Shemot 32 – שמות לב‏ – Mikraot Gedolot

[רכא] ¹כה אמר ה׳ שימו איש חרבו, והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) (מכילתא בא פי״ב, הוצ׳ הורביץ)

[רכב] ²כה אמר ה׳ ויעשו בני לוי כדבר משה, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו הקב״ה למשה כך לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה׳ אלי ולומר כה אמר ה׳ אלהי ישראל, אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו, אמר אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, יהו ישראל אומרים לא כך למדתנו (מכות ז.) סנהדרין שהורגת נפש אחת בשבוע נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג שלשת אלפים ביום אחד, לפיכך תלה בכבוד שלמעלה, שנאמר כה אמר ה׳ וגו׳. מה ענין שלאחריו, ויעשו בני לוי כדבר משה. (סדר אליהו רבה ס״ד, הוצ׳ רמא״ש עמ׳ 17)

[רכג] ³כה אמר ה׳, והיכן אתה מוצא שאמר לו כך, לך רד (שמות ל״ב:ז׳) מרדות הם צריכים. (שמות רבה מב ד)

[רכד] ⁴כה אמר ה׳ לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות י״א:ד׳), והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו. (לקח טוב)

[רכה] ⁵שימו איש חרבו על ירכו, שמא הודח רוב השבט ותהיה מיתתן בסיף. (מאור האפלה)

[רכו] ⁶עברו ושובו משער לשער במחנה, אמר להן הרבו בתי דינין. (מדרש הגדול)

[רכז] ⁷והרגו איש את אחיו, וכל מי שיש לו עדים והתראה היה נהרג מיד שנאמר והרגו איש את אחיו. (תנחומא סי׳ כו)

[רכח] ⁸והרגו איש את אחיו, ריבה אחיו מאמו, ואיש את רעהו, כמשמעו, ואיש את קרבו, כגון בן אחיו ובן אחותו. (כת״י ילקוט תימני ששון)

[רכח*] ⁹ואיש את קרבו, וגבר ית קריבה. (אונקלוס דפוס סביוניטה, וכתבי יד)

1. מובא בילק״ש שופטים רמז מג בשם מכילתא ובילהמ״כ ישעיה עמ׳ 5 ויואל עמ׳ 26 ובמכילתא שלפנינו ליתא. וכן הביא רש״י כאן דרש זה בשם מכילתא. וכ״ה במדרש הגדול. וראה תיב״ע כאן. וראה לעיל אות קפז בבאור ובתו״ש משפטים פכ״ב אות שנג ושם חי״ז במלואים עמ׳ רסד וצרף לכאן. וברמב״ן כאן: וטעם כה אמר ה׳ וכו׳ איננו ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳ נגד השמש וישוב חרון אף ה׳ מישראל (במדבר כה ד). וראה להלן אות רכג בבאור. ונראה שלפני הרמב״ן לא היה דרש זה במכילתא. וראה ריב״א ופענח רזא וחזקוני שהביאו דרש זה בסתם. ובנחל קדומים בשם הר״י מולכו, שמ״ש והיכן אמר, אע״פ שבכמה מקומות מצינו כה אמר ה׳ ולא הוצרך לפרש היכן נאמר, אלא הכונה שהרי העובד ע״ז מיתתו בסקילה והיכן נאמר להרגם בסייף וע״ז מביא מזובח לאלהים יחרם וסתם חרם היינו סייף. וראה בענין זה להלן אות רכז וצרף לכאן.

2. כ״ה בילק״ש רמז שצא וראה בתורה שלמה חי״ט עמוד שעא ביאור מאמר זה, אבל סוף לשון המאמר לא מוכח כפירושי. וברמתים צופים שם ציין לערובין נא. ופסחים קיב. ומג״א סי׳ קנו, שאם נראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דלקבלו מיניה. וראה באלי׳ רבה שם. ובמאיר עין כתב: מלת קל וחומר לאו דוקא אלא שהיה דן דין בעצמו. ול״נ ליישב הלשון קל וחומר עפמ״ש בשו״ת עטרת חכמים אה״ע סי׳ כט לפרש איך התיר משה לעצמו להתנבאות מה שלא נאמר לו, שעשה כן משום הצלת כלל ישראל דמה פק״נ של יחיד דוחה כל עבירות שבתורה כ״ש הצלת נפש כל ישראל עכת״ד. ולפ״ז י״ל שזהו הוא ק״ו שמשה דן בעצמו והוצרך לזה משום שחשש שלא ישמעו לו, וראה לעיל אות קפה שמשה שבר הלוחות ועבר על לאו דלא תעשון משום שזה הי׳ להצלת כלל ישראל. ולעיל אות רב מבואר שגם אהרן עבר על איסור עשיית העגל משום הצלת כלל ישראל. ובמשך חכמה כאן הביא הדרש שלפנינו והוסיף: אולי פירושו משום דאמר לשון ״כה״ אמר ד׳ ולא ב״זה״ שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה (ראה תורה שלמה בא פי״א אות יג) וע״כ שלמד בקו״ח עי׳ רש״י ודו״ק. וראה אות רכא. ויש מפרשים הק״ו עפ״מ דמבואר ביבמות מה: מצוה לשנות מפני השלום ולפ״ז דן משה ק״ו אם מפני השלום מותר לשנות ק״ו להסיר חרון אף מישראל, עוד מפרשי׳ דיש ק״ו מההלכה ב״ד מכין ועונשין לצורך הוראת שעה שלא כדין ומעשה בא׳ שרכב בשבת וסקלוהו למגדר מלתא, א״כ ק״ו בנידון של העגל שלא דנו ע״פ כל דיני התורה בדין הריגת ב״ד לצורך שעה. ובשפת אמת ליקוטים כ׳ לפרש את התדב״א שהוא פלא, אולם יראה כי זה היא מצוה השייכת אל ישראל משכל עצמם וכן רצון השי״ת שיעשו אותה בלי צווי, וזה ״כה״ בחי׳ תושבע״פ. וזה בא מהכעס שכ׳ חז״ל לעולם ירגיז אדם וכו׳. – מה ענין שלאחריו וכו׳, בילק״ש ליתא ולגי׳ הכת״י יש לפרש שמביא ראיה ממ״ש ויעשו בני לוי כדבר משה ולא נאמר כאשר צוה ה׳ את משה.

3. ראה לעיל אות נו. ובמושב זקנים פסוק יא: פי׳ הרי״ח אמר משה בחנם אתה כועס, אם עבדו ע״ז אני אכלה את החוטאים מן העולם והאחרים למה תכלם, מיד וינחם ה׳ וזהו כה אמר ה׳ שימו איש חרבו כו׳ והיכן אמר אלא שכך התנו בהר סיני. וכעי״ז ברמב״ן הובא לעיל אות רכא בבאור.

4. כ״ה בלק״ט שמות יא ד, הובא בתו״ש שם אות י, עי״ש בבאור וצרף לכאן. וכ״ה בפי׳ הריב״א כאן. וברב״ח: לא מצינו בזה דבור להקב״ה כי אע״פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן. וברמב״ן: והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה׳ מלא העומר ממנו (שמות טז לב, עי״ש בתו״ש אות קצב ובחי״ט עמ׳ שעב).

5. ראה להלן אות רכז בבאור.

6. במאור האפלה: משער לשער במחנה, אמר משה הרבו עליהן בתי דינין וידונו כל שבט ושבט שבטו. ובכת״י ילקוט תימני ששון: משער לשער אלו שערי בית דין. וראה תיב״ע כאן ולעיל אות ריד בבאור וצרף לכאן. וכ״ה בכת״י מדרש החפץ וראה תנחומא סי׳ כו: מיד דן את הסרוחין והושיב סנהדראות מבני לוי שלא נשתתפו במעשה העגל וכו׳, הובא לעיל אות קצו בבאור.

7. ראה יומא סו: (הובא לעיל אות קצו וש״נ): רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסיף וכו׳ וחד אמר עדים והתראה בסיף וכו׳. וברש״י שם: זיבח וקיטר הן עבודות שחייבין עליהם לע״ז מיתה כדתנן בארבע מיתות (סנהדרין ס:) שהן בסקילה וכאן בסיף שעדיין לא נתפרשו להן ד׳ מיתות ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסיף. ובמהרש״א שם: וכן יש לפרש למ״ד עדים והתראה בסיף ולא בסקילה מה״ט והוא דחוק כיון דהיה זה אחר מתן תורה ולא היו בני נח גם אם לא נתפרש לו ד׳ מיתות היה לו לשאול באיזה מיתה ידונו כמו ששאל גבי מקושש וכו׳. וראה רש״ש וגבורת ארי שם. ובנ״ק בשם מהר״ם גלאנטי שעד שלא ירדו הלוחות היו נדונים כב״נ והביא סמך לזה ממ״ש במדרש: מוטב יהיו נדונים כפנויה (ראה לעיל אות קפז) וראה מש״כ בענין זה באריכות בתו״ש חי״ז מלואים עמ׳ רסד. ולעיל אות רכא שזה היה עפ״י הדבור. וברש״י לעיל פסוק כ: עדים והתראה בסיף כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין. וברמב״ן: והנה זה הוראת שעה לקדש השם, שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו. ועל דעת האומר עדים והתראה בידי אדם נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לב״ד לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים ובהתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע״ז או שהיתה מיתתם בסיף כעיר הנדחת. ובפי׳ התוס׳ בהד״ז הקשה על פירש״י: ולא נראה כי מה שייך כאן משפט עיר הנדחת ועוד אם באת לומר כן אם כן יהיה ממונם אבד. ובנ״ק הקשה בשם הר״י מולכו דכאן היו מועטים כשלשת אלפי איש מששים רבוא וחוזר הדין דהוי כיחיד שדינו בסקילה. וראה אות רכה. ובמיני תרגומא לר״י ברלין כאן. – בשמו״ר מב ג: ר׳ יצחק פתח והצרותי לאדם (צפניה א יז) זה משה, והלכו כעורים אלו ישראל, למה כי לה׳ חטאו שאמרו אלה אלהיך, ושופך דמם כעפר שנאמר עברו ושובו משער לשער במחנה, ולחומם כגללים שנהרגו והיה בשרם מושלך כגללים הללו. וכ״ה בילהמ״כ צפניה עמ׳ 12. ובמדרש אגדה במדבר יט ג: הם זבחו לעגל לפני אהרן, לפיכך ושחט אותה לפניו, ועל ידי העגל נשפך דמם, שנאמר והרגו איש את אחיו לכך ולקח הכהן מדומה. ובשהש״ר ה ד: מצאוני השומרים (שה״ש ג ג) שבטו של לוי דכתיב בהו כי שמרו אמרתך, הסובבים בעיר המד״א עברו ושובו משער לשער, הכוני פצעוני המד״א והרגו איש את אחיו. וכעי״ז שם ג ב.

8. ראה רש״י כאן. ובמושב זקנים: פר״ש ישראל והוא אחיו מאמו פי׳ נקרא אחיו מאמו דלא מצי למימר אחיו מאביו שהרי שבט לוי לא חטאו בעגל כלל כדכתיב ויאספו אליו כו׳ ואחים אינם נקראים אלא דוקא היכא שהם אחים מצד האב דהא בכל דוכתא אזלינן בתר משפחת האב ולהכי נקט אחיו מאמו. וראה לעיל אות ריז ולהלן אות רלז וצרף לכאן. ובפנים יפות: ויש מזה סמך לדברי הרמב״ם שכתב דקרובי האם אינם פסולי עדות אלא מדברי סופרים דהא כתיב איש בבנו ובאחיו ולפמ״ש שהיה בעדים ובהתראה והם עצמם שהרגו דכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה אף שהם קרובים כדאמרינן ביומא (שם) שכל שבט לוי לא חטאו ובנו היינו בן בתו ובאחיו היינו מאמו שהיה קרובי אם דאינם פסולים אלא מד״ס. וכ״ה בתומים סי׳ לג. וראה משך חכמה כאן. ובמאור האפלה כאן: והרגו איש את אחיו, כגון שהיה לו אח מאביו ולאחיו אח מאמו הרי זה כשר לדון לו ולהעיד לו. וצ״ע. – בתק״ז תקס״ט: ודא איהו קול דמי אחיך (בראשית ד י) אחיד אתקרי מסטרא דאינן דאתמר בהון והרגו איש את אחיו.

9. וכן הוא בתרגום ירושלמי כת״י רומי ובכל הדפוסים: ״ואנש״ ית קריבה וכבר עמד על זה ב״יאר״: יש חילוף באחד מהם, (כלומר איש השלישי מתורגם ואנש, לא גבר) ובריש סדר במדבר א, ד. מתרגם בפסוק אחד ג׳ פעמים גבר. ובנתינה לגר כתב: לא תרגם וגבר ית קריביה משום שהכא גם אשה וקטן במשמע. ויש להעיר שמצינו באונקלוס בהרבה מקומות שמתרגם איש, אינש, לא גבר – אדם – אינש, ונפש – אינש והוא במקומות שהכוונה לא רק לגבר אלא גם נשים וקטנים, ראה באוצר התרגום ומצינו כעי״ז גם בשמות י. כג, לא חזו גבר ית אחוהי ולא קמו אינש מתחותיה, הרי מתרגם איש השני – אינש, ונוסח זה הוא בתרגום דפוס סביונטה.

וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְׂרָאֵל שַׁוּוֹ גְּבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ עֵיבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ.

He said to them, “This is what Hashem, God of Yisrael has said, ‘Let each man put his sword on his hip and pass through from gate to gate in the camp. Let each man kill [even] his brother, each man his friend, each man his relative.

וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ

וַאֲמַר לְהוֹן כִּדְנָן אֲמַר ה׳ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל שַׁוּוֹ גְבַר חַרְבֵּיהּ עַל יִרְכֵּיהּ עֵיבַרוּ וְתוּבוּ מִתְּרַע לִתְרַע בְּמַשְׁרִיתָא וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ (ח״נ: וּגְבַר) יָת קָרִיבֵיהּ

כֹּה אָמַר ה׳ – כִּדְנָן ולא כְּדֵין

א. אונקלוס מבחין בשני משמעים בתבנית ״כה אמר״: רק ציטוט מדויק מתורגם ״כְּדֵין אֲמַר״ אבל כשהכוונה למסירת תוכן בלבד הוא מתרגם ״כִּדְנָן אֲמַר״ כמבואר לעיל (שמות ג יד). מכיוון שכאן שאלו חז״ל כמובא ברש״י: ״כה אמר וגו׳, והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט) כך שנויה במכילתא״. נמצא שלדעת המכילתא המשפט ״שימו איש חרבו על ירכו״ וגו׳, הוא ניסוחו של משה ולא של הקב״ה! בהתאם לכך ת״א ״כֹּה אָמַר ה׳⁠ ⁠⁠״ – ״כִּדְנָן אֲמַר ה׳⁠ ⁠⁠״.⁠¹

על דרך זו פירש ״משך חכמה״ את דברי המדרש ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב״ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה׳ אלי... ולהרוג איש את אחיו... והוא אמר כֹּה אָמַר ה׳?!⁠״ (תנא דבי אליהו רבא, פרק ד) וכתב: ״אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ה׳ ולא ״זה״. שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה״.⁠²

אִישׁ – גְּבַר, אֱנָשׁ

ב. ארבע תיבות אִישׁ בפסוקנו. מדוע תרגם בשלש הראשונות גְּבַר ובאחרונה אֱנָשׁ? השווה: ״שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ... וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ״ – ״שַׁוּוֹ גְבַר חַרְבֵּיהּ... וּקְטוּלוּ גְּבַר יָת אֲחוּהִי וּגְבַר יָת חַבְרֵיהּ וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ״.⁠³

עיין לעיל (שמות י כג) בכללי תרגום אִישׁ שאחד מהם הוא: גְּבַר מיוחד לזכרים לעומת אֱנָשׁ הכולל זכרים ונקבות. על פי זה כתבו מפרשי ת״א שהוקשה לו, מאחר שכבר אמר ״וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ״ מה הוסיף הציווי ״וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ״? מטעם זה תרגם באחרון ״וֶאֱנָשׁ יָת קָרִיבֵיהּ״ ללמד שהמצוה הוטלה גם על הנשים: גם עליהן צוה משה שתהרוגנה והיינו וֶאֱנָשׁ.⁠⁴ אבל ״מרפא לשון״ יישב באופן אחר: ״דאצל אח ורע שהם גבורים כמותם – תרגם גְּבַר ואצל הקרובים שיש בכללם נשים וזקנים תרגם אֱנָשׁ. ומזה יש ללמוד שכך צוה אותם משה שהגבורים ילכו להלחם בגבורים והחלשים ילכו כנגד החלשים כמותם״.

1. ולכן המיוחס ליונתן תרגם: ״כדנן אמר ה׳ אלהא דישראל: כל מאן דדבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא״.

2. ויותר מבואר בפסוק ״כֹּה תֹאמְרוּן״ (בראשית לב ב) ״כְּדֵין תֵּימְרוּן״ בשם רא״ם.

3. ואף שבמקצת נוסחים גרסו גם באחרון גְּבַר, עדות רוב הנוסחים לרבות נוסחי התאג׳ עומדת כנגדם.

4. ״נפש הגר״ ובדומה גם ״נתינה לגר״. אך הרה״ג אביגדר נבנצל הקשה על תירוץ זה: א״א לומר שגם הנשים הרגו, שהרי ההורגים דנו את עובדי העגל ואשה פסולה לדון דיני נפשות לדעת חלק מהפוסקים.

ואמר להון כדין אמר י״י אלהה דישראל שוון גבר חרביה על ירכיה עברו וחזרו^א מן תרע לתרע במשריתא וקטלו גבר ית אחוי וגבר ית חבריה וגבר ית קריביה.

א. בגיליון כ״י ניאופיטי 1 מובא (במקום ״וחזרו״) גם נוסח חילופי: ״וחזו׳⁠ ⁠⁠״.

ואמר להון כדנן אמר י״י אלקא דישראל כל מאן דדבח לטעוות עממיא יתקטל בסייפא וכדון עיברו ותובו מתרע סנדרי לתרע בי דינא במשריתא ובעו מן קדם י״י דישתביק לכון חובא דא ואתפרעו מן רשיעיא פלחי פולחנא נוכראה וקטולו אפילו גבר ית אחוי וגבר ית חבריה ואינש ית קריביה.

And he said to them, Thus hath said the Lord, the God of Israel, Whosoever hath sacrificed to the idols of the Gentiles, let him be slain with the sword. And now, go, pass through from the gate of the sanhedrin to the gate of the house of judgment, in the camp, and with prayer before the Lord that He will forgive you this sin, take vengeance upon the wicked workers of strange worship, and slay, even a man his brother, and a man his companion, and a man his neighbor.

ויאמר להם כה אמר י״י א-להי ישראל כל מי שזבח לאליל העמים יומת בחרב ועתה עברו ושובו משער הסנהדרין לשער בית דין במחנה ובקשו מלפני י״י שיסלח לכם החטא הזה והפרעו מן הרשעים עובדי עבודה זרה והרגו אפילו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.

פקאל להם הכד֗א קאל אללה אלה אסראייל יתקלד כל רג֗ל מנכם סיפה עלי ורכה ואמצ֗ו וארג֗עו מן באב אלי באב פי אלעסכר ויקתל כל רגל חתי אכ֗אה וצאחבה וקריבה^א.

א. וקריבה] וקראבתה א

אמר להם: כך אמר ה׳ אלוהי ישראל, יחגור כל איש מכם את חרבו על ירכו, ועברו ושובו משער לשער במחנה, והרגו כל איש אפילו את אחיו ורעהו וקרובו¹.

1. לנוסח היש אומרים: וקרוביו.

[כה אמר וגו׳ – והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כך שנויה במכילתא.]⁠^א

אחיו – אחיו מאמו, והוא ישראל.

א. התוספת בסוגריים המרובעים חסרה בכ״י לייפציג 1, מינכן 5, ליידן 1, אוקספורד 34, ס״פ 118, דפוס ריג׳יו. היא מופיעה בכ״י אוקספורד 165, המבורג 13, לונדון 26917, פריס 157, דפוס רומא. במנחת יהודה (בחלק מכתבי היד), הביאור מיוחס ללקח טוב (אולם הוא חסר בלקח טוב שלפנינו), ועיינו מאמר א׳ טויטו בעלי ספר ט״ו ״עקבות לקח טוב בפירוש רש״י, עמ׳ 38–39.

כה אמר י"י וגו'‏ THUS SAYS HASHEM etc. – Where did he say so? In the command, "He that sacrifices unto any god shall utterly be destroyed" (Shemot 22:19). Thus is it stated in the Mekhilta.

אחיו HIS BROTHER – from the same mother, but from a different father, and who was therefore an ordinary Israelite and not a Levite (Yoma 66b).

¹ויאמר אלהם כה אמר ה׳ – לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה (שמות י״א:ד׳), ²והיכן אמר, אלא לפי השעה אמר לו הכא נא.⁠^א

1. ויאמר אליהם. וכן מובא בכ״י פלארענץ וכ״י פ״ב, ובכתוב כתיב ויאמר להם.

2. והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו. ורש״י הביא וז״ל והיכן אמר זובח לאלהים יחרם כך שנויה במכילתא ובמכילתא לפנינו ליתא.

א. כן בכ״י פירנצה וצ״ע במובן שתי המלים האחרונות.

איש את אחיו – החוטא בעגל.

איש את אחיו [SLAY] EACH OF YOU HIS BROTHERS: If they had sinned by worshipping the calf.⁠¹

1. On the simplest level, Rashbam is saying that Moses did not tell the Levites to kill their brothers indiscriminately; he told them to kill only those that were guilty.
Perhaps Rashbam is also trying to deal with the issue that troubles both Rashi and R. Joseph Bekhor Shor here: if the people who gathered to help Moses were "all the Levites" (vs. 26), then how could one of those Levites end up killing his own brother? A Levite's brother is a Levite. If all the Levites were on Moses' side and none of them had worshipped the calf, then no Levite would have cause to kill a brother. Rashi (here and ad Deut. 33:9, following Yoma 66b) suggests that some Levites had to kill their maternal half-brothers (whose fathers were not Levites). R. Joseph Bekhor Shor suggests that many people gathered to Moses' side from many tribes. (Verse 26 teaches us, according to R. Joseph Bekhor Shor, that among those who gathered to Moses were the entire tribe of Levi, not that all the people who came to Moses were Levites). So when Moses says, here, that one should be ready to kill one's own brother, he was addressing those people, other than Levites, who gathered to his side.
It is possible that Rashbam rejects the common rabbinic assumption (Yoma ibid., Tanh. Ki tissa' 26, PDRE 45 and many other sources) that no Levites were guilty of worshipping the calf. Rashbam writes simply that the Levites were told to kill their brothers, if those brothers were guilty of worshipping the calf.

וטעם אלהי ישראל – בעבור שאמרו: אלה אלהיך (שמות ל״ב:ד׳).

והרגו איש את אחיו – שיש בו סימן שהוא מעובדי עבודה זרה, או שנודע לכם.

ויאמר – טעם אלהי ישראל – בעבור שחשבו עובדיו שהוא עבודה זרה.

והרגו איש את^א אחיו – אפילו יהיה אחיו. ורבים יפרשו:⁠^ב האומר לאביו ולאמו (דברים ל״ג:ט׳) – על זה המעשה, והוצרכו לפרש: אביו ואמו – אבי האם. ואין צורך, כאשר אפרש במקומו.⁠¹

1. השוו ראב״ע דברים ל״ג:ט׳ בפירושו הראשון.

א. כן בפסוק ובכ״י פריס 177. בכ״י פריס 176 חסרה מלת: את.

ב. כן בספרי דברים ל״ג:ט׳, ורס״ג, רש״י, ועוד מפרשים כאן.

AND HE SAID UNTO THEM. Moses referred to the Lord as the God of Israel because those who worshipped the calf thought that the Lord was to be identified with the calf.⁠¹

AND SLAY EVERY MAN HIS BROTHER. Even if it be his brother.⁠² Many interpret Who said of his father, and of his mother: I have not seen him (Deut. 33:9) as referring to this incident.⁠³ They had to explain his father and his mother as referring to the father of the mother.⁠⁴ However, as I will explain, there is no need for this interpretation.

1. The worshippers of the calf referred to it as the god of Israel (v. 4). Hence Moses emphasized that the Lord, not the calf, was the God of Israel.

2. If the worshipper happens to be his brother.

3. See Yoma 66:2: "Who said of his father, and of his mother: I have not seen him, his father refers to the father of his mother, who is an Israelite.⁠"

4. For none of the Levites worshipped the calf.

ומאמרו עברו ושובו משער וג׳ – אינו שיהרגו האנשים בלי תשומת לב כמו שיעלה על הדעת ממקרא כפשוטו, אלא שיהרג מי שעבד {עבודה זרה}. והבחינו אותם מזולתם, או בעדות כמו שאמרו החכמים ז״ל בתלמוד (יומא סו:) לקצת הדעות¹, או בסימן כמו שאמרו שהזהב היה ניכר על הלסתות שלהם², או חילוק והבחנה זולת זה – המובן ל{אנשים} דוגמתם ואינו מובן ל{אנשים} דוגמתנו³.

והרגו איש את אחיו וג׳ – {כלומר} אפילו אחיו.

והפשרה בין {כל בני לוי (לעיל פסוק כו) אשר מורה כי} כל שבט [לוי] לא עבדו עבודה זרה, ובין המובן מפסוק זה ומן הפסוק האחר שנאמר בו (דברים לג:ט) האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וג׳ שהיה נמצא בהם אב ואח ובן עובדי עבודה זרה, {היא} פשרה ידועה שכתבוה החכמים ז״ל (יומא סו:) לאביו – אבי אמו מישראל, בנו – בן בתו מישראל, אחיו – אחיו מאמו מישראל⁴.

1. קכא. נראה שכוונת רבנו למה שנאמר שם: ׳איתמר, רב ולוי, חד אמר – זיבח וקיטר בסייף, גפף ונישק במיתה, שמח בלבבו בהדרוקן, וחד אמר – עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן׳, וכנראה ש׳קצת הדעות׳ שהזכיר רבנו היא השיטה השנייה האמורה שם.

2. קכב. במקור: ׳שפפהם׳ (בתרגום המהדיר: קלישותם), והתרגום ע״פ רבי תנחום הירושלמי ב׳אלמרשאד אלכאפי׳ בערך לסת (מהד׳ שי עמ׳ 284–285). שיער המהדיר שרומז רבנו למדרשם ז״ל שנבדקו כסוטה, אבל לא ידע לכוון מדרשם עם דברי רבנו. וכיום ניתן לומר בבירור שכוונתו לדברי רס״ג בפירושו הארוך (מהד׳ רצהבי עמ׳ רה) בביאור מדרש זה, שהיתה הבדיקה ע״י שהזהב נבדק על שפתותיהם של העובדים לעגל. כמו שציין רצהבי שם כעי״ז יש בפרקי דרבי אליעזר (פרק מה) ואולי יש לנסח גם כאן ׳עלי שפתהם׳ או ׳עלי שפההם׳ – ׳על שפתותיהם׳ בהתאם למקורות האלה.

3. קכג. ר״ל שהשפיע עליהם השי״ת דרך על-טבעית להבחין בין עובדי ע״ז לזולתם, מה שלא מובן לנו איך היה. והשוה גם רס״ג (שם) שהפטיר על מדרשם ז״ל הנ״ל: ׳ואין הסכמה כללית על זה׳.

4. קכד. כפי הנראה כל דיבור זה נעתק בקיצור ממה שפירש רס״ג כאן (מהד׳ רצהבי עמ׳ רו) על פי הגמרא ביומא שם, ע״ש.

כה אמר – והיכן אמר? זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט).⁠¹

1. שאוב ממכילתא שמות י״ב:כ״ה.

כה אמר, "thus has said the Lord, etc.;⁠" where is God recorded as having said this? In Exodus 22,19: זובח לאלוהים יחרם, "whoever sacrifices to a god shall be proscribed.⁠"

כה אמר ה׳. וא״ת היכן דיבר. וי״ל זובח לאלהי׳ יחרם (שמות כב:יט). מצאתי.⁠^א

א. בכ״י מופיע כאן הביאור לשמות ל״א:י״ז.

כה אמר ה׳ וגו׳ הרגו – וקשה היכן אמר ה׳ וי״ל דכתיב זובח לאלהים יחרם.

ואמר: אלהי ישראל – בעבור שחשבו עושי העגל לזבח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהם בעבור שקצצו בנטיעות. ועוד, כי המשפט לאלהים הוא (דברים א׳:י״ז). ומפני זה אמר בלויים: כי הבדיל אלהי ישראל אתכם^א (במדבר ט״ז:ט׳), כי העבודה לאלהי ישראל, ולשמו נבדלו בזכות הזאת.

שימו איש חרבו על ירכו – היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם בבית דין, על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם, על דרך מה שאמרו רבותינו (בבלי סנהדרין מ״ה:) שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. והנה זאת הוראת שעה לקידוש השם, שלא היתה בהם התראה, כי מי התרה בהם, אבל היו בני לוי מכירים באלו ההרוגים שהם היו עובדיו.

ועל דעת האומר (בבלי יומא ס״ו:) עדים והתראה בידי אדם, כמו שכתב רבינו שלמה (רש״י שמות ל״ב:כ׳), נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או הסנהדרין, ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי עבודה זרה, או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת. והנה כל בני לוי היו לי״י ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו, כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לי״י לבדו כאשר פרשתי.

והנכון כדברי האומר (בבלי יומא ס״ו:) זבח וקיטר בסייף, גפף ונשק במיתה, שמח בלבו בהדרוקן, כדאיתא במסכת יומא. והנה הכל מעשה שעה, כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (בבלי סנהדרין ס׳:).

וטעם והרגו^ב איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח ורע וקרוב.

[וטעם כה אמר י״י אלהי ישראל – איננו ממצות: זובח^ג לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט), כי אין אלה חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי השכינה ולא נכתבה. כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה, צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם, תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך: קח את כל ראשי העם והוקע אותם לי״י נגד השמש וישוב חרון אף י״י מישראל^ד (במדבר כ״ה:ד׳). והנה זאת המצוה כמצות: כה אמר י״י (שמות י״א:ד׳), לקטו ממנו (שמות ט״ז:ט״ז), מלא העומר ממנו למשמרת לדורותיכם (שמות ט״ז:ל״ב). וכבר הזכרתי (רמב״ן שמות י׳:ב׳) כיוצא בהם.]⁠^ה

א. כן בכ״י פרמא 3255, מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון נוסף כאן: ״מעדת ישראל״.

ב. כן בכ״י מינכן 138, פרמא 3258, פולדה 2. בכ״י פריס 222, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255 (בגיליון): ״הרגו״.

ג. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״מזובח״.

ד. כן בכ״י מינכן 138, פולדה 2, דפוס ליסבון, וכן בפסוק. בכ״י פרמא 3255: ״בישראל״.

ה. הביאור בסוגריים המרובעים הוא מהוספות רמב״ן במהדורה בתרא של פירושו. עיינו הוספות רמב״ן.

THUS SAITH THE ETERNAL, THE G-D OF ISRAEL. The reason for this expression¹ is that since the worshippers of the calf had intended to sacrifice to the G-d of Israel, therefore the attribute of justice extracted punishment from them, because they "mutilated the shoots" [of faith],⁠² and besides, for the judgment is G-d's.⁠³ It is for this reason that he [Moses], said of the Levites, for the G-d of Israel hath separated you from the congregation of Israel,⁠⁴ for the Service is to the G-d of Israel, and to His Name they were separated by virtue of this meritorious deed.

PUT YE EVERY MAN HIS SWORD UPON HIS THIGH. Since there were many worshippers of the calf, and they could not have all been brought to the court, therefore Moses commanded all the sons of Levi to put on their swords, in a similar way to that which our Rabbis have said,⁠⁵ that if you cannot administer to the guilty the specific kind of death mentioned for his case, you may execute him by any means that you can. Now this procedure was a decision only for an emergency, in order to sanctify G-d's Name, since those who worshipped [the calf] had not been forewarned [of the death penalty], for who had warned them beforehand? The sons of Levi, however, recognized those whom they killed as the worshippers of the calf. And in the opinion of the Sage who says⁶ that if there were witnesses [to the act of idolatry] and forewarning of the penalty, the offender's death was by hand of man, as Rashi wrote,⁠⁷ then we shall interpret the meaning of the verse to be that Moses commanded the sons of Levi to put on their swords and take hold of the offenders by force and bring them to court before Moses or before the Sanhedrin. Those who were found to have worshipped the calf in the presence of witnesses and with forewarning, were then put to death by stoning, as is the punishment of those who worship idols, or perhaps their death was by the sword, as is the punishment of a whole city gone astray.⁠⁸ Thus all the sons of Levi remained loyal to G-d, and it was they who had warned the people not to worship the calf or sacrifice to it, seeing that Aaron had only commanded to hold a feast to the Eternal alone, as I have explained.⁠⁹
The correct interpretation¹⁰ is in accordance with the opinion of the Sage who says:⁠¹¹ "Those who slaughtered or burnt the sacrificial portions [to the calf] were punished by the sword;⁠¹² those who embraced and kissed it, were punished with death [by the hand of Heaven]; those who merely rejoiced in their heart, were afflicted with dropsy,⁠" as is stated in Tractate Yoma.⁠¹³ Thus it was all a decision under circumstances of emergency, because embracing or kissing an idol does not make one liable to death [by the hand of Heaven] in all future generations.

AND SLAY EVERY MAN HIS BROTHER. This means that they were not to spare nor conceal¹⁴ brother, friend, or relative. And the meaning of the expression, Thus saith the Eternal, the G-d of Israel: [Put ye every man his sword…] is not [as Rashi has it, a command] based upon the verse, He that sacrificeth unto the gods shall be utterly destroyed (Shemot 22:19), since these worshippers of the calf were not strictly liable to death [as has been explained above], but it was a command said to Moses by the Almighty which was not written in the Torah; for when the Glorious Name¹⁵ repented of the evil (Shemot 32:14), He commanded Moses, "Since you do not want Me to destroy them, you should slay its worshippers by the sword,⁠" similar to that which is said, Take all of the chiefs of the people, and hang them up unto the Eternal in face of the sun, that the fierce anger of the Eternal may turn away from Israel.⁠¹⁶ This commandment is thus similar to the one in connection with the manna, where it is said, This is the thing which the Eternal hath commanded: Let an omerful of it be kept etc.⁠¹⁷ I have already mentioned¹⁸ similar instances.

1. 'Elokei' (the G-d of) Israel — the Divine Name which denotes the attribute of justice.

2. See Note 308 above.

3. Deuteronomy 1:17.

4. Numbers 16:9.

5. Sanhedrin 45b.

6. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"

7. (20) here.

8. Deuteronomy 13:13-16.

9. Above, (5).

10. Ramban now goes back to his original thesis, that this whole procedure was a decision under emergency.

11. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"

12. Even though such an offense makes the offender liable to stoning according to Torah-law, but since the law of the four kinds of death had not been declared yet, the offenders were treated under the law of "the sons of Noah" to whom its form of punishment is applicable (Rashi Yoma 66b).

13. Yoma 66b. The Gemara there brings this opinion in the name of one of two Amoraim, Rav and Levi. Hence Ramban writes anonymously: "in the opinion of the Sage who says…"

14. See Deuteronomy 13:9.

15. Deuteronomy 28:58.

16. Numbers 25:4.

17. Above, 16:32. There too the original command given to Moses is not written in the Torah.

18. Ibid., 10:2, and 11:1.

כה אמר ה׳ אלהי ישראל – לא מצינו בזה דבור להקב״ה, אע״פ שלא נכתב הוא יתעלה צוה לו כן, והזכיר אלהי ישראל על מחשבת עושי העגל שהיו חושבים לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן שקצצו בנטיעות כי המשפט לאלהים הוא, והוא שכתוב בלוים (במדבר ט״ז:ט׳) כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל כי העבודה לאלהי ישראל, כן פי׳ הרמב״ן ז״ל. כי ע״י בני לוי נתקדש השם בפרהסיא כשם שחללוהו ישראל בפרהסיא, וזהו ענין שכתוב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי למדך שעון חלול ה׳ הוא מתכפר בשכנגדו, והוא קדוש השם.

כה אמר ה' אלו-הי ישראל, "thus has said the Lord God of Israel, etc.⁠" We do not find that God's instruction by word to Moses of this matter is recorded in the Torah other than that Moses quotes God. Nonetheless, he did receive such instructions. Moses refers to the Lord as אלו-הי ישראל in order to teach us that even the makers of the golden calf intended to offer their sacrifices to the "God of Israel,⁠" (not to the golden calf). Still, the attribute of Justice decided to punish these people as true heretics as the Torah has taught us (Deut. 1,17) that המשפט לאלוהים הוא, the "judgment,⁠" i.e. the evaluation of our deeds is something that God has reserved for Himself. This is the way Nachmanides explains these words. We find something analogous in Numbers 16,9 where Moses tells the Levites that אלו-הי ישראל, "this attribute of Justice has separated, (distinguished) the Levites from the remainder of the community of Israel.⁠" This was another example of God exercising His right to evaluate the deeds of men. In that instance it meant that the performance of service to אלו-הי ישראל in and around the Tabernacle would be reserved for the tribe of Levi. Seeing that it had been the members of this tribe who had sanctified the Lord's name in public, they were rewarded by sanctifying the Lord's name on a regular basis. The moral lesson is that that the appropriate way to atone for desecration of the Lord's name publicly is to sanctify it publicly.

ויאמר אליהם כה אמר ה׳ שימו איש חרבו על ירכו – לפי שעה נאמ׳ לו כענין כה אמר ה׳ כחצות הלילה. ע״א היכן אמר זובח לאלהים יחרם. לשון לקח טוב.⁠^א

א. המלים ״לשון לקח טוב״ מופיעות בכ״י וטיקן 21, פריס 168, אך חסרות בכ״י פרנקפורט 100, לוצקי 787.

כה אמר ה׳ וגו׳ שימו איש חרבו על ירכו – כתב הרמב״ן שאין זה ממצות זובח לאלהים יחרם כי אין אלו חייבים מיתה אלא מצוה הנאמרה למשה מפי הגבורה ולא נכתבה כי כאשר נחם השם על הרעה צוה אותו כיון שאינך רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה׳:

שימו איש חרבו על ירכו – כתב הרמב״ן היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב״ד על כן צוה להורגם כאשר יוכלו כמו שאמרו רבותינו שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה אתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו והכל הי׳ הוראת שעה כי מי התרה בהם אלא שבני לוי הכירו באלו הנהרגים שהיו הם עובדיו. ולדברי האומר עדים והתראה מיתתו בידי אדם יש לפרש שצוה להם לחגור חרבם לתופשם ולהביאם לב״ד ואשר מצאו לו עדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע״ז או שהיתה מיתתם בסייף כמשפט עיר הנדחת וכל בני לוי היו לה׳ ומתרים בהם. והנכון כדברי האומר זבח וקטר בסייף גיפף ונישק במיתה שמח בלבו בהדרוקן והכל מעשה לשעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות:

כה אמר ה' שימו איש חרבו על ירכו, "thus has the Lord God of Israel said: "every man put his sword on his thigh, etc.⁠" Nachmanides writes that what occurred here is not related to Exodus 22,19 זובח לאלוהים יחרם בלתי לה' לבדו, "anyone who offers sacrifices to elohim, (other gods) other than to Hashem will be destroyed.⁠" Here only the people whom God had told Moses about, were to be executed, the others were not guilty of a capital offence. The Levites were aware of who had offered sacrifices to the golden calf, and, seeing that it was physically impossible to bring all these people to trial and they had not been warned, the procedure is not recorded here in writing in detail. Time was of the essence, if a greater calamity was to be avoided. By doing what they did, the Levites helped Moses to turn the temporary stay of execution God had promised Moses before he descended into a permanent stay of execution. (compare 32,14) We find that almost 40 years later, when the people at Shittim became sexually and ritually involved with the Moabite women (Numbers 25,4-9) similar emergency measures were employed.

שימו איש חרבו על ירכו, (see above) Nachmanides writes that there were so many people who worshipped the calf that it was impossible to bring all of them to a tribunal, and moreover, there had not been anyone who had warned these people in accordance with normal judicial requirements. This is why God had told Moses to use emergency measures. Our sages, go further and state that the method of execution was also changed, as normally stoning would be the order of the day for convicted idolaters, and all who had witnessed such a deed had to participate in the execution. [This comment does not agree with the Talmud in Yoma, although according to Maimonides hilchot avodah zarah 3,1 it seems clear that stoning is the penalty when proper warning has been administered. Ed.]

According to the scholars who hold that warnings had been issued to the people whom the Levites executed on this occasion by qualified witnesses, we must interpret Moses' instructions to the Levites as having included this proviso. Those who could not be convicted on that basis, instead of being stoned, were executed by the sword.

The correct interpretation is according to the scholar who holds that slaughtering animals to idols or burning incense is punishable by death through the sword, whereas other forms of worship such as kissing the idols is punishable by the kind of death preferred by the victim. This is so because the latter type of practicing idolatry has not been punished by death by the Jewish courts throughout the ages. [it was left to the heavenly tribunal to take care of the sinner. Ed.]

והרגו איש את אחיו – פר״ש ישראל והוא אחיו מאמו. פי׳ נקרא אחיו מאמו, דלא מצי למימר אחיו מאביו שהרי שבט לוי לא חטאו בעגל כלל כדכתיב ויאספו אליו כו׳, ופיר״ש מכאן שכל השבט כשר. ואחים אינם נקראים אלא דוקא היכא שהם אחים מצד האב,דהא בכל דוכת׳ אזלינן בתר משפחת האב, ולהכי נקט אחיו מאמו.

והרגו איש את אחיו – הטעם שיהרגו כל מי שימצאו לא יחמולו לאח וקרוב, וכבר קדם לנו כי כל הדור ההוא תמיד מחויב מיתה, לכן אין בזה דקדוק, ולכן צוה משה לבני לוי שיעשו זה בהזדמן וקרי, שיעברו פעם אחת משער מחנה ישראל עד השער השני וישובו, ובהליכתם ובחזרתם יהרגו מה שימצאו בדרכם, ובאמת כל ישראל כשמעם זאת המצוה חבו כמעט רגע,⁠¹ כל שכן בראותם המון בני לוי רצים להרוג כל הנמצא, גם בני לוי עצמם מושכים ידיהם קצת משיכה עד שלא המיתו מישראל רק כשלשת אלפי איש (שמות ל״ב:כ״ח), ונכון שהיו בהרוגים מבני לוי גם כן, כי מי יודע אם [לא] חטאו גם הם בעגל כלם או רבם, ולא כוֵן משה לכלות כל ישראל בעבור תכלית בניהם הבאים אחריהם.

1. השוו ללשון הפסוק בישעיהו כ״ו:כ׳.

כה אמר י״י עברו ושובו וגו׳ – נסמוך אהימנותיה שכך נאמר לו ואם לא סופר או שהוא מכלל זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) כד״א החרם כל עיר מתים (דברים ג׳:ו׳).

ובמדרש (שמות רבה מ״ב) היכן א״ל אלא בשעה שא״ל לך רד א״ל שנים או שלשה פעמים ירדתי מן השמים לארץ כביכול לראות בקללות הבריות שנאמר וירד י״י לראות את העיר (בראשית י״א:ה׳). ארדה נא ואראה (בראשית י״ח:כ״א). ואף אתה לך רד דיו לעבד להיות כרבו. וזה רמז מספיק לאוזן שומעת לעשות משפט אלהיו כאשר הוא יתברך עשה משפטו בירידות ההנה ושם עוד דעות אחרות.

את אחיו מאמו והוא ישראל. לא אחיו מאביו שהרי כתוב ויאספו אליו כל בני לוי מכאן שכל השבט כשר היה:

ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר״ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה׳ שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה.

עברו ושובו משער לשער – לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם.

עברו ושובו משער לשער; in order to secure atonement for those members of the people who had not actively participated in the sin but were guilty of not having protested the sin. By not now protesting the execution of the guilty ones either they proved deserving of being forgiven.

אחיו מאמו והוא ישראל. דק״ל כיון שכל שבט לוי היה כשר למה אמר שיהרגו איש את אחיו ומתרץ אחיו מאמו שאין לוי אלא ישראל:

"His brother" — having a common mother, and he is an Israelite. Rashi is answering the question: If the entire Tribe of Leivi was righteous, [as Rashi stated above], why does it say that each man [of Leivi] should kill his brother? He answers: "His brother — having a common mother,⁠" for [such a brother] is not a Levite but an Israelite.

איש את אחיו ואיש את קרובו – צריך לדעת למה הוצרך לומר ואיש את קרובו אחר שאמר את אחיו שהוא קרוב שבקרובים, אכן יכוין לומר שיש כמה אחים שדעתם מרוחקת זה מזה ועם אנשים אחרים לא קרובים המה להם יאהבו אהבת נפש וזה ימשך משורש הנשמות כי יש נשמות שקרובים בשורשם ונמשכים בריחוק מולידים, ויש נשמות שהם מרוחקים בשורשם ובאים בקירוב מוליד ויותר יאהבו הקרובים בקורבת השורש מהקרובים בבחינת מוליד, ולקרובים בבחינת מוליד יתיחס שם אחוה ולקרובים בשורשם יתיחס שם קרוב, וכפי זה ידבר הכתוב בב׳ הבחינות וזו למעלה מזו.

איש את אחיו…ואיש את קרובו. "every man his brother …or his relative.⁠" We need to explore why the Torah had to add the words "and each man his relative,⁠" seeing the Torah had already authorised the Levites to kill even brothers who are the closest relatives. We have to remember that there are different categories of "brothers" whose outlook on life and whose lifestyles may be drastically different from one another although they are the sons of the same parents. On the other hand, there are people who are not at all related to each other by blood-ties and yet share the same outlook on life and the same lifestyle. All of this is due to the origin of the respective souls of these people rather than to the origin of their bodies. There are souls whose roots are very close to each other and who become separated from one another by being assigned to bodies which are far apart from one another. The reverse is true also. This is why Moses' instructions to the Levites had to include both such possibilities.

כה אמר ה׳ אלהי ישראל – והיכן אמר, זובח לאלהים יחרם (לעיל כ״ב י״ט), וביארנו שם שהכונה לאסור השתוף לישראל בפרט, ולחייב עליו מיתה, ולכן הוסיף כאן אלהי ישראל להורות אל הפנה הזאת, שאעפ״י שאומות העולם פטורים על השתוף, יש בו פשע גדול לאומה הנבחרת מאחר שהשם כרת ברית את אבותינו להיות אלהי ישראל ביחוד, וכמו שבא על זה הצווי הראשון אנכי ה׳ אלהיך (לעיל כ׳ ב׳), ושם פירשנוהו:

שימו איש חרבו על ירכו – כי היו בני לוי כמו השופטים וראשי ב״ד לייסר את החוטאים ולהביאם במשפט, כדרך ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א ה׳), והיו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם עובדי ע״ז:

איש את אחיו – אם יכיר בו שהוא מעובדי ע״ז, אל יחמול ואל יכסה עליו, אף אם יהיה אחיו או רעהו או קרובו, על דרך האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר וגו׳ (דברים ל״ג ט׳):

עברו ושובו משער לשער – לכפר על הבלתי חוטאים שלא מיחו בחוטאים, וזה שכמו שלא מיחו בחוטאים כן לא ימחו בהורגיהם (רע״ס).

שימו איש חרבו – אע״פ שלא היה העגל ע״ז ממש, היה התחלה לע״ז והוצרך האל בתחלת הויית האומה לבער החוטאים ולהשאיר אל כל העם זכרון נורא, למען לא יתחילו להדמות לעובדי אלילים {שהוא העקר הגדול שכל התורה פונה אליו, כלומר לעקור עבודת האלילים מישראל תחלה, ולבסוף מכל העולם}.⁠^א

א. ההוספה היא מכ״י לוצקי 672.

כה אמר ה׳ וגו׳ – כולם היו כבר מוזהרים ועומדים: ״זבח לאלהים יחרם״ (לעיל כב, יט). על כל אלה שנטלו חלק באופן ישיר או בעקיפין במעשה העגל נגזרה כליה (כאן פסוק י). וה׳ בעצמו התחיל ואישר את פעולת משה להציל את האומה כולה (עיין פסוקים י–יט ופירוש שם).

כה אמר ה׳ מצד שהוא אלהי ישראל, שמצד זה אין ראוי לשתף עמו דבר אחר כי השגחתו מיוחדת עליהם ואין עמו אל נכר, ועי״כ זובח לאלהים יחרם, ואז לא נאמרו עדיין העונשים שעל ע״ז סוקלים והיה דינם כב״נ שמיתתו בסייף, ולכן אמר עברו ושובו משער לשער, שבכל שער ישבו ב״ד של אותו השבט וכ״א דן את בני שבטו, וצוה שהלוים יהיו השוטרים להקים פסק הב״ד, והרגו איש את אחיו שיתחייב מיתה בב״ד ע״י עדים והתראה, והגיד להם שבני המשפחה מחוייבים לעשות נקם במשפחתם, כי הם הנענשים תחלה כמ״ש ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והם ערבים איש בעד אחיו, ואף בעד רעהו שאינו אחיו כיון שהוא רעהו וידידו, ואף בעד קרובו שא״ל ריעות והתחברות עמו חייב להרגו מצד שהוא קרובו שמצד זה הוא ערב בעדו ביותר:

כה אמר ה׳ וגו׳: בודאי צוה הקב״ה לעשות כן¹, ומ״מ לא כתיב הדבור מפורש, משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת, שאי אפשר לגזור על האדם להיות באהבת ה׳ למעלה מטבע אנושי² ולהגיע למצוה זו, ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועיין מה שכתבתי בספר ויקרא (כה,כ)³. ולא דמי למצות קדוש השם, דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל, והיא אפשרית להעשות לשם גמול עוה״ב אפילו לא הגיע לאהבת ה׳. אבל במצוה שבאמת אין הכוונה למות ח״ו, אלא אם יעשה באהבת ה׳ באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן⁴, זה אי אפשר להזהיר⁵ כלל. משום הכי לא אמר ה׳ בפירוש למשה ׳דבר אל הלוים לעשות כן׳, אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא ״לה׳⁠ ⁠⁠״ ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה׳ אזי יעשה כן.

ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך, אמר להם ״כה אמר ה׳ אלהי ישראל״⁶ – שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע⁷, ומשום הכי אמר ״אלהי ישראל״, והבטיחם – אם אך כן הוא שהמה אך לה׳ אז יהיה ״אלהי ישראל״ עמם, וינצלו מן הסכנה.

והרגו איש את אחיו⁸ וגו׳: כל שאפשר למעט הסכנה עדיף, ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא⁹ איש את אחיו שחייב מיתה, יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמם בזה, ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום [הרחב דבר: ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מ״מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו, דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא¹⁰, ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו גם כן, גם הוא לא ינקה. פוק חזי מה שכתבתי בספר בראשית (כז,ט)¹¹ על הא דאיתא בבראשית רבה (סז,ד) שנענש יעקב על צעקת עשו, ולא נענש על חרדת יצחק, היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח היה לכך, משא״כ בצעקת עשו נהנה יעקב¹², משום הכי נענש על זה, אע״ג שגוף הענין מה שרמה לעשו היה כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה״פ ״והאלהים יבקש את נרדף״ (קהלת ג,טו) – ׳אפילו צדיק רודף רשע׳, פירוש, ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית שוב נענש על זה.]

1. לא כדעת רש״י, אלא כדעת הרמב״ן, וז״ל: איננו ממצות ״זובח לאלהים יחרם״ (רש״י), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין. אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה... והנה זאת המצוה כמצות ״זה הדבר אשר ציוה ה׳ מלא העומר ממנו״ (לעיל טז,לב), (עכ״ל). ועיין בזה באריכות בתנא דבי אליהו פרק ד׳, ונפלאים הדברים, ועיין גם במשך חכמה.

2. כפי שביאר רבינו במשמעות שאלת משה ״מי לה׳ אלי״, עיי״ש.

3. עה״פ ״וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית״...

4. עיין לעיל פסוק כ״ו ובהערה 139.

5. לצוות על האדם על כך.

6. מדוע הוסיף ״אלהי ישראל״. עיין בזה בראב״ע וברמב״ן.

7. שהרי ׳ישראל׳ משמעותו דרגה גבוהה מ׳יעקב׳.

8. בפשטות הכוונה כדברי הרמב״ן: שלא תחמלו ולא תחוסו על אח וריע וקרוב.

9. לא כהבנת כל המפרשים ׳אפילו את אחיו׳. ועיין בזה באריכות בספר ׳עיונים חדשים בספר שמות׳ (עמ׳ 440).

10. ומעבר לכך, אם הנרדף יעמוד מול רודפו ויהרגנו אין עליו עונש מות.

11. בסוגיית ׳עבירה לשמה׳ שהאריך שם רבינו.

12. והערנו שם שלא מצאנו מקור לקביעה זו של רבינו.

כה אמר ה׳ – בתדב״א פ״ד, מעידני עלי שמים וארץ כו׳ שלא אמר השי״ת למשה וכו׳ עיי״ש. אולי פירושו משום דאמר לשון כה אמר ה׳ ולא בזה, שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה בזה, וע״כ שלמד בקו״ח ערש״י ודו״ק. ובפרט בדבר צווי שהוא לשעה לעשות מיד היה לומר זה כמו בכל התורה.

ויעמוד משה בשער המחנה כו׳ עברו ושובו משער לשער – הענין, כי אמר הרגו איש את אחיו כו׳ וקרוב פסול לדין כמו שפסול לעדות, וזה שאמר שהדיינין יהיו אחרים, והוא שאמר משער לשער, היינו מב״ד לב״ד וכמו שתרגם אונקלוס פ׳ תצא על קרא ואל שער מקומו ולתרע ב״ד אתריה וכמו שפירשו סוף נגמר הדין על ויטהו אל תוך השער, והוא דן אותם כדין עיר הנדחת בסייף, ואין עושין עיר הנדחת אלא בב״ד של ע״א, וזה שאמר ויעמוד משה בשער המחנה הוא בב״ד הגדול ומשה מופלא שבהם ודו״ק. ולפי פסק הרמב״ם דמן התורה קרובים מן האם כשרים לעדות א״ש, שזה שאמר ואיש את אחיו כו׳ הוא מן האם כדאמר ביומא לאביו ולאמו לא ראיתיו זה אבי אמו מישראל. ובזה מיושב מה דלא דריש על אמו, זה אמו מישראל, דעל האם הרי הוא קרוב מן התורה [ואפשר משום דקרא דקהלת ואשה בכל אלה לא מצאתי זה העגל כמו דדריש במדרש שם]. והא דאמר ביומא דף ס״ו חד אמר גפף ונשק במיתה, ברור דסבר כר׳ יהודא בתוספתא דסנהדרין פרק י׳ דכתיב והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו כו׳ וכל הפה אשר לא נשק לו מקיש נשיקה לכריעה מה על הכריעה חייב כך על הנשיקה ובמה מיתתן בידי שמים והתוספות ישנים שם לא הביאו תוספתא זו ונדחקו דהוראת שעה היה יעו״ש ודו״ק בכ״ז היטב.

מדרש וי״ר, ואשה בכל אלה לא מצאתי, אילו נשי דור המדבר, רבי אמר נשי דור המדבר כשירות היו כיון ששמעו שהן אסורות לבעליהן מיד נעלו דלתותיהן, ובמדרש חזית בפסוק לבבתני אחותי כלה אית דאמרו נשי דור המדבר כשירות היו כו׳ ולא נתנו מנזמיהן לעגל וכיון ששמעו שאסורות להן כו׳ והפירוש עפ״י מה דאיתא בפ׳ מצורע פ׳ י״ז שהעידו עדות שקר בהקב״ה ואמרו לעגל אלה אלהיך ישראל ומנין שלקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בהן צרעת, וכן במדרש נשא כל צרוע וכל זב מהיכן היו המצורעים כו׳ מעגל יעו״ש היטב ומצורע אסור בתשמיש המטה כמו דאיתא במו״ק דף ז׳ ואפילו לרבי מ״מ בימי ספורו אסור כמד״א וישב מחוץ לאהלו ופשוט.

מגילה דף כ״ה: מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם כו׳ קמ״ל כ״ש דניחא להו דהו״ל כפרה. בזה א״ש מה דלא מפ׳ הגמ׳ טעמא דעגל שני נקרא ולא מתרגם, דמשום יקרא דאהרן קפדי. ויעוין בירו׳. ולפי הגמ׳ א״ש, דבני ישראל דלא הוה להו כפרה שלמה דכתיב וביום פקדי ופקדתי ואמרו רז״ל אין לך כל דור שאינו נוטל אונקיל אחת מחטא העגל (פרק חלק דף ק״ב) לכן מתרגם כי היכי דלהוי להו כפרה. אבל באהרן שנתכפר לגמרי לכן אינו מתרגם משום יקרא דאהרן. ודו״ק. וכהן משיח בעו״ג דינו בשעירה כהדיוט, משום דבטלה ממנו החשיבות לגמרי, אבל אהרן היה מביא עגל בן בקר כמו שמביא על שאר עבירות פר כהן משיח שלא היה חטאו כחטא עו״ג, לכן הקריב עגל בן בקר. וזה ביאור הספרא ריש שמיני אעפ״י שנתרצה וכו׳ עיי״ש. ובלוים היה פר לחטאת שלבכורים ג״כ נחשב כפר הע״ד בשאר עבירות וערש״י שם ודו״ק.

בעו״ג דף ד׳: לא היו ישראל ראוים לאותו מעשה כו׳ כלומר גבורים ושלטים ביצרם היו ולא הי׳ ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך הי׳ לשלוט בהם ולא היה אלא ליתן פ״פ לבע״ת כו׳. רש״י. ועוד יש בזה כונה מועלת כי הדור הזה הם היו המקבלים התורה במעמד הנורא שראו כבוד ה׳ ושמעו איך הי׳ מצוה שישמעו למשה והמה המנחלים המסורה לבניהם עד דור אחרון, והנה ידוע שכל המופתים אינם אמתים רק מי שראם אך לעתיד ישוב זכרם ספור (לשון רבינו במורה ח״ג פרק נו״ן), לכן להראות כי לא היה למקבלי התורה מסני שום ספק במה שראו במעמד הנורא אחרי כי ירד משה וצוה להלוים לעבור משער לשער ולהרוג הלא הלוים היו רק אחד ממאה נגד רבבות אלפי ישראל חלוצי צבא, כי המה היו כשמונת אלפים ובכל זה הניחו אותם אלפי בנ״י ולא עמדו נגדם אלו הי׳ אצלם שום ספק במעמד הנבחר הזה האם לא עמדו על נפשם ונקהלו להשמיד הלוים לבלי יכלו להרוג בהם מספר גדול כשלשת אלפי איש, ומזה הוא נראה להדור יולד אחריהם כי לא הי׳ להם שום ספק במעמד הנורא רק כיון שירד משה מההר ידעו שהן חייבים מיתה וימותו משה עפ״י צווי הלוים ושתו מימי העגל אף כי ראו שהמות כרוך בזה שרצו שתהא מיתתן כפרה על חטאיהם ולכך זכו לחיי העוה״ב ודו״ק היטב.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון