) שכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר ידע שהגיע זמן הקללה שקילל הקב״ה את זרע עלי, שאביתר היה מזרע עלי שהיה מבני איתמר, וצדוק שהיה מזרע פנחס נתקיימה בו הברכה שברכו הקב״ה, כמו שכתוב לגבי פנחס ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, אבל לא נמשח צדוק לכהן גדול עדיין עד יום מלוך שלמה, כי הקללה היתה תלויה עד מלוך שלמה, רד״ק, אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כה) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצָד֔וֹק הָשֵׁ֛ב אֶת⁠־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים הָעִ֑יר אִם⁠־אֶמְצָ֥א חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔הי״י֔ וֶהֱשִׁבַ֕נִי וְהִרְאַ֥נִי אֹת֖וֹ וְאֶת⁠־נָוֵֽהוּ׃

And the king said to Zadok, "Carry back the ark of God into the city; if I shall find favor in the eyes of Hashem, He will bring me back and show me both it and His habitation.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר מַלְכָּא לְצָדוֹק אֲתֵיב יַת אֲרוֹנָא דַייָ לְקַרְתָּא אִם אַשְׁכַּח רַחֲמִין קֳדָם יְיָ וִיתִיבִינַנִי וְיַחְזִינַנִי קֳדָמוֹהִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי בְּבֵית מַקְדְשֵׁיהּ.

והראני אותו ואת נוהו – הבית שהיה שם הארון, ופירוש אותו – שישיבני לאהבתו ויחפוץ בי, כי עתה בלקחו עונש עונו היה מרוחק ממנו, כאדם שמעלים עיניו משונאו ואינו רואהו.

ויונתן תרגם: ויחזינני קדמוהי ואפלח קדמוהי בבית מקדשיה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כה-כו) והיו דברי דוד לכהנים שישובו את ארון האלהים לירושלם, לפי שלא היה ראוי שילך הארון אחריו אבל הוא ישוב לראותו אם ירצה השם ולא ילך הארון אנה ואנה, ואם השם לא ירצה בהחזרתו מבואר הוא שהארון לא יועיל בדבר כי באשר דבר מלך שלטון, וזהו הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו. והארון הזה היה ארון ברית ה׳ אשר היה בו הלוחות ושברי הלוחות, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (דף י״ד ע״ב) והכהנים האלה הביאוהו עמהם בחשבם שזכותו יגן על המלך דוד, והוא צוה שישיבוהו ירושלם לפי שחשש לכבודו של ארון, וגם ירא אלהים פן יענישהו עליו כמו שעשה בימי עלי שהביאו ישראל את ארון ברית ה׳ למלחמה בלי מצותו ונענשו עליו, כמו שזכרתי בפרשה השלשית מהספר הזה:

נוהו – מדורו.

והשיבני – אז ישיב אותי לירושלים ואראה אותו ואת מקדשו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

(כה-כו) ויאמר ואז אמר המלך שישיב את הארון אל העיר, בממה נפשך שאם ימצא חן בעיני ה׳ הלא ישיבהו לירושלים למקום הארון ואם אינו חפץ בו איך יכריח את רצונו להוביל הארון עמו הלא ה׳ הטוב בעיניו יעשה ומי יעשה נגד רצונו.

אותו – את הארון.

ואת נוהו – האהל שנטה לו דוד (למעלה ו׳:י״ז).

והארון הזה היה ארון ברית ה׳ אשר היו בו הלוחות ושברי הלוחות¹, והכהנים האלה הביאוהו עמהם בחשבם שזכותו תגן על המלך דוד, אולם דוד המלך חשש לכבודו של הארון, וגם ירא פן יענישהו אלוהים עליו כמו שעשה בימי עלי שהביאו ישראל את ארון ברית ה׳ למלחמה בלי שנצטוו ונענשו עליו², ולכן וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הכהן הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אל הָעִיר ירושלים, אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה וֶהֱשִׁבַנִי אל אהבתו ויחפוץ בי³ וישיב אותי לירושלים,⁠⁴ וְהִרְאַנִי אֹתוֹ – את הארון וְאֶת נָוֵהוּ מקדשו⁵, הוא הבית אשר היה שם הארון⁶, כי ממה נפשך, אם אמצא חן בעיני ה׳ הלא ישיבני לירושלים למקום הארון, ואם אינו חפץ בי איך אכריח את רצונו להוביל הארון עמי, הלא ה׳ הטוב בעיניו יעשה ומי יעשה נגד רצונו⁷:

1. בבא בתרא יד:, אברבנאל.

2. אברבנאל.

3. רד״ק.

4. מצודת דוד.

5. מצודת דוד.

6. רד״ק.

7. מלבי״ם.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כו) וְאִם֙ כֹּ֣ה יֹאמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי בָּ֑ךְ הִנְנִ֕י יַעֲשֶׂה⁠־לִּ֕י כַּאֲשֶׁ֖ר ט֥וֹב בְּעֵינָֽיו׃

But if He say thus, 'I do not desire you', behold, here I am, let Him do to me as seems good to Him.⁠"

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְאִם כְּדֵין יֵימַר לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בָּךְ הָא אֲנָא יַעְבֵּיד לִי כְּמָא דְרַעֲוָא קֳדָמוֹהִי.

הנני – כלומר אקבל גזירותיו באהבה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

לא חפצתי בך – עוד מעתה.

הנני – רצה לומר: הנה מוכן אני לקבל באהבה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כה]

וְאִם כֹּה יֹאמַר ה׳ לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ עוד מעתה¹ הִנְנִי מוכן לקבל באהבה² את אשר יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו ולקבל גזרותיו באהבה³: ס

1. מצודת דוד.

2. מצודת דוד.

3. רד״ק.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כז) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל⁠־צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֔ן הֲרוֹאֶ֣ה אַתָּ֔ה שֻׁ֥בָה הָעִ֖יר בְּשָׁל֑וֹם וַאֲחִימַ֨עַץ בִּנְךָ֜ וִיהוֹנָתָ֧ן בֶּן⁠־אֶבְיָתָ֛ר שְׁנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אִתְּכֶֽם׃

The king said also to Zadok the priest, "Do you see? Return to the city in peace, and your two sons with you, Ahimaaz your son, and Jonathan the son of Abiathar.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר מַלְכָּא לְצָדוֹק כַּהֲנָא חֶזְוַיָא אַתְּ תּוּב לְקַרְתָּא בִּשְׁלָם וַאֲחִימַעַץ בְּרָךְ וִיהוֹנָתָן בַּר אֶבְיָתָר תְּרֵין בְּנֵיכוֹן עִמְכוֹן.

הרואה אתה – אם רואה אתה שעצה נכונה היא, שוב העיר וגו׳.

שני בניכם אתכם – בידם תוכלו להודיעני מה שתשמעו מבית המלך, לפי מה שתודיעוני אמלט.

If you see this [as right]. I you see this as a good idea, "return to the city etc.

Your two sons with you. It will be in their power to inform me what they hear in the king's palace. And based on what they inform me I can escape.

הרואה אתה – כלומר אם נראה בעיניך.

הרואה אתה – אם רואה אתה בעיניך, כלומר בעצתך.

ויונתן תרגם: חזויא את תוב לקרתא, כלומר נביא אתה, שראה ששרתה עליו רוח הקדש ונענה אותו היום באורים ותומים, ואמר לו טוב הוא שתשוב העיר והודיעני משם כל דבר.

הרואה אתה – פירוש: הרואה אתה זו העצה שהיא טובה, עשה אותה.

הרואה אתה שובה העיר וגו׳ – רוצה לומר: ואתה רואה אלו הענינים לאי זה תכלית פונים שתלך עמנו להגיד לנו זה בודאי צריך אתה לזה לקחת עצה בדברים לפי מה שיגלה מענינם ולזה טוב שתשוב העיר בשלום.

ואחימעץ בנך ויהונתן בן אביתר שני בניכם אתכם – ידמה שהיו להם בנים אחרים אך בחר דוד באלו להיותם יותר חכמים ויותר ראויים מהאחרים ולז״א אחר זה הנה שם עמם שני בניהם אחימעץ לצדוק ויהונתן לאביתר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

(כז-כח) ואמנם חזר לומר פעם שנית ויאמר המלך אל צדוק הכהן וגומר, לפי שהדבור הראשון היה לענין הארון שישיבהו ירושלם, והדבור השני הזה הוא לענין צדוק ואביתר שישובו אל ירושלם, וששני בניהם אחימעץ ויהונתן יהיו מוכנים עמהם והמלך יתמהמה בערבות המדבר כדי שיודיעוהו שם מה יעשה אבשלום, כי דוד לא היה יודע עדין כוונת אבשלום ומה יעשה בירושלם:

שבה העיר – כתוב במכלול דף קל״ז אמר המגיד כי הוא מלעיל ואנחנו לא מצאנוהו כן בספרים המדוייקים וכן בספר אכלה ואכלה שובה מלרע עכ״ל. וגם המכלול יופי העתיק דבריו ואני ראיתיו מלעיל גם בספרים כ״י וכן ראוי להיות על פי המסורה שלנו כי לא נמנה בחמשה שהם מלרע וסימנו נמסר במקרא גדולה פרשת בהעלתך ותילים ו׳. וכן מצאתי כמה מסרות כתובות יד מסכימות לדעת אחד. עוד מצאתי מסרה אחרת כתב יד זה לשונו שם שְבָה ושְבָה ב׳ חסר סימן שְבָה העיר בשלום ושְבָה אל גדליהו (ירמיהו מ׳) וכן נמסר שם במקרא גדולה שמע מינה דתרווייהו מלעיל.

הרואה אתה – אם עצתי נראה בעינך אשר תשוב אל העיר (ועם שגם את אביתר צוה לשוב העירה, היה דבריו לצדוק, על כי מינהו לכהן גדול, מן הראוי היה ליחד אליו הדבור, ולזה הקדימו מעתה לאביתר בכל דבריו).

אתכם – יהיו מוכנים עמכם, ועל ידם תודיעוני דבר.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כד]

ויאמר המלך אל צדוק – שב ואמר אליו שגם הוא ישוב וישאר בעיר, ומ״ש הרואה אתה – רצה לומר שלא יהיה נראה כאילו היה זה בפקודתי רק כאילו אתה בעצמך ראית ובחרת כך, למען לא תחשד בעיני אבשלום ועל ידי כך תוכלו לרגל מה שנעשה בעיר ולהודיעני, ועל זה אמר ואחימעץ בנך וכו׳ עד בוא דבר מעמכם וכו׳. וחכמינו זכרונם לברכה פי׳ מ״ש (פסוק כ״ד) ויעל אביתר היינו שעלה ונסתלק מן הכהונה מפני ששאל באורים ותומים ולא עלתה לו, וכפי דרכם נראה, שמ״ש ויציקו את ארון האלהים – רצה לומר שהציגו אותו כדי לשאול באורים ותומים שהיה הכהן עומד לפני הארון,

ויעל אביתר היינו שעלה אל הארון לשאול, וזה נמשך עד תם כל העם – כי לא נענה, ונשאר הארון עומד, ואז ויאמר המלך לצדוק שהוא ישאל באורים ותומים, והנה המלך נסתפק אם לא נענה מחמת שהוציאו הארון ממקומו או מפני אביתר, ולכן אמר לצדוק ולא לאביתר, וגם א״ל שישיב את הארון, ועתה באר מה ששאל באורים ותומים, שהיתה השאלה אם יצליח ועוד ישוב לירושלים או לא, וזה שכתוב שתשאל אם אמצא חן בעיני ה׳ – זאת תהיה השאלה והשיבני (רצה לומר אז ישיב לי התשובה) כי יראני את הארון ואת נוהו – אבל ואם כה יאמר וישיב לי על ידי האורים ותומים לא חפצתי בך הנני וכו׳, והיתה התשובה של האורים ותומים,

שובה העיר בשלום שאותיות אלה בלטו מן האורים ותומים, ודוד הוציא מזה תשובה כוללת על כל עניניהם,

א. שהוא ישוב לביתו שעל זה שאלו,

ב. ממ״ש שובה העיר בלשון צווי, דייק שרמזו לו שהכהן ישוב העיר, וזה שכתוב הרואה אתה (רצה לומר הראית על אותיות האפוד) שכתוב בהן אלה המלות שובה העיר בשלום – ולכן שובה כפי שענו האורים ותומים, ואחימעץ וכו׳.

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה – אם רואה¹ אַתָּה שעצתי שתשוב אל ירושלים נכונה², שֻׁבָה אל הָעִיר בְּשָׁלוֹם כדי שתראה מה קורה שם ותודיעני, וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם החכמים³ יהיו אִתְּכֶם – מוכנים עמכם⁴, ותוכלו לשלחם אלי להודיעני מה שתשמעו מבית המלך אבשלום, ולפי מה שתודיעוני אדע אם ואיך להימלט⁵:

1. רש״י.

2. מצודת דוד. ויונתן תרגם ״חזויא את תוב לקרתא״ כלומר נביא אתה שראה ששרתה עליו רוח הקדש ונענה אותו היום באורים ותומים ואמר לו טוב הוא שתשוב העיר ותודיעני משם כל דבר, רד״ק. ומלבי״ם ביאר שאמר לו ״אם רואה אתה״ דהיינו שיראה כאילו אתה בעצמך החלטת לשוב לעיר, וכך לא תחשד בעיני אבשלום.

3. רלב״ג.

4. מצודת דוד.

5. רש״י.

תרגום יונתןרש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(כח) רְאוּ֙ אָנֹכִ֣י מִתְמַהְמֵ֔הַּ [בְּעַֽרְב֖וֹת] (בעברות) הַמִּדְבָּ֑ר עַ֣ד בּ֥וֹא דָבָ֛ר מֵעִמָּכֶ֖ם לְהַגִּ֥יד לִֽי׃

See, I will linger in the plains of the wilderness until word comes from you to tell me.⁠"

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

חֲזוֹ דַאֲנָא מִתְעַכֵּב בְּמֵישְׁרֵי מַדְבְּרָא עַד דְיִמְטֵי פִּתְגָמָא מִנְכוֹן לְחַוָאָה לִי.

בעברות המדבר – כן כתיב, וקרי: בערבות. ופירוש הכתוב בעבר נחל קדרון, ופירוש הקרי כתרגומו: במשרי מדברא, ושניהם נכונים בענין אלא שהקרי יותר קרוב.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

בעברות – בערבות קרי.

מתמהמה – מתעכב, כמו: חשתי ולא התמהמהתי (תהלים קי״ט:ס׳).

בערבות – מלשון ערבה ומישור.

עד בוא – על ידי בניכם.

דבר – רצה לומר: ידיעה ברורה.

בערבות המדבר – יש אם למקרא, במקום מישור שבמדבר בגיאיות שבין ההרים, ויש אם למסורת בעברות במקום מעברות ההרים ששם בטוח אני.

רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ – מתעכב¹ בְּעַרְבוֹת (בעברות כתיב) הַמִּדְבָּר בעבר נחל קדרון² עַד בּוֹא דָבָר – ידיעה ברורה³ מֵעִמָּכֶם ע״י ילדכם אחימעץ ויהונתן לְהַגִּיד לִי מה כוונת אבשלום ומה יעשה בירושלים⁴:

1. מצודת ציון.

2. מצודת דוד.

3. מצודת דוד.

4. אברבנאל.

תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(כט) וַיָּ֨שֶׁב צָד֧וֹק וְאֶבְיָתָ֛ר אֶת⁠־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם׃

Zadok and Abiathar carried the ark of God back to Jerusalem; and they remained there.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתֵיב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר יַת אֲרוֹנָא דַייָ לִירוּשְׁלֵם וִיתִיבוּ תַמָן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וזכר שצדוק ואביתר עשו כדבר המלך ושבו ירושלם וישבו שם.

צדוק ואביתר – כברוח אביתר אל דוד אחר הריגת כהני נב שמש צדוק תחתיו, ובהמשח דוד למלך שמש גם אביתר והיו שם שני נשיאי הכהנים, ולאביתר הכהונה הגדולה, ולצדוק פקודת המשכן ופקודת אחיו הכהנים.

וַיָּשֶׁב – והחזירו צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אל יְרוּשָׁלִָם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כדבר המלך¹:

1. אברבנאל.

תרגום יונתןרלב״ג תועלותאברבנאלהואיל משהמקראות שלובותהכל

(ל) וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה׀ וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף וְכׇל⁠־הָעָ֣ם אֲשֶׁר⁠־אִתּ֗וֹ חָפוּ֙ אִ֣ישׁ רֹאשׁ֔וֹ וְעָל֥וּ עָלֹ֖ה וּבָכֹֽה׃

And David went up by the ascent of the Mount of Olives, and wept as he went up; and he had his head covered, and went barefoot. And all the people that were with him, each covered his head, and they went up, weeping as they went up.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְדָוִד סָלִיק בְּמַסְקָנָא דְטוּר זֵיתַיָא סָלִיק וּבָכֵי וְרֵישֵׁיהּ לֵיהּ מְכָרֵךְ וְהוּא אָזֵיל יָחֵיף וְכָל עַמָא דְעִמֵיהּ כָּרִיכוּ גְבַר רֵישֵׁיהּ וְסַלְקִין מְסַק וּבָכָן.

רמז קנא

ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה – וכתיב מזמור לדוד בברחו וגו׳. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה, א״ר אבא בר כהנא למה הוא דומה למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוגג שלו אחריו הלך ומצא אותו בוכה ומזמר א״ל פדגוגו אם אתה מזמר למה אתה בוכה ואם בוכה למה אתה מזמר, א״ל בוכה אני שהקנטתי את אבא ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה ולא די שלא הרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין. כך אמר דוד יעקב ברח ויברח יעקב שדה ארם, משה ברח ויברח משה, אליהו ברח ויקם וילך אל נפשו, ואני בורח כמותם התחיל אומר זכרתי משפטיך מעולם י״י ואתנחם, זכרתי מדת הדין שבה נהגת את הראשונים ונתנחמתי, ואימתי אמרו דוד הפסוק הזה בשעה שאמר ויאמר דוד (אל) [לכל] עבדיו וגו׳ קומו ונברחה. רב ור׳ יודן, רב אמר שלא ידון אותנו כעיר הנדחת. ר׳ יודן אמר נטל בעל הבית את הכוס להדיחו ואינו זז משם עד שימרקנו, כך כיון שראה דוד שמרק הקב״ה עונותיו התחיל מזמר.

במעלה הזתים – בהר הזתים.

חפוי – מכורך, כדרך האבלים.

חפו – כריכו.

The heights of Mount Olives. On Mount Olives.

Was covered. "Covered" in the manner of mourners.

Covered. [Yonatan translates:] "Covered.⁠"

במעלה הזיתים – במעלה הר הזיתים.

במעלה הזיתים – כתרגום: במסקנא דטור זיתיא, ועלה שם להשתחוות לי״י משם, כי מהר הזיתים יראה אדם מקום בית המקדש, ואעפ״י שלא היה שם אז בית, גם מקום הבית בעצמו לא היה יודע עד שאמר גד הנביא לדוד שיבנה מזבח בגורן ארונה, אעפ״כ גבול המקום היה יודע בקבלה כי בהר המוריה יבנה בית י״י, אבל לא היו יודעים באיזה מקום עד שאמר גד לדוד. וי״מ כי מהר הזיתים היה רואה האהל שהיה בו הארון.

וראש לו חפוי והוא הולך יחף – פירוש: כסה ראשו וחלץ מנעליו כדרך האבלים.

ודוד עולה במעלה הזיתים – זהו הר הזיתים שהיה אצל ירושלים אצל בית המקדש וידמה כי לקדושת המקום ההוא היה דוד נוהג בהיותו שם להשתחוות שם לשם יתעלה וזהו אמרו אשר ישתחוה שם לאלהים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ודוד היה עולה במעלה הזיתים אבל וחפוי ראש. וכתבו בזה המפרשים שעלה הר הזיתים לראות משם בית ה׳ והאהל אשר בו הארון כדי להשתחוות משם, ואין כן דעתי, כי הארון היה עמו שם ולמה יעלה אל הר הזיתים להשתחות משם נכח האהל אשר שם הארון? אחרי שהארון עצמו הביאו הכהנים עמו והוא צוה להשיבו ירושלם, אבל כפי הפשט יראה שהיה דרכו באותו הר הזיתים ועלה לעבור בו, או עלה שמה לראות משם מה יעשה בירושלם ולהשגב ולהסתר שמה בעודו מתמהמה שם עד ידע מה יעשה אבשלום. וחז״ל אמרו במדרש תהלים (מזמור ג׳) שבעלותו במעלה הזיתים אמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וקרוב הוא.

הלך יחף – בספרים כתבי יד ובמקצת דפוסים ראשונים חסר וא״ו גם לא בא במנין המלאים בנביאים וסימן נמסר במסרה רבתא מערכת אות הה״א.

חפוי – מכוסה.

יחף – בלי מנעלים.

במעלה הזיתים – במעלה הר הזיתים.

חפוי – מכוסה בבגד, והוא דרך צער.

יחף – מבלי מנעלים, וגם הוא דרך צער.

ודוד עולה אחרי נפרד מארון אלהים, והגיע להר הזיתים, ששם יפרד מעיר האלהים התחיל לבכות וחפה ראשו וחלץ מנעליו כאבל.

עלה במעלה הזתים – אתר עברו את נחל קדרון שהוא גבול מחוז עיר ירושלים, התחיל לעלות על הר הזתים שהוא מהעֵבֶר האחר, ובהתרחקו מעל גבול עיר הקדש נכמרו רחמיו והתחיל להתאבל בחפות ראשו ובחלוץ מנעליו ובכה בכי גדול.

וְאחרי שנפרד מארון האלהים¹ דָוִד הגיע להר הזתים² שליד מקום בית המקדש³, והיה עֹלֶה בְמַעֲלֵה הר⁴ הַזֵּיתִים להשתחוות לה׳ משם⁵ והיה דוד עֹלֶה | וּבוֹכֶה על שנפרד מעיר האלהים⁶ וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי – מכוסה בבגד⁷ כדרך האבלים⁸, וְהוּא היה הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ – כיסו אִישׁ את רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה במעלה ההר וּבָכֹה – כשהם בוכים⁹:

1. מלבי״ם.

2. מלבי״ם.

3. רלב״ג.

4. רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.

5. ועלה לשם להשתחוות לה׳ משם, כי מהר הזיתים יראה אדם מקום בית המקדש, ואעפ״י שעדיין לא היה שם אז בית וגם מקום הבית בעצמו לא היה יודע, אעפ״כ גבול המקום היה יודע בקבלה כי בהר המוריה יבנה בית ה׳. וי״מ כי מהר הזיתים היה רואה האהל שהיה בו הארון, רד״ק. ואמרו חז״ל (סנהדרין קז.), ביקש דוד המלך ע״ה לעבוד עבודה זרה, אמר לו חושי הארכי, יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע״ז?!, אמר לו דוד מוטב שאעבוד ע״ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, שיאמרו חסיד שכמוני הרגו בנו ויהיו ישראל מתרעמים על מידותיו של הקב״ה, מוטב אעבוד ע״ז ואחלל אני לבדי את שם ה׳ ולא יחלל אותו כל העם, אמר לו חושי הארכי, הקב״ה אינו עושה דין בלא דין, שהרי נשאת יפת תואר, אמר לו דוד, יפת תואר התירה התורה, אמר לו חושי, לא דרשת סמוכים, שהרי נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר, לומר שכל הנושא יפת תואר סופו שיהיה לו בן סורר ומורה, כפי שיש לך את אבשלום, ולכן לא יהיה חילול שם ה׳ ע״י העם ואם כן אין צורך שתעבוד ע״ז.

6. מלבי״ם.

7. מצודת ציון.

8. רש״י.

9. וחז״ל אמרו במדרש תהלים (מזמור ג׳) שבעלותו במעלה הזיתים אמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לא) וְדָוִד֙ הִגִּ֣יד לֵאמֹ֔ר אֲחִיתֹ֥פֶל בַּקֹּשְׁרִ֖ים עִם⁠־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד סַכֶּל⁠־נָ֛א אֶת⁠־עֲצַ֥ת אֲחִיתֹ֖פֶל יְהֹוָֽהי״יֽ׃

And one told David, saying, "Ahithophel is among the conspirators with Absalom.⁠" And David said, "Hashem, please, turn the counsel of Ahithophel into foolishness.⁠"

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וְדָוִד אִתְחַוָא לְמֵימָר אֲחִיתוֹפֶל בִּמְרוֹדַיָא עִם אַבְשָׁלוֹם וַאֲמַר דָוִד קַלְקֵל כְּעַן יַת מִלְכָּא דַאֲחִיתוֹפֶל יְיָ.

ודוד הגיד – ולדוד הגיד המגיד.

סכל – קלקל, כמו: הסכל ירבה דברים (קהלת י׳:י״ד).

Dovid was told [by an informer]. Dovid was told by the informer.

Ruin. Ruin as we find "The fool talks too much".⁠¹

1. Koheles 10:14.

ודוד הגיד לאמר אחיתופל בקשרים – פתרון: ולדוד הגיד לאמר אחיתופל בקושרים עם אבשלום.

ודוד הגיד לאמר – תרגומו: ולדוד אתחואה למימר, איש אחר הגיד לו שאחיתופל בקושרים.

ודוד הגיד לאמר – חסר למ״ד השמוש, ופירושו: ולדוד הגיד המגיד, וכמוהו בחסרון למ״ד השמוש: היו בן שאול (שמואל ב ד׳:ב׳), כל אלה בני מכיר (דברי הימים א ב׳:כ״ג), וכמוהו בחסרון המגיד: ויגד ליעקב (בראשית מ״ח:ב׳), ויאמר ליוסף (בראשית מ״ח:א׳).

ודוד הגיד לאמר – חסר למ״ד, ולדוד.

סכל נא – לשון סכלות.

הגיד – מי שהיה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

לפי שבהיותו עולה שמה הגידו לו שגם אחיתופל בקושרים, ודוד פחד ממנו מאד כי היה עצתו שכשואל דבר מאת האלהים כמו שיזכור, וגם לפי שהיה יודע עניניו וסודותיו, ולכן אמר באותו מזמור (תהלים ג׳ ב׳) ה׳ מה רבו צרי וגומר, שאמרו על אחיתופל ועל שאר העם אשר היו אחרי אבשלום, וגם כן אחז״ל במדרש תהלים (שם) שבעבור זה אמר כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו. ואחשוב שאמר זה כנגד אבשלום, שלא היה דוד בורח ונסתר ממנו כי אם בפחדו מעצת אחיתופל, וזהו (תהלים נ״ה י״ד וכו׳) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי, שהיה רבו ומלמדו, אשר יחדיו נמתיק סוד, ר״ל שהיה יודע סודותיו, ובבית אלהים היינו הולכים ברגש, שמפני זה היה ירא אותו, ולכן בקש מאת האלהים שישיא מות עלימו ירדו שאול חיים, כלומר שלא יהיה להם פנאי לדבר ולגלות סודותיו, ולזה ירדו שאול חיים מיראתו אותם, וזהו כי רעות במגורם בקרבם, כי בקרבם היו עצות רעות, ולזה כוון באמרו כאן סכל נא את עצת אחיתופל ה׳:

בקושרים – בין אגודת המורדים.

סכל – ענין טפשות.

ודוד הגיד – המגיד הגיד לדוד לאמר וגו׳.

סכל נא וגו׳ – רצה לומר: אתה ה׳, סכל עצתו לבל ייעץ בחכמה. או רצה לומר: שיתן בלב אבשלום, לחשוב אשר עצת אחיתופל היא עצה סכלה.

ודוד ואז שם על לבו שלא בא אחיתופל עמו והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו.

ודוד שם לב שלא בא אחיתופל עימו והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו¹, וְדָוִד – וּלְדָוִד² הִגִּיד המגיד³ לֵאמֹר, אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים – בין אגודת המורדים⁴ עִם אַבְשָׁלוֹם ודוד פחד ממנו מאד, כי היתה עצתו טובה כאילו אדם שואל דבר מאת האלהים⁵, וגם היה יודע ענייניו וסודותיו של דוד המלך⁶, וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל – קלקל⁷ נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהוָה לבל ייעץ לאבשלום בחכמה, ואם יעץ לו עצה טובה, תן בלב אבשלום לחשוב שעצת אחיתופל אשר ייעץ לו אינה טובה⁸:

1. מלבי״ם.

2. רש״י, רד״ק, רי״ד.

3. רש״י, מצודת דוד.

4. מצודת ציון.

5. לקמן ט״ז:כ״ג.

6. ולכן אמר באותו מזמור (תהלים ג׳:ב׳) ״יְהוָה מָה רַבּוּ צָרָי״ וגו׳, שאמרו על אחיתופל ועל שאר העם אשר היו אחרי אבשלום, וגם כן אחז״ל במדרש תהלים (שם) שבעבור זה אמר ״כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ״ ולא היה דוד בורח ונסתר מאבשלום כי אם בפחדו מעצת אחיתופל, וזהו (תהלים נ״ה:י״ד וכו׳) ״וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי״ שהיה רבו ומלמדו, ״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד״, ר״ל שהיה ידוע סודותיו, אברבנאל.

7. רש״י.

8. מצודת דוד.

תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל

(לב) וַיְהִ֤י דָוִד֙ בָּ֣א עַד⁠־הָרֹ֔אשׁ אֲשֶֽׁר⁠־יִשְׁתַּחֲוֶ֥ה שָׁ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהִנֵּ֤ה לִקְרָאתוֹ֙ חוּשַׁ֣י הָאַרְכִּ֔י קָר֙וּעַ֙ כֻּתׇּנְתּ֔וֹ וַאֲדָמָ֖ה עַל⁠־רֹאשֽׁוֹ׃

And it came to pass, that when David had come to the top of the ascent, where he would worship God, behold, Hushai the Archite came to meet him with his coat torn and earth upon his head.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַהֲוָה דָוִד אֲתָא עַד רֵישׁ טוּרַיָא דִי סְגִיד תַּמָן קֳדָם יְיָ וְהָא לָקָדָמוּתֵיהּ חוּשַׁי אַרְכָּאָה מְבַזְעִין לְבוּשׁוֹהִי וְעַפְרָא רְמֵי בְּרֵישֵׁיהּ.

ויהי דוד בא עד הראש וגו׳ – [חושי הארכי]. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, חד אמר למה נקרא שמו חושי הארכי שהיה מארכי דוד. וחד אמר שעל ידו נתבססה מלכות. וחד אמר שעל ידו נתקנה מלכותו.

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם – א״ר יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע״ז, אין ראש אלא ע״ז דכתיב צלמא רישיה דדהב.

והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו – אמר לו דוד מלך שכמותך יעבוד ע״ז, אמר לו יאמרו מלך שכמותי הרגו בנו מוטב שאעבוד ע״ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, אמר לו מאי טעמא נסבת יפת תאר, א״ל יפת תאר רחמנא שריא, א״ל מ״ט לא דרשת סמוכין דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל דנסיב יפת תאר הוה ליה בן סורר ומורה.

בא עד הראש – עד ריש טוריא.

אשר ישתחוה שם לאלהים – אשר היה רגיל להשתחות שם כשהיה בא לירושלים. היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו, והיה משתחוה.

Arrived at the summit. At the mountain's summit.

Where he used to bow down to Elokim. Where he used to bow down. When he used to come to Yerusholoyim he would see from that [vantage] point the tent in which the Ark was [placed] and he would bow down.

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה – פתר׳: עד ראש הר הזיתים, שהיה נהוג להשתחות שם בשובו ממקום אחר כשהיה מגיע שם היה משתחוה מפני שהיה יכול לראות משם מקום הארון.

ויהי דוד בא עד הראש – עד ראש ההר שהיה רגיל להשתחות שם לאלהים – כשהיה שב מן הדרך שמשם היה רואה ציון ואהל שנטה לארון ומשתחוה.

עד הראש – ראש הזיתים, וכן תרגומו: עד ריש טוריא.

אשר ישתחוה שם – שהיה רצונו שישתחוה שם, כמו שאמר: עולה במעלה הזיתים (שמואל ב ט״ו:ל׳), ועשה כן לפי שהיה נפרד ממקום המקדש ולא היה יודע אם ישוב עוד, כאדם הלוקח רשות מאוהבו בגלותו.

חושי הארכי – על שם מקומו נקרא כן, והוא הנזכר בתחלת בני יוסף: אל גבול הארכי עטרות (יהושע ט״ז:ב׳).

קרוע כתנתו – כמו: לבוש הבדים (יחזקאל ט׳:י״א), חגור אפוד בד (שמואל א ב׳:י״ח), וכולם יחסרו אות השמוש, כי בלא חסרון היה משפט פ״א הפועל בשוא כדרך הסמוכים.

עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים – פירוש ראש, מקום היה שמשם היה רואה האהל שנטה לארון כשהיה הולך לירושלם ומשם היה כורע ומשתחוה לשם.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים, כבר זכרתי שלא בא דוד שמה להשתחוות נגד מקום הארון, ולכן אחשוב שבעלותו מעלה הזיתים הגידו לו שהיה אחיתופל בקושרים, והוא התחיל להתפלל אל האלהים סכל נא את עצת אחיתופל, ובא עד ראש ההר להשתחוות שם ולהתפלל אל האלהים על ענין אחיתופל בהיות פניו ארצה, ובהיותו בזה בה אליו חושי הארכי, ולכן התעורר דוד שהוא באמת יפר את עצת אחיתופל אחר אשר בא בהיותו באותה צרה וצוקה, וששמו יורה עליו הארכי שיהיה ארוכה למכתו. ובמסכת סנהדרין פרק חלק (סנהדרין ק״ז ע״א) אמרו שבקש דוד לעבוד עבודה זרה, ושחושי בא קרוע כתנתו על זה ומיחה בידו והוא דרך דרש. והפשט מבואר הוא כי בא אליו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו כאיש עצב ומתאבל, והיתה כוונתו ללכת עם דוד אל אשר ילך.

הארכי – שם מקום.

עד הראש – בגבהי הר הזיתים, אשר משם היה נראה מקום הארון, והיה מדרך הבא שם להשתחוות מול הארון.

קרוע כתנתו – בעבור כי היה מיצר בצרת דוד.

עד הראש – עד ראש ההר שממנו יראה למרחוק ובראותו גודל מעשי האל ויופים יהמה לבו ליראת ה׳ ולקרא בשמו.

הארכי – אולי מארץ שנער ששם עיר ארך (Edessa) אכד וכלנה (נח), או מיושבי ארך גלו בימי קדם אל ארץ כנען והמקום שנתישבו בו נקרא על שמם גבול הארכי (יהושע ט״ז:ב׳) וגם בני ישראל היושבים שם נקראו בשם ארכי.

וַיְהִי כאשר דָוִד בָּא – הגיע עַד הָרֹאשׁ – לראש הר הזיתים¹ אֲשֶׁר היה רגיל יִשְׁתַּחֲוֶה – להשתחוות שָׁם לֵאלֹהִים כשהיה בא לירושלים, כי היה רואה משם את האהל שהארון בתוכו², וְהִנֵּה בא לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי³ שמפני שהיה מיצר בצרת דוד היה⁴ קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ – לבוש בגדים קרועים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ כאיש עצב ומתאבל, והיתה כוונתו ללכת עם דוד אל אשר ילך⁵:

1. תרגום יונתן, רש״י, רד״ק, מצודת דוד.

2. רש״י, ר״י קרא, רי״ד.

3. על שם מקומו נקרא כן, רד״ק, מצודת ציון. ואברבנאל ביאר כי כאשר הגיע חושי לדוד, דוד התעורר שהוא באמת יפר את עצת אחיתופל אחר אשר בא בהיותו באותה צרה וצוקה, וששמו יורה עליו ״הארכי״ שיהיה ארוכה למכתו.

4. מצודת דוד.

5. אברבנאל.

תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לג) וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ דָּוִ֑ד אִ֚ם עָבַ֣רְתָּ אִתִּ֔י וְהָיִ֥תָ עָלַ֖י לְמַשָּֽׂא׃

And David said to him, "If you pass on with me, then you will be a burden to Me;

תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲמַר לֵיהּ דָוִד אִם עֲבַרְתָּא עִמִי וּתְהֵי עָלַי לְמָטוּל.

והית עלי למשא – ביו״ד אחד לבדו, והיא עי״ן הפועל.

ופירוש למשא – לטורח, כי רבים אשר עתה עמי לצער ולדאגה שאני בהם, ומן העיר תועילני בעצתך.

והית עלי למשא – יתכן שלא היה גבור והיה זקן והיתה מפני זה תנועתו כבדה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ודוד לא רצה שילך עמו פן יהיה עליו למשא, רוצה לומר ברבוי העם שהיה מתרבה עליו, או לזקנתו של חושי שהיה זקן וכבד כדברי רלב״ג.

והיית – לית חסר דחסר חסר יו״ד וחסר ה״א אבל והיתה לי לישועה לעיל סימן י׳ חסר יו״ד ומלא ה״א.

למשא – על היותו זקן וכחו תש, ולמשא יחשב להולך עמו.

למשא – כי אדאג עליך.

וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ – תעבור אִתִּי וְהָיִתָ – תהיה עָלַי לְמַשָּׂא לטורח, כי רבים אשר עתה עמי לצער ולדאגה¹, אולם מן העיר תועילני בעצתך²:

1. רד״ק, אברבנאל. כי בהיותו זקן לא היה גיבור והיתה מפני זה תנועתו כבדה, רלב״ג, מצודת דוד.

2. רד״ק.

תרגום יונתןרד״קרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לד) וְאִם⁠־הָעִ֣יר תָּשׁ֗וּב וְאָמַרְתָּ֤ לְאַבְשָׁלוֹם֙ עַבְדְּךָ֨ אֲנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶֽהְיֶ֔ה עֶ֣בֶד אָבִ֤יךָ וַֽאֲנִי֙ מֵאָ֔ז וְעַתָּ֖ה וַאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וְהֵפַרְתָּ֣ה לִ֔י אֵ֖ת עֲצַ֥ת אֲחִיתֹֽפֶל׃

but if you return to the city, and say to Absalom, 'I will be your servant, O king. As I have been your father's servant in the past, so now I will be your servant'; then you will defeat for me the counsel of Ahithophel.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וְאִם לְקַרְתָּא תְתוּב וְתֵימַר לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדָךְ אֲנָא מַלְכָּא אֱהֵי עַבְדָא דַאֲבוּךְ וַאֲנָא מִבְּכַן וּכְעַן וַאֲנָא עַבְדָךְ וּתְקַלְקֵל לִי יַת מַלְכָּא דַאֲחִיתוֹפֶל.

עבד אביך ואני מאז – כמו: ואני עבד אביך מאז, ומקרא מסורס הוא.

Previously, I was your father's servant. This is like [saying], Previously I was your father's servant. It is a verse that [must be] cut.⁠¹

1. The word וַאֲנִי needs to be “cut out” and placed in front of the phrase.

עבדך אני המלך אהיה – מהיום ואילך אהיה עבדך כמו שהייתי עבד אביך מאז, ועתה אני אהיה עבדך. וי״ו ואני נוספת כוי״ו וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳) וזולתה, וכן דרך הלשון בהרבה מקומות וכן דרך לשון הערב בפה.

עבדך אני המלך אהיה – מקרא מסורס הוא, אני אהיה עבדך.

עבד אביך ואני מאז ועתה ואני עבדך – הו״ו של ואני הראשון והאחרון יתירים, וזהו פתרונו, עבד אביך אני מאז ועתה אני אהיה עבדך.

ואמרת לאבשלום – היותר נאות אצלי שמזה יתחיל הנמשך מזה ההקש התנאיי. וטעם וי״ו ואני עבדך, כי יותר ווי״ן למאות ולאלפים בזה הספור ובזולתו שאינם לעטף כלל.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ולזה צוהו שישוב כדי שיהיה מוכן להפר עצת אחיתופל. ואמר לו שהדברים אשר יאמר לאבשלום כדי לרצותו ולמצוא חן בעיניו יהיו, עבדך אני המלך אהיה עבד אביך ואני מאז ועד עתה ואני עבדך וגו׳, ופירש רבי דוד קמחי עבדך אני המלך אהיה, ר״ל מכאן ולהלאה אהיה עבדך כמו שמאז ועד הנה הייתי עבד אביך, ולכן ועתה אני עבדך, ויהיה לפי זה מלת אהיה דבק עם מה שלמעלה, עבדך אני המלך אהיה. ואני אחשוב שאהיה דבק לאחריו, יאמר אהיה עבד אביך, וענינו שדוד יעץ לחושי שלא יוכיח את אבשלום על אשר עשה נגדו אבל ידבר על לבו ויסכים עמו, כי בזה יבטח בו יותר, ולכן יאמר עבדך אני המלך, רוצה לומר אני עבדך באמת ובתמים. ויתן טענה למה לא יעבוד את דוד אביו ויעבוד אותו, באמרו אהיה עבד אביך, והוא מאמר נאמר בתמיהה, יאמר וכי אהיה עתה עבד אביך? אחרי שאני בימים הראשונים מאז ועד עתה הייתי אני עבדך במה שעבר, ר״ל בשפלות מעלתך, יותר ראוי הוא שאהיה עתה שאתה מלך:

ואני ואני – הווי״ן נוספות בשניהם.

עבדך אני המלך אהיה – רצה לומר: מהיום אהיה עבדך, כמו שמאז היית עבד אביך, וכן עתה אהיה אני עבדך.

והפרתה לי – רצה לומר: כשתשוב העיר ותאמר לאבשלום כדברים האלה, יבוא לי תועלת רב, כי אז תוכל להפר לטובתי את עצת אחיתופל, כי על פי הדברים האלה יבטח בך, ותהיה גם אתה מאנשי עצתו.

השאלות:

כתוב זה מוקשה מאד, ולא ידעו בו המפרשים באור נכון בלא זרות ומעקשים.

ואמרת לאבשלום עבדך ואני וכו׳, כבר כתבנו כי סבת מרידת אבשלום היתה מפני שהתירא שאביו ימליך את שלמה בחייו, אמנם אם היה דעתו להרוג את אביו, או שלא רצה רק שאביו ימליכהו בחייו והוא ישב בכבוד כאשר עשו מלכים רבים שהמליכו את בניהם לעת זקנותם, נבוכו המפרשים, ומהרי״א כתב שלא היה בדעת אבשלום להרוג את אביו, ושלכן חרה לדוד על שהרגו אותו כי ידע שאבשלום לא שונא לו ולא מבקש רעתו, רק חפץ שלא יתן המלוכה לאחר מבניו, ורק אחיתופל היה אויב לדוד ורצה להרגו (כמ״ש בס׳ י״ז) ושלכן לא הסכים אבשלום לעצה זו עי״ש. והאמת הוא שאבשלום עצמו לא היה לו בפרט זה הסכמה קיימת, כי תכלית מגמתו היתה שימלוך בכל אופן, אם בטוב אם ביד חזקה, ואם היה אביו ממליכו בטוב אין ספק שלא היה מורד וממרה וקושר, והיה מכבדו כאב וכמלך, כמו שכבדו שלמה אחר שישב על כסא המלוכה, רק עתה שאלצהו ההכרח למרוד ולתפוש מלכות בזרוע. היו לפניו שני דרכים,

א. שאם ינצחהו ויכריחהו שיסכים על מלכותו, יעזבהו בביתו ובמעלתו כל ימי חייו והוא יהיה המולך והמנהיג בחייו, שבזה לא יהיה לחרפה שרצח את אביו,

ב. שלא יעזבנו בחיים מחשש שישוב אביו וימרד בו במצאו ידו, שאחר שלא המליכהו ברצון לבו ישמור עליו משטמה תמיד, ואבשלום היה פוסח בין שתי הסעיפים האלה, שבודאי היה מתאוה שלא יהרוג את אביו, ובכ״ז אם יראה שלא יהיה הממלכה נכונה בידו רק באופן זה היה הורגו בלי חמלה, והיה הדבר תלוי לפ״ז מעצת יועציו, ודוד ידע שאחיתופל בודאי יתאמץ להוליכו בעצתו על הדרך השני באשר הוא מרד מפני איבה ומשטמה שהיה לו על דוד מפני מעשה בת שבע נכדו (כנ״ל ש״ב יא) וגם שיתירא שאם ישלים הבן את אביו ישיב לאחיתופל גמולו בראשו, ולכן היה מחכמתו ששלח את חושי הארכי, שגם הוא יהיה מיועצי אבשלום, אבל יבא אליו באופן אחר, לא כאויב ומתנקם לדוד, רק כאוהב את דוד ואת אבשלום יחד, בשיאמר אליו כי הגם שהוא לא נשתנה עתה מאהבתו את דוד ריעו, בכ״ז הוא יחזיק ידי אבשלום מאשר רואה כי הצדק אתו, וכי הראוי והטוב לפני שניהם ולטובת כל ישראל שיעזוב מלכותו ביד אבשלום בטוב, והוא ישב לעת זקנותו במנוחה ובשלות השקט, כי כבר אפסו כחותיו מלשפוט ולהנהיג העם הרב הזה, ואין בבניו טוב מאבשלום ראוי למלכות ובפרט שכן הסכמת כל העם, ואין כח למלך להמליך אחד מבניו שאינו הבכור ואינו המרוצה לעם, ובזה יטה את לב אבשלום אל הצד הזה, שלא יחשוב להרוג את אביו ולאבדו, רק להכריחו שכאב את בן ירצהו ויתן לו המלכות בשלום ובמישור, וזה שכתוב ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה עבד אביך תאמר לו כי אתה עבדו ורוצה במלכותו, ובכ״ז אהיה גם עבד אביך, כי אתאמץ שגם אביך יסכים לזה, אחרי שינצחהו ויהיה מוכרח לזה, וישב בכבודו ואעבוד גם אותו, והוסיף ואני מאז ועתה רצה לומר אני לא נשתניתי מדעתי אז כי כן חשבתי אז וכן אני חושב עתה, שאהיה עבד גם לך גם לאביך. כי מאז ראיתי ויעצתי, שיעזוב מלכותו אליך, והוסיף ואני עבדך – שבכ״ז אל תחשוב שלא באתי אליך רק על אופן שאהיה עבדך ועבד אביך, ושבאם לא יעלה זאת בידי שיניח אביך המלוכה אליך בטוב, אשוב אל אביך, לא, כי בכל אופן אני עבדך לבד, אחר שנבחרת מכל ישראל והפרתה לי את עצת אחיתופל – אחרי שכל עצות אחיתופל יסובו אל הדרך השני שאבשלום יהרוג את דוד, אם כן במה שתוליכהו על הדרך הראשון שישלים עמי, וימלוך ברצוני, ממילא תפר כל עצותיו, וכמו שהיה באמת, ובזה הביט דוד אחרית דבר מראשיתו, והיה זה בהשגחת ה׳, שתיכף כאשר בקש סכל נא את עצת אחיתופל ה׳, והנה חושי הארכי לקראתו, שליח ההשגחה, ועצת ה׳ היתה אתו בכ״ז.

ואני מאז ועתה ואני עבדך – הו״וין מיותרות של שני ואני, ואין למצוא להן טעם לולא נאמר שכן היה דרך חושי לדבר כי ערל שפתים הוא, והכותב הביא דבריו כמו שהוציאם בפיו (עיין מ״ש למעלה פסוק כ׳), ובאמת כל הסיפורי הזה יצייר לעינינו הדברים כ״כ ברורים עד שנראה לנו כאלו ראינום.

וְאִם – אך כאשר אל הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם כדברים האלה, מהיום¹ עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה, וכמו² שֶׁעֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי – אני הייתי³ מֵאָז, וְעַתָּה – עתה⁴ וַאֲנִי – אני אהיה⁵ עַבְדֶּךָ, בדיבורך זה תבוא לי תועלת רבה, כי על פי הדברים האלה יבטח בך, ותהיה גם אתה מאנשי עצתו⁶ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל אשר ייעץ לאבשלום נגדי:

1. מצודת דוד.

2. רד״ק.

3. רש״י, רד״ק, רי״ד.

4. רי״ד.

5. רי״ד. ומלבי״ם ביאר את הפסוק בצורה אחרת ״עבדך אני המלך, אהיה עבד אביך״ תאמר לו כי אתה עבדו ורוצה במלכותו, ובכ״ז אהיה גם עבד אביך, כי אתאמץ שגם אביך יסכים לזה, אחרי שינצחהו ויהיה מוכרח לזה, וישב בכבודו ואעבוד גם אותו, והוסיף ״ואני מאז ועתה״ לא נשתניתי מדעתי, כי כן חשבתי אז וכן אני חושב עתה, שאהיה עבד גם לך גם לאביך, כי מאז ראיתי ויעצתי, שיעזוב מלכותו אליך, והוסיף ״ואני עבדך״ גם אם תחליט אחרת, אחר שנבחרת מכל ישראל, כי ידע שאבשלום מעדיף לא להרוג את אביו ורק מחמת שהוא רוצה למלוך הוא חייב לעשות זאת, אבל בעצה זו בעצם יוכל אבשלום למלוך בהסכמת אביו, וכך יפר את עצת אחיתופל להרגו.

6. מצודת דוד.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל

(לה) וַהֲל֤וֹא עִמְּךָ֙ שָׁ֔ם צָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִ֑ים וְהָיָ֗ה כׇּל⁠־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר תִּשְׁמַע֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ תַּגִּ֕יד לְצָד֥וֹק וּלְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִֽים׃

Are not Zadok and Abiathar the priests there with you? It shall be, that whatever thing you shall hear from the king's house, you shall tell to Zadok and Abiathar the priests.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותעודהכל

וַהֲלָא עִמָךְ תַּמָן צָדוֹק וְאֶבְיָתָר כַּהֲנַיָא וִיהֵי כָּל פִּתְגָמָא דְתִשְׁמַע מִבֵּית מַלְכָּא תְּחַוֵי לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר כַּהֲנַיָא.

והיה כל הדבר אשר תשמע מבית המלך – לאבשלום קורא מלך כשם שקראו למעלה שוב ושב עם המלך כי נכרי אתה (שמואל ב ט״ו:י״ט).

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

וצוהו שכל אשר ידע מבית המלך (שהוא אבשלום) ישלחההו אליו ביד אחימעץ ויהונתן הכהנים, שהם יהיו מוכנים לזה. והנה חושי לא הפציר להלוך עמו, כי ראה עצת דוד נכונה ולזה שב ובא לירושלם בהיות אבשלום נכנס שמה. והנה קרא הכתוב לחושי רעה דוד, וכן קראו הכתוב רעה המלך, ואבשלום ג״כ אמר לו למה לא הלכת את רעך, כתבו המפרשים שהיה רעה המלך ואוהבו ואיש עצתו ולהיותו תמיד עמו נקרא רעו. ואני אחשוב שהיה זה מעלה ידועה כמו אלוף בזמננו זה, כי הוא בלשון לע״ז קונד״י, ונקרא כן לפי שבלטי״ן קומיט״י הוא רע, ולפי שהאלופים הם רעי המלך בהנהגה ובכבוד שהיא מעלה וכבוד נקראו כן, ואולי מזה הצד חושי רעה המלך שהיא מעלה וכבוד בערך אלוף בזמן הזה. ובמדרש תהלים (מזמור נ״ה) אמרו, לא היה דוד אוהב לאדם יותר מאחיתופל והוא היה יועצו כל העצות, שנאמר (דברי הימים א כ״ז ל״ג) ואחיתופל יועץ למלך, ולא היה דוד מתירא מאדם אלא ממנו, והוא שדוד אומר (תהלים נ״ה ב׳ ד׳ וגו׳) האזינה אלהים תפלתי וגו׳ הקשיבה לי וענני וגו׳ מקול אויב מפני עקת רשע וגומר, אמר לו הקב״ה ואיה גבורתך דוד? השיבו דוד ארדוף אויבי ואשיגם, תן לי אויבי חרב ולא אויבי עצה ולשון, כיון שראה דוד את חושי הארכי אמר יש ארוכה למכתי, הוי והפרת לי וגו׳:

והלוא עמך רצה לומר לא תהיה יחיד בזה לגנוב לב אבשלום, כי גם כהני ה׳ בלב ולב ידברו אתו, וכן על ידיהם ועל ידי בניהם יודע לי כל דבר הנה לפי זה אחר שספר איך השלים אבשלום את המרד על מתכונתו, ספר גם כן חכמת דוד וטוב עצתו ברגע זו אשר תחת מסבות התהפך אם במה שברח מן הארץ. שבכ״ז נודע לו מי אשר אתו, בזה עורר גם כן רחמים בלב רבים, אשר בכו וינודו בצר לו ובאו לעזרתו, ואם במה שהשיב ארון ה׳ העיר, שהיה בזה גם מטוב העצה, שלא ירבה חרון ומשטמה על כי לקח לשבי עוזם להוליכו במדבר, ואם במה שהכין יועצים ומרגלים בבית אבשלום להפר מחשבותיו, ואם במה שסלל אורח להצלה על הצד שיתגבר אבשלום, שיחמול עליו ולא יהרגנו, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה מזמור לדוד קינה לדוד מבעי ליה משל לאדם וכו׳ אמר סתם ברא חייס על אבא וכו׳.

וַהֲלוֹא עִמְּךָ יהיו שָׁם בירושלים עם אבשלום צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים אשר אשר אחד בפה אחד בלב ידברו עם אבשלום, ולא תהיה היחיד לגנוב את ליבו¹, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ אבשלום² תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים, וע״י שישלחו אלי את בניהם יוודע לי כל דבר³:

1. מלבי״ם.

2. מהר״י קרא.

3. מלבי״ם.

תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמלבי״םמקראות שלובותהכל

(לו) הִנֵּה⁠־שָׁ֤ם עִמָּם֙ שְׁנֵ֣י בְנֵיהֶ֔ם אֲחִימַ֣עַץ לְצָד֔וֹק וִיהוֹנָתָ֖ן לְאֶבְיָתָ֑ר וּשְׁלַחְתֶּ֤ם בְּיָדָם֙ אֵלַ֔י כׇּל⁠־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁמָֽעוּ׃

Behold, they have there with them their two sons, Ahimaaz Zadok's son, and Jonathan Abiathar's son; by them you shall send to me everything that you shall hear.⁠"

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמנחת שימקראות שלובותעודהכל

הָא תַּמָן עִמְהוֹן תְּרֵין בְּנֵיהוֹן אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וְתִשְׁלְחוּן בִּידֵיהוֹן לְוָתִי כָּל מִדָעַם דְתִשְׁמְעוּן.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

ושלחתם בידם – במקצת ספרים ושלחתם.

הִנֵּה שָׁם יהיו עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק – בנו של צדוק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר – בנו של אביתר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ ממחנה אבשלום:

תרגום יונתןרלב״ג תועלותמנחת שימקראות שלובותהכל

(לז) וַיָּבֹ֥א חוּשַׁ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד הָעִ֑יר וְאַ֨בְשָׁל֔וֹם יָב֖וֹא יְרֽוּשָׁלָֽ͏ִם׃

So Hushai, David's friend, came into the city; and Absalom came into Jerusalem.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל

וַאֲתָא חוּשַׁי שׁוֹשְׁבִינָא דְדָוִד לְקַרְתָּא וְאַבְשָׁלוֹם אֲתָא לִירוּשְׁלֵם.

יבוא ירושלים – נתן לבו שיבא לירושלים.

Was going to come to Yerosholoyim. Started thinking about coming to Yerusholoyim.⁠¹

1. יָבוֹא denotes he will come in the future.

רעה דוד – תרגומו: שושבינא דדוד, כלומר אוהבו וריעו שהיה עמו תמיד ובעל עצתו. וכן אמר בדברי הימים בספור שרי דוד: וחושי הארכי ריע המלך (דברי הימים א כ״ז:ל״ג).

יבא ירושלם – כשבא חושי הארכי באותה שעה היה אבשלום נכנס לירושלם.

רעה דוד – שני שרשים הם, ריע ורעה, ריע הוא מעלומי העין, למרעהו אשר רעה לו האמור בשמשון הוא מעלומי הלמ״ד, וזה הוא מעלומי הלמ״ד.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יד]

רעה – חבר, ועל כי ישב עמו בתמידות, קראו רעה.

יבוא ירושלים – באותה שעה שבא חושי, בא גם הוא.

רעה – בה״א נוספת ומזה רֵעֵהו ע״ד שדהו קצהו, ומשם רע מצאנו רעו (יגיד עליו רעו, איוב ל״ו:ל״ג).

יבוא – היה מכין עצמו לבוא.

וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה – אוהבו וריעו¹ של דָוִד אל הָעִיר ירושלים, וְבאותה שעה² אַבְשָׁלֹם יָבֹא – נכנס³ אל יְרוּשָׁלִָם:

1. רד״ק. ועל כי ישב עמו בתמידות, קראו רעה, מצודת ציון. ואברבנאל מבאר כי מדובר בתואר כבוד, ומביא את מדרש תהילים (מזמור נ״ה) שאמרו, לא היה דוד אוהב לאדם יותר מאחיתופל והוא היה יועצו כל העצות, שנאמר (דברי הימים א׳ כז-לג) ״וַאֲחִיתֹפֶל יוֹעֵץ לַמֶּלֶךְ״, ולא היה דוד מתיירא מאדם אלא ממנו, והוא שדוד אומר (תהלים נה ב׳ ד׳ וגו׳) ״הַאֲזִינָה אֱלֹהִים תְּפִלָּתִי וגו׳ הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי וגו׳ מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע״ וגו׳, אמר לו הקב״ה ואיה גבורתך דוד? השיבו דוד (תהלים יח, לח) ״אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם״, תן לי אויבי חרב ולא אויבי עצה ולשון, כיון שראה דוד את חושי הארכי אמר יש ארוכה למכתי.

2. רד״ק, מצודת דוד.

3. רד״ק.

תרגום יונתןרש״ירד״קרי״דרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון