Kohelet 4 – קהלת ד‏ – Mikraot Gedolot

Loading text...

(א) וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֙ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם׃

Then I returned and saw all the oppressions that are done under the sun. And behold, the tears of those who were oppressed, and they had no comforter; and on the side of their oppressors there was power; but they had no comforter.

תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור המילותרלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובות

וּתְבֵית אֲנָא וַחֲזִית יָת כָּל אֲנִיסִין דְּאִתְעֲבִידוּ לְצַדִּיקַיָּא [וְאִרְדוּ] בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא מִן יַד דוֹחֲקֵיהוֹן וְלֵית דִי מַלֵיל לְהוֹן תַּנְחוּמִין וְלֵית לְמִפְרַקְהוֹן מִן יַד דְאוֹנְסֵיהוֹן בִּתְקוֹף יְדָא וּבְחֵילָא וְלֵית דִי יַנְחִים לְהוֹן.

פרשה ד

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵלּוּ הַקְּטַנִּים הַנִּגְנָזִים בְּחַיֵּיהֶן בַּעֲוֹן אֲבוֹתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֶעָתִיד לָבוֹא הֵן עוֹמְדִין בְּצַד חֲבוּרָה שֶׁל צַדִּיקִים וַאֲבוֹתֵיהֶם בְּצַד חֲבוּרָה שֶׁל רְשָׁעִים, וְהֵם אוֹמְרִין לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּלוּם מַתְנוּ אֶלָּא בַּעֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ, יָבוֹאוּ אֲבוֹתֵינוּ בִּזְכֻיּוֹתֵינוּ. וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם אֲבוֹתֵיכֶם חָטְאוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְחַטֹּאתֵיהֶם מְלַמְּדִין קַטֵיגוֹר. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב יוֹשֵׁב וּמְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא וְאוֹמֵר לָהֶם אִמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֵי זוֹ מִדָּה מְרֻבָּה מִדַּת הַטּוֹבָה אוֹ מִדַּת הַפֻּרְעָנוּת, אֱמֹר מִדַּת הַטּוֹב מְרֻבָּה וּמִדַּת הַפֻּרְעָנוּת מְעוּטָה, וּמַתְנוּ בַּעֲוֹן אֲבוֹתֵינוּ, אִם מִדַּת הַטּוֹב מְרֻבָּה לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּבוֹאוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶצְלֵנוּ, אָמַר לָהֶם יָפֶה לִמַּדְתֶּם סָנֵיגוֹרְיָא יָבוֹאוּ אֶצְלְכֶם, דִּכְתִיב: וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְשָׁבוּ (זכריה י׳:ט׳), שֶׁשָּׁבוּ מִלֵּירֵד לַגֵּיהִנֹּם וְהֵם נִיצָלִין בִּזְכוּת בְּנֵיהֶם, לְפִיכָךְ חַיָּב כָּל אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה שֶׁיַּצִּילֵהוּ מִגֵּיהִנֹּם. וְרַבִּי חֲנִינָא פָּתַר קְרָיָיה בַּהֲרוּגֵי מַלְכוּת, שֶׁהֵם בָּאִים לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מִתְוַדִּין. רַבִּי בִּנְיָמִין פָּתַר קְרָיָיה בַּחֲנִיפֵי תוֹרָה, סְבוּרִים כָּל עַמָּא שֶׁהוּא קְרָיָין וְלֵית הוּא קְרָיָין, תַּנּוֹיֵי וְלֵית הוּא תַּנּוֹיֵי, עֲטֵיף גּוֹלְתֵיהּ וּתְפִלִּין בְּרֵישֵׁיהּ. וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְהִפָּרַע מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה׳ רְמִיָּה (ירמיהו מ״ח:י׳). וְרַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָיה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְהִתְוַכֵּחַ עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: גֹּאֲלָם חָזָק ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיהו נ׳:ל״ד). דָּנִיֵּאל חַיָּיטָא פָּתַר קְרָיָיה בַּמַּמְזֵרִין, אֵלּוּ מַמְזֵרִין עַצְמָן, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִידוֹ, זֶה מֶה חָטָא, וְזֶה מָה אִיכְפַּת לֵיהּ.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי אֲפִלּוּ הַמַּמְזֵר בָּא לָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים וגו׳, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם פְּסוּלִין אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אָמַר זְכַרְיָה אֲנָא חֲמִיתֵּהּ אָלוֹ כּוּרְסְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וגו׳ וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ וגו׳ (זכריה ד׳:ב׳-ג׳), תְּרֵין אָמוֹרִין חַד אָמַר גּוֹלָה וְחַד אָמַר גּוֹאֲלָה, מַאן דְּאָמַר גּוֹלָה, גּוֹלָה שֶׁבְּבָבֶל וְגָלַת שְׁכִינָה עִמָּהֶם. וּמַאן דְּאָמַר גּוֹאֲלָה, הוּא פָּרוֹקָא, דִּכְתִיב: גּוֹאֲלֵנוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ישעיהו מ״ז:ד׳), וּכְתִיב: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וגו׳ (מיכה ב׳:י״ג).

[פרשה ד]

(א) ושבתי אני ואראה וגו׳ – אלו הקטנים (שנגרזין) (ב) [שנגזרים] מחייהם ולעתיד לבא הם עומדים בחבורה של צדיקים ואבותיהם עומדים בחבורה של רשעים ואומרים לפני הקב״ה כלום מתנו אלא בעון אבותינו והקב״ה אומר להם אבותיכם חטאו מדרכם. באותה שעה אליהו זכור לטוב בא ומלמד אותם סניגורייא ואומר להם אמרו לפני הקב״ה רבש״ע כלום הוא לפניך מדת הפורענות מרובה ממדה טובה מדת הפורענות מעוטה ומדת הטובה מרובה ולא מתנו אלא בגלל אבותינו כל שכן שיבואו אבותינו אצלינו אמר להם הקב״ה חייכם יפה למדתם סניגוריא יבואו אצליכם דכתיב וחיו את בניהם ושבו (זכריה י׳:ט׳).

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים – אלו הקטנים הנגנזים בחייהם, ולעתיד לבא עומדים בחבורה של צדיקים ואבותיהם עומדים בחבורה של רשעים, ואומרים לפני הקב״ה כלום מתנו אלא בעון אבותינו, והקב״ה אומר לם אבותיכם חטאו מאחריכם, באותה שעה בא אליהו ז״ל ומלמד סניגוריא ואומר להם אמרו לפניו רבש״ע לפניך מדת פורענות ומדת טובה, מדת פורענות מעוטה ומדת טובה מרובה, ולא מתנו אלא בגלל אבותינו לא כ״ש שיבאו אבותינו אצלנו, אמר להם הקב״ה חייכם יפה למדתם סניגוריא.

ת׳ם אנצרפת ותאמלת גמיע אלמג׳שומין פי דאר אלדניא, פאד׳י בדמועהם תהטל דון מעין להם, ומן אידי ג׳אשמיהם קהרא, דון מעין להם.

ואחר כך הלכתי והתבוננתי על כל העשוקים בעולם הזה. והנה דמעותיהם זורמות מבלי שיהיה להם מושיע. ומידי העושקים אותם (דמעותיהם זורמות) בכח, מבלי שיהיה להם מושיע.

ושבתי – אח״כ הלכתי (מן הענין הראשון) והתבוננתי את כל העשוקים בעולם הזה והנה דמעותם נוזלות מאין עוזר להם, ומיד העושקים אותם בכח אין להם עוזר.

ושבתי אני ואראה – ברוח הקודש.

את כל העשוקים – בגיהנם, הנעשים עשוקים בגיהנם במעשים אשר תחת השמש – חליפיה של תורה.

והנה דמעת העשוקים – בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי

כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, לונדון 27298. בכ״י מינכן 5: ״מלאך״.

משחית ואכזרי, וכן הוא אומר: עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו (תהלים פ״ד:ז׳) – אילו יורדי גיהנם, ואף מקרא זה כך נדרש בסיפרי (ספרי דברים י״א:כ״ו).

הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י אוקספורד 165, והוא מצוין כתוספת בכ״י מינכן 5. הוא חסר בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, לונדון 27298.

[ומיד עושקיהם כח – עושקיהם מכריחים ותוקפים אותם בכח.]

And I returned and considered – By means of the Holy Spirit.

All the oppressions – Who were made to be oppressed in Gehinnom for the deeds that were committed.⁠

Alternatively, one cannot rejoice in view of the injustice and robbery committed in the world. (Ibn Ezra)

Under the sun – תַּחַת [meaning] in exchange for the Torah.⁠

See above 2:18.

And behold, tears of the oppressed – Weeping for their souls, which are oppressed in the hand of the destructive and cruel angels, and similarly it says, "Transgressors in the valley of weeping, transform it into a fountain,⁠"

Tehillim 84:7.

these are the ones who descend to Gehinnom. And this verse too is expounded in this manner in Sifre.

And from the hand of their oppressors [flows the] power – Their oppressors overwhelm them and attack them with force.

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים – אלו ישראל שהם עשוקים בין האומות כענין שנאמר עשוקים יהודה ובני ישראל. והנה דמעת העשוקים תדיקה לפני הקב״ה שנאמר תרדנה עיני דמעה לילה ויומם אל תדמנה. ואין להם מנחם שנאמר אין לה מנחם מכל אוהביה. ומיד עושקיהם להנצל כח אין להם שנאמר פורק אין מידם ואין להם מנחם, אין להם עוזר. ס״א ר׳ יהודה ב״ר אליעזר פתר קרייה בתינוקות.

את כל העשוקים – הם התינוקות שהם עשוקים מן העולם בלא עון.

והנה דמעת העשוקים – אבותיהם מורידים עליהם דמעה.

ומיד עושקיהם כח – אין כח להצילם שנאמר אין שלטון ביום המות ואין להם מנחם. לומ׳ על כך מתו והם לא מתו אלא בעון אביהם.

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש – כאדם האומר: עוד אני חוזר לדיבורי הראשון. למעלה דיבר הכתוב בדור שהעושקים רבים

כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 22413, פראג F6, פריס 162: ״רמים״.

על הנעשקים, כמו שאמר: מקום המשפט

כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413, פראג F6. בכ״י פרמא 2203 (כאן וגם לעיל ג׳:ט״ז): ״משפט״.

שמה הרשע (קהלת ג׳:ט״ז), ולימד שאם ראית דור שהרשע מושל בצדיק אל תתמה על החפץ (קהלת ה׳:ז׳), הכל כמו שמפורש, עד כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו (קהלת ג׳:כ״ב). ועכשיו שב לדברו הראשון להגיד שנחמה הוא לאדם שאינו רואה מה שיהיה אחריו, כמו שהוא אומר בסוף הדבר: ושבח אני את המתים שכבר מתו שאינם רואים את המעשה הרע (קהלת ד׳:ב׳-ג׳), כמו שמספר: ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש.

והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם – פתרונו: בוכים ואין מושיע אותם מיד עושקיהם

כן בפסוק ובכ״י לונדון 22413, פראג F6. בכ״י פרמא 2203: ״עושקהם״.

– שבאים עליהם בכח. ובדבר זה טוב לו שלא היה לא מן העושקים ולא מן הנעשקים ולא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש, ושמא בימיו יתכשר הדור וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם.⁠

השוו לשון הפסוק ביונה ג׳:ח׳.

ושבתי אני ועוד חזרתי לראות את כל העשוקים – שנאנס ממונם מידם.

והנה הם בוכים ואין להם מנחם להחזיר ממונם, ומיד עושקיהם – שהם בעלי כח, אין להם מנחם, כך הוא

בכ״י המבורג: היא.

כופל

כך כנראה צ״ל, ע״פ ההקשר. בכ״י המבורג: נופל.

לשונו.

והכל הבל כי מה פשע זה שנאנס ממונו מידו.

ושבתי – כאומר חזרתי בי ושבתי מזה הענין שחשבתי שהטוב לאדם שישמח, בעבור שלא יוכל לשמוח בעבור שיש בעולם חמס ויוקח ממנו ממונו בכח ויהיה עשוק שיעשקנו מלך או שופט שחד או גנב.

ופירוש ומיד עושקיהם כח – שיש כח ביד העושקים, והעשוקים אין לאל ידם כי אם לבכות ואין להם מנחמים, כי דרך האבל הבוכה על המת שיבואו לו מנחמים ויתנחם.

והזכיר ואין להם מנחם – פַעֲמַיִם בעבור שלא יועילו בכיתו וצעקתו פעם אחר פעם.

BUT I RETURNED. In other words, Kohelet says: I changed my mind and my stance regarding my advice to the effect that it is good for man to rejoice [in his life]; for in reality, one cannot enjoy life because of the violence which exists in the world. A person can be a victim of oppression; he may be oppressed by a king, or a judge who takes bribes, or by a thief.

The meaning of and on the side of their oppressors there was power is, there is power in the hands of the oppressors, but the oppressed are powerless—they can only cry, and they have no comforter. [Scripture reads: and they had no comforter] because it is the custom for comforters to come and console one who mourns for the dead. The mourner is then comforted.

But they had no comforter is repeated because of the constant crying

Literally, his crying.

and screaming of the oppressed.⁠

They are not oppressed once, but they are continually oppressed.

והנה דמעת העשוקים – שנגזלו כבר, ואין להם מנחם לרחם עליהם; וגם ראיתי כי בשעה שהיו באים עליהם האויבים העושקים אותם בכח, ולא היה להם מנחם באותה שעה, להוציאם מיד הבאים עליהם לעשוק אותם.

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם מיד עושקיהם כח ואין להם מנחם אמר: כאשר התברר לי העניין הזה בודאות [כלומר] שהתכלית והשלמות [מושגות] באמצעות התכונות הנעלות של מידות הנפש וההיגיון והעיסוק בידיעות ושהבורות היא מותה של הנפש והתנתקותה [ממקור החיים, אז] חשבתי מחשבה נוספת ועלה בדעתי רעיון שני והוא שהאנשים הנבראים הם אנוסים ועשוקים שכן דורשים מהם את מה שהם אינם מסוגלים לעשות שכן כל אחד ממצבי השלמות או החסרון והמעלה או המגרעת נובע בהכרח מן הכושר הבסיסי [הקשור ל]⁠הרכב החומרים [שבגוף האדם] שקיים מרגע תחילת ההיווצרות [של העובר] שדוחף [את האדם] למצב הזה ומסייע לו להגיע אליו, והאנשים בכללם לא נוצרו [בצורה מתאימה] ואין להם את היכולת הבסיסית לבקש את השלמות ולהגיע אליה בפועל, אדרבא, נראה שלרובם יש נטייה מולדת בסיסית ויכולת בסיסית להגיע למצב ההפוך והנטייה שלהם לעבר הרוע – הנובעת מן הטבע הראשוני שלהם – היא חזקה יותר מן הנטייה שלהם לעבר מעשים טובים הנובעת מהטבע האנושי שלהם, ואחרי כל זה דורשים מהם שלמות וקניית מידות טובות ולהתרחק מן החיסרון המוביל לקניית המידות הרעות. ואפילו היו מנסים לעשות זאת ומתכוונים לכך לא היו מסוגלים להביא עצמם לידי כך ולא היו מוצאים מה שיסייע להם והרי זה כאילו גזלו מהם בכפייה זכות שהיו זכאים לה ואין להם יכולת להשיב לעצמם את אשר הם זכאים לו מאת אלה שגזלו מהם, שהם הטבע והגורמים אשר קבעו שההרכב [של החומרים בגופם] יהיה בצורה זו, והם גם לא מוצאים מי שינחם אותם בכך [שיאמר להם] שהם פטורים [מבקשת השלמות] ושהתירוץ שלהם [שהם אינם מסוגלים לכך] התקבל, אלא דינם להיכרת ממקור החיים ולאבד את האושר, כמו [דינו של] אדם שעושה זאת מתוך בחירה ומתוך התעקשות לעשות זאת ומתוך רצון. על כך אמר ״ומיד עושקיהם כח״ כוונתו ״אין להם כח ואין להם מנחם״ כלומר אין להם כח שיציל אותם מידי מי שעושק אותם והם אינם מוצאים מי שיפטור אותם [מחובתם].

(א-ג) הפעם הרביעית: ושבתי אני ואראה את העשוקים וג׳ ושבח אני את המתים וג׳ – והכונה מזה, אמר שלמה: ראה הבל זאת החכמה, כי אין לחכמים האלה כח להנצל מיד האנשים האלה עושקיהם האנסים האלמים המתגברים, עד שטוב המות לאלו העשוקים מן החיים, גם יותר טוב להם שלא נבראו מעולם. והנה בזה המין נבערה חכמתם והתחשבותם, והיה נוח להם שלא נבראו מעולם, ואולם חכמי העיון הגדולים, שלמי הנפש המשכלת אשר תכליתם הם הנביאים, הם יהיו אדונים לאלה, והעד הנאמן משה ואהרן עם פרעה ועמו.

ומיד עושקיהם כח – הו״ו מושכת השלילה הקודמת באמרו אין להם מנחם, והרצון בו ולא מיד עושקיהם כח.

ושבתי אני ואראה מרוע הסדור באלו הקנינים מה שיביא לחשוב שאין ראוי לבחור אלו החיים הגופיים ולהתענג בהם, אבל היה המות יותר נבחר. ובהיות הענין כן, הנה אין ראוי לאדם שימנע מהכאיב עצמו בקנין החכמה מפני אלו ההנאות הגופיות, כי הם כלם הבל ודבר שראוי שירוחק. וזה שאני ראיתי החמסים שנעשו תחת השמש, והנה העשוקים בוכים מהעושק אשר עשקום עושקיהם ואין להם מנחם שיציל העשוק מיד עושקו, ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם, ואין להם מנחם שיחזק ידיהם בדרך שתושב להם הגזלה אשר גזלום. או ירצה בזה שהעשוקים בוכים מהחסרון שיש להם מפני העושק אשר עשקום עושקיהם, ואין להם מי שיטיב להם ויחון אותם לתת להם מהונו די מחסורם, ואין להם מיד עושקיהם כח להתגבר עליהם, ואין להם מנחם (שם ד, א) שיכריח העושקים להשיב להם העושק.

ושבתי אני – אחרי אשר נתאמתה אליו ההשגחה הפרטית עד שכבר היתה ההנהגה הטבעית משאת כלי ה׳ ולוחמת מלחמתו עם אויבי נפשו המפורסמות כמו שאמר במקום המשפט. אשר משם נמשך אליו הוראת היסוד השני שהוא מציאות עולם הנשמות כמו שאמר. הנה עם שכבר הקדים הטעם למה שאין ראוי לספור דין שמים לבלתי השיגנו יושר משפטיו באומר אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים לפי הפירוש השני. עכ״ז לא סר מהודות כי באותם שיראו שהם בלתי צדיקים כשיעמוד עליהם בעומק העיון שכבר ישיג ישרו בהרבה מהם. ולזה אמר כי כששב וראה ברעה המגעת מהנהגה זו על קצת האנשים שלא נתפרסמה רעתם ודקדק ופשפש במעשיהם ומצא שהכל בא מדה במדה אין עול. וזה כי ראה והנה דמעת העשוקים העולה לשמים על רעתם ואין להם מנחם כי יראה אותם סובלים כן בלי עון. וכשנסתכל היטב נמצא שגם הם הרעו בכיוצא בזה שעשקו לזולתם כי גם זולתם צעקו מיד עושקיהם רצוני מיד העושקים הנמצאים בהם ומהם כח – כלומר כח עושק ונלוז ואין להם מנחם. או שיאמר ומיד רוב כח עושקיהם וגזלותם אשר עשו ואין מנחם לעשוקים מהם וזה כי עשקום בסתר ואונאה כאז״ל (ירושלמי סוטה ג׳:ד׳) מכת פירושים נגעה בו והתורה אמרה (דברים כ״ז) ארור מכה רעהו בסתר. הרי שקבלו שם מדה כנגד מדה. וכמו שאמרו ז״ל (משנה אבות ב׳) על דאטפת אטפוך: ולפי הפי׳ השני תהיה מלת עושקיהם קבוץ עשק שם דבר בחבור כנוי לרבים כלומר עשקים שלהם. וראוי שנדע העשק שזכר בכאן יכלול גם כן מה שיעשוק האדם את עצמו מעסוק והשתדל בשלמות מעשיו ושכלו וסדור תורתו ולמודו תמיד לפניו בהשלמת חקו לפי הראוי לו כי על כל זה נמסר האדם בידי יסורים קשים ורעים מתולדות הזמן שהם ודאי שלוחי ההשגחה ולזה אמר והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח כי העשוק הוא העושק ודמו מיד מי יבוקש זולתו.

ומכל זה ראה שיצדק ענין ההנהגה הטבעית ותשלם מלאכת ההשגחה על ידה אם ברשע וטוב לו. ואם בנראה צדיק ורע לו. ולהלן יבאר שאין כ״כ ספק כאשר יבוא טוב על מי שיבוא אם טוב ואם רע.

[סיבות נוספות לצער ישראל בגלות, כי אינם מתעוררים לשוב בתשובה ולהתפלל, ושמעשיהם אינם לשם שמים]:

ושבתי אני ואראה [את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש]. ומלבד הסיבות שאמרתי לענשם של ישראל

השקר ועיוות הדין בבתי דינים (לעיל ג טז), רצונותיהם הרעים (שם פסוק יז), ועל שאינם עוסקים בהשלמת נפשם הרוחנית (שם פסוקים יט-כב).

, ׳שבתי׳ וראיתי סיבה אחרת

׳שבתי׳ מלשון ׳לשוב שנית׳, שבא לתת טעם נוסף לאותו העניין. אבל אבע״ז פירש ׳שבתי׳ - שחזר בו ממה שסבר מקודם.

, את דמעת העשוקים בגלות על ידי האומות, כאמרו (ירמיה נ לג) ׳עשוקים (בני יהודה ובני ישראל) [בני ישראל ובני יהודה] יחדו׳

כן כתב בלקח טוב: ׳אלו ישראל שהם עשוקים בין האומות, כעניין שנאמר עשוקים יהודה ובני ישראל׳. [ומכאן נראה שהלקח טוב שימש מקור לרבינו, שכן גם השינוי בהעתקת הפסוק מקורה בלקח טוב]. כלומר, ראה סיבה נוספת לדמעת העשוקים שהזכיר מקודם, שהם ישראל הנרדפים מן האומות בגלות.

: ואין להם מנחם. לעורר אותם בזה שיש תקווה בתשובה להוציא מצרה נפשם

ע״פ לשה״כ בתהלים (קמג יא). כלומר, הסיבה לדמעת ישראל הסובלים בגלות מיד האומות היא שאין מי שינחם אותם בכך שיודיע להם שאם ישובו בתשובה יוושעו מצרתם.

: ומיד עושקיהם כח. וכמו כן אין בהם ׳כח׳ להימלט ׳מיד עושקיהם׳ בכל מיני השתדלותם

׳אין להם׳ מוסב גם על ׳ומיד עושקיהם כח׳, שאין להם מנחם ואין להם כח להינצל מיד עושקים, וכ״ה בלקח טוב, ולא כרש״י שפירש ׳עושקיהם מכריחים ותוקפים אותם בכח׳. כלומר, הסיבה לדמעת העשוקים של ישראל בגלות הוא כי ׳אין להם מנחם׳, ואין להם כח להימלט על ידי השתדלות.

: ואין להם מנחם. שיורם להתפלל בשם

הזכיר פעמיים שאין להם מנחם, כי חסרים להם שני סוגי מנחמים שהיו יכולים להושיע אותם מיד עושקיהם, מנחם שהיה מורה להם לשוב בתשובה, ומנחם שהיה מלמד אותם דרך התפילה הנכונה, שהיא התפילה ׳בשם׳.

באופן שתהיה תפילתם מקובלת

שאם לא ישיגו מהותו כפי יכולתם, לא יוכלו לכוון אליו בתפילתם (ע״פ מש״כ רבינו באיוב לה יד), כי ׳אמנם מה שאינו שומע זעקת רוב העשוקים הוא כי אין זעקת שום אחד מהם מכוונת אליו, שלא ידעוהו׳ (לשון רבינו בהקדמה לאיוב). ובמדרש שוחר טוב (צ״א) איתא: ׳רבי יהושע בן לוי בשם רבי פינחס בן יאיר אמר, מפני מה מתפללין ישראל בעולם הזה ואינן נענין, על ידי שאינן יודעין בשם המפורש׳. וכ״ה בפסיקתא רבתי (כב). ובתהלים (י יז) כתב רבינו ׳תאות ענוים שמעת, שמעת והבנת תאוות ענווי עמך אף על פי שאינם יודעים להתפלל, תכין לבם שידעו להתפלל בשם, ובזה תכין אזנך׳. ובישעיה (נב ה-ו) כתוב: ׳⁠ ⁠׳וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה׳ כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָיו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה׳ וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ, לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי לָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי׳. ופירש רבינו שאחרי שהתבאר שם שאין לישראל זכות להיגאל, אומר ה׳ ׳מַה לִּי פֹה׳ - במה אתעורר להושיע, הנה מֹשְׁלָיו – ראשי העם – יְהֵילִילוּ על צרותם לא יתפללו [שמייללים על הצרה אך אינם מתפללים], [וְתָמִיד כָּל הַיּוֹם שְׁמִי] מִנֹּאָץ בחילול השם, הן לו ידַע עַמִּי שְׁמִי [אילו היה עם ישראל יודע שם ה׳], כי תיכף ישוב ויתפללו, כענין ׳שמע׳ – ׳ואהבת׳ [שמתוך ידיעת ה׳ היו באים לאהבתו, והיו מתפללים אליו, ואילו היו עושים כן הייתי גואלם] בַּיּוֹם הַהוּא - ׳היום אם בקולו תשמעו׳, [שהרי אֲנִי הוּא] הַמְדַבֵּר - במאמר אחד יכול [לגאול אותם], הִנֵּנִי בלי איחור׳. והוא העניין האמור כאן, שראשי העם אינם מלמדים את העם ידיעת ה׳ שאילו היו מתפללים מתוך כך היו נושעים. וראה מש״כ בביאור בזכריה (ז יג, יב י).

, כאמרו (דברים ד כט) ׳ובקשתם משם את ה׳ אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך׳

ופירש שם רבינו ׳ומצאת, אף על פי שאין שם מקדש ולא כלי קודש, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, בצר לך, והטעם שתמצאנו הוא כי אמנם תדרשנו בכל לבבך מרוב הצרות, באחרית הימים, לקץ הימין, כמו שהעיד באמרו (שם ל א-ב) והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו׳, ושבת עד ה׳ אלהיך ושמעת בקולו׳. הרי שאילו היו ישראל מתפללים כראוי היו נענים, כי גם כאשר אין להם זכויות והם מתפללים רק מחמת הצרות שהביאו אותם להכיר את ה׳, די בזה לגאול אותם. ובשיר השירים (ב ח) כתב רבינו: ׳אומרת עדת ה׳ כמתאוננת בגלות, הנה קול דודי זה בא בהיותי בשעבוד מצרים, מדלג על ההרים בהיראותו למשה רבינו על הר האלהים וכו׳, ו⁠[אילו] עתה בשעבוד מלכויות, הנה דומה דודי לצבי, כממהר לעמוד מרחוק שלא אשב בצלו וכו׳, ומסתתר שלא נרגיש בו עד שנתעורר לבקשו, כאמרו (דברים ד כט) ׳ובקשתם משם את ה׳ אלקיך ומצאת׳ וכו׳, לראות היש משכיל דורש את אלהים, ומבלי אין איש ואין מפגיע, מכביד עלינו עבטיט של גלות [הרי שאין נושעים לפי ש׳אין משכיל׳ המבקש לדעת את ה׳], ענה דודי, הנה בשעבוד מצרים הוא העיר רוחי וכו׳, משה ואהרן שהיו מוכנים לעשות פרי נראו בארץ לעזור ולהושיע וכו׳, ועכשיו בשעבוד מלכויות אין נביא ומעורר, ולא אתנו יודע עד מה [וכפי שביאר שם ש׳אין להם מנחם׳ המעורר אותם לתשובה ולתפילה מתוך הכרת הבורא], משיב האל יתברך, הנה בשעבוד מצרים היו צדיקי הדורות מלמדים דעת את העם ומתפללים, אבל עתה בשעבוד מלכויות שאת בחגוי הסלע להמלט ולהסתר מגזירות האומות, הראיני את מראיך, היש משכיל מראה ומורה דרך עץ החיים, השמיעני את קולך, היש מפגיע ומתפלל באמת על הגאולה, כי קולך ערב ומראך נאוה - כי אמנם אז בשעבוד מצרים היה קולך ערב אצלי בתפילה, ומראך - המורה לצדקה היה נאוה והגון, הוא אהרן ומשה ודומיהם, אבל עכשיו אחזו לנו שועלים, מתייהרים בלבוש של תלמיד חכם, וכל רוח אין בקרבם׳. וזו סיבה נוספת שראה קהלת ׳לדמעת העשוקים׳ של ישראל בגלות.

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וגו׳ והנה דמעת העשוקים – אית דמסרי ב׳ חסר ובפסוק ואית דמסרי ב׳ מלא ותליא בפלוגתא דמערבאי ומדינחאי. למערבאי תרויהון מלא, למדינחאי תרויהון חסר.

ושבתי – מלשון השבה והחזרה.

העשוקים – ענין ערור ותגר כמו והיית אך עשוק וגזול (דברים כ״ח:כ״ט).

מנחם – מלשון תנחומין.

ושבתי – חזרתי וראיתי את כל הערעורים אשר נעשים בעולם.

והנה דמעת העשוקים – רוצה לומר דמעת הבכי של הנעשקים, הנה זוחלת ומטפטפת ואין להם מי לנחמם.

ומיד עושקיהם כח – אף שהמה נעשקים מיד עושקיהם בכח הזרוע, לא במשפט, עם כל זה אין להם מנחם.

אחרי שאמר קהלת, כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו, כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו {קהלת ג׳:כ״ב}? חזר וראה כי הדעת הזאת רבת ההזק מאד מאד, כי איש את רעהו יעשוק, ואין פחד אלהים לנגד עיניו; וזה טעם אמרו:

ושבתי אני ואראה את כל הָעֳשָקִים

{שד״ל מציע ניקוד שונה מניקוד בעלי המסורה.}

(והוא הרבוי מן עֹשֶׁק) אשר נעשים תחת השמש; והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, וביד עושקיהם כח, ואין להם מנחם.

העשקים – הראשון שם במשקל נעורים זקונים והוא רבוי לשם עוֹשֶׁק וננקד כן שלא להחליפו בבינוני פועל, והעשקים השני בינוני פעול.

ומיד עשקיהם כח – מקרא חסר, ור״ל ולהנצל מיד עושקיהם היה צריך להם כח שאינו בידם.

ואין להם מנחם – מן העושק שהם סובלים, ואין להם מנחם מחסרון כח שבהם.

את כל העשוקים – חד אמר, העשוקים, אלו הקטנים הנגנזין בחייהם בעון אבותם,⁠

כמ״ש בשבת ל״ב ב׳, ונקראים עשוקים מפני שאין כח בידם להציל עצמם מיד עושקיהם כח.

וחד אמר אלו הרוגי מלכות, וחד אמר אלו חנופי תורה שסבורים בהם שהם ת״ח ואינם ת״ח,⁠

יש לפרש הכונה שאומרים שעשוקים הם מטובת עוה״ז בשביל תורתם, ובאמת אינם ת״ח.

וחד אמר [אלו ישראל באומות], וחד אמר אלו ממזרין שהרי מה חטאו הם, וא״ר יהודה בן פזי, אע״פ כן באים הן הממזרין לעוה״ב, שנאמר והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם.⁠

יתכן בטעם הדרשה ע״פ מ״ש כ״פ באגדות כל מקום שנאמר אין לו – הוי לו, כלומר באיזה זמן מן הזמנים הוי לו [ע׳ מ״ר ס״פ נח בפסוק ותהי שרי עקרה אין לה ולד] וכאן כתיב אין להם מנחם משמע דבאיזה זמן יש להם מנחם, ודריש שלעוה״ב מתנחמין, וכהאי גונא דרשו במ״ר איכה א׳ ב׳ בפ׳ אין לה מנחם ודריש דהוי לה כמש״נ אנכי אנכי הוא מנחמכם.

(שם)

וְשַׁבְתִּי – וחזרתי

מצודת ציון.

אֲנִי

אבן עזרא מבאר שחזרתי בי מזה שחשבתי שהטוב לאדם הוא שישמח, וזאת בגלל החמס שיש בעולם ויכולים לחמוס את ממונו.

וָאֶרְאֶה – וראיתי

מצודת דוד.

אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים – הַהִתְגָּרוּיוֹת

מצודת ציון.

אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם

ראה ביאור לעיל בפרק א׳ פס׳ ג׳.

, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים שנאנס ממונם מידם

רשב״ם.

, זוחלת ומטפטפת

מצודת דוד.

וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם שיציל העשוק מיד עושקו

רלב״ג.

, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם – ואף שהם נעשקים

מצודת דוד.

בְּכֹּחַ הזרוע ולא במשפט

מצודת דוד.

, וְעם כל זה

מצודת דוד.

אֵין לָהֶם מְנַחֵם שיחזק ידיהם בדרך שתושב להם הגזלה אשר גזלום

רלב״ג. והזכיר ״ואין להם מנחם״ פעמיים, בעבור שלא יועילו בכייתו וצעקתו פעם אחר פעם, אבן עזרא. ורש״י ביאר את הפסוק על פי המדרש בספרי, ולפיו שלמה ראה ברוח הקודש את כל העשוקים בגיהנם על כי לא הלכו בדרך התורה כשהם בוכים על נפשותיהם העשוקות ביד מלאכי חבלה התוקפים אותם בכוח. ובמדרש, ״כל העשוקים״ אלו ישראל שהם עשוקים בין האומות, ״והנה דמעת העשוקים״ תדירה לפני הקב״ה שנאמר (ירמיהו יד, יז) ״תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה״, ״ואין להם מנחם״ שנאמר (איכה א, ב) ״אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ״, ״ומיד עושקיהם״ להנצל כח אין להם, ואין להם עוזר, לקח טוב.

(ב) וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת⁠־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן⁠־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה׃

Therefore I praised the dead who are already dead more than the living who are yet alive.

תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומנחת שימצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובות

וְשַׁבָּחוּת אֲנָא יָת שְׁכִיבָא דְּהָא כְּבָר מִיתוּ וְלָא חֲזֵי פוּרְעָנוּתָא דְאָתֵי בְּעָלְמָא בָּתַר מוֹתֵיהוֹן יַתִּיר מִן חַיַיָּא דְּאִנּוּן קָיְמִין בְּעָלְמָא הָדֵין בְּעָקָא עַד כְּעַן.

וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ – אֵלּוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל. מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה. אֵלּוּ הַסְּדוֹמִיִּים וְהַמִּצְרִיִּים.

ושבח אני את המתים – אלו דור המבול. מן החיים. אלו סדומיים ועמלקיים.

רמז תתקע

שבח אני את המתים – שאיל שאלתא לעיל מר׳ תנחום דמן גוי מהו לכבות בוצינא דנורא מן קדם באישא בשבתא, פתח ואמר אנת שלמה אן הוא חכמתך ואן הוא סוכלתנותך, לא דייך שדבריך סותרים את דברי אביך אלא שדבריך סותרים זה את זה, דוד אביך אמר לא המתים יהללו יה, ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו, וחזרת ואמרת כי לכלב חי טוב מן האריה המת, לא קשיא הא דאמר דוד לא המתים יהללו יה הכי קאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות שכיון שמת בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב״ה שבח בו, והיינו דאמר רבי חנינא מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, ודקאמר שלמה ושבח אני את המתי דאמר מר כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב״ה בכמה תפלות ולא נענה, וכיון שאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב מיד נענה, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים (כתוב בתהלים ברמז תרצ״ח).

דבר אחר: ושבח אני את המתים – מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספר אין מקיימין, ואלו משה רבינו גזר כמה גזרות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים. רבי שמואל בר נחמני פתר קריא בדוד בשעה שבנה שלמה את בית המקדש בקש שתרד אש מן השמים ולא ירדה, התפלל כמה תפלות ולא ירדה, כיון שאמר זכרה לחסדי דויד עבדך מיד נענה, הדא הוא דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים. רבי יהודה ורבנן, רבי יהודה אומר חיה דוד באותה שעה, ורבנן אמרי ארונו הביא, ולא פליגי מאן דאמר חיה דכתיב העלית מן שאול נפשי, ומאן דאמר ארונו הביא דכתיב זכרה לחסדי דויד עבדך.

דבר אחר: ושבח אני את המתים – אלו דור המבול, מן החיים אלו סדומים ועמלקים, וטוב משניהם, אלו אלף דור שעלו במחשבה להבראות.

פצרת אפצ׳ל אלמותי אלד׳ין מאתו, מן אלאחיא אלבאקיין אלי אלאן.

ואז נהייתי מעדיף את המתים שכבר מתו יותר מהחיים שנשארו בחיים עד עכשיו.

ושבח – ומשום כך שכחתי את המתים שכבר מתו מן החיים הקיימים עד עתה.

שכבר מתו – עד שלא שלט עליהן

כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, לונדון 27298: ״בהן״. בכ״י מינכן 5: ״בהו״. בכ״י אוקספורד 165: ״בהם״.

יצר הרע זה לדחותם מן הקב״ה כגון אבות הראשונים

כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165, מינכן 5, לונדון 27298. בכ״י לוצקי 778: ״ראשונים״.

שלא נענה משה אלא על ידיהם וכגון דוד אבא שלא נעניתי אני בעשרים וארבעה רננות עד שאמרתי זכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב ו׳:מ״ב).

Who already died – Before the evil inclination overpowered them to push them back from the Holy One, Blessed Is He,⁠

Alternatively, I am able to determine the praise of those who died [ושבח אני את המתים], by observing the conduct and type of life style of their children who are alive [מן החיים]. (Yalkot Eliezer)

like the early Patriarchs,⁠

Rashi answers the apparent contradiction between this verse which praises the dead and below [9:4]. Koheles states "for a live dog is better than a dead lion.⁠" (Sifsei Chachomim)

for Moshe was answered only through them [i.e., their merit].⁠

See Maseches Shabbos 30a. Moshe said many prayers and God did not answer, but when he mentioned the merit of the Patriarchs in his prayers, he was immediately answered. (Sifsei Chachomim)

And like my father Dovid, for I was not answered with twenty-four praises

See Maseches Shabbos 30a. The Gemara there relates that the gates in the Bais Hamikdosh clung to each other when Shelomo attempted to place the Holy Ark into the Kodesh Hakadoshim. He said twenty-four expressions of entreaty and was not answered until he mentioned the kind deeds of Dovid. (Sifsei Chachomim)

until I said, "Remember the kind deeds of Your servant Dovid.⁠"

II Divrei HaYamim 6:42.

ושבח אני את המתים שכבר מתו – אלו הצדיקים שהרי נענה משה רבינו בזכותם שנאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב. ס״א ושבח אני את המתים שכבר מתו שכבר קבלו דינם ונתיאשו מן העולם הזה.

מן החיים אשר המה חיים עדנה – ואינם יודעים מה עתיד לבא עליהם.

לפיכך: משבח אני את המתים שכבר מתו – שאין אדם עושקם מן החיים אשר הם חיים עדינה.

ושבח אני – כמו ולשבח.

ועוסק אני לשבח את המיתים שמתו כבר, יותר מן החיים שהם חיים עדיין הנה – שהמתים נפטרו כבר מכל צרה ומחשבה רעה, אבל החיים עדיין טרודים בהבלי עולם.

עדנה – כמו: עד הנה.

ושבח – ושבח הוא שֵם התואר כמו ירא אני (דניאל א׳:י׳), ונפתח הח״ת בעבור היותו מאותיות הגרון.

עדנה – חסר ה״א והוא עד הנה.

וזה הענין שאמר שהמתים יותר משובחים מן החיים הוא כנגד העשוקים (קהלת ד׳:א׳) שכל אדם יקבל כל מה שיבוא עליו מן השמים ולא יוכל לסבול עושק שיעשה לו בן אדם שהוא כמוהו ויבחר מות מחיים.

WHEREFORE I PRAISED THE DEAD. Sha'be'ach (I praised)⁠

Literally, ve-sha'be'ach.

is an adjective.⁠

Our text reads ve-shabe'ach ani. Sha'be'ach modifies ani. According to Ibn Ezra, the phrase means, I am a praising person.

It is similar to yarei (fear) in yarei ani (I fear) (Dan. 1:10)⁠

The meaning of yarei ani according to Ibn Ezra is, I am a fearful person.

The chet of sha'be'ach is vocalized with a pattach because it is a guttural.⁠

Words do not usually have their final letter vocalized with a minor vowel. Hence, Ibn Ezra's comment.

YET. The word adenah (yet) (Kohelet 4:3) is lacking a heh. It (is short for) adhenah (until now) (Gen. 44:28).

When Kohelet says that the dead are to be praised more than the living, he speaks of the oppressed. A person

Literally, for a person.

will bear anything that comes to him from heaven

A person will bear any decree that heaven places upon him.

except for the oppression that a person who is his equal places upon him. In such a case, he will choose death over life.

ושבח אני – לשבח אני אומר את המתים שכבר מתו – כלומר שהרי הם כבר מתו עכשיו, ואינם חיים ורואים את הצרה. שאף על פי שרואים את הצרה תחילה, נוח להם, שאין שוהין לחיות ולראות הפורענות זמן מרובה.

(ב-ג) לפיכך אני משבח את המתים שמתו וניצולו מן המרמה והחיסרון יותר מן החיים שהם קיימים ואין להם יכולת לרכוש לעצמם שלמות שתביא להם קיום [נצחי] ואם כך אין מנוס מכך שהם יאבדו ועדיף להחיש זאת [את האובדן] שכן הם אינם יכולים להוסיף [על תקופת קיומם]. באשר לאלה שלא נבראו עדיין הרי שהם טובים בעיני משתי הקבוצות גם יחד שכן מטרתו של האדם בבואו אל העולם הזה היא כדי שיבין את האמיתות ויווצר אצלו שכל מבין בפועל ונפשו תתאר לעצמה את המהות האמיתית של הנבראים וזו היא גדולתו וכבודו [של האדם], ואם דבר זה אינו מתאפשר לו בגלל מניעה טבעית כלשהי או מקרה גופני כלשהו הרי שמוטב לו שלא היה נברא ולא היה מרגיש את הטרדות של העולם הזה והתרמית שבו ולא היה נופל ברעותיו ופגמיו. בעניין דומה נשא המשורר את משלו כאשר אמר

לא מצאתי בית שיר כזה. בית שיר זה כנראה מבוסס על בית שיר של ד׳ו אלרמה, משורר ערבי מן התקופה האמיית (ابن عساكر, دمشق م. 48 ص. 169) ״تمام الحج أن تقف المطايا على خرقاء واضعة اللثام״ ותרגומו: השלמתה של העליה לרגל היא שתעמודנה בהמות הקרבן [או:הרכיבה] על פני המדבר כשעל פיהן מחסום.

״השלמתה של העלייה לרגל בעיני היא שבהמות הקרבן יעמדו לפני בלילה וידרשו בשלומו ולכן אם הם עלו לרגל ולא עמדו הרי שהעלייה לרגל אינה שלמה בעיני״. הוא המשיל את הנפש ללילה משום שהיא נכנסת בגוף ואורה השכלי מתעמעם בגלל שהיא משרתת את החומר, בדומה למשמעות הפסוק ״שחורה אני ונאוה... כאהלי קדר״ (שיר השירים א:ה) שהם שחורים. ואמר על עניין זה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש המילה ״עדנה״ היא מקוצרת וצורת היסוד ״עד הנה״ והיא קוצרה יותר מכך במילים ״את אשר עדן לא היה״. המילה שבח היא עברית וארמית כמו ״שבחי ירושלים את ה׳ הללי אלהיך ציון״ (תהלים קמז:יב) והתרגום הארמי של ״ויהללו אותה אל פרעה״ (בראשית יב:טו) הוא ״ושבחו יתה״ (אונקלוס שם). המשמעות של ״המעשה הרע״ היא הרעות הקיימות בעולם אשר נראה במבט ראשון שמן הראוי היה שזה יהיה אחרת [והן לא יתקיימו] ובדומה לכך הוא כינה את האנשים הקיימים ״עשוקים״. רבים תמהים על המשפט ״וטוב משניהם את אשר עדן לא היה״ שכן מי שלא נברא הרי שאיננו קיים ומי שאינו קיים אי אפשר לומר לגביו שטוב לו או רע לו, וכן תמהים על מאמר חז״ל ״אשרי מי שלא נברא״ (פרקי היכלות רבתי לד:ב

ורטהימר, מדרשות, כרך 1 עמ׳ 121, וראו פירוש אבן עזרא. השוו גם ״נוח לו לאדם שלא נברא״ (בבלי ערובין יג:ב).

). [דרך הביטוי ה]⁠זאת ננקטה מתוך הכרח מכיוון שהביטויים הגשמיים [המתארים את העולם הגשמי] צרים מלהכיל את המשמעויות הקיימות בנפש ו⁠[לכן] שואלים [מן הביטויים הגשמיים] ביטויים על דרך המשל והדימוי, כשם שאומרים שכל דבר שמתייחסים אליו יכול להיות קיים או לא קיים בעוד שדבר שאינו קיים אי אפשר להתייחס אליו ואי אפשר לקרוא לו ״דבר״, וכך גם כל דבר שהוא בכח קוראים לו ״קיים״ אע״פ שברגע זה אין לו קיום שניתן לקלוט בחוש אלא רק אפשרות [של קיום], כשם שאומרים שהעולם הזה לפני שנברא היה ״אפשרי המציאות״ וביטויים דומים לכך אשר משמעותם מופיעה בתודעה [ומובנת בצורה מטאפורית] בעוד שהמשמעות המילולית שלהם מורה על עניין אחר. רוב העניינים האלהיים ועקרונות הטבע הם במצב זה [שאין מונחים מתאימים להם] ולכן הוגי הדעות מעיינים במשמעויות ומשתמשים בביטויים שאינם מדוייקים בגלל דלותם של הביטויים הגשמיים.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

(ב-ג) והנה לרוע הסדור הזה הנופל באלו הקנינים, הנני משבח המתים מן החיים וטוב משניהם אשר לא נהיה כלל ולא ראה רוע הסדור הנופל באלו הענינים. ובהיות הענין כן הוא מבואר שאין ראוי שימנע האדם מקנין החכמה מפני התענוג המגיע בהבלי זה העולם.

ושבחתי – יראה אחר שהרע המגיע מההנהגה האלהית בב׳ אופניה אלה יגיע על הרעים החיים חיי התאוה באלה הענינים הזמניים אותן אשר אמרו ז״ל (ילקוט בראשית רמז י״ד) עליהם שאם יחיה ימות. משבח אני אותם האנשים שנוטלים לעצמם לעצה נכונה הצד האחר שאז״ל (שם) שאם ימות יחיה והם ימיתו עצמם בעולם הזה בהכריח תאותם והשקט המיית לבבם בכל חפציהם בהסתפק במעט המושג להם ע״ד טוב מעט בצדקה (משלי ט״ז) וזה כוון באומר שכבר מתו שכבר המיתו עצמם בחייהם וכמו שאמרו ז״ל (ברכות ס״ג:) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר (במדבר י״ט) אדם כי ימות באהל מן החיים אשר הם חיים עדנה בעולם הזה בקצה האחרון כי הם אשר ימותו ע״ד האמת.

ושבח אני את המתים שכבר מתו. בעת החורבן קודם הגלות

אף שראו את החורבן ונהרגו אז, וכמו שכתב רבינו בפירושו לחבקוק (ג טז-יח) שצרת הגלות גרועה מכל הצרות שיכולים להיות כל עוד ישראל נמצאים בארצם, וכן כתב בבראשית (ד טו) על עונשו של קין שהרג את אחיו הבל ׳גזר אם כן שעל זאת הרציחה, שהיתה דם אחיו ומחצית המין האנושי או שְׁלִישִׁיתו, תהיה הנקמה ברוצח שבע פעמים כפולים, בזה האופן שיהיה משך זמן ששה דורות נע ונד, שהם חיים רעים כמו המוות או יותר ממנו, כאמרו (תהלים נט יב) אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי, הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ׳. כלומר, דוד התפלל שלא יהרגם אלא יניעם ממקום למקום, הרי שההנעה חשובה כמיתה או יותר. וכ״כ בפירושו ליונה (ב א) שיונה חשש שתבוא אליו נבואה לישראל ו׳תחייבם תשובת נינוה חובת גלות שהמוות טוב ממנה׳. [ובפירוש רבינו מיושבת קושית הגמרא (שבת ל.) ׳ואת אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת (להלן ט ד) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת׳, כי אין הכוונה כאן אלא לאותם המתים שלא ראו את צרת ישראל בגלות].

עדנה. בס״א כ״י הדל״ת בצי״רי ובספר אחר בסגול ומלא יו״ד אחר דל״ת וברוב הספרים חסר והדל״ת בסגול וכן כתוב בלוית חן פ׳ ח׳ שער ט׳ והנו״ן בלא דגש.

עדנה – עדיין.

ושבח וגו׳ – רוצה לומר טוב ויפה למתים שאינם יודעים מאומה מזה ואינם מצטערים על זה.

שכבר מתו – אמר זה לתוספת ביאור.

מן החיים – יותר מן החיים אשר עודם חיים.

(ב-ג) וכשראיתי כך ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה; וטוב משניהם שבח אני את אשר עדן לא היה, אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש.

(ב-ג) ושבח אני – כחכמים.

שכבר מתו – כאילו מיתתם היתה בידם ובחרו בה טרם יבואו עליהם ימי הרעה.

עדנה – על הֵנָּה, כאילו הם בחרו בחיים וכן אשר עדן לא היה – כאילו בחר הוא לְאַחֵר הִוָּלְדוֹ (שד״ל); וכאן מסיימת פרשה שלישית לפי דברי הרמבמ״ן.

ושבח אני וגו׳ – ושבח אני את המתים שכבר מתו – אלו האבות אברהם יצחק ויעקב, מן החיים אשר המה חיים עדנה – זה משה, שהרי כשחטאו ישראל במדבר אמר משה כמה תפלות ותחנונים ולא נענה, וכיון שאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב – מיד נענה.⁠

שכן כתיב ע״ז (פ׳ תשא) וינחם ה׳ על הרעה אשר דבר וגו׳.

(שבת ל׳.)

ושבח אני וגו׳ – ולהלן הוא אומר (ט׳) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, הא כיצד, כשבנה שלמה את ביהמ״ק, ביקש להכניס ארון לבית קה״ק, ודבקו שערים זה בזה,⁠

לא פרשו המפרשים ענין דביקת השערים וטעם הדבר, אבל יתבאר ע״ע המבואר במ״ר פ׳ וארא ריש פרשה ח׳ בזה״ל, שעשה שלמה ארון של י׳ אמות וכיון שהגיע לפתח ביהמ״ק שהיה ג״כ גבוה י׳ אמות, ואין י׳ אמות יכולין להכנס בתוך י׳ אמות [ר״ל שחלל המקבל צריך להיות גדול קצת מהדבר הנכנס] היה שלמה מתבייש שלא שת לבו מתחלה לזה וכו׳, ומבואר בזה שהלשון דבקו שערים שבגמרא הכונה שער הפתח עם גובה הארון. ויתכן שהמליץ בלשון כזה משום דמבואר עוד שאמר הפסוק שאו שערים ראשיכם, דלפי שבארנו הוי הכונה על נשיאת פתח ביהמ״ק.

אמר כ״ד רננות ולא נענה, כיון שאמר (דברי הימים ב ו׳) זכרה לחסדי דוד עבדך – מיד נענה,⁠

יתכן דסמיך לדרוש כן משום דקודם לפסוק זה נאמר קומה ה׳ למנוחתך אתה וארון עוזך, דמשמע שעל העמדת הארון למקומו מוסבת הבקשה.

הרי – ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים וגו׳, וכשנח נפשיה דדוד ביום השבת ושלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבילה והנח לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תנוק וטלטלו, הרי – כי לכלב חי טוב מן האריה המת.⁠

שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול הנבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא ע״י ככר או תנוק, ורש״י הביא בשם יש מפרשים שהטובה בזה שהקדימו תשובת הכלב לתשובת הארי׳, ולדעתי פירוש זה אינו מבואר כ״כ דעכ״פ במה טיבותי׳, ולבד זה פי׳ זה נדחה ממ״ר רות פרשה ג׳ ששם הובאה אגדה זו ומבואר שהקדימו שאלת המת מקודם.

(שבת ל׳ א׳ וב׳)

ושבח אני וגו׳ – רבי יהודה ב״ר סימון אמר, ביחזקאל איירי קרא, בשעה שעמד על הבקעה ואמר (ל״ז) העצמות היבשות שמעו דבר ה׳ מיד ותקרבו עצמות עצם על עצמו וגו׳,⁠

באגדה דחלק מחלוקת החכמים מי היו אלה העצמות היבשות, רב אמר אלו בני אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת כמבואר בד״ה א׳ ז׳, ושמואל אמר, אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים וכו׳, וענין קריבת העצמות מוסב על מה דכתיב בסמוך בענין ההוא כה אמר ה׳ לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידין והעליתי עליכם בשר וגו׳, ועל זה כתוב ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, כלומר כל עצמות הגוף שהיו מונחין מפורדין ומפוזרין התחילו להתקרב כל אחד ואחד אל עצם חבירו כפי יצירתן, ומפרש בזה ששמעו בקול ה׳ שצוה עליהם שיחיו.

אמר להם, בחייכם אמרתי לכם (ירמיהו ב׳) שמעו דבר ה׳ בית יעקב ולא שמעתם ועכשיו במיתתכם שמעתם, על אותה שעה נאמר ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. (מ״ר)

ושבח אני וגו׳ – רבי שמואל בר נחמני אמר, ושבח אני את המתים שכבר מתו – זה דוד, מן החיים אשר המה חיים עדנה – זה שלמה, שבשעה שבנה שלמה את ביהמ״ק ביקש שתרד אש מן השמים והקריב אלף עולות והתפלל כ״ד תפלות ולא ירדה, עד שאמר (דברי הימים ב ו׳) זכרה לחסדי דוד עבדך – מיד נענה וירדה.⁠

בפסיקתא רבתא סי׳ ב׳ ובמ״ר פ׳ וארא ר״פ ח׳ ליתא הלשון אלף עולות, וכן נכון, יען כי מספר אלף עולות לא הקריב בשעת בנין המקדש, רק אצל במה בגבעון, ובבנין ביהמ״ק הקריב כ״ב אלף עולות בקר ומאה ועשרים אלף צאן, ואולי צ״ל כאן והקריב אלפי עולות, ולא חש לפורטם כאן בפרטיות כי לא זהו מעיקר הדרשה כאן.

(שם)

ושבח אני וגו׳ – ושבח אני את המתים שכבר מתו – זה דור המבול, מן החיים אשר המה חיים עדנה – אלו הסדומיים והמצרים

כי דור המבול לא חיין ולא נדונין. (סנהדרין ק״ח ב׳] משא״כ הסדומיים והמצרים נדונין לדראון עולם.

[שם)

וְשַׁבֵּחַ – ומשבח

ר״י קרא. ומצודת דוד ביאר טוב ויפה למתים.

אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה – הם חַיִּים עֲדֶנָה – עדיין

מצודת ציון.

, כי המתים אינם יודעים מאומה מזה ואינם מצטערים על זה

מצודת דוד.

, ואין אדם עושק אותם

ר״י קרא. ורש״י ביאר שאני משבח את המתים שלא שלט עליהם יצר הרע זה לדחותם מן הקב״ה, כגון אבות הראשונים שלא נענה משה אלא על ידיהם, וכגון דָּוִד אבא שלא נעניתי אני שלמה בעשרים וארבעה רננות עד שאמרתי (דה״י ב׳ ו, מב) ״זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ״. ובמדרש, מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם מקיימין אותה בחייו במותו אין מקיימין, ואילו משה רבינו גזר כמה גזרות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים, ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים?!, ילקוט שמעוני.

(ג) וְטוֹב֙ מִשְּׁנֵיהֶ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר⁠־עֲדֶ֖ן לֹ֣א הָיָ֑ה אֲשֶׁ֤ר לֹֽא⁠־רָאָה֙ אֶת⁠־הַמַּעֲשֶׂ֣ה הָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

Yes, better than them both is him who has not yet been, who has not seen the evil work that is done under the sun.

תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטארס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובות

וְשַׁפִּיר מִן תַּרְוֵיהוֹן יָת דְעוֹד כְּעַן לָא הֲוָה וְלָא אִתְבְּרִי בְּעָלְמָא דִי לָא חֲזָא יָת עוֹבָדָא בִּישָׁא דְאִתְעַבְדָא בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא.

וְטוֹב מִשְׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה – אֵלּוּ אֶלֶף דּוֹר שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּראוֹת, וְכַמָּה נִמְחוּ מֵהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר (תהלים ק״ה:ח׳). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּתַר קְרָיָיה בְּיִשְׂרָאֵל, בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לְאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, לֹא הִנִּיחַ משֶׁה זָוִית בְּקַרְקַע הָהָר שֶׁלֹא נֶחְבַּט עָלֶיהָ וּמְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה וְרַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נַעֲנָה, וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ חֲמִשָּׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, קֶצֶף, וּמַשְׁחִית, וְהַשְׁמֵד, אַף, וְחֵמָה. מִיָּד נִתְיָרֵא משֶׁה מֵהֶן, מֶה עָשָׂה נִתְלָה בְּמַעֲשֵׂה אָבוֹת, מִיָּד הִזְכִּיר וְאָמַר: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ (שמות ל״ב:י״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, אֲבוֹת הָעוֹלָם מַה יֵּשׁ לָהֶם עָלַי אִם בָּאתִי לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם, אֲנִי יֵשׁ לִי עֲלֵיהֶם, אַבְרָהָם יֵשׁ לִי עָלָיו שֶׁאָמַר: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית ט״ו:ח׳). יִצְחָק יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו (בראשית כ״ה:כ״ח), וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א׳:ג׳). יַעֲקֹב יֵשׁ לִי עָלָיו, שֶׁאָמַר: נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה׳ (ישעיהו מ׳:כ״ז). כֵּיוָן שֶׁאָמַר: אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ (שמות ל״ב:י״ג), לְמַעַן שִׁמְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּנָּחֶם ה׳ וגו׳ (שמות ל״ב:י״ד), מִיָּד נִסְתַּלְּקוּ מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה, קֶצֶף, וּמַשְׁחִית, וְהַשְּׁמֵד, וְנִשְׁתַּיְּרוּ שְׁנַיִם, אַף, וְחֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה (דברים ט׳:י״ט). אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכֵיל אֲנָא מֵיקַם בְּתַרְוֵיהוֹן, סְבוֹל אַתְּ חַד וַאֲנָא חַד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ וגו׳ (תהלים ז׳:ז׳). וּמִנַּיִן שֶׁעָמַד משֶׁה בְּאֶחָד מַלְאַךְ חֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים ק״ו:כ״ג). עַל אוֹתָהּ שָׁעָה הוּא אוֹמֵר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן פָּתַר קְרָיָיא בְּדָוִד, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּקֵּשׁ שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא יָרְדָה, הִקְרִיב אֶלֶף עוֹלוֹת וְלֹא יָרְדָה, הִתְפַּלֵּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה תְּפִלּוֹת וְלֹא יָרְדָה, עַד שֶׁאָמַר: זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָּוִיד עַבְדֶךָ (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), מִיָּד יָרְדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וְהָאֵשׁ יָרְדָה (דברי הימים ב ז׳:א׳). רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי לְעַיי וְרַבָּנָן, רַבִּי יוּדָה בְּרַבִּי לְעַיי אָמַר חָיָה דָּוִד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְרַבָּנָן אָמְרִין אֲרוֹנוֹ הֵבִיא, וְלָא פְּלִיגִין, מַאן דְּאָמַר חָיָה דָּוִד בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר בְּפִיו: ה׳ הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי וגו׳ (תהלים ל׳:ד׳), וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ה׳ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ (דברי הימים ב ו׳:מ״ב), דְּהוּא קַיָּם קֳדָמָךְ. וּמַאן דְּאָמַר אֲרוֹנוֹ הֵבִיא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב; זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָוִד עַבְדֶּךָ. וְעַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים וגו׳, כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן פְּתַר קְרָיָיה בִּיחֶזְקֵאל בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עַל הַבִּקְעָה וְאָמַר: הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ (יחזקאל ל״ז:ד׳), מִיָּד וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ וגו׳, אָמַר לָהֶם בַּתְּחִלָּה אָמַרְתִּי לָכֶם: שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ בֵּית יַעֲקֹב (ירמיהו ב׳:ד׳) וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וְעַכְשָׁיו שְׁמַעְתֶּם. בְּחַיֵּיכֶם לֹא שְׁמַעְתֶּם, בְּמִיתַתְכֶם שְׁמַעְתֶּם. עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים, כְּגוֹן אֲנִי וַחֲבוּרָתִי.

וטוב משניהם – זה אלף דור שעלו במחשבה ונימחו וכו׳ כדלעיל. ר׳ שמעון בן יוחי פתר קרא בישראל בשעה שבאו לאותה מעשה לא הניח משה זוית ברקיע שנחבט עליו לבקש תפלה ורחמים ולא נענה ונזדווגו לו חמשה מלאכי חבלה קצף ומשחית ומשמיד ואף וחימה נתיירא משה מהם מה עשה נתלה בזכות אבות שנאמר זכור לאברהם וגו׳ (שמות ל״ב:י״ג). אמרו לו כלום יש להם עלי אני יש לי עליהם על אברהם יש לי׳ דכתיב במה אדע וגו׳ (בראשית ט״ו:ח׳). יצחק יש לי עליו שאהב את עשו. יעקב יש לי עליו שאמר נסתרה דרכי מה׳ (ישעיהו מ׳:כ״ז). כיון שאמר אשר נשבעת להם בך (שמות ל״ב:י״ג) למען שמך. נסתלקו ממנו שלשה מלאכים קצף ומשחית ומשמיד ונשתיירו שם שתים [אף וחמה]. שנאמר כי יגורתי מפני האף והחמה וגו׳ (דברים ט׳:י״ט). באותה שעה אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע כלום אני יכול למיקם בתרויהון אלא קום את בחדא הה״ד קומה ה׳ באפך (תהלים ז׳:ז׳). ומניין שעמד משה למלאך חמה שנאמר ויאמר להשמידם וגו׳ [להשיב חמתו מהשחית] (תהלים ק״ו:כ״ג). על אותה שעה הוא אומר ושבח אני את המתים וגו׳ כגון אני וחבורותי.

ר׳ שמואל פתר קרא בדוד בשעה שבנה שלמה את בית המקדש התפלל שתרד אש מן השמים ולא ירדה כיון שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך (דברי הימים ב ו׳:מ״ב) מיד ירדה על אותה שעה הוא אומר ושבח אני את המתים וגו׳ כגון אני וחבורותי.

ר׳ יהודה בר׳ סימון פתר קרא ביחזקאל בשעה שאמר לו הקב״ה התחיינה העצמות האלה (יחזקאל ל״ז:ג׳). אמר לפניו רבש״ע אתה ידעת (יחזקאל ל״ז:ג׳). משל לאדם שהיה בידו צפור אחת ואמר לחבירו צפור זה אתה אומר חיה אמר לו אם אתה מבקש מתה ואם אתה מבקש חיה כך בשעה שאמר לו הקב״ה ליחזקאל ואמר לפניו התחיינה אמר לפניו אתה יודע. כיון שעמד על הבקעה ואמר העצמות היבשות התחילו רוחשות אמר להם בחייכן לא שמעתם שמעו דבר ה׳ בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳) ועכשיו ששמעתם על אותה שעה נאמר ושבח אני את המתים כגון אני וחבורותי.

ואלאפצ׳ל מן כלאהמא, אלג׳יר מוגוד אלי אלאן, אלד׳י לא ישאהד הד׳י אלעמל אלקביח, אלמעמול תחת אלשמס.

ויותר טוב משניהם (מהמתים ומהחיים) מי שלא נמצא עד עכשיו (מי שעדין לא נולד). מי שלא ראה את המעשה המכוער הנעשה תחת השמש.

וטוב – משניהם את אשר אינו במציאות עד עתה אשר לא ראה.

עדן – עדיין.

אשר לא ראה את המעשה – ראיתי במדרש קהלת (קהלת זוטא א׳:י״א, קהלת רבה ד׳:ג׳): אילו תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שקומטו להבראות ולא נבראו.

Yet – Yet עֲדַיִן=עֲדֶן.⁠

'עדן' is a shortened version of עד הנה [=as yet]. (Ibn Ezra)

Who has not seen the [evil] deed – I saw in Midrash Koheles that these are the 974 generations that were decreed to be created, but were not created.⁠

Of the one thousand generations that were decreed to be created before the giving of the Torah, 974 were not created. However, 26 generations after God created the world He gave the Torah. There were ten generations from Adam to No'ach, ten generations from No'ach to Avraham, and six generations from Avraham to Moshe. Thus 974 + 26 equals one thousand generations. See Rashi in Maseches Chagigah 14a.

וטוב משניהם את אשר עדן לא היה – וכן נמנו וגמרו רז״ל אשרי מי שלא נברא ומשנברא יפשפש במעשיו. אשר לא ראה את המעשה הרע אלו דעות בני האדם.

אשר נעשה תחת השמש – על מעשה הבלי האדם.

וטוב משניהם – מן החיים ומן המתים.

את אשר עדן לא היה – פתרונו: דור שעדיין לא היה שעתיד לקום אחריהם.

דבר אחר: וטוב משניהם את אשר עדן לא היה – פתרונו: טוב משניהם מאותם שכבר מתו שראו בדורם דמעת העשוקים מיד עושקיהם כח, וגם מאותם שהם חיים עדינה. טוב משניהם שמת קודם שקם אותו הדור שרבו העושקים על הנעשקים, את אשר עדן לא היה – פתרונו: קודם שלא היה מעשה הרע הזה שקם דור בעלי זרוע שיעשוק עני ואביון ואין מציל מידו. ואשריו שמת קודם שקם אותו הדור שלא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש.

וטוב משניהם – זה הוא משובח יותר משניהם, את אשר עדיין לא היה בעולם, שלא ראה מעשים רעים הללו אשר בעולם.

וטוב – מלת עדן – מורכבת והיא חסרת ה״א לפני הנו״ן ואחריו, כמו עדנה.

והעינין שהמתים שכבר מתו מצאו מנוח ולא שמעו קול נוגש. וטוב מהחיים והמתים אשר לא נבראו עד עתה, בעבור היות העשוקים בגופם כמו האסירים והשבויים או עשוקי ממון שהם מצטערים ואם הם חיים. והמתים ואם שאיננו עד עתה כבר נעשקו גם הם.

ורבים יתמהו: איך יאמר וטוב למי שלא נברא. וכן אמרו חכמינו ז״ל: אשרי מי שלא נברא.⁠

כן בכ״י פרמא 2393, וטיקן 49. בכ״י לונדון 27298, לונדון 24896, וטיקן 488, מונטיפיורי 40 חסר (אולי הושמט ע״י הדומות): ״וכן אמרו חכמינו ז״ל: אשרי מי שלא נברא״.

ואיננו תמה בעבור היות קוצר הלשון לדבר כי אם על דרך דמיונות, כמו שיאמרו חכמי שקול הדעת כי כל דבר הוא יש או אין, ואם הוא דבר איך הוא אין.

BUT BETTER THAN THEY BOTH. The word aden (yet) is a compound verb.⁠

It, as Ibn Ezra noted in his comments on verse 2, is short for ad henah.

It is missing a heh both from in front of the nun and from after the nun.⁠

For aden is short for ad henah.

It is similar to the word adenah (Kohelet 4:2).⁠

It like adenah is short for ad henah.

The meaning of our verse is: The deceased who have passed away have already found rest and do not hear the voice of the oppressor. [Kohelet says that] those who were never born are better off than the living and the dead because [he speaks of those] who, though alive, are physically oppressed—such as prisoners, or captives, or those who suffer economic

Literally, monetarily.

oppression. As for the dead: even though they now no longer exist, they too suffered from oppression while alive.

Many ask: How can Kohelet say of one who never existed "but better is one who never existed"?⁠

How can one address a person who never existed?

The Sages of blessed memory similarly said "Happy is he who was never born.⁠"

Eruvin 13:b. Ibn Ezra's point is: How could the Rabbis say “Happy is he” regarding one who was never born? If he never existed, how can he be happy?

In reality, the above does not present any problem, for it is the nature of language to speak in metaphors because of the inability of language [to describe reality].⁠

In other words, the concept expressed by "Happy is he who never was" cannot be fully described in words.

The philosophers similarly say, "Everything either exists or does not [exist].⁠" Now if something exists, how can you say that it does not exist?

וטוב משניהם – מן החיים ומן המתים, אחר שראו את הצרה מתחילה, את אשר... לא היה – כלומר אותם שמתו בטרם תבא הרעב, וכתיב ״מפני הרעה נאסף הצדיק״ (ישעיהו נ״ז:א׳). למה? אשר לא ראה את מעשה הרע – כלומר שאפילו תחילת הפורענות לא ראו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וטוב משניהם – יראה והנה יגיע טוב משניהם אל אשר לא נטה אל קצה מן הקצוות וזה כי הוא לא המית עצמו בסגוף נמרץ אשר עליו אמר (א) ושבח אני את המתים.

וגם עדן לא היה כמו החיים אשר זכר אחריו אבל שהוא הלך בדרך ישרה ואמצעית. כי הנה איש כזה נצול מכל הפגעים האלה אם מצד הטבע אם מצד ההשגחה והוא אומר אשר לא ראה. כי האיש הבינוני הזה ימלא את ידו לכאן ולכאן. וכמו שאמר להלן כי ירא את האלהים יצא את כלם.

וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. עד ימי הגאולה העתידה

שלא יחיו אלא כאשר יהיו ישראל נגאלים.

: אשר לא ראה את המעשה הרע. הנעשה לתכלית ׳רע׳ בגלות

׳המעשה הרע׳ אינו דווקא מעשה שבעצמו הוא רע, אלא מעשה שהכוונה והתכלית בעשייתו הוא רע, ובסמוך יבאר שלפעמים אף המעשים הטובים בכלל זה. [ויש לבאר ע״פ המבואר בכתבי רבינו (ראה אור עמים פרק יסודות – חומר ראשון, פרק אחדות, איוב מא ב) שצורה שהיא התכלית נקראת ׳טוב׳ והחומר שאינו מתקיים נקרא ׳רע׳, ולפי זה מובן שמעשה טוב הנעשה לתכלית חומרי מכונה ׳מעשה רע׳].

: אשר נעשה תחת השמש. שכל המכוון ממנו הוא תכלית נפסד

שבחם של אלה שלא יוולדו עד ימות המשיח, הוא כי לא יראו את המעשה הרע שעושים ישראל בגלות, והכוונה לכל מעשיהם שעושים שלא לתועלת רוחנית אלא לתועלת גשמית, כי אין לתכליתו שום חשיבות. ואכן בפירוש רבינו לחבקוק שהובא לעיל בסמוך שהגלות גרוע מן המוות ביאר רבינו הטעם לכך, כי ׳גם שיהיה רעב וחסר כל בארצו, כי תאנה [לא תפרח ואין יבול בגפנים] וגו׳, לא תהיה צרתי כצרת הגלות, כי בכל זה אני בה׳ אעלוזה, בתורתו ובמצוותיו׳, והיינו שכל זמן שנמצאים ישראל בארצם, אף שיהיו צרות רבות, לא תהיה צרה זו גדולה כל כך, כיון שאין מניעה מקיום תורה ומצוות, ועם ישראל ימשיך לעלוז בה׳ על ידיהם, ואילו בגלות בקרב אדום השונא אותו, רוב ישראל יעזבו את קיום התורה והמצוות מחמת הצרות, וזה יגרום להם שיכלו ולא ייצאו מן הגלות, ולכן צרת גלות גדולה מכל הצרות.

עדן – עדיין.

וטוב משניהם – מן החיים ומן המתים טוב יותר למי שעדיין לא היה ולא נולד ואמר כן דרך מליצה, כי אין מקום לומר טוב למי שלא היה בעולם.

אשר לא ראה – בעבור שלא ראה כלל את המעשה הרע הנעשה בזה העולם והוא העושק האמור למעלה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וטוב משניהם וגו׳ – וטוב משניהם את אשר עדן לא היה – אלו אלף דור שעלה במחשבה להבראות ולא נבראו.⁠

עיין מענין זה במ״ר ס״פ בראשית פרשה כ״ח על הפסוק אמחה את האדם וכו׳, דרשו אלף דור עלה במחשבה להבראות, וסמיך זה על הלשון דבר צוה לאלף דור, ועל הפסוק אדם אחד מאלף מצאתי, יעו״ש, וכאן דריש שטוב משניהם, מן המתים ומן החיים, אלה אשר לא נבראו כלל, וכמ״ש בעירובין י״ג ב׳ נמנו וגמרו נוח לאדם שלא נברא וכו׳.

(שם)

וְטוֹב יותר

מצודת דוד.

ומשובח

רשב״ם.

מִשְּׁנֵיהֶם מן החיים ומן המתים, הוא

ר״י קרא, מצודת דוד.

אֵת – למי

מצודת דוד.

אֲשֶׁר עֲדֶן – עדיין

רש״י, מצודת ציון.

לא נולד

ואמר שלמה המלך כך דרך מליצה, כי אין מקום לומר טוב למי שלא היה בעולם, מצודת דוד.

וְלֹא הָיָה בעולם

רשב״ם.

, אֲשֶׁר – וזאת בעבור

מצודת דוד.

שֶׁלֹא רָאָה אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרָע הוא העושק

מצודת דוד.

אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם

ראה ביאור לעיל בפרק א׳ פס׳ ג׳. ובמדרש, ״וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲדֶן לֹא הָיָה״ אלו אלף דור שעלה במחשבה להבראות ולא נבראו, מדרש רבה, רש״י. ובתלמוד, תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש במעשיו, עירובין יג ע״ב.

(ד) וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת⁠־כׇּל⁠־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כׇּל⁠־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת⁠־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם⁠־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃

Then I saw all the labor and achievement that is the envy of a man's neighbor. This also is vanity and a striving after wind.

תרגום כתוביםרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהמקראות שלובות

וַחֲזֵית אֲנָא יָת כָּל טוֹרְחָא וְיָת כָּל אוֹטָבוּת עוֹבָדָא דְּעָבְדִין בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם הִיא קִנְאֲתָא דְּקָנִּי גְּבַר לְחַבְרֵיהּ לְמֶעֱבַד כְּוָתֵיהּ דִּמְקַנֵּי לֵיהּ לְמֶעֱבַד טָבָא כְּוָתֵיהּ מֵימְרָא דִּשְׁמַיָּא יוֹטֵיב לֵיהּ וְדִמְקַנֵּי לֵיהּ לְבִישׁ לְמֶעֱבַד כְּבִשָׁתֵיה מֵימְרָא דִּשְׁמַיָּא יַבְאִישׁ לֵיהּ וְאַף דֵּין הֲבָלוּ לְחַיָּבָא וּתְבִירוּת רוּחָא.

ת׳ם אני ראית, גמיע כד אלדניא ונגאח אעמאלהא, אנהא מנאפסת אלמר לצאחבה, ואנה הבא ומראעאת ריח.

ועוד שאני ראיתי את כל העמל ואת כל הצלחת המעשה. שהיא תחרות בין האדם לחבירו. וגם זאת (התחרות) דבר מתנדף (מתאדה) ודבר שעף ברוח (שאינו מתקיים).

אח״כ ראיתי כל עמל העולם הזה והצלחת המעשים בו שהיא קנאת איש לרעהו ושהכל הבל.

וראיתי אני את כל עמל – הן העבירות שהן עמל לפני הקב״ה.

ואת כל כשרון מעשה

כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י מינכן 5, לונדון 27298, ובנוסח המקרא שלנו: ״המעשה״.

– שאינו לשמים,⁠

כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, מינכן 5. בכ״י לייפציג 1: ״לשם שמים״. בכ״י לונדון 27298: ״לשום שמים״.

אלא לקנאת איש מרעהו, ששניהם הבל.

כי הוא

כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, וכן במספר כ״י של המקרא. בכ״י לייפציג 1, ובנוסח המקרא שלנו: ״היא״.

קנאת איש – אשר הוא קנאת איש מרעהו.

And I observed that all labor – These are the sins, which are toil in the eyes of the Holy One, Blessed Is He.

And all skillful work – Which is not for the sake of Heaven, but for one's envy of his friend, both of which are vanity.

Is the result of man's envy – Which is the result of man's envy of his neighbor.

וראיתי אני את כל עמל – זה עמל ויגיעה האדם שעומל בעולם הזה.

ואת כל כשרון המעשה – תקון מעשה האדם.

כי היא קנאת איש מרעהו – שאומר פלוני חבירי בנה בית גם אני אבנה פלוני חבירי קנה נכסים גם אני אקנה.

גם זה הבל – לפי שהם דברים שאין להם אחריות שהכל מניחין והולך לו.

וראיתי אני את כל עמל – שאדם עמל כדי להתעשר.

ואת כל כשרון המעשה – שמתכשר במלאכה לבנות בית נאה, ליטע כרם, ולקנות עבדים ושפחות.

כל זה אינו כי אם קנאת איש מרעהו – רואה שחברו עוסק בבניינו של עולם וביישובו, ומקנא בו, ומתכשר גם הוא במלאכתו

כן בכ״י פרמא 2203. בכ״י פריס 162: במלאכת העולם. בכ״י לונדון 22413: ״בבניינו של עולם״.

וביישובו, ובונה בית ונוטע כרם, סבור שישב בו לעולם, ואינו כן, לפיכך גם זה הבל ורעות רוח.

כשרון – תיקון המעשה.

כי היא קנאת איש – שיש לו לאיש מרעהו.

גם זה הבל – כי מפני מה הוא מקנא בו בחכמתו ובעושרו, איזה דבר אנס וגזל ממנו. אם הקב״ה נתן לו טובה, מה יש לו לזה שהוא מקנא בו, ומה פשע לו בכך.

וראיתי – רוב כל עמל האדם גם כשרון מעשיהם בעבור בני האדם שיתקנאו זה בזה, וירצה להתפאר על חברו, ושלא יהיה חסר ממנו בדירתו ומלבושו ובניו ומאכלו וחכמתו וטוב השם.

AGAIN, I CONSIDERED. Again, I considered that most of a person's labor and drive to excel in work is due to man's rivalry with his neighbor. He does not want to have less than his neighbor with regard to his dwelling, his clothes, his children, his food, and his good name.⁠

It is worth noting that the objects of envy are provided by Ibn Ezra They are not mentioned in the text. One has to wonder whether Ibn Ezra's poverty and other aspects of his life had some bearing on this comment.

כשרון

בכתב היד: כשראה.

המעשה – תיקון מעשה, גם הפורענות. כי היא קנאת איש מרעיהו – על ידי קנאה ותחרות שמתקוטטים זה בזה, ומתוך כך מתחלת הקטטה והפורענות. וכן אמרו חכמים ״הקנאה והתאוה...⁠

בנוסח המשנה שבידינו: הקנאה והתאוה והכבוד.

מוציאין את האדם מן העולם״ (משנה אבות ד׳:כ״א).

וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח הוא אומר: ראיתי שרוב מצבי הקיום מתנהלים בלי סיבה ובלי היגיון ובלי מטרה שמתכוונים אליה, לא בענייני הסבל הגשמי ולא מידות טובות וטוב לב, אלא [הכל מתנהל] לפי קנאות וטינות שיש בין בני האדם וחיפוש עליונות בענייני הדר ותהילה ו⁠[רצון] להידמות [זה לזה] במגורים ולבוש ומאכל ומשתה ומוניטין טובים ופרסום וכדומה ולכן המעשים הטובים שלהם ותכונותיהם הטובות אינם לצורך עצמם והמעשים הרעים שלהם יתכן שלא היו מתבצעים לולי הקשרים החברתיים ו⁠[הרצון] להידמות [זה לזה] וכל זה הוא דמיון ריק והזיה חסרת ממשות ״גם זה הבל ורעות רוח״.

ועוד טענה אחרת על מה שיורה כי זאת החכמה הבל, והוא: וראיתי אני את כל עמלי ואת כל כשרון המעשה וג׳ – כלומר כל עיקר זאת החכמה הוא קנאת איש מרעהו וכאשר ישיג איש אחד על דרך משל שבעת אלפי צאן, יקנא בו רעהו וישתדל עד שישיגהו או יעבריהו, וכאשר עברו יקנא בו האחר ויעבריהו גם הוא, היש שגעון גדול מזה? ומה לי לקנא ברעי, אחר שיש לו רב? מבואר שזה העניין הנמצא בזאת החכמה הבל ורעות רוח.

וראיתי אני מחשבה אחרת תביא לחשוב, שאין ראוי להניח תענוגי העולם ואסיפת הקנינים מפני עמל החכמה וכשרון המעשים, וזה שכבר יראה שכל עמל האדם וכשרון מעשיו לא ישתדל בו, כי אם על צד הקנאה כדי שישובח יותר מרעיו. והנה הקנאה היא מדה מגונה מאד ראוי שתרוחק, והנה זה ממה שיביא לחשוב שאין טוב באלו הענינים לפי שהתחלתם מגונה מאד והיא הקנאה. ולזה יחשב שיהיו אלו הענינים הבל ומחשבה לבד.

וראיתי אני – אחר שביאר כל שלמות האדם הוא תלוי בטוב השתדלותו מכל הפנים האלו אמר שראה השתדלות הטוב הזה הוא בלתי נמצא ביד כל האנשים על האופן הראוי. אבל נמצאו בהם מימינים ומשמאילים ולא אחד בהם שילך דרך ישרה ולזה גם כן לא נמצא בידם טובם. וזה שיש אנשים שמשתדלים במעשים האנושיים אם מעמל קבוץ הממונות ואם מכשרון המעשים הנדרשים מצד הכח המתעורר השתדלות גדולה. אמנם הם יכוונו בהם אל תכליות בלתי הועיל כמו קנאת אדם מרעהו וכדי להתגדל ולהתגא׳ בהם לבד. והנה לזה אפי׳ הכשרון יהיה בו הבל ורעות רוח וכ״ש העמל או שאמר על העמל הבל, ורעות רוח על הכשרון:.

וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה. הנעשה בגלות, כמו הצדקה ובתי כנסיות ובתי מדרשות וזולתם

פירש ׳כשרון המעשה׳ על מעשים טובים הנעשים עם הממון, כמו הצדקה ובניית בתי כנסת ובתי מדרש.

: כי היא קנאת איש מרעהו. ׳קנאת׳ האדם בחברו בקנותו שם טוב וכבוד בהמון בעשותו כאלה בעשרו

גם מעשים טובים אלה אינם נעשים לשם שמים, אלא מחמת קנאת האחד בשני, שרוצה לקנות כבוד ושם טוב בקרב העם. וכ״כ רש״י: ׳את כל כשרון המעשה - שאינו לשם שמים אלא לקנאת איש מרעהו׳. [אלא שרבינו יפרש ׳עמל׳ על ההשתדלות לקנות ממון לצורך זה, ורש״י פירש באופן אחר, וראה אבע״ז]. וראה מש״כ רבינו בפירושו לתהלים (יד א) המדבר על ישראל בגלות זה שכתב ׳אין עושה טוב – אין עושה שום פעולה לתכלית טוב וכבוד בוראו׳.

: גם זה. ההשתדלות לקנות שם טוב וכבוד בהמון באופן זה הוא הבל, דבר שתכליתו בלתי נחשב: ורעות רוח. השמחה שישמח בהם הפועל

כמבואר למעלה (א יד, ב יא, ב כו), ׳הבל׳ הוא ביחס הדבר לעצמו, שאין בו חשיבות מכיון שכל תכליתו גשמי וכלה ונפסד, ׳ורעות רוח׳ הוא ביחס לאדם, שמה שנהנה מדבר זה אין בו שמחה אמיתית, אלא הרי הוא כאוכל רוח.

כשרון – ענין יושר.

כי היא – אשר היא.

את כל עמל – הם העבירות שהמה עמל בעיני המקום ורע לפניו ולהסביר את האזן אמר לשון הנופל בבן אדם שנחשב לו לעמל ויגיעה אם מי ימרה פיו.

כשרון המעשה – מעשה כשר וישר אשר היא קנאת איש מרעהו, רוצה לומר שלא עשוה לשמה כי אם מחמת קנאה בראותו תפארת רעהו בעבור כשרון מעשיו, ומתקנא בו ואוחז במעשיו למען לא תגדל תפארתו עליו.

גם זה הבל – גם כי עשה כשרון מעשה, מכל מקום הוא דבר שאין בו ממש.

ורעות רוח – כי אינו עושה מרצונו, כי אם בעל כרחו יעשה המעשה, ונשבר אם כן הרצון.

ואין לומר כי בני אדם עושקים זה את זה למען מצוא צריכהם בלבד. לא כן; אלא וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו – כלומר כל התחבולות שעושים כדי להכשיר מעשיהם, עד שיעלה מכוונם

כן בכ״י קולומביה. באוצר נחמד: ״מכוונים״.

בידם, איננו בסבת ההכרחי לבדו, אבל היא קנאת איש מרעהו; כי באמת אין רוב הרשעים עושקים רעיהם, אלא כדי ללבוש מלבושי העשירים, ולאכול מאכליהם, ושיהיו כלי ביתם לכבוד ולתפארת כבתי הגדולים, והכל מקנאה, לא מהכרח.

גם זה הבל – כי לכאורה נראה שלא בא העושק רק מן ההכרח, ובאמת איננו אלא מחמת סבה בטלה,

ורעות רוח – לאיש משכיל הרואה כאלה.

עמל – השתדלות רבה לעשות המעשה בכשר שבפנים.

קנאת איש מרעהו – מ״ם שימושית במקום בי״ת, ראות בצרות עין שבח אחרים תחת עשות הטוב לשמו.

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל האדם ויגיעתו בעולם הזה

לקח טוב. ורש״י ומצודת דוד ביארו שהן העבירות שהן עמל בעיני הקב״ה ורע לפניו.

כדי להתעשר

ר״י קרא.

, וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן – הכשרתו עבור

ר״י קרא.

הַמַּעֲשֶׂה שיעשה במלאכת בניית בית נאה, נטיעת כרם, קניית עבדים ושפחות

ר״י קרא.

, וראיתי כי הם אינם לשם שמיים

רש״י.

כִּי הִיא – אם

ר״י קרא.

קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ שרואה אדם את חברו עוסק בבניינו של עולם וביישובו ומקנא בו

ורוצה להתפאר על חברו, ושלא יהיה פחות ממנו בדירתו במלבושו בבניו במאכלו בחכמתו ובשמו הטוב, אבן עזרא.

ובונה אף הוא בית ונוטע כרם, כסבור שישב בו לעולם, ואינו כן, לפיכך

ר״י קרא.

גַּם זֶה הֶבֶל שאין בו ממש

מצודת דוד.

וּרְעוּת רוּחַ כי אינו עושה כן מרצונו, כי אם מחמת קנאתו

מצודת דוד.

(ה) הַכְּסִיל֙ חֹבֵ֣ק אֶת⁠־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת⁠־בְּשָׂרֽוֹ׃

The fool folds his hands together and eats his own flesh.

תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובות

שָׁטְיָא אָזִיל וּמְגָפֵיף יָת יְדוֹי בְּקַיְיטָא וְלָא צָבִי לְמִטְרַח וּבְסִתְוָא יֵיכוֹל יָת כָּל מַה דְּאִית לֵיהּ וְאַפִילּוּ כְּסוּ מֵעַל מְשַׁךְ בִּסְרֵיהּ.

הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו – מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יְגֵעִין בַּתּוֹרָה אֶחָד יָגַע וְהִשְׁבִּיחַ, וְאֶחָד יָגַע וּפֵרַשׁ. זֶה שֶׁהָיָה יָגֵעַ בַּתּוֹרָה וּפֵרַשׁ רוֹאֶה אֶת זֶה שֶׁהִשְׁבִּיחַ עוֹמֵד בְּצַד חֲבוּרָה שֶׁל צַדִּיקִים, וְהוּא עוֹמֵד בְּצַד חֲבוּרָה שֶׁל רְשָׁעִים, מִיָּד חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ.

הכסיל חובק את ידיו וגו׳ – משל לשני בני אדם שיגיעין בתורה אחד יגע בתורה והשביח ואחד יגע בתורה ופירש. לעתיד לבוא אחד עומד בחבורה של צדיקים ואחד עומד בחבורה של רשעים ורואה וחובק את ידיו.

רמז תתקעא

הכסיל חובק את ידיו – משל לשני בני אדם שיגעים בתורה אחד יגע בתורה והשביח, ואחד יגע בתורה ופרש, לעתיד לבא אחד עומד בחבורת צדיקים ואחד עומד בחבורת רשעים ורואה וחובק ידיו.

ואן אלגאהל עאגז מעאנק ידיה, ואכל לחמה.

[המשך מהפסוק הקודם] (וגם ראיתי) הטפש מגביל את יכולותיו בעצמו, וגם יושב בחבוק ידים (באפס מעש) והורס את גופו (מחוסר מעשה).

ושהסכל קצר יכולת חובק את ידיו ואוכל בשרו.

הכסיל – הרשע, חובק את ידיו ואינו יגע ואוכל אלא מן הגזל.

ואוכל את בשרו – ליום הדין, שרואה צדיקים בכבוד והוא נידון. כך נדרש בסיפרי (ספרי דברים י״א:כ״ו).

The fool – The wicked person.⁠

Alternatively, "the fool.⁠" (Targum)

Folds his hands – And does not toil, and he eats only from robbery.

And eats his own flesh – On the Day of Judgment, when he sees the righteous bestowed with honor, while he is being judged.⁠

Alternatively, because he did not toil, he eventually dies from starvation (Ibn Ezra); or בשרו refers to "his relatives" that suffer on his account. See Rashi below 5:5 and also in Yeshayahu 58:7.

It is expounded in this manner in Sifre.

הכסיל חובק את ידיו – שהוא עצל ואינו עמל בעולם ומתוך עצלותו רואה ומתקנא ואוכל את בשרו. ס״א על שני אחים שגנבו כאחד וחמסו וגזלו כאחד אחד מהם עשה תשובה לפני מיתתו והכסיל לא עשה תשובה ליום הדין יראה את אחיו בגן עדן והוא בגיהנם והוא סבור שמשוא פנים בדבר אמ׳ לו לא יש בכאן משוא פנים כי אם אלא זה עשה תשובה מחייו והוא לא עשה מיד חובק ואוכל את בשרו ומפיל את עצמו.

הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו – ואם תאמר: לאחר שהוא חושב להבל כל עמל וכל כשרון המעשה, לפי שסופו מניחו לאחרים, יכול ישב לו בטל? לכך נאמר: הכסיל חובק את ידיו – מלעשות מלאכה. ובטלנותו גורם לו לבסוף שאוכל את בשרו – מכלה נכסיו שהיה לו להתפרנס מהם אנשי ביתו שהם בשרו. הרי גינה וחישב להבל אדם שמתייגע ולוהט אחר הממון יותר מדאי, וגם גינה את הכסיל שחובק את ידיו ובטל ממלאכתו לגמרי.

הכסיל חובק את ידיו – שאינו עושה מלאכה להתפרנס בה.

ואוכל את בשרו – ואין לו מה יאכל בשביל כך כי אם בשרו, שהוא מתנווה והולך, לפי שלא עשה מלאכה להתפרנס בה.

ועל כן יש לו לאדם לעשות מלאכה למען יתפרנס בכבוד.

הכסיל – גם יש באדם כסילים עצלים, אין להם קנאה ולא יתעסקו במלאכה שיחיו ממנה, רק חובקים את ידיהם ואוכלים מה שיש להם וישארו בלא מחייה. ואחר שהוא אוכל כל מה שיש לו ולא יעמול להוסיף כאלו אוכל את בשרו בעבור שימות ברעב.

THE FOOL. There are also fools who are lazy and are not envious of their neighbor. They do not engage in labor to sustain themselves. They fold their hands and eat what they have. When they finish [eating what they have], they are left without food. After the fool consumes all the food that he had and does not labor to add to his food supply, it is as if he ate his flesh because he will die of starvation.

חובק את ידיו – מדביק את ידיו זו בזו, ואינו עושה מלאכה, ומתוך כך אוכל... בשרו – אפילו קרובים שלו הוא גוזל ומלסטם, ומתוך כך בא חורבן לעולם, ומתוך ענייות שהוא חובק את ידיו מתקנא בבעלי ממון.

הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו המילה ״כסיל״ כאן המשמשת במקום [במשמעות] ״עצל״

השורש כ.ס.ל. בערבית משמעו ״להיות עצל״.

שהעצלות שלו גורמת לו לנהוג כמנהג הכסילים וזאת משום שהוא אומר: אם ענייני העולם הזה אינם מטרה כשלעצמה והם מביאים רעות ומגרעות – לפי טענתו – הרי שמוטב לי לשלב את ידי ולנוח מן היסורים והמאמץ שב⁠[השגת] פרנסה או מסחר, ואם יש ברשותו דבר [מאכל] הוא אוכל אתו ומכלה אותו בהדרגה כאילו הוא מכרסם את בשרו ואוכל אותו ובסופו של דבר יאבד גופו ברעב, ואם לא יהיה ברשותו מה שיאכל הוא ימות ברעב באותו היום. ״חובק״ הוא שם תואר [הגזור מפועל] בבניין קל והפועל [בבניין זה] הוא ״עת לחבוק״ (קהלת ג:ה) במשקל ״לעשות״, הפתח ב-ל׳ והתנועה ב-ע׳ וב-ח׳ היא מפני שהם גרוניות ו⁠[הפועל בבניין] פיעל הוא ״לרחוק מחבק״ (שם) ״ויחבק לו״ (בראשית כט:יג).

אבל אין אני משבח עזיבת ההשתדלות לגמרי כעניין הכסיל היושב בטל וחובק את ידיו ואוכל את בשרו, ואינו עושה שום מעשה, כי הידים הם בעלי המלאכה והמעשה ולכן הוא אוכל את בשרו, כלומר הוא חסר לחם עד שבשר זרועו יאכל, וזה רע על כל פנים כי זה קצה האחרון שזכר למעלה.

ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שאין ראוי שימנע האדם מעמל קנין החכמה וכשרון המעשה ואסיפת הקנינים, והוא שאנחנו נמצא שהכסיל חובק את ידיו (שם שם, ה) כמנהג האנשים הבטלים, ויקרה לו מפני זה מהחסרון, שיאכל וישחית את בשרו, לפי שאיננו משתדל שיקנה מה שיספיק לו לעמידת גופו ומפני זה יהיה רעב תמיד.

ואמר כי יש מין אחד מהאנשים שהוא בלתי מקנא בזולתו כלל לא בעמל ולא בכשרון המעשה אבל הוא שוכב למעצבה בלתי אוכל בטובה לא גופנית ולא נפשיית וזה מצד הכח הבהמה הגובר עליו מאד ועליו אמר הכסיל, ואוכל את בשרו. ע״ד ועוכר שארו אכזרי (משלי י״א).

(ה-ו) [באיזה אופן ראוי לעסוק בהשתדלות קניין נכסים]:

הכסיל חובק את ידיו. ולא בשביל זה אשבח לסור מהשתדלות הקנין

אף שההשתדלות המופרזת לקנות נכסים וגם המעשים הטובים הנעשים באותם הנכסים שלא לשם שמים הם ׳הבל׳, מ״מ אין הדרך הנכונה להימנע מלהשתדל בזה לגמרי.

, כי אמנם ׳הכסיל חובק את ידיו׳ ונמנע מלהשתדל להשיג ההכרחי, ואוכל את בשרו מתוך צער מִסְכֵּנוּת

- עניות.

וחסרון ההכרחי לחיי שעה

׳גם יש באדם כסילים עצלים אין להם קנאה ולא יתעסקו במלאכה שיחיו ממנה, רק חובקים את ידיהם ואוכלים מה שיש להם וישארו בלא מחיה, ואחר שהוא אוכל כל מה שיש לו לא יעמול להוסיף, כאילו אוכל את בשרו בעבור שימות ברעב׳ (אבע״ז). ולכן יש להשתדל לפחות להשיג די מחסורו כדי לחיות בחיי שעה. וכ״כ רי״ד: ׳וגם מי שאינו רוצה לעמול כלל אפילו בשביל כדי חייו אלא שחובק את ידיו ואוכל את בשרו, הוא כסיל, כי ראוי לו לאדם להיות עמל בכדי חייו׳.

: אמנם טוב מלא כף נחת. מה שיושג בהשתדלות ממוצע משיג ההכרחי

׳מלוא כף׳ היינו כמות ממוצעת של השתדלות המספיקה כדי לחיות, ולהשיג זאת אין האדם צריך להתייגע מאוד בהשתדלות להשיגו.

באופן שיהיה איזה עת הכושר לעיון ולמעשה

׳נחת׳ – במנוחה והשקט (מצודות), שאחר שישיג את צרכיו המוכרחים לו לחיות בהשתדלות ממוצעת ולא בהשתדלות מופרזת, יישאר לו גם זמן של מנוחה שיוכל אז להקדישו לעיון התורה ולמעשים טובים.

: ממלוא חפנים עמל. להשיג מותרות

מאשר לעמול הרבה כדי להשיג דברים מיותרים שאין בהם צורך לחיי שעה. ו׳מלוא חפניים׳ מסמל שהאדם לוקח כל אשר ביכולתו ללא קצבה וחשבון.

: ורעות רוח. ב׳כשרון המעשה׳ לקנאה

כלומר, לא רק העמל המופרז במטרה להשיג מותרות אינו ראוי, אלא אף העמל להשיג ממון ל׳כשרון המעשה׳, כמו שפירש בפסוק ד׳, שהכוונה לעשות בו מצוות, אך שאין מטרתו בכך לשם שמים, אלא לקנאת איש מרעהו, גם זה אינו ראוי, ועל ׳כשרון המעשה׳ באופן זה אמר שם שהוא ׳הבל ורעות רוח׳, כמו שאמר כאן.

חובק – ענין סבוב היד בדבר מה.

חובק את ידיו – יחבקם זה בזה, רוצה לומר לא ינענע ידיו לעשות בהם מלאכה להחיות את נפשו.

ואוכל את בשרו – בסוף אין לו מה לאכול ובעל כרחו יאכל בשר עצמו והוא ענין מליצה לומר שמשמן בשרו ירזה בעבור הרעבון, וכאלו אכלו מחוסר המזון.

תדע שהכל מקנאה, שהרי הכסיל, שהוא המשועמם שאפילו קנאה אין בו, הוא עצל, והוא חבק את ידיו, ואינו עושה כלום, ואכל את בשרו, כי לבסוף יעני ויאכל מעט, והחום הטבעי יאכל בשרו ומשמן בשרו ירזה.

חבק – ידיו זו בזו כלו׳ יושב בטל; ואכל את בשרו – והילך ודל יום יום מחמת קנאתו בטוב אחרים ואינו משתדל להקנות לעצמו טובה כמוהם.

הכסיל חבק וגו׳ – משל למה״ד, לשני בני אדם שהיו יגעין בתורה, אחד יגע והשביח ואחד יגע ופירש, לימים ראה זה שפירש את זה שהשביח עומד בחבורה של צדיקים והוא בצד חבורה של רשעים, מיד התחיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו.⁠

מרוב צער, וכעין לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כלומר בשביל צער מן המת. וכן (מלכים א י״ח) ויתגודדו כמשפטם בחרבות, כדי לצער עצמם, ומעין זה היא המליצה אוכל את בשרו.

(שם)

הכסיל חבק וגו׳ – העולם הזה דומה לערב שבת ועולם הבא לשבת, מי שמכין בערב שבת אוכל בשבת, ומי שאינו מכין בערב שבת הרי הוא חורק את שיניו ואוכל את בשרו, שנאמר הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו.⁠

מתאר את העוה״ז לערב שבת מפני שהיא עולם ההכנה לזכיות בעוה״ב ע״י מצות ומע״ט, ועוה״ב ליום השבת מפני שהוא בערך יום שכולו שבת ומנוחה, דאז אין עוד זמן המעשה וקנין השלמות רק תשלום הגמול לבד.

(מ״ר פרשה א׳ פסוק ט״ו)

ואם תאמר, לאחר ששלמה מחשיב להבל את כל העמל, יכול אדם לשבת בטל

ר״י קרא.

כמו העצלים הכסילים אשר אין להם קנאה ולא יתעסקו במלאכה שיחיו ממנה, הנה

אבן עזרא.

הַכְּסִיל – הרשע

רש״י.

חֹבֵק אֶת יָדָיו זו בזו ואינו עושה בהם מלאכה להחיות את נפשו

מצודת דוד.

, וְבסוף אין לו מה לאכול

מצודת דוד.

ומכלה נכסיו שהיה לו להתפרנס מהם אנשי ביתו

ר״י קרא.

, ודומה הוא לאיש אשר

אבן עזרא.

אֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ

והוא ענין מליצה לומר ששומן בשרו ירזה בעבור הרעבון, וכאילו אכלו מחוסר המזון, מצודת דוד.

, וגינה שלמה המלך ע״ה את האדם שמתייגע ולהוט אחר הממון, וחישב זאת להבל, וגם גינה את הכסיל שחובק ידיו ובטל ממלאכתו לגמרי

ר״י קרא. ורש״י ביאר את הפסוק (ע״פ המדרש בספרי) על הרשע שאינו אוכל אלא מן הגזל, וביום הדין ״יאכל את בשרו״ שרואה צדיקים בכבוד והוא נידון, וכמו שמובא במדרש רבה משל למה הדבר דומה? לשני בני אדם שהיו יגעים בתורה, אחד יגע והשביח ואחד יגע ופירש, לימים ראה זה שפירש את זה שהשביח עומד בחבורה של צדיקים והוא בצד חבורה של רשעים, מיד התחיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו.

(ו) ט֕וֹב מְלֹ֥א כַ֖ף נָ֑חַת מִמְּלֹ֥א חׇפְנַ֛יִם עָמָ֖ל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃

Better is a handful, with quietness, than two handfuls, with labor and chasing after wind.

תרגום כתוביםקהלת רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראפסאודו-רש״יר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקר״ע ספורנומצודת ציוןמצודת דודשד״להואיל משהתורה תמימהמקראות שלובות

טָב לִגְבַר מְלֵי חָפְנֵי מֵיכְלָא בַּהֲנָיַת נְפַשׁ וּבְלָא גְזֵילָא וַחֲטוֹפִין מִן תְּרֵין חָפְנִין מָלְיָן מֵיכְלָא בְּגְזֵילָא וַחֲטוֹפִין וַעֲתִיד לְשַׁלָּמָה בְּדִינָא בְּטוֹרְחָא וּבִתְבִירוּת רוּחָא.

[א] טוֹב מְלֹא כַף נָחַת – טוֹב מִי שֶׁהוּא שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וְרָגִיל בָּהֶם, מִמִּי שֶׁהוּא שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת וּמִדּוֹת וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְרָגִיל בָּהֶם. מַתְלָא אֲמַר טָבָא חֲדָא צִיפָּרָא כְּפוּתָא מִן מְאָה פָּרְחֲיָין. וּרְעוּת רוּחַ, רְעוּתֵיהּ דִּיהֱוֵה מִיתְקְרֵי מָרֵי מְכִילָאן.

דָּבָר אַחֵר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת – טוֹב מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה צְדָקָה מְעוּטָה מִשֶּׁלּוֹ, מִמִּי שֶׁהוּא גוֹזֵל וְחוֹמֵס וְעוֹשֵׁק, וְעוֹשֶׂה צְדָקוֹת גְּדוֹלוֹת מִשֶּׁל אֲחֵרִים. מַתְלָא אֲמַר גָּיְיפָה בְּחַזּוּרִין וּמְפַלְגָא לְבִישַׁיָּיא [פרוש נואפת בתפוחים שלוקחת בשכרה ומחלקתן לחולים]. וּרְעוּת רוּחַ, רְעוּתֵיהּ מִיתְקְרֵי בַּר מִצְוָותָא.

דָּבָר אַחֵר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת – טוֹב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמִתְפַּרְנֵס בָּהֶם, מִמִּי שֶׁהוּא נוֹטֵל מָמוֹן שֶׁל אֲחֵרִים וּמַפְסִידוֹ וּמְאַבְּדוֹ. מַתְלָא אֲמַר לָא מִיסְתְּיֵיהּ מוֹבֵד דִּידֵיהּ אֶלָּא דְּאַחֲרוֹנִין מוֹבֵד דִּידֵיהּ וּדְלָא דִּידֵיהּ. וּרְעוּת רוּחַ, רְעוּתֵיהּ דִּי יֶהֱוֵי מִיתְקְרֵי פְּרַגְמַטְיוּטָא.

דָּבָר אַחֵר: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת – מִי שֶׁהוּא שׂוֹכֵר גִּנָּה וְאוֹכֵל פֵּרוֹתֶיהָ, מִמִּי שֶׁהוּא שׂוֹכֵר גִּנּוֹת הַרְבֵּה וְהוּא מְבַיְירָן [פרוש מבטלן ומאבדן]. מַתְלָא אֲמַר דְּאָגֵיר גַּנָּא אָכֵיל צִיפָּרִין, דְּאָגֵיר גַּנְיָיאן אָכְלִין לֵיהּ צִיפָּרִין. וּרְעוּת רוּחַ, רְעוּתֵיהּ מִיתְקְרֵי מָרֵי אוּסְיָיאן.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי קוּרְשָׁאי, טוֹב מְלֹא כַף נָחַת לָעוֹלָם הַבָּא, מִמְלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ בָּעוֹלָם הַזֶּה. הוּא הָיָה אוֹמֵר יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִכֹּחַ הָעוֹלָם הַזֶּה.

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, טוֹב מְלֹא כַף נָחַת, זֶה יוֹם הַשַּׁבָּת, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ, אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאָלִין אֶלָּא בִּזְכוּת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיהו ל׳:ט״ו), בְּשׁוּבָה וּנְיָיח תִּוָּשְׁעוּן. וּרְעוּת רוּחַ, רְעוּתֵיהּ דְּמִיתְקְרֵי לָעֵי וְנָגֵיס.

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, טוֹבָה דְּרִיסָה שֶׁדָּרַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות י״ב:י״ב). מִמְּלֹא חָפְנַיִם, מִמְּלֹא חָפְנֵיהֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן, לָמָּה שֶׁבָּזוֹ הָיְתָה גְאֻלָּה וְנִגְאֲלוּ, וּבָזוֹ שֶׁל פִּיחַ הַכִּבְשָׁן לֹא נִגְאֲלוּ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָיא בְּשֵׁבֶט גָּד וְשֵׁבֶט רְאוּבֵן שֶׁבָּאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ כַּמָּה בֵּית זֶרַע יֵשׁ בָּהּ, כַּמָּה בֵּית נֶטַע יֵשׁ בָּהּ, אָמְרוּ: טוֹב מְלֹא כַף נָחַת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. וְחָזְרוּ וְאָמְרוּ מַה לָא אֲנַן גָּרְמִינַן לָן, לָא אָמְרִין אֲנַן: יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ (במדבר ל״ב:ה׳).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת (ויקרא ט״ז:י״ג), הַכִּסּוּי הַזֶּה אֵין אֲנַן יוֹדְעִין מַהוּ, עַד שֶׁבָּא דָּוִד וּפֵרְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נָשָׂאת עֲוֹן עַמֶּךָ וגו׳ (תהלים פ״ה:ג׳). וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר חָבִיב עָלַי מְלֹא קֻמְצוֹ שֶׁל עָנִי מִנְחַת נְדָבָה, מִמְּלֹא חָפְנַיִם שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל קְטֹרֶת הַסַּמִּים, לָמָּה, שֶׁזּוֹ בָּאָה כַּפָּרָה, וְזוֹ אֵינָה בָּאָה כַּפָּרָה, דִּכְתִיב: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה׳ (ויקרא ב׳:א׳).

טוב מלא כף נחת – טוב מי ששונה הלכות מעט ורגיל בהן ממי ששונה הלכות הרבה ואינו רגיל בהם. מתלא אמר טבא ציפרתא חדא בפח ממאה פרוחין. ורעות רוח וברצונו היה קרוי בעל הילכן רעותיה דמתקרו מר הילכן.

טוב מלא כף נחת – אמר רבי יצחק טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם, אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי בר אולפן. טוב מי שיש לו עשרים דינרין ונושא ונותן בהם ומתפרנס מהם ממי שהולך ומלוה ברבית. מתלא אמר מאבד דיליה ודלא דיליה. אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי בר פרגמטוטא, טובה ציפורתא בפחא מן מאה פריחין, אלא רעותיה דמתקרי מרי מצלח טוב מי שפועל ועושה צדקה משלו ממי שהולך וחומס וגוזל ונותן צדקה משל אחרים. מתלא אמר גייפא בחזורין ומפלגא לבישיא. אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי בר מצותא. טוב מי שיש לו גנה ומזבלה ומעדרה ומתפרנס ממנה ממי שנוטל חוכר משל אחרים למחצה. מתלא אמר דאגר גנא אכיל צפרין דאגר גנייאן ציפרין אכלין ליה אלא ורעות רוח רעותיה דמיתקרי מרי אופיא, אמר רבי ברכיה טובה דריסה אחת שדרס הקב״ה במצרים דכתיב ועברתי בארץ מצרים, ממלוא חפנים פיח של משה ואהרן שבזה היתה גאולה ובזה לא היתה גאולה, אמר רבי חייא בר אבא טוב מלא כף נחת זה יום השבת מששת ימי המעשה, אלא ורעות רוח רעותיה דמתקרי מרי עבידתא, אמר רבי יעקב בר קורשאי טוב מלא כף נחת זה העולם הבא, ממלוא חפנים זה העולם הזה, אלא ורעות רוח רעותא דרשיעיא למעבד עבידתייהו בהאי עלמא מיסת מתפרע מנהון לעלמא דאתי, כדתנן יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. רבי יצחק פתר קריא בשבט ראובן וגד בשעה שנכנסו לארץ וראו כמה זרע יש בה וכמה נטע יש בה אמר טוב מלא כף נחת בארץ הזאת ממלא חפנים עמל בעבר הירדן, אלא ורעות רוח רעותהון הות יותן את הארץ הזאת.

דבר אחר: טוב מלא כף נחת – זה קומץ מנחת נדבה של עני, ממלא חפנים עמל קטרת סמים דקה של צבור, אמר הקב״ה חביב עלי קומץ נדבה של עני שזו (טעונה) [באה] כפרה ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳.

יקול אן מלא כף מן אלדעה ואלראחה, כ׳יר מן מלו חפניה כדא ומראעאת ריח.

(ואומר הכסיל [הנ״ל בפסוק הקודם]) שעדיף מלא כף היד מהדברים הפשוטים והשלוה (נ״א: מהמנוחה ומהשלוה), מאשר מלא שתי כפותיו עמל ודברים שעפים ברוח (לא מתקיימים).

ואומר טוב מלא כף מנוחה ונתת ממלא חפנים עמל ורעות רוח.

טוב מלא כף נחת – להיות קונה נכסים מעט ומיגיעו שיהא בהם נחת רוח ליוצרו.

ממלא חפנים – נכסים רבים בעבירה, שהוא עמל ועצבת

כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165: ״ועציבת״. בכ״י מינכן 5: ״ועצבות״. בכ״י לונדון 27298: ״ועצב״.

רוח בעיני הקב״ה.

Better is a handful [earned] in contentment – To acquire few possessions, but with his toil, so that his Creator should have satisfaction from them.

Than two handfuls [earned] – Many possessions [acquired] through sin,⁠

Alternatively, the verse refers to giving charity, i.e., better a lesser amount given to a poor person but with a pleasant demeanor, than giving twice as much, but causing the poor man to feel uncomfortable. (Nachal Eshkol)

which is toil and grief to the Omnipresent.

טוב מלא כף נחת – בגן עדן ממלא חפנים של עמל של הבלי העולם הזה. ד״א פסוק זה משמע על צרכי העולם טוב מי ששונה מעט ויודע למודו ממי ששונה הרבה ואינו בקי בו. טוב מי שיש לו עשרה זהובים והוא מתפרנס בהן ממי שהוא מלוה ברבית ונוטל שכר משל אחרים. טוב מי שיש לו שדה אחת ומתנקה ומתפרנס בה ממי שיש לו הרבה שדות והם עולות קמשונים טוב מי שיגע ונותן פרוטה לעני ממי שחומס וגוזל ונותן צדקה.

אלא כיצד יעשה? יעמול כדי פרנסת אנשי ביתו בנחת, ואל יתייגע יותר מדאי כדי למצוא נכסים מרובים. כמו שמפרש: טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח – פתרונו: טוב לו לאדם שכר מועט שיבא לו בנחת, משכר מרובה שיבא לו בעמל וביגיעה יותר מדאי.

הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י לונדון 22413, אך הוא חסר בכ״י פרמא 2203 ובשאר כ״י.

[דבר אחר: הן הן דברי העצל והכסיל שחובק את ידיו ואומר: טוב מלא כף נחת כו׳.]

טוב מלא כף נחת – נוח ומוטב לו לאדם שיהיה לו מלא כף ממון בנחת כדי שיתפרנס בכבוד, ממלא חפנים עמל – שטוב לו ממון מועט מממון

בכ״י המבורג: ממון. והשוו טעות דומה בה׳:י״ג.

גדול בעמל שלא יתפרנס בו בכבוד.

טוב – דברי הכסיל הוא, דיי לי מלא כפי לחם בנחת ממלא חפנים בעמל ורעות רוח – שיחשוב לדבר עתיד מה יאכל למחר והוא לא ידע מה ילד יום.

BETTER. The verse contains the words of the fool who says: "I am more satisfied with a handful of quietness, than with both hands full of labor and striving after wind.⁠" [The fool says:] "People are concerned with the future. They ask themselves, what shall we eat tomorrow? However, they do not know what this day shall bring forth.⁠

Hence the fool says: Why then should I waste my time in toil? Why should I strive after wind?

טוב מלא כף נחת – אחת רוח בנחת, כמו ״שלא מילא כפו קוצר וְחִצְנוֹ מעמר״ (תהלים קכ״ט:ז׳).

טוב מלא כף נחת ממלא חפניים עמל ורעות רוח זה הוא סיומם של דברי הכסיל העצל שנזכר קודם ויש במשפט חלק שהושמט [והמשפט המלא הוא]: ״ואומר טוב מלא כף נחת...⁠״ כמו ״לעזתים בא שמשון״ (שופטים טז:ב) שמשמעו ״ויאמר לעזתים״. כלומר, משום שהוא [העצל] מתעצל לנוע הוא אומר דברים שבהם הוא מטעה את עצמו שמעט בשקט ושלווה הוא מוצלח ומועיל יותר מאשר הרבה ביסורים וכאב שכן הכל הוא דמיון חסר ממשות והשלווה טובה יותר מן הייסורים כפי שאמר ״כי קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח״. ״נחת״ משמעה מנוחה ושלווה והיא נגזרת מן הפועל ״נח״ מגזרת עו״י כמו ״ברחת״ (ישעיהו ל:כד) הנגזר מ״רוח״. ״רעות״ כבר הוזכר מבנה המילה והגזרון שלה ומשמעותה. [פירוש אחר] יש הסוברים שהמילים ״הכסיל חובק את ידיו...⁠״ מחובר למה שלפניו כלומר זהו תיאור של אותו תאב בצע חמדן שנזכר קודם אשר מרוב שקידתו על ענייני העולם הזה הוא נושך את ידיו וקורע את בשרו מתוך צער על המטרות הארציות שהוא מחמיץ ועל כך שהוא לא זוכה לכל מה שהוא מקווה לו וחפץ בו ועל כך שמישהו אחר הקדים אותו וזכה במשהו מאלה ושהוא לא היה חרוץ דיו כדי להקדים אותו, ושהמילים ״טוב מלא כף נחת״ הן דברי שלמה והן המלצה על נחת ושלווה והסתפקות במועט ההכרחי בלי תאוות בצע וחמדנות. שני הפירושים אפשריים.

ואמנם הטוב הוא האמצעי המזוג, וזהו: טוב מלא כף נחת ממלא חפנים וג׳. ובזה נגמר הפסק הרמוז בפעם רביעית.

ובכאן מחשבה אחרת תביא לחשוב שהעמל באיזה דבר שיהיה הוא בלתי ראוי, והוא שאנחנו נמצא שיותר יערב מלא כף עם המנוחה ממלא חפנים עם העמל וטרדת המחשבה.

טוב מלֹא. אמר שהפשרה הנכונה היא מה שתלקח מב׳ הכתות האלה והוא שיזדרז האדם לאסוף מלא כף נחת רוח מבלי קנאת אדם ושנאתו רק למלא נפשו שזהו טוב מלהשתדל אחר מלא חפנים עמל ורעות רוח הנזכר בפסוק וראיתי אני.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ה]

כף – כף היד.

נחת – מלשון מנוחה.

חפנים – כן יקראו כפות הידים הדבקות זה בזה.

טוב – ויותר טוב להרויח מעט כמלא כף היד ויהיה במנוחה והשקט, מלהרויח הרבה כמלא חפנים ויהיה בעמל רב ובשבר רצון, רוצה לומר לעשות דבר שאין דעתו נוטה אליו ואין חפצו בזה.

טוב מלא כף בלבד והוא בנחת ובלא רעיון רוח מתמיד, ממלא חפנים עמל ורעות רוח. ולמה אם כן רוב בני אדם מתקנאים בחבריהם, ועמלים בבקשת המותר? אלא שהאדם מדיני בטבע, והקנאה בחבריו טבעית אליו.

כף נחת – כף אחת בלבד ונאכל בנחת בלי קנאה ובלי עמל רב, וזהו אמצעי שלם, רחוק מעמל מי שאינו שבע בחלקו לעולם, ומדלות מי שיושב בטל ואינו משתדל להיטיב מצבו.

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהם ממי שהוא שונה הלכות ומדות ואינו רגיל בהם,⁠

ר״ל אינו חוזר עליהם כפעם בפעם, וקרי להלכות שרגיל בהם כף נחת שעל ידי רגילתו בהם יש לו נחת רוח, והלמוד הרב הבלתי רגיל לו קורא מלא עמל שעל ידי שאינו רגיל בהם יש לו עמל וטרחה לחזור עליהן ולמצאן.

אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בר מכילתא, והמשל אומר, טוב צפור אחד כפות ממאה פורחות.⁠

הנמשל פשוט, שהלמוד שאינו רגיל בו משתכחים ממנו והמה לו כצפרים עפות.

(מ״ר)

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מי שהוא עושה צדקה מועטה משלו ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות, אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בר מצות, והמשל אומר, נואפת בשכר תפוחים ומחלקתן לעניים. (שם)

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהם ממי שהוא נוטל ממון של אחרים ומפסידן אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו גברא פרקמטיא.⁠

שעל ידי שמרבה בסחורות רבות שלא הורגל בזה הוא קרוב להפסד.

(שם)

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מי שהוא שובר גינה אחת ועובדה ממי שהוא שוכר גינות הרבה ומאבדן אלא לרעות רוח, רצונו שיקראו לו בעל קרקעות, והמשל אומר, השוכר גינה אוכל צפרין, השוכר גינות צפרין אוכלין אותו.⁠

כי ע״י שלא יוכל לפקח ולהשגיח על כל שדותיו לכן אינו מוצא ברכה אף באחת מהן, ונמצא מאבד כל אשר לו, והלשון צפרים אוכלים אותו יתכן דהכונה דמפני שאי אפשר לו להשגיח על כל הגנות לכן מתפשטין הצפרים עליהן ואוכלין כל גידוליהן.

(שם)

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מלא כף נחת בעוה״ב ממלא חפנים עמל ורעות רוח בעוה״ז, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי עוה״ב.⁠

כי אחרי שהעולם הבא אינו עולם של מעשה וקנין השלמות וכמ״ש במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, א״כ מה שיש לו לקנות ולתקן בעולם הזה, עולם המעשה, אף כי בשעה אחת, אי אפשר לקנות בכל חיי העוה״ב, ועיין לעיל אות י״ג.

(שם)

טוב מלא כף וגו׳ – טוב מלא כף נחת – זה יום השבת, ממלא חפנים עמל ורעות רוח – אלו ששת ימי המעשה.⁠

ר״ל כי אע״פ שבשבת אינו מרויח, בכ״ז טובה היא מהריוח של כל ימות השבוע, והוא ע״פ מה שדרשו בירושלמי ברכות פ״ב ה״ז הפסוק דמשלי י׳ ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, דקאי על שבת דכתיב בה ויברך אלהים את יום השביעי, וא״כ בשמירת יום השבת כתקונה מתעשרין, וגם בזכות שבת נגאלין, וא״כ רבה טובתם מטובת ימי השבוע, שהיא המשפעת כח הברכה לימי המעשה, וע״ע במ״ר פ׳ בראשית פרשה י״א ומש״כ אנו בתו״ת פ׳ בראשית בפסוק ויברך אלהים את יום השביעי.

(שם)

טוב מלא כף וגו׳ – רבי יצחק פתר קרא בשבט גד ושבט ראובן, כשבאו לא״י אמרו, טוב מלא כף נחת בארץ ישראל ממלא חפנים עמל בעבר הירדן.⁠

שמקום קטן בארץ הזאת טוב לפי שיש בו נחת רוח לזריעה ולנטיעה יותר ממקום רחב בעבר הירדן שיש בו עמל למצוא מקום לזריעה, ואשר על כן היו מתאוננים על עצמם על אשר בקשו מקודם חלקם בעבר הירדן.

(שם)

טוב מלא כף וגו׳ – ואף הקב״ה אומר כן, חביב עלי מלא קמצו של עני מנחה נדבה ממלא הפנים קטורת הסמים של כהן גדול, ולמה כן, לפי שזו באה כפרה וזו אינה באה כפרה דכתיב ונפש כי תקריב מנחה.⁠

נראה דר״ל כפרה ברצון הנפש וכמ״ש במנחות ק״ד ב׳ על פסוק זה ונפש כי תקריב קרבן מנחה, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה ונפש, אמר הקב״ה, מי דרכו להביא מנחה – עני, מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני, משא״כ הכהן הגדול שהוא מקריב הקטורת משל צבור ע״פ הסדר הרגיל והקבוע.

(מ״ר)

ויותר

מצודת דוד.

טוֹב להרוויח מעט

ר״י קרא, מצודת דוד.

כִּמְלֹא כַף היד

מצודת ציון.

, וברווח זה יהיה

מצודת דוד.

נָחַת – מנוחה

ר״י קרא, מצודת ציון.

והשקט

מצודת דוד.

, שיהיה קונה נכסים מעט ומיגיעו יהיה נחת רוח ליוצרו

רש״י.

, מִלהרוויח הרבה

מצודת דוד.

כִּמְּלֹא חָפְנַיִם

שתי כפות הידיים הדבוקות זו לזו יקראו חפניים, מצודת ציון.

ויהיה בהם

מצודת דוד.

עָמָל רב

מצודת דוד.

ועבירה

רש״י.

וּרְעוּת רוּחַ – ושבר רצון לו

דהיינו לעשות דבר שאין דעתו נוטה אליו ואין חפצו בזה, מצודת דוד.

, ועצבות רוח בעיני הקב״ה

רש״י. ובמדרש, טוב מי שהוא שונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומידות ואינו רגיל בהם אלא לרעות רוח, כי רצונו שיקראו לו בר מכילתא. ועוד אמרו, טוב מי שהוא עושה צדקה מועטה משלו, ממי שהוא גוזל וחומס ועושק ועושה צדקות גדולות אלא לרעות רוח, כדי שיקראו לו בר מצוות. ועוד אמרו, טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהם, ממי שהוא נוטל ממון של אחרים ומפסידן לרעות רוח. ועוד אמרו, טוב מי שהוא שוכר גינה אחת ועובדה, ממי שהוא שוכר גינות הרבה ומאבדן לרעות רוח, כדי שיקראו לו בעל קרקעות. ועוד אמרו, טוב מלוא כף נחת בעולם הבא, ממלוא חפנים עמל ורעות רוח בעולם הזה, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא. ועוד אמרו ״טוב מלא כף נחת״ זה יום השבת, ״ממלא חפנים עמל ורעות רוח״ אלו ששת ימי המעשה, רבי יצחק פתר את המקרא בשבט גד ושבט ראובן, כשבאו לארץ ישראל אמרו ״טוב מלא כף נחת״ בארץ ישראל ״ממלא חפנים עמל״ בעבר הירדן, ואף הקב״ה אומר כן, חביב עלי מלוא קמצו של עני מנחת נדבה ממלא חפנים קטורת הסמים של הכהן הגדול, ולמה כך? לפי שזו באה כפרה וזו אינה באה כפרה, מדרש רבה.

(ז) וְשַׁ֧בְתִּי אֲנִ֛י וָאֶרְאֶ֥ה הֶ֖בֶל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃

Then I returned and saw vanity under the sun.

תרגום כתוביםקהלת רבהרס״ג תפסיר ערביתרס״ג תפסיר תרגום לעבריתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קראמיוחס לרשב״םאבן עזראר׳ תנחום הירושלמי תרגום לעבריתר״י אבן כספירלב״ג ביאור הפרשהעקדת יצחקמצודת דודשד״לתורה תמימהמקראות שלובות

וּתְבִית אֲנָא וַחֲזֵית הֲבָלוּ דְּאִתְגְּזַר לְמֶהֱוֵי בְּעָלְמָא הָדֵין תְּחוֹת שִׁמְשָׁא.

וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה הֶבֶל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – זוֹ אִדַּרְתּוֹ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת.

ת׳ם עדת וראית הבא תחת אלשמס.

ואחר כך חזרתי וראיתי דבר מתנדף (מתאדה) תחת השמש.

אח״כ שבתי וראיתי הבל.

תחת השמש – כמו תחת השמים.

Under the sun – Is the same as, "under the heavens.⁠"

ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש – זה אימתו של מלאך המות.

(ז-ח) ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש. יש אחד ואין שיני גם בן ואח אין לו – כשאני רואה אדם שהוא יחידי, גם בן ואח אין לו, שיוכל לומר אעמל לצורך אילו שיתפרנסו בנכסיי, ואף על פי כן אין קץ לכל עמלו – שעמל יומם ולילה לקבץ ממון.

גם עינו לא תשבע עושר – אף על פי שכינס ממון הרבה אינו שבע, אלא עמל תדיר אחר הממון.

והיה לו לשום אל לבו לומר: למי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה – שאני עמל תדיר, ומחר הוא מת, ואחרים אוכלין אותו.

גם זה הבל – כל מי שעושה זה: הבל ועניין רע הוא.

ושבתי אני – ועוד ראיתי בעולם מעשה של הבל.

ושבתי – שבתי מהסתכל בדברי זה הכסיל וראיתי כסיל אחר הפך מן הראשון.

THEN I RETURNED. Then I turned from investigating the words of this fool, and I noticed another fool

The other fool is described in the next verse. The first fool is lazy. The second fool spends his entire life in nothing else but working and accumulating wealth.

saying the opposite of the first fool.

ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש הצורה המשוחזרת של המשפט [המבטאת את הכוונה] לפי העניין היא ״ואראה הבל אחר לכסיל אחר״, כלומר ישנו כסיל אחר המנוגד לזה המוזכר קודם וזאת משום שבקצה השני [של קשת הטיפוסים] לעומת זה הנזכר קודם ישנו אדם שהוא בודד בלי אשה ובלי ילד ובלי ידיד ובלי קרובים ובלי יורש ואעפ״כ – למרות שיש לו ממון רב ונכסים גדולים – הוא מרבה להתייסר ותאוות הבצע שלו גדולה והוא מרבה לכאוב ולהתייסר בנסיונותיו להוסיף על ממונו בגלל גודל חמדנותו והוא אינו נדיב די הצורך עד כדי שיניח [אפילו] לעצמו להנות מחלק ממונו והוא אינו משתמש בו כלל ואינו נהנה ממנו. איש זה נמצא בשוליים הקיצוניים של השפלות והחמדנות כשם שהראשון נמצא בקצה העליון של ההתנוונות וחוסר ההנאה והעצלנות. הראשון סבור או טועה לחשוב שזוהי צניעות וצדיקות והשני מדמיין או טועה לחשוב שזוהי יכולת ואומץ וניהול מוצלח אך לפי האמת השניים נמצאים בשני הקצוות של המגרעות אם כי הראשון עדיף על השני ובעל סיכויים רבים יותר לקבל טיפול שיחזיר אותו לאיזון, והאיזון המובחר והמומלץ הוא האמצע בין שתי המידות, בלי להגזים בחמדנות ובשפלות ובקמצנות ובלי להפריז בעצלות והתנוונות והשלכת עצמך לעבר אבדנך שכן שני הקצוות הם חיסרון.

(ז-ח) הפעם החמישית יתחיל: ושבתי אני ואראה וג׳ יש אחד ואין שני גם בן וג׳. והטעם זה המין אחד קשה מורה על הבל זאת החכמה. כי נמצא זה האחד והוא מחשב עצמו שהוא חכם מופלג, ומרוב חכמה הוא עושה זה, רצוני: שלא יהיה קץ לכל עמלו וגם עינו לא תשבע עושר מן הטובה, ומי לא יכיר שזה שטות גמורה שאין כמוה, כמו שאמר: ולמי אני עמל ומחסר נפשי וג׳.

וטעם גם זה – מורה אל זה האחד ואין שני בפעולותיו זאת, ואם כן מבואר שזאת החכמה הבל.

(ז-ח) ושבתי אני ואראה בענין העמל הבל תחת השמש (שם שם, ז), והוא שכבר ימצא אחד ואין שני עמו, ר״ל שאין לו בן יהיה קם תחתיו אחריו, גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו שיעמול באסיפת הקנינים, גם עינו לא תשבע עושר, אבל ימצא תמיד משתוקק לאסוף ולכנוס ולא תשלוט נפשו בקניניו לשמוח ולהתענג בהם. ולמי יהיה עמל ומחסר נפשו מטובה אחר שאין לו שני יירשנו. גם זה הבל בענין הקנינים וענין רע (שם שם, ח) נתן י״י בהם למי שיאספם.

ושבתי – אחר שביאר איך נמצאו האנשים על שני מינים אחד המרבה ואחד הממעיט אחד מצד הכח המתעורר והאחר מצד החמר. ושהאמצעי לא נמצא. בא אל ביאור כוונת החפוש ואמר כי שב וראה הבל אחר גדול וקשה מהם תחת השמש.

ושבתי – חזרתי וראיתי דבר הבל הנעשה בעולם.

(ז-ח) ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש, יש אחד ואין עמו שני, גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו, גם עינו לא תשבע עשר. ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה? גם זה הבל וענין רע הוא. וזה מפני שהאדם מדיני בטבע, ואין טבעו להיות בודד,

ואראה הבל תחת השמש – זו אדרתו של מלאך המות.⁠

ר״ל נסו ודגלו הפרוש על כל החיים, ומוסב על הפסוקים הסמוכים שיש איש אשר גם בן ואח אין לו והוא מחסר נפשו מטובה ואינו דואג על העתיד, ואינו יודע כי מצודתו של מלאך המות פרושה עליו.

(שם)

וְאחר שביאר איך נמצאו שני מיני אנשים בעניין העמל

אחד המרבה העמל יותר מדאי, ואחד הממעיט דהיינו הכסיל שמחבק את ידיו, ושהאמצעי לא נמצא, עקדת יצחק.

, בא שלמה המלך ואמר

עקדת יצחק.

, שַׁבְתִּי אֲנִי מלהסתכל בדברי זה הכסיל, וראיתי כסיל אחר שהוא ההיפך מהראשון

אבן עזרא.

, וָאֶרְאֶה – וראיתי דבר

מצודת דוד.

בעניין העמל שהוא

רלב״ג.

הֶבֶל אשר נעשה

מצודת דוד.

תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ – בעולם

מצודת דוד. וכן ראה ביאור לעיל בפרק א׳ פס׳ ג׳. ובמדרש, הבל תחת השמש זה אימתו של מלאך המות, לקח טוב.

, והוא גדול וקשה מהם

עקדת יצחק.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון