×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִיא בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֙תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס׃
How1 she sits2 alone!⁠3 The city that was once filled with people4 has become like a widow. Great among the nations, a princess among the provinces, she has become a forced laborer.⁠5
1. How | אֵיכָה – All of the chapters of Eikhah, excepting the final one, are written in an alphabetical acrostic. The third chapter is the longest, with each letter of the alphabet tripled.
2. sits | יָשְׁבָה – See Reconstructed Rashbam that despite the past tense formulation, this verb (and many others throughout the book) should be understood as if cast in the present tense. See Tenses for discussion and other examples of tense reversals in Tanakh.
3. alone | בָדָד – See R"Y Kara that the word "בָדָד" is a noun which describes the physical state of being alone, in isolation, rather than the emotional state of loneliness. The word does not always have a negative connotation and is sometimes used to portray a state of security, dwelling alone without fear of enemies (see Devarim 33:28 and Tehillim 4:9). Here, the word choice might have been motivated by a desire to contrast Hashem's promise in Devarim that Israel live in safety ("בֶּטַח בָּדָד") with the present reality of an empty and abandoned Jerusalem (see Bavli Sanhedrin 104a and Lekach Tov here).
4. filled with people | רַבָּתִי עָם – Literally: "great of people", with the same term "רַבָּתִי" used here and in the continuation of the verse, but see Ibn Ezra and Ibn Kaspi that in this clause the word refers to a quantity of people and in the next to their status. Regarding the exceptional form "רַבָּתִי", see Rashi that the "י" is superfluous and that this is simply an alternative form of the construct state, identical in meaning to "רבת עם". Cf. Reconstructed Rashbam that the "י" is significant and is used to indicate a continuous state, to highlight that until now Jerusalem was always filled with people.
5. forced laborer | לָמַס – In Tanakh, the word "מַס" normally refers to forced labor rather than a monetary tribute (see Hoil Moshe here and on Shemot 1:11). Cf. R"Y Kara who suggests that the verse refers also to a monetary tax.
א. רַבָּ֣תִי =ש1,ק-מ ובדפוסים (וכן הכריעו ברויאר ומג״ה)
• ל!=רַּבָּ֣תִי (רי״ש דגושה)
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אָמַר יִרְמְיָהוּ נְבִיָּא וְכַהֲנָא רַבָּא אֵיכְדֵין יִתְגָּזַר עַל יְרוּשְׁלֵם וְעַל עַמָּהָא לְאִתְדָנָא בְּתֵירוּכִין וּלְמִסְפֵּד עִלַּוֵיהוֹן אֵיכָה הֵיכְמָא דְאִתְדְנוּ אָדָם וְחַוָה דְאִיתְרְכוּ מִגִּינְתָא דְעֵדֶן וְאַסְפִּיד מָרֵי עַלְמָא עֲלַוֵיהוֹן אֵיכָה עֲנַת מִדַּת דִינָא וְכֵן אֲמָרַת עַל סְגִיאוּת חוֹבָאָה אִשְׁתְּדוּד דִּי בְגַוָהָא וּבְגִין כֵּן תְּהֵי יָתְבָה בִלְחוֹדָהָא כִּגְבַר דְמַכְתַּשׁ סְגִירוּ עַל בּסְרֵיהּ דִּי בִלְחוֹדֵיהּ יָתֵיב וְקַרְתָּא הֲוָת מַלְיָא אוֹכְלוֹסִין וְעַמְּמִין סַגִּיאִין אִתְרוֹקִינַת מִנְהוֹן וַהֲוָת דַמְיָא כְאַרְמְלָא וְדִי מִתְרַבְרְבָא בְעַמְמַיָּא וְשַׁלִּיטַיָּא בְאַפַרְכַיָּא וַהֲווֹ מַסְקִין לָהּ מִסִּין הַדְרַת לְמֶהֱוֵי מַכִּיכָא וּלְמִתַּן כְּרַגָּא לְהוֹן בָּתַר דְנָא.

פרשה א

[א] אֵיכָה יָשְׁבָה – שְׁלשָׁה נִתְנַבְּאוּ בְּלָשׁוֹן אֵיכָה, משֶׁה, יְשַׁעְיָה, וְיִרְמְיָה. משֶׁה אָמַר: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי וגו׳ (דברים א׳:י״ב). יְשַׁעְיָה אָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה (ישעיהו א׳:כ״א). יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁלשָׁה שׁוֹשְׁבִינִין, אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּשַׁלְוָתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּפַחֲזוּתָהּ, וְאֶחָד רָאָה אוֹתָהּ בְּנִוּוּלָהּ. כָּךְ, משֶׁה רָאָה אֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְבוֹדָם וְשַׁלְוָתָם וְאָמַר: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם. יְשַׁעְיָה רָאָה אוֹתָם בְּפַחֲזוּתָם, וְאָמַר: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה. יִרְמְיָה רָאָה אוֹתָם בְּנִוּוּלָם, וְאָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן עַזַּאי אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ דְּרשׁ לָנוּ דָּבָר אֶחָד מִמְגִלַּת קִינוֹת, אָמַר לָהֶם לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבַמִּילָה שֶׁנִּתְּנָה לְעֶשְׂרִים דּוֹרוֹת, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּבַחֲמִשָּׁה סִפְרֵי תּוֹרָה, מִנְיַן אֵיכָ״ה.
אָמַר רַבִּי לֵוִי לֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁכָּפְרוּ בִּשְׁלשִׁים וָשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, וּבַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, מִנְיַן אֵיכָ״ה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, בִּזְּמַן שֶׁעוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ שֶׁל אָבִיו, הָיָה מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי מִילָתִין, וּבִזְמַן שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רְצוֹנוֹ, מַלְבִּישׁוֹ בִּגְדֵי בָּדָד. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב: וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה (יחזקאל ט״ז:י׳), רַבִּי סִימָא אָמַר פּוּרְפִּירָא תִּרְגֵּם אוּנְקְלוּס אַפְקַלְטוֹרִין פְּלִיקְטָא. וּבִזְּמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַלְבִּישָׁן בִּגְדֵי בְּדָדִין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לָהֶם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם כְּשֶׁמֵּת לוֹ מֵת וְהוּא מִתְאַבֵּל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶם אַף אֲנִי כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַׂק אָשִׂים כְּסוּתָם (ישעיהו נ׳:ג׳). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, אָמְרוּ לוֹ מְכַבֶּה אֶת הַפָּנָסִין, אָמַר לָהֶם כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד׳:ט״ו). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, כּוֹפֶה אֶת הַמִּטּוֹת. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז׳:ט׳), כִּבְיָכוֹל שֶׁהָיוּ הֲפוּכִין. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, הוֹלֵךְ יָחֵף, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן אֲבַק רַגְלָיו (נחום א׳:ג׳). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, מְבַזֵּעַ פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב: עָשָׂה ה׳ אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ (איכה ב׳:י״ז). רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן מְפָרֵשׁ לֵיהּ מַהוּ בִּצַּע אֶמְרָתוֹ, מְבַזַּע פּוּרְפִּירָא שֶׁלּוֹ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם (איכה ג׳:כ״ח). מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל, מַה דַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹת, יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה, כָּךְ אֲנִי עוֹשֶׂה, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה (ישעיהו כ״ב:י״ב), דָּבָר אַחֵר, אֵיכָה, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה, מָה רְאִיתֶם בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאַתֶּם לְהוּטִין אַחֲרֶיהָ, אִלּוּ הָיָה לָהּ פֶּה לְמֵיסַב וּלְמֵיתַב, הָיִינוּ אוֹמְרִין כָּךְ, אֶלָּא נֶאֱמַר דִּידָהּ וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ, נֶאֱמַר דִּידָהּ: כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָה (ירמיהו י׳:ב׳). וְנֶאֱמַר דִּילֵיהּ: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא וגו׳ (ירמיהו י׳:י״א), לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ירמיהו י׳:ט״ז). רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא לְשׁוֹן תּוֹכֵחָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה׳ אִתָּנוּ וגו׳ (ירמיהו ח׳:ח׳). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֵין לְשׁוֹן אֵיכָה אֶלָּא קִינָה, הֲדָא מָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג׳:ט׳), אוֹי לְכָה. וְאֵימָתַי נֶאֶמְרָה מְגִלַּת קִינוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי יְהוֹיָקִים נֶאֶמְרָה, אָמַר לוֹ רַבִּי נְחֶמְיָה וְכִי בּוֹכִין עַל הַמֵּת עַד שֶׁלֹא יָמוּת, אֶלָּא אֵימָתַי נֶאֶמְרָה אַחַר חֻרְבַּן הַבַּיִת, הֲרֵי פִּתְרוֹנוֹ: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
[ב] הָעִיר רַבָּתִי עָם – תָּנֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע פְּלַטְיוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, וְכָל פְּלַטְיָה וּפְלַטְיָה עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה מְבוֹאוֹת, וְכָל מָבוּי וּמָבוּי עֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה שְׁוָקִים, וְעַל כָּל שׁוּק וְשׁוּק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה שְׁקָקִים, וְעַל כָּל שְׁקָק וּשְׁקָק עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֲצֵרוֹת, וְעַל כָּל חָצֵר וְחָצֵר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בָּתִּים, וְכָל חָצֵר וְחָצֵר הָיְתָה מוֹצִיאָה עַם כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. תֵּדַע לְךָ שֶׁכָּךְ הוּא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד שַׁיָּירָא דַּהֲוָה סָלֵיק לִירוּשָׁלַם וְטָעַן מָאוָון גְּמַלִּין טְעוּנִין פִּלְפְּלִין, עָבַר לַהֲדֵי צוֹר אַשְׁכַּח חַד חַיָּיט דִּיתֵיב עַל פִּילֵי דִּמְדִינְתָּא, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ טָעֵין אֲמַר לֵיהּ פִּלְפְּלִין, אֲמַר לֵיהּ לָא יְהַבְתְּ לִי לוּקְטָא לוּקְטָא, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ לֵית לָךְ מַזְבַּן אֶלָּא בִּמְדִינְתָּא אוֹחֲרֵי. כֵּיוָן דִּמְטָא בִּירוּשָׁלַיִם אַשְׁכַּח חַד חַיָּיט דִּיתֵיב עַל תְּרַע פִּילֵי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ טָעֵין, אֲמַר לֵיהּ קְטַע קִטְעָךְ, אַשְׁכְּחֵיהּ חַיָּיט אוֹחֲרָן, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ טָעֵין, אֲמַר לֵיהּ תְּפוֹר תְּפִירָךְ. אֲמַר לֵיהּ אֵימָא לִי אִין יָכִילְנָא מַזְבִּין לְהוֹן מוּטָב, וְאִי לָא אֲנָא מַיְיתִינָא לָךְ בַּר נָשׁ דְּזָבֵין כֻּלְּהוֹן, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אַתְּ טָעִין, אֲמַר לֵיהּ פִּלְפְּלִין, נַסְבֵיהּ וִיהֲבֵיהּ בַּחֲדָא דָרָא וְאַחְמִין לֵיהּ כּוּרִיתָא דְּדִינָרִין אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי הֲדָא מוֹנִיטָא אִי נָפֵיק בְּאַרְעָךְ וְסַב מִנְהוֹן. לְצַפְרָא נָפַק לְטַיָּילָא בְּשׁוּקָא אַשְׁכְּחֵיהּ חַד מִן רַחֲמוֹי דִּילֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ טָעֵין, אֲמַר לֵיהּ פִּלְפְּלִין, אֲמַר לֵיהּ לֵית לָךְ דִּיְהַבְתְּ לִי בְּמֵאָה דִינָרִין דְּאִית לִי אֲרִיסְטְוָון יוֹמָא דֵין, אֲמַר כְּבָר זַבֵּינִית לֵיהּ לְגַבֵּי פְּלַן. אֲזַל אִיהוּ לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ אִית לָךְ פִּלְפְּלִין דִּזְבַנְתְּ, תֵּיהַב לִי קָלֵיל דְּאִית לִי אֲרִיסְטְוָון. אֲמַר לֵיהּ מַאי אֵימָא לָךְ, כְּבָר זַבֵּינִית יַתְהוֹן לְחַד חַיָּיט, אֶלָּא אֵימָא אֲנָא לֵיהּ וְהוּא יָהֵיב לָךְ. אֲזַל וְאַשְׁכְּחִינוּן לְהַהוּא דִּירָאתָא, דְּאִיטַם קַמַּיְיתָא נְסַבוּן מִן אוּנְקָא, דְּאִיטַם תִּנְיָיתָאי נְסַבוּן מִן פְּלַג אוּנְקָא, דְּאִיטַם תְּלִיתָאי לָא אַרְגְּשׁוּן כְּלָל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר הָעִיר רַבָּתִי עָם. מְבַקֵּשׁ אַתָּה לֵידַע כַּמָּה אֻכְלוּסִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִן כָּהֲנַיָא אַתְּ יָדַע, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לִכְרִי שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּסִדְקִי וְהָיוּ הַכֹּל בָּאִין לְשַׁעֲרוֹ וְלֹא יָכְלוּ, הָיָה שָׁם פִּקֵּחַ אֶחָד אָמַר לָהֶם אַתֶּם מְבַקְּשִׁין לְשַׁעֲרוֹ מִתְּרוּמָתוֹ אַתֶּם עוֹמְדִים עָלָיו, כָּךְ מְבַקֵּשׁ אַתָּה לֵידַע כַּמָּה אֻכְלוּסִין הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם מִכַּהֲנַיָא אַתָּ יָדַע, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַה׳ בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף (מלכים א ח׳:ס״ג). וּתְנֵינַן פַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וְאַיִל בְּאַחַד עָשָׂר. הֲדָא דְאַתְּ אָמַר בַּבִּנְיָן הָרִאשׁוֹן, אֲבָל בַּבִּנְיָן הַשֵּׁנִי, פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ אַגְרִיפַס הַמֶּלֶךְ לֵידַע כַּמָּה מִנְיַן אֻכְלוּסִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, אָמַר לָהֶם לַכֹּהֲנִים הַפְרִישׁוּ לִי כֻּלְיָא אַחַת מִכָּל פֶּסַח וּפֶסַח, הִפְרִישׁוּ לוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף זוּגוֹת שֶׁל כֻּלְיוֹת, כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְאֵין לְךָ כָּל פֶּסַח וּפֶסַח שֶׁלֹא הָיוּ עָלָיו מְנוּיִין יוֹתֵר מֵעֲשָׂרָה. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא אֲפִלּוּ אַרְבָּעִים וַאֲפִלּוּ חֲמִשִּׁים. בַּר קַפָּרָא אָמַר אֲפִלּוּ מֵאָה, חוּץ מִמִּי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. פַּעַם אַחַת נִכְנְסוּ לְהַר הַבַּיִת וְלֹא הָיָה מַחֲזִיקָן, וְהָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד, רְמָסוּהוּ, וְאוֹתוֹ הַפֶּסַח הָיוּ קוֹרִין פֶּסַח מְעוּכָן, עַל שֵׁם שֶׁמִּעֲכוּ אֶת הַזָּקֵן. כֵּיצַד הָיוּ יִשְׂרָאֵל פָּרִין וְרָבִין, הָיָה אָדָם מַשִּׂיא בְּנוֹ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה אִשָּׁה שֶׁהִיא רְאוּיָה לֵילֵד, וְהָיָה חוֹזֵר וּמַשִּׂיא בֶּן בְּנוֹ בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לֹא הָיָה מַגִּיעַ לְעֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ שָׁנִים עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה בָּנִים לְבָנָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״ח:ו׳).
[ג] הָיְתָה כְּאַלְמָנָה – אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא הֵם לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין, וְהִיא לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם. הֵם לֹא פָּלְשׁוּ אַחַר מִדַּת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים (במדבר י״א:א׳), מִתְאֹנְנִים אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּמִתְאֹנְנִים. הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל (הושע ה׳:י׳), מַסִּיגֵי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּמַסִּיגֵי. כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה (הושע ד׳:ט״ז), כִּי פָּרָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּפָרָה סֹרֵרָה, וּמִדַּת הַדִּין לֹא פָּלְשָׁה אַחֲרֵיהֶם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה, הָיְתָה אַלְמָנָה אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּאַלְמָנָה, כְּאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָה לִמְדִינַת הַיָּם וְדַעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵלֶיהָ. דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב (איכה ב׳:ד׳), אוֹיֵב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּאוֹיֵב. הָיָה ה׳ כְּאוֹיֵב, אוֹיֵב אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּאוֹיֵב.
דָּבָר אַחֵר: הָיְתָה כְּאַלְמָנָה – רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא וְרַבָּנָן, רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְּבָא אָמַר לְאַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹתֶיהָ וְלֹא הָיְתָה תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ. וְרַבָּנָן אָמְרִין לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל מַטְרוֹנָה וְכָתַב לָהּ גִּטָּהּ וְעָמַד וַחֲטָפוֹ מִמֶּנָּהּ, וְכָל זְמַן שֶׁהָיְתָה מְבַקֶּשֶׁת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר הָיָה אוֹמֵר לָהּ הֵיכָן גִּטֵּךְ, וְכָל זְמַן שֶׁהָיְתָה תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹתֶיהָ הָיָה אוֹמֵר לָהּ וְלֹא כְבָר גֵּרַשְׁתִּיךְ, כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְבַקְּשִׁים לַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיָה אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם (ישעיהו נ׳:א׳), וְכָל זְמַן שֶׁמְּבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת לָהֶם נִסִּים כְּבַתְּחִלָּה, אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָר גֵּרַשְׁתִּי אֶתְכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ (ירמיהו ג׳:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: הָיְתָה כְּאַלְמָנָה – רַבִּי עֲקִיבָא וְרַבָּנָן, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַלְמָנָה, וְאַתָּה אוֹמֵר כְּאַלְמָנָה, אֶלָּא אַלְמָנָה מֵעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְלֹא מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. וְרַבָּנָן אָמְרִין אַלְמָנָה מֵאֵלּוּ וּמֵאֵלּוּ, וְלֹא מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו (ירמיהו נ״א:ה׳).
[ד] רַבָּתִי בַגּוֹיִם – וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר רַבָּתִי עָם, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר רַבָּתִי בַגּוֹיִם, אֶלָּא רַבָּתִי בְּדֵעוֹת. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי יְרוּשָׁלַיִם הוֹלֵךְ לִמְדִינָה, הָיוּ מַצִּיעִין לוֹ קָתֶדְרָא לֵישֵׁב עָלֶיהָ, בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹעַ חָכְמָתוֹ. חַד מִירוּשָׁלַיִם אֲזַל לִמְדִינְתָּא, אֵרַע זִימְנֵיהּ לְמֵימָת, אַיְיתֵי מָרֵי דְבֵיתָא וְאַפְקֵיד בִּידֵיהּ מִדִּילֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ אִין הוּא אָתֵי בְּרִי מִן יְרוּשָׁלָיִם וְיַעֲבֵיד לָךְ תְּלַת מִילִין דְּחָכְמְתָא הַב לֵיהּ מַה דִּלִּי, וְאִין לָא, לָא תְהֵיב לֵיהּ מַה דִּלִּי, וְעָבְדִין בֵּינֵיהוֹן דְּלָא לֶהֱוֵי חַד מִנְהוֹן מֶחֱמֵי בֵּיתָא דְחַבְרֵיהּ לְגַבֵּי אַכְסְנָאי, נָח נַפְשֵׁיהּ וְאִיתְפַּטַּר לְבֵית עָלְמִין. לְבָתַר יוֹמִין אֲתָא בְּרֵיהּ, כֵּיוָן דִמְטָא בִּתְרַע פִּילֵי דְהַהִיא מְדִינְתָּא חָמָא חַד טָעֵין מוֹבְלָא דְקֵיסִין, אֲמַר לֵיהּ מְזַבֵּן אַתְּ מוֹבְלָא דְקֵיסִין, אֲמַר לֵיהּ אִין, סַב לִי טֵימִיתְהוֹן וְאוֹבִיל יַתְהוֹן גַּבֵּי פְּלָן, נְסַב טֵימִיסְהוֹן וְאוֹבֵיל יַתְהוֹן גַּבֵּי פְּלָן. הֲוָה אָזֵל הוּא וְהוּא אָזֵיל בַּתְרֵיהּ עַד דִּמְטָא גַּבֵּי דָרָתֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ אֵי פְּלָן תָּא סַב מוֹבְלָא דְקֵיסִין, אֲמַר לֵיהּ וּמִי מוֹבְלָא דְקֵיסִין אָמְרֵי לָךְ דְּתֵיתֵי לִי, אֲמַר לֵיהּ אִין דְּלָא אֲמַרְתְּ לִי אַתְּ אֶלָּא הָדֵין בַּר נָשׁ דְּאָתֵי בַּתְרָאִי לֵיהּ הִינוּן. לְאַלְתָּר אַפְתַּח לֵיהּ בֵּיתֵיהּ וְנִכְנַס וְיַהֲבוּ שְׁלָמָא דֵין לְדֵין, הָא מִילָא חֲדָא. אֲמַר לֵיהּ מָאן אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא הוּא בְּרֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא דְּמִית גַּבָּךְ, אַעֲלֵיהּ וַעֲבַד לֵיהּ מְגִיס, וַהֲוָה לְהַהוּא גַבְרָא תְּרֵין בְּנִין וְתַרְתֵּין בְּנָאתָן, כַּד מְטָא עָנָתֵיהּ דְּאַרִסְטְוָון אַיְיתֵי קוֹמֵיהּ בִּסְעוּדָתָא חַמְשָׁה פְּרִיגִין בַּתַּבְשִׁילָא, כְּמָה דְשָׁרוּ לְמֵיכַל, אֲמַר לֵיהּ סַב וּפְלַג, אֲמַר לֵיהּ לָא הִיא דִידִי, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא צָבֵי דְתִיסַב וְתַפְלֵג, נְסַב וּפְלַג, וִיהֵיב פְּרִיגָא בֵּין גַּבְרָא וְאִתְּתֵיהּ, וּנְסַב פְּרִיגָא תִּנְיָיתָא וִיְהֵיב בֵּין תְּרֵי גַבְרֵי דְּהֵן תְּרֵין בְּנוֹי, נְסַב תְּלִיתָאָה וִיהַב בֵּין תַּרְתֵּין בְּנָתֵיהּ, נְסַב תְּרֵין פְּרִיגִין וִיהַב קוֹמֵיהּ דִּידֵיהּ. אֲכָלוּן וְלָא אֲמָרוּ לֵיהּ וְלָא מִידֵי, הָא מִלְּתָא תִּנְיָינָא. לְעִידָן רַמְשָׁא אַיְיתֵי תַּרְנְגוֹלָא פַּטִּימָתָא בִּסְעוּדָתָא, אֲמַר לֵיהּ סַב פְּלַג, אֲמַר לֵיהּ לָא הִיא דִידִי, אֲמַר לֵיהּ סַב פְּלַג בִּרְעוּתִי. נְסַב וּפְלַג וִיהַב רֵישָׁא קוֹמֵיהּ גַּבְרָא, נְסַב בְּנֵי מֵעֶיהָ וִיהַב קֳדָם אִתְּתֵיהּ, נְסַב תְּרֵין אַטְמָאתָא וִיהַב לִתְרֵין בְּנוֹהִי, נְסַב תְּרֵין גַּפּוֹי וִיהַב לְתַרְתֵּין בְּנָתֵיהּ, נְסַב גּוּפָא כּוּלָא וִיהַב קַמֵּיהּ דִּידֵיהּ, הָא מִלָּא תְּלִיתָאָה. אֲמַר הַכְּדֵין פַּלְגִין בְּאַתְרֵיכוֹן, פַּלְגוּת זִימְנָא קַמָּא וְלָא אֲמָרִית לָךְ וְלָא מִידֵי, וְהָאִידְנָא אַתְּ עָבֵיד כְּדֵין. אֲמַר לֵיהּ לָאו אֲמָרִית לָךְ דְּלָאו דִּידִי הוּא, וְאַף עַל גַּב דִּפְלָגִית יָאוּת פְּלָגִית. זִמְנָא קַמָּא חַמְשָׁה פְּרִיגִין אַיְתֵת בִּסְּעוּדָתָא, אַתְּ וְאִיתְּתָךְ וּפְרִיגָא הָא תְּלָתָא, תְּרֵין בְּנָךְ וּפְרִיגָא הָא תְּלָתָא, תַּרְתֵּין בְּנָתָךְ וּפְרִיגָא הָא תְּלָתָא, וַאֲנָא וְתַרְתֵּין פְּרִיגִין הָא תְּלָתָא, נְסַבִית מִידֵי מִן חוּלַקְכוֹן. הָאִידְנָא אַיְתֵת תַּרְנְגוֹלְתָּא, נְסַבִית רֵישָׁא וִיהַבְתְּ לָךְ, דְּאַתְּ רֵישָׁא דְּבֵיתָא, נְסַבִית בְּנֵי מֵעֶיהָ וִיהַבִית קֳדָם אִיתְּתָךְ, דְּמִינָּהּ יִפְקוּן בְּנַיָּא מִן מֵעַיָּא, נְסַבִית תְּרֵין אַטְמָאתָא וִיהַבִית לִתְרֵין בְּנָךְ, דְּאִינוּן עֲמוּדַיָּיא דְּבֵיתָא, נְסַבִית תְּרֵין גַּפַּיָּיא וִיהַבִית קֳדָם בְּנָתָךְ, דְּלִמְחַר יִפְקוּן וְיִפְרְחוּן מִן בֵּיתָךְ וְיִזְלוּן לוֹן לְבַעֲלֵיהוֹן, נְסַבִית אֲנָא הָדֵין אִילְפָא, בְּאִילְפָא אֲתֵינָא בְּאִילְפָא אֲנָא אָזֵיל, וְקוּם וְהַב מִדְּלִי דְּאַפְקַד אַבָּא גַּבָּךְ וְאֵיזֵיל לְאַלְתָּר, יְהַב לֵיהּ מַה דִּילֵיהּ וַאֲזֵיל לֵיהּ לִשְׁלָם, לְקַיֵם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר רַבָּתִי בַגּוֹיִם, רַבָּתִי בְּדֵעוֹת. אַרְבָּעָה מִירוּשָׁלַיִם אֲתוֹ לְאַתֵּינָא אִיתְקַבְּלוּן גַּבֵּי חַד בַּר נָשׁ, לְרַמְשָׁא עֲבַד לוֹן אֲרִסְטְוָון, מִן דַּאֲכַלּוּן וּשְׁתוֹן אַתְקֵין לְהוֹן אַרְבָּעָה עַרְסָאתָא, וַחֲדָא מִנְהוֹן פְּחִיתָא וּסְמִיכָא אַגַּב חֲבֶרְתָּא. מִן דְּקָמוּ לְהוֹן לְמִידְמַךְ, אֲמַר שְׁמָעִית דִּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם חַכִּימִין אִינוּן סַגִּין, אֶשְׁמַע מִילָּא מִנְּהוֹן מַה דְּיֵימְרוּן, עָל וּדְמָךְ לְגַוָּא מִנְּהוֹן. קָם בַּלַּיְלָה הַהוּא דַּהֲוָה דָּמִיךְ עַל עַרְסָא פְּחִיתָא וַאֲמַר לוֹן מָה אַתּוּן סְבִירִין עַל עַרְסָא אֲנָא דָמִיךְ, לֵית אֲנָא דָמִיךְ אֶלָּא אַאַרְעָא וַאֲנָא תָּלֵי. אֲמַר לוֹן חוֹרָן אַף בִּשְׂרָא דְּאָכְלִינַן בְּרַמְשָׁא טְעֵם כַּלְבָּא הֲוָה בֵּיהּ. אֲמַר לוֹן חוֹרָן אַף חַמְרָא דְּשָׁתֵינַן בְּרַמְשָׁא טְעֵם קִבְרָא הֲוָה לֵיהּ. אֲמַר לוֹן חוֹרָן וְעַל אִילֵין אַתּוּן תְּמֵהִין אַף גַּבְרָא דְּהוּא מָרֵיהּ דְּבַיְיתָא לֵית הוּא בְּרֵיהּ דַּאֲבוּהָּ. כֵּיוָן דִּשְׁמַע גַּבְרָא מִילַיָא, אֲמַר חַד קוּשְׁטָא וּתְלַת שִׁקְרָא. קָם וַאֲזַל מִצַּפְרָא לְגַבֵּי טַבָּחָא, אֲמַר לֵיהּ הַב לִי מִבִּשְׂרָא דִיהַבְתְּ לִי בְּרַמְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לֵית לִי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה הוּא עִסְקֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חָדָא אִימְרָא הֲוָה לָן וַהֲוָה יַנְקָא, וּמִיתָה אִימָּהּ, וַהֲוָה לָן חֲדָא כַּלְבְּתָא וַהֲוָה אִימְרָא יַנִּיק מִנָּהּ, בְּרַמְשָׁא אִצְטַמְטְמֵינַן לְבִשְׂרָא וַאֲתֵית בָּעֵי, וְלָא הֲוַת לָן חוֹרֵי, וְיַהֲבִינַן לָךְ מִינַהּ. אֲמַר תְּרֵין קוּשְׁטָא וּתְרֵין שִׁקְרָא. אֲזַל גַּבֵּי קְפֵילָא אֲמַר לֵיהּ הַב לִי מִן הַהוּא חַמְרָא דִּיהַבְתְּ לִי בְּרַמְשָׁא. אֲמַר לֵיהּ לֵית לִי. אֲמַר לֵיהּ וּמָה הֲוָה עִסְקֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חַד גּוּפְנָא הֲוָה לָן וַהֲוָה נְצִיבָא עַל קִבְרֵיהּ דַּאֲבוּנַן, וְעַצְרֵיהּ וְיַהֲבִינֵיהּ בְּקוּפּוֹן וְאִצְטַמְטִימְתוּן לְחַמְרָא וַאֲתֵית בָּעֵי, וְלָא הֲוָה לָן, וְיַהֲבִינַן לָךְ מִינֵּיהּ. אֲמַר תְּלַת קוּשְׁטָא וְחַד שִׁקְרָא. אֲזַל לְגַבָּהּ דְּאִמֵּיהּ וַאֲמַר לַהּ בְּרֵיהּ דְּמַאן אֲנָא, אָמְרָה לֵיהּ בְּנִי בְּרֵיהּ דַּאֲבוּךְ, אֲמַר לַהּ אִמְרִי לִי קוּשְׁטָא בְּרֵיהּ דְּמַאן אֲנָא וְאִין לָא אֲנָא קְטַע רֵאשֵׁךְ. אֲמַרָה לֵיהּ בְּרִי אֲבוּךְ לָא הֲוָה מוֹלִיד, וּדְחֵלִית דְּלָא יִסְּבוּן מִדְלִי קְרִיבוֹהִי, בִּישֵׁי עֲבָדִית דַּאֲזָלִית וּזְנֵית וְאַיְיתֵיתִי יָתָךְ לְכָל עוּתְרָא וּמִדְלָא הָדֵין. אֲמַר לַהּ מָה אֲנַן חָמְיָין הָכָא, יֵיתוֹן בְּנֵי יְרוּשָׁלָיִם וַעֲבַדּוּן לָן מַמְזְרִין, תּוּ נַעֲבֵיד בֵּינֵינַן דְּלָא נְקַבֵּל חַד מִנְהוֹן.
[ה] חַד מִירוּשָׁלַיִם אֲזַל גַּבֵּי תַּגָּרָא בְּאַתֵּינַס, אֲתָא אִיתְקַבֵּל בַּחֲנוּת, אַשְׁכַּח בְּנֵי נָשֵׁי שָׁרוּן יָתְבִין וְשַׁתְיָין חַמְרָא, מִדְּאֲכַל וְשָׁתָה בָּעֵי מִדְמוּךְ תַּמָּן, אָמְרִין לֵיהּ עֲבָדִין בֵּינַן דְּלָא נְקַבֵּל בַּר נָשׁ אַכְסַנָּאי אֶלָא עַד דִּקְפַץ תְּלַת קְפִיצִין. אֲמַר לוֹן וּמִי אֲנָא יָדַע אֵיךְ אַתּוּן קְפִיצִין אֶלָּא קוּם עֲבֵיד קוֹדָמוֹי וְאֶעֱבַד אֲנָא בַּתְרָךְ כְּוָתָךְ, קָם חַד מִנְהוֹן וּקְפַץ וְאִישְׁתְּכַח בְּמִצְעֵי דַּחֲנוּת, וּקְפַץ אוֹחֲרָן אִישְׁתְּכַח עַל תַּרְעָא פּוּמָא דַּחֲנוּתָא, קְפַץ אוֹחֲרָן וְאִישְׁתְּכַח לְבָרָא, קָם וּטְרַד תַּרְעָא בְּאַפֵּיהוֹן, אֲמַר לוֹן חַיֵּיכוֹן מַה דִּבְעִיתוּ לְמֶעֱבַד לִי עֲבַדִית לְכוֹן.
[ו] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם אַשְׁכַּח חַד יְנוּקָא יְהַב לֵיהּ פְּרִיטִין וַאֲמַר לֵיהּ זִיל וְאַיְיתֵי לָן תְּאֵינִין וְעִינְבִין. אֲמַר לֵיהּ יְיַשֵּׁר חֵילָךְ אַתְּ בִּפְרוּטָךְ וַאֲנָא בְרַגְלַי מִן דַאֲתָא אֲמַר לֵיהּ סַב פְּלַג, נְסַב מֵינוּקָא וִיהֵיב קוֹמֵי דִּידֵיהּ בִּישִׁין וְטָבַיָּיא הֲוָה מַיְיתֵי וְיָהֵב קוֹמֵי דְהַהוּא גַבְרָא, אֲמַר טַבְאוּת אִינוּן אָמְרִין דִּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם חַכִּימִין אִינוּן סַגְיָא, מִן בְּגִין דַּהֲוָה יְדִיעַ דְּלָא יְהַב פְּרִיטִין מִן דִּידֵיהּ נְסַב לֵיהּ בִּישָׁא וְטָבָאתָא יְהַב קוֹמֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא. אֶלָּא תָּא נַעֲבֵיד גָּאוְזִין, אִי אֲנָא אָזֵיל וְאָתֵי לִי גַּבָּךְ אֲנָא נָסֵיב מַאן דְּאִית קַמָּךְ, וְאִין אָתֵי לָךְ מַה דְּאִית קָדָמוֹי אַתְּ נָסֵיב, וַעֲבַדִּין בֵּינֵיהוֹן, וּנְסַב מַה דַּהֲוָה לֵיהּ.
[ז] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם אַשְׁכַּח חַד מֵינוּקָא וִיהֵיב לֵיהּ פְּרִיטִין, אֲמַר לֵיהּ זִיל וְאַשְׁכַּח וְאַיְיתֵי לִי מַה דְּאֵכוֹל וְאֶשְׂבַּע וְאוֹתֵר וְאֵיסַב לְאִסְטַרְטָא. אֲזַל הוּא וְאַיְיתֵי לֵיהּ מִילְחָא. אֲמַר לֵיהּ מִילְחָא אַמְרֵי לְךָ דְּתֵיתֵי לִי. אֲמַר לֵיהּ וְלָא כֵן אֲמַרְתְּ לִי זִיל אַיְיתֵי לִי מַה דְּנֵיכוֹל וְנִשְׂבַּע וְנוֹתִיר וְאִיסַב לְאִסְטַרְטָא, חַיֶּיךָ אִית בֵּיהּ דְּתֵיכוֹל וְתִשְׂבַּע וְתוֹתִיר וְתֵיסַב לְאִסְטַרְטָא.
[ח] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם, אַשְׁכַּח חַד מְדוֹכָא מְטַלְקָא, נַסְבֵיהּ וְאוֹבְלֵיהּ גַּבֵּי חַיָּיטָא, אֲמַר לֵיהּ חַיַיט לִי הָדֵין מְדוֹכָא תְּבִירָא. אַפֵּיק לֵיהּ אִיהוּ מְלָא קוּמְצֵיהּ חָלָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁזוֹר לִי חוּטִין וַאֲנָא חָיֵיט לֵיהּ.
[ט] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם, אַשְׁכַּח חַד מֵינוּקָא יְהַב לֵיהּ פְּרִיטִין, אֲמַר לֵיהּ זִיל וְאַיְיתֵי בֵּעִין וְחוּבְצִין, מִן דַּאֲתָא אֲמַר לֵיהּ אַחֲמֵי לִי אִידָא הִיא חוּבְצָא דְעִיזָא חִיוַרְתֵּי וְאִידָא הִיא דְעִיזָא אוּכַּמְתֵּי. אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ אַתְּ גְּבַר סַב וְאַחֲמֵי לִי אַתְּ אִידָא הִיא בֵּיעָתָא דְתַרְנְגוֹלְתָּא חִיוַורְתֵּי וְאִידָא הִיא דְאוּכַּמְתֵּי.
[י] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם, אַשְׁכַּח חַד כַּהֲנָא, אֲמַר לֵיהּ מוֹבְלָא דְקֵיסִין כַּמָּה עָבְדִין תְּנַן, אֲמַר לֵיהּ כַּד רְטִיבָה הֲוָה כּוּלָּהּ תְּנַן, כַּד יְבֵישָׁה הִיא תִּלְתָּא תְּנַן וְתִלְתָּא קְטָם וְתִלְתָּא אֶשָׁא אָכְלָה, מִן הֵין יְלִיף לַהּ, מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.
[יא] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם, עָל לְבֵי סַפְרָא אַשְׁכַּח מֵינוּקַיָּא דְּיַתְבוּן תַּמָּן וְרַבֵּיהוֹן לָא הֲוָה תַּמָּן גַּבֵּיהוֹן. הֲוָה שָׁאֵל לוֹן וְהִינוּן מְגִיבִין. אָמְרִין לֵיהּ תָּא נַעֲבֵיד בֵּינֵינַן דְּכָל דְּשָׁאֵיל שְׁאֵלְתָּא וְנָצַח לְחַבְרֵיהּ דְּנַסְבִין לֵיהּ מָנוֹי, אֲמַר לוֹן אִין. אֲמַר אַתּוּן דִּבְנֵי אַתְרָא מַקְדְּמִין לֵיהּ, אָמְרִין לֵיהּ אֱמוֹר אַתְּ דְּאַתְּ גְּבַר סַב, אָמְרִין לֵיהּ הָדֵין מִילַּיָא מָה אִינוּן, תִּשְׁעָה נָפְקִין, וּתְמַנְיָא עָלְלִין, וּתְרֵין מָזְגִין, וְחַד שָׁתֵי, וְעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְּשִׁין. וְלָא יָכִיל מְגִיב לוֹן וְנָסְבִין מָנוֹי. אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהוֹן, אֲמַר לֵיהּ אֲהָא רַבִּי כָּל הֲדָא בִּישְׁתָּא רַבְּתָא אִית גַּבֵּיכוֹן, דְּכַד אֲתָא בַּר נָשׁ אַכְסַנְיָא לְבֵינֵיכוֹן אַתּוּן נָסְבִין מָנוֹי. אֲמַר לֵיהּ דִּלְמָא מִילָא אָמְרוּן לָךְ וְלָא יָכֵלְתְּ מְגִיב לְהוֹן וּנְסִיבִין מָנָיךְ. אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר וּמָה אָמְרוּן לָךְ, אֲמַר לֵיהּ כֵּן וְכֵן אָמְרוּן לִי. אֲמַר לֵיהּ בְּנִי, תִּשְׁעָה נָפְקִין, אִילֵין יַרְחֵי דְּבִיטְנָתָא דְּיָלֵידְתָּא. וּתְמַנְיָא עָלְלִין, תְּמַנְיָא יוֹמִין דִּגְזִירְתָּא. וּתְרֵין מָזְגִין, אִילֵין תְּרֵין דַּדָּא דְּתַרְוֵיהוֹן מָזְגִין. וְחַד שָׁתֵי, הוּא מֵינוּקָא דְּאִתְיְלִיד. וְעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה מְשַׁמְשִׁין, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה יַרְחֵי מֵינְקוּתָא. לְאַלְתָּר אֲתָא וּמְגִיב לוֹן וּנְסַב מָנוֹי, וּקְרוֹן עֲלֵיהּ: לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (שופטים י״ד:י״ח).
[יב] חַד מֵאַתֵּינַס אֲתָא לִירוּשָׁלַיִם עֲבַד תְּלַת שְׁנִין וּפְלַג לְמֵילַף לִישַׁן דְּחוּכְמְתָא וְלָא יָלֵיף, בָּתַר תְּלַת שְׁנִין וּפְלַג זְבִין חַד עֶבֶד וְהוּא עֲוִיר, אֲמַר בָּתַר תְּלַת שְׁנִין וּפְלַג זְבַנִית עֶבֶד עֲוִיר, אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ דְּהוּא חַכִּים טָפֵי סַגִּי וְצָפֵי מֵרָחוֹק. מִן דְּנָפְקוּן מִן פִּילֵי אֲמַר לֵיהּ גּוּד דְּנִמְטֵי לְוָיָיתָא. אֲמַר לֵיהּ וְאִית לִוְיָיתָא קוֹמֵינָן, אֲמַר לֵיהּ אִין, וְאִית קוֹמֵינָן אֲנָקָא חֲדָא עֲוִירָא בַּחֲדָא פַּרְגָא, וּבִטְנָהּ תְּרֵין, וְטַעֲנֵיהּ תְּרֵין זִיקִין, חַד דַּחֲמַר, וְחַד דִּבְסִים, וּרְחוֹקָה אַרְבַּע מִילִין וּגְמַלָּא עִמָּם. אֲמַר לֵיהּ עַמָּא דִּתְבִיר קְדַל, בַּחֲדָא עֵינָא מְנָן אַתְּ יָדַע דְּהִיא סַמְיָא מֵחַד עֵינָא, אֲמַר לֵיהּ חֲמֵי דְּחַד גַּבָּהּ דְּאוֹרְחָא רִיעַ וְחַד לָא רִיעַ. וּדְבִטְנָהּ תְּרֵין מְנָן אַתְּ יָדַע, אֲמַר לֵיהּ רְבָעִית לַהּ וַחֲמֵיתָא אַתְרֵיהוֹן דְּתַרְוֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ מְנָן אַתְּ יָדַע דִּטְעִינָה תְּרֵין זִיקִין חַד דַּחֲמַר וְחַד דִּבְסִים. אֲמַר לֵיהּ מִן מְטַפְּיָיתָא, דְּחַמְרָא סְפִיג וּבַסִּימָא תָּסֵיס. דִּגְמַלָּא עִמָּהֶם מְנָן אַתְּ יָדַע, דְּאִשְׁתּוּן בְּמִיסְוָון דְּאוֹרְחָא וִיהוּדָאי לָא מִשְׁתִּין בְּמִיסְוָון דְּאוֹרְחָא אֶלָּא בְּחַד זָוִיָּיא. וּרְחָקָא אַרְבְּעָה מִילִין מְנָן אַתְּ יָדַע, אֲמַר לֵיהּ עַד אַרְבָּעָה מִילִין פַּרְסָתֵיהּ דִּגְמַלָּא מִינְכְּרָא מִכָּאן וּלְהַלָּן לֵית הוּא מִינְכְּרָא.
[יג] חַד מֵאַתֵּינַס אֲזַל לִירוּשָׁלַיִם וַהֲוָה מְפַלֵּי בִּבְנֵי יְרוּשָׁלָיִם סַגִּיא, אָמְרִין מָאן יֵיזֵיל וּמַיְיתֵי לֵיהּ גַּבָּן, אֲמַר לוֹן חַד אֲנָא אֵיזֵיל וְאַיְיתֵי לֵיהּ וְרֵישֵׁיהּ גְּרִיעַ, אֲזַל יְרוּשַׁלְמִי לְאַתֵּינַס אִתְקַבֵּל גַּבֵּי הַהוּא גַבְרָא, לְצַפְרָא נַפְקִין תַּרְוֵיהוֹן לְטַיָּילָא בְּשׁוּקָא, אִפְסִיק חַד סַנְדְּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ לְאוּמָנָא סַב לָךְ טְרִימִיסָא הָדֵין וְעַבְדֵיהּ לִי הָדֵין סַנְדְּלָא, עֲבַדֵיהּ לֵיהּ. לִמְחַר נָפְקִין תַּרְוֵיהוֹן לְטַיָּילָא בְּשׁוּקָא אִיפְסִיק סַנְדְּלָא חוֹרִיתָא, אֲמַר לֵיהּ סַב לָךְ הָדֵין טְרִימִיסָא וְזִיל וְעַבְדֵיהּ לֵיהּ בְּאוּמָנָא לְהָדֵין סַנְדְּלָא דִילִי. אֲמַר לֵיהּ וְכָל הָדֵין יְקִירִין סַנְדְּלַיָא גַבֵּיכוֹן, אֲמַר לֵיהּ אִין. אֲמַר לֵיהּ מִכַּמָּה דִּינָרִין, אֲמַר לֵיהּ מִתִּשְׁעָה וּמֵעֲשָׂרָה דִּינָרִין, וְכַד אִינוּן זִילִין מִשִּׁבְעָה וּמִשְׁמֹנָה דִּינָרִים. אֲמַר לֵיהּ אִי אֲתֵינָא לְגַבֵּיכוֹן בַּהֲדָא סְחוֹרָתָא מַזְבַּנְתְּ יָתֵיהּ לִי, אֲמַר לֵיהּ אִין, אֶלָּא דְּלָא תֵיעוֹל לִמְדִינְתָּא בַּר מִדַּעְתִּי. כְּמָה דַּעֲבִיד עֲבִידָא וּזְבִין סְחוֹרָתָא דְסַנְדָּלַיָא אֲזַל לֵיהּ סְלֵיק לִירוּשָׁלַיִם וִיתֵיב עַל תְּרַע פִּילֵי דִמְדִינְתָּא, שְׁלַח בַּתְרֵיהּ וַאֲתָא, כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲמַר לֵיהּ עַבְדִינַן בֵּינֵינַן דְּלָא יֵיעוֹל בַּר נָשׁ לְמִזְבְּנָא זְבִינוֹהִי אֶלָּא אִם כֵּן רֵישֵׁיהּ גְּרִיעַ וְשִׁיחְרוּר אַפּוֹי, אֲמַר לֵיהּ וּמָה אֲנָא מִנְזַק דַּאֲנָא גָּרַע רֹאשִׁי וְאַזְבֵּין עֲבִידְתִּי. מִן דִּגְרַע רֵישֵׁיהּ נַסְבֵיהּ וְאוֹתְבֵיהּ בְּמִיסְוָון דְּשׁוּקָא, וְכַד הֲוָה בַּר נָשׁ אָתֵי לְמִיזְבַּן מִינֵיהּ סַנְדְּלָא אֲמַר לֵיהּ הָדֵין סַנְדְּלָא זוּגָא בְּכַמָּה הֲוָה, אֲמַר לֵיהּ מִן עַשְׂרָה דִּינָרִין אוֹ מִן תִּשְׁעָה דִּינָרִין, בְּרַם לֵית אֲנָא פָּחֵית מִתְּמַנְיָא דִּינָרִין, וְכַד הֲוָה שָׁמַע הֲוָה טָפַח לֵיהּ עַל רֵישֵׁיהּ בְּסַנְדְּלָא וְאָזֵיל לֵיהּ וְלָא זָבִין. אֲמַר לֵיהּ כָּל הֲדָא בִּישָׁתָא שַׁלְמִית לָךְ כַּד הֲוֵית בְּאַתְרָאי, אֲמַר לֵיהּ מִכָּאן וּלְהַבָּא לָא תְּפַלֵּי בִּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם [תפלי, לשון בדיקה הוא, לא תפאר אחריך, תרגומו לא תפלי בתרך].
[יד] חַד כּוּתָאי עֲבַד נַפְשֵׁיהּ מְפַשֵּׁר חֶלְמִין, שָׁמַע רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי וַאֲמַר לֵית אֲנָא אֵיזֵיל וְאֶחֱמֵי הָדֵין טִפְּשָׁא דְּלִיבָּא כּוּתָאָה דִּמְפַלֵיא בְּבִרְיָיתָא אֲזַל וְיָתֵיב לֵיהּ גַּבֵּיהּ, אֲתָא חַד אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי זֵיתָא מַשְׁקֶה מִישְׁחָא, אָמַר לֵיהּ כּוּתָאי זֵיתָא נְהוֹר וּמִשְׁחָא נְהוֹר, אַתְּ חָמֵי נְהוֹר בִּנְהוֹר סַגְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אִימֵּיהּ הוּא חַכִּים [פרוש הוא בא על אמו]. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי עֵינִי חַד בָּלְעָה חֲבֶרְתָּהּ. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא אַתְּ חָמֵי נְהוֹר בִּנְהוֹר סַגְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, תְּרֵין בְּנִין אִית לֵיהּ וְחַד מִנְּהוֹן חֲכִים לְחַבְרֵיהּ. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי וּבְלָעִית חַד כּוֹכָב. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא חֲמֵי נְהוֹר סַגְיָא, כּוֹכָבָא נְהוֹר וְאַתָּה נְהוֹר, הָא נְהוֹרָא עַל נְהוֹרָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא יְהוּדָאָה קְטַל. וּמִן הָן יַלִּיף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מִן הָדֵין קְרָיָיה: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים (בראשית ט״ו:ה׳). אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אִית לִי תְּלַת עַיְינִין. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא חֲמִי נְהוֹר סַגְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא אָפְיִי הוּא תַּרְתֵּין דִּידֵיהּ וַחֲדָא דְתַנּוּרָא. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי אַרְבָּעָה אוּדְנִין וְכָל עַמָּא מְצַיְתִין לְמִלּוֹי. אֲמַר לֵיהּ אַתְּ שְׁמִיעַ סַגִּיא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא מְגַבֵּב כּוּבִין הוּא, וְכַד הוּא טָעֵין לְהוֹן כָּל עַמָּא עָרְקִין מִן קֳדָמוֹי. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דַּהֲוֵינָא טָעֵין חַד פִּנְקָס וּבָהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבְּעָה לוּחִין וַהֲוָה כְּתִיב מִן הָכָא וּמְחִיק מִן הָכָא, כְּתִיב מִן הָכָא וּמְחִיק מִן הָכָא, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא סְלֵיק לְרַבּוֹ וְיֶהֱוֵי עִסְקֵיהּ סַגִּין, וְהוּא כְּתִיב מִן הָכָא וּמְחִיק מִן הָכָא כְּתִיב מִן הָכָא וּמְחִיק מִן הָכָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא מַרְדְּעָא אִית לֵיהּ וּבָהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַרְקְעִין, חַיֵּיט לֵיהּ מִן הָכָא וּמִתְבַּזַּע מִן הָכָא. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲזִינָא בְּחֶלְמִי דַּאֲנָא טָעֵין קַנְיָא וּבֵיהּ מֵיסְרָא דַחֲסִין, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא סְלִיק לְרַבּוֹ.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אוֹצָרָא דְחַמְרָא אִית לֵיהּ וּנְפֵיק כּוּלֵּיהּ בְּסִיס, וַאֲזִיל כּוּלֵי עַלְמָא וְיַיְתוּנֵיהּ בְּגַרְבֵּיהּ לְפוּם קְרָא לְמִיכְבְּשָׁא בֵּיהּ חֲסִין. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּכָל עַלְמָא מֶחֱמִין לִי בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהוֹן, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא סְלִיק לְרַבּוֹ וְכָל עַמָּא מֶחֱמִין לָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהוֹן. אֲמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הַב לִי אַגְרִי וַאֲנָא פָּתַר לָךְ, אֲמַר לֵיהּ כְּבָר פְּתִיר הוּא. אֲתָא זִימְנָא חוֹרָן אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּכָל עַמָּא מְנַפְּחִין לִי בְּלוֹעֵיהוֹן וּמְקַלְסִין לִי בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא סְלִיק לְרַבּוֹ וְכָל עַמָּא מְקַלְּסִין לָךְ בְּלוֹעֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא אוֹצָר דְּחִיטִּין אִית לֵיהּ וְכַד מְחֶמְיָין לֵיהּ בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהוֹן דַּהֲוָה דִּילְפָא נְחֵית עֲלֵיהוֹן, וְכַד הֲווֹ מְנַפְּחִין לֵית בְּלוֹעֵיהוֹן דְּאִינוּן מְנַפְּחִין, וְכַדּוּ דִּמְקַלְּסִין לָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהוֹן דְּאִינוּן מְצַמְחִין עִשְׂבִין וְלֵית לְהַהוּא גַבְרָא מִנְהוֹן כְּלוּם.
[טו] חַד כּוּתָאי אֲמַר אֲנִי אָזֵיל וְחָמֵי חַד סָבָא דִּיהוּדָאֵי דִּמְפַלִּין בְּבַרְיָיתָא, אֲתָא יָתֵיב לֵיהּ גַּבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ חֲמִית בְּחֶלְמִי אַרְבְּעָה אֲרָזִין וְאַרְבְּעָה שִׁקְמִין וְדוּר דְּתֶבֶן וְתוֹרָא רְכִיב עֲלֵיהוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא, אַרְבְּעָה אֲרָזִין, אַרְבַּעְתֵּי שׁוּלְטָתָא דְּעַרְסָא. אַרְבְּעָה שִׁקְמִין, אַרְבַּעַת שִׁיטוֹתָא דְעַרְסָא. דּוּר דְּתֶבֶן, הֲדָא הוּא חַבְלִין דִּידֵיהּ. וְתוֹרָא רָכֵיב עֲלֵיהוֹן, הוּא מַשְׁכָא דְעַרְסָא דְּדָמִיךְ עִלָוֵיהּ, וְהַהוּא גַּבְרָא סְלִיק עֲלָהּ וְלָא נָחֵית, וְכֵן הֲוָה לֵיהּ. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי זֵיתָא בִּשְׁעַת נִצְבָּא, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא חֲמֵי נְהוֹר סַגִּין. אֲתָא חוֹרָן וַאֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי זֵיתָא בִּשְׁעַת חֲבָטָא, וַאֲמַר לֵיהּ הַהוּא גַבְרָא תַּקֵּן חַרְצֵיהּ לְמַחָאתָה [פרוש מכות], אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְדֵין אֲמַרְתְּ כְּדֵין וְלִי אֲמַרְתְּ כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ תִּיפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא דֵּין חֲמָא בִּשְׁעַת נִצְבָּא וְדֵין בִּשְׁעַת חֲבָטָה.
[טז] חַד מִתַּלְמִידוֹי דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה יָתֵיב קוֹמֵיהּ מִיסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה לֵית אַתְּ סָבַר, אֲמַר לֵיהּ תְּלַת מִילִין קַשְׁיָן חֲמֵית בַּהֲדֵין לֵילְיָא וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ אֵימָא לִי מָה אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּאָמְרִין לִי בַּאֲדָר אַתְּ מַיְית, וְנִיסָן לֵית אַתְּ חָמֵי, וְזָרַע וְלָא חָצַד. אֲמַר לֵיהּ תְּלָתֵיהוֹן הֵן טָבִין, בַּאֲדָר אַתְּ מַיְית, בְּהִדּוּרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אַתְּ מַיְית, [פרוש מתגבר], וְנִיסָן לֵית אַתְּ חָמֵי, נִסְיוֹנִין לֵית אַתְּ חָמֵי. וְזָרַע וְלָא חֲצָד, מַה דִּילֵידִית לֵית אַתְּ קָבֵיר. אֲמַר לוֹ חוֹרָן חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּלָא הֲוָה בְּרַגְלִי פְּטִישׁ, אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ לֵית הָא בִּישָׁא אֶלָּא טָבָא, דְּמָטֵי חַגָּא וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא כְּלוּם, מִן הָן יְלִיף רַבִּי יוֹחָנָן, רֶגֶל בְּרָגֶל.
[יז] חַד בַּר נָשׁ אֲתָא לְגַבֵּי רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אֲמַר לֵיהּ חֲמֵית בְּחֶלְמִי דְּאָמְרִין לִי קוּם סוּק לְקַפּוֹדְקִיָּיא וְאַתְּ נָסֵיב פָּעֳלָא דַּאֲבוּךְ. אֲמַר לֵיהּ וּמִי סְלִיק לֵיהּ אֲבוּךְ מִן יוֹמוֹי לְקַפּוֹדְקִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ לָא. אֲמַר לֵיהּ זִיל מַד לָךְ עֶשְׂרִים שׁוּרַיָא בְּבֵיתָךְ, אֲמַר לֵיהּ לֵית הִינוּן עֶשְׂרִים. אֲמַר לֵיהּ זִיל מְנֵינַן מִלְּעֵילָא לְתַתָּא וּמִתַּתָּא לְעֵילָא, וּבְאַתְרָא דְּיִשְׁלַם מִנְיַן עֶשְׂרִים שָׁרְיָין תַּמָּן אַתְּ מַשְׁכַּח לֵיהּ. אֲזַל וַעֲבַד כֵּן וְאַשְׁכְּחֵיהּ לְפָעֳלֵיהּ וְאִיעַתַּר. וּמִן הָן יְלִיף לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי, קַפּוֹדְקִיָּיא, כַּפָּא בִּלְשׁוֹן יָוָן עֶשְׂרִים, דּוּקְיָיא הֵן בִּלְשׁוֹן יָוָן קוֹרוֹת.
[יח] חֲדָא אִתְּתָא אֲתַת לְגַבֵּי רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרָה לֵיהּ חֲמַיִית דְּשֻׁרִיתָא דְּבֵיתָא פָּקְעָה, אָמַר לָהּ הַהִיא אִתְּתָא יָלְדָה בַּר דְּכַר, אָזְלַת וְכֵן הֲוָה לָהּ. אָזְלַת זְמַן חוֹרָן לְמִשְׁאָלִינֵיהּ, אָמְרָה לֵיהּ שֻׁרִיתָא דְּבֵיתָא פָּקְעָא, אָמַר לָהּ אַתְּ יְלֵידַת בַּר דְּכַר, אָזְלַת וְכֵן הֲוָה לָהּ. אָזְלַת זְמַן חוֹרָן זִמְנָא תְּלִיתֵיתָא אַשְׁכָּחַת תַּלְמִידוֹי יָתְבִין בְּבֵי סַפְרָא וְרַבְּהוֹן לָא הֲוָה תַּמָּן, אָמְרָה לוֹן אָן הוּא רַבְּכוֹן, אָמְרִין לָהּ מָה אַתְּ בָּעָא מִינֵיהּ, אָמְרָה לוֹן דִּלְמָא דְאַתּוּן חַכִּימִין לְמִיפְשַׁר חֶלְמָא דַּחֲמֵית כְּרַבְּכוֹן, אָמְרִין לָהּ אִמְרִי לָן מָה אַתְּ בָּעְיָיא וַאֲנַן פָּתְרִין לִיךְ, אָמְרָה לוֹן חֲמֵית בְּחֶלְמִי הַהִיא אִתְּתָא דְּשֻׁרְיָיתָא דְּבֵיתָא פָּקְעָה, אָמְרִין לָהּ הַהִיא אִתְּתָא קָבְרָא בַּעֲלָהּ. וְכַד נָפְקַת מִן קוֹמֵיהוֹן שָׁרְיַית מְיַילָלָא, שָׁמַע רַבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר לְהוֹ לָמָּה הַהִיא אִיתְּתָא מְיַילְלָא, אָמְרוּ לֵיהּ הַהִיא אִיתְּתָא אֲתַת לְמִישְׁאָלִינָךְ וְלָא אַשְׁכָּחַת יָתָךְ. אָמַר לְתַלְמִידוֹי הַהִיא אִיתְּתָא מַאי אֲתַת לְמִישְׁאַל, אָמְרִין לֵיהּ לְמִיפְתְּרִינָהּ לְחֶלְמָא. אָמַר לָהֶן וּמָה אַמְרִיתוּ לָהּ, אָמְרִין לֵיהּ כֵּן וְכֵן, אֲמַר לְהוֹ אִבַּדְתּוּן גַּבְרָא, לֹא כֵן כְּתִיב: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה (בראשית מ״א:י״ג), וְלֹא כֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַחֲלוֹם הוֹלֵךְ אַחַר פִּתְרוֹנוֹ חוּץ מִן הַיַּיִן, יֵשׁ שׁוֹתֵהוּ וְטוֹב לוֹ יֵשׁ שׁוֹתֵהוּ וְרַע לוֹ.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.
[יט] מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, מְצָאוֹ אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ אֲנִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁכְּבָשׁוּהָ לִיסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ. הָלַךְ מִשָּׁם יוֹתֵר וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים, אָמַר לוֹ אֵיזוֹ דֶּרֶךְ קְרוֹבָה לָעִיר, אָמַר לוֹ זוֹ קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה וְזוֹ רְחוֹקָה וּקְרוֹבָה. הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּזוֹ שֶׁקְּרוֹבָה וּרְחוֹקָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָעִיר מָצָא גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים מֻקָּפִים לְחוֹמָה, וְחָזַר אֵצֶל אוֹתוֹ תִּינוֹק וְאָמַר לוֹ בְּנִי וְכִי זוֹ דֶּרֶךְ קְרוֹבָה לָעִיר, אָמַר לוֹ אַתָּה הוּא חָכָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁזּוֹ קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה וְזוֹ רְחוֹקָה וּקְרוֹבָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלְכֶם חֲכָמִים מִגְּדוֹלְכֶם וְעַד קְטַנְכֶם. הָלַךְ מִשָּׁם וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד וּבְיָדוֹ כְּלִי מְכֻסֶּה, אָמַר לוֹ מַה בְּיָדְךָ מְכֻסֶּה בִּכְלִי זֶה, אָמַר אִלּוּ בָּעֵית אִמָּא דְּתֵדַע מָה דְאִית עִמִּי לָא הֲוַת אָמְרָה לִי כַּסִּיתֵיהּ. הָלַךְ מִשָּׁם יוֹתֵר וּמָצָא תִּינוֹק אֶחָד, אָמַר לוֹ מֵימֶיהָ שֶׁל עִיר מָה הֵן, אָמַר לוֹ מָה אִיכְפַּת לָךְ, הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים מְרֻבִּין. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר מָצָא תִּינֹקֶת עוֹמֶדֶת מְמַלְּאָה מִן הָעַיִּן, אָמַר לָהּ הַשְׁקִינִי מַיִם, אָמְרָה לֵיהּ לְךָ וְלַחֲמוֹרְךָ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה וּפָנָה לֵילֵךְ אָמַר לָהּ בִּתִּי עָשִׂית כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה. אָמְרָה לֵיהּ אֲנִי עָשִׂיתִי כְּמַעֲשֵׂה רִבְקָה וְאַתָּה לֹא עָשִׂיתָ כְּמַעֲשֵׂה אֱלִיעֶזֶר. תָּנֵי מַנִּיחִין פֵּאָה עַל מַעֲשֵׂה קְדֵרָה וְאֵין מַנִּיחִין פֵּאָה עַל מַעֲשֵׂה אִלְפָס. וּמַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶׁנִּתְאָרֵחַ אֵצֶל אִשָּׁה אַלְמָנָה, יוֹם רִאשׁוֹן הִכְנִיסָה לוֹ תַּבְשִׁיל וַאֲכָלוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהּ פֵּאָה. יוֹם שֵׁנִי הִכְנִיסָה לוֹ תַּבְשִׁיל וַאֲכָלוֹ וְלֹא הִנִּיחַ לָהּ פֵּאָה. יוֹם שְׁלִישִׁי הִקְדִּיחַתּוּ בְּמֶלַח תַּבְשִׁיל שֶׁל גְּרִיסִין, כֵּיוָן שֶׁטָּעַם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָשַׁךְ יָדוֹ מֵהֶם. אָמְרָה לוֹ רַבִּי מִפְּנֵי מָה מָשַׁכְתָּ יָדְךָ מִן הַגְּרִיסִין הַלָּלוּ, אָמַר לָהּ כְּבָר סָעַדְתִּי מִבְּעוֹד יוֹם. אָמְרָה לֵיהּ אִם סָעַדְתָּ מִבְּעוֹד יוֹם מִפְּנֵי מָה לֹא מִעַטְתָּ בַּפַּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּעַטְתָּ בַּגְּרִיסִין הַלָּלוּ, שֶׁמָּא פֵּאָה הִנַּחְתָּ, עַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין שֶׁאָכַלְתָּ לָמָּה לֹא הִנַּחְתָּ כְּמוֹ שֶׁהִנַּחְתָּ בַּגְּרִיסִין הַלָּלוּ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִיָּמַי לֹא נִצְחַנִּי אָדָם אֶלָּא אַלְמָנָה זוֹ וְתִינֹקֶת אַחַת וְאוֹתָם תִּינוֹקוֹת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר רַבָּתִי בַגּוֹיִם רַבָּתִי בְּדֵעוֹת.
[כ] שָׂרָתִי בַּמְדִינוֹת – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְפִי שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל תְּנַאי שֶׁקִּבְּלוּ מִסִּינַי, לְפִיכָךְ הָיְתָה לָמַס, הוּא סִינַי הוּא לָמַס, חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר נַחְמָן לְפִי שֶׁעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְפִיכָךְ הָיְתָה לָמַס, הִיא לָמַס הִיא סֶמֶל, אָתוֹי דְדֵין הִינוּן אָתוֹי דְדֵין. רַבִּי בְּרֶכְיָה אָמַר הֲפָכָהּ לָמַס סֶמֶל. וְרַבָּנָן אָמְרֵי לָמַס, לְמַסָּא דְלִבָּא.
אָמַר רַב עוּקְבָא בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב נִכְנַס אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, אֲחָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּיָדוֹ וַהֲוָה מְטַיֵל בּוֹ אֲרֻכּוֹת וּקְצָרוֹת. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי (ירמיהו י״א:ט״ו), אָמַר לוֹ רִבּוֹנִי בָּנַי הֵיכָן הֵם, אָמַר לוֹ חָטְאוּ וְהִגְלֵיתִים לְבֵין הָאֻמּוֹת. אָמַר לוֹ לֹא הָיוּ בָּהֶן צַדִּיקִים. אָמַר לוֹ: עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָהּ (ירמיהו י״א:ט״ו). אָמַר לוֹ הָיָה לְךָ לְהִסְתַּכֵּל בַּטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם. אָמַר לוֹ סוּגֵיהוֹן בִּישִׁין, דִּכְתִיב: עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָהּ הָרַבִּים. אָמַר לוֹ הָיָה לְךָ לְהַבִּיט לִבְרִית מִילָה שֶׁבִּבְשָׂרָם. אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ כָּפְרוּ בָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ (ירמיהו י״א:ט״ו). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיוּ שְׂמֵחִין בְּמַפַּלְתָּם אֵלּוּ עַל אֵלּוּ, דִּכְתִיב: כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי (ירמיהו י״א:ט״ו), וּכְתִיב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי י״ז:ה׳). וּמִפְּנֵי מָה נֶאֱמַר מְגִלַּת קִינוֹת אַלְפָא בֵּיתָא, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְפִי שֶׁכָּתוּב: וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וגו׳ (דניאל ט׳:י״א) שֶׁהִיא כְּתוּבָה מֵאָלֶ״ף וְעַד תי״ו, לְפִיכָךְ נִכְתְּבָה הַמְגִלָּה הַזֹּאת אַלְפָא בֵּיתִין זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ.
[כא] רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אַף עַל פִּי שֶׁקִּלְלָן יִרְמְיָה בְּאַלְפָא בֵּיתִין אֵיכָה, הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן עַל כָּל פָּסוּק וּפָסוּק עַד תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ.
[פרשה א]
(א) [א] איכה ישבה בדד – למה נכתבה [קינות] בא״ב [רבי אליעזר אומר] שעברו ישראל על כל התורה כולה שנאמר וכל ישראל עברו [את] תורתך וסור לבלתי שמוע בקולך (דניאל ט׳:י״א). רבי יהושע אומר [מפני שעברו ישראל כ״ב עבירות כנגד כ״ב אותיות שבתורה. רבי יהודה אומר] אין לשון איכה אלא לשון תוכחה הה״ד איכה היתה לזונה (ישעיהו א׳:כ״א). אמר רבי שמעון בן פזי אין לשון איכה אלא גמטריא ל״ו כנגד ל״ו כריתות שנתחייבו מנין איכ״ה.
[דרש רבי אלעזר בנו של] רבי יוסי הגלילי וכן דרש רבי חנינא אחריו איכה ישבה בדד אמר ירמיה לפני הקב״ה רבש״ע עיר ששמך ושבחך בתוכה ורוב עמה בתוכה בשלש רגלים תשב בדד אמר לו הקב״ה לירמיה ירמיה עד שאתה דורש את שלהם דרוש את שלי איכה היתה לזונה וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״א) ירמיה אמר בכו תבכה בלילה ורוח הקדש אומרת לו והנה שם הנשים מבכות את התמוז (יחזקאל ח׳:י״ד) ירמיה אמר גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה (איכה א׳:ג׳) ורוח הקדש אומרת ותגל [את] ערותה (יחזקאל כ״ג:י״ח) [ירמיה אמר דרכי ציון אבלות (איכה א׳:ד׳) ורוח הקדש] אומרת על דרכים ישבת להם (ירמיהו ג׳:ב׳) ירמיה אמר היו צריה לראש (איכה א׳:ה׳) ורוח הקדש אומרת ואת למדת אותם [עליך] אלופים לראש (ירמיהו י״ג:כ״א) וכן כל דבר ודבר.
[ב] איכה ישבה בדד – א״ר מאיר אמר לה הקב״ה לירושלם מי הושיבך בדד אמרה לפניו רבש״ע מי יכול להושיבני בדד אלא אתה בלבד [נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד שנאמר] מפני ידך בדד ישבתי (ירמיהו ט״ו:י״ז).
ד״א בדד בדד מעמה בדד מנבואה בדד מכהונה.
[ג] העיר רבתי עם – עיר שמחזקת את רוב עמה. [א״ר חנינא העיר רבתי עם עיר שרוב עמה בתוכה בשלש רגלים].
ד״א העיר רבתי עם עיר שמכונין לפרות ולרבות בתוכה כיצד תינוק בן שתים עשרה שנה משיאין אותו אשה בת עשרים שנה כדי שתתעבר ותלד הגדול משיאין לו אשה קטנה כדי שתתעבר ותלד.
[ד] היתה כאלמנה – כאלמנה ולא אלמנה גמורה שתלך ותנשא לאחר ולא אשת איש שתקח מנכסי בעלה.
רבתי בגוים – עיר שעמה רבנין לאדוניהם. אמרו מעשה בגוי אחד ששבה שני תינוקות מארץ ישראל והיו רצין לפני סוסיו אמר אחד לחברו דרך זה שאנו מהלכים בה גמל אחד סומא באחת מעיניו מהלך בה וזו היא הליכתו. ושני פרקין שעליו אחד של יין ואחד של חומץ ושני בני אדם מהלכים אחריו אחד גוי ואחד ישראל אמר להם רבן מנין אתון ידעין שהגמל סומא הוא באחת מעיניו אמרו לו ראה עשבים שבצד הדרך מקום שהוא כנגד עינו הסומא לא נגע בהם ומקום שאכל עשבים הוא שמצד עינו הפתוחה שהיה רואה אותם והיה אוכל אותם. [ומנין אתון ידעין] שני פרקים שעליו אחד של יין ואחד חומץ אמרו לו הבט באם הדרך מקום שטפות נופלות עליו היין נבלע ומקום החומץ נרתח. [ומנין אתון יודעין] שני בני אדם מהלכים אחריו אחד גוי ואחד ישראל [א״ל] הגוי הטיל מים באמצע הדרך וישראל סלק עצמו לצד הדרך והטיל מים ורץ אחריהם ומצא כדבריהם הגיע לפתחו של רומי אמר אחד לחברו מריח אני קפלוטות [שביהודה] שמבשלים בקדרה של כפר חנניא כעס עליהן רבן אמר להם אלהיכם לא היה יכול לסבול אתכם עד שהוא מקלל אותו בא פלמנטר של מלך א״ל מאין באת א״ל מארץ יהודה באתי היום א״ל אפשר מארץ יהודה היום מהלך ארבע מאות פרסא א״ל רוח נשבה לספינה ובאתי היום ואם אין אתה מאמיני ראה קפלוטין של ארץ יהודה שמבשלים כקדרה ועדיין לא טעמתי מהן כלום נכנס רבן לתוך ביתו עמדה אמו ושחטה לו טלה ועשתה לבנה מיני תבשילין ופתחה לו חבית של יין והיה רבן מיסב בסעודה שעשתה לו אמו ואותן התינוקות היו עומדין עליו אמר אחד לחברו ראה ריח הבשר הזה כריח כלב וריח יין זה כריח מת אמר לאמו מה טיבו של יין זה ומה טיבו של בשר זה אמרה לו רחלה היתה אצלי וגדלתי אותה ונתעברה וילדה איל כיון שילדה הרחלה מתה ונשתייר לו האיל ולא היה מי שיניקהו חלב וכלבה שלנו הולידה ונתתי את האיל עם הכלבה והיתה מניקתו עם גוריה עד שנתגדל האיל והייתי מאכילו עשבים ושעורים עד שבאת ושחטתי אותו לך ואתה אוכל אותה (עכשיו תאמרי) [אמר לה] מה טיבו של היין הזה ומהיכן הוא אמרה לו זה היין מאותו הקבר שאביך קבור בו והכרם עומד על קברו של אביך ולפי שידעתי שאין בכל הכרמים חשוב כמוהו לפיכך מלאתי לך חבית מאותו כרם וסתמתי אותה וחתמתי אותה ואמרתי אין אני פותחה עד ביאת בני ועכשיו שראיתיך שמחתי שמחה גדולה ועמדתי ושחטתי את האיל ועשיתי לך מיני תבשילין ופתחתי לך את החבית מיד אכל ושתה ושמח באותן התינוקות שהביא עמו יותר מכל הביזה שהביא מפני שכל מה שהיו אומרים היה בודק אחריהן והיה מוצא דבריהן אמת לאחר ששמח ואכל ושתה עמד ורקד אמר אחד לחברו ראה רגלי רקד אמו זנתה עם רקד שהיה זמר ונתעברה הימנו כיון ששמע אותו האיש את הדברים האלה נטל את הסייף בידו והלך אצל אמו ואמר לה כל הדברים שאמרו לי התינוקות אמת אמרו לי מפני שכבר בדקתי את דבריהם ואם אין את אומרת לי בן מי אני הריני הורגך אמרה לי בני אל תהרגני ואני אומרת לך האמת פעם אחת הביא אביך זמר והיה רקד והיה קולו ערב ולא היה אביך מוליד כיון שראיתיהו נבעלתי לו ונתעברתי ממנו וילדתי אותך ולא יפה עשיתי שהבאתי שרש לאביך כיון ששמע אותו מעשה שעשתה אמר הבאתי לי מי שמוציא את גנותי לבין הבריות צוה להם ואמר להם צאו מעלי לשלום איני כדאי שישמשוני כמותכם נתן להם כל מיני מאכל וצדה לדרך ולוה אותם עד שיצאו מעליו וחזר לביתו וכך נתקררה דעתו עליו.
[ה] שרתי במדינות – עיר שטבעה יוצא מסוף העולם ועד סופו. היתה למס. אמר רבי חוניא ודאי עיר שכל עמה חזקים וגבורים נשבר לבם מפני אומות העולם מפני שאין לשון למס אלא לשון שבירה שנאמר וימס לבב העם ויהי למים (יהושע ז׳:ה׳).
ד״א היתה למס – א״ר יוחנן עיר שכל אומות העולם היו מעלין לה מס תהא היא נותנת מס לאחרים א״ל ריש לקיש אם במס הכתוב מדבר הרי הורגין ומטופולין ממנו על עץ ומה ת״ל היתה למס אלא כיון שרואים את הדומה היו מכשכשין ונופלין שאין למס אלא פשפש שנאמר וחם השמש ונמס (שמות ט״ז:כ״א).

רמז תתקצה

איכה ישבה בדד – רבי פנחס פתח ואם עד אלה לא תשמעו לי, רבי אליעזר ורבי יהושע, ר׳ אליעזר אומר אין הקב״ה מביא פורענות על ישראל עד שהוא מעיד תחלה וכו׳ (כדאיתא באיכא רבתי). כה אמר ה׳ התבוננו וקראו למקננות וגו׳, רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר משל למלך שהיו לו שני בנים, כעס על האחד נטל המקל וחבטו והגלהו ואמר אוי לזה מאיזו שלוה נגלה, כעס על השני נטל את המקל וחבטו והגלהו אמר אנא הוא דתרבותי בישא, כן גלו עשרת השבטים אמר הקב״ה עליהם אוי להם כי נדדו ממני, כיון שגלו יהודה ובנימין כביכול אמר הקב״ה אוי לי על שכרי. ריש לקיש אמר משל למלך שהיו לו שני בנים כעס על הראשון נטל המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל המקל וחבטו ופרפר ומת, אמר מעתה אין בי כח לקונן קראו למקוננות, כך גלו עשרת השבטים התחיל מקונן עליהם שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עיכם קינה בית ישראל, כיון שגלו יהודה ובנימין אמר הקב״ה מעתה אין בי כח לקונן כביכול אלא התבוננו וקראו למקוננות גו׳ עינינו דידי ודידהון, עפעפינו דידי ודידהון, א״ר אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מהן עד שכפת ידו של בנו לאחוריו, כך הקב״ה אמר לנבוכדנאצר עלה על ירושלים והיה מתירא עד שכפת יד מיכאל לאחוריו שנאמר כי מאסו את תורת ה׳ צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, כי מאסו את תורת ה׳ צבאות זו תורה, כי מאסו את תורת ה׳ צבאות זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה.

רמז תתקצו

אמרו בשעה שבקש הקב״ה להחריב את בית המקדש, אמר כל זמן שאני כתובה אין האויבים נוגעים בה, אלא אכבוש עיני ממנה ואשבע עליה שלא אזקק לה עד עת קץ ויבאו אויבים ויחריבו אותה, מיד השיב הקב״ה ימינו והחזירה לאחוריו שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב, באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש, כיון ששרפוהו אמר הקב״ה שוב אין לי מושב בארץ כל הארץ לא שלי הוא אלא אסלק שכינתי ממנה, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו, בכה הקב״ה ואמר מה עשיתי שהשריתי שכינתי למטה בשביל ישראל ועכשו שחטאו חזרתי למקום הראשון ח״ו שהייתי שחוק לאומים ולעג לבריות, באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו רבש״ע אני אבכה ואתה לא תבכה, אמר לו למה אין אתה מניח אותי לבכות אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני נוה, אמר להם הקב״ה למלאכי השרת בואו אני ואתם ונלך לביתי ונראה מה עשו לו האויבים, מיד הלך הקב״ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, כיון שראו בית המקדש אמר בודאי זה היה ביתי וזה היה מנוחתי שבאו האויבים שם ועשו כרצונם, באותה שעה היה הקב״ה בוכה וצועק ואומר בני היכן הם, כהני ולויי היכן הם, אדירי היכן הם, ומה אעשה כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא אביתם, אמר לו הקב״ה לירמיה מה אתה רואה היום, אני דומה לאחד שהיה לו בן ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם כי הם יודעים לבכות, אמר לפניו רבש״ע איני יודע היכן משה קבור, אמר לו לך ועמוד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד וראה צאנך שקרעוהו אויבים, מיד הלך ירמיה למערת המכפלה לאבות העולם ואמר להם עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב״ה, אמרו לו מה היום מימים שאנו מתבקשים לפני הקב״ה, אמר איני יודע מפני שהיה ירא לומר להם חרבן בית המקדש אמר עכשו יאמר לי בימיך היתה זאת לבנינו, הניחם ירמיה והלך ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד שהגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב״ה, אמר לו מה היום מימים שאני מתבקש לפני הקב״ה, אמר לו איני יודע, שהיה ירא לומר חרבן בית המקדש, הניח את ירמיה והלך אצל מלאכי השרת שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה, אמר להם משרתים עליונים אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב״ה, אמרו לו בן עמרם אינך יודע שבית המקדש היה קיים ועכשו הרי הוא חרב בימי ירמיה וישראל גלו ואתה מתבקש לספוד ולבכות, מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב״ה והניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה והלך אצל אבות העולם, אמר לו אביו עמרם מה זאת לך בני, אמרו לו אבות העולם משה רועה ישראל מה היום מימים, אמר להם אבות אבותי אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם, מיד הניחו ידיהם על ראשם וקרעו בגדיהם והיו צועקים ובוכים והולכים עד שערי בית המקדש, כיון שראה אותם הקב״ה חגר שק ותלש בשערו ואלמלא מקרא כתיב אי אפשר לאמרו, הדא הוא דכתיב ולקרחה ולגור שק, והיו בוכים והולכים משער לשער כאדם שמתו מוטל לפניו, והקב״ה מספיד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, או להם לזקנים שבזקנותם חרב ביתם, הניח אברהם ידו על ראשו וידו אחת חזר לאחוריו והיה צועק ובוכה ואמר רבש״ע בני היכן הם, ואמר לו הקב״ה ענן בא עליהם ושבה אותם, אמר לפניו רבש״ע למאה שנה נתת לי בן והייתי שמח בו שמחה גדולה ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה שמחתי ולא עכבתי על דבריך ובאו מלאכי השרת ואמרו זה לזה כך אמרנו זה לזה בשעה שהלך אברהם ועקד את יצחק בנו על גבי המזבח בואו ונראה את הבן שנתן לו בקהיות שנים למאה שנה ואינו חס עליו ועכשו לא תזכור זאת ותרחם עליו, פתח ואמר המקרא הזה מי יתן ראשי מים וגו׳.

רמז תתקצז

אמר יצחק לפני הקב״ה רבש״ע בני היכן הם, אמר לו נמסרו ביד צריהם כצאן לטבח, אמר לפניו רבש״ע בשעה שאמר לי אבא כפות עצמך על גבי המזבח לא עכבתי על דבריו, עכשו לא תזכור לי זאת ותרחם על בני, פתח ואמר שמעתי ותרגז בטני וגו׳, אמר יעקב לפני הקב״ה רבש״ע בני היכן הם, אמר לו עין הרע שלטה בהם והגלו אותם לבבל, פתח ואמר קלים היו רודפינו מנשרי שמים, אמר משה לפני הקב״ה רבש״ע לשוא רדפתי לפניהם לשוא נפלו עצמותי במדבר, פתח ואמר מי יתן לי אבר כיונה, באותה שעה עמדו כלם באגודה אחת והיו צועקים ובוכים, אמר להם הקב״ה אבות העולם למה אתם בוכים, אמר להם אוי לזקן שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח, אוי לו למלך שנשבו לו בניו בחייו, אוי לו למלך שהיה שחוק לכל בריותיו שנאמר הייתי שחוק לכל עמי, אמר לפניו רבש״ע שמא אין חזרה לבנים, אמר להם אל תאמרו כך יש דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם ה׳ ושבו בנים לגבולם, באותה שעה אמר לו משה הלך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם, אמר לו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים, אמר לו אעפ״כ אלך, מיד הלך משה וירמיה לפניו, כיון שהגיעו לנהרות בבל ראוהו למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדותנו מצרינו, יצאה בת קול ואמרה משה גזרה היא שנגזרה, אמר להם בני להחזיר אתכם אי אפשר אלא המקום יפדה אתכם במהרה, הניחן באותה שעה בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתן למרום שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, כיון שבא אצל אבות אמר להם מה עשו אויבים לבנינו, אמר להם מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם מופשטים ערומים ומהם מושלכים בחמה רעבים וצמאים, מיד פתחו פיהם ואמרו היכי הויתון כיתמי כמאן דלית ליה אבא, היכי הלכתון בטורי ובחצצי בלא מסאנא ובלא סנדל, היכי טעניתון מטול דחלא, היכי כפיתון ידיכון לאחוריכון, פתח משה ואמר ליט שמשא אמאי לא חשיכת בשעתא דעאל סנאה לבי מקדשא אהדר ליה ואמר משה רעיא מהימנא היכי הוה חשיבא לי לא שבקין לי לא רפו לי כי נקיטו לי בשתין שוטי דנורא ומהו לי ואמרו לי פוק אנהר, פתח משה ואמר על זיווך מקדשא היכי חשך ווי דמטא זימנא מטא עידנא דמקדשא חרב והיכלא מיקליא ודרדקי דבי רב מתקטלים ואבהתכון אזלין בשביה וגלו.

רמז תתקצח

תוב פתח (אברהם) [משה] ואמר בחייכון כשדאי לא תקטלון קטלא אכזראה ולא תשוו כלאה גמירא ולא תקטלון ברא באנפי אבא וברתא באנפי אמא דמטא זמנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון, וכשדאי רשיעי לא עבדין הכי מנחין ליה לברא בכנפא דאמיה ואמרין ליה לאבוה קום נכסיה ואמיה בכיא ונתרא אמיה דמעא ואבוהי תלא ליה רישיה.
עתיד הקב״ה להפוך תשעה באב לשמחה שנאמר כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, ולבנות את ירושלים הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה, שנאמר בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס. א״ר יוחנן כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. דברי ירמיהו בן חלקיהו אמר רבי שמלאי מאי דכתיב עד מתי פתיים תאהבו פתי תאהבון כתיב, אמר הקב״ה בנוהג שבעולם אדם אוכל צחנה שני ימים או שלשה ימים ונפשו קניטא עליו ואתם הרי כמה שנים אתם עו״א שכתוב בה צא תאמר לו צואה תאמר לו ואין נפשכם קניטא.

רמז תתקצט

אמר רבי שמעון כל מה שכתוב ישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח, ברחב כתיב השבעו נא לי בה׳ כי עשיתי עמכם חסד, ובישראל כתיב ואם חי ה׳ יאמר לכן לשקר ישבעו. ברחב כתיב והחייתם את אבי ואת אמי, ובישראל כתיב אב ואם הקלו בך. ברחב כתיב ותטמנם בפשתי העץ, ובישראל כתיב אומרים לעץ אבי אתה. ברחב כתיב הערוכות לה על הגג, ובישראל כתיב משתחוים על הגגנות, ברחב כתיב ותאמר להם ההרה לכו ובישראל על ראשי ההרים יזבחו, ברחב כתיב ונתתם לי אות אמת, ובישראל כתיב ואמת לא ידברו. דברי ירמיהו בן חלקיהו אמר הקב״ה לירמיהו נתתי עשרת הדברות לישראל והם הפכום לרעה, אמרתי להם אנכי ה׳ אלהיך והם אומרים לעץ אבי אתה, אמרתי להם לא יהיה לך אלהים אחרים והם משתחוים על הגגות לאלילים, אמרתי להם לא תשא וגו׳ והם לשקר ישבעו. אמרתי להם זכור את יום השבת והם קדשי בזית ואת שבתותי חללת, אמרתי להם כבד את אביך וגו׳ והם אב ואם הקלו בך. אמרתי להם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב והם רצוח וגנוב ונאוף, אמרתי להם לא תענה ברעך עד שקר והם וידרכו את לשונם קשתם שקר. אמרתי להם לא תחמוד והם וחמדו שדות וגזלו, אמר ר׳ יודן בר סימון מאי דכתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ומאי אמר כמוך, אלא היה ירמיהו כמותו בתוכחות שכל הכתוב בזה כתוב בזה, זה נבא ארבעים שנה וזה נבא ארבעים שנה, זה נבא על יהודה וישראל ועמדו בני שבטו להרגו, וזה כמו כן, זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור, זה ניצל על ידי אמה וזה על ידי עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות, לכך הוצרך לומר דברי ירמיהו בן חלקיהו.
א״ר פנחס כל מקום שתמצא דבר דברי [דברים] כלם דברי תוכחות, כתיב אלה הדברים אשר דבר משה וכתיב תמן מזי רעב ולחומי רשף, כתיב דבר ה׳ אשר היה אל הושע בן בארי, וכתיב כי אתם לא עמי וגו׳, כתיב דברי ירמיה וכתיב אשר למות למות, אמר הקב״ה לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו׳, ואתם החייתם את רחב הזונה ובית אביה וכל אשר לה ההיה יהושע, הרי ירמיה מבני בניה בא ועושהו לכם דברים לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם. מאי ירמיהו שבימיו נעשה ביהמ״ק ארימון. ד״א בימיו נתרוממה מדת הדין על ישראל. מן הכהנים אשר בענתות, אמר ירמיה עשוק שמי בכהנים, בימי משה יברכך ה׳ ובימי ולוקח מהם קללה וגו׳, בימי משה וישמרך ה׳ ובימי ולוקח מהם קללה וגו׳, בימי משה וישמרך ובימי אשר לחרב לחרב, בימי משה יאר ה׳ פניו ובימי במחשכים הו שיבני, בימי משה ויחונך ובימי אשר לא אתן להם חנינה, בימי משה ישא ה׳ פניו ובימי אשר לא ישא פנים לזקן, בימי משה וישם לך שלום ובימי כי אספתי את שלומי וגו׳.
שמעו דבר ה׳ בית יעקב, א״ל הקב״ה לישראל שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נבואת ירמיה. שמעו דברי נבואה עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא, שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוצה לארץ, שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים, שמעו אזניכם עד שלא תשמעו עצמותיכם, הה״ד העצמות היבשות שמעו.

רמז תתר

ארבעה שומעים ה׳, יש שומע ומפסיד שנאמר ולאדם אמר כי שמעת, והפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב, שומע ונשכר דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ונשכר כי ביצחק יקרא לך זרע, לא שומע ונשכר דכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה, ונשכר ויוסף הוא השליט, לא שומע ונפסד ישראל שנאמר ולא שמעו ולא הטו את אזנם, והפסידו דכתיב אשר למות למות, אמר הקב״ה אבותיכם לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, אדם הראשון לא מצא בי עול, משל לחולה שנכנס רופא אצלו אמר לו דבר זה אכול ודבר זה לא תאכל וכשעבר ואכל גרם למיתה לעצמו, וכשעבר אדם הראשון ואכל נכנסו הדורות אצלו אמרו לו אי אפשר שהקב״ה (גזר) [עבר] עליך מדת הדין שתמות, אמר להם ח״ו אני שעברתי צווי הקב״ה וגרמתי מיתה לעצמי על שאכלתי, הרי אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, פרעה לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול, פרעה היה דומה למלך שהלך למדינת הים והפקיד כל שלו ביד עבדו, לאחר ימים בא המלך אמר לו תן לי פקדוני אמר לו לא עבדך אני ולא הפקדת לי לא כלום, נטלו ותלאו בגרונו אמר לו עבדך אני וכל מה שהפקדת לי אתן לך, כך כשאמר לו שלח עמי אמר מי ה׳, כשהביא עליו עשר מכות אמר ה׳ הצדיק. במדבר אמרתי לאבותיכם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו ויהי ביום השביעי יצאו מן העם, וכשאמרו ישראל נעשה ונשמע ואח״כ עשו את מעשה העגל אבדו את נעשה שלהם וקיימו את נשמע והעליתי עליכם כאלו קיימתם את שניהם, וכשאמרתי להם שמעו ולא שמעו אבדו את שניהם.
איכה איה כה שנאמר לאברהם אבינו כה יהיה זרעך, איה כה שנאמר למשה כה תאמר לבית יעקב. שאלו את בן עזאי אמרו לו רבינו דרוש לנו דבר אחד ממגלת קינות, א״ל לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם ובעשרת הדברות ובמילה שנתנה לכ׳ דורות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה.

רמז תתרא

איכה ישבה בדד – כל מה שאירע לאדם אירע לישראל, אדם הראשון הקב״ה הכניסו לגן עדן וצוהו ועבר ודנו בשלוחין וגרושין וקונן עליו איכה, ויאמר לו איכה, איכה. בגרושין שנאמר ויגרש את האדם, ובשלוחין שנאמר וישלחהו, וכן עשה לישראל הכניסם לארץ ישראל שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וגו׳, וצום מצות לא תעשה ועשה ועברו עליהם ודנן בגרושין ובשלוחין שנא׳ מביתי אגרשם שלח מעל פני ויצאו ויקונן בעצמו עליהם איכה, איכה ישבה בדד.
[חדשים לבקרים רבה אמונתך – אר״ש ב״א על שאתה מחדשנו בכל בוקר אנו יודעים שאמונתך רבה לתחית המתים כו׳, אנרינוס שאל את ר״י ב״ח אתם אומרים הקב״ה בורא בכל יום כת של מלאכים והן אומרין שירה והולכין להן, א״ל הן כו׳. ומן אן אתבריין, א״ל מנהר דינור, ומה עסקיה, א״ל כהדין ירדנא דלא פסיק לא ביממא ולא] בלילא, א״ל סנקליטין שלו אין מה דהוה נגיד ביממא לא נגיד בלילא, א״ל נטור הוינא בבית פעור (קרית) ומאי דנגיד ביממא (לא) נגיד בלילא.
חלקי ה׳ אמרה נפשי – ר׳ אבא בש״ר יוחנן אמר משל למלך שנכנס למדינה ועמו דוכסין ואיפרכסין ואיסטרטליטין, דין אמר דוכס פלן אנא נסיב לגבי, ודין אמר אסטרטליטין פלן אנא נסיב, פקח שבהם אמר לא אטול כי אם המלך בעצמו דבלא מתחלף והוא לא מתחלף, כך עו״א אלו עובדים לחמה ואלו ללבנה ואלו לעץ ואלו לאבן, אבל הקב״ה חלקו של ישראל, הה״ד חלקי ה׳ אמרה נפשי, כמד״א ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי.
חלקי ה׳ וגו׳ – א״ר יצחק חלקי ה׳ אמרה נפשי על כן אוחיל לו ומיחדת בכל יום שמע.

רמז תתרב

טוב ה׳ לקוו – יכול לכל, תלמוד לומר לנפש תדרשנו. אך טוב לישראל יכול לכל, ת״ל לברי לבב אלו שלבם בר עליהם שאין בידם חטא ועון, ודכוותה אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל, ת״ל מסלות בלבם אלין דשביליא דאורייתא תדירא בלבהון, ודכוותה טוב ה׳ למעוז ביום צרה יכול לכל, תלמוד לומר ויודע חוסי בו, וכן היטיבה ה׳ לטובים יכול לכל, ת״ל ולישרים בלבותם, קרוב ה׳ לכל קוראיו יכול, לכל תלמוד לומר לכל אשר יקראוהו באמת.
טוב ויחיל ודומם כדאמר ריש לקיש אף על פי שהקב״ה כועס על עבדיו הצדיקים בעולם הזה חוזר ומרחם עליהם.
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו (איכה ג׳:כ״ז) – עול תורה ואשה.
ישב בדד וידום (איכה ג׳:כ״ח) – אמר הקב״ה למלאכי השרת מלך בשר ודם אבל מהו עושה, אמרו לו תולה שק עליו ומכבה פנסים והולך יחף והופך מטתו ובוזע פורפירין ובוכה וסופד ויושב ודומם, אמר להם אף אני עושה כן דכתיב אלביש שמים קדרות ושק וגו׳ עד די כרסון רמיו שנהפכו וכתיב בצע אמרתו, וכתיב ויקרא לבכי וכתיב ישב בדד וידום.
יתן בעפר פיהו (איכה ג׳:כ״ט) – זה אחד משש מקראות כשהיה רבי מגיע לאחר מהם היה בוכה, הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, בקשו את ה׳ כל ענוי ארץ וגו׳, שנאו רע ואהבו טוב וגו׳, כי את כל מעשה האלהים יביא וגו׳, ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני. והדא יתן בעפר פיהו (קומי רוני).
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם – למה נכתבו קינות באל״ף בי״ת, ר׳ אליעזר אומר מפני שעברו ישראל על התורה כלה שנאמר וכל ישראל עברו את תורתך וסור לבלתי וגו׳, ר׳ יהושע אומר אומר מפני שעברו ישראל כ״כ עבירות כנגד כ״ב אותיות שבתורה, ר״מ אומר אין לשון איכה אלא לשון תוכחת, הה״ד איכה היתה לזונה קריה נאמנה. א״ר שמעון בן פזי לשון איכה גימטריא ל״ו כנגד ל״ו כריתות שנתחייבו בל״ו כריתות מנין איכה.

רמז תתרג

דרש ר׳ אלעזר...

רמז תתרד

היתה כאלמנה – כאלמנה ולא אלמנה גמורה שתלך ותנשא לאחר ולא אשת איש שתקה מנכסי בעלה. רבתי עם עיר שנעשו עמיהם רבנים לאדוניהם, אמרו מעשה בכותי אחד ששבה שני תינוקות מארץ ישראל והיו רצים לפני סוסו אמר א׳ לחברו דרך זה שאנו בה גמל אחד סומא באחד מעיניו מהלך בה עכשו וזו היא הליכתו, ושני פרקים יש עליו אחד של יין ואחד של חומץ ושני בני אדם מהלכין אחריו אחד כותי ואחד ישראל, אמר להם רבן מנין אתם יודעים שהגמל סומא הוא באחד מעיניו, אמר לו ראה עשבים שבצד הדרך שהוא כנגד עינו הסומא לא נגעה בהם ומקום שאכל עשבים הוא שבצד עינו הפתוחה שהיה רואה אותם והיה אוכל אותם. ושני פרקים יש עליו אחד של יין ואחד של חומץ, אמר לו הבט באם הדרך מקום שטפות נופלות עליו מקום היין נבלעו מקום החומץ נרתח, ושני בני אדם מהלכים אחריו אחד כותי ואחד ישראל הכותי הטיל מים באמצע הדרך וישראל סלק עצמו לצד הדרך והטיל מים. ורץ אחריהם ומצא כדבריהם, הגיע לפתחה של רומי אמר אחד לחברו מריח אני קפלוטות שביהודה שמבשלים בקדרה של כפה חנניה, כעס עליהם רבן אמר להם אלהיכם לא היה יכול לסבול אתכם ואני אסבול אתכם, עד שהוא מקלל אותם בא פלמנטר של מלך ואמר לו מאין באת, אמר לו מארץ יהודה באתי היום אמר לו אפשר מארץ יהודה באת היום מהלך ד׳ מאות פרסה, א״ל רוח נשבה לספינה ובאתי היום אמר לו אם אין אתה מאמינני ראה קפלוטות של ארץ יהודה שמבושלים בקדרה שבשלתי ועדין לא טעמתי מהם כלום, נכנס רבם לתוך ביתו עמדה אמו ושחטה לו טלה ועשתה לבנה מיני תבשילים ופתחה לו חבית של יין והיה מסב בסעודה שעשתה לו אמו ואותם התינוקות היו עומדים עליו, אמר אחד מהם לחברו ראה ריח בשר זה כריח כלב, וריח היין הזה כריח המת, אמר לאמו מה טיבו של יין זה מה טיבו של בשר זה, אמרה לו היתה אצלי רחלה וגדלתי אותה ונתעברה וילדה איל, כיון שילדה מתה הרחלה ונשתייר לי האיל, ולא היה לי מי יניקהו חלב, וכלבה שלנו הולידה נתתי האיל עם הכלבה והיתה מניקתו עד שגדל האיל והייתי מאכילו עשבים ושעורים עד שבאת עתה ושחטוהו לך ואתה סועד אותו עכשו, תאמרי מה טיבו של יין זה מהיכן הוא, אמרה זה היין מאותו הקבר שאביך קבור בו והכרם משוך על קברו של אביך, לפי שידעתי שאין בכל הכרמים שהניח לך אביך כרם שיוציא יין טוב כמו זה לפיכך מלאתי לך חבית מאותו כרם וסתמתי אותה וחתמתי אותה ואמרתי אינה פותחת אלא בביאת בני, ועכשו כשראיתיך שמחתי שמחה גדולה ועמדתי ושחטתי את האיל ופתח תי את החבית, מיד אכל ושתה ושמחה באותם התינוקות שהביא עמו יותר מכל מה שהביא מפני שכל מה שהיו אומרים היה בודק אחריהם והיה מוצא דבריהם אמת, לאחר שאכל ושתה עמד ורקד, אמר אחד מהם לחברו ראה רגלי אדוננו דומים, אמו זנתה עם רקד שהיה זמר ונתעברה הימנו, כיון ששמע אותו האיש את הדברים האלה שאמרו, נטל את הסייף בידו והלך אצל אמו ואמר לאמו כל הדברים שאמרו לי אלו התינוקות אמת אמרו לי מפני שכבר בדקתי על דבריהם, ואם אין אתה אומר לי בן מי אני הרי אני הורגך, אמרה לו בני אל תהרגני ואני אמרית לך אמת, פעם אחת הביא אביך זמר והיה רקד והיה קולו ערב ולא היה אביך מוליד, כיון שראיתיהו נבעלתי לו ונתעברתי ממנו וילדתי אותך, כיון ששמע אותו מעשה שהיא עשתה אמר הבאתי לי מוציא גנותי לבין הבריות, יצא אליהם ואמר להם לכו מעלי לשלום איני כדאי להשתמש בכמותכם, נתן להם כל מיני מאכל וצדה לדרך ולוה אותם עד שיצאו מעליו וחזר לביתו וכך נתקררה דעתו עליו.

רמז תתרה

רבי הונא בר עוקבא ורבנן פליגי, ר׳ הונא בר עוקבא אמר לשומרת יבם שתובעת מזונות ואינה תובעת כתובה, רבנן אמרו למלך שכעס על מטרונא וכתב לה גט ועמד וחטפו ממנה וכל זמן שהיתה מבקשת לינשא לאחר היה אומר לה היכן גיטך ובזמן שהיתה מבקשת מזונות אומר לה ולא כבר גרשתיך. כך כל זמן שישראל עובדין עבודת אלילים אומר להם הקב״ה איה ספר כריתות אמכם. ר׳ עקיבא ורבנן פליגי, ר׳ עקיבא אומר אימא אלמנה ואומר כאלמנה מעשרת השבטים ולא מיהודה ובנימין, רבנן אמרין מאלו ומאלו ולא מהקב״ה שנאמר כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו.

רמז תתרו

רבתי בגוים שרתי במדינות – עיר שטבעה יוצא מסוף העולם ועד סופו. היתה למס א״ר נחוניא וראי עיר שכל עמה חזקים וגבורים נשבר לבם מפני עובדי אלילים, מפני שאין לשון למס אלא לשון שבירה שנאמר וימס לבב העם ויהי למים. ד״א היתה למס א״ר יוחנן עיר שכל עובדי אלילים מעלין לה מס תהא היא נותנת מס לאחרים, א״ל ריש לקיש אם במס הכתוב מדבר הרי הורגין ממנו ותולין ממנו על העץ, ומה תלמוד לומר היתה למס – אלא כיון שראוה חמה היו מפשפשין ונופלין, שאין לשון ונמס אלא לשון פשפוש שנאמר וחם השמש ונמס.
איכה ישבה בדד – אמר לה אני משרה אותך בטח בדד שנאמר וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב.
כיף גלסת מנפרדה, אלקריה אלכת׳ירהֵ אלקום, וצארת כארמלה, אלעצ׳ימה פי אלאמם, אלרייסה פי אלמדן, צארת ד׳מה.
היתה – נהיתה.
איכה ישבה בדד – ירמיה כתב ספר קינות, היא המגלה ששרף יהויקים על האש אשרא על האח, והיו בה שלש אלפבית איכה (איכה א׳:א׳), איכה (איכה ב׳:א׳), איכה (איכה ד׳:א׳). שוב הוסיף עליו: אני הגבר (איכה ג׳:א׳) שהוא שלש אלפביתב שנאמר: ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה (ירמיהו ל״ו:ל״ב) – שלש כנגד שלש.
בדד – גלמוד מיושביה.
רבתי עם – יו״ד יתירה, כמו רבת עם, שהיה עמה רב. יש מדרשי אגדה אבל אני לשון המקרא בא לפרש כמשמעו.⁠ג
היתה כאלמנה – ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אצלה.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״על האש אשר״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״אלפא ביתות״.
ג. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״כשמועו״.
How can it be that she sits in isolation – Yirmeyahu wrote the book of Eikhah. 1 This is the scroll that Yehoyakim burned on the hearth.⁠2 It contained three3 alphabetical acrostics:⁠4 "Oh how can it be that she sits [in isolation],⁠"5 "How can it be [that God] has cast a gloom,⁠"6 [and] "How dim can it be [that the golden glow] has paled.⁠"7 He added to it, "I am the man...⁠",⁠8 which contains three sets of alphabetical acrostics, as it is stated, "and many more words were added similar to those [of the original scroll],⁠"9 three corresponding to three.⁠10
In isolation – Devoid of her inhabitants.
Teeming with people – The yud of רַבָּתִי is superfluous;⁠11 [it means the same] as, רַבָּתִי עָם, that her people were many.⁠12 There are many Aggadic midrashim, but I have come to explain the Scripture according to its literal meaning.
Has become like a widow – But not really a widow; rather, like a woman whose husband went abroad and he intends to return to her.⁠13
1. Because Chapter 3 of Eikhah begins with Yirmeyahu writing, "I am the man,⁠" one might mistakenly think that is the beginning of Yirmeyahu's writing, therefore Rashi states that he wrote the entire Book of Lamentations [=Eikhah]. (Sifsei Chachomim)
2. See Yirmeyahu 36:23.
3. The three acrostics respond to the three tragedies that occurred: the physical exile of the Bnei Yisroel, the departure of the Shchinah and the loss of Eretz Yisroel. (Yalkut Me'am Lo'ez)
4. The alphabetical acrostic symbolizes the Bnei Yisroel's transgression of the Torah which was written with the letters of the Aleph Beis. (Sifsei Chachomim)
5. Eikhah 1:1.
6. Ibid., 2:1.
7. Ibid., 4:1.
8. Ibid., 3:1.
9. Yirmeyahu 36:32.
10. He also added Chapter 5. See Eikhah Rabbah, Pesichta 28.
11. Palgei Mayim explains that the yud is not superfluous because the prophet is speaking in [first person singular] God's Name, saying, "How can it be that the city that 'I' made great and that 'I' made important, etc.⁠"
12. Alternatively, 'the city whose people were so wise' yet they were unable to prevent its destruction. (Eikhah Rabbah); or, 'the city with great people.' (Ibn Ezra)
13. See Maseches Sanhedrin 104a.
איכה – אמ׳ ירמיהו משה ראה את ישראל רבים ככוכבים השמים ואמר עליהם איכה אשא לבדי טרחכם (דברים א׳:י״ב) י״י אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב (דברים א׳:י׳) ועכשיו הם יושבים כאבל וקונן עליהם איכה אמר ירמיהו הנביא אֵי כה איה הבטחה שאמ׳ הש׳ לאברהם אבינו הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספר אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו:ה׳) איה כה שנאמר לאבינו יעקב כה תאמר לבית יעקב וגו׳ (שמות י״ט:ג׳) ולמה נאמרו קינות באל״ף בי״ת כדי שיהיו נגרסים בפי המקוננים ד״א למה לקו ישראל באל״ף בי״ת הם עברו מאל״ף ועד תי״ו לפיכך לקו מא׳ ועד תי״ו תדע לך שהרי אלות שבמשנה תורה מן וי״ו עד ה״א שנאמר והיה אם לא תשמע (דברים כ״ח:ט״ו) עד ואין קונה שהרי כ״ד פסוקים וכ״ב אותיות מנין אל״ף בי״ת ס״א למה לקו באל״ף בי״ת אמ׳ הש׳ יען וביען במשפטי מאסו (ויקרא כ״ו:מ״ג) אני אמרתי לברכם מא׳ ועד תי״ו שנאמר אם בחוקותי עד קוממיות (ויקרא כ״ו:ג׳-ל״ג) והם סרחו ולקו מא׳ ועד תי״ו.
ישבה – דמה את ישראל לאשה וקרא עליה לשון נקבה ישבה אמ׳ השם אני אמרתי וארשתיך לי באמונה (הושע ב׳:כ״ב) אתי מלבנון כלה (שיר השירים ד׳:ח׳) ועכשיו תשבי בדודה אני אמרתי וישבתם על הארץ לבטח (ויקרא כ״ה:י״ח) ועכשיו והושבתם לבדכם בקרב הארץ (ישעיהו ה׳:ח׳) בדד אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב (דברים ל״ג:כ״ח) ועכשיו בדד יהיה מושבה כענין שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא י״ג:מ״ו).
בדד – על עסק עשרת הדברות שעזבתם. מנין בדד תחת שהיו ככוכבי השמים לרוב (דברים כ״ח:ס״ב) עכשיו ישבה בדד.
העיר רבתי עם – העיר זו ירושלים וכן הוא אומ׳ בעיר י״י צבאות בעיר אלהינו (תהלים מ״ח:ט׳) אמר ירמיהו עיני ראו ולא זר (איוב י״ט:כ״ז) העיר שראיתי בעיני שהיתה רבתי עם. רבתי יו״ד יתירה כמו המשפילי המגביהי (תהלים קי״ג:ה׳-ו׳) לפי שאות יו״ד הוא ייפוי הלשון בין בתחלת התיבה בין בסוף התיבה בתחלת התיבה כמו אז ישיר (שמות ט״ו:א׳), אז יבנה יהושע (יהושע ח׳:ל׳), יעשו עגל בחורב (תהלים ק״ו:י״ט). וכל אלו וכל כיוצא בהם פירושם בלא יו״ד ובסוף התיבה עלי ארץ וכמו אלו שאמרנו המשפילי והמגביהי (תהלים קי״ג:ה׳-ו׳) בא וראה מה כתו׳ בבית הראשון ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לי״י בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף (מלכים א ח׳:ס״ג) ותנן הפר קרב בכ״ד אלף כהנים והאיל קרב בי״א אלף כהנים. ואם הכהנים כך י״ב שבטים על אחת כמה וכמה שלא היה להם מנין וכן הוא או׳ יהודה וישראל רבים כחול וגו׳ (מלכים א ד׳:כ׳) ובבית שני אז״ל אגריפס המלך בקש לעמוד על מנין של ישראל ואמ׳ לכהנים הפרישו כוליא מכל פסח ופסח והפרישו לו ת״ר אלף זוגות כליות כפלים מיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה ואין לך כל פסח ופסח שלא היה בו יותר מעשרה במכסת נפשות. ואם תאמר והלא הכליות היו עולין לגבוה והיכי עביר הכי אלא לא הפרישו כליות ממש וכנגד הכליות היו לוקחין אבנים כנגדן והביאון למלך.
היתה כאלמנה – שהיא יושבת עגומה ועגונה ממתנת בעלה שהניחה והלך לו בדרך רחוקה ולא אלמנה ממש וכן הוא או׳ כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו (ירמיהו נ״א:ה׳) כשם שנאמר בישראל היו שרי יהודה (הושע ה׳:י׳) כמשיגי גבול כנגד מעשיהם היתה פורענותם דאמר ר׳ אבהו הם לא פילשו אחר מדת הדין שנא׳ ויהי העם כמתאוננים (במדבר י״א:א׳), כי כפרה סוררה (הושע ד׳:ט״ז). ומדת הדין לא פלשה אחריהם שנאמר היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש.
רבתי בגוים – מלשון ורבי המלך (ירמיהו מ״א:א׳) וכן כי רבה היא (אסתר א׳:כ׳) מלמד שהיו ישראל גדולים בעיני האומות ושרי המדינות.
ס״א: רבתי בגוים – בחכמות כענין שנאמר ותרב חכמת שלמה (מלכים א ה׳:י׳).
שרתי – בתורה כענין שנא׳ בי שרים ישורו (משלי ח׳:ט״ז) תני ר׳ חגי בשם ר׳ יוסף כל מקום שהולך ירושלמי היו מושבין אותו בקשיתרא לשמוע חכמתו.
והיא היתה למס – תחת שהיו האומות ומלכיהם נותנין מס לישראל עכשיו היתה למס הם נותנין להם מס וכן אנו מוצאין משלמה דכתי׳ וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו אשר נתן אלהים בלבו (מלכים א י׳:כ״ד) והמה מביאים איש מנחתו כלי כסף וכלי זהב (מלכים א י׳:כ״ה). ועתה למס נותנין מס למלך אשור מדרש היתה למס תחת סמל הקנאה שהיו משתחוים לו ועל שעברו על תנאי סיני חושבניה דדין כחושבינה דדין על כן היו למס.
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם – העיר שהיתה לשעבר רבתי עם.
רבתי עם – פתרונו: רבת עם, כמו: מלאתי משפט (ישעיהו א׳:כ״א), שפתרונו: מלאת משפט. וכן רבתי עם – פתרונו: רבת עם, וכן שרתי במדינות – פתרונו: שרת המדינות.
1How she sits in solitude, the city once full of people – The city that was formerly full of people (רבתי עם). Its explanation is: רבת עם, just like the explanation of מלאתי משפט full of justice (Isaiah 1:21) is מלאת משפט. So, the explanation of רבתי עם is רבת עם, and similarly, the explanation of a princess among the provinces (שרתי במדינות) is שרת במדינות‎.⁠2
1. This translation is based on Dr. Deborah (Anderson) Baird, Medieval Jewish Exegesis of the Book of Lamentations (doctoral dissertation, University of St. Andrews, 2004), with the gracious permission of the translator and copyright holder (all rights reserved to the translator), and with the assistance of Dr. Clive Sneddon in deciphering the Old French glosses.
2. RY Kara is concerned here with spelling. The final yod does not affect the meaning, and like Rashi, RY Kara regards it is as superfluous.
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם – בדד שם דבר הוא, ולא שיהא פתרונו: בדודה, אלא לשון יחידות. שולמינטיר1 בלעז. כמו: אני מליאה הלכתי וריקם השיבני (רות א׳:כ״א), שאף הוא שם דבר, ופתרונו: ווידמינט2 בלעז.⁠3 אף כאן איכהא נהייתה הרעה הזאת4 שישבה בדד העיר שהיתה לשעבר רבתי עם. ועכשיו היתה כאלמנה – שיושבת בדודה.
רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס – פתרון: העיר שהיתה לשעבר גברת הגוים שרת המדינות – ששאר המדינות עובדים אותה ופורעים לה מס, עכשיו היא עובדת לאומות ופורעת להם מס.
1. seulement
2. videment
3. השוו ר״י קרא רות א׳:כ״א.
4. השוו ללשון הפסוק בשופטים כ׳:ג׳.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״איכה״.
1How she sits in solitude, the city once full of peoplesolitary (בדד) is a noun; its explanation is not lonely (בדודה); but rather, a state of solitude, seulement (שולמינטיר) in the vernacular. It is similar to [emptyhanded (ריקם) in] I was full when I went away, but [HaShem] has brought me back emptyhanded (Ruth 1:21), as it is also a noun; its explanation is: videment (ווידמינט) in the vernacular. Also here, how has this calamity been brought about, that the city sits in solitude that was formerly full of people? But now she is like a widow who dwells alone.
The greatest among nations, the princess among the provinces has become a tributary – The explanation is the city that was formerly mistress of the nations, and princess of the provinces, because the rest of the provinces were serving her, and paying her tax. Now she serves the nations, and pays tax to them. The greatest among nations, the princess among the provinces has become a tributary – The explanation is: the city that was formerly mistress of the nations and princess of the provinces, as the rest of the provinces served her and payed her tax; now she serves the nations and pays tax to them.
The greatest among nations, the princess among the provinces has become a tributary – The explanation is: the city that was formerly mistress of the nations and princess of the provinces, as the rest of the provinces served her and payed her tax; now she serves the nations and pays tax to them.
1. This translation is based on Dr. Deborah (Anderson) Baird, Medieval Jewish Exegesis of the Book of Lamentations (doctoral dissertation, University of St. Andrews, 2004), with the gracious permission of the translator and copyright holder (all rights reserved to the translator), and with the assistance of Dr. Clive Sneddon in deciphering the Old French glosses.
בדד – שם דבר יחידות, ודוגמתו: דבר, משל.
העיר – ירושלים.
רבתי – היו״ד אינה יתירה כי אם שהמעשה קבוע ורגיל להיות תמיד, המקרא מטיל בו יו״ד לפעמים, כמו: היושבי בשמים (תהלים קכ״ג:א׳) כי בכל עת הוא יושב בשמים. וכן העיר הזאת תמיד היתה נהוגה להיות רבה ועצמה ברוב עמה.
היתה – לשון הווה, וכן ישבה לשון הווה. וגם רוב המגילה בלשון הווה.
כאלמנה – נשארה יחידה מבעל ויושבת אבילה וחפוית ראשה.
רבתי בגוים – תמיד היתה רבנית בין האומות.
שרתי במדינות – תמיד היתה שרית וגברתניתא במדינות. מילה כפול⁠{ה} היא, ואין היו״דין יתירות.
היתה למס – עתה נהפך להפך וסיבה שהאומות היו מעלין לה מס בימי קדמה, ועתה היא להם למס עובד. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
א. כן כנראה צ״ל. בכ״י המבורג: וגבר פנית.
בדד – שם נופל על זכר ועל נקבה, עם למ״ד ובחסרונו. וכן מלת בטח.
רבתי, שרתי – מלעיל, להבדיל בין היו״ד הנוסף ובין יו״דים מן המדבר, כמו: אוהבתי לדוש (הושע י׳:י״א). ועמדה מלת גנובתי יום (בראשית ל״א:ל״ט) מלרע, בעבור השתנות הבי״ת.
רבתי – איננה כראשונה, רק בלשון גדולה, כמו: ורבי המלך (ירמיהו מ״א:א׳), על כל רב ביתו (אסתר א׳:ח׳).
ונפתח למ״ד למס להורות על ה״א הדעת הנעדר, ולא נדגש המ״ם להקל על הלשון.
1Lonely – A noun which occurs as masculine and feminine, with or without a lamed, like the word בטח‎.⁠2
Full (רבתי), A princess (שרתי). The penultimate accent is to distinguish between the additional yod and the yods of the sign of the first person singular, as in that preferred (אהבתי) to thresh (Hosea 10:11), and stolen (גנבתי) by day (Genesis 31:39) has an ultimate accent on account of the change of the bet.⁠3
Great (רבתי) among the nations. It is not like the first [רבתי עם], but rather is an expression of greatness such as commanders (ורבי) of the king (Jeremiah 41:1), and for every officer (רב) of his house (Esther 1:8). The lamed of למס is pointed with a patakh to indicate the missing definitive heh4, but the mem has no dagesh to reduce/ease the expression.
1. Translation and notes by Dr. Deborah (Anderson) Baird, Medieval Jewish Exegesis of the Book of Lamentations (doctoral dissertation, University of St. Andrews, 2004), with the gracious permission of the translator and copyright holder (all rights reserved to the translator).
2. For example I Kings 5:5 where בטח is constructed with a ל; and Deuteronomy 12:10 where it is not.
3. Ibn Ezra is distinguishing between the superfluous yod of the adjectival form where the accent is on the penultimate syllable, and the accent on the final syllable of the first person singular pronominal suffix.
4. That is, the sign of the definite article.
לא דיי שישבה בדד במות בניה אחר היותה רבת עם, עד שהיא כאלמנה שאין לה בעל, והיא נואשת מהיות לה בנים.
1Not only does she sits alone, (when) her children having died, after being full of people, while she is like a widow without a husband, and she is despairing of having children at all.
1. Translation and notes by Dr. Deborah (Anderson) Baird, Medieval Jewish Exegesis of the Book of Lamentations (doctoral dissertation, University of St. Andrews, 2004), with the gracious permission of the translator and copyright holder (all rights reserved to the translator).
איכה ישבה בדד – מבוארת כונת זאת המגלה שחבר ירמיהו אחר חרבן בית ראשון, שבו נחרב עמנו ונשחת פארנו, ולא שב עדיין על ענינו גם לא בבית שני. ומה יהיה בשלישי י״י אלהים אתה ידעת!
וענין זאת המגלה קינות ונהי עלינו, עם הודעת ענינים נכבדים כמו שאבאר. ודרך העברי וגם הרומי לאמר לשון תימה ושאלה על המהומה העצומה המפורסמת גם למתמיה גם לשואל, כי אינו שאלה לדעת באמרו: איכה ואיך כמו שנאמר בגדר האיכות, וכן: איך היה לשמה כרגע (תהלים ע״ג:י״ט) ורבים כן.
בדד – שם דמיון ראשון ונכון בעברי ובהגיון זה הלשון, כמו שהיה נכון אם אמר: בודדת שהוא שם נגזר.
רבתי עם – רבוי מצד הכַמה המתפרד.
רבתי בגוים – רבוי מצד האיכות הגדולה, כמ״ש: על כל רב ביתו (אסתר א׳:ח׳), ורבי המלך (ירמיהו מ״א:א׳), כי זה השרש בעברי משותף לשני אלו, והנה זה כאלו אמר: איכה ישבה בדד היתה כאלמנה העיר רבתי עם, כי רבתי עם הפך הישיבה בדד כאלמנה, וכן היתה למס – הוא הפך רבתי בגוים שרתי במדינות, והנה יו״ד שרתי ורבתי כנוי היחס לא למדבר בעדו:
איכה ישבה – שלשה דברים אין הדעת סובלתן. אחד מי שהוא רגיל לחיות חיים מדיניים בחברת רבים ונכבדים כל שכן אם הם מקרוביו ובני ביתו ורוע מזלו ישיב אותו ערום ועריה גבר מביט ימין ושמאל ואין לו מכיר: הב׳, האיש היקר אשר יפעל פעולות הנפש לפי המעלה והגיע רוב עניינו לאפיסת שכלו או תם כחו ונס ליחה או בהעדרו מבין קרוביו או הרחקתו עד ישבות מכל מלאכתו מעשה תקפו וגבורתו: הג׳ שר וגדול אשר יעצור בעמו ועשה כרצונו ורוע מקרהו יורידהו מגדולתו ויעבידהו לזולתו כמו ששלשה אלה באחרית תלונותיו של שלמה (משלי ל׳) תחת שלש רגזה ארץ. כי באו ונחו כלם על ירושלם עיר הקדש רגע אחד כמו שזכרם המקונן בסוף הפסוק הראשון. אחד באומר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. ב׳ באומר היתה כאלמנה רבתי בגוים וזה כי כמו שהאשה בעולת בעל כאשר תתאלמן תשבות מכל מעשיה המיוחדים באשר היא אשתו ואשר הושם שמה עליה אם כל חי כמ״ש במקומו בספר העקידה. כן האיש היקר אשר מדרכו וטבעו לחיות בפעולת המעלה המיוחדת לו באשר הוא האיש ההוא. ולסבה מן הסבות ישבות מהנה. ותהיה מלת רבתי מענין רבי המלך (ירמיהו מ״א) והכוונה על רבנותה בחכמה ובמעשה מכל זולתה מן האומות כמו שאמרו ז״ל במדרשות (איכה רבה א׳) ועל הג׳ אמר שרתי במדינות היתה למס.
למס. כתב אבן עזרא ונפתחה למ״ד למה להורות על הא׳ הדעת הנעדרת ולא נדגשה המ״ם להקל על הלשון עכ״ל ובכל ספרים מדוייקים שבאו לידי הלמ״ד בקמץ וכ״כ במכלול דף נ״א ונקודת המ״ם במקצת ספרים אשכנזים בקמץ ובס״ס בפתח וכן כתב המכלל יופי והם דברי מכלול דף רנ״ב.
בדד – התרחקה מכל מיודעיה השמחים, לבכות בלי טורדה באנחת לבה.
כאלמנה – העוזבת חברת בני אדם לבכות מיתת בעלה.
רבתי – מושלמת.
למס – מוכרחת לעבודת פרך, וכן כל מס שבתנ״ך.
איכה ישבה בדד העיר. ולא מחמת שמצאו חסרון בה ואז היתה כאשה גרושה, לא כן אך בע״כ נגלו והיתה כאלמנה שלא מחמת חסרונה עזבה אישה. ובאמת איך תהי׳ הפכיות כזו שמרוב עם תהי׳ בדד, לכן אמר הסבה שמתחילה היה ההתהפכות, שרתי במדינות היתה למס, שמתחילה המשילו על עצמם מלכי רומא כידוע מעובדא דחשמונאים, וזה היתה הנסבה להגלות.
איכה – רבי אבהו פתח למגילת איכה, והמה כאדם עברו ברית (הושע ו׳), מהו כאדם – כאדם הראשון,⁠1 אמר הקב״ה, אדה״ר הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי וגרשתיו ושלחתיו וקוננתי עליו איכה, דכתיב ויאמר לו איכה – איכה כתיב,⁠2 אף בניו הכנסתים לא״י וצויתים ועברו על צוויי וגרשתים, שנאמר (הושע ט׳) מביתי אגרשם, ושלחתים, שנאמר (ירמיהו ט״ו) שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם איכה3 (פתיחתא למ״ר איכה).
איכה – רבי יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויבך (פ, תבא), אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ דברים) איכה אשא לבדי,⁠4 ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד5 (שם).
איכה – כתיב (פ׳ בחקתי) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, אמר הקב״ה לישראל, אתם עברתם לפני ז׳ עבירות,⁠6 הרי ירמיה בא ומקונן עליכם קינות שהם בשבעת אלפ״י ביתי״ן7 (שם).
איכה – אמר ר׳ יוחנן, מפני מה לקו ישראל באל״ף בי״ת, מפני שעברו על התורה שנתנה באל״ף בי״ת8 (סנהדרין ק״ד.).
איכה – דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה שנתנה לעשרים דורות9 ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה, ור׳ לוי אמר, עד שכפרו בל״ו כריתות שבתורה ובעשרת הדברות כמנין איכה ישבה בדד10 (מ״ר).
איכה – רבי יהודה אומר, אין איכה אלא לשון תוכחה, כמש״נ (ירמיהו ח׳) איכה תאמרו חכמים אנחנו וגו׳. ור׳ נחמיה אומר, אין איכה אלא לשון קינה, כמש״נ ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – אוי לך11 (מ״ר).
איכה ישבה בדד – ר׳ אבא ב״ר כהנא פתח, מפני ידך בדד ישבתי (ירמיהו ט״ו) אמרה כנסת ישראל לפני הקב״ה, רבש״ע, נגעה בי ידו של פרעה לא ישבתי בדד,⁠12 ידו של סנחריב לא ישבתי בדד,⁠13 וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, הוי איכה ישבה בדדיג*)14 (פתיחתא).
איכה ישבה בדד – רבי אלכסנדרי פתח, שקדתי ואהיה כצפור בודד (תהלים ק״ב), אמר הקב״ה, שקדתי להשרות שכינתי בביהמ״ק לעולם, ואהיה כצפור – מה צפור זה בשעה שנוטלין גוזליה היא יושבת בדד, כך אנכי שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין העובדי כוכבים וישבתי לי לבדי, הדא הוא דכתיב איכה ישבה בדד15 (שם).
איכה ישבה בדד – אמר רבי נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו באל״ף בי״ת אפילו הכי הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר איכה ישבה בדד, וישעיהו אמר (מ״ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו׳16 (מ״ר).
איכה ישבה בדד – רבי ברכיה בשם רבי אבדימי אמר, בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום כתיב בהו (יחזקאל ט״ז) ואלבישך רקמה, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלבישן בגדי בדדין,⁠17 הה״ד איכה ישבה בדד18 (מ״ר).
איכה ישבה בדד – רבי יהודה אומר, בימי יהויקים נאמרה מגילת קינות, אמר ליה רבי נחמיה, וכי בוכין על המת עד שלא ימות, אלא אחר החורבן נאמרה, והרי פתרונו – איכה ישבה בדד19 (שם).
ישבה בדד – אמר הקב״ה, אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירש אף שמיו יערפו טל (פ׳ ברכה), עכשיו יהיה בדד מושבם20 (סנהדרין ק״ד.).
העיר רבתי עם – תנא רבי שמואל, כ״ד פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה כ״ד מבואות, וכל מבוי כ״ד שוקים ועל כל שוק כ״ד שקקים21 ועל כל שקק כ״ד חצרות ועל כל חצר כ״ד בתים, וכל חצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים22 (מ״ר).
רבתי עם – אמר רבה א״ר יוחנן, מהו רבתי עם, שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן, כדי שיהיו להם בנים הרבה23 (סנהדרין ק״ד.).
היתה כאלמנה – א״ר אבא בר כהנא, ישראל לא פלשו אחר מדת הדין ומדת הדין לא פלשה אחריהם,⁠24 בישראל הוא אומר (פ׳ בהעלותך) ויהי העם כמתאוננים ולא מתאוננים, (הושע ה׳) היו שרי יהודה כמשיגי גבול ולא משיגי גבול (שם ד׳) כי כפרה סוררת עמי, כפרה ולא פרה סוררה, ואף מדת הדין לא פלשה אחריהם, היתה כאלמנה – ולא אלמנה, כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, ודכותה (ב׳ ד׳-ה׳) דרך קשתו כאויב, היה ה׳ כאויב, כאויב ולא אויב (מ״ר).
היתה כאלמנה – כאלמנה ולא אלמנה, משל למלך שכעס על מטרונה שלו וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכשהיתה מבקשת להנשא לאחר היה אומר לה היכן גיטך, וכשהיתה תובעת מזונותיה היה אומר לה ולא כבר גרשתיך, כך כל זמן שישראל מבקשים לעבוד עבודת כוכבים אומר להם הקב״ה (ישעיהו ג׳) איזה ספר כריתות אמכם, וכל זמן שהיו מבקשים לעשות להם נסים כבתחלה אומר להם (ירמיהו ג׳) שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה25 (מ״ר).
היתה כאלמנה – כאלמנה ולא אלמנה. ר׳ עקיבא אומר, אלמנה מעשרת השבטים ולא משבט יהודה ובנימין, ורבנן אמרי, אלמנה מאלו ומאלו ולא מהקב״ה, שנאמר (ירמיהו נ״א) כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו26 (שם).
רבתי בגוים – והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת״ל רבתי בגוים אלא רבתי בדעות27 (שם).
שרתי במדינות – מהו שרתי במדינות, אמר רבה א״ר יוחנן, כל מקום שהולכים נעשים שרים לאדוניהם28 (סנהדרין ק״ד.).
היתה למס – א״ר יוחנן, לפי שעברו ישראל על תנאי שקבלו מסיני29 לפיכך היתה למס, הוא למס הוא סיני, חושבניה דדין כחושבניה דדין30 (מ״ר).
היתה למס – א״ר שמואל בר נחמן, לפי שעבדו ישראל עבודת כוכבים לפיכך היתה למס, היא למס היא סמל אותיותיו דדין כאותיותיו דדין31 (שם).
היתה למס – רבנן אמרי, מהי למס – למסא דלבא [כמו שנאמר (יחזקאל כ״א) אל שמועה כי באה ונמס כל לב]⁠32 (שם).
1. יתכן דמדייק יתור הלשון כאדם, אשר פשוט הוא, דזולת מין האדם לא שייך ביה העברת ברית, ולכן דריש כאדה״ר ע״פ ההשתוות שביניהם, כפי שיתבאר בסמוך אות ג׳. או דהדיוק הוא מדכתיב כְּאדם (הכ״ף בשו״א) ולא בקמ״ץ הידיעה, כמו שהוא בא לרוב בכה״ק בבואו להורות על הדמיון והשווי, כמו צללו כַּעפרת (שמות ט״ו) ידמו כָּאבן (שם) משמע דהאי אדם איננו שם המין כ״א שם פרטי (שאי אפשר לו לבא בה׳ הידיעה) והיינו אדם הראשון.
2. יתכן דמרמז למ״ש בסנהדרין ל״ח ב׳ שבלשון איכה רמז לו הקב״ה שנטה לבו מאחריו, דכן דרשו שם איכה – אנה פנה לבך, כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ׳ בראשית במקומו. ואע״פ דרק תוכחה היא ולא קינה בכ״ז אינה יוצאת גם מכלל קינה שהיה הקב״ה כביכול מקונן על שעבר על צויו, וגם י״ל דמפרש איכה כמו אוי לך וכבסמוך בדרשה באות י״א. ובעיקר טעם הדרשה מן אַיֶכָּה לאֵיכָה, נראה דמדייק דדי היה לכתוב אַיֶךָּ בלא ה׳ לבסוף, כמו בכל יום אברכךָּ, והרבה כהנה, וכן דרשו במנחות ל״ז א׳ בענין תפילין דכתיב לאות על ידכה – יד כהה [יד שמאל], משום יתרון הה׳, דהו״ל לכתוב על ידך.
3. אפשר לפרש כלל הדרשה דמרמז להשתוות הענינים שבין ישראל קודם החורבן ובין אדה״ר, דכמו אדה״ר השפיע לו הקב״ה רק טובה כך השפיע הקב״ה לישראל בנחלת א״י ובביהמ״ק, וכמו אדה״ר נצטוה והותרה מקודם כך נצטוו והותרו ישראל, וגם ערך עונשם היה בשוה שנתגרשו ממקומם.
4. לא נתבאר מה זכות הוא בקריאה זו אשר לפי פשוטו הוא ענין תוכחה ותרעומות. וי״ל ע״פ מ״ש לקמן במד״ר ריש פרשה א׳ דפסוק זה אמר משה בשעה שראה את ישראל בשלותם ובכבודם, ורבוים היה הולך וגדול ולכן התפלא לאמר איכה אשא לבדי וא״כ יש בענין לשון זה רמז רבוי וכבוד, וזהו שאמר אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי, כלומר היתה הפליאה הזאת על הפלגת הרבוי מתמדת, ועתה כשלא זכיתם הנה נתמעטתם עד אשר נשארה העיר בדד מאין איש, ועליכם לקרא איכה ישבה בדד.
5. וכן דריש כל הפרשה הזאת בסגנון כזה. ומ״ש הלשון הייתם קוראים, עכשיו אתם קוראים – הכונה שהיה מתקיים בכם כך ועכשיו מתקיים בכם כך, משום דבקריאה לבד אין שייך זכות וחובה.
6. נתבאר באגדות בפ׳ בחקתי ובפירש״י שם שהם, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את אחרים מלעשות, כופר בצווי המצות מהקב״ה וכופר בעיקר.
7. אחד בפרשה ראשונה, אחד בפרשה שניה, שלשה בפרשה שלישית, אחד בפרשה רביעית, וגם פרשה חמישית חשיב לא״ב, כי אע״פ שאינה על סדר הא״ב, אך מפני כי יש בה מספר כ״ב פסוקים כמספר האותיות שבא״ב.
8. הלשון קצר, וצ״ל שהיא כתובה מאל״ף ועד תי״ו, כלומר שאין דבר נעדר בה [והוא ע״ד שאמרו ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, והכונה שעברו על כל התורה מאל״ף עד תי״ו, כלומר מתחלתה ועד סופה כלפי הלשון (שבת נ״ה.) אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל״ף עד תי״ו]. וכן מפורש הלשון במ״ר כאן, והוא נכון, אלא שתחלת הלשון בזה במ״ר אינו מבורר כ״כ לעומת לשון הגמרא, דשם הגירסא מפני מה נאמרה מגילת קינות בא״ב וכו׳, ובזה נראה עיקר גירסת הגמרא, משום דכן מצינו כלשון זה גם במ״ר בענין אחר כאן, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה בא ישעיהו ורפאן לכולן, כפי שיבא בסמוך, הרי דהא״ב גם לקותא הוא, ושייך יותר מפני מה לקו. וטעם שאלת המדרש מפני מה נאמרה מגילת קינות בא״ב י״ל דקשה ליה שלא מצינו דוגמת סידור דברים בא״ב בכל דברי מוסר של הנביאים, וא״כ ניכר שאיזו כונה טמונה בסדר זה.
9. עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה מנח ועד אברהם, כמבואר בפ״ה דאבות.
10. איכה עולה ל״ו ובדד י׳, וה״ק משום איכה ומשום בדד ישבה בגלות. וטעם דרשות אלו בכלל דמדייק מה שלא כתב איך ישבה בדד, ועיין מענין אגדה זו בסנהדרין ק״ד א׳.
11. על שעברת על צוויי באכילת עץ הדעת, ודריש אותה המלה איכה משום דלפי פשוטו אחרי שדבר עמו לא שייך השאלה איכה. ועיין לפנינו בתורה תמימה פ׳ בראשית דרשה בענין אחר במלה זו.
12. מכוין לפרעה נכה שהרג את יאשיהו המלך כשעלה לירושלים כמבואר בד״ה ב׳ ל״ה, אשר בכ״ז נשארה ירושלים על תלה.
13. כי אע״פ שהגלה את עשרת השבטים אעפ״כ נשארו יהודה ובנימין.
14. הנה חורבן ירושלים היה כנודע ע״י נבוכדנצר, וא״כ צריך באור מאי אולמא ידו של נבוכדנצר שמכונה ידך [של הקב״ה] מידו של פרעה וסנחריב, וצ״ל דמכוין בלשון נגעה בי ידך ללשון הפסוק ממרום שלח אש, וא״כ היה זה כביכול מידו של הקב״ה בעצמו. או משום דנבוכדנצר מכונה עבדו של הקב״ה כמש״כ בירמיה מלך בבל עבדי, וא״כ הרי הוא כמו בא בשליחות אדונו.
15. מפרש איכה ישבה בדד בכנוי על השכינה, והכונה היא כמו שהצפור אע״פ שנוטלין גוזליה אינה מנחת קנה אלא יושבת במקומה, כך הקב״ה אע״פ שנחרב המקדש בכ״ז לא פסק מלהשרות שכינתו במקומו, וכמ״ש בירושלמי ברכות פ״ד אע״פ שגלו ישראל לא זזה שכינה ממקומה.
16. וסוף הפסוק ואני שכולה וגלמודה, ור״ל שתתמיהי מאין באו עם רב כזה והלא זה ימים רבים הייתי שכולה וגלמודה. וכן דריש בכל פסוק ופסוק מפרשה זו, ותכלית הכונה להורות דרכי הקב״ה שמקדים רפואה למכה.
ויש להעיר במ״ש אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, מהו הלשון אע״פ, ומאי נ״מ שקללן בא״ב, והלא הול״ל בלשון קצרה כל מה שקללן ירמיהו רפאן ישעיהו, וי״ל ע״פ הדרשה בסנהדרין ק״ד א׳ [והובא לעיל] מפני מה לקו ישראל באל״ף בי״ת מפני שעברו על התורה שנתנה באל״ף בי״ת [ר״ל שהיא כתובה מאל״ף ועד תי״ו, ומשל הוא שאין דבר חסר ממנה וכמש״כ לעיל אות ח׳], והנה לפי״ז היה מן הדין שלא תרפא קללתן אחרי שכל כך כבדה חטאתם שעברו על כל התורה, בכ״ז בא ישעיהו ורפאן, וא״כ עיקר החידוש כאן לא עצם הקללות כי אם סבתן, והיינו מה שעברו על התורה שנתנה בא״ב, כמבואר. וזהו שאמר אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, וטעם סדר קללות כזה הוא מפני שעברו על כל התורה, והיה מן הדין שישארו בקללתם, אפ״ה בא ישעיה והקדים להם רפואה וכדמפרש, ודו״ק.
17. בגדים מלוכלכים של העושה שמן בבית הבד ואין אדם מתקרב אליו, ועיין שבת י״ט ב׳ מחצלות של בדדין.
18. טעם הדרשה משום דעל העיר לא שייך לשון בדד אלא שוממה וחרבה, ולכן דריש על האנשים שלבשו בגדים מגואלים, היפך מן ואלבישך רקמה. ולפי״ז תהיה אפוא הכונה ישבה בדד על כנ״י שנשארה במצב איש בַּדְד, אשר אין דורש ואין מתקרב אליה.
19. לשון עבר, ואזיל לשיטתיה לעיל דאיכה הוא לשון קינה, ור״י ס״ל שנאמרה קודם החורבן ובדרך תוכחה והתראה לעתיד כדרך הנביאים, ואזיל לשיטתיה לעיל דאיכה הוא לשון תוכחה.
20. טעם הדרשה ע״ד ענין הדרשה דלעיל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כך עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים כך עיי״ש בבאור באות ה׳, וה״נ הכונה אלו זכיתם היה מתקיים בכם הלשון בדד לברכה, כמבואר, עכשיו שלא זכיתם מתקיים בכם בדד דאיכה ישבה. וגם יש לפרש אילו זכיתם הייתם נבדלים אתם מן הגוים לכבוד ולבטחון, עכשיו שלא זכיתם יבדילוכם הם, לצער ובזיון. ואולי י״ל פשוט, דהתואר בדד כשהוא מתיחס לישיבת עם הוא לברכה כי ע״י בדידותו לא ילמד ממעשה העמים הרעים וגם לא ירעו לו, אך אם התואר הזה מתיחס למקום מושב העם – הוא לקללה כי אז הכונה כי המקום ישאר בדד ועזוב מני אדם, וזהו שאמר עתה יהיה בדד מושבם, ר״ל מקום מושבם.
21. פלטיה הוא ככר גדול ורחב, ושקקים הם רחובות, דכן תרגום רחובות – שקקי (משלי א׳ כ׳) והיינו כי השוק הגדול יחלק לחלקים וכל חלק מיוחד לסחורות מיוחדות.
22. קשה לפרש כפשוטו, ואולי הכונה שלרוב המון מסחרה [לפי ערך רבוי השוקים כמבואר] היה עם רב יוצא ונכנס בכל חצר לרגלי מסחרם.
23. כי הזרע של קטן אפילו של זה שראוי להזריע אינה מתבשלת כ״כ מהר, וכן הקטנה אינה קולטת מהר, ולכן כשמזדוגים שניהם אפשר שתתאחר תולדתם, משא״כ קטנה לגדול וגדולה לקטן מכיון שכח אחד חזק תמהר תולדתם. ובמ״ר מצייר כאן ענין זה, כיצד היו ישראל פרים ורבים, היה אדם משיא בנו בן שתים עשרה שנה אשה הראייה לילד והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה, ולא היה מגיע לכ״ו שנה עד שהוא רואה בנים לבניו. וע׳ מש״כ בתו״ת פ׳ ואתחנן בפסוק והודעתם לבניך ולבני בניך.
24. פלש הוא מענין מבוי מפולש, נקב מפולש, מצד אל צד, ור״ל גם בחטאם של ישראל לא היה החטא מלא ומפולש אלא נשאר מקצת זכות, וכנגד זה כשענשה אותם מדת הדין לא ענשה במדה מלאה ומפולשה אלא הניחה מקום לשוב לחוננם, וכהראיות שמביא לזה ולזה. ועיין מ״ש בענין כ׳ הדמיון בתו״ת שמות פ״א בפסוק כי חיות הנה וצרף לכאן.
25. עיקר כונת הדרשה ליישב סתירת הכתובים ע״ד העזבם מהקב״ה, דפסוק אחד מורה על החיוב ואחד על השלילה, כמבואר, והכריעו שבאמת נתן ספר כריתות ולקחו בחזרה, וצייר במשל ודמיון.
26. טעם פלוגתתם יתבאר ע״פ הפלוגתא שלהם במקום אחר (סנהדרין ק״י:) דר״ע ס״ל דעשרת השבטים אינם עתידים לחזור לעולם רק יהודה ובנימין, הרי שהיא אלמנה מעשרת השבטים ולא מיהודה ובנימין, ורבנן ס״ל שכולם עתידים לחזור, וכל זמן שהם בגלות היא אלמנה מכולם, ומה אני מקיים כאלמנה ולא אלמנה – מהקב״ה, כדמפרש.
27. ר״ל ע״י גדולתה בדעה היתה ידועה ומכובדה בגוים.
28. ר״ל אפילו במקום שהם משתעבדים לאדונים, אפ״ה לאחר שמכירים גדולתם מקבלים אדוניהם את שררותם הם עליהם, ודריש זה מלשון במדינות דמשמע גם במדינות שונות וזרות שאדונים זרים מושלים בה. וכן איתא במ״ר ומביא שם הרבה ספורי מעשיות מחכמת ישראל.
29. כלומר על צווי שבסיני ועל התנאי שהתנה עמהם הקב״ה שיהיו משועבדים לו, להיות לו גוי קדוש לכשישמרו את מצות התורה כמש״כ והיה אם שמע תשמעו, וכן אם בחקתי תלכו ואם לא תשמעו לי ווכו׳, וכן דרשו בכ״מ בתו״כ עה״פ אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת כן [שתשמרו מצותי] הוצאתי אתכם, ועתה שלא שמרו את התנאי, להשתעבד להקב״ה לפיכך נשתעבדו לעמים אחרים ויהיו למס, וכמ״ש אבות פ״ג מ״ה כל המקבל עליו עול תורה וכו׳, וע׳ ב״ב ח׳ ע״א ר׳ לטעמיה וכו׳ פקע כלילא א״ר ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
30. ע״ד רמז ואסמכתא דריש כן, דמדייק דלפי סדר הענינים הו״ל לומר היתה למס קודם ישבה בדד, שכן היה באמת, שמקודם נכנעו לנבוכדנצר והיו לו למס ואח״כ גלה אותם וישבו בדד, ולכן דריש דהלשון היתה למס הוא פירוש לסבה לישבה בדד, ולתוספת רמז דריש שיווי המספרים ממלות למס וסיני, וכן הבאור בדרשות הבאות ברמזים אחרים.
31. עיין מש״כ באות הקודם בבאור כלל דרשה זו, ומצינו שהשם סמל הוא שם משותף עם עבודת כוכבים, כמו פסל תמונת כל סמל (פ׳ ואתחנן), פסל הסמל אשר עשה (דברי הימים ב ל״ג).
32. דריש למס משרש מסס והוא שנמוג ונמס לבבם מרב הצרות. ועיין מש״כ לעיל אות כ״ט בכלל באור דרשה זו.
ירמיהו הנביא מקונן על חורבן בית המקדש וירושלים; אֵיכָה – איך1 נהייתה הרעה הזאת2 | שֶׁיָשְׁבָה בָדָד – גלמודה מיושביה3 הָעִיר ירושלים4 אשר היתה בעבר5 רַבָּתִי עָם – מרובת עָם?!6 הָיְתָה – נהיתה העיר7 כְּאַלְמָנָה שבעלה הלך8 לאחר שבניה מתו!⁠9 והיא יושבת עגומה וממתינה לו10, העיר אשר היתה11 רַבָּתִי – גדולה12 בַגּוֹיִם, מרובה בחכמה ובמעשיה מכל האומות13, אשר היתה שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת – שרת המדינות, שלה עבדו ולה היו פורעים מס14, הָיְתָה – נהיתה עכשיו15 לָמַס – עובדת היא לאומות ופורעת להם מס16: ס
1. תרגום. ובמדרש, שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה, ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א, יב) ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי״ וגו׳, ישעיה אמר (ישעיהו א, כא) ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״, ירמיה אמר ״אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד״, אמר רבי לוי, משל למטרונה שהיו לה שלושה שושבינין, אחד ראה אותה בשלוותה, ואחד ראה אותה בְּפַחֲזוּתָהּ, ואחד ראה אותה בְּנִוּוּלָהּ, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלוותם ואמר ״אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם״, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר ״אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה״, ירמיה ראה אותם בְּנִוּוּלָם ואמר ״אֵיכָה יָשְׁבָה״, מדרש רבה.
2. ר״י קרא.
3. רש״י.
4. רשב״ם.
5. ר״י קרא.
6. רש״י. ובמדרש, תנא רבי שמואל, כ״ד פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה כ״ד מבואות, וכל מבוי כ״ד שווקים ועל כל שוק כ״ד שקקים (רחובות), פלטיה הוא ככר גדול ורחב, ושקקים הם רחובות, דכן תרגום רחובות – שקקי (משלי א, כ) והיינו כי השוק הגדול נחלק לחלקים וכל חלק מיוחד לסחורות מיוחדות. ועל כל שקק כ״ד חצרות ועל כל חצר כ״ד בתים, וכל חצר היתה מוציאה עַם כפלים כיוצאי מצרים, מדרש רבה. ובמדרש לקח טוב מובא שבבית שני אגריפס המלך בקש לעמוד על מניין של ישראל, ואמר לכהנים הפרישו כוליא מכל פסח ופסח והפרישו לו ת״ר אלף זוגות כליות כפלים מיוצאי מצרים חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה, ואין לך כל פסח ופסח שלא היה בו יותר מעשרה במכסת נפשות.
7. רשב״ם.
8. ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור אצלה, רש״י. ועוד נמשלו ישראל לאלמנה שבעל כרחה נפרדת מבעלה, כך ישראל גלו בעל כרחם, משך חכמה. ובמדרש, ר׳ חמא בר עוקבא אמר, משל לאלמנה שהיתה תובעת מזונותיה ולא היתה תובעת כתובתה, ורבנן אמרין למלך שכעס על מטרונה וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה, וכל זמן שהיתה מבקשת לינשא לאחר היה אומר לה היכן גיטיך? וכל זמן שהיתה תובעת מזונותיה היה אומר לה ולא כבר גרשתיך?! כך כל זמן שישראל מבקשים לעבוד עבודת כוכבים היה אומר להם הקדוש ברוך הוא (ישעיה נ, א) ״אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם״, וכל זמן שמבקשים לעשות להם ניסים כבתחילה אומר להם הקדוש ברוך הוא כבר גרשתי אתכם, מדרש רבה.
9. אבן עזרא.
10. לקח טוב.
11. ר״י קרא.
12. אבן עזרא.
13. עקדת יצחק.
14. ר״י קרא, רשב״ם. ובמדרש, רבתי בגוים, והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת״ל רבתי בגוים? אלא רבתי בדעות, ר׳ הונא בשם ר׳ יוסי, בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלם הולך למדינה היו מציעין לו קתדרא לישב עליה בשביל לשמוע חכמתו, מדרש רבה, וראה עוד במדרש שם סיפורים על חכמתם של בני ירושלים.
15. רשב״ם.
16. ר״י קרא, רשב״ם.
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ב) בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין⁠־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכׇּל⁠־אֹהֲבֶ֑יהָ כׇּל⁠־רֵעֶ֙יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים׃
She weeps profusely1 at night, her tears on her cheek. She has none to comfort her among all her lovers.⁠2 All her friends have betrayed her, have become her enemies.
1. weeps profusely | בָּכוֹ תִבְכֶּה – This grammatical form (an infinitive absolute followed by another form of the verb) generally expresses intensity. It might alternatively be translated as: "weeps bitterly", "weeps continuously" or the like.
2. lovers | אֹהֲבֶיהָ – See R"Y Kara that the verse likely refers to nations such as Egypt on which Israel had relied to aid her against Babylonia, but who proved useless. See Yirmeyahu 2, Yechezkel 16:26 and 23:5, and Hoshea 2:7 where Israel's reliance on political alliances rather than Hashem is depicted as a betrayal of Hashem and turning to other "lovers".
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כַּד שָׁלַח משֶׁה נְבִיָּא אִזְגַדִּין לְאַלָּלָא יָת אַרְעָא וְתָבוּ אִזְגַדַּיָּא וְאַפִּיקוּ שׁוּם בִּישׁ עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְהַהִיא לֵילְיָא תְּשַׁע יוֹמִין בְּאָב הֲוָה וְכַד שְׁמָעוּ עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת בְּשׂוֹרָתָא בִּישָׁא הָדָא דְאִתְבַּשְׂרוּ עַל אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל נְטָלוּ עַמָּא יָת קָלֵיהוֹן וּבְכוּ בְּלֵילְיָא הַהוּא מִן יַד תְּקֵיף רוּגְזָא דַייָ בְהוֹן וּגְזַר לְמֶהֱוֵי בָּכָן בְּלֵילְיָא הָדָא לְדָרֵיהוֹן עַל חוּרְבַּן בֵּית מוּקְדְשָׁא וּכְדוֹ אִתְאַמַּר בִּנְבוּאָה לְיִרְמְיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא לְמֶהֱוֵי חָרֵיבָא יְרוּשְׁלֵם עַל יְדוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא אִין לָא תַיְבִין בִּתְיוּבְתָּא. מִן יַד עָאל וְאוֹכַח יָת עַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל וְסָרִיבוּ לְקַבָּלָא בְמֵימְרֵיהּ בְּכֵן עָאל נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וְצָרָא יָת יְרוּשְׁלֵם וּבֵית מַקְדְשָׁא אוֹקִיד בְּנוּרָא בִתְשַׁע יוֹמִין בְּיַרחָא דְאָב וּבֵיהּ בְּכִיהָא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בְּכוּתָא וְדִמְעָהָא זַלֵּיג עַל לֵיסְתָהָא וְלֵית דִּי יְמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבָּהָא מִן כָּל טַעֲוָתָא דִּי רְחִמְתָּא לְמֵיזַל בַּתְרֵיהוֹן וּבְגִין כֵּן כָּל חַבְרָהָא אַרְשִׁיעוּ בָהּ אִתְהַפִּיכוּ לְמֶהֱוֵי לָהּ לְבַעֲלֵי דְבָבִין.
[כב] בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה – הָיְתָה לִי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה וגו׳ (תהלים מ״ב:ד׳), רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי אַחָא אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַלֶּחֶם תָּדִיר כָּךְ דִּמְעָתִי תְּדִירָה. רַבָּנָן אָמְרִין כָּל מִי שֶׁבּוֹכֶה אֵינוֹ אוֹכֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל (שמואל א א׳:ז׳). וְכָךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיחֶזְקֵאל: וְאַתָּה בֶן אָדָם עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וגו׳ (יחזקאל י״ב:ג׳), מַהוּ כְּלֵי גוֹלָה, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חֲלַפְתָּא, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר חֵמֶת וְשָׁטִיחַ וּקְעָרָה, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ לְשַׁמֵּשׁ שְׁנֵי דְבָרִים, חֵמֶת נוֹתֵן בָּהּ קֶמַח וְנוֹתְנָהּ תַּחַת רֹאשׁוֹ, וּקְעָרָה אוֹכֵל בָּהּ וְשׁוֹתֶה בָּהּ, שָׁטִיחַ לִישִׁיבָה וְיָשֵׁן עָלֶיהָ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חֲלַפְתָּא אָמַר קֻפָּה שֶׁל אַרְבַּעַת אָזְנַיִם וְהִיא מַחְזֶקֶת אֶת הַכֹּל. לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ וגו׳ (יחזקאל כ״ד:כ״ד), וְהֵם לֹא עָשׂוּ כֵן אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ הָיָה אֶחָד בָּא לָלוּשׁ אֶת עִיסָתוֹ וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ בַּמֶּה, וְהָיָה חוֹפֵר בָּאָרֶץ וְעוֹשֶׂה גוּמָא וְלָשׁ בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ הַצְּרוֹרוֹת מִדַּבְּקוֹת בְּעִיסָתָן, וְכֵיוָן שֶׁנּוֹתְנָהּ בְּתוֹךְ פִּיו הָיוּ שִׁנָּיו קֵהוֹת עָלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי (איכה ג׳:ט״ז), וְכָל אִילֵּין לָא יְהָבִית בְּלִבִּי וְאֵימַת אֲעֵילַת לְלִבִּי: בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ (תהלים מ״ב:ד׳).
[כג] אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים ע״ז:ז׳), רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבָּנָן אָמְרֵי, לְפִי שֶׁחָטְאוּ מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, מִתְנַחֲמִין מֵאָלֶ״ף וְעַד תָּי״ו. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל נְבוּאוֹת קָשׁוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא יִרְמְיָה עַל יִשְׂרָאֵל הִקְדִּים יְשַׁעְיָה וְרִפְּאָן, יִרְמְיָה אָמַר: אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וגו׳ (ישעיהו מ״ט:כ״א). יִרְמְיָה אָמַר: בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, יְשַׁעְיָה אָמַר: בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ וגו׳ (ישעיהו ל׳:י״ט). יִרְמְיָה אָמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ וגו׳ (ישעיהו י״א:י״ב). יִרְמְיָה אָמַר: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת, יְשַׁעְיָה אָמַר: קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶךְ ה׳ (ישעיהו מ׳:ג׳). יִרְמְיָה אָמַר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. יְשַׁעְיָה אָמַר: וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ (ישעיהו ס׳:י״ד). יִרְמְיָה אָמַר: וַיֵּצֵא מִן בַּת צִיּוֹן וגו׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳). יִרְמְיָה אָמַר: זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב (ישעיהו ס״ה:י״ז). יִרְמְיָה אָמַר: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם, יְשַׁעְיָה אָמַר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ (ישעיהו מ״ד:כ״ב). יִרְמְיָה אָמַר: טֻמְאָתָה בְּשׁוּלֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: אִם רָחַץ ה׳ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיהו ד׳:ד׳). יִרְמְיָה אָמַר: יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, יְשַׁעְיָה אָמַר: יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ (ישעיהו י״א:י״א). יִרְמְיָה אָמַר: כָּל עַמָּה נֶאֱנָחִים וגו׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ (ישעיהו מ״ט:י׳). יִרְמְיָה אָמַר: לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, יְשַׁעְיָה אָמַר: עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם (ישעיהו ל״ב:ט״ו). יִרְמְיָה אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וגו׳ (ישעיהו נ״ז:ט״ו). יִרְמְיָה אָמַר: נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ (ישעיהו נ״ב:ב׳), יִרְמְיָה אָמַר: סִלָּה כָל אַבִּירַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְלוּ מֵאֶבֶן (ישעיהו ס״ב:י׳). יִרְמְיָה אָמַר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, יְשַׁעְיָה אָמַר: כִּי עַיִּן בְּעַיִן יִרְאוּ וגו׳ (ישעיהו נ״ב:ח׳). יִרְמְיָה אָמַר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב). יִרְמְיָה אָמַר: צַדִּיק הוּא ה׳, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים (ישעיהו ס׳:כ״א). יִרְמְיָה אָמַר: קָרָאתִי לַמְּאַהֲבַי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ (ישעיהו ס׳:י״ח). יִרְמְיָה אָמַר: רְאֵה ה׳ כִּי צַר לִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם (ישעיהו ס״ו:י״ד). יִרְמְיָה אָמַר: שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, יְשַׁעְיָה אָמַר: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי (ישעיהו מ׳:א׳). יִרְמְיָה אָמַר: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ, יְשַׁעְיָה אָמַר: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי (ישעיהו נ״ו:ז׳).
דָּבָר אַחֵר, אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אוֹמֵר אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִזְכֶּרֶת אֲנִי שֶׁבֶר שֶׁהָשְׁבַּרְתִּי לְפָנֶיךָ בְּלֵילָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (בראשית י״ד:כ׳). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִזְכֶּרֶת אֲנִי שִׁירִין שֶׁשַּׁרְתִּי לְפָנֶיךָ בַּלֵּילוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וּנְגִינוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ (ישעיהו ל״ח:כ׳). בַּלָּיְלָה, זֶה לֵילוֹ שֶׁל פַּרְעֹה, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה (שמות י״ב:כ״ט), וְלֵילוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן שֶׁהִכָּה אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן וַעֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא (שופטים ז׳:ט׳), וְלֵילוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה). עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה, מִשְׁתָּעֵי אֲנָא עִם לִבִּי, וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי, וּמְפַשְׁפֵּשׁ בְּעוֹבָדַי, וְאוֹמֵר: הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח ה׳ וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד (תהלים ע״ז:ח׳), חַס וְשָׁלוֹם לָא שְׁבַק וְלָא שָׁבֵיק, דִּכְתִיב: כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳ (איכה ג׳:ל״א). וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד, וְלֹא לֵירָצוֹת, לְשֶׁעָבַר הָיָה מְרַצֶּה לַאֲחֵרִים, משֶׁה כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר: וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה (שמות ל״ג:י״א), קְרִי בֵיהּ וְשׁוּב. אֵלִיָּהוּ כּוֹעֵס, וְאַתְּ אוֹמֵר: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק (מלכים א י״ט:ט״ו). וְעַכְשָׁיו לֹא לְרַצּוֹת וְלֹא לֵירָצוֹת. הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ, מַהוּ הֶאָפֵס, אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן לָשׁוֹן יְוָנִי הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאָמַר אָפֶס (עמוס ו׳:י׳). רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר נִגְמַר אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: וְחַנֹּתִי אֵת אֲשֶׁר אָחֹן (שמות ל״ג:י״ט). רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר הָא חֲסִילָה וְהָא מְסַכְּמָא, עַל יְדֵי יִרְמְיָה שֶׁאָמַר: כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי (ירמיהו ט״ז:ה׳). הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל (תהלים ע״ז:י׳) – הֲשָׁכַח חֲנוֹתוֹ אֵל, עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ (במדבר ט׳:כ׳). הֲשָׁכַח כִּי: אֵל רַחוּם וְחַנּוּן (שמות ל״ד:ו׳), אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה (תהלים ע״ז:י׳), אַף עַל גַּב דְּהוּא כָּעֵיס רַחֲמָיו קְרוֹבִין. וְצִיּוֹן אָמְרָה: עֲזָבַנִי ה׳ וַאֲדֹנָי שְׁכֵחָנִי, דִּכְתִיב: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה׳ וגו׳ (ישעיהו מ״ט:י״ד). וָאֹמַר חַלּוֹתִי הִיא וגו׳ (תהלים ע״ז:י״א).
אָמַר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי עַל יְדֵי שֶׁלֹא חִלִּינוּ פָנֶיךָ בִּתְשׁוּבָה נִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי נִתְחַלְּלָה אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁכָּרַת עִמָּנוּ בְּחוֹרֵב וְנִשְׁתַּנֵּית הַיָּמִין.
אָמַר רַבִּי סִימוֹן הֲשָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ גַּלְגַּל חַמָּה חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְשַׁמֵּשׁ, לְשַׁמָּשָׁיו אֵין חֳלָיִין וּלְפָנָיו יֵשׁ חֳלָיִין.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק לְגִבּוֹר שֶׁהָיָה שָׁם בַּמְּדִינָה וְהָיוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה בּוֹטְחִים בּוֹ וְאוֹמְרִים לֹא יָבוֹאוּ גְּיָסוֹת לְכָאן, בָּאוּ הַגְּיָסוֹת לְעִירוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹצֵא וּמַרְאֶה לָהֶם פָּנִים מִיָּד הֵן בּוֹרְחִין. פַּעַם אַחַת בָּאוּ הַגְּיָסוֹת, אָמַר לָהֶם יְמִינִי חָשְׁשָׁה לִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא: הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה׳ מֵהוֹשִׁיעַ וגו׳ (ישעיהו נ״ט:א׳). שְׁנוֹת יְמִין עֶלְיוֹן, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אִם חֳלָיִין הֵן אִית סֵבֶר, דְּכָל דְּחָשַׁשׁ סוֹפֵיהּ מַבְרִיא, וְאִם שִׁנּוּי יָמִין לֵית סֵבֶר, וְהִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי [דאמר כי אם מאס מאסתנו, אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה מתרצה].
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת, סוֹפְכֶם לִהְיוֹת בּוֹכִים בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ. וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל תִּפְלוּת: וַיִּשְׁמַע משֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו (במדבר י״א:י׳). וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם (במדבר י״ד:א׳). וְהֵיכָן בָּכוּ יִשְׂרָאֵל בְּכִיָּה שֶׁל מַמָּשׁ, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר אֶחָד בְּרָמָה וְאֶחָד בְּבָבֶל. בְּרָמָה דִּכְתִיב: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים וגו׳ (ירמיהו ל״א:י״ד). בְּבָבֶל דִּכְתִיב: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל וגו׳ (תהלים קל״ז:א׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר אֶחָד בִּיהוּד מְדִינְתָּא, וְאֶחָד בְּבָבֶל. בִּיהוּד מְדִינְתָּא, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה. בְּבָבֶל, עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בִּשְׂכַר אוֹתָהּ הַבְּכִיָּה אֲנִי מַכְנִיס גָּלֻיּוֹתֵיכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּה אָמַר ה׳ מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וגו׳ (ירמיהו ל״א:ט״ו), וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה׳ (ירמיהו ל״א:ט״ז). בָּכֹה תִבְכֶּה. בָּכֹה עַל עֵגֶל אֶחָד, תִבְכֶּה עַל שְׁנֵי עֲגָלִים.
דָּבָר אַחֵר, עַל יְהוּדָה וְעַל צִיּוֹן וִירוּשָׁלָיִם.
דָּבָר אַחֵר: בָּכֹה – עַל גָּלוּת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, תִבְכֶּה עַל גָּלוּת שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין.
דָּבָר אַחֵר, בּוֹכָה וּמְבַכָּה אֲחֵרִים עִמָּהּ. בּוֹכָה וּמְבַכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהּ, דִּכְתִיב: וַיִּקְרָא ה׳ אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד (ישעיהו כ״ב:י״ב). בּוֹכָה וּמְבַכָּה מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עִמָּהּ, דִּכְתִיב: הֵן אֶרְאֶלָם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיהו ל״ג:ז׳), אָמַר רַבִּי זְעֵירָא חִיצָה כְּתִיב, חִיצָה הִיא גַּבֵּיהּ דְּנַכְסִינֵיהּ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה (בראשית ט״ו:ה׳). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ (יואל ב׳:י׳). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה הָרִים וּגְבָעוֹת עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָאִיתִי אֶת הֶהָרִים וגו׳ (ירמיהו ד׳:כ״ד). בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה שִׁבְעִים אֻמּוֹת עִמָּהּ.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס אוֹתָם שִׁבְעִים פָּרִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין בֶּחָג, כְּנֶגֶד שִׁבְעִים אֻמּוֹת הֵם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצָדֶה הָעוֹלָם מֵהֶם. בָּכֹה, בּוֹכָה וּמְבַכָּה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִמָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וגו׳ (במדבר י״ד:א׳). רַבִּי חוּנְיָא מַתְנֵי לֵיהּ בְּשֵׁם רַבִּי נְחֶמְיָה וַתִּשָּׂא כְּתִיב, חוֹבֵי בִּישָׁא אוֹזְפִיתוּן לְדָרַיָּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ (דברים כ״ד:י׳).
[כד] בַּלַּיְלָה – לָמָּה בַּלַּיְלָה, לְפִי שֶׁאֵין קוֹל הוֹלֵךְ אֶלָּא בַּלַּיְלָה, לְכָךְ נֶאֱמַר בַּלַּיְלָה.
אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ לַיְלָה מוֹשֵׁךְ עִמָּהּ קִינָה. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לָהּ בֶּן תִּשְׁחֹרֶת וָמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ וְהָיָה נִזְכָּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה בּוֹכֶה עִמָּהּ עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתָהּ מִשְׁכוּנָתוֹ.
[כה] וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ – עַל כֹּהֲנֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים י״ח:ג׳).
דָּבָר אַחֵר, עַל גִּבּוֹרֶיהָ, כְּמָא דְאַתְּ אָמַר: וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה (שופטים ט״ו:ט״ו).
דָּבָר אַחֵר, עַל שׁוֹפְטֶיהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בַּשֵּׁבֶט יַכּוּ עַל הַלְּחִי (מיכה ד׳:י״ד).
דָּבָר אַחֵר, עַל בַּחוּרֶיהָ, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ תָּפְשׂוּ אֶת הַבַּחוּרִים וְכָפְתוּ יְדֵיהֶן לַאֲחוֹרֵיהֶן, וְהָיוּ בּוֹכִין וְהָיוּ הַדְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עַל לְחָיֵיהֶן וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְקַנְחָן, וְנוֹשְׁרוֹת עַל לְחָיֵיהֶם כְּצָרֶבֶת הַשְּׁחִין.
[כו] אֵין לָהּ מְנַחֵם – אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר אֵין הֲוָה לָהּ. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית י״א:ל׳), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כ״א:א׳). וְדִכְוָתֵיהּ: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים (שמואל א א׳:ב׳), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה (שמואל א ב׳:כ״א). וְדִכְוָתֵיהּ: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ (ירמיהו ל׳:י״ז), וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳), אַף כֵּן אַתְּ אוֹמֵר: אֵין לָהּ מְנַחֵם, וַהֲוָה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב).
[כז] כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ – אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן, זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל.
[ו] בכה תבכה בלילה – [א״ר חנינא] אמר הקב״ה בכיתם בגלות יכניה ולא חזרו וחזרו בגלות חזקיהו למה נשתנה בוכה בלילה מהבוכה ביום. שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי רקיע נושאים עמו קינה אבל הבוכה ביום אין כותלי הבית ומזלי רקיע בוכים עמו.
מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים והיה [ר״ג] יושב ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם.
אין לה מנחם מכל אוהביה אלו נביאי השקר שהתנבאו להם לישראל ולא הניחום לחזור.
[ז] כל רעיה בגדו בה – זה מיכאל וגבריאל שהיו מלמדים עליה זכות אמר להם הקב״ה מי חביב עליכם. אמרו לו [ישראל ואחר ישראל מי חביב עליכם אמרו לו]⁠א בית המקדש אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתים בו את האור מיד נטלו מיכאל וגבריאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל י״י והיה המקדש קורא קינה על עצמו שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (איכה א׳:י״ג) וכתיב מגיד מראשית אחרית (ישעיהו מ״ו:י׳). [כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלם דמו ללכדו בזמן מועט והקב״ה היה מחזק את אנשי ירושלם עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה והיו גבורים בירושלם עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים בהם חללים הרבה והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן נבתרי כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת באותה שעה נבקעה ירושלם ונכנסו הכשדים מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידם מזוינים בכלי זיין על האומות כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן עד ששינה להם הקב״ה את שמותם והעלם לרקיע ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב״ה שמותם מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלם ותלאה באויר עד שבעט (בו) [בה] הקב״ה מן השמים ונפלה הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו׳ (איכה ב׳:א׳) וכתיב גת דרך י״י לבתולת וגו׳ (איכה א׳:ט״ו) ונכנסו כולם לירושלם ונבלעו החומות הדא הוא דכתיב היה י״י כאויב בלע ישראל וגו׳ (איכה ב׳:ה׳) ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקב״ה לגבריאל ומיכאל ואמר להם מי חביב עליכם וכו׳]⁠ב אמר לו הקב״ה לירמיהו לך והנבא על ישראל והיה משיב לפני הקב״ה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיהו א׳:ו׳) לפי שאינו רוצה להתנבאות עליהם נבואה קשה עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) מיד קיבל עליו נבואה והיה סבור ירמיה שאינו אלא אל הגוים כיון שקיבל עליו ירמיה מיד אמר לו הקב״ה קח את כוס היין החמה וגו׳ (ירמיהו כ״ה:ט״ו). מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מיד י״י (ירמיהו כ״ה:י״ז) והיה סבור שאינו משקה אלא לגוים וכך אמר לו הקב״ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקים אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש כל מדינות והשקה תחלה ירושלם שהיא מסבה בראש כל המדינות משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל והיא אמו מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו כך ירמיה כשאמר לו הקב״ה השקה את ירושלם היה צועק ובוכה אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א׳:ה׳) עכשיו תחלת נבואתי באומה שלי פתתני י״י ואפת חזקתני ותוכל (ירמיהו כ׳:ז׳) אמר לו הקב״ה כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שנאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי (יחזקאל כ״ג:ל״ד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלם מיד היה צועק ונטל קינה איכה ישבה בדד באותה שעה אמר לו הקב״ה מה אתה עומד מיד פתח ואמר כה אמר י״י התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגו׳ ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה (ירמיהו ט׳: ט״ז-י״ז) לומר לך כל זמן שישראל שרוים בצער אף הקב״ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם לו צר (ישעיהו ס״ג:ט׳) באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (ישעיהו נ׳:ג׳) וכתיב ויקרא י״י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה (ישעיהו כ״ב:י״ב). אמר ירמיה לפני הקב״ה מי פותח על ישראל קינה אתה או מלאכי השרת אמר הקב״ה אני פותח תחלה מיד פתח הקב״ה אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי (ירמיהו י׳:כ׳) ומלאכי השרת עונין אחריו הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הדא הוא דכתיב על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי (ישעיהו כ״ב:ד׳).
אמר רבי יהושע בר חנניא מיום שחרב בית המקדש וחרבה ירושלם אין שמחה לפני הקב״ה עד שיבנה את ירושלם ויחזור את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיהו ס״ה:י״ט) אמן וכן יהי רצון.
א. ההשלמה מילקוט שמעוני.
ב. ההשלמה מילקוט שמעוני.

רמז תתרז

בכו תבכה בלילה – א״ר חנינא אמר הקב״ה בכיתם בגלות יכניהו ולא חזרו, וחזרו ובכו בגלות צדקיה, ומה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, אמרו מעשה באלמנה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל ומתו שני בניה והיתה בוכה כל שבע שנים, והיה רבן גמליאל יושב באמצע המטה ובוכה עמה כל הלילה עד שנשרו ריסי עיניו עד שידעו התלמידים ופנוה משם.

רמז תתרח

אין לה מנחם מכל אוהביה – אלו נביאי השקר שהתנבאו לישראל ולא הניחום לחזור.
בכו תבכה – בוכה מבכה הקב״ה עמה שנאמר ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וכו׳, בוכה ומבכה מלאכי השרת עמה שנאמר הן אראלם כו׳. בוכה ומבכה שמש וירח שנאמר שמש וירח קדרו. בוכה ומבכה כוכבים ומזלות שנאמר וכוכבים אספו נגהם. בוכה ומבכה (שמים וארץ) [הרים וגבעות], שנאמר ראיתי את ההרים והנם רועשים. בוכה ומבכה (הרים וגבעות) [שמים וארץ], שנאמר ראיתי את הארץ והנה תוהו. בוכה ומבכה שבעים אומות, א״ר פנחס (כל) אותם שבעים פרים שהיו מקריבין בחג בנגד שבעים אומות.
[אין לה מנחם –] א״ר לוי כל מקום שנאמר אין לה היה לה, ותהי שרי עקרה אין לה ולד והיה לה שנאמר וה׳ פקד את שרה, ציון היא דורש אין לה והיה לה שנאמר ובא לציון גואל, אף כאן אין לה מנחם והיה לה דכתיב אנכי אנכי הוא מנחמכם.

רמז תתרט

כל רעיה בגדו בה – זה גבריאל ומיכאל שהיו מלמדין עליה זכות, אמר להם הקב״ה מי חביב עליכם, אמרו לפניו ישראל, ואחר ישראל מי חביב עליכם, אמרו לפניו בית המקדש, אמר להם נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתין בו את האור, מיד נטלו גבריאל ומיכאל שני לפידי אש והציתו אש בהיכל ה׳, והיה היכל קורא על עצמו קינה שנאמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, וכתיב מגיד מראשית אחרית. כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט והקב״ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד בשנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל חומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב״ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב״ה שמותן, מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב״ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב השליך משמים ארץ וגו׳ וכתיב גת דרך ה׳ לבתולת וגו׳, ונכנסו כלם לירושלים ונבלעו החומות, הה״ד היה ה׳ כאויב בלע ישראל וגו׳, ונכנסו להיכל ובקשו לשרפו עד שקרא הקב״ה לגבריאל ומיכאל ואמר לה מי חביב עליכם כו׳ (כדלעיל). אמר לו הקב״ה לירמיה לך והנבא על ישראל, והיה משיב לפני הקב״ה נער אנכי לא ידעתי דבר שאתה רוצה שאלך ואתנבא על ישראל נבואה קשה, עד שאמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, מיד קבל נבואה וסבור היה ירמיה שאינו מתנבא אלא על עו״א, וכיון שקבל עליו ירמיה נבואה מיד אמר לו הקב״ה קח את כוס היין החמה, מיד נטלו ירמיה שנאמר ואקח את הכוס מידו, וסבור היה ירמיה שאינו משקה אלא לעו״א, (שכך) אמר לו הקב״ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקין אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש המדינות והשקה תחלה ירושלים היא מסבה בראש המדינות, משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל בה והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקב״ה השקה את ירושלים, אמר לפניו רבש״ע לא כך אמרת לי נביא לגוים נתתיך עכשו תחלת נבואתי באומה שלי פתיתני ה׳ ואפת חזקתני ותוכל, אמר לו הקב״ה כבר קבלת ואי אתה יכול לחזור, מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו, ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה שאמר ושתית אותה ומצית ואת חרשיה, וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק וקובל קינה איכה ישבה בדד – באותה שעה אמר לו הקבב״ה מה אתה עומד, מיד פתח ואמר כה אמר ה׳ התבוננו וקראו למקוננות וגו׳ ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה, לומר לך כל זמן שישראל שרויים בצער אף הקב״ה שרוי עמהם בצער שנאמר בכל צרתם צר ומלאך פניו הושיעם, באותה שעה קרא אבל על כל מעשה בראשית שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי, אמר ירמיה לפני הקב״ה מי פותח על ישראל קינה אתה פותח או מלאכי השרת פותחים, אמר הקב״ה אני פותח תחלה, מיד פתח הקב״ה ואמר אהלי שודד וכל מיתרי נתקו בני יצאוני ואינם ואין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי, ומלאכי השרת עונים אחריו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבבכיון, באותה שעה נכנסו מלאכי השרת לנחמו ולא רצה לקבל תנחומין הה״ד על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני על שוד בת עמי.
א״ר יהושע בן לוי מיום שחרב ירושלים וחרב בית המקדש כביכול אין שמחה לפני הקב״ה עד שיבנה את ירושלים ויחזיר את ישראל לתוכה שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה, אמן וכן יהי רצון.
בכו תבכה בלילה – אמר לה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.
פאמסת תבכי בכאא פי אלליל, ודמועהא עלי כ׳דהא, וליס להא מעאזי מן גמיע מחביהא, וגמיע אצחאבהא ג׳דרו בהא, צארו להא אעדא.
היו – נעשו.
בכהא תבכה – שתי בכיותב על שני חורבנים.
בלילה – שהמקדש נשרף בלילה, דאמר מר לעת ערב הציתו בו את האור.
דבר אחר: בלילה – לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם.
דבר אחר: בלילה – שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו.
ודמעתה על לחיה – מתוך שהיא בוכה תמיד.
כל רעיה – אוהביה.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1 (וגם בפסוק שם), אוקספורד 165, ובהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״בכו״.
ב. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״שתי בכיות״.
She weeps bitterly – Weeping twice over the two destructions [of the Beis Hamikdosh].⁠1
In the night – For the Beis Hamikdosh was burned at night, as the master said, "at the time of evening they set it on fire.⁠"2 Another explanation of "in the night,⁠" [is that] the night of the weeping of the spies on the ninth of Av caused it to happen to them.⁠3 Another explanation of "in the night,⁠" is that whoever weeps at night, the one who hears his voice weeps along with him.⁠4
Her tear on her cheek – Because she cries constantly.⁠5
All of her friends – Her lovers.⁠6
1. Rashi is explaining the reason for the double verb בכו תבכה. Alternatively, Yerusholayim weeps, and God, as it were, also weeps. (Yalkut Me'am Lo'ez)
2. Maseches Ta'anis 29a.
3. Ibid.
4. Maseches Sanhedrin 104b.
5. Alternatively, her pain and suffering were so intense that she did not bother to wipe away her tears. (Yalkut Me'am Lo'ez)
6. I.e., the prophets who predicted only her doom. (Palgei Mayim) Alternatively, her former allies who abandoned her in her time of crisis.
בכה תבכה בלילה – על חרבן ראשון ועל חרבן שני בכה על ציון תבכה על ירושלים בכה על גלות ישראל תבכה על גלות יהודה בכה תבכה בוכה ומבכה אחרים עמה. בלילה אמר ר׳ יוחנן על עסקי לילה בכתי׳ ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה (במדבר י״ד:א׳) הוא הוא הלילה ערב ט׳ באב היתה אמ׳ הש׳ אתם בכיתם בכות חנם אני אקבע לכם לדורת.
ד״א: בלילה – שכל הבוכה בלילה קולו נשמע למרחוק. ד״א ולמה בלילה לפי שהיו קולן הולך למרחוק ומעשה באשה אחת שהיתה שרויה בשכונת רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה בלילות והיה ר׳ גמליאל שומע קולה ונזכר לו חרבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו וכיון שהרגישו התלמידים עמדו ופנו אותה משכונתו.
ד״א: בלילה – כאשה חשובה שהיא מתביישת לבכות ביום ובוכה מפני השכנים והיא בלילה.
ודמעתה על לחיה – מכאן אתה מוצא כשנכנסו גוים לירושלים היו תופשין הבחורים וכופתין את ידיהם לאחוריהם והיו בוכים והדמעות יורדות מעיניהם ולא היו יכולין לקנחם. והיו נקשרות על לחייהם ונעשין כצרבת וכן הוא אומ׳ כל קציניך נדדו יחד מקשת אוסרו (ישעיהו כ״ב:ג׳) שהיו מתירין יתידי קשתותיהם ואוסרין בהם בחורי ישראל לכך נאמ׳ על לחיה.
אין לה מנחם מכל אהביה – אין מי שידבר לה דברים ניחומין.
כל רעיה בגדו בה – כשאדם בעושר ובטובה כל העולם אוהבין אותו וכשנתפש בייסורין אינו מוצא אהובים וכן הוא אומ׳ כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו (משלי י״ט:ז׳).
בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין לה מנחם מכל אוהביה – בכי שלה דומה לזה שבוכה בלילה, שאין שכיניו רואין אותו ואין מנחמין אותו, שזה שבוכה ביום, באין כל יודעיו ומנחמין אותו ומשתקין דמעותיו שלא ירדו על לחייו, הם הם משתקין אותו, אבל מיא שבוכה בלילה הלוך ילך ובכה1 עד שדמעותיו מונחין על לחייו, ואין מוצא לו מנחמים. אף כאן בכייה של ציון ומספד של ירושלים דומה לאשה שבוכה בלילה, ומרוב בכייה דמעותיה מונחות על לחייה.
ואין לה מנחם מכל אוהביה – ולא עוד לא דיי שלא נחמוה אלא כל שהיו ריעיה לשעבר, היו לה לאויבים – עכשיו בני בבל וכל כשדים אשר עגבה עליהם (יחזקאל כ״ג:ט׳), המה גלו ערותה (יחזקאל כ״ג:י׳) והם הם החריבו מקדשה, וכן בני מצרים שהיו מאהביה, כעיניין שנאמר: ותזני אל בני מצרים שכנייך גדלי בשר (יחזקאל ט״ז:כ״ו), הם היו לה לאויבים, והם נשתתפו בחורבן הבית.
1. השוו ללשון הפסוק בתהלים קכ״ו:ו׳.
א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298 חסרה מלת: ״מי״.
Bitterly she weeps in the night, and her tears are on her cheek; she has no comforter among all her lovers – Her weeping is like someone who weeps in the night whose neighbors do not see him and comfort him. For this is the one who weeps during the day – all who know him come and comfort him, and soothe his tears so that they do not run down his cheeks. (It is they who are the ones who soothe him), but whoever weeps in the night will continually weep until his tears are lying upon his cheeks, for no comforters are found for him. Also, in this case, the weeping of Zion, and the mourning of Jerusalem, resembles a woman who weeps in the night (continuously weeping1), and from the abundance of her weeping come her tears, which lie upon her cheeks.
She has no comforter among all her lovers – Not only were there few who comforted her, but all those who were previously her friends now became her enemies: the Babylonians, and all the Chaldeans whom she doted upon, exposed her shame and devastated her Temple. So, too, the Egyptians, who were among her lovers, like the Scripture which says, You were licentious with the Egyptians, your neighbors, great of flesh (Ezekiel 16:26), they became her enemies, and they participated in the destruction of the Temple.
1. הלוך ילך ובכה is masculine, although the subject here is the woman who weeps in the night.
בכה תבכה בלילה – בכי שלה דומה לזה שבוכה בלילה – בשעה שאין בני אדם מצוין אצלו לנחמו, ובוכה דמעה אחר דמעה עד שדמעותיו דבקים לו על לחייו. שזה שבוכה ביום באים בני אדם אצלו ומשעשעים אותו ומנחמין אותו, אבל הבוכה בלילה בוכה עד שדמעותיו דבקים על לחייו.
אף היא דומה לבוכה בלילה ודמעתה על לחיה – מתוך שאין לה מנחם מכל אוהביה – פתרונו: מכל אותם האומות שהיו דומים לשעבר כאוהביה.
כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים – כל הגוים שהיו נראים לשעבר לה כאחים וריעים בשעת גדולתה, עכשיו בשעת צרתה בגדו בה. ולא דיי שלא עזרו לה אלא שהיו לה לאויבים. בגדולתן של ישראל אוהב היה חירם לדוד (מלכים א ה׳:ט״ו), קורא לשלמה אחי, דכתיב: מה הערים האלה אשר נתת לי אחי (מלכים א ט׳:י״ג) בירידתן הוא אומר על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירםא גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים (עמוס א׳:ט׳).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, המבורג (בהשפעת עמוס א׳:ו׳): הגלותם. בכ״י פראג: ״חירם״.
Bitterly she weeps in the night – Her weeping is like someone who weeps in the night when there is no one there close to him,⁠1 to comfort him. And he weeps tear after tear until his tears cling to his cheeks, because when he cries during the day, someone comes near to him and distracts and comforts him. However, the one who weeps in the night, weeps until his tears cling to his cheeks.
Also, she resembles one who weeps in the night and her tear is upon her cheek since there is no one to comfort her from all her lovers – Its explanation is 'from all those nations' that formerly resembled her lovers.
All her neighbors have betrayed her; they have become her enemies – All the Gentiles, who in the past were regarded by her as friends and neighbors in the time of her greatness, now, in the time of her misfortune, betrayed her. It was not enough that they did not assist her, but that they were like enemies to her. During the greatness of Israel, Hiram had always been a friend of David (I Kings 5:15), and called Solomon his brother, as it is written: What are these cities you have given to me my brother (I Kings 9:13). At their downfall, it says: For three generations of Tyre [I have looked away], but for four, I will not revoke itfor their delivering a total exile to Edom, not remembering the covenant of brothers (Amos 1:9).
1. Note the change in gender.
ו״ו בכו תחת ה״א, כי אותיות אהו״י מתחלפים, כמו: הסכלת עשו (בראשית ל״א:כ״ח).
The ו in בכה is replaced by ה because the אהו"י letters are interchangeable. For instance, now you have acted (עשה) foolishly (Genesis 31:28).
כל אבל יישן בלילה, והיא תמיד בוכה. ולא די שאין לה מנחם מכל רעיה, עד ששבו לאויבים לה.
Every mourner sleeps in the night, but she weeps continually; and not only does she have no comforter among her friends, but they also became her enemies.
בכו תבכה בלילה – כבר נזכר בדת המדיניית כי אחר שיחוייבו אל איש החיל כל המעלות והטובות בענינים חזקים קשי ההסרה הנה לא יתעתד להתהפך מהם בשום צד ואם אולי משמים ילחמו בו הכוכבים ממסילותם במחנותיו. אע״פ כן המחנה הנשאר לפליטה יפעל כפי המעלה ולזה לא יורש. וגם כי יורש הנה הוא יסבול את המאורעות באומץ לב בתבונה ובדעת. ואם יגיעהו רוע מקרהו אל שיעור מהרע שאי אפשר להתאפק לא יתנוול בשווקים וברחובות לעיני רואים אך במסתרים תבכה נפשו מפני גבה לבבו ותקפו וכמו שאמר הכתוב (בראשית מ״ג) ויבקש לבכות ויבא החדרה. (בראשית מ״ה) ולא יכול יוסף להתאפק וגו׳. ואמרו ז״ל (חגיגה ה׳:) על דרך משל כאן בבתי גואי כאן בבתי בראי ולזה אמר המקונן כי בת ירושלם אחרי אשר הגיעו אליה מן הרעות עד אשר תשש כחה להתאפק אליהן. הנה היא היתה מסולסלת במדותיה ומעלותיה עד אשר לא תבכה לרוב תולדותיה אם לא במקום חשך וצלמות ואין רואה. ועכ״ז לא תוכל להתעלם כי דמעתה היתה רשומה על לחיה וכל רואיה יכירו בה. ולזה נטפלו קצת אוהביה לנחמה עם שהיא אינה מתנחמת מהם. ואמר על האומות הקרובות אליה הנראים כאוהבים כמו עמון ומואב ופלשתים ומצרים ונתן הטעם ואמר כל רעיה בגדו בה בראותם צרתה ועמדם מנגד. הנה כבר נחשבו לה לאויבים גמורים ע״ד ביום עמדך מנגד וגו׳ גם אתה כאחד מהם (עבדיה א׳). והרי אין האדם מתנחם כי אם מדברי אוהבו כנפשו כמו שאמר (ישעיהו ס״ו) כאיש אשר אמו תנחמנו כ״ש שלא יתנחם מאויבו והנה נשארה בצערה.
בכו תבכה. מלת בכו בוא״ו רמז לו׳ דברים שאמרו במדרש שהיתה בוכה ומבכה אחרים עמה לחם דמעה.
בלילה – תשבע בכיה כשתנוח מעבודתה, וביום כשתעסוק בה ואין לה פנאי לשבת לבכות, דמעות יורדות על לחיה.
בכה תבכה בלילה. שיש בכיה שבוכה כדי שישמעו אחרים וירחמו, ויש בכיה כאדם הבוכה על מתו שרק מחמת צערו, לכן אמר שבכייתה אינה לשמוע ולרחם עליה, שזה היתה צריך להיות יותר ביום ובאתר דשכיחי רבים, אך בכייתה מחמת צער, לכן בכה תבכה בלילה אף שאין אדם שומע, מפני מה, מפני שדמעתה על לחיה, פירוש כי אם יבכה אדם להושיעו ואחד יושיעו נקרא המושיע מוחה דמעות מעל פניו וכמ״ש ומחיתי דמעה מעל כל פנים, אבל בה אינו כן שדמעתה נשאר על לחיה כי אין לה מנחם להסיר דמעתה.
כל רעיה בגדו בה. ר״ל הרעים נעשו רעים, וזה האות כי גם בעת שלותה היו לה לאויבים מבקשים רעתה בהסתר, כידוע שאויב הונח על שונא מסתתר.
בכו תבכה – שתי בכיות הללו למה, אמר רבה א״ר יוחנן, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני1 (סנהדרין ק״ד.).
בכו תבכה – מהו בכו תבכה, בכו על עגל אחד, תבכה על שני עגלים,⁠2 דבר אחר בכו על יהודהלג*)3 תבכה על ציון וירושלים, דבר אחר בכו על גלות עשרת השבטים, תבכה על גלות שבט יהודה ובנימין4 (מ״ר).
בכו תבכה – דבר אחר בכו תבכה – בוכה ומבכה אחרים עמהלד*),⁠5 מבכה הקב״ה עמה דכתיב (ישעיהו כ״ב) ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, מבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב (שם ל״ג) הן אראלם צעקו חוצה, מבכה שמים וארץ עמה דכתיב (יואל ב׳) שמש וירח קדרו6 מבכה הרים וגבעות עמה דכתיב (ירמיהו ד׳) ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו7 מבכה שבעים אומות עמה, דאמר ר׳ פנחס, אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג, כנגד שבעים אומות הם כדי שלא יחרב העולם מהם,⁠8 מבכה כנסת ישראל עמה שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו, ומהו ותשא – כמש״נ כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת9 (שם).
בכו תבכה – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר בכו תבכה וישעיהו אמר (ל׳) בכו לא תבכה חנון יחנך10 (איכה רבה א׳:א׳).
בכו תבכה בלילה – אמר רבי יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ליל שמורים הוא לה׳, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בכו תבכה בלילה11 (פתיחתא למ״ר).
בלילה – על עסקי לילה, על שם שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר הקב״ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות12 (סנהדרין ק״ד:)
בלילה – למה בלילה – לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה – שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו,⁠13 דבר אחר למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו14 (סנהדרין ק״ד:)
ודמעתה על לחיה – כאשה שבוכה על בעל נעוריה15 (שם שם).
ודמעתה על לחיה – מהו על לחיה – על כהניה, כמש״נ ונתן לכהן הזרוע והלחיים,⁠16 ד״א על לחיה – על גבוריה. כמש״נ (שופטים ט״ו) וימצא לחי חמור טריה,⁠17 ד״א על לחיה – על שופטיה, כמש״נ (מיכה ד׳) בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל18 (מ״ר).
ודמעתה על לחיה – דבר אחר על לחיה – על בחוריה, שבשעה שנכנסו שונאים לביהמ״ק תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן והיו בוכין ודמעות יורדות על לחייהון ולא היו יכולין לקנחן ונושרות על לחייהן כצרבת השחין19 (שם).
אין לה מנחם – א״ר לוי כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, ואף כאן אתה אומר אין לה מנחם והוי לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם20 (שם).
כל רעיה בגדו בה – א״ר יעקב דכפר חנן – זה מיכאל וגבריאל21 (שם).
1. ירמיה היה במקדש ראשון, ובלשון תבכה, בעתיד, רמז לחורבן בית שני שהיה באותו יום שנחרב הבית הראשון כמבואר בסנהדרין ק״ב א׳.
2. ר״ל על עגל אחד שבמדבר ועל שני עגלים של ירבעם. והא דאמר תבכה בלשון עתיד דהלא עון של שני עגלים התחיל עוד כמה שנים קודם הנביא ירמיה, ואינו דומה להדרשות שבסמוך דדריש תבכה על העתיד דשם באמת מכוונים הענינים, אכן על ענין דשני עגלים קשה איך שייך לשון תבכה, אמנם י״ל דהלא נודע דכל הצרות והמצוקות אשר סבלו בני ישראל ואשר סובלים עד היום הוא מטעם הפירוד והמחלוקת אשר נעשו מימות ירבעם ואילך, וכמ״ש חז״ל דמקדש שני חרב בעון שנאת חנם והשנאת חנם הזאת נמשכה ונתגלגלה מימות ירבעם ואילך (ובזה א״ש דהלא יפלא וכי גדול עון שנאת חנם יותר מג׳ עבירות אשר הם גרמו לחרבן בית ראשון הלא המה עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכת דמים, אמנם לכמ״ש א״ש דהשנאת חנם באה מעון עבודת כוכבים היינו משני עגלים דירבעם כנודע, ועון שנאת חנם גרם לעון שפ״ד ועריות ג״כ) וכאשר הנביא יחזקאל בא לבשר לנו את הגאולה האמתית אינו מבשר כי אם בזה כי עם בני ישראל יואגדו ויואחדו לאגודה אחת ולא יחצו עוד לשתי ממלכות וכמבואר הנבואה ליחזקאל בזה הלשון (יחזקאל ל״ז) אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה (היא מלך יהודה) וגו׳ ולקח עץ אחד וגו׳ ליוסף עץ אפרים (הוא מלך ישראל) וכל בית ישראל חבריו, ועיין במדרש בר״ר פ׳ צ״ח גבי ברכת יעקב אמר להון תהון כולכון אסיפה אחת הה״ד אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו׳ וע׳ מ״ר קהלת פ׳ ג׳ ועת לתפור דכתיב (יחזקאל ל״ז) והיו לאחדים בידך וגו׳ מכל אלה נוכחנו לדעת כי עיקר הגלות הוא משום סלע המחלוקת והוא נובע מעון שני עגלים וכנ״ל, לכן אמר ירמיה הנביא ע״ה תבכה לשון עתיד, כי גם בימים הבאים אחר החורבן של בהמ״ק הראשון יהיו עוד בוכים מחורבן בית שני ואח״כ יסבלו עוד מהעון הזה עד ביאת משיח צדקנו אשר אז תבטל השנאת חנם וכנ״ל.
3. שהלך בגולה ועל ציון וירושלים שנצתו מבלי יושב וכמו שהולך ומפרש בכתובים שאח״ז גלתה יהודה וגו׳ דרכי ציון אבלות וגו׳.
4. שגלותם היה בזמן מאוחר.
5. דריש תִבכּה כמו תְבַכֶּה.
6. ולמעלה כתיב כי בא יום ה׳, ועי׳ מש״כ בסמוך אות מ״ב.
7. וסמוך לזה כתיב שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ, ומוסב על זמן החורבן, וע׳ מש״כ בסמוך אות מ״ב.
8. ר״ל שיהיה להם תקומה בעולם, ועכשיו שחרב בית המקדש אין קרבנות, הם דואגים לקיומם.
9. נסמך על הדרשה בסמוך שאמר הקב״ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם [בעת שהוציאו המרגלים דבה על הארץ] וזה היה בליל תשעה באב [כמבואר לפנינו בתו״ת פ׳ שלח] ואני אקבע לכם בכיה לדורות, וזהו שאמר חובא בישא הלוו ישראל אז בהבכיה ההיא לדורות.
10. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד, וצרף לכאן.
11. והכונה אלו זכיתם היתה עין צופיה עליכם לשמרכם בעת צרה (שמכונה בשם לילה) כמו שהיתה שומרת עליכם במצרים, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם בוכים בלילות, בעתותי צרה, ואין מושיע ומנחם לכם מכל אוהביכם. ועיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳.
12. בס׳ תורת חיים כתב בטעם הדרשה דמדייק הלשון בלילה ההוא דמשמע הלילה הידוע, וממה הוא ידוע – מקורות הימים הבאים, עכ״ל, וזה דוחק, אבל י״ל הבאור דמכוין להדרשה המובאה למעלה מהו ותשא כמו כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת, ומפרש השרש תשא מלשון הלואה, ור״ל שבעון אותה בכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא על חורבן הבית הראשון והשני, ודריש בכה תבכה בלילה – בחטא הלילה. ובבאור חשבון הזמן שאותו הלילה ליל ת״ב היה, ע׳ מש״כ בתורה תמימה במקומו פ׳ שלח.
13. יש לשרש הכונה ע״פ מ״ש בע״ז י״ז א׳ בחכם אחד שבקש לחמה ולבנה לבקש עליו רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, וכתבו התוס׳ וז״ל, לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב וכו׳, עכ״ל, וה״נ צריך לפרש כן שדומה לזה שכל העולם בוכין עמו ואפילו כוכבים ומזלות, וכן צריך לפרש כזה בדרשה דלעיל מבכה שמים וארץ עמה, מבכה הרים וגבעות עמה, יעו״ש.
14. ויתכן הכונה דלכן בכתה בלילה כדי שישמעו ויבכו אחרים עמהם ויבקשו עליה רחמים, וכמ״ש במו״ק ה׳ א׳ דמי שהוא שרוי בצער צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים, יעו״ש ולפנינו בתו״ת פ׳ תזריע בפ׳ וטמא טמא יקרא (י״ג מ״ה).
וגם יש לפרש הכונה השומע קולו בוכה כנגדו לפי שהרבה ערירי לב יש שרוצים לבכות ואין בהם התעוררות לבכות מעצמם רק אם שומעים אחרים בוכים, ולכן ביום אין שומעין את קול הבוכים מפני שאון החיים, ורק בלילה כשנשמע קול בוכים אז בוכים גם הם, וזהו שכל הבוכה בלילה השומע קולו, זה שהוא מר נפש, מתעורר לקול הבכיה ובוכה גם הוא, וכמ״ש במו״ק ז׳ א׳ יבכון עמי כל מרירי ליבא.
15. שתמיד דמעתה על לחיה מפני שבוכה בלא הפסק, וכמו שדריש בכעין זה בדרשות הבאות. וטעם הדיוק משום דלא מתבאר מאי קמ״ל הלשון ודמעתה על לחיה, דהא פשיטא הוא, שכל הבוכה הוי דמעתו על לחיו, וזהו גם טעם הדרשות הבאות. ויש להעיר כי על הדרשה הזאת והבאות אחריה נוסדה הקינה הידועה אלי ציון ועריה. וע׳ שם בגמ׳ שהביא ר״י ראיה לזה הדרש מפ׳ אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא ממש הנוסח של הקינה הזאת.
16. ר״ל על בטול מצות מתנות כהונה וכמ״ש בסמוך פסוק ד׳ כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה. וטעם הדיוק עיין מש״כ באות הקודם.
17. בשמשון כתיב זה, ובה הראה גבורתו כמבואר בס׳ שופטים, ודריש מעין גז״ש מה לחי דהתם גבור אף לחי דהכא גבורים, והכונה דבוכה על גבוריה שהלכו בשבי כבפרשה הבאה, פסוק ג׳ בפ׳ השיב אחור ימינו, וטעם הדרשה כתבנו לעיל אות מ״ד.
18. ר״ל על שופטיה שנטרדו ממקומן, מלשכת הגזית, וגם ירדו מכבודם ומכבוד התורה, וכהוראת הפסוק שמביא.
19. מפני שהדמעות מלוחין, ואולי צ״ל ונשארות על לחייהן, ועיקר טעם הדיוק והדרשה על לחיה ע׳ מש״כ לעיל אות מ״ד.
20. כך משמע הלשון אין לה, לשון הוה, דעתה בעת מאמר דבר זה אין לה אבל אח״כ היה לה ועי׳ מ״ש לקמן פ״ה בפ׳ יתומים היינו ואין אב.
21. יתבאר ע״פ מ״ש בילקוט שמקודם היו מיכאל וגבריאל מלמדים זכות על ישראל, אמר להו הקב״ה, מי חביב עליכם, אמרו לי׳, ישראל, אמר להו, ואחריהם מי, אמרו לי׳, בית המקדש, אמר להו, נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתם בו האש, מיד נטלו ב׳ לפידי אש והציתו אש בהיכל. ומשמע דדריש רעיה על שם המליצה והזכות שלמדו עליהם כדרך אוהב ורע ואח״כ נהפכו לאויבים, כמבואר. או דדריש רעיה כמו רועיה (מלשון רועה) והם המלאכים העומדים להשגיח על בנ״י ולשמרם, כמ״ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו׳ על כפים ישאונך וגו׳ (תהלים צ״א).
ולמרות שכל אָבֵל ישן בלילה, היא לא ישנה, אלא תמיד1 בָּכוֹ תִבְכֶּה2 כנסת ישראל3 בַּלַּיְלָה4, וְמתוך שהיא בוכה תמיד5, דִמְעָתָהּ מונחת6 עַל לֶחֱיָהּ כאשה שבוכה על בעל נעוריה7, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ8, שכן אין האדם מתנחם כי אם מדברי אוהבו כנפשו, והיא9 כָּל רֵעֶיהָ אותם האומות שהיו נראים כמו10 אוהביה11, לא די שלא ניחמו אותה אלא12 בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ – ונהפכו לָהּ לְאֹיְבִים ופגעו בה13: ס
1. אבן עזרא.
2. שתי בכיות על שני החורבנות, סנהדרין קד., רש״י. וברמז, בכה בגימטריה כ״ז על שפגמו בכ״ז אותיות התורה וביטלו את התורה במקדש ראשון, חומת אנך.
3. מדרש רבה.
4. שהמקדש נשרף בלילה, דבר אחר ״בלילה״ לילה של בכיית מרגלים בתשעה באב גרמה להם, דבר אחר ״בלילה״ שכל הבוכה בלילה, השומע קולו בוכה עמו, רש״י. ואמרו במדרש מה נשתנה בוכה ביום מן בוכה בלילה? שהבוכה בלילה כותלי הבית ומזלי הרקיע נושאים עמו קינה, ילקוט שמעוני. ועוד אמרו, א״ר איבו לילה מושך עמה קינה, מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה והיה נזכר בחורבן בית המקדש והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, וכיון שהרגישו בו תלמידיו עמדו ופינו אותה משכונתו, מדרש רבה.
5. רש״י.
6. ר״י קרא.
7. סנהדרין קד:. ובמדרש, בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש, תפשו את הבחורים וכפתו ידיהם לאחוריהם, והיו בוכים והיו הדמעות יורדות על לחייהם, ולא היו יכולים לקנחם, ונושרות על לחייהם כצרבת השחין, מדרש רבה.
8. ובמדרש, אלו נביאי השקר שהתנבאו לישראל ולא הניחום לחזור, ילקוט שמעוני.
9. עקידת יצחק.
10. ר״י קרא.
11. רש״י.
12. ר״י קרא.
13. שכן עכשיו בני בבל וכל כשדים אשר עגבה עליהם (יחזקאל כג, ט), המה גלו ערותה (יחזקאל כג, י) והם הם החריבו מקדשה, וכן בני מצרים שהיו מאהביה, כעניין שנאמר (יחזקאל טז, כו) ״וַתִּזְנִי אֶל בְּנֵי מִצְרַיִם שְׁכֵנַיִךְ גִּדְלֵי בָשָׂר״, הם נהיו לה לאויבים, והם השתתפו בחורבן הבית, ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ג) גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֙נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כׇּל⁠־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃
Yehuda was exiled from affliction1 and great servitude. She dwelled among the nations, did not find repose. All those that pursued her overtook her between the straits.⁠2
1. from affliction | מֵעֹנִי – See Rashi and Ibn Ezra that the "מ" is causal. When the people could no longer bear the oppression from the Babylonians, they went into exile. [If so, the verse might even refer to the voluntary exile to Egypt after the destruction.] Cf. R"Y Kara who also understands the phrase to mean "because of affliction" but connects the phrase to the following clause: Israel could not find repose among the nations due to the great affliction and servitude in exile. Alternatively: "with" or "through" oppression, reading the "מ" as connoting the conditions under which Israel was exiled (Lekach Tov). A more homiletical reading suggests "because of the afflictions (she afflicted on the poor)", with the verse explaining the sin which led to exile (Eikhah Rabbah).
2. the straits | הַמְּצָרִים – This noun appears only three times in Tanakh (here and in Tehillim 116:3 and 118:5). It might relate to the adjective "צַר", meaning: "narrow", or to the noun "צָרָה" meaning: "distress".
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אִיזִילוּ בֵּית יְהוּדָה בְּגָלוּתָא עַל דַהֲווֹ מְעַנִּין יַתְמִין וְאַרְמְלָן וְעַל סְגִיאוּת פּוּלְחָנָא דַהֲווֹ מְפַלְחִין בַּאֲחוּהוֹן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְאִזְדַבְּנוּ לְהוֹן וְלָא קָרוּ חֵירוּתָא לְעַבְדֵיהוֹן וְאַמְהַתהוֹן דַהֲווֹ מִזַּרְעֲיַת יִשְׂרָאֵל וּבְגִין כֵּן אַף אִנּוּן אִתְמְסָרוּ בְּיַד עַמְמַיָּא וּכְנִשְׁתָּא דְבֵית יְהוּדָה יָתְבָא בְּגוֹ עַמְמַיָּא וְלָא אַשְׁכָּחוּ נְיָחָא מִפּוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְשַׁעְבִּידוּ יָתָה וְכָל דַהֲוָה רָדִיף יָתָהּ אַדְבִּיקוּ יָתָהּ כַּד הִיא מִתְחַבְּאָה בֵּין תְּחוּמַיָּא וְאָעִיקוּ לָהּ.
[כח] גָּלְתָה יְהוּדָה – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן גּוֹלִים, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁגּוֹלִים אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִים מִפִּתָּם וְשׁוֹתִים מִיֵּינָם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין אוֹכְלִין מִפִּתָּם וְאֵין שׁוֹתִין מִיֵּינָם, גָּלוּתָם גָּלוּת. אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מְהַלְּכִים בְּאִסְקַפְטִיּוֹת שֶׁלָּהֶם, אֵין גָּלוּתָם גָּלוּת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵן מְהַלְּכִין יְחֵפִין, גָּלוּתָם גָּלוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה. כָּאן הוּא אוֹמֵר גָּלְתָה יְהוּדָה, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ (ירמיהו נ״ב:כ״ז), אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ תָּשַׁשׁ כֹּחָן כִּנְקֵבָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: גָּלְתָה יְהוּדָה. מֵעֹנִי, עַל שֶׁאָכְלוּ חָמֵץ בַּפֶּסַח, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי (דברים ט״ז:ג׳).
דָּבָר אַחֵר: מֵעֹנִי – עַל שֶׁחָבְלוּ מַשְׁכּוֹן עָנִי בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ (דברים כ״ד:י״ב).
דָּבָר אַחֵר: מֵעֹנִי – עַל שֶׁעָשְׁקוּ שְׂכַר שָׂכִיר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן (דברים כ״ד:י״ד).
דָּבָר אַחֵר: מֵעֹנִי – עַל שֶׁגָזְלוּ מַתְּנוֹת עָנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא י״ט:י׳, כ״ג:כ״ב).
דָּבָר אַחֵר: מֵעֹנִי – עַל שֶׁאָכְלוּ מַעֲשֵׂר עָנִי. רַבִּי בֵּיבַי וְרַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַב הָאוֹכֵל טֶבֶל שֶׁל מַעֲשֵׂר עָנִי, חַיָּב מִיתָה.
דָּבָר אַחֵר: מֵעֹנִי – עַל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (שמות ל״ב:י״ח), אָמַר רַבִּי אַחָא קוֹל קִלּוּס עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ. רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֵין לְךָ דּוֹר וָדוֹר שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל מֵחֶטְאוֹ שֶׁל עֵגֶל.
[כט] וּמֵרֹב עֲבֹדָה – אָמַר רַבִּי אַחָא עַל שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְבְּדִים בְּעֶבֶד עִבְרִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ (ירמיהו ל״ד:י״ד). הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי נְחֶמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אִלּוּ מָצְאָה מָנוֹחַ לֹא הָיְתָה חוֹזֶרֶת, וְדִכְוָתֵיהּ: וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ (בראשית ח׳:ט׳). וְדִכְוָּתָהּ: וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ (דברים כ״ח:ס״ה). כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְצָרִים, כְּהַהִיא דִּתְנַן דִּבְרֵי בֶּן נַנָּס בְּסִימָנָיו וּבְמֵצְרָנָיו.
דָּבָר אַחֵר: כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְצָרִים – בְּיוֹמִין דְּעָקָא, מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב, שֶׁבָּהֶם קֶטֶב מְרִירִי מָצוּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהלים צ״א:ו׳). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר דְּהוּא גָּזֵיז סוּגְיָא דְּטִיהֲרָה מֵרֵישֵׁהוֹן דְּשִׁית עַד סוֹפֵיהוֹן דִּתְשַׁע. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר דְּהוּא גָּזֵיז סוּגְיָא דְיוֹמָא מִסּוֹפֵיהוֹן דְּאַרְבַּע עַד רֵישֵׁיהוֹן דִּתְשַׁע, וְאֵינוֹ מְהַלֵּךְ לֹא בַּחַמָּה וְלֹא בַּצֵּל, אֶלָּא בַּצֵּל הַסָּמוּךְ לַחַמָּה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֻּלּוֹ מָלֵא עֵינַיִם, קְלִפּוֹת קְלִפּוֹת, וּשְׂעָרוֹת שְׂעָרוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר עַיִן אַחַת נְתוּנָה עַל לִבּוֹ וְכָל מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ נוֹפֵל וּמֵת. וּמַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁרָאָה אוֹתוֹ וְנָפַל עַל פָּנָיו וָמֵת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים יְהוּדָה בְּרַבִּי הָיָה. שְׁמוּאֵל חַמְתֵיה וְלָא נְפַל, אָמַר עֲכָן בַּיִת. רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתֵיב וּמַתְנָא בַּהֲדָא כְּנִישְׁתָּא מִדּוּכְתָּא דְּקֵסָרִי, חֲמָא חַד בַּר נָשׁ דְּטָעֵין חֲדָא קְטִיתָא וַאֲזַל לְמִימְחֵי חַבְרֵיהּ, חֲמָא מַזִּיקָא קָאי בַּתְרֵיהּ דְּטָעֵין קְטֵיתָא דְפַרְזְלָא קָם וּצְרִיחַ, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ בָּעֵי קְטֵיל חַבְרָיךְ. אֲמַר לֵיהּ בַּהֲדָא בַּר נָשׁ קְטִיל חַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ הָא מַזִּיקָא קָאֵים בַּתְרֵיהּ דְּטָעֵין קְטֵיתָא דְפַרְזְלָא, אַתְּ מָחֵי לֵיהּ בַּהֲדָא וְהוּא מָחֵי לֵיהּ בְּהַהִיא וָמֵת. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה מְפַקַּד לְסַפְרַיָיא וּמַתְנְנַיָּא דְּלָא לֶהֱווֹן טְעוּנִין עַרְקְתָא מִינוּקַיָּא בְּאִילֵין יוֹמֵי. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה מְפַקַּד לְסַפְרַיָּיא וּמַתְנְנַיָּא דְּיֶהֱווֹן מְפַטְּרִין רַב טְלָאֵי בְּאַרְבַּע שָׁעִין.
[ח] גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה – [אמר רבי אלעזר] משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה העבד מזדעזע מן בן המלך עד שכפת המלך ידיו לאחוריו אף כך אמר הקב״ה לנבוכדנצר עלה לירושלם והיה מתירא עד שכפת יד מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב׳:ג׳). אמר הקב״ה לישראל כשבראתי את עולמי לא היה לפני לא עמילה ולא יגיעה שנאמר הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו (ישעיהו מ׳:כ״ח) ולמעשיכם הרעים היה לי עמילה ויגיעה כדי שיעלו עליכם מלכים שנאמר אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך (ישעיהו מ״ג:כ״ד).
[ט] אמרו מעשה באדם אחד ודואג בן יוסף שמו והיתה אמו ואם אמו ואחותא ואחות אביו מודדות את בנו בטפחים ונותנות משקלו זהב כיון שצר נבוכדנצר על ירושלם היתה אמו וקרובותיו אוכלים אותו אברים אברים ועליו מקונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים עוללי טפוחים (איכה ב׳:כ׳). אם יהרג במקדש י״י כהן ונביא (איכה ב׳:כ׳) זה זכריה בן יהוידע. [אמרו ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע] עברו שבע עבירות הרגו כהן ונביא וחללו שבת ויום הכפורים ועבדו ע״ז וטמאו את המקדש ובטלו את התמיד.
[י] אמרו מעשה באיש אחד שהיה לו ארבעה בנים אמר לאשתו יש לנו כלום בבית אמרה לו יש לנו כף מלא קמח אמר לה בשלי אותו ונאכל אותו ובשלתו בקדרה נתזה טפה מן הקדרה בא בנו הגדול לגרוף אותו הטפה דחפו ואמר לו אל תגזול את אחיך ולא הספיקו לאכול עד שבאו כשדים למלחמה עליהם ושבו אותם והרגו את כולם הלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו אמר לו אצבעך שלא הנחתי לגרוף את הטפה היא תטול את עיני.
[יא] אמרו מעשה באשה אחת שהיה לה שלשה בנים והלכו שני בניה למלחמה נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם עלו לגג ונפלו ומתו ועליהם מקונן ירמיהו טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד׳:ט׳) והיתה ירושלם צועקת ואומרת אללי לי כי הייתי כאוספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול (מיכה ז׳:א׳) אמרה קוצר מניח ספיחים והבוצר מניח עוללות אבל אני לא נשתייר כלום נמסרתי ביד נבוכדנצר כרחל ביד ארי וכגדי ביד הטבח.
[יב] אמרו שתי נשים היו בירושלם והיו יפיפיות ביותר תפשום כשדים והלכו אצלם מאה וחמשים איש עד שמתו מתוך הבעילה והיו צועקות ואומרות איה רחמיך י״י שבראת בהם עולמך וכשמתו היה ירמיהו מקונן עליהם נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה (איכה ה׳:י״א) והיו הכשדים בועלים את הבתולות עד שהלך דם הבעילה כמין גת שנאמר בתולותיה נוגות (איכה א׳:ד׳) אל תקרא נוגות אלא מן גת גת דרך י״י לבתולת בת יהודה (איכה א׳:ט״ו) אל תקרא לבתולת אלא לבעולת.
[יג] אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו והושיבן בספינה להלוך ולהושיבן בקובות והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב״ה ואל יחללונו גוים ערלים מה עשו עלו לגג הספינה ונפלו לים וטבעו עצמם בים.
[יד] כתיב נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳) למה שני פעמים רבי אומר לפי שכל מכות שלהן כפולות שכן ירמיה היה אומר שבר על שבר נקרא (ירמיהו ד׳:כ׳). בכו תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) עיני עיני יורדה מים (איכה א׳:ט״ז) חטא חטאה ירושלם (איכה א׳:ח׳) וכל כך למה לפי שחטאו בכפלים שנאמר כי שתים רעות עשה עמי (ירמיהו ב׳:י״ג) וכיון שחטאו בכפלים לקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ׳:ב׳) ולפי שמכותיה כפולות כך נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳), עורי עורי (ישעיהו נ״ב:א׳), קומי אורי כי בא אורך (ישעיהו ס׳:א׳), התעוררי התעוררי (ישעיהו נ״א:י״ז), אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ״א:י״ב), אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך (ישעיהו מ״ג:כ״ה), שוש אשיש בי״י (ישעיהו ס״א:י׳), סולו סולו (ישעיהו נ״ז:י״ד, ס״ב:י׳), וכן לכן בארצם משנה יירשו (ישעיהו ס״א:י׳). אמרו לו הכל אתה נותן בכפלים כי מכת אויב הכיתיך (ירמיהו ל׳:י״ד) [אמר להם אל תאמרו כן אלא כי מכת אויב הכיתיך] מה עשיתי לאיוב ויוסף י״י את כל אשר לאיוב למשנה (איוב מ״ב:י׳) אמר להם הקב״ה מה לאיוב הוספתי לבני על אחת כמה וכמה לכן בארצם משנה יירשו (ישעיהו ס״א:י׳).
[טו] דבר אחר: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳) – רבי אומר אין דבר שירושלם מתרעמת לפני הקב״ה שאינה מתפייסת עליה:
איכה ישבה בדד (איכה א׳:א׳) – אמר לה אני משרה אותך יחידה לבניך שנאמר וישכון ישראל בטח בדד (דברים ל״ג:כ״ח).
בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) – מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה (ירמיהו ל״א:ט״ו).
גלתה יהודה מעוני (איכה א׳:ג׳) – ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (ישעיהו י״א:י״ב).
דרכי ציון אבלות (איכה א׳:ד׳) – פנו דרך י״י (ישעיהו מ׳:ג׳).
היו צריה לראש (איכה א׳:ה׳) – ונתנך י״י לראש (דברים כ״ח:י״ג), וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ (הושע ב׳:ב׳).
ויצא מן בת ציון כל הדרה (איכה א׳:ו׳) – זה הדור בלבושו (ישעיהו ס״ג:א׳).
זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה (איכה א׳:ז׳) – ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו (תהלים ק״ו:מ״ה).
חטא חטאה ירושלם (איכה א׳:ח׳) – יבוקש את עון ישראל ואיננו (ירמיהו נ׳:כ׳).
טומאתה בשוליה (איכה א׳:ט׳) – וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל״ו:כ״ה) וכן וטהרה ממקור דמיה (ויקרא י״ב:ז׳).
ידו פרש צר על כל מחמדיה (איכה א׳:י׳) – יוסיף י״י שנית ידו לקנות את שאר עמו (ישעיהו י״א:י״א).
כל עמה נאנחים מבקשים לחם (איכה א׳:י״א) – ואכלתם אכול ושבוע (יואל ב׳:כ״ו).
לא אליכם כל עוברי דרך (איכה א׳:י״ב) – הרימו מכשול מדרך עמי (ישעיהו נ״ז:י״ד).
ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה (איכה א׳:י״ג) – ואני אהיה לה נאם י״י חומת אש סביב (זכריה ב׳:ט׳).
נשקד עול פשעי (איכה א׳:י״ד) – ואשבור מוטות עולכם (ויקרא כ״ו:י״ג).
סלה כל אבירי י״י (איכה א׳:ט״ו) – סולו סולו פנו דרך (ישעיהו נ״ז:י״ד).
על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (איכה א׳:ט״ז) – כי עין בעין יראו בשוב י״י ציון (ישעיהו נ״ב:ח׳).
פרשה ציון בידיה (איכה א׳:י״ז) – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם (זכריה ח׳:ד׳).
צדיק הוא י״י כי פיהו מריתי (איכה א׳:י״ח) – ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיהו ס׳:כ״א).
קראתי למאהבי המה רמוני (איכה א׳:י״ט) – והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו ס״ה:כ״ד).
ראה י״י כי צר לי (איכה א׳:כ׳) – וירא בצר להם בשמעו את רנתם (תהלים ק״ו:מ״ד).
שמעו כי נאנחה אני (איכה א׳:כ״א) – ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה (ישעיהו ס״ה:י״ט) וכן לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך (ישעיהו ס׳:י״ח).
תבא כל רעתם לפניך ועולל למו (איכה א׳:כ״ב) – ושנת גאולי באה (ישעיהו ס״ג:ד׳).
כי רחק ממני מנחם משיב נפשי (איכה א׳:ט״ז) – והקב״ה אומר אני מנחמך שנאמר נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳).
[טז] דבר אחר: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳) – למי צריכים לנחם לי או לה למי שמתה אשתו למי מנחמים לא לבעל כך נמשלה ציון למתה שנאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג׳:ו׳) לא לי צריכים לנחם נחמוני נחמוני כיוצא בו למה הדבר דומה למי שנשבו שני בניו בחייו למי מנחמים לא לאביהם כך בני יצאוני ואינם (ירמיהו י׳:כ׳) כיוצא בו למה הדבר דומה למי ששרפו את ביתו הדא הוא דכתיב וישרוף את בית י״י ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש (ירמיהו נ״ב:י״ג) כיוצא בו למה הדבר דומה למי שנקצץ כרמו למי מנחמים לא לבעל הכרם כך ישראל כרמו של הקב״ה שנאמר כי כרם י״י צבאות בית ישראל (ישעיהו ה׳:ז׳) מי צריך להנחם לא אני הוי נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳) – נחמוני נחמוני עמי.
[ועוד למה הדבר דומה לרועה שהיו לו צאן ונכנס ארי ואכלו למי מנחמים לבעל הצאן כך צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום (ירמיהו נ׳:ו׳) הוי אומר למי אתם צריכים לנחם אותי נחמוני נחמוני עמי למה שמי שהוא נוטל כל שלו אין דעתו מיושבת עליו מי שבניו גולים צריך כך להתנחם כביכול הכתבתי והיו עיני ולבי שם כל הימים (מלכים א ט׳:ג׳) וכשחרב בית המקדש על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים וגו׳ אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהלה בארץ (ישעיהו ס״ב:ו׳-ז׳) הוי אתם צריכים לנחם אותי ואף אתם נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני].
[יז] דבר אחר: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳) – אמר הקב״ה לנביאים לכו נחמו את ירושלם כיון שבאו אצלה אמרה כבר אזניי מלאין מן התוכחות שהוכחתם אותי ואתם באים לנחמני מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיהו ח׳:כ״ג) וירמיה מקונן ברוח הקודש ואומר בכו תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) מי בכה ישראל בכה ויש אומרים ירמיה בכה.
אמר רבי אחא כיון שחרבה ציון וירושלם ובית המקדש וגלו ישראל ויצאו בקולרין והיו ישראל מבקשים לבכות ולא הניחום הכשדים אלא היו רודפים ומכים אותם על צואריהם שנאמר על צוארינו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו (איכה ה׳:ה׳) שלא היו מניחים אותם לבכות כיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ולשתיה ואלו נפנו לבכות שכן נבוזראדן צוה על ירמיה קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע (ירמיהו ל״ט:י״ב) אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברוחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה וכן עשו ירמיה היה בוכה ביום ואומר ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר יולד לך בן זכר שמח שמחהו (ירמיהו כ׳:י״ד-ט״ו) [וישראל בוכים בלילה שנאמר בכו תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳)] אמר הקב״ה לישראל אתם בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום ואני בוכה ביום ובלילה שנאמר ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיהו ח׳:כ״ג).
[יח] דבר אחר מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה (ירמיהו ח׳:כ״ג) מה כתיב למעלה מן הענין על שבר בת עמי השברתי קדרתי שמה החזקתני (ירמיהו ח׳:כ״א) הקב״ה אמר פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי (איכה ג׳:מ״ח) אילולא שהכתוב מדבר היה הלשון האומרו חייב לחתכו אברים אברים אלא קדמו ראשונים שנאמר וקדמונים אחזו שער (איוב י״ח:כ׳) כתוב שער תלויה. משל לבן מלך שבקש להגביה אבן כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו שמע המלך שנשבר בנו התחיל לומר נשברתי אמרו לו בני פלטין בנך נשבר ואתה אומר נשברתי כך אמר הקב״ה כביכול על שבר בת עמי השברתי (ירמיהו ח׳:כ״א) מהו קדרתי שמה החזקתני (ירמיהו ח׳:כ״א) משל לחכם שלא ראה אבל מימיו היה לו בן אחד ומת קרא לכל תלמידיו אמר להם בבקשה מכם הראו לי היאך אבלים מתאבלים אמרו אבל קורע בגדיו אמר להם אף אני קורע אמרו לו אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני יושב כן אמרו לו אבל כופה מטתו אמר להם אף אני כופה מטתי אמרו לו אבל לובש שחורים אמר להם אף אני לובש שחורים אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה אמר להם אף אני אבכה ביום ובלילה. החכם זה האלהים שנאמר י״י בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג׳:י״ט) כיון שחרבה ירושלם וציון ובית המקדש ועברו על ישראל כל אותן הצרות שנאמר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי (ירמיהו ט״ו:ב׳) קרא הקב״ה למלאכי השרת אמר להם הראו לי האיך בני אדם מתאבלים אמרו לו אבל קורע את בגדיו אמר להם אף אני קורע שנאמר עשה י״י אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם (איכה ב׳:י״ז) אמרו לו האבל יושב לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני אשב כן שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו (איכה ג׳:כ״ח) אמרו לו האבל כופה מטתו אמר להם אף אני עושה כן חזה הוית עד די כורסוון רמיו (דניאל ז׳:ט׳) אמרו לו האבל מכבה פנסין אמר להם אף אני עושה כן שנאמר ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורם ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו (ירמיהו ד׳:כ״ג-כ״ד) וכתיב ראיתי והנה אין האדם (ירמיהו ד׳:כ״ה) ואין אדם אלא ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם (יחזקאל ל״ד:ל״א) אמרו לו האבל לובש שחורים אמר להם אף אני לובש שחורים שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם (ישעיהו נ׳:ג׳) אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה [אמר להם] אף אני בוכה ביום ובלילה שנאמר ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיהו ח׳:כ״ג) מי בוכה כביכול הקב״ה דומה לחכם שהיו לו שני בנים משכים ומוליכם לבית הספר מעריב ומוליכם לבית המשתה אחר ימים מתו לו שניהם והיה משכים והולך לבית הספר ובוכה מעריב הולך לבית המשתה ובוכה כך כשחרבה ציון וירושלם היה הקב״ה משכים והולך לציון ומבקש אדם מישראל שמה ולא היה מוצא שם בריה ומעריב הולך לירושלם ומבקש אדם מישראל שמה ולא היה מוצא שם בריה לכך נאמר ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי.
[יט] דבר אחר מי יתן ראשי מים (ירמיהו ח׳:כ״ג) – מהו מי יתן ראשי מים אמר הקב״ה [הלואי] הנחתי עולמי תהו ובהו כשם שהיה שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א׳:ב׳) ואין ראשי שנאמר כאן אלא ברייתו של עולם שנאמר בראשית ברא אלהים (בראשית א׳:א׳).
ד״א מי יתן ראשי מים (ירמיהו ח׳:כ״ג) – אמר הקב״ה הלואי לא ירדתי להר סיני ונתתי להם תורה שיעברו עליה ויענשו בה ואין ראשי אלא תורה שנאמר י״י קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח׳:כ״ב) בוא וראה משה מקלסם במי יתן שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה׳:כ״ה) וירמיה אמר מי יתן ראשי מים (ירמיהו ח׳:כ״ג) הוא שאמר דניאל והוא מהשנא עדניא וזמניא (דניאל ב׳:כ״א) וכשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ויושע י״י ביום ההוא את ישראל (שמות י״ד:ל׳) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה נתנני י״י בידי לא אוכל קום (איכה א׳:י״ד). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו (תהלים ק״ד:ב׳) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה סורו טמא קראו למו סורו סורו וגו׳ (איכה ד׳:ט״ו). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור (תהלים קי״ד:ג׳) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהלים קל״ז:א׳). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ההרים רקדו כאילים (תהלים קי״ד:ד׳) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה ראיתי (את) ההרים והנה רועשים (ירמיהו ד׳:כ״ד) [כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה זה ארבעים שנה י״י אלהיך עמך לא חסרת דבר (דברים ב׳:ז׳) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה עוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד׳:ד׳)]. כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ובמדבר אשר ראית אשר נשאך י״י אלהיך כאשר ישא איש את בנו (דברים א׳:ל״א) וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה השליך משמים ארץ תפארת ישראל (איכה ב׳:א׳). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה ואתם הדבקים בי״י אלהיכם חיים וגו׳ (דברים ד׳:ד׳) וכשיצאו [ישראל] מירושלם אמר ירמיה דבק לשון יונק אל חכו בצמא (איכה ד׳:ד׳). כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה וענן י״י עליהם יומם (במדבר י׳:ל״ד) [וכשיצאו ישראל מירושלם אמר ירמיה סכותה בענן לך מעבור תפלה (איכה ג׳:מ״ד) כשיצאו ישראל ממצרים בשירה יצאו שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל את השירה (שמות ט״ו:א׳)] וכשיצאו מירושלם אמר ירמיה בכו תבכה (איכה א׳:ב׳).
[כ] אמר רבי [יהושע בן לוי] סח לי זקן אחד בבקעת מגידו שהרג נבוזראדן [רב טבחים] מישראל מאתים ואחד ועשרים ריבוא ובירושלם תשעים וארבע ריבוא עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה הדא הוא דכתיב פרצו ודמים בדמים נגעו (הושע ד׳:ב׳) חזיה לדמיה של זכריה דהוה קא רתח וסליק אמר להון מאי הוא אמרו דם זבחים ועולות דאשתפיך אייתי דמי פרים ואילים ושחט ולא אידמי אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לא מסריקנא לבשריכון במסרקא דפרזלא אמרו ליה נביא הוה לן דהוה מוכח לן ולא קבלנו מיניה וקמנו עליה וקטליניה אמר אנא מפייסנא לדמיה אייתי בחורים ובתולות קטיל עליה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטיל עליה ולא נח אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטיל עליה ולא נח קריב לגביה ואמר ליה זכריה זכריה כל טובים שבהם הרגתי אם נייחא מוטב ואם לאו אקטלינהו כולהו [באותו שעה] מיד נח נבוזראדן הרהר בדעתיה ואמר [ומה] ישראל שהרגו נפש אחת כך גרם להם אני שהרגתי כמה נפשות על אחת כמה וכמה ערק אזל ואתגייר תאנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה.
[כא] אמר רבי [יהודה אמר] שמואל ואמרי לה במתניתא תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (ולחרפה) והרגישו בעצמן למה הן מתבקשין אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים [אנו באים לחיי העולם הבא דרש להם הגדול שבהם אמר י״י מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהלים ס״ח:כ״ג) אמר י״י מבשן אשיב מבין שיני אריות ממצולות ים אלו שטובעים בים כיון ששמעו ילדות כך עמדו כלן וטבעו את עצמן בים] נשאו ילדים קל וחומר בעצמם ומה הללו שדרכם לכך טבעו את עצמן אנו שאנו זכרים על אחת כמה וכמה עמדו כולם וטבעו את עצמם ועליהם מקונן ירמיה ואמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה (תהלים מ״ד:כ״ג).
ואית דאמרי זו אשה ושבעה בניה שאמר להם קיסר הרשע בשעה ששבה אותם בואו והשתחוו לע״ז אמרו לו כתוב בתורה אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) אמר להם קיסר קטלוהו הביאו הגדול שבהם אמר ליה פלח לעבודה זרה אמר ליה הכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳) אמר להם קיסר קטלוהו אתיוהו לתניינא אמר ליה פלח לע״ז אמר ליה הכתיב זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט) אמר להו קטלוהו אייתי [לתליתאה אמר ליה פלח לע״ז א״ל הכתיב לא תשתחוה לאל אחר א״ל קטלוהו אייתי [לרביעאה אמר ליה פלח לע״ז אמר ליה הכתיב שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד (דברים ו׳:ד׳) אמר להו קטלוהו אייתי לחמשא אמר ליה פלח לע״ז אמר ליה הכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳ (דברים ד׳:ל״ט) אמר להו קטלוהו אייתי לשתיתאה אמר ליה פלח לע״ז אמר ליה כתיב אתה הראת לדעת כי י״י הוא האלהים וגו׳ (דברים ד׳:ל״ה) אמר להו קטלוהו אייתי לשביעאה זוטרא דכולהון אמר ליה פלח לע״ז אמר ליה כתיב את י״י האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) ועוד כתוב אחר אומר וי״י האמירך היום (דברים כ״ו:י״ח) כבר נשבענו להקב״ה שאין אנו ממירים אותו באלוה אחר ונשבע הקב״ה לנו שאינו ממירנו באומה אחרת אמר ליה קיסר אנא חמית בך דסוכלנותך סגי ואת זעיר וחסת עליך נפשיתא עול להכא עאל לגביה ההוא ינוקא אמר ליה תא ואשדי לך גושפנקא דילי קמי ע״ז וזיל אייתי וחמון יתך וימרון בדלן פלח לעבודה זרה ותשזיב ולא נקטלינך כמה דקטלינן להנך שיתא אחוך אלא בבעו מינך עביד לי יקרא קדם בעלי דבבי אמר ליה חבל עלך קיסר ומה לכבודך כך לכבוד מלך מלכי המלכים שהוא חי וקים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה אמר להו קיסר קטלוהו אמרה להון אמהון מרים בת מנחם בבעו מנייכון הב לי ברי זעירא ואחבקיה וגפפת יתיה [עד דלא תקטלון יתיה חס עלה קיסר ואמר לה עביד ביה רעותך וחות יתיה לקטלא אתה אמיה וחבקת יתיה ונשקת יתיה וגפפת יתיה] ולחשת ליה באודניה ואמרת ליה ברי ברי זעירא [דכולהון] זיל ואימא ליה לאביך אברהם אל תזוח דעתך אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות עלתה לגג ונפלה ומתה יצאת בת קול ואמרה לה אם הבנים שמחה (תהלים קי״ג:ט׳).
[כב] אמר רב יהודה [אמר שמואל] מעשה בבנו ובבתו של רבי ישמעאל [בן אלישע] שנשבו לשני אדונים לימים נזדווגו שניהם זה אצל זה אמר אחד יש לי עבד שאין כיפיו בכל העולם וזה אמר יש לי שפחה שאין כיופיה בכל העולם אומר אחד לחברו בוא ונשיאם זה לזה ונחלוק ביולדות שלהם וכן עשו והשיאום והכניסום לבית בערב זה יושב בקרן זויות כל הלילה ובוכה ואומר אני כהן בן כהן גדול אשא שפחה וזאת אומרת ובוכה אני כהנת בת כהן גדול אנשא לעבד כיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה געו בבכיה גדולה ומרה עד שמתו ועליהן היה ירמיה מקונן על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים.
[כג] מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי (שיר השירים ח׳:א׳). לעתיד לבא יבוא הקב״ה לפייסה לכנסת ישראל והיא אומרת לפניו רבונו של עולם במה אתנחם שלא עשית לי אפילו כבשר ודם יוסף שהוא בשר ודם אע״פ שגמלוהו אחיו רעות לא נקם מהם אלא כשבאו אחיו אצלו כבש רחמיו עליהם שנאמר ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מ״ה:א׳) אבל אתה [לא] כבשת רחמיך ממני והנחת אומונתך שכתוב בך י״י י״י אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳).
ד״א אמרה לפניו רבונו של עולם זכורה אני אחוה וריעות שהיה לי עמך ויודעת אני כמה נסים וגבורות שעשית לי אף אני עשיתי לך טובות קדשתי את שמך הגדול על אותם הנסים וגבורות ואמרתי שירה על כל נס ונס וקבלתי תורתך מה שלא קבלו אומות העולם וצפיתי שאכנס אני ואתה לגן עדן ותשמחני שם שנאמר אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני (שיר השירים ח׳:ב׳) כיון שנכנסתי לביתך הבאת עלי צרים והשחקתם עלי שנאמר ראוה צרים שחקו על משבתיה (איכה א׳:ז׳) במה אתנחם אמר ליה הקב״ה את אומרת כך לא צערתי עמך באותו צער משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שבאו עליו אויבים והציתו אש בביתו והיה יושב ודומם אמר מה אעשה אעמוד וארוצה מביתי (ואמרו) אין בי כח בדרך ישב והיה מגיע האור אצלו (חזרו) [באו] ואמרו לו אדוני המלך מפני מה אתה יושב והאור בביתך אף כך הקב״ה בשעה שנכנסו אויבים להיכל והציתו אש בבית המקדש היה הקב״ה יושב ובוכה נכנס אסף אצלו ואמר ליה רבונו של עולם האור דולק בביתך ואתה יושב קום צא מביתך שנאמר הרימה פעמיך למשואות נצח כל הרע אויב בקודש (תהלים ע״ד:ג׳) באותה שעה מתכנסין כל הנביאים והולכים אצל ירושלם לנחמה אמר להם הקב״ה למי אתם צריכים לנחם תחלה לי או לירושלם מי שמת לו בן למי מנחמים לא לאב מי שנשרף ביתו למי מנחמין לא לבעליו לא כל שכן שאני צריך לתנחומין תחלה אף על פי כן לכו ופייסוהו ומתכנסין כלם והולכים אצלה וכיון שהיא רואה אותם אומרת להם לכו לכם איני צריכה לתנחומין של בני מיד הולכים לפני הקב״ה ואומרים לפניו רבונו של עולם אינה מקבלת פיוסין שלנו אמר להם אין ראוי שילך אלא אני בעצמי ואפייסנה מפני שעברתי על הדין כתבתי בתורה לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט״ו:י״ט) ולישראל קראתי בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) ואמרתי להם הביאו [את] צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו וגו׳ (ירמיהו כ״ז:י״ב) כתבתי בתורתי לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט:י״ז) ואני שנאתיה לפיכך אני ראוי לפייסה מיד הלך הקב״ה אצלה ואומר לה כעס זה למה אמרה לפניו רבונו של עולם ולא אכעס שהגליתני לבין אומות העולם וקללתני קללות רעות ונעשה פני כשולי קדרה ובכל זאת קדשתי את שמך הגדול אמר לה כנגד זכות שעשית כך יש לך חובה וזה שכעסתי עליך כתבתי בתורה כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״א) ואת כתבת אב ואם הקלו בך (יחזקאל כ״ב:ז׳) כתבתי בתורה שופך דם האדם (בראשית ט׳:ו׳) ואת כתבת אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (יחזקאל כ״ב:ט׳) כתבתי בתורה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ׳:י״ב) ואת כתבת אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף (הושע ד׳:ב׳) אמרה לפניו רבונו של עולם כיון שהגליתני לבין אומות העולם בדין הוא שלא אשמור שבת וקיימתי מצותיך אמר לה בתי הגיע זמנך לגאל אמרה לפניו איני מתנחמת עד שתראני באותם רשעים שציערוני וחרפו את שמך מיד אמר לה בתי חייך אני מביא אותם לפניך ונפרע מהם בפניך עד שאוכלים את בשרם שנאמר והאכלתי את מוניך את בשרם וכעסיס דמם ישכרון וידעו כל בשר כי אני י״י מושיעך וגואלך אביר יעקב (ישעיהו מ״ט:כ״ו).
[כד] השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב׳:ג׳). אמר רבי אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו ידי בנו לאחוריו אף כאן אמר ליה הקב״ה נבוכדנצר עלה לירושלם והיה מתירא עד שכפה לו ידי מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו מפני מה שמאסו בתורה שנאמר כי מאסו את תורת י״י צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו (ישעיהו ה׳:כ״ד) כי מאסו את תורת י״י זו תורה שבכתב ואת אמרת קדוש ישראל זו תורה שבעל פה.
[כה] ויאמר י״י יען כי גבהו בנות ציון (ישעיהו ג׳:ט״ז). שהיו הולכות בקומה זקופה.
ותלכנה נטויות גרון (ישעיהו ג׳:ט״ז). כשהיתה אחת מהן מתקשטת היתה מטה בגרונה לכאן ולכאן כדי להראות את תכשיטיה.
ומסקרות עינים (ישעיהו ג׳:ט״ז). בסיקרא. רבי שמעון [בן לקיש] אמר בקילורית אדומה.
הלוך וטפוף תלכנה (ישעיהו ג׳:ט״ז). כשהיתה אחת מהן ארוכה מביאה שתי קצרות ומהלכת ביניהן כדי שתהא נראית לבחורים (טפח) [צפה] על גביהן וכשהיתה אחת מהן קצרה היתה לובשת קורדוקין עבה ומביאה שתי ארוכות ומהלכת ביניהן כדי שתהא נראית לבחורים.
וברגליהן תעכסנה (ישעיהו ג׳:ט״ז). אמר רבי אבא בר כהנא שהיתה כל אחת מהן מביאה שלפוחית של תרנגולת וממלאתו שמן אפרסמון ונותנת אותו בין עקבה למנעלה וכשהיתה מגעת לכת של בחורים עומדת ודורסת עליה והיא נבקעת והיה הריח יוצא ממנה ומפעפע בהם והיה הקב״ה אומר לירמיה מה עושות אלו שכאן יגלו מכאן והיה ירמיה מחזר עליהן ואמר בנותי עשו נא תשובה עד שלא יבואו השונאים עליכם והן אומרות ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה (ישעיהו ה׳:י״ט) דוכוס רואה אותי והוא נוטל אותי לו לאשה [אפרכוס רואה אותי ונוטל אותי לו לאשה] ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה על מאן הוא קיימא על דידן או על דיליה וכיון שגרמו העונות ונכנסו השונאים לשם היו יוצאות לפניהם מקושטות כזונות והיה דוכוס רואה אחת מהן ונוטלה לו לאשה ומושיבה בקרונין שלו אמר הקב״ה הא קמת על דילהון ועל דידי לא קמת מה עשה להם הקב״ה רבי אלעזר אומר הלקם בצרעת שנאמר ושפח י״י את קדקד בנות ציון (ישעיהו ד׳:י״ז) וכתיב ולשאת ולספחת ולבהרת (ויקרא י״ד:נ״ו) רבי יוסי בר חנינא אמר העלה על ראשיהן משפחות של בנים. רבי חייא בר אבא אמר עשה אותן שפחות מכודנות רבי ברכיה בשם רבי יוסי אומר שימר משפחותיהן שלא יתערבו זרע קדש בעמי הארצות אע״פ כן לא חזרו בהם אמר הקב״ה יודע אני שאין אומות העולם בדילין מן הזיבה ומן הצרעת מה עשה להן הקב״ה וי״י פיתהן יערה (ישעיהו ג׳:י״ז) מהו פתהן יערה רמז הקב״ה למעינות שלהן והיו שופעות וממלאות קרונין דם כיון שרואים אותן כך היו דוקרים אותן בחרב ומשליכים אותן תחת קרונין והיו עוברים עליהן ומפסקתן והיו אומרים זה לזה סורו טמא קראו למו (איכה ב׳:ט״ו).
[כו] ויקרא י״י אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק (ישעיהו כ״ב:י״ב). אמרו בשעה שבקש הקב״ה להחריב את בית המקדש אמר כל זמן שאני בתוכה אין אומות העולם נוגעים בה אלא אכבוש עיני ממנה ואשבע שלא אזקק לה עד עת קץ ויבואו אויבים ויחריבו אותה מיד השיב הקב״ה ימינו והחזירה לאחוריו שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב (איכה ב׳:ג׳) באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו באש כיון שנשרף אמר הקב״ה שוב אין לי מושב בארץ כל הארץ לא שלי הוא אלא אסלק שכינתי ממנה באותה שעה בכה הקב״ה ואמר מה עשיתי שהשריתי שכינתי בשביל ישראל ועכשיו שחטאו חזרתי למקום הראשון חס ושלום שהייתי שחוק לאומרים ולעג לבריות באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו רבש״ע אני אבכה ואתה לא תבכה אמר לו למה אין אתה מניח אותי לבכות אכנס במקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר י״י (ירמיהו י״ג:י״ז) אמר להם הקב״ה למלאכי השרת באו ונלך אני ואתם ונראה מה עשו האויבים מיד הלך הקב״ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו כיון שראה בית המקדש אמר ודאי זה היה ביתי וזה היה מנוחתי שבאו האויבים שם ועשו כרצונם באותה שעה היה צועק ובוכה ואומר בני היכן הם כהניי ולויי היכן הם אדיריי היכן הם ומה אעשה כמה פעמים התריתי בכם שתחזרו בתשובה ולא עשיתם אמר הקב״ה לירמיה מה אתה רואה ודומם היום אני דומה לאדם שהיה לו בן ועשה אותו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני לך וקרא לאברהם יצחק ויעקב ומשה מקבריהם כי הם יודעים לבכות אמר לפניו רבונו של עולם איני יודע היכן משה קבור אמר לו לך ועמוד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם עמוד וראה צאנך שבלעוהו (אויבים) [הזאבים] מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר אבות העולם עמדו שהגיע זמן שאתם מתבקשים לפני הקב״ה אמרו לו למה אמר איני יודע מפני שהיה ירא לומר להם חרבן בית המקדש אמר עכשיו יאמרו לי בימיך היתה זאת הניחם ירמיה והלך ועמד על שפת הירדן וקרא בן עמרם בן עמרם הגיע זמן שאתה מתבקש לפני הקב״ה אמר לו למה אמר לו איני יודע הלך אצל מלאכי השרת שהיה מכיר אותם משעת מתן תורה אמר להם משרתי עליון אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב״ה אמרו לו אינך יודע שבית המקדש חרב בימי ירמיה וישראל גלו ואתה מתבקש לספוד ולבכות מיד קרע בגדי כבוד שהלבישו הקב״ה והניח ידו על ראשו והיה צועק ובוכה והלך אצל אבות העולם (אמר לו אביו עמרם מה זאת לך בני) ואמרו לו אבות העולם משה רועה ישראל מה היום מיומים אמר להם אבותי אין אתם יודעים שבית המקדש חרב וישראל גלו לבין אומות העולם מיד קרעו את בגדיהם והניחו ידיהם על ראשם והיו צועקים ובוכים עד שבאו לשערי בית המקדש כיון שראה אותם הקב״ה חגר שק ותלש שערו ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו הדא הוא דכתיב ולקרחה ולחגור שק (ישעיהו כ״ב:י״ב) והיו מהלכים ובוכים משער זה לשער זה כאדם שמתו מוטל לפניו והקב״ה מספיד ואומר אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח אוי להם לזקנים שבזקנותם חרב ביתם.
פתח אברהם ואמר רבונו של עולם בני היכן הם אמר לו הקב״ה ענן בא עליהם ושבה אותם אמר לפניו רבונו של עולם למאה שנים נתת לי בן והייתי שמח בו שמחה גדולה ובשעה שאמרת לי העלהו לעולה לפני שמחתי ולא עכבתי על דבריך ובאו מלאכי השרת ואמרו זה לזה בואו ונראה בן שניתן לו בקהיות שנים למאה שנה ואינו חס עליו ועכשיו לא תזכור לי זאת ותרחם עליו פתח וקרא מקרא זה מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיהו ח׳:כ״ג).
פתח יצחק ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם בני היכן הם אמר לו נמסרו ביד צריהם כצאן לטבח אמר לפניו רבונו של עולם בשעה שאמר לי אבא כפות עצמך על גבי המזבח לא עכבתי על דבריו עכשיו לא תזכור לי זאת ותרחם על בני פתח ואמר שמעתי ותרגז בטני וגו׳ (חבקוק ג׳:ט״ז).
פתח יעקב ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם בני היכן הם אמר לו עין הרע שלטה בהם והגלו אותם לבבל פתח וקרא המקרא הזה קלים היו רודפינו מנשרי שמים (איכה ד׳:י״ט).
פתח משה ואמר לפני הקב״ה רבונו של עולם לשוא רדפתי לפניהם לשוא נפלו עצמותי במדבר פתח ואמר המקרא הזה מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (תהלים נ״ה:ז׳). באותה שעה עמדו כלם באגודה אחת והיו צועקים ובוכים אמר להם הקב״ה אבות העולם למה אתם בוכים אמר להם אוי לו לזקן שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח אוי לו למלך שנשבו בניו בחייו ולא יכול להצילם אוי לו למלך שנעשה שחוק לכל בריותיו שנאמר הייתי שחוק לכל עמי (איכה ג׳:י״ד) אמרו לפניו רבונו של עולם שמא אין חזרה לבנים אמר להם אל תאמרו כך יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים שנאמר ויש תקוה לאחריתך נאם י״י ושבו בנים לגבולם (ירמיהו ל״א:ט״ז) באותה שעה אמר לו משה לירמיה לך לפני שאלך ואביאם ואראה מי מניח ידו עליהם אמר לו אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים אמר לו אעפ״כ לך מיד הלך משה וירמיה לפניו כיון שהגיעו לנהרות בבל ראוהו ישראל למשה ואמרו זה לזה בא בן עמרם מקברו לפדות אותנו מיד צרינו יצאה בת קול ואמרה משה גזרה היא שנגזרה אמר להם בני להחזיר אתכם אי אפשר אלא המקום יחזיר אתכם במהרה הניחם באותה שעה בכו בכיה גדולה עד שעלתה בכיתן למקום שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו׳ (תהלים קל״ז:א׳) כיון שבאו אצל אבות אמרו לו מה עשו אויבים לבנינו אמר להם מהם הרגו בחרב ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם ומהם מופשטים ערומים ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים מיד פתחו ואמרו [ווי על דמטא לבנן] היכא הויתון כיתמי בלא אבא היכי הלכתון בטורי ובחצצי בלא מסאני ובלא סנדל היכא טעניתון מטול דחלא היכא כפיתון ידיכון לאחוריכון פתח משה ואמר ליטא שמשא אמאי לא חשיכת בשעתא דעאל סנאה לבית מקדשא אהדר ליה שמשא ואמר משה רעיא מהימנא היכי הוה אהיה חשיכא דלא שבקין לי לא רפו לי כי נקיטו לי בשיתין שוטי דנורא ומחו לי ואמרו לי פוק אנהר. תוב פתח משה ואמר ווי לי על זיוך מקדשא היכי חשך (סה) ווי דמטא זמנא (מטא עידנא) דמקדשא חרב והיכלא מקליא ודרדקי דבי רבן מתקטלין ואבהתכון אזלין בשביה וגלו.
[כז] תוב פתח (אברהם) [משה] ואמר וויי בחייכון כשדאי לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא ולא תקטלון ברא באנפי אבא וברתא באנפי אמא דמטא זמנא דמרא שמיא חושבנא חשיב מנכון וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי אלא מותבין ליה לברא באנפיה דאבוהי ואמיה ואמרין ליה ולאבוהי קום נכסיה ואמיה בכיא ונתרין דמעתה עלוהי ואבוהי תלה ליה רישיה.
[כח] עתיד הקב״ה להפוך תשעה באב לשמחה שנאמר כה אמר י״י צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים (זכריה ח׳:י״ט) ולבנות את ירושלם הוא בעצמו ולקבץ גליות ישראל לתוכה שנאמר בונה ירושלם י״י נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ״ז:ב׳).
א״ר יוחנן כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה (ישעיהו ס״ו:י׳) וכל אשר אינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה.
[כט] דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳) אמר רבי שמעון מאי דכתיב עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם (משלי א׳:כ״ב) אמר הקב״ה בנוהג שבעולם אדם אוכל צחנה שני ימים ונפשו קצה עליו וקניטא עליו אבל אתם כמה שנים אתם עובדים ע״ז אותה שכתוב בה צא תאמר לו (ישעיהו ל׳:כ״ב) צואה תאמר לו ואין נפשכם קניטא ממנה.
[ל] אמר רבי שמעון כל מה שכתוב בישראל לגנאי כתוב ברחב לשבח: ברחב כתוב השבעו נא לי בי״י כי עשיתי עמכם חסד (יהושע ב׳:י״ב) ובישראל כתיב [ואם חי י״י יאמרו לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳) ברחב כתיב והחייתם את אבי ואת אמי (יהושע ב׳:י״ג) ובישראל כתיב אב ואם הקלו בך (יחזקאל כ״ב:ז׳) ברחב כתיב ותטמנם בפשתי העץ (יהושע ב׳:ו׳) ובישראל כתיב] אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב׳:כ״ז) ברחב כתיב הערוכות לה על הגג (יהושע ב׳:ו׳) ובישראל כתיב ואת המשתחוים על הגגות וגו׳ (צפניה א׳:ה׳) ברחב כתיב ותאמר להם ההרה לכו (יהושע ב׳:ט״ז) ובישראל כתיב על ראש ההרים יזבחו (הושע ד׳:י״ג) ברחב כתיב ונתתם לי אות אמת (יהושע ב׳:י״ב) ובישראל כתיב ואמת לא ידברו (ירמיהו ט׳:ד׳).
[לא] דבר אחר דברי ירמיהו בן חלקיהו אמר הקב״ה אני נתתי עשרת הדברות לישראל והם הפכום לרעה אמרתי להם אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳) והם לא עשו כן אלא אומרים לעץ אבי אתה (ירמיהו ב׳:כ״ז) אמרתי להם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ׳:ב׳) והם לא עשו כן אלא ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים (צפניה א׳:ה׳) אמרתי להם לא תשא את שם י״י אלהיך לשוא (שמות כ׳:ו׳) והם לא עשו כן [אלא לכן לשקר ישבעו (ירמיהו ה׳:ב׳) אני אמרתי להם זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ׳:ז׳) והם לא עשו כן] אלא ואת שבתותי חללת (יחזקאל כ״ב:ח׳) אמרתי להם כבד את אביך ואת אמך (שמות כ׳:י״א) והם לא עשו כן אלא אב ואם הקלו בך (יחזקאל כ״ב:ז׳) אני אמרתי להם לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב (שמות כ׳:י״ב) והם לא עשו כן [אלא רצוח וגנוב ונאוף (הושע ד׳:ב׳) אני אמרתי להם לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ׳:י״ב) והם לא עשו כן] אלא וידרכו את לשונם קשתם שקר (ירמיהו ט׳:ב׳) אני אמרתי להם לא תחמוד (שמות כ׳:י״ג) והם לא עשו כן אלא וחמדו שדות וגזלו וגו׳ (מיכה ב׳:ב׳).
[לב] אמר רבי יודן בר סימון מאי דכתיב נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך (דברים י״ח:י״ח) והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל״ד:י׳) ומאי אמר כמוך אלא היה ירמיהו כמוהו בתוכחות אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה זה מתנבא ארבעים שנה וזה מתנבא ארבעים שנה זה מתנבא על יהודה וישראל וזה מתנבא על יהודה וישראל זה עמדו בני שבטו כנגדו וזה עמדו בני שבטו כנגדו זה הושלך ליאור וזה הושלך לבור זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל ע״י עבד זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות לפיכך הוצרך הכתוב לומר דברי ירמיה בן חלקיהו.
[לג] אמר רבי תנחום כל מקום שאתה מוצא דבר דברי דברים אינו אלא דברי תוכחות כתוב אלה הדברים אשר דבר משה (דברים א׳:א׳) וכתיב תמן מזי רעב ולחומי רשף (דברים ל״ב:כ״ד) כתיב דבר י״י אשר היה אל הושע בן בארי (הושע א׳:א׳) וכתיב תמן כי אתם לא עמי וגו׳ (הושע א׳:ט׳) כתיב דברי ירמיהו (ירמיהו א׳:א׳) וכתיב אשר למות למות ואשר לשבי לשבי (ירמיהו מ״ג:י״א).
[לד] [רבי שמואל בר נחמני פתח ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם (במדבר ל״ג:נ״ה)]. אמר הקב״ה לישראל אני אמרתי לכם כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו׳ (דברים כ׳:י״ז) ואתם לא עשיתם כן אלא ואת רחב הזונה ואת בית אביה ואת כל אשר לה החיה יהושע (יהושע ו׳:כ״ה) הרי ירמיה בא שהוא מבני בניה של רחב הזונה ועושה לכם דברים לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם (במדבר ל״ג:נ״ה) [לפיכך צריך הכתוב לומר דברי ירמיהו].
[לה] דבר אחר דברי ירמיהו (ירמיהו א׳:א׳). מאי ירמיהו שבימיו נעשה בית המקדש ארימון. דבר אחר שבימיו נתרוממה מדת הדין על ישראל.
מן הכהנים אשר בענתות (ירמיהו א׳:א׳). [אמר רבי ברכיה] אמר ירמיה עשוק שמי בכהנים בימי משה יברכך י״י (במדבר ו׳:כ״ד) ובימי ולוקח מהם קללה וגו׳ (ירמיהו כ״ט:כ״ב). בימי משה וישמרך (במדבר ו׳:כ״ד) ובימי ואשר למות למות ואשר לחרב לחרב וגו׳ (ירמיהו ט״ו:ב׳). בימי משה יאר י״י פניו (במדבר ו׳:כ״ה) ובימי במחשכים הושיבני כמתי עולם (איכה ג׳:ו׳). בימי משה ויחונך (במדבר ו׳:כ״ה). ובימי אשר לא אתן להם חנינה (ירמיהו ט״ז:י״ג). בימי משה ישא י״י פניו אליך (במדבר ו׳:כ״ו) ובימי אשר לא ישא פנים לזקן (דברים כ״ח:ג׳). בימי משה וישם לך שלום (במדבר ו׳:כ״ו) ובימי כי אספתי את שלומי מאת העם הזה נאם י״י את החסד ואת הרחמים (ירמיהו ט״ז:ה׳).
[לו] שמעו דבר י״י בית יעקב (ירמיהו ב׳:ד׳). אמר להם הקב״ה לישראל שמעו דברי תורה עד שלא תשמעו דברי נביאים שמעו דברי נביאות [עד שלא תשמעו דברי תוכחות שמעו דברי תוכחות עד שלא תשמעו דברי קינטורין שמעו דברי קינטורין] עד שלא תשמעו קל קרנא משרוקיתא (דניאל ג׳:ט״ו) שמעו בארץ עד שלא תשמעו בחוץ לארץ שמעו חיים עד שלא תשמעו מתים שמעו אזניכם [עד שלא תשמעו גופיכם ישמעו גופיכם] עד שלא ישמעו עצמותיכם [הדא הוא דכתיב] כה אמר י״י העצמות היבשות שמעו דבר י״י (יחזקאל ל״ז:ד׳).
[לז] ארבעה שומעים הם יש שומע והפסיד יש שומע ונשכר [ויש לא שומע והפסיד ויש לא שומע ונשכר] שומע והפסיד זה אדם הראשון שנאמר ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך (בראשית ג׳:י״ז) ומה הפסיד כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג׳:י״ט) שומע ונשכר זה אבינו אברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (בראשית כ״א:י״ב) ומה נשכר כי ביצחק יקרא לך זרע (בראשית כ״א:י״ב) לא שומע ונשכר זה יוסף ולא שמע אליה לשכב אצלה (בראשית ל״ט:י׳) ומה נשכר ויוסף הוא השליט על הארץ (בראשית מ״ב:ו׳) לא שמע והפסיד אלו ישראל ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמיהו ז׳:כ״ו) ומה הפסידו ואשר למות למות ואשר לחרב לחרב (ירמיהו ט״ו:ב׳).
[לח] [כה אמר י״י מה מצאו אבותיכם בי עול (ירמיהו ב׳:ה׳)]. אמר הקב״ה לישראל אבותיכם לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול למה היה אדם הראשון דומה לחולה שנכנס רופא אצלו ואמר לו דבר פלוני תאכל ודבר פלוני לא תאכל וכיון שעבר על דבריו גרם מיתה לעצמו נכנסו קרוביו אצלו אמרו לו אותו רופא המית אותך אמר להם חס ושלום אני גרמתי לעצמי שעברתי על דבריו כך בשעה שעבר אדם הראשון [ואכל] נכנסו כל הדורות אצלו אמרו לו אי אפשר שהקב״ה גזר עליך מדת הדין שתמות אמר להם חס ושלום אני גרמתי מיתה לעצמי שעברתי על צווי של הקב״ה שאמר לי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב׳:י״ז) הרי אדם הראשון לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול.
פרעה לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול למה היה פרעה דומה למלך שהלך למדינת הים והפקיד כל מה שהיה לו אצל עבדו לאחר ימים בא המלך אמר לו תן לי פקדוני אמר לו לא עבדך אני ולא הפקדת לי לא כלום נטלו ותלאו בגרדון אמר לו עבדך אני וכל מה שהפקדת לי אתן לך [כך] בשעה שאמר לו משה שלח את עמי ויעבדוני (שמות ז׳:כ״ו) אמר מי י״י אשר אשמע בקולו וגו׳ (שמות ה׳:ב׳) וכיון שהביא עליו עשר מכות אמר י״י הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט׳:כ״ז).
אבותיכם במדבר אמרתי להם ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות ט״ז:כ״ו) [והם לא עשו כן אלא] ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו (שמות ט״ז:כ״ז) [אילו מצאו לקטו].
וכיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) ואחרי כן עשו את העגל אבדו את (נשמע) [נעשה] אמר להם הקב״ה שמרו (נעשה) [נשמע] ואני מעלה עליכם כאילו קיימתם שניהם וכיון שאמרתי להם שמעו ולא שמעו אבדו את שניהם.
[לט] איכה ישבה בדד כל מה שאירע לאדם הראשון כך אירע לישראל אדם הראשון הקב״ה הכניסו לגן עדן וצוהו ועבר ודנו בשלוחין וגירושין וקונן עליו איכה ויאמר לו איכה (בראשית ג׳:ט׳) איכה דן אותו בגירושין מנין דכתיב ויגרש את האדם (בראשית ג׳:כ״ד) דן אותו בשלוחין מנין דכתיב וישלחהו י״י אלהים (בראשית ג׳:כ״ג) וכן עשה לישראל הכניסם לארץ ישראל שנאמר ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וגו׳ (ירמיהו ב׳:ז׳) וציוה אותם ואמר להם זאת עשו וחיו וזאת לא תעשו ועברו על צוויו ודנם בגירושין ובשלוחין שנאמר מביתי אגרשם (הושע ט׳:ט״ו) ודן אותם בשלוחין שנאמר שלח מעל פני ויצאו (ירמיהו ט״ו:א׳) ויקונן בעצמו עליהם איכה איכה ישבה בדד.
[מ] [רבי אבא בר כהנא פתח] מי האיש החכם ויבן את זאת וגו׳ (ירמיהו ט׳:י״א). [תני רבי שמעון בן יוחאי] אם ראית עיירות נתלשות ממקומן [בארץ ישראל] דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים מה טעם על מה אבדה הארץ (ירמיהו ט׳:י״א) וכתיב בתריה על עזבם את תורתי (ירמיהו ט׳:י״ב).
[מא] אמר רבי אבא בר כהנא לא עמדו (פלוסתון) [פילוסופין] באומות העולם כבלעם בן בעור (וכאבגינוס) [וכאבנימוס] הגרדי נכנסו אומות העולם אצל (אבגינוס) [אבנימוס] הגרדי אמרו לו יכולים אנו להזדווג לאומה זו אמר להם לכו וחזרו על בתי כנסיות ובתי מדרשות שלהם אם [מצאתם שם תינוקות] מצפצפים בקולם אין אתם יכולים [להזדווג] להם [ואם לאו אתם יכולים להזדווג להם] שכן הבטיחם אביהם הקול קול יעקב (בראשית כ״ז:כ״ב) כל זמן שקולו של [יעקב] מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין הידים ידי עשו שולט בהם [וכל זמן שאין קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הידים ידי עשו].
[מב] איכה היתה לזונה קריה נאמנה (ישעיהו א׳:כ״א). [רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר] (מאה ושמונים) [ארבע מאות ושמונים] בתי כנסיות היו בירושלם וכל אחת ואחת יש בה בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה וכולן עלה (אפסיינוס) [אספסיינוס] והחריבן הדא הוא דכתיב ויגל את מסך (בית) יהודה וגו׳ (ישעיהו כ״ב:ח׳).
[מלאתי משפט (ישעיהו א׳:כ״א)] כגון משנתו של רבי חייא [ומשנתו של רבי אושעיא] ומשנתו של בר קפרא צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א) אמר רבי יודן מימיו לא לן אדם בירושלם ובידו עון כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עון שבלילה תמיד של בין הערביים היה מכפר על עון של יום [מכל מקום לא לן אדם בירושלם ובידו עון מה טעם] צדק ילין בה ועתה מרצחים (ישעיהו א׳:כ״א) הרגו את אוריה והרגו את זכריה.
ואשיבה שופטיך כבראשונה (ישעיהו א׳:כ״ו). אלו משה ואהרן. ויועציך כבתחילה (ישעיהו א׳:כ״ו). זה דוד ושלמה.
ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה (ישעיהו א׳:כ״ו) ואומר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעיהו א׳:כ״ז).
[מג] תנו רבנן שלש גזרות גזרה מלכות הרשעה בימי רבי שמעון בן יוחאי שלא יתקיים מצות מילה ושלא לקיים את השבת ושלא לקיים את הנדה והיה שם זקן אחד ושמו רבי ראובן האיצטרובלי והוא נכנס ויוצא לפני המלך בלא רשות (אדם בעולם ביום) [יום] אחד נכנס לפני המלך ומצא אותו שהיה יושב לבדו אמר לו ראובן אדוני המלך לאדם שיש לו אויבים רבים מהו [רוצה] שיהיו חלשים או גבורים ואלו יהודים אינם חלשים אלא בשביל המילה כיון שיש בן לאחד מהם מביאו וחותך בשרו לשמונה ימים ותושש כחו שוב אין בו כח יותר אם אתה תבטל מילה מהם שלא יהיו נמולין מיד הם מתגברים וכשאתה משגר אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך אמר ליה יפה אמרת תבטל.
שוב פעם אחת אמר לו למלך מי שיש לו אויבים מהו שיהיו עניים או עשירים אמר לו עניים אמר לו רבי ראובן איצטרובלי אלו יהודים אינם עניים אלא בשביל שהם מקיימים את המצוה ומשמרים את השבת עושה אחד מהם מלאכה כל ימות השבת וכשמגיע ערב שבת הוא מוציא בשביל כבוד שבת ויש מהם שאין בידו מה יוצא ואם אתה מבטל שבת יהיו עשירים כמוך וכשאתה משלח אוכלסין עליהם מיד הם מורדים בך אמר לו יפה אמרת תבטל. שוב פעם אחת אמר לו ראובן בן איצטרובלי אדוני המלך מי שיש לו אויבים מהו רוצה שיהיו מרובים או מועטים אמר לו מועטים אמר לו אדוני המלך אלו היהודים אינם מועטים אלא בשביל שהם משמרים את הנדה אחת מהם יושבת שבעה ימים ארבעה עשר וארבעים ושמונה ואם אתה מבטל נדה מהם והם משמשים מטותיהם בין ביום ובלילה כשהן נדות הם פרים ורבים כמותינו אמר לו יפה אמרת תבטל גזירה זו. אמר לו כתוב אגרת להם ושלח לארץ ישראל מיד צוה המלך לכתוב אגרת ויצא רבי ראובן בן איצטרובלי ונכנסו גדולי מלכות אצל המלך ומצאו דברים כתובים אמרו אצבע של יהודים נכנסה לכאן אמרו לו חזור בך אמר להם אין המלך חוזר בדברים אמרו לו כתוב באגרת כל מי שיוליכם יהרג צוה המלך ועשה כן שמע רבי ראובן ושלח לארץ ישראל שכך היה המעשה ועכשיו אם יש בכם איש מלומד בנסים יבא ויטול האגרת. נתנו עיניהם ברבי שמעון בן יוחאי אמר להם אין אני הולך לעצמי נתן עיניו ברבי אליעזר ברבי יוסי אמר לו רבי יוסי לרבי שמעון בן יוחאי נתת עיניך בבבת עיני אמר לו רבי שמעון אלמלא היה יוחאי אבא קיים יכולים אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר לו רבי יוסי אם כן השבע לי שאין אתה שנשן בהלכה ואתה מחזירו לי נשבע לו רבי שמעון בן יוחאי. הלכו וישבו לספינה אחת וישב עמהם תלמיד אחד ושמו מתיא בן חרש התחיל והיה שואל אותו בהלכה אמר להם מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו אמר לו רבי שמעון זה טמא וזה טמא אמר רבי אליעזר דמו טמא מבשרו עמד רבי מתיא בן חרש ונשקו על פיו אמר רבי שמעון ולי למה לא נשקתני אמר לו רבי לא נשקתי אלא עריכת שפתיו באותה שעה נתן בו עיניו רבי שמעון והיה מטרף למות ונזכר שבועה שנשבע לאביו ונתיישבה דעתו עליו והיו המלחים עוברים בספינה ודרך אחד מהם על צוארו של רבי אליעזר ויצאה אסכרה מפיו באותה שעה תלה רבי שמעון עיניו לתורן של ספינה וראה שידה אשמדאי שהיה יושב עליו אמר רבי שמעון מה טיבך אמר לו לעשות לכם נס באותה שעה אמר רבי שמעון בן יוחאי רבונו של עולם להגר שפחתך זמנת חמשה מלאכים ולי שדה אמר לו רבי שמעון ואיזה נס תעשה אמר לו עכשיו אני הולך ואכנס בבתו של מלך והיא צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי ואתה בא ולוחש באזנה ואני יוצא ממנה אמר לו ומה סימן יש כשאתה יוצא ממנה אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שיש בבית המלך אמר לו לך ועשה כאשר דברת הלך ונכנס בבתו של מלך והיתה צווחת ואומרת הביאו לי רבי שמעון בן יוחאי שלחו לארץ ישראל אחריו אמרו להם הרי הוא לפניכם בספינה באו מצאו בספינה והוליכוהו לפני המלך אמר לו המלך אתה הוא רבי שמעון בן יוחאי אמר לו הן אמר לו אתה יודע לרפאות את בתי אמר לו הן א״ל ומה תעשה לה אמר לו רבי שמעון בן יוחאי אני לוחש לה באזנה והיא מתרפאת אמר לו המלך ומה סימן יש (לה) [לך] אמר לו באותה שעה היא שוברת כל כלי זכוכית שהן בבית המלך ולחש לה רבי שמעון בן יוחאי אל אזנה ונתרפאת ויצאה ושברה כל כלי זכוכית של מלך אמר לו המלך לרבי שמעון בן יוחאי מה אתה מבקש שאתן לך אמר לו רבי שמעון בן יוחאי איני מבקש אלא האגרות שכתבת לבטל הגזירה וכתוב בהן כל מי שיוליכם יהרג אמר לו אם כן הוא הדורן של מלך שכל מי שיעשה לו כן פורע בהריגה אמר לו אין אני פורע בהריגה אמר לו אני מקבל עלי מיד צוה המלך וקרע האגרות הראשונות וכתבו לו אחרות והלכו לארץ ישראל ובטלו הגזירות. כן יבטל הקב״ה מעלינו כל גזירות קשות ורעות במהרה בימינו ובזמן קריב אמן אמן סלה.
סליק מדרש מגילת איכה.
א. בנוסח ב: ״ואחותו״.

רמז תתרי

גלתה יהודה מעוני – על שאלו חמץ בפסח דכתיב לחם עוני.
דבר אחר על שחבלו משכונו של עני כדכתיב ואם איש עני הוא.
דבר אחר מעוני על שעשקו שכר שכיר שנמר לא תעשוק שכיר עני ואביון,
דבר אחר על שגזלו מתנות עניים שנאמר לעני ולגור תעזוב אותם.
דבר אחר שעבדו אלילים שנאמר קול ענות אנכי שומע.
ומרוב עבודה – שהיו משתעבדין בעבד עברי.
גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה – אמר רבי אלעזר משל למלך שכעבס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה העבד מזדעזע מן בן המלך עד שכפת לו המלך ידי בנו לאחוריו, אף כאן אמר לו הקב״ה לנבוכדנאצר עלה לירושלים והיה מתירא עד שכפת לו ידי מיכאל שנאמר השיב אחור ימינו מפני אויב, אמר לו הקב״ה לישראל כשבראתי את עולמי לא היה לפני עמילה ולא יגיעה שנאמר הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה׳ בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו, ולמעשיכם הרעים היה לי עמילה ויגיעה כדי שיעלו עליכם מלכים שנאמר אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך.

רמז תתריא

ויצא מבת ציון כל הדרה, מן בת כתיב אמר רבי אחא יש לנו מנה אחת יפה זה הקב״ה שנאמר ה׳ מנת חלקי, הדרה זה הקב״ה שנאמר הוד והדר לבשת,
דבר אחר הדרה אלו המשמרות דכתיב ומהללים להדרת קדש,
דבר אחר הדרה אלו התינוקות שכך חביבין לפני הקב״ה מיד ויצא מבת ציון.
גלתה יהודה מעוני – ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.
גלי אליהודה בעד עד׳אב וכת׳רת אסתעבאד, ואד׳ קאמת פי מא בין אלאמם לם תגד להא ראחה, וגמיע כאלבוהא לחקוהא בין אלמצ׳איק.
גלתה – גלו בני יהודה אחרי עינוי ושעבוד רב, וכשישבה בין הגוים לא מצאה לה מנוח.
גלתה יהודה – מארצה.
מעוני – מחמת עוני.
ומרב עבודה – שהכבידו עליה כשדים.
היא ישבה בגוים – ובמקום שגלתה שם לא מצאה מנוח.
בין המצרים – שיש גובה מיכן ומיכן ואין מקום לנוס.
מצרים – גבולים של שדה וכרם. ומדרש אגדה: בין י״ז בתמוז וט׳ באב.
Yehudah was exiled – From her land.
Because of torment – Because of her affliction.
And excessive toil – With which the people of Kasdim burdened her.⁠1
[Even] when she dwelt among the nations – And in the place where she was exiled and settled, she found no respite.⁠2
Between the barriers – It is elevated on either side and there is no place to flee.
The barriers – The boundaries of fields and vineyards.⁠3 The Midrash Aggadah [explains that it refers to the boundaries of time], i.e., between the seventeenth of Tammuz and the ninth of Av.
1. Alternatively, Yehudah was exiled because of her idol worship [עבודה זרה]. (Rishon Letzion)
2. Because in the land where they were exiled, they were unable to partake of their food or their wine. (Lechem Dimah) Alternatively, although exile and torment serve as atonement for sin, the atonement was not complete and therefore there was no respite.
3. From where there is no way to escape. (Palgei Mayim)
גלתה יהודה מעני ומרוב עבודה – אינו דומה גלות יהודה לגלות האומות שאומות העולם בגלותן אוכלים ומשמחין עם שוביהם אבל ישראל אינו כן אלא מסוגפין ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל (דברים כ״ח:מ״ח).
ס״א: גלתה יהודה מעני – אחר שנאבד עשרם וכבודם אחרי כן גלו.
ס״א: גלתה יהודה מעני – כלומר בעוני וברוב עבודה ודומה לו הנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח׳:ל״ב) והוא מבשר ומלחם.
ומרוב עבודה – על שהיו משעבדין באחיהם שלא כתורה ס״א על שלא עבדו להקב״ה כדכתי׳ תחת אשר עבדת את י״י אלהיך בשמחה (דברים כ״ח:מ״ז).
היא ישבה בגוים – ר׳ יהודה בר ר׳ נחמן בשם ר׳ שמעון בן לקיש או׳ אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת כענין שנאמר ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה (בראשית ח׳:ט׳).
כל רודפיה השיגוה בין המצרים – אלו ימים שבין י״ז בתמוז לט׳ באב שבהם קטב מרירי שולט ואמר ר׳ יוחנן כולו מלא עינים וקליפין ושערות ועין אחת קבועה בלבו וכל הרואה אותו נופל ומת ומעשה בחסיד אחד שראה אותו ונפל ומת ואינו נמצא אלא בצל הסמוך לחומה.
ס״א: בין המצרים – כענין שהדביקו את צדקיהו בערבות הירדן דכתי׳ וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו אותו בערבות יריחו וכל חילו נפוצו מעליו (מלכים ב כ״ה:ה׳).
גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח – לא שיאמר שגלתה יהודה מחמת עוני, ולא מרוב עבודה שהיו עובדים למלכי הארץ, שלא היה עושר כעושרה של ירושלים, שירושלים נקראת דלתות העמים (יחזקאל כ״ו:ב׳) ורוכלת (יחזקאל י״ז:ד׳) הגוים. אלא זה פתרונו: מיום שגלתה יהודהא וישבה בגוים לא מצאה מנוח מחמת עוני ומחמת רוב עבודה שהיו ממלכות הגוים משעבדים בה.
כל רודפיה השיגוה בין המצרים – פתרונו: בין התחומים,⁠ב שכשהיו נודדים ובורחין להם אצל שכיניהם מפני חרב האויב, באים שכיניהם ומגלים ומסגירים אותם, כעיניין שנאמר במואב: יגורו בך נדחי מואב הוי סתר למו (ישעיהו ט״ז:ד׳), וכן: סתרי נדחים נודד אל תגלי (ישעיהו ט״ז:ג׳).
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 27298 נוספה כאן מלת: ״ירושלים״.
ב. כן בכ״י פרמא 2203, ודפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 ובכ״י אחרים חסר: ״פתרונו בין התחומים״.
Judah has gone into exile because of suffering and great servitude. She dwelt among the nations, but found no rest – One cannot say that Judah went into exile owing to suffering, and not from great servitude, for they were serving the kings of the earth who did not have riches like the riches of Jerusalem, since Jerusalem is called gateways of the peoples (Ezekiel 26:2), and merchant of the peoples (Ezekiel 17:4, 27:3). But this is its explanation: from the day that Judah and Jerusalem went into exile, and dwelt among the nations, she found no rest owing to suffering and great servitude, because the kingdoms of the nations were oppressing her.⁠1
All her pursuers overtook her between the boundaries – Its explanation is between the borders, when they wandered and fled to them [the borders], close to their neighbors, because of the enemy's sword. Their neighbors arrive, discover, and betray them, like the Scripture which says concerning Moab, Let my refugees live among you, O Moab; be a shelter for them (Isaiah 16:4), and thus hide the refugees; do not reveal [the wanderers] (ibid. v.3).
1. The problem with this verse usually revolves around the מ (out of/from) before עני and רוב. However, RY Kara prefers to reorganize the word order to give his explanation of the verse. Hence, Judah has gone into exile, not because of suffering and great servitude, but has dwelt among the nations and found no rest because of suffering and great servitude.
גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה היא ישבה בגוים ולא מצאה מנוחא – פתרונו: מיום שגלתה יהודה וישבה לה בגוים, מאותו היום לא מצאה מנוח מחמת עינוי שהאומות מענין אותה ומעבודה קשה שמעבידין אותה.
כל רודפיה השיגוה בין המצרים – שכן אתה מוצא בכל מקום שהיו ישראל בורחים, כשהיו מגיעין למצר אצל שכיניהם, היו שכיניהם באין ומסגירין אותם: ברחו למערב באו עזתיםב והסגירו אותם דכתיב: על שלשה פשעי עזהג ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום (עמוס א׳:ו׳), ברחו לצפון בני צר מסגירים אותם כמו שכתוב למעלה (ר״י קרא איכה א׳:ב׳), ברחו לדרום אדומים הורגים אותם דכתיב: על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח (עמוס א׳:י״א).⁠1
1. השוו איכה רבה א׳:נ״ו ופסיקתא דרב כהנא.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״היא... מנוח״.
ב. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י מינכן 5 (בחילוף אותיות דומות): ״שתים״.
ג. כן בכ״י פראג, המבורג. בכ״י מינכן 5: ״כזה״.
Judah has gone into exile because of suffering and great servitude – Its explanation is that from the day that Judah went into exile, and she herself dwelt among the nations, from that day she did not find rest owing to the affliction with which that nations afflicted her, and from the hard labour that they imposed on her.
all her pursuers overtook her between the boundaries1 – This is what you find in each place that Israel fled – when they came to distress close to their neighbors, their neighbors came and handed them over. They fled to the west: they came to the Gazaites and they handed them over, as it is written For three transgressions of Gaza, and for four, I will not revoke itfor their effecting a total exile by handing over [escapees] to Edom (Amos 1:6). They fled to the north: the Tyrians handed them over, as is written above; they fled to the south: the Edomites killed them, as it is written: For three transgressions of Edom, and for four, I will not revoke itfor their pursuing his brother with the sword and suppressing his mercy; his anger has slaughtered incessantly, and he has kept his fury forever (Amos 1:11).
1. Compare with the midrash of Lamentations Rabbah 1.3,29.
יהודה – זכר ונקבה, כישראל ומצרים:⁠א ידע ישראל (השוו ישעיהו א׳:ג׳) – ותערך ישראל (שמואל א י״ז:כ״א), ויאמר מצריםב (שמות י״ד:כ״ה) – ותחזק מצרים (שמות י״ב:ל״ג).
ויש מפרשים: המצרים מדברי מעתיקי הדת ז״ל: דינא דבר מצרא.
והישר בעיני: שהוא מן המצר (תהלים קי״ח:ה׳), ואם הוא משונה מעט, והרי״שג ראוי להדגש.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״בישראל וממצרים״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876 חסר: ״ידע ישראל ותערך ישראל, ויאמר מצרים״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״והר״ש״.
Judah. masculine or feminine like Israel and Egypt. For example, Egypt (masculine) was severe (ותחזק) (Exodus 12:33). But, Egypt (feminine) was lost (אבדה) (Exodus 10:7). Some interpret המצרים based on the words of the ancients of the law, of blessed memory, from the word מצר.⁠1 But the correct reading, in my opinion, is from המצר (hostility/distress), even though it is a little anomalous, as the ר should be designated for the dagesh.⁠2
1. See Lamentations Rabbah 1:29: כְּהַהִיא דִּתְנַן דִּבְרֵי בֶּן נַנָּס בְּסִימָנָיו וּבְמֵצְרָנָיו, As we learnt in the Mishnah: these are the words of Ben Nannas; within its marks and its boundaries.
2. That is, that the resh should be doubled.
כאשר לא יכלה לסבול עוני המלכות, והעבודה קשה אשר עובד בה, גלתה מארצה.
גם לא מצאה מנוח במקום שהלכה שם, ובאה לשוב, ורדפוה והשיגוה במקום צר.
When she was unable to endure the oppression of the kingdom, and the harsh labour by which she served, she went into exile from her land. Also, she could find no rest in the place where she went, and she went [only] to be driven back. So, they chased her, and overtook her in a hostile place.
גלתה – מטעם גלות.
וטעם מעני ומרוב עבודה – היא לסבה פועלת, כי בסבת רוב העוני והעבודה ליתר העמים שהיו לה בירושלים וסביבותיה, ובפרט המס והעבודה שהיו נותנים למלך אשור הנה גם קודם החורבן ברחו ברצונם וגלו להם בתוך כל האומות אנה ואנה, וגם עם היותה יושבת בגוים לא מצאו מנוח, כל שכן אחר חורבן ירושלים.
בין המצרים – כטעם מן המצר קראתי (תהלים קי״ח:ה׳), כאמרו: במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל (במדבר כ״ב:כ״ו).
גלתה – יאמר כי כשגלו י׳ השבטים ראשונה והשיג להם בדלותם די עוני ורוב העבודה והיו הנביאים מוכיחים את פליטת בת יהודה הנשארה פן תדבק אותה הרעה כאחותה אמר ירמיהו (ג׳) הראית אשר עשתה משבה ישראל וגו׳ ותרא בגודה וגו׳ צדקה נפשי משבה ישראל מבוגדה יהודה. ויחזקאל אמר (ט״ז) ושומרון כחצי חטאתיך לא חטאה. הנה היא בעוצם מרדה קבלה על עצמה הגלות ומתאפקת בנפשה לומר בשרירות לבי אלך לעשות הישר בעיני ויעבור עלי מעוני ומרוב עבודה כאחותי אבל היא כאשר קלקלה לא קרה לה כמוה להגלות אל ארץ אחרת להיות שם עם לבדד ישכון אבל היא ישבה בגוים המגלים אותה ושכנה ביניהם והם מצרים לה מכל צדדים וגוזרין עליה כמה שמדות ולזה לא מצאה שום מנוח כי רודפיה השיגוה להיות מצרים לה מכל צדדיה ככבשה קטנה בין כמה זאבים רעבים גם צמאים והוא מה שהתאונן עליו המשורר (תהלים ק״כ) אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר. ונאמר (דברים כ״ח) ובגוים ההם לא תרגיע כמ״ש שם.
גלתה וגו׳ – אולי יאשימוה לאמר מדוע לא הבאת צוארך בעול נבוכדנאצר וקשרת עם מצרים נגדו? הלא זה גרם לך גלותך! והמקונן משיב עָנְיָהּ שֶׁעִנָּהּ נבוכדנאצר והעבודה שהטיל עליה רבו מִכַּלְכֵּל. והוכרחה למרוד במלך העריץ הרודה בה.
לא מצאה מנוח – יתר הגוים כמו הכותים אחר שהגלם סנחריב והושיבם בערי שומרון מצאו שם מנוח, אבל היהודים לא נחו וכל אויביהם מקדם התעללו בם בארץ גלותם.
גלתה יהודה – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה וישבתם לבטח, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים גלתה יהודה מעוני1 (פתיחתא למ״ר).
גלתה יהודה – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר גלתה יהודה וישעיהו אמר (י״א) ונפוצות יהודה יקבץ2 (איכה רבה א׳:א׳).
גלתה יהודה – [וכי] אומות העולם אינם גולים,⁠3 אלא אוה״ע שאוכלים מפתם ושותין מיינם4 אין גלותם גלות, אבל ישראל שאין אוכלין מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות5 (מ״ר).
גלתה יהודה – ולהלן הוא אומר (ירמיהו נ״ב) ויגל יהודה מעל אדמתו,⁠6 אלא מכיון שגלו תשש כחן כנקבה7 (שם).
מעני – על שאכלו חמץ בפסח ולא מצות לחם עוני,⁠8 דבר אחר מעוני – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, דבר אחר מעוני – על שעשקו שכר שכיר, כמש״נ לא תעשוק שכיר עני, דבר אחר מעוני – על שגזלו מתנות עני, על שאכלו מעשר עני9 (שם).
מעני – דבר אחר מעוני – על שעבדו עבודת כוכבים, כמש״נ קול ענות אנכי שומע, וא״ר אחא, מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים אנכי שומע10 (שם).
ומרב עבדה – על שהיו משתעבדים בעבד עברי, כמש״נ (ירמיהו ל״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו אשר ימכר לך וגו׳11 (שם).
לא מצאה מנוח – ר׳ שמעון בן לקיש אומר, הא אם מצאה מנוח לא היתה חוזרת12 (שם).
בין המצרים – מהו בין המצרים – כההיא דתנן בסימניו ובמצריו,⁠13 דבר אחר בין המצרים – ביומי דעקא, מי״ז בתמוז עד תשעה באב שבהם קטב מרירי מצוי, כמש״נ (תהלים צ״א) מקטב ישוד צהרים14 (מ״ר).
1. גם עוני גם גלות כתמם באו עליה ואלו זכו היו יושבין על אדמתם, ולבטח, ובשלוה מרב טובה. וע׳ מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳.
2. עי׳ מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. הדיוק היא מדכתיב גלתה (דמשמע מעצמה) ולא כתיב הגלתה (ע״י אחרים), מזה נראה דהכונה דהעוני הביאה לידי כך להיות נודדת בגוים, ע״ז פריך וכי אוה״ע אינם גולים בשעה שיבאו לידי עוני וכן הוא דרך כל הארץ מאן דביש ליה בהאי מתא וכו׳ וע״ז אמר שאינו דומה גלותם לגלות שאר העמים וכמו שמבאר והולך.
4. של בני המדינה שנגלים שם.
5. דמטבע האנשים שע״י קרבת אכילה ושתיה מתקרבים גם רחוקים וזרים, וכמ״ש בסנהדרין ק״ב ב׳ גדולה לגימה שקרבה משפחות וכו׳. וע״ע לקמן בפסוק כ״א בדרשה כי אתה עשית.
6. בלשון זכר.
7. ור״ל שם דאיירי בתחלת הגלות עדיין היה כחם בם, ולכן כתיב ויגל ככח גבר, משא״כ כאן שהם בגלותם שכבר נתמוטטו כחותיהם כתיב גלתה לרמז שתשש כחן כנקבה, והנה זה הוא ע״ד הדרש, וע״ד הפשט י״ל דהלשון גלתה יהודה קצור לשון הוא וכמו הפסוק בתהלים היתה יהודה לקדשו, דהכונה כמו דכתיב היתה ארץ יהודה או בת יהודה, וה״נ הוי כמו דכתיב גלתה בת יהודה.
8. מדייק מה שאמר מעוני, שהרי אדרבה, הגלות היתה מעושר ותענוג, ורק נגלו לעוני, וא״כ הול״ל לעוני, ולכן דריש דהמ׳ מן מעוני הוא מ׳ הסבה, ומפרש כי סבת הגלות הוא מפני שעברו עבירות חמורות כחמץ בפסח ולא שמרו מצות לחם עוני, ויתכן דתפס מצוה זו משום דמצות לחם עוני היא המצוה הראשונה זכר ליציאת מצרים, כלומר מן הגלות, ומכיון שהקלו בזכר זה לכן שבו לגולה, מדה כנגד מדה.
9. יתכן דאסף כל מצות הנוגעות להיזק העניים מפני כי בצערם וענותם כתיב כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי, ולכן נפקדו בעונש.
10. עיין מש״כ באות נ״ח בטעם הדיוק לשון מעוני.
11. גם כאן כמו בדרשות הקודמות י״ל דמדייק דאי אפשר לפרש כפשוטו שגלו מרוב עבודה שעבדו הם, שהרי אדרבה קודם שגלו חיו בשלוה ומנוחה ולא מרוב עבודה ורק גלו למדינות האויבים ונמכרו ונשתעבדו לעבודה, וא״כ הול״ל ולרוב עבודה, דהיה במשמע שגלו לעבודה ולשעבוד, ולכן דריש דהמ׳ מן מרוב הוא מ׳ הסבה, שגלו מפני סבה זו שבטלו מצות שילוח עבדים, ויתכן בטעם העונש על בטול מצוה זו, מפני כי כפי המבואר בפרשה זו דירמיה דמצוה זו היא המצוה הראשונה זכר ליציאת מצרים כלומר מן הגלות, ומכיון שהקילו בזכר זה לכן שבו לגולה, מדה במדה, וכהאי גונא כתבנו לעיל באות נ״ח.
12. והכי פירושו, היא ישבה בנפש חפצה בגוים ולא היו נותנת לב לשוב ולחזור, אלא שלא עלתה בידה לפי שלא מצאה מנוח. והנה הדרשה הזאת יקרה היא מאד בהשקפתה הבהירה, והד קולה ישמע בכל דור ודור עד היום הזה.
13. ר״ל שלא יכלו למצא מפלט בממלכה אחרת ולהמלט מממלכה שדחקה אותם, יען כי אויביהם השיגום על הגבול והחזירום.
14. ע״ד רמז ואסמכתא דריש צהרים כמו מצרים בהפוך אותיות, כמו שדרשו בשבת פ״ה א׳ המלה חורי הארץ מלשון ריח וביומא ע״ה ב׳ אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, וכן הרבה מלות דרשו חז״ל ברמז בהיפוך אותיות, והארכנו מכלל זה במק״א עיין לפנינו בבאור קהלת (ח׳ ח׳).
גָּלְתָה1 ממלכת2 יְהוּדָה מארצה3, ומיום שגלתה4 מֵחמת5 עֹנִי6 וּמֵרֹב עֲבֹדָה קשה שהיו ממלכות הגוים משעבדים בה7, שכן הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם – בין הגויים הללו, לֹא מָצְאָה היא מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים – בין התחומים, שכאשר היו נודדים ובורחים להם אצל שכניהם מפני חרב האויב, היו באים שכניהם ומסגירים אותם8: ס
1. ובמדרש, להלן הוא אומר (ירמיה כב, כז) בלשון זכר ״וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ״, אלא מכיון שגלו תשש כוחן כנקבה, מדרש רבה. ועוד אמרו, אינו דומה גלות יהודה לגלות האומות, שאומות העולם בגלותם אוכלים ומשמחים עם שוביהם, אבל ישראל אינו כן, אלא מסוגפין ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, לקח טוב.
2. תרגום.
3. רש״י.
4. ר״י קרא.
5. ר״י קרא. וי״מ גלו מתוך עוני, שאחרי שנאבד עשרם וכבודם הם גם גלו, לקח טוב.
6. ובמדרש ״מֵעֹנִי״ על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, ד״א על שעשקו שכר שכיר, ד״א על שגזלו מתנות עני, ד״א על שאכלו מעשר עני, ד״א על שעבדו עבודה זרה, מדרש רבה.
7. ר״י קרא. רש״י ביאר את הפסוק כך, גלתה ממלכת יהודה מחמת עוני ומרוב עבודה שהכבידו עליה כשדים, ובמקום שגלתה שם לא מצאה מנוח. ובמדרש, על שהיו משעבדים באחיהם שלא כתורה, וי״מ על שלא עבדו להקב״ה, לקח טוב. וי״מ מרוב שעבדו עבודה זרה ענשו ללכת בגלות, אלשיך.
8. ר״י קרא. עקדת יצחק ביאר ״בֵּין הַמְצָרִים״, רודפיה השיגוה להיות מְצֵרִים לה מכל צדדיה כְּכִבְשָׂה קטנה בין כמה זאבים רעבים וצמאים. ובמדרש ״בֵּין הַמְצָרִים״ בְּיוֹמִין דְּעָקָא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי (שם של שד) מצוי, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהמדרש זוטאילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ד) דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כׇּל⁠־שְׁעָרֶ֙יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹתא וְהִ֥יא מַר⁠־לָֽהּ׃
The ways to Zion are mournful without festival pilgrims.⁠1 All her gates are desolate. Her priests sigh; her virgins grieve, and she, it is bitter for her.
1. without festival pilgrims | מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד – See Rashi. A "מוֹעֵד" can refer to a set time, assembly, or meeting place, here referring either to the festivals (Ibn Ezra) or to the Mikdash (Reconstructed Rashbam and Hoil Moshe). This verse's description of desolate roads matches the curse of Vayikra 26:22, "וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם" ("and your ways shall be barren").
א. נּוּג֖וֹת =ל?,ק-מ (נו״ן דגושה?), וכן הכריעו ברויאר ומג״ה
• הנו״ן דגושה בכתי״ל ע״פ קריאתם של דותן, ברויאר (ובעקבותיו במכון ממרא). אבל לא ברור לחלוטין שהנקודה הזעירה בנו״ן היא באמת דגש; ייתכן שמדובר על כתם וצריך לקרוא נוּג֖וֹת.
• דפוסים וקורן=נוּג֖וֹת (וכן במהדורת סימנים)
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כָּל זְמַן דַהֲוָה יְרוּשְׁלֵם מִתְבַּנְיָא סְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְמִיסַק לִירוּשְׁלֵם לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ תְּלַת זִמְנִין בְּשַׁתָּא וְעַל חוֹבֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל אִיצְטְדִיאַת יְרוּשְׁלֵם וְאִתְעֲבִידוּ שְׁבִילֵי צִיּוֹן אֲבֵילָן מִדְלֵית עָאֵיל בָּהּ בִּזְמַן מוֹעֲדַיָּא כָל תַּרְעָהָא צַדְיָין וְכַהֲנָהָא אָנְחִין עַל דִּי בְטִילוּ קוּרְבְּנַיָּא בְּתוּלְתָהָא סַפְדָן עַל דִּי פָּסְקוּ לְמֵיפַּק בְחַמְשָׁא עֲשַׂר יוֹמִין בְּאָב וּבְיוֹמָא דְכִפּוּרַיָּא דִּי הוּא בְעַסְרָא יוֹמִין בְּתִשְׁרֵי לְחִינְגָא בְּחִינוּגִין אַף אִיהִי מְרִיר לִבָּא לַחֲדָא.
[ל] דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת – אָמַר רַב הוּנָא הַכֹּל מְבַקְּשִׁין תַּפְקִידָן, מַעֲשֶׂה בְּכַלְבָּא אַחַת כּוּפְרִית שֶׁעָלְתָה לְרֹאשׁ הַסֶּלַע וְשִׁמְשָׁה עִם זָכָר, רַבִּי אַמֵּי אָמַר אֲפִלּוּ אֲרָזִים מְבַקְּשִׁין תַּפְקִידָן, תֵּדַע לְךָ שֶׁלֹא הָיוּ אֲרָזִים בְּבָבֶל, וּכְשֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר לְכָאן, תָּלַשׁ אֲרָזִים מִכָּאן וּשְׁתָלָן בְּבָבֶל, וּכְשֶׁמֵּת הָיוּ שְׂמֵחִים עַל מַפַּלְתּוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן (ישעיהו י״ד:ח׳).
אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְּמִן חֵיפָה אֲפִלּוּ דְּרָכִים מְבַקְּשִׁין תַּפְקִידָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד, מִבְּלִי בּוּרְגְּנִין מִבְּלִי בּוּלִיטִין, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד. כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמְמִין, שֶׁלֹא הָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין בָּהֶן. כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים, שֶׁאֵין מִי יִתֵּן לָהֶם מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (דברים י״ח:ג׳). בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי סִימוֹן אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהָיוּ נָאִים כִּבְתוּלוֹת וְנַעֲשׂוּ כַּדּוֹנַג. רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֵלּוּ הַבּוּלְיוּטִין שֶׁהֵן נָאִים כִּבְתוּלוֹת וְנַעֲשׂוּ כְּנוּגוֹת.
דָּבָר אַחֵר: בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת – שֶׁהָיָה זֶה בָּא וּבוֹעֵל, וְהָיָה זֶה בָּא וּבוֹעֵל, עַד שֶׁהָגוּ אֶת מַכָּתָהּ. וְהִיא מַר לָהּ, מַר לָהּ לְעֶרְוָתָהּ.
דרכי ציון אבלות – פנו דרך ה׳.
וצארת טרק ציון חזינה, ממא ליס חאג אלעיד, וגמיע אבואבהא מתוחשה, ואימתהא מתנהדין, ואבכארהא מתחסרה והי מר להא.
דרכי – ונעשו דרכי ציון אבלות מהעדר עולי רגלים.
נוגות – סובלות חרפה (וכ״ת בישעיה נא כג ״מוגיך״, ובאיוב יט ב, וראה לקמן פסוק יב).
באי מועד – עולי רגלים.
נוגות – לשון יגון. ואין שורש בתיבה אלא הגימ״ל לבדה.
Festival visitors – People who went up [to Yerusholayim] for the festivals.⁠1
Grieve – An expression of grief,⁠2 and there is no radical [=שֹׁרֶשׁ but the 'gimel' alone.
1. Alternatively, מועד refers to the Beis Hamikdosh, i.e., 'for lack of Beis Hamikdosh visitors.'
2. Because the maidens were no longer able to go out and rejoice on the two most joyous days of the year, on the fifteenth of Menachem Av and on Yom Kippur. See Maseches Ta'anis, Mishnah 4:8.
דרכי ציון אבלות – שהיו ישראל עולין לרגל ג׳ פעמים בשנה בשמחה והיו עושין להם סכות סכות בכל מקום ומקום כדי שלא יכה עליהם השרב והשמש כמו שנאמר אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי (תהלים מ״ב:ה׳) ועכשיו אבלות שעלו באותן הדרכים קמשונים וחרולים.
כל שעריה שוממין – שאין מי שנכנס ויצא בהן.
כהניה נאנחים – שאין מי שנותן להם מתנות כהונה.
בתולותיה נוגות – ר׳ יהודה בר ר׳ סימון או׳ אלו תלמידי חכמים שהם כבתולות ונעשו עגונות ואין עוסקין בתורה מרוב הדוחק.
והיא מר לה – זו כנסת ישראל.
כל שעריה שוממיןא – כל שעריה שהיה שם מקום קיבוצה, כמו ירושלים ונוב וגבעון, עכשיו שוממים.
נוגות – כמו: נוגי ממועד (צפניה ג׳:י״ח), והוא לשון יגון.
א. כן בפסוק ובכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״שוממים״.
All her gates are desolate – All her gates where there was a community, like Jerusalem, Nob, and Gibeon now are desolate.
Grieve (נוגות), just like those who mourn for the appointed feast (נוגי ממועד) (Zephaniah 3:18) which is similar to grief (יגון).
דרכי ציון אבילות מבלי באי – ישראל שהיו דורכין אותם כשהן עולים לרגל, עתה מתאבלים עליהם.
מבלי באי מועד – מחמת שחרב בית המקדש ואין בהם באי מועד.
כל שעריה – שהיו פתוחים תמיד יומם ולילה ולא יסגרו (ישעיהו ס׳:י״א), שבאים לה ישראל מכל עריהם עכשיו שוממין.
כהניה – שהיו מקבלין כ״ד מתנות כהונה, עתה נאנחים.
בתולותיה נוגות – לשון יגון ותוגה. ואף היא מר לה.
The roads of Zion mourn for lack of festival pilgrims – The roads that Israel walked when they were on a pilgrimage; now they lamented over them.
for lack of festival pilgrims. It was because of the wrath that desolated the Sanctuary that the festival pilgrims were not on them.
all her gates – that were always open day and night, and were not locked up since Israel entered from all their cities; now they were desolate.
her priests – who received the twenty-four contributions given to the priests – now sigh.
her maidens are afflicted (נוגות) is an expression of sorrow/agony, and grief/distress, and now she herself is embittered.
דרכי ציון אבילות – עד כאן דבר ביחידות העיר, והכל מוסב על העיר. ועתה מדבר בדרכים שנשתנו ממנהגם, הן מליאות גידולי ירק מחמת עולין לרגל, זו היא אבילות דרכים.
מועד – לאהל מועד של הקב״ה. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
בתולותיה – שהיו שמיחות עכשיו הן מליאות יגון.
נוגות – מן יגה הוא, מחטופי פ״ה פעל ולמ״ד פעל, כמו נַטַה, נכה. וכן כי י״י הוגה (איכה א׳:ה׳), אשר הוגה י״י (איכה א׳:י״ב), שלפנינו. מגזרת יגה יאמר יגון, כמו מן חַרַה – חרון, חזה – חזון.
והיא – ציון עצמה, מר לה – מהם. (כ״י המבורג 32 עם חתימה של ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״)
נמצא דרך זכר ונקבה, כ׳בית׳ ו׳מקום׳.
באי מועד – שהיו באים במועדים.
והטוב בעיני: שהוא המקדש, ונקרא מועד בעבור היות כל ישראל נועדים שם, וכן: בקרב מועדיך (תהלים ע״ד:ד׳), שרפו כל מועדי אל (תהלים ע״ד:ח׳).
שוממין – נו״ן תמורת מ״ם, וכן: קח לך חטין (יחזקאל ד׳:ט׳), לקץ הימין (דניאל י״ב:י״ג). כי הנו״ן והמ״ם המשרתים בסוף המלה סימן רבים ורבות.
נוגות – מבנין נפעל. וכן: נוגי ממועד (צפניה ג׳:י״ח), והם מלשון תוגה (משלי י״ד:י״ג) ויגון, והת״ו והנו״ן נוספים.
We find דרך as masculine and feminine just like בית and מקום‎.⁠1
[None come to] the appointed season – they used to come on the festivals.
But better understood, in my opinion, as the Sanctuary. It is called מועד in that all Israel appears there, so in the midst of your meeting (מועדיך) (Psalms 74:4), they have burned all the meeting places (מועדי) of God in the land (Psalms 74:8).
Are desolate (שוממין). The nun is instead of a mem, and thus take for yourself wheat (חטין) (Ezekiel 4:9); at the End of Days (הימין) (Daniel 12:13), because the nun and the mem serve at the end of the word as the signs of the masculine and feminine plurals.
Grieve (נוגות). A niphal, and so those who have mourned (נוגי) for the appointed time (Zephaniah 3:18) which are related to to grieve and grief. The tav and the nun are additional letters.
1. For מקום as masculine, see Exodus 21:13; and as feminine see Judges 19:13.
שממו שעריה ששם נאספו זקני ישראל הבאים, ויאנחו כהניה כי אין להם בכורים ומעשר, ודאגו הבתולות שהיה מנהגן לחול במחולות בכל חג.
Her gates, where the elders of Israel came and gathered, are desolate; the priests lament for there are no first fruits or tithes; and the maidens are anxious because it is their custom to dance in the dances at each festival.
באי מועד – מועדי השם כנהוג.
שוממין – נכון בעברי כמו שוממים, וכן נאנחים, רק שזה מטבע האפשרי אשר על המעט, וכן: קח לך חיטין (יחזקאל ד׳:ט׳). לקץ הימין (דניאל י״ב:י״ג). וחלילה שיהיה אות תמורת אות בכל כתבי הקדש, כמו שאמרו כל הקודמים, כל שכן שֵם תמורת שֵם כי אם כן אין לנו לשון ולא ספר.
והיא – שב לציון, וכל אלו כפולות מליצות שיר לצחות.
דרכי – אמר כי כשהיו דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד מכל ערי יהודה שכבר נתפסו הנה אז היו כל שעריה שוממים כי אין העם יוצא ובא בהנה. גם כהניה נאנחים כי חדלו מתנותיהם אמנם העם אשר בקרבם עדיין לא הרגישו לפי שלא הגיעה עדיין להם הרעה אבל לסוף לא לאלו השיגו יגון ואנחה כי גם בתולותיה נוגות והיא מר – כלומר מצד שהיא עצמה מר לה.
כהניה נאנחים. האל״ף השוא וסגול וי״ס בשוא לבדו.
מועד – כמו אהל מועד שבמשכן, מקום שהאל מתועד ומתחבר שם לבני אדם.
שעריה – מקום שיושבים שם בתי דינים למשפט, או שְוָקֶיהָ שמוכרים שם תבואה ומזון.
בתולותיה – שמחמת נערותן הן תדיר עליזות.
דרכי ציון אבלות – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו׳, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד1 (פתיחתא למ״ר).
דרכי ציון אבלות – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר דרכי ציון אבלות, וישעיהו אמר (מ׳) קול קורא במדבר פנו דרך ה׳2 (איכה רבה א׳:א׳).
דרכי ציון אבלות – א״ר הונא, הכל מבקשין תפקידן ואפילו דרכים, דכתיב דרכי ציון אבלות3 (מ״ר).
מבלי באי מועד – מבלי אנשים וחכמים לא נאמר אלא מבלי באי מועד – מבלי ישראל שאינם עולים לרגל4 (שם).
שעריה שוממין וגו׳ – שעריה שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם, כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה (שם).
בתולתיה נוגות – רבי יצחק ב״ר סימון אמר, אלו תלמידי חכמים שהם נאים כבתולות5 ונעשו כדונג,⁠6 ורבי שמואל בשם רבי יצחק אמר, אלו אנשים מכובדים שהם נאים כבתולות ונעשו כדונג7 (שם).
בתולתיה נוגות – דבר אחר בתולותיה נוגות – שהיה זה בא ובועל וזה בא ובועל עד שהגו את מכתה8 (שם).
1. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
2. עיין מה שכתבתי בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. ר״ל כל דבר מבקש שישתמשו בו בדבר שהוכן לכך, ובזה הוא שמחתו, ואם לאו יאבל, וכדמפרש.
4. והכונה שדרכי ציון אינם דרכי חול שיקוננו רק על השוממות מאין אנשים סתם, אלא מקוננים הם על מניעת באי מועד לעלות אל הר ה׳, ואף אם יש סתם הולכים, אבל מכיון שאין באי מועד – דרכיה אבילות.
5. הוא ע״ד שאמרו חכמת אדם תאיר פניו, ותפס הציור כבתולות ע״פ מ״ש אין אשה אלא ליופי, והבתולה דרכה להתיפות ביותר.
6. ר״ל מחמת הצרות נעשו כדונג והיינו נהפך לירקון כמראה הדונג [שעוה].
7. כאן הכונה נאים כבתולות – נאים בכבוד ובצניעות כבתולות שכבודן בצניעותן, ונעשו כדונג – כנשים הנוגות בשפלותן.
8. מלשון הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה) שפירושו המסו והסירו, אכן לא יתבאר יפה לפי״ז הלשון את מכתה, ואולי צ״ל את מכלתה שענינו נקיתה וטהרתה, ומלשון הכתוב (דברי הימים ב ד׳) מכלות זהב, ופירש״י מזוקק וצרוף, והוי הפי׳ כאן עד שהסירו כל טהרתה, ולשון נקיה לתוספת טומאה נקט, וע׳ מנחות כ״ט א׳, וצ״ע. גם אפשר לפרש הגו את מכתה מענין כאב ודאבון, ומלשון כי ה׳ הוגה (פסוק זה) שפירושו הדאיבו והגו את מכתה.
ויתכן עוד לפרש דהלשון עד שהגו היא כמו עד שעגו בעי״ן, בחלוף אהח״ע שמתחלפין, כנודע, והוא משרש עוג מענין חפירה וגומא, ומלשון עוגה של מים (חולין מ״א.), ומכתה כנוי לאבר הצניעות כמו שנבאר בסמוך, והוי הבאור כמ״ש בסנהדרין פ״ב ב׳ בכזבי בת צור שמרוב בעילות נעשית כערוגה מלאה מים, וערוגה ועוגה אחת היא, וכמו דמתרגמינן ערוגת דיחזקאל (י״ז ז׳ וי׳) עוגית, ויסוד לדרשה זו י״ל דמשמע ליה הלשון בתולותיה נוגות כמו נעוגות [נפעל משרש עוג, על משקל נבוכים משרש בוך], והעי״ן נשמעת כדרכה במקרא ובלשון חז״ל, וממי יהודה (ישעיהו מ״ח:א׳), תחת וממעי, מברא תחת מעברא, זירא תחת זעירא, ועיין מסורת הש״ס שבת י״ב ב׳.
ומה שכתבנו דמכתה כנוי לאברי הצניעות – כן מתבאר מגמ׳ דסוטה י׳ ב׳ שדרשו הפ׳ דתהלים לדוד מכתם – שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול, ופירש״י מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו, עכ״ל. והנה אע״פ דלפי פירושו לא יונח שם זה כי אם באיש, אבל לולא דבריו יש לפרש הבאור ע״פ הדרשה בסמוך טומאתה בשוליה שהוא כנוי למילה לפי שהוא בשפולי הגוף, וה״נ השם מכתו הוא משרש מכך, שפלות וירידה, כמו ימך המקרה (קהלת י״א), ולכן בלשון נקיה יונח לתואר אברי הצניעות באיש ובאשה, ועיין לקמן פ׳ ג׳ בפ׳ כי לא ענה מלבו ויגה וגו׳ דדריש שם על המן שהגה את מכתן, גם שם הכונה כנ״ל ע״פ מ״ש במדרש דהמן יעץ את אחשורוש להכשילם בזנות וכן היתה, אם שהמלה הנה לא יתפרש שם כמו הכא. ועוד יש לפרש כונת את מכתה ע״ד הגמ׳ כתובות ו׳ ע״א עד שתחיה המכה ועי״ש ברש״י וכ״כ כאן הפי׳ דבעלו אותה כל זמן שהיתה בתולה והיינו עד שהגו שסרו את מכתה היינו דם בתולים.
מחמת שחרב בית המקדש1, דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת2 מִבְּלִי – ללא בָּאֵי מוֹעֵד -עולי רגלים3 אשר היו רגילים לבוא מערי יהודה4 במועדים5, כָּל שְׁעָרֶיהָ שהיו שם נקבצים, כמו ירושלים ונוב וגבעון, עכשיו6 שׁוֹמֵמִין – שוממים7, כֹּהֲנֶיהָ שהיו מקבלים עשרים וארבע מתנות כהונה, עתה8 נֶאֱנָחִים, בְּתוּלֹתֶיהָ שהיו שמחות9 שהיה מנהגן לחולל במחולות בכל חג10, עכשיו נּוּגוֹת – ביגון11, וְהִיא ציון עצמה12 מַר לָהּ מהם13: ס
1. ר״י קרא.
2. ובמדרש, א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפילו הכי הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ״דרכי ציון אבלות״, וישעיהו אמר (ישעיה מ, ג) ״קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ״, מדרש רבה.
3. רש״י.
4. עקדת יצחק.
5. אבן עזרא.
6. ר״י קרא.
7. אבן עזרא.
8. ר״י קרא, אבן עזרא.
9. רשב״ם.
10. אבן עזרא.
11. רש״י, ר״י קרא. ובמדרש, בתולותיה נוגות, א״ר יצחק בר׳ סימון אלו תלמידי חכמים שהיו נאים כבתולות ונעשו כדונג, ר׳ שמואל אמר ר׳ יצחק אלו הבוליוטין (אנשים חשובים) שהן נאים כבתולות ונעשו כנוגות, מדרש רבה.
12. רשב״ם.
13. רשב״ם.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ה) הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי⁠־יְהֹוָ֥היְ⁠־⁠הֹוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב⁠־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי⁠־צָֽר׃
Her foes have become the head.⁠1 Her enemies are at ease. For Hashem has caused her grief because of her many crimes. Her children went into captivity before the foe.
1. have become the head | הָיוּ... לְרֹאשׁ – In other words, her foes have become her masters, or perhaps: "her foes have come out on top", or: "reign supreme". This is a fulfillment of the curse in Devarim 28:44, "הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב" ("he shall be a head, and you shall be a tail").
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲווּ מְעִיקָהָא מִתְמַנָּן עֲלָהָא לְרֵישִׁין וּבַעֲלֵי דְבָבָהָא הֲווּ יַתְבִין בְּשַׁלְוָה אֲרוּם יְיָ תְּבַר יָתָהּ עַל סַגִּיאַת מְרוֹדָהָא רַבְיָהָא אָזְלוּ בְּשִׁבְיָתָא קֳדָם מְעִיקָהָא.
[לא] הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – אָמַר רַבִּי הִלֵּל בְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה כָּל מִי שֶׁבָּא לְהָצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ, מַה טַּעַם הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ. אַתְּ מוֹצֵא עַד שֶׁלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם לֹא הָיְתָה מְדִינָה חֲשׁוּבָה כְּלוּם, מִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלָיִם נַעֲשָׂה קֵסָרִין מַטְרִיפּוֹלִין וְתָנוֹפִּילִי.
דָּבָר אַחֵר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, זֶה נְבוּזַרְאֲדָן.
דָּבָר אַחֵר: הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ – זֶה אַסְפַּסְיָאנוּס. אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, זֶה טִיטוּס, שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה הִקִּיף אַסְפַּסְיָאנוּס אֶת יְרוּשָׁלָיִם, וְהָיוּ עִמּוֹ אַרְבָּעָה דֻכָּסִין, דֻּכָּס דַּעֲרַבְיָא, דֻּכָּס דְּאַפְרִיקָא, דֻּכָּס דַּאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא, דֻּכָּס דְּפַלַסְטִינִי. דֻּכָּס דַּעֲרַבְיָא תְּרֵין אֳמוֹרִין, חַד אֲמַר קִילוּס שְׁמֵיהּ, וְחַד אֲמַר פַּנְגַּר שְׁמֵיהּ. וַהֲווֹן בִּירוּשָׁלַם אַרְבָּעָה בּוּלִיטִין, בֶּן צִיצִית, וּבֶן גּוּרְיוֹן, וּבֶן נַקְדִימוֹן, וּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יָכוֹל לְסַפֵּק מְזוֹנוֹת שֶׁל מְדִינָה עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה שָׁם בֶּן בָּטִיחַ בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה מְמֻנֶּה עַל הָאוֹצָרוֹת, וְאוֹקֵיד כָּל אוֹצְרַיָּא, שָׁמַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֲמַר וַי, אָזְלִין אֲמַרוּן לְבֶן בָּטִיחַ אֲמַר חֲבִיבָךְ וַי. שְׁלַח וְאַתְיֵהּ, אֲמַר לוֹ לְמָה אֲמַרְתְּ וַי, אָמַר לוֹ לֹא אָמַרְתִּי וַי, אֶלָּא וַהּ אֲמַרִי. אָמַר לוֹ וַהּ אָמַרְתָּ, וְלָמָּה אָמַרְתָּ וַהּ. אָמַר לֵיהּ דְּאוֹקַדְתָּ כָּל אוֹצְרַיָּא, וְאָמַרְתִּי דְּכָל זְמַן דְּאוֹצְרַיָּא קַיָּמִין לָא יְהִיבִין גִּשְׁמֵיהוֹן לְמֶעְבַּד קְרָבָא. בֵּין וַי לְוַהּ נִמְלַט רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְקָרָא עָלָיו: וְיִתְרוֹן דַעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז׳:י״ב). לְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים יָצָא רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּל בַּשּׁוּק, וְרָאָה אוֹתָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו, אָמַר בְּנֵי אָדָם שֶׁשּׁוֹלְקִין תֶּבֶן וְשׁוֹתִין מֵימָיו יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס, אֲמַר כָּל סַמָּא דְמִילְתָא נִיפּוֹק לִי מֵהָכָא, שְׁלַח וַאֲמַר לְבֶן בָּטִיחַ אַפְּקוּנִי מֵהָכָא, אֲמַר לֵיהּ עָבְדִינַן בֵּינֵינַן דְּלָא יִפּוֹק בַּר נָשׁ מֵהָכָא אֶלָּא דְמִית. אֲמַר אַפְּקוּנִי בִּדְמוּת דְּמִית. טְעַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרֵישֵׁיהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַגְלֵיהּ, וּבֶן בָּטִיחַ מְהַלֵּךְ קוֹמוֹי. מִן דְּמָטוּן בָּעוּן מוֹדְקְרִינֵיהּ, אֲמַר לְהוֹ בֶּן בָּטִיחַ כָּךְ אַתֶּם רוֹצִים, שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִין מֵת רַבָּן וּדְקָרוּהוּ. כֵּיוָן דַּאֲמַר לְהוֹ כָּךְ שְׁבַקּוּנֵיהּ. מִן דְּנָפְקִין מִן פִּילֵי, טַעֲנוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ בְּחַד בֵּית עוֹלָם וְחָזְרוּ לַמְּדִינָה. נְפַק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְטַיֵּיל בַּחֲיָילוֹתָיו שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס, אָמַר לוֹן אָן הוּא מַלְכָּא, אָזְלוּן וְאָמְרוּ לְאַסְפַּסְיָאנוּס, חַד יְהוּדִי בָּעֵי לְמִישְׁאַל בִּשְׁלָמָךְ, אֲמַר לְהוֹן יֵיתֵי, מִן דַּאֲתָא אֲמַר לֵיהּ וּבִיבָא מָארִי אַפְּלָטוֹר. אֲמַר לֵיהּ שְׁאִילָא דְּמֶלֶךְ שְׁאֵילְתְּ בִּי וַאֲנָא לֵית אֲנָא מָלֵיךְ, וְכַדּוּ שְׁמַע מַלְכָּא וְקָטֵיל לְהַהוּא גַבְרָא. אֲמַר לֵיהּ אִם לֵית אַתְּ מֶלֶךְ סוֹף אַתְּ מָלֵיךְ, דְּלֵית הָדֵין בֵּיתָא חָרֵיב אֶלָּא עַל יְדֵי מֶלֶךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל (ישעיהו י׳:ל״ד). נְסָבוּנֵיהּ וִיהָבוּנֵיהּ לְגָיו מִן שִׁבְעָה קַנְקַלִּין, וַהֲווֹן שְׁאִילִין לֵיהּ כַּמָּה שָׁעִין בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לְהוֹן, כַּמָּה שָׁעִין בִּימָמָא וַאֲמַר לְהוֹן. מְנָן הֲוָה יָדַע רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, מִפְּשׁוּטֵיהּ. לְבָתַר תְּלָתָא יוֹמִין אֲזַל אַסְפַּסְיָאנוּס מַסְחֵי בַּהֲדָא גַפְנָא, מִן דִּסְחָא וּלְבַשׁ חַד מְסָן דִּידֵיהּ אֲתַת בְּשׂוֹרָה וּבִשְּׂרוּהוּ מִית נִירוֹן וְאַמְלִיכוּנֵיהּ בְּנֵי רוֹמִי, בְּעֵי לְמִלְבַּשׁ חַד מְסָן חוֹרָן וְלָא עָלֵיל. שְׁלַח וְאַתְיוּהָ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וַאֲמַר לֵיהּ לֵית אַתְּ אָמַר לִי כָּל אִילֵין יוֹמַיָא הֲוֵינָא לָבֵישׁ תְּרֵין מְסָאנֵי וַהֲווֹן עָלְלִין בִּי, וְכַדּוּ חַד עָלֵיל וְחַד לָא עָלֵיל. אֲמַר לֵיהּ בְּשׂוֹרְתָא טָבְתָא אִיתְבַּשַּׂרְתְּ, דִּכְתִיב: וּשְׁמוּעָה טוֹבָה תְּדַשֵּׁן עָצֶם (משלי ט״ו:ל׳), אָמַר לוֹ מַה נַּעֲבֵיד דְּאֵיעִיל, אָמַר לוֹ מִי אִית לָךְ בַּר נָשׁ דְּסָנְאִית לֵיהּ אוֹ דְּחָב לָךְ, יַעְבְּרוּנֵיהּ קַמָּךְ וּבְשָׂרָךְ שָׁחֵי, דִּכְתִיב: וְרוּחַ נְכֵאָה תְּיַבֶּשׁ גָּרֶם (משלי י״ז:כ״ב). הִתְחִילוּ מוֹשְׁלִין לְפָנָיו מְשָׁלוֹת, חָבִית שֶׁקִּנֵּן נָחָשׁ בְּתוֹכָהּ כֵּיצַד עוֹשִׂין לוֹ, אָמַר לָהֶם מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הֶחָבִית. אָמַר פַּנְגַּר הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית. מִגְדָּל שֶׁקִּנֵּן בּוֹ נָחָשׁ כֵּיצַד עוֹשִׂין, אָמַר לָהֶם מְבִיאִין חוֹבֵר וְחוֹבְרִין אֶת הַנָּחָשׁ וּמַנִּיחִין אֶת הַמִּגְדָּל, אָמַר פַּנְגַּר הוֹרְגִין אֶת הַנָּחָשׁ וְשׂוֹרְפִין אֶת הַמִּגְדָּל. אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לְפַנְגַּר כָּל מְגִירַיָא דְּעָבְדִין בִּישָׁא לִמְגִירֵיהוֹן עָבְדִין, עַד דְּלֵית אַתְּ מְלִיף סַנֵּיגוֹרְיָא אַתְּ מְלִיף עֲלָן קָטֵיגוֹרְיָא. אֲמַר לֵיהּ לְטִיבוּתְכוֹן אֲנָא בָּעֵי, דְּכָל זְמַן דְּהָדֵין בֵּיתָא קַיָּים מַלְכְּוָותָא מִתְגָּרִין בְּכוֹן, אִין אִיחֲרוּב הָדֵין בֵּיתָא לֵית מַלְכְּוָּותָא מִתְגָּרִין בְּכוֹן, אָמַר לוֹ רַבָּן יוֹחָנָן הַלֵּב יוֹדֵעַ אִם לַעֲקָל אִם לַעֲקַלְקַלּוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַסְפַּסְיָאנוּס לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שְׁאַל לִי שְׁאֵלָה וַאֲנָא עָבֵיד, אֲמַר לֵיהּ אֲנָא בָּעֵי דְּתִירְפֵּי הֲדָא מְדִינְתָּא וְתֵיזֵיל לָךְ. אֲמַר לֵיהּ כְּלוּם אַמְלִיכוּנִי בְּנֵי רוֹמִי דְּנִרְפֵּי לַהֲדָא מְדִינְתָּא. שְׁאַל לִי שְׁאֵלְתָּא וַאֲנָא עָבֵיד. אֲמַר לוֹ בָּעֵי אֲנָא דְּתִרְפֵּי לְפִילֵי מַעַרְבָאָה דְּהִיא אָזְלָא לְלוּד, דְּכָל בַּר דְּנָפֵיק עַד אַרְבָּעָה שָׁעִין יְהֵא לְשֵׁיזָבָא. מִן דִּכְבָשַׁהּ אֲמַר לוֹ אִי אִית לָךְ דִּרְחֵים לָךְ, אוֹ בַּר נָשׁ דְּאַתְּ קָרֵיב לֵיהּ, שְׁלַח וְאַיְתֵיהּ עַד דְּלָא יֵיעֲלוּן אֻכְלוּסַיָא. שָׁלַח לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַאֲפוּקֵי לְרַבִּי צָדוֹק, אָזְלִין וְאַשְׁכְּחוּנֵיהּ בְּבָבָא דִּמְדִינָה, מִן דַּאֲתָא קָם מִן קוֹמוֹי רַבָּן יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ אַסְפַּסְיָאנוּס מִן קֳדָם הָדֵין סָבָא צוּתְרָא אַתְּ קָאֵים. אֲמַר לָךְ חַיֶּיךָ אִי הֲוָה חַד דִּכְוָותֵיהּ וַהֲוָה עִמָּךְ אֻכְלוּסִין בְּכִיפְלָא לָא הֲוֵית יָכֵיל כָּבֵישׁ. אֲמַר לוֹ מָה חַיְילֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ דְּאָכֵיל חַד גַּמְזוּז וּפָשֵׁיט עֲלוֹהִי מְאָה פִּרְקִין. אֲמַר לֵיהּ לְמָה חֲשִׁיךְ כֵּן, אֲמַר לֵיהּ מִן חֵילֵיהוֹן דְּצוֹמַיָּיא וְתַעֲנִיתַיָּא. שְׁלַח וְאַיְיתֵי אַסְוָותָא וַהֲווֹ מוֹכְלִין לֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, וּמַשְׁקִין לֵיהּ צִיבְחַר צִיבְחַר, עַד דַּהֲדַר גּוּפֵיהּ עֲלוֹי. אֲמַר לֵיהּ אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אַבָּא הַב לְהוֹ אַגְרַיְיהוּ בְּעָלְמָא הָדֵין, דְּלָא תֶיהֱוֵי לְהוֹ זְכוּתָא עִמָּךְ בְּעָלְמָא דַּאֲתֵי, וִיהַב לְהוֹ הָדֵין חוּשְׁבְּנָא דְּאֶצְבַּע, וְהָדֵין קַרְצְטָיוֹנָא. מִן דִּכְבָשַׁהּ פָּלֵיג אַרְבַּע טִכְּסַיָּיא לְאַרְבָּעָה דּוּכְסַיָּיא, וְסָלֵיק פִּילֵי מַעַרְבָאָה לְפַנְגַּר, וְגָזְרוּ מִן שְׁמַיָא דְּלָא יִחְרַב לְעוֹלָם, לָמָּה שֶׁשְּׁכִינָה בַּמַּעֲרָב. אִינוּן אַחֲרוּבוּ דִּידְהוֹן הוּא לָא אַחֲרִיב דִּידֵיהּ, שְׁלַח וְאַתְיֵיהּ, אֲמַר לוֹ לָמָּה לָא אַחֲרַבְתְּ דִּידָךְ, אֲמַר לֵיהּ חַיֶּיךָ לְשִׁבְחָא דְמַלְכוּתָא עֲבָדִית, דְּאִלּוּ חֲרַבְתֵּיהּ לָא הֲוַת יָדְעַת בְּרִיָּה מָה חֲרַבְתְּ, וְכַדּוּ יֶחְזְיָן בְּרִיָּאתָא, אָמְרִין חֲזוּ חֵילֵיהּ דְּאַסְפַּסְיָאנוּס מָה אַחֲרַב. אֲמַר לוֹ דַּיָּיךְ דְּטַבְאוּת אֲמַרְתְּ, אֶלָּא מִן בְּגִין דַּעֲבַרְתְּ עַל קַלְוָונִין דִּידִי, יִסַּק הַהוּא גַבְרָא לְרֵישֵׁיהּ דְּאִיגְרָה וְיִטְרֹף גַּרְמֵיהּ, אִי חָיֵי חָיֵי וְאִי מוּת יְמוּת, סְלִיק וּטְרַף גַרְמֵיהּ וּמִית, וּפָגְעָה בּוֹ קְלָלָה שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
[לב] כִּי ה׳ הוֹגָה עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ – יָכוֹל עַל מַגָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ. עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּאוּ רְאוּ כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת [נ״א לפני הקדוש ברוך הוא], גָּלְתָה סַנְהֶדְּרִין וְלֹא גָלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת, וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר, מִיָּד.
היו צריה לראש – ונתנך ה׳ לראש, וכן ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ.
וקד צארו אעדאיהא רויסא ובאג׳צ׳והא אטמאנו, אד׳ נחאהא אללה עלי כת׳רהֵ גרומהא, וצביאנהא צארו סביא בין ידי אלעדו.
לראש – ראשים ושליטים.
שלו – במצב של שלוה.
הוגה – דחאה והסיטה מלפניו.
שלו – יושבים בשלווה.
הוגה – הִדְאִיבָה, והוא לשון יגון.
Are at ease – Sit peacefully.⁠1
Has brought her grief – Caused her to moan; it is an expression of sighing יָגוֹן.
1. Alternatively, 'her enemies hunted her down.' (Yein Horekach); or 'her enemies made peace with each other.' Although they were fighting among themselves, they made peace and united against the Bnei Yisroel. See Rashi in Bemidbar 22:3 regarding Midyan and Mo'av. (Lechem Dimah)
היו צריה לראש – אמר ר׳ הלל בן ברכיה כל המציק להם לישראל נעשה ראש וכן הוא או׳ כי לא מועף לאשר מוצק לה (ישעיהו ח׳:כ״ג) בא וראה שנבוכדנצר נקרא שפל אנשים לאחר שכבש את ירושלים נתגאה שהיה גדול כענין שנאמר וכדי רים לבביה (דניאל ה׳:כ׳) והשליטו השם על כל העולם ונקרא ראש דכתי׳ אנת הוא ראשא די דהבא (דניאל ב׳:ל״ח).
אויביה שלו – שאומות העולם יושבין בשלוה הלא תראה עד שלא חרבה ירושלים לא היו מדינות תרינוס כלום ומשחרבה ירושלים נעשית קיסרין ומטרופולין של מלכים. ואם רצונך לדעת היאך נלכד בית שני הבא מכאן ג׳ שנים ומחצה עשה אספיסיינוס מקיף את ירושלים ועמו ד׳ דוכסין וכו׳.
כי י״י הוגה – מלשון הגיגה כי דבר י״י להביא עליו כל אלו הצרות על רוב פשעיה.
לפיכ׳ עולליה הלכו שבי לפני צר – שהיו מנהיגין את השביה לפניהם לרגל כענין שנאמר על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל״ז:א׳) מכלל שעד עתה לא ישבו.
היו צריה לראש – המצרים לה נעשו ראש, הן ארץ כשדים זה העם לא היה (ישעיהו כ״ג:י״ג), וכדי שיחריב את ירושלים נעשה ראש.
הוגה – כמו: ויגאא בני איש (איכה ג׳:ל״ג), פתרונו: שיבר אותה.
שלו – כמו: שליו הייתי (איוב ט״ז:י״ב).
עולליה הלכו שבי לפני צר – פתרונו: הנערים שלה הלכו בשביה לפני צורריהם.⁠ב
א. כן בכ״י לונדון 27298 (וכן להלן איכה ג׳:ל״ג), פריס 162, וכן בהרבה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״ויגה״.
ב. כן בכ״י מינכן 52 ובדפוס ברסלאו, ובגילין בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 162 חסר: ״עולליה הלכו... צורריהם״.
Her adversaries have become master – Those who were hostile to her were made master. [Like] Behold, this is the land of the Chaldeans, for this nation never used to exist (Isaiah 23:13), and in order to destroy Jerusalem it was made master.
Has afflicted her (הוגה) – Like nor afflict (ויגא) man (Lamentations 3:33). Its explanation is: He crushed her.
Are at ease (שלו), just like I was once serene (שליו) (Job 16:12).
Her young children have gone into captivity before the enemy – Its explanation is that her young men went into captivity before their captors.
היו צריה לראש – כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום נאמר בהם: ונתנך י״י לראש ולא לזנב (דברים כ״ח:י״ג). חטאו לפניו – היו צריה לראש.
אויביה שלו – לשון שלוה.
כי י״י הוגה לשון שבר. כמו: כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג׳:ל״ב), וכן כי לא ענה מלבו ויגה בני איש (איכה ג׳:ל״ג).
עולליה הלכו שבי לפני צר – אפילו העוללים שאין דרכם לילך בשביה, עכשיו הלכו בשביה.
Her adversaries have become master (לראש) – When Israel accomplished God's wish it is said of them, HaShem will place you as a head (לראש) and not as a tail (Deuteronomy 28:13); they sinned before him, [so] her adversaries have become master.
her enemies are at ease (שלו) is an expression of security/well-being (שלוה).
for HaShem has afflicted her (הוגה) is an expression of to break / to ruin similar to He first afflicts (הוגה) then pities, according to his abundant kindness (Lamentations 3:32), and so For he does not torment capriciously, nor afflict (ויגה) man (ibid. v.33).
her young children have gone into captivity before the enemy – Even though it was not their custom for young children to go into captivity, now they have gone into captivity.
ואויביה שלו – שלוה, [כשליו הייתי (איוב ט״ז:י״ב)]⁠א כי הו״ו של שלו היא יסוד בתיבה, מגזרת שלוה. ואל תתמה על אשר תבוא ו״ו בסוף תיבה בְשִרֵק, כי ו״ו אחרונה. (כ״י המבורג 32)⁠ב
א. התוספת מופיעה בגיליון בכ״י המבורג 32.
ב. החתימה בשם ״ר׳ שמ׳⁠ ⁠⁠״ חסרה כאן, אך הביאור מתאים לסגנונו של רשב״ם והוא אינו מר״י קרא.
היו צריה – כל אחד לראש, וכן: בנות צעדה (בראשית מ״ט:כ״ב) – כל אחת מהן.
שלו – מגזרת: שלוה.
הוגה – מהבנין הכבד הנוסף, מיגון, וכן: תוגיון נפשי (איוב י״ט:ב׳).
הלכו שבי – בחסרון בי״ת, כמו: הנמצא בית י״י (מלכים ב י״ב:י״א).
Her adversaries were. Each one has become a head,⁠1 and so each of the girls climbed [feminine singular] heights to gaze (Genesis 49:22) – every one of them.
Are at ease (שלו) – From a form of calmness, tranquility (שלוה).
he has afflicted her (הוגה) – From the heavy conjugation comes the idea of pain, grief (יגון) and so, will you sadden my spirit (Job 19:2).
They went into captivity (שבי). With a missing ב, like that was found in the Temple (בית) of HaShem (II Kings 12:11).⁠2
1. Here, ibn Ezra is trying to explain why לראש is singular.
2. In both verses the word is without the expected prefixed ב.
אויביה שלו – הם בשלוה, והיא לבדה בתוגה.
ועולליה שאין להם עון נשבו ברוב פשעיה.
Her enemies are in comfort, and she is alone in her grief. The children, who have no guilt, are captured because of the multitude of her sins.
לראש – שם דמיון ראשון סוג או מין, כמו: והיית לראש (דברים כ״ח:י״ג), והפכו לזנב.
שלו – זה השרש, ר״ל, שלה הוא שם משותף באחד ממיני השתוף, אבל הטבע הכולל תעיה ושגגה, ונקרא המנוחה המדומה בעולם הזה שלוה, כי היא מדומה לא אמתית, אם כן הוא טעות ושגיאה כמו שנקרא קבוץ העושר אולת בסתם, כאשר כתבתי בפירוש משלי. והפליג ירמיה לאמר בכאן מאמר בשתוף:
הראשון לעקר שלות נבוכדנצר ועמו שהחריבו ירושלים, והוא דבק בטעם אמרו: אויביה שלו עם לראש. ויהיה אמרו: כי י״י הוגה וג׳ – נתינת סבה פועלת לכל מה שקדם שהכל דבר אחד בעניין.
והשני, שכוון לאמר שאויביה שלו, כלומר, טעו במחשבתם, כמו שאמר משה בתורה על זה ביחוד ובפרט: כי גוי אובד עצות המה (דברים ל״ב:כ״ח). ובאר העניין ואמר: אם לא כי צורם מכרם (דברים ל״ב:ל׳), וכן אמר בכאן כי י״י הוגה. והטעם, אמר ירמיה: היו צריה לראש, שזה בפרט על החיה הראשונה, ואולם צריה אלו תעו במחשבתם, כלומר, מה שיתבאר מכל מנצח ובפרט מסנחריב ונבוכדנצר, כמו שכל ספרי הנביאים מלאו מספור זה, כלומר, שהיו אומרים: בכוחי עשיתי, ואולם האמת שאלו טעו, כי ה׳ החריבה בסיבת פשעיה, כטעם: לא בצדקתך וג׳ כי ברשעת הגוים וג׳ (דברים ט׳:ה׳).
הלכו שבי – נכון בעברי ובהגיון, שהיה נכון אם אמר בשבי.
היו – אמר כי מצד שהצרים המפורסמים היו צרים ורודים בהם בפרך אויביה שלו ר״ל כי אויביה הבלתי צרים לה נחשבו כאילו הם בשלום עמה. והיה זה כי יי׳ הוגה על רוב פשעיה לבלתי השאיר לה אוהב ורע ומפני זה עולליה מעצמם הלכו שבי לפני צר כי היא בטחה באלו האויבים השלוים והפקידה בידם את עולליה להבריחם מהשבי והאויבים מנהיגים אותם לפני צר מבלי דעתם כסבורים שהולכים לנפשם.
כי ה׳ הוגה. במפיק הה״א לנקבה מכלול דף קס״ח ומסורת שמואל ב׳ כ׳.
אויביה שלו – אולי הכונה על בני אדום שירדו מהריהם ונתישבו בארצות מעבר לירדן מזרחה, וישבו שם בשלוה בעוד שהיהודים באנחה.
כי – כאשר.
עולליה – גדול עולל מיונק, והראיה הלכו, וגם עוללים שאלו לחם (למטה ד׳:ד׳), וגזרתו ממקור עוּל בלשון ארמי – בוא, ילד אך בא ונכנס בחיים.
היו צריה לראש אויביה שלו וכו׳ על רוב פשעיה. פירוש ששמחו שה׳ החריבה מפני רוב פשעיה, הוי כסילים הלא עולליה הלכו שבי לפני צר ואלה הצאן מה חטאו, ע״כ דזה רק גזירה קדומה וכדברי הקלירי איכה את אשר כבר עשהו תבע מני לשלם נשיהו.
היו צריה לראש – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתנך ה׳ לראש ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים היו צריה לראש1 (פתיחתא למ״ר).
היו צריה לראש – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר היו צריה לראש, וישעיהו אמר (ס׳) והלכו אליך שחוח בני מעניך2 (איכה רבה א׳:א׳).
היו צריה לראש – א״ר הלל בן ברכיה, מלמד שכל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, וכן אתה מוצא שעד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה לכלום3 ומשחרבה נעשית קסרין מטרפולין4 (מ״ר).
היו צריה לראש וגו׳ – היו צריה לראש אויביה שלו, צריה לראש – זה נבוכדנצר ואספסינוס, אויביה שלו – זה נבוזראדן וטיטוס5 (שם).
כי ה׳ הוגה וגו׳ – כי ה׳ הוגה, יכול על חגם, ת״ל על רוב פשעיה6 (שם).
עולליה הלכו שבי – א״ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב״ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם,⁠7 וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמש״נ עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד (פ׳ ו׳) ויצא מן בת ציון כל הדרה, ואין הדרה אלא הקב״ה, שנאמר הוד והדר לבשת (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פ׳ א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. מדינה היא שטח הארץ אשר סביבות ירושלים, וכפי דמשמע מנחמיה א ג׳ הנשארים אשר נשארו בשבי שם במדינה, ועיין פ״א מ״ג דשקלים.
4. קסרין עיר במדינת ירושלם בגבול ארץ יהודה, ומושב ראשי להגמון הרומיים, וממנה יצאה מקור השנאה לירושלם. ובמדרש איכה הוצאת הרש״ב יש כאן גירסא אחרת ועי׳ שם. ועיין בחגיגה י״ג ב׳ דקודם שכבש נבוכדנצר את ישראל הניחו הקב״ה לכבוש את כל העולם, וטעם הדבר כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב״ה את בניו, וכתבו התוס׳ וז״ל, והיינו כזה דאמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כלומר כבר נעשה ראש קודם שמיצר להם, עכ״ל. ובזה יכוון הלשון היו צריה לראש כלומר כבר היו.
5. כי נבוזראדן וטיטוס לא הלכו מעצמם כי אם מאדוניהם, ולכן עליהם לא יונח הלשון ראש, וגם צוררים לא היו כמו נבוכדנצר ואספסינוס.
6. הנה בכונת המדרש הזה האריכו בזה הקדמונים, ולדעתי נראה דהנה דרשו חז״ל על היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש (והוא המדרש שהבאנו לעיל, וכן הוא בש״ס בבלי גיטין נ״ו סנהדרין ק״ד) ואחד מן הטעמים הוא שהמיצר לישראל נעשה ראש הוא דהנה הקב״ה שהוא רחום וחנון כשהוא רואה שפשעי בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה, מה עושה הקב״ה מגדיל היסורים בכדי שתהא הכפרה ע״י הגדלת היסורים בכדי שלא יצטרך לעשות כלה ח״ו – וכבר אמר הנביא בשם ה׳ ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו), והגדלת היסורים היא כמו שאחז״ל במדרש שוחר טוב, והובא בילקוט על הפסוק אל באפך תוכיחני, אמר ר״א למה״ד למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקות כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזירתו (ועיין בינה לעתים דרוש כ״ה ח״א מ״ש בזה) הרי נוכחנו דהגדלת היסורין מדבר אחד נחשב לכמה יסורין כי מכה אחת גדולה נחשבה למאה מכות קטנות – ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש ולבו ידאב על זה יותר מהמכות שמכהו האויב – כמובן כי היא קנאת איש מרעהו, וע״כ הקב״ה כשרואה אשר עמו ישראל מחוייבין ביסורים הרבה מאד ואין ביכולתם לסבול יסורים הרבה כאלה – אז מגדיל היסורים שיהיו נחשבים כרבים בזה אשר המצירים נעשים ראשים, ואז הצער הגדול שיש להם לישראל מזה אשר לבד היסורים יש להם צער אשר השונא שלהם הוא ג״כ מתנשא לראש והצער הגדול הזה משלים ליסורים – וז״ה כונת המדרש יכול על חנם כלומר לפי המושכל הראשון היינו אומרים שזה שהמיצר נעשה ראש (בעת החורבן) הוא על חנם וללא תועלת וא״כ יש לשאול מה לנו ולצרה הזאת שיהיה לנו עוד צער גדול מלבד היסורים מה שהצר נעשה ראש – ע״ז אמר כי לתועלת גדול הוא זה מה שהצר נעשה ראש, כי הוא על רוב פשעיה וא״כ היו צריכים להתייסר ביסורים רבים שלא היה ביכולתן לסבול – לזאת נעשה הצר לראש והצער הזה נחשב ג״כ ליסורים ובזה הם יכולים לסבול, וא״כ הוא ממדת הרחמים של הקב״ה, וז״ה אמרו כי ה׳ הוגה וגו׳ כי דבר זה הוא ממדת הרחמים ואשר שם הזה ית׳ מורה על זה) מטעם רוב פשעיה וכנ״ל -. מהגאון ר׳ יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן ז״ל.
7. דריש שעריה שוממין כנוי לסנהדרין היושבים בשער [מלשון ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים] וכהניה נאנחים על בטול המשמרות, ומדכתיב אותו הפסוק קודם לפסוק זה דריש שסנהדרין ומשמרות גלו קודם לגלות התנוקות.
הָיוּ – נעשו1 כל אחד מן2 צָרֶיהָ – המצֵרים לה3 לְרֹאשׁ4, אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ – יושבים בשלווה5, כִּי יְהוָה הוֹגָהּ – שיבר אותה6 עַל רֹב פְּשָׁעֶיהָ ולא השאיר לה אוהב ורֵע7, אפילו8 עוֹלָלֶיהָ – העוללים שלה שאין להם עוון9, ושאין דרכם לילך בשבי, עכשיו10 הָלְכוּ שְׁבִי – בשביה11 לִפְנֵי צָר – לפני צורריהם12, וכך נענשו העוללים מרוב פשעיה13: ס
1. ר״י קרא.
2. אבן עזרא.
3. ר״י קרא.
4. כמו שכתוב (ישעיה כג, יג) ״הֵן אֶרֶץ כַּשְׂדִּים זֶה הָעָם לֹא הָיָה״, וכשהיו ישראל עושים רצונו של מקום נאמר בהם (דברים כח, יג) ״וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב״, חטאו לפניו ״הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״, ר״י קרא. ובמדרש, א״ר הילל בר׳ ברכיה כל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, ד״א ״צָרֶיהָ לְרֹאשׁ״ זה נבוכדנאצר ואספסיאנוס, ״אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ״ זה נבוזראדן וטיטוס, מדרש רבה.
5. רש״י, רשב״ם, אבן עזרא.
6. ר״י קרא. ורש״י ואבן עזרא פירשו מלשון יגון.
7. עקדת יצחק.
8. ר״י קרא.
9. אבן עזרא.
10. ר״י קרא.
11. ר״י קרא.
12. ר״י קרא. כי היא בטחה באלו האויבים השלווים, והפקידה בידם את עולליה להבריחם מהשבי, והאויבים הנהיגו אותם לפני צר, עקדת יצחק.
13. אבן עזרא. ובמדרש, א״ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב״ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמו שנאמר (כאן) ״עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר״, מיד (פסוק ו׳) ״וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ״, ואין הדרה אלא הקב״ה, שנאמר (תהלים קד, א) ״הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ״, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳רשב״ם המשוחזראבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיֵּצֵ֥א (מן בת) [מִבַּת⁠־]צִיּ֖וֹן כׇּל⁠־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא⁠־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא⁠־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף׃
All her splendor has gone forth from Daughter Zion. Her princes are like deer who have not found pasture; they go without strength before the pursuer.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
וּנְפַק מִן כְּנִשְׁתָּא דְצִיּוֹן כָּל זִיוָהָא הֲווּ רַבְרְבָנָהָא מִסְתַּחֲרַן עַל מֵיכְלָא הֵיכְמָא דִמְסַחֲרַן אַיָּלַיָּא בְמַדְבְּרָא וְלָא אַשְׁכָּחוּ אֲתַר כָּשַׁר לְמִרְעֵהוֹן וַאֲזָלוּ בְתָשׁוּת כֹּחָא וְלָא הֲוָה לְהוֹן חֵילָא לְמֶעֱרוֹק לְאִשְׁתֵּזְבָא קֳדָם רָדֵף.
[לג] וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן – מִן בַּת כְּתִיב, אָמַר רַבִּי אַחָא יֵשׁ לָנוּ מָנָה אַחַת יָפָה, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי (תהלים ט״ז:ה׳). כָּל הֲדָרָהּ, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ (תהלים ק״ד:א׳).
דָּבָר אַחֵר: כָּל הֲדָרָהּ – זוֹ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁה (משלי ל״א:כ״ה).
דָּבָר אַחֵר: כָּל הֲדָרָהּ – אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, דִּכְתִיב: מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ויקרא י״ט:ל״ב).
דָּבָר אַחֵר: כָּל הֲדָרָהּ – אֵלּוּ הַמִּשְׁמָרוֹת, דִּכְתִיב: וּמְהַלְּלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ (דברי הימים ב כ׳:כ״א).
דָּבָר אַחֵר: כָּל הֲדָרָהּ – אֵלּוּ הַתִּינוֹקוֹת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין תִּינוֹקוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, גָּלְתָה סַנְהֶדְרִין וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, גָּלוּ מִשְׁמָרוֹת וְלֹא גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ תִּינוֹקוֹת גָּלְתָה שְׁכִינָה עִמָּהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר. מִיָּד וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ. הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כְּשֶׁהֵן רַכִּים מְשׁוּלִים כִּכְבָשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם (ישעיהו ה׳:י״ז). וּכְשֶׁהֵן קָשִׁים מְשׁוּלִין כְּאַיָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מָה אַיָּלִים הַלָּלוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב הוֹפְכִין פְּנֵיהֶם אֵלּוּ תַּחַת אֵלּוּ, כָּךְ הָיוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל רוֹאִין דְּבַר עֲבֵרָה וְהוֹפְכִין פְּנֵיהֶם מִמֶּנּוּ, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבֹא שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כֵּן. וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף, רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל (תהלים ס׳:י״ד). וּבִזְּמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, כִּבְיָכוֹל מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, דִּכְתִיב: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִּׁי (דברים ל״ב:י״ח). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בְּרַבִּי טַרְפוֹן בִּזְּמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מוֹסִיפִין כֹּחַ בִּגְּבוּרָה שֶׁל מַעְלָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּחַ ה׳ (במדבר י״ד:י״ז). וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מַתִּישִׁין כֹּחַ גָּדוֹל שֶׁל מַעְלָן, וְהוֹלְכִין גַּם הֵם בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְרַבָּנָן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, הָיָה אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הַקְרֵנִי דַּף אֶחָד, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹחַ. הַשְׁנֵנִי פֶּרֶק אֶחָד, אוֹמֵר לוֹ אֵין בִּי כֹּחַ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּבוֹא לָכֶם שָׁעָה וַאֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כָּךְ, וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף.
אָמַר רַבִּי אַחָא, כְּשֵׁם שֶׁלֹא גָּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּרוֹדֵף מָלֵא, כָּךְ אֵינָן נִגְאָלִין אֶלָּא בְּגוֹאֵל מָלֵא, דִּכְתִיב: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳), מָלֵא כְּתִיב.

רמז תתריב

היה שריה כאילים – מה אילים הללו הופכים פניהם אלו תחת אלו כך גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר להם הקב״ה תבוא שעה שאני עושה להם כך.
וילכו בלא כח – ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה ברבי סימון אמר כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר באלהים נעשה חיל, ובזמן שאין עושין רצונו כביכול מתישין כח גבורה של מעלה שנאמר צור ילדך תשי. אמר רבי חייא ככש שגלו ישראל ברודף מלא, כך עתידין להגאל בגואל מלא שנאמר ובא לציון גואל מלא כתיב.
ויצא מן בת ציון כל הדרה – זה הדור בלבושו צועה ברוב כחו.
וכ׳רג מן גמע ציון בהאיהא, וסארו רויסאהא כאיאיל לם יגדו מרעא, פסארו בלא קווה בין ידי כאלבהם.
מבת ציון – קהל ציון.
כאילים לא מצאו מרעה – כאילים אשר לא מצאו מרעה שאין להם כחא לברוח שהוחלש כחן ברעב.
לפני רודף – כל רדף שבמקרא חסר חוץ מזה שנרדפו רדיפה שלימה.
ב{ועל כן יסד הפייט:⁠1 ״מלא רודפתי וחסרה שנת גאולי״, שנת גאולי באה (ישעיהו ס״ג:ד׳) חסר, ׳גאלי׳ כתיב}.⁠2
1. הכוונה לר׳ שלמה הבבלי בסליחה ליום ג׳ של עשי״ת ״אך בך מקוה ישראל י״י״.
2. לפני הפייטן כנראה היה נוסח בישעיהו ס״ג:ד׳ בו היה כתוב ״גאלי״ בכתיב חסר, וכן במספר כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״גאולי״.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״כח״.
ב. ההוספה מופיעה בגיליון בכ״י לוצקי 778. היא חסרה בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34.
Like harts who could find no pasture – Like harts who did not find pasture and have no strength to flee,⁠1 for their strength has been weakened by hunger.
Before the pursuer – Every רֹדֵף in Scripture is defective,⁠2 but this one רוֹדֵף is full,⁠3 for they were totally pursued. Therefore the liturgic author composed, "I have been totally pursued, but the year of my redemption has not come.⁠"4 [Also,] "and the year of my redemption has come,⁠"5 is spelled defectively גְּאֻלַי.⁠6
1. Alternatively, her nobles acted like harts who abandon their young when there is no pasture. Similarly, Bnei Yisroel's leaders did not chastise their brethren, but rather abandoned them. (Palgei Mayim)
2. I.e., it is spelled without a 'vav'.
3. I.e., it is spelled with a vav.
4. Selichos for the second day of Aseres Yemei Teshuvah.
5. Yeshayahu 63:4.
6. Without a vav. In our editions it is spelled full [גאולי]. However, the prophecy in Yeshayahu 59:20 states, "A redeemer [גואל – spelled full] will come to Tzion,⁠" to indicate a "total redemption.⁠" (Eikhah Rabbah 1:33)
ויצא מן בת ציון כל הדרה – כיון שעולליה הלכו בשבי לפני צר מיד יצאת ממנה כל הדרה שיצאת שכינה עמהם כענין שנאמר זה הדור בלבושו (ישעיהו ס״ג:א׳).
היו שריה כאילים לא מצאו מרעה – אמר ד׳ אבהו כשישראל רכים משולים כצאן כענין שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי (יחזקאל ל״ד:ל״א) וכשהן קשין משולים לאיילים כענין שנאמר היו שריה כאיילים מה איילים בשרב הם עייפים ואינם סובלים כח החמה כך לא היו ישראל יכולין לסבל עול האומות שנאמר וילכו בלא כח לפני רודף.
רודף – מלא מלמד שנתמלאת גבורת הרודפין עליהן כענין שנאמר אשפתו כקבר פתוח כלם גבורים (ירמיהו ה׳:ט״ז) ואו׳ אשר חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות וגו׳ (ישעיהו ה׳:כ״ח) אין עיף ואין כושל בו (ישעיהו ה׳:כ״ז). אמר ר׳ יהודה בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח דכתי׳ באלהים נעשה חיל (תהלים ס׳:י״ד, ק״ח:י״ד) ואמ׳ וקויי י״י יחליפו כח (ישעיהו מ׳:ל״א) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום גרמינן.
וילכו בלא כח לפני רודף – אמר ר׳ אחא כשם שגלו ברודף מלא כך עתידין ליגאל בגואל מלא דכתי׳ ובא לציון גואל (ישעיהו נ״ט:כ׳).
ויצא מן בת ציון כל הדרה {וגו׳} וילכו בלא כח לפני רודף – מלמד שנתמלאת גבורת הרודפים עליהם אף על פיא שאשפתו פתוח כקבר וגו׳ (ירמיהו ה׳:ט״ז), אשר חיציו שנונים וגו׳ (ישעיהו ה׳:כ״ח), אין עייף ואין כושל בו (ישעיהו ה׳:כ״ז).⁠ב
א. כן בכ״י ברלין 514, פריס 162, פירנצה III.8, וצ״ע בהבנת המלים ״אף על פי״. בלקח טוב (שהוא כנראה מקורו של ר״י קרא) במקום ״אף על פי״: ״כענין שנאמר.⁠״
ב. כן בכ״י ברלין 514, פריס 162, פירנצה III.8. בכ״י לונדון 27298 חסר: ״ויצא מן בת ציון... כושל בו.⁠״
1Gone forth from daughter Zion is all her splendor...they walked on without strength before the pursuer – From this one may deduce that she was overcome by the strength of the pursuers against them, [as it says]⁠2 their quiver is like an open grave etc. (Jeremiah 5:16), his arrows are sharpened etc. (Isaiah 5:28), and none among him [the enemy] is tired or stumbles (ibid. v.27).]
1. Buber posits that the explanation on verse 6 was added from Leqah Tov by a copyist.
2. Corrected according to Lekach Tov, as per Buber's suggestion. The manuscripts of R. Yosef Kara's commentary read: "even though".
ויצא מן בת ציון כל הדרה – הם מלכיה ושריה כהניה ונביאיה, שהיו הדר המקום.
היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה – מה איל זה כיון שאינו מוצא מרעה, אין בו כח לנוס מפני הצייד, אף הם מתוך שלא מצאו מרעה, הלכו בלא כח לפני רודף. שכן הוא אומר: בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר כי לא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יצאו דרך החומותים וגו׳. וירדפו חיל כשדים אחרי המלךא וגו׳ (מלכים ב כ״ה:ג׳-ה׳).
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: אחרים. בכ״י פראג: ״אחריהם״.
Gone from the daughter of Zion is all her splendor – They are her kings and princes, her priests and prophets who were the splendor of the Omnipresent.
Her princes were like harts that found no pasture – As this hart, when it does not find pasture, does not have the strength to flee the hunt, so inasmuch as they found no pasture they walked on without strength before the pursuer – So, thus it says on the ninth [day] of the [fourth] month the famine in the city was severe, and there was no food for the people of the land. The city was penetrated, and all the warriors [fled] by night through the gate between the walls etc. The Chaldean army chased after the king etc. (II Kings 25:3-5).
יחסר מקום ׳אשר׳ אחר כאילים, וכן: כמים לים מכסים (ישעיהו י״א:ט׳).
There is a suppressed אשר after כאילים as in as water [that] covers the sea bed (Isaiah 11:9).
הזכיר בפסוק שלמעלה שאויביה ראשים, וכל הדרה יצא ציון, היא המלכות.
It mentions in the previous verse that her enemies are superior; and all her splendour has gone from Zion, that is the kingdom.
היו שריה כאילים – ראה הפלגת העברי, ואיך בו ענינם על הרוב ועל המעט, וזה כי אמרו בכאן לא מצאו מרעה בזולת מלת ׳אשר׳, רצה לומר: אשר לא מצאו וג׳ הוא על המעט, אחר שלא מצאו דבק בהכרח בטעם עם אילים, שזהו הרכבת ביאור ותנאי, כי לא דמה השרים לאילים בסתם, כי זה יהיה טוב, כי הם קלי המרוץ כמ״ש: כאחד הצבים (שמואל ב ב׳:י״ח), אבל דמה אותם לאילים שלא מצאו מרעה, כי עם היותם קלי המרוץ להתנועה בטבע, הנה אלו יהיו בהפך, כמו שיבאר: וילכו בלא כח ונו׳. והנה כמו שהשמטת מלת אשר בכאן — אך הוא בכח — הוא על המעט, כן שימת אשר באמרו: אשר ינוס שמה (שמות כ״א:י״ג) הוא על המעט, כי לפי דרך הרוב אין ראוי שתהיה בכאן, לפי שאין אמרו: אשר ינוס, דבק בטעם עם המקום, עד שיהיה מורכב עמו הרכבת ביאור ותנאי, כאמרנו על דרך משל: ושמתי לך מקום, אשר (שמות כ״א:י״ג) יהיה טוב מאוד, אבל ינוס שמה (שמות כ״א:י״ג) דבק עם הרמוז במלת לך, כלומר שהרוצח ינוס שמה, ולכן רבינו סעדיה שתרגם התורה אל הערבי השמיט משם אשר, ר״ל שלא זכר אלד״י ואלת״י בערבי שטעמם אשר, כמו אשר בעברי, וזכור זה והקש על זה.
ועל זה הדרך אמר הכתוב בסמוך: ויצא – אמרו ז״ל (איכה רבה א׳) שכשגלו תינוקות של בית רבן גלתה שכינה מה שלא גלתה בגלות סנהדרין ומשמרות. והאמת שאין הדר גדול מזה ופשוטו על הכהנים והזקנים והחכמים ואמר כי היו שריה כאילים אשר לא מצאו מרעה הנה והנה. כי הציידים הסירו המזונות מכל עבר כדי שלא ימצאו מרעה עד אשר יבאו לתומם אל מקום הרשתות והמכמורת אשר הכינו להם ויתפשו בם. וכן היו שרי ישראל הגדולים הולכים לתומם עם אנשי שלומם מן האומות כסבורים שהם הולכים בטח והם אח״כ לוקחים אותם לשבי וליהרג לא בחיל ולא בכח. וה״א וילכו בלא כח לפני רודף כי הנה בלא כח יגברו עליהם רק מנפשם הלכו בטח לפני רודף.
ויצא מן בת. מבת ק׳ והוא חד מן ח׳ מלין דכתיבין תרין מלין וקריין חדא מלה וסימן בד״ה ב׳ ל״ד ובאיכה רבתי ויצא מבת ציון מן בת כתיב א״ר אחא יש לנו מנה אחת יפה זה הב״ה שכתוב בו ה׳ מנת חלקי וכוסי ועיין בס׳ לחם דמעה לכמה״רר שמואל אוזידה ובס׳ קול בוכיה בפי׳ כמה״רר אברהם גלאנטי.
לפני רודף. מלא וא״ו ובמדרש איכה אמר ר׳ אחא כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא דכתיב ובא לציון גואל מלא כתיב.
וילכו – ולא בקשו מפלט להם; אולי מספר בני ישראל היה עוד חשוב עד שיוכלו להלחם, אם לא בבבל לכל הפחות עם יתר העמים שסביבותיהם, וכתוב (מלכים ב׳ כ״ד:ב׳) שבאו גדודים גם מעמון ומואב1 שפלי הגוים לבז בז ביהודה ולא עמדו בפניהם.
1. השוו בפירושו להלן על פסוק י׳.
ויצא וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה והתהלכתי בתוככם, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ויצא מן בת ציון כל הדרה [אין הדרה אלא הקב״ה שנאמר הוד והדר לבשת]⁠1 (פתיחתא דמ״ר).
ויצא וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה, וישעיהו אמר (נ״ט) ובא לציון גואל2 (איכה רבה א׳:א׳).
מבת ציון – מן בת כתיב, א״ר אחא, יש לנו מנה אחת יפה זה הקב״ה שכתוב בו (תהלים ט״ז) ה׳ מנת חלקי3 (מ״ר).
כל הדרה – מאי כל הדרה – כל חדרה, מלמד שהארון גלה לבבל4 (יומא נ״ד.).
כל הדרה – זה הקב״ה, שנאמר (תהלים ק״י) הוד והדר לבשת, דבר אחר כל הדרה אלו סנהדרין דכתיב (משלי ל״א) עוז והדר לבושה, דבר אחר כל הדרה אלו תלמידי חכמים דכתיב והדרת פני זקן,⁠5 דבר אחר כל הדרה אלו המשוררים דכתיב (דברי הימים ב כ׳) ומהללים להדרת קודש, דבר אחר כל הדרה אלו התנוקות6 (מ״ר).
היו שריה כאילים – אמר ר׳ חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה7 (שבת קי״ט:)
היו שריה כאילים – א״ר יהודה, כשהן רכין משולין לכבשים, שנאמר (ישעיהו ה׳) ורעו כבשים כדברם, וכשהם קשים משולים לאילים שנאמר היו שריה כאילים8 (מ״ר).
וילכו בלא כח וגו׳ – ר׳ לוי ב״ר טרפון אומר, כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כמש״נ ועתה יגדל נא כח ה׳, וכשאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכים גם הם בלא כח לפני רודף9 (מ״ר).
וילכו בלא כח וגו׳ – א״ר חנינא, כשהיה אדם אומר לחבירו בירושלים הקריני דף אחד, השניני פרק אחד, אמר ליה, אין בי כח, אמר הקב״ה, תבא שעה ואני עושה לכם כן, הדא הוא דכתיב וילכו בלא כח לפני רודף10 (שם).
לפני רודף – א״ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא כך אין נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב (ישעיהו נ״ט) ובא לציון גואל, גואל מלא כתיב11 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. סמך על הדרשה דבסמוך אין הדרה אלא הקב״ה, ועיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פ׳ א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. מדייק מה דלא כתיב מבת ציון, ודריש מן מלשון מנה, וכמו דכתיב ותצא מנת בת ציון, וכנוי להשראת השכינה שנפסקה ויצאה, וכמו הדרשה בסמוך כל הדרה זה הקב״ה.
4. ר״ל אפי׳ הארון שנשמר בחדרי חדרים [כנוי לקדשי קדשים], ומצינו בעלמא שדרשו ה׳ כמו ח׳, מפני שהם ממוצא אחד, וכמ״ש בירושלמי שבת פ״ז ה״ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה׳ לח׳ [ובתו״ת פ׳ קדושים בפסוק קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה], ומה דלא ניחא ליה לפרש הדרה על התורה או על אחת הדרשות שבדרשה הבאה, פשוט הוא דרוצה למצוא רמז במקרא שגם הארון נגנז כאשר באמת כן היה.
5. סמך על הדרשה הידועה אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
6. וכדכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן (זבחים קט״ז.) והתורה היא הדרתן של ישראל. והעירני בני השנון מ׳ מאיר שיחיה דיש להתפלא שלא חשב עוד המדרש לתאר בשם הדרה על גבורי ירושלים כמבואר בפרשה הבאה פסוק ג׳, ומצינו תואר הדר על גבורים (תהלים מ״ה) חגור חרבך וגו׳ גבור הודך והדרך, ואולי י״ל כי תפס כאן ההדר הרוחני [וגם התינוקות בכלל, כי נקיים הם מכל חטא] ולא ההדר הגופני הגבורים.
7. במ״ר הגי׳ בענין דרשה זו יותר מבוארה בזה״ל, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו, ומסיים עוד שם, אמר להם הקב״ה תבא שעה ואני עושה לכם כן, ור״ל שיפנה כביכול את פניו מהם, וע״ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום וגו׳.
8. ר״ל בסמיכות זה השם לענין מרעה, כמו שסיים כאן לא מצאו מרעה, אז כשהן נוחין ורכין, כלומר כשהם רצויין לשמים מתוארים בתואר כבשים כמש״כ (ישעיהו ה׳) ורעו כבשים כדברם, כמו שהכבש רך ונוח לבעליו, וכשהם קשים מתוארים בשם אילים שהוא מלשון אילי הארץ [עיין יבמות כ״א א׳].
9. לא נתבאר ענין דרשה זו דהא האי וילכו בלא כח אישראל קאי ולא אגבורה של מעלה, וי״ל דהלא ידוע אשר הכח והעז הוא רק להקב״ה כמ״ש ובידך כח וגבורה וגו׳, ויחס מעלת הכח אין לאמר רק על הקב״ה, וכמ״ש (עקב ח׳) ואמרת בלבבך כחי וגו׳ וזכרת וגו׳ כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וא״כ כשאומר כאן בלא כח הכונה כביכול בלא כח של מעלה כי אין לנו כח אחר, וכמו שאמרינן בנוסח של קודם הנחת תפלין אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים וכו׳.
10. נראה דרמז דרשה זו למ״ש בכתובות מ״ח א׳ המסמא את עינו והמצבה את בטנו והמקפח את שוקו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך, והתם כונת מעשים אלו כדי לעורר עליו רחמי הבריות ולתת לו צדקה [וכ״ה במשנה סוף פאה], והכא הכונה שדחו עצמן בטענה כוזבת אין בי כח, לכן סופם שבאו באמת לידי אפיסת הכחות כמבואר.
11. דבכל המקראי כתיב רודף חסר ו׳ לבד כאן כתיב מלא, ועל זה אמר דכנגד זה כתיב בעלמא גואל חסר ו׳ לבד ובא לציון גואל, ובא לרמז דכשם שהגלות [הרדיפה] היתה מלאה כך תהיה הגאולה מלאה ושלמה.
וַיֵּצֵא מִבַּת (מן-בת כתיב) צִיּוֹן כָּל הֲדָרָהּ – כל הדר מלכותה1, הם מלכיה ושריה כהניה ונביאיה שהיו הדר המקום2, ומרוב רעב3 הָיוּ – נהיו שָׂרֶיהָ של ציון כְּאַיָּלִים אשר לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה ואין בהם כח לנוס מפני הצייד4, וַיֵּלְכוּ הם בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף5 שנתמלאה גבורת הרודפים עליהם6: ס
1. אבן עזרא.
2. ר״י קרא. ובתלמוד (יומא נד.) מאי כל הדרה? כל חדרה, מלמד שהארון גלה לבבל.
3. ר״י קרא.
4. רש״י, ר״י קרא. אלשיך פירש שהשרים שהם גדולי ישראל הניחו עולליה ותלמידיה להעדר מזונותם להחיות נפשם, ובחרו בהליכתם מהם פן יראו ברעתם, כי מאז היו מזי רעב, והם היו כְּאַיָּלִים, כי הָאַיִל הוא הרחמן בכל החיות כמאמרם ז״ל (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשמא) שבזמן בצורת כל החיות מבקשות מים והן מתקבצות אצל הָאַיִל שהוא חסיד ורחמן שבחיות, ואז חופר ברגלו בארץ ותוקע קרנו בחפירה וגונח וצועק ונענה, ולמרות רחמנותו של הָאַיִל על החיות ועל צאצאיו, כשאין מרעה עוזב הָאַיִל את ילדיו והולך לו כמאמר הכתוב (ירמיה יד ה) ״כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוֹב כִּי לֹא הָיָה דֶּשֶׁא״ כי לא תעצור כח לראות במיתתן.
5. כמו שכתוב (מלכים ב׳ כה, ג-ה) ״בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ... וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם... וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחו״, ר״י קרא. וכל ״רדף״ שבמקרא בכתיב חסר חוץ מזה, שנרדפו רדיפה שלימה, רש״י. ובמדרש, אמר רבי חייא כפי שגלו ישראל ברודף מלא, כך עתידין להגאל בגואל מלא שנאמר ובא לציון גואל, בכתיב מלא, ילקוט שמעוני. ועוד אמרו, ר׳ עזריה בשם ר׳ יהודה בר׳ סימון אמר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום כביכול מתישין כוחו של מעלה, דכתיב (דברים לב-יח) ״צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי״, ר׳ הונא ור׳ אחא ור׳ סימון בשם ר׳ שמעון בן לקיש, ורבנן בשם ר׳ חנינא היה אדם אומר לחבירו בירושלם, הקריני דף אחד ואומר לו אין בי כח, השניני פרק אחד אומר לו אין בי כח, אמר להם הקב״ה תבוא לכם שעה ואני עושה לכם כך, שנאמר ״וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף״, מדרש רבה.
6. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ז) זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלַ֗͏ִם יְמֵ֤י עׇנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד⁠־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ׃
Yerushalayim remembered, in the days1 of her affliction and distress,⁠2 all her treasures3 that were from days of old. When the nation fell into the hands of its foe, and there was none to help her, her foes saw her and laughed at her annihilation.⁠4
1. in the days... | יְמֵי עׇנְיָהּ – See Eikhah Rabbah, Rashi, and R"Y Kara that the phrase should be read as if written "ביְמֵי עׇנְיָהּ", noting that elsewhere, too, a "ב" (in) is simply assumed (compare Shemot 20:10 and Eikhah 2:21).
2. distress | וּמְרוּדֶיהָ – The noun appears only three times, always connected to "עוני" (affliction). Rashi associates it with the root "רוד", which he understands to mean to cry in anguish, as per its usage in Tehillim 55:3 and Bereshit 27:40. Cf. Radak: "degradation" or "poverty" (Sefer HaShorashim, "רוד"). Alternatively: "wandering" or "homelessness", as the context of the root's usage in Yeshayahu 58:7 and Yirmeyahu 2:31 might imply (opinion in Radak Sefer HaShorashim "רוד" and "מרד").
3. treasures | מַחֲמֻדֶיהָ – Literally: "all her desired things". Elsewhere the term "מַחְמָד" refers to the Temple and its treasures specifically (Yechezkel 24:21, Divrei HaYamim II 36:19, and verse 6 here), so this verse might allude to the Temple's vessels that were looted during the destruction (Melakhim II 25:13ff).
4. annihilation | מִשְׁבַּתֶּהָ – The noun appears only here, but is related to the verb "שבת", to cease. It might relate to the cessation: of joy (Rashi), of the city's glory or dominion (Lekach Tov), of its good (R"Y Kara), or of its existence. See Hoil Moshe who notes that the additional "מ" at the beginning of the noun serves as an intensifier, marking the magnitude of the cessation.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
הֲוַת דְכִירָא יְרוּשְׁלֵם יוֹמִין קַדְמָאִין דִּי הֲוַת מְדוֹרָא בִכְרַכַּיָּא וּבְפַצִּיחִין תַּקִּיפִין וּמָרְדָא וְשָׁלְטָא בְּכָל עַלְמָא וְכָל רִיגוּגָהָא דַהֲווּ לָהּ מִן יוֹמִין קַדְמָאִין וְעַל חוֹבָא נְפַל עַמָּהּ בִּידוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וְאָעִיק לְהוֹן וְלֵית דְסִיַּע לָהּ חֲזוּהָא מְעִיקַיָּא דְאָזְלָא בְשִׁבְיָתָא חַיְכוּ עַל טוֹבָהָא דִּי פְּסַק מִבֵּינָהָא.
[לד] זָכְרָה יְרוּשָׁלָיִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ – בִּימֵי עֲנִיּוּתָהּ זָכְרָה מְרָדִין שֶׁמָּרְדָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב (תהלים י״ט:י״א). בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד צָר, רַבָּנָן דְּהָתָם אָמְרִין נְפִיל תּוֹרָא סַגִּין טַבָּחוֹי. וְרַבָּנָן דְּהָכָא אָמְרִין נְפַל תּוֹרָא תְּחַדְּדָן סַכִּינוֹהִי. וְאֵין עוֹזֵר לָהּ. רַבָּנָן דְּהָתָם אָמְרִין כַּד תִּסְפּוּן כַּלָּה מִדְכְּרָא שִׁבְעָה יוֹמִין דְּמִשְׁתּוֹתָא. וְרַבָּנָן דְּהָכָא אָמְרִין כַּד יְחוּפֶה בְּרָא מִדְכַּר שַׁלְוָתָא דְּבֵיתֵיהּ דַּאֲבוּי. רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ, עַל שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ׳:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – עַל שְׁמִטּוֹתֶיהָ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן וגו׳ (ויקרא כ״ה:ד׳).
דָּבָר אַחֵר: עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – זֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁבַת מִתּוֹכָהּ.
זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה – ויזכור אלהים בריתו וינחם כרוב חסדיו.
פד׳כרת ירושלם, פי איאם צ׳עפהא וד׳להא, גמיע תמאניהא אלד׳י כאן פי אלזמאן אלקדים, אד׳ וקע קומהא פי יד אלעדו ולא מעין להא, ראוהא אלאעדא, צ׳חכו עלי עטלהא.
זכרה ירושלם בימי חולשתה ושפלותה את כל (וכתב רבינו כי תיבת עוני נחלקת לארבעה פנים, אחד מהם חולשת מעמד ומצב. וראה פירושו לשמות ג הע׳ 3, מהדורתי).
בנפל עמה – כאשר נפל עמה (ומוסב אל תחלתו ומרודיה כאשר נפל).
משבתיה – מגזרת שבתון.
זכרה ירושלם – בגלותה. ימי ענייהא – ימי חורבנה שהביאה לידי עוני.
ב{ואני אומר: ימי עוניה – כמו: בימי עניה ומרודיה, שכבו לארץ חוצות (איכה ב׳:כ״א) כמו בחוצות, וכן הרבה במקרא. וכן חבור המלה: זכרה ירושלים בימי עוניה וגלותה את כל מחמודיה אשר היה לה מקדם.}
ומרודיה – הוא לשון צער, כמו וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), אריד בשיחי ואהימה (תהלים נ״ה:ג׳).
כל מחמודיה – וזכרה את טוב מחמודיה שמימי קדם.
שחקו על משבתיה – שמחו על שביתת משושה חגה חדשה ושבתה (הושע ב׳:י״ג).
ומדרש אגדה דורשו בלשון אחר: שהיו שובתין בגולה בשבתות וימים טובים ושומטין בשביעיות והיו האומות משחקים עליהם ואומרים: שוטים, בארצכם לא שמרתם, בגולהג תשמרו.
א. כן בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165. בכ״י לייפציג 1: ״עניה״.
ב. ההוספה מופיעה בגיליון בכ״י לוצקי 778. היא חסרה בכ״י אוקספורד 165, לייפציג 1, ובדפוסים. והשוו פירושי ר״י קרא. הלשון ״חבור המלה״ מופיעה ברש״י איכה ב׳:ד׳, תוספות לרש״י יהושע ו׳:א׳, כ״א:מ״ב, ובר״י קרא איוב ו׳:י״ג-י״ד.
ג. כן בכ״י לוצקי 778. בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3204: ״ועכשיו״. בכ״י לייפציג 1: ״עכשיו״.
Yerusholayim remembered – In her exile.
The days of her poverty – The days of her destruction, which brought her to poverty.
And lamenting – This וּמְרוּדֶיהָ is an expression of pain1 as in, "and I will wail וְיָרַדְתִּי upon the mountains,⁠"2 [and as in,] "I lament אָרִיד as I speak and I moan.⁠"3
All her treasures – And [Yerusholayim] remembered all the good of her precious things4 that were from days of old.⁠5
Laughing derisively when she was curbed – They rejoiced over the cessation of her celebrating at her festivals, New Moons, and Sabbaths. But the Midrash Aggadah interprets it as a different expression, that they rested in exile on the Sabbath and festivals, and observed the seventh [i.e., Sabbatical] year. The gentiles ridiculed them and said, "Fools! In your land you did not observe [Sabbath and festivals,] and now in exile you keep it? In your land you did not observe [the Sabbatical year,] and now in exile you keep it?⁠"
1. Alternatively, 'and her rebellion [מרד] against God.'
2. Shofetim 11:37.
3. Tehilim 55:3.
4. מחמדיה in this verse has a different meaning than in (10) below, where it means 'Torah scrolls.' (Sifsei Chachomim)
5. The beginning of the verse speaks of 'her poverty', therefore Rashi explains that 'her treasures' relates back to the 'days of old.' (Sifsei Chachomim)
זכרה ירושלם ימי עניה ומרודיה – בימי עניה זכרה מרודיה שמרדה בשם.
ס״א: מרודיה – כמו ועניים מרודים תביא בית (ישעיהו נ״ח:ז׳) כלומר ענייתה וירידתה מן הכבוד שהיתה בה זכרה אתה וכן הוא א׳ כל מחמדיה אשר היו מימי קדם. רבנן דתמן אמרי כד תספין כלה תדכר יומי משתותה ורבנן דהכא אמרי כד יוסף רוי במצרים הוה מדכר שלותיה בבת אבוהי.
בנפל עמה ביד צר ואין עוזר לה – היינו דאמרי אינש נפל תורא סגיאו טבחי כל העולם כולו היו יריאין לשלוח יד בירושלים והכל עוזרין לה כיון שנפלה ביד צר אין עוזר לה.
ראוה צרים – אלו צרי יהודה ובנימין (עזרא ד׳:א׳).
שחקו על משבתיה – כלומר שהיו משבתים ממלכותם ומכבוד הראשון רבנן אמרי אם היה אחד בא לשמר שבת מישראל היו משחקים עליו והיו או׳ לו בארצכם לא הייתם שבתין את השבת ועתה אתם שובתין בארצנו והיו מכים אותו לחלל את השבת.
זכרה ירושלים ימי ענייה ומרודיהא כל מחמדיה אשר היו מימי קדם – עכשיו נזכרת ירושלים בימי ענייה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם, שכן מנהג האדם שנזכר בימי עָנייו ימי הטובה שהיה בטוב, וכן איוב הוא אומר: מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרניב{וגו׳} כאשר הייתי בימי חורפי בסוד אלוה עלי אהליג (איוב כ״ט:ב׳-ד׳), אף כאן בימי ענייה ומרודיה של ירושלים נזכרת כל מחמדיה אשר היו מימי קדם.
ראוה צרים שחקו על משבתיה – על ששבת ממנה כל טובה.
א. בכ״י לונדון 27298 נוספה כאן מלת: ״על״.
ב. כן בכ״י ס״פ I.21. בכ״י לונדון 27298 חסר ״כימי אלוה ישמרני״.
ג. כן הסדר בפסוקים ובדפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298 (בהיפוך הסדר): ״בסוד אלוה עלי אהלי כאשר הייתי בימי חורפי״.
Jerusalem recalls the days of her suffering and sorrow, all the treasures that were from the days of old – Now, Jerusalem has recalled, in the days of her suffering and sorrow, all the treasures that were from the days of old – because it is a person's habit that he recalls in the days of his suffering, the days of good things for it was well. Similarly, Job says, if only I could be as in the earlier months [etc.] (Job 29:2) when I was in the days of my prime; when God's mystery was above my tent (ibid. v.4). Also, in this case, in the days of the suffering and sorrow of Jerusalem, she recalls all the treasures that there were in the days of old.⁠1
The enemies saw her and mocked at the cessation of her good (משבתיה) – because all of her good has ceased (ששבת).
1. RY Kara explains this text by changing the word order, and supplying ב in. He then paraphrases, and adds some Scriptural parallels in support.
זכרה ירושלם ימי עניה – עתה זכרה ירושלם בימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם – שכן מנהג העולם כשאדם מתחיל בטובה ובאחריתו יורד, הוא זוכר בימי עוניו שנים הטובות שהיה שרוי בטובה בראשיתו.
ראוה שריםא שחקו על משבתיה – צריםב שראו אותה בימי גדולתה, כשראו אותה עתה בימי נוולה, שחקו על דברים חמודים שפסקו ממנה.
משבתיה – לשון הפסק, כמו: וישבות המן (יהושע ה׳:י״ב), שתרגומו:⁠ג ופסק מַינַה, וכן יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח׳:כ״ב), וכן והשבתי כל משושה (הושע ב׳:י״ג).
א. כן בכ״י מינכן 5, פראג, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסחאות שלנו: ״צרים״.
ב. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פראג: שרים. ועיינו בהערה הקודמת.
ג. בכ״י מינכן 5: ״שתרגומא״.
Jerusalem recalls the days of her suffering – Now Jerusalem recalled in the days of her suffering and sorrow all her treasures that were from the days of old – Such is the way of the world that when someone hopes for good, but with his end he goes down, he recalls in the days of his suffering the good years that were found in the good when he began.
her enemies saw her and mocked at her downfall. The enemies that saw her in the days of her greatness, when they saw her now in the days of her disgrace, they laughed at the charming words that discontinued from her.
her downfall (משבתיה) is an expression of cessation, like The manna was depleted (וישבות) (Joshua 5:12) which the Targum renders as: the manna ceased. Likewise: day and night shall not cease (ישבותו) (Genesis 8:22); and I will terminate (והשבתי) her every rejoicing (Hosea 2:13).
ימי עניה – כמו: כי ששת ימים (שמות כ׳:י׳).
ומרודיה – דלות, והמ״ם שורש.
[In] her days of poverty. Like for in six days HaShem made the heavens (Exodus 20:10).
And her miseries (ומרודיה) – in exile; the mem is a root letter.
אם באה לזכור בגלותה, בנפל עמה ביד צר, כל מחמודיה הקדמונים, שחקו צרים כי נשבתה ממעשיה, אין לה מה שתעשה.
Whether she came to remember in her exile, when her people fell into the hand of the adversary, or, all her former treasures, her adversaries laughed that she was taken captive because of her deeds – she did not have what she toiled for.
ימי עניה – נכון בהגיון ובעברי כמו אם אמר: בימי.
ומרודיה – חלילה שיהיה השורש מרד, ולא זולתו, מונח על ענינים נבדלים כמו שאמרו כל הקודמים, אבל על כל פנים יחס מה ביניהם אם שתוף קרוב אם רחוק, איך שיהיה, כמו שהפליג אבן רש״ד בביאור שם המשותף הגמור בקיצר בהגיון, וכן הענין בשרש מרד בעברי, ותאר העני והדל בתואר מרוד ומרד, לפי שכל אדם מורד בו ומתעב אותו, גם אשתו ובניו, וכמו שהפליג על עצמו איוב (איוב י״ט:י״ד-ט״ו).
אשר היו – הטעם אשר היו לה ברגע החרבן שהוא ימי עניה ומרודיה, ואחריו נמשך כן.
בנפול עמה וג׳ – זה משרת למה שקדם לו, ולמה שיבא אחריו, כי הכל צודק יחד, ורבים כן בתורה ובמקרא.
ראוה צרים שחקו על משבתיה – זה גזרה בעצמה, וכל שרש שבת מטעם בטול והעדר תנועה, שהתנועה סוג לארבעה מאמרות, ואל הסוג הזה בכלל אמר בכאן על משבתיה, וזה עניין כולל.
זכרה – שני דברים ואם הם הפכים מחמירים רחמי האדם על סובל היסורין ומתעוררים לעזור אותו ולהצילו כפי הכח. אם כשידע שהסובל ההוא מצאוהו צרות רבות ורעות מעודו לא שליו ולא שקט. או שנודע שהיה טרם זה שר וגדול ובן מלכי קדם ועתה כמו קדם נהפכו שמיו על ארצו מרעה אל רעה וממלחמה אל מלחמה. גם זכר׳ כל מחמדיה אשר היו לה בימי קדם בימי דוד ושלמה. והנה היה זה בנפול עמה ביד צר למצוא חן בעיניו באי זה צד אבל ראוה שרים שחקו על משבתיה ועל בטוליה. יראה שאמרו שכל דבריה הם בטלים.
כל מחמדיה. המ״ם בשלש נקודות ובקצת ספרים בוא״ו שרוקה ובטלים הם ברוב.
בנפל. הפ״א רפה.
ימי – בימי, וכן כי ששת ימים (עשרת הדברות).
ומרודיה – מגזרת והיה כאשר תריד (פרשת תולדות).
משבתיה – אומרים איה זיו יקרך בימי חגיך בבוא כל עמך אליך מקצוי ארצך? ותוספת אות בשם משבת מורה גודל וחשיבות, וכן מִפְעָל מוסיף על פעַל ורבים כמוהם.
זכרה ירושלים – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם (פ׳ בהעלותך), עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים זכרה ירושלים ימי עניה ומרוריה1 (פתיחתא למ״ר).
זכרה ירושלים – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וישעיהו אמר (ס״ה) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב2 (איכה רבה א׳:א׳).
ימי עניה ומרוריה – בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקב״ה3 (מ״ר).
כל מחמדיה – אלו דברי תורה, כמש״נ הנחמדים מזהב ומפזצג*)4 (שם).
אשר היו מימי קדם – כהאי כלה כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה וכהבן הזה כשהולך יחף זוכר שלותי׳ בבית אביו5 (מ״ר).
ואין עוזר לה – כמשל בני אדם – נפל תורא רבו טבחי, נפל תורא חדד סכינא6 (שם).
שחקו על משבתיה – מהו על משבתיה7 – על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה, על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה8 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. הלשון זכרה משמע שעתה היא בשלוה וזוכרת מה שעבר עליה, ובאמת הלא אין זה נכון ומכוון לכאן, שהרי מאמר זה בימי עניה נאמר ואיך שייך לומר זכרה, לכן מפרש שבימי עניה היא זוכרת סבת הדבר והוא מה שמרדה בהקב״ה, וחסר לפי״ז במלת ימי ב׳ השמוש דהכונה בימי, ומצינו הרבה מלות חסרות אותיות השמוש, כמו ויחלק עליהם לילה, במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון, במקום בבית אביך, בקר וידע ה׳, במקום בבקר, ופחדת לילה ויומם, במקום בלילה וביום, והרבה כהנה.
4. גם כאן הכונה שזכרה בימי עניותה [והוא ענין וידוי, וכמש״כ לעיל זכרה מרדין] את דבר עותתה שבטלה מדברי תורה בימי שלותה, וע״ד שאמרו (אבות פ״ב) כל המבטל את התורה מעושר סופה לבטלה מעוני, וכמ״ש לעיל בפתיחתא אות א׳ על הפסוק עניה ענתות עניה מדברי תורה [וע״ש בחדושי הרש״ש], ועיין לעיל פתיחתא אות ז׳ ונקתה נקיה מד״ת, והכונה שהיא מתודה ומצדקת עליה את הדין באמרה כי כל זה באו לה עבור המרדין שמרדה בהקב״ה ובעבור בטול התורה.
5. ר״ל אף כי בשעתם לא הרגישו בטובתם מפני כי לא ראו רעה וחסרון מוקדמת לה, אבל בהעדרם זוכרים אותה, כמו האיש השלם בגופו ואבריו מרגיש בטובת השלמות הזאת אך בחסרון בגוף או באחד האברים.
6. המשלים האלה מוסבים לכל לשון הכתוב, אין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה, ור״ל לעומת המורא והכבוד שהרגישו להם כל העמים בהיותם על מכונם, כך עתה שתקו כולם עליה אין עוזר לה, ומשל בני אדם הוא דבעוד שהשור עומד ומנצח בכל כחו על כל סביביו הכל ייראים לגשת אליו, ומכיון רק שנפל רבו הקמים עליו ומחדדין הסכין לשחטו, ואין גם אחד שיחשב לעזור לו להקימו, והובא משל זה בשבת ל״ב א׳.
7. דהו״ל לומר על משבתה.
8. דריב״ז מסר עצמו בסכנה והלך למלך לבקש ממנו שיניח העיר ויצא ממנו ולא פעל אצלו, ויצא מן העיר הוא והרבה גדולי העיר עמו, וזהו שחקו על משבתיה – על אלה ששבתו מתוכה.
עכשיו1 זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם בגלותה2 את יְמֵי עָנְיָהּ – ימי חורבנה שהביאו אותה לידי עוני3, וּכמו כן זכרה את מְרוּדֶיהָ – דַלּוּתָהּ4 וצערה5, ומנגד6 זכרה היא את7 כֹּל טוב8 מַחֲמֻדֶיהָ9 אֲשֶׁר הָיוּ לה מִימֵי קֶדֶם בימי דוד ושלמה10; בִּנְפֹל – כאשר נפל עַמָּהּ בְּיַד צָר וְאֵין ולא היה עוֹזֵר – מי שיעזור לָהּ, רָאוּהָ – ראו אותה בעת ההיא בימי נִוּוּלָהּ11 צָרִים, הם צרי יהודה ובנימין12 שהכירו אותה בימי גדולתה13, ואז שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ – על כי נשבתה ממעשיה14 ומשמחתה15, ועל שביתת חגה חודשה ושבתה16: ס
1. ר״י קרא.
2. רש״י.
3. רש״י.
4. אבן עזרא. ובמדרש רבה פירש זכרה ירושלים בימי עניה את מרידתה בה׳.
5. רש״י.
6. עקדת יצחק.
7. רש״י.
8. רש״י. שכן מנהג האדם שנזכר בימי עָנְיוֹ את ימי הטובה שהיה בטוב, ר״י קרא.
9. ובמדרש אלו דברי תורה כמו שנאמר (תהלים יט, יא) ״הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב״, מדרש רבה.
10. עקדת יצחק.
11. ר״י קרא.
12. לקח טוב.
13. ר״י קרא.
14. אבן עזרא. ובמדרש מהו על משבתיה? על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה, מדרש רבה. ועוד אמרו, אם היה אחד מישראל בא לשמור שבת, היו משחקים עליו והיו אומרים לו, בארצכם לא הייתם שובתים את השבת ועתה אתם שובתים בארצנו?! והיו מכים אותו לחלל את השבת, לקח טוב.
15. ילקוט שמעוני.
16. רש״י.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ח) חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם עַל⁠־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כׇּֽל⁠־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֙וּהָ֙ כִּי⁠־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם⁠־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שׇׁב אָחֽוֹר׃
Yerushalayim has committed a sin; therefore she has become an object of scorn.⁠1 All those who honored her belittle her,⁠2 for they have seen her nakedness. She, too, has sighed and turned back.⁠3
1. object of scorn | לְנִידָה – See Ibn Ezra that the word relates to the root "נוד", to go back and forth, and refers to one at whom others shake their head in disdain. [Compare the similar "מְנוֹד רֹאשׁ" in Tehillim 44:15.] Alternatively: "a wanderer" (Rashi, R"Y Kara, also relating the word to the root "נוד"), or: "one who is impure", reading "נִידָה" as identical to "נִדָּה", a menstruant (Hoil Moshe, noting that an impure menstruating woman might be so called because she is shunned). It is possible that the lament is meant to evoke all these images together.
2. belittle her | הִזִּילוּהָ – The verb might stem from the root "זול", to be of little value, similar in meaning to the root "זלל" (Ibn Ezra). Alternatively, the word is related to the root "נזל", to drip or trickle down, and might be translated as: "caused her to cry" or: "brought her down" (possibilities brought by Ibn Ezra).
3. turned back | וַתָּשׇׁב אָחוֹר – This might refer to turning away from her tormentors in shame (Ibn Ezra, Ibn Kaspi), or perhaps to her looking back at her past deeds in regret (R"Y Kara).
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חוֹבָא רַבָּא חָבַת יְרוּשְׁלֵם בְּגִין כֵּן בְּטִלְטוּל הֲוַת כָּל עַמְמַיָּא דַהֲווּ מְיַקְרִין לָהּ מִלְקַדְמִין נָהֲגוּ בָּהּ זִילוּתָא אֲרוּם חֲזוֹ בִּדְקָהָא בְרַם הִיא מִתְאַנְחָא וּרְתִיעַת לַאֲחוֹרָא.
[לה] חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם – אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֵינָן חוֹטְאִים, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁחוֹטְאִין אֵינָן כְּלוּם, אֲבָל יִשְׂרָאֵל חָטְאוּ וְלָקוּ, עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה, לְטִלְטוּל הָיָתָה. כָּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר, אָחוֹר מִן הַכְּהֻנָּה, אָחוֹר מִן הַמַּלְכוּת.
חטא חטאה ירושלם – אמה לה יבוקש את עון ישראל ואיננו.
לכן כ׳טא אכ׳טתה ירושלם ולד׳לך צארת נאידה, וגמיע מכרמוהא חקרוהא אד׳ ראו עורתהא, והי איצ׳א מתנהדה וראגעה אלי ורא.
חטא – לפי שחטא חטאה (ומוסב על שלפניו. בנפול עמה לפי שחטאה).
לנידה – נודדת.
הזילוה – זלזלו בה.
ערותה – קלונה.
לנידה – לגולה, לשון נע ונד (בראשית ד׳:י״ב), אישמובימינט.
ערותה – קלונה.
נֵאֶנְחָה – לשון נפעלה, שושפירר בלעז, שמעו כי נֶאֶנָחָה אני (איכה א׳:כ״א), הואא שם דבר, שושְפִירוֺשֵי.
א. כן בכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778 חסר: ״הוא״.
A wanderer – One who is in exile; an expression of moving and wandering,⁠1 esmovement in Old French.
Her degradation – [Literally; her nakedness] Her shame.
Sorrowful – [Here נֶאֶנְחָה is] an expression in the passive past tense, sospira in Old French [However, in] "They have heard how I groan,⁠"2 it is a noun, sospirose in Old French.
1. See Bereshit 4:12. Also, see Rashi in verse 17 below.
2. Below, verse 21.
חטא חטאה ירושלם – חטאה בכפל לקתה שנאמר כי לקחה מיד י״י כפלים בכל חטאתיה (ישעיהו מ׳:ב׳).
ס״א: חטא חטאה ירושלם – חטא גדול חטאה ירושלם וכן הוא או׳ עון יהודה גדול מאד (יחזקאל ט׳:ט׳).
ס״א: השם אמר להם בשעת מתן תורה בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו (שמות כ׳:ט״ז) ועל שחטאה.
על כן לנדה היתה – וכן הוא אומ׳ ויהיו נודדים בגוים (הושע ט׳:י״ז).
כל מכבדיה הזילוה – לשעבר היו מביאין מנחות ותשורות לירושלם ועכשיו הזילוה ושרפו את בית י״י ואת בית המלך (מלכים ב כ״ה:ט׳).
כי ראו ערותה – כי ראו קלקולה.
גם היא נאנחה – שלא היה להם כח לדבר בפני האומות וכן אמ׳ דוד נאלמתי ולא אפתח פי כי אתה עשית (תהלים ל״ט:י׳).
ותשב אחור – אחור מן המלכות.
ס״א: ותשב אחור – אין לך יום שאינו קשה מחבירו וכן הוא אומ׳ ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיהו ז׳:כ״ד).
לנִידַֿה היתה – לנוד.
כל מכבדיה – לשעבר, הזילוה – עכשיו.
כי ראו ערוותה – כשיגלוא האומות ערותה. כל מעשיה מדמה לאשה זונה ששופטים אותה משפט נואפות העוזבות אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה (משלי ב׳:י״ז).
א. כן בכ״י פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״כשיגילו״.
She has become a wanderer (לנידה) – to wander/lament (לנוד)⁠1
All her former glories she now shed.
For they have seen her nakedness – When the nations exposed her nakedness for every deed imaginable for a woman [who is] a prostitute, they condemned her [for committing] the crime of an adulteress who forsakes the partner of her youth and forgets the covenant of her God (Proverbs 2:17).
1. Following the midrash, RY Kara explains נידה unclean as נדה wanderer.
חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתהא – פתרונו: לטלטל, כמו: נע ונד (בראשית ד׳:י״ב-י״ד).
כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה – פתרונו: כל האומות שהיו מכבדים אותה לשעבר, עתה הזילוה כשראו ערוותה – כשהיו רואים שהיו מוליכים אותה בשבי ערומים.
גם היא נאנחה ותשב אחור – פתרונו: עתה לאחר שלקתה, נאנחה על חטאתיה שחטאה, שגרמו לה שלנדה היתה.
ותשב אחור – פתרונו: אילו היתה עתה יכולה לחזור בה ולשוב מחטאתיה, עתה היתה חוזרת בה. ואילו עשתה את האחרונהב ראשונה, עד שלא גלתה ועד שלא היתה לנידה, בהיות ירושלם יושבת שליוה ועריה סביבותיה (זכריה ז׳:ז׳), לא היתה גולה.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר ״על כן לנידה היתה״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״אתה אחרונה״.
Jerusalem has sinned greatly, therefore she has become a wanderer (לנדה)⁠1 – its explanation is to cause to wander, just like a vagrant and a wanderer (ונד) (Genesis 4:12).
All who once respected her [now] disparage her, for they have seen her nakedness – Its explanation is that all the nations who respected her before, now disparaged her when they saw her nakedness, when they saw that they ruled [over] them naked in captivity.
even she herself groans and turns backward – Its explanation is after she was flogged, she sighed on account of her sins that she has committed, because they caused her to become a wanderer.
and turns backward – Its explanation is that if she were able to go back and repent of her sins, now she would go back (and do it). If she had done the later things first, before she was exiled, and before she became a wanderer, when Jerusalem and her cities around her dwelt unharmed, she would not have become an exile.
1. This is traditionally translated as unclean, disgrace from the Hebrew root נדה. However, RY Kara is interpreting from the root נוד to wander; to lament.
לנידה – ללעג, כמו: מנוד ראש (תהלים מ״ד:ט״ו), וניד שפתי (איוב ט״ז:ה׳), והוא מגזרת: נע ונד (בראשית ד׳:י״ב).
הזילוה – הפך הכבוד, כמו: להוציא יקר מזולל (ירמיהו ט״ו:י״ט), רקא הוא משורש אחר. או טעמה: הורידוה, או עשו שתזל דמעתה.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876 חסר: ״רק״.
A wanderer1 (לנידה) – to mock, like shaking (מנוד) of the head (Psalms 44:15), and the movement (ניד) of my lips (Job 16:5). It has the same meaning as the phrase a restless wanderer (ונד) (Genesis 4:12, 14).
They despised her (הזילוה) – The opposite of respect, like to bring forth an honourable person from a glutton (מזולל) (Jeremiah 15:19), only it is from another root. Or, its sense is they brought [her] down, or they made her tears overflow.
1. RSV translates this as an unclean thing (נדה), rather than from נדד to wander.
כאשר ראו ערותה נאנחה והשיבה פניה לאחור מפני הכלימה.
When they saw her nakedness she mourned, and she hid her face1 because of the disgrace.
1. Lit. she turned her face backwards.
חטא חטאה וג׳ – אע״פ שזה הלשון סובל ונאה מאד שיהיה אמרו חטא על ענין סוג או מין, עד שמבואר שענינו חטאים רבים במספר ובמין כמו שספר עליהם ירמיה, עד שדקדק בחללם השבת, וכי אם ישמרוהו לא ישחתו על ידי נבוכדנצר (ירמיהו י״ז:כ״א-כ״ו) אשר בכל דבריו שם, ובזולתו יש בו סודות גדולות, הנה כיון ירמיה לרמוז על חטא יחידי, שהיה הסבה העצמית בהשחתת ירושלים, והוא כי לא שמעו לו בצותו אותם מפי השם: תנו את צואריכם בעול מלך בבל (ירמיהו כ״ז:י״ב), וכתיב בתורה: אליו תשמעון (דברים י״ח:ט״ו). והם הפרו זאת המצוה, שהוא מחשבון מצות עשה, וכבר הארכנו עכ״ז במקום אחר. ובכלל החטא היחידי העקרי שעשו עמנו בחרבן ירושלים, כי לא שמעו בקול ירמיה גם לפני החרבן גם אחריו ברדתם מצרים.
על כן לנדה היתה – כטעם נע ונד תהיה (בראשית ד׳:י״ב).
ופירוש: הזילוה – מטעם זול, הפך היקר והכבוד.
וטעם כי ראו ערותה – בלכתה ערום ועריה בין האומות.
ולכן היתה אז נאנחה בראותה שהיו מבזים אותה, והיתה שבה לאחור – מלפניהם והולכת ומסתתרת אז אל מקום אחר.
(ח-ט) חטא. טומאתה. שני פסוקים אלו אמרם המקונן על צערו מאשר הגדיל אויב יותר מעל סובלם הרעות ואמר ידעתי כי חטא חטאה על כן לנידה היתה גם כל מכבדיה הזילוה לפי שראו ערותה – כלומר שהיא גלתה להם את מקור דמיה ותקל בעיניהם. ואמנם אמר זה על שטופה עמם בע״א. גם היא הכירה במעשיה ונכלמה מהם ותשב אחור בבשת פניה. ועכ״ז לא שבה אבל טומאתה זאת משלכת אותה בשולי רעיוניה אחרי גוה והיא לא זכרה כי אחרית רשעים לרע, ולא קבלה את דינה במה שירדה פלאים כמו שהשליכה חטאתיה בתכלית מחשבתה ואין מנחם לה. אבל על הכל ראה יי׳ כי צר לי כי הגדיל אויב – יראה הדבר הקשה בעיני אשר צר לי עליו מן הכל הנה הוא כי הגדיל האויב בלי דעת ותבונה לאמר כי צורם מכרם ויי׳ הסגירם (דברים ל״ב).
גם היא נאנחה. האל״ף בסגו״ל והנו״ן בשוא נח ועיין מ״ש בריש יואל.
נידה – כמו נִדָּה בלי יו״ד, אשה טמאה שהכל נדים ומתרחקים ממנה.
הזילוה – מקורו ׳זל׳ הקרוב לדל המבוזה מחמת דלותו.
ערותה – מקור טומאתה, ידעו בכיעור מעלליה תמורת צדקתה בימי קדם, ועיין במלכים ב׳ כ״ב מה שכתוב על ימי מלכות מנשה, ויאשיה עשה את שלו להשיבם מדרכם הרעה, רק דורו לא היה יפה (תלמוד בבלי תענית כ״ב).
חטא חטאה ירושלים. פירוש שעברה עבירה ושנתה כמה פעמים, לכן הותרה לה ונעשית כדבר הקבוע ולא ידעה בושת, וכמו אשה נדה אשר עם היותה דוה בכ״ז לא תבוש כי וסתה קבוע ודבר טבעי הוא לה, כן בעוה״ר היה בירושלים להפלגת החטאים.
חטא חטאה ירושלים – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים חטא חטאה ירושלים1 (פתיחתא למ״ר).
חטא חטאה ירושלים – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר חטא חטאה ירושלים וישעיהו אמר (מ״ד) מחיתי כעב פשעיך2 (איכה רבה א׳:א׳).
חטא חטאה ירושלים – [וכי] אומות העולם אינם חוטאים, אלא אע״פ שחוטאין אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו3 (מ״ר).
חטא חטאה ירושלים – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, דכתיב (ישעיהו מ׳) כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה4 (שם פסוק כ״ב).
לנידה היתה – אמר רב יהודה אמר רב, לנדה היתה – לברכה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר5 (תענית כ׳.).
לנידה היתה – מהו לנדה היתה – לטלטול היתה6 (מ״ר).
כל מכבדיה הזילוה – אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק, ואמרו, ישראל שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה7 (יומא נ״ד:)
ותשב אחור – אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות8 (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. כונת הקושיא וכי אומות העולם אינם חוטאים, ולמה זה רק ישראל נדונו במשפט קשה כזה, ומשני דאוה״ע אע״פ שחטאו אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו. ותירוץ זה צריך באור דבמה תתיישב הקושיא, וצ״ל הכונה דרומז להפ׳ (עמוס ג׳) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, והוא לגבי רוב יחוסם וקדושתם עונשם מרובה, וכמ״ש הקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכנגד זה כשזוכים – שכרם מרובה.
4. מ״ש חטאו בכפלים, הוא משום דידוע בלשון הקודש דכל פעל הבא כפול במקור ובפעל עורה על תוקף הפעולה וחזקתה, וכמו שבארנו כ״פ בתורה תמימה על התורה, ומדכתיב כאן חטא חטאה דריש שהיה חטאה כ״כ חזק עד שנחשב בערך כפלים מסתם חטא. ומסיים במ״ר וכן מתנחמין בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי.
5. ור״ל שאין חורבנה עד עולם אלא עוד תשוב ותבנה.
6. ר״ל למטולטלים בגלות, ודריש נדה מלשון נע ונד.
7. הבאור הוא כי ענין הכרובים היה להורות השגחת הקב״ה על ישראל, כי בעת שהיו הכרובים מעורין זה בזה היה סימן לישראל שהם עושין רצונו של מקום והיתה זה לסימן ברכה, וכשהיו נפרדין זה מזה היה זה לסימן להיפך והשתדלו להטיב דרכיהם, והיה זה בדרך נס, אבל העובדי כוכבים לא ידעו מכל זה, וחשבו אותן לענין צעצועים בעלמא ולכן אמרו מה שאמרו בגנותם והזילו בהם, ויתפרש הלשון כי ראו ערותה, כלומר כי לפי מחשבתם בכל זה חשבו זה לחרפה להתעסק בזה כמבואר. ויתכן דסמיך לדרוש כן בלשון כי ראו ערותה ע״ש הכתוב דכתיב בכרובים כמער איש וליות, שפירושו כדיבוק איש ולויתו, ומפרש גם הלשון ערותה מלשון דבק וקישור [וכן ומתערה כאזרח רענן] ור״ל שראו דבוקם. אף שאז בעת שצרו אויבים על ירושלים לא היו ישראל עושין רצונו של מקום וא״כ לא היו הכרובים מעורין זב״ז ואיך אמר כי ראו ערותה, די״ל דאז בעת הפרידה כביכול נתעצמה האהבה יותר ויותר כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר נאנסו ע״י איזה סיבה להפרד זה מזה אפילו על זמן מועט נתעורר אז האהבה ביניהם ואהבתם הפנימית תתגלה אז לעין כל וכמו שמצינו ביהונתן ודוד בעת שנפרדו זה מזה אמר הכתוב ויבכו זה את זה וישקו זה את זה עד דוד הגדיל.
8. דבשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ״ש בזבחים ק״ב א׳ עה״פ אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג״כ בשני אלה הדברים שאבדו בשעת החורבן.
חֵטְא גדול1 חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם, וחזרה על כך כמה פעמים2, עַל כֵּן לְנִידָה – לְגוֹלָה ונודדת3 וללעג4 הָיָתָה – נהיתה, כָּל האומות אשר היו5 מְכַבְּדֶיהָ בעבר, עכשיו6 הִזִּילוּהָ – זלזלו בה7 כִּי רָאוּ – כשגילו8 עֶרְוָתָהּ – את קְלוֹנָהּ9 שעבדה עמם עבודה זרה10, גַּם הִיא נֶאֶנְחָה שלא היה להם כח לדבר בפני האומות11, וַתָּשָׁב – והשיבה פניה12 לְאָחוֹר מפני הכלימה13: ס
1. לקח טוב.
2. ולכן הותרה לה ונעשית לה כדבר הקבוע ולא ידעה בושת, משך חכמה.
3. רש״י, ר״י קרא. מלוכלכת בחטאים כנדה, פלגי מים. וי״מ שהחטא של ירושלים היה שהיא היתה לנדה, דהיינו שעבדו בה עבודה זרה שמטמאת כנדה, ראשון לציון. ואמרו רז״ל (תענית כ.) אמר רב יהודה אמר רב, לנדה היתה, לברכה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. ר״י קרא.
7. תרגום. ואבן עזרא ביאר עשו אותה זולה או גרמו לה להוזיל דמעות. ובתלמוד (יומא נד:) מובא, אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו, ישראל שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו?! מיד הזילום.
8. ר״י קרא.
9. רש״י. וכל מעשיה מדמה הכתוב לאשה זונה ששופטים אותה משפט נואפות, כמובא בכתוב (משלי ב, יז) ״הַעֹזֶבֶת אַלּוּף נְעוּרֶיהָ וְאֶת בְּרִית אֱלֹהֶיהָ שָׁכֵחָה״, ר״י קר״א.
10. עקדת יצחק.
11. לקח טוב.
12. אבן עזרא.
13. אבן עזרא. ובמדרש ״וַתָּשָׁב אָחוֹר״, אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות, מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(ט) טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ אֶת⁠־עׇנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃
Her impurity is in her skirts;⁠1 she did not consider her end. She fell2 astonishingly; there is none to comfort her. See, Hashem, my affliction, for the enemy has become great!⁠3
1. her impurity is in her skirts | טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ – In other words, her menstrual blood had stained her skirts, revealing her impurity to all, analogous to the way in which she sinned in public (Rashi). Cf. R"Y Kara who suggests that "שׁוּלֶיהָ" is a euphemism for the place of one's nakedness and that the verse is speaking of a woman committing adultery, analogous to Israel's committing adultery against Hashem by turning to false gods.
2. fell | וַתֵּרֶד – More literally: "came down". Cf. Ibn Ezra who also suggests: "she lamented" or "cried in distress", assuming that the root is "רוד" rather than "ירד". See the note on verse 7 and see Shofetim 11:37 and Tehillim 55:3 for similar usage.
3. become great | הִגְדִּיל – In contrast to Jerusalem's fall, her enemy has risen and grown in power or glory. Alternatively, "הִגְדִּיל" is short for: "הגדיל פה", an idiom referring to boasting (as in Ovadiah 1:12).
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
סוֹאֲבוּת דַם רִיחוּקָהָא בְּשִׁיפּוּלָהָא לָא אִידְכִיאַת מִנָּהּ וְלָא תְהָת עַל חוֹבָאָה וְלָא דְכִירַת מַה דַעֲתִיד לְמֵיתֵי עֲלָהָא בְּסוֹף יוֹמַיָּא וּנְחָתַת וּנְפָלַת וַהֲוָת פְּרִישָׁן וְלֵית דְמַלֵּיל תַּנְחוּמִין לָהּ חֲזֵי יְיָ יָת עׇנְיִי אֲרוּם אִתְרַבְרַב עָלַי בְּעֵל דְבָבָא.
[לו] טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ – אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, כָּל אוֹתָם הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְשׁוּ בִּימֵי צִדְקִיָה עֲרֵלִים הָיוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר (יחזקאל מ״ד:ז׳).
דָּבָר אַחֵר: טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ – בְּשִׁפּוּלֶיהָ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל (שמות כ״ח:ל״ד).
דָּבָר אַחֵר: טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ – כְּהַהוּא דִּתְנַן מָקוֹם הָיָה לְמַטָּה מִירוּשָׁלַיִם תֹּפֶת שְׁמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל שׁוּם תָּפְתֶּה דַּהֲוָה בֵּיהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חֲלִיתָא דְּבַר הִינוֹם. צֶלֶם חָלוּל הָיָה שָׁם נָתוּן לִפְנִים מִשִּׁבְעָה קַנְקַלִּים, וְטַס שֶׁל נְחשֶׁת בְּיָדוֹ, וְכִירָה הָיְתָה נְתוּנָה עַל גַּבּוֹי, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מַקְרִיב סֹלֶת פּוֹתְחִין לוֹ אֶחָד. תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה, פּוֹתְחִין לוֹ שְׁנַיִם. כֶּבֶשׂ, פּוֹתְחִין לוֹ שְׁלשָׁה. אַיִל, פּוֹתְחִין לוֹ אַרְבָּעָה. עֵגֶל, פּוֹתְחִין לוֹ חֲמִשָּׁה. שׁוֹר, פּוֹתְחִין לוֹ שִׁשָּׁה. וְכָל מִי שֶׁהָיָה מַקְרִיב בְּנוֹ, פּוֹתְחִין לוֹ שִׁבְעָה. וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְתוֹךְ טַס שֶׁל נְחשֶׁת, וּמַסִּיקִין אֶת הַכִּירָה תַּחְתָּיו, וְהָיוּ מְקַלְּסִין לְפָנָיו וְאוֹמְרִין לוֹ יֶעֱרַב לָךְ וִיבֻסַּם לָךְ, וְכָל כָּךְ לָמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹא יִשְׁמְעוּ נַהֲמַת בְּנֵיהֶם וְיַחְזְרוּ בָּהֶן. הֲוָה כּוּמְרָא אָתֵי לְגַבֵּי בַּר נָּשׁ, אֲמַר לֵיהּ מִן בְּגִין דַּאֲמַר לִי צֶלֶם פְּלַן, מִכָּל בְּנַיָא דְּאִית לָךְ לֵית אַתְּ בָּעֵי לְקָרָבָא חַד מִנַּיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ וְכִי בִּרְשׁוּתִי אִינוּן, חַד בִּדְהַב, חַד בְּכֶסֶף, חַד בְּעָנָא, חַד בִּבְקָרוּתָא. אָמַר לוֹ הַמְתֵּן לִי, רָאִיתָ לִי חַד זְעֵיר בְּבֵית סִפְרָא, כַּד אָתֵי אֲנָא יָהֵיב לֵיהּ לָךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְעִיעַ, מִכָּל בְּנִין דְּאִית לָךְ, לָא הֲוָה לָךְ לְהַפִּילוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא זֶה שֶׁמְּקֻדָּשׁ לִשְׁמִי. רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי סִמוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בֶּן פְּרָטָא לְמַטְרוֹנָה שֶׁאָמַר לָהּ אוֹהֲבָהּ עֲשִׂי לִי חַמִּין, וְנָטְלָה לוּרְטִיָּא שֶׁל מֶלֶךְ וְעָשְׂתָה לוֹ חַמִּין. אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ מִכָּל עֵצִים שֶׁיֵּשׁ לִיךְ בְּבַיִת זֶה לֹא הָיָה לִיךְ לַעֲשׂוֹת חַמִּין לְאוֹהֲבֵךְ אֶלָּא בְּלוּרְטִיָּא שֶׁלִּי, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ רָשָׁע, מִכָּל בָּנִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ לֹא הָיָה לְךָ לְהַפִּילוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא זֶה שֶׁמְּקֻדָּשׁ לִשְׁמִי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַתִּקְחִי אֶת בָּנַיִךְ וגו׳ (יחזקאל ט״ז:כ׳), אַף עַל פִּי כֵן וַתֵּרֶד פְּלָאִים, נָחֲתָה לָהּ לְנִסְיוֹנִין.
[לז] כַּד דְּמַךְ רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא סְלִיק רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לִגְמִילוּת חִסְדָּא וּסְלִיק עִמְהוֹן רַבִּי יִצְחָק פְּסָאקָא, וַהֲוָה תַּמָּן חַד סַב בָּעֵי לְמֵיעַל וּמִיפְתַּח עֲלוֹי וְלָא שַׁבְקוּנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִצְחָק פְּסָאקָא קֳדָם אִילֵין אַרְיְוָתָא דְאוֹרָיְיתָא אַתְּ פְּתַח פּוּמָךְ, אֲמַר לְהוֹ רַבִּי יוֹחָנָן שַׁבְקוּנֵיהּ דְּהוּא גְּבַר סָב, יֵיעוּל וְיִשְׁתַּבַּח בְּאַתְרֵיהּ. עָאל וּפְתַח וַאֲמַר מָצִינוּ שֶׁסִּלּוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים קָשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמֵּאָה תּוֹכָחוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁבְּמִשְׁנֶה תּוֹרָה, וּמֵחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. בַּתּוֹכָחוֹת כְּתִיב: וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כ״ח:נ״ט). וּבְחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כְּתִיב: וַתֵּרֶד פְּלָאִים. אֲבָל בְּסִילוּקָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: לָכֵן כֹּה אָמַר ה׳ הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא (ישעיהו כ״ט:י״ד). וְכָל כָּךְ לָמָּה: וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר (ישעיהו כ״ט:י״ד). אָמַר רַבִּי יִצְחָק פְּסָאקָא יֶהֱוֵי דֵין גַּבְרָא בְּרִיךְ פּוּמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן אִלּוּ לָא שְׁבַקְתּוּנֵיהּ מְנָן הֲוֵינָן שָׁמְעִין דָּא מַרְגָּלִיתָא. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: רְאֵה ה׳ אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב.
כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ (תהלים קי״ט:פ״ה), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר תַּרְתֵּי כְּתִיב: לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים (דברים כ״ב:ו׳), וְכָאן: אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה (הושע י׳:י״ד), הֱוֵי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אֲמַר אֲחוֹרֵי, כְּתִיב: לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ (ירמיהו ט׳:כ׳), וְלֹא מִבָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת. בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת, וְלֹא מִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְכָאן אַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וגו׳, הֱוֵי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אֲמַר תַּרְתֵּי כְּתִיב: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כ״ב:כ״ח), וְכָאן נֶהֶרְגוּ בֵּן וְאֵם בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה (הושע י׳:י״ד). הֱוֵי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אֲמַר אֲחוֹרֵי, כְּתִיב: אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא י״ז:י״ג), וְכָאן: שָׁפְכוּ דָּמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלָיִם וְאֵין קוֹבֵר (תהלים ע״ט:ג׳), הֱוֵי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לַחֲמוֹרִים נָתַתָּ קְבוּרָה, וּלְבָנֶיךָ לֹא נָתַתָּ קְבוּרָה. לַחֲמוֹרִים נָתַתָּ קְבוּרָה, אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כ״ג:כ׳). וְאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה לְפִי שֶׁהָיָה הַיָּם זוֹרְקָן לַיַּבָּשָׁה, וְיַבָּשָׁה זוֹרְקָן לַיָּם, יָם אוֹמֵר לַיַּבָּשָׁה קַבְּלִי אֻכְלוּסַיִךְ, וְיַבָּשָׁה אוֹמֶרֶת לַיָּם קַבְּלִי אֻכְלוּסַיִךְ, אָמְרָה יַבָּשָׁה וּמָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹא קִבַּלְתִּי אֶלָּא דָּמוֹ שֶׁל הֶבֶל נֶאֱמַר בִּי: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה (בראשית ג׳:י״ז), הֵיאַךְ אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל דַּם כָּל הֶהָמוֹן הַזֶּה, עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִידָהּ בַּדִּין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ (שמות ט״ו:י״ב), וְאֵין יָמִין אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ (ישעיהו ס״ב:ח׳). וּלְעַמְּךָ לֹא נָתַתָּ קְבוּרָה, הֱוֵי: אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ.

רמז תתריג

טומאתה בשוליה – אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא כל אותם כהנים ששמשו בימי צדקיה ערלים היו שנאמר בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר.
טומאתה בשוליה – אמר לה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, וכן וטהרה ממקור דמיה.
וצארת כאמראה קד צ׳הרת וחיצ׳תהא פי ד׳ילהא, לם תד׳כר אכ׳רתהא, וורדת עלי קום מבאינין להא, ולא מעאזי להא, תקול אנצ׳ר יא רב לצ׳עפי, פאן אלעדו קד תעצ׳ם.
טומאתה – ונעשית כאשה שנראית ודם נדתה בשולי בגדיה.
ותרד פלאים – וחרד בקרב עם שהם מובדלים ממנה (כאלו כתוב וחרד אל פלואים).
ראה ה׳ – תאמר ראה ה׳ חולשתי בי התגדל (והתפאר) האויב.
טומאתה בשוליה – לשון גנאי הוא, דם נדותיה ניכר בשולי בגדיה, כלומר חטאותיה גלויים, הרבה עשו בגלוי.
לא זכרה אחריתה – כשהיו חוטאים לא היו נותנין לב מה תהא לאחרית,
לפיכך ותרד פלאים – ירידתה נפלאת פלאים הרבה, שהכל פליאים שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר.
Her defilement is at her hem – This is an expression of disgrace. Her menstrual blood is visible in the hems of her garments, i.e., her sins are conspicuous; she committed them flagrantly.⁠1
She was not mindful of her end – When they would sin, they were not mindful of what their end would be. Therefore, she fell astonishingly. Her descent was astonishing, bringing about much bewilderment, for all were amazed that this happened to her, something that did not happen to any other city.
1. Alternatively, she committed her sins inconspicuously, hidden behind her hem. (Alshich)
טומאתה בשוליה – זה הוא תופת וגי בן הנום שהוא בשולי ירושלם שהיו שורפין שם את בניהם ואת בנותיהם לשעירים.
לא זכרה אחריתה – אין זכירה אלא על דבר שעבר וכן אמ׳ ירמיה לא זכרה ירושלים ברית אלהיה שאמ׳ לה לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש (דברים י״ח:י׳) לפיכך אחריתה לא זכרה.
ותרד פלאים – סופה שהיא יורדת פלאים וכן הוא אומ׳ השליך משמים ארץ (איכה ב׳:א׳) ויש או׳ לא זכרה כמו לא ידעה מה תהא אחריתה ודומה לו יען אשר לא זכר עשות חסד (תהלים ק״ט:ט״ז) לפ׳ ותרד פלאים מדרגות מדרגות ירדה כענין שנאמר ישפילנה ישפילה עד ארץ (ישעיהו כ״ו:ה׳) תרמסנה רגל.
ס״א: פלאים – פלאים היו בעיני האומות היאך ירדה וכן הוא אומ׳ ציון היא דורש אין לה (ירמיהו ל׳:י״ז) כל מקום שנאמר אין סופה להיות לה כענין אין לה ולד (בראשית י״א:ל׳) סופה היה לה.
וראה י״י את עניי כי הגדיל אויב – וכמה הגדיל נכנס בבית קדש הקדשים ויצא והכתי׳ אומ׳ אותותינו לא ראינו (תהלים ע״ד:ט׳) מקום שישראל לא היה להם רשות ליכנס נכנסו אומות העולם.
טמאתה בשוליה לא זכרה אחריתה – דברו נביאים בלשון נקי. שוליה – הוא מקום ערותה, וכה פתרונו: בהיותה בשלותה וטומאתה בשוליה, שהיתה מזנה תחת בעלה, כמו שנאמר:⁠א כאהבתב י״י את יהודהג והםד פונים אל אלהים אחרים (הושע ג׳:א׳), לא זכרה – כי מרה תהיה באחריתה.
ותרד פלאים – כמו: והפלא י״י את מכותך (דברים כ״ח:נ״ט).
ותרד פלאים – פתרונו: וירדה מגדולתה, וכל כך ירדה שכל מי שהיה שומע ירידתה היה תמיה ונפלא, כלומר: שהיה אומר דבר מופלא עשה הקב״ה שהורידה מגדולתה.⁠ה
כי הגדיל אויב – כי הגדיל אויב לעשות.
א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״כמו שנאמר״.
ב. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.21. בכ״י לונדון 27298 ובשאר כ״י: ״באה בית״.
ג. כן בכ״י לונדון 27298 ובשאר כ״י. בפסוק: ״בני ישראל״.
ד. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.21, פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״והמה״.
ה. כן בכ״י פרמא 2203, ובדפוס ברסלאו, ובגיליון בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 162 וברוב כ״י חסר: ״ותרד פלאים פתרונו... מגדולתה.⁠״
Her impurity was on her skirts, she did not consider her end – The prophets spoke euphemistically – her skirt is the place of her nakedness, and so its explanation is that when she was at ease, her impurity was on her skirts because she was committing fornication against her husband. Similarly, just as HaShem loves the children of Israel, though they turn to other gods (Hoshea 3:1).
She did not consider that she would be bitter at her end.
She has deteriorated extraordinarily (פלאים), just like then HaShem will make extraordinary (והפלא) 1 your blows (Deuteronomy 28:59). She has deteriorated extraordinarily (פלאים) – its explanation is that she has descended from her greatness, and she has descended so much that everyone who heard of her descent was astonished that she has fallen. Namely, it says that the Holy One, blessed be He, did something inconceivable, since she was brought down from her high rank.
For the enemy became great – for the enemy did great things.
1. That is, severe.
טומאתה בשוליה – פתרונו: כשהיתה מטמאת בגילוליה,
לא זכרה אחריתה – לא שמה על לבה תוכחת הנביאים שמרה תהיה באחריתה.
ותרד פלאים – פתרונו: ירדה ירידהא מופלאה שאירעו בה פילאי תוכחות, מה שלא אירעו לכל אומה ולשון, נתקיים: והפלא את מכותך (דברים כ״ח:נ״ט).
איןב מנחם לה – פתרונו: הבא לנחם אותה אין יכול לנחמה ולשעשעה באומה אחרת. כשם שהוא עושה בנינוה כשמתנבא בפורענותה הוא אומר: התיטבי מנא אמוןג הישבהד ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה כוש עצמה ומצרים ואין קצה פוט ולובים היו בעזרתך גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוטשו בראש כל חוצות ועלה נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רותקו בזיקיםו גם את תשכרי תהי נעלמה גם את תבקשי מעוז מאויב (נחום ג׳:ח׳-י״א). וכן כשהנביא מתנבא בפורענות מצרים הוא מנחמה ומשעשעם באשור, דכתיב: אל מי דמית בגדלך הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף {וחרש מצל} וגבה קומה ובין עבותים היתה צמרתו מים גדלוהו תהום רוממתהו את נהרותיה הולך סביבות מטעה ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה (יחזקאל ל״א:ב׳-ד׳) וביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום ואמנעז נהרותיה ויכלאו מים רבים וגו׳ח אל מי דמית ככה בכבוד ובגודל בעצי עדן והורדת את עצי עדן וגו׳ (יחזקאל ל״א:ט״ו-י״ח). למדתה שכל מכה, אומה שלקתה שיעשעוה באומה אחרת. אבל ציון אין המנחם יכול לדמות אליה אומה ולשון שלקתה כמותם, והוא שאמר: ראה י״י את עניי כי הגדיל אויב.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״מידה״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״ואין״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״אמון מנוא״.
ד. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ״היושביה״.
ה. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״וכל״.
ו. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״בדיקים״.
ז. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 נוספה כאן מלה מיותרת: ״את״.
ח. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר: ״וגו׳⁠ ⁠⁠״.
Her impurity was on her skirts – Its explanation is when she was defiled in her idolatry she was heedless of her end – She did not pay attention to the reprimand of her prophets that bitter would be her end.
she has descended astonishingly (פלאים) – Its explanation is that she suffered an amazing degradation, for extraordinary punishments befall her, something that did not occur to every nation and tongue, fulfilling Then [HaShem] will make extraordinary (והפלא) your blows (Deuteronomy 28:59).
there is no one to comfort her – Its explanation is that the one coming to comfort her was unable to comfort or delight her with another nation. Even as he1 did in Nineveh, when prophesying about her destruction, it says Are you better than No-Amon [Thebes] that sat by the Nile, with water around her, her rampart a sea, water her wall? Cush was her strength, Egypt too, and that without limit; Put and the Libyans were your helpers. Yet she became an exile, she went into captivity; even her infants were dashed in pieces at the head of every street; lots were cast for her nobles, all her dignitaries were bound in fetters. You also will be drunken, you will go into hiding; you will seek a refuge from the enemy (Nahum 3:8-11). Thus it is when the prophet prophesied on the suffering of Egypt – he comforts her (Zion) and delights her with Assyria, as it is written Whom are you like in your greatness? Consider Assyria, a cedar of Lebanon, with fair branches and forest shade, and of great height, its top among thick boughs. The waters nourished it, the deep made it grow tall, making its rivers flow around the place it was planted, sending forth its streams to all the trees of the field (Ezekiel 31:2-4). And, On the day it went down to Sheol I caused sorrow; I closed the deep over it, I restrained its rivers, and its mighty waters were checked (Ezekiel 31:15); Which among the trees of Eden was like you in glory and greatness? Now you shall be brought down with the trees of Eden etc. (Ezekiel 31:18). You have learned that every nation that has been stricken – its delight is with another nation. As for Zion, is not the comforter able to liken unto her a nation or tongue who was stricken like her? As it says, Look, HaShem, at my affliction, for the enemy has triumphed.
1. He appears to be a reference to Jonah.
פלאים – ירדה ירידה.
Astonishingly. She fell greatly (lit; she fell a fall).
כשהיה בתחלת דם הנדות נראית בשוליה, לא פחדה לזכר שמא תראה ערותה בסוף. והיא מגולה ירדה למטה לא תראה.
ראה י״י כי הגדיל אויב לעשות או לדבר.
פירוש אחר: ותרד פלאים – כמו: ותספד, וירדתי על ההרים (שופטים י״א:ל״ז), נהה על המון מצרים והורידוהו (יחזקאל ל״ב:י״ח), וכן: אריד בשיחי (תהלים נ״ה:ג׳).
At first, when menstrual blood was seen on her skirts, she was not alarmed to perhaps consider [that] her nakedness would be seen in the end, and she would be uncovered. She descended below, she did not see.
See HaShem...for the enemy has magnified himself in order to act or to speak.
Another explanation of she fell (ותרד) astonishingly is and she mourned. In context [this is like] that I may go down (וירדתי) upon the mountains (Judges 11:37); Wail over the hordes of Egypt, and send them down (והורידוהו) (Ezekiel 32:18). Also, I am troubled (אריד) in my complaint (Psalms 55:3); and all of them are from the two roots dry to go down and to cry/moan.⁠1
1. The context indicates that ibn Ezra understands these references as to mourn.
טמאתה בשוליה – כל אלה מליצת שיר והסוג, דַמותו צרות עמנו לאשה מגוללה בדמים ובדברים וענינים מאוסים, וכן קדם אמר: כי ראו ערותה (איכה א׳:ח׳), עם שידוע שערות הנשים הוא המוסתר מהן יותר. ובעבור ששולי המלבושים הם אחרית וסוף המלבושים, לכן אמר: לא זכרה אחריתה.
ואין צריך לבאר המשל והנמשל בזה ובכל המגלה הזו, כי יאריך, גם מי שהוא בקי בספרי הנביאים ובפרט בספר ירמיה יבין הכל, כי אין זאת המגלה רק המשכות דבריו שם עם ביאורים ופרושים, והכל נתינות דעות אמתיות לנו ולבננו.
ותרד פלאים – מטעם ירידה ממש, כטעם: ואתה תרד מטה מטה (דברים כ״ח:מ״ג).
וטעם פלאים – ירידות נפלאות כלומר מופלגות למטה, וזה באיכות ובכמות, כי הכל אמת בכאן.
לכן אין מנחם לה – כי מי יוכל לנחמה על כמו זה.
כי הגדיל אויב – הפך ותרד, כטעם הגר אשר עליך יעלה וג׳ (דברים כ״ח:מ״ג), וכן הפך עניי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

טמאתה בשוליה – הולך ומוסיף על הדמיון, מחמת צרותיה נודעו חטאתיה.
לא זכרה – לא העבירה על דעתה שאחרית רעה מעותדת לה בגלל רוע מפעלה, וזה גם בדרך טבע כי חטאם בקדשים ובקדשות התיש כח גופן ואומץ לבם ושעמם אותם.
ותרד – ירידת פלאים – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
אין מנחם לה – כי היא סבבה צרתה.
כי הגדיל אויב – גם נגדך וכחש ביכלתך.
טמאתה בשוליה – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים טומאתה בשוליה1 (פתיחתא למ״ר).
טמאתה בשוליה – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר טומאתה בשוליה וישעיהו אמר (ד) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון2 (איכה רבה א׳:א׳).
טמאתה בשוליה – אמר ליה ההוא צדוקי לר׳ חנינא, השתא ודאי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשוליה,⁠3 אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו (פ׳ אחרי) אני ה׳ השוכן אתם בתוך טומאותם – אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם4 (יומא נ״ז.).
טמאתה בשוליה – מהו טומאתה בשוליה, א״ר אבא בר כהנא, כל אותם הכהנים ששמשו בימי צדקיהו ערלים היו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מ״ד) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו בהקריבכם5 (מ״ר).
טמאתה בשוליה – מהו בשוליה – בשפוליה, כמש״נ על שולי המעיל,⁠6 דבר אחר טומאתה בשוליה כההיא דתנן מקום היה למטה מירושלים ותופת שמו, ולמה נקרא שמו תופת, רבי יהודה אומר, על שם תפתה דהוי ביה,⁠7 ורבי יוסי אומר על שם גי בן הנם דהוי ביה8 (מ״ר).
ראה ה׳ וגו׳ – רוח הקודש צווחת ואומרת, ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב9 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פ׳ א׳ אות ה׳.
2. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ אות ט״ו.
3. כונתו לומר דעתה ודאי אין השכינה שורה ביניכם, דאיך תשרה במקום הטומאה, ולא נתבאר הלשון השתא ודאי, וגם טעם ההוכחה מלשון טומאתה בשוליה. וי״ל עפ״י מש״כ רש״י כאן טומאתה בשוליה לשון גנאי הוא, דם נדותה ניכר בשולי בגדיה כלומר חטאותיה, עכ״ל, ודין הנדה שאם נמצא כתם טומאה על שטח כל הבגד אין לטמאה, משום די״ל שאין הכתם בא ממקור הטומאה, משא״כ אם הכתם בשולי הבגד אז היא טמאה ודאי (ע׳ יו״ד סי׳ ק״צ), וזהו שאמר דעכשיו שהמשיל הכתוב את חטאותיה לטומאת הנדה ועוד גם לטומאת שולים, א״כ ודאי טמאים אתם.
4. וע׳ מש״כ בתו״ת במקומו פ׳ אחרי (ט״ז ט״ז).
5. דריש בשוליה על המילה, שולי הגוף, וקרי לה טומאה עפ״י מ״ש ר״ע ביבמות ע״ב א׳ דמרבה לערל כטמא (רד״ל), ולבד זה דריש בשוליה על הכהנים ע״ש בגדי כהונה דכתיב בהו ועשית על שוליו, על שולי המעיל, ולפ״ז דריש טומאתה, טומאת הערלה, בשוליה, בכהניה, שנוי הבגד היה על שולי המעיל היינו הרמונים, והפעמונים, וע״ז אמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש כמבואר, וע״ש באות הבא.
6. גם דרשה זו מוסבת על עון ערלת בשר, כמו בדרשה הקודמת, אלא דכאן לא קאי אכהנים לבד כי אם על עון המילה שלא שמרו כלל אנשי ירושלים, ומביא ראיה שבשוליה פירושו בשפוליה מלשון על שולי המעיל שפירושו שהפעמונים יהיו על שפולי של מעיל, וע״ע באות הקודם ביחס שם שוליה על המילה.
7. היא עבודת כוכבים של מולך ונקראת תפתה ע״ש שהיו הכהנים מקישים בתופים לבל ישמע האב כשהבן נכוה ויכמרו רחמיו ויחזיר אותו, כמבואר במלכים ב׳ כ״ג ובמפרשים שם, והמפרשים במ״ר כאן לא הרגישו בזה, ולפי שהיתה במקום נמוך שבירושלים קאמר בשוליה.
8. בפסוק (מלכים ב כ״ג י׳) כתיב התפת אשר בגי בן הנם, ותרגומו – די בחילת בר הנם וחולתא הוא תרגום של עמק, ועל שם שהיה בעמק תרגם כן, ומפני זה יכונה טומאתה בשוליה.
9. דריש דזה הוא מאמר של רוה״ק ולא של ישראל, משום דעד עתה כשדברה כנסת ישראל דברה בלשון נסתר, ישבה, היתה, בכה תבכה, גלתה, שעריה, כהניה, צריה, וכאן מדבר בעדו, ראה ה׳ את עניי, ולא את עניה, לכן דריש דמוסב על רוה״ק, ור״ל שרוה״ק מדבר בשם ישראל, ולכן לפעמים מדברת בלשון נסתר ולפעמים בלשון מדבר בעדו. ויתכן דכלל הדרשה מכוונת לענין הדרשה שבפ׳ הסמוך ידו פרש צר זה עמון ומואב וא״כ האויב שבפ׳ זה ג״כ עמון ומואב אחרי דהלשון ידו מוסב על אויב שבפ׳ זה, ומצינו בהו הלשון הגדיל על ה׳ (ירמיהו מ״ח כ״ו) שפירושו שחרפו וגדפו כלפי מעלה וכדכתיב גם (צפני׳ ב׳ ח׳) חרפת מואב וגדפי בני עמון, וזוהי הכונה שרוח הקודש צווחת ואומרת ראה ה׳ כי הגדיל אויב, זה עמון ומואב הגדיל לחרף כלפי מעלה.
כשהיתה מטמאת בגילוליה1, טֻמְאָתָהּ – דם נדותיה ניכר היה2 בְּשׁוּלֶיהָ – בשולי בגדיה3, ובזמן החטא4 לֹא זָכְרָה מה תהיה5 אַחֲרִיתָהּ שלא שמה על לבה את תוכחת הנביאים כי מרה תהיה באחריתה6, וַתֵּרֶד ירושלים, וירידתה הפליאה7 פְּלָאִים, שכולם התפלאו שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר8, וכל כך ירדה עד שֶׁאֵין מְנַחֵם לָהּ9, ורוח הקדש צווחת ואומרת10, רְאֵה יְהוָה אֶת עָנְיִי – צרתי11 כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב לעשות, שנכנס וחילל את בית קודש הקדשים12: ס
1. ר״י קרא.
2. רש״י.
3. כלומר חטאותיה גלויים, רש״י. ובמדרש מהו טומאתה בשוליה? א״ר אבא בר כהנא, כל אותם הכהנים ששמשו בימי צדקיהו ערלים היו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מד, ז) ״בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם״, מדרש רבה. ואמר המקרא דרך משל, כשאדם הולך בטיט ורפש, אז אם תיכף כשרואה שמתלכלכים שולי בגדיו חוזר הוא לביתו ורוחץ ומנקה בגדיו אין לו היזק, אבל כשרואה בליכלוך שהוא בשולי הבגד ואינו משגיח והולך עוד בטיט ורפש מתלכלך כל הבגד עד שאין לו תקנה ברחיצה, וזהו מאמר הנביא מחמת כי כשהיתה טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ולזה ותרד פלאים ירדה לגמרי, פלגי מים. ובתלמוד (יומא נז.) מובא אמר ליה ההוא צדוקי לר׳ חנינא, השתא (עכשיו) ודאי טמאים אתם דכתיב ״טומאתה בשוליה״, אמר ליה, תא חזי (בוא וראה) מה כתיב בהו (ויקרא טז, טז) ״הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם״, אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם.
4. רש״י.
5. רש״י.
6. ר״י קרא.
7. רש״י.
8. רש״י. ויש מרבותינו שביארו ירדה ירידה מופלאה שאירעו בה פלאי תוכחות, מה שלא אירעו לכל אומה ולשון, ונתקיים בהם הכתוב (דברים כח, נט) ״וְהִפְלָא יְהוָה אֶת מַכֹּתְךָ״, ר״י קרא, אבן עזרא.
9. והוא כינוי לשכינה כמו שפירש האלשיך כלומר שנסתלקה ממנה השכינה, פלגי מים.
10. מדרש רבה.
11. עקדת יצחק.
12. מקום שגם ישראל לא היו רשאים להיכנס בו, ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(י) יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כׇּל⁠־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי⁠־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא⁠־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃
The enemy spread his hand on all her treasures. For she has seen nations enter her sanctuary, those whom You commanded should not come into Your assembly!⁠1
1. shall not come into Your assembly | לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ – See Eikhah Rabbah, Rashi, and others that the verse alludes to the people of Ammon and Moav about whom it is written, "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (Devarim 23:4).
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
יְדֵיהּ אוֹשִׁיט נְבוּכַדְנֶצַּר רַשִּׁיעָא וְשָׁלַף סַיְפָא וּקְטַע כָּל רִיגוּגָהּ אַף כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל שְׁרִיאַת לְיַלָּלָא אֲרוּם חֲזַת עַמְּמִין נוּכְרָאִין עֲלוּ לְבֵית מוּקְדְּשָׁהּ דִּי פַקֵּדְתְּ עַל יְדוֹי דְמשֶׁה נְבִיָּא עַל עַמּוֹן וּמוֹאָב דְלָא יִדְכּוּן לְמֵיעַל בִּקְהָלָא דִּי לָךְ.
[לח] יָדוֹ פָּרַשׂ צָר – אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ נִכְנְסוּ עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים עִמָּהֶם, וְהָיוּ הַכֹּל רָצִין לָבֹז כֶּסֶף וְזָהָב, וְעַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים רָצִין לָבֹז אֶת הַתּוֹרָה, כְּדֵי לַעֲקֹר: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳ (דברים כ״ג:ד׳). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי בַּר פְּרָטָא לִדְלֵיקָה שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ פָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיוּ הַכֹּל רָצִין לָבֹז כֶּסֶף וְזָהָב, וְעֶבֶד רָץ לָבֹז אֶת אוֹנִיתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ שׂוֹנְאִים לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ נִכְנְסוּ עַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים עִמָּהֶם, וְהָיוּ הַכֹּל רָצִין לָבֹז כֶּסֶף וְזָהָב, וְעַמּוֹנִים וּמוֹאָבִים רָצִין לָבֹז אֶת הַתּוֹרָה, כְּדֵי לַעֲקֹר לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳. אַרְבָּעָה דְּבָרִים טוֹבִים הֵיטִיב אַבְרָהָם לְלוֹט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט (בראשית י״ב:ד׳). וְאוֹמֵר: וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם וגו׳ (בראשית י״ג:ה׳). וְאוֹמֵר: וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וגו׳ (בראשית י״ד:ט״ז). וְאוֹמֵר: וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וגו׳ (בראשית י״ט:כ״ט). וְכָךְ הָיוּ צְרִיכִין לִפְרֹעַ לָהֶם טוֹבוֹת, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ לָהֶם רָעוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם וגו׳ (במדבר כ״ב:ה׳). וְעַתָּה לְכָה נָא אָרָה לִי וגו׳ (במדבר כ״ב:ו׳). וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וגו׳ (במדבר כ״ב:ז׳). וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וגו׳ (שופטים ג׳:י״ג). וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן בָּאוּ בְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים עַל יְהוֹשָׁפָט (דברי הימים ב כ׳:א׳). וְהָדֵין יָדוֹ פָּרַשׂ צָר וגו׳. וּכְנֶגְדָן נִכְתְּבָה חַטָּיָא שֶׁלָּהֶם בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת: לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וגו׳. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם וגו׳ (דברים כ״ג:ד׳-ה׳). עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק וגו׳ (מיכה ו׳:ה׳). כִּי לֹא קִדְמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם וַיִּשְכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְּלוֹ (נחמיה י״ג:ב׳). וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם (יהושע כ״ד:ט׳). וּכְנֶגְדָן עָמְדוּ אַרְבָּעָה נְבִיאִים וְחָתְמוּ עֲלֵיהֶם גְּזַר דִּינָם, וְאֵלּוּ הֵן: יְשַׁעְיָה, יִרְמְיָה, יְחֶזְקֵאל וּצְפַנְיָה. יְשַׁעְיָה אָמַר: מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה (ישעיהו ט״ו:א׳). יִרְמְיָה אָמַר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַתְנָה וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו אָמַר ה׳ (ירמיהו מ״ט:ב׳). יְחֶזְקֵאל אָמַר: לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם (יחזקאל כ״ה:י׳). וּכְתִיב: וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים וְיֵדְעוּ כִּי אֲנִי ה׳ (יחזקאל כ״ה:י״א). צְפַנְיָה אָמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּם (צפניה ב׳:ט׳).
ידו פרש צר על כל מחמדיה – אמר יוסיף ה׳ שנית ידו לקנות את שאר עמו.
ובסט אלעדו ידיה עלי גמיע מנאהא, ונצ׳רת אממא דכ׳לו מקדסהא, ממן אמרתהא וקלת להא לא ידכ׳לו פי גוקכם.
פרש – פשט.
כי ראתה – ותראה.
אשר צויתה – מאלה אשר צוית אותה ואמרת לה לא יבואו בקהלכם.
ידו פרש צר – עמון ומואב, על כל מחמדיה – ספרי התורה, שנאמר בהן הנחמדים מזהב (תהלים י״ט:י״א). הכל נפנו לבוז כסף וזהב והם נפנו על ספרי תורה לשורפם, לפי שכתוב בהם: לא יבא עמוני וגו׳ (דברים כ״ג:ד׳).
אשר צויתה לא יבאו בקהל לך – אילו עמון ומואב.
The oppressor extended his hand – Ammon and Mo'av.⁠1
Over all her treasures – The Torah scrolls, which are spoken of as, "they are more desirable than gold.⁠"2 All [the other nations] turned to plunder silver and gold, but they [i.e. Ammon and Mo'av] turned upon the Torah scrolls in order to burn them, because it is written in them, "an Ammonite [or a Mo'avite] shall not enter, etc.⁠"3 Concerning whom You commanded,
"Let them not enter your community.⁠" – These are referring to Ammon and Mo'av.
1. Alternatively, Nevuchadnetzar. (Targum)
2. Tehilim 19:11.
3. Devarim 23:4.
ידו פרש צר על כל מחמדיה – אלו עמון ומואב שנאמר בהן לא יבא עמוני וגו׳ (דברים כ״ג:ד׳) כיון שראתה עמוני ומואבי שנכנסו בהיכל י״י מיד תשש כחה ושאר האומות פשטו ידיהם על כל מחמודיה. ומנין לנו שעמון ומואב שמחו באידם של ישראל שנאמר כה אמר י״י אלהים יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה (יחזקאל כ״ה:ג׳) לכך נאמ׳ ידו פרש צר. כל האמות היו בוזזים כסף וזהב ועמון ומואב היו פורשים ידיהם בספר תורה לשורפו על שכתו׳ בו לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י״י (דברים כ״ג:ד׳) לפיכך ד׳ נביאים חתמו גזר דינם ישעיה ירמיהו צפניה ויחזקאל. ישעיה אמ׳ משא מואב כי בליל שודד ער מואב (ישעיהו ט״ו:א׳) ירמיה אמ׳ לכן הנה ימים באים נאם י״י והשמעתי אל רבת בני עמון (ירמיהו מ״ט:ב׳) יחזקאל אמר במואב אעשה שפטים (יחזקאל כ״ה:י״א) צפניה אמ׳ כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה (צפניה ב׳:ט׳).
כי ראתה גוים באו מקדשה אשר ציויתה – לשעבר לא יבואו בקהל לך – אותן שלא היו כשירין לבא אפילו בקהל כגון עמון ומואב ואדום עד דור שלישי, הם באו מקדשה, ולשעבר לא היו ראויים לבוא בקהל י״י, ועכשיו באו אפילו מקדשה. שלא תאמר בני אדם שהם זרים להיכנס למקדש בלבד, אבל כשירים לבוא בקהל נכנסו מקדשה, אלא אפילו אותם שאין כשירים לבוא בקהל באו מקדשה.
Indeed, she saw nations invade her sanctuary, about whom you commanded – formerly, that they should not enter your congregation; those who were not fit to enter even the congregation, such as Ammon, Moab, and Edom, up to the third generation entered her sanctuary. Formerly, they were not worthy to enter into the congregation of HaShem, but now, they even entered her sanctuary. Do not think that [the sanctuary was entered] merely by people who were ineligible to enter the sanctuary but were [at least] eligible to enter the congregation; rather the sanctuary was entered even by those ineligible to enter the congregation.
ידו פרש צר על כל מחמדיה – זה הוא בית המקדש, כעניין שנאמר: הנני מחלל את מקדשי גאון עוזיכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכםא (יחזקאל כ״ד:כ״א).
כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבואו בקהל לך – בא היום שראתה גוים נכנסים לבית מקדשה, שלשעבר לא היו ראוים לבא אפילו בקהל. הם עמון ומואב, שכתוב בהם: לא יבא עמוני ומואבי וגו׳ (דברים כ״ג:ד׳).
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״נפשיכם״.
The enemy spread out his hand over all her treasures – This is the Temple, as it was said: Behold, I am profaning my sanctuary, the pride of your strength, the darling of your eyes, and the yearning of your soul (Ezekiel 24:21).
Indeed, she saw nations invade her sanctuary, about whom you had commanded that they should not enter your congregation – The day came that she saw nations entering into her sanctuary that, previously, were not permitted to enter even into the congregation. They were Ammon and Moab, because of the biblical verse about them An Ammonite or Moabite shall not enter etc. (Deuteronomy 23:4).
כי ראתה גוים – על ירושלם שבה.
For she saw nations. Concerning Jerusalem, for [they were] in her.
כאשר ראתה שבאו מקדשה עמון ומואב, שלא קדמו אותם בלחם ובמים בצאתם ממצרים מרוב אכזריות לבם, הוצרכה לתת להם כל מחמדיה.
When she realised that Ammon and Moab, who had not welcomed them with bread and water when they departed from Egypt because of their heart's great cruelty, had entered her sanctuary, it was necessary for her to give them all her precious things.
כי ראתה גוים – אין זה נתינת טעם וסבה כלל למה שקדם, ולא למה שיבא אחריו, אבל הוא ספור והגדה ממה שהיה. וזכור זה והקש על זה בכמה מקומות ותעמוד על סודות נפלאות, ובאור זה הכלל אוצר י״י יבא.
אשר צוית לא וג׳ – הרכבת תנאי אל גוים קדם זכרם, והם בפרט עמון ומואב גם אחרים.
וזה הפלגה כי באו במקדש, הוא המקום היותר מיוחד בעלוי גוים שלא היו ראוים לבוא בשום קבוץ פחות מעמנו.
ידו – יאמר כי הצר מצאה ידו את כל מחמדיה ולקחה לא בחיל ולא בכח כאילו הם מחוסרים צידה והנה לא ערכה ירושלים כנגדו מלחמה לפי שראתה גוים באו מקדשה אשר צוית והנה בזה הכירה כי מידו היתה זאת לה הניחה מחמדיה לפניהם.
ובמדרש (שוח״ט תהלים ע״ט) אמר אסף והלא כתבת בתורתך (במדבר א׳) והזר הקרב יומת. ולא הזר בלבד אלא בני אהרן המקודשים נכנסו להקריב ונשרפו (ויקרא י׳). וכן עוזיהו לא נכנס אלא לכבודך ונצטרע (דברי הימים ב כ״ו) ולא עוד אלא שנרעשה הארץ. ואילו העכו״ם הנחתם שנכנסו. אמר לו אלו שנכנסו שלא ברשות פגעתי בהם. אבל אלו ברשות נכנסו. שנאמר (ירמיהו א׳) הנני קורא.
גוים – עמון ומואב, עיין מה שכתבתי למעלה פסוק ו׳.
ידו פרש צר על כל מחמדיה. אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה לא יחמוד איש את ארצך עכשיו כו׳ אתם קורין ידו פרש צר על כל מחמדיה, פירוש כי הקנאה הוא רק על החמודות שיש לחבירו אשר גם אצל החומד נחשב זה לחמודות, לא כן דברי תורה הנחמדים מזהב, אצל האומות אינם חמודות ואדרבא לטורח ועמל יחשב אצלם המתיגע בם, ובכ״ז מפני כי המה יודעים אשר אצל ישראל המה חמודות לכן יגזרו על ביטול תורה, וזה שאמר אלמלא זכיתם הייתם קוראים כו׳ ולא יחמוד איש את ארצך אף הארץ שאצל האומות המה נחמדים יותר מאצלך, ועכשיו אתם קורין ידו פרש צר על כל מחמדיה שרק אצלה המה חמודות, והיינו התורה ומצות.
ידו פרש צר – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ תשא) ולא יחמוד איש את ארצך,⁠1 עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ידו פרש צר על כל מחמדיהקטו*)2 (פתיחתא למ״ר).
ידו פרש צר – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב, אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ידו פרש צר וישעיהו אמר (י״א) יוסיף ה׳ שנית ידו3 (איכה רבה א׳:א׳).
ידו פרש צר וגו׳ – א״ר שמואל בר נחמני א״ר יונתן, מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה – זה עמון ומואב, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל כולם נפנו לכסף ולזהב והם נפנו על ס״ת, אמרו, זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ישרף4 (יבמות ט״ז:)
1. הכונה דבשעה שהיו ישראל זוכים במעשיהם הטובים אז לא היה שליטה לאויבים אף בא״י שנקראת ארץ חמדה [כי על דבר חמדה שייך לומר לא יחמוד] וכשאין ישראל זוכים במעשיהם הטובים אז יש לאויבים שליטה אף על דבר היותר חמוד מא״י והוא הבהמ״ק בעצמו שנקרא חמדה, וכמ״ש חז״ל על מחמד עיניך זה בהמ״ק וזה אמרו על כל מחמדיה וכל בא לרבות אף על בהמ״ק.
2. עיין מש״כ לעיל בפסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
3. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
4. סמך אסוף הפסוק כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צוית לא יבאו בקהל לך, ומחמדיה דרש על התורה ע״ש הכתוב הנחמדים מזהב דכתיב בענין התורה. וכתב מהרש״א דדרש פרש כמו שרף בהפוך אותיות כמו כבש כשב, שמלה שלמה, ואין זה מספיק, דהתם לא נשתנה המובן בחליפת המלות, משא״כ הכא, ויותר יש להביא מחילופים כאלה שגם המובן ישתנה, וכמו שדרשו בשבת פ״ה א׳ חורי הארץ מלשון ריח הארץ, וביומא ע״ה ב׳ אל תקרא וישטחו (פ׳ בהעלותך) אלא וישחטו, ובירושלמי נזיר פ״ז ה״ב דרשו או בקבר – או ברקב, ובשה״ש רבה (ד׳ ד׳) דרשו תל תלפיות תל יפות ובקה״ר ח׳ א׳ פשר דבר דרשו כמו פרש [פירוש] דבר, וכן פרשנו ע״פ זה הלשון כל הנחשלים אחריך (ס״פ תצא) כמו הנחלשים, ובאיוב מ״א יחשב תהום לשיבה יחשב תהום ליבשה, ובקהלת ח׳ ולא ימלט רשע את בעליו, ולא ימלט עשר את בעליו, ועוד כהנה.
יָדוֹ פָּרַשׂ צָר – האויב, עמון ומואב1 פרש את ידו עַל כָּל מַחֲמַדֶּיהָ של ירושלים, הם ספרי התורה2, וירושלים לא ערכה נגד האויב מלחמה כיוון שהבינה כי מיד ה׳ היתה זאת3, כִּי רָאֲתָה ירושלים4 שֶׁהַגוֹיִם אשר בָּאוּ – הצליחו לבוא אל מִקְדָּשָׁהּ הם גויים אשר אפילו לא היו ראויים לבוא בקהל ה׳5, גויים אֲשֶׁר צִוִּיתָה התורה לגביהם לֹא יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ – לא יבוא לך בקהל6: ס
1. רש״י, ר״י קרא. ובמדרש, בשעה שנכנסו שונאים לבית המקדש, נכנסו עמונים ומואבים עמהם, והיו כולם רצים לבוז כסף וזהב, ועמונים ומואבים רצים לשרוף את ספרי התורה כדי לעקור את הכתוב (דברים כג, ד) ״לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה״, יבמות טז:, מדרש רבה.
2. רש״י.
3. ובמדרש (שוחר טוב תהלים ע״ט) אמר אסף והלא כתבת בתורתך (במדבר א, נא) ״וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת״?! ולא הזר בלבד אלא בני אהרן המקודשים נכנסו להקריב ונשרפו, וכן עוזיהו לא נכנס אלא לכבודך ונצטרע, ולא עוד אלא שנרעשה הארץ, ואילו רשעים אלו נכנסו?! אמר לו אלו שנכנסו שלא ברשות פגעתי בהם, אבל אלו ברשות נכנסו, עקדת יצחק.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. שנאמר (דברים כג, ד), ״לא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם״, והם שמרוב אכזריות ליבם לא קדמו את ישראל בלחם ובמים בצאתם ממצרים, בעת החורבן ניתן להם כל מחמדיה של ירושלים, אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יא) כׇּל⁠־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְשִׁ֣יםא לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] (מחמודיהם)ב בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהֹוָה֙יְ⁠־⁠הֹוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה׃
All her people sigh, seeking bread. They give their treasures for food, to revive the soul. See Hashem, look at me, for I have become worthless!⁠1
1. I have become worthless | הָיִיתִי זוֹלֵלָה – The word "זוֹלֵלָה" stems from the root "זלל", to be cheap, without value. The choice, though, might also be meant to evoke the image of the "זוֹלֵל וְסֹבֵא" (glutton and drunkard) of Devarim 21:20. Due to famine and extreme hunger, the personified Jerusalem has become like a glutton, thinking only of satiating her appetite, no matter what the cost (Ibn Ezra). Until this clause, the chapter has been written predominantly in third person. From here to the end, it moves to first person narration, with Jerusalem herself being the speaker.
א. מְבַקְשִׁ֣ים =ל?,ק-מ וכך בתיגאן ובדפוסים (קו״ף רפה), וכן אצל דותן וברויאר ומג״ה. אמנם בכתי״ל יש סימן קלוש לנקודת דגש בקו״ף, אך ייתכן שמדובר על ניסיון מחיקה או על כתם; לעומת זה בכתי״ק-מ יש סימן רפה ברור על האות בי״ת.
• ל?=מְבַקְּשִׁ֣ים (קו״ף דגושה).
• קורן, ברויאר, דותן, מג״ה, סימנים.
ב. [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] (מחמודיהם) ל=יתיר ו׳
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כָּל עַמָּהָא דִירוּשְׁלֵם אֲנִיחָן מִכַּפְנָא וְתַבְעִין לַחֲמָא לְמֵיכָל יֲהֲבוּ רִיגוּגֵיהוֹן בִּסְעִיד לַחֲמָא לְקַיְימָא נְפָשׁ חֲזֵי יְיָ וּתְהֵי מִסְתַּכֵּל אֲרוּם הֲוֵיתִי גַרְגְרָנִיתָא.
[לט] כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים – כְּתִיב: בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וגו׳ (ירמיהו נ״ב:ו׳), לְעַם הָאָרֶץ לֹא הָיָה לֶחֶם לִבְנֵי יְהוּדָה הָיָה לֶחֶם, אֵלּוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן, אֲבָל בְּחֻרְבָּן שֵׁנִי, כָּל עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם וגו׳, בַּתְּחִלָּה הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל חִטִּין. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל שְׂעוֹרִים. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב, וְנוֹתְנִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל תֶּבֶן. מָה הָיוּ עוֹשִׂין הָיוּ שׁוֹלְקִין אוֹתוֹ וְשׁוֹתִין מֵימָיו. חוֹזְרִין וּמְשַׁלְשְׁלִין לָהֶם קֻפָּה שֶׁל זָהָב וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם כְּלוּם. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן סִיגְנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר אִם מִי שֶׁיִּתֵּן וְלֹא לָקַח הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ (דברים ט״ו:י׳), מִי שֶׁלּוֹקֵחַ וְאֵינוֹ נוֹתֵן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, עַד כַּמָּה מִתְיַשֶּׁבֶת נָפֶשׁ, רַבִּי אוֹמֵר כְּכוֹתֶבֶת, רַבִּי חֲנַנְיָה אָמַר כִּגְרוֹגֶרֶת. רְאֵה ה׳ וְהַבִּיטָה, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס עוֹבָדָא הֲוָה בְּתַרְתֵּין נָשִׁין זַנְיָין בְּאַשְׁקְלוֹן, דְּהַוְיָין מִתְכַּתְּשָׁן דָּא עִם דָּא, אֲמָרָה חָדָא לַחֲבֶרְתָּהּ כַּד הַוְיָין מִתְכַּתְּשָׁן דָּא עִם דָּא, לֵית אַתְּ אָזְלָא מֵהָכָא דְּחַזְיָין אַפֵּיךְ כִּיהוּדִיָּאתָא. לְבָתַר יוֹמִין אִתְרַצֵּית דָּא לְדָא, אֲמָרָה לָהּ עַל כּוֹלָא שָׁרֵי וְשָׁבֵיק לִיךְ, אֶלָּא עַל דַּאֲמַרְתְּ לִי חַזְיָין אַפֵּיךְ כִּיהוּדִיָּאתָא, לָא שָׁרֵי וְלָא שָׁבֵיק לִיךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר: רְאֵה ה׳ וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה.
כל עמה נאנחים מבקשים לחם – בתחלה היו משלשלין קופה של זהב ונותנים להם קופה של חטים, ואח״כ של שעורים, ואחר כך של תבן, ואחר כך ולא כלום.

רמז תתריד

אמרו מעשה באדם אחד דואג בן יוסף שמו והיתה אמו ואחות אמו ואחות אביו מודדות את בנו בטפחים ונותנות משקלו זהב, כיון שצר נבוכדנצר על ירושלים היתה אמו וקרובותיו אוכלים אותו אברים אברים, ועליו מקונן ירמיה אם תאכלנה נשים פרים טפוחים. אם יהרג במקדש ה׳ כהן ונביא (איכה ב׳:כ׳) זה זכריה בן יהוידע, אמרו ביום שהרגו את זכריה בן יהוידע עברו שבע עבירות, הרגו כהן ונביא וחללו שבת ויום הכפורים ועבדו ע״א וטמאו את המקדש ובטלו את התמיד.

רמז תתרטו

אמרו מעשה באדם אחד שהיו לו ארבעה בנים, אמר לאשתו יש לנו כלום בבית, אמרה לו מלא כד אחד, אמר בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה נשתייר טפה בקדרה בא בנו הגדול לגרוף אותה טפה, דחפו אביו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיק לאכול עד שבאו כשדים והוליכם למלחמה ושבו אותם והרגו את כלם, והלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, א״ל אצבעך שלא הנחתיך לגרוף טפה היא תטול את עינה.

רמז תתרטז

אמרו מעשה באשה אחת שהיו לה שלשה בנים והלכו בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו, ועליהם מקונן ירמיה טובים היו חללי חרב מחללי רעב, והיתה צועקת ואומרת אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעוללות בציר אין אשכול לאכול, אמרה קוצר מניח ספיחים והבוצר מניח עוללות אבל אני לא נשתיירו כלום, נמסרתי ביד נבוכדנאצר כרחל ביד ארי וכגדי ביד הטבח.

רמז תתריז

אמרו שתי נשים אחיות היו בירושלים והיו יפיפיות ביותר, תפשום כשדים והלכו אצלם מאה וחמשים איש עם כל אחת ואחת עד שמתו מחמת הבעילה, והיו צועקות ואומרות איה רחמיך ה׳ שבראת בהם עולמך, וכשמתו היה ירמיה מקונן עליהם נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה, והיו הכשדים בועלים הבתולות עד שהלך דם הבעילה כיין מן הגת שנאמר בתולותיה נוגות והיא מר לה. אל תקרי נוגות אלא מן גת שנאמר גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה אל תקרי לבתולת אלא לבתולי. אמרו מעשה בשבעים בתולות שנשבו, והושיבון בספינה להלוך ולהושיבן בקרונות והיו אותן הבתולות אומרות זו לזו בואו ונקדש שמו של הקב״ה ואל יחללונו עו״א ערלים, מה עשו עלו לגג ונפלו לים וטבעו עצמם בים.

רמז תתריח

כתיב נחמו נחמו, למה שני פעמים, רבי אומר לפי שכל מכות הללו שלקו כפולות היו, שכן ירמיה אומר שבר על שבר נקרא, בכה תבכה, עיני עיני יורדה מים, חטא חטאה ירושלים, וכל כך למה, לפי שחטאה בכפלים שנאמר כי שתים רעות עשה עמי, וכיון שחטאה בכפלים לקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה, ולפי שמצותיה כפולות נחמותיה כפולות שנאמר נחמו נחמו עמי, עורי עורי, התעוררי התעוררי, קומי אורי כי בא אורך, אנכי אנכי הוא מנחמכם, אנכי אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני, שוש אשיש בה׳ תגל נפשי, ואמר סלו סלו, וכן לכן בארצם משנה יירשו, אמרו לו הכל אתה נותן בכפלים כי מכת אויב הכיתיך. אמר להם אל תאמרו כן אלא כי מכת איוב הכיתיך, אמר להם אל תאמרו כן אלא כי מכתב איוב הכיתיך, מה עשיתי לאיוב ויוסף ה׳ את כל אשר לאיוב למשנה, אמר להם הקב״ה מה לאיוב הוספתי, לבני על אחת כמה וכמה, לכן בארצם משנה יירשו.

רמז תתריט

דבר אחר נחמו נחמו עמי, ר׳ אומר אין דבר שירושלים מתרעמת לפני הקב״ה שאינה מתפייסת עליה.
כל עמה נאנחים מבקשים לחם – אמר ואכלתם אכול ושבוע.
וגמיע קומהא מתנהדין טאלבין אלטעאם, קד דפעו מנאהם פיה לירדו אנפסהם, תקול אנצ׳ר יא רב לצ׳עפי וארחמני, פאני קד צרת חקירה.
כל – וכל.
נפש – נפשם.
ראה – תאמר ראה ה׳ חולשתי ורחמני לפי שכבר נהייתי שפלה (תרגם והביטה, והזמני, וכן לקמן ב כ).
כל עמה נאנחים וגו׳ – וכן הוא אומ׳ ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ (מלכים ב כ״ה:ג׳).
נתנו מחמודיהם באוכל להשיב נפש – שכל אחד ואחד היה נוטל בידו כסף וזהב והולך בשוק למצוא אוכל להשיב נפש כיון שאינו מוצא היה מפזר אותו כענין שנאמר כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה כספם וזהבם לא יוכל להצילם (יחזקאל ז׳:י״ט).
ראה י״י והביטה כי הייתי זוללה – הזלה בעיני האומות.
כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש – פירוש: כל העם שבציון הם מתאנחים ונותנים כל מחמד עניהם כדי לקנות מהם אוכל כדי להשיב נפשם אליהם, לפי שהם רעבים הרבה.
ראה י״י והביטה כי הייתי זוללה – פירוש: ועתה צועקת לפני הקב״ה ואומרת ראה הקב״ה שאומות העולם קורין לי זוללה.⁠א
זוללה – לשון זול, כלומר: כי הייתי זולות לבני אדם (תהלים י״ב:ט׳).
א. כן בכ״י פרמא 2203, לונדון בית דין 6, דפוס ברסלאו, ובגיליון בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 162 וברוב כ״י חסר: ״כל עמה נאנחים... לי זוללה.⁠״
All her people are sighing, searching for bread. They give their treasures for food, to restore the soul – Its explanation is that all the people who were in Zion were sighing and giving everything precious, (due to) their privation, in order to buy food from them with a view to restoring their soul, because they were very hungry.
See, O HaShem, and consider how worthless I have become – Its explanation is that, at present, she cries out and says before the Holy One, blessed be He, "See, O Holy One blessed be He", because the peoples of the world call me worthless.
Worthless (זוללה) is a language of cheapness (זול), that is to say that I have become cheap (זולות) to the sons of man (Psalms 12:9).
כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפשא – ואם תאמר: כל האומות נותנים ממחמדיהם באוכל בתבואה, כל כסף וזהב שאדם כונס הוא נותנו בתבואה. יש להשיב: שאר האומות אם נותנין כסף וזהב ומחמדיהם באוכל, הם קונים אותו לשובע נפשם ולזמן ארוך. וישראל נתנו מחמדיהם באוכל שאין בו אלא כדי להשיב נפש לחיי שעה.
ראה י״י והביטה כי הייתי זוללה – כי הייתי בזויה וזולות לאומות.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסר ״מבקשים... נפש״.
All her people are sighing, searching for bread. They give their treasures for food to restore the soul – And if you say all the nations also hand over their treasures for food and produce, all the silver and gold that one accumulates he hands over for produce, the reply is the rest of the nations, if they hand over silver and gold, and treasures for food, they buy it in order that their soul be satiated, and for a long time. But Israel handed over their treasures for food that was only enough to restore the soul and to live a short while.
See, HaShem, and consider how worthless I have become – for I have become despised and a disgrace to the nations.
זוללה – כמו: זולל וסובא (דברים כ״א:כ׳).
Worthless (זוללה) – Like he is worthless (זולל) and a drunkard (Deuteronomy 21:20).⁠1
1. זוללה is sometimes translated alternatively as glutton.
לא היו מעטים הרעבים, רק כל עמה. ואחר שנתנה כל מחמד באוכל, דמתה לזולל, שיתן כל אשר יבוקש ממנו למלאות תאותו.
The famished are not a few, but all of her people; and after she gave away every precious thing for food, she resembles a glutton1 because she gave everything that was demanded from her to fulfill her craving.
1. זוללה – a glutton; worthless, despised.
נתנו מחמדיהם – כולל ענינים רבים כמו שידע הבקי בעברי. להשיב נפש. הוא סוד גדול.
זוללה – תאר הפועל כמו: זולל וסבא (דברים כ״א:כ׳), וכל עני ורעב נודד ללחם איה מחזיר על הפתחים הוא כן ר״ל, שאוכל כה וכה תמיד, כי לא ישבע לעולם ועינינו רואות תמיד.
כל עמה – למה שראה המקונן כי עם ה׳ אלה בסבלם רעב וצמא. הוכרח להם לשוטט בחוצות וברחובות עיר כדי לבקש אכל לנפשם ושמה ימצאום האויבים ויהרגום עד שידמה כאילו ההריגה באה להם לרדפם אחר תאוותם כמשפט הזוללים היה מתאונן במליצת תמרורו בדרך עגמת נפש ואומר כי מכלל התנאים אשר הם צריכים לדון בזולל הם ד׳ היותר מפורסמים. אחד שיהיה פחות מי״ג שנה וכמ״ש הכתוב (דברים כ״א) כי יהיה לאיש בן. ולא בן לאיש. ועל דעת חז״ל (סנהדרין ס״ח:) משיביא ב׳ שערות ואע״פ שלא בא לכלל איש. ב׳ שהיה זולל בשר כתרגומו לא לחם ולא פירות. ג׳ שיגנוב ממון ויקנה. ד׳ שיאכל טרטימר. ואם חסר אחד מאלו איננו נשפט כזולל: ולזה אמר כל עמה ולא הקטנים בלבד. מבקשים לחם ולא בשר ויין נתנו מחמדיהם ולא גנבו משל אחרים.
באכל להשיב נפש – ולא לשבעה. כ״ש שלא יעבור שיעור.
ראה יי׳ והביטה כי – נשפטתי כאלו הייתי זוללה והוא ע״ד הפלגת האנינות והבכי.
מחמודיהם. מחמדיהם ק׳.
והביטה. הוא״ו בגעיא בס״ס ובדפוסים קדמונים.
להשיב – אל תוך הגוף הנפש שבעבור הרעב נעלפה וקרובה לצאת ממנו.
זוללה – תאר נגזר מבנין פֻעַל; כ״כ בוזים אותה שאינם רוצים אפילו למכור לה מזון וצריכה להתחנן להם שיתנו לה לחם מחיר כליה היקרים.
כל עמה נאנחים וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ואכלתם לחמכם לשובע, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים כל עמה נאנחים מבקשים לחם1 (פתיחתא למ״ר).
כל עמה נאנחים וגו׳ – א״ר נחמיה אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר כל עמה נאנחים מבקשים לחם, וישעיהו אמר (מ״ט) לא ירעבו ולא יצמאו2 (איכה רבה א׳:א׳).
כל עמה נאנחים וגו׳ – בחורבן ראשון כתיב (ירמיהו נ״ב) בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, לעם הארץ הוא דלא היה הא לבני יהודה היה,⁠3 אבל בחרבן שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם (מ״ר).
להשיב נפש – עד היכן שיעור להשיב נפש, רבי אומר ככותבת, ר׳ חנינא אומר כגרוגרת4 (שם).
כי הייתי זוללה – [מהו זוללה – מאוסה], כי הא דשתי נשים זונות היו מריבות זע״ז, פגעה אחת בחבירתה ואמרה לה מראה פניך כפני יהודיה, לימים נתרצו, אמרה לה זו שנתביישה, על הכל מחול לך חוץ ממה שאמרת שמראה פני כפני יהודיה, לכך נאמר ראה ה׳ והביטה כי הייתי זוללה – מאוסה5 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. כלומר לבני שבע המלכות, ויתכן דסמיך לדייק ולדרוש כן ע״פ הפסוק דירמיה (מלכים א ח׳) שאמרו בעת אותו החורבן, כי יש לנו מטמונים בשדה חטים ושעורים ושמן ודבש ומתבאר שם דאלו המטמונים באו לזרע המלוכה. והכונה בדרשה זאת היא כי ירמיה בקינתו רמז על החרבן השני.
4. ועיין ביומא ע״ט ב׳ מתבאר דשיעור יתובא דעתא ביוהכ״פ הוא ככותבת, ושם ילפינן ג״כ מלשון נפש, כל הנפש אשר לא תעונה, ולפלא שלא נזכר שם מחלוקת זו. ואפשר לחלק דהתם עיקר הטעם משום ענוי הוא, וכמש״כ רש״י שם דכתיב אשר לא תעונה וכל דלא מיתבא דעתיה בכלל ענוי הוא, עכ״ל, ולכן הוי השיעור גדול עד ככותבת הגסה, דבפחות מזה לא יעבור הענוי, משא״כ כאן דכתיב להשיב נפש דהכונה להחיות את הנפש, אף שלא לשבע, וזה שיעור זוטא, ולכן אין שייכא מחלוקת זו לשם.
5. מלשון זילותא דבי דינא, ור״ל הייתי לחרפה ולמאוס. ומה שהוציא מלה זו מפשטה מלשון זולל וסובא נראה דהוכרח לכך משום דכיון דמוסב על הלשון כל עמה נאנחים מבקשים לחם אין סברא שזה המבקש לחם להחיות נפשו יקרא זולל, וע׳ בסנהדרין ע׳ א׳ בשיעור מופלג מבשר ויין לבן סורר ומורה עד שיקרא זולל וסובא.
כָּל עַמָּהּ של ציון1 נֶאֱנָחִים, מְבַקְּשִׁים אוכל, ולא בשר ויין אלא2 לֶחֶם לאכול, נָתְנוּ הם את טוב מַחֲמַדֵּיהֶם3 (מחמודיהם כתיב) בְּאֹכֶל – בעבור אוכל4 כדי לְהָשִׁיב נָפֶשׁ, ולא לְשָׂבְעָה5, אלא לחיי שעה בלבד6, וכך פונה כנסת ישראל7, רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי – נהייתי זוֹלֵלָה – בזויה ומזולזלת לאומות8, כמו הזולל שיתן כל אשר יבוקש ממנו למלאות תאוותו, כך נתנו ישראל את מחמדיהם עבור אוכל9: ס
1. ר״י קרא.
2. עקדת יצחק.
3. רש״י בפס׳ ז׳. ולא גנבו משל אחרים, עקדת יצחק.
4. שכל אחד ואחד היה נוטל בידו כסף וזהב והולך בשוק למצוא אוכל להשיב נפש, כיון שאינו מוצא היה מפזר אותו כעניין שנאמר (יחזקאל ז, יט) ״כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם״, לקח טוב. ובחורבן השני בתחילה היו משלשלין קופה של זהב ונותנים להם קופה של חיטים, ואח״כ של שעורים, ואחר כך של תבן, ואחר כך ולא כלום, מדרש רבה, ילקוט שמעוני. ועוד מובא במדרש רבה אודות הרעב, מעשה באדם אחד דואג בן יוסף שמו, והיתה אמו ואחות אמו ואחות אביו מודדות את בנו בטפחים ונותנות משקלו זהב, וכיון שהקיפה מצודה בירושלם טבחתו אמו בידיה ואכלתו... ועוד אמרו, מעשה באדם אחד שהיו לו ארבעה בנים, אמר לאשתו יש לנו כלום בבית, אמרה לו מלוא כד אחד, אמר בשלי אותו ונאכל אותו, ובשלתו בקדרה נשתייר טיפה בקדרה, בא בנו הגדול לגרוף אותה טיפה, דחפו אביו ואמר לו אל תגזול את אחיך, ולא הספיק לאכול עד שבאו כשדים והוליכם למלחמה ושבו אותם והרגו את כולם, והלך אביהם ומצא את כל אחד ואחד במקומו, נטל אצבעו של בנו הגדול והניחה בתוך עינו, א״ל אצבעך שלא הנחתיך לגרוף טיפה היא תטול את עינה... ועוד אמרו מעשה באשה אחת שהיו לה שלושה בנים והלכו בניה למלחמה, נטלה את בנה שהיא מניקה ובשלתו בקדרה, כשהם אוכלים הכירו ידי אחיהם, עלו לגג ונפלו ומתו...
5. עקדת יצחק.
6. ר״י קרא.
7. פלגי מים.
8. ר״י קרא.
9. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יב) ל֣וֹאא אֲלֵיכֶם֮ כׇּל⁠־עֹ֣בְרֵי דֶ֒רֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֔וּב אִם⁠־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהֹוָ֔היְ⁠־⁠הֹוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃
May this not come upon you,⁠1 all passersby! Look and see if there is a pain like my pain, like that was done to me, that Hashem made me grieve on the day of His burning anger.
1. May this not come upon you | לוֹא אֲלֵיכֶם – Literally: "not to you", but see Eikhah Rabbah and others that Jerusalem is wishing others that they not share her fate. Alternatively, the words are an accusation: "is it nothing to you?!⁠" (modern translations), or perhaps a complaint that only she has suffered and no one else, "it is not on you...⁠" (Ibn Kaspi and Akeidat Yitzchak).
א. ל֣וֹא =מ״ס-ל ומ״ש (ובדפוסים וקורן)
• ל=ל֣וֹא (אין אות קטנה) וכן הכריעו במג״ה כשיטתם.
ב. וּרְא֔וּ =ל?,ק-מ,ב1 (בשתי נקודות של זקף קטן); בצילום כתי״ל בהגדלה ניתן כנראה להבחין בנקודה תחתונה מובלעת בתוך האל״ף ואם כן מדובר על זקף קטן, וכך אצל ברויאר ומג״ה.
• ל?=וּרְא֗וּ (בנקודה אחת של רביע?); כך דעת דותן, וכן הוא בדפוסים וקורן.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אַשְׁבְּעִית לְכוֹן כָּל דְעָבְרִין בְּאוֹרְחָא זוּרוּ הָכָא אִסְתַּכְּלוּ וַחֲזוּ אִין אִית כֵּיבָא כְּכֵיבִי דְאִסְתְּקִיף לִי דִתְבַר יְיָ יָתִי בְּיוֹם תְּקוֹף רוּגְזֵיהּ.
[מ] לוֹא אֲלֵיכֶם – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, לָא יֵיתֵי עֲלֵיכוֹן דַּאֲתָא עָלַי, לָא יִמְטֵי עֲלֵיכוֹן דִּמְטָא עָלַי. כָּל עֹבְרֵי דֶּרֶךְ, כָּל עוֹבְרֵי דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה. הַבִּיטוּ וּרְאוּ, תַּמָּן תְּנֵינַן (משנה עדיות ב׳:י׳): מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשְׁפַּט מִצְרִיִּים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשְׁפַּט אִיּוֹב שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, נְבוּכַדְנֶצַּר שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה, אַסְפַּסְיָאנוּס שָׁלשׁ שָׁנִים וּמֶחֱצָה. הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי, שֶׁדִּקְדֵּק עִמִּי וְקָטַף עוֹלַלְתִּי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ וגו׳ (דברים כ״ד:כ״א). אֲשֶׁר הוֹגָה ה׳ בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ.
אָמַר רַבִּי אֲחָא יוֹם אֶחָד הָיָה חֲרוֹן אַפּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִלּוּ עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל תְּשׁוּבָה פָּשְׁרוּ.
לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו – אמר הרימו מכשול מדברך עמי.
לא לכם וחאשאכם יא גמיע מארת אלטריק, אלתפתו ואנצ׳רו, הל מוגוד וגע כוגעי, אלד׳י בטש בי, אלד׳י חסרני אללה פי יום שדהֵ ג׳צ׳בה.
עולל לי – הכני.
הוגה – דחאני והשליכני (ראה פסוק ה).
לא אליכם – לא תהא כצרה הזאת עוד לכל עוברי על דת. אמרו חכמים (בבלי סנהדרין ק״ד:): מיכן לקובלנא מן התורה, ראו מה עשה לי, הביטו וראו וגו׳.
אשר עולל – אשר נַעֲשָה.
אשר הוגה י״י – אותי ביום חרון אפו – גם זה לשון יגון.
May this not happen to you – Such a calamity should not happen to all those who transgress the law.⁠1 The Sages said, that from here it is derived that to [publicly] complain about one's troubles has a basis in Scripture, [for Scripture states here,] "see what He did to me" [and] "Notice, see, etc.⁠"2
That has been visited upon me – That was done to me.
When Adonoy brought grief – Upon me on the day He vented His wrath. This הוֹגָה too is an expression of grief.⁠3
1. עוברי דרך is translated thus, 'those who transgress [עוברי] the way [דרך] of the Torah.'
2. Maseches Sanhedrin 104b.
3. Alternatively, הגה is an expression of speech; the phrase meaning, 'that God had spoken [through His prophets].'
לא אליכם כל עוברי דרך – כל מי שעבר על דרכה של תורה לא בא עליו כזה הענין ועוד כפשוטו כאדם כמספר צרתו לחבירו והוא אומ׳ לבד מינן כן וכן בא לו.
הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי – הביטו וראו הקרובים והרחוקים אם יש מכאוב כמכאובי לא דקדק עם אומה כמו שדקדק עמי.
אשר עולל לי – כענין שנאמר עולל יעוללו כגפן (ירמיהו ו׳:ט׳).
אשר הוגה י״י ביום חרון אפו – הא אם עשו תשובה היו מקובלין.
לא אליכם כל עוברי דרך – לא יבואו אליכם כל עוברי דרך מה שהגיע אלי בעוני.
הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי – אשר פעל עמי. הרי כמה דורות חטאו מיום שנכנסו לארץ, בכולם לא חרבה ירושלים ולא שמם מקדשינו כי אם בימינו.
אשר הוגה י״יאביום חרון אפו – אשר שיבר ביום חרון אפו.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203. בכ״י לונדון 27298 חסר: י״י.
May it not befall you, all who pass by – what has touched me in my misery.
Look and see. Is there any pain like my pain, that was inflicted on me – which my people has done? How many generations sinned from the day that they arrived in the land? During all of them Jerusalem was not destroyed, nor was our sanctuary desolate, except in our days.
Which HaShem inflicted in the day of his fierce wrath – which he crushed in the day of his fierce wrath.
לואא אליכם כל עוברי דרךכל עוברי דרך – אלו כלב הדורות. כמו: הלא שאלתם כל עוברי דרך (איוב כ״א:כ״ט). ופתרונו: אל יקרה לדור אחר מה שהקרה לדורו של צדקיהו. מן היום אשר יצאו ישראל ממצרים עד דורו של צדקיהו אין לך דור שלא חטא כעניין שנאמר: למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם (ירמיהו ז׳:כ״ה-כ״ו). ובכולן לא חרב הבית אלא בדורו של צדקיהו. הוא שאמרו רבותינו: צדקיה שתה שמרי כל הדורות.⁠1
אשר עולל לי – פתרונו: אשר פעל לי. ומסורת זה תהא מסור בידך כל מקום שתראה עולל בלא תי״ו, כמו: ועולל למו כאשר עוללת לי (איכה א׳:כ״ב), וכן עיני עוללה לנפשי (איכה ג׳:נ״א), הוא לשון מעשה ולשון פעולה. ואם הוא כתוב בתי״ו, כמו: את אשר התעללתי במצרים (שמות י׳:ב׳), וכמו: כאשרג התעללד בהם (שמואל א ו׳:ו׳), וכמו: ויתעללו בה (שופטים י״ט:כ״ה), וכן ודקרוני והתעוללו בי (שמואל א ל״א:ד׳), כולם לשון שחוק הם.
1. עיינו גם ר״י קרא איכה ה׳:ז׳, והשוו ילקוט שמעוני דניאל ב׳ אלפים תתרנ״ט.
א. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״לא״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״כל״.
ג. כן בפסוק ובכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״אשר״.
ד. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5, פראג: ״התעולל״.
May it not befall you, all who pass by this road – All who pass by the road – these are all the generations, just as did you not inquire of all wayfarers? (Job 21:29). Its explanation is [that] what happened to the generation of Zedekiah will not happen to another generation. From the day that Israel went up from Egypt until the generation of Zedekiah, you did not have a generation that did not sin. As it was said From the day your forefathers left the land of Egypt until this day, I sent to you all my servants, the prophets, daily, rising early and sending forth. But they would not listen to me, and they would not incline their ear (Jeremiah 7:25,26). But in all of them the Temple was not destroyed, only in the generation of Zedekiah. It is as our rabbis said, Zedekiah drank the dregs of all the generations.
that was inflicted (עולל) on me – Its explanation is 'which was done to me', and you transmit this repents the traitor by your hand every place that you see. עולל without tav is just like and deal (ועולל) with them as you have dealt (עוללת) with me (Lamentations 1:22). Similarly, My eyes have brought (עוללה) me (ibid. 3:51). It is an expression of action and doing. But if it is written with tav, like that I made a mockery (התעללתי) of Egypt (Exodus 10:2); and when he mocked (התעלל) them (I Samuel 6:6); and and they maltreated (ויתעללו) her (Judges 19:25); and also and stab me and abuse (והתעללו) me (I Samuel 31:4), all of them are an expression of mocking them.
לוא – יש אומרים מלשון אלה, ולא מצאנוה בלא אל״ף. וטעמו: לא יגיע אליכם, מה שהגיע אלי.
עולל – נעשה לי. והוא מהבנין שלא נקרא שם פועלו, בעבור שאיננו בקמץ קטן,⁠1 כמו: כונן אשורי (תהלים מ׳:ג׳).
הוגה – כמו: הויה (שמות ט׳:ג׳).
1. כלומר: צירה.
Not (לוא) – Some say that it is from אלה, but we do not find it without [the initial] aleph. So, its sense is: do not let happen to you what has happened to me.
Was inflicted – (It was) done to me. It is from the po’al1 since it is not read as its verbal noun, because it does not have a sere, like firmly establishing (כּוֹנֵן) my steps (Psalms 40:3).
He afflicted (הוגה) is like [the hand of Hashem] is upon (הויה) (Exodus 9:3).
1. Literally, heavy conjugation, that is, the middle radical is doubled.
מתפללת שלא יבא אליכם כמו הבאה אלי.
הגידו לי: אם יש מכאוב כמכאובי, ואתנחם.
Pray that what has come upon me, does not come upon you. They1 told me that I would repent if there was pain like my pain, and I was consoled.
1. They – all who passed by; her friends etc.
לא אליכם – כפשוטו, כי ידוע כי עוברי דרך הם מכל פאות הישוב עוברים ושבים, ולכן באור זאת השלילי, והוא אמרו אחריו: הביטו וראו אם יש מכאב כמכאבי – כלומר, אין מכאב כמכאבי.
אשר הוגה – נכון כמו אם אמר הוגה אותי.
ביום – כי לכל זמן ברצון השם, וכל התורה והנביאים מלאים מזה.
לא – אמרה בצערה ובמר נפשה לא ראיתי אליכם כל עוברי דרך ישרה ומבעטי ארח נכונה כמוני שהגיע אליכם עונש כענשי כי הביטו וראו אם יש סופם משום מעול וחומץ שמצאו מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אין זה אלא אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו כי מה שיעשה בחרי אף הוא בלתי משוער ויוסיף עונש וכמו שאמר הכתוב בעצמו (ירמיהו י״ח) בעת אפך עשה בהם.
לוא אליכם. הלמ״ד זעירא במקצת ספרים וכן היא באלפא ביתא מאותיות קטנות בריש מסרה גדולה וגם במסורת כ״י ומלת לוא מלא וא״ו ואל״ף כיין מ״ש בכל לחם דמעה ובקול בוכים בפירוש גלאנטי.
אם יש מכאוב כמכאבי. הביטה וראה כי מכאוב מלא כמכאבי חסר כלומר ראו אם המכאוב הגדול והמלא אשר ראיתם בימיכם אם ישוה אל המכאוב היותר קטן וחסר שבא עלי לחם דמעה.
לוא אליכם וגו׳ – ירושלים מצוירת כאן כאשה, ואומרת לעוברי דרך, לא, ייתן ה׳ לכם שתפלו ממצבכם כמוני, ואמת הוא שהיל״ל אַל.
אשר וגו׳ – הביטו וראו אשר עולל לי; ושרש עלל מורה עשית איזה דבר בכוונה כדי שיצלח, ומקורו גם הוא שרש עוּל בל״א, הכנס תוך הדבר.
לא אליכם כל עברי דרך כו׳ אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו. הכוונה כמו שאמר במדרש וכי אומות העולם אינם חוטאים אלא ישראל חטאו ולקו ואוה״ע אינם לוקים. והתירוץ אמאי לוקים פשוט שישראל מצווים ואוה״ע אינם מצווים. והנה ביבמות מ״ז ע״ב אמר מפני מה גרים מעונים בעוה״ז ששהו להתגייר, א״כ אמאי אין האומות לוקים שלא נתגיירו, ופשוט דעל מצוה כזו שלא הכניסו עצמם לחיוב אמרינן דבעידן ריתחא נענשין עליה, וא״כ כשמקבלין עליהן תרי״ג מצוות ואינן מקיימין קצת בעידן ריתחא נענשין על ששהו להתגייר. והנה בפרק במה מדליקין אמר על שעשיתם פתחי בתים כמחתרת וכיו״ב שלא הכניסו עצמם לחיוב, וא״כ כי הוה עידן ריתחא על המצות שנצטוו נענשין גם על שאר מצות שלא הכניסו עצמן לחיוב, וזה שאמר לא אליכם כל עוברי דרך (עוברי דרכה של תורה, מדרש) הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי כו׳ דאף בדברים שאנו שניהם שוין שלא הכניסו עצמן לחיוב, אשר הוגה ה׳ ביום חרון אפו בעידן ריתחא דעונשין עליה. ודו״ק.
לוא אליכם וגו׳ – אמר רבה אמר ר׳ יוחנן, מכאן לקובלנא מן התורה1 (סנהדרין ק״ד:)
לוא אליכם וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ דברים) בכל הדרך אשר הלכתם2 עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים לא אליכם כל עוברי דרך3 (פתיחתא למ״ר).
לוא אליכם וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר לא אליכם כל עוברי דרך וישעיהו אמר (נ״ז) מרום וקדוש אשכון וגו׳4 (איכה רבה א׳:א׳).
לוא אליכם וגו׳ – אומרת כנסת ישראל לאוה״ע, לא ייתי עליכון מה דאתא עלי ולא ימטי עליכון מה דמטא עלי5 (מ״ר).
כל עברי דרך – עשאוני כעוברי על דת, שכן בסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום וגו׳ נפדית וגו׳, ובירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה6 (סנהדרין ק״ד:)
כל עברי דרך – [מהו כל עוברי דרך] – כל עוברי דרכה של תורה7 (מ״ר).
הביטו וראו – עיין לקמן פרשה ה׳ פסוק א׳ בדרשה הביטה וראה.
אם יש מכאוב וגו׳ – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו ביש – דכתיב (פ׳ בשלח) היש ה׳ בקרבנו, ולקו ביש, דכתיב אם יש מכאוב כמכאובי8 (שם פסוק כ״ב).
אשר עולל לי – מהו אשר עולל לי – שדקדק עמי וקטף עוללתי, כמש״נ כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך9 (מ״ר).
ביום חרון אפו – א״ר אחא, יום אחר היה חרון אפו של הקב״ה, אלו עשו ישראל תשובה פשרו10 (שם).
1. פירש״י כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו לא תבא זאת לך כמו שבאה אלי כי קשה הוא לשמוע, אי נמי שכשיש לו צרה צריך להודיעה לרבים [כדי שיבקשו עליו רחמים וכמבואר לעיל בפסוק בכה תבכה אות מ״ג] עכ״ד, ומהדרשה שבסמוך על לשון לא אליכם אומרת כנסת ישראל לא ייתי עליכון מה דאתא עלי וכו׳ מבואר דהעיקר כפי׳ הראשון.
2. נראה דסמיך אתחלת הפסוק, אשר נשאך ה׳ אלהיך כאשר ישא איש את בנו דזה זכות גדול הוא ומביא סוף הפסוק רק למען הקביל הדרשות מלשונות דרך דרך הכא והתם.
3. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
4. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן. ובשני הפסוקים שמביא סמך על סופם, בפסוק שלפנינו סמך אסופי׳ היש מכאוב כמכאובי ובפסוק דישעי׳ סמיך אסיפי׳ ואת דכא ושפל רוח. ויש גירסא אחרת כאן, וזו שהעתקנו נאותה היא.
5. ע׳ משכ״ל אות קכ״ג.
6. מדייק הלשון עוברי דרך דבעלמא מתיחס ללשון דרך פעל הליכה, הולכי דרך, וגם מדייק מה שייך מאמר זה דוקא לעוברי דרך ולא גם ליושבי בית, לכן דריש שמתאונן שנענשו כעוברי דת ומכוין לאנשי סדום, דכמו התם נדונו באש מן השמים כן הכא וכהפסוקים שמביא בזה ובזה, ומה ששייך עוד לדרשה זו יתבאר בתחלת פסוק הסמוך.
7. נתבאר באות הקודם.
8. ומסיים במדרש וכן מתנחמים ביש דכתיב (משלי ח׳) להנחיל אוהבי יש, ולפלא שלא הביא לענין זה הפסוק דירמי׳ ל״א ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, דכתיב בענין נחמה. ויש לפרש דלכן מביא הפסוק להנחיל אוהבי יש ולא זה דירמיה, משום דשני הפרטים הקודמים הנסמכים על לשון יש הם בדרך הפרזה גדולה, חטאו ביש דכתיב היש ה׳ בקרבנו, הרי זה חטא מופר מאד, שנסתפקו בעיקר ההשגחה, ולכן לקו בעונש גדול ומופרז מאוד עד שנאמר עליו אם יש מכאוב כמכאובי, ולכן מביא כנגד זה בנחמה ג״כ נחמה מופרזת במדה מרובה, והוא מש״כ להנחיל אוהבי יש, שעל זה דרשו עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות, משא״כ הפסוק ויש תקוה לאחריתך, אין בו כי אם נחמה קלה ורגילית, שיש תקוה ותו לא, ודו״ק.
9. מפרש עולל מלשון עוללות, והכונה שהאויב התנהג עמו שלא כתורה, דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, והוא בצר ועלל.
10. מדייק מ״ש ביום חרון אפו, והלא כנודע היה נמשך החורבן זמן רב וכמ״ש באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג׳ שנים ומחצה, וגם לא הול״ל כלל ביום אלא באפו וכמש״כ אשר נשבעתי באפי, ועל זה אמר דעיקר הרעה היא הגזירה היתה ביום אחד, ואלמלא פייסו להקב״ה באותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מענין צינון כמו מים פושרין. וגם יש לפרש הלשון פשרו כמ״ש במ״ר פ׳ בראשית שפגע קין באדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני, והוא מענין פשרה הנהוגה בין שני בע״ד, וה״נ הכונה שאלו עשו ישראל תשובה היו מתפשרים עם הקב״ה.
וממשיכה כנסת ישראל1 בצערה ובמר נפשה2 ואומרת, אני מתפללת3 לוֹא – שלא תגיע4 אֲלֵיכֶם כל הצרה הזאת5 שהגיעה אלי6 כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ – כל הדורות הבאים7, הַבִּיטוּ וּרְאוּ והגידו לי8 אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי ואתנחם9, הרי לא דקדק הקב״ה עם שום אומה כמו שדקדק עימי10, ראו אֲשֶׁר עוֹלַל לִי – נַעֲשָה11 לי ע״י אֱלֹהִים12, אֲשֶׁר הוֹגָה – שיבר13 יְהוָה אותי14 בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ15: ס
1. מדרש רבה.
2. עקדת יצחק.
3. אבן עזרא .
4. אבן עזרא, תשלום מצודת דוד.
5. רש״י.
6. אבן עזרא, תשלום מצודת דוד.
7. והכוונה היא שלא יקרה לדור אחר מה שקרה לדורו של צדקיהו, שמן היום אשר יצאו ישראל ממצרים עד דורו של צדקיהו אין לך דור שלא חטא, כעניין שנאמר (ירמיהו ז, כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים... וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם...⁠״ ובכולן לא חרב הבית אלא בדורו של צדקיהו, הוא שאמרו רבותינו, צדקיה שתה שמרי כל הדורות, ר״י קרא. לקח טוב פירש כל מי שעבר על דרכה של תורה לא בא עליו כזה העניין.
8. אבן עזרא.
9. אבן עזרא.
10. לקח טוב.
11. רש״י, אבן עזרא.
12. תשלום מצודת דוד.
13. ר״י קרא. רש״י פירש מלשון יגון. פלגי מים ביאר מלשון דיבור, שכל מה שה׳ עשה הוא הזהיר מראש ע״י עבדיו הנביאים.
14. רש״י.
15. א״ר אחא יום אחד היה חרון אפו של הקדוש ברוך הוא, אילו עשו ישראל תשובה פשרו (היו מתפשרים ומשלימים כביכול עם הקב״ה), מדרש רבה.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יג) מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח⁠־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כׇּל⁠־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃
From on high He sent fire into my bones, and it has adhered to them.⁠1 He spread a net for my feet. He turned me back, made me desolate, faint2 all day.
1. it has adhered to them | וַיִּרְדֶּנָּה – See R"Y Kara (second commentary) and Ibn Kaspi, pointing to similar usage in Melakhim I 6:32. The image of being engulfed by fire matches the following one of being entangled in a net. Alternatively: "ruled over" or "conquered", as per the more common usage of the root "רדה" found in Bereshit 1:26, Vayikra 25:43, and Melakhim I 5:4 (Lekach Tov, R"Y Kara, first commentary). The word fire, though normally feminine, sometimes, as here, takes a masculine verb (Ibn Ezra). See Gender for other examples.
2. faint | דָּוָה – See R"Y Kara who connects the word to the adjective "דַּוָּי" in Yeshayahu 1:5, Yirmeyahu 8:18, and Eikhah 1:22, where, from context, the word means faint or unwell. Outside of Eikhah, however, the form "דָּוָה" more specifically refers to a woman in her menstrual state, and might be used here to evoke that image as well, reinforcing the similar imagery of menstrual impurity in verses 8-9 and 17.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
מִן שְׁמַיָּא שָׁלַח אֵשָׁתָא בִּכְרַכֵּי תַקִּיפִין וּכְבַשׁ יַתְהוֹן פָּרַשׂ מְצַדְּתָּא לְרַגְלַי אִרְתִּיעַנִּי קְדַל בַּעֲלֵי דְבָבִי יְהִיבַנִּי לְמֶהֱוֵי צַדְיָא כָּל יוֹמָא מְרַחֲקָא וְחַלִּישָׁא.
[מא] מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי – רַבִּי אַמֵּי שָׁאַל אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר לוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה מַהוּ זֶה שֶׁכָּתוּב: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם (תהלים ע״א:י״ט), אָמַר לוֹ כְּשֵׁם שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, כָּךְ עֶלְיוֹנִים צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה אֵלּוּ עִם אֵלּוּ.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא לְהִדָּרֵשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים וַיֹּאמֶר בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל (יחזקאל י׳:ב׳). מַהוּ וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לַמַּלְאָךְ, וּמַלְאָךְ אָמַר לִכְרוּב, אַף עַל פִּי שֶׁגָּזַר עָלַי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִקַּח הַגֶּחָלִים אֵינִי יָכוֹל לִכָּנֵס לִפְנִים מִמְּחִיצָתְךָ, אֶלָּא עֲשֵׂה עִמִּי צְדָקָה וְתֵן לִי שְׁתֵּי גֶחָלִים מִשֶּׁלְּךָ שֶׁלֹא אִכָּוֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן אֶל חָפְנֵי לְבֻשׁ הַבַּדִּים (יחזקאל י׳:ז׳), מַהוּ וַיִּשָּׂא וַיִּתֵּן, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הִפְשִׁירָן וּנְתָנָן בְּכַפּוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי שֵׁשׁ שָׁנִים הָיוּ הַגֶּחָלִים עֲמוּמוֹת בְּיָדוֹ שֶׁל גַּבְרִיאֵל, סָבוּר שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, וְכֵיוָן שֶׁלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה בִּקֵּשׁ לְזָרְקָן עֲלֵיהֶם בְּחֵמָה, קָרָא לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ גַּבְרִיאֵל גַבְרִיאֵל לְהוֹנְךָ לְהוֹנְךָ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בַּעֲלֵי צְדָקוֹת אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֵּרָא לַכְּרֻבִים תַּבְנִית יַד אָדָם תַּחַת כַּנְפֵיהֶם (יחזקאל י׳:ח׳). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מִי מַעֲמִיד הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים צְדָקָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין בַּיָּד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם (תהלים ע״א:י״ט). וְדִכְוָותֵהּ: וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה׳ (מלכים א כ׳:כ״ח), מַהוּ וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר שְׁתֵּי פְּעָמִים, אֶלָּא בָּאֲמִירָה הָרִאשׁוֹנָה אָמַר לוֹ אִם יָבֹא בֶּן הֲדַד תַּחַת יָדְךָ אַל תָּחוֹס עָלָיו, וּבַאֲמִירָה הַשְּׁנִיָּה אָמַר לוֹ כַּמָּה מְצוּדוֹת עָשִׂיתִי כַמָּה רְמִיזוֹת עָשִׂיתִי כַּמָּה רְפָשִׁים עָשִׂיתִי עַד שֶׁרְפַשְׁתִּיו בְּיָדֶיךָ וְעַכְשָׁיו הוֹצֵאתוֹ בְּשָׁלוֹם, לָכֵן: וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ (מלכים א כ׳:מ״ב). וְדִכְוָותֵהּ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה (אסתר ז׳:ה׳), מַהוּ וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר שְׁתֵּי פְּעָמִים, אָמַר רַב בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר עַד שֶׁלֹא הִרְגִּישׁ שֶׁהִיא יְהוּדִית הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ בְּפַרְהֶסְיָא, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁ בָּהּ שֶׁהִיא יְהוּדִית וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לַמְתֻרְגְּמָן, וַיֹּאמֶר הַמְתֻרְגְּמָן לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה. וְדִכְוָתָהּ: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ (ויקרא כ״א:א׳), שְׁתֵּי אֲמִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה לִי, אֶלָּא בָּאֲמִירָה הָרִאשׁוֹנָה אָמַר לוֹ לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וּבַשְּׁנִיָּה אָמַר לוֹ אִם בָּא מֵת מִצְוָה עַל יָדְךָ הִטַּמֵּא לוֹ, לְפִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה אַתֶּם מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה, לֶעָתִיד לָבוֹא אֵין אַתֶּם מִטַּמְּאִין לְמֵת כָּל עִקָּר, שֶׁאֵין מִיתָה לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח (ישעיהו כ״ה:ח׳).
דָּבָר אַחֵר, וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד מָרוֹם, אֵלּוּ שְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת. אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ, שֶׁאַתָּה כּוֹבֵשׁ עַל מִדַּת הַדִּין. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה קָטֵיגוֹרְיָא לִפְנֵי כִסֵּא הַכָּבוֹד אָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ יְהֵא רָשָׁע זֶה מִתְגָּאֶה וְאוֹמֵר אֲנִי חָרַבְתִּי בֵּיתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וְשָׂרַפְתִּי מִקְדָּשׁוֹ, אִם כֵּן הוּא תֵּרֵד אֵשׁ מִלְּמַעְלָה וְתִשְּׂרֹף, מִיָּד, מַה כְּתִיב: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוּא שֶׁהַנָּבִיא מְקַנְתְּרָהּ וְאָמַר לָהּ: קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח (ישעיהו מ״ז:ב׳), הָא כָּל עַמָּא טָחֲנִין חִטִּין וְאַתְּ אוֹמֵר וְטַחֲנִי קֶמַח, אֶלָּא אָמְרָה יְרוּשָׁלָיִם לְבַת בָּבֶל, אִלּוּ מִמָּרוֹם לֹא עָשׂוּ בִי מִלְחָמָה אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לְהִלָּחֵם בִּי, אִלּוּ מִמָּרוֹם לֹא שָׁלְחוּ בִי אֵשׁ אַתְּ הָיִית יְכוֹלָה לִי, אֶלָּא אַרְיָא קְטִילָא קְטַלְתְּ, קִמְחָא טְחִינָא טְחַנְתְּ, קַרְתָּא יָקִידְתָּא אוֹקִידְתָּא, לְכָךְ אָמַר: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה, מַהוּ וַיִּרְדֶּנָּה, נִסְּחָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו (שופטים י״ד:ט׳).
דָּבָר אַחֵר: וַיִּרְדֶּנָּה – נִצְּחָהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים ע״ב:ח׳).
דָּבָר אַחֵר: וַיִּרְדֶּנָּה – שָׁלְטַהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר (מלכים א ה׳:ד׳).
דָּבָר אַחֵר: וַיִּרְדֶּנָּה – רִדְיָא, כִּדְתַנְיָא חָרַשׁ רוֹפֵשׁ אֶת הַהֵיכָל. רַבִּי בֵּיבָא מֵרַנְגַּיָּא אָמַר: וַיִּרְדֶּנָּה, רָאָה שֶׁמִּדַּת הַדִּין פּוֹגַעַת בָּהּ. פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי.
אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, אִם רָאִיתָ סַפְסָלִין מְלֵאִים בַּבְלִיִּים מֻנָּחֵי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, צַפֵּה לְרַגְלָיו שֶׁל מָשִׁיחַ, מַה טַּעַם, פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אִם רָאִיתָ סוּס פַּרְסִי קָשׁוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, צַפֵּה לְרַגְלָיו שֶׁל מָשִׁיחַ, מַה טַּעַם: וְהָיָה זֶה שָׁלוֹם אַשּׁוּר וגו׳ (מיכה ה׳:ד׳). הֱשִׁיבַנִּי אָחוֹר, אָחוֹר מִן הַכְּהֻנָה וּמִן הַמַּלְכוּת. נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה, לְצָדוּ. כָּל הַיּוֹם דָּוָה, לְגַרְדּוֹם.
ממרום שלח אש בעצמותי – אמר לה הקב״ה ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב.
ומן אלסמא בעת׳ בנאר פי עצ׳אמי פאד׳להא, ובסט שרכא עלי רגלי ורדני אלי ורא, וגעלני מתוחשה, וטול אלזמאן מדוייה.
ממרום – מן השמים.
וירדנה – ויחלישם.
כל היום – כל הזמן (וכ״ת בכל מקום שאין מובנו יום ממש, כגון דברים כח לב, לג יב, ישעיה נב ח, ועוד).
וירדנה – וָיֶרְדְ אותה, וישבר אותה על ידי רידוי ויסורין. לכך הנו״ן דגשה, לפותרו בלשון יחידית, כמו: יעשנה יכרסמנה ירענה, שהעצם לשון נקבה, כמה דאת אומר: העצמות היבשות (יחזקאל ל״ז:ד׳). שיבר כל אחת ואחת.
א{דבר אחר: וירדנה – כמו: וירדהו אל כפיו (שופטים י״ד:ט׳), הריק את המוח, גורר ורודה המוח מתוכו.}
א. תוספת זו מופיעה רק בכ״י אוקספורד 165 ובדפוסים. היא חסרה בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204.
Crushing it – It [the fire] crushed it and broke it through punishment and suffering. Therefore, the 'nun' is punctuated with a 'dagesh', so that it is interpreted in the feminine singular, as in יַעֲשֶׂנָּה [=he will do it], יְכַרְסְמֶנָּה [=he will gnaw at it], יִרְעֶנָּה [=will graze upon it]; for עֶצֶם [=bone] is in the feminine gender, as [Scripture] states, "the dry bones [=הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת.⁠"1 It broke each one.
{Another explanation, וַיִּרְדֶּנָּה as in, "and he separated it into his hands.⁠"2 He emptied the marrow, [i.e.,] he scraped and separated the marrow from within it.⁠3}
1. Yechezkel 37:4.
2. Shofetim 14:9.
3. Alternatively, 'and sent it [i.e., fire] down.'
ממרום שלח אש בעצמותי – כענין שנאמר ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויא׳ בא אל בינות לגלגל וגו׳ (יחזקאל י׳:ב׳) וכתב וישלח הכרוב את ידו מבינות לכרובים אשר בין הכרובים וישא ויתן אל חפני לבוש הבדים ויקח ויצא (יחזקאל י׳:ז׳) ויאמר ויאמר ב׳ פעמים למה מלמד שהמלאכים נכונים איש ממחיצת חבירו וכשאמ׳ לו השם לגבריאל למלא חפניו גחלי אש חזר ואמ׳ לו גבריאל לכרוב לתת לו מן הגחלים שבינותיו וכן מצינו שהכרובים יש להם ידים כענין שנאמר וידי אדם (מ)⁠תחת כנפיהם (יחזקאל י׳:כ״א).
וירדנה – מלשון שליטה כלומר אם לא שלח אש ממרום לא היה שולט בו אש האומות.
וירדנה – ותשלטנה האומות יו״ד במקום תי״ו ויהיה כמו ותרדנה ודומה לו, ד׳ מלכיות מגוי יעמודנה (דניאל ח׳:כ״ב) והוא כמו תעמודנה.
ס״א: וירדנה – מלשון הרודה פת מן התנור כלומר אחר ששלח אש בעצמותי נפחם במקום ועקרם.
פרש רשת לרגלי – פרש האומות כמו הרשת שהעופות ניצודין בו.
השיבני אחור – מכל הטובות, כענין שנאמר ויהיו לאחור ולא לפנים (ירמיהו ז׳:כ״ד) אחור מן הנבואה וכהונה ומלוכת.
נתנני שוממה – מצפה דור אחד דור עצובה ועלובה.
ממרום שלח אש בעצמותיי וירדנה – פירוש: משמים שלח הקב״ה אש על עצמותי, ושלט האש בעצמותי. וירדנה – פירוש: ושלט, ודומה לו: י״י ירד לי בגבורים (שופטים ה׳:י״ג).
פרש רשת לרגלי – פירוש: פרש הקב״ה רשת לרגלי, אילו האויבים שבאו עלי.
השיבני אחור – פירוש: ולכדו אותי האויבים והחייתי הקב״ה לאחור.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו, ובגיליון של כ״י לונדון 27298. בטקסט של כ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״ממרום שלח... הקב״ה לאחור.⁠״ ובמקומו מופיע פירוש ר״י קרא בפירושו השני: ״ממרום שלח אש בעצמותיי וַיֵרְדֵנהוירדנה – פתרונו: וידביקנה לאש בעצמותיי, כמו: וירד על הכרובים ועל התימורות את הזהב (מלכים א ו׳:ל״ב).⁠״
From on high he sent fire into my bones, and it subdued them (וירדנה)⁠1 – Its explanation is that the Holy One, blessed be He, sent fire from heaven against my bones, and it subdued them. The fire dominated within my bones. The explanation of and subdued them (וירדנה) is and it dominated, for it is like HaShem has given me dominion (ירד) over the strong ones (Judges 5:13).
He spread a net for my feet – These were the enemies who came upon me.
He hurled me backward – Its explanation is that the enemies conquered me, and the Holy One, blessed be He, made me retreat.
1. וירדנה qal 3m. sing. Impf (ירדה) + 3f. sing. suffix from רדה to have dominion, to rule. Compare with and he hammered (וירד) the gold onto the cherubim and the palms (I Kings 6:32).
ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה – פתרונו: ממרום שלח אש בעצמי וידביקנה בעצמותיי. כמו: וירד על הכרובים ועל התימורות את הזהב (מלכים א ו׳:ל״ב). וכן בלשון המשנה: הרודה פת בתנור (משנה תרומות י׳:ג׳), פירשא המדביק פת בתנור.
כל היום דוה – כמו: כל לבב דוי (ישעיהו א׳:ה׳).
א. כן בכ״י מינכן 5. בכ״י פראג: ״פתרונו״.
From on high he sent fire into bones, and it subdued1 them – Its explanation is that from on high he sent fire into my bones and he made it adhere to my bones, just as he pressed (וירד) the gold over the cherubim and the palms (I Kings 6:32); and so it is in the idiom of the Mishnah, the one who הרודה bread from the oven (Mishna Terumot 10:3) means the one who pastes bread into the oven.
Sick (דוה) throughout the day is similar to and each heart afflicted (דוי) (Isaiah 1:5).
1. The root רדה here has the meaning to have dominion, to rule.
וירדנה – שב אל האש, כי ימצא לשון זכר, כמו: תאכלהו אש לא נופח (איוב כ׳:כ״ו). והטעם כמו: לא ירדנו בפרך (ויקרא כ״ה:נ״ג).
And it broke them (וירדנה) It refers to the fire because it [fire] is found in the masculine, as an unfanned fire will consume him (תאכלהו) (Job 20:26). Its sense is like he shall not subjugate him (ירדנו) through hard labour (Leviticus 25:53).
דמתה חרון אפו לאש ירדה מהשמים, והגיעה עד העצם, ואין לה יכלת לברח ממול האש, כי רשת פרושה, והיא משיבה לאחור, והאש הבעירה עד ששבה שוממה. ויש דוה שתנוח לעתים ידועות, וזאת כל היום דוה.
She compares the heat of his anger to a fire which comes down from heaven, and reaches as far as the bone. But she is unable to flee from before the fire because a net is spread, so she turns back. So, the fire sets her alight as she sits, desolate. Some [who are] sad are content from time to time, but this is sad all day long.
וירדנה – וירדה אותי, והשי״ת הוא השולח והרודה את האש בעצמותם, והטעם התפשטות ודבוק בכל, וכן הוא ענין סוג שורש רדה.
השבני אחור – כן יעשה כל עוף או דג בראותו את הרשת הפרושה, וירמיה זוכר כל מינים מהרעות, וכן: כל חושך טמון (איוב כ׳:כ״ו). וכבוד המורה מונח במקומו.
ממרום – נמשך למ״ש אשר הוגה ה׳ וגו׳. אמר כי על כן הכריע הטבע לעשות נקמה בהם. וזה כי ממרום שהוא מקום טבעי לאש הכריחה לרדת על עצמותיה וזהו אומרו וירדנה שחוזר לאש מלשון וירדו בם ישרים (תהלים מ״ט). לא ירדנו בפרך (ויקרא כ״ה) גם אפשר שיהיה מלשון רדיית הפת (ר״ה כ״ט.) ויאמר שרדה אותן רצה לומר האש עצמותיה כרדיית הפת בתנור. וירמוז אל הקדחת הדקה אשר היא בתוך העצמות אשר אין המלט ממנה ולפי מה שיורד ממרום אל תוך המרכז אין המלט ומנוס לעמוד נכחו. לזה אמר פרש רשת לרגלי. ולא עוד אלא השליכני אחור. כי כל עוד שאנוס תנועת הגלגל הסובב היא יותר מהירה ולא די שלא אלך לפנים אלא שנסוגותי אחור.
נתנני שוממה – אמר כי מי שיקרה לו בטול החוש והתנועה במקצת איבריו לא יכאב כי בטל ממנו ההרגש אבל כי אצלה נשתנה הענין ויהי בה להפך שנתנני שוממה בטלה מן החושים ועכ״ז כל היום דוה.
נתנני שממה. במקצת מדוייקים חסר כמ״ש בישעיה סימן נ״ג.
וירדנה – וירקעו את פחי הזהב (פרשת פקודי) מתורגם ורדידו ומקור רדד ורדה וירד הוא הברת רַד, ל׳ השפלה, והכנוי מוסב לאש, האל שלח האש ושטחה על כל עצמותי.
השיבני אחור – כדי שאפול ברשת.
שוממה – משועממת.
כל היום – בלי שתעבור על דעתי תוחלת להיטיב שנית מצבי.
דוה – בחילוף אותיות (זהב⁠־דהב, עות⁠־עבט) זבה, מזילה דמעות מעיניה.
ממרום שלח אש בעצמותי. ד״א וצדקתך אלהים עד מרום אלו שני המאורות כדאיתא בפ׳ משפטים במדרש בקרא דאם כסף תלוה, הלבנה לוה מן השמש והשמש לוה מן הלבנה שנאמר שמש ירח עמד זבולה, והמאורות עושין צדקה זה עם זה, וזה צדקתך עד מרום שבמרום עושין צדקה זע״ז.
גיטין פ׳ הניזקין אמר ר״י אמר רב מאי דכתיב עיני עיני יורדה מים מעשה בבנו ובת של ר״י כו׳. הביאור עפ״י מה דאיתא בירושלמי מעשר שני א״ל חמי חד עינה נשקה חברתה א״ל ההוא גברא לאחתיה הוא חכים, וכן איתא הך עובדא ברכות דף נ״ו, וזה שאמר שעין אחת בוכה על השניה ויורדה מים על השניה, וזה אח ואחות בן ובת ר״י. ופשוט.
ממרום שלח אש – ובסדום כתיב וה׳ המטיר על סדום, וכתיב (ד׳ ו׳) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משא פנים יש בדבר,⁠1 אמר רבא א״ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב (יחזקאל ט״ז) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב (ד׳ ו׳) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן2 (סנהדרין ק״ד:)
ממרום שלח אש – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי3 (פתיחתא למ״ר).
ממרום שלח אש – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי וישעיהו אמר (ל״ב) עד יערה עלינו רוח ממרום4 (איכה רבה א׳:א׳).
ממרום שלח אש – בשעה שנכנסו שונאים לביהמ״ק קפצה קטגוריא לפני הקב״ה ואמרה לפניו, רבש״ע, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני החרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו, אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרף, מיד – ממרום שלח אש5 (מ״ר).
ממרום שלח אש – א״ר יהושע, הוא שהנביא מקנתרה לבבל (ישעיהו מ״ז) קחי רחיים וטחני קמח, כל העולם טוחנין חטין וכאן הוא אומר וטחני קמח, אלא אמרה ירושלים לבת בבל, אלו ממרום לא עשו בי מלחמה לא היית את יכולה להלחם בי, אלא מכיון שממרום שלח אש את אריא קטילא קטלת, קריה שרופה שרפת, קמחא טחינא טחנת6 (שם).
ממרום שלח אש – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו באש דכתיב (ירמיהו ז׳) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש7 ולקו באש דכתיב ממרום שלח אש8 (שם פסוק כ״ב).
וירדנה – מהו וירדנה – נסחה, כמש״נ (שופטים י״ד) וירדהו אל כפיו,⁠9 דבר אחר רדתה – נצחה, כמש״נ (תהלים ל״ב) וירד מים עד ים,⁠10 דבר אחר וירדנה – שלטה, כמש״נ (מלכים א ד׳) כי הוא רודה בכל עבר הנהר,⁠11 דבר אחר וירדנה – חרשה,⁠12 רב ביבא אמר, וירדנה – ראה שמדת הדין פוגעת בה13 (מ״ר).
פרש רשת לרגלי – א״ר אבא בר כהנא, אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בא״י צפה לרגליו של משיח, מאי טעמא, דכתיב פרש רשת לרגלי14 (שם).
השיבני אחור – אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות15 (שם).
נתנני שממה וגו׳ – נתנני שוממה – לתהו ובהו, בל היום דוה – כעולה לגרדום16 (שם).
1. הבאור הוא דלשון וה׳ המטיר מורה שהקב״ה בעצמו המטיר, והלשון ממרום שלח אש מורה שבא העונש ע״י שליח, ועונש הבא ע״י שליח קיל מעונש הבא ע״י עצמו, כמבואר בסנהדרין צ״ד ב׳ סנחריב שחרף על ידי שליח נענש ע״י שליח ופרעה שחרף בעצמו נענש מהקב״ה בעצמו, וא״כ כיון דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום קשה למה נענשו בירושלים ע״י שליח ובסדום מהקב״ה בעצמו בעוד שהיה צריך להיות להיפך לפי ערך גודל העון, וא״כ קשה וכי משא פנים יש בדבר. וע״ע מ״ש בזה דיוק אחר בתו״ת בראשית פ׳ י״ט בפסוק וה׳ המטיר.
2. ר״ל דעכ״פ היתה מדת הרחמים בירושלים ורק שעשו מה שעשו מגודל צערן ועניותן, וכהוראת הלשון ידי נשים רחמניות [כי השם רחמניה הוא תואר תמידי], כלומר שעם כל מעשיהן היו בכ״ז ידועות לרחמניות, מה שאין כן בסדום פשעו והתאכזרו מרוב טובה, כמבואר באגדות במקומו, ולכן הוקל עונש ירושלים מעונש סדום. ועי׳ במדרש על פסוק זה דאמר שם דאמר ליה הקב״ה לגבריאל להונך להונך (לאט לאט) שיש בהם בעלי צדקות אלו עם אלו הה״ד וירא לכרובים (אלו מלאכים) תבנית יד אדם תחת כנפיהם, ודברי המדרש משתווים לגמ׳ דידן וזה היה בעת שגבריאל בא לשרוף את הבהמ״ק דממרום שלח אש קאי על בהמ״ק, ועיין לעיל במ״ר על פסוק כל רעיה בגדו.
3. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳, דהכונה אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה – שהיה כך נתקיים בכם, וכאן הכונה שהייתם זוכים לקיום ביהמ״ק ולכל התוצאות המסתעפות ממנו. ויש להעיר שאינו מביא לענין זה הפסוק לא ימיש עמוד הענן וגו׳ ועמוד האש לילה לפני העם (ר״פ בשלח) וי״ל משום דאותו הפסוק איירי בהיותם במדבר, וכאן רוצה להביא איזה זכות שנהנו בעת היותם על מכונם בארץ. וגם י״ל דענין פ׳ זה שמביא יותר מכוון כלפי הלשון ממרום שלח אש, ע״פ המבואר בכ״מ בגמ׳ דאש המזבח ירד מן השמים (עיין יומא כ״א:). או דהכונה ע״פ מ״ש האר״י ז״ל דלכך אש של מעלה אינו מכלה כמו שמצינו גבי סנה וגבי מזבח הזהב (עי׳ סוף חגיגה ובתוס׳ שם) משום שהאש משמים הוא אינו גשם ואינו מכלה גשם וכאן ג״כ היה אש מן השמים וכמ״ש ממרום שלח אש ובכל זאת היה מכלה גשם זה בהמ״ק, וכמ״ש לקמן במדרש בשעה שנכנסו וכו׳ וז״ה שאמר אלו זכיתם לא היה האש של מעלה מכלה ועכשיו שלא זכיתם גם האש של מעלה מכלה, מהגאון ר׳ יוסף שאול נאטאנזאהן ז״ל.
4. וסופו להחיות רוח שפלים. ועיין מש״כ בבאור דרשה זו בכלל לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
5. ר״ל גם הקטגוריא אע״פ שכל ענינה ותכליתה לקטרג לא יכלה בכ״ז לסבול שיתגאה אותו רשע במעשה זה, ואמרה א״כ הוא שנגזרה גזירה לשריפת ביהמ״ק תרד אש מן השמים וישרפנו ולא יתגאה אותו רשע שהוא שרפו.
6. ר״ל ולכן נאמר וטחני קמח – מפני שהקמח שוב אינה צריכה טחינה. ובסנהדרין צ״ו ב׳ מבואר דמאמר זה נאמר לנבוזראדן בעת שכבש ירושלים והיתה דעתו זחוחה עליו.
7. ר״ל כל אחד מהם היה מסייע לעבירה להגיש מנחה לעבודת כוכבים, וע״ע באות הבא.
8. בפסוק כתיב הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כַּונים למלכת השמים, והנה מבואר שחטאו בג׳ דברים, בעצים, באש ובבצק, וא״כ צריך באור למה זה לקו דוקא באש, ואפשר לומר משום דמדרך בני הבית שיהיו נגררים אחר גדול הבית אבי המשפחה, וא״כ עיקר החטא תלוי בו והשאר טפלים, ולכן אחרי שהאבות חטאו באש נחשב האש לעיקר החטא, ולפיכך לקו בו, ובמדרש מסיים ומתנחמין באש דכתיב (זכריה ב׳) ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב.
9. ר״ל העתיקה ממקום טבעה, כי טבע האש ללכת מעלה וכאן ירדה למטה. והוראת הפעל רדה היא נסיחת דבר והעתקתו ממקום קביעתו וחבורו, כמו רדית הדבש מהכורת ורדית הפת מן התנור בלשון רבנן.
10. גם בזה הכונה כמו בלשון הקודם שנצח לטבע האש לרדת מלמעלה למטה, וכן בלשון הבא.
11. כמש״כ באות הקודם.
12. כאן דריש דלשון וירדנה מוסב אל העצמות שהם חיזוק הגוף, ועצם הוא לשון נקבה, כמו העצמות היבשות, ורדיה הוא תרישה מלשון לא תחרוש תרגומו – לא תרדי, ואמר ממרום שלח אש בעצמותי – בחיזוקי, וירדנה – ויחרשה, ומכוין לבית המקדש שהיה חזקתו ותקפו של ישראל.
13. גם זה מוסב על ביהמ״ק בתואר עצמות כמש״כ באות הקודם. ומוסב על הדרשה דלעיל שטענה הקטגוריא שתרד אש מלמעלה ותשרפנו, ודריש וירדנה – בנוטריקון וירא דינה, וירא את מדת הדין, וכמו שדרשו (ברכות ז׳:) בשם ראובן ראו מה בין בני וכו׳.
14. דרש פרש כמו פרס [בחלוף אותיות זסשר״צ שהן ממוצא אחד], ובבליים היינו פרסיים, [ולאו דוקא הני, אלא מפני שהיה פרס ובבל ידועות למקום גלותנו], ולרגלי – רמז למשיח, ע״ש הכתוב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, ואמר אם ראית ספסלים מלאים בבליים בא״י, ר״ל אם תראה רבוי בני הגולה עולים מבבל לא״י סימן הוא שהקב״ה חשב את הקץ, ונתן סימן ורמז לדבר פרש – רשת לרגלי. ויתכן עוד דרומז למ״ש בכתובות קי״א ב׳ כל העולה מבבל לא״י עובר בעשה שנאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה [לעלות לא״י] עד שתחפץ, כלומר עד שיעלה רצוי מהקב״ה, וא״כ כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות הוא, כי הגיעה השעה הרצויה, וזהו אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בארץ ישראל, כלומר, רבוי העולים, צפה לרגליו של משיח, ר״ל, אות הוא, כי כבר עומדות רגליו בשערי ירושלים. ויתכן לומר עוד כי דריש רשת מלשון ירושה ר״ל שהירושה תבא לרגלי המשיח.
15. כי בשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ״ש בזבחים ק״ב א׳ על הפסוק אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג״כ בשני אלה הדברים שאבדו אחר החורבן.
16. כלומר העולה לגרדום לידון לכריתה ולקטיעה, [שהוא מקום מעלות שמעלים עליו את הנדון לדונו], והלשון דוה הוא כמו והדוה בנדתה שהיא פרושה וקטועה מבעלה, או י״ל דסמך על הדרשה בריש אסתר ופחדת לילה ויומם זה העולה לגרדום והיינו כל היום דוה.
וגמל לי ה׳ כמעשי ידי הרעים1, מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה – וְהִשְׁלִיטָהּ בעצמותי2, פָּרַשׂ הקב״ה3 רֶשֶׁת לְרַגְלַי4 ולא יכולתי לברוח ממול האש שכן הרשת5 הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר6, והאש הבעירה עד אשר7 נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה – בטלה מן החושים8, ומבוהלת9, כָּל הַיּוֹם ללא הפסקה הייתי10 דָּוָה – מרוחקת וחלושה11: ס
1. תשלום מצודת דוד.
2. ר״י קרא, אבן עזרא. ושבר אותם, רש״י. ותשלטנה האומות, וי״מ וירדנה מלשון הרודה פת מן התנור, כלומר אחר ששלח אש בעצמותי נפחם במקומם ועקרם, לקח טוב. ובמדרש, באותה שעה קפצה קטיגוריא לפני כסא הכבוד, אמרה לפניו רבש״ע, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני חרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו?! אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרוף, מיד מה כתיב ממרום שלח אש בעצמותי, מדרש רבה.
3. ר״י קרא.
4. אלו האויבים שבאו עלי, ר״י קרא. דהיינו פרש את האומות כמו הרשת שהעופות ניצודין בו, לקח טוב.
5. אבן עזרא.
6. ובמדרש, אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות, מדרש רבה.
7. אבן עזרא.
8. עקדת יצחק. ובמדרש, מצפה דור אחד דור עצובה ועלובה, לקח טוב.
9. אלשיך.
10. אבן עזרא.
11. תרגום. גם כשהייתי שוממה היה זה כמו אשה דוה שמרוחקת מבעלה, וכשתטהר תחזור אליו, פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יד) נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּא עָל֥וּ עַל⁠־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא⁠־אוּכַ֥ל קֽוּם׃
The yoke of my crimes is bound1 by His hand.⁠2 They are woven together, coming up my neck, causing my strength to fail. Adonai has given me into the hands of those against whom I cannot stand!
1. bound | נִשְׂקַד – See Lekach Tov, Ibn Ezra, and Radak (Sefer HaShorashim). As the word is a hapax legomenon (a word which appears only once), without parallel in other Semitic languages, commentators explain it based on context. Other possibilities include: "marked" (Rashi), "looked" (R"Y Kara, first commentary), or: "sealed" (R"Y Kara, second commentary). Cf. Eikhah Rabbah that the word should be understood as if written with a "shin" (שׁקד), meaning to watch or guard.
2. by His hand | בְּיָדוֹ – This clause can be connected either to that which precedes it or to what follows.
א. יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ =ק-מ ושיטת-א (מרכא בתיבת תביר)
• ל=יִשְׂתָּֽרְג֛וּ (געיה ותביר).
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אִתְיַקֵּר נִיר מְרוֹדִי בִידֵיהּ אִתְיַבְּשׁוּ כְּשִׁיבְשִׁין דְגוּפְנָא סַלְקוּ עַל צַוְורִי אִתְקַל חֵילִי מְסַר יְיָ יָתִי בִידוֹי מַן דְלֵית יָכִין אֲנָא לְמֵיקָם.
[מב] נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ – שְׂקוּדָה הָיִיתִי מֵעֲוֹנוֹתַי, סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁיִּמְחֹל לִי עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי שֶׁאֲנוֹלוֹגִין שֶׁלִּי נִקְרַע מִלְּמַעְלָה.
דָּבָר אַחֵר: נִשְׂקַד – שִׁי״ן כְּתִיב, שָׁקַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵיךְ לְהָבִיא עָלַי אֶת הָרָעָה, אָמַר אִם אֲנִי מַגְלֶה אוֹתָן בִּתְקוּפוֹת טֵבֵת, הֲרֵי הֵן לוֹקִין בְּצִנָּה וּמֵתִין, אֶלָּא הֲרֵינִי מַגְלֶה אוֹתָן בִּתְקוּפַת תַּמּוּז שֶׁאֲפִלּוּ הֵן יְשֵׁנִין בַּדְּרָכִים וּבָרְחוֹבוֹת, אֵין אֶחָד מֵהֶם נִזּוֹק.
דָּבָר אַחֵר: נִשְׂקַד – שָׁקַד אֵיךְ לְהָבִיא עָלַי אֶת הָרָעָה, אָמַר אִם אֲנִי מַגְלֶה אוֹתָם בִּתְקוּפַת טֵבֵת, אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, אֶלָּא הֲרֵינִי מַגְלֶה אוֹתָם בִּתְקוּפַת תַּמּוּז, שֶׁיֵּשׁ עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְיֵשׁ תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה, וַאֲפִלּוּ אֵין הֶעָלֶה נָבֵל.
דָּבָר אַחֵר: נִשְׂקַד – שָׁקַד אֵיךְ לְהָבִיא עָלַי אֶת הָרָעָה, אָמַר אִם אֲנִי מַגְלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ מִדְבָּר, הֵם מֵתִים בָּרָעָב, אֶלָּא הֲרֵינִי מַגְלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ אַרְמֶנְיָא, שֶׁהֵם כְּרַכִּין וּמְחוֹזוֹת וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה מָצוּי לָהֶם.
דָּבָר אַחֵר: נִשְׂקַד – שְׁקוּדָה הָיִיתִי מֵעֲוֹנוֹתַי וּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁיִּמְחֹל לִי עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי, אֶלָּא יִשְׂתָּרְגוּ, עֲשָׂאָן עָלַי סְרִיגוֹת סְרִיגוֹת, הֵבִיא אוֹתָן עָלַי מְכֻפָּלוֹת, בָּבֶל וְכַשְׂדִים, מָדַי וּפָרָס, וְיָוָן וּמוֹקְדוֹן, אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל. עֲשָׂאָן עָלַי סְרִיגוֹת, בָּבֶל קָשָׁה וּמָדַי מְתוּנָה, יָוָן קָשָׁה וֶאֱדוֹם מְתוּנָה, כַּשְׂדִים קָשָׁה וּפָרַס מְתוּנָה, מוֹקְדוֹן קָשָׁה וְיִשְמָעֵאל מְתוּנָה. וְכֵן: מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵא תְבִירָה (דניאל ב׳:מ״ב), וּבְכָל אִלֵּין לָא כְפָרִית בֶּאֱלָהִי, אֶלָּא עָלוּ עַל צַוָּארִי, וּמְיַחֶדֶת שְׁמוֹ בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם, וְאוֹמֶרֶת: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳).
[מג] הִכְשִׁיל כֹּחִי – אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי יִרְמְיָה אַרְבָּעָה דְּבָרִים מַתִּישִׁין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: הַתַּעֲנִית, וְהַדֶּרֶךְ, עָוֹן, וּמַלְכוּת בָּבֶל. תַּעֲנִית, דִּכְתִיב: בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם (תהלים ק״ט:כ״ד). הַדֶּרֶךְ, דִּכְתִיב: עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי (תהלים ק״ב:כ״ד). עָוֹן, דִּכְתִיב: כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹּחִי (תהלים ל״א:י״א). מַלְכוּת, דִּכְתִיב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה כָּשַׁל כֹּחַ הַסַּבָּל וְהֶעָפָר הַרְבֵּה וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לִבְנוֹת בַּחוֹמָה (נחמיה ד׳:ד׳). נְתָנַנִּי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם, רַבָּנָן אָמְרֵי זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. רַב הוּנָא אָמַר: וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב׳:ז׳), עֲשָׂאוֹ עֶבֶד מְכֻדָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דְּאִי לָא לָעֵי לָא אָכֵיל, הִיא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא נְתָנַנִי ה׳ בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם, בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם, אִי לָא לָעֵי בִּימָמָא בְּלֵילְיָא לֹא אוּכַל קוּם.
נשקד עול פשעי בידו – אמר לה הקב״ה ואשבור מוטות עולכם.
ושנץ גל ד׳נובי בידה, פתשעבת וארתפעת עלי ענקי ואצ׳עפת קואי, פאסלמני אללה, פי יד מן לא אטיק מקאומתה.
נשקר – אוחז וקושר גדולי עונותי בידו ואז ישתרגו.
לא אוכל קום – לא אוכל להתקומם נגדם.
א{נשׂקד – כמו: נשׁקד, הרבה יש בבראשית רבה לשון הבטה.}
נשקד עול פשעי בידו – אין לתיבה זו דמיון במקרא, ובלשון ארמי של פסיקתא קוראב לדרבן מסקדא, מלמד הבקר.
ואומר אני: נשקד – פוּייְנְטוּרִידִין בלעז, נִקוּדים נִקוֺדִים מנומרין ומסומנין היו פשעי בידו של הקב״ה לזכרון, לא נשכח מניינם ותשלומיהם.
ישתרגו – נעשו קליעות קליעות ועלו על צוארי, לשון משנה: מסרגין את המטות.
א. תוספת זו מופיעה רק בכ״י אוקספורד 165, פרמא 3081. היא חסרה בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 34, פרמא 3204.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1. בכ״י אוקספורד 165: ״קורין״.
The yoke of my iniquities is recorded in His hand – This word נִשְׂקַד has no likeness in Scripture, and in the Aramaic language of the Pesikta, they call a goad מַסְקָדָא, an ox goad. And I say that נִשְׂקַד is pointured in Old French, [meaning,] my transgressions were dotted, spotted, and marked in the hand of the Holy One, Blessed Is He, for a remembrance; their number and recompense have not been forgotten.
They have become interwoven – They became many braids, and came up to my neck,⁠1 [as in] the language of the Mishnah, "We may (not) interlace the ropes of the bedsteads.⁠"2
1. צואר [neck] is symbolic of the Beis Hamikdosh; see Rashi in Bereshit 45:14.
2. Maseches Mo'ed Katan, Mishnah 1:8.
נשקד – ענינו לפי מקומו נקשר או נתחבר.
עול פשעי בידו – מלשון שקידה שהיה השם שוקד עול פשעי והיו כלם חתומים לפניו לפיכך נשתרגו עלו על צוארי.
ס״א: נשקד – ד׳ תחת ר׳ כמו רודנים דודנים להתגרד להתגרר ויהיה פירושו מלשון סקירה כי סוקר היה השם עול פשעי כמו סוקרא לשון משנה לסוקרו בסיקרא.
ישתרגו – כלומר יסתבכו שריגות שריגות.
עלו על צוארי – עלו בבל וכשדים מדי ופרס יון ומקדון.
הכשיל כחי – אמר ר׳ תנחום בר׳ חייא ד׳ דברים מתישין את הכח עון ודרך ותענית ומלכיות עון דכתי׳ כשל בעוני כחי (תהלים ל״א:י״א) דרך דכתי׳ ענה בדרך כחי (תהלים ק״ב:כ״ד) תענית דכתי׳ עיניתי בצום נפשי (תהלים ל״ה:י״ג) מלכיות דכתי׳ ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי.
לוא אוכל קום – לוא מלא בוי״ו כלומר לא אוכל לקום אלא לחכות לו שנאמר אשרי כל חוכי לו (ישעיהו ל׳:י״ח) וכן הוא או׳ נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה׳:ב׳) כלומר אחרי הגלות הזה האחרון לא יוסיף עוד גלות אחרת.
נשקד עול פשעי בידו – נשקד – פתרונו: ניבט,⁠1 כמו: קם מסקדא בההוא חוויא, בבראשית רבא (בראשית רבה י׳:ז׳).
עול פשעי – עיול פשעיב כמו: ועולתה קפצה פיה (איוב ה׳:ט״ז). ופתרון נשקד עול פשעי בידו – צופה ומביט על כל פשעיי והכל פקוד בידו.⁠ג
ישתרגו – הפשעים רבו והלכו עדד שנעשו שריגים עד שעלו על צוארי והכשיל כוחי.
1. כלומר: הסתכל.
א. בנוסחאות שלנו בבראשית רבה: ״מסקר״ או ״מסתכל״.
ב. כן בכ״י פרמא 2203, פריס 162. בכ״י לונדון 27298 הושמט ע״י הדומות: ״עיול פשעי״.
ג. בגיליון כ״י לונדון 27298 מופיע: ״נשקד עול פשעי בידו – פירוש: דחק הקב״ה עול של פשעי בידו.⁠״
ד. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״עד״.
The עול of my transgressions was נשקד in his hand – The explanation of נשקד is look, as in: looked (מסקד) at the snake in Bereshit Rabbah (Bereshit Rabbah 10:7).
The עול of my transgressions is just like and iniquity (עולה) shuts its mouth (Job 5:16). The explanation of נשקד עול פשעי בידו is [that he is] an onlooker who gazes upon all my transgressions, and everything is remembered by him.
They were knit together – The transgressions increased, and continued until they were made shoots that grew upon my neck, and he sapped my strength.
נשקד עול פשעי בידו – לפי העיניין: נכתבא ונחתם עול פשעיי בידו. ובפתרוני רבי׳ שלמה בר׳ יצחק ראיתי:⁠1 דומה נשקד כהדין מסקדתא דמסקדב לה לתורתא (ויקרא רבה כ״ט:ז׳).
נשקד – הוא פיינטלי2 בלעז, ויש גימגום בדבר.
עול פשעי – כמו: ועולתה קפצה פיה (איוב ה׳:ט״ז).
ישתרגו – נעשו שריגים. ופתרונו: הפשעים רבו וגדלו ונעשו שריגיםג עד שעלו על צוארי והכשיל כוחי – ודומה לו ביחזקאל: צץ המטה פרח הזדון החמס קם למטה רשע (יחזקאל ז׳:י׳-י״א).
1. ברש״י במהדורות הדפוס: נשקד עול פשעי בידו – אין לתיבה זו דמיון במקרא ובלשון ארמי של פסיקתא קורין לדרבן מסקדא מלמד הבקר. ואומר אני: נשקד פויינט״רינט בלעז נקודים מנומרים ומסומנים היו פשעי בידו של הקב״ה לזכרון לא נשכח מניינם ותשלומיהם.
2. point les
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״בכתב״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״מסקרתא דמסקר״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות ״ופתרונו... ונעשו שריגים״.
The yoke of my transgressions was bound up in his hand – according to the context, was written the yoke of my transgressions was sealed in his hand. In the commentary of Rabbi Solomon, son of Rabbi Isaac, I saw דומה נשקד כהדין מסקדתא דמסקד לה לתורתא.
נשקד is פיינטלי in the vernacular1 but there is doubt about the truth of the matter.
The עול of my transgressions is like and iniquity (ועולתה) shuts its mouth (Job 5:16).
they were knit together – They were turned into weaving, and its explanation is that the transgressions increased and became great, and were woven together until they grew upon my neck and caused my strength to fail. It is similar (to him) in Ezekiel, the rod has sprouted fruit, wantoness has blossomed. Violence has arisen to become a rod of wickedness (Ezekiel 7:10,11).
1. Old French not yet identified.
מלת נשקד – אין לה אבא ואם, והטעם כמו: נמשך או נקשר.⁠ב
ותי״וג ישתרגו – מבנין התפעל, ממשפחת השריגים.
הכשיל – שב אל עול פשעי, ויחסר ׳אשר׳ אחר בידי. גם אחר קום: ׳עמו׳ או ׳מפניו׳.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876: ״ואב״.
ב. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״נשקד״.
ג. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״והו״ו״.
The word נשקד is a hapax legomenon1; its sense is like to be prolonged, (and) like to be in haste.
they have become interwoven (ישתרגו) – A hithpael from the same group [of words] as branches (שריגים).
It caused to fail refers to the yoke of my transgressions; but אשר is lacking after into the hands of, (and) also after stand either with him, or because of him.
1. Literally: it has no predecessor.
דמתה העונות לשריגים של גפן, שתולדותיו להאחז עם כל עץ גבוה ויגבהו.
ומלת נתנני כמו עזבני, וכן: על כן לא נתתיך (בראשית כ׳:ו׳), והטעם: ביד העונות. ויתכן: ביד האויב, בעבור הפשעים.
She likens the troubles to the shoots of the vine, whose instinct is to grasp each tall tree and be lifted up.
The word he delivered me (נתנני) is like he abandoned me; similarly, therefore, I did not let you (נתתיך) (Genesis 20:6), and the sense is: into the hand of the troubles.
But, it is possible [that it is:] into the hand of the enemy, on account of the sins.
נשקד – מה נוכל להנבא במצאנו שרש ושם יחיד בספרי קודש, ואין לנו, כמו שאמר המורה, מלשון העברי כי אם מעט, והפליג ז״ל בשרש תרם שהתחבטו בו כל הקודמים לפניו.
ואפשר שטעם נשקד – נדבק, כמו שאמרו המפרשים, אמנם אין זה הכרח.
בידו – כנוי לשם שקדם זכרו ושיבא אח״כ.
ישתרגו – רמז לפשעים, וכן עלו.
הכשיל כחי – רמז לשם, ואחריו העול, כי כלם הכשלו כח עמנו, רק השם יתברך הוא הפועל הרחוק, וכן לכל פעל, כמו שבאר המורה בתכלית.
בידי לא אוכל קום – נכון בעברי ובהגיון, כמו שהיה נכון, אם אמר: בידי אשר לא אוכל קום, או בידי איש אשר לא אוכל קום.
נשקד – יראה אמנם האמת שנשקד עול פשעי בידו וזה שבא מידו עונש שלם וזה לעול פשעיה והביאור כמ״ש ישתרגו עלו על צוארי יראה כי כמו שהפשעים השתרגו ועלו על צוארי כעול הזה שהוא מכשיל כח הסבל כן נתנני ה׳ בידי לא אוכל קום כלומר אנכי בטלתי כח גבורתי ברוב פשעי והוא בטלו לגמרי במה שנתנני בידי לא אוכל קום.
נשקד – בסי״ן, ובערוך ערך מסקיד ״בויקרא רבא, מלמדך להועיל, כהדין מססא דמסקיד בתורתא״ כמו הַמַּלְמַד המיסר הפרה ומישרה לתלמיה, ובפרשת עקב כאשר ייסר איש את בנו, תרגום ירושלמי, היכמא דמסקר ברי״ש וראוי בדל״ת דמסקד; א״כ כוונתו כאן – פשעי השתרגו ונעשו עול שבו חריצי ברזל (וחרוץ שהוא אדם מהיר נרדף לשוקד בשי״ן) שעלה על צוארי, והאל אוחז בעול זה בידו ומיסרני בו ומכשיל כחי; ויוצא מן הדמיון למדומה ומוסיף נתנני וגו׳.
נשקד על פשעי – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ בחקתי) ואשבור מוטות עולכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים נשקד עול פשעי בידו1 (פתיחתא למ״ר).
נשקד על פשעי – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר נשקד עול פשעי בידו2 וישעיהו אמר (נ״ב) התפתחי מוסרי צוארךקנ*)3 (מ״ר פסוק כ״ב).
נשקד על פשעי – מהו נשקד – שקד הקב״ה איך להביא עלי את הרעה,⁠4 אמר, אם אני מגלה אותן בתקופת טבת ובדרך המדבר הרי הם מתים בצנה וברעב, אלא אני מגלה אותן בתקופת תמוז, שאפילו הן ישנים בדרכים וברחובות אין אחד מהן נזוק, ודרך כרכים ומחוזות שמאכל ומשתה מצוי להם5 (מ״ר).
נשקד על פשעי וגו׳ – מהו נשקד וגו׳, אמרה כנסת ישראל, שקודה הייתי מעונותי בשעה ששמעתי ששטר חוב שלי נקרע,⁠6 אבל לא כן הוא, אלא ישתרגו עלו על צוארי, עשאן עלי כדעות סריגות, הביא אותן עלי מכופלות, בבל וכשדים, מדי ופרס, יון ומוקדון, אדום וישמעאל, זו קשה וזו מתונה, ובכל זאת לא כפרית באלהי אלא עולו על צוארי ומיחדת שמו פעמים בכל יום ואומרת שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד7 (שם).
הכשיל כחי – מלמד שהעון מתיש כחו של אדם, וכן הוא אומר (תהלים ל״א) כשל בעוני כחי8 (שם).
בידי לא אוכל קום – מר עוקבא בר חייא אמר, זו אשה רעה וכתובתה מרובה,⁠9 ובמערבא אמרי, זה הוא שמזונותיו תלויין בכספו10 (יבמות ס״ג:)
בידי לא אוכל קום – ר׳ חנינא אומר, בידי לא אוכל קום [קרי ביה ביָדי], דאי לא עבדי בידי ביממא, בלילה לא אוכל קום11 (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. צ״ל דסמיך אסיפא דקרא ישתרגו עלו על צוארי וגו׳.
3. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
4. שקד מלשון לשקוד על דלתותי יום יום, ובלשון חז״ל שקדו חכמים (כתובות ה׳.), ר״ל ששקד לטובה וכדמפרש, ודריש נשקד כמו בשי״ן ימנית.
5. דרשה זו היא ע״ד הכתוב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, והיינו שאפי׳ בשעת גלותם שוקד הקב״ה לבל יאבדו ח״ו.
6. מכוין על הסליחה שמחל הקב״ה על עון העגל, ודריש נשקד כמו נשקט, שהד׳ והט׳ מתחלפין מפני שהם ממוצא אחד, ור״ל שלוה ושקטה הייתי מדאגת עונותי אחרי ששמעתי סליחתו של הקב״ה.
7. סריגות הוא כמו מטה מסורגת, כלומר מכופל כמה פעמים, ובשנוי הנטיות מצד המלכיות האלה, זו קשה וזו רכה [מתונה], ומפרש במדרש בבל קשה ומדי מתונה, יון קשה ואדום מתונה, כשדים קשה ופרס מתונה, מוקדון קשה וישמעאל מתונה, והכונה בכ״ז, כי כמו שנסיון הוא לעמוד באמונה תחת מלכות קשה, בגזירות קשות וכדומה, כך נקל לעבור דרך אמונה תחת מלכות רכה שעם האהבה והרכות שהיא מראה מעברת ממילא על הדת כנודע, וא״כ שני הענינים נסיונות הם, ועל זה אמר ובכל זאת, בין במלכות זו ובין במלכות זו לא כפרית באלהי וכו׳.
8. מפרש דהלשון הכשיל מוסב על עול פשעי, ולא ניחא ליה לפרש דקאי על הקב״ה, יען דאחר זה אמר נתנני ה׳ בידי וגו׳, ואם היה מוסב כאן על הקב״ה לא הו״ל להזכיר שם ה׳ בהפעל נתנני שאחר זה.
9. שאינו יכול לקיימה וגם קשה לו לגרשה, ויתכן דהכונה דגם זה הוא מצד הגלות והדחקות.
10. פירש״י שאין לו זריעה בקרקע דכל שעה מיצר ודואג שמא תתייקר התבואה או ינעלו שערי שבר.
11. ר״ל נתנני ה׳ בידי, שאעמול במזונותי, אז יש לי מה לאכול ואוכל לישן בלילה ולקום בבקר, אך כשאין לי מה לעשות בידי אין לי פרנסתי לאכול ולא אוכל לישן ולא לקום בבקר.
נִשְׂקַד – מסומן1 עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדוֹ של הקב״ה לזכרון, לא נשכח מניינם ותשלומיהם של פשעי2, צופה הקב״ה ומביט על כל פשעי והכל פקוד בידו; ורבו פשעי והלכו עד אשר3 יִשְׂתָּרְגוּ – יסתבכו4 ונעשו קליעות קליעות עד5 שֶׁעָלוּ עַל צַוָּארִי, ועול פשעי6 הִכְשִׁיל כֹּחִי; נְתָנַנִי – עזבני7 אֲדֹנָי בִּידֵי האויב בעבור הפשעים8 עד אשר9 לֹא אוּכַל קוּם – לקום אלא לחכות לה׳10: ס
1. לעזי רש״י. התחבר, וי״מ מלשון שקידה, דהיינו ה׳ שקד והמתין להעניש אותי על פשעי, לקח טוב. ובמדרש, שקד הקדוש ברוך הוא איך להביא עלי את הרעה, אמר אם אני מגלה אותם בתקופות טבת הרי הם לוקים בצינה ומתים, אלא הריני מגלה אותם בתקופת תמוז שאפילו הם ישינים בדרכים וברחובות אין אחד מהם ניזוק... אמר אם אני מגלה אותם בתקופת טבת אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה, אלא הריני מגלה אותם בתקופת תמוז שיש ענבים בגפן ויש תאנים בתאנה ואפי׳ אין העלה נבל... אמר אם אני מגלה אותם דרך מדבר הם מתים ברעב, אלא הריני מגלה אותם דרך ארמנייא שהם כרכין ומחוזות ומאכל ומשתה מצוי להם, מדרש רבה.
2. רש״י.
3. ר״י קרא.
4. לקח טוב.
5. רש״י. ודימה את העוונות לשריגים של גפן, שתולדותיו להאחז עם כל עץ גבוה ויגבהו, אבן עזרא.
6. אבן עזרא.
7. אבן עזרא.
8. אבן עזרא בפירושו השני.
9. אבן עזרא.
10. שנאמר (ישעיהו ל, יח) ״אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ״ וכן הוא אומר (עמוס ה, ב) ״נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״ כלומר אחרי הגלות הזה האחרון לא יוסיף עוד גלות אחרת, לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טו) סִלָּ֨ה כׇל⁠־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת⁠־יְהוּדָֽה׃
Adonai has cast out1 all my mighty men in my midst. He has called an assembly2 against me to break my young men. As in a wine press, Adonai has trodden the virgin daughter3 of Yehuda.
1. cast out | סִלָּה – The word appears only a couple of times in Tanakh, making it difficult to define. This translation is based on Semitic cognates; both the Aramaic "סלא" and the Akkadian "salû" mean to throw off or reject. Alternatively, the word relates to the root "סלל", which means to lift or pile up, in which case the verse might be speaking of the heaping up of dead bodies. Cf. Rashi, R"Y Kara and Ibn Ezra who suggest: "trample", pointing to the phrase "סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה" in Yeshayahu 62:10, which speaks of paving a highway.
2. assembly | מוֹעֵד – See Rashi who elaborates: "a gathering (of troops)". Alternatively: "an appointed time" (Lekach Tov, Hoil Moshe). The verse can easily sustain both meanings of "מוֹעֵד".
3. virgin daughter of Yehuda | לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה – See R"Y Kara that the verse compares Yehuda to a young maiden who had been living a life of tranquility and never known toil.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
כְבַשׁ כָּל תַּקִּיפַי יְיָ בֵּינִי אֲרַע זְמַן עָלַי לִתְבִירָא חֵיל עוּלֵימַי וְעָלוּ עַמְמַיָּא עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַייָ וְסָאִיבוּ בְתוּלְתָּא דְבֵית יְהוּדָה דִּי הֲוָה דִמְהוֹן דִבְתוּלְתְּהוֹן מִיתְשַׁד הֵיךְ כַּחֲמָר מִן מַעֲצַרְתָּא בְעִידַן דִגְּבַר מְבַעִיט יָת עִנְבִין חֲמַר עִינְבוֹהִי שַׁדְיָין.
[מד] סִלָּה כָל אַבִּירַי ה׳ – עָבְדֵי סָאתֵי קוֹמֵיהוֹן, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּבַר גַּמְזָא צָוְוחִין לְסָאתָא סָרָקֵי.
אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּעֲרַבְיָא צָוְוחִין לְמַסְרוֹקָה מְסַלְסְלָה. קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי, מָצִינוּ שֶׁסִּילוּקָן שֶׁל בַּחוּרִים קָשֶׁה כְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב: גַּת דָּרַךְ ה׳ לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה. כָּךְ, קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי.
היא אמרה סלה כל אבירי ה׳ – אמר לה הקב״ה (ואומר) סולו סולו פנו דרך.
וקד נגל אללה גמיע אגלאי מן וסטי, וגמע עליי מחצ׳רא לכסר שבאבי, וכאנה עצר פי מעצרה גמע יהודה.
סלה – וכבר הגלה ה׳ כל נכבדי מקרבי וקבץ עלי התוועדות לשבור בחורי וכאלו דרך בגת קהל יהודה. אך יש גו׳ ״גמיע אבכאר יהודה״ תרגומו: וכאלו דרך בגת כל בתולות יהודה.
סלה – רמס ורפס, לשון סלו סלו המסלה (ישעיהו ס״ב:י׳).
קרא עלי מועד – יעידת גייסות לבא עלי.
ורבותינו דרשו מה שדרשו: תמוז דההיא שתא מלויי מלאה של שנה שנייה לצאתם ממצרים לכך אורעהא חזרתן של מרגלים ליליב תשעה באב שעליה הוקבע בכייתן לדורות.
גת דרך – לשון הריגה, כמו: פורה דרכתי לבדי (ישעיהו ס״ג:ג׳). כדורך ענבים להוציא יינם, כך רָמָס אנשיםג להוציא דמם.
א. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 34: ״אירעה״.
ב. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י אוקספורד 34: ״בליל״. בכ״י פרמא 3081, פרמא 3204: ״ליל״.
ג. כן בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 165, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204. בדפוסים: ״הנשים״.
Trampled – He trampled and trod, an expression of, "pave, pave סֹלּוּ the road.⁠"1
He has proclaimed a gathering against me – A gathering of troops to come against me.⁠2 And our Rabbis expounded what they expounded. Tammuz of that year was a full month [=30 days], of the second year from their Exodus from Egypt. Therefore, the return of the spies occurred on the night of the ninth of Av, upon which their weeping was established for generations.⁠3
[As with] a wine press, [God] has trodden – An expression of killing, as in, "I alone have trodden a winepress,⁠"4 as one treads upon grapes to extract their wine, so did He trample the women to extract their blood.
1. Yeshayahu 62:10.
2. Alternatively, 'He has proclaimed to break [מועד] me.' (Yein Horekach)
3. Maseches Ta'anis 29a. According to this explanation, מועד means 'a set time.'
4. Yeshayahu 63:3.
סלה כל אבירי י״י – פירושו מקרבי ב׳ תחת מ׳ כמו שאמ׳ בפסוק גלתה יהודה מעוני (איכה א׳:ג׳).
סלה – כמו סולו סולו המסילה (ישעיהו ס״ב:י׳) והוא שהוציא וסילק השם את החכמים ואת הגבורים ואחרי כן קרא עליהם מועד וכן הוא או׳ כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיהו נ״ז:א׳).
קרא עלי מועד – זימן השם עלי זמן כענין שנאמר כל מבקשיה לא ייעפו בחדשה ימצאונה (ירמיהו ב׳:כ״ד) זה חדש אב.
גת דרך י״י לבתולת בת יהודה – כשם שבגת בוססים את הענבים ויינם זב מהם כך הביא השם את האומות על ישראל והיו בוססין אותם. ודמם היה נשפך כמים כענין שנאמר שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר (תהלים ע״ט:ג׳).
ד״א: סלה – רמס כמו סלוה כמו ערמים (ירמיהו נ׳:כ״ו).
סילה כל אביריסילה – מגזרת: וסר מרע מסתוללא (ישעיהו נ״ט:ט״ו), שפתרונו: נידש כמסילה זו שהכל דשין בה. אף כאן סילה – פתרונו: רמס כל אביריי וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳).
קרא עלי מועד – יעדת גייסות לבוא עלי.⁠ב
גת דרך י״י לבתולת בת יהודה – לשון הריגה ורמיסה,⁠ג כמו: פורה דרכתי (ישעיהו ס״ג:ג׳), וכמו: כדורך ענבים בגת (ישעיהו ס״ג:ב׳).⁠ד
לבתולת בת יהודה – לעם יהודה שדומה לבתולה היושבת בשלוותה, שלא נסתה כף רגלה הצג על הארץ (דברים כ״ח:נ״ו).
א. כך גורס ר״י קרא, וכן בכמה כ״י של המקרא. בנוסח שלנו: ״מִשְׁתּוֹלֵל״ (עם ש׳ ימנית).
ב. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״קרא עלי... לבוא עלי״.
ג. כן בדפוס ברסלאו. בכ״י פרמא 2203: ״ורמיזה״.
ד. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״לבתולת בת יהודה... בגת.⁠״
[The Lord] has trampled (סילה) all my warriors – From the root of: and whoever turns from evil is maltreated (מסתולל)⁠1 (Isaiah 59:15), whose explanation is he was crushed, like a highway that everyone tramples on. Also, in this case, the explanation of he trampled (סילה) is he trampled all the warriors, then destroyed them like dust in threshing.
He has proclaimed a fixed time against me – an assembly of troops to come against me.
A winepress HaShem has trodden (דרך) – This is an idea of slaughter and trampling, just like I alone have trodden (דרכתי) a winepress (Isaiah 63:3), and similarly, like someone treading (כדורך) grapes2 in a winepress (Isaiah 63:2).
The maiden daughter Judah – the people of Judah, who resemble a maiden who dwells in security, who who had never tried to set the sole of her foot on the ground (Deuteronomy 28:56).
1. This was the spelling according to R. Yosef Kara. Our editions read: מִשְׁתּוֹלֵל with a shin.
2. The word grapes has been added to the text, presumably to help clarify the text.
סלה כל אבירי י״י – מגזרת וסר מרע מסתוללא (ישעיהו נ״ט:ט״ו), שפתרונו: נידש ועשויב כמסילה זו שהכל דשו בה. אף כאן: סלה – פתרונו:⁠ג רמס, כל אבירי – וישימם כעפר לדוש (מלכים ב י״ג:ז׳).
קרא עלי מועד – פתרונו: גזר עלי מועד, כמו: כי קרא לרעב.
גת דרך י״י לבתולת בת יהודה – לעם יהודה, הדומה לבתולה היושבת בשלוותה, שלא נסתה כף רגלה הצג על הארץ (דברים כ״ח:נ״ו).
א. בנוסחאות שלנו: ״משתולל״.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״ועשו״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״פתרונו״.
The Lord has trampled all my warriors – From the root of: and whoever turns from evil is maltreated (מסתולל)⁠1 (Isaiah 59:15), whose explanation is he was crushed, like this highway that everyone tramples on. Also, in this case, the explanation of he trampled (סילה) is he trampled all my heroes, and made them like dust in order to crush them.
He has proclaimed (קרא) a fixed time against me – Its explanation is he decreed a set time against me, as in for HaShem has called (קרא) for a famine (II Kings 8:1).
in a winepress the Lord has trodden the maiden daughter of Judah – For the people of Judah, who resemble a maiden who dwells in security for she never tried to set the sole of her foot upon the ground (Deuteronomy 28:56).
1. This was the spelling according to R. Yosef Kara. Our editions read: מִשְׁתּוֹלֵל with a shin.
סלה – מגזרת: מסלה, וכן: גת דרך י״י – גת דרך מדרך, רק סלה (תהלים ג׳:ג׳ ועוד) שורש אחר.⁠א
גת – יקב.
בתולת – סמוכה אל בת. ובת יהודה – כל השבט שהוליד יהודה, והבתולה – ירושלם.
א. כן בכ״י וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״אחד״.
Trampled (סלה). Related to road/way (מסלה), and so the text continues HaShem has trodden [as in] a winepress which is from the verb דרך, only סלה is another root.
גתwinepress.
maiden. [It is] in construct with daughter; and the daughter Judah is the whole tribe, and the maiden is Jerusalem.
סלה – נתנה ביד צר, כי אביריה – אנשי המלחמה דרכם האל במסלה, והם בקרבה, וכאילו הקדיש קראים (השוו צפניה א׳:ו׳) לבא לשבר הבחורים בעלי הכח, ונגרו דמיהם כדם ענב בגת.
[The Lord] trampled. She was given (נתנה)⁠1 into the enemy's hand, because God trampled her mighty men, her men of war, on the road, and they were in her midst. Similarly, he has consecrated those he has invited (Zephaniah 1:7)2, in order to come and kill the young men, the possessors of strength. Their blood was spilled like the juice of the grape in the winepress.
1. Reading נתנה as niphal 3 f. sing.; but, an equally possible reading is 'he gave her', qal 3m. sing. + f. sing. suffix.
2. In context, HaShem has prepared a sacrifice; he has consecrated those he has invited.
סלה – מטעם: סלית כל שוגים (תהלים קי״ט:קי״ח).
כל אבירי – הם לנו ישראלים, ע״כ לשון יחיד, וענינו לרעה, ולא נוכל לתרגמו ביחוד עצמי, כי אין לנו שמוש העברי כלו, אבל די לנו שנבין העניין בכלל.
גת דרך – דבר ירמיה כנגד כנסת ישראל, ורבים כן בזה הספר, וכל שכן בתהלים, וכלם למדו ממשה רבן של כל הנביאים.
סלה – למה שלוקחי הבתולות הם האנשים הבאים בעקר ימיהם הם שני העמידה והם הנקראים האבירים או הבחורים בעוד שהם בשני הגדול או העלייה והנה אם כן כאשר סלה כל האבירים אשר בקרבי וקרא עלי מועד לשבור בחורי הבתולות תתעלפנה כי אין איש בארץ לבא עליהן ויצטמקו בתוליהן בלתי תועלת והרי הוא כאילו גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה כי הגת אינו כ״א לכמש ולצמק הענבים או הזיתים.
סלה כל אבירי ׀ אדני. בפסיקתא דאיכה יש פסוק בין אבירי לשם וכן בספרים כ״י מדוייקים.
מועד – יום מזומן לכך ואין להשמט מגזרתו.
גת... לבתולת – גת בתולת, דרך אותה להוציא דמה כמו שדורכים ענבים להוציא דמן ובתולה כאן ל׳ חבה וכבוד כמו בת שאחריו.
סלה כל אבירי – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ חקת) במסלה נעלה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים סלה כל אבירי1 (פתיחתא למ״ר).
סלה כל אבירי – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר סלה כל אבירי, וישעיהו אמר (ס״ב) סלו סלו המסלה סקלו מאבן2 (איכה רבה א׳:א׳).
סלה כל אבירי – מהו סלה כל אבירי, כאדם שאומר לחבירו נפסלה מטבע זו3 (סנהדרין ק״ד:)
סלה כל אבירי – [מהו סלה כל אבירי – סרק אברי], שכן בערבי קורין למסרקה סלסלה4 (מ״ר).
קרא עלי מועד – אמר אביי, תמוז דההיא שתא משילוח מרגלים מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, וכתיב (פ׳ שלח) ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה ואמר הקב״ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בו בכיה לדורות, ומכאן דראש חודש איקרי מועד5 (פסחים ע״ז א׳, תענית כ״ט.).
לשבר בחורי – מצינו שסילוק של בחורים קשה כחורבן בית המקדש, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי6 (מ״ר).
גת דרך ה׳ וגו׳ – בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים הגביה ההיכל וביקש לעלות לרקיע, השפילוהו להיכל מן השמים, שנאמר גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה7 (סנהדרין צ״ו:)
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן. והכונה בזה היא, דההבדל שבין מסילה לדרך, הוא שהדרך היא, כבושה לרבים ומסילה היא מעבר קטן וצר, וידוע דבדרך כבושה יכולים לילך בין ביום ובין בלילה ואין שם מורא ופחד מכל דבר, לא כן במסילה צריך שיהיה האיש העובר בה גבור חיל אשר לא יחת מפני כל – והנה אז בצאתם ממצרים ובקשו לילך דרך המלך היינו דרך אדום ודרך סיחון ולא הניחום לישראל לעבור בם ואז בקשו על הפחת כי במסילה נעלה כי בטחו בכחם (היינו בכח הקב״ה ובזכותם) כי גם במסילה לא יאונה להם כל רע כי הם גבורי חיל ואבירי לב, וכעת שלא זכיתם אתם קוראים סלה כל אבירי היינו שאבדו את גבורי החיל ואין ביכלתם עוד לילך דרך מסילה והוא ענין מליציי כמובן. מהגאון ר׳ יוסף שאול ז״ל.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. מפרש אבירי מלשון אברי, ור״ל נרמסו אברי ולא ניכרה צורתן והוו כמטבע שנפסלה, והמלה סלה קצרה היא ממלה נפסלה.
4. מפרש אבירי מלשון אברי, ור״ל סרק וכתש אברי כפשתן המנופץ וכתוש ע״י סריקה, וכמו שעשו לר׳ עקיבא.
5. הבאור בכלל הוא, כי כפי המתבאר אצלנו בתו״ת פ׳ שלח (במדבר י״ד:א׳) שלח משה את המרגלים בכ״ט בסיון וחזרו בט׳ באב, וא״כ עשו בדרך ל״ט יום, והכתוב אומר (שם י״ג כ״ה) שחזרו מקץ ארבעים יום, ומפרש בגמרא שעשו חודש תמוז של אותה השנה מלא, משום דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, ונקטינן שחודש חסר הבא אחר חודש מלא עבדינן ב׳ ימים ר״ח והוי יום ראשון השלמה לחודש שלמעלה ממנו לעשותו מלא, ונמצאו ב׳ ימים טובים בחודש מלא אחד בתחלתו ואחד בסופו, והכי קאמר, זימן עלי מועד לשבירת בחורי בט׳ באב, שמגלגלין חובה ליום חייב, וכמ״ש בסנהדרין ק״ב א׳ עת היא מזומנת לפורעניות, בט׳ באב שלח מרגלים ונגמר על אותו הדור שלא יכנסו לארץ, בו נחרב הבית הראשון והשני, בו נלכדה ביתר ונחרשה העיר ירושלים [ובגלותנו – גירוש ספרד בשנת רנ״ב].
6. מדכלל להו הפסוק כאחד, דהלשון בסוף הפסוק גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה קאי על ביהמ״ק כמבואר בדרשה הבאה, ותחלת הפסוק קרא עלי מועד לשבור בחורי, ש״מ ששניהם שקולים. וענין בחורים נראה דמכוין לאנשים צעירים שלא חטאו עוד, וכמ״ש בעירובין כ״א ב׳ הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא.
7. ר״ל שגברה מדת הדין על ישראל וסייעוהו לנבוכדנצר מן השמים למלא כל משאלותיו, וע״ד הציור אמר שכל כך סייעוהו עד שכשגבה ההיכל ובקש לעלות לרקיע השפילוהו להיכל מן השמים. ולכן כנו כאן את ביהמ״ק בשם גת על שם שהדריכו הקב״ה והשפילו כדרך שדורכין בגת של יין.
סִלָּה – רמס1 וסילק2 כָל אַבִּירַי3 | אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי וישימם כעפר לדוש4 ביד האויב5, קָרָא – גזר6 עָלַי מוֹעֵד וייעד גייסות לבוא עלי7 לִשְׁבֹּר את בַּחוּרָי בעלי הכח8, וכשם שבוססים ענבים9 בַּגַּת להוציא יינם, כך10 דָּרַךְ – רמס11 אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה – לעם יהודה12, שהביא את האומות עליהם והיו בוססים אותם13, להוציא דמם14 שֶׁנִּגָּר15 כמים סביבות ירושלים, ואין קובר16: ס
1. רש״י, ר״י קרא.
2. לקח טוב, אלשיך. והוא שהוציא וסילק השם את החכמים ואת הגבורים ואחרי כן קרא עליהם מועד, וכן הוא אומר (ישעיהו נז, א) ״כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״, לקח טוב.
3. הם החכמים והגיבורים, לקח טוב. היא גלות סנהדרין החרש והמסגר עם יכניה מלך יהודה, אלשיך.
4. ר״י קרא.
5. אבן עזרא.
6. ר״י קרא.
7. רש״י, ר״י קרא. ואמרו חז״ל (פסחים עז. וכן תענית כט.) על הנאמר בעניין המרגלים (במדבר יד, א) ״וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, שליל החורבן היה בתשעה באב, שאמר הקב״ה אתם בכיתם בכיה של חינם (בעניין המרגלים) ואני אקבע לכם בו בכיה לדורות.
8. אבן עזרא. ובמדרש, מצינו שסילוקן של בחורים קשה כחורבן בית המקדש דכתיב ״גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה״, כך קרא עלי מועד לשבור בחורי, מדרש רבה.
9. רש״י, לקח טוב.
10. רש״י, ר״י קרא.
11. רש״י. ובמדרש (סנהדרין צו:) בשעה שעלה נבוכדנאצר לירושלים הגביה ההיכל וביקש לעלות לרקיע, השפילוהו להיכל מן השמים, שנאמר ״גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה״.
12. ונקראו ״בת יהודה״ על כי היו דומים לבתולה היושבת בשלוותה, ר״י קרא.
13. לקח טוב.
14. ר״י קרא.
15. אבן עזרא.
16. לקח טוב.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(טז) עַל⁠־אֵ֣לֶּה׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי⁠־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃
For these I weep. My eye, my eye1 runs down with water; for a comforter is far from me, one to revive my soul. My children are desolate, for the enemy has prevailed.
1. My eye. my eye | עֵינִי עֵינִי – See Rashi that the doubling indicates continuity, that the weeping was without break.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
עַל טַפְלַיָּא דְאִתְרַטְשׁוּ וְעַל נְשַׁיָּא מָעַדְיָתָא דְאִתְבְּקָעוּ כְּרֵיסֵיהוֹן אֲמָרַת כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲנָא בַּכְיָא וּתְרֵין עֵינַי זַלְגִין דִמְעָתָא הֵיךְ מַבּוּעָא דְמַיָא אֲרוּם אִתְרָחַק מִינִי מְנַחֵם דִמְקַיֵּם יָתִי וּמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל נַפְשִׁי הֲווֹ בְּנַי צַדְיָין אֲרוּם אִתְגַבֵּר עֲלֵיהוֹן בְּעֵיל דְבָבָא.
[מה] עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה – אַסְפַּסְיָאנוּס מִלֵּא שָׁלשׁ סְפִינוֹת מִגְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם לְהוֹשִׁיבָן בְּקָלוֹן שֶׁל רוֹמִי, עָמְדוּ וְאָמְרוּ לֹא דַיֵּינוּ שֶׁהִכְעַסְנוּהוּ בְּמִקְדָּשׁוֹ אֶלָּא אַף בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אָמְרוּ לַנָּשִׁים, מְבַקְּשׁוֹת אַתּוּן לְכָךְ, אָמְרוּ לָהֶם, לָאו. אָמְרוּ מַה שֶׁדַּרְכָּן לְכָךְ אֵינָן רוֹצוֹת, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. תֹּאמְרוּ אִם מַשְׁלִיכִים אָנוּ עַצְמֵנוּ לַיָּם אָנוּ בָּאִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, מִיָּד הֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עֵינֵיהֶם בַּפָּסוּק הַזֶּה: אָמַר ה׳ מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְצֻלוֹת יָם (תהלים ס״ח:כ״ג), מִבָּשָׁן אָשִׁיב, מִבֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת, אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם, כְּמַשְׁמָעוֹ. עָמְדָה כַּת רִאשׁוֹנָה וְאָמְרָה: אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר (תהלים מ״ד:כ״א), וְהִשְׁלִיכוּ עַצְמָן לַיָּם. עָמְדָה כַּת שְׁנִיָּה וְאָמְרָה: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג), וְהִשְׁלִיכוּ עַצְמָן לַיָּם. עָמְדָה כַּת שְׁלִישִׁית וְאָמְרָה: הֲלֹא אֱלֹהִים יַחְקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב (תהלים מ״ד:כ״ב), וְהִשְׁלִיכוּ עַצְמָן לַיָּם, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה. אַדְרִיָּאנוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת, הוֹשִׁיב שָׁלשׁ מִשְׁמָרוֹת, חֲדָא בְּחַמְתָא, וַחֲדָא בִּכְפַר לְקִיטַיָּא, וַחֲדָא בְּבֵית אֵל דִּיהוּד, אֲמַר דַּעֲרוֹק מִן הָכָא, יִתְּצַד מִן הָכָא, וְדַעֲרוֹק מִן הָכָא, יִתְּצַד מִן הָכָא. וַהֲוָה מַפִּיק כָּרוֹזִין וּמַכְרִיזִין וְאוֹמְרִים: אָן דְּאִית יְהוּדָאֵי יֵיתֵי, דְּמַלְכָּא בְּעוֹ לְמִתַּן לֵיהּ מִילָּא, וַהֲווֹן כָּרוֹזִין מַשְׁמִיעִין יַתְהוֹן וְצָדִין יְהוּדָאִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פּוֹתָה אֵין לֵב וגו׳ (הושע ז׳:י״א). שָׁאֵיל מַחְזְרָה אַיְיתִין צַלּוּ שֶׁלָּא תִּינָסְבִין, אִילֵין דִּבְחַיִּין, דְּאִתְבּוֹנְנוּ, לָא נָפְקוּ, וְאִילֵין דְּלָא אִתְבּוֹנְנוּ נִכְנְסוּ כּוּלְּהוֹן לְבִקְעַת בֵּית רִמּוֹן, אָמַר לְשַׂר צָבָא שֶׁלּוֹ עַד שֶׁאֲנִי אוֹכֵל קֶרֶן גְּלוּסְקָאן זוֹ, וְיֶרֶךְ דְּתַרְנְגוֹל זֶה, אֲבַקֵּשׁ אֶחָד מֵהֶן וְלֹא אֶמְצָא, מִיָּד הִקִּיפָם לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגוּם, וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְקִיפְרוֹס נָהָר, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָה. אִילֵין דַּהֲוֵי חֲבוּשִׁין, מִנְהוֹן אָכְלִין בְּשַׂר קַטִּילְהוֹן, בְּכָל יוֹם הֲוָה מַנְפֵּיק חַד מִינַיְיהוּ וּמַיְיתֵי לְהוֹן וְאִינוּן אָכְלִין, יוֹמָא חַד אֲמַר יֵיזֵיל בַּר נָשׁ מִינָּן אִי מַשְׁכַּח כְּלוּם מַיְתֵי וַאֲנַן אָכְלִין, מִן דִּנְפַק אַשְׁכְּחֵיהּ לַאֲבוּהָ דִּקְטֵיל, נְסַבֵּיהּ וְטַמְרֵיהּ וִיהַב סִימַן עֲלוֹי, עָאל וַאֲתָא אֲמַר לְהוֹ לָא אַשְׁכְּחֵיהּ כְּלוּם, אֲמָרֵי יֵיזֵיל בַּר נָשׁ חוֹרָן אִי מַשְׁכַּח כְּלוּם מַיְיתֵי וַאֲנַן אָכְלִין, מִן דִּנְפַק הַהוּא בַּר נָשׁ הָלַךְ לְרֵיחֵיהּ חִפֵּשׂ וְאַשְׁכְּחֵיהּ לְהַהוּא דִּקְטִיל, אַיְיתֵיהּ וַאֲכָלוּנֵיהּ, מִן דַּאֲכָלוּן אֲמַר לוֹ מְנָן אַיְיתֵית דֵּין קַטְלָא, אֲמַר לְהוֹ מִן זָוִית פְּלָנִית, אֲמַר לֵיהּ וּמַה סִּימָן יְהֵיב עֲלוֹי, אֲמַר לֵיהּ סִימָן פְּלַן, עָנֵי הוּא בְּרֵיהּ וַאֲמַר וַוי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דְּמִן בִּשְׂרָא דַּאֲבוּי אָכֵיל, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: לָכֵן אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וגו׳ (יחזקאל ה׳:י׳). טַרְכִּינוּס שְׁחִיק עֲצָמוֹת יָלְדָה אִשְׁתּוֹ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְהָיוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֲבֵלִים, נִשְׁתַּתֵּק הַוְּלַד בַּחֲנֻכָּה אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל נַדְלִיק אוֹ לֹא נַדְלִיק, אָמְרוּ נַדְלִיק וְכָל מַה דְּבָעֵי, לִימְטֵי עֲלָן יִמְטֵי, אַדְלִיקוּ, אֲזָלוּן וַאֲמָרוּן לִישָׁן בִּישׁ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל טַרְכִּינוּס, אִילֵּין יְהוּדָאִין כַּד יְלֵידַת הֲווֹן מִתְאַבְּלִין, וְכַד מַיְיתֵי וַלְדָּא אַדְלִיקוּ בּוֹצִינַיָיא. שָׁלְחָה וְכָתְבָה לְבַעְלָהּ, עַד דְּאַתְּ מַכְבַּשׁ בַּרְבָּרָיִין בּוֹא וּכְבשׁ אִילֵּין יְהוּדָאֵי דְּמָרְדוּ בָךְ. סְלֵיק לְאִילְפָא וַחֲשִׁיב לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמִין וְאַיְיתִיתֵיהּ רוּחַיָא בַּחֲמִשָּׁה יוֹמִין, אֲתָא וְאַשְׁכְּחִינוּן דַּהֲווֹ עֲסִיקִין בַּהֲדֵין פְּסוּקָא: יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כ״ח:מ״ט), אֲמַר לְהוֹ אֲנָא הוּא נִשְׁרָא, דַּחֲשֵׁיבִית לְמֵיתֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמִין וְאַיְיתִיתַנִי רוּחָא בַּחֲמִשָּׁה יוֹמִין, הִקִּיפָן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגָם, אָמַר לַנָּשִׁים הִשָּׁמְעוּ לְלִגְיוֹנוֹתַי וְאִם לָאו אֲנִי עוֹשֶׂה לָכֶם כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לָאֲנָשִׁים, אָמְרוּ לוֹ עֲבֵיד בְּאַרְעָאֵי מַה דַּעֲבַדְּתְּ בְּעִילָּאֵי, מִיָּד הִקִּיפָן לִגְיוֹנוֹתָיו וַהֲרָגָן, וְנִתְעָרְבוּ דָּמִים שֶׁל אֵלּוּ בְּדָמִים שֶׁל אֵלּוּ וְהָיָה הַדָּם בּוֹקֵעַ וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְקִיפְרוֹס נָהָר, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.
[מו] מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי צָדוֹק הַכֹּהֵן שֶׁנִּשְׁבּוּ, אֶחָד זָכָר וְאַחַת נְקֵבָה, נָפַל זֶה לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד וְזוֹ לְסַרְדְּיוֹט אֶחָד, הָלַךְ זֶה אֵצֶל הַזּוֹנָה וְנָתַן לָהּ הַזָּכָר, וְהָלַךְ זֶה אֵצֶל חֶנְוָנִי וְנָתַן לוֹ הַנְּקֵבָה בְּעַד יַיִן, לְקַיֵם קְרָא דִּכְתִיב: וַיִּתְּנוּ הַיֶּלֶד בַּזּוֹנָה וְהַיַּלְדָּה מָכְרוּ בַיַּיִן וַיִּשְׁתּוּ (יואל ד׳:ג׳). לְבָתַר יוֹמִין אַיְיתֵית הַהִיא זוֹנִיתָא לְהַהוּא טַלְיָא לַחֶנְוָנִי, אָמְרָה לֵיהּ מִן בְּגִין דְּאִית לִי טְלָאי דְּדָמֵי לְהַהִיא טַלְיוּתָא לֵית אַתְּ בָּעֵי דְּנָסֵיב חַד לְחַד וּמַה דְּאַיְיתֵי מִנַיְיהוּ יֶהֱוֵי לָאֶמְצַע, אֲמַר לָהּ אִין, מִיָּד נְסַבוּנוּן וִיהֲבוּנוּן בְּחַד בֵּיתָא, שָׁרְיָיה וּבָכְיָיה הַהִיא טַלְיוּתָא, אֲמַר לָהּ טַלְיָא, לְמָה אַתְּ בָּכֵית, אָמְרָה לוֹ וְלֹא אֶבְכֶּה דִּבְרַתֵּיהּ דְּכַהֲנָא רַבָּה אָזְלָה לְאִיתְנַסָּבָא לְעַבְדָא. אֲמַר לָהּ בְּרַתֵּיהּ דְּמַאן אַתְּ, אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דְּצָדוֹק כַּהֲנָא. אֲמַר לָהּ וְהֵיכָן אַתּוּן שָׁרְיָין, אָמְרָה לֵיהּ בְּשׁוּקָא עִילָּאָה. אֲמַר לָהּ וּמַה סִּימָן הֲוָה בְּדָרַתְכוֹן, אָמְרָה לוֹ סִימָן פְּלַן. אֲמַר לָהּ הֲוָה לִיךְ אָח אוֹ אָחוֹת, אָמְרָה הֲוָה לִי חַד אָח וַהֲוָה לֵיהּ חַד שׁוּמָא בְּכִתְפֵיהּ, וְכַד הֲוָה אָתֵי מִבֵּי סִפְרָא אֲנָא גַּלְיָיא לֵיהּ וּמְנַשְׁקָה לֵיהּ, אֲמַר לָהּ אִין חֲמִיתֵּיהּ חֲכַמְתְּ יָתֵיהּ, אָמְרָה לֵיהּ אִין, גָּלֵי גַרְמֵיהּ וַחֲכִים דֵּין לְדֵין וַהֲווֹ מְגַפְּפִין דֵּין לְדֵין וּמְנַשְּׁקִין דֵּין לְדֵין עַד דְּנָפְקָא נִשְׁמַתְהוֹן, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.
[מז] מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בַּיְתוּס שֶׁקִּדְּשָׁהּ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא, וּמִנָּהוּ הַמֶּלֶךְ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְנִכְנְסָה פַּעַם אַחַת לִרְאוֹת, וְאָמְרָה אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְהוֹצִיאוּ לָהּ טַפֵּטִיּוֹת מִפֶּתַח בֵּיתָהּ עַד פֶּתַח בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹא יִתְיַחֲפוּ רַגְלֶיהָ, וְאַף עַל פִּי כֵן נִתְיַחֲפוּ רַגְלֶיהָ, וּכְשֶׁמֵּת יְהוֹשֻׁעַ בַּעְלָהּ פָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים סָאתַיִם יַיִן בְּכָל יוֹם, וְהָא תַנְיָא אֵין פּוֹסְקִין יַיִן לָאִשָּׁה, רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר לְשׁוּם זְנוּת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב (הושע ד׳:י״א). רַבִּי יְחִזְקְיָה וְרַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ לְתַבְשִׁילֶיהָ. וְעוֹד תְּנַן אִם הָיְתָה מְנִיקָה פּוֹחֲתִין לָהּ מִמַּעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּמוֹסִיפִים לָהּ עַל מְזוֹנוֹתֶיהָ. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מַאי מוֹסִיף, יַיִן, שֶׁהַיַּיִן מַרְבֶּה אֶת הֶחָלָב.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁקָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם שֶׁל עַרְבִיִּים, וְהָיוּ מְרִיצִין לָהּ מִירוּשָׁלַיִם וְעַד לוּד, וְקָרָאתִי עָלֶיהָ הַפָּסוּק הַזֶּה: הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה וגו׳ (דברים כ״ח:נ״ו).
[מח] מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בִּתּוֹ שֶׁל נַקְדִימוֹן, שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָרֵי זָהָב לְקֻפַּת בְּשָׂמִים בְּכָל יוֹם, אַף הִיא עָמְדָה וְקִלְּלָה אוֹתָם, וְאָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, אָמַר רַבִּי אַחָא אַף אָנוּ עָנִינוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא רְאִיתִיהָ שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִתַּחַת טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ, וְקָרָאתִי עָלֶיהָ הַפָּסוּק הַזֶּה: אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְּבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ (שיר השירים א׳:ח׳), אַל תִּקְרֵי גְּדִיֹּתַיִךְ אֶלָּא גְּוִיּוֹתַיִךְ.
[מט] מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת בַּיְתוֹס נַחְתּוֹם שֶׁנִּשְׁבֵּית וּפְּדָאוּהָ בְּעַכּוֹ, זָבִין לָהּ חָלוּק אֶחָד אָזְלַת לְמִישְׁטְפֵיהּ בְּיַמָּא אֲתָא גַּלָּא וְנַסְבֵיהּ. זְבַנִּין לָהּ אוֹחֲרָן, אָזְלַת לְמִישְׁטְפֵיהּ בְּיַמָּא וַאֲתָא גַּלָּא וְנַסְבֵיהּ, בְּעוֹן עוֹד לְמִזְבַּן לָהּ אוֹחֲרִין, אָמְרָה לְהוֹן הַנִּיחוּ לוֹ לַגַּבָּאי שֶׁיִּגְבֶּה אֶת חוֹבוֹ, כֵּיוָן שֶׁצִּדְּקָה עָלֶיהָ אֶת הַדִּין רָמַז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיָּם וְהוֹצִיא לָהּ כֵּלֶיהָ.
[נ] מַעֲשֶׂה בְּמִרְיָם בַּת נַחְתּוֹם שֶׁנִּשְׁבֵּית הִיא וְשִׁבְעָה בָנֶיהָ, נְטָלָן קֵיסָר וּנְתָנָן לְגָיו מִן שִׁבְעָה קַנְקַלִּין, הֵבִיא אֶת הָרִאשׁוֹן וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם. אָמַר לוֹ לָמָּה, מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ כְּתִיב בְּתוֹרָתֵנוּ: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ (שמות כ׳:ב׳), מִיָּד הוֹצִיאוֹ וַהֲרָגוֹ. הוֹצִיא הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם, אָחִי לֹא הִשְׁתַּחֲוֶה וַאֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה. אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ שֶׁכָּךְ כְּתִיב בַּתּוֹרָה: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ׳:ב׳), מִיָּד גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הוֹצִיא הַשְּׁלִישִׁי וְאָמַר לוֹ הִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה. אָמַר לוֹ לָמָּה, [אמר לו שכתוב בתורה]: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר (שמות ל״ד:י״ד), מִיָּד גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הוֹצִיא הָרְבִיעִי וְאָמַר פְּסוּקֵיהּ: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם (שמות כ״ב:י״ט), גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הוֹצִיא הַחֲמִישִׁי וְאָמַר גַּם הוּא פְּסוּקֵיהּ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה׳ אֱלֹהֵינוּ ה׳ אֶחָד (דברים ו׳:ד׳), מִיָּד גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הוֹצִיא הַשִּׁשִּׁי וְאָמַר גַּם הוּא פְּסוּקֵיהּ: כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא (דברים ז׳:כ״א), גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ. הוֹצִיא הַשְּׁבִיעִי וְהוּא הָיָה קָטָן שֶׁבְּכֻלָּן, אָמַר, בְּנִי הִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם, אָמַר לוֹ חַס וְשָׁלוֹם. אָמַר לוֹ לָמָּה, אָמַר לוֹ שֶׁכֵּן כְּתִיב בְּתוֹרָתֵינוּ: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד (דברים ד׳:ל״ט), וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאֵין אָנוּ מְמִירִין אוֹתוֹ בְּאֵל אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם (דברים כ״ו:י״ז), וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁבַּעְנוּ לוֹ כָּךְ נִשְׁבַּע לָנוּ שֶׁאֵין מְמִירֵנוּ בְּאֻמָּה אַחֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם (דברים כ״ו:י״ח). אָמַר לוֹ קֵיסָר אַחֶיךָ שָׂבְעוּ יָמִים וְשָׂבְעוּ חַיִּים וְרָאוּ טוֹבָה, וְאַתָּה קָטָן לֹא שָׂבַעְתָּ יָמִים וְלֹא שָׂבַעְתָּ חַיִּים וְלֹא רָאִיתָ טוֹב בָּעוֹלָם, הִשְׁתַּחֲוֶה לַצֶּלֶם וְאֶעֱשֶׂה בְךָ טוֹבוֹת, אָמַר לוֹ כְּתִיב בְּתוֹרָתֵנוּ: ה׳ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד (שמות ט״ו:י״ח), וְאוֹמֵר: ה׳ מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ (תהלים י׳:ט״ז), וְאַתֶּם בְּטֵלִים וְאוֹיְבָיו בְּטֵלִים. בָּשָׂר וָדָם הַיּוֹם חַי וּלְמָחָר מֵת, הַיּוֹם עָשִׁיר וּלְמָחָר עָנִי, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַי וְקַיָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמַר לוֹ קֵיסָר, רְאֵה אַחֶיךָ הֲרוּגִים לְפָנֶיךָ, וַהֲרֵינִי מַשְׁלִיךְ טַבַּעְתִּי לָאָרֶץ לִפְנֵי הַצֶּלֶם וְהַגְבִּיהָהּ כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁשָּׁמַעְתָּ לְקוֹלִי. אָמַר לוֹ חֲבָל עֲלָיךְ קֵיסָר, מָה אִם אַתָּה מִתְיָרֵא מִבְּנֵי אָדָם שֶׁכְּמוֹתְךָ, אֲנִי לֹא אֶתְיָירֵא מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱלֹהֵי עוֹלָם. אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אֱלוֹהַּ לָעוֹלָם, אָמַר לוֹ אַלְלַי עָלֶיךָ קֵיסָר, וְכִי עוֹלָם שֶׁל הֶפְקֵר רָאִיתָ. אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ פֶּה לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ (תהלים קט״ו:ה׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ (תהלים ל״ג:ו׳). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ עֵינַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ (תהלים קט״ו:ה׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: עֵינֵי ה׳ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ (זכריה ד׳:י׳). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אָזְנַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ (תהלים קט״ו:ו׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: וַיַּקְשֵׁב ה׳ וַיִּשְׁמָע (מלאכי ג׳:ט״ז). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ אַף לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן (תהלים קט״ו:ו׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח׳:כ״א). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ יָדַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן (תהלים קט״ו:ז׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ (ישעיהו מ״ח:י״ג). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ רַגְלַיִם לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ (תהלים קט״ו:ז׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּיתִים (זכריה י״ד:ד׳). אָמַר לוֹ וְכִי יֵשׁ גָּרוֹן לֵאלֹהֵיכֶם, אָמַר לוֹ בֵּאלֹהֵיכֶם כְּתִיב: לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם (תהלים קט״ו:ז׳), וּבֵאלֹהֵינוּ כְּתִיב: וְהֶגֶה מִפִּיו יֵצֵא (איוב ל״ז:ב׳). אָמַר לוֹ אִם יֵשׁ בּוֹ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ בֵּאלֹהֵיכֶם מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי כְּמוֹ שֶׁהִצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר. אָמַר לוֹ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה כְּשֵׁרִים הָיוּ וּנְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ הָגוּן הָיָה לֵעָשׂוֹת נֵס עַל יָדוֹ, אֲבָל אַתָּה אֵינְךָ הָגוּן וְאָנוּ נִתְחַיַּבְנוּ מִיתָה לַשָּׁמַיִם, אִם אֵין אַתָּה הוֹרְגֵנוּ הַרְבֵּה הוֹרְגִים יֵשׁ לַמָּקוֹם, הַרְבֵּה דֻּבִּים הַרְבֵּה זְאֵבִים וַאֲרָיוֹת וּנְחָשִׁים וּנְמֵרִים וְעַקְרַבִּים שֶׁיִּפְגְּעוּ בָּנוּ וְיַהַרְגוּנוּ, אֶלָּא לַסּוֹף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִפָּרַע מִמְּךָ אֶת דָּמֵינוּ, מִיָּד גָּזַר עָלָיו לְהוֹרְגוֹ. אָמְרָה לוֹ אִמּוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ קֵיסָר תְּנָה אֶת בְּנִי וַאֲחַבְּקֵהוּ וַאֲנַשְׁקֵהוּ. נְתָנוּהוּ לָהּ וְהוֹצִיאָה לוֹ דַּדֶּיהָ וֶהֱנִיקַתּוּ חָלָב, אָמְרָה לוֹ בְּחַיֵּי רֹאשְׁךָ קֵיסָר הָרְגֵנִי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הָרְגֵהוּ, אָמַר לָהּ קֵיסָר אֵינִי שׁוֹמֵעַ לִיךְ מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (ויקרא כ״ב:כ״ח), אָמְרָה לוֹ שׁוֹטֶה שֶׁבָּעוֹלָם כְּבָר קִיַּמְתָּ כָּל הַמִּצְווֹת וְלֹא נִשְׁאָר לְךָ אֶלָּא זוֹ בִּלְבָד, מִיָּד צִוָּה עָלָיו לְהָרְגוֹ. נָפְלָה אִמּוֹ עָלָיו וְהָיְתָה מְחַבַּקְתּוּ וּמְנַשַׁקְתּוּ וְאָמְרָה לוֹ בְּנִי, לֵךְ אֵצֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וֶאֱמָר לוֹ כָּךְ אָמְרָה אִמִּי אַל תָּזוּחַ דַּעְתְּךָ עָלֶיךָ וְתֹאמַר בָּנִיתִי מִזְבֵּחַ וְהֶעֱלֵיתִי אֶת יִצְחָק בְּנִי, הֲרֵי אִמֵּנוּ בָּנְתָה שִׁבְעָה מִזְבְּחוֹת וְהֶעֶלְתָה שִׁבְעָה בָנִים בְּיוֹם אֶחָד, אַתָּה נִסָּיוֹן וַאֲנִי מַעֲשֶׂה, עַד שֶׁהָיְתָה מְנַשַּׁקְתּוּ וּמְחַבַּקְתּוּ גָּזַר עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ עָלֶיהָ, וְכֵיוָן שֶׁנֶּהֱרַג שִׁעֲרוּ חֲכָמִים שְׁנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ תִּינוֹק וְנִמְצָא בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת וּמֶחֱצָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָעֲקוּ כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְאָמְרוּ מָה אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ עוֹשֶׂה לָהֶם שֶׁכָּךְ נֶהֱרָגִין עָלָיו בְּכָל שָׁעָה, וַעֲלֵיהֶם כְּתִיב: כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם (תהלים מ״ד:כ״ג). לְאַחַר יָמִים נִשְׁתַּטֵּית אוֹתָהּ הָאִשָּׁה וְנָפְלָה מִן הַגַּג וּמֵתָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת הַשִּׁבְעָה (ירמיהו ט״ו:ט׳), וּבַת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה (תהלים קי״ג:ט׳), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.
[נא] מַעֲשֶׂה בְּדוֹאֵג בֶּן יוֹסֵף שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ, וְהָיְתָה מְמַדֶּדֶת אוֹתוֹ בִּטְפָחִים וְנוֹתֶנֶת מִשְׁקָלוֹ זָהָב לַשָּׁמַיִם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, וְכֵיוָן שֶׁהֵקִיפָה מְצוּדָה בִּירוּשָׁלַיִם, טְבָחַתּוּ אִמּוֹ בְּיָדֶיהָ וַאֲכָלַתּוּ, וְהָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְאוֹמֵר: לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים (איכה ב׳:כ׳). וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבַתּוּ: אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה׳ כֹּהֵן וְנָבִיא (איכה ב׳:כ׳), זֶה זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע.
דָּבָר אַחֵר: עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה – רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַל סִלּוּק דַּעַת וְעַל סִלּוּק שְׁכִינָה. אֶפְשָׁר שֶׁהָיָה צִדְקִיָה רוֹאֶה אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ מְנַקְּרִין אֶת עֵינָיו וְלֹא הָיָה לוֹ דַּעַת לְהַטִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ בַּכֹּתֶל עַד שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתוֹ, אֶלָּא גָּרַם לְבָנָיו שֶׁיֵּהָרְגוּ לְפָנָיו. אֶלָּא עַל אוֹתָהּ שָׁעָה נֶאֱמַר: יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים וגו׳ (ירמיהו ד׳:ט׳). וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר עַל בִּטּוּל כְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ (זכריה ד׳:י״ד), אֵלּוּ אַהֲרֹן וְדָוִד, אַהֲרֹן תּוֹבֵעַ עַל כְּהֻנָּתוֹ, וְדָוִד תּוֹבֵעַ עַל מַלְכוּתוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל תּוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים (דברים י״ב:א׳). רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות ל״ב:ד׳). זַבְדִּי בֶּן לֵוִי אָמַר עַל בִּטּוּל קָרְבָּנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם (במדבר כ״ט:ל״ט). רַבָּנָן אָמְרֵי עַל בִּטּוּל מִשְׁמָרוֹת, וּמָה הֲנָאָה יֵשׁ לָעוֹלָם מִן הַמִּשְׁמָרוֹת, אֶלָּא בַּשֵּׁנִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל פּוֹרְשֵׂי יַמִּים. בַּשְּׁלִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הוֹלְכֵי דְרָכִים. בָּרְבִיעִי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹא יַעֲלֶה אַסְכָּרָה בְּפִיהֶם וְיָמוּתוּ. בַּחֲמִישִׁי הָיוּ מִתְעַנִּין עַל הַמְעֻבָּרוֹת שֶׁלֹא יַפִּילוּ וְעַל הַמְּנִיקוֹת שֶׁלֹא יָמוּתוּ בְּנֵיהֶם. וַהֲלֹא אֵין מִתְעַנִּין עַל שְׁנֵי דְבָרִים כְּאֶחָד, כְּדִכְתִיב: וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְּשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת (עזרא ח׳:כ״ג). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר בְּדָנִיֵּאל: וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָא עַל רָזָא דְּנָה (דניאל ב׳:י״ח), וְלָא עַל תְּרֵין. אֶלָּא כְּהַהִיא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא עַל עֲצִירַת גְּשָׁמִים וְגָלוּת מִתְעַנִּין עֲלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. אֲבָל אֵין מִתְעַנִּין לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם.
אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְרוֹפֵא שֶׁחָשַׁשׁ עֵינוֹ אַחַת, אָמַר עֵינִי תִּבְכֶּה עַל עֵינִי. כָּךְ יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ עֵינוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי לַה׳ עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (זכריה ט׳:א׳), כִּבְיָכוֹל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינִי תִבְכֶּה עַל עֵינִי. כִּי רָחַק מִמֶּנִי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי, מַה שְּׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר ה׳ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה׳ צִדְקֵנוּ (ירמיהו כ״ג:ו׳). דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ. טָבָא לִמְדִינְתָּא דִּשְׁמָהּ כְּשֵׁם מַלְכָּהּ, דִּכְתִיב: וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה (יחזקאל מ״ח:ל״ה). וְשֵׁם מַלְכָּהּ כְּשֵׁם אֱלֹהֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ ה׳ צִדְקֵנוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר צֶמַח שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח (זכריה ו׳:י״ב). רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר מְנַחֵם שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְלֹא פְּלִיגֵי חוּשְׁבְּנָא דְּדֵין כְּחוּשְׁבְּנָא דְּדֵין, הוּא מְנַחֵם הוּא צֶמַח. וַהֲדָא מְסַיֵּיעַ לַהֲדָא דְּרַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ. עוֹבָדָא הֲוָה בְּחַד בַּר נָשׁ דַּהֲוָה קָא רָדֵי, גָּעַת חֲדָא תּוֹרְתֵיהּ, עֲבַר עֲלוֹי חַד עַרְבִי, אֲמַר לֵיהּ מָה אַתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָאי אֲנָא, אֲמַר לֵיהּ שְׁרֵי תּוֹרָךְ וּשְׁרֵי פַּדְנָךְ, אֲמַר לֵיהּ לָמָּה, אֲמַר לֵיהּ דְּבֵית מַקְדְּשׁוֹן דִּיהוּדָאי חָרַב. אֲמַר לֵיהּ מְנָא יָדַעְתְּ, אֲמַר לֵיהּ יְדָעִית מִן גְּעִיָּיתָא דְּתוֹרָךְ. עַד דַּהֲוָה עָסֵיק עִמֵּיהּ גָּעַת זִימְנָא אַחְרִיתֵּי, אֲמַר לוֹ אֲסַר תּוֹרָךְ אֲסַר פַּדְּנָךְ דְּאִתְיְילֵיד פְּרִיקְהוֹן דִּיהוּדָאי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לוֹ מְנַחֵם שְׁמֵיהּ. וַאֲבוּי מַה שְּׁמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ חִזְקִיָּה. אֲמַר לֵיהּ וְהֵיכָן שָׁרְיָין, אֲמַר לֵיהּ בְּבִירַת עַרְבָא בִּדְבֵית לֶחֶם יְהוּדָה. זַבֵּין הַהוּא גַּבְרָא תּוֹרוֹי זַבֵּין פַּדְּנֵיהּ וַהֲוָה מַזְבֵּין לְבִידִין דִּינוּקִין. עָלַל לְקַרְתָּא וּנְפַק לְקַרְתָּא, עָלַל לִמְדִינָה וּנְפַק לִמְדִינָה, עַד דִּמְטָא לְתַמָּן, אַתְיָין כָּל כְּפָרַיָא לְמִזְבַּן מִינֵּיהּ וְהַהִיא אִיתְּתָא אִמֵּיהּ דְּהַהוּא יְנוּקָא לָא זַבְנַת מִינֵיהּ. אֲמַר לָהּ לָמָּה לֵית אַתְּ זַבְנַת לְבִידִין דִּינוּקִין, אָמְרָה לֵיהּ דַּחֲשָׁיֵיהּ קָשֵׁיי לִינוּקֵי. אֲמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לֵיהּ דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב בֵּית מַקְדְּשָׁא. אֲמַר לָהּ רְחִיצִין אֲנַן בְּמָרֵיהּ עָלְמָא דְּעַל רַגְלוֹי חָרַב וְעַל רַגְלוֹי מִיתְבְּנֵי. אֲמַר לָהּ אַתְּ הֲוֵי נְסִיבָא לִיךְ מִן אִילֵין לְבִידִין דִּינוּקֵיךְ וּלְבָתַר יוֹמִין אֲנָא אָתֵי לְבֵיתֵךְ וְנָסַב פְּרִיעֵיךְ, נָסְבָה וְאָזְלָה. לְבָתַר יוֹמִין אֲמַר הַאי גַבְרָא אֵיזִיל וְאֶיחֱמֵי הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבֵיד, אֲתָא לְגַבָּהּ אֲמַר לָהּ הַהוּא יְנוּקָא מַאי קָא עָבִיד, אָמְרָה לֵיהּ לָא אֲמָרִית לָךְ דַּחֲשָׁיֵיה קָשֵׁיי אֲפִלּוּ עַל רִגְלֵיהּ נַחֲשֵׁיהּ, דְּמִן הַהִיא שַׁעְתָּא אַתְיָין רוּחִין וְעִלְעוּלִין טַעֲנוּנֵיהּ וְאָזְלִין לְהוֹן. אֲמַר לָהּ וְלָא כָךְ אֲמָרִית לָךְ דְּעַל רִגְלוֹי חָרַב וְעַל רִגְלוֹי מִתְבְּנֵי.
אָמַר רַבִּי אָבוּן לָמָּה לִי לִלְמֹד מִן עַרְבִיֵּי, וְלֹא מִקְרָא מָלֵא הוּא, דִּכְתִיב: וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל (ישעיהו י׳:ל״ד). וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָּׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (ישעיהו י״א:א׳). דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי שִׁילֹה שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה (בראשית מ״ט:י׳). שִׁלָּה כְּתִיב. דְּבֵי רַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי חֲנִינָה שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר לֹא אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה (ירמיהו ט״ז:י״ג). דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי אָמְרֵי יִנּוֹן שְׁמוֹ, דִּכְתִיב: לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן שְׁמוֹ (תהלים ע״ב:י״ז). רַבִּי בֵּיבָא סַנֵּגוֹרְיָא אָמַר נְהִירָא שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא (דניאל ב׳:כ״ב). נְהִירָא כְּתִיב. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק הָדֵין מַלְכָּא מְשִׁיחָא אִי מֵחַיָּיא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ, אִי מִמֵּיתַיָא הוּא דָּוִד שְׁמֵיהּ.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא אֲנָא אוֹמַר טַעְמֵיהּ: מַגְּדִיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ (תהלים י״ח:נ״א), וּלְדָוִד, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ. הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב. רַבִּי אַיְּבוּ אֲמַר כַּהֲדָא אַפְתָּא דְּקַרָא דְּכַמָּה דְּהַהִיא רַבְיָיא הִיא קְטַנָּא. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כַּהֲדָא חֲזִירְתָּא דְּכַמָּה דְּבָנֶיהָ רַבְיָין הִיא קְטַנָּא.
היא אמרה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים – והקב״ה אומר כי עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון.
ועלי מת׳ל הד׳ה אלאמור אנא באכיה, ועיני מורדה מא, למא בעד עני אלמעאזי מרד נפסי, וצארו בני מתוחשין, ותעצ׳ם אלעדו.
על אלה – ועל כגון דברים אלה אני בוכיה.
עיני עיני – כלומר תמיד עיני יורדה מים כפל הלשון מלמד שאין הפוגות.
My eyes – I.e., my eye constantly sheds tears; the double expression indicates without interruption.⁠1
1. Alternatively, the double expression indicates the shedding of tears from both eyes. (Targum)
על אלה אני בוכיה – על דמם של צדיקים שנשפך אני בוכיה לפי שהעושר והכבוד יש לו תשלומין שנאמר תחת הנחשת אביא זהב (ישעיהו ס׳:י״ז) אבל תחת דמם של צדיקים אין להם תשלום להביא תחתיהם שאפי׳ כל האומות היו נשחטין תחת צדיק אחד אין דיי וכן הוא אומ׳ ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד׳:כ״א) ועליהם אמ׳ ירמיה על אלה אני בוכיה. אז״ל בחורבן בית שני מלא אספסיינות הרשע ג׳ ספינות מגדולי ישראל אנשים ונשים וטף להעמידן בקלון ברומי כיון שירדו לים אמרו לא דיינו שהכעסנו את אלהינו בארצנו ובבית מקדשו אלא בחוצה לארץ אנו הולכים להכעיסו אמרו לנשים רוצות אתם לכך אמרו להם לא ואמרו ומה אלו שדרכן לכך אינן רוצות בכך אנו על אחת כמה וכמה אמרו אם משליכין אנו עצמנו בים יש לנו חלק לעולם הבא האיר השם בעיניהם הפסוק הזה אמר י״י מבשן אשיב אשיב ממצולות ים (תהלים ס״ח:כ״ג) הספינה הראשונה אמרה אם שכחנו שם אלהינו (תהלים מ״ד:כ״א) והשליכה עצמה לים ורוח הקודש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה כשם שהיה ירמיהו מקונן על חורבן בית ראשון כן היה מקונן על חורבן בית שני שנאמר שישי ושמחי בת אדום (איכה ד׳:כ״א) וכך דוד ראה חרובן בית ראשון כענין שנאמר בת בבל השדודה (תהלים קל״ז:ח׳) ראה חורבן בית שני על יד אדום שנאמר זכור י״י לבני אדום את יום ירושלם (תהלים קל״ז:ז׳) והרוצה להביא על אלה אני בוכיה מעשים שנהיו בבית שני יכול להביא מעשים מסיעה של בני אדום שהיו טמונים במערה אמ׳ לאחד מהם צא והבא לנו אחד מן ההרוגים וג׳ ומעשה בצוריינוס הרשע שילדה אשתו בערב ט׳ באב והיו ישראל אבלים ומת בחנוכה והיו מדליקין את הנרות וגו׳ וגם מעשה בני יהוצדק הכהן שנשבו אחד זכר ואחד נקבה וגו׳ ומעשה במרים בת תנחום שנשבית וז׳ בניה עמה וכו׳ וכמו אלה המעשים בתלמוד ומדרש אחר של רז״ל הרוצה לדרוש ידרוש כפי כחו.
ס״א: על אלה אני בוכיה – על בטול כהונה ומלכות כענין שנאמר אלה בני היצהר והם אהרון ודוד שנמשחו בשמן המשחה.
ס״א: על אלה אני בוכיה – על בטול התורה שנאמר אלה החוקים והמשפטים (ויקרא כ״ו:מ״ו).
אני בוכיה עיני עיני יורדה מים – כניסה בוכה על כניסה.
כי רחק ממני מנחם – מנחם זה משיח שנקרא איש צמח היינו צמח היינו מנחם צ׳ תחת נ׳ וטול מח׳ הרי צמח הרי מנחם.
היו בניה שוממים – בגלות.
כי גבר אויב – אומות העולם אומ׳ אלולי דתינו אמת למה גברנו ולמה שהתה מלכותינו כל כך והם תמיהין על עצמן לכך נאמר היו בני שוממין שגבר אויב.
עיני עיני יורדה מים – כפל הלשון מלמד שאין הפוגות.⁠א
א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״עיני עיני... שאין הפוגות.⁠״
Over these I weep; my eye continuously runs with water – The expression was repeated, teaching that there were no respites.
על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי – כאילו אומר: כל התוכחות למעלה אילו היה אדם שהיה יכול לנחמני כדי להשיב את נפשי הייתי מתנחמת, אבל על אלה אני בוכייה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי – שכל כך גדל כאבי שאין אדם יכול לנחמני להשיב נפשי.⁠א כשם שהוא אומר בעיניין: מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך כי גדול כים שברך מי ירפא לך (איכה ב׳:י״ג).
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות ״הייתי מתנחמת... להשיב נפשי״.
Over these I weep; my eye continuously runs with water for a comforter to restore my soul is far from me – as though saying all the rebukes above, as if there were someone who was able to comfort me, I would be comforted, but over these I weep for a comforter was far from me, who was as great as my father, because there was no one able to comfort me in order to restore my soul. Just as it says in the matter of With what shall I bear witness for you? To what can I compare you, O daughter of Jerusalem? To what can I liken you that I may comfort you, O maiden daughter of Zion? Your ruin is as vast as the sea; who can heal you? (Lamentations 2:13)
בכיה – כמו: פוריה (תהלים קכ״ח:ג׳).
עיני יורדה מים – עין אנוש דומה לעין המים, והעין יורד, וכן: יזלו מים (ירמיהו ט׳:י״ז). ושניהם פעליםא עומדים.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40, וטיקן 488. בכ״י פרמא 2876: ״פעולים״.
Weep (בוכיה). Like fruitful (פוריה) (Psalms 128:3).⁠1
My eye continuously runs with water. The human eye resembles a fountain of water, and the eye overflows. So also, they flow with water (Jeremiah 9:17); both are intransitive verbs.
1. Ibn Ezra appears to be commenting on the form of the verbs, both being qal feminine singular participles of lamed-he roots.
אמרה ירושלם, שהיא בתולת בת יהודה, על הרעות שהזכרתי אני בוכיה.⁠א ועת אחר עת – תרדנה עיני דמעה, ואין מנחם לי. ובני שגלו שוממים, כי גבר אויב הצר עליהם.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876 חסרה מלת: ״בוכיה״.
Jerusalem says that she is the maiden daughter of Judah: on account of the wickedness I bring to mind, I weep. Time after time1 my eye sheds tears, and I have no comforter.
My children, who have gone into exile, are desolate, for the enemy has prevailed, the adversary against me.
1. This is ibn Ezra's explanation of עיני עיני, but cf. Rashi.
על אלה – רמז למה שקדם ולמה שאחריו.
יורדה מים – נכון בעברי ובהגיון, וכן העיר היוצאות (עמוס ה׳:ג׳), ורבים כן, וכל שכן כי עין הרואה ועין המים מתיחסים.
משיב נפשי – גם זה כמו שקדם: להשיב נפש (איכה א׳:י״א), וכתיב: והיה לך למשיב נפש (רות ד׳:ט״ו).
על – אמר שיש לה ב׳ רעות. על שהיא בוכיה ואחרת גדולה על שתיהן שעליה צר לה מאד מהן ועינה יורדה מים מבלי פוגה. ופירש׳ השנים ואמרה. הא׳ כי רחק ממני מנחם וגו׳ הב׳ היו בני שוממים. אמנם הג׳ והיותר חמורה היא כי גבר אויב דומה למה שאמר למעלה ראה ה׳ כי צר לי.
מנחם – כל מנחם.
כי גבר אויב – נשתעממו ואבד אומץ לבם כי ראו שהאויב רב ועצום בלי חקר.
על אלה וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אלה מועדי ה׳, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים על אלה אני בוכיה1 (פתיחתא למ״ר).
על אלה וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים וישעיהו אמר (נ״ב) כי עין בעין יראו בשוב ה׳ וגו2 (איכה רבה א׳:א׳).
על אלה וגו׳ – מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע שהיו נאים ביותר שנשבו לשני אדונים, אמרו, נשיאם זל״ז ונחלק בולדות, הכניסום לחדר והיה זה יושב בזוית זו ובוכה וזו בזוית זו ובוכה, והיו בוכים כל הלילה וכיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצתה נשמתן, ועליהם קונן ירמיהו על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים3 (גיטין נ״ח.).
על אלה וגו׳ – אספסינוס קיסר מלא ג׳ ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי,⁠4 עמדו והשליכו עצמן לים, יצתה בת קול וצווחה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (מ״ר).
עיני עיני וגו׳ – א״ר לוי, משל לרופא שחשש בעינו אחת, אמר, עיני תבכה על עיני,⁠5 כך ישראל נקראו עינו של הקב״ה, שנאמר (זכריה ט׳) כי לה׳ עין אדם וכל שבטי ישראל כביכול אמר הקב״ה עיני תבכה על עיני6 (שם).
עיני עיני וגו׳ – אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בעין, דכתיב (ישעיהו ג׳) כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולקו בעין, דכתיב עיני עיני יורדה מים7 (מ״ר פסוק כ״ב).
כי רחק ממני מנחם – מה שמו של משיח, יש אומרים מנחם שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי8 (סנהדרין צ״ח:)
היו בני שוממים וגו׳ – היו בני שוממים כי גבר אויב – כההיא קליפה של דלועין דכל כמה שהיא מתרבה – הדלועין מקטנת9 (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. ולמעלה מזה בגמרא מביא מעשה בר׳ יהושע ב״ר חנניה שראה בבית האסורים [בשעת החורבן] תינוק יפה עינים שנשבה ופדאו, ואמרו שהתינוק הזה היה ר׳ ישמעאל בן אלישע, ובברכות ז׳ א׳ מבואר דר׳ ישמעאל בן אלישע היה כהן גדול עוד קודם החורבן, ולפי״ז יהיה מכאן ראיה למש״כ התוס׳ ביבמות ק״ד ב׳ לענין אחר דתרי ר׳ ישמעאל בן אלישע היו, ובעל מעשה זו היה הזקן הכה״ג. וכ״כ המפרשים.
4. בבית המיוחד למש״ז.
5. דכיון שעין אחת חולה אז כח כל הראיה כולה מצטמצם בהעין השניה ומפני זה נחלשת גם היא. ומה דנקט רופא לאו דוקא הוא, אלא מפני שהרופא יודע טבע הדבר מהסכנה הצפונה אל העין הבריאה הוא מצטער ביותר על זה מאשר איש פרטי.
6. מפרש כי לה׳ עין אדם ועין כל שבטי ישראל כי עין הוא כנוי להשגחה כמו ביוסף שאמר ואשימה עיני עליו, והוי כמו דכתיב כי לה׳ השגחת אדם והשגחת כל שבטי ישראל, והכונה שהקב״ה ישים השגחתו עליהם להטיב להם. ואמנם לפי׳ זה לא יובן היטב עיקר הדרש והראיה דישראל נקראו עינו של הקב״ה, ולכן יש לפרש ע״פ מש״כ רש״י בס״פ וישלח ל״ב כ״ד דרגיל הכתוב להוסיף וי״ו יתירה [לעטור הלשון] כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה, מגערתך וגו׳ נרדם ורכב וסוס (תהלים ע״ו ז׳) ועוד, וטעם הדבר משום דבאותיות אהו״י נוהג יתרון, ולפי״ז הוי הכא הפי׳ כי לה׳ עין אדם, מה שבאדם – עין הוי להקב״ה כל שבטי ישראל, והו׳ דוכל מיותר, ומבואר דישראל הוא עינו של הקב״ה, והמפרשים לא פירשו מאומה.
7. ואע״פ דגם בצואר חטאו כמבואר בפסוק ותלכנה נטויות גרון י״ל דאפ״ה לקו בעין משום דמקור החטא הוא העין, וכמ״ש בירושלמי ברכות פ״א ה״ה שהעין נקרא סרסור דעבירה. ומבואר במדרש כאן דכן עתידין להתנחם בעין כמ״ש (ישעיהו נ״ב) כי עין בעין יראו בשוב ה׳ את שבות ציון.
8. וי״ל דסמך עוד על התואר משיב נפשי ובמשיח כתיב והשיב לב אבות וגו׳.
9. הנמשל מבואר דכל כמה שנתרחב האויב נתקטנו ונתמעטו ישראל, ומכוון לפי״ז המשך הלשון היו בני שוממין, יען כי גבר אויב, ובמ״ר איתא עוד משל בזה.
על כל הרעות הללו1, אילו היה אדם שהיה יכול לנחמני הייתי מתנחמת, אבל אין! לכן2 עַל רעות3 אֵלֶּה ועל סילוק השכינה4 | אֲנִי בוֹכִיָּה5, ועת אחר עת6 עֵינִי | עֵינִי – עיניי7 יֹרְדָה מַּיִם – זולגות דומעות8 ללא הפוגה9, כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם – אדם שיכול לנחמני10 מֵשִׁיב – ולהשיב את11 נַפְשִׁי, הָיוּ – נהיו בָנַי אשר גלו12 שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר עליהם אוֹיֵב הצר עליהם13: ס
1. אבן עזרא.
2. ר״י קרא.
3. אבן עזרא.
4. אלשיך.
5. ובמדרש על דמם של צדיקים שנשפך אני בוכיה, לפי שהעושר והכבוד יש לו תשלומין שנאמר (ישעיהו ס, יז) ״תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל״, אבל תחת דמם של צדיקים אין להם תשלום להביא תחתיהם, ואמרו רז״ל בחורבן בית שני מילא אספסיאנוס הרשע שלוש ספינות מגדולי ישראל אנשים ונשים וטף להעמידן בקלון ברומי, כיון שירדו לים אמרו לא דיינו שהכעסנו את אלהינו בארצנו ובבית מקדשו אלא בחוצה לארץ אנו הולכים להכעיסו?! אמרו לנשים רוצות אתם לכך?! אמרו להם לא! ואמרו ומה אלו שדרכן לכך אינן רוצות בכך אנו על אחת כמה וכמה, אמרו אם משליכין אנו עצמנו בים יש לנו חלק לעולם הבא? האיר השם בעיניהם הפסוק (תהלים סח, כג) ״אָמַר אֲדֹנָי מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם״, עמדה כת ראשונה ואמרה (תהלים מד, כא) ״אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר״ והשליכו עצמן לים, עמדה כת שניה ואמרה (תהלים מד, כג) ״כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם״, והשליכו עצמן לים, עמדה כת שלישית ואמרה (תהלים מד, כב) ״הֲלֹא אֱלֹהִים יַחְקָר זֹאת כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב״, וְהִשְׁלִיכוּ עַצְמָן לַיָּם, ורוח הקודש צווחת ואומרת ״על אלה אני בוכיה״. וכשם שהיה ירמיהו מקונן על חורבן בית ראשון כן היה מקונן על חורבן בית שני, שנאמר (איכה ד, כא) ״שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת אֱדוֹם״. וכך דוד ראה חורבן בית ראשון כענין שנאמר (תהלים קלז, ח) ״בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה״, ראה חורבן בית שני על יד אדום שנאמר (תהלים קלז, ז) ״זְכֹר יְהוָה לִבְנֵי אֱדוֹם״, מדרש רבה, לקח טוב.
6. רש״י.
7. אבן עזרא.
8. אבן עזרא. ובמדרש, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו... חטאו בעין דכתיב (ישעיהו ג, טז) ״כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם״, ולקו בעין דכתיב ״עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם״, מדרש רבה.
9. רש״י, ר״י קרא, עקדת יצחק.
10. ר״י קרא.
11. ר״י קרא.
12. אבן עזרא.
13. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יז) פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛היְ⁠־⁠הֹוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלַ֛͏ִם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם׃
Zion spreads forth her hands;⁠1 there is none to comfort her. Hashem has commanded regarding Yaakov that those surrounding him shall be his foes. Yerushalayim has become as one impure2 among them.
1. her hands | בְּיָדֶיהָ – See Ibn Ezra and Hoil Moshe that the "ב" is insignificant. Spreading of hands is a gesture of supplication, either in prayer to God or as a request for aid from others.
2. as one impure | לְנִדָּה – The term refers to one who is impure due to menstruation, yet it often carries a negative connotation of one who is shunned or abhorred as well. The noun might relate to the root "נדד", to wander or flee. As such, others have translated: "outcast" (Rashi), or: "one who is despised" (R"Y Kara, Ibn Kaspi). See also the discussion of the word "לְנִידָה" in verse 8.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
פִּרְסַת צִיּוֹן יְדָהָא מִן עַקְתָא הֵיכְמָא דִמְפַרְסָא אִיתְּתָא עַל מַתְבְּרָא בְּגִינַת וְלֵית דְמַלֵּיל תַּנְחוּמִין עַל לִבָּהּ פַקֵּד יְיָ לְבֵית יַעֲקֹב פִּיקוּדַיָּא וְאוֹרַיְיתָא לְמִינְטַר וְהִינוּן עָבְרוּ עַל גְזֵירַת מֵימְרֵיהּ בְּגִין כֵּן אִסְתַּחֲרוּ חֲזוֹר חֲזוֹר לְיַעֲקֹב מְעִיקוֹהִי הֲוַת יְרוּשְׁלֵם דַמְיָא לְאִתְּתָא מְרַחֲקָא בֵּינֵיהוֹן.
[נב] פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ – כְּתִיב: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה (ירמיהו ח׳:כ״ג), מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, אִם תֹּאמַר יִרְמְיָה, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא לֶאֱכֹל, אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹא לִישֹּׁן, אֶלָּא מִי אֲמָרוֹ מִי שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא אֲכִילָה וְלֹא שֵׁנָה, דִּכְתִיב: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכ״א:ד׳). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, כְּתִיב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַוּוּ לִי הַמַּיִם מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת בָּהֶן. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה לוֹ פַּלְטֵירִין, וְהוֹשִׁיב בָּהֶן דָּיוֹרִין אִלְמִים, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַשְׁכִּימִין וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹם הַמֶּלֶךְ וּמְקַלְּסִין אוֹתוֹ בִּרְמִיזָה וּבְאֶצְבַּע, אָמַר הַמֶּלֶךְ וּמָה אֵלּוּ שֶׁהֵן אִלְּמִים כָּךְ מְקַלְּסִין אוֹתִי, אִם הָיוּ פִּקְחִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, מֶה עָשָׂה הוֹשִׁיב בָּהֶן דָּיוֹרִין פִּקְחִין, עָמְדוּ וְהֶחֱזִיקוּ בַּפָּלָטִין שֶׁל מֶלֶךְ וְאָמְרוּ אֵין זוֹ פָּלָטִין אֶלָּא שֶׁלָּנוּ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַמֶּלֶךְ תַּחֲזֹר פָּלָטִין לִכְמוֹת שֶׁהָיְתָה. כָּךְ מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא הָיָה קִלּוּסוֹ עוֹלֶה אֶלָּא מִן הַמַּיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם (תהלים צ״ג:ד׳), וּמָה הָיוּ אוֹמְרִים: אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה׳, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמָה אִם אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא פֶּה וְלֹא לָשׁוֹן, לֹא אֲמִירָה וְלֹא דִּבּוּר כָּךְ מְקַלְּסִין אוֹתִי, לִכְשֶׁאֶבְרָא בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וְכֵיוָן שֶׁבָּרָא בְּנֵי אָדָם עָמְדוּ דּוֹר אֱנוֹשׁ וְדוֹר הַמַּבּוּל וּמָרְדוּ בוֹ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַחֲזֹר הָעוֹלָם לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ (בראשית ז׳:י״ב). רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַקֵּל וְצִנִּית, עָמַד וְסִגֵּל וְקָנָה לוֹ צֹאן, וְנִכְנְסוּ זְאֵבִין וּבְקָעוּם, אָמַר אוֹתוֹ הָרוֹעֶה אֶחְזֹר לְאוֹתוֹ מַקֵּל וּלְאוֹתָהּ צִנִּית. כָּךְ רוֹעֶה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: רֹעֵה יִשְרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף ישֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה (תהלים פ׳:ב׳). צֹאן אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי (יחזקאל ל״ד:ל״א). נִכְנְסוּ זְאֵבִין לְתוֹךְ עֶדְרוֹ וּבְקָעוּם, אֵלּוּ הַשּׂוֹנְאִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם. כְּתִיב: אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי (תהלים מ״ב:ה׳), כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אוֹמֶרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה לִירוּשָׁלַיִם וּדְרָכִים מְתֻקָּנִים, וְעַכְשָׁיו בַּשָּׂךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים (הושע ב׳:ח׳).
דָּבָר אַחֵר, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְאִילָנוֹת מְסַכְּכוֹת עַל רֹאשִׁי, וְעַכְשָׁיו תְּלוּיָה לַשֶּׁמֶשׁ. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּצִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַכְשָׁיו בְּצִלָּן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וגו׳, אַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר הוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים רָחוֹק מִפּוּמְעִים שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִיל, וְהָיוּ שׁוֹאֲלִים לְעוֹלֵי רְגָלִים וְאוֹמְרִים לָהֶם לְמִי אַתֶּם, וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהֶם אַסְפַּסְיָאנִי, טְרָכִינִי, אַדְרִיָּינִי.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה וְסַלֵּי בִּכּוּרִים עַל רֹאשִׁי בָּהַשְׁכָּמָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן (ירמיהו ל״א:ה׳), וּבַדְּרָכִים הָיוּ אוֹמְרִים: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם (תהלים קכ״ב:ב׳). בְּהַר הַבַּיִת מָה הָיוּ אוֹמְרִים: הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ (תהלים ק״נ:א׳). בָּעֲזָרָה הָיוּ אוֹמְרִים: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים ק״נ:ו׳), וְעַכְשָׁיו אֶדַּדֵּם, דְּמוּמָה סָלְקָא, דְּמוּמָה נָחֲתָא. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה בְּשִׁירוֹת וּבִזְמִירוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: בְּקוֹל רִנָּה וְתוֹדָה (תהלים מ״ב:ה׳), וְעַכְשָׁיו בָּכְיָה סָלְקָא בָּכְיָה נָחֲתָא. אֵלֶּה אֶזְכְּרָה, לְשֶׁעָבַר הָיִיתִי עוֹלָה הֲמוֹנִיּוֹת הֲמוֹנִיּוֹת שֶׁל חֲגִיגָה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: הָמוֹן חוֹגֵג (תהלים מ״ב:ה׳).
אָמַר רַבִּי לֵוִי כַּהֲדֵין גַּעְגְּעָא דְּלָא פָּסֵיק לָא בִּימָמָא וְלָא בְּלֵילְיָא, וְעַכְשָׁיו טָמְשָׁא סָלְקִין וְטָמְשָׁא נָחֲתִין, אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי וגו׳.
דָּבָר אַחֵר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן, הֲוֵי מָחֵי לֵיהּ וַאֲמַר חֲטֵית, הֲוָה מָחֵי לֵיהּ וַאֲמַר חֲטֵית וְסִיכַּלְתְּ, וְעוֹד הֲוֵי מָחֵי לֵיהּ עַד דְּפָשַׁט עֲשַׂר אֶצְבְּעוֹי קוֹדָמוֹי, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲוָה מְיַיסֵּר לִירוּשָׁלַיִם וַהֲוַת אָמְרָה חֲטֵית, עַד פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ. אֵין מְנַחֵם לָהּ, אָמַר רַבִּי לֵוִי כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: אֵין, הֲוָה לָהּ, וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית י״א:ל׳), וַהֲוָה לָהּ, דִּכְתִיב: וַה׳ פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כ״א:א׳). וְדִכְוָתָהּ: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים (שמואל א א׳:ב׳), וַהֲוָה לָהּ, דִּכְתִיב: כִּי פָקַד ה׳ אֶת חַנָּה (שמואל א ב׳:כ״א). וְדִכְוָתָהּ: צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ (ירמיהו ל׳:י״ז), וַהֲוָה לָהּ. דִּכְתִיב: וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל (ישעיהו נ״ט:כ׳), אַף כָּאן אֵין מְנַחֵם לָהּ, וַהֲוָה לָהּ, דִּכְתִיב: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב). צִוָּה ה׳ לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו, כְּגוֹן חַלְּמִישׁ, לְנָוֶה. קַסְטְרָא, לְחֵיפָה. סוּסִיתָא, לִטְבֶרְיָה. יְרִיחוֹ, לִנְוֵעֵדֶן. לוּד, לְאוֹנוֹ. הָיְתָה יְרוּשָׁלָיִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם, לְרִחוּק הָיְתָה.
היא אמרה פרשה ציון בידיה – והקב״ה אמר לה עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם.
ובסטת ציון ידאהא פלם יכון להא מעאזי, ואמר אללה פי אליעקוב אן תחיט בה אעדאיה, וצארת ירושלם מבעדה פי מא בינהם.
צוה ה׳ – וגזר ה׳ על בית יעקב שיכתרוהו צריו.
לנדה – מרוחקת.
א{פרשה ציון בידיה – כמו: ופרש ידיו בקרבו (ישעיהו כ״ה:י״א), כאדם המוליך ידיו מוליכם ומביאם ומצטער בהם.}
ב{פרשה ציון – לשון שבירה, כמו: פורש אין להם (איכה ד׳:ד׳), ולא יפרשו על אבל לנחמו (ירמיהו ט״ז:ז׳), כך חיברו מנחם. ובלשון משנה: פרושות קיימות, ומשמעו כאדם המצטער שחובק את ידיו [ומשברם], ודוגמתו בתלמוד (בבלי שבת י׳.): כפרג ידיה ומצלי.}
צוה י״י ליעקב סביביו צריו – צוה על יעקב שיהו צריו סביביו. אף כשגלו לבבל ולאשור, הגלה סנחריב את אויביהם עמון ומואב והושיבם אצלם, והם מקנתרין אותן. כמו שאמרו במסכת קדושין: הומניא איכא בבבל כולה דעמונאי.
לנדה – לריחוק, לבז.
א. תוספת זו מופיעה רק בדפוסים. היא חסרה בכ״י לוצקי 778, אוקספורד 165, לייפציג 1, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204.
ב. תוספת זו מופיעה רק בכ״י אוקספורד 165, ובדפוסים. היא חסרה בכ״י לוצקי 778, לייפציג 1, אוקספורד 34, פרמא 3081, פרמא 3204.
ג. כן בכ״י אוקספורד 165. בתלמוד: ״פכר״.
Tzion spread her arms – As in, "and he will stretch out his hand in its midst,⁠"1 like a person who moves his hands back and forth [showing] his pain with them.⁠2 Another explanation: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן is an expression of breaking, as in, "no one breaks פּוֹרֵשׂ bread for them,⁠"3 [and as in,] "they will not break [bread] for them in their bereavement to comfort them for the dead.⁠"4 So did Menachem classify it. And in the language of the Mishnah, "the broken piece of bread פְּרוּסָה is intact.⁠"5 It means [that Tzion was] like a person in pain who clasps his hands and breaks them [from agony]. I found an addendum. Adonoy has commanded concerning Yaakov,
that his oppressors surround him – He commanded concerning Yaakov that his adversaries would surround him. Even when they were exiled to Bavel and Assyria, Sancheirev exiled their enemies, Ammon and Mo'av, and settled them beside them, and they taunted them,⁠6 as is stated in Maseches Kiddushin,⁠7 that Homanya was in Bavel, entirely [occupied] by Ammonites.
Despicable – As an outcast, a disgrace.⁠8
1. Yeshayahu 25:11.
2. Alternatively, 'Tzion spread her arms in prayer, but to no avail.' (Lechem Dimah)
3. Eikhah 4:4.
4. Yirmeyahu 16:7.
5. Maseches Berachos 37a.
6. I.e., even in exile they are surrounded by their enemies.
7. 72a.
8. Although Rashi above in verse 8 translated לנידה as a wanderer, here it is spelled without a yud [לנדה], meaning derision. (Sifsei Chachomim)
פרשה ציון בידיה – דומה לאבל שאין לו מנחמין והוא ממתין שעה או שתים שיבאו המנחמים כמנהגו של עולם לפרוש המצעות ולישב עליהם ולהביא לו שיאכל כיון שישהא כל כך ולא בא מנחם לו מה יעשה בעל כרחו פורש הוא בעצמו בידו וישב על הארץ לכך נאמר פירשה ציון בידיה מה טעם מפני שאין לה מנחם ולא דיי שלא באו לנחמה אלא גם צוה י״י ליעקוב סביביו צרים – אלו עמון ומואב שהיו שכנים רעים לישראל דאמ׳ עולא בפ׳ חלק עמון ומואב שכיני בישי דירושלים הוו.
ס״א: פירשה ציון בידיה – כאדם שטובע במים והוא פורש את ידיו למצא שום דבר להנצל ואינו מוצא.
צוה י״י ליעקב – שכיניהם היו להם קשים יותר מכלם.
היתה ירושלם לנדה ביניהם – לריחוק וכן הוא אומ׳ זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה (יחזקאל ה׳:ה׳).
פירשה ציון בידיה – שיברה בידיה,⁠א כמו: פרוש לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳), שפתרונו: בצע לרעב לחמך, וכן: לא יפרשו להםב על אבל לנחמו על מת (ירמיהו ט״ז:ז׳), שפתרונו: לא ישברו להם ככר לחם על אבל, להבריא על מתו לנחם.
א. כן בכ״י פרמא 2203, פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״ידיה״.
ב. כן בפסוק ובדפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203: ״לכם״.
Zion spreads out (פרשה) her hands – [She broke] [as in] to divide (פרש) your bread with the hungry (Isaiah 58:17), because its explanation is break off your bread for the hungry. And so, No one will extend (יפרשו) to them to comfort those who mourn for the dead (Jeremiah 16:7), for its explanation is no one will break for them [bread] to strengthen and to comfort those who mourn for their dead.
פרשה ציון בידיה – שיברה בידיה. כמו: פרוש לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳) שפתרונו: בצע לרעב לחמך. וכן: לא יפרשו להם על אבל לנחמו על מת (ירמיהו ט״ז:ז׳), שפתרונו: לא ישברו להם ככר לחם להבריא את האבל ולנחמו על מת.
ציוה י״י ליעקב סביביו צריו – פתרונו: ציוה י״י ליעקב שיהו כל שכיניו שסביביו מציריםא לו.
היתה ירושלם לנדה ביניהם – נבזים ושפלים לכל העמים1 כטומאת הנדה.
1. השוו ללשון הפסוק במלאכי ב׳:ט׳.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״שסביבין מצרים״.
Zion spreads out her hands – She broke with her hands, similar to to divide your bread with the hungry (Isaiah 58:7), because its explanation is he broke off your bread with the hungry; and so No one will extend to them to comfort those who mourn for the dead (Jeremiah 16:7), for its explanation is that they did not break a loaf of bread for them to strengthen the mourner, or to comfort him for the dead.
HaShem commmanded against Jacob that his enemies should surround him – Its explanation is that HaShem commanded against Jacob that all his neighbors who surrounded him should be oppressors to him.
Jerusalem has become as one unclean in their midst – being despised and debased by all the peoples, like the impurity of the menstruant.
בי״ת בידיה נוסף, כמו: ותשקמו בדמעות (תהלים פ׳:ו׳).
She spreads out. The bet in בידיה is additional (i.e. unnecessary), like [the bet of בדמעות in] You made them drink copious tears (בדמעות) (Psalms 80:6).
גם ציון עיר המלוכה בקשה מנחם ואין, כי השם גזר על יעקב וצוה צריו מכל סביביו, ויטמאו ירושלם ותהי כנדה.
Even Zion, the royal city, seeks a comforter, but there are none because HaShem decreed against Jacob, and commanded his enemies from all around.⁠1 And they defiled Jerusalem, and she became unclean.⁠2
1. Cf. Rashi.
2. Lit. Like a menstruant.
פרשה ציון – ידוע לבקיאים בעברי ובהגיון, כי זה הלשון בתכלית הנאה והדיוק, ולכן טעה אבן עזרא שאמר: בי״ת בידיה נוסף, וכבר הודעתי יסוד זה בספר השם על מה שכתב בתורה, ארץ אכלת יושביה (במדבר י״ג:ל״ב) חלוף מה שפירשו המורה, כבודו מונח במקומו.
ואולם פרשת הידים בכאן הוא דרך מתחנן לאחר כמו: פרשתי ידי כל היום (ישעיהו ס״ה:ב׳) וכן בני עמנו היו מתחננים לעמים שיחוננו אותם, אם באוכל אם בזולת זה, עד שיתנחמו מעט.
ולא מצאו, כמ״ש: אין מנחם לה.
היתה ירושלים – ידוע אצל הבקיאים בעברי ובביאור השמות אשר במה שאחר הטבע, כי נכון לומר היתה לנדה מטעם הוא הוא, כמו אם אמר: היתה כנדה מטעם הדומה. וידוע כי הנדה הוא תאר לאשה המרוחקת והנתעבת, לכן הוא מתוארת בשם נדה משרש נדד לכמה סבות.
פירשה אמר שפירשה בידיה כדרך שפורשין זרועותיהן הדואגים בהפלגה לפרסם גודל צערם ואין לה שום מנחם. על כי ראתה כי צוה ה׳ לישראל על הצרים שסביבה שלא ישלחו ידם בהם אל תצר את מואב (דברים ב׳). מול בני עמון אל תצורם (דברים ב׳). בגבול אחיכם בני עשו וגו׳ וייראו מכם ונשמרתם (דברים ב׳) ובכלם נזהרו מכם ועכשיו היתה ירושלם לנדה ביניהם. והמשל מי שהוא מרחם על אויבו לסוף יפול בידו.
בידיה – בי״ת מיותרת, ויש פעלים משמשים בלוית אות שמושית ובלתה, כמו יקו לאור (איוב ג׳:ט׳) קויתי ה׳ (תהלים ק״ל:ה׳), ובעל אוצר השרשים כתב שהבי״ת להורות שאינה מבקשת סעד ועזר, רק היא תנועה טבעית מתוך צרה, אבל אין מנחם לה שאחריו נראה כמתנגד לדיעה זו, ושגם כאן ענינו כמו בפסוק פרשתי ידי אליך (תהלים קמ״ג:ו׳) לבקש סעד.
סביביו צריו – ולא באו מרחוק שאז אולי היו מרחמים עליו, רק הם צרים לו, כלומר נראה להם שבגלותו ימלאו מקומו ויצאו ממיצר למרחב, וזהו ג״כ ענין צר בכל מקום.
צוה ה׳ ליעקב סביביו צריו היתה ירושלים לנדה ביניהם. ע״ד דאמרינין בערבי פסחים נדה ההולכת בין שני אנשים או הורגת אחת או עושה מריבה ביניהן, וזה סביביו צריו והיא כנדה ביניהן, וזהו הצלה לישראל בארצות פזוריהם. והבן.
פרשה ציון וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים פרשה ציון בידיה1 (פתיחתא למ״ר).
פרשה ציון וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדימן ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, וישעיהו אמר (נ״א) אנכי אנכי הוא מנחמכם2 (איכה רבה א׳:א׳).
פרשה ציון וגו׳ – א״ר לוי, משל למלך שהיה לו בן וחטא, והיה לוקה אותו עד שאמר חטאתי, והיה לוקה אותו עוד עד שאמר חטאתי והסכלתי, והיה לקה אותו עוד עד שפשט עשר אצבעותיו קמיה,⁠3 כך הקב״ה היה מייסר לירושלים עד פרשה ציון בידיה (מ״ר).
אין מנחם לה – עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.
סביביו צריו – כגון חלמיש לנוה, קסטרא לחיפה, סוסיתא לטבריה, יריחו לנועדן לוד לאונו4 (שם).
לנדה ביניהם – עיין לעיל פסוק ח׳ בדרשות לנידה היתה וצרף לכאן.
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. שנתעלף מרוב יסורי המכות, או דהכונה שפשט ידיו כאומר הנני כולו לפניך, הכני כולי. או די״ל ע״ד שאמרו על רבינו הקדוש (כתובות ק״ד:) שבשעה שנפטר זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבש״ע גלוי וידוע וכו׳ ולא נהניתי אפי׳ באצבע קטנה, כ״כ כאן הכונה עד שעשה הבן תשובה וקבל ע״ע שלא יהנה עוד מעוה״ז אפי׳ באצבע קטנה בכדי שלא יבוא לידי מכשול עוד, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בשמנה פרקים דאף אם כל האדם טוב ויפה לו לילך בדרך הממוצע בכל דרכו בקדש, אכן הבעל תשובה נאלץ לילך בדרך הקדש עד קצה האחרון, ועי״ש המשל שנתן לזה.
4. בחלמיש היו יושבים צוררי ישראל ובנוה שהיתה סמוכה לה ישבו יהודים והיו הצוררים מצירים אותם, וכן כולם, ועיין קדושין ע״ב ב׳.
פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ את ידיה1 כדרך שפורסים זרועותיהם אנשים הדואגים כדי לפרסם גודל צערם2, אבל3 אֵין מְנַחֵם לָהּ4, כי כבר צִוָּה – גזר יְהוָה לְבית5 יַעֲקֹב שיהיו כל שכניו6 סְבִיבָיו – שמסביב לו7 צָרָיו – מצירים לו8, ושיטמאו את ירושלים9, הָיְתָה – נהייתה יְרוּשָׁלִַם דומה בטומאתה10 לְנִדָּה מרוחקת ובזויה11 בֵּינֵיהֶם, מושפלת בין כל העמים כטומאת הנדה12: ס
1. אבן עזרא. וי״מ פרשה את המצעים לישב על הארץ, כמו אבל שאין לו מנחמים והוא ממתין שעה או שתים שיבאו המנחמים כמנהגו של עולם לפרוש המצעות ולישב עליהם ולהביא לו שיאכל, כיון ששהה הרבה ולא בא מנחם לו מה יעשה? בעל כרחו פורש הוא בעצמו בידו ויושב על הארץ, לקח טוב. ובמדרש א״ר לוי, משל למלך שהיה לו בן וחטא, והיה לוקה אותו עד שאמר חטאתי, והיה לוקה אותו עוד עד שאמר חטאתי והסכלתי, והיה לוקה אותו עוד עד שפשט עשר אצבעותיו קמיה, כך הקב״ה היה מייסר לירושלים עד ״פרשה ציון בידיה״, מדרש רבה.
2. רש״י.
3. עקדת יצחק.
4. על כי ראתה כי ציווה ה׳ לישראל על הצרים שסביבה שלא ישלחו ידם בהם כמו שכתוב (דברים ב, ט) ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״ ומול בני עמון שכתוב (דברים ב, יט) ״אַל תְּצֻרֵם״ ומול בני עשיו (דברים ב, ד) ״וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד״, וכעת היתה ירושלם לנדה ביניהם, עקדת יצחק.
5. תרגום.
6. רש״י, ר״י קרא.
7. רש״י, ר״י קרא.
8. ר״י קרא. ואף כשגלו לבבל ולאשור, הגלה סנחריב את אויביהם עמון ומואב והושיבם אצלם, והם מקנתרין אותן, רש״י.
9. אבן עזרא.
10. אבן עזרא.
11. רש״י.
12. ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהמשך חכמהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יח) צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהֹוָ֖היְ⁠־⁠הֹוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ⁠־נָ֣א כׇל⁠־[הָֽעַמִּ֗ים] (עמים) וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי׃
Righteous is Hashem, for I have rebelled against His mouth. Listen, now, all the peoples, and see my pain. My virgins and my young men have gone into captivity.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אָמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל דְלָא יֶעְבַר קָטְלִין בְּחַרְבָּא בְאַרְעֲהוֹן אָזַל יֹאשִׁיָּהוּ מַלְכָּא שָׁלַף סַיְיפָא עַל פַּרְעֹה חֲגִירָא בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ מַה דְלָא אִתְפְּקַד וְלָא תְבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ בְּגִין כֵּן רָגְמוּ רָגוֹמַיָּא גִירִין לְמַלְכָּא יֹאשִׁיָּהוּ וּמִית תַּמָּן עַד דְלָא נְפָקַת נִשְׁמָתֵיהּ הֲוָה רָחִישׁ בְּסִפְוָתֵיהּ וְכֵן אֲמַר זַכַּאֵי הוּא יְיָ אֲרוּם עַל מֵימְרֵיהּ עֲבָרִית שְׁמָעוּ כְעַן כָּל עַמַיָּא הֶסְפֵּידָא דְאַסְפֵּיד יִרְמְיָהוּ עַל יֹאשִׁיָּהוּ וַחֲזוּ כֵיבִי דִּי עַרְעַנִּי בָּתַר מוֹתֵיהּ בְּתוּלוֹתַי וְרַבְיַי אֲזָלוּ בְּשִׁבְיָתָא.
[נג] צַדִּיק הוּא ה׳ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי – מִי אֲמָרוֹ לְפָסוּק זֶה, יֹאשִׁיָּהוּ אֲמָרָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אַחֲרֵי כָל זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל פְּרָת (דברי הימים ב ל״ה:כ׳), בְּקִרְקַסְיוֹן דְעַל פְּרָת, וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי, מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי עוֹלֶה, חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר עִמִּי, זֶה לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְלֹא הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָּנָיו, וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים, זֶה יִרְמְיָהוּ שֶׁאָמַר לְיֹאשִׁיָּהוּ, כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִיְּשַׁעְיָה רַבִּי: וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם (ישעיהו י״ט:ב׳), וְלֹא שָׁמַע לוֹ, אֶלָּא אָמַר לוֹ משֶׁה רַבֵּהּ דְרַבָּךְ לֹא כָּךְ אָמַר: וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כ״ו:ו׳), וְחַרְבּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע עוֹבֶרֶת בְּאַרְצִי וּבִתְחוּמִי, וְהוּא לֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁכָּל דּוֹרוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, הֲוָה מְשַׁלַּח זוּג תַּלְמִידִים לְמִיבְעֲרָא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מִבָּתֵּיהוֹן, וַהֲווֹן עָלְלִין וְלָא מַשְׁכְּחִין כְּלוּם, עַד דִּנְפַקּוּן אָמְרוּן טְרוּדוּ תַּרְעִין, מִן דַּהֲווֹן טָרְדִין לְתַרְעֵיהּ הֲווֹן חָמָן יָתֵיהּ, אָמְרוּ עֲלֵיהוֹן מִן דַּאֲתָא וְתִיקֵּן הוּא דַאֲתָא וְקִלְקֵל, לְפִיכָךְ: וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ (דברי הימים ב ל״ה:כ״ג), אָמַר רַבִּי מָנֵי שְׁלשׁ מֵאוֹת חִצִּים הוֹרוּ בוֹ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה גּוּפוֹ כִּכְבָרָה, וְהָיָה יִרְמְיָהוּ מְצַיֵּת אַחֲרָיו לֵידַע מַהוּ אוֹמֵר, וּמָה הָיָה אוֹמֵר: צַדִּיק הוּא ה׳ כִּי פִיהוּ מָרִיתִי, פִיהוּ וּפוּם סַרְסוּרוֹ.
היא אמרה צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי – והקב״ה אומר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
ואללה הו אלעדל ואנא כ׳אלפת אמרה כ׳לאפא, אסמעו יא גמיע אלאמם, ואנצ׳רו אוגאעי, אבכארי ושבאבי מצ׳ו פי אלסבי.
כי פיהו – ואני מריתי מצותו.
מכאובי – לשון רבים כאלו הבית פתוחה.
צדיק הוא י״י כי פיו מריתי – כענין שנאמר ואתה צדיק על כל הבא עלינו (נחמיה ט׳:ל״ג).
כי פיהו מריתי – מריתי תורת פיהו.
מריתי – עברתי.
שמעו נא כל העמים – רז״ל אמרו פסוק זה יאשיהו המלך אמרו דכתי׳ אחרי זאת אשר הכין יאשיהו את הבית עלה נכו מלך מצרים להלחם בכרכמיש על פרת ויצא (דברי הימים ב ל״ה:כ׳) יאשיהו לקראתו וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה וגו׳ (דברי הימים ב ל״ה:כ״א) ויורו המורים למלך יאשיהו כי קרא ניחא נפשי הנחין עליה ירמיהו שמע דקאמ׳ צדיק הוא י״י כי פיהו מריתי.
א[צדיק הוא י״י כי פיהו מריתי – אמרו חכמים: כשמת יאשיהו היה מדבר בלחש. היטה ירמיהו אזניו ושמע שהיה מצדיק עליו את הדין, ואומר: צדיק הוא י״י.]
א. הביאור בסוגריים המרובעים מופיע בכ״י פריס 162, לונדון 7621, אך חסר בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203, ובכ״י ברסלאו (לפי עדות בובר).
צדיק הוא י״י כי פיהו מריתי – הנושאא הקינה הזאת על ישראל מדבר במקום ישראל, כשליח שמדבר במקום שולחיו, וכאילו ישראל אומרים: צדיק הוא על כל הבא עלי כי בעון שפיהו מריתי באו עלי תוכחות הללו.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״המשא״.
HaShem is righteous, for I have disobeyed his command raising up this lament concerning Israel, speaking in the place of Israel like an envoy who speaks in the place of the one who sent him; and as though Israel was saying he was right about everything he brought against me. For it was as punishment because I disobeyed his command, that these reprimands came upon me.
כל נא – לשון עתה, וכן: אוי נא לנו (איכה ה׳:ט״ז), גם: אל נא רפא נא לה (במדבר י״ב:י״ג), על כן השיב השם: הלא תכלם שבעת ימים (במדבר י״ב:י״ד), יומת נא (ירמיהו ל״ח:ד׳), דבר נא (שמות י״א:ב׳), שמע נא (שמואל א כ״ב:י״ב). ועם תוספת אל״ף לשון בקשה. ובלשון ישמעאל הפוך, הוא כמו: עתה.
Every instance of נא means now, and so now woe to us for we have sinned (Lamentations 5:16), just as Please, God, heal her now (נא) (Numbers 12:13). Therefore, HaShem answered, would she not be humiliated for seven days? (ibid. v14),⁠1 let be put to death, now (נא) (Jeremiah 38:4), Speak, now (נא) (Exodus 11:2), Listen, now (נא) (I Samuel 22:12). With the addition of the aleph (i.e. אנא), the expression is one of entreaty, but in the language of Ishmael (Arabic) it reverts, and is like עתה.
1. The seven days is a temporal response to the entreaty now (נא).
הצדיקה הדין, והיא אומרת: שמעו נא כל העמים, שראיתם בתולותיי ובחוריי בשבי, כי בעונותי נשבו.
She vindicates the judgement, and says Hear, now, all peoples who have seen my maidens and my youths in captivity, for because of my sins they were taken prisoner.
(יח-כ) צדיק, קראתי: ראה – אמר מודה אני לפניו כי צדיק הוא וצדיק דינו על כל הבא עלי כי פיהו מריתי אבל עכ״ז לא אחשוך פי להודיע צערי לכל כי גדול הכאב מאד וכח אין לסבול. וזה כי כבר אפשר לסבול מאחד מה׳ פנים: א׳ כאשר הרע אינו בשיעור מבהיל. ב׳ שאפילו היה רע עצום אם יהיו קרובים לו ואוהבים אשר כנפשו יבאו לנוד לו ולנחמו כי אז יעתיקו קצת צערו או רובו. ג׳ שאם לא נמצאו לו אוהבים אם יהיו בעיר אנשים מעולים וטובים מעצמם ישתדלו לחזק ולנחם לשבורי לב. ואם יעדרו אלו ואלו כבר אפשר להמציא ענין ד׳ והוא שיהיה הסובל בריא המזג חזק הטבע עומד בפני רך ובפני קשה. וה׳ כי כאשר אין שם לא זה ולא זה כבר אפשר שיהיה הסובל איש מעולה ובטוב שכלו ורוח בינתו יוכל שאת כמו שאמר בפסוק הא׳. ואם אחד מהנה לא נשארה אין רפואה למכתו. ולכל הענינים האלה אמרה היא שמעו נא כל העמים וראו מכאובי כי הוא קשה מאד מלסבול והוא כי בתולותי ובחורי הלכו בשבי ואין שם דבר כלל מן העוזרים. אם הב׳ קראתי למאהבי אחר שלא באו מעצמם ולא די שלא נחמוני אבל המה רמוני. גם הג׳ כהני וזקני שמדרכם לחזק ידים רפות ולנחם כל אבלים עם היותם בעיר כלם גועו. כי הרעב בעיר והנה הם מתעסקים בבקשת האכל להשיב נפשם: ועל הד׳ אמר ראה ה׳ כי צר לי כי לא די שאינו מטבע חזק לסבול אלא שאני חולה מחלי קשה לסבול אשר הוא המוסיף מכאוב על מכאובי. כי על כן היה מאמר השטן (איוב ב׳) עור בעד עור וכל אשר וגו׳. ועל הה׳ אמר נהפך לבי בקרבי כי מרה מריתי כי מצד הדאגה הגדולה גברה בי המרה השחורה הרי היא נשארה קרחת מכל העוזרים החיצוניים והפנימיים ולזה אמר מחוץ תשכל חרב בבית כמות: והנה המשל הזה צדק בה כי על דרך האמת גם כן היא סובלת כן כי היה האויב מכלה בה בחוץ והרעב בעיר.
כל _עמים. עמים ק׳.
שמעו וגו׳ – ולמדו ממני.
צדיק הוא ה׳ וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ שופטים) צדק צדק תרדוף ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי1 (פתיחתא למ״ר).
צדיק הוא ה׳ וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר צדיק הוא ה׳ כי פיהו מריתי וישעיהו אמר (ס׳) ועמך כולם צדיקים2 (איכה רבה א׳:א׳).
כי פיהו מריתי – [פיו אין כתיב כאן אלא פיהו] פיו ופי נביאו, ומי אמר כן, יאשיהו בשעה שהורה בו פרעה נכה שלש מאות חצים3 (מ״ר).
1. עי׳ מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עי׳ מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פ׳ א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן. והכונה בזה י״ל דהנה מ״ש צדק צדק תרדוף הכונה שצריך לעשות לפנים משורת הדין, וכדאמר בפ׳ אלו מציאות דלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משוה״ד – והם עשו להיפך כי לא די שלא עשו לפנים משוה״ד אלא אף דין התורה לא עשו, ולא די שלא עשו את דיני התורה שנאמרו לנו מפי משרע״ה אלא אף הדברים ששמעו מפי הקב״ה בעצמו כביכול היינו אנכי ולא יהיה לך ג״כ מרינו, וז״ה אמרו כי פיהו מריתי היינו אמרי פיהו בעצמו כביכול.
3. ענין דרשה זו יתבאר עפ״י הכתוב בד״ה ב׳ ל״ה, אחרי כל זאת וגו׳ עלה נכו מלך מצרים וגו׳ להלחם ויצא לקראתו יאשיהו, וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה וגו׳, ולא הסב יאשיהו פניו ממנו וגו׳ ולא שמע אל דברי נכו וגו׳, ויורו היורים למלך יאשיהו וגו׳. ואמרו על זה בתענית כ״ב ב׳, מפני מה נענש יאשיהו מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך, [ובמ״ר מבואר מפורש שהניאו ירמיה מלהלחם בפרעה נכה ולא שמע לו], ולכן צדק עליו את הדין ואמר צדיק ה׳ בכל דרכיו כי פיהו מריתי. ומסמיך זה על לשון פיהו מלא ולא פיו דמשמע שמרה מלא פיו של הקב״ה, והיינו גם פיו של נביאו. וענין מספר היורות משלש מאות חצים לא נתבאר. וקרוב לומר דסמך על מ״ש בתענית שם בבאור הלשון ויורו המורים דמשמע יריות רבות, ודרשו על זה מלמד שעשו כל גופו ככברה, והמספר שלש מאות תפס ע״ד ההפרזה, וכמו במשנה דתמיד כ״ח א׳ תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור, וכן בפ״ג דמדות מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, ואמרו על זה בחולין צ׳ ב׳ דברו חכמים לשון גוזמא, כלומר ברבוי מופרז רגילים לתפוס המספר שלש מאות, ועיין ברשב״ם פסחים קי״ז א׳.
ומצדיקה כנסת ישראל עליה את הדין ואומרת1, צַדִּיק הוּא יְהוָה וְצֶדֶק דינו2 על כל הבא עלי3, כִּי בעוון שאת4 תורת5 פִיהוּ מָרִיתִי – עברתי6 ולא שמעתי לו ולנביאיו7 באו עלי התוכחות הללו8, שִׁמְעוּ נָא – שמעו עכשיו9 כָל הָעַמִּים (עמים כתיב) וּרְאוּ מַכְאֹבִי, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי ואין שם מי שיעזור לי10: ס
1. ר״י קרא, אבן עזרא.
2. עקדת יצחק.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא.
5. לקח טוב.
6. לקח טוב. ואמרו רז״ל, כשמת יאשיהו היה מדבר בלחש, היטה ירמיהו אזניו ושמע שהיה מצדיק עליו את הדין, ואומר צדיק הוא ה׳, מדרש רבה, ר״י קרא.
7. מדרש רבה.
8. ר״י קרא.
9. אבן עזרא.
10. לא אוהבי אשר רימוני, וגם לא הכהנים והזקנים שהיו עסוקים בלמצוא אוכל לנפשם ברעב, עקדת יצחק.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גלקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(יט) קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי⁠־בִקְשׁ֥וּ אֹ֙כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת⁠־נַפְשָֽׁם׃
I have called to those that love me;⁠1 they have tricked me. My priests and my elders perished in the city as they sought food for themselves to revive their souls.
1. those that love me | לַמְאַהֲבַי – Ibn Kaspi notes that this word is rendered in the pi'el construction, indicating a more intense form of the root; thus a "מאהב" is a closer, more loyal "lover" than an "אוהב". Cf. Rashi who claims that the word "מאהב" refers to one who only purports to love another while an "אוהב" is sincere. Ibn Ezra instead suggests that a "מאהב" refers to one who seeks your love, while an "אוהב" is someone who loves you.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
אֲמָרַת יְרוּשְׁלֵם כַּד אִיתְמַסְרַת בִּידוֹי דִנְבוּכַדְנֶצַּר קָרִית לִמְרַחְמַי בֵּינֵי עַמְמַיָּא דְקַיֵּימִית עִמְהוֹן קְיָים דִּי יְסַיְיעוּנִי וְאִנּוּן חֲכִּימוּ מִינִי וְאִתְהַפְּכוּ לְחַבָּלָא יָתִי הִינוּן דְעָלוּ עִם טִיטוֹס וְאַסְפַּסְיָינוֹס וּבְנוֹ כַרְכּוֹמִין עַל יְרוּשְׁלֵם כַּהֲנַי וְסָבַי בְּגוֹ קַרְתָּא אִתְנְגִידוּ אֲרוּם תְּבָעוּ סָעִיד לַחְמָא לְהוֹן לְמֵיכַל וִיקַיְימִין יָת נַפְשֵׁיהוֹן.
[נד] קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי – רַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הַשֶּׁקֶר, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶן. הֵמָּה רִמּוּנִי, גַּם הֵמָּה רִמּוּנִי, לֹא זָזוּ מִתְנַבְּאִין עָלַי שֶׁקֶר עַד שֶׁהִגְּלוּ אוֹתִי מִמְּקוֹמִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים (איכה ב׳:י״ד), מַדּוּחִם כְּתִיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי פָּתַר קְרָיָא בִּנְבִיאֵי הָאֱמֶת, שֶׁהָיוּ מְאַהֲבִין אוֹתִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֵמָּה רִמּוּנִי, שֶׁהָיוּ מְרַמִּין בִּי וְאוֹמְרִים לִי הַפְרִישׁוּ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, וְכִי יֵשׁ תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת בְּבָבֶל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְאַהֲבֵנִי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא שֶׁיִּרְמְיָה אוֹמֵר: הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיהו ל״א:כ׳), הִצַּיְינִי בְּמִצְווֹת, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִין בָּהֶם. שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים (ירמיהו ל״א:כ׳), זֶה חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי (תהלים קל״ז:ה׳). שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְּסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתָּ, אָמַר רַבִּי חִיָּא הָלָכְתִּי כְּתִיב. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל מַה כְּתִיב: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד). גָּלוּ לְעֵילָם שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם (ירמיהו מ״ט:ל״ח). גָּלוּ לְיָוָן שְׁכִינָה עִמָּהֶם, דִּכְתִיב: וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן (זכריה ט׳:י״ג), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: וַה׳ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וגו׳, לְכָךְ כְּתִיב דֶּרֶךְ הָלָכְתִּי, דָּבָר אַחֵר, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה רְאוּ בְּאֵילּוּ דְרָכִים הֲלַכְתֶּם, וַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, דִּכְתִיב: שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל (ירמיהו ל״א:כ׳), וּמִיָּד אַתֶּם חוֹזְרִין לְעָרֵיכֶם, דִּכְתִיב: שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה (ירמיהו ל״א:כ׳).
היא אמרה קראתי למאהבי המה רמוני – והקב״ה אמר לה והיה טרם יקראו ואני אענה.
ודעית במחבי פאד׳י הם קד וארבוני, אאמתי ושיוכ׳י פי אלקריה תופו, ממא טלבו טעאם לאנפסהם לירדונהא פלם יגדו.
המה רמוני – והנה הם כבר רמוני.
וישיבו – להשיב נפשם ולא מצאו.
קראתי למאהביא – לאותם שהיו מראים עצמם כאוהבים.
המה רמוני – כגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם, ומראים עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים אליהם מיני מלוחים ונודות נפוחים. כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות, וכשמתיר הנוד בשיניו היתה רוח נכנסת במעיו והוא מת. וזהו שאמר הכתוב: ביער בערב תלינו וגו׳ לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד (ישעיהו כ״א:י״ג-י״ד).
וישיבו את נפשם – כדי שישיבו את נפשם.
א. כן בפסוק ובכ״י לייפציג 1, אוקספורד 165. בכ״י לוצקי 778: ״למאהביי״.
I cried out to those who appeared to love me – To those who pretend to be [my] lovers.⁠1
But they deceived me – E.g., the children of Yishmael, who came out toward the exiles when the[ir] captors were leading them on the road nearby, and pretended that they were compassionate toward them. They brought for them various kinds of salty foods and inflated skin flasks. They thought that they [contained] wine, so they ate and became thirsty and wished to drink; but when they untied the flasks with their teeth, the air entered their intestines and they died. This is what Scripture says, "in the forest in Arabia shall you lodge, etc. Bring water for the thirsty, the inhabitants of the land of Tema greeted the wanderer with their bread.⁠"2
To sustain their souls – In order that they should revive their souls.
1. I.e., the neighboring countries with the hope of forming an alliance.
2. Yeshayahu 21:13-14.
קראתי למאהבי – רבנן אמרי אלו נביאי השקר שהיו מאהבין אותו לעז׳ היו אומ׳ הביאו תרומות ומעשרות לעז׳.
המה רמוני – וגרמו לי גלות כהני וזקני בעיר גועו.
קראתי למאהבי המהא רימוני – אומות שדבקתי בהם לאהבה, כגון בני אשור ובני בבל וכל כשדים, כשם שאמר הנביא: אלב בני אשור עגבה (יחזקאל כ״ג:י״ב), וכן אל בני בבל, הם הרעו לי יותר מכל האומות.
א. כן בפסוק ובכ״י פרמא 2203, פריס 162. בכ״י לונדון 27298: ״והמה״.
ב. כן בפסוק ובכ״י ס״פ I.21. בכ״י לונדון 27298, פריס 162, פרמא 2203: ״ואל״.
I called to my lovers, but they deceived me [refers to] the nations who I clung to for love, such as the Assyrians and the Babylonians, just as the prophet said, She lusted for the Assyrians (Ezekiel 23:12). And thus it was with the Babylonians – they did more evil to me than all the nations.
קראתי למאהבי המה רמוני – פתרונו: האומות שדבקתי בהם לאהבה, הם מצרים ואשור. מצרים דכתיב: ותזני אל בני מצרים (יחזקאל ט״ז:כ״ו). וכתיב: אל בני אשור עגבה (יחזקאל כ״ג:י״ב). להם קראתי לעזרתי, והמה רימוני שלא עזרוני. כשם שהוא אומר בעיניין: עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע (איכה ד׳:י״ז).
ואומר הייתי אני בעל הקלפות כי גוי לא יושיע (איכה ד׳:י״ז) לבד מאשור וממצרים, אילמלא מקרא זה מצרים קראו אשור הלכו (הושע ז׳:י״א).⁠א
א. כן בפסוק. בכ״י מינכן 5: ״מצרים הלכו אשור קראו״.
I called to my lovers, but they deceived me – Its explanation is the nations to whom she clung for love. They are Egypt and Assyria; Egypt of which it is written you were licentious with the Egyptians (Ezekiel 16:26), and written She lusted after the Assyrians (ibid. 23:12). To them I cried to help me, but they deceived me because they did not help me, in as much as it is said in the text Our eyes strained in vain for our deliverance; in our expectations we watched for a nation that could not save (Lamentations 4:17).
And I בעל הקלפות would have said that a nation that could not save (Lamentations 4:17) apart from Assyria and Egypt, were it not for this verse: They have called to Egypt, they have gone to Assyria (Hoshea 7:11).
למאהבי – איננו כמו: אוהבי. אכן טעמו: למבקשים שאוהב אותם.
To my lovers. They are not my love(r)s, but the sense is to those who desire that I should love them.
קראתי לנכרים שכני, אולי יתנו לי עיצה, והמה רמוני. כי כל יועצי מתו ברעב, והכהנים המתפללים בעדי, והזקנים אנשי עצתי, רק נשארו מהבחורים והבתולות שיש להם כח לסבול, גם הם נשבו.
I called out to foreign lands, my neighbors, that they would give me council, but they deceived me, for all my advisors died from hunger – the priests who prayed for me, and the elders [who were] my counsellors. Only some of my youths and maidens survived, because they had the strength to endure, even though they were taken captive.
למאהבי – חשבו האנשים מקפידים בלשון העברי, שבא בכאן שמוש הכבד, להורות על חולשת אהבתם, כי תכליתו: המה רמוני, וכן: אלכה אחרי מאהבי (הושע ב׳:ז׳) ולא ידעו אלה כי נהפך הוא, כי זה, וכל שמוש כבד, הוא להורות על התואר החזק, כמו שידוע בהגיון ובחכמת דיוק פחות ויתר, וזה עיון פילוסופי דק, בארנוה במקום אחר, אבל המכוון בכאן, כי אמר: אני קראתי לאנשים היותר אוהבים אותי כי בטחתי בהם בטחון עצום, וגם המה רמוני, והכונה, אם מבני אשור או זולתם כמו מעמון ומואב ושעיר והדומים להם:
וישיבו את נפשם, נכון בכאן בעברי ובהגיון כמו אם אמר שישיבו.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

למאהבי. הה״א בחטף פתח.
למאהבי – בנין פִּעֵל מורה חוזק הפעולה, רק כאן משמש להוראת חבה יתירה שאוהבי שקר מראים לאדם בשעת הצלחתו (מורי ורבי המובהק כמוהר״ר שבתי אלחנן טריוש).
רמוני – מלשון רמה ותולעה המתחבאה לה בין עשבי השדה, כן שונאי התחפשו עצמם באפר אהבת שקרם.
בעיר – בסובבם בעיר.
כי – כאשר.
קראתי למאהבי – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ אמור) וקראתם בעצם היום הזה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים קראתי למאהבי המה רמוני1 (פתיחתא למ״ר).
קראתי למאהבי – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר קראתי למאהבי המה רמוני וישעיהו אמר (ס׳) וקראת ישועה חומותיך2 (איכה רבה א׳:א׳).
קראתי למאהבי וגו׳ – רבנן פתרי קרא בנביאי השקר, קראתי למאהבי – לנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם3 המה רמוני – לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שרגלו אותי ממקומי, שנאמר (ב׳ י״ד) ויחזו לך משאות שוא ומדוחים, מדחים כתיב4 (מ״ר).
קראתי למאהבי וגו׳ – רבי שמעון בן יוחאי פתר קרא בנביאי האמת, קראתי למאהבי – לנביאי האמת שהיו מאהבין אותי להקב״ה ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, המה רמוני – וכי יש תרומות ומעשרות בבבל5 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן. הכונה עפ״י מ״ש הב״י באו״ח סי׳ תק״נ שאם היה אפשר לחול עשרה בטבת בשבת היה מתענים ולא היה נדחה כשארי תעניתים משום דכתיב בעצם היום הזה (יחזקאל כ״ד:ב׳) דמשמע דוקא באותו היום, ואמרו בירושלמי קראתי למאהבי אלו נביאי האמת שהוסיפו לי עוד יום טוב שני של גליות לאהבני לאבי שבשמים – וז״ה אמרם ז״ל אלו זכיתם הייתם קוראים וקראתם בעצם היינו יו״ט אחד היינו דוקא באותו יום בחדש – (משום דבא״י היו יודעין מתי נקבע ר״ח ע״י ב״ד שבירושלים) ועכשיו שלא זכיתם (שאתם בגלות) הרי אתם קוראים קראתי למאהבי היינו ע״כ אתם עושים שני יו״ט משום שאין בני הגולה יודעים מתי נקבע החדש, מהגאון ר׳ יוסף שאול ז״ל.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. דריש כן מדלא כתיב לאוהבי אלא למאהבי בפעל יוצא שהיו עושין איזו פעולה לאהב אותם על דבר זולתם, אבל הם עצמם לא היו אוהבים להם.
4. מלשון אם יהיה נדחך וגו׳, ר״ל שבסבתם נדחתי ונגליתי.
5. עיין מש״כ לעיל אות קפ״ד בבאור לשון למאהבי, ויתכן לפרש הכונה שגם נביאי האמת לא רצו שוב בתקנתם, מפני שהרבו לחטוא, ולכן גם כשהעירום על התשובה ועל המצות לא העירום על המצות הנכונות והשייכות למקומם אלא רק כאלה שאינם מחויבים בהם, וכדמפרש. ומה שאמר המה רמוני לא לגנאי הוא לומר שאמרו הנביאים להם ברמיה שלא כדת, כי במ״ר מסיים שם אלא בשביל לאהבני להקב״ה וכו׳ הציבי לך ציונים הצייני לך במצות שהיו ישראל מצוינים בהם, כי הכונה של הנביאים היתה למען שיהא זכרון א״י וירושלים חקוק בלבותם, וצוו להם להפריש תרומות ומעשרות שהם מצות התלויות בארץ – וגם ע״ד שאמרו בב״מ ק״א א׳ שהחמירו חכמים בנחלת אבותיו שהיה אצל עובד כוכבי׳ להפריש תרו״מ בכדי שיהא לו צער מזה אשר נאלץ להפריש תרו״מ משדה שאינו שלו וישתדל לקנות אותה מנכרי, כמ״כ כאן כשישראל רואין שנאלצו להפריש תרו״מ מקרקעות שאינם שלהם אז ישתדלו בתשובה ובמע״ט למען לשוב לא״י ולתת תרו״מ מארצם שלהם. ופשט הכתוב כך קראתי למאהבי שהמה רמוני לטובתי וכנ״ל המה הנביאים וגם קראתי לכהני וזקני, אכן בעיר גועו וגו׳.
קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי אלה שביקשו כי אֹהַב אותם1, הן אותם האומות שדבקתי בהם2 שהיו מראים עצמם כאוהבים3, אולי יתנו לי עצה4, אבל הֵמָּה – הם רִמּוּנִי והרעו לי יותר מכל האומות5, וגרמו כי6 כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ מרעב, ומשכך גם מהם לא יכלתי לבקש עזרה ועצה, שהיו בעצמם עסוקים בצרתם7 כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ – להם וְיָשִׁיבוּ – כדי שישיבו8 אֶת נַפְשָׁם, ובסוף גם הם מתו9: ס
1. אבן עזרא.
2. כגון בני אשור ובני בבל וכל כשדים, ר״י קרא. וכגון בני ישמעאל שהיו יוצאים לקראת הגולים כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך ארצם, ומראים עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים אליהם מיני מלוחים ונודות נפוחים, כסבורים שהוא יין, ואוכלים וצמאים ורוצים לשתות, וכשמתיר הנוד בשיניו היתה רוח נכנסת במעיו והוא מת, וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו כא, יג-יד) בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ וגו׳ לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד, רש״י. ובמדרש ״מאהבי״ אלו נביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם והמה רמוני, מדרש רבה, לקח טוב.
3. רש״י.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. לקח טוב.
7. עקדת יצחק.
8. רש״י.
9. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כ) רְאֵ֨ה יְהֹוָ֤היְ⁠־⁠הֹוָ֤ה כִּֽי⁠־צַר⁠־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה⁠־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת׃
See Hashem, for I am in distress! My stomach churns;⁠1 my heart turns over within me, for I have been very rebellious. Outside the sword bereaves; inside – as death.⁠2
1. My stomach churns | מֵעַי חֳמַרְמָרוּ – More literally: "my innards boil" (R"Y Kara), or: "foam", as in the phrase, "וְיַיִן חָמַר", the wine foamed (Tehillim 75:9) or: "יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו", the waters roar and foam (Tehillim 46:4), and see the similar Arabic خَمَرَ, which means to ferment (BDB, s.v. חמר). Cf. Ibn Ezra and Radak who connect the verb to the noun "חומר", clay, and suggest: "muddled", figuratively meaning: "troubled". The image of a churning stomach attempts to capture all these connotations.
2. as death | כַּמָּוֶת – See Ibn Ezra who suggests that the verse should be understood as if written "Inside, hunger like death" and compare Yirmeyahu 14:18 which describes the destruction in exactly this manner. Cf. R"Y Kara who instead suggests: "Inside, fear of death" (ignoring the "כ" of comparison). He (and Lekach Tov) notes that this marks the fulfillment of the curse of Devarim 32:25, "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה".
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
חֲזֵי אֲרוּם אָעִיק לִי בְּגִין כֵּן מֵעַי אִיתְגָרוּ אִיתְהַפַּךְ לְבָבִי בְּגַוִי אֲרוּם מֶעְבַּר עֲבָרִית עַל גְזֵירַת מֵימְרָא דַייָ וּמִן בִּגְלַל הָכִי מִן בָּרָא תִּכְלֵי חַרְבָּא וּמִלְגָיו חַרְגַת כַּפְנָא כְּמַלְאָכָא מְחַבָּלָא דִי מְמַנָא עַל מוֹתָא.
[נה] רְאֵה ה׳ כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ – רַבִּי חִיָּא בַּר חֲנִינָא אָמַר עֲשָׂאָן מוֹרוֹת מוֹרוֹת. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר עֲשָׂאָן גּוּשִׁין גּוּשִׁין. נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי, לָמָּה, כִּי מָרוֹ מָרִיתִי. מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת, זֶה שֶׁאָמַר משֶׁה: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה (דברים ל״ב:כ״ה).
היא אמרה ראה ה׳ כי צר לי – והקב״ה אמר לה׳ וירא בצר להם בשמעו את רנתם.
אלהם אנצ׳ר לי פאן קד צ׳אק בי אמרי, ותצ׳וורת אמעאי, ותקלב קלבי פי גופי ממא כ׳אלפת כ׳לאפא, ואת׳כל אלסיף מן כ׳ארג וכאן מן דאכ׳ל מת׳ל אלמות.
חמרמרו – כאבו מחוזק הרעב.
בבית כמות – והיה בפנים כמות (מרוב הצרות היו בעיניהם חללי חרב כאלו מתו באופו טבעי).
חמרמרו – כווצו, ויש בלשון משנה: נפלה לאור ונחמרו בני מעיה.
בבית כמות – בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות, ומחוץ חרב האויב משכלת.
Shriveled – They became shriveled, and there is [an expression] like this in the language of the Mishnah, "It fell into the fire and its intestines were scorched וְנֶחְמְרוּ.⁠"1
Within, it is like death – Within the house was fear of demons, destructive beings, and angels of death; and from without, the enemy's sword was bereaving them.
1. Maseches Chulin 3:3.
ראה י״י כי צר לי מעי חמרמרו – אמר ר׳ שמואל בר נחמני עשאן גושין גושין כענין שנאמר בארות בארות חמר (בראשית י״ד:י׳).
נהפך לבי בקרבי – בתוך הבית כענין שאמ׳ משה רבינו ע״ה מחוץ תשכל חרב (דברים ל״ב:כ״ה) ומחרדים אימה לכך נאמר שיאכל חרב בבית כמות.
כי מרו מריתי – בדבריו של השם ״מרה אחר״ מרה והוא מלשון סורר ומורה לכן נתקיים שירת האזינו כי כתוב בה מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה (דברים ל״ב:כ״ה).
מעי חמרמרו – כאותה ששנינו: נחמרו בני מעיה (משנה חולין ג׳:ג׳), ופתרונו: מעיי רותחו.
My innards burn (חמרמרו) – Like the Mishna: its internal organs were scorched (ונחמרו) (Mishna Chulin 3:3). Its explanation is my innards are scorched.
מעי חמרמרו – פתרונו: מעי רותחו, כאותה ששנינו: נפלה לאור ונחמרו בני מעיה (משנה חולין ג׳:ג׳).
בבית כמות – פתרונו: מבפנים אימת מות. כמו: מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה (דברים ל״ב:כ״ה).
My innards burn (חמרמרו) – Its explanation is my innards were scorched, like the Mishna: its internal organs were scorched (ונחמרו) (Mishna Chulin 3:3).
in the house was like death – Its explanation is from within is the dread of death, just like On the outside, the sword will bereave, while indoors there will be dread (Deuteronomy 32:25).
חמרמרו – כפול העי״ן והלמ״ד, והטעם כמו: עכורים. וכן: פני חמרמרו (איוב ט״ז:ט״ז), והם מגזרת: חומר, כי הבכי כמים, וכן: יין חמר.
They burn (חמרמרו) – The second (ayin) and third (lamed) root letters are doubled, so its meaning is like troubled. Thus, my face burns (חמרמרו) [from weeping] (Job 16:16) which is related to frothing (חומר), for the weeping is like water, and the frothing [is like] wine.
והייתי צועקת לשם ומתודה, כאשר ראיתי חרב הצר משכלת בחוץ, ובבית רעב כמות.
And I cried out to HaShem, and confessed when I saw the enemy's sword bereaving in the street; and inside the house, hunger was like death.
חמרמרו – מטעם חמר.
מרו מריתי – זה נתינת סבה, אל נהפך לבי כטעם: ויהפך לב פרעה (שמות י״ד:ה׳), כלומר שנוי רצון, וזה, כי כמה רצה צדקיה ורבים מן העם להמסר לנבוכדנצר כמו שמפורש בירמיה, אך באחרית מרו פי השם וירמיה שהיה יועץ זה.
בבית כמות – זה משרת כ״ף הקירוב והאמת יחד, כי הכל היה בביתיהם, כטעם: ומחדרים אימה (דברים ל״ב:כ״ה).
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יח]

כי צר לי – כי מרו מריתי ובעבור זה מעי חמרמרו ונהפך לבי בקרבי.
חמרמר – מגזרת חם ומר, וכפל אותיות מר מורה כפל המרירות.
נהפך לבי בקרבי – מרחשי תשובה המראים לו רשעו.
כמות – תחלואים, וכן כי עלה מות בחלונינו (ירמיהו ט׳:כ׳)
ראה ה׳ וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ שמות) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וארד להצילם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ראה ה׳ כי צר לי מעי חמרמרו1 (פתיחתא למ״ר).
ראה ה׳ וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ראה ה׳ כי צר לי, וישעיהו אמר (ס״ו) וראיתם ושש לבכם2 [איכה רבה א׳:א׳). מעי חמרמרו. מהו חמרמרו – רבי חייא ב״ר חנינא אמר, נעשו חמורות חמורות,⁠3 ורבי שמואל בר נחמני אמר – נעשו גושין גושין4 (מ״ר).
נהפך לבי וגו׳ – נהפך לבי בקרבי, למה – כי מרו מריתי5 (שם).
מחוץ שכלה וגו׳ – מחוץ שכלה חרב בבית כמות, זה הוא שאמר משה (פ׳ האזינו) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה6 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. ע׳ מש״כ בבאור דרשה זו לעיל בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. כלומר נהרסו ונתבלבלו, ותרגום ערער תערער (ירמיהו נ״א נ״ח) איתחמרא איתחמרון.
4. לשון גוש עפר שנאספו ונתכווצו כמו חמריה חמרים. ובלשון המשנה בחולין פ״ג נפלה לאור ונחמרו בני מעיה.
5. בא להוציא שלא נפרש כי מרו מריתי בשעה שמריתי כלומר שנהפך לבי בקרבי בעת החטא והמרי היה מחמת שבוש הדעת אלא נתינת טעם הוא והכונה כי הפכה זו עונש הוא על כי מרו מריתי.
6. בא לפרש מה שאמר כמות ולא מות ממש, אלא דהיינו רק אימת מות ומענין הכתוב עלה מות בחלונינו, וזהו שאמר משה מחדרים אימה – אימת מות.
וממשיכה כנסת ישראל ואומרת1, רְאֵה יְהוָה כִּי צַר לִי, מֵעַי חֳמַרְמָרוּ – כֻּוְּצוּ2, נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי על3 כִּי מָרוֹ מָרִיתִי – עברתי על דבריך4, ועל אף שחזרתי בתשובה הפורענות לא הסתיימה5, מִחוּץ לבית6 שִׁכְּלָה חֶרֶב האויב7, וּבַּבַּיִת היתה אימה8 כַּמָּוֶת, אימת שדים ומזיקים ומלאכי מוות9 ורעב10, ואילו היה הדבר בצינעא היה פחות קשה, אך כולם שמעו על כך11: ס
1. פלגי מים.
2. רש״י. נעשו גושים גושים, לקח טוב.
3. מדרש רבה.
4. תרגום. המילה ״מרה״ היא מלשון סורר ומורה, לכן נתקיים שירת האזינו כי כתוב בה (דברים לב, כה) ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה״, לקח טוב.
5. פלגי מים.
6. רש״י.
7. רש״י.
8. ר״י קרא.
9. רש״י. והיינו כמו שכתוב (דברים לב, כה), ״מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה״, ר״י קרא.
10. אבן עזרא.
11. פלגי מים.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כא) שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כׇּל⁠־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם⁠־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֹֽנִיא׃
They heard that I am sighing; there is none to comfort me. All my enemies have heard my troubles; they rejoice that1 You have done it. Bring the day You have proclaimed, that they may be like me!
1. that | כִּי – See R"Y Kara. Alternatively the word "כי" is causal, meaning: "because", and Jerusalem is accusing Hashem that it is His fault that others hate her (Rashi). It is also possible that the clause stands alone, and "כי" is exclamatory, with the nation saying, "Indeed You have done this!⁠", expressing recognition that the other nations were just a tool in Hashem's hands. This would match the tone of this chapter in which the poet describes a punishing yet righteous God who meted out to the people what their sins deserved (see verses 5, 17 and 22).
א. כָמֹֽנִי =ש1,ק-מ ומסורת-ל וטברנית (כתיב חסר וי״ו)
• ל!=כָמֽוֹנִי (כתיב מלא וי״ו)
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
שְׁמָעוּ אוּמַיָּא אֲרוּם מִתְאַנָּחָא אֲנָא וְלֵית דִמְנַחֵם לִי כָּל בַּעֲלֵי דְבָבִי שְׁמָעוּ בִישְׁתָּא דִּי מְטָת עָלַי בָּדְחוּ אֲרוּם אַתְּ הוּא יְיָ דַעֲבַדְתְּ אַיְיתֵיתָא עָלַי יוֹם פּוּרְעָנוּתָא עַרְעִיתָא עָלַי מְעָרַע לְצַדִּיאוּתָנִי כְדֵין תְּעָרַא עִלַּוֵיהוֹן וִיהוֹן צַדְיָאן כְּוָתִי.
[נו] שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּתַר קְרָיָה בְּאַהֲרֹן, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אַהֲרֹן הוּבְרְחוּ עַנְנֵי כָּבוֹד וְנִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְסָפְדוֹ, אָמְרוּ משֶׁה אָבֵל וְאֶלְעָזָר אָבֵל וּמִי לֹא יִתְאַבֵּל. מִיָּד מַה כְּתִיב תַּמָּן: וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד (במדבר כ״א:א׳), וּכְתִיב: וַיִּלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וְרַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָה בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִבְרֹחַ הָיוּ מַסְגִירִין אוֹתָן, בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי צָפוֹן וְלֹא הִנִּיחוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְּלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם (עמוס א׳:ו׳). בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מִזְרָח, וְלֹא הִנִּיחוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים (עמוס א׳:ט׳). בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מַעֲרָב, וְלֹא הִנִּיחוּם, דִּכְתִיב: מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת וְגו׳ (ישעיהו כ״א:י״ג). כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא לְמַטְרוֹנָה, אָמַר לָהּ אַל תָּשִׂיחִי עִם חַבְרוֹתַיִךְ וְאַל תִּשְׁאֲלִי מֵהֶן וְאַל תַּשְׁאִילִי לָהֶן, לְיָמִים כָּעַס עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּטְרָדָהּ חוּץ לַפָּלָטִין, וְחָזְרָה עַל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתָהּ, וְחָזְרַת לַפָּלָטִין, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַקְשֵׁית אַפֵּיךְ, אָמְרָה הַמַּטְרוֹנָה לַמֶּלֶךְ, אֲדוֹנִי אִלּוּלֵי הָיִיתִי מַשְׁאִילָה לָהֶן, וְשׁוֹאֶלֶת מֵהֶן מָנָא, וַהֲוָה עֲבִידְתִּי גַבָּהּ, אוֹ עֲבִידְתָּהּ גַּבִּי, לָא הֲווֹן מְקַבְּלִין לִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַקְשִׁיתוּן אַפֵּיכוֹן, אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לֹא כָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּהֶם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ (דברים ז׳:ג׳), אִלּוּלֵי הֲוֵינַן מַשְׁאֲלִין לְהוֹן, וְנַסְבוּן מִינְּהוֹן וְאִינוּן מִינַן, וַהֲוֵית בְּרַתֵּיהּ גַּבִּי אוֹ בְּרַתִּי גַּבֵּיהּ, לָא הֲווֹ מְקַבְּלִים לִי, הֱוֵי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ. הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי, בְּצָרָה, וְלֹא כָמוֹנִי בִּרְוָחָה.
היא אמרה שמעו כי נאנחה אני – והקב״ה אמר לה ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה ולא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך.
וסמעו אוליאי אני מתנהדה, וליס לי מעאזי, וגמיע אעדאי סמעו שרי פסרו במא צנעתאה בי, ולו אתית באליום אלד׳י ועדת בה פיצירו מת׳לי.
שמעו – שמעו ידידי.
כי אתה – במה שעשית בי ולו הבאת מה שיעדת כי אז יהיו כמוני.
כי אתה עשית – אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם. אם נתחתנתי בהם, היו מרחמים על בני בנותיהם.
הבאת יום קראת – הלואי והבאת עליהם יום המועד שקראת עלי (איכה א׳:ט״ו).
ויהיו כמוני – ברעה.
For it is Your doing – You caused them to hate me when You separated me from [partaking of] their food and drink and from intermarrying with them. If I had intermarried with them, they would have had compassion upon me and upon their daughters' children.
Bring the day that You proclaimed – If only you had brought upon them the appointed day that You proclaimed upon me.
And let them resemble me – In distress.
שמעו כי נאנחה אני – תנו רבנן בשעה שחרב בית המקדש שלחו האמות בכל מקום שברחו בו ישראל וסגרום שנאמר אל תעמוד על הפרק להכרית וגו׳ (עבדיה א׳:י״ד) כי אתה עשית שאמרת לי בתורה ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו (דברים ז׳:ג׳) לפיכך בשעה גליתי לא קבלתני אומה.
הבאת יום קראתי – תביא עליהם יום כמו שקראת עלי ויהיו גם הם כמוני וכן הוא אומ׳ כי אעשה כלה בכל הגוים (ירמיהו מ״ו:כ״ח).
ס״א: הבאת יום קראתי מכמה שנים שקרא על יד נביא לבא נבוכדנצר על ירושלים להחריבה. אמר ר׳ לוי יח׳ שנה היתה בת קול מפוצצת בביתו של אותו רשע עבדא בישא קום חרוב ביתא דמרך דבני מרך לא שמעין ליה. לא חרבה ירושלם אלא בעון ביטול תורה. ר׳ פינחס בשם ר׳ חייא בר אבא אמ׳ כתי׳ כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים וגו׳ (ירמיהו ב׳:י״ג) שלא שמרו תורתי והיו מתעסקים בה והשאר היו מחזירין אצלו. אמר ר׳ אבא בר כהנא לא עמדו פולוסופין באומות העולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי נכנסו כל האומות אצל אבנימוס הגרדי אמרו לו יכולין להזדווג לאומה זו אמר להם לכו וחזרו על בתי כניסות ובתי מדרשות שלהם אם יש שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולין להם ואם לא אתם יכולין להם שכן הבטיחון יצחק אביהם הקול קול יעקוב (בראשית כ״ז:כ״ב) שכל זמן שקולו של יעקוב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין כל בריה יכולה להם ובזמן שאין קולו מצפצף והידים ידי עשו (בראשית כ״ז:כ״ב). אמר ר׳ יהודה בן פזי כתיב׳ זנח ישראל טוב אויב ירדפו (הושע ח׳:ג׳) אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו׳ (משלי ד׳:ב׳) וכן הוא אומ׳ לכן כאכול קש לשון אש (ישעיהו ה׳:כ״ד) וכי יש קש שאוכל אש אלא דרכה של אש לאכול הקש אלא קש זה ביתו של עשו שנמשל לקש שנאמר ובית עשו לקש (עבדיה א׳:י״ח), לשון אש – זה ביתו של יעקוב שנמשל לאש שנאמר והיה בית יעקוב אש (עבדיה א׳:י״ח) וחשש להבה ירפה (ישעיהו ה׳:כ״ד) להבה זה ביתו של יוסף שנמשל ללהבה שנאמר ובית יוסף להבה (עבדיה א׳:י״ח). שרשם כמק יהיה (ישעיהו ה׳:כ״ד) אלו האבות שהם שרשיהן של ישראל. ופרחם כאבק יעלה (ישעיהו ה׳:כ״ד) אלו השבטים שהיו פרחיהם של ישראל מפני מה כי מאסו את תורת י״י צבאות (ישעיהו ה׳:כ״ד) זו תורה שבכתב ואת אמרת קדש ישראל נאצו (ישעיהו ה׳:כ״ד) זו תורה שבעל פה. אמ׳ ר׳ חנינא לא חרבה ירושלים עד שבטלו בה תינוקות של בית רבן שנאמר שפוך על עולל בחוץ (ירמיהו ו׳:י״א) מה שפוך משום דעולל מחוץ אמר עולא לא חרבה ירושלים עד שלא נתבייש זה מזה שנאמר לכן יפלו בנופלים בעת פקדתים יכשלו אמר י״י (ירמיהו ו׳:ט״ו). אמר ר׳ יצחק לא חרבה ירושלים עד שהשוו בה קטון כגדול שנאמר והיה כעם ככהן (ישעיהו כ״ד:ב׳, הושע ד׳:ט׳) וכתי׳ הבוק תבוק הארץ (ישעיהו כ״ד:ג׳). אמר רב עמרם בר דשמואל בר אבא אמר ר׳ חנינא לא חרבה ירושלים אלא שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאיילים (איכה א׳:ו׳) מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל באותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה אל זה.
כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית – ממך היתה סיבה, ועל דבר זה ששו, שהיתה גזירה גזורה מאתך.
דבר אחר: כי אתה עשית – אתה גרמת לי ששונאים אותי שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בהם, שאם הייתי מתחתן בם היו מרחמים על בנותיהם.⁠א
הבאתה יום קראתה – מכמה שנים שקראתה על ידי נביאב לבוא נבוכדנצר על ירושלים ולהחריבה. אמר ר׳ לוי: שמונה עשרה שנה היתה בת קול מפוצצת בביתו של אותו רשע: עבדא בישא קום חרוב ביתא דמרך, דבני מרך לא שמעין ליה.
ויהיו כמוני – פתרונו: ועתה הקב״ה הבא עליהם אותו יום הפורענות שקראת שעתיד לבוא עליהם,
ויהיו כמוני – כלומר: כמו שאני שוממה כך יהיו הם שוממים.⁠ג
א. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פריס 162 חסר: ״דבר אחר... על בנותיהם״.
ב. כן בכ״י בכ״י לונדון 27298, פריס 162. בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו (במקום ״נביא״): ״בת קול״.
ג. כן בכ״י פרמא 2203, דפוס ברסלאו, ובגיליון בכ״י לונדון 27298. בכ״י פריס 162 חסר: ״ויהיו כמוני... הם שוממים.⁠״
All my enemies have heard of my plight; they rejoiced that it was you who have done it; the turn (of events) was from you. On this matter they rejoiced, because the edict was decreed from you.
Another version is that you did it – It was you who brought it about for me that they hated me because you have set me apart from their food and drink, and from marrying into them; for if I was married into them they would have compassion upon their daughters.
You have brought on the day you have proclaimed – How many years ago was it that a divine voice proclaimed by my hand, for Nebuchadnezzar to come against Jerusalem and destroy it? Rabbi Levi said for eighteen years the divine voice was spread about in the house of this wicked man, saying to him, "O wicked servant, rise up and destroy the Temple of your bitterness, for the children of your bitterness do not listen to HaShem".
And let them be as I am – Its explanation is that now the Holy One brings upon them this day of payment.
כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית – כי ממך הייתה סיבה. ועל דבר זה ששו – שהיתה גזירה גזורה מאיתך. כתחילהא כששמעו האומות שהיה נבוכדנצר מתקן עצמו לצור על ירושלם, לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל שיהא כח לצר ואויב לבא עלב ירושלם (איכה ד׳:י״ב). אבל כששמעו ירמיה מתנבא: כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם וגו׳ (ירמיהו א׳:ט״ו), כיון ששמעוג שמאיתך היתה גזירה גזורה, אותה שעה ששו. הוא שאומר כאן:⁠ד כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית.
הבאת יום קראת ויהיו כמוני – שארה מועדות שמלך בשר ודם מוועד יום קרב ומלחמה, הרבה פעמים בטל המועד, כמו: פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד (ירמיהו מ״ו:י״ז). אבל אתה: הבאת יום קראת – פתרונו: יום שקבעת לפורענות לא עבר ולא בטלה גזירה. אותו יום שכתוב: קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו), הבאת ויהיו כמוני – פתרונו: כאשר לא עבר יום שקבעת לפורענותי, כמו שכתוב: הבאת יום קראת, כמו כן, יום שקבעת לפורענותם: כי יום נקם לי״י שנת שילומים לריב ציון (ישעיהו ל״ד:ח׳) – יבא ולא יעבר.
א. כן בכ״י מינכן 5, פראג, וכן גם להלן בר״י קרא איכה ג׳:ד׳, ד׳:א׳.
ב. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 חסרה מלת: ״על״.
ג. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״ששמע״.
ד. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״כן״.
ה. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5: ״שחר״.
All of my enemies heard of my plight; they rejoiced that it was you who have done it; the turn (of events) came from you. On this matter they rejoiced because the edict was decreed from you. In the beginning when the nations heard that Nebuchadnezzar was preparing, himself to lay siege upon Jerusalem, The kings of the earth did not believe, nor did any of the world's inhabitants (Lamentations 4:12), that the adversary and enemy had strength to come against Jerusalem. But when they heard Jeremiah prophesy, For behold, I am calling all the families of the kingdoms of the Northspeaks HaShemand they shall come and each will place his throne at the entrance of the gates of Jerusalem etc. (Jeremiah 1:15), when they heard that the edict was decreed from you, in that hour they rejoiced, as it says here: All of my enemies heard of my plight; they rejoiced that it was you who have done it.
You have brought on the day you proclaimed, and let them be like me – The rest of appointed times which a king of flesh and blood appoints – a day of battle and war – many times he revokes the appointed time, just like Pharoah, the blustery king of Egypt, has let the appointed time go by (Jeremiah 46:17). But you have brought on the day you proclaimed – and its explanation is the day that you appointed for divine punishment did not pass, and the edict did not pass away. It is the day about which it is written He proclaimed a set time against me to crush my young men (Lamentations 1:15).
Bring [the day you have proclaimed] and let them be like me – Its explanation is, when the day that you appointed for divine punishment did not pass, just like you have brought the day you proclaimed is written, and so the day that you appointed for divine punishment, For it is a day of vengeance for HaShem, a year of retribution for the grievance for Zion (Isaiah 34:8). It will come and it will not disappear.
הבאת יום קראת – תחסר מלת ׳לו׳ טרם הבאת, כאלו היא מתאוה. ויתכן להיות כמשמעו.
You brought the day you proclaimed. The particle לו is absent before הבאת, as if it was desirable [i.e. that you did bring the day you proclaimed1]. It is possible that this is like its meaning.
1. Cf. Rashi's comment on this verse: If only you had brought upon them the appointed day that you proclaimed upon me.
שמעו מאהבי הנזכרים למעלה, ואין מנחם מהם, והאויבים שמעו צעקותי ושמחו, כי אתה שמחתםא וקרבת היום שקראתם, ובאו במצותיך עד שהיו נמשלים לי.
ויתכן להיות פירושו לעתיד, לו תביא היום שקראת ביד הנביאים, ויארע להם מה שאירע לי.
א. כן בכ״י מונטיפיורי 40. בכ״י פרמא 2876: ״שמחתה״.
My friends heard the aforementioned, but there was not a comforter among them. The enemies heard my cries, and they were glad for you made them rejoice. But you will bring the day nearer that you have proclaimed [upon] them, and they will come under your commandment until they will be like me. It is possible that its explanation is to be in the future: May the day come that you have proclaimed through the prophets, that it will happen to them as it has happened to me.
שמעו – רמז לידועים האהובים שקדם זכרם כמה פעמים, וגם יזכירם אח״ז.
כי אתה עשית – גם זה אינו נתינת סבה בעצם אל ששו.
הבאת יום – בלשון עבר, ואם הוא עתיד בפועל, וזה נכון בכל העברי ומצד הגיון לסבות רבות כבר בארתם במקום אחר, ואלו הענינים דקים.
(כא-כב) שמעו תבא – אמר לא די שהם לא נחמוני בשמעם שנאנחה אני אלא כל אויבי כששמעו רעתי ששו לא מצד מה שהשיגוני הרעות לבד אלא מפני שאתה עשית. כלומר שנהפכת לי למשחית זה אלי אשר נתפארתי בו. ואני הייתי אומר שלא בא הרע ממנו בשום פנים כמו שאמרנו בהקדמה. זאת היא נחמתי בעניי כי ידעתי כי תביא עליהם יום קראת ויהיו כמוני שתשפוך עליהם זעמך וחרונך אחר אשר נראית אליהם בפנים שוחקות עכשיו. כי צדיק אתה ה׳ ידעתי כי אין המלט מזה כי תבא כל רעתם לפניך ותענה בהם ביום מחר ועכ״פ במדת דינך תעשה בהם כאשר עשית לי על כל פשעי. ועל דרך ההתנצלות אמר כי רבות אנחותי ולבי דוי. יראה ואל יאשימוני כי נחמתי ברע זולתי כדרך הפתאים ורעי המזג כי רבות אנחותי ובלב דוי אני מדברת. ודומה לזה כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה (שמואל א א׳) שהוא התנצלות על מה שאמרה (שמואל א א׳) אל תתן את אמתך לפני בת בליעל. כמו שאמרנו בפרשת מי מריבה. עד כאן פירוש הקינה הראשונה אשר ממנה תראה קצת מן הכוונה האחת הכוללת שאמרנו. ואולם כולה נראה בזאת הקינה השניה לה וכן תראה מאחריה רעותיה עמה.
כי נאנחה. במקצת ספרים האל״ף בשוא לבדו ועיין מ״ש בריש יואל.
אין מנחם לי. תרגומו ולית דמנחם לי ובמקרא דפוס ישן נכתב בגיליון ואין אכן בכל ספרים אחרים שבאו לידי כתיב אין.
ששו – פניהם צהובות מחמת שמחה.
יום קראת – וזמנת ליום אידי.
ויהיו כמוני – כן הָבֵא יום שגם הם יהיו בצרה כמוני; ויש לפרש הבאת להוראת עתיד שודאי יהיה ויבוא עד שנראה לאדם שכבר הוא בא.
שמעו וגו׳ – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שמעו עמים ירגזון, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני1 (פתיחתא למ״ר).
שמעו וגו׳ – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי וישעיהו אמר (מ׳) נחמו נחמו עמי2 (איכה רבה א׳:א׳).
שמעו וגו׳ – רבי יהושע פתר קרא באהרן, בשעה שמת אהרן נתקבצו כל ישראל לספדו, מיד מה כתיב בתריה תמן (פ׳ חקת) וישמע הכנעני מלך ערד וילחם בישראל וישב ממנו שבי, והיינו דכתיב שמעו כי נאנחה אני שמעו רעתי ששו3 (מ״ר).
שמעו וגו׳ – רבנן פתרי קרא בחורבן ביהמ״ק, אתה מוצא שכל מקום שבקשו ישראל לברוח היו האומות מסגירין אותם לאדום, בקשו לברוח כלפי מזרח ולא הניחום, כלפי מערב, כלפי דרום כלפי צפון ולא הניחום, הדא הוא דכתיב (עמוס א׳) על שלשה פשעי דמשק על שלשה פשעי עזה על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים, וכתיב (ישעיהו כ״א) משא בערב ביער בערב תלינו, הדא הוא דכתיב שמעו כי נאנחה אני כל אויבי שמעו רעתי ששו4 (שם).
אין מנחם לי – עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.
כי אתה עשית – מהו כי אתה עשית, אמרו ישראל לפני הקב״ה, וכי לא כתבת בתורתך ולא תתחתן בם, אלמלא הוינן מתחתנין בהון וכי לא הוו מקבלים לי, אבל עכשיו כל אויבי שמעו רעתי ששו, למה – לפי שאתה עשית5 (מ״ר).
ויהיו כמני – ויהיו כמוני – בצרה ולא כמוני ברוחה6 (שם).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן.
3. ר״ל שלבד שלא דאגו עמי אלא עוד ברעתי ששו וכונו להרע לי אז וכמו בהכנעני שכיון ששמע מאבילות ישראל על אהרן בא להלחם עמהם.
4. כל זה מדייק מלשון גלות שלימה, שלא נמלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשים הנמלטים ומסגירים אותם וכן עשו אנשי צור וכן לארבע רוחות, עזה מן הדרום, צור מן הצפון, דמשק מן המזרח, ערביים מן המערב כמש״נ משא בערב ביער בערב תלינו, ויש בענין אגדה זו כמה גירסות שונות.
5. שהבדלת והפרשת אותנו מהם ולפיכך נתרחקו מאתנו, ונעשו שונאים לנו, והוא מעין הדרשה במ״ר לעיל בפסוק ג׳ גלתה יהודה וכי אומה״ע אינם גולים אלא עובדי אלילים שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות, דמטבע האנשים שע״י קרבת אכילה ושתיה מתקרבים זע״ז ואפילו רחוקים וזרים וכמ״ש בסנהדרין ק״ב ב׳ גדולה לגימא שקרבה משפחות וכו׳, וכש״כ ע״פ התחתנות.
6. מדייק יתור הלשון ויהיו כמוני אחרי שבפסוק הבא אמר ועולל למו כאשר עוללת לי, לכן דריש דהכא מכוין לומר שהעלילה להם תהיה רק בפרט אחד כמעשהו לישראל, היינו בצרה ולא ברוחה העתידה.
הדבר קשה עלי מאוד שהצרה נעשתה בפרהסיא עד כי1 שָׁמְעוּ כל העולם2 כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, ולזה3 אֵין מְנַחֵם לִי, כָּל אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי – צעקותי ושמחו4, שָׂשׂוּ הם על כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ – גזרת עלי גזרה5 ועל כי באו עלי במצוותך6, ועתה7 הֵבֵאתָ – תביא עליהם את אותו יום הפורענות, אותו8 יוֹם אשר9 קָרָאתָ שעתיד לבוא עליהם10, והלואי ותביא עליהם11 יום כמו שגזרת עלי12, וְיִהְיוּ אויבי כָמֹנִי ברעה13 שוממים14: ס
1. פלגי מים.
2. פלגי מים.
3. פלגי מים.
4. אבן עזרא.
5. ר״י קרא.
6. אבן עזרא. שבתחילה כששמעו האומות שהיה נבוכדנאצר מתקן עצמו לצור על ירושלם, לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל שיהא כח לצר ואויב לבוא על ירושלם (איכה ד, יב), אבל כששמעו את ירמיה מתנבא (ירמיהו א, טו) ״כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם יְהוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם וְעַל כָּל חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה״, הבינו כי מאיתך היתה גזירה גזורה, ואותה שעה ששו, ר״י קרא. ורש״י ביאר אתה גרמת לי שהם שונאים אותי, שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם, אם נתחתנתי בהם היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם.
7. ר״י קרא.
8. ר״י קרא.
9. ר״י קרא.
10. ר״י קרא. שנאמר (ירמיהו כו, כח) ״אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה״, ובדרש, כמה שנים שקרא על יד נביא לנבוכדנאצר לבוא על ירושלים להחריבה, אמר ר׳ לוי י״ח שנה היתה בת קול מפוצצת בביתו של אותו רשע ״עבדא בישא (עבד רע) קום חרוב (החרב) ביתא דמרך (בית אדונך), דבני מרך (שבני אדונך) לא שמעין ליה (לא שמעו לו)״, לקח טוב.
11. רש״י.
12. רש״י, לקח טוב.
13. רש״י.
14. ר״י קרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקמנחת שיהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
 
(כב) תָּבֹ֨א כׇל⁠־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֙יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כׇּל⁠־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי⁠־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי׃
May their wickedness come before You and do to them as You did to me for all my crimes, for my sighs are many and my heart is faint!
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותעודהכל
תֵּיעוּל לְיוֹם דִינָא רַבָּא כָּל בִּישַׁתְהוֹן דִּי אַבְאִישׁוּ לִי קֳדָמָךְ וְתִסְתָּקַף לְהוֹן הֵיכְמָא דְאִסְתְּקַפְתָּא עָלַי עַל כָּל סְגִיאוּת מְרוֹדִי אֲרוּם סַגִּיאוּ אַנְחָתַי וְלִבִּי חַלִּישׁ.
[נז] תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ – אַיְיתֵי עֲלֵיהוֹן מִן דְּאַיְיתֵית עָלַי, דַּקְדֵּק עֲלֵיהֶן מַה דְּדִקְדַּקְתָּ עָלַי. וְעוֹלֵל לָמוֹ, קְטֵיף עוֹלְלָתֵיהוֹן כְּמָה דִּקְטַפְתְּ עוֹלְלָתִי. כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַּוָּי. אַתְּ מוֹצֵא שֶׁבַּדָּבָר שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בּוֹ לָקוּ וּבוֹ מִתְנַחֲמִים, חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, וּמִתְנַחֲמִים בְּרֹאשׁ. חָטְאוּ בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב: נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה (במדבר י״ד:ד׳). וְלָקוּ בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב: כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי (ישעיהו א׳:ה׳). וּמִתְנַחֲמִין בְּרֹאשׁ, דִּכְתִיב: וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם (מיכה ב׳:י״ג). חָטְאוּ בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב: וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ (זכריה ז׳:י״א), וְלָקוּ בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב: אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו (שמואל א ג׳:י״א). וּמִתְנַחֲמִין בְּאֹזֶן, דִּכְתִיב: וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר (ישעיהו ל׳:כ״א). חָטְאוּ בְּעַיִן, דִּכְתִיב: כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיהו ג׳:ט״ז), וְלָקוּ בְּעַיִן, דִּכְתִיב: עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם (איכה א׳:ט״ז). וּמִתְנַחֲמִין בְּעַיִן, דִּכְתִיב: כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה׳ צִיּוֹן (ישעיהו נ״ב:ח׳). חָטְאוּ בְּאַף, דִּכְתִיב: וְהִנָּם שֹׁלְחִים אֶת הַזְּמוֹרָה אֶל אַפָּם (יחזקאל ח׳:י״ז), וְלָקוּ בְּאַף, דִּכְתִיב: אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי (ויקרא כ״ו:מ״א). וּמִתְנַחֲמִין בְּאַף, דִּכְתִיב: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם (ויקרא כ״ו:מ״ד). חָטְאוּ בְּפֶה, דִּכְתִיב: וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה (ישעיהו ט׳:ט״ז). וְלָקוּ בְּפֶה, דִּכְתִיב: וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה (ישעיהו ט׳:י״א). וּמִתְנַחֲמִין בְּפֶה, דִּכְתִיב: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ (תהלים קכ״ו:ב׳). חָטְאוּ בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר (ירמיהו ט׳:ב׳), וְלָקוּ בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב: דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק (איכה ד׳:ד׳). וּמִתְנַחֲמִין בְּלָשׁוֹן, דִּכְתִיב: וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהלים קכ״ו:ב׳). חָטְאוּ בְּלֵב, דִּכְתִיב: וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְׁמוֹעַ (זכריה ז׳:י״ב), וְלָקוּ בְּלֵב, דִּכְתִיב: וְכָל לֵבָב דַּוָּי (ישעיהו א׳:ה׳). וּמִתְנַחֲמִין בְּלֵב, דִּכְתִיב: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלָיִם (ישעיהו מ׳:ב׳). חָטְאוּ בְּיָד, דִּכְתִיב: יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א׳:ט״ו). וְלָקוּ בְּיָד, דִּכְתִיב: יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן (איכה ד׳:י׳). וּמִתְנַחֲמִים בְּיָד, דִּכְתִיב: יוֹסִיף ה׳ שֵׁנִית יָדוֹ (ישעיהו י״א:י״א). חָטְאוּ בְּרֶגֶל דִּכְתִיב: כִּי רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרוּצוּ (משלי א׳:ט״ז). וְלָקוּ בְּרֶגֶל, דִּכְתִיב: וּבְטֶרֶם יִתְנַּגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף (ירמיהו י״ג:ט״ז). וּמִתְנַחֲמִין בְּרֶגֶל, דִּכְתִיב: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר (ישעיהו נ״ב:ז׳). חָטְאוּ בְּהוּא, דִּכְתִיב: כִּחֲשׁוּ בַּה׳ וַיֹּאמְרוּ לוֹא הוּא (ירמיהו ה׳:י״ב). וְלָקוּ בְּהוּא, דִּכְתִיב: וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב וְהוּא נִלְחַם בָּם (ישעיהו ס״ג:י׳). וּמִתְנַחֲמִין בְּהוּא, דִּכְתִיב: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם (ישעיהו נ״א:י״ב). חָטְאוּ בְּזֶה, דִּכְתִיב: כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ (שמות ל״ב:א׳). וְלָקוּ בְּזֶה, דִּכְתִיב: עַל זֶה הָיָה דָּוֶה (איכה ה׳:י״ז). וּמִתְנַחֲמִין בְּזֶה, דִּכְתִיב: הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ (ישעיהו כ״ה:ט׳). חָטְאוּ בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב: הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ (ירמיהו ז׳:י״ח). וְלָקוּ בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב: מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ (איכה א׳:י״ג). וּמִתְנַחֲמִין בְּאֵשׁ, דִּכְתִיב: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה׳ חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב (זכריה ב׳:ט׳), חָטְאוּ בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב: הֲיֵשׁ ה׳ בְּקִרְבֵּנוּ (שמות י״ז:ז׳), וְלָקוּ בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב: אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי (איכה א׳:י״ב). וּמִתְנַחֲמִין בְּיֵשׁ, דִּכְתִיב: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא (משלי ח׳:כ״א). חָטְאוּ בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב: חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלָיִם (איכה א׳:ח׳). וְלָקוּ בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה׳ כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ (ישעיהו מ׳:ב׳). וּמִתְנַחֲמִים בְּכִפְלַיִם, דִּכְתִיב: נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם (ישעיהו מ׳:א׳).
סְלִיק אַלְפָא בֵּיתָא קַדְמָאָה
היא אמרה תבא כל רעתם לפניך ועולל למו – והקב״ה אמר ושנת גאולי באה, היא אמרה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי והקב״ה אומר אני מנחמך שנאמר נחמו נחמו עמי.

רמז תתרכ

דבר אחר נחמו נחמו עמי למי צריכים לנחם לה או לי, למי שמתה אשתו למי מנחמין לא לבעל, כך נמשלה ציון למתה שנאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם, לא לי צריכים לנחם נחמוני נחמוני, כיוצא בו למה הדבר דומה למי ששבו שני בניו בחייו למי מנחמים לא לאביהם, כך בני יצאוני ואינם, כיוצא בו למה הדבר דומה למי ששרפו את ביתו הדא הוא דכתיב וישרוף את בית ה׳ ואת בית המלך ואת בתי ירושלים ואת כל בית הגדול שרף, כיוצא בו משל למה הדבר דומה למי שנקצץ כרמו למי מנחמין לבעל הכרם מנחמין, כך הקבה, דכתיב כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, ועוד משל למה הדבר דומה לרועה שהיה לו צאן ונכנס ארי ואכלו למי מנחמים לבעל הצאן, כך צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום, הוי אומר למי אתם צריכים לנחם אותי נחמוני נחמוני עמי, למה שמי שהוא נוטל כל שלו אין דעתו מיושבת עליו, מי שבניו גולים צריך כך להתנחם, כביכול הכתבתי והיו עיני ולבי שם כל הימים, וכשחרב בית המקדש על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים וגו׳, הוי אתם צריכים לנחם אותי, ואף אתם נחמו נחמו עמי נחמוני נחמוני.

רמז תתרכא

דבר אחר נחמו נחמו, אמר להם הקב״ה לנביאים לכו נחמו ירושלים, כיון שבאו אצלה א״ל כבר עד עכשיו לא מלאו אזני מן התוכחות שהוכחתם אותי ואתם באים לנחמני מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על שבר בת עמי, וירמיה מקונן ברוח הקדש ואומר בכו תבכה בלילה, מי בכה, ישראל בכה, ויש אומרים ירמיה בכה, אמר רבי אחא כיון שחרבה ציון וירושלים ובית המלך ונשרף ההיכל וגלו ישראל ויצאו בקולרין והיו ישראל מבקשים לבכות ולא הניחום השונאים אלא היו רודפים אותם ומכין אותם על צואריהם, שנאמר על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו שלא היו מניחים אותם לבכות, וכיון שיצא יום ראשון נפנו אלו לאכילה ולשתיה ואלו נפנו לבכות, שכן נבוזראדן צוה על ירמיה קחנו ועיניך שים עליו ואל תעש לו מאומה רע, אמרו ישראל לירמיה נעשה תנאי בינינו עד שאתה נתון ברוחה הוי בוכה ביום ואנו בוכים בלילה, וכן עשו ירמיה היה בוכה ביום ארור היום אשר יולדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך, ארור האיש אשר בשר את אביו יולד לך בן זכר שמח שמחהו, וישראל בוכים בלילה שנאמר בכו תבכה בלילה. אמר הקב״ה לישראל אתם בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום ואני בוכה ביום ובלילה שנא׳ ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי.

רמז תתרכב

דבר אחד מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, מה כתיב למעלה מן הענין על שבר בת עמי השברתי קדרתי. (הקב״ה אמר פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי, אלולא שהכתוב מדבר היה הלשון האומרו חייב לחתכו אברים אברים, אלא קדמו ראשונים שנאמר וקדמונים אחזו שער (שכתוב שער תלויה), משל לבן מלך שבקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו התחיל לומר נשברתי, אמרו לו בני פלטין בנך נשבר ואתה אומר נשברתי. מהו קדרתי שמה החזיקתני, משל לחכם שלא ראה אבל מימיו, היה לו בן אחד ומת, קרא לכל תלמידיו אמר להם בבקשה מכם הראו לי היאך בני אדם עושים, אמרו לו אבל קורע בגדיו אמר להם אף אני, אבל יושב ודומם לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני יושב כן, אמרו לו אבל כופה מטתו אמר להם אף אני כופה מטתי, אמרו לו אבל לובש שחורים אמר להם אף אני לובש שחורים, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה אמר להם אף אני אבכה ביום ובלילה. החכם זה האלהים שנאמר ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, כיון שחרבה ירושלים וציון ובית המקדש ועברו על כל ישראל אותן הצרות שנאמר אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, קרא הקב״ה למלאכי השרת אמר להם הראו לי היאך בני אדם מתאבלים, אמרו לו אבל קורע את בגדיו אמר להם אף אני קורע, שנאמר עשה ה׳ אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, אמרו לו האבל יושב לעצמו ומראה פנים אמר להם אף אני אשב כן שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו. אמרו לו האבל כופה מטתו אמר להם אף אני עושה כן חזה הוית עד די כרסון רמיו. אמרו לו האבל מכבה פנסין, אמר להם אף אני עושה כן שנאמר ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו ואל השמים ואין אורס ראיתי (את) ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, וכתיב ראיתי והנה אין האדם, ואין אדם אלא ישראל שנאמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אמרו לו האבל לובש שחורים אף אני לובש שנאמר אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, אמרו לו אבל בוכה ביום ובלילה אף אני בוכה ביום ובלילה, שנאמר ואבכה יומם ולילה (אל) [את] חללי בת עמי, מי בכה כביכול הקב״ה, דומה לחכם שיש לו שני בנים משכים ומוליכן לבית הספר מעריב ומוליכן לבית המשתה אחר ימים מתו לו שניהם והיה משכים והולך לבית הספר ולבית המשתה ובוכה, כך כיון שחרבה ציון וירושלים היה הקב״ה משכים והולך לציון ומבקש אחד מישראל שמה ולא היה מוצא שם בריה ומעריב והולך לירושלים ומבקש אחד מישראל שמה ולא היה מוצא שם שום בריה שנאמר ואבכה יומם ול ילה (על) [את] חללי בת עמי, אמר הקב״ה נתתי תורה לישראלש הם עוסקים בה יומם ולילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, לכך נאמר ואבכה יומם ולילה (על) [את] חללי בת עמי.
פאסאלך אן תחצ׳ר שרורהם בין ידיך ותבטש בהם, כמא בטשת בי עלי כת׳רת גרומי, פאן נהדאתי כת׳ירה וקלבי מדוי.
תבוא – אשאל מלפניך שתביא רעותיהם לפניך והכה אותם כאשר הכיתני על רוב פשעי.
תבא כל רעתם לפניך – יפקדו ויזכרו עונותם לפניך.
ועולל למו – ופעול למו, כמו: גם במעלליו יתנכר (משלי כ׳:י״א), וכפרי מעלליו (ירמיהו ל״ב:י״ט).
Let all their evil come before You – May all their iniquities be remembered and counted before You.⁠1
And do to them – And do to them, as in, "[even a child] can be recognized by his deeds בְּמַעֲלָלָיו";⁠2 and [as in,] "according to the fruits of his deeds מַעֲלָלָיו.⁠"3
1. And judge them accordingly.
2. Mishlei 20:11.
3. Yirmeyahu 32:19.
תבא כל רעתם לפניך – כל הרע אויב בקדש (תהלים ע״ד:ג׳) וכן הוא או׳ אשר אני קצפתי מעט (זכריה א׳:ט״ו) והם עזרו לרעה.
ועולל למו – לשון חתך אותם כאשר חתכת אותי קטף עוללותם.
כאשר עוללת לי – דקדק עמהם כאשר דקדקת עמי כענין שנאמר וכרמך לא תעולל (ויקרא י״ט:י׳) לשון חיתך.
כי רבות אנחותי ולבי דוי – וכתי׳ וכל לבב דוי (ישעיהו א׳:ה׳) ואם תרצה להביא הנה רוב האיברים של אדם שחטאו בהן ולקו בהן ועוד מתנחמין בהם.
תבא כל רעתם – של אויבים לפניך ועולל למו – ופועל למו כאשר פעלת לי.⁠א
א. כן בכ״י פריס 162, דפוס ברסלאו. בכ״י לונדון 27298, פרמא 2203 חסר: ״תבא כל רעתם... פעלת לי.
Let all the evil doing of the enemies come before you.
And deal with them – and do to them as you have done to me.]
תבא כל רעתם לפניך – ועונם מלפניך אל תמחה.⁠1
ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי – על כל פשעיהם, כאשר עוללת לי על כל פשעי. שכשם שעוללת לי על כל פשעיא מכאוב שאין לדמותו לשום מכאוב, כמו שכתוב למעלה: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וגו׳ (איכה א׳:י״ב), כן: עולל למו – מכאוב גדול שלא יוכלו לדמות אליו שום מכאוב.
כי רבות אנחותי ולבי דוי – בנוהג שבעולם: אדם כואב באחד מאיבריו, אין שאר אבריו מרגישים וכואבים כל כך. אבל כשהלב דוה כל הגוף דוה. ואין כאב ככאב הלב (בבלי שבת י״א.).⁠2
1. השוו ללשון הפסוק בנחמיה ג׳:ל״ז.
2. בבבלי: כל כאב ולא כאב לב.
א. כן בכ״י פראג. בכ״י מינכן 5 הושמט ע״י הדומות ״על כל פשעיהם... על כל פשעי״.
Let all their evil doing come before you – and their iniquity from before you do not blot out.
and deal with them as you have dealt with me for all my transgressions – pain that there is nothing to liken it [with], just as it is written above Look and see if there is any pain like my pain etc. (Lamentations 1:12). So, maltreat them with great pain that they are unable to liken it to any other pain.
for my groans are many, and my heart is sick – In the way of the world, a man with pain in one of his limbs, the rest of his limbs do not feel and suffer pain as much, but when the heart is sick, the whole body is sick, for there is no pain like the pain of the heart.
ועולל – עשה, מגזרת: עלילותיו (תהלים ט׳:י״ב).
והנכון: שטעמו כמו סבה, וכן: ולו נתכנו עלילות (שמואל א ב׳:ג׳).
And deal (ועולל) – to do. It is related to his deeds (עלילותיו) (Psalms 9:12).
And the correct interpretation is that it is a cause. So, and [man's] deeds (עלילות) are accounted by Him (I Samuel 2:3).
עשה להם בעבור רעתם כאשר עשית לי בעבור פשעי, כי לבי דוי עד שיהיו כמוני, כאשר פשעו גם הם.
Do to them because of their wickedness, as you have done to me because of my transgressions. For my heart is sad until they will be like me, as they, too, have sinned against you.
תבא כל רעתם – הרעות שעשו בכמה מינים.
ועולל למו – ועשה, לשון בקשה ממנו להשי״ת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כא]

רעתם – רשעם נגדך.
כי – לחיזוק, בודאי רבות אנחותי; או כמשמעו יען, לפי שאנחותי רבות ואין לי תקוה להנפש מהן כי אם באנחת אויבי.
תבא כל רעתם – א״ר יצחק, אמר הקב״ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבא כל רעתם לפניך1 (פתיחתא למ״ר).
תבא כל רעתם – א״ר נחמיה, אע״פ שקללן ירמיהו בא״ב אפ״ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר תבא כל רעתם לפניך וישעיהו אמר (נ״ו) והביאותים אל הר קדש2 (איכה רבה א׳:א׳).
תבא כל רעתם וגו׳ – הבא עליהם כמו שהבאת עלי, דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, ועולל למו – קטוף עולליהון כמו דקטפת עוללי3 (מ״ר).
1. עיין מש״כ לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה אות ה׳ וצרף לכאן. ובמ״ר כאן דריש כעין דרשה כזו בכל פסוקי פרשה, ואנחנו לרגל סדורנו סדרנו כל דרשה ודרשה במקומה בתחלת כל פסוק.
2. עיין מש״כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א׳ בדרשה איכה ישבה בדד אות ט״ו וצרף לכאן. וגם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש במ״ר דרשה כזו בכל פסוקי הפרשה הזאת, ואנחנו לרגל סדורנו סדרנו כל דרשה במקומה בכל פסוק ופסוק כפי השייך לענין.
3. נראה דמדייק דע״כ אי אפשר לפרש כפשוטו ועולל למו כאשר עוללת לי, שתייסר אותם כאשר יסרת אותי, שהרי אין להם לא כהן וביהמ״ק וכל ענינו שיחרבו, ולכן מיסב הלשון ועולל מלשון להתעולל בהם, והיינו דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, וכן דריש מלשון קטיפה כמו לא תעולל אחריך (פ׳ תצא) וביחד עם הפעול מלשון עוללים ויונקים, וכדמפרש.
תָּבֹא – יִפָּקְדוּ וְיִזָּכְרוּ1 כָל רָעָתָם – עוונותם2 של אויבי3 לְפָנֶיךָ, ואל תמחה עוונות אלה מלפניך4, וְעוֹלֵל – ועשה5 לָמוֹ – להם6 מכאוב גדול שלא יוכלו לדמות אליו שום מכאוב7 כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ – עשית8 לִי, דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, וקטוף עולליהם כמו שקטפת עוֹלְלָתִי9 עַל כָּל פְּשָׁעָי אשר עשיתי, היות כִּי על ידם10 רַבּוֹת – מרובות אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי – חלש11, וכך יהיה לְאוֹיְבָי עד שֶׁיֵּעָנְשׁוּ גם הם ויהיו בְּיִסּוּרִים כמוני12: פ
1. רש״י.
2. רש״י.
3. ר״י קרא.
4. ר״י קרא.
5. אבן עזרא.
6. תרגום.
7. אבן עזרא.
8. אבן עזרא. פלגי מים ביאר כי נאמר ״וְעוֹלֵל״ (שם עצם) ולא נאמר וְעֹלֵל בלשון פועל (כפי שנאמר על ישראל לשון פועל ״עוֹלַלְתָּ״) שכן ״עולל״ (לשון פועל) מעיד על תכלית הפעולה ולא רק על הפעולה עצמה, וכיוון שבישראל תכלית הייסורין היתה לטובה נאמר בלשון פועל, ואילו אצל הגויים שאין התכלית לטובה אלא רק גמול על מעשה לא נאמר בשם פועל.
9. מדרש רבה.
10. פלגי מים.
11. תרגום.
12. אבן עזרא.
תרגום כתוביםאיכה רבהילקוט שמעונירס״ג תפסיר ערביתהערות הרב קאפח על תפסיר רס״גרש״ילקח טובר״י קרא א׳ר״י קרא ב׳אבן עזרא – דקדוק המליםאבן עזרא – פירוש הטעמיםר״י אבן כספיעקדת יצחקהואיל משהתורה תמימהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144